לפניי בקשה למחיקת התנגדות לצו קיום צוואת המנוחה מ.ג.ה ז"ל (להלן: "המנוחה") מיום 29.5.2008 (להלן: "הצוואה") ולחלופין חיוב המתנגדים בהפקדת ערובה (להלן: "הבקשה").
-
למנוחה ולבעלה המנוח (להלן: "הבעל") נולדו שלושה בנים:
-
ביום 00.00.1987 נרצח הבן ש. ז"ל והותיר אחריו אלמנה ועשרה ילדים. ההתנגדות הוגשה על-ידי שניים מילדיו של הבן ש. ז"ל (להלן: "המשיבים" או "המתנגדים").
-
הבעל נפטר בשנת 2001.
-
המנוחה נפטרה ביום 00.00.2019 ב***.
-
ביום 11.5.2021 הגיש המבקש בקשה למתן צו קיום צוואה.
עיקר טענות המבקש
-
המנוחה ערכה את הצוואה ביחס לרכושה בישראל. הצוואה נחתמה בפני עורכי דין שליוו את המנוחה שנים ארוכות.
-
המנוחה לא הותירה רכוש רב בישראל ועיזבונה כולל דירה ב*** (להלן: "הדירה") ואי-אלו נכסים נוספים (צנועים למדי).
-
במסגרת הצוואה הורתה המנוחה לחלק את זכויותיה בדירה באופן הבא: שליש למבקש, שליש לבן א.ח ושליש לעשרת ילדיו של הבן ש. ז"ל. את יתרת נכסי העיזבון בישראל ציוותה המנוחה למבקש ולאשתו כמחוות תודה סמלית ומאחר שזו האחרונה טיפלה בה במסירות.
-
המנוחה הלכה לבית עולמה למעלה מעשור לאחר מועד חתימת הצוואה.
-
הטענה המרכזית העומדת ביסוד ההתנגדות היא כי "לא ייתכן" שהמנוחה ביקשה להנחיל את יתרת נכסי העיזבון בארץ למבקש ולרעייתו ומכאן גם "לא ייתכן" כי הצוואה משקפת את רצון המנוחה, שהיה לטענת המשיבים חלוקה של נכסי העיזבון באופן שווה וללא כל חריגה.
-
המבקש הודיע למשיבים כי הוא מסכים לחלק את נכסי העיזבון בארץ בהתאם לדרישתם, אך המשיבים סירבו.
-
כל תכליתה של ההתנגדות היא להפעיל לחץ על המבקש לפנות לערכאות חלופיות (מוסד בוררות של הקהילה החרדית).
-
נוסף על כך, בדיון שהתקיים ביום 2.3.2022 הודיעו המשיבים כי יתנגדו גם לקיום צוואה קודמת שערכה המנוחה בשנת 1995 (להלן: "הצוואה הקודמת") ככל שתוגש בקשה לקיום הצוואה הקודמת וציינו כי "יש לנו טענות הלכתיות לגביה". במילים אחרות, המשיבים יתנגדו בכל מקרה ולכל בקשה לקיום צוואה והכול במטרה להפעיל לחץ על המבקש לפנות לערכאה אחרת. מדובר במקרה מובהק של שימוש לרעה בהליכי משפט.
-
על כן יש להורות על מחיקת ההתנגדות.
-
לחלופין ולמצער יש לחייב את המשיבים בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המבקש. מעבר להוצאות שהמבקש הוציא, צפוי ההליך להוביל להוצאות משמעותיות נוספות והשקעת משאבים ניכרת, לאור העובדה שמקום מושבם של הצדדים ושל חלק מהעדים שיזומנו להעיד הוא ב***, בשל תשלום למומחים שימונו לשם בירור הטענות ועוד.
-
על כן יש להורות על הפקדת ערובה בסך של 125,000 ₪.
עיקר טענות המשיבים
-
ההתנגדות מבוססת, בעיקר מחמת השפעה בלתי הוגנת של המבקש.
-
על-פי הצוואה הקודמת זכו המשיבים גם בשליש מכספי המנוחה ויתר רכושה בארץ. למרבה הצער כספים אלו נעלמו.
