עירית ירושלים נ' ב.א. ואח'

הנתבעים 3-4, בני זוג לשעבר, הם בעלי שליטה בנתבעות 1-2, שהן חברות פרטיות: הנתבעת 3 היא בעלת השליטה הרשומה בנתבעת 1 (להלן - '****)' ואילו הנתבע 4 הוא בעל השליטה הרשום בנתבעת 2 (להלן - '**** ').

הנתבעים הפעילו באמצעות **** ו**** מכוני כושר בתחום שיפוטה של התובעת: **** החזיקה בנכס מס' ****, הרשום בחשבון מס' ****, המצוי ברחוב *** ירושלים, ואילו **** החזיקה בנכס מס' ******, הרשום בחשבון מס' ****, המצוי ברחוב **** ירושלים.

לטענת התובעת הותירה **** חובות ארנונה בסך 620,673.65 ₪ בגין תקופת ההחזקה בנכס מיום 1.1.2007 ועד ליום 31.3.2009, ואילו **** הותירה אחריה חובות ארנונה בסך 1,164,225.28 ₪ בגין תקופת ההחזקה בנכס מיום 1.1.2007 ועד ליום 31.7.2011.

סכום חובן המצטבר של **** ו**** עומד על סך של 1,784,898.93 ₪, נכון ליום 28.1.2015.

תחילה הוגשה התביעה כנגד **** בלבד בגין חוב שנוצר בגין חלק מתקופת ההחזקה שפורטה לעיל. לאחר שנמסר כתב התביעה, התעורר חשש אצל התובעת שהמדובר בחברה שאינה פעילה. מחקירה כלכלית שנערכה מטעמה למדה התובעת על זיקה בין **** ל**** , וביקשה לתקן את כתב התביעה כמפורט לעיל.

**** הפסיקה את פעילותה בשנת 2005, ואילו **** חדלה מלפעול בשנת 2011. פסקי הדין ניתנו כנגד נתבעות אלה בהעדר הגנה.

התביעה כנגד הנתבעים 3-4 (להלן - 'הנתבעים') באופן אישי הוגשה מכוח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992, תוך שהתובעת הפנתה בכתב התביעה המתוקן לחלופה הקבועה בסעיף 119א(א)(3) לפקודת מס הכנסה, הקובעת כי –

"היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא התפרק או הפסיק את פעילותו בלי ששילם את חוב המס האמור, יראו את הנכסים שהיו לחבר כאילו הועברו לבעלי השליטה שבו בלא תמורה, וניתן לגבות מהם את חוב המס, אלא אם הוכח אחרת להנחת דעתו של פקיד השומה".

יצוין כבר עתה כי בסיכומים מטעמה טוענת התובעת לראשונה, שמתקיימות בענייננו חלופות נוספות בהוראת סעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה (ראו פרק ו' לסיכומי התובעת, בסעיפים 137 ואילך). להרחבת חזית זו מצד התובעת אין מקום, ולפיכך לא אדרש לטענות אלה לגופן (השוו: רע"א 4532/19 מריאן רמוס נ' עיריית תל אביב יפו (31.10.2019), בפיסקה 27 לפסק דינה של כב' השופטת ד' ברק-ארז).

התובעת טוענת עוד, כי בנסיבות העניין יש לחייב את הנתבעים באופן אישי בחוב הנטען גם מכוח הוראתו של סעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט-1999 (להלן - 'חוק החברות'), וזאת מאחר שלטענתה ניצלו השניים לרעה את מסך ההתאגדות לצורך שלשול רווחים לכיסם הפרטי, תוך יצירת מצג שווא בכוונת רמייה כלפי התובעת, כאילו **** ו**** מסוגלות לפרוע את חובן.

בהקשר האחרון טוענת התובעת כי לא זו בלבד שהנתבעים לא טרחו למסור לתובעת הודעה על הפסקת פעילותה של **** בסוף שנת 2005, אלא שהם אף טרחו לערוך "הסדר תשלומים" ל**** במהלך חודש יוני 2008, אותו הפרו לקראת סוף שנת 2009 משהפסיקו לשלם את התשלומים שנקבעו בו.

התובעת מוסיפה ומציינת כי הנתבעים אף צירפו את **** כעותרת לבג"ץ בשנת 2009, כלומר, בחלוף מספר שנים מאז חדלה **** מלפעול. המדובר בעתירה שהגישו מספר חברות בנושא סבירותם של תעריפי הארנונה המושתים על עסקי חדרי כושר כדוגמת אלה שהעתירה הוגשה בשמם (בג"ץ 5806/09 **** מכון כושר בע"מ ואח' נ' שר הפנים ואח'; העתירה נמחקה בסופו של דבר בהסכמה ביום 8.5.2011, תוך שהוסכם בין בעלי הדין שם, בין היתר, כי "העיריה והעותרות יפעלו כדי להגיע להסדר מוסכם בכל הנוגע לחובות הארנונה של העותרות זאת תוך התחשבות בנסיבותיו הייחודיות של הליך זה ובנסיבותיו האישיות של כל עותר ועותר").

לטענת התובעת, התנהלותם זו של הנתבעים עולה כדי תרמית כלפיה, המצדיקה כשלעצמה את חיובם בחובות הארנונה שהותירו אחריהן **** ו**** (ראו סעיפים 227-243 לסיכומי התובעת).

הנתבעים טענו בבקשת הרשות להתגונן מטעמם כי תביעה זו "נפלה עליהם כרעם ביום בהיר", לאחר שמפעל חייהם קרס ואילו הם מתפרנסים בדוחק: הנתבעת כמורה בתיכון והנתבע כמדריך בחדר כושר. לטענת הנתבעים לא קיבלו הם לידיהם כל נכס של **** או של **** , וודאי שלא בהעדר בתמורה או בתמורה חלקית. הנתבעים טענו כי נכסיהן של **** ו**** נמכרו לצד ג' (חברת ר.ש.מ. ספורט בע"מ) בתמורה מלאה, וכי **** ו**** נותרו חייבות להם כמיליון ₪ בגין הלוואות בעלים שהוזרמו על ידם על מנת לנסות ולהצילן מקריסה, ללא הועיל.

