פס"ד בתביעה לפסיקת דמי שימוש ראויים בגין שימוש בנכס מקרקעין והוצאות אחזקתו, ולהחזר שווי השקעות שבוצעו בו

עניינו של פס"ד בתביעה לפסיקת דמי שימוש ראויים בגין שימוש בנכס מקרקעין והוצאות אחזקתו, ותביעה להחזר שווי השקעות שבוצעו בו.

רקע עובדתי בקצרה:

1. התובעים בתמ"ש 1091-08-15 ונתבעים בתמ"ש 55805-02-16, ה"ה ח' וז', נשואים זה לזו (להלן: "התובעים"). הנתבעים בתמ"ש 1091-08-15 והתובעים בתמ"ש 55805-02-16, ה"ה י' ור', נשואים זה לזו (להלן: "הנתבעים"). התובע והנתבע אחים, ילדיהם של ח.י ז"ל שנפטר ביום 00.00.04 ושל ח.א ז"ל שנפטרה ביום 00.00.08 (להלן: "המנוחים" או "ההורים"). המנוחים, היו בעלי זכויות ובני רשות במשק מס' *** במושב **** הידוע גוש *** חלקה ** (להלן: "המשק" או "הנכס"). התובע הוכרז כבן ממשיך במשק עליו בנוי הנכס מושא המחלוקת.

2. בין הצדדים התנהלו הליכים קודמים בבית המשפט כאן, (תיק תמ"ש 28658-01-10) שם עתרו הנתבעים ויתר האחים להורות על ביטול הכרזת התובעים כבן ממשיך. התביעה נמחקה ביום 29.11.11 עת נקבע כי התובעים (שם) יצטרפו כתובעים לתביעה שהוגשה במסגרת תיק תמ"ש 48862-12-10, במסגרתה עתרו הנתבעים (כאן) כנגד התובעים לצו עשה ופס"ד הצהרתי. יצוין שגם הליך זה נמחק ביום 21.12.11 לאחר שנקבע שבית המשפט לענייני משפחה נעדר סמכות עניינית.

    

3. להשלמת התמונה יצוין שבין הצדדים התנהלו הליכים נוספים (ת"א *****שלום חיפה; ע"א **** ,מחוזי חיפה; רע"א 8***** בבית המשפט העליון) שעניינם בבקשת הנתבעים והאחים הנוספים לבטל את הכרזת התובעים כבן ממשיך במשק מושא המחלוקת. בסופו של יום נדחתה תביעת הנתבעים בהתאם לפס"ד של בית משפט שלום מיום 15.3.14 שאושר ע"י ערכאת הערעור ביום 28.10.14 ונקבע שאין לבטל את ההכרזה. ביום 6.1.2015 ניתנה החלטת בית המשפט עליון הדוחה את הבקשה למתן רשות ערעור על פסק הדין של בימ"ש המחוזי.

4. התביעות לפניי הוגשו לאחר סיום ההליכים כמפורט בסעיף 3; בתביעתם לפניי עתרו התובעים לסילוק ידם של הנתבעים מהנכס, לחייבם בתשלום הוצאות אחזקתו ובדמי שימוש בעבור 7 השנים הקודמות להגשת התביעה (תמ"ש 1091-08-15). ביום 10.3.2016 הגישו הנתבעים תביעה כספית כנגד התובעים (תמ"ש 55805-02-16) במסגרתה עתרו לקבוע שפינוי הנכס יעשה בכפוף לשיפוי בעבור ההשקעות שלטענתם ביצועו בנכס, כמפורט בחו"ד שמאית שהוגשה על- ידם.

    

5. במסגרת ההליך הגיעו הצדדים להסכמה שקיבלה תוקף של פס"ד חלקי ביום 5.6.16 בהתאם לה הנתבעים פינו את הנכס בסוף חודש אוגוסט 2016, ונקבע שהתביעות הכספיות יתבררו במאוחד.

    

6. מכאן המחלוקת לפניי הינה בתביעות הכספיות אותן הגישו הצדדים האחד כנגד השני, ועיקרן טענת התובעים לחיוב הנתבעים בדמי שימוש ראויים והוצאות אחזקת הנכס בהן נשאו לטענתם כמו גם חיובם בהוצאותיהם בעבור ניהול ההליכים הקודמים; מנגד עותרים הנתבעים לחייב את התובעים לשלם לידיהם את שווי ההשקעות שלטענתם השקיעו בנכס אותן אמדו בתביעתם בסך של 3,016,140 ₪ .

    

7. לתמיכה בטענותיהם, שני הצדדים צירפו חוות דעת; התובעים לעניין גובה דמי השימוש והנתבעים לעניין שווי ההשבחות הנטענות. חוות דעת אלה הוגשו בהתאם להחלטות בית המשפט מיום 6.2.18; 4.5.17 המתירות הגשתן.

    

   להלן עיקר טענות הצדדים:

   תמ"ש 1091-08-15:

    

   טענות התובעים:

    

8. התובעים מציינים שהזכויות במשק נתונות להם שכן הוכרזו כבן ממשיך בהתאם לרצון ההורים המנוחים עוד בשנת 1982, ופעלו להסדיר את כל הדרוש מול הרשויות, לרבות באגודה ובסוכנות היהודית. עוד מתארים התובעים שעובר לרישום הזכויות, והחל משנת 1972, מנהל התובע את המשק ואחראי לכלל ההתחייבויות הכרוכות בכך, והוא ובני משפחתו התגוררו בבית הוריו.

    

9. לדבריהם, מעבר הנתבעים לבית ההורים התאפשר אך ורק בשל רצונם הטוב ומנדיבות לבם כאשר התחשבו בנתבעים שהיו נתונים אותה העת במצב כלכלי קשה לאחר שצברו חובות והתנהל כנגדם הליך חדלות פירעון (במסגרת תיק פש"ר ****, מחוזי בחיפה). למרבה הצער, חרף זאת, התאחדו אחי התובע כנגדו בניסיון לבטל את ההכרה הפורמאלית בו כבן ממשיך. בסופו של יום מאמציהם עלו בתוהו, שכן שלוש ערכאות, לרבות העליון, קבעו שהינו "בן ממשיך" וכך גם התובעת בהיותה אשתו. מכאן, החל מפטירת ההורים, הם בעלי הזכויות היחידים בנחלה על הבנויים שבה, ולנתבעים אין כל זכות בה.

    

10. לגרסתם, נקטו בהליכים כשהבינו שהנתבעים משלמים רעה נגד טובה, ולאחר שפנו אליהם בדרכי נועם עובר להגשת התביעה ובקשו שיפנו את הנכס. משלא הועילה דרישתם לאורך הזמן, פנו בתביעה דנא לסילוקם, חיובם בדמי שימוש החל למן המועד בו התנגדו לזכותם כבן ממשיך, קרי מיום 1.5.08 ועד למועד הפינוי בפועל, כמו גם לחייבם להשיב את התשלומים בהם נשאו בעבורם והקשורים עם המגורים בנכס.

     

11. התובעים סבורים שהנתבעים ידעו היטב שהם מחזיקים בנכס שלא כדין וחרף בקשותיהם שיסלקו ידם, התעלמו המשיכו בדרכם, תוך שטענו ששאלת הבעלות אינה "מעניינת אותם", והנתבע אף גרס שיצא מהבית רק אם יפנו אותו בכח. בסיכומיהם מוסיפים התובעים, שלא נחקרו בחקירתם הנגדית אודות הטענה הנ"ל וממילא זו לא נסתרה ע"י הנתבעים. לדבריהם, אין לקבל את הכחשות הנתבעים ואת השקר שמעולם לא פנו אליהם, שכן ברור שאם יודו שהתבקשו לפנות את הנכס, הרי שיישמט הבסיס להגנתם. לדידם, במסגרת החקירה הנגדית אישר הנתבע שכבר במועד בו ניתן פסה"ד בבימ"ש השלום, ידע שהזכויות משק נתונות לתובע, וחרף זאת לא פינה את הנכס כאשר לשיטתו חשב שהוא יכול להישאר (מפנה לעמ' 34 לפרוטוקול ש' 25-26); במקביל לכך, הצהיר בחקירתו שחיפשו מקום אחר למגורים וטענתו זו עומדת בניגוד לטענה לפיה לא נתבקשו לסלק ידם מהנכס.

     

12. התובעים גורסים שהרשות שהעניקו לנתבעים לגור בנכס ניתנת לביטול כהרף עין עם גילוי דעתם, ומפנים להלכה שנקבעה בע"א 126/83 אלדין אלעלמי נ' אל חטיב, פד"י מ(1) 397; ע"א 602/84 ריבוא נ' גל פד"י לט (3) 693. לדבריהם, המדובר ברשות והענקת רישיון ללא תמורה, ועל כן הנתבעים צפויים בכל רגע נתון לדרישת סילוק יד אף אם מגוריהם בנכס נמשכו זמן רב (ע"א 50/77 מזרחי נ' אפללו).

     

13. מכאן, עותרים לחייב את הנתבעים בדמי שימוש ראויים בהתאם לחוות דעתו של השמאי א' (להלן: "השמאי") הקובעת חיוב חודשי בסך של 3,150 ₪ לחודש בשנת 2012; 3,300 ₪ לחודש בשנים 2013-2014; 3,600 ₪ לחודש לשנת 2015; 3,750 ₪ לשנת 2016 . לדבריהם, על אף שמדובר בסכום שנקבע בחסר כפי שאישר השמאי בחקירתו (ולכך מפנים לעדותו עמ' 14 לפרוטוקול שו' 34), יש להורות על חיוב בהתאם לקבוע בחוות דעתו.

     

14. לעניין החזר התשלומים לאגודה השיתופית ****, הכוללים ארנונה, מים וביוב , טוענים שבמשך כל התקופה בה התגוררו הנתבעים במשק, לא השתתפו בתשלום הוצאות אלה ולא שילמו דבר וחצי דבר, תוך שנאלצו לשלם גם את חלקם. לכך מפנים לנספחים יא-יב לתצהיר. לטענתם, הנתבעים לא התייחסו לטענות אלה ולראיות שצורפו ואף לא חקרו אודות טענתם זו, ומכאן שלא נסתרו, ועל כן יש לחייבם בשיפוי בגין כלל ההוצאות בהן נשאו.

     

15. לסיכום כל האמור, בסיכומיהם עתרו התובעים לחייב את הנתבעים בסכומים כדלקמן:

    • בגין דמי שימוש בעבור התקופה שהחל מחודש 09/12 ועד ליום הפינוי ביום 31.8.16, סה"כ 47 חודשים לפי חיוב של 3,000 ₪ לחודש בסה"כ 141,000 ₪ .

    • בגין החזר תשלומים ששילמו לאגודה השיתופית בסך של 18,670 ₪ .

    • בגין הוצאות ושכ"ט עו"ד ריאליות, לרבות בעבור ההליכים הקודמים להם נדרשו.