-
הצוואה עוסקת בכל יתר הרכוש של המנוחה כולל זה שאינו בארץ ומדובר בכספים רבים אשר היו בכספת ובחשבונות בנק.
-
המבקש מעלים את העובדה כי קיים שוני בין הצוואות.
-
המבקש לא הצביע על כל טעם מדוע יש לסלק את ההתנגדות על הסף, בעוד שניכר כי דווקא טענות המשיבים נכונות, ובין היתר הטענה לפיה המבקש היה מעורב בהכנת הצוואה.
-
המקרה דנן אינו נמנה על המקרים הקיצוניים בהם בית המשפט יקבל בקשה למחיקת התנגדות על הסף.
-
בבואו למחוק כתב תביעה מחמת היעדר עילה ינהג בית המשפט משנה זהירות ודי באפשרות קלושה שהתובע יזכה בסעד המבוקש כדי שבית המשפט יימנע ממחיקת תביעה על הסף.
-
הבקשה להפקדת ערובה אף היא חסרת כל היגיון. לשיטת המבקש, היות שהוא הציע פשרה בה הסכים לתת למשיבים שליש מהדירה, ולאור זאת שהמשיבים סבורים שמגיע להם גם שליש מיתר העיזבון, על המשיבים להפקיד ערובה להוצאות המבקש.
-
הפקדת ערובה לא נועדה לחסום את שערי בית המשפט בפני מיעוטי יכולת, אלא אך ורק להבטיח את הוצאותיו של מי שיזכה בדין.
-
למשיבים עומדת הזכות לברר את טענותיהם.
-
לא נטען ולא הוכח כי ככל שיחויבו המשיבים בהוצאות לא תהיה להם יכולת לשלם ומשכך הבקשה להפקדת ערובה אינה מן הדין.
-
המשיבים נכונים כל העת להמשיך את הליך הגישור אשר החל אצל כבוד הרב ***, וככל שזה לא יצלח, יפנו הצדדים לברר את טענותיהם בבית דין או בוררות על-פי ההלכה כנהוג במחוזות הצדדים.
דיון והכרעה
-
לאחר עיון במלוא התשתית הראייתית הנדרשת, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להתקבל בחלקה, בנוגע להפקדת ערובה להבטחת הוצאות משפט, כפי שיפורט להלן.
מחיקת ההתנגדות על הסף
-
בימים אלה ממש, במסגרת רע"א 1504/22 משרד הבינוי והשיכון נ' אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ (17.3.2022), חזר בית המשפט העליון פעם נוספת על ההלכה לפיה:
"סילוק על הסף הוא סעד קיצוני, המביא למחיקה או לדחייה של תובענה בטרם התבררה לגופה. על כן, סעד כאמור יינתן רק במקרים שבהם ברור כי גם אם יוכחו מלוא הטענות בכתב התביעה, אין אפשרות של ממש, כי התובע יוכל לקבל את הסעד המבוקש על ידו (רע"א 410/11 סלאלום פיתוח והשקעות בע"מ נ' רו"ח ברדיצ'ב, פסקה 34 [פורסם בנבו] (3.10.2011); רע"א 6938/19 אילני נ' ברוך, פסקה 22 [פורסם בנבו] (20.8.2020)"
-
בתוך כך, "אין לסלק תביעה על הסף אלא אם לא קיימת אפשרות, ולו רחוקה, לכך שהתובע יצליח בתביעתו (רע"א 359/06 מועין נ' פרג, [פורסם בנבו] פסקה 3 (26.4.2006); רע"א 6953/20 נת"ע נתיבי תחבורה עירוניים להסעת המונים בע"מ נ' לזר - ב.י. מדידות הנדסיות בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 12 (05.01.2021))" ראו: רע"א 8270/21 מוהנא נ' סולימאן (12.12.2021).
-
המבקש לא טען כי למשיבים אין כל סיכוי להוכיח את ההתנגדות, ומשכך, דין הבקשה ביחס לסעד זה של מחיקת ההתנגדות על הסף – להידחות.
-
המבקש טען כי יש למחוק את ההתנגדות מכוח תקנה 42 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: "התקנות"). תקנה זו קובעת כי:
"סבר בית המשפט שבעל דין עשה שימוש לרעה בהליכי משפט רשאי הוא, מטעם זה בלבד, למחוק את כתב טענותיו כולו או מקצתו".
