פס"ד שעניינו בתביעת מזונות, זמני שהות שווים, אך בין ההורים פערי הכנסה משמעותיים

השמות בפסק הדין בדויים.

הצדדים והרקע לתביעות נשוא פסה"ד:

1. הצדדים, בני זוג לשעבר, יהודים, נשאו זל"ז כדמו"י ביום 17.12.2009, והם הורים לשני קטינים משותפים: אלקנה יליד xx.xx.2012 ואייל יליד xx.xx.2014.

    

2. מועד הקרע בין הצדדים נקבע ביום 06.09.2016. עד היום הסכסוך בין הצדדים הוא בעצימות גבוהה והמחלוקות הרכושיות עודן מתבררות.

    

3. בהחלטתי מיום 08.03.2017 שניתנה בעת שהצדדים התגוררו תחת קורת-גג אחת והם חלקו חלוקת זמן הורי שווה בבית, נפסק כי על האב לשלם, עבור מזונות זמניים ומדור הקטינים, סך 2,700 ₪ וסך השווה לשיעור 70% מהוצאות הבריאות החריגות והוצאות החינוך החריגות. עוד נקבע שם כי לאחר הפרדת מגורים יעמוד התשלום השוטף עבור מזונות הקטינים והוצאות מדורם על סך 3,400 ₪, ויתווסף לו סכום השווה לשיעור 40% משכר הדירה עבור הדירה שתשמש את התובעת והקטינים.

    

4. הצדדים המשיכו להתגורר תחת קורת-גג אחת עד ליום 14.09.2017, מועד בו התובעת העתיקה מגוריה לבית הוריה בעתלית.

    

5. ביום 17.10.2018 ניתן תוקף של פסק דין שנותן להסכמת הצדדים. ההסכמה חלקה את זמני השהות בין ההורים באופן שווה: בשבוע אחד, אצל הורה אחד, בימים ראשון, שלישי וחמישי ובשבוע שלאחר מכן, אצל אותו הורה, בימים ראשון שלישי ובסוף שבוע. בהתאמה, בשאר הימים ישהו הקטינים אצל ההורה האחר. עוד הוסכם כי תביעת האֵם להעתקת מקום מגורים נמחקה (תלה"מ 24489-05-15) וההורים התחייבו לשמור על הסטטוס קוו בעניין מקום מגורי ההורים וחינוך הקטינים.

    

6. התקיימו הליכי עיון במסמכים והוגשו תצהירי הצדדים. תצהיר התובעת סומן ת/1 ותצהיר הנתבע סומן נ/1. הצדדים נחקרו על תצהיריהם.

    

   טענות הצדדים:

    

7. התובעת טענה כי עם פרוץ המשבר פנו הצדדים לגישור, קיימו פגישות עם מספר מגָשרים אך הדבר לא צלח. נטען כי התובעת הבינה שהנתבע הציג בפניה מצג שווא והמוטו שלו היה "בדרכי או בדרכי'" באמצעות עורכי דין, כשהוא פועל ממניעים נקמניים ושם לו מטרה להילחם מלחמת חורמה בתובעת. התובעת טענה כי במהלך החייים המשותפים, מרבית עול הטיפול היה על כתפיה, וכחלק מהאסטרטגיה של הנתבע, לצורכי ההליך המשפטי, החל הנתבע לצאת מוקדם מעבודתו להוציא הקטינים מהגנים, למדר את התובעת ולפגוע בסמכותהּ ההורית. נטען כי עובר לסכסוך נהג הנתבע להפקיד לחשבון שהתנהל על שם התובעת, ואשר שימש את הצדדים, סך 25,000 ₪ לחודש בממוצע, וגם שילם מחשבון שהתנהל על שמו את דמי השכירות על סך 5,000 ₪ עבור הדירה בה התגוררו הצדדים. נטען כי הנתבע הפסיק להפקיד את התשלומים ולשלם את דמי השכירות, ביטל את הדלקן ברכבה של התובעת, נטל את המחשב הנייד של התובעת, המפתחות הרזרביים של רכבה ועוד.

    

   אשר לעיסוקה, התובעת טענה כי היא בעלת תואר ראשון בכלכלה, למדה לימודי הסבה להוראה במכללת ג', היא עובדת כמורה למתמטיקה בבית חינוך "כ.ז." בקיבוץ י' ומשתכרת סך 7,000 ₪ (סעיף 59 לתצהירה ת/1) ונוסף על כך, מקבלת זכויות נלוות ומחודש 7/20, עובדת במשרד עורכי דין ומשתכרת סך 2,000 ₪ בממוצע לחודש. אשר לעיסוקו של הנתבע, נטען כי במועד בו נישאו הצדדים, הנתבע עבד בחברת "ג' בע"מ" כיועץ, יזם ומנהל פרויקטים, וכי הוא שותף במיזמים ופרויקטים שונים של נדל"ן ובבעלותו מניות של חברות נדל"ן שונות והוא משמש כדירקטור בחברת "פ.י.א. בע"מ". נטען כי לנתבע חשבונות בנק נוסף על החשבון ששימש את הבית המשותף, על שמו ועם אחרים, והוא צבר זכויות בביטוחים ובקרנות השתלמות. נטען כי על פי חוות דעת המומחה בתיק הרכושי, הונו המשוער של הנתבע הוא 7,500,000 ₪ - וגם סכום זה אינו משקף את רכושו במלואו, מאחר ונכסי המקרקעין שמוחזקים על ידי החברות שבבעלות הנתבע נבחנו על ידי שמאי חיצוני ולא על ידי מומחה מטעם בית המשפט.

    

   התובעת טענה כי הצדדים חיו ברמת חיים גבוהה ונהנו מכל טוב, הרבּו לבלות ולנסוע לחופשות עם הילדים בארץ ובחו"ל, רכשו בגדי מותגים, נעזרו בשירותיה של עוזרת וגם בשירותי מטפלת / שמרטף שהוציאה הקטינים מהמסגרות פעמיים בשבוע, ועוד.

    

   בתביעתה, עתרה התובעת לתשלום סך 2,600 ₪ לחודש לכל אחד מהקטינים כשסכום זה מורכב מהרכיבים: מזון (לרבות אורגני) וכלכלה סך 1,000 ₪, ביגוד והנעלה סך 400 ₪, בילויים סך 150 ₪, צעצועים משחקים וספרים סך 150 ₪, מתנות וימי הולדת סך 100 ₪, מספרה 50 ₪, תרופות, בריאות והגיינה סך 200 ₪ לקטין אלקנה וסך 300 ₪ עבור אייל, נופש סך 300 ₪ ושמרטף סך 250 ₪. עוד עתרה לתשלום מדור והוצאותיו סך 11,498 ₪ המורכב מהרכיבים: 5,000 ₪ שכר דירה, 750 ₪ ארנונה, 1,000 ₪ חשמל, 100 ₪ תמי 4, 150 ₪ מים, 90 ₪ מנוי לעיתון יומי, 65 ₪ חשבון גז ו-5,000 ₪ תשלום שכר לימוד לגן. בתצהירה, ת/1, עתרה לתשלום מזונות בסך 2,440 ₪ לכל קטין.

    

8. הנתבע הכחיש את טענות התובעת. נטען כי התובעת עושה שימוש חסר תום לב בקטינים, לא צרפה אסמכתאות או תדפיסי חשבון הבנק או תדפיסי כרטיס אשראי - חרף חובתה על פי דין. הנתבע טען כי התביעה מופרזת ומוגזמת. אשר לטיפול בקטינים נטען כי התובעת אינה פנויה רִגשית ונפשית לקטינים, לא שוהה בדירת הצדדים אלא שבה אליה למראית עין, כשהיא מגיעה לביקורים של מספר שעות, והנתבע נאלץ להרחיב את שעותיו עמם על-מנת למנוע המשך הידרדרותם הרִגשית והנפשית. נטען כי גם לאחר לידת הקטין אלקנה היה הנתבע מי שקיבל בבוקר את המטפלת ושִחרר אותה בתום יום עבודתו, כשהוא נותר לטפל בקטין אלקנה.

    

   אשר לאופן ניהול משק הבית המשותף, נטען כי הנתבע העביר כספים לחשבון שעל שם התובעת, אך לא בסכומים הנטענים אלא סך כ-12,000 ₪ לחודש, אשר מתוכם כ-8,000 ₪ נועדו לתשלום החזר הלוואות שוטפות. נטען כי מבדיקתו עולה כי בממוצע, העביר הנתבע סך 4,428 ₪ לחודש מעבר להלוואות. הנתבע הפנה לנספח טו לתצהירו נ/1, אשר פרט הפקדות לתקופה של 19 חודשים שקדמו להגשת תביעת המזונות.

    

   אשר לטענות האחרות נטען כי ניתק את הדלקן מאחר ואינו מחויב לממן נסיעותיה של התובעת למאהביה ולבילויים, המחשב הנייד הוא בבעלות חברת "ג' בע"מ" (שבבעלות הנתבע) ומפתחות כלי-הרכב הרזרביים הם של כלי-הרכב המשותף - אשר נרכש בהלוואה מחשבון התובעת, והחזריה משולמים מכספים שהעביר הנתבע ומשכורת התובעת. הנתבע טען כי הוא משלם את גני הקטינים, הוצאות אחזקת הדירה ודמי השכירות.

    

   אשר לעיסוקה של התובעת. נטען כי התובעת נמנעת מלממש פוטנציאל הכנסתהּ, ולא רק שהתובעת עובדת בהיקף של 43% משרה, עליה לשוב לעבודתה במקצועהּ ככלכלנית, שאז תעלה הכנסתה פלאים. נטען כי כאשר עבדה התובעת ככלכלנית ב----, השתכרה 10,000 ₪ נטו לחודש וצברה זכויות סוציאליות והטבות אשר שוות כסף. עוד נטען כי מאז שנת 2018, התובעת עברה לעבוד בשני בתי ספר נוספים, לא הצהירה על הכנסותיה מעבודתה זו והיא משתכרת יותר מההכנסה עליה הצהירה.

    

   אשר לעיסוק הנתבע והכנסותיו. נטען כי הנתבע משתכר סך 10,000 ₪ ברוטו / 8,000 ₪ נטו לחודש מחברת "ג' בע"מ" וכי אין לו הכנסות נוספות. הנתבע טען כי מאחר והוצאות המשפחה עלו על הכנסות המשפחה, נאלצו הצדדים לפרוע פִקדונות, ולמשוך מחברת "ג' בע"מ" החזרים על חשבון החזר הלוואת בעלים שנטל הנתבע עובר לנישואי הצדדים. נטען כי לאור כך, ההפקדות שמקורן בחברת "ג' בע"מ" מעבר למשכורתו אינן הכנסה. עוד נטען כי משיכת כספים של הנתבע או של חברת "ג' בע"מ" מחברת "ד.א.פ.א בע"מ" העולות על סך 300,000 ₪ לשנה, הן חוב אישי של הנתבע כלפי חברת "ד.א.פ.א בע"מ". הנתבע טען כי הוא מתקיים בעיקר מתשלומים על חשבון החזר הלוואת בעלים שמתקבלים מחברת "ג' בע"מ", שהיא חברה שהוקמה טרם נישואי הצדדים, וההלוואה ניתנה טרם הנישואין ואין לו חסכונות צבורים מתקופת הנישואין.

    

   אשר לנכסים נוספים. נטען כי לנתבע חשבון בנק אחד וכל שנותר בו כחיסכון הוא ביטוח מנהלים. נוסף על כך, הנתבע בעל 50% ממניות חברת "ד.א.פ.א בע"מ" ושל 100% אחוז ממניות חברת "ג' בע"מ בע"מ". נטען כי חברת "ג' בע"מ" חייבת לחברת "ד.א.פ.א בע"מ" החזרי הלוואה. עוד נטען כי נצברו חובות כלפי בנקים וכלפי נותני אשראי – חובות שנוצרו הן למימון פעילות עסקית והן למימון הפער בין ההכנסה להוצאות המִחייה השוטפות של המשפחה. נטען כי כלי-הרכב שבשימושו בבעלות חברת "ד.א.פ.א בע"מ" ועל התובעת לשלם לנתבע מחצית שווי כלי-הרכב המשותף בו היא עושה שימוש בלעדי מאז פרוץ הסכסוך.

    

   נטען גם כי הצדדים חיו ברמת חיים ממוצעת, לא רכשו בגדי מותגים לילדים ולא רכשו באופן קבוע מוצרים אורגניים, והתובעת שכרה שירותי מטפלת כדי לפנות זמנה לבילויים ולקיום יחסי מין עם שני גברים. עוד נטען כי התובעת הייתה מבזבזת כספים, דבר שהוביל לוויכוחים רבים בין הצדדים. נטען כי התובעת זכאית לסיוע בשכר דירה, ואילו עבור מדור והוצאותיו כ-7,000 ₪, כשסכום זה מורכב מהרכיבים: 5,000 ₪ בגין שכ"ד, חשמל סך 600 ₪, ארנונה סך 810 ₪, חשבון גז סך 50 ₪, כבלים אינטרנט וטלפון סך 440 ₪, ועד בית סך 100 ₪ וגם תיקונים ועוד. עוד נטען כי מעיון בכרטיסי האשראי ניתן לראות כי הוצאותיו עבור מזון, ביגוד, הנְעלה, חוגים ומשחקים נמוכות בהרבה מההוצאות להן טוענת התובעת. הנתבע ציין כי הוא מסכים להתחלק באופן שווה בהוצאות הקטינים, על אף שבפועל מסרבת התובעת לשאת בכל הוצאה מהוצאות הקטינים, הוצאות שכר דירה או מהוצאות אחזקת דירה - והנתבע הוא שנושא בהוצאות הקטינים לבדו.

    

   התשתית המשפטית והדין החל:

    

9. בהתאם לסעיף 3 לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) תשי"ט-1959 חיובו של אדם במזונות ילדיו הקטינים נבחן על פי הדין האישי החל עליו הקובע:

   "(א) אדם חייב במזונות הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן-זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו, והוראות חוק זה לא יחולו על מזונות אלה.

   (ב) אדם שאינו חייב במזונות הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן-זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו, או שלא חל עליו דין אישי, חייב במזונותיהם, והוראות חוק זה יחולו על מזונות אלה".

10. על כן, המקור לחיוב הנתבע במזונות הקטינים הוא בדין העברי.

     

11. הדין העברי קובע את מקור חיוב במזונות בחלוקה לשלוש תקופות לפי גילאי הקטינים. בהתאמה, מקור החיוב את גובהו, היקפו ואופן חלוקת הנטל בין האב ובין האֵם.

     

    חיוב בקטני קטינים עד גיל 6, הוא עצמאי ומוחלט ואינו תלוי בהכנסות האֵם או במצבו הכלכלי של האב או הקטין. בגילאי 6-15, החיוב הוא מכוח תקנת חכמים. מגיל 15 שנים ועד 18 שנים, החיוב הוא מדין צדקה וחל על ההורים באופן שווה. ראו ע"א 166/66 גודלמן נ' גולדמן פד"י כ (2) 533, 536, ע"א 591/81 פורטוגז נ' פורטוגז, פד"י לו (3) 449, 457 וכן בע"מ 919/15 בע"מ 1709/15 פלוני נ' פלונית, [פורסם בנבו] מיום 19.7.2017 הנ"ל.

     

12. בפסה"ד בע"מ 919/15 פלוני נ' פלונית מיום 19.07.17 נפסק כי יש לפרש את החיוב מכוח תקנת חכמים כדין שווה של חיוב מלא מדין צדקה.

     

    וכך נפסק שם, מפי השופט פוגלמן בפסקה 77 סייפא לפסק הדין:

    "..ומכל הנימוקים שיובאו בהרחבה להלן, סבורני כי הפרשנות אשר תטיב להלום את ערכי היסוד של שיטתנו המשפטית היא זו, שלפיה, בגילאי 6-15 החיוב במזונות הוא מדין צדקה, החל במידה שווה על שני ההורים, כתוצאה מכך, הדין לא יחייב עוד את חיובו הבלעדי של האב במזונות הכרחיים, ויחתור לחלוקה נטל הוגנת ושוויונית יותר בין ההורים תוך הבטחת טובת הילד..".

     

    בסעיף 3 לפסק הדין נפסק כי:

    "הוחלט פה אחד כאמור בחוות דעתו של השופט ע' פוגלמן.

    בגילאי 15-6 חבים שני ההורים באופן שווה במזונות ילדיהם מדין צדקה, תוך שהחלוקה ביניהם תקבע על פי יכולותיהם הכלכליות היחסיות מכלל המקורות העומדים לרשותם, לרבות שכר עבודה, בנתון לחלוקת המשמורת הפיזית בפועל, ובשים לב למכלול נסיבות המקרה. יישום עקרון זה במקרה הטיפוסי של משמורת פיזית משותפת, ייעשה ברוח העקרונות האמורים בפסקה 61 לחוות דעתה של השופטת ד' ברק-ארז, כברירת מחדל שניתן לסטות ממנה. בצד האמור, על בית המשפט לענייני משפחה להפעיל את שיקול דעתו בנסיבות כל מקרה ומקרה".

     

    בהתייחס למקרים בהם ההורים חולקים זמני שהות שווים, כבמקרה כאן, סיכמה את העקרונות כב' השופטת ד' ברק ארז, בסעיף 61 לפסה"ד:

    "(א) במשמורת משותפת יישא כל הורה בעין בהוצאות הקיום השוטפות הנוגעות לילדים ולכן הוצאות אלה "יתקזזו" ללא צורך בהעברת תשלומים בין ההורים (לפי אחוז מסוים משיעור המזונות שעליו יורה בית המשפט לענייני משפחה, בהתאם לגילם של הילדים ולהערכתו את העלויות הכרוכות בהוצאות קיום שוטפות אלה מתוך כלל צורכיהם המגולמים במזונות).

    (ב) ייקבע מנגנון לריכוז הטיפול בהוצאות שאינן הוצאות קיום שוטפות, אלא "צרכים אחרים" (כגון ביגוד, ספרים, טיפול רפואי שאינו צפוי ועוד). ברגיל, יהיה זה מנגנון של הורה מרכז שיקבל לידיו תשלום של מחצית ההוצאות האלה מן ההורה האחר (במצב של השתכרות שווה). לצד זאת, ניתן לחשוב על פתרונות נוספים כמו חשבון בנק משותף של ההורים, הכול לפי שיקול דעתה של הערכאה הדיוניות על-פי הנסיבות המשפחתיות. בהעדר קביעה אחרת, ההורה המרכז יהא זה אשר בית המשפט לענייני משפחה ימצא כי שימש עובר לגירושין כמטפל העיקרי בילדים.

    (ג)ההורים ימשיכו לחלוק בהוצאות החריגות, בכפוף לכושר ההשתכרות שלהם ובהתאם למנגנון שייקבע על-ידי בית המשפט לענייני משפחה.

    (ד)כל הורה יישא בעין בהוצאות המדור של הקטינים, בכפוף לכך שהערכאה הדיונית תקדים ותבחן האם העול הכפול של נשיאה במדור המתאים לילדים אינו פוגע ביכולתם של ההורים לעמוד בתשלום המזונות שלהם נזקקים הילדים."

     

13. כאשר קטין מתגורר בשני בתים, לשם קביעת שיעור חיובו של הורה במזונותיו יש לבחון את צרכי הקטין בשני הבתים יחדיו, עוד יש לבחון, את חלקו של כל אחד מההורים בצרכים אלו. בהתאמה, חישוב שיעור חלקו של כל הורה, יעשה ביחס ישיר להכנסתו הפנויה ולזמני שהות הקטין עימו. ראו עמ"ש 45565-07-20 פ. נ' פ., מיום 18.2.2021 סעיף 19 לפסה"ד.

     

    דיון והכרעה:

     

14. יכולתה הכלכלית של התובעת. על פי תלושי השכר שצירפה התובעת בתקופה מחודש ספטמבר 2015 ועד לחודש אוגוסט 2016, היה שכרה הממוצע, משני מקומות עבודתה, סך 5,245 ₪ נטו (מבית החינוך "כ.ז." סך 2,000 ₪ וממשרד החינוך סך 3,245 ₪) . מתלושי השכר לתקופה מחודש ספטמבר 2019 ועד לחודש אוגוסט 2020 שכרה החודשי הממוצע (נספח ה') מעבודתה בבי"ס "ג'" היה סך 7,265 ₪ נטו (3,196 ₪ מבי"ס חטיבה עליונה, וסך 4,069 ₪ משרד החינוך). מדובר בשכר מפוצל מאותו מקום עבודה. ראו עדותה התובעת בעמוד 49 שורות 17-24.

     

    שכרה לתקופה ספטמבר-אוקטובר 2020 מבי"ס "ר'" בו לימדה היה בסכום דומה, 7,180 ₪ נטו לחודש. מעבודתה הנוספת במשרד עורכי דין, השתכרה התובעת, כך על פי תלושי שכר לתקופה שמחודש יולי 2020 ועד חודש ספטמבר 2020, סך 1,923 ₪ נטו בממוצע לחודש. התובעת העידה כי מדובר בעבודה מהבית ממנה היא מרוויחה 2,500 ₪ ברוטו / 1,000 ₪ נטו (ר' עמוד 14 שורות 26-27 ושורה 37). הדברים תואמים את דפי החשבון – ביום 2/8/20 הופקד סך 1,052 ₪ וביום 1/9/20 הופקד סך 2,274 ₪.

     

    ביום 25.10.2021 הגיש הנתבע בקשה להורות לתובעת להמציא לבית המשפט הסכם עבודה ותלושי שכר ממקום עבודתה החדש. נטען כי החל משנת הלימודים הנוכחית, החלה התובעת לעבוד בעבודה נוספת כמורה בבית הספר "ר.ה." נוסף על עבודתה כמורה בבית ספר "ר'". התובעת הגישה תגובה בה נטען כי בניגוד לטענת הנתבע, היא לא החלה לעבוד בעבודה נוספת וכי עבודתה פוצלה ל- 2 בתי ספר בהיקף של 91% אחוז משרה, והשכר הכולל שלה עומד על-סך 6,717 ₪ נטו. התובעת צירפה תלוש שכר מחודש 10/21 ממנו עולה כי שכרה לחודש 10/21 הוא סך 7,062 ₪ נטו.

     

    בסיכומיה טענה התובעת כי הפסיקה עבודתה במשרד עורכי הדין (סעיף 20 לסיכומיה) וטענה כי כיום משתכרת פחות מסך 7,000 ₪ לחודש (סעיף 37 לסיכומים). כפי שעולה מתלושי השכר, אין בטענה זו ממש.

     

15. אשר לפוטנציאל השתכרותה. התובעת העידה כי ההסבה המקצועית להוראה נעשתה בחודש אוקטובר 2013 (ר' עמוד 54 שורות 28-31). עדותה זו מתיישבת עם טענת הנתבע. הנתבע לא הוכיח כי ההסבה המקצועית נעשתה שלא בהסכמה, כמעשה חד-צדדי מצד התובעת לבדה. הדבר נעשה, כאמור, כ-3 שנים לפני מועד הקרע. טענתו כי התנגד להתפטרותה מחברת ---- לא נתמכה בראיות. על כן אני דוחה טענתו כי יש להתחשב בפוטנציאל ההשתכרות של התובעת כפי שבא לידי ביטוי מעבודתה בחברת ----. גם את טענת הנתבע כי התובעת מועסקת בשיעור של 43% משרה דינה להידחות. המדובר במשרה אחת בשכר מפוצל – חלקו משולם על ידי בית הספר וחלקו על ידי משרד החינוך. על אף שאין המדובר במשרה מלאה, הרי שהמשרה היא בהיקף של מעל 90% אחוז (ר' עמוד 49 שורות 17-26).

     

16. נוסף על שכרהּ, העידה התובעת כי היא קיבלה עזרה כספית מאימה, מחברים ובני משפחה. ראו עמוד 11 שורות 34-35. מאמה סך 2,000 ₪ לחודש (עמוד 11 שרות 12-13), מאלמנת אביה סך 1,200 ₪ מבנק "דיסקונט" (עמוד 13 שורות 15-18) ומדוֹד סך 49,000 ₪ (עמוד 15 שורות 18-20). נטען כי מדובר בסכום שהועבר אליה מרצון טוב על חשבון קופת גמל שנכללת בעיזבון סבתהּ. ראו עמוד 30 שורות 3-4, עמוד 31 שורות 1-6 ודפי החשבון מיום 10.09.2020. נוסף על כך, עלה כי לתובעת תמיכה כלכלית גם מבן זוגה הנוכחי, מר שלו (ר' עמוד 40 שורות 10-13) והוא שילם על נסיעותיה לחו"ל ונופשים משותפים עם הקטינים (ר' עמוד 40 שורות 8-13, עמוד 42 שורות 34-35) ומעביר לה כספים ורוכש קניות לביתה (ר' עמוד 40 שורות 21-22). התובעת אישרה בעדותה כי מדובר בתמיכה כלכלית קבועה (ר' עמוד 41 שורות 36-37).

     

17. נכסים נוספים שבבעלות התובעת. כלי-רכב פרטי מסוג "לקסוס" (ר' עמוד 29 שורות 29-37) בעלות סך 900 ₪ לחודש (ר' עמוד 36 שורות 13-18). כלי-רכב זה הוחלף לכלי-רכב מסוג "מזדה" (נתונים אלו הובאו לאחר הגשת הסיכומים).

     

    בחקירתה עלה כי לתובעת יִתרת זכות בחשבונה, סך 114,000 ₪ לאחר שהשיבה הלוואות שהיו בחשבונה. לטענתה, הסכום נובע מתשלום בסך 63,644 ₪ ששולם בחודש מרץ 2019 מהנתבע בשל חוב מזונות עבר ופִרעון קופת גמל בבעלותה (ר' עמוד 19 שורות 16-19 ועמודים 24-25).

     

18. נוסף על כך, התובעת מקבלת קִצבת ילדים על סך 242 ₪.

     

19. אשר להוצאותיה בגין צרכיה. העידה התובעת כי היא כמעט ולא מוציאה על עצמה כלום (ר' עמוד 32 שורות 21-23 ושורות 34-35) אלא שיש להביא בחשבון את הוצאות המדור בהן נושאת התובעת.

     

20. בהינתן הנתונים לעיל, שכרה הממוצע של התובעת, נכסיה הנוספים והוצאותיה כפי שנטענו, אני מעמידה את הכנסתה החודשית הממוצעת של התובעת על סך 9,500 ₪ נטו לחודש והכנסתה החודשית הפנויה הממוצעת על סך 5,500 ₪.

     

21. יכולתו הכלכלית של הנתבע. הנתבע בעלים של מניות חברת "ג' בע"מ בע"מ". החברה היא איגוד נדל"ן ומחזיקה בנכסי מקרקעין (ר' עמוד 81 שורות 17-18, עמוד 83 שורות 31-34) והנתבע מועסק בה כשכיר . על פי טופס 106 לשנים 2015-2016 ולתקופה שמחודש דצמבר 2019 ועד לחודש נובמבר 2020, שכרו החודשי הממוצע של הנתבע הוא סך 8,000 ₪ נטו.

    תשובות הנתבע בחקירתו ביחס להכנסותיו היו מתחמקות. הרושם היה כי הוא מתחמק מלהניח בפני בית המשפט את הנתונים המלאים אשר להכנסתו. לאחר חקירה ארוכה, מתן תשובות לא מלאות או תשובות מתחמקות, העיד הנתבע כי הכנסתו – מכל מקורותיו, היא סך 20,000 ₪ ברוטו לחודש . ראו עמוד 98 שורות 8-38 ועמוד 99 שורות 1-4:

     

    "(העד חוזר לאולם ולדוכן העדים)

    כב' הש' גורביץ: כן?

    עו"ד אופיר: שב בבקשה מר לוי, תענה לי לשאלה בבקשה.

    הנתבע, מר לוי: מה הייתה השאלה?

    עו"ד אופיר: אני שאלתי אותך שאלה פשוטה,

    כב' הש' גורביץ: מה ההכנסה החודשית שלך?

    הנתבע, מר לוי: גבירתי אין לי הכנסה חודשית,

    כב' הש' גורביץ: באופן ממוצע.

    הנתבע, מר לוי: אין לי הכנסה חודשית קבועה.

    עו"ד אופיר:יופי.

    הנתבע, מר לוי: אני חי ממשיכות לכיסוי ההתחייבויות שלי. בסוף שנה אני יכול לסכום אותם.

    עו"ד אופיר: מצוין,

    כב' הש' גורביץ: טוב.

    עו"ד אופיר: אז עכשיו תקשיב מר לוי. 21,

    הנתבע, מר לוי: ולגבי כל השנים עד 2020,

    ש:מר לוי,

    ת:אני, אני רק מתנגד, העברנו את כל החומר.

    ש:מר לוי,

    ת:הכל ישנו פה.

    ש:מר לוי. 24.12.2020, 2020 עומדת להסתיים,

    ת:כן.

    ש:אתה אומר שאתה לא יודע למדד את זה חודשי, אז אני שואל אותך שנתי. בשנת 2020 כולה כמה מר לוי משך, קיבל, משכורת, על חשבון החוזים שלו בחברה, כמה שורה תחתונה מכלל הפעילויות שלך והמקורות הכספיים לך,

    ת:אז אמרתי, אני יכול לסכום,

    ש:בשנת 2020 הגיע לידייך? מה כל כך קשה?

    ת:אז אני יכול לסכום, אז עניתי על זה גם קודם. אני יכול,

    ש:כמה? 30 אלף?

    ת:תן לי,

    ש:בחודש?

    ת:לא.

    ש:20 אלף בחודש?

    ת:אני מעריך שב-20, 20 ומשהו אלף שקל."

     

22. בבעלות הנתבע מניות נוספות: 50% ממניות חברת "ד.א.פ.א בע"מ", ו-50% ממניות חברת "ב.ב.ו. בע"מ". מניות החברות בבעלות הנתבע ואחיו (ר' עמוד 83 שורות 31-38, עמוד 84 שורות 1-10). נוסף על כך, מחזיקה חברת "ב.ב.ו. בע"מ" ב- 33% ממניותיה של חברת "ב.א. בע"מ". חברת "ב.ב.ו. בע"מ" מחזיקה ב-40% ממניות חברת "פ.ט.ה. בע"מ", ומחזיקה גם במניות חברת "פ.ט.א. בע"מ". ראו חוות דעת רו"ח אלון אשד אשר הוגשה בתביעה בתמ"ש 6030-10-16.

     

23. אשר לחובותיו, העיד הנתבע כי לחובתו חוב (נכון ליום 31.12.2019) על סך 174,000 ₪ כלפי חברת "ד.א.פ.א בע"מ". עדותו זו לא נסתרה.

     

24. עוד אציין כי נתתי אמון בעדות הנתבע כי משיכותיו מחברת "ג' בע"מ בע"מ" הן על חשבון החזר הלוואת בעלים (ר' עמוד 91 שורות 34-37 וגם סעיפים 27-33 לסיכומיו). אציין כבר כעת כי עובדה זו, אשר נשענת על תכנון מס, אין בה לגרוע מכך שיש לראות בתשלומים אלו רכיב לעניין חישוב הכנסתו הפנויה של הנתבע לצורך תשלום מזונות. חוב כלפיו הוא נכס שיש להביאו בחשבון.

     

25. אשר להוצאות הנתבע. הנתבע משלם מזונות סך 5,080 ₪ , כולל מדור הקטינים וגם הוצאות נִלוות. ראו עמוד 100 שורות 23-24. אשר להוצאות דלק ואחזקת רכב הרי שהללו משולמות על ידי חברת "ד.א.פ.א בע"מ", ראו עדותו בעמוד 100שורות 25-28. מדור הנתבע והוצאותיו נותרו כפי שהיו במהלך החיים המשותפים, שכן הנתבע המשיך להתגורר בדירה בה התגוררו הצדדים והוא משלם סך 5,000 ₪ לחודש דמי שכירות. ראו עמוד 99 שורות 23-25. טענתו כי בעבר, דמי השכירות היו סך 5,500 ₪, לא הוכחה.

     

    הוצאות הנתבע, ובפרט דמי שכירות ותשלום לצהרון, שולמו לעיתים על ידי החברות שהן בבעלות הנתבע, חברת "ד.א.פ.א בע"מ" וחברת "ג' בע"מ" – בהן התנהל כרטיס חו"ז של הנתבע בגין משיכות אלו. הנתבע טען גם כי חלקם של התשלומים נעשו על חשבון החזר הלוואת בעלים שלו. ראו עמוד 99 שורות 28-39, בעמוד 100 שורות 1-5, עמוד 119 שורות 25-32 ועמוד 120 שורה 1- 32:

     

    ש: אבל אני שאלתי מאיפה זה שולם?

    ת:המילה פה, המילה חברות, עו"ד אופיר אתה תיתן לי להשלים כי אתה בכוונה מטשטש את הגבולות בין החברות. יש 2 חברות, יש 2 חברות שמהן אני יכול לבצע פעולות כפי שאמרתי קודם, שהן נוגעות לי בלבד. שתיהן מנהלות חו"ז אישי שלי. האחת זו חברת ג' בע"מ שהיא 100 אחוז בבעלותי ואחרת זה חברת ד'. כל יתרותיי האישיות, הפעולה הזו, למעט שכר דירה שהיה עד שנת 2015 בה פעלתי מהבית והיה מותר לי על פי התקנות, גם לחייב חלק מתשלומי שכר הדירה שלי לחברה. לג' בע"מ.

    ש:אוקיי.

    ת:מעת פתיחת המשרדים דבר לא מיוחס לחברות כהוצאה.

    ש:אז אני אומר לך שגם דמי השכירות וגם את הצהרון אתה משלם לרוב, אם לא רק, מחשבונות החברות ולא מהחשבונות הפרטיים.

    ת:תגדיר חברות, עוד פעם, אני מבקש ממך,

    ש:אותן חברות שציינת, בסדר?

    ת:שמות.

    ש:מה שאמרת עכשיו.

    ת:שמות.

    ש:אמרת, אמרת. אמרת ג' בע"מ, אמרת, אמרת בעצמך לא?

    ת:אז אני אומר שאתה משלם את התשלומים של השכירות ושל הצהרון לאורך השנים מהחשבונות האמורים ולא מהחשבון הפרטי.

    ת:אז אני,

    ש:זה נכון או לא נכון?

    כב' הש' גורביץ: רואה, זה לא רק אני לא מצאתי,

    הנתבע, מר לוי: אני אומר לך שתשלומי השכירות, אני חוזר בפעם הרביעית אולי על אותה שאלה. תשלומי השכירות כמו גם תשלומים אחרים שהם פרטיים שלי, משולמים לפי יכולת תזרימית, גם איטית, של אחד משני חשבונותיי כי לג' בע"מ כבר תקופה ארוכה מאוד אין חשבון בנק למעט הלוואה שפרעה את יתרת החובה שלה והיא מסתיימת, רואים אותה שגם כן נחשבת כמשיכה אישית שלי מלוי עבור החברה. כל הדבר הזה מקבל ביטוי לתוך כרטיס ולכן כששאלת אותי גם מה יתרת המשיכות שלי לשנת 2020, איני יכול לענות לך עד שהדבר הזה רגע מסוכם בהנהלת חשבונות ואני יודע מה יתרת החובה שלי לחברת ד'.

     

26. לאור המפורט לעיל, נכסי הנתבע, החיסכון בתכנוני המס, שכרו ופוטנציאל השתכרותו, אני מעריכה את ממוצע הכנסתו החודשית בסך 27,000 ש"ח נטו, וממוצע הכנסתו החודשית הפנויה סך 23,000 ש"ח.

     

27. מכאן שיחס הכנסותיהם הפנויות של הצדדים הוא 80% הנתבע ו- 20% התובעת.

     

28. צרכי הקטינים. מה הוא הסכום שיש בו לספק צרכי הקטינים?

    נפסק כי על ההורים לספק לילדיהם את רמת החיים אליה הורגלו. ראו רע"א 324/88 אדר נ' אדר, פד"י מב (3) 347, 351:

     

    "הלכה בידינו כי, מצד הדין, חייב האב לספק לילדיו הקטינים מזונות לפי צרכיהם ההכרחיים, ומדין צדקה חייב האב לספק לילדיו את האמצעים הדרושים לשם קיום רמת החיים אשר הם הורגלו אליה או שהם ראויים לה. החובה מדין צדקה ושיעורה של חובה זו תלויה ביכולתו של האב (שולחן ערוך, אבן העזר, סימן עג. סעיף ו; שו"ע, יורה דעה, סימן רנ"א , סעיף ד; וראה ע"א 591/81 פד"י לו(3) 449; ע"א 469/84 פד"י לט (3) 197; ע"א 210/82 פד"י לח (2) 14".

     

     

29. עוד נפסק כי תביעת מזונות היא תביעה כספית שיש להוכיח ככל תביעה אחרת. בהעדר הוכחות, הסכום נתון לשיקול דעת שיפוטי. ראו ע"א 687/83 מזור נ' מזור, פ"ד לח (3) 29, 33; ע"א 130/85 ניסים סבן כהן נ' שמעון כהן, פ"ד מ(1) 69, ע"א 93/85 שגב נ' שגב, פ"ד לט(3) 822, 825.

     

30. טענת התובעת כי רמת החיים של המשפחה בעת החיים המשותפים הייתה גבוהה - לא הוכחה. מהראיות ועדויות הצדדים עלה כי רכיבי המזונות שנתבעו, נתבעו על דרך ההפרזה.

     

31. ודוק, לא רק שהתובעת לא הציגה אסמכתאות, עדויות או ראיות לתמיכה בטענתה לרמת חיים גבוהה, התובעת נמנעה מלהביא עדים שהיו בשליטתה. כך למשל בעניין רכישת ביגוד והנעלה שנעדרו מפירוט כרטיסי האשראי של התובעת – התובעת העידה כי ככול הנראה, הפריטים נרכשו על ידי אמהּ אך התובעת לא זימנה אותה לעדות, וכך גם ביחס לחופשים ונופשים – לא הובא לעדות בן-זוג, אשר נטען כי נשא בתשלום עבור הקטינים, לתמוך בטענה זו (ר' עמוד 42 שורות 4-5 ושורות 34-35).

     

    גם קבלות לתמיכה בטענה לרכישת מזון אורגני והוצאת מזון בסך 1,000 ₪ לכל קטין, לא כולל הוצאות התובעת על עצמה – לא צורפו. בהקשר זה, ראו עדות התובעת בעמוד 34 שורות 30-33, שם העידה כי אינה מוציאה כסף רב עבור מזון לעצמה בלבד, אך התקשתה להשיב מה חלקם של הקטינים בהוצאות עבור מזון (ר' עמוד 36 שורות 7-9).

     

    הלכה פסוקה היא כי כאשר בעל דין נמנע מלהציג ראיה או להביא עד, יש להניח כי המדובר בראיה או עדות הפועלת לרעתו ותשמש כנגדו, ודאי כאשר מדובר בראיות או בעדות שהן בשליטת בעל דין – כבמקרה דנן. ראו ע"א 465/88 הבנק למימון מסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו ואח', פד"י מ"ה (4) 651, ע"א 795/99 פרנסואה נ' פוזיל פד"י נ"ד (3) 107.

     

32. זאת ועוד, למעשה מהות רכיבי המזונות הנתבעים כשלעצמם מעידים על רמת חיים ממוצעת ושאינה גבוהה וחריגה.

     

33. יתר על כן, הצדדים חולקים את זמני השהות עם הקטינים באופן שווה. על כן, הוצאות הנתבע עבור הקטינים משליכות על עתירות התובעת - ולהפך.

     

34. כך למשל, בעניין מזון. מעיון בדפי החשבון שצירף הנתבע לתצהיר נ/1 עולה כי הוצאה חודשית ממוצעת לתקופה שמחודש נובמבר 2019 ועד חודש דצמבר 2020 עומדת על סך של כ-1,500 ₪ עבור הנתבע והקטינים יחדיו. ראיות אלו גם תומכות בעדותו בעמוד 100 שורות 14-17, והן סותרות את טענת התובעת שלא נתמכה באסמכתאות להוצאה בסך 1,000 ₪ לחודש לכל קטין עבור מזון. על כן, רכיב זה נתבע באופן מופרז ומוגזם. ראו גם ראו סעיף 55 לתצהיר נ/1 וסעיף 43 לסיכומי האב.

     

35. כך גם לעניין מספרה. מעדות הצדדים עצמם עלה כי הנתבע הוא זה שנוהג לקחת את הקטינים לסָפר (ר' עמוד 37 שורות 21-22) וגם לעניין ביגוד הנעלה, ועוד.

     

36. סוגיית הצהרון עבור הקטינים אינה רלוונטית עוד. מקובלת עלי עמדת האב כי תמוהה עמדת האֵם כי אין באפשרותהּ לשאת במחצית ההפרש בין צהרון ציבורי ובין תשלום לצהרון פרטי. ראו בהקשר זה תחשיב הנתבע בסעיף 56 לתצהירו (409 ₪), תחשיב שלא נסתר.

     

37. על כן אני דוחה טענת האֵם כי הקטינים חיו ברמת חיים גבוהה וחריגה, וגם את הסכומים הנתבעים אשר נטענו, ונתבעו, על דרך ההפרזה וללא אסמכתאות להוכחתם.

     

38. משהגעתי לכאן, לאחר שהסכומים הנתבעים לא הוכחו, יש לאמוד את צרכי הקטינים.

     

39. שני הקטינים מעל גיל 6. משמעות הדבר היא כי אין צורך להפריד בין צרכים הכרחיים לצרכים שאינם הכרחיים. ראו בהקשר זה רמ"ש (מרכז) 59188-10-18 י.נ נ' א.נ , סעיף 10 לפסק הדין, מיום 25.10.2018. עוד נאמר שם כי צרכי קטין החולק זמנו בין הוריו ומתגורר בשני בתים, עולים על צרכי קטין המתגורר בבית אחד וזאת בשל הכפילות הנדרשת, מטבע הדברים, של חלק מהוצאותיו וצרכיו.

     

    באותו פסק דין הוערכו הוצאות הקטין המתגורר בשני בתים בסך 2,250 ₪ לחודש. וראו גם עמ"ש (מרכז) 21704-03-18 א.ו. נ' א.ו. סעיף 12 לפסה"ד מיום 11.6.2019.

     

    על סכום זה חזרו במספר פסקי דין שעסקו בקטין שהורגל לרמת חיים "רגילה". בין היתר, ראו עמ"ש (תל אביב) 12792-10-19 ע.נ. נ' ע.ע.נ. מיום 27.10.2020; עמ"ש (מרכז) 65692-11-19 ד.ס. נ' ל.צ.ס. סעיפים 22-23 לפסה"ד מיום 22.9.20; עמ"ש (חיפה) 56000-10-18 פלוני נ' פלונית סעיף 47 לפסה"ד מיום 31.1.2019 ועוד.

     

    ראו כי בעמ"ש 46291-01-16 פלונית נ' פלוני, סעיף 16 לפסק הדין מיום 9.10.2017 הוערכו הצרכים ההכרחיים בלבד על סך 1,600 ₪ עבור קטין אשר לא צוין אם מתגורר בשני בתים.

     

40. אלא שיש לבחון כל מקרה לנסיבותיו. בעמ"ש (ת"א) 1180-05-14 א.א. נ' מ.א., מיום 26.3.2015 בעמוד 4 לפסק דינו של השופט שאול שוחט, נאמר כי :

     

    "הסכומים עליהם הועמדו הצרכים ההכרחיים לא נקבעו על בסיס מחקרי או כלכלי כלשהו... ומהווים חזקה שניתנת לסתירה בהתקיים נסיבות מיוחדות/חריגות בהקשר לתא המשפחתי הספציפי והקטינים במסגרתו, שעניינם עומד לדיון. ייתכנו בהחלט מקרים בהם מוכח (והנטל על מי שטוען זאת), כי הצרכים ההכרחיים של משק הבית שעניינו עומד לדיון נמוכים יותר מהסכומים שנקבעו ככאלה, מה שמשפיע על גובה צרכי הקטנים כלפי מטה..."

     

41. בנסיבות כאן, לא מצאתי כי הוכח שיש לסטות מ-"כלל האצבע" המנחה, ולפיו סך 2,250 ₪ מגלם את צרכיהם של הקטינים כאן בממוצע חודשי – ואני קובעת כי צרכי כל הקטין, לא כולל מדור, הוא סך 2,250 ₪ לחודש.

     

42. אלא שבכך לא די. מאחר וכאמור, הקטינים חולקים את זמנם בין שני בתי ההורים, יש לערוך אבחנה בין צרכים שהם תלויי שהות כגון מזון, מוצרי היגיינה, אחזקת מדור ועוד, ובין צרכים שאינם תלויי שהות כגון תספורת, טלפון נייד, צרכי לימוד, נסיעות, דמי כיס ועוד - שהרי, רכיבים תלויי שהות של הורה עבור קטין יהיו ביחס ישיר לזמן השהות של הקטין בביתו, ולהיפך; וביחס להוצאות שאינן תלויות שהות, הרלוונטי הוא יחס ההכנסות בין ההורים ולא זמני השהות, שכן אין קשר בין עלות הצרכים הללו ובין זמני השהות של הקטין.

     

43. במקרה כאן, לאור התשתית העובדתית שהונחה בפני, רמת החיים שהוכחה ושאר טענות הצדדים אני מעריכה כי צרכי הקטין תלויי השהות הם סך 1,550 ₪ לחודש, וצרכי הקטין שאינם תלויי שהות הם סך 700 ₪.

     

44. התרשמתי כי שני ההורים חולקים כמעט באופן שווה את האחריות כלפי הקטינים, לא מצאתי כי מי מהם מעורב יותר או נוטל יותר באופי האחריות בצורה משמעותית – הגם שהתרשמתי כי האב נושא מעט יותר באחריות ההורית ובמעורבות. על כן, אתן לכך משמעות בעת חלוקת ההוצאות הנִלוות ולא בעת פסיקת המזונות השוטפים.

     

    בהמשך לכך, בהתאם לעקרונות הפסיקה ופערי ההשתכרות בין ההורים, על הנתבע לשאת בסך 1,240 ₪ עבור צרכי תלויי שהות ובסך 560 ₪ עבור צרכים שאינם תלויי שהות, סה"כ סך 1,800 לכל קטין, ועל האֵם לשאת בסך 310 ₪ עבור תלויי שהות ובסך 140 ₪ עבור שאינם תלויי שהות, סה"כ סך 450 ₪ לכל קטין.

     

    משמעות הדבר הוא כי על האב להשלים ליד האֵם סך 675 ₪ לכל קטין, שזהו ההפרש בין הסכום שבו האֵם נושאת בפועל – ובין הסכום שעליה לשאת לפי אופי האחריות ההורית ויחס ההכנסות בין הצדדים. חרף החישוב האמור, בנסיבות כאן, לאור פערי ההכנסה בין הצדדים, אני מעמידה את התשלום של האב עבור מזונות הקטנים, על סך 900 ₪ לכל קטין.

     

45. אשר למדור. האֵם טענה כי היא משלמת שכר דירה סך 4,200 ₪ לחודש לפי הסכם שכירות שצורף, ועתרה לתשלום בגין מדור סך 4,020 ₪ כשסכום זה כולל אחזקת מדור. האב טען כי אין לחייבו בתשלום בשל חלוקת זמני השהות והוצאותיו בגין מדור ואחזקתו.

     

46. נפסק כי חלקם של 2 קטינים בהוצאות המדור הוא שיעור של 40%. ראו: ע"א 52/87 הראל נ' הראל מיום 12.10.1989; ע"מ (תל-אביב) 1162/03 ד.ע. נ' ר.ע. מיום 28.7.2005.

     

47. עוד נפסק כי חלוקת זמני שהות תפחית את הוצאות המדור, שכן האב נושא בהוצאות הקטינים כשהם בביתו. ראו עמ"ש (מרכז) 50603-01-14 לעיל; עמ"ש 25027-02-14 פלונים נ' פלונית מיום 28.12.2014; עמ"ש (מרכז) 23634-05-15 א.פ. נ' נ.א. מיום 25.2.2016.

     

48. בעמ"ש (מרכז) 65692-11-19 ד.ס. נ' ל.צ.ס. בסעיף 29 לפסה"ד מיום 22.9.2020 נאמר (ההדגשה שלי):

     

    "...בסוגיית חישוב חלקו של הורה במדור ילדיו הקטינים המתגוררים בשני בתים נשתברו קולמוסים ונשחקו מקלדות ודומה שעדיין לא נמצא הפתרון הראוי לסוגיה ורבות בה המחלוקות. יש שסברו כי מעת שכל הורה מלין את הילדים עמו אין מקום להשתתפות בחלק מדורו של האחר, יש שסברו כי יש להתחשב בעלויות המדור בפועל של כל אחד מהצדדים ולחלקן לפי יחס ההשתכרויות בין הצדדים. אחת הבעיות העולות בעת חישוב הוצאות שכירת המדור היא, כי אם ניקח את הסכומים בהם נושא בפועל כל אחד מההורים ונגזור מהם את שיעור חיובו של כל אחד מהם, הרי שאנו נותנים פתח למי מההורים לשכור מדור בעלויות גבוהות לצורך שינוי שיעור החיוב כלפי משנהו, כך אם יחסי ההכנסות הוא כדוגמה 40-60 לטובת האב והצדדים חולקים זמני שהות שווים, הרי שאם האב ישכור דירה בעלות של10,000 ₪ והאֵם בעלות של 5,000 ₪ ולא יחוב, לכאורה, האב מאומה לאם. על מנת להתגבר על עניין זה אנו סבורים כי הדרך הראויה לחשב את רכיב המדור לקטין המתגורר בשני בתים היא בדרך של הערכת עלות מדור סבירה בעניינו וחלוקת אותה עלות בין הצדדים ע"פ יחס זמני השהות ושיעור השתכרותם".

     

49. לאור כי עובר לפרידה ולמעשה משנת 2004, הצדדים התגוררו בשכירות בדירה בה מתגורר עד היום הנתבע, אני סבורה כי דמי השכירות הנטענים על ידי כל אחד מההורים הם סבירים. אמנם האב מתגורר בדירה שדמי השכירות בה יקרים יותר מדמי השכירות עבור דירה האֵם  – אך מאחר ומדובר בדירה בה ההורים התגוררו עם הקטינים עוד קודם לקרע, אין בכך לשנות (בנסיבות אחרות יכול והחישוב היה נעשה לפי ממוצע הוצאת מדור).

     

    חלקם של הקטינים במדור הדירה בה מתגוררת האֵם הוא 1,680 ₪ (40%*4200) ואילו במדור הדירה בה מתגורר האב 2,000 ₪ (40%*5000). סך-הכל 3,680 ₪ יחדיו. על-מנת להשלים את חלקו של האב בתשלום סכום השווה לשיעור 80% על האב להעביר לאם סך 944 ₪ לחודש.

     

50. נפסק:

     

    • ממועד הגשת כתב התביעה ישלם הנתבע למזונות הקטינים אלקנה ואייל, באמצעות האֵם, סך 1,800 ₪ לחודש עבור שני הקטינים. התשלום ישולם ב- 10 לכל חודש עד הגעת כל אחד מהקטינים לגיל 18 או סיום לימודי התיכון לפי המאוחר מבין השניים. ממועד זה ובתקופת השירות הצבאי (חובה), שירות הלאומי ושנת שירות, יעמדו דמי המזונות על שליש – כפי גובהם ערב תשלומם.

       

      דמי המזונות יהיו צמודים למדד המחירים לצרכן על בסיס המדד הידוע היום ויעודכן פעם בשנה – במזונות חודש ינואר של כל שנה, ללא הפרשים לתקופות הביניים.

       

    • נוסף על כך, עבור מדור הקטינים, ישלם האב סך 944 ₪ אשר יתווסף למזונות השוטפים.

    • קִצבת הילדים וכל קצבה המשולמת על-ידי המוסד לביטוח לאומי עבור הקטינים, תשולם לתובעת בנוסף לדמי המזונות.

       

    • אשר להוצאות בריאות חריגות, לאור אופי האחריות ההורית ומעורבות הנתבע בחיי הקטינים, החל ממועד פסק דין זה, יישאו הצדדים בחלקים שווים בהוצאות רפואיות חריגות מכל מין וסוג שהוא ובלבד שסכום ההוצאה עולה על 100 ש"ח, לרבות רפואת שיניים כולל אורתודנטיה, משקפיים/עדשות מגע, טיפולים פסיכולוגיים/רגשיים, אִבחונים, אבחוני ליקוי למידה, וכל הוצאה רפואית אחרת חריגה אשר איננה מכוסה (במלואה או בחלקה) על ידי קופת חולים, ובכלל זה הפרשים בגין אותה הוצאה חריגה לאחר קבלת החזר מכל מקור שהוא, אלא א"כ ההחזר מתקבל מביטוח פרטי הממומן על-ידי הורה אחד, בלבד שאז רק ההורה המממן זכאי ליהנות מהחזר זה. כל הוצאה רפואית כנ"ל תעשה על יסוד אסמכתא מגורם רלוונטי המאשר את נחיצותה, אשר תועבר מהורה אחד לשני בתקשורת מתועדת טרם הוצאת ההוצאה / קבלת הטיפול, על-מנת לאפשר להורה השני לבדוק האמור בתוך 10 ימים מיום משלוח האסמכתא. הוצאות שהוצאו קודם לפסק הדין – על הצד המשלם לשלוח לצד שכנגד הודעה בדואר רשום ואת תוך 21 יום שאם לא כן – יוחזק כמי שוויתר על ההוצאה.

       

    • אשר להוצאות חינוך חריגות, לאור אופי האחריות ההורית ומעורבות האב בחיי הקטינים, החל ממועד פסק דין זה, יישאו הצדדים בחלקים שווים בהוצאות החינוך כדלקמן: אגרות חינוך, שכר לימוד וכל תשלום אחר הנדרש לתשלום ישירות למערכת החינוכית ו/או למסגרת החינוכית לרבות ועד הורים, וכן מעון, צהרון (ציבורי), חוגים, שיעורי עזר (על-פי המלצת הגורם הרלוונטי) ותנועת נוער, בקיזוז ההטבה שתקבל האֵם מהמל"ל ו/או מהצד השלישי. הצהרון עבור הקטין אייל הוא עד סיום כיתה ג'. הצדדים יישאו בעלות של מחזור קייטנה אחת בחופשת הקיץ וכן קייטנה אחת בפסח או סוכות. טרם רישום לקייטנה, על הצדדים להסכים לעלותה של הקייטנה ובהעדר הסכמה התשלום יהא בהתאם לעלות קייטנה עירונית / מתנ"ס. עוד יישאו הצדדים בחלקים שווים בתשלום עבור חוג אחד לכל קטין. הוצאת שהוצאו קודם לפסק הדין – על הצד המשלם לשלוח לצד שכנגד הודעה בדואר רשום וזאת בתוך 21 יום שאם לא כן – יוחזק כמי שוויתר על ההוצאה.

       

    • כל הוצאה חריגה אחרת שלא נכללת לעיל, יישאו בה שני ההורים בחלקים שווים ובלבד ששני ההורים הסכימו להוצאה זו באופן מתועד (לרבות בתקשורת המתועדת).

    • הורה אשר יישא בסכום העולה על שיעור חלקו בגין ההוצאות המפורטות לעיל ("ההורה המשלם") יקבל מהורה השני ("ההורה החייב") את חלקו בהתאם לאמור לעיל, וזאת בתוך 10 ימים מיום שההורה המשלם שלח להורה החייב בתקשורת המתועדת דרישה בצירוף האסמכתא הרלוונטית על התשלום הנדרש, ובתנאי שהמשלוח ייעשה לא יאוחר מחצי שנה לאחר ההוצאה. לחילופין רשאי ההורה החייב להודיע לאם בתקשורת המתועדת בתוך עשרת הימים דלעיל, כי הוא ישלם את חלקו ישירות לגורם נותן השירות.

       

    • כל הודעה ו/או מידע לרבות מסמכים, בכל הקשור לחיובי המזונות, שעל הורה אחד להעביר להורה השני, יועבר באחד מאופני התקשורת הבאים - להלן: "תקשורת מתועדת": דוא"ל / דואר רשום / תקשורת סלולרית (כגון: WhatsApp), כאשר ההורה השולח איננו מחויב להוכיח כי ההורה השני קיבל לידיו את ההודעה אלא כי שלח לו באחד מאופני התקשורת המפורטים לעיל. כל העברה באופן אחר, תחייב את ההורה השולח להוכיח כי ההורה השני קיבל לידיו את המידע / המסמכים.

       

    • מאחר וסכום המזונות הזמניים שנפסק גבוה מהסכום בפסק הדין בהפרש משמעותי, ואילו חלוקת ההוצאות החריגות החל מפסק הדין היא בחלקים שווים, ולצדדים מחלוקות רכושיות שטרם הסתיימו – בתוך 30 יום הצדדים יערכו התחשבנות ביחס לסכומי המזונות הזמניים ששולמו עד מועד פסה"ד וסכומים ששולמו ביתר על ידי האב, עד לסך 100,000 ₪, יקוזזו מהתשלום בו האב יחויב במסגרת איזון המשאבים.

       

      התביעה לדמי שימוש - תביעת הנתבע:

       

51. בכתב התביעה, נטען כי נישואי הצדדים הגיעו לקיצם בחודש 7/16 ולכל המאוחר בחודש 8/16, עת גילה הנתבע כי במהלך נישואי הצדדים, ניהלה התובעת קשר רומנטי עם שני גברים אחרים במקביל. הנתבע טען כי על אף סיום יחסי הצדדים, לא עזבה התובעת את דירת המגורים ולא השתתפה כלל בהוצאות והתשלומים הנובעים מהשימוש בדירת המגורים ובהוצאות הקטינים.

     

    הנתבע עתר כי התובעת תישא במחצית משכר דירת המגורים, בסך 5,000 ₪ ובהוצאות אחזקת הדירה לתקופה מחודש 7/16, ועד מועד עזיבתה את הדירה המשותפת, וזאת מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט או בהתאם לדיני ההשבה. בסכומיו עתר הנתבע לחייב את התובעת ממועד הקרע (9/16) ועד למועד עזיבת התובעת את דירת המגורים, היינו 14.09.2017. סכום התביעה הוגבל לסך 15,000 ₪.

     

52. בכתב ההגנה, הוכחשו טענות הנתבע. נטען כי דין התביעה להימחק על הסף וכי התביעה היא חלק מאסטרטגיה בה נוקט הנתבע, ואשר תכליתה להפעיל נִסיון לחץ על התובעת וגרירתה להליכים משפטיים. נטען כי הצדדים עודם מתגוררים תחת קורת-גג אחת במועד הגשת כתב ההגנה, כשהנתבע לא מאפשר יציאת התובעת מהדירה עם הקטינים ואף לא יוצא בעצמו מהדירה. נטען כי לא ניתן לקבל טענה לעשיית עושר ולא במשפט מקום בו מתגוררים בדירת המגורים גם ילדי הצדדים. לטענת התובעת, תביעה זו הוגשה על-מנת לייצר תביעת נגד לתביעת התובעת לפסיקת מזונות ומדור הקטינים, ועתירת התובעת לחיוב הנתבע מלוא הוצאות אחזקת הבית ומלוא הוצאות המדור - וזאת נוכח פערים הכנסות מהותיים בין הצדדים. עוד נטען כי על הנתבע להמשיך ולשאת במלוא הוצאות השכירות, וודאי שעה שכלל המשפחה עודנה מתגוררת תחת קורת-גג אחת. נוסף על כך, טענה התובעת כי היא נושאת לבדה בהחזרי הלוואות משותפות וריביות בשל יתרת החובה בחשבון בנק שהתנהל על שמה ושימש את הצדדים כחשבון המשותף.

     

    דיון והכרעה:

     

     

53. אין חולק כי התובעת עזבה את דירת המגורים בחודש 9/17 ועברה להתגורר בבית אימה. בחודש 8/19 שכרה התובעת דירה למגוריה עם הקטינים.

     

54. ביום 08.03.2017 בהחלטה למזונות זמניים קבעתי כי:

     

    "כל עוד הצדדים ממשיכים להתגורר תחת קורת גג אחת, יישאו בחלקים שווים בדמי השכירות. ככל שהמבקשת תצא את דירת המגורים המשותפת ובכפוף להצגת הסכם שכירות תקף יתווסף למזונות סך השווה לשיעור של 40% משכר הדירה עבור הדירה שתשמש את המבקשת והקטינים"

     

55. את התביעה יש לחלק לשלוש תקופות: הראשונה מחודש יולי 2016 ועד למועד הקרע ביום 06.09.2016, השנייה, ממועד הקרע ועד להחלטתי מיום 08.03.2017 והשלישית ממועד החלטתי מיום 08.03.2017 ועד למועד עזיבת התובעת את דירת המגורים ביום 14.9.2017.

56. אשר לתקופה הראשונה - אין מקום לחייב את התובעת בתשלום דמי שכירות בכל הנוגע לתקופה זו. תקופה זו, הקודמת למועד הקרע, אינה תקופה הניתנת להתחשבנות בין בני-זוג שחל עליהם חוק יחסי ממון בין בני-זוג, התשל"ג-1973. האינטרס הציבורי הוא להגן על האוטונומיה של כל אחד מבני הזוג לעשות כבשלו ברכושו, בכספיו, במשכורתו, בנכסיו, בחשבונותיו וכיוצ"ב. אינטרס זה מוגן בסעיף 4 לחוק יחסי ממון בין בני-זוג התשל"ג-1973, לפיו אין בנישואין כשלעצמם כדי לפגוע בקניינם של בני הזוג או להטיל עליהם אחריות לחובות האחר, ולאזנו אל מול אינטרס השיתוף והשוויון להבטיח כי בעת פקיעת הקשר הזוגי, בני-הזוג ייצאו עם אותה נקודת מוצא כלכלית, עד כמה שהדבר מתאפשר וצודק בנסיבות העניין. ראו בהקשר זה ע"א 809/90 לידאי נ' לידאי פ"ד מו(1) 602, 612-614.

     

    אשר לתקופה השנייה, התביעה הוגשה מספר חודשים לאחר מועד הקרע. מועד הקרע הוא המועד שבו מפסיקים בני-זוג לנהל קופה משותפת ושממנו ואילך הם נוהגים לפי הכלל של "שלי-שלי ושלך-שלך".

     

    משמעות הדבר היא כי יש לחייב את התובעת בתשלומים ששילם עבור חלקה הנתבע – ולהיפך; לחייב את הנתבע בתשלומים ששילמה עבורה התובעת עבור חלקו – שכן לפי העדויות שהובאו, בתקופה זו התובעת נשאה בתשלומים עבור אחזקת הדירה גם בגין חלקו של הנתבע. ראו עדות התובעת עמוד 65 שורות 38-39 ועמוד 66 שורות 1-8:

     

    "עו"ד לפיקין:אני אומר לך שהדבר היחיד ששילמת לאורך כל אותה תקופה היה אחיד, הוא הארנונה.

    התובעת, גב' לוי:ארנונה, כבלים,

    ש:וזהו.

    ת:מים, 

    ש:אז את צריכה חצי שכירות.

    כב' הש' גורביץ:השאלה כמה היא שילמה, אמנם כבלים ומים, זה הכל חצי חצי.

    עו"ד ליפקין: נקזז, נקזז חצי ארנונה,

    (מדברים ביחד)

    התובעת, גב' לוי:אני לא".

     

57. הצדדים לא הוכיחו גובה תשלומים אלו והאִם הם גבוהים / נמוכים מסכום התביעה שהועמד על סך 15,000 ₪ - אלא שב"כ הנתבע הסכים כי סכומים אלו יקוזזו מחוב התובעת לנתבע, ועל כן אני מעריכה אותם, לפי המידע החלקי שבפני, והידיעה השיפוטית בדְבר הוצאות סבירות עבור, ארנונה, כבלים מים, ונִסיון החיים – על סך 700 ₪ לחודש.

     

    מעבר לכך, יש לקזז מהסכומים הנתבעים גם את חיובו של הנתבע במדור הקטינים. באותה עת עמד מדורם על סך 2,000 ₪ (40% מדמי שכירות בסך 5,000 ₪). מתוך סכום זה על הנתבע לשאת בשיעור של 80%, סך 1,600 ₪.

     

58. היְינו חלקה של התובעת בגין מדורה וחלקה במדור הקטינים הוא סך 2,000 ₪ (400 ₪ עבור הקטינים + 1,600 ₪ עבור מדורה).

     

59. לאחר קיזוז התשלומים ששילמה התובעת עבור הנתבע (350 ₪ לחודש), יתרת חובה הוא סך 1,650 ₪ לחודש וסך-הכל בגין התקופה השנייה 9,900 ₪.

     

60. ביחס לתקופה השלישית, שתחילתה ממועד החלטתי שמיום 08.03.2017 ועזיבת התובעת את הדירה בה התגוררו הצדדים במשותף, הצדדים ערכו התחשבנות בגין התשלומים של תקופה זו במסגרת הליך ההוצאה לפועל - וזאת לתקופה שמיום 08.03.2017 ועד ליום 31.12.2019. הסכם זה הוגש לאישור רשם ההוצאה לפועל במסגרת תיק ההוצאה לפועל וניתן לו תוקף של החלטה. ראו עדותה של התובעת בעמוד 63 שורות 25-39 ואישורו של ב"כ הנתבע כי אכן כך פני הדברים. על כן, יש לדחות גם חלק זה של התביעה מחמת מעשה בי-דין.

     

61. אעיר כי בעוד שבכתב התביעה עתר הנתבע לסעד לתקופה שתחילתה בחודש יולי 2016, הרי שבעדותו טען כי הוא עותר לחיוב התובעת בגין התקופה שממועד הגשת התביעה - 20.12.2016) ועד חודש מרץ 2017 (ר' עמוד 67 שורות 19-21) ואילו בסיכומיו עתר לסעד לתקופה שממועד הקרע (9/16) ועד מועד עזיבת התובעת את דירת המגורים.

     

62. לאור האמור לעיל בגין תביעת הנתבע, בהליך 41417-12-16, תשלם התובעת לנתבע סך 9,900 ₪ נכון ליום 01.04.2017. מאחר ועל פי התמונה שבפני, ככול הנראה הנתבע יחויב לשלם לתובעת תשלומים במסגרת איזון המשאבים, התשלום ישולם על דרך קיזוז מסכומים אלו במסגרת איזון המשאבים.

     

63. בעניין מזונות הקטינים נפסק כאמור לעיל.

     

64. אין צו להוצאות.

     

    מותר לפירסום בהשמטת פרטים מזהים תיקוני הגהה ועריכה.

    המזכירות תמציא לצדדים ותסגור ההליכים שבכותרת.

    ניתן היום, כ"ה ניסן תשפ"ב, 26 אפריל 2022, בהעדר הצדדים.