      טענות הנתבעים:

16. הנתבעים סבורים שדין התביעה להידחות שכן לא נתמכה בכל ראיה להוכחת הטענה לפיה חייבים בדמי שימוש, למעט חוות דעת שמאית ותצהיר התובע. לטענתם, התובעים לא עמדו בחובת הוכחת העילות הבסיסיות כמו גם הוכחת העובדות, ואף בעדותם לא הוכיחו את הסכומים הנתבעים. לכך יש להוסיף שעפ"י סעיף 5 בלקט הפסיקה והחקיקה, סכום התביעה המקורי אינו קביל עוד ויש להתייחס לסכומים הנתבעים בתצהיר ועפ"י החקירה הנגדית.

     

17. לעניין חו"ד שהוגשה ע"י התובעים טוענים שלא רק שנערכה בשנת 2018 כאשר הפינוי היה בשנת 2015, הרי שגם אינה יכולה לשמש ראיה קבילה לקביעת דמי שימוש מאחר ואין בה כל התייחסות לעניין השיפוצים שנערכו ומומנו על ידם, ואשר יש בהם להשפיע על ההערכה כולה או ברובה שכן "הערך הכללי" של הנכס אינו תואם את תביעת התובעים.

     

18. עוד סבורים הנתבעים שהמסמכים שצורפו לתצהיר עדותו הראשית של התובע נוגדים את החלטת ביהמ"ש מיום 2.2.17 לעניין אופן הגשתם. לטענתם, התובעים לא העידו כל עד מטעמם תוך שמסרו בידי השמאי מסמכים שאינם קבילים מבחינה ראייתית שכן לא הוצגו באמצעות עורכיהם, והכל כמפורט בסעיף 22 לסיכומיהם. עוד לדידם, תצהיר התובע אינו כולל כל פירוט אודות הסכום הנתבע בסך 210,000 ₪ וכן לעניין שני הסעדים הכספיים הנוספים, לא מבחינת הזכות ולא מבחינת ההיקף; לאור כשל ראייתי זה, גם חו"ד שהוגשה מטעמם אינה רלוונטית. זאת ועוד; התביעה הוגשה בשיהוי כעולה מסעיפים 7-8 לתצהירי התובעים מיום 25.1.17.

     

19. הנתבעים גורסים שלא קמה לתובעים כל זכות לתביעת דמי שימוש שכן בהתאם להסכמים עם רמ"י חל איסור מוחלט על המחזיק או על החוכר להשכיר נכס או חלק ממנו תמורת תשלום, והזכאי לבקש דמי שימוש הינו הבעלים, קרי רשות מקרקעי ישראל. מבלי לפגוע באמור, התובע מודה בסעיף 9 לתצהירו שלא התנגד למגוריהם, ומעולם לא דרש בכתב או בע"פ שיפנו את הנכס או שישלמו דמי שימוש. עוד הוכח שהייתה הסכמה למגורים, לשיפוצים ולהשקעות שבוצעו, וכך למשל התובע אישר בחקירתו הנגדית שידע כי הנתבעים מבצעים שיפוצים לגג רעפים וכשנשאל האם הביע את התנגדות ענה שלא (לכך מפנים לעמ' 22 שו' 32-33, ועמ' 23 שו' 4-9). עוד לדבריהם אישר התובע בחקירתו שלאחר עזיבתם את הנכס בתו וחתנו עברו להתגורר בו (מפנה לעדותו בעמ' 24 לפרו') וחרף זאת לא הביאו חוות דעת כמו גם לא תמכו טענתם לעניין שיפוץ נרחב בכל עדות נוספת.

     

20. לגרסתם, הרשות לחזקה ומגורים שהוענקה להם ע"י התובעים מעולם לא בוטלה, אלא רק עם הגשת התביעה, בה הביעו את רצונם לפינוי. מתוך רצון שלא להאריך בהליכים יקרים, קיבלו את הצעת ביהמ"ש ופינו את הנכס תוך ששמרו על זכותם לתבוע את הכספים שמגיעים להם בגין השיפוצים, הבניה, תוספות הבניה וההשקעות שנעשו על ידם.

     

21. מכל האמור סבורים הנתבעים שיש לדחות את טענות התובעים ובכלל זה תביעתם לחיובם בסך של 126,000 ₪ כמבוקש בסיפא של סעיף 21 לכתב התביעה בגין החזר יחסי עבור שימוש במשק, שכן לא הוכיחו טענותיהם ותצהירם אינו מפורט לעניין זה, כמו גם לא הובהר הבסיס לחיוב. כמו כן, יש לדחות את טענת התובעים בכל הקשור לחיובם בהוצאות בסך 120,000 ₪ בעבור ניהול ההליך הקודם שכן בהתאם לפרק ל"ד לתקנות החדשות, ההוצאות שנפסקו שם מהוות מעשה בית-דין והשתק פלוגתא ואין מקום לתבוע פעם נוספת בגין אותם הליכים. כך גם יש לדחות את טענת התובעים בדבר דמי שימוש שכן זו נזנחה בסיכומי התובעים.

     

    להלן עיקר טענות הצדדים בתמ"ש 55805-02-16:

    טענות הנתבעים (התובעים בהליך):

22. הנתבעים סבורים שיש לחייב את התובעים במלוא סכום ההשקעות שביצעו בבית המגורים ובמשק כמפורט בחוות דעת השמאי מ' מיום 19.7.17, בעלות כוללת של 1,526,140 ₪ נכון ליום ביקורו בנכס (24.12.15). לטענתם, ביצעו השקעות ושיפוצים במשק משנת 1989 ועד ליום הפינוי באוגוסט 2016, ולולא אותן השקעות היו רוכשים בית במקום אחר. הנתבעים סבורים שחוות הדעת מפרטת את כלל ההשקעות שבוצעו על-ידם ומתארת במדויק את מצב השלד, פנים הבתים, המחסנים, החצר, הצמחים והמשטחים שבתוך החצר או סביבה, כולל הצמחייה. מדובר בשווי הנאמד בכסף רב, ממנו נהנים התובעים וילדיהם והצדק מחייב החזר שווים. עוד טוענים שהוכיחו תביעתם הן במישור היקף ההשקעות שנעשו על ידם, כמפורט בתצהיר עדות ראשית שהגישו והן לעניין שווין הכספי, והכל למן המועד בו עברו להתגורר בנכס ועד למועד הפנוי. לטענתם, לאור הזמן הרב שחלף אין ברשותם קבלות על ההשקעות, אך המצב בשטח מדבר בעד עצמו. כמו כן, לאישור השמאי שלא הוצגו לפניו קבלות אין נפקות ביחס לאומדן הכספי של ההשקעות שעשו, שכן המדובר במחוברים ששווים מוערך בחוות דעת השמאי, נכון ליום עריכתה.

23. לדבריהם, מרגע שנודע להם על הפינוי, סברו שכל מה שבנו, שיפצו וטיפחו יישאר בחזקת התובעים ובשל כך, ערכו חוות דעת שמאית. כמו כן, כבר במועד בו הוגש כתב ההגנה טענו שהם מתנים את הפינוי בהחזרת שווי השקעותיהם ע"פ חו"ד השמאי. בניגוד להם, התובעים לא פעלו להמצאת חוות דעת שמאית, אלא העלו טענות לעניין מצב הנכס וחרף זאת נמנעו מהלביא לעדות את בתם ובעלה שעברו להתגורר בנכס לאחר פינויו.

     

24. עוד סבורים הנתבעים שניסיון התובעים לערער את עדותם לא צלחה וכך למשל הנתבעת הצהירה בחקירתה אודות קבלת הכספים מהשיטפון בשנת 90 והשקעתם בשיפוץ המשק (ומפנים לעדותה בעמ' 38 שו' 19-20). כמו כן, בסעיף 8 לתצהירה תיארה את תוספות הבניה שנעשו במשק, המחסנים, החצר והצמחייה, ובסעיף 9,10,11 מתארת את מקורות מימון ההשקעה והיקפה.

     

25. בניגוד לטענת התובעים, השיפוץ והחיבור בין הבית הקיים לתוספת היה לאחר פטירת ההורים ובידיעתו של התובע ולא בכדי ערכו את חוות הדעת בדצמבר 2015, בסמוך לפינוי הנכס, שכן ביקשו שיהיה בידיהם תיעוד אמין ואובייקטיבי נתמך בתמונות לעניין מצב החצר, התשתיות, הגינון, המחסנים, הבית, תוספת הבניה ושאר שיפוצים והשקעות שנעשו ומומנו על ידם. לעניין זה סבורים שתצהירו ועדותו של העד מר א', אישרה ותמכה בעדותם בטענותיהם והפריכה את גרסתו של הנתבע שכן בהתאם לה, היו זכאים לשפץ ולבנות את התוספת ולהתגורר בה עוד לפני מות האם (מפנים לעמ' 13 שו' 4-5).

     

26. בסיכום טענותיהם גורסים שלאחר ייעוץ משפטי שקיבלו, אינם עותרים לחיוב התובעים בשיפוי בסך של כ- 3 מיליון, אלא בהתאם לחוות דעת השמאי, קרי סך של ₪1,526,140 בצרוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 24.12.15. לדידם סכום זה מהווה אומדן נכון ומחייב להערכת שווי המקרקעין שהועברו לבעלותם ושימושם של התובעים ובני משפחותיהם.

     

    טענות התובעים (הנתבעים בהליך):

27. התובעים סבורים שמדובר בתביעה מופרזת במסגרתה עותרים הנתבעים לחייבם בהשקעות שביצעו משנת 1989 ועד מועד הפינוי, תוך שתומכים טענותיהם בחוות דעת שמאית העוסקת ב"אמדן שווי המחוברים". בסיכומיהם מאשרים שהנתבעים ביצעו את תוספת הבנייה לבית מגורי ההורים, ברם טוענים שעשו כן בטרם מות האב המנוח בשנת 2004 ועל כן אין להם כל זכות חזרה אליהם. לדבריהם ההשקעות היחידות אותן ערכו הנתבעים במשק לאחר פטירת ההורים היו הצמחייה והחלפת הריצוף, ואלה נעשו ללא אישורם.

     

28. לגרסתם, הנתבעים לא עמדו בנטל ההוכחה המונח לפתחם ומפנים להחלטה מיום 4.5.2017, במסגרתה נקבעו היסודות להוכחת התביעה, ובכלל זה; הוכחת עצם ביצוע ההשקעות ע"י הנתבעים; בחינת שווי ההשקעות; בחינת המשוכה המשפטית, קרי האם עליהם לשפות את הנתבעים בגין הוצאות אלו. לדידם, הנתבעים כשלו בהרמת נטל זה, ולא הוכיחו את שני היסודות הראשונים ובכך לא הוכיחו תביעתם; עוד סבורים שלצורך הוכחת יסוד ההשקעות הנטענות יש לצרף אסמכתאות, קבלות או חשבוניות מס המעידות על ביצוען וכך גם העיד השמאי בחקירתו. אולם, מעדות השמאי עולה שהנתבע ציין בפניו שאין לו קבלות (ולכך מפנים לעמ' 19 לפרו' שו' 19-27) ומכאן, שלהוכחת טענותיהם צירפו חו"ד שמאית בלבד . בהיעדר קבלות, סבורים התובעים שאין בחוות הדעת בכדי ליתן תמונת מצב לעלויות במועד בו בוצעו ההשקעות הנטענות ואין בה בכדי למלא את החסר ולרפא את הפגם הקשור באי הוכחת התביעה. ברי, כי לו היו הנתבעים מבצעים את רוב ההשקעות להן טענו, אזי היו מצרפים אסמכתאות המלמדות על ביצוען ושווין.

     

29. עוד סבורים התובעים שאין בחוות הדעת כל תועלת שעה שמתייחסת לנתוני בנייה משנת 2015, כאשר המועד הרלוונטי שבו טוענים הנתבעים שהשקיעו הינו שנים רבות קודם. עובדה זו מקבלת משנה תוקף נוכח בניית התוספת בשנת 2004 כשהמנוח עוד היה בחיים, תוך שלעניין זה אין מחלוקת בשאלת הבנייה ומועד בו נבנתה. ואולם, השמאי הודה בחקירתו הנגדית שחוות הדעת מסתמכת על מחירון דקל משנת 2015 (מפנים לעמ' 17 לפרו' שו' 5-6) וכן שאמד את המחירים נכון למועד ביקורו בנכס בשנת 2015 (עמ' 17 שו' 11-13). לדידם, אף השמאי הודה בחקירתו ששווי עלות בניית מ"ר בשנת 2000 שונה לחלוטין משווי בניית מ"ר בשנת 2015 (מפנים לעדותו בעמ' 17 לפרו' ש' 19-21).

     

30. בנוסף, חו"ד נותנת אומדן לכל הבנוי במשק ובכך יוצרת מצג מוטעה כאילו הנתבעים בנו את כל בתי המגורים במקום, וכך גם אישר השמאי בחקירתו עת הצהיר שהנתבע מסר לו שביצע את הכל (מפנים לעמ' 18 לפרוטוקול שו' 3-4), דבר שלא קרה. חיזוק לכך מוצאים בעדות הנתבעת עת הצהירה "הכל אנחנו עשינו" (מפנים לעדותה בעמ' 38 לפרו' שו' 32-33) וטוענים המדובר בשקר. עוד טוענים שכל חייהם היו הנתבעים בחובות וכנגד הנתבע התנהל הליך פש"ר. על כן לא יכלו לממן את ההשקעות והבנייה להן טענו. לעניין זה הצהיר הנתבע שביצע את ההשבחות יחד עם שותפו מבלי לצרף תצהיר של השותף בטענה כי "לא צריך" (עמ' 32 לפרו' שו' 21-30), כמו גם נמנע מהבאתו לעדות, דבר שפועל לחובתו.

     

31. התובעים גורסים שהמשק נבנה בתקופת חיי ההורים המנוחים, מכספם, ומכחשים את רוב ההשקעות הנטענות על ידי הנתבעים. לעניין תוספת הבנייה לבית מגורי ההורים בשטח של 116 מ"ר גורסים כי זו בוצעה ע"י הנתבע עוד בחייהם של ההורים, אולם, בכל הנוגע לעלותה, לא הובא בדל ראיה הגם שניתן היה לעשות כן בנקל בפרט עת בעמ' 35 לפרו' מפרט הנתבע את בעלי המקצוע שלכאורה ביצעו את התוספת בנייה, וחרף זאת נמנע מזימונם לעדות. זאת ועוד, גם השמאי עורך חוות הדעת לא ידע לציין מתי נבנתה התוספת (ומפנים לעדותו בעמ' 18 שו' 16-17). עוד סבורים התובעים שעדותו של מר א' מחזקת את טענתם שכן הצהיר שהתובע עזר לנתבע בסכום כסף בבניית התוספת, ולעניין זה מפנים לעדותו (עמ' 13 ש' 3-5). לדידם, תוספת הבניה שנעשתה הינה שלד העומד כאבן שאין לה הופכין ואשר נבנה ללא היתר בנייה ואף הוצא צו להפסקת בנייתו (ר' עמ' 31 שו' 2-3) דבר אשר ע"פ הפסיקה אינה מזכה את בעליו בפיצויים (מפנים לבר"מ 3903/07 ג'יאן נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה נתניה (פורסם במאגרים 21.12.08) ותוספת זו אף גורמת להם לנזק ולעלויות בלתי מבוטלות. וחרף כל האמור, השמאי גרס שהתקבל היתר בנייה (עמ' 18 שו' 20-23), בעוד הנתבע בעצמו אישר שלא שילם את אגרות היתרים והצהיר שזה "רק עניין של כסף" (עמ' 30 שו' 31).

     

32. על כן, משלא הוכיחו הנתבעים את שני היסודות הראשונים כאמור בהחלטה מיום 4.5.17, הרי שלבטח לא הוכיחו את זכאותם המשפטית לקבלת שיפוי. לדידם, אמרת האוביטר של ביהמ"ש המחוזי עליה מתבססים הנתבעים ועליה חזר בימ"ש העליון לפיה "התרופה להשקעות שהשקיעו יהיה עליהם למצוא במישור משפטי אחר", משמעותה שעל הנתבעים לטעון כנגד עזבון המנוחים בכל הקשור להחזר ההשקעות שביצעו במשק, ולא כנגדם, שכן בן ממשיך אינו העיזבון אלא מוסד שונה ונפרד לחלוטין. כמו כן, זכותו של בר רשות לקבל פיצויים עבור השקעות בעת פינויו מהמקרקעין אינה זכות שבדין וככל וקיימת, היא מבוססת על הסכמה חוזית בין בעל המקרקעין לבין בר רשות (מפנים לע"א 160/62 לוי נ' נ' ראש העיר תל אביב יפו, פורסם במאגרים). מאחר והנתבעים היו ברי רשות במקרקעין, ולא היה בינם לבין המנוחים כל הסכמה חוזית, ובפרט עת הנתבע הצהיר שלא התכוון לתבוע את הוריו, אין לו כל זכות עמידה כנגד התובעים כיום בהיותם בנים ממשיכים.

     

33. למעלה מן הצורך טוענים שאף יש לבחון את מעמדם של הנתבעים עת החזיקו בנכס, שכן לטענתם חזקה הקצרה מ -10 שנים אינה מכשירה מעמד של בר רשות במקרקעין. לעניין סוגיית הפיצוי סבורים שיש לבדוק מה מקור הזכות שניתנה לבר הרשות, האם החזקה מקורה בחוזית, מפורשת בע"פ או ברשות מכללא; קיומה של הסתמכות לגיטימית מצד המחזיק, תוך שלעניין זה יש לייחס את עניין חוקיות הבנייה וההליכים המשפטיים הקודמים; כן יש לבדוק את טיב הפיצוי ושיעורו, תוך שיש לבחון אם מדובר בהשבחה שבעלי הקרקע יכולים ליהנות ממנו או שמא להפך תהווה עלויות נוספות להריסת המבנים שכן הכלל הוא שפיצוי ניתן בגין השקעות ושוויון ולא לצורך סידור חלוף.

     

     

     

    דיון והכרעה:

    לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם, שמעתי את הצדדים והעדים, הגעתי לכלל מסקנה שדין תביעת התובעים להתקבל בחלקה ודין תביעת הנתבעים להידחות במלואה. אנמק שיקוליי בהתאם לסעדים הנתבעים:

    עתירת התובעים לחיוב הנתבעים בתשלום דמי שימוש ראויים;

34. סעיף 33 לחוק המקרקעין, תשכ"ט – 1969 (להלן: "חוק המקרקעין") קובע כי "שותף שהשתמש במקרקעין משותפים חייב ליתר השותפים, לפי חלקיהם במקרקעין, שכר ראוי בעד השימוש". הוראת סעיף 33 לחוק המקרקעין חלה רק כאשר נעשה שימוש אסור ע"י שותף ע"פ סעיף 31(א)(1) לחוק. סעיף זה במהותו נועד למנוע עשיית עושר ולא במשפט של מי מהשותפים במקרקעין (ע"א 891/95 זידאני נ' אבו אחמד, פ"ד נג(4) 769, 778).

     

35. בהתאם להלכה הפסוקה, החובה לשלם דמי שימוש ראויים קיימת כאשר השותף האחד השתמש במקרקעין באופן בלעדי המונע מיתר השותפים להשתמש אף הם באותם מקרקעין [ר': ע"א 1492/90זרקא נ' פארס(פורסם במאגרים) (20.1.1993)]. הזכות לדמי שימוש קיימת לפי שתי עילות עיקריות; עשיית עושר לפי סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979, ועילה נזיקין בשל הסגת גבול במקרקעין על-פי סעיף 29 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. יוער שבכל אחת מהעילות נדרש התובע להוכיח את בעלותו במקרקעין. [ע"א 891/95 יוסף זידאני נ' סעיד מוחמד אבו-אחמד, נג (4) 769 (1999)].

     

36. כן קיימת הבחנה עקרונית בין תביעת נזיקין, המכוונת לפיצוי בעל הקרקע בגין הנזק שנגרם לו כתוצאה מהסגת הגבול, לבין תביעה בעילת עשיית עושר ולא במשפט, שמטרתה להשיב לבעלי הקרקע את העושר שעשה הזוכה כתוצאה מפלישתו לתחום זכויותיו. דומה כי דמי שימוש ראויים עשויים לייצג את נזקיו של בעל הקרקע מחד גיסא, ואת עשיית העושר של הזוכה – מאידך גיסא. רוצה לומר, בפלישתו של מסיג הגבול שלא כדין לקרקע הזולת, מונע הוא מהבעלים בקרקע להשכיר את חלקתו לאחר. למעשה בפלישתו לתחום הזולת, מסיג גבול כזה "חוסך" תשלום דמי שימוש ראויים שהיה חייב לשלם לו נכנס מכח הסכם שכירות עם בעלי הקרקע. על כן, דמי השימוש הראויים מייצגים הן את נזקו של בעל הקרקע והן את רווחו של מסיג הגבול.

     

37. בע"א 588/87 כהן נ' שמש, פ"ד מה(5) 297 (1991) נקבע ששימוש שלא כדין במקרקעין מזכה את בעליהם בדמי שימוש ראויים מהמשתמש, המתעשר שלא על-פי זכות שבדין. אמת המידה לחישוב התעשרותו של מי שהשתמש במקרקעין, אינה הנזק שנגרם בפועל אלא טובת ההנאה שהפיק המשתמש מן השימוש במקרקעין לצרכיו.

     

38. מטענות הצדדים ועדותם לפניי עולה שאין חולק כי עד שהתגלע הסכסוך, התובעים העניקו לנתבעים את זכות המגורים בנכס, כמו גם שימוש במתקניו, ואלה לא שילמו דמי שימוש עובר לסכסוך ולאחריו וזאת עד ליום בו סילקו ידיהם מן הנכס. מכאן, יש לבחון באם התובעים גילו דעתם ועתרו לסילוק ידם של הנתבעים מהמשק עובר להגשת התביעה; המועד שעשו כן; זכותם לקבלת דמי שימוש; וגובה דמי השימוש התקופה הצריכה לחיובם. לעניין תקופת החיוב אציין שבמסגרת כתב התביעה עתרו התובעים לחיוב הנתבעים החל משנת 2009, קרי מפטירת ההורים המנוחים ועד ליום הפינוי בחודש 08/16. לאחר מכן, בסיכומיהם, עתרו לחיוב הנתבעים בעבור 47 חודשי שימוש, קרי, למן המועד בו ניתן פס"ד בבית המשפט שלום בחיפה (ספטמבר 2012) ועד למועד הפינוי.

