ש.ג. נ' המוסד לביטוח לאומי

לפנינו תביעת התובעת, הגב' ש.ג., להכיר בתאונה שארעה לה ביום 16.9.18 (להלן: התאונה), כפגיעה בעבודה כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] תשנ"ה-1995 (להלן: חוק הביטוח הלאומי או החוק), זאת נוכח החלטת המוסד לביטוח לאומי (להלן: הנתבע) מיום 4.11.19 לפיה נדחתה תביעת התובעת לתשלום דמי פגיעה בגין התאונה.

הרקע העובדתי כעולה מחומר הראיות וטענות הצדדים:

התובעת, ילידת 1977, בעלת מכון קוסמטיקה, בו הינה עובדת כעצמאית. משנת 2016 היא עובדת במשלח ידה בחנות אותה היא שוכרת המצוייה ברחוב **** בהרצליה.

התובעת עובדת במשרה מלאה, החל משעה שמונה בבוקר לערך עד שעות הערב בהתאם לפגישות שנקבעות ביומנה.

ביום 16.9.18, יום ראשון בשבוע, שבין ראש השנה ליום הכיפורים, עסקה התובעת בטיפולי יופי במקום עבודתה ולטענתה בשעה 19.30 הגיעו בנה החייל ובתה למקום עבודתה כדי לאסוף אותה חזרה לביתה. אירוע התאונה התרחש דקות ספורות אחרי תחילת הנסיעה, בקטע המסלול שבין מקום עבודתה לבין מקום מגורי הגרוש שלה, מר י.ק., אבי ילדיה, בנ'. בצומת הרחובות ***** ו**** בהרצליה, כאשר הגיחה נהגת שלא עצרה בתמרור עצור, ופגעה בעוצמה ברכב בו היתה ישובה התובעת כנוסעת.

התובעת פונתה ממקום התאונה לבית חולים מאיר בכפר סבא באמצעות ניידת מד"א. ר' נספח ג' לתביעת התובעת.

ביום 24.9.19 הגישה התובעת תביעה לתשלום דמי פגיעה והכרה בתאונת הדרכים כ"תאונת עבודה" . ר' נספח ה' לכתב התביעה.

ביום 4.11.19 הנתבע דחה את תביעת התובעת:" ... מעיון בפרטי תביעתך ומחקירות שנערכו עולה כי התאונה הנ"ל אירעה תוך כדי נסיעתך ממקום העבודה לבית הגרוש שלך, לסידורים אישיים ולא בדרך מהעבודה למעונך כנדרש עפ"י סע 80 ( 1) לחוק". ר' נספחים לכתב התביעה.

ביום 2.12.20 ניתנה החלטה מפי חברתי השופטת הבכירה עידית איצקוביץ לפיה נקבע כי התיק יועבר להוכחות והשאלות שבמחלוקת: האם אירעה לתובעת תאונת עבודה ביום 16.9.18 והאם קיים קשר סיבתי בין מחלת התובעת לבין התאונה הנטענת ומאזן ההשפעות.

ביום 25.11.21 התקיים דיון הוכחות בו נשמעה עדות התובעת, עדות גרוש התובעת- מר י.ק. .

טענות הצדדים

לטענת התובעת, התאונה ארעה לה במסלול הרגיל אותו היא עושה מידי יום ביומו חזרה לביתה. לטענת התובעת כחלק משגרת נסיעתה חזרה אל ביתה, היא נוסעת במסלול הכולל עצירה בביתו של הגרוש שלה, מר י.ק., אבי ילדיה, לצורך איסוף בנם הקטן השוהה אצל אביו וסבתו מידי יום. משכך התובעת טוענת כי תאונת הדרכים בו היתה מעורבת עונה על הגדרת "תאונת עבודה".

מנגד לטענת הנתבע, התובעת לא עברה כל פגיעה בעבודה או בדרך מהעבודה כמשמעותה בסעיפים 79 -80 לחוק. הנתבע יטען כי התאונה הנטענת לא ארעה תוך כדי חזרתה של התובעת ממקום עבודתה למעונה. לפי הנתונים שבידי הנתבע, התאונה ארעה לאחר הפסקה וסטייה של ממש בדרכה של התובעת ולכן חלה הפסקה של ממש מהדרך המקובלת של התובעת למעונה כשזו לא למטרה הכרוכה במילוי חובות התובעת כלפי מעסיקה, כאמור בסעיף 81(א) לחוק.