-
במצב דברים זה, לאור טענת המבקש כי המשיבים עושים שימוש לרעה בהליכי משפט – וטענה זו תתקבל כפי שיפורט בהמשך – ניתן היה למחוק את ההתנגדות.
-
יחד עם זאת ולאור הפסיקה של בית המשפט העליון לפיה סילוק על הסף ייעשה במקרים חריגים, האיזון הראוי הוא חיוב המשיבים בערובה להבטחת הוצאות המבקש.
הפקדת ערובה להבטחת הוצאות משפט
-
התקנות ביקשו לחולל מהפכה במשפט האזרחי ולקבוע הסדר דיוני חדש במסגרתו יובטח קיומו של "הליך שיפוטי ראוי והוגן, כדי להגיע לחקר האמת, ולהשיג תוצאה נכונה ופתרון צודק של הסכסוך" ראו: תקנה 1 לתקנות; ראו גם: תקנה 2 ו-5 לתקנות.
-
לשם הבטחת ההסדר הדיוני החדש, ביקשו התקנות למנוע עשיית שימוש לרעה בהליכי משפט. לשם כך, נקבע בתקנה 4 לתקנות כי:
"לא יעשה בעל דין או בא כוחו שימוש לרעה בהליכי משפט ובכלל זאתפעולה בהליך שמטרתה או תוצאתה לשבשו, להשהותו או להטריד בעל דין, לרבות פעולה בלתי מידתית לאופי הדיון, לעלותו או למורכבותו".
-
לשם מניעת עשיית שימוש לרעה בהליכי משפט נקבעה בתקנה 151 (ג) לתקנות סנקציה בדמות הטלת הוצאות משפט כדלהלן:
"סבר בית המשפט שבעל דין עשה שימוש לרעה בהליכי משפט או לא מילא אחר תקנות אלה, רשאי הוא לחייבו בהוצאות לטובת הנפגע או לטובת אוצר המדינה ובנסיבות מיוחדות אף את בא כוחו".
-
תקנה 157 (א) לתקנות קובעת כי:
"בית המשפט רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע לתת ערובה לתשלום הוצאותיו של נתבע".
-
ברע"א 1875/21 שחם נ' אגף מס הכנסה (23.5.2021), שניתנה לאחר כניסתן לתוקף של התקנות, נפסק כי:
"בבסיס סמכותו של בית המשפט לחייב צד להליך בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו של הצד שכנגד, שתי תכליות מרכזיות: הראשונה, הנלמדת מלשונה, היא הבטחת תשלום הוצאותיו של הצד הפסיבי ("הנתבע"), ככל שבסופו של יום יידחה ההליך בו מדובר וייפסקו הוצאות לטובתו; השנייה, היא מניעת ניצול לרעה של זכות הגישה לערכאות והרתעה מפני הגשת הליכי סרק – תביעות, בקשות, או ערעורים, לפי העניין. בבוא בית המשפט להכריע בבקשה להפקדת ערובה להבטחת הוצאות, עליו לאזן שתי תכליות אלו – הבטחת תשלום הוצאות הצד הפסיבי והרתעה מפני הגשת הליכי סרק – עם זכות הגישה של יוזם ההליך לערכאות, אשר מהווה זכות יסוד בשיטתנו במשפטית (ראו: רע"א 7687/18 מנהל מע"מ לוד נ' מרעב חסן בנייה וסחר בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 9 והאסמכתאות שם (15.7.2020)). במסגרת מלאכת האיזון האמורה, על בית המשפט לשקול, בין היתר, את סיכויי התביעה ומורכבות ההליך, מצבו הכלכלי של יוזם ההליך, מועד הגשת הבקשה ומועד הדיון בה בהתאם לשלב שבו מצוי ההליך, זהות הצדדים, התנהלותם ותום לבם (עניין קילקר, פסקה 12)"
-
לאור התכליות של ההסדר הדיוני החדש, אותן מבקשות התקנות לקיים, ולאור פסיקת בית המשפט העליון, יש לבחון את התנהלותם של המשיבים.
-
עיון בפרוטוקול הדיון מיום 2.3.2022 אינו משאיר ספק כי ההתנגדות הוגשה מטעמים זרים ושלא בתום לב.
-
המשיבים טענו, בין היתר, באמצעות ב"כ כי:
"מדובר באנשים בני הקהילה החרדית, יש פה סוג של מאבק כוחות, הנושא הזה בסופו של יום לא ידון בפני בית משפט זה. ז"א אם אחד מהצדדים יגיש תביעה לבית דין צדק הנושא יידון שם בגלל כללי הקהילה. אני רק מסבר את אוזנו של בית המשפט מה עומד מאחורי הדברים. זה סוג של מאבק מי יגיש את התביעה ראשון בגלל הכלל ההלכתי, מקום הדיון נקבע לפי הלך אחר הנתבע, הנתבע הוא זה שיקבע את האינסטנציה.
כאשר המבקש מבקש לגרום למתנגדים להיות התובעים כדי שהוא יוכל לכפות עליהם את מקום הדיון לכן אנחנו פה בפני בית משפט" (ההדגשה לא במקור – פ.ג.) ראו: פרוט' עמ' 4 ש' 32 עד עמ' 5 ש' 4.
"אני חושב שבסופו של דבר הלכה למעשה הדיון הזה יתקיים אכן בפני אינסטנציה הלכתית" ראו: פרוט' עמ' 5 ש' 16.
-
במילים אחרות, מטרת הגשת ההתנגדות הינה לגרום למבקש לפנות לערכאה שיפוטית אחרת, כאשר לשיטת המשיבים, בסופו של יום ההליך לא יידון ולא יוכרע על-ידי בית משפט זה.
-
במצב דברים זה, נראה כי המשיבים עושים שימוש לרעה בהליכי משפט ואף מאריכים הליך שלא לצורך ולא מן הנמנע כי יוטלו עליהם הוצאות משפט לטובת המבקש ו/או לטובת אוצר המדינה מכוח תקנה 151 (ג) ו/או 156 לתקנות הקובעת כי:
"סבר בית המשפט כי בעל דין האריך את הדיון בכל הליך שלא לצורך, באמצעות טענות סרק או בכל דרך אחרת, רשאי הוא, באותו הליך או בפסק הדין, ובלא קשר עם תוצאות המשפט, להטיל עליו את הוצאות ההליך בשיעור שימצא לנכון בנסיבות העניין, לטובת בעל הדין שכנגד או לטובת אוצר המדינה".
-
נוסף על כך ובעת ההכרעה בבקשה להפקדת ערובה להוצאות, יש לבחון שיקולים נוספים וביניהם סיכויי ההתנגדות.
-
עיון בכתב ההתנגדות מוביל למסקנה כי סיכוייה הלכאוריים – עם כל הזהירות הנדרשת ומבלי לקבוע מסמרות בשלב זה של ההליך – אינם גבוהים במיוחד.
-
בת"ע 70970-06-20 ל' נ' האפוטרופוס הכללי במחוז תל-אביב (4.7.2021) הבהיר בית המשפט כי ניתן להתנגד לצוואה רק מכוח העילות המנויות בחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק הירושה").
-
במקרה שלפניי, במסגרת כתב ההתנגדות פירטו המשיבים מספר טענות שאינן נמנות עם מי מהעילות הקבועות בחוק הירושה.
כך למשל:
המשיבים טענו כי מצבה הבריאותי של המנוחה בעת עריכת הצוואה היה בכי רע – ואולם טענה זו לא נמנית עם עילות ההתנגדות הקבועות בחוק הירושה.
המשיבים טענו כי הצוואה נוגדת באופן בלתי מוסבר צוואה קודמת של המנוחה – ואולם טענה זו לא נמנית עם עילות ההתנגדות הקבועות בחוק הירושה.
המשיבים טענו כי הצוואה שוללת זכויות מיורשים טבעיים חוקיים הן על פי דין והן על פי צוואה קודמת – ואולם טענה זו לא נמנית עם עילות ההתנגדות הקבועות בחוק הירושה.
המשיבים טענו כי גיל המנוחה בעת עריכת הצוואה היה מעל גיל 80 – ואולם טענה זו לא נמנית עם עילות ההתנגדות הקבועות בחוק הירושה.
המשיבים טענו כי המבקש הסיע את המנוחה למקום עריכת הצוואה, ואולם נקבע בפסיקה, לא פעם, כי אין בהסעה למקום עריכת הצוואה כדי להוות מעורבות בעריכתה ראו: ת"ע 1270-05 אלמוני נ' פלוני (12.7.2020); ת"ע 42383-10-13 (18.5.2016).
המשיבים טענו לבהילות בעריכת הצוואה – ואולם טענה זו לא נמנית עם עילות ההתנגדות הקבועות בחוק הירושה.
-
נוסף על כך, טענו המשיבים במסגרת כתב ההתנגדות כי חתימת המנוחה על הצוואה אינה חתימתה הרגילה, ואולם הם הצהירו בדיון כי אין צורך במינוי מומחה לבדיקת החתימה ראו: פרוט' עמ' 3 ש' 4.
-
במצב דברים זה, הטענה המרכזית של המשיבים הינה השפעה בלתי הוגנת של המבקש על המנוחה. בסוגיה זו פירטו המשיבים את המבחנים שנקבעו בפסיקה לצורך הוכחת השפעה בלתי הוגנת, ואולם הם לא פירטו את מעשי המבקש, אשר תאמו את המבחנים, והם הסתפקו בקביעה לפיה "בענייננו בהתאם לאמור מתקיימים כל ארבעת האלמנטים באופן מובהק".
-
לא התעלמתי מטענת המשיבים כי המנוחה לא הבינה את השפה בה נערכה הצוואה (השפה העברית). טענה זו טעונה בירור עובדתי וככל שיתברר כי הצוואה תורגמה למנוחה אך עובדה זו לא צוינה בצוואה, ניתן יהיה להתגבר על פגם זה באמצעות ס' 25 לחוק הירושה, זאת לעומת אי תרגום הצוואה המהווה פגם מהותי שאינו ניתן לריפוי ראו: עמ"ש 65589-12-18 ע.ע נ' א.ע (25.6.2019).
-
לאור כל האמור לעיל, לאור סיכוייה הלכאוריים של ההתנגדות ולאור השימוש לרעה שעושים המשיבים, לכאורה, בהליך זה, כאשר אני מביא בחשבון כי המשיבים הינם תושבי חו"ל ועובדה זו יכולה להשליך על הקושי לגבות את הוצאות המשפט, ככל שיוטלו עליהם ראו: ת"ע 54053-08-21 ו.א.ג נ' J.M (23.11.2021), מצאתי מקום להורות על הפקדת ערובה הן לטובת המבקש והן לטובת אוצר המדינה.
-
המבקש ביקש להורות על הפקדת ערובה בסך של 125,000 ₪ שסך זה נגזר מהשווי המוערך של הדירה שהיא הנכס העיקרי של העיזבון בישראל. לא מצאתי ממש בעתירה זו.
-
אומנם קיימת פסיקה לפיה שווי העיזבון הינו אחד השיקולים לגובה הוצאות משפט ראו: ת"ע 29215-02-18 ש.מ נ' ק.ט (18.8.2019). ואולם, סבורני כי הקו המנחה הינו הבטחת הוצאות משפט בשיעור ריאלי וסביר ראו: רע"א 5919/14 בכר נ' אגודה שיתופית חקלאית (21.9.2015); בג"צ 891/05 תנובה נ' הרשות המוסמכת למתן רישיונות (30.6.2005).
-
בנסיבות העניין, לאור מהות ההליך ומורכבותו, אני מורה למשיבים להפקיד בקופת בית המשפט, בתוך 30 יום, סך של 50,000 ₪ להבטחת הוצאות משפט למשיב ולאוצר המדינה.
-
אם לא יופקד סך זה במועד, תימחק ההתנגדות ללא החלטה נוספת.
-
נוסף על כך ולאור התוצאה בבקשה זו, המשיבים יישאו בהוצאות המבקש בסך של 2,000 ₪.
אני מתיר את פרסום ההחלטה, לאחר השמטת פרטים מזהים.
ניתנה היום, י' ניסן תשפ"ב, 11 אפריל 2022, בהעדר הצדדים.