     

39. אין חולק שהזכויות במשק נתונות לתובעים בהיותם בנים ממשיכים, כך שתהליך הרישום החל בסמוך לשנת 1982 ובהסכמת ההורים המנוחים, וקביעה זו אף אושרה בסופו של יום בפסיקת בית המשפט. מכאן, לתובעים קמה הזכות לדרוש דמי שימוש, בכפוף למבחנים שיפורטו, ולעניין זה אציין שאת טענת הנתבעים ולפיה לתובעים אין זכות לקבלת דמי שימוש נוכח ההסכם עם רמ"י, מצאתי לדחות וזאת בשים לב לכך שהזכויות המשק נתונות להם ואין המדובר בהרשאה זמנית.

     

40. כזכור, לטענת התובעים, מרגע שהנתבעים ערערו על זכויותיהם במשק ויצאו כנגדם בעתירות שונות, ביקשו בדרכים שונות את פינוים וסילוקם המידי. מנגד טענו הנתבעים שהרשות למגורים מעולם לא בוטלה אלא לאחר הגשת התביעה; מעיון בכתבי הטענות כמו גם בגרסת התובעים, לא מצאתי שעלה בידיהם להוכיח שפנו לנתבעים וביקשו לסלק את ידיהם מן הנכס עובר למועד בו הוגשה התביעה. התובעים לא צירפו כל אסמכתא להוכחת הטענה, תוך שלעניין זה גרסתם הייתה לקונית ולא מפורטת (ראה לעניין זה סעיפים 36-38 לתצהירי עדותו הראשית של התובע שם טוען כי פנה לנתבע לא פעם ולא פעמיים והבהיר לו שאין לו זכות לגור בדירה ועל כן הוא מתבקש לפנותה באופן מידי). אכן, בחקירה נגדית לא נחקר התובע על גרסתו זו, ויחד עם זאת, לא מצאתי להעדיפה על עדות הנתבע אשר נחקר על כך ארוכות (ראה עמוד 34 שורות 13-36 ועמוד 25 שורות 1-18 לפרוטוקול מיום 24.3.21) שם הצהיר שהתובע לא פנה אליו וביקש שיסלק ידו מן הנכס אפילו לא פעם אחת.

     

41. מוצאת אני שאין די בקיומו של סכסוך משפטי בין הצדדים בכדי ללמד על כך שהתובעים ביקשו את סילוק ידם של הנתבעים מהנכס. לעניין זה אציין שנתתי אמון מלא בעדות התובע ולפיה ההחלטה לסלק את ידם של הנתבעים גמלה בלבו נוכח ההליכים המשפטיים שנקטו כנגדו, ולאחר שפעלו כנגדו חרף מתן זכות המגורים. ואולם, דווקא בנסיבות אלה, מקום בו טענו התובעים שפנו לנתבעים בע"פ, נטל ההוכחה המונח לפתחם גבוה יותר, ובנטל זה לא עמדו. ברי, כי נטל הוכחה מוגבר זה מוטל על כתפי התובעים שכן הם בבחינת "המוציא מחברו" בפרט מקום בו הנתבעים החזיקו בנכס ברשות (ראה לעניין זה עדות התובע בעמוד 23 שורות 4-6 ו- 26-27 לפרוטוקול מיום 24.3.21). לעניין חובת ההוכחה אזכיר מושכלות יסוד כך שדיני הראיות מבחינים בין "נטל השכנוע" לבין "נטל הבאת הראיות". על ההבחנה בין השניים עמד בית המשפט העליון בין היתר בפרשת מרום (דנ"א 1516/95 רינה מרום נגד היועץ המשפטי לממשלה):

    "נטל השכנוע מבטא את החובה המוטלת על בעל דין להוכיח את טענותיו. הצד שעל כתפיו רובץ נטל זה נדרש לשכנע את בית המשפט באמיתות טענתו, ואם ייכשל בכך – טענתו תידחה...

    נטל הבאת הראיות, המבטא נטל קל יותר, בא רק להבהיר על מי מהצדדים, בשלב מסויים זה או אחר של המשפט, רובצת חובה להציג את ראיותיו. ככלל, נטל הבאת הראיות מוטל בתחילת המשפט על הצד הנושא בנטל השכנוע; שאם צד זה לא יביא את ראיותיו, תידחה טענתו. אם הצד הנושא בנטל השכנוע הביא ראיה המוכיחה לכאורה את טענתו, עשוי נטל הבאת הראיות לעבור לצד האחר. ואולם, הצד האחר – אשר אינו נושא בנטל השכנוע – עשוי לזכות במשפט גם אם לא עמד בנטל הבאת הראיות, אם בית המשפט לא שוכנע כי הראיות שהביא הצד הראשון מבססות את טענתו במידת הוודאות הדרושה לשם עמידה בנטל השכנוע...במצב שבו הראיות שקולות יפעל הספק לחובת הצד שעליו נטל השכנוע. הנה כי כן, נטל הבאת הראיות אינו גוזר את גורל ההכרעה במשפט, אלא רק את מהלכו של המשפט, ואילו נטל השכנוע קובע את גורל ההכרעה במשפט: הצד הנושא בו חייב להרימו. אם נכשל בכך – תידחה טענתו וידו במשפט תהא על התחתונה. זאת ועוד: נטל הבאת הראיות עשוי לעבור מן הצד הנושא בנטל השכנוע לצד האחר. לא כן נטל השכנוע, שהוא ...'קבוע ועומד, ולעולם אינו עובר מבעל דין אחד למשנהו'..." (ראו: ע"פ 28/49 זרקא נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ד; דנ"א 1516 רינה מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נב(2) 813).

     

42. ויוטעם; אמנם על התובעים לא חלה החובה להודיע לנתבעים בכתובים אודות דרישתם לפינוי הנכס, ברם חובתם למתן הודעה ברורה הינה בגדר חובה מוסרית, בפרט בנסיבות בהן הנתבעים התגוררו בנכס משך שנים רבות, אף עוד בחיי ההורים המנוחים. במצב דברים רגיל, בין משכיר לשוכר, תנאי השכירות ותקופת השכירות מעוגנים בהסכם מחייב שנחתם בין הצדדים. ברירת המחדל היא שבתום תקופת השכירות, השוכר מפנה את המושכר מכל אדם וחפץ אלא מקום בו קיימת תקופת אופציה וכי אז עליו להודיע בכתובים אודות רצונו לממשה. מקום בו אין הסכם בין הצדדים, נהיר שחלה על שניהם החובה לפעול בתום לב ובמבחן האדם הסביר, כך שאם מי מהם מבקש לסיים את תקופת השכירות, ובעניינו השימוש והחזקה בנכס, עליו להודיע לצד שכנגד. חובה זו, מוטלת על מנת לאפשר לכל צד לכלכל צעדיו. עובדה זו מקבלת משנה תוקף בעניינו עת המדובר בבני משפחה ממדרגה ראשונה, להם ניתנה זכות שימוש במקרקעין, והתובעים מבקשים לבטלה בחלוף שנים רבות. על התובעים חלה החובה המוסרית להבהיר את דרישתם לפינוי הנכס ובכלל זה המועד בו מבקשים שיעשו כן, תוך שזה יהיה ריאלי והגיוני ויאפשר לנתבעים למצוא דיור חלופי ראוי. סבורני, כי באם היו פועלים התובעים בהתאם לחובתם זו, הרי שהיו יכולים להוכיח שעשו כן.

     

43. מכאן, משלא הוכחה הטענה ולפיה התובעים פנו לנתבעים עובר להגשת התביעה וביקשו שיסלקו ידם, כמו גם לא פנו לנתבעים בכל שלב בדרישה לקבלת דמי שימוש, ובשים לב לכך שהנתבעים התגוררו בנכס בהיותם ברי רשות שלא בתמורה, לא מצאתי שיש לחייבם באופן רטרואקטיבי למן המועד לו עתרו התובעים ועובר להגשת התביעה לפניי.

     

44. משכך, אדרש ואבחן באם יש מקום לחייב את הנתבעים בדמי שימוש החל למן היום בו הוגשה התביעה ועד למועד בו פינו את הנכס, קרי מיום 5.8.15 ועד ליום 20.8.16 (להלן: "התקופה"). דומה שאין חולק כי למן היום בו הוגשה התביעה ידעו הנתבעים שהתובעים עותרים לפינויים מהנכס, ולראייה, הנתבע בעצמו אף הצהיר שעת הוגשה התביעה, ב"כ הגיע להסכמה עם התובעים לעניין פינוי הנכס (ראה לעניין זה עדותו בעמוד 35 שורות 14-18). יחד עם זאת בנסיבות עסקינן מצאתי שנכון וצודק לחייב את הנתבעים שלא על מלוא התקופה, אלא על חלקה, תוך שנכון לעשות שימוש בסעיף 2(א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט -1979. ואסביר.

     

45. סעיף 1 לחוק קובע כדלקמן:

    "מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן - הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה".

     

46. סעיף 2 (א) לחוק קובע כי "בית המשפט רשאי לפטור את הזוכה מחובת ההשבה לפי סעיף 1, כולה או מקצתה, אם ראה שהזכיה לא היתה כרוכה בחסרון המזכה או שראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת".

     

47. לעניין השימוש בסעיף 2 לחוק, אפנה לדברי כבוד השופט מ. עלי בת"א 13349-08-17 ברוכאל סגנון רהיטים בע"מ נ' "מולטיפרס" ייצור ושרותים תעשיתיים בע"מ, (פורסם במאגרים) שם נקבע:

    "סעיף 2 לחוק מאפשר פטור מחובת השבה או הפחתת סכום ההשבה לפי שתי אמות מידה כלליות: הראשונה, מקום בו "הזכיה לא היתה כרוכה בחסרון המזכה"; והשניה, "נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת". אמות מידה אלה הן כלליות ביותר ולבית המשפט שיקול דעת רחב ביותר בהפעלתם לשם הגשמת צדק יחסי בין הצדדים (ע"א 580/17 מדינת ישראל נ' המועצה המקומית בית דגן (פורסם בנבו, 31.5.2018); ע"א 4708/14 י.ח דמרי בניה ופיתוח בע"מ נ' המועצה המקומית גן יבנה (פורסם בנבו, 24.8.2015); להלן: עניין דמרי)). שיקול הדעת הרחב שניתן לבית המשפט לא היה תוצאה של יד המקרה, שכן זו הייתה תכליתו של סע' 2 לחוק עשיית עושר, תכלית שנגזרת מהאיזון הנדרש אל מול תחולתה הרחבה של הזכות הקבועה בסע' 1 לחוק עשיית עושר (עניין כהן).

     

    ובהמשך:

     

    "במכלול השיקולים להפעלת הסמכות שבסע' 2 נמנים בין היתר השיקולים הבאים: תום ליבם של שני הצדדים; שינוי נסיבות שחל במצבו של הזוכה שבגינו תהיה ההשבה בלתי צודקת; ו"מאזן הנזק", קרי: השאלה אם הנזק שבחיוב הזוכה בהשבת הזכייה עולה על הנזק שייגרם למזכה אם לא תושב לו זכייתו (דניאל פרידמן ואלרן שפירא בר-אור דיני עשיית עושר ולא במשפט (כרך ב) 1369-1391 (2015) (להלן: פרידמן ושפירא); דנ"א 7398/09 עיריית ירושלים נ' שירותי בריאות כללית, פסקה 56 (פורסם בנבו, 14.4.2015); ע"א 7156/10 חברת הירקון בע"מ נ' מדינת ישראל מינהל מקרקעי ישראל, פסקה 18 (פורסם בנבו, 11.10.2012); דנ"א 10901/08 בייזמן השקעות בע"מ נ' משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ, פסקה 45 (פורסם בנבו, 17.7.2011); ע"א 9631/05 ארד נ' מדינת ישראל, פסקה 56 (פורסם בנבו, 16.12.2010) (להלן: עניין ארד)). אין צורך לומר כי את סמכות הפטור יש להפעיל בזהירות ובמקרים הראויים בהם חיובו של נתבע בהשבה יביא לתוצאה קשה ובלתי צודקת (עניין ארד, פסקה 56); אך בדיוק מאותו חשש, אין לקפוץ את היד בהפעלת הסמכות במקרים המתאימים כדי לא לרוקן אותה מכל תוכן".

     

48. במקרה עסקינן מספר שיקולים הביאוני לכלל למסקנה שאין לפסוק דמי שימוש ראויים על מלוא התקופה אגב שימוש בסעיף 2 לחוק; הראשון , העובדה שהשימוש בנכס הינו פרי רישיון שהעניקו התובעים לנתבעים אותו ביקשו לבטל על רקע סכסוך משפטי. השני , שיש ליתן משקל לכך שחרף העובדה שהסכסוך בין הצדדים החל לפני שנים רבות, על רקע תביעת הנתבעים, כך שפס"ד ניתן עוד בשנת 2014, רק בחלוף למעלה משנה פנו התובעים בתביעתם ללא שפנו בדרישה קודמת לנתבעים, כמפורט לעיל. השלישי, אותו אני מוצאת כעיקרי בנסיבות עסקינן קשור בכך שבבסיסה של תביעה זו לפניי, כפי שנטען ע"י התובעים בעצמם, עומדת התנהלות הנתבעים אשר "החזירו רעה כנגד טובה". התובעים לא ביסוסו תביעתם כתביעה נזיקית, ואף לא טענו לנזק שנגרם להם כתוצאה מאי פינוי המושכר. מכאן, התביעה לפניי עיקרה בעשיית עושר תוך שמתקיים התנאי הקבוע בסעיף 2 לחוק, קרי שזכיית הנתבעים בשימוש לא הביאה לחסרון כיס אצל התובעים.

     

49. יתרה מזאת; סבורני שפסיקת דמי שימוש ראויים עבור כל התקופה לא עולה בקנה אחד עם הקביעה שהמדובר ברשות ללא תמורה שניתנה לנתבעים; הנתבעים כאמור מתגוררים בנכס משך שנים רבות מבלי שנדרשו בתשלום דמי שימוש. היעדר דרישה לתשלום יצרה הסתמכות בקרבם לפיה התובעים אינם מתנים את המשך השימוש בתשלום כלשהו (לעניין זה ראה ע"א (מחוזי ת"א) 1368/06 עזבון המנוח מירום (מוסרי) ז"ל נ' עיריית חולון (פורסם במאגרים, 27.11.2006); זלצמן, בעמ' 57). מכאן, מקובלת עליי טענת הנתבע ולפיה עת הוברר לו שהערעור אותו הגישו האחים ביחס לקביעת הבן הממשיך, נדחה, הבין שהוא שאינו יכול עוד להישאר בנכס וחיפש מקום דיור חלופי (ראה לעניין זה עדותו בעמוד 35 שורות 12-13). בהתאם להבנתו זו אף פעל להגיע להסדר במסגרת הליך זה לפניי, וסילק ידו מן הנכס ללא שנדרש סעד שיפוטי לעניין זה. על כן, וכמפורט לעיל לעניין חובות מוסריות המוטלות על בעל הנכס, ובעניינו התובעים, ראוי וצודק ליתן לנתבעים תקופת התארגנות סבירה למציאת דיור חלוף. בבחינת פרק הזמן הסביר יש לקחת בחשבון מכלול שיקולים ובכלל זה שמדובר בנתבעים שמצבם הכללי אינו איתן ואף התנהלו כנגד הנתבע הליכי חדלות פירעון, גיל הנתבעים במועד בו הוגשה התביעה, מצבם המשפחתי ובני המשפחה הנוספים שהתגוררו עמם, פרק הזמן הארוך בו התגוררו בנכס מושא המחלוקת והזמן הסביר הדרוש למצוא דיור באותו אזור. לאחר שנתתי דעתי לכל אלה, ומשיקולי צדק, מצאתי לקבוע שיש ליתן לנתבעים שהות בת 4 חודשים למן המועד בו הוגשה התביעה למציאת דיור חלופי, בעבורה לא יחויבו בדמי שימוש ראויים.

     

50. שיקולי הצדק בעניינו מקבלים משנה תוקף עת המדובר בבני משפחה מדרגה ראשונה, כך שיש לשאוף לשמירה ואיחוד משפחתי עד כמה שניתן. לעניין זה אפנה לדברי כבוד השופט סילמן בתמ"ש (קריות) 1847/04 פלוני נ' פלונית פורסם ברשומות, שם קבע:

    "בתיק דומה (תמ"ש (קר') 1326/01 שפורסם בנבו), כבר כתבתי לגבי שכר ראוי, כי כמו בתחומים רבים בעולם המשפט בכלל, ובעולם המשפחה בפרט, מתמצה הלכה זו בציווי המקראי- "צדק צדק תרדוף" (דברים ט"ז, כ). בין אם מקור שיקול הדעת הינו חוק עשיית עושר ולא במשפט, בין אם מקור שיקול הדעת הינו סמכותו הטבועה של ביהמ"ש, בסופו של יום, שיקולי צדק הם אשר יכתיבו את שאלת החיוב בשכר ראוי" .

     

51. מכל המפורט לעיל, הגעתי לכלל מסקנה שעל הנתבעים לשלם לתובעים דמי שימוש ראויים החל מיום 5.12.15 ועד ליום 20.8.16 (מועד הפינוי בפועל), קרי 8.5 חודשים.

     

52. מכאן, אדרש לשאלת גובה החיוב; להוכחת גובה דמי השימוש החודשיים צירפו התובעים הסכמי שכירות במושב **** וכן חוות דעת ערוכה ע"י שמאי מקרקעין במסגרתה אמד את גובה דמי השימוש לפי שנים. לעניין צירוף חוות דעת השמאי אזכיר שכאמור בהחלטה מיום 6.2.18, אושרה בקשת התובעים לצירוף חוות דעת מטעמם וזאת בזיקה להחלטה קודמת שאישרה הגשת חוות דעת מטעם הנתבעים. נקבע שלנתבעים שמורה הזכות לתקן את חוות הדעת שהוגשה מטעמם, כך שתמוך בטענותיהם גם לעניין תביעת התובעים; התובעים עותרים לחיוב הנתבעים בדמי שימוש חודשיים בסך 3,000 ₪, סכום הנמוך מקביעת השמאי בחוות דעתו מיום 8.3.18, בהתאם לה דמי השימוש הראויים נקבעו לשנת 2012 בסך של 3,150 ₪; לשנת 2013-2014 בסך של 3,300 ₪; לשנת 2015 בסך של 3,600 ₪; לשנת 2016 בסך של 3,750 ₪;

     

     

53. מצאתי לדחות את טענות הנתבעים כנגד חוות הדעת ובכלל זה שיש להפחית מגובה דמי השימוש את ההשבחות אשר לכאורה בוצעו על ידם, וזאת משלושה טעמים עיקריים; הראשון, שכפי שיפורט בהמשך, הנתבעים לא הוכיחו את ההשבחות להן טוענים, ועל כן אין מקום לבצע כל הפחתה מדמי השימוש. השני, שגם באם היו מוכיחים הנתבעים את ההשבחות להן טענו הרי שלא הוכיחו מה השפעתן על גובה דמי השימוש, אם בכלל. לעניין זה יובהר כי חובת ההוכחה מונחת לפתחם של הנתבעים הטוענים להשבחות כמו גם לכך שיש להן משמעות בשאלת דמי השימוש, בפרט מקום בו בהתאם להחלטת בית המשפט הייתה שמורה להם הזכות לתקן את חוות דעתם. השלישי שטענת הנתבעים הינן בבחינת חיובים כפולים שכן מחד טוענים בתביעתם שיש לשפותם בגין ההשבחות להן טענו, מאידך, סבורים שיש להפחית השבחות אלה מהערכת הנכס בשאלת דמי השימוש. ככל וסבורים הנתבעים שיש להפחית השבחות אלה מדמי השימוש, הרי שאינם זכאים לשיפוי בעבורם. מאידך, ככל ולהשבחות אלה השפעה על גובה דמי השימוש, הרי שיש להפחית את דמי השימוש החודשיים, ברם יש בכך בכדי להשפיע על השיפוי לו טוענים שכן זכו בדמי שימוש בעלות מופחתת.

     

54. לאחר שעיינתי בחוות הדעת ושמעתי את עדותו לפניי מצאתי לקבל את מסקנות השמאי ולאמצן; השמאי עורך חוות הדעת, מר א' נחקר על חוות דעתו, ואת עדותו מצאתי נהירה, ברורה ומקצועית תוך שהקפיד לענות תשובות ענייניות. למשמע עדותו כמו גם עיון בחוות דעתו לא מצאתי שנפל בה פגם. במסגרת עדותו ביחס לטענות הנתבעים לעניין אופן עריכת חוות הדעת השיב בצורה מקיפה ומקצועית, תוך שפירט והסביר את שיקוליו המקצועיים (ולכך ראה עדותו המפורטת בעמ' 13-15 לפרוטוקול). בעדותו התייחס השמאי לתקופות השונות הצריכות בשאלת דמי השימוש, והצהיר:

    ש.אני עובר איתך לעמוד 13. לאיזו תקופה נסקרו נתוני השכירות?

    ת.ביקשו ממני מ 2009 עד 2016.

    ש.יש בידיך את כל הנתונים האלה?

    ת.יש לי בטח. לא צירפתי לחוות הדעת, למה צריך לצרף? בשכירות אלה דברים שרוב הדברים בע"פ כי אלה דברים שלא אומרים אותם, לא מפרסמים אותם, זה לא ברשות המיסים למרות שיש לי פה את רוב החוזים של השכירויות אבל יש מקרים שאתה שואל כי זה בדיעבד, לא דברים שאתה שואל קדימה, אלה דברים שלא נשמרים באיזשהו מאגר.

    ש.מי העביר לך את החוזים?

    ת.זה מאגר שליל. ("שלי" ל.ד.ח)

    ש.ביקרת באותן דירות?

    ת.ברובן.

    ש.באיזה דירות ביקרת?

    ת.עבדתי עם משרד ***** שנמצא בעתלית והמשרד מתפרס על רוב המושבים, 15 שנה עבדתי איתה. יש לי גם את השומות שלה. זאת לא עדות שמיעה. יש לי פה חוזי שכירות חתומים.