דיון והכרעה

המסגרת הנורמטיבית

סעיף 79 לחוק מגדיר את המונח "תאונת עבודה" כך:

"תאונת עבודה - תאונה שארעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו, ובעובד עצמאי - תוך כדי עיסוקו במשלוח ידו ועקב עיסוקו במשלוח יד".

סעיף 80 לחוק מרחיב הגדרה זו. ההרחבה הנוגעת לענייננו מעוגנת בסעיף 80(1) לחוק לאמור:

"חזקת תאונה בעבודה

80. רואים תאונה כתאונת עבודה אף אם-

(1) אירעה תוך כדי נסיעתו או הליכתו של המבוטח לעבודה ממעונו או ממקום שבו הוא לן אף אם אינו מעונו, מן העבודה למעונו או ממקום עבודה אחד למשנהו, ועקב נסיעתו או הליכתו זו;...".

הסייג להרחבה שבסעיף 80 קבוע בסעיף 81 לחוק לאמור:

 "הפסקה וסטיה

81. (א) תאונה שאירעה תוך כדי נסיעה או הליכה בנסיבות האמורות בפסקאות (1), (4), (5) או (7) של סעיף 80 אין רואים אותה כתאונה בעבודה אם חלה בנסיעה או בהליכה הפסקה או סטיה של ממש מהדרך המקובלת, כשההפסקה או הסטיה לא היו למטרה הכרוכה במילוי חובותיו של המבוטח כלפי מעבידו, או, לענין פסקה (1) האמורה, בעיסוקו במשלח ידו כעובד עצמאי, או אם יש לייחס את התאונה בעיקר לרשלנותו הפושעת של המבוטח ולא נגרם על- ידיה אי - כושר עבודה לארבעה שבועות לפחות, נכות או מוות.

(ב) בנסיבות האמורות בפסקה (1) של סעיף 80 לא יראו כהפסקה או כסטיה של ממש, לענין סעיף קטן (א), אם עשה זאת המבוטח לאחת מאלה:

(1) כדי ללוות ילדו לגן ילדים או למעון ילדים או למקום אחר שהשר קבע כמקום שבו נמצא ילד לפי הסדר קבע או להשיבו משם;

(2) כדי לקיים מצוות תפילת בוקר בציבור בבית תפילה שבו הוא נוהג להתפלל".

בעניין אספיר נדונו הוראות החוק הרלוונטיות, ונקבע כי "הדרך המקובלת" במובן סעיף 81 לחוק אינה תמיד אחת ויחידה, וכי "אפשר שיתקיימו מספר חלופות 'מקובלות' שההבדל ביניהן אינו משמעותי. השימוש באחת מן החלופות הוא פועל יוצא של בחירה אקראית או של אילוצים אובייקטיביים. כל עוד הדרך הנבחרת משרתת את הנסיעה ממעונו של העובד אל מקום העבודה והיא, בנסיבות העניין, נוחה ויעילה מבחינת המרחק או הזמן – תהא זו 'הדרך המקובלת'" (ר' עב"ל (ארצי) 329/03 , רחל אספיר – המוסד לביטוח לאומי, (9.1.05) (להלן: עניין אספיר)).

בכל הנוגע לשאלה מתי סטיה תהיה "סטיה של ממש", נאמרו בעניין אספיר הדברים הבאים: "יש ולעיתים הדרך אל מקום העבודה כרוכה בסטיה מן הדרך המקובלת, על שלל חלופותיה. מתי תהא סטיה זו 'מקובלת' ומתי תחשב כ'סטיה של ממש' במובן סעיף 81 לחוק? אין על כך תשובה חד משמעית ולא ניתן להגדיר לצורך כך נוסחה מחייבת מראש. הדבר תלוי בנסיבות כל מקרה. הסטיה תבחן בפרמטרים של מידתיות, של סבירות ובעיקר של מטרת הסטיה.....".

יפים לענייננו דבריו הבאים של בית הדין הארצי בדעת הרוב ( השופט רבינוביץ) בעב"ל 639/09 ורדה גורדון נ' המל"ל ( מיום 7.11.17(, כמצוטט:

"הפסיקה קבעה כמה כללים הקובעים את אמות המידה, להכרה בתאונה שארעה למבוטח ממעונו לעבודה ומן העבודה למעונו כתאונת עבודה. הבחינה הראשונית היא מה הייתה מטרת הנסיעה- האם הנסיעה הייתה כדי להגיע מן המעון לעבודה או מן העבודה למעון. פסק הדין בעניין סכנדריון מרים (דב"ע /מח 0-39, המוסד לביטוח לאומי- סכנדריון מרים,פד"ע יט 502.להלן פס"ד סכנדריון) עליו סמך בית הדין האזורי את פסיקתו, הוא מורה הדרך העיקרי בנושא זה, כשהוא משבץ בתוכו פסיקה המדגימה היטב את כלל מטרת או כוונת הנסיעה כאבן בוחן מרכזית לבחינת ההכרה בתאונה שארעה במהלך נסיעה כתאונה בעבודה....

המקרה הנוכחי הוא לכאורה, אבל רק לכאורה, מורכב יותר. מדי יום ביומו אוספת המערערת את בנה מן הגן בדרכה למעונה. אילו ארעה התאונה בנסיבות אלה, הייתה ודאי מוכרת כתאונת עבודה. ברם במקרה הנוכחי לא נסעה המערערת לגן כדי לאסוף את בנה. אילו זו הייתה כוונתה, לא הייתה מקדימה את נסיעתה לגן בשעה אחת. מטרת נסיעתה הספציפית הזו, ועל כך אין מחלוקת, הייתה להשתתף בחגיגת ט"ו בשבט של בנה בגן. זו הייתה מטרת נסיעתה, ובמהלך נסיעה זו ארעה התאונה. התאונה ארעה לא בדרך לאיסוף ילדה מן הגן, אלא בדרך למסיבת ט"ו בשבט בגן. זו מטרה העומדת בפני עצמה הנפרדת מן המטרה לאסוף את ילדה מן הגן, ולכן אינה יכולה לחסות בצילו של סעיף 80(1) לחוק, וגם לא בצילו של סעיף 81(ב)(1) לחוק (הסעיף האחרון עניינו ליווי ילדים אל הגן וממנו). במקרה כזה אין משמעות לכך שהמערערת לא ממשה את כוונתה להגיע למסיבת ט"ו בשבט מן הכח אל הפועל. "כשתכלית הנסיעה אינה מעונו, לא תיחשב כתאונת עבודה, אף אם ארעה בהיותו עדיין בדרך המקובלת - ובטרם הוציא את כוונתו מן הכוח אל הפועל. (דב"ע מא/0-160 הנ"ל.). לאותה תוצאה נגיע גם אם נבחן את השאלה באספקלריה של הוראת סעיף 81(א) לחוק דהיינו האם הייתה במקרה זה "סטיה או הפסקה של ממש מהדרך המקובלת". ניצני פסיקתו של בית דין זה בשאלה, מהי הפסקה וסטיה של ממש. התייחסו דווקא למקרה של ליווי ילדים בדרך מהעבודה למעון, בה דן סעיף 81(ב)(1) לחוק, על אף שהפסיקה בעניין זה הייתה בהתאם לסעיף 81 (א) לחוק. העובדות במקרה זה היו אלה :"2(א) לעובדת שלושה ילדים, וביניהם תינוקת בת שנה בערך; (ב) בעלה של העובדת נהג להביא, מדי בוקר, את התינוקת לבית אמה של העובדת, ולהשאירה שם משך שעות היום; עם גמר עבודתה בבית החרושת, נהגה העובדת לבוא לבית אמה, על מנת להחזיר את התינוקת הביתה; (ג) על מנת להחזיר את התינוקת הביתה, עם גמר יום העבודה, נהגה העובדת שלא לרדת בתחנת האוטובוסים הקרובה לביתה, אלא, לעבור על פניה, להמשיך בנסיעה עד לתחנה הרחוקה מבית העובדת מרחק של כ- 300מ' יותר מהמרחק שמהתחנה הקודמת לבית העובדת, ומשם ללכת לבית אמה ולאסוף את התינוקת; (ד) ביום 14.9.1970 עשתה העובדת כמתואר בפסקה הקודמת, ולאחר שירדה מהאוטובוס נפלה ונפגעה ברגלה.  המוסד לביטוח לאומי דחה את התביעה, וטען בכתב ההגנה שהוגש לבית-הדין האזורי כי "התובעת נפלה בעת שהיתה בדרכה ממקום עבודתה לבית אמה, על מנת להביא את ילדתה בדרכה ממקום עבודתה לביתה". בית הדין זה אומנם קבע, כי במקרה הנוכחי לא חל סעיף 80(ב)(1) לחוק, משום שהמערערת לא לקחה את ילדה מן הגן אלא מבית אימה, אך הדיון התרכז בשאלה, האם הייתה במקרה זה סטייה או הפסקה של ממש בדרך המקובלת. על שאלה זו השיב בית הדין במילים הבאות: "7.מכאן השאלה השניה, והיא:והאירעה התאונה עת סטתה העובדת "סטיה" המוציאה את האירוע מגדר "תאונת עבודה", בשל ההוראות שבסעיף 37(א) לחוק. ..... פירוש הסעיף 37 כשלמות מלמד כי אף בסעיף קטן (א) הכוונה היא ל"סטיה של ממש", ופירוש אחר יביא לתוצאות בלתי רצויות. .....השאלה היא אם באותה נסיעה נוספת היה משום "סטיה של ממש".כשנאמר שרק "הפסקה או סטיה של ממש" מוציאים תאונה בדרך לעבודה או מהעבודה מכלל "תאונת עבודה", ודאי אין הכוונה לכך שלהפסקה או לסטיה "קלה" או "רגילה", תהיה אותה תוצאה. אין לקבוע מבחן כללי לפיו תסווג "הפסקה" או "סטיה" כ"קלה" או כ"רגילה", ומתי תסווג כ"הפסקה או סטיה של ממש". הכל תלוי בנסיבות. בכך, לעתים, היתרון הגדול של הזדקקות בחוק לתואר במקום להזדקק למספר או לדיבור הקובע כמות. הדרך הראשונה מבטיחה את הגמישות ההכרחית למניעת עוול גדול במקרי-גבול, והוא המקרה הנדון.בנסיבות המקרה, אין לראות בנסיעה עד לתחנת האוטובוסים הקרובה ובהתרחקות מהבית מרחק של 300מטר בערך, כשברור שפני העובדת היו לביתה מיד לאחר שתאסוף את התינוקת, "סטיה של ממש" מהדרך המקובלת..."