עוד טענו הנתבעים בבקשת הרשות להתגונן להתיישנות התביעה ולשיהוי בהגשתה, וזאת בשים לב לעיתוי הגשת התביעה ולמועדים בהם חדלו **** ו**** מלפעול.

משא ומתן ממושך שנוהל בין בעלי הדין לא צלח למרבה הצער, ולפיכך אין מנוס ממתן פסק הדין.

התיישנות?

חרף טענותיהם של הנתבעים לא מצאתי לנכון לקבוע כי התביעה כנגדם התיישנה:

מתוך הראיות שהוצגו לי עולה כי הלכה למעשה נודע לתובעת לראשונה ש**** ו**** חדלו מלפעול סמוך לפני הגשת הבקשה לתיקון כתב התביעה, היינו, בסוף שנת 2014.

טענת הנתבעים (בסעיף 234 לסיכומים מטעמם), כאילו גב' צידון העידה שבמסגרת ההליך בבג"ץ כבר ידעה התובעת על כך ש**** פסקה מלפעול, מוציאה את דבריה של גב' צידון בעדותה מהקשרם: אדרבא, גב' צידון העידה מטעם התובעת כי למיטב ידיעתה **** לא מסרה הודעה מטעמה במסגרת אותו הליך שהיא חדלה מלפעול. גב' צידון העידה כי הדבר נודע לתובעת רק בעקבות דוח החקירה שקיבלה סמוך לפני הגשת הבקשה לתיקון כתב התביעה (ראו עמ' 8 ש' 7-11). ראיה אחרת מצד הנתבעים - לא הוצגה.

בהתאם לפסיקה המנחה, העילה כנגד בעל השליטה מתגבשת במועד בו מתקיימים כלל יסודותיה של העילה לפי סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים (ראו ע"א (מחוזי י-ם) 9899-05-20 הרי נ' עירית ירושלים (6.8.20); בקשת רשות ערעור נדחתה: רע"א 6967/20 הרי נ' עירית ירושלים (11.11.20), וכן ע"א (מחוזי י-ם) 5777-09-17 עירית ירושלים נ' אלי בצלאל זיו (26.11.2017); בקשת רשות ערעור נדחתה משנקבע כי משניתן פסק דין כנגד החברה בכל מקרה לא התיישנה התביעה כנגד המבקש: רע"א 10216/17 אלי בצלאל זיו נ' עירית ירושלים (10.10.18)).

בהעדר ראיה לכך שהתובעת יכולה הייתה בזהירות סבירה לגלות במועד מוקדם יותר ש**** חדלה מפעול (השוו: תא"ק (י-ם) 64253-05-16 עירית ירושלים נ' ב.ג.ד. תעשיות מזון ואח' (10.5.22), אין לומר שהתביעה כנגד הנתבעים או חלק מתביעה זו התיישנו אך משום ש**** חדלה מלפעול בסוף שנת 2005.

אני דוחה אפוא את טענת ההתיישנות שהעלו הנתבעים כלפי התביעה כנגדם.

בנסיבות שתוארו מעלה אף לא מצאתי ממש בטענת הנתבעים לשיהוי בהגשת התביעה האישית כנגדם, שהרי אין לדבר על "השתהות" בהגשתה של תביעה זו שעה שעצם הצורך בהגשתה נודע לתובעת אך סמוך לפני שהוגשה.

האם עלה ביד הנתבעים לסתור את חזקת הברחת הנכסים?

כידוע, הוראת סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים נועדה לאפשר לרשות המקומית לגבות את חוב הארנונה שהותירה אחריה חברה פרטית שחדלה מלפעול מבעל השליטה באותה החברה. נפסק, כי מקום בו הוכיחה הרשות המקומית את התנאים המנויים בהוראות הסעיף, היינו, כי חיוב הארנונה הוא בגין נכס שאינו משמש למגורים, כי החוב הוא חוב סופי, כי החברה לא פרעה את החוב, כי החברה אינה דייר מוגן בנכס, כי החברה הפסיקה את פעילותה וכי הנתבע הוא בעל השליטה באותה החברה, עובר הנטל לנתבע לסתור את החזקה הקמה נגדו ולהוכיח כי לא קיבל את נכסי החברה לידיו ללא תמורה או בתמורה חלקית (ראו למשל רע"א 4532/19 מריאן רמוס נ' עיריית תל אביב יפו (31.10.2019); רע"א 7392/12 רומנו נ' עירית יהוד מונוסון 25.10.2012)).

בהעדר מחלוקת כי התנאים להתקיימותה של חזקת הברחת הנכסים הוכחו במקרה זה, נשאלת השאלה האם עלה ביד הנתבעים לסתור חזקה זו.

לצורך הדיון אצא מנקודת הנחה, מבלי לפסוק בדבר, שהנתבעים הם בעלי השליטה ב**** ו**** גם יחד, וזאת למרות שכל אחד מהם נרשם כבעל מניות בחברה אחרת, שכן כדברי הנתבע עצמו: "בתפיסה שלנו שתי החברות היו שלנו" (עמ' 42 ש' 5-6; וראו גם ע"א (חי') 62199-10-15 מועצה מקומית עוספיא נ' מחמוד זאהר (20.3.2016)).

אקדים ואומר כי לטעמי, המסקנה העולה מבחינתן של הראיות שהוגשו לתיק היא שהתשובה לשאלה האמורה היא חיובית.

התובעת הגישה כראיה מטעמה את חוות דעתו של רו"ח משה דונוביץ', וזאת בנוגע לשאלה האם לאור המסמכים שהוצגו על ידי הנתבעים - ובכלל זה אישור רו"ח על הפסקת פעילותן של החברות **** ו**** , דוחות כספיים של חברות אלה, תדפיסי חשבונות הבנק של הנתבעים ושל החברות, תדפיס רשם החברות ו"טופס יא" (טופס פחת) של **** - נסתרה חזקת הברחת הנכסים הקבועה בדין לחובתם של הנתבעים.

חוות הדעת ערוכה בשני פרקים, שכל אחד מהם מתייחס לחברה אחרת, ומסקנה המומחה ביחס לכל אחת מהן היא אחת, והיא שחזקת הברחת הנכסים לא נסתרת מניתוח המסמכים שהוצגו למומחה.

חוות הדעת ממקדת את סימני השאלה שעלו לדידה של התובעת מהמסמכים שהועברו לידיה בנוגע לשאלה מה נעשה בנכסיהן של החברות **** ו**** במועד בו הופסקה פעילותן.

כך, בחוות דעתו (בסעיף 6.2 שבה, בעמ' 7 לקובץ הסרוק) מציין רו"ח דונביץ' כי קיים סימן שאלה בנוגע לסכום מרכזי בסך של כ - 912,000 ₪, אשר נזכר בדוח הכספי של **** לשנת 2005 כסכום החוב של **** כלפיה. רו"ח דונביץ' מציין כי קיימת אפשרות שסכום זה שולם לבעלי המניות של החברה (וכלשון חוות הדעת: "מאחר וחוב החברה הקשורה סולק ומאחר ולכאורה החוב לא נמחק כי לא נרשמה בגינו הכנסה, נותרה האפשרות כי החוב שולם לבעלי מניותיה ו/או תשלום התחייבויות בשם החברה הזכאית").

מנגד, בחקירתו הנגדית אישר רו"ח דונביץ', כי אין הוא יכול לשלול את האפשרות ולפיה נטלה **** על עצמה את חובה של **** לבנק, בדרך של כיסוי ההלוואה שנטלה **** ונטילת הלוואה חדשה שהוזרמה ל****, ואף אישר כי האמור בדוח הכספי של **** לשנת 2006 עשוי להתיישב עם ההסבר האמור של הנתבעים.

המומחה ציין אמנם בחקירתו שלדעתו המקצועית, האופן שבו נרשמו הדברים בדוחות הכספיים של שתי החברות איננו מקובל (עמ' 21 ש' 17), אך אישר כי גרסת הנתבעים עשויה להיות הסבר אפשרי לרישומים אלה. כדברי העד (בעמ' 22 ש' 1-3):

"אני לא יודע מה זה נטילת חובות על ידי ****, **** נותרו לה הלוואות חדשות ו**** אני מניח שנפרעו הלוואות. מדובר בשתי ישויות שונות. אני מקבל את מה שאתם אומרים. זה לא נסתר מהרישומים. לשאלת בית המשפט זה לא נסתר מהרישומים".

ובהמשך (ש' 29-31):

"ש. למעשה הגענו להסברים ל - 800,000 ₪ ועוד 100,000 ועוד 10,000 ₪, ובסך הכל זה מתכנס למספר הנעלם 912,000 ₪

ת. נכון".

הנתבע מסר (בסעיפים 98-107 לתצהירו) גרסה מפורטת בנוגע לסימן השאלה שהציבה התובעת בקשר לסך של 912,000 ₪ הנ"ל. הנתבע העיד, בקצרה, כי **** נטלה על עצמה את חובותיה של **** לבנקים בסך של כ - 803,000 ₪, ואילו הנתבעים הוסיפו והזרימו לה מכיסם סך של כ- 110,000 ₪ נוספים. בדרך זו "התאפס" חובה של **** ל**** בסכום הנ"ל. הנתבע אמנם לא ידע להסביר בחקירתו הנגדית את האופן שבו נרשמו המספרים בדוחות הכספיים של החברות, תוך שציין כי הוא "אינו מבין בזה" (עמ' 45 ש' 12), אך העיד כי "חברת **** רכשה את **** בצורה מסודרת", והוסיף: "קיווינו שביחד נוכל לשפר את המצב. כמו שפותחים רשתות בעוד מקום ועוד מקום. קיווינו שבזכות זה נוכל להתרומם. עשינו טעות" (עמ' 39 ש' 31-32; ראו גם עמ' 44 ש' 15-17).

הנתבעת, שעסקה בהנהלת החשבונות של החברות, העידה אף היא כי **** רכשה את הפעילות של **** כנגד כיסוי חובותיה של **** , בעיקר לבנקים.

הנתבעת פירטה בתצהירה כי במועד העברת הפעילות של **** ל**** הייתה **** חייבת לנתבע סך של 236,000 ₪, שניתנו על ידו כהלוואת בעלים. נקודה זו אושרה גם בעדותו של המומחה מטעם התובעת, רו"ח דונביץ' (עמ' 13 ש' 20-27).

עוד העידה הנתבעת כי היא והנתבע נאלצו להזרים מכיסם 110,000 ₪ נוספים על מנת לכסות את חובותיה של **** (סעיף 27 לתצהיר הנתבעת).

הנתבעת הוסיפה והעידה בתצהירה כי עיקר הסכום של כ - 912,000 ₪ המופיע בדוח של **** כ"חוב של חברה קשורה ****" הוא "כיסוי של חברת **** לחובות חברת **** " בדרך של נטילת חובותיה של **** לבנקים על ידי **** בצירוף כספים נוספים שהזרימו הנתבעים מכיסם ל****, סכום שהועבר לכיסוי חובותיה של **** (סעיף 111 לתצהיר הנתבעת). הנתבעת הסבירה בחקירתה הנגדית כי מטרת הפעולה האמורה הייתה לחסוך בעלויות הכרוכות בהפעלתן של שתי חברות במקביל (עמ' 67 ש' 27-28).

הנתבעים תמכו את עדותיהם בחוות דעת נגדית מטעמם, שנערכה על ידי רו"ח שלמה רז. רו"ח רז, שעיין באותם המסמכים בהם עיין רו"ח דונוביץ'. רו"ח רז ציין בחוות דעתו (בסעיף 3.ג שכותרתו "סעיף חייבים שונים" ובסעיף 3.ה. שכותרתו "לסיכום"), כי מדוחותיה הכספיים של **** לשנת 2006 עולה שחברה זו סיימה את פעילותה לשנה זו בהפסד של כ - 14,000 ₪, וכי מה שהשתנה הוא הסיווג הפנימי של הנכסים וההתחייבויות, תוך איפוס החוב של 912,000 ₪. לדברי רו"ח רז, ההסבר הסביר העולה מהמסמכים בנוגע לסגירת החוב הוא צירוף הסכומים הבא:

• הסבת הלוואות לזמן ארוך מ**** ל**** (621,000 ₪);

• סגירת משיכת יתר של **** על ידי **** (182,000 ₪);

• גידול בהלוואת בעלים ב**** (110,000 ₪).

  סה"כ: 913,000 ₪

   

  רו"ח רז נחקר נגדית ארוכות על חלק זה של חוות דעתו ולא סטה ממנה כלל (ראו בעמ' 62 ש' 4 - עמ' 63 ש' 8).

   

רו"ח רז אף נחקר בנוגע לתמיהה שציין רו"ח דונביץ' ביחס לאופן בו נרשמה ההלוואה בדוחות הכספיים, ונשאל כיצד ייתכן שבספרי החברה מופיעה הלוואה ביחס אליה מושכן נכס של בעל החברה. רו"ח רז העיד והסביר (בעמ' 51 ש' 3-18) -

"באופן עקרוני בדוחות כבר של **** ב-2005 היתרה רשומה כחלק מהלוואות החברה. בדוח של **** בעמ' 6 מצוינת ההלוואה ואז יש הערה שההלוואות שנתקבלו בחודש ינואר 2000 רשומות על שם בעל המניות. עמ' 6 דוח כספי מכון כושר **** סעיף א, כאן מתוארת ההלוואה בחודש ינואר 2000 בסך של 340,000 ₪ רשומות על שם בעל המניות לפירעון. גם בדוח הזה וגם בדוח של **** הסיווג של היתרה הוא סיווג של הלוואה. שואלים אם דבר כזה קורה, כן. יש בזה הגיון מהטעם שחברה שהיא בתחילת דרכה לא תמיד יש לה יכולת לגייס אשראי אז ההלוואה רשומה טכנית על שם בעל המניות אבל היא מסווגת ככזו שהיא הלוואה של החברה וזה מצב שייתכן. החברה אמורה להחזיר את הכספים... אני מניח שעל ההלוואה הזאת יש ערבות גם של הבעלים וגם של החברה. הבנק אין לו פה הפסד...

ש. רו"ח דונביץ' שנחקר אמר שאלתי קולגות והם אמרו לא מכירים דבר כזה

ת. זה משהו שקורה. אני עצמי משתמש בפעולות כאלה".

ההסבר שסיפקו הנתבעים לתמיהה שציין דו"ח דונביץ' בנוגע להלוואה בסך 912,000 ₪ מתקבל על דעתי ואינו נסתר במאום מהראיות שהוצגו לי.

הרושם המתקבל מעדויות הנתבעים הוא כי הם העידו בכנות ובכאב, תוך שלא הסתירו דבר הנוגע להשתלשלות העניינים הכספית והאחרת הנוגעת לחברות **** ו****, ולא מצאתי עילה כלשהי לפקפק בעדותם זו.

מעבר לצורך, ההסבר שסיפק רו"ח רז בנוגע לתמיהה שציין רו"ח דונביץ' באשר לאופן בו נרשמו הדברים בדוחות הכספיים של החברות די בו לטעמי כדי לשמוט את הקרקע תחת טענות העירייה בעניין זה, ומכל מקום לא די בתמיהה זו על מנת לקעקע את ההסברים שמסרו הנתבעים, שאינם רואי חשבון במקצועם, לגופו של עניין.

מומחה העירייה רו"ח דונוביץ' הציב בחוות דעתו סימן שאלה נוסף בנוגע ל"סעיף הרכוש הקבוע" בדוח הכספי של **** . כך, לדבריו, בעוד בתחילת שנת 2005 צוין בדוח כי ישנה יתרת רכוש מופחת בסך של 719,68 ₪, הרי שבמועד הפסקת הפעילות בתום אותה שנה היתרה היא אפס (ראו סעיף 6.3 לחוות הדעת, בעמ' 7 לקובץ הסרוק וכן עדותו של רו"ח דונביץ' בעמ' 23 ש' 5-6).

בחקירתו הנגדית העיד רו"ח דונביץ' כי לטעמו, התמיהה ביחס לסעיף הרכוש הקבוע נובעת מכך שלכאורה נמכר הציוד בבת אחת ולא באופן הדרגתי, והוסיף כי לא הוצג לו טופס י"א (פחת) בנוגע לציוד של חברת **** , שעשוי היה לשפוך אור על מצבת הנכסים ועל שווים (עמ' 23 ש' 25-26). בהמשך הודה רו"ח דונביץ' כי אם אכן **** נמכרה ל****, אין עוד שאלה בנוגע להעדר ההדרגתיות של מכירת הציוד (עמ' 23 ש' 34-35), אך ציין כי "אולי זה עבר ללא תמורה, אין לי תיעוד בנושא" (עמ' 24 ש' 10), והוסיף כי לרוב אין קונה אחד לציוד בהיקף כזה (עמ' 24 ש' 22).

גם לנקודה האחרונה מצאתי את הסבריהם של הנתבעים מספקים ומלאים:

הנתבעת העידה שפעילותה של **** וכל רכושה הועברו ממנה ל****, וכי בתמורה כיסתה **** את חובה של **** , בעיקר לבנקים (סעיף 25 לתצהיר). הנתבעת הוסיפה כי הציוד של חדר הכושר ב**** כלל, בין היתר, מטבחון לעובדים, טלוויזיות ומזגנים, וכי חלק מהציוד הנ"ל, כגון מזגנים, לא ניתן היה לפרק מהמקום, וכי היה צורך לשלם סכום משמעותי על הובלת הציוד שהועבר בשלמותו ל**** (עמ' 65 ש' 34 - עמ' 66 ש' 9).

מומחה הנתבעים רו"ח רז התייחס אף הוא לנקודה זו בחוות דעתו (בסעיף 3.ד., עמ' 50 לקבוץ הסרוק של ראיות הנתבעים), וציין כי בביאור יב לדוחות הכספיים של חברת **** נאמר במפורש כי בסוף שנת הדוח הפסיקה החברה את פעילותה העסקית ומכרה את הרכוש הקבוע לחברה קשורה, ולפיכך אין מקום להערה בחוות דעתו של רו"ח דונביץ' המעלה ספקות בנוגע לאופי המימוש המהיר של הרכוש.

כזכור, הנתבעים אף העידו שנטלו הלוואות בעלים והזרימו אותן ל**** על מנת לכסות את חובותיה לבנקים. הלוואות אלה קיבלו ביטוי בדוחותיהן הכספיים המבוקרים של החברות. כך העידה הנתבעת כי עד לתום פעילותה של **** בשנת 2011 העבירו לה הנתבעים סכום מצטבר של למעלה ממיליון ₪, בין כהלוואת בעלים ובין בדרך של פירעון ישיר של חובות שונים, לרבות חובות ארנונה וחובות לבנקים (סעיפים 69 ו 115-117 לתצהיר; ראו גם תצהירו של הנתבע בסעיפים 111-113). הנתבעת אף העידה, ועדותה לא נסתרה, כי מעולם לא משכה משכורת מ**** (סעיף 70 לתצהיר).

גם מומחה הנתבעים רו"ח רז ציין בפרק הסיכום של חוות דעתו בנוגע ל**** כי -

"מניתוח הנתונים כפי שהוצגו, בדוחות הכספיים המבוקרים של החברה לשנת 2011 נראה כי יתרת הנכסים - לקוחות בסך 2.5 אלפי ₪ ורכוש קבוע בסך כ-3 אלפי ₪ היו יתרות לא מהותיות וכנראה אף חסרות ערך. כמו כן, יתרת חוב בסך 27 אלפי ₪ ממס הכנסה, היה והוחזרה, הייתה אמורה להיות מוחזרת לחשבון בנק החברה, כנהוג על ידי רשויות המס. כנגד זאת עמדה לזכות הבעלים יתרת זכות בהיקף של כ-1 מיליון ₪ שרק גדלה מתום שנת 2010".

על מנת שלא להלאות את הקורא איני רואה מקום לפרט את התייחסותו של מומחה התובעת רו"ח דונביץ' בחוות דעתו לסכומים זניחים נוספים, כגון סעיף "לקוחות" בסך של כ - 2,500 ₪ בדוח של **** ובסך של כ-44,000 ₪ בדוח של **** , וסעיף "רכוש קבוע" בדוח של **** בסך של כ - 3,000 ₪. למניעת ספקות אציין כי גם בנוגע לסכומים אלה מקובלים עליי לחלוטין ההסברים שמסרו הנתבעים בעדויות מטעמם, ובכלל זה בחוות דעתו של רו"ח רז (ראו תצהירו של הנתבע בסעיפים 115-117 ותצהירה של הנתבעת בסעיפים 118-121, עליהם לא נחקרו הנתבעים, וכן את חוות דעתו של רו"ח רז בסעיפים 2.ב-ד, 3.ב. ו-3.ג.2).

לסיכום, לאור הראיות שהוצגו לי אני קובעת כי הנתבעים עמדו בנטל המוטל עליהם לסתור את חזרת הברחת הנכסים. שוכנעתי כי לא זו בלבד שהנתבעים לא שלשלו לכיסם כספים כלשהם מנכסיהן של **** ו****, אלא שהם נותרו בחסרון כיס משמעותי כתוצאה משרשרת הפעולות העסקיות אותן נקטו במרוצת השנים במהלכן הפעילו את החברות הללו.

הרמת מסך לפי סעיף 6 לחוק החברות?

כזכור, התובעת השתיתה את תביעתה לחלופין על עילת הרמת המסמך לפי סעיף 6 לחוק החברות. בהקשר זה טוענת התובעת שהנתבעים הפעילו את **** ו**** תוך עירוב נכסים ביניהן, ותוך הפעלתן במימון דק, והכל תוך קיפוח התובעת כנושה בלתי רצוני.

לא מצאתי ממש בטענות אלה של התובעת.

כבר נפסק לא אחת כי הסעד של הרמת מסך הוא סעד קיצוני ומרחיק לכת שיש לעשות בו שימוש זהיר ביותר במקרים חריגים בלבד, שכן משמעותו היא ביטול האישיות המשפטית הנפרדת של החברה ושינוי בדיעבד של מערך היריבויות המשפטיות על ידי בית המשפט. הלכה זו קיבלה משנה תוקף לאחר שתוקן סעיף 6 לחוק החברות בשנת 2005, באופן שצומצמו במידה ניכרת המקרים שבהם רשאי בית המשפט להרים את מסך ההתאגדות בין החברה לבין בעלי מניותיה (ראו ע"א 3807/12 מרכז העיר אשדוד ק.א. בע"מ נ' שמואל שמעון (22.1.2015), בפסקה 56 לפסק דינו של כב' השופט י' דנציגר) וכן ת.א. (מחוזי י-ם) 56424-07-12 עירית ירושלים נ' שמוליק בודי פרפקט בע"מ (31.8.2018), בפסקה 190 לפסק דינו של כב' שופט א' דראל).

סעיף 6(א)(1) לחוק החברות קובע כי בית המשפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה אם מצא כי בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:

• באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;

• באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה,

  ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור...

   

  עוד מחדדת הוראת החוק האמורה וקובעת, בס"ק (א)(2) שבה, כי לעניין סעיף קטן זה יראו אדם כמודע לשימוש באישיות המשפטית הנפרדת כאמור בחלופות הנ"ל אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד.

   

הנתבעים העידו על המאמצים הרבים שעשו על מנת להקים את מכוני הכושר ועל מנת להמשיך לקיימם. הנתבע העיד בהתרגשות את הדברים הבאים (עמ' 38 ש' 4-32):

"מגיל 17.5 אני נשוי עם ילד. השתחררתי מהצבא ועבדתי על מונית. זה לא עבודה שהייתי גאה בה. ש' דחפה אותי מאד שאתקדם ואעשה משהו טוב שאהיה מאושר. עסקתי במשהו שזה לא הייתי אני. כל החיים הייתי אדם שעוסק בספורט וש' רצתה מאד שאתקדם גם כדי לקדם את הנישואים. ההחלטה לפתוח חדר כושר היה חלום לעשות את זה. הייתי מתעמל כל החיים. היא דחפה אותי ועודדה אותי. כשפתחנו את החברה, אפילו השם של החברה זה סיפור מצחיק. הבן הגדול אמר שמה שמתאים לי יותר **** וככה פתחנו את החברה. זה היה וואו לעשות משהו עם עצמי ולראות שאני שווה משהו. גדלנו יחד. היא המשיכה ללמוד הוציאה בגרויות מדהימות. יכלה להתקבל לכל דבר בלימודים ושמחתי מאד. הייתי מאד גאה בזה. היא למדה באוניברסיטה ואני הייתי חייל ועשיתי הכל כדי שתוכל ללמוד. עד שהגעתי למצב כזה והדברים התפתחו ככה והיא עודדה ועשתה הכל והחברה נקלעה לקשיים.

בשנה הראשונה שילמתי כל מה שצריך ובשנה השנייה אשתי אמרה לי שהארנונה לא מציאותית ולא נוכל לעמוד בזה והתחלנו לשלוח מכתבים ולא רציתי לברוח וניסיתי לעשות הכל. שילמתי רק על השנה הראשונה מלא ולאחר השנה השנייה שילמנו פחות, היינו לוקחים שוברים ורצינו לשלם ולא עמדנו בזה... הגענו לבג"ץ... ובשנת 2008 העיריה הסכימה להוריד את הארנונה אבל בגלל הבחירות לא אשרו לנו ודחו אותנו עד 2010. הם הורידו בחמישים אחוז בשנת 2010 או 2011... אני יודע שכל חדרי הכושר שהיו בבג"ץ כולם נסגרו ועברו לבעלים חדשים... ההסדר היה מאוחר מדי. לא היה לי מאיפה להביא את הכסף. הבן שלי נהיה נכה צה"ל אפילו לא יכולנו לממן לו טיפול. אני בלי שיניים, אני גרוש, גר במרתף, אין לי מאיפה להביא את הכסף... אני מתבייש לעמוד כאן".

משנשאל הנתבע מדוע המשיך להפעיל את העסק עד 2011 אף שלא "התרומם" כלכלית, השיב הנתבע (בעמ' 39 ש' 9-18):

"להודות בכישלון לי היה מאד קשה. לא באתי מעבודה שהייתי גאה בה. קיוויתי שהדברים ישתנו ונצליח להוריד את הארנונה... עשינו תהליכים באמצע ועשינו ניסיונות".

משנשאל הנתבע על פתיחתו של סניף נוסף לעסק השיב הנתבע (עמ' 39 ש' 21-27):

"קיבלנו ייעוץ. לא רצתי כמו משוגע בקיר. קיבלנו מייעוץ מאותו רואה חשבון שיש הזדמנות בלתי רגילה לעשות סוף סוף רווח. הוא ראה מאזנים של חברה קלאב האישה שכנראה עבדו עליו בעיניים, הוא אמר לנו שזה עסקה של החיים. זה מועדון מאד ותיק בירושלים... הבנו שזה משהו שיכול גם לעזור להרים את הכל ב****. היינו באמת תמימים... אני כנראה איש עסקים לא מוצלח ביותר אני סומך על מי שנותן ייעוץ ואני האמנתי שניתן להציל גם את החברה ב****".

ובהמשך (עמ' 47 ש' 6-10):

"המועדון ב*****  היה סוג של בייבי שלי ואי רצון להודות בכישלון. אם זה היה תלוי בש' היינו מוכרים גם את המועדון ב****... היה טמטום. חשבתי כל פעם שיש סיכוי ונילחם עוד טיפה".

התמונה העולה מעדותו של הנתבע היא של אדם שעשה מאמץ רב ביחד עם רעייתו שהייתה עזר כנגדו על מנת להגשים את חלומו, אף שנראה כי לא היה מוכשר דיו על מנת לנהל את העסק שהקים. אף אם ניתן לומר על התנהלותם של הנתבעים, שהייתה בה משום "נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתן של החברות לפרוע את חובותיהן", אין התנהלות זו חורגת מרשלנות גרידא.

לאור השתלשלות האירועים, ובכלל זה המאמצים הכנים שעשו הנתבעים על מנת להפעיל את עסקם ולפרוע את חובותיהן של החברות ככל שיכלו, אני סבורה כי אין המדובר בענייננו במקרה חריג המצדיק שימוש בסעד הקיצוני והמרחיק לכת בדמות הרמת מסך. בלשון המחוקק, אין זה "צודק ונכון" להשית על כתפיהם של הנתבעים את חובותיהן של החברות **** ו**** באופן אישי.

עם זאת, ולמען הפיס דעתה של התובעת, אתייחס להלן גם לטענות קונקרטיות שהעלתה בנוגע לעילת הרמת המסך מכוח סעיף 6 לחוק החברות.

מכירת **** לחברת **** בע"מ

הנתבעים העידו כי עם סיום פעילותה של **** נמכרה פעילותה והציוד שנותר בה לחברה שלישית בשם ****(להלן '***'). בעל המניות הרשום ב**** היה אדם בשם מ', וכעבור מספר שנים הועברו מניותיה לאחיו של הנתבע.

לטענת התובעת, הנתבע היה 'הרוח החיה' ב**** ושותף סמוי בה.

עוד טוענת התובעת כי עצם הקמתה של *** מלמדת כי הנתבע פיתח "שיטה" של הקמת חברה והצבת "איש קש" בקדמת הבמה.

צירוף נתונים אלה עם האמור במסמכים שהוצגו לרואי החשבון מטעם בעלי הדין מוביל את התובעת לטעון, באופן קונקרטי, כי במועד כלשהו במהלך שנת 2011 הוברח ל**** רכוש קבע מופחת בסכום של כ - 130,000 ₪ (ראו סעיף 173 לסיכומי התובעת).

אעיר, כי בנקודה זו נזהרת התובעת מלטעון בפה מלא כי הנתבעת הייתה שותפה להברחתם של אותם נכסים, אף כי אין היא מבחינה במסקנותיה הסופיות בין שני הנתבעים. כך, בסיכומי התשובה מטעמה מרחיקה התובעת לכת וטוענת (בסעיף 72) כי **** נסגרה ללא הסבר כלכלי זולת האפשרות שראו הנתבעים לנגד עיניהם לחמוק מתשלום לתובעת, בעוד פעילותה של **** נמשכה על ידי ****.

לא מצאתי ממש בטענה זו של התובעת:

ראשית, הנתבע לא הכחיש בעדותו כי חתם על ערבות בחוזה השכירות ל****, שאחיו הוא בעליה, וכי אף שעבד לטובתה את רישיון המונית שלו (ראו ת/9 ואת עדותו של הנתבע בעמ' 49 ש' 32 - עמ' 50 ש' 17). הנתבע אף הסביר בעדותו את הנסיבות בהן יצא חברו **** מהעסקה (עמ' 50 ש' 19-28). גרסת הנתבע ביחס למכירת פעילותה של **** ל**** עלתה כבר בתצהיר עדותו הראשית של הנתבע ופורטה בתצהיר התגובה לתצהירי ההזמה שהגישה התובעת.

גרסתו של הנתבע בנוגע להשתלשלות האירועים לא נסתרה כלל, וממילא לא מצאתי כיצד יש במעורבותו של הנתבע בפעילותה של ****, עמוקה ככל שתהיה, כדי להשליך על חוב הארנונה מושא הליך זה בנסיבות שתוארו לעיל.

אעיר, כי גם בפסק הדין שניתן כנגד הנתבע בת.א. (י-ם) 12216-12-16 ר.מ.פ.א. נכסים בע"מ נ' ר.ש.ם. ספורט ובריאות בע"מ (19.5.2019) חויב הנתבע כערב בלבד כלפי ****, וממילא אין בפסק דין זה כדי להועיל במאום לתובעת.

שנית, ולעצם הטענה בדבר הברחת הסכום הספציפי: כזכור, טופס י"א (הפחת) של **** הוצג למומחים מטעם בעלי הדין. המומחה מטעם התובעת רו"ח דונביץ' ציין אמנם בחוות דעתו הנוגעת ל**** (בסעיף 6.3) כי לא ניתן הסבר להרכב היתרה בסך של כ - 3,000 ₪ שצוינה בצד סעיף "ציוד מכון הכושר", ושב והדגיש את התמיהה העולה לדידו מהפסקת הפעילות וממכירת הרכוש שלא באופן הדרגתי.

מומחה הנתבעים רו"ח רז התייחס לסוגיה בחוות דעתו וציין (בסעיף ה, עמ' 47 לקובץ הסרוק של ראיות הנתבעים) כי "כמצוין בביאור 1ב לדוחות הכספיים המבוקרים של החברה, בשנת 2011 הפסיקה החברה את פעילותה בשל קשיים כלכליים והעבירה אותה לחברת... לפיכך אין מקום להערה המצוינת בסוף חוות הדעת המעלה ספקות לעניין אופי המימוש המהיר של הרכוש".

רו"ח רז התייחס גם בחקירתו הנגדית לנקודה זו ולסכום הכולל שנרשם בסעיף והסביר (בעמ' 64 ש' 24-29):

"בטופס [הכוונה לטופס פחת] יש הרבה פריטים. אפשר לראות את התאריכים. אפשר לראות הרבה פריטים שמופיעים ב- 2005. מהיום שקנו אותם עד ליום שהפריטים האלה לא שווים הרבה. אם אנחנו בסוף 2011 אנו נמצאים, אז רק מה שקנו בדצמבר 2005 זה כבר 6 שנים, ואם זה עבר מ**** אז עוד יותר. זה ממש ברזלים. בעלות המופחתת היא לא כזאת, יש פחת כל שנה. כיסא מפחיתים 7% לשנה, יכול להיות שאחרי 7 שנים השווי שלו הוא אפס אבל מבחינת כללי הפחת הוא שווה משהו. יש לו ערך בספרים. זה לא שווי".

גם הנתבעת התייחסה לנקודה זו בתצהירה (בסעיף 121) והסבירה כי הציוד של **** נמכר כולו, וכי הציוד שנותר על פי דוח הפחת של החברה הוא רמקולים וציוד הגברה ישן שככל הנראה לא היה בעל ערך ממשי.

כעולה מפרק פסק הדין המתייחס לחזקת הברחת הנכסים, הסברי הנתבעים מקובלים עליי במלואם גם בנקודה זו. כאמור לעיל, בנסיבות אלה לא מצאתי כי יש בטענותיה של התובעת בנוגע לפעולותיו של הנתבע ב**** שלא הוכחו די צרכן כדי להצדיק הרמת מסך כלפי הנתבעים.

חברת **** מודיעין בע"מ

טענה נוספת של התובעת מתייחסת למעמדו של הנתבע במכון כושר נוסף המצוי במודיעין בשם **** מודיעין, המצוי בבעלות בנם של הנתבעים, ואשר אותה הקים הנתבע בשנת 2008. בהקשר זה מצביעה התובעת על שעבוד שוטף שנרשם על נכסיהן של **** ושל **** לטובת חברת **** מודיעין, וכן על כך שהנתבע חתום על מסמכי שעבוד של שיקים לצורך קבלת אשראי ל**** מודיעין (ת/5; לא הוברר לחלוטין אם מדובר היה בשיקים של **** מודיעין או של **** - ראו עדות הנתבעת בעמ' 68 ש' 4 לעומת הרשום בכותרת המסמך המפרטת את רשימת השיקים בת/5). עוד הצביעה התובעת על כך שהנתבע חתום על הסכם שיפוץ מול חברה בשם כחול לבן כמיופה כוח מטעמה של **** מודיעין.

התובעת אף ערכה חקירה סמויה במכון הכושר **** מודיעין ממנה עלה לכאורה כי הנתבע הציג עצמו לפני לקוח פוטנציאלי, הוא החוקר שהגיע למקום, כמנהל מכון הכושר (ראו את תצהירו של החוקר ליאור דון ואת תצהירו של החוקר משה הרטמן ז"ל, שנפטר בטרם נחקר בחקירה נגדית על תצהירו זה).

הנתבע מצדו העיד כי הקים את החברה עבור בנו כשזה שהה בחו"ל , וכי עם הגעתו של הבן ארצה העביר את המניות בחברה זו על שמו (עמ' 39 ש' 34 - עמ' 40 ש' 4, וראו גם ת/4). הנתבעת הצהירה גם היא שהמדובר בחברה השייכת לבנם של הנתבעים, וכי הפעילות בחדר הכושר המופעל על ידי חברה זו החלה בפועל רק בשנת 2009, עם חזרתו של הבן מארצות הברית.

דומה כי גם טענותיה האחרונות של התובעת באו לחזק את הרושם בדבר דרכי פעולתו של הנתבע, אך לא הוברר כיצד הנתונים הנוגעים לחברת **** מודיעין נוגעים לענייננו:

אין טענה ש**** מודיעין, הפועלת בתחום שיפוט של רשות מקומית אחרת, חבה סכום כלשהו לתובעת. אין כל טענה וממילא אין ראיה כי נכסים כלשהם של **** או של **** הוברחו ל**** מודיעין. עצם שעבוד נכסיהן של **** ו**** לטובת **** מודיעין אינו מצביע כלשעצמו על עירוב נכסים ביניהן, וודאי שאינו מבסס כשהוא לבדו צידוק להרמת מסך מכוח סעיף 6 לחוק החברות, לא כל שכן כלפי הנושה שלא לטובתו נרשם השעבוד. יוער, כי הנתבעת העידה שהשעבוד האמור כלל לא מומש (ראו תצהיר ההזמה של הנתבעת בסעיף 15, שלא נסתר), וממילא אף בדיעבד לא הועבר כל נכס של **** לנושה של **** מודיעין.

זאת ועוד, חברת **** מודיעין הוקמה כשלוש שנים לפני שנסגרה ****, כלומר לפני שהרימו הנתבעים ידיים ומשכו ידיהם מפעילותה של חברה זו. גם פער זה בזמנים אינו מתיישב עם טענה ל"תכנון מוקדם" כביכול של הברחת נכסים מ**** ל**** מודיעין, זאת בייחוד משאין חולק כי בשנת 2008 עוד ניסו הנתבעים להגיע להסדר עם התובעת, הסדר אותו הפרו רק לקראת סוף שנת 2009 (ראו תצהירה של גב' צידון מטעם התובעת, בסעיף 13, ועמ' 61 לקובץ הסרוק של ראיות התובעת, והשוו לטענה העובדתית הסותרת והבלתי מבוססת שטענה התובעת בסעיף 214 רישא לסיכומיה).

אעיר כי למרבה הצער, לאחר שהסתיימה שמיעת הראיות בתיק זה נהרג בנם של הנתבעים בתאונת דרכים (ראו הודעת הנתבעים מיום 21.10.2021).

תרמית וחוסר תום לב?

התובעת מוסיפה וטוענת כי יש לחייב את הנתבעים בחוב הארנונה גם מכוח עילת התרמית, שכן למרות שבמהלך חודש יוני 2008 הגיעו להסדר תשלומים עם התובעת, שנעשה בחשבונה של **** , לא טרחו לציין בפניה של התובעת שחברה זו חדלה מפעילות זה מכבר. עוד טוענת התובעת כי הנתבעים יצרו כלפיה מצג כוזב בדבר המשך פעילותה של **** משהגישו בשמה בשנת 2009 עתירה לבג"ץ בנוגע לסבירותם של תעריפי הארנונה הנגבים מחדרי כושר בתחומה ואשר אינם פועלים במלונות או במתנ"סים.

כידוע, קביעת אחריות בגין עוולת התרמית כרוכה בהטלת אשם אישי, ועל כן נפסק כי הנטל להוכחתה של עוולת התרמית הוא נטל כבד (ע"א 125/89 בלס נ' ערן פיקולבסקי, פ"ד מו(4) 441 (1992) בפסקה 7; ע"א 260/82 שמעון סלומון נ' ששון אמונה, פ"ד לח(4) 253 (1984)). התובעת לא עמדה בנטל זה.

יתר על כן, אודה כי לא ירדתי לסוף דעתה של התובעת בטענותיה אלה:

משפעלו הנתבעים בהתאם להסדר התשלומים משך למעלה משנה, על מה ולמה יצא קצפה של התובעת בנוגע לזהות החשבון במסגרתו נעשה ההסדר? כלום הייתה התובעת מעירה דבר בעניין זה אילו עמדו הנתבעים בהסדר עד תום?? אכן, סביר להניח שהתובעת לא הייתה טורחת לנקוט הליכי גבייה מנהליים כלפי **** אילו ידעה שזו חדלה מלפעול, אלא שספק אם התובעת "סבלה על ידי כך נזק ממון" ממשי, לא כל שכן בסכום המתקרב לסכום חובה של **** בהליך שלפניי. ממילא, אפילו אניח שכוונת הנתבעים הייתה להטעות את התובעת בעניין זה, וספק רב בעיניי אם אכן כך הוא, "אין להגיש תובענה על היצג כאמור" בהעדר קשר סיבתי בינו לבין נזקה של התובעת (ראו לשונה הברורה של הוראת סעיף 56 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], וכן ע"א 4842/05 גרניט הנדסה לתעשייה נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (12.8.2007), בפסקה 12 לפסק הדין).

איני מקבלת גם את טענת התובעת בנוגע לצירופה של **** כעותרת לבג"ץ: אין חולק על כך שגם **** הייתה אחת העותרות בעתירה זו. הכיצד מתיישב נתון זה עם כוונתם כביכול של הנתבעים להסתיר את הפסקת פעילותה של **** ? כדברי הנתבע בעדותו: "גם **** וגם **** רשומים שם, אז מה יש לי להסתיר. היו ל**** חובות" (עמ' 48 ש' 8). כמו כן, משנמחקה העתירה האמורה בהסכמה, כיצד נפגעה התובעת מנתון זה??

עשיית עושר ולא במשפט?

טענה נוספת של התובעת היא שיש לחייב את הנתבעים בחוב הארנונה מושא התביעה מאחר ש"התעשרו" בעצם קבלת שירותיה המוניציפליים ללא שהחברות שבשליטתן שילמו את התמורה בעד שירותים אלה. דומה כי טענה זו חותרת באופן עמוק תחת מושג האישיות המשפטית הנפרדת, עמו נדרשה התובעת להתמודד במסגרת הליך זה. קבלתה של טענה זו תעקר למעשה מתוכן את הדרישות הקבועות בדין למתן הסעד החריג של הרמת המסך, בין במסלול חוק ההסדרים ובין במסלול סעיף 6 לחוק החברות, ולפיכך דינה דחייה.

סוף דבר

כעולה מכל האמור מעלה, אני דוחה את התביעה. התובעת תשלם לכל אחד מהנתבעים הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 45,000 ₪. בסך הכל תשלם אפוא התובעת לנתבעים 90,000 ₪.

זכות ערעור כחוק.

המזכירות תשלח לבעלי הדין את פסק הדין.

ניתן ביום י"ז אייר תשפ"ב, 18 מאי 2022, ותוקן ביום י"ח אייר תשפ"ב, 19 מאי 2022, בהעדר הצדדים.