    ש.שאלתי אם אתה אימת עם האנשים?

    ת.בחלק מהמקרים כן. למשל בעמוד 14, בחלק מהדירות ביקרתי. בעמוד 14 סעיף 4.

    ש.למה לא ציינת בחוות הדעת?

    ת.אני לא חושב שאני צריך לדווח על זה. יש לי את החוזים עצמם.

     

55. מכל המפורט לעיל מצאתי לחייב את הנתבעים בדמי שימוש ראויים בעבור התקופה שהחל מיום 5.12.15 ועד ליום 20.8.16, קרי 8.5 חודשים. בהתאם לחוות דעת השמאי דמי השימוש הראויים בשנת 2015 הינם 3,600 ₪ לחודש, ובשנת 2016, 3,750 ₪ לחודש. יחד עם זאת, מקום בו התובעים עתרו לחיוב הנתבעים בדמי שימוש חודשיים בשיעור 3,000 ₪, לא מצאתי לקבוע סכום גבוה מכך. התוצאה; על הנתבעים לשלם לתובעים סך של 25,500 ₪.

    עתירת התובעים לחיוב הנתבעים בהשבת תשלומים הקשורים באחזקת הנכס ובהוצאות ההליכים הקודמים;

56. בכתב תביעתם עתרו התובעים לחייב את הנתבעים בהחזר תשלומים בסך של 126,000 ₪ (לפי הערכה בסך של 1,500 ₪ בחודש) ששילמו בין השנים 2009-2016 לגופים שונים בגין עלויות אחזקת הנכס בו התגוררו הנתבעים, ובכלל זה לרשות מקרקעי ישראל, מועצה אזורית ****, אגודה השיתופית *****, תשלומי מים וכיוצ"ב. בסיכומיהם עתרו התובעים להחזר סך של 18,670 ₪ (בלבד) בעבור תשלומים לאגודה השיתופית תוך שהפנו לנספחים יא-יב לתצהיר התובע. מנגד, טענו הנתבעים שנשאו בתשלומי אחזקת הנכס ברם לא צירפו אסמכתא להוכחת טענתם. כאשר נחקר על כך הנתבע הצהיר; "לא נכון, שילמנו, אני אלך לאגודה אם צריך ואני אביא לך קבלות." ובהמשך כאשר נשאל למה לא צירף קבלות מהאגודה הצהיר; "לא חשבתי על זה." (עמ' 33 לפרו' שו' 25-30).

     

57. הכלל הראייתי הבסיסי הרווח במשפט האזרחי, כבשיטות משפט רבות אחרות הינו שנטל ההוכחה רובץ על התובע ומידת ההוכחה היא עודף הסתברות בבחינת הכלל הנטוע במשפט העברי עתיק היומין "המוציא מחבירו עליו הראיה" (תוספתא, בבא מציעא פ"א, ה"א) על-פי כלל זה, התובע דבר מחזקת הנתבע הוא הנדרש להוכיח את עילת תביעתו על כל מרכביה העובדתיים ויזכה התובע בתביעתו אם ירים את נטל הוכחתה בשיעור העולה על 50%, ובאם לא יעמוד בנטל זה יפסיד תביעתו (ע"א 2781/93 דעקה נ' בית חולים "כרמל", חיפה, פ"ד נג(4) 526 (1999). מידת ההוכחה היא הטיית מאזן ההסתברות לאחר שבית המשפט בוחן את מהימנותן של הראיות אשר הובאו בפניו והמשקל שיש להעניק להן, ומגיע למסקנה שגרסה אחת סבירה ומתקבלת יותר על הדעת מן הגרסה שכנגד. חובת שכנוע זו מעוגנת בעקרון הבסיסי של דיני הראיות, שלפיו בעל דין במשפט אזרחי הטוען טענה משפטית התומכת או מבססת עמדתו יישא בנטל להניח את התשתית העובדתית הנחוצה לביסוס טענתו, ולשכנע כי זו אכן מתקיימת (ראה פסק דין: ע"א 533/87 - ארגון מושבי הפועל המזרחי בע"מ נ' משה ולך . פ"ד מג(2), 864).

     

58. כאשר עולה בידי התובע לעמוד בנטל ההוכחה המוטל עליו, זוכה הוא בפיצוי מלא בגין הנזק שנגרם לו; לעומת זאת כאשר לא עולה בידו להוכיח את תביעתו במאזן ההסתברות אינו זוכה בפיצוי כלשהו. כלל זה אשר זכה לכינוי "הכול או לא-כלום" ניצב בלב תפיסתו של המשפט המקובל בכל הנוגע לסטנדרט ההוכחה ולאופייה הבינארי של ההכרעה השיפוטית. כך כתבה השופטת ט' שטרסברג-כהן ב ע"א 2781/93 הנ"ל:

    "הכלל הראייתי הבסיסי הרווח במשפט האזרחי בשיטתנו המשפטית, כבשיטות משפט רבות אחרות, הוא כי נטל ההוכחה רובץ על התובע ומידת ההוכחה היא עודף הסתברות, בבחינת הכלל עתיק היומין "המוציא מחברו עליו הראיה". על-פי כלל זה, יזכה התובע בתביעתו אם ירים את נטל הוכחתה בשיעור העולה על 50%. שאז, תוטל החבות או האחריות במלואה על הנתבע. לא עמד בכך, יפסיד את כל תביעתו. כלל זה הוא לכאורה יעיל, הוגן, רציונלי, אחיד וישים לכל משפט אזרחי".

     

    עוד קבע כבוד השופט אגרנט בעניין זה, בד"נ 4/69 נוימן נ' כהן, פ"ד כד (2) (1971):

     

    "נטל השכנוע, פירושו, כי בעל-הדין שנושא בו, חייב להוכיח את העובדה השנויה במחלוקת ואשר הוכחתה מהווה תנאי לזכייתו במשפט, כך שאם לא ישכיל להוכיחה, תיפול ההכרעה בגינה לרעתו... אין צורך לומר, שחשיבותה המיוחדת של קביעת נטל השכנוע היא בכך: שאם בסוף המשפט העריך השופט שההוכחות של הצדדים הן שקולות ומאוזנות, כי אז יכריע את הדין לרעת הצד הנושא בנטל השכנוע".

     

59. כלל ההוכחה משקף את התפיסה הבסיסית לפיה תפקידו של בית המשפט לקבוע את מערכת העובדות הצריכה להכרעה השיפוטית וליישם עליה את הדין המהותי. תוצאתו הבינארית של כלל "מאזן ההסתברויות" מקיימת יחסי גומלין עם הדין המהותי. זהו תנאי הכרחי בשיטת משפט השואפת לקדם נורמות ברורות ולהכווין התנהגות על-פיהן (אריאל פורת ואלכס שטיין "דוקטרינת הנזק הראייתי: ההצדקות לאימוצה ויישומה במצבים טיפוסיים של אי-ודאות בגרימת נזקים" עיוני משפט כא(2) 191, 245 (1998)).

     

60. בעניינו, לא מצאתי שהתובעים הרימו את נטל הראייה והשכנוע והוכיחו את העובדות השנויה במחלוקת באמצעות ראיות מספיקות כתנאי לקבלת תביעתם; אכן, לתצהיר התובע צורפו העתקי חשבוניות בעבור חיובי מים ותשלומים לאגודה (נספח יא' - נספח יב' לתצהירי הנתבע ) לתקופה בה החזיקו הנתבעים בנכס. אולם, מעיון בחשבונות אלה, לא ניתן להבין באם תשלומי אלה בוצעו, וחשוב מכך, מה החיוב בגין חלקם היחסי של הנתבעים בעבור השימוש בנכס בו התגוררו, שכן המדובר בחיוב כולל. דומה שהתובעים יכלו לעמוד בנטל ההוכחה בנקל ולו באמצעות פנייה למזכירות היישוב על מנת לקבל אסמכתא ברורה לעניין ביצוע התשלום כמו גם ההפרדה בין הנכסים כך שניתן יהיה ללמוד על החיוב החל עבור הבית בו התגוררו הנתבעים.

     

61. זאת ועוד; התובעים עתרו לחיוב הנתבעים בעבור כלל החיוב הנקוב בחשבוניות אותן צירפו כמו גם עשו הערכה עצמאית ביחס לחיוב הקשור בתשלומי הארנונה בהתאם לגודל הנכס בו התגוררו הנתבעים. בנסיבות אלה בהן לא ניתן ללמוד על חלקם של הנתבעים ובהיעדר כל אסמכתא מטעם הגוף נשוא התשלום הרי שלא ניתן להגיע לסכום חשבונאי מוגדר לחיוב הנתבעים, ומכאן שהתובעים לא עמדו בנטל הראייה ודין טענותיהם לעניין זה, להידחות.

     

62. את טענות התובעים לחיוב הנתבעים בהוצאות שנגרמו להם והקשורות בניהול ההליכים הקודמים, מצאתי לדחות; ראשית, המדובר בטענה שהינה בבחינת הרחבת חזית אסורה שכן סעד זה לא נדרש בכתב התביעה. ההלכות בעניין הרחבת חזית ידועות, ומושכלות יסוד הן, כי גדר המחלוקת בין צדדים להליך משפטי נקבעת עפ"י כתבי טענותיהם. אין מקום לאפשר הרחבה או שינוי במחלוקת בשלבים מאוחרים של ההליך, ודאי לא בשלב הסיכומים, וזאת מטעמים ברורים ומכוח החובה להגן על תקינות ההליך והגינותו, ובתוך כך על זכותו של הצד שכנגד להביא גרסתו בהתייחס לחזית החדשה ולהוכיחה. ראו בעניין זה: א. גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה אחת עשרה - 2013), בעמ' 143; ע"א 6799/02 יולזרי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד נח 145 (2). בית המשפט רשאי להתיר הרחבת החזית בשני מקרים: האחד, כאשר הצד המבקש להרחיב או לשנות החזית עותר לתיקון כתבי הטענות שלו, והשני, כאשר הצד שכנגד נתן הסכמתו לכך. ראו: ע"א 37/48 בנק הפועלים בע"מ נ' קרבצ'וב, פ"ד ב 146, 143 ; ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ, פ"ד מט(2)843, 874. בעינינו אף לא אחת מן החלופות מתקיימת ועל כן דין הטענה להידחות.

     

63. למעלה מן הצורך אציין שעתירה זו נוגדת את הוראות סעיף 155 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018, שכן הוצאות ההליך הקודם נפסקו ע"י המותב שדן בו, ומכאן, אין מקום לתבוע הוצאות אלה בהליך נפרד. ככל וביקשו התובעים להשיג על ההוצאות שנפסקו היה עליהם לפעול בהתאם להוראות הדין, קרי באמצעות הגשת ערעור .

     

    עתירת הנתבעים להחזר שווי השקעות (תמ"ש 55805-02-16):

    לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובכתבי הסיכומים ושמעתי את טענות הצדדים במסגרת הדיון לפניי הגעתי לכלל מסקנה שדין התביעה להידחות במלואה. ואנמק;

64. הנתבעים בתביעתם עותרים לחיוב התובעים בפיצוי בגין השבחת המשק והשקעות שביצעו בו, לטענתם. מכאן, נשאלת השאלה מתי ואם בכלל, בן ממשיך חב בפיצוי אחיו. אקדים תשובה לדיון ואציין שלא עלה בידי הנתבעים להוכיח את חבות התובעים בפיצוי כלפיהם, משלושה טעמים עיקריים; הראשון, שלא עמדו בחובת הוכחת ביצוע ההשבחות להן טענו. השני; שלא עמדו בחובת הוכחת המועד בו בוצעו ההשבחות. השלישי; שלא עמדו בחובת הוכחת שווי ההשבחות.

     

65. כזכור, הנתבעים טוענים שהשקיעו, הרחיבו ושיפצו את הנכס בו התגוררו. בשל החשיבות, אפרט בתמצית את ההשקעות המתוארות בתצהירם: השקעת כספים רבים במשך כשלושה עשורים המסתכמים במאות אלפי ₪ בבניית תשתיות חשמל, מים וביוב, סלילת שבילים, שיפוץ הבית, תוספות בניה שונות; שיפוץ הבית הגדול; ריצוף כל הבית על חשבונם; שיפוץ חדר המקלחת; שיפוץ המטבח; בניית תוספת חדרים; חיבור של התוספת לבית ההורים; החלפת תשתיות מים, צנרת וחשמל; יציקת שבילים חדשים לתוספת; ריצוף שביל הכניסה; הרחבת הפרגולה; החלפת חלונות מאלומיניום; רוב ההשקעה במחסנים שהיו בעבר לולים; סלילת כביש הכניסה למשק **; נטיעת עציי נוי, שיחים וצמחי נוי; התקנת מערכת השקיית שטמונה באדמה.

     

66. במסגרת טענותיהם, טענו הנתבעים שהנתבעים אינם זכאים לכל שיפוי, בין היתר מאחר וחלק מההשבחות להן טוענים, בוצעו עוד בתקופה שההורים היו בחיים. כידוע, העיקרון הקבוע בסעיף 114 לחוק הירושה, התשכ"ה – 1965 לא אומץ בחוזה המשבצת, וכאשר בית המשפט קובע את הבן הממשיך לפי סעיף 19ג(3) להסכם המשבצת, לא יחויב הבן הנבחר בפיצוי יתר אחיו (ראה לעניין זה פס"ד של כבוד השופט ג'יוסי בתמ"ש (נצ') 3760/05 י.צ. נ' ח.צ. (08/06/2010, פורסם במאגרים [פורסם בנבו]), פסק דינה של כב' השופטת אלה מירז בתמ"ש (נצ') 5340/08 י.א. נ' ש.א. (23/12/2012, פורסם במאגרים [פורסם בנבו] ותמ"ש (טב') 6770-01-11 ר.ר נ' ח. ת, (30/4/2012, פורסם במאגרים [פורסם בנבו]). עוד אפנה לעניין זה לתמ"ש (משפחה קריות) 10530/06 נ.י נ' מ.ר (פורסם במאגרים 29.07.2008) שם נדחתה תביעה לפיצוי מן הטעם שבמועד התגבשות עילת התביעה, חלש על העזבון – המשק/נחלה הסכם משבצת, אגב הבחנה למקרה בו נעשה שימוש בסעיף 114 לחוק הירושה. וכך קבעה כבוד השופטת אספרנצה אלון:

    "זכות לפיצוי, במשק, שאינו בר הורשה, תיבחן בהתאם לאופן קבלתה: א. באם הזכויות במשק הועברו ע"י המתיישב/ המנוח עוד בחייו על פי הוראות חוזה הרישיון. מקבל המתנה לא יהא חייב לפצות את היורשים עפ"י דין הבןרים; ב. באם המתיישב/ המנוח ציין בצוואתו את זהות מקבל הזכויות במשק- מקבל הזכויות מקבל את הזכויות כבן ממשיך ולא כיורש ועל כן -אינו חייב בפיצוי יתר היורשים; ג. באם הסכם החכירה/ הרישיון מאמץ את ההסדר הקבוע בסעיף 114 לחוק הירושה - אז יהא מקבל הזכויות חייב בפיצוי הבןרים. (ראה תמ"ש (ת"א) 80170/96 גולדשטיין נ' גולדשטיין, [פורסם בנבו]) ".

     

67. במקרה עסקינן, שאלת הבן הממשיך נקבעה עוד בחיי המנוחים, כך שבשנת 1982 אישר וועד ההנהלה של המושב את בקשתם לרישום התובעים כבנים ממשיכים, ובית המשפט אישר קביעה זו באופן רטרואקטיבי. ראייה לכך שהנתבעים ידעו שהתובעים זכאים להירשם כבן ממשיך ניתן למצוא בכך שהגישו תביעה במסגרתה עתרו לביטול מינוי הבן ממשיך שנרשם לטובת התובעים, ולא לקביעתו, ולחילופין למינוי שמאי לקביעת ההשבחות לפיצויים. מכאן, אף לגרסת הנתבעים יש נפקות למועד בו נקבעה זהות הבן הממשיך בשאלת הפיצוי. על כן, צודקים התובעים בטענתם לפיה לנתבעים אין זכות חזרה כלפיהם בעבור השבחות שבוצעו עובר לפטירת ההורים המנוחים.

     

    מכאן, אדרש לבחון באם הנתבעים הוכיחו את ביצוע ההשקעות, את המועד בוצעו ואת שווי במועד בו בוצעו.

     

68. על מנת לענות על שני הנדבכים כהחלטת בית המשפט מיום 4.5.2017, היינו הוכחת ביצוע ההשקעות והוכחת שווין, הגישו הנתבעים חו"ד שמאית נושאת כותרת "אומדן שווי מחוברים (עלויות בניה)" לבית מגורי ההורים, מבנים והשקעות בנכס שנעשו ע"י י.ח. אציין כבר עתה שלא מצאתי כי הנתבעים עמדו בחובתם להוכיח הן את ביצוע ההשקעות הנטענות ובכלל זה המועד בו בוצעו, והן את שוויין. כמו כן, הנתבעים אף לא הוכיחו את שווי ההשקעות עליהן לא חלקו התובעים (ריצוף ובניית שלד, ולעניין זה ראה עדות התובע בעמוד 24 שורות 4-10). עוד מצאתי שלא לאמץ את קביעות השמאי בחוות דעתו וזאת לאחר שהתרשמתי שנפלו בה פגמים מהותיים, כפי שיפורט בהמשך.

     

69. עיון בטענות הנתבעים כמו גם בכתבי בית הדין מלמד שטענותיהם לביצוע שיפוצים והשבחות מבוססות על עדותם בלבד ללא שצירפו כל אסמכתא או ראשית ראייה ממנה ניתן ללמוד על ביצוע העבודות בפועל, היקפן, עלותן והמועד בו בוצעו. כאשר נשאלו בחקירתם מדוע לא צירפו ולו ראייה אחת טענו שאין בכך צורך. לעניין זה אפנה לעדות הנתבע שם הצהיר (ראה עמ' 33 לפרו' שו' 2-4 ):

    "ש.למה לא הלכת לאיפה שקנית והבאת קבלה? למה לא הבאת תצהיר ממנו שמכר לך?

    ת.לא צריך להביא מאף אחד שקניתי ממנו. אני קבלן שעובד עם כ"כ הרבה אנשים, אני יכול להביא אלף קבלות אחרות. לא באתי לרמות לא אותך ולא אף אחד אחר."

    ובהמשך בעמ' 35 לפרו' שו' 19-27:

    "ש.בפעם הראשונה שהיינו בבית המשפט ב 2017 שאל השופט שישב אז: "הגשת תביעה על שלושה מיליון ₪, איך זה יכול להיות שאתה לתביעה הזאת לא מצרף קבלה על 20 ₪?".

    ת.יש עובדות בשטח, אני לא צריך להראות לך קבלה. בית שנבנה יש עליו עובדות, ריצוף יש עובדות. אני יכול להביא לך גם קבלות.

    ש.ברגע שיש מחלוקת שחיים אומר שהוא / ההורים בנו, ואתה אומר שאתה בנית, מתבקש שתביא קבלה שאתה בנית. מסכים איתי?

    ת.לא.

    ש.חלק מהעבודות בוצעו גם ע"י אנשי מקצוע או רק אתה?

    ת.חלק אנשי מקצוע, לא עובדים שלי."

     

70. כך גם הנתבעת בחקירתה לא ידעה לתאר אילו השקעות בוצעו ומתי, כמו גם מדוע לא הומצאו אסמכתאות כתמיכה. כאשר נשאלה לעניין זה הצהירה (עמ' 38 לפרו' שו' 24-34):

    "ש.מפנה אותך לסעיף 8 – מתוך סעיף 8 מה לא עשיתם?

    ת.הכל אנחנו עשינו.

    ש.כמה עלה לכם בערך?

    ת.אין לי מושג.

    ש.בערך.

    ת.אני לא יודעת, כל דבר נעשה בזמנים אחרים, לא שמרנו קבלות.

    ש.רוב הדברים נעשו כשההורים היו בחיים אני מניח.

    ת.חלקם.

    ש.מה עשיתם אחרי שההורים נפטרו?

    ת.בגינה, צמחייה. הגינה היא חלק מהצמחייה. חלק מההשקעה היתה גם כשהאמא היתה חיה אבל אני לא זוכרת."

     

71. כאשר נשאל הנתבע לעניין השנה בה ביצע את התוספת לנכס, לא ידע להשיב, והצהיר: "אני לא זוכר" (ראה עדותו בעמוד 28 שורות 24-25). עוד לא ידע הנתבע מתי ערך את השיפוץ בבית ההורים וטען שעשה כן "לכל אורך השנים" (ראה עדות הנתבע בעמוד 32 שורות 20-21). כן לא ידע הנתבע לתאר מתי בנה את הפרגולה הנטענת ואף לא אם עשה כן בטרם פטירת ההורים (ראה עדותו בעמוד 37 שורות 4-9). יתרה מזאת, הנתבע טען שנשא בעלות השיפוצים ללא שקיבל כל עזרה מאמו המנוחה, ואת העבודות ביצע יחד עם שותפו אסף, כמו גם ידע לציין את שם הקבלן שביצע את עבודות היציקה (ראה עדותו בעמוד 35 שורה 33). וחרף זאת, השותף שלכאורה סייע בעבודת הבנייה לא זומן לעדות, תוך שהנתבע סבר "שלא צריך" לעשות כן (ראה לעניין זה עדות הנתבע בעמוד 32 שורות 20-29 ).

     

72. מעדותם של הנתבעים אף לא מצאתי חיזוק לטענה ולפיה נשאו בעלויות השיפוץ והבנייה, וזאת חרף העובדה שלטענתם חלק מהעבודות מומנו מהלוואת בנקאיות, מכספים שנתקבלו ממכירת נכס ומכספי ירושה (ראה עדות התובע בעמוד 29 שורות 13-14;22-32; ועדות הנתבעת עמוד 39 שורות 12-15). לעניין זה יש להוסיף את העובדה שמעדות הנתבעים עולה שמצבם הכלכלי לא היה טוב וכנגד הנתבע אף התנהלו הלכי פש"ר. מכאן, שהיה עליהם להציג ולו ראשית ראייה לעניין מימון עלויות השיפוץ והשבחה. גם לעניין זה גרס הנתבע שלא חלה עליו כל חובה שבדין להוכחת הטענה תוך שהצהיר כי "לא הייתי צריך להראות לאף אחד בכמה קניתי את הבית ומאיפה הבאתי כסף" (שם בעמ' 29 לפרו' שו' 13-32 ), ובהמשך כי זה "לא רלוונטי בכלל". יודגש שבנסיבות העובדתיות הנטענות הרי שהיה בידי הנתבעים להוכיח ולו באופן חלקי את מקורות המימון, ובחובתם זו לא עמדו. גם עדות הנתבעת אינה שופכת אור על סוגיה זו, כאשר חרף מצבם הכלכלי הקשה טוענת שאת בניית התוספת מימנו בעצמם מבלי לצרף אסמכתאות כתמיכה לכך (ראה לעניין זה עדותה בעמ' 39 לפרו' שו' 1-16 ).

     

73. זאת ועוד; מעדות הנתבעים כמו גם מעיון בפירוט הנטען במסגרת תצהירי העדות הראשית עולה שחלק ניכר מהשבחות להן טוענים, בוצעו עובר לפטירת ההורים המנוחים, ואלה כוללות את בניית התוספת, שיפוץ בחדר מקלחת, חלק מחלונות אלומיניום וריצוף בשירותים (ראה לעניין זה עדות הנתבע בעמוד 28 שורות 26-27; עמוד 32 שורות 31-35; עמוד 34 שורות 8-9). עוד אישר הנתבע בחקירתו שלא הייתה לו כל כוונה לבקש מהוריו את שווי ההשקעות או לתבוע אותם בשל כך (ראה לעניין זה עדותו בעמוד 29 שורות 32-36; עמוד 30 שורה 1). מכאן, ובהתאם למפורט לעיל, מקובלת עליי טענת התובעים ולפיה לעניין השבחות אלה אין לנתבעים זכות חזרה אליהם.

     

74. גם בחוות דעת השמאי לא היה בכדי לחזק את טענות הנתבעים, כך שלא מצאתי לראות בה כראייה בעלת משקל רב הן בשאלת ביצוע ההשבחות והן בשאלת שווין; מחקירתו הנגדית של השמאי עולה שבעת ביקורו בנכס לא יכול היה לדעת איזה שיפוצים בוצעו ע"י הנתבעים והסתמך אך ורק על דברי הנתבע . כאשר נשאל לעניין זה הצהיר (בעמוד 17 שורות 26-33):

    ש.עמוד 11, סעיף 'גורמים ושיקולים' – אתה כותב בסעיף 8.1 ב "בליווי הסבר והבהרות שנמסרו לי ע"י י.ח". מה אתה שאלת ומה הוא ענה לך?

    ת.מאוד פשוט, ביצעתי סיור עם י.ח בחלקה, הוא הראה לי מה רלוונטי, מה לא רלוונטי, מה שייך לאחים מה לא, צימר / מחסן, הוא הראה לי איזה עבודות ביצע בפועל, עשה תוספת בבניה של שלד.

    ש.אני שואל אותך איפה בחוות הדעת הזאת שהגשת לבית המשפט כתוב מה שייך לחיים? מה לא קשור לי'. איפה כתוב?

    ת.יש רשימה מפורטת בעמוד 12 שמפרטת בדיוק אלו מחוברים התייחסתי אליהם.

     

75. בהמשך עדותו אף אישר השמאי שגם ביחס לשיפוצים שנטען ע"י הנתבעים כי בוצעו על ידם, לא יכול היה לאמוד את השנה בה בוצעו. כך למשל לא ידע לאמוד מתי נבנו המבנים בחלק המרכזי המפורטים בפרק "המגורים" שבחוות דעתו, תוספת הבניה, המחסנים, המשטחים המפורטים בחצר והצמחייה (ראה עדותו בעמוד 18 שורות 5-6;שורות 16-19;עמוד 19 שורות 19-16). אכן, כמצוין ברישא לחוות הדעת, השמאי נתבקש לאמוד בחוות דעתו את "עניין אומדן עלויות מרכיב הבנייה (שווי מחוברים)" ומכאן שלכאורה לא נתבקש לחוות דעתו גם בשאלת המועד בו נבנו. ואולם, אף לדעתו המקצועית אין המודבר במחירים אחידים ויש נפקות לשנת הבנייה שכן המדובר במחירים שונים (ראה עדותו עמוד 17 שורות 14-21). עובדה זו מקבלת משנה תוקף עת אישר שחוות דעתו הינה לעניין שווי עלות הבניה ולא השבחה, ומכאן, שעליו לאמוד עלויות אלה ביחס למועד הרלוונטי, ולא ביום הביקור, כפי שעשה. מכאן, מצאתי שאין בחוות הדעת בכדי לתמוך בטענות הנתבעים אודות ביצוע הבנייה בפועל.

     

76. למעלה מן הצורך, וגם ככל והייתי מקבלת את טענות הנתבעים לעניין הבנייה הנטענת הרי שלא עלה בידיהם להוכיח את עלויותיה או שווי השבחתה את מקרקעין. ואפרט; בחקירתו הנגדית, הסכים ואישר השמאי שהדרך לקביעת אומדן נכון ומדויק ביותר לעלויות בניה הינה ע"י המצאת קבלות מרכישת החומרים והמוצרים, והצהיר כי "י' טען שאין בפניו את הקבלות". (ראה עמ' 19 לפרו' שו' 19-27). עוד הצהיר השמאי בחקירתו שערך את חוות דעתו וביסס את מסקנותיו אודות שווי השיפוץ על פי המחירונים המקובלים בשוק ובכלל זה מחירון "דקל" לשנת 2015 (ראה לעניין זה עדותו בעמוד 16 שורות 34-36; עמוד שורה 5-6 ובהמשך שורה 10). ואולם; מטענות הנתבעים בעצמם עולה שהשיפוצים הנטענים בוצעו מהלך השנים שהתגוררו בנכס ולא באופן מרוכז, ולבטח לא בשנת 2015. כך למשל מעדויות הצדדים עולה שאין חולק שהתוספת לבית נבנתה לפני שנת 2004 עוד בחייו של האב המנוח. השמאי אישר בעדותו שהמדובר בעלויות שונות (ראה עדותו בעמוד 17 שורה 21). כן אישר השמאי שעלות בנייה למטר מרובע של שלד בשנת 2015 שונה מעלות בשנת 2000 (ראה עדותו עמ' 17 שו' 21). מכאן, בהינתן העובדה שהשמאי הצהיר שחוות דעתו מתייחסת לשווי עלות הבנייה ולא לשווי השבחה (ראה עדותו בעמוד 17 שורות 22-23) וחרף זאת התבסס על המחירון הנכון ליום הביקור (ראה עדותו בעמוד 17 שורות 11-13), עולה אי התאמה בקביעותיו. משלא ניתן ע"י השמאי כל הסבר לעניין זה, לא מצאתי לאמץ את קביעותיו ביחס לאומדן שווי הבנייה הנטענת.

     

77. מסיכומי הצדדים ועיון בעדותם עולה שאין מחלוקת שלאחר פטירת ההורים, הנתבעים שתלו והוסיפו צמחייה וכן החליפו את הריצוף. כאשר נשאל התובע בחקירתו הנגדית האם הנתבע "סידר את החצר" ענה "כן". בחקירתו החוזרת נשאל מתי לטעמו עשה כן, באיזה שנים, השיב שלאחר פטירת ההורים וכן כי : "הוא מדבר על הריצוף, היה שם בטון והוא עשה את הריצוף. אני לא זוכר באיזו שנה " (ר' עמוד 26 שו' 29-34). וחרף זאת לא מצאתי שהנתבעים עמדו בחובת ההוכחה לעניין שווי העלויות הכרוכות בבנייה והשתילה, מכל הטעמים המפורטים לעיל, ובשים לב לנטל המונח לפתחם (לעניין זה ראה הדין החל כמפורט בסעיפים 57-59 לעיל). גם לעניין זה לא מצאתי לאמץ את קביעות השמאי בחוות דעתו, מאותם טעמים המפורטים לעל. לעניין הצמחייה ועל אף שהשמאי הצהיר שהינו בעל הכשרה חקלאית, לא מצאתי לאמץ קביעותיו ולו מן הטעם שהצהיר כי אינו יודע לאמוד מתי ניטעה (ראה עדותו עמוד 19 שורות 16-18), וחרף זאת, העריך בחוות דעתו את כלל הצמחייה במשק, ובכלל זה עצים בוגרים אשר נטעו כעדותו שנים רבות קודם לכן, וכן צמחיית נוי ומערכת השקייה שלא ברור מתי נטעו והותקנו. מכאן, שגם לעניין הריצוף והצמחייה, אותה אישרו הנתבעים, הערכת השמאי בוצעה מבלי להידרש למועד בו נבנו/ נטעו, אלא לפי השווי ביום הביקור, כמו גם השמאי אמד באופן כולל את מה שהוצג לו ע"י הנתבעים, ללא כל הבחנה באם אלא אכן בוצעו על ידם (ראה לעניין זה עדותו בעמוד עמ' 19 שו' 11-18).

     

78. מכל האמור לעיל הגעתי לכלל מסקנה שהנתבעים לא עמדו בנטל ההוכחה המונח לפתחם, ובכלל זה לא הוכיחו את הבנייה הנטענת, המועד בו בוצעה, ובכלל זה באם עובר לפטירת ההורים המנוחים, והעלות בה נשאו. בנסיבות אלה דין תביעתם להידחות במלואה, וכך הנני מורה.

    סוף דבר:

79. מכל המפורט לעיל הגעתי לכלל מסקנה שדין תביעת התובעים (תמ"ש 1091-08-15) להתקבל בחלקה; בהתאמה לכך, הנני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לידי התובעים סך של 25,500 ₪. הסכום ישולם תוך 30 ימים שאם לא כן יישא הפרשי ריבית והצמדה על פי חוק החל מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

     

80. תביעת הנתבעים (תמ"ש 55805-02-16) נדחית במלואה;

     

81. נתתי דעתי לשאלת ההוצאות הצריכות. במסגרת שיקוליי בחנתי בין היתר את ההליכים להם נדרשו התובעים בשני ההליכים ובכלל זה ולא רק; מספר הדיונים שהתקיימו, כתבי בית הדין והבקשות הצריכות ושכ"ט הראוי. לאחר שעשיתי כן, ובשים לב לכך כי המדובר בבני משפחה מדרגה ראשונה, אני מחייבת את הנתבעים בהוצאות התובעים ובשכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪. סכום זה ישולם במועד הקבוע בסעיף 79 לעיל.

     

    בזאת תמה המחלוקת לפניי.

    פס"ד מותר בפרסום בהשמטת כל פרט מזהה ובכפוף לתיקוני הגהה.

    המזכירות תמציא פס"ד לצדדים באמצעות ב"כ ותסגור את כלל התיקים לפניי.

     

    ניתן היום, כ"ד אדר ב' תשפ"ב, 27 מרץ 2022, בהעדר הצדדים.