מן הכלל אל הפרט:

עיון בתצהירה של התובעת מעלה כי היא הצהירה בתצהירה כי: " ... אני גרושה. בני הקטן לומד בבית ספר הממוקם בשכונת נ' בהרצליה. בשכונת נ' סמוך לבית הספר, מתגוררים סבתא מצד האב ואבא שלו מידי יום ביומו, בסיום בית הספר בני הולך לביתם של סבתו ואביו ( הבית של אביו נמצא בחצר הבית של הסבתא) . בבית הסבתא הוא אוכל ארוחת צהרים ולאחר מכן הולך לבית של אביו ומחכה לי שאחזיר אותו לביתי לאחר תום יום עבודתי...3.7 אצהיר כי מה שתארתי קורה כל יום. אני מסיימת לעבוד, נכנסת לרכב שחונה ליד מקום העבודה שלי ונוסעת ישירות לבית של הגרוש ( אביו של בני). כאשר אני מגיעה לבית של הגרוש שלי, אני לא יורדת מהרכב, אלא הוא מוציא את בני מבתו אלי לרכב, בעודי ישובה ברכב, משם אני נוסעת ישירות לביתי, כך יום יום. כך גם היה ביום התאונה 3.8 המקום בו קרתה התאונה נמצא במסלול הקבוע שלי בו אני עוברת מידי יום בדרכי לאסף את בני מאביו...".

עיון בחקירתה הנגדית מעלה כי תצהירה של התובעת לא נסתר:

" את אומרת שאת התאונה עשית קרוב לבית ולעבודה? ת.במסלול הרגיל שלי לאסוף את י, ש.אחרי כמה זמן נסיעה קרתה התאונה? ת.כמה דקות, 5-10 דק'. ש.את אומרת שהלקוחה התחילה את הטיפול ב-17:00 וזה לקח עד שעתיים, 19:00, אולי לפני. נניח והטיפול הסתיים ב-19:00, התאונה קרתה ב-19:50, 50 דק' אחרי שסיימת את העבודה? ת.אמרתי שאני לא זוכרת. לא זוכרת מתי התחילה ומתי הסתיים. כשסיימתי את העבודה מיד אחריה יצאתי לדרך, סידרתי את העסק, יש דברים שאני לא ממש זוכרת, לוקחת את הרכב.. ש. מפנה לסעיף 4.3. את אומרת שהתאונה קרתה לא רחוק ממקום עבודתך. נכון? ת. כן, זה לא רחוק, זה בדרך להביא את י'. אני לא ישר יוצאת מהעבודה, אני מארגנת ומסדרת ומנקה את העסק, זה לוקח זמן. ש.כמה זמן לוקח לך? ת. כחצי שעה ש. איך קרה שעשית תאונה ב-19:50 ולמד"א התקשרו רק ב-20:15?ת. היה בלאגן, אישה נכנסה בגדר, אני לא זוכרת מה הלך שם, לא אני הזמנתי את מד"א, היה ממש כאוס ש. כמה רחוק הבית של הגרוש שלך מביתך? ת.לא יודעת להעריך. 10 דק' נסיעה. אף פעם לא חשבתי על זה. זה הבת שלי נהגה. היא הייתה נהגת חדשה. כל הדבר היה טראומטי." ר' עמ' 2-3 לעדותה.

נציין כי בעדותה הבהירה התובעת כי ממועד הטיפול האחרון לוקח לה עוד חצי שעה לסדר ולסגור את העסק ולכן לא שוכנעתי כי יש סתירה כלשהי בעדותה של התובעת לענין השעות שבה ארעו הדברים, כפי שפורט בסיכומי הנתבע.

גרסת התובעת עולה גם בקנה אחד עם תצהיר מר י.ק. שהצהיר:" אני מתגורר בקרבת בית הספר בו לומד בני י'. מידי יום ביומו, לאחר סיום הלימודים מגיע בני י' לבית סבתו, הגב' מ.ק. שהיא עימי. י' , בני, אוכל ארחות צהרים ומשם מגיע אליי הביתה לחכות לאימו, גב' ש.ק. שתבוא לאסוף אותו לביתה בסיום עבודתה".

עיון בחקירתו הנגדית מעלה כי תצהירו לא נסתר : "ת: מפנה לסעיף 3 לתצהירך, אתה אומר שבנך מסיים לימודים מגיע לבית אמך ואז אליך? ת.כן. מגיע לבית של ההורים, אבא שלי מכין לו את האוכל ואחרי זה הוא בא אליי הביתה מאחורה, יש לו מחשב, ואז אמא שלו באה לקחת אותו. ש. ואתה בבית? ת. ברב הזמן אני לא בבית, אבל שעה פה שעה שם. לשאלת ביה"ד קניתי את הבית ליד ההורים שלי ואני גר מאחוריהם. ש.באיזה שעות התובעת אוספת את הבן שלך כל יום?ת. מתי שהיא מסיימת לעבוד ש. מתי? ת. לא יודע, מתי שהיא מסיימת לעבוד. הוא עצמאי והוא מתקשר אליה כשהוא רוצה לחזור." ר' עמ' 4 שורות 9-19. נציין כי אין אנו סבורים כי קיימת סתירה כמפורט בסיכומי הנתבע, שעה שהתובע לא הצהיר כי הוא נמצא בבית שבנו שם.

כמו כן, עיון ב דו"ח הרפואי של מד"א מעלה כי אכן ביום 16.9.18 ארעה לתובעת תאונת דרכים והיא פונתה להמשך טיפול לבית חולים מאיר. ר' נספחי התביעה. כמו כן גם עיון במכתב סיכום רפואי מיום 17.9.22 מעלה כי אכן הגיע ביום 16.9.18 לבית החולים בשל תאונת דרכים שעברה וטופלה ושוחררה יום למחרת.

מחומר הראיות עולה תמונה לפיה הוכח כי התובעת כדרך קבע, מידי יום ביומו, לאחר סיום עבודתה הולכת לקחת את ילדה מבית הגרוש שלה וזאת לאחר ששהה אצל סבתו וסבו, שגרים בסמיכות לבנם, הגרוש של התובעת. עוד עולה מחומר הראיות כי המרחק בין מקום העבודה של התובעת לבית הגרוש הינו מרח' של כ-10דקות והמרחק משם לבית התובעת גם לא רחוק יותר. ( ר' עמ' 3 שורות 11-13 לעדות התובעת) עוד עולה מחומר הראיות, כי מטרת הנסיעה של התובעת לבית מגוריו של הגרוש שלה היתה במטרה להגיע לבית מגוריה ולא על מנת להישאר בבית הגרוש שלה, שעה שעולה מעדותה שפורטה לעיל, כי התובעת נשארה ברכבה וחיכתה ברכב לבנה ומשם נסעה ישר חזרה לביתה, וזאת במסלול יומיומי. משכך שוכנענו כי נסיעה זו מהווה נסיעה "בדרך לעבודה", תוך סטייה קלה במטרה להגיע ישר לאחר מכן לביתה.

בהתאם לפסיקה ונוכח , הרחבת הגדרת תאונת העבודה, למקרים בהם התאונה "אירעה תוך כדי נסיעתו או הליכתו של המבוטח לעבודה ממעונו", שוכנענו כי מדובר בסטייה קלה שמטרתה היתה כדי להגיע מייד לאחר איסוף הילד לבית מגורי התובעת וילדיה, קרי במטרה להגיע מהעבודה לבית.

משכך שוכנענו כי חלה על התובעת ההרחבה להגדרת "תאונת עבודה" שבסעיף 80(1) לחוק, שעה שהוכח כי מדובר בתוואי רגיל בו נסעה התובעת מידי יום ביומו בדרך לביתה, תוך עצירה כדי לקחת את ילדה מבית הגרוש שלה. ומשכך שוכנענו כי יש לראות בסטיה קצרה זו , נוכח המטרה של הגעה לביתה כתאונת עבודה.

ערים אנו לפסיקת בית הדין בעניין גורדון וכן בעניין סכנדריון ובעניין אלגריה ( ר' עב"ל 1154/01 המוסד- אלגריה רבקה לוי, לא פורסם, ניתן ביום 6.12.04), בהן נקבע כי חרף הזהות בתוואי הדרך בין הדרך בה הלך או נסע מבוטח במועד התאונה לבין הדרך בה הוא הולך או נוסע באופן רגיל, אם מטרת ההליכה או הנסיעה איננה להגיע לביתו של המבוטח, לא תוכר התאונה כ"תאונת עבודה" לפי החוק. אולם במקרה דנן שוכנענו כי המטרה של התובעת באותו יום וכן בכלל הימים היתה להגיע לביתה, לאחר איסוף בנה. ערים אנו לכך שבפרשת גורדון נדחתה התביעה במצב של איסוף ילד לגן, אולם בנסיבות תיק זה מדובר על איסוף הילד מבלי כלל לעלות לבית הגרוש ובפעולה שארעה יום ביומו, בשונה ממצב של נסיעה למסיבה לגן שהיתה כרוכה בהפסקה ארוכה.

בכל הנוגע לסייג הקבוע בסעיף 81(ב)(1) לחוק, לאמור לא יראו כהפסקה או כסטייה של ממש, אם עשה זאת המבוטח כדי ללוות ילדו לגן ילדים או למעון ילדים או למקום אחר שהשר קבע כמקום שבו נמצא ילד לפי הסדר קבע או להשיבו משם. אכן נראה כי במקרה דנן, לא מדובר בגן ילדים ומעון ילדים, כפי שפורט בפסיקה לעיל, עם זאת, לא מן הנמנע כי ניתן להרחיב הגדרות אלו נוכח המהות של הדברים , אולם נוכח הכרעתינו לעיל אין אנו נדרשים לדון בכך ונשאיר סוגייה זו בצריך עיון, לעת עתה.

משכך בנסיבות אלו שוכנעו כי יש לקבל את התביעה .

הנתבע ישא בהוצאות ובשכ"ט התובעת בסך של 4000 ₪ שישולמו בתוך 30 ימים מהיום.

זכות ערעור לבית הדין הארצי בירושלים בתוך 30 ימים מקבלת פסק הדין.

ניתן היום, כ"ג אייר תשפ"ב, (24 מאי 2022), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.