שינה (בפש"ר) ע"י הנאמן ואח' נ' שינה ואח'

לפני תביעת הנאמן על נכסי פושט הרגל שמעון שינה, במסגרתה הוא עותר כי בית המשפט יצהיר שרעייתו של החייב/נתבעת 1 (להלן: "הנתבעת"), חבה בחובותיו מושא תיק פשיטת הרגל. בהתאמה, וככל שבית המשפט יצהיר כאמור, מבוקש להורות על ביטול עסקאות שעשתה הנתבעת להעברת זכויותיה לילדיה, במטרה להבריח נכסים המגיעים על פי דין לנושים.

ביום 25/5/17 ניתן צו כינוס בעניינו של מר שמעון שינה/החייב (להלן: "החייב") בתיק פש"ר 35306-10-16 לבקשתו. החוב המוצהר והמאושר היחיד בהליך הוא לטובת המוסד לביטוח לאומי בסך כ-30,000,000 ₪, והוא תולדת פסק דין שניתן נגד החייב יחד ולחוד עם אחר בהליך אזרחי שהגיש המוסד לביטוח לאומי, לאחר שהחייב הורשע בהליך פלילי בקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות בעת שעבד כשמאי בכיר באגף השמאי הממשלתי.

מפסק הדין בבית המשפט העליון בע"פ 2333/07 עולה כי החייב ביחד עם שמאים אחרים גזלו סכומי עתק בשיעור של מליוני ₪ במרמה מהקופה הציבורית ושלשלו אותם לכיסם. נקבע כי החייב ביצע מעשי מרמה כלפי המוסד לביטוח לאומי בהציגו חשבונות שכר טרחה כוזבים וקבלת תשלומים שלא הגיעו לו. ביום 8/3/16 ניתן פסק דין בתביעה אזרחית שהגיש המוסד לביטוח לאומי נגד החייב (תביעה אזרחית נגררת להרשעה בפלילים).

הנאמן עותר בתביעתו להצהיר כי מכוח יחסי השיתוף בין בני זוג, פרי ההלכה הפסוקה, הנתבעת חבה בחובותיו של בעלה יחד עמו. בנוסף מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט ו/או מכוח דיני ההשבה ו/או דיני פשיטת רגל, עותר התובע לבטל את העברת הזכויות שביצעה הנתבעת לילדיה ולחברה שבשליטת מי מהם בשנים 2010, 2012, 2014 על הזכויות הרשומות על שמה (מחצית) בכל דירה מושא התביעה, לאסור על הנתבעים לבצע דיספוזיציה בדירות, להורות לרשם המקרקעין לבטל את הרישום על שם נתבעים 2-5 ולהחזיר את הרישום על שמה במחצית של כל דירה.

רקע והליכים קודמים בתיק פשיטת הרגל

ביום 12/11/17 הוגש בתיק הפש"ר דוח המנהל המיוחד (כתארו אז) ובקשה למתן הוראות. המנהל המיוחד ביקש צו שיאסור על ילדיו של החייב וחברה בבעלות מי מילדיו לבצע דיספוזיציה בדירות בחיפה ברחוב פינסקר, חביבה רייך וחיים הזז, בחלקים שהועברו אליהם על ידי אמם הגב' שינה הרשומה כבעלת מחצית מכל אחת מהדירות לעיל. כן ביקש שבית המשפט יצהיר כי מכוח יחסי השיתוף בין החייב לרעייתו היא חבה גם בחובותיו לכן לא היתה זכאית להעביר את מחציות הדירות הרשומות על שמה לילדיה. מדובר, כך נטען, בניסיון להברחת נכסים והענקה פסולה שדינה בטלות.

ב"כ החייב (שייצג לצורך העניין שם את רעיית החייב/הנתבעת כאן) הגיש תגובה ב-15/12/17 ובקשה לסילוק על הסף.

הוא טען שהנתבעת לא חייבת בחובות החייב. 50% מהזכויות בדירות הן שלה ואף רשומות על שמה ולכן היתה זכאית להעבירן ועשתה זאת בפועל כפיצוי לילדים שסייעו לאביהם לשלם את הקנס שהושת עליו בהליך הפלילי, וזאת כדי להימנע מכניסתו לכלא.

בכל מקרה, כך טען ב"כ הנתבעת, אם הנאמן מבקש לקבוע כי חלה הלכת השיתוף בחובות, עליו להגיש תביעה עצמאית, נפרדת ולהוכיחה בראיות.

ביום 17/12/17 התקיים דיון בתיק הפש"ר אצל כב' הש' מאזן דאוד (המותב הקודם). בית המשפט הכריז על החייב פושט רגל אך לא נתן החלטה בבקשת המנהל המיוחד.

לגופו של תיק הפש"ר, הצדדים פנו להליך של גישור ברם לאחר שהתנהל זמן ארוך, הוא לא צלח והנאמן ביקש לקבל הכרעה בבקשתו לקבוע שהחובות של החייב משותפים עם רעייתו (וכפועל יוצא לבטל את ההעברה שעשתה לילדים, כהעברה פסולה).

לאחר שהתיק הועבר לטיפולי, הבקשה לסילוק על הסף נדחתה בהחלטתי מיום 28/2/21 בה קבעתי כי שאלת ייחוס חובות החייב לרעייתו במקביל לשיתוף בזכויות, היא שאלה המערבת סוגיות משפטיות כבדות משקל, כמו גם ליבון עובדתי ביחס למערכת השיתוף שהייתה בין בני הזוג. קבעתי כי ראוי לקיים דיון בעובדות וכלל הסוגיות המשפטיות בתביעה עצמאית, נפרדת שתוגש כנגד אשתו של החייב.

לאחר מתן ההחלטה, הגיש הנאמן תביעה נגד הנתבעת, ילדיהם והחברה שבבעלות מי מהם. הנאמן טוען בתביעה כי מכוח יחסי השיתוף וההלכה הפסוקה, הנתבעת חבה בחובותיו. כפועל יוצא, יש לבטל את העברת הזכויות שעשתה לילדיה בזכויותיה הרשומות ב-3 הדירות שבבעלות משותפת שלה ושל החייב. עמדתו היא כי בני זוג שחיו חיי נישואין תקינים ונהנו ממנעמי החיים המשותפים ובכלל זה מכספי המרמה בהיקף עצום שנטל החייב, חייבים במקביל בחובות שהתהוו כתוצאה מכך. לעמדתו, פטור מאחריות משותפת הוא החריג לכלל ועל כן הנטל על הנתבעת להוכיח שאין לחייבה.

הנתבעים הגישו בקשות לסילוק על הסף מחמת אי תשלום אגרה, והיעדר עילה נגד מי מהנתבעים. הבקשות לסילוק על הסף של הנתבעים, כל אחד מטיעוניו, נדחו והתיק העיקרי, נקבע להוכחות תוך מתן הוראות להגשת כתבי הגנה וראיות מטעם הצדדים.

טיעוני הנתבעים

כל אחד מהנתבעים הגיש הגנה נפרדת ברם טענות ההגנה, הן המקדמיות והפרוצדורליות והן לגופו של עניין, משותפות לכולם ולכן אתייחס לטענות כמקשה אחת ללא הבחנה בין הטוענים.

הנתבעים טוענים להתיישנות מחמת העובדה שהחוב מושא התובענה נוצר בין השנים 1996 ל-2001. הכרעת הדין היא משנת 2006 וגזר הדין משנת 2007. פסק הדין בתביעה האזרחית שהגיש המוסד לביטוח לאומי ניתן על יד כב' הש' סוקול ב-3/8/16 ותוקן ב-4/7/17. כך, לטענתם, בשנת 2003 התגבשו ונודעו אצל המוסד לביטוח לאומי העובדות שהיו עשויות לייצר את עילת התביעה.

המוסד לביטוח לאומי יכול היה, אילו רצה בכך, לצרף את הנתבעת לתביעתו הכספית שהוגשה בשנת 2003, לטעון לחיובה של הנתבעת בחובות החייב בשל התקיימות ה'ארוע הדרמטי' שמגבש את חזקת השיתוף. חרף האמור, המוסד לביטוח לאומי בחר להגיש את התביעה רק נגד החייב ולא ביקש לצרף את החייבת כמי שחבה בחובות בעלה. המל"ל הטיל עיקולים רק על זכויותיו הרשומות של החייב בדירות (מחצית בכל דירה) ואף ביצע חילוטים כספיים רק על מחצית הכספים שבחשבון המשותף לחייב ולנתבעת. על כן, העלאת טענות אלו 18 שנים לאחר מכן, תוך שישן על זכויותיו, דינה דחיית מחמת התיישנות. אמנם התובע פועל כבעל תפקיד אבל אין לומר על המל"ל שהוא אינו גורם עצמאי בעל כוח תביעה, הוא בעל האינטרס היחיד בגביית החוב והנאמן פועל עבורו בלבד.

הנתבעים טוענים שהנתבעת היא אדם נפרד מבעלה, לא הוגש נגדה כתב אישום ואף לא תביעה אזרחית. פסק הדין הפלילי והאזרחי לא מחייבים אותה.

הנתבעים מוסיפים וטוענים לאפליה לרעה מצד המוסד לביטוח לאומי והנאמן הפועל עבורו, שכן לא ננקטו הליכים כנגד נשות השמאים האחרים המעורבים בעבירות, דבר המהווה קיפוח וחוסר הגינות ותום לב בהליכי משפט וגם מטעם זה יש לדחות את התביעה.

לטענת הנתבעים, מועד העברת הדירות לילדים (2010,2012,2014) אינו רלוונטי שכן מועדים אלו לא יוצרים את עילת התביעה (הכרזה על שיתוף בחובות). הדירות שנעשתה בהן העברת זכויות, נרכשו לפני 1996, היינו לפני שנוצרו חובות החייב מושא פסקי הדין ופשיטת הרגל.

מבחינה קניינית, נקודת המוצא היא ששלוש הדירות רשומות בלשכת רישום מקרקעין מחצית על שם כל אחד מבני הזוג.

לטענתם, נוכח הרישום בלשכת רישום מקרקעין של מחצית על שם כל אחד מבני הזוג, חזקת השיתוף עליה מתבסס הנאמן כלל לא חלה ואינה רלוונטית. חזקת השיתוף מעניקה הגנה או זכות לבן הזוג שזכויותיו אינן רשומות במחצית הזכויות, בהתקיים חיים משותפים תקינים בין בני הזוג. בענייננו, הנתבעת לא מבקשת הכרה בזכויות רשומות של החייב שכביכול שייכות לה. חזקת השיתוף אינה רלוונטית מקום שבני הזוג בחרו מלכתחילה לכונן הפרדה בזכויותיהם באופן שרשמו את הדירות בבעלות שניהם בחלקים שווים. מכל מקום, גם לפי הלכת השיתוף בזכויות והחובות, אין מדובר על חובות באופן כללי אלא על חובות שנוצרו בגין אותם נכסים (שלוש הדירות בענייננו) ואלה כאמור נרכשו לפני ביצוע העבירות על ידי החייב.

לחילופין, יישום רע"א 8791/00 אניטה שלם נ' טווינקו בע"מ פ"ד סב (1) 165 שהוא פסק הדין שקבע את ההלכה בשאלה מתי מתגבשת חזקת השיתוף, מעלה שההליך הפלילי והתביעה האזרחית של המוסד לביטוח לאומי לרבות הטלת העיקולים אינם בגדר אירוע דרמטי בחיי הנישואין שמגבש את חזקת השיתוף.

הנתבעים מפנים אף להחלטה שניתנה בבית המשפט העליון ביום 12/4/22 בבע"מ 2116/22 פלוני נ' פלונית ואח' על ידי כב' הש' שוחט שם חזר וחידד בית המשפט את הלכת טווינקו. בפסק דין טווינקו הציג בית המשפט (כב' הש' ברק) שלוש גישות ונקבעה גישת ביניים. בהחלטה בבע"מ 2116/22 מסביר הש' שוחט שהלכת השיתוף, לפי הלכת טווינקו, יש לה עילות שמגבשות את חזקת השיתוף באופן אוטומטי שהם – מוות, גירושין, קרע או פרידה בחיי הנישואין, ויש נסיבות שהן בשיקול דעת בית המשפט. ההחלטה שם נוגעת למינוי אפוטרופוס על בן זוג ובית המשפט קבע שמינוי אפוטרופוס אינו מגבש באופן אוטומטי את חזקת השיתוף. בענייננו, מקל וחומר עת הנישואין תקינים עד היום והחייב כשיר לכל אורך הדרך ולא מונה אפוטרופוס, לא התגבשה החזקה.

הנתבעים טוענים כי מדובר בחוב הנובע מהרשעה פלילית. מדובר בעבירות שבוצעו על ידי החייב ללא ידיעת הנתבעת וללא שהייתה שותפה להן בכל דרך. חוב זה הוא חוב אישי של החייב. חזקת השיתוף אינה חלה בחובות על חובות אישיים של בן זוג כגון חובות הנובעים ממעשים פליליים.

הנתבעים צירפו את הפסיקה התומכת בכך שחזקת השיתוף לא חלה על חובות שהושגו אגב עבירות פליליות או אפילו מניפולציה כספית שבן זוג לא היה מודע להם דוגמת ע"א 1967/90 גיברשטיין נ' גיברשטיין פ"ד מו(5)661.

אשר לעתירה לביטול עסקאות ההעברה מהנתבעת לנתבעים 2-5, תנאי מוקדם לדיון בשאלת ביטול ההעברות הוא שבית המשפט יחליט שחלה חזקת השיתוף בחובות ורק אם יִצְלַח התובע משוכה זו, ניתן יהיה לדון בסעדים המבוקשים.

לטענתם, יש לדחות את הבקשה לביטול הענקה שכן זו אפשרית רק במסגרת תיק חדלות פירעון נגד הנתבעת ובענייננו, היא אינה חדלת פירעון ולא הגישה בקשה לחדלות פירעון ולא מתנהל נגדה הליך. כך, אין לנאמן סמכות לבקש בקשה זו ואין לבית המשפט כאן בתביעה האזרחית סמכות עניינית לדון בסעד המבוקש לעיל.

הסעד של ביטול עסקאות אף לא עומד לנאמן מכוח חוק עשיית עושר שכן העילה בחוק עשיית עושר היא כספית אך החוק כשלעצמו, לא מקים עילה לבטל עסקאות. מכל מקום, הנתבעים טוענים להיעדר התעשרות בפועל של מי מהנתבעים מעבירות החייב ועל כן אין מקום להשבה לפי סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט.

כתב התביעה אינו מגלה עילות חוזיות לביטול עסקאות. הנאמן לא טען בכתב התביעה לביטול חוזה בשל היותו חוזה למראית עין או נוגד את תקנת הציבור (סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973) והנתבעות מתנגדות לכל הרחבת חזית. יתרה מכך, העסקאות הן לא למראית עין. מעת שנמכרה מחצית הדירה בחביבה רייך לנתבע 2, הוא זה שמשלם הוצאות והוא שמקבל חצי מההכנסות. מעת שנמכרה מחצית הדירה ברח' חיים הזז לנתבעת 5, החברה היא שמשלמת הוצאות והיא שמקבלת מחצית מההכנסות. ואשר למחצית הדירה ברחוב פינסקר, אכן החייב והנתבעת ממשיכים לגור בימי חייהם בדירה ברם העברה בחיים בתוך משפחה, עם זכות מדור להורים, אינה אירוע נדיר או חריג שיש בו כדי להצביע על עסקה למראית עין.

עובדתית, הדירה ברחוב חביבה רייך נרכשה בשנת 1959 ומומנה בחציה מכסף שנתנה אמה של הנתבעת, למעלה מ-40 שנים לפני ביצוע העבירות. הנתבעת העבירה את הזכויות לבן שעזר לה בטיפול באירועים רפואיים קשים שעברו על בעלה חודשים ארוכים. אך לגיטימי הוא להעניק את זכויותיה בחייה ואין בכך משום חוזה למראית עין. כך גם לגבי הדירה ברחוב פינסקר ויש להדגיש כי לחייב ורעייתו שגרים שם, קיימת זכות מדור.

לגבי הדירה ברחוב חיים הזז, המכירה של זכויות הנתבעת (מחצית מהזכויות בדירה) נעשתה בעד תמורה של 900,000 ₪ ששולמה בפועל, המשקפת את הערך הריאלי כך שלא ניתן לטעון לחוזה למראית עין. התמורה הועברה לנתבעת וזו שילמה על חשבון הקנס של החייב. הזכויות של החברה הרוכשת בנסיבות אלה קודמות בזמן להליך הפש"ר, הן בתמורה מלאה, ולכן, גם מכוח דיני העסקאות הסותרות הן גוברות ועדיפות.

ובכלל, אם בית המשפט יבטל את העסקה, הרי שהנתבעת תצטרך לבצע השבה וכך יימצא שאין בכך משום תועלת מבחינת קופת הכינוס.

הנתבעים מתנגדים לכך שהמסמכים שהוגשו כנספחים בתיק מוצגים על ידי הנאמן, ישמשו כראייה מחמת אי קבילות בשל הגשתם שלא על ידי עורכיהם. כן הוגשה התנגדות לפרוטוקול שערך הנאמן לאחר ביקורו בבית התובע שכן הפרוטוקול לא חתום על ידי החייב ונערך כסיכום עצמי של הנאמן לאחר סיום הביקור והחקירה, ולא נשלח לחייב.

טיעוני התובע

במענה לטענותיהם של הנתבעים לפיהן המוסד לביטוח לאומי היה צריך לתבוע את הנתבעת טוען התובע שזו טענה שאינה עולה בקנה אחד עם מדיניות משפטית צודקת, שכן, לא יעלה על הדעת שכל חוב כספי שבגינו מוגשת תביעה מוגש תמיד נגד שני בני הזוג. בענייננו מדובר בתביעה של הבעל (על ידי הנאמן) להשתתפות רעייתו בכיסוי החוב המשותף שהוא והיא נהנו במשותף מפרי עוולתו תוך שברור שלחייב אין אינטרס בהצלחת התביעה ושיתוף פעולה עם הנאמן/התובע. מכל מקום, העברת הדירה הראשונה היתה ביום 30/12/10 והבקשה למתן הוראות בתיק הפש"ר הוגשה בחודש נובמבר 2017. לכן, אין התיישנות בנוגע לביטול העסקאות, במיוחד שעה שמדובר בתובע שהוא תובע בחזקת נציג נאמן בפשיטת רגל.

לטענתו, התביעה מבוססת על הלכה מושרשת שקובעת חזקת שיתוף בזכויות וחובות בין בני זוג, אשר מקיימים משק בית משותף. דרך זו החלה בע"א 122/83 בסיליאן נ' בסיליאן, פ"ד מ(1) 287 (שם דנו בחזקת השיתוף בסכסוך שבתוך המשפחה ובית המשפט קבע שחרף הרישום על שם בן זוג אחד, מחצית היא בבעלות האישה.

המשכה בע"א 3002/93 בן צבי נ' סיטין, פ"ד מט(3) 5 שם קבע הנשיא שמגר, כי בן זוג אשר נהנה מפירות השותפות עם בן זוגו, צריך לשאת בעול החובות שנוצרו במהלך החיים המשותפים. חזקת השיתוף בזכויות ובחובות משקפות את תמציתו של משק הבית המשותף – הנאה מרווחים לצד נשיאה בהוצאות והפסדים. השיתוף בחובות משקף את התפיסה כי השיתוף המשפחתי מתקיים לא רק בשעת רווחה, כי אם גם בשעת מחסור. בני הזוג שותפים לא רק לרווחים ולזכויות אלא גם להפסדים ולחובות.

הדירה שם היתה רשומה על שם הבעל ובית המשפט קבע שחרף הרישום האישה זכאית לחצי. זו גם ההלכה בע"א 8791/00 אניטה שלם נ' טווינקו בע"מ ניתן ב-13/12/06 (פורסם בנבו).

הכלל הוא אפוא שבני זוג שחיו חיי נישואים תקינים ונהנו ממנעמי החיים המשותפים, חייבים במקביל בחובות שנצמחו למי מהם. פטור מאחריות משותפת הוא חריג לכלל ונטל ההוכחה להיעדר שיתוף, הוא על הצד הטוען כי חוב מסוים איננו משותף (ע"א 5598/94נטלה נניקשווילי נ' דניאל דוד נניקשווילי פ"ד מט(5),166).

לא יכולה להיות מחלוקת כי הצדדים התכוונו לשיתוף מלא בנכסיהם. החייב ורעייתו נהגו ונוהגים למעלה מ-60 שנים במשטר של שיתוף מלא ומוחלט. ההתנהלות הכלכלית היתה תמיד משותפת, נכסי המקרקעין נרשמו במשותף, חשבונות הבנק היו משותפים. שיתוף זה בזכויות החייב מחייב גם שיתוף בחובות ולא יהיה זה הוגן כי מי שנהנתה מהכספים שגרמו לה להיות עשירה, לא תישא בחובות.

בתשובה לטענת הנתבעים שהשיתוף לא חל על חוב שנוצר בעבירה, טוען התובע שהכוונה בפסיקה לעבירות שנהנה מהם רק העבריין ומפיק מהם טובת הנאה דוגמת הימורים, החזקת פילגש וכד' אבל בענייננו, הנתבעת נהנתה באופן ישיר מתוקף השיתוף הכלכלי המלא בינהם מפרי העבירות, כספים שהוכנסו לחשבונותיהם המשותפים ושהונחו על שולחנה. בענייננו מדובר בסכומי עתק כך שיש לקבוע ברמה העקרונית את השיתוף בחובות שעל החייבת לשאת בו מכל זכות שיש לה.

התובע טוען ששיקולים של מדיניות משפטית מחייבים קבלת התביעה שאם לא כן, חלק לא מבוטל מטובת ההנאה שצמחה לחייב ולרעייתו, המהווה התעשרות של ממש, תישאר בתוך המשפחה על חשבון הקופה הציבורית.

ככל שביהמ"ש יקבל את הטענה ויחייב את הנתבעת בחוב של בעלה, יש מקום לבטל את עסקאות ההעברה לנתבעים 2-5.

לעניין הדירות – הדין הרלוונטי הוא חוזה למראית עין. בעניין זה, יש לדחות טענת הנתבעים לפיה לא התבקש הסעד מכוח סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי) שכן בכתב התביעה אין צורך לפרט את מלוא סעיפי החוק ודי לנקוב בדיני החיובים וההשבה שנתבעו בתביעה. לגופו של עניין הסכמי המתנה של מחציות שתי הדירות ברחוב חביבה רייך ופינסקר, הם אינם הסכמים אמתיים שמשקפים העברה גמורה של זכות הקניין בדירות. אין בהם היגיון כלכלי.

חוץ מההעברה הרישומית בלשכת רישום מקרקעין, אין לאמיתו של דבר ביטוי מעשי להעברת הקניין בדירות. בדירה אחת (פינסקר) ממשיכה להתגורר הנתבעת עם החייב וגם בדירה הנוספת, אין אינדיקציה על מעורבות אמיתית של הילדים או על איזה טובת הנאה שצמחה להם.

על ההעברה של מחצית דירת מגורים כותב השופט חשין בבג"צ 2274/99 שפיר נ' בית הדין הרבני האזורי רחובות פ"ד נו(1) 673: "כולנו נסכים, כך דומה, כי נכס שתוכנו הוא מחצית בעלות בלתי מסוימת בדירה תפוסה בידי פלוני ל"כל ימי חייו", נכס "מוזר" הוא."

ההסברים של הנתבעים לעסקאות המוזרות והלא מקובלות דחוקים ואין בהם ממש זולת ניסיון להרחיק את הנכסים מסיכון שימומשו. העסקאות נעשו בזמן שזכויות החייב היו מעוקלות, הוא הורשע בפלילים והיתה תלויה ועומדת נגדו תביעת עתק אזרחית. הנתבעים יכלו לשער בנקל שמדובר בתביעה מוצקה שנגררת להרשעה בפלילים ולכן, ההסכם האמיתי היה הברחת רכוש לפני שיינתן פסק דין. לפיכך מטרת ההסכמים ותוכנם הוא למראית עין, הם נוגדים את תקנת הציבור, לא מוסריים, ולא חוקיים, ומן הראוי לבטל אותם ולהשיב את הזכויות של הנתבעת לבעלותה.

הקנס הוא עונשי ותשלום שלו מתוך המקורות של הרכוש המשפחתי, לא מהווה הגנה לאותו רכוש שצריך לפרוע באמצעותו חובות כספיים.

גם אם הדירות לא נרכשו מכספי הגניבה, אין בכך להעלות או להוריד. החוב לא צריך להיות מוחזר רק מכספי הגניבה. החיוב הכספי הוא אוניברסלי ולא מוגבל למקורות כאלה ואחרים.

הרכוש שיש לנתבעים, או שהיה לנתבעים, משקף את התחליף לכספי העתק שהפכו את התובע והנתבעת לאנשים עשירים ואפשרו להם לחיות ברמת חיים של אנשים אמידים תוך שמירת הדירות האלה, והכל על חשבון המוסד לביטוח לאומי.

לטענת התובע, ביחס לדיני הענקות –ההעברות לילדים הן הענקות בנות ביטול והנתבעים מנועים ומושתקים מלטעון טענת התיישנות. הוא מפנה לע"א 977/17 עו"ד יצחק מולכו נ' הנאמן בפש"ר נ בועז יונה (ניתן ב-6/5/21) שקובע שבעילת ביטול הענקה לפי סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל, מועד גיבוש עילת התביעה הוא במועד ההכרזה על החייב כפושט רגל.

אכן הנתבעת לא הוכרזה פושטת רגל, אבל סעיף 96 לפקודה כפי שפורש בעניין עו"ד מולכו לעיל, מתייחס להענקות בתקופות שקדמו "למועד שבו נעשה החייב פושט רגל" ולא למועד שבו הוכרז החייב כפושט רגל. לטענת התובע במועד ההעברות היתה הנתבעת דה-פקטו פושטת רגל. לא היתה לה שום אפשרות לפרוע את החוב המשותף לה ולבעלה. היא פרעה רכיב סלקטיבי שהניב תועלת בדמות תשלום הקנס והבריחה את הרכוש שאותו היתה יכולה מבחינה טכנית להבריח כדי להימנע מתשלום יתרת החוב.

דיון והכרעה

התביעה מבקשת לקבוע שהנתבעת, אשת החייב, חבה גם בחובותיו, וככל שכך ייקבע, לקבוע כי העברות שביצעה בזכויותיה (מחצית כל אחת משלוש הדירות), נעשו בניגוד לדין, על מנת להרחיקם מידי הנושה ועל כן יש להורות על ביטולם, ובסוף הדרך, לאפשר גביית החוב לקופת הכינוס גם מתוך החלק הרשום בשלוש הדירות על שם הנתבעת.

בענייננו אין חולק שכל הדירות נרכשו לפני ביצוע העבירות (1996 עד 2001) ואין טענה שמימון הרכישות נעשה באמצעות כספי הגניבה, ברם התובע סבור שאין רלוונטיות למועדי הרכישה ויש להיפרע מהנתבעת בשל האחריות המשותפת פרי ההלכה הפסוקה, מכלל נכסיה באשר הם.

הסוגיה הטעונה הכרעה היא בעלת היבטים משפטיים, עובדתיים ומדיניות משפטית מורכבת.

בע"א 6839/19 אבנר חדד נ' מדינה פיקהולץ ניתן ביום 20/1/21 (פורסם בנבו) נקבע בזו הלשון:" שאלת שיתופו של בן זוג אחד בחובות בן הזוג האחר היא שאלה סבוכה שהתשובה לה משתנה בין היתר בהתאם להסדר יחסי הממון החל על בני הזוג, בסוג הנכסים בגינם נוצרו החובות, ולמועד "הקרע" בין בני הזוג, אם בכלל אירע ביניהם. הנחת המוצא היא, כי פקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: הפקודה) מתייחסת לחייב כישות נפרדת ללא תלות בישויות האחרות שבקרבתו. הפקודה אינה מתייחסת לבני זוג כיחידה שניתן להגדירה "חייב". פשיטת רגלו של בן זוג אחד אינה גוררת אחריה את פשיטת רגלו של בן הזוג השני (דוד מינץ "השותפות הנישואית והערבות ההדדית בין בני זוג בפשיטת רגל – עיון מחודש", דין ודברים ט 105, 129-128, 132 (התשע"ו) (להלן: השותפות הנישואית)). ברם, אין משמעות הדבר כי בן זוג של חייב בהליך פשיטת רגל אינו יכול בשום מקרה לחוב בחובות החייב – בן זוגו".

פשיטת רגל של בן זוג אחד אינה גוררת אחריה אוטומטית את חיובו של בן הזוג השני בחובות שנוצרו על ידי פושט הרגל. זה הכלל. צריכות להתקיים נסיבות מיוחדות כדי שהתביעה תתקבל, ואלה אינן מתקיימות בענייננו, הכל כפי שיפורט להלן.

פסקי הדין שהובאו על ידי התובע לביסוס תביעתו, הנוגעים לשיתוף בחובות כתמונת ראי של שיתוף בזכויות נגעו למקרים בהם ביקש בן זוג/בת זוג או נושה, הכרה בזכות קנין על חלק מנכס הגם שחלק זה לא היה רשום על שני בני הזוג אלא רק על אחד מהם (בין אם החייב ובין אם בן הזוג). בכל פסקי הדין שהוגשו בהם הוכרה הלכת השיתוף בחובות, אִפשרו בתי המשפט בהכרעותיהם לכל היותר לגבות מהחלק שמשויך לחייב או אם החוב נוצר כתוצאה מרכוש שנצבר, לגבות מאותו נכס. החלק של בת הזוג שאינה חייבת נותר בכל פסקי הדין, כזכות שלא ניתן לגבות ממנה.

בתביעה כאן, מבוקש לקבוע כי חרף ההסכמה שעוגנה גם ברישום בלשכת רישום מקרקעין לפיה כל אחד מבני הזוג בעל חצי מהזכויות, מלוא חובות החייב יפרעו מתוך מלוא הזכויות בדירות באופן שיותיר את הנתבעת ללא כל זכות קניינית. בנסיבות ענייננו, אין הצדקה לכך.

תחילה, לעובדות שהוכחו, הצריכות לעניין.

מטעם הנאמן הוגש תיק מוצגים והעיד החייב בעצמו (שלא בתצהיר).

מטעם הנתבעים הוגשו תצהיר הנתבעת, מסמכים, חוו"ד רו"ח אמיר כהן.

בעדות החייב שמעון שינה בבית המשפט (בהיוועדות חזותית מחמת גילו המתקדם ומצבו הרפואי) כמו בפרוטוקול החקירה שערך הנאמן לא ניתן היה לחלץ מידע לפיו יש כספים שטרם התגלו.

עדותו ועדות רעייתו תואמות זו את זו.

מתצהירה של הנתבעת (נ/1) עולות העובדות שלהלן:

בשנת 1952 נסעה הנתבעת עם אמהּ ליוון (ארץ מולדתה ממנה ברחה במלחמת העולם השנייה עם משפחתה). אמהּ מכרה את שתי הדירות שהיו למשפחה שם והביאה את הכסף לישראל.

הנתבעת והחייב הכירו ב-1957 ונישאו ב-1958. נולדו להם שלושה בנים" גיל, נאור ויובל. ב-1958 או 1959 רכשו את הדירה ב xxx בחיפה ובה גידלו את שלושת ילדיהם. הדירה שעלתה 7,000 לירות מומנה בחציה (3,500 לירות) בסיוע אמה והמחצית השנייה- בתשלומי משכנתה, ונרשמה על שם הנתבעת והחייב בחלקים שווים.

החייב למד לימודי שמאות ובשנת 1964 החל לעבוד בשמאי הממשלתי בחיפה עד שנת 1994. הנתבעת עבדה כמוכרת בחנויות בנווה שאנן, אחר כך במרכז הכרמל ולאחר מכן בצרכניית חברת חשמל ברחוב עבאס, עד לפיטוריה. הנתבעת והחייב החזיקו חשבון משותף בבנק לאומי בנווה שאנן ואחר כך בנוסף, בבנק דיסקונט. החייב ניהל את העניינים הכספיים ולא שיתף אותה. הוא רכש פורד פיאסטה יד שנייה ולנתבעת לא היה רכב.

בשנות השמונים רכשו בני הזוג מחסכונותיהם דירה נוספת בכרמיאל. החייב השתמש בדירה ללון כשעבד כשמאי בכפרים הערביים בגליל. לאחר זמן, השכירו את הדירה ולאחר מכן מכרו אותה תמורת 75,000$ ומהסכום הנ"ל והשלמת הון עצמי קנו בשנת 1990 את הדירה ברחוב פינסקר בחיפה. הדירה בפינסקר בשטח 65 מ"ר בקומה שלישית ללא מעלית, נרכשה תמורת 112,000$. הדירה נרשמה על שם שני בני הזוג והם עברו לגור שם והשכירו את הדירה ברחוב חביבה רייך.

על פי תצהירה, אחרי 25 שנות נישואים נסעו לראשונה לחו"ל ולאחר שהילדים גדלו, נסעו אחת לשנה או שנתיים.

בשנת 1989 וכתוצאה מהליך של בקשה לתיקון גיל, נקבעה לנתבעת נכות לפי חוק נרדפי הנאצים ומאז החלה לקבל גמלה חודשית (כ-7,000 ₪ לחודש נכון למועד התצהיר), דבר שהגדיל את הכנסות המשפחה.

החייב פרש לגמלאות מהשמאי הממשלתי ב-1994 אך המשיך לעבוד ולתת חוות דעת במסגרת "פרויקט שמאי".

באמצע שנות התשעים רכשו דירה ברחוב חיים הזז בחיפה והתעתדו לעבור אליה. הדירה נרשמה בחלקים שווים ע"ש החייב והנתבעת. הואיל ולנתבעת לא היה רכב ולא היה נוח לגור שם בשל הצורך ברכב כדי לצאת מהשכונה, הם המשיכו להתגורר בדירה ברחוב פינסקר. בהמשך החלו ההליכים המשפטיים, החייב חלה והם לא עברו לדירה בחיים הזז.

הנתבעת מעולם לא נחקרה בפרשה הקשורה לחייב.

ב-2003 הוגש כתב אישום נגד החייב. ייצג אותו עו"ד עופר אטיאס שגבה שכ"ט בסך 100,000 $. נגדה לא התנהל כל הליך והמדינה לא ביקשה לחלט דבר השייך לה. הנתבעת לא היתה מעורבת ולא ידעה על מעשים פליליים כלשהם של בעלה. גם בהליך האזרחי, היא לא נתבעה ולא התבקש דבר לגביה. הכרעת הדין וגזר הדין ניתנו ב-2007. החייב קיבל את זה באופן קשה, אחרי זמן נפגע בתאונה ולאחר מכן לקה בליבו, היה סיעודי, עבר שני צנתורים, נעשה עוור. הוא הגיש ערעור לבית המשפט העליון באמצעות עו"ד רזניק שגבה שכ"ט בסך 45,000 $. ב-2010 נדחה ערעורו למעט הפחתה בעונש המאסר חלף קנס.

בשנת 2010 חילטה המדינה 440,000 ₪ מחשבונם המשותף. המדינה לא חילטה את הכספים שהיו של הנתבעת (מחצית) והנתבעת פתחה חשבון נפרד על שמה בבנק הפועלים. אחרי החילוט, עמד גובה הקנס על כ-1.2 מיליון ₪.

הואיל וכל זכויותיו של החייב חולטו/עוקלו, בעצה אחת עם ילדיה, הוחלט למכור את חלקה בדירה ברחוב חיים הזז לשינה מערכות בע"מ- חברה בשליטת ילדיה יובל ונאור ובתמורה לכסות את יתרת הקנס. בדצמבר 2010 נערך הסכם מכר וזכויותיה בדירה (מחצית) נמכרו תמורת 900,000 ₪ לחברת שינה בע"מ (נתבעת 5). את התמורה קיבלה בשישה תשלומים של 150,000 ₪ כל תשלום. תשלומי הקנס נפרסו ל-12 תשלומים. הדירה הושכרה ומחצית מתשלומי שכר הדירה הועברו לנתבעת 5.

בנוסף חולט סך של כמיליון ₪ מהחשבון בבנק דיסקונט והועבר למל"ל. חוץ מזה שולם כאמור לעו"ד אטיאס 100,000$; סך 45,000$ לעו"ד רזניק וסך 150,000 ₪ לעו"ד לידאווי בתיק האזרחי.

על פי עדות הנתבעת, אחרי תשלום כל הללו לא נותרו לה ולחייב כספים. הם לא החביאו כספים ולא נותר בידיהם דבר מעבר לכך והם חיים מהפנסיה.

ב-2012 העבירה הנתבעת את זכויותיה בדירה ברחוב חביבה רייך לבנה גיל שעזר ותמך לאורך השנים. הוא קיבל מחצית מהכנסות שכר הדירה ונשא במחצית ההוצאות. בנכס זה נחתם הסכם פינוי בינוי עם יזם. הנאמן הודיע שביחס לדירה שבהליך פינוי בינוי, התקבל שכר דירה וזה דווח והודע לבית המשפט.

ב-2013 החליטה הנתבעת להעביר את זכויותיה ברחוב פינסקר ליובל ונאור כדי למנוע מחלוקות לאחר לכתה, תוך שנשמרה לה ולחייב הזכות לגור בדירה עד סוף ימיהם.

לטענתה, פרוטוקול החקירה שערך הנאמן לאחר ביקורו בביתם במסגרת תיק הפש"ר, לא משקף את כל המסכת העובדתית כפי שהובאה במפורט בתצהיר.

תצהירה של הנתבעת לא נסתר באשר להצגת העובדות ויש לקבלו במלואו אם כי ביחס לטענתה לפיה רצתה להעביר לילדים את הדירה עוד בחייה, אין לה הסבר מה ההגיון הכלכלי להעביר בחיים ולשלם מס במקום לעשות צוואה. יודגש כי אין כל ראיה ואף לא נטען שהנתבעת היתה שותפה למעשי המרמה או ידעה אודותיהם.

כמו כן, הוגשה מטעמה של הנתבעת חוות דעת של רואה החשבון אמיר כהן (סומן נ/100 ) שנועדה להציג את "ההנאה" של הנתבעת מכספי הביטוח הלאומי אותם קיבל החייב שלא כדין בשל השמאויות, כלומר סך ההכנסות שהתקבלו בתא המשפחתי בניכוי ההוצאות שנגרמו בגין אותן הכנסות לרבות תשלומי מיסים, הוצאות בגין ההליך הפלילי וחילוט כספים. בחות דעתו כותב המומחה כי משנת 1996 ועד 2001 שאז התפוצצה הפרשה, התקבל סך 6,457,110 ₪. הוא טוען כי לפי עדות נציגת המל"ל במשפט האזרחי, 60% ממה ששולם לחייב על יד המל"ל הוא בגין כספים שהתקבלו שלא כדין ועל כן, בהחלטה מיום 4/7/17 הופחת 5% בגין חלקו של הנאשם/השמאי האחר מר שלמה תענך, ועל כן יש לחשב 95% מתוך 60%. לפיכך "סכומי ההנאה" שנתקבלו עומדים על 3,680,553 ₪ ואחרי ניכוי מס : 1,846,865 ₪. לעומת זאת ההוצאות, כפי שפורטו על יד אשת הנתבע מצביעות על סך 3,725,000 ₪.

נמצא, כך לדעתו, שיש עודף הוצאות על תקבולים בסך 1,878,865 ₪ ולכן לתא המשפחתי לא נותרה כל הנאה כלכלית.

בחקירתו הנגדית, בקשר לטענת המומחה לפיה בהתאם לעדות סיוון הרי ש60% הם מכספים שלא כדין, מפנה אותו הנאמן לכך שזה לא מה שנקבע בפסק הדין. בית המשפט (כב' הש' סוקול) קבע שבהיעדר ראייה, אין לבצע כל הפחתה.

מכל מקום, פסק הדין חייב את החייב לשלם למוסד לביטוח לאומי 30,000,000 ₪ ולא "להשיב את הגניבה" לכן תחשיב ההנאה של המשק המשפחתי מהכספים שהתקבלו אינו רלוונטי לתביעה כאן במובן סכומים שיש לשלם על ידי הנתבעת. ככל שיש לחוות הדעת נפקות, היא מתמצית במישור של הצגת נתון לפיו הנתבעת לכאורה לא נהנתה בפועל מפירות העבירה שלא היתה שותפה לה. מיותר לציין שהנחת העבודה ביחס לסכומים מתבססת על מה שמסרה לו הנתבעת והמומחה לא יכול להעיד אם ישנם כספים עלומים שלא התגלו שישנו את התמונה המספרית.

מתצהיר נאור שינה (נ/2) שניתן מטעמו ומטעם חברת שינה מערכות בע"מ עולים הדברים שלהלן: עם מתן גזר הדין נוצר הצורך לשלם את הקנס כדי למנוע את כניסת אביו למאסר. לפיכך הוחלט לרכוש את המחצית של אמו בדירתה ברחוב חיים הזז ובתמורה זו תשלם אמו את הקנס. כך, נחתם הסכם בין נתבעת 5 לבין אמו ביחס לדירת חיים הזז תמורת 900,000 ₪. (סכום הגבוה מהחלק היחסי של האמא וזאת בהתאם לשומה שנערכה לאחר מכן (נספח 1 לתצהירו). ניתנו 6 שיקים מינואר עד יוני 2011 אבל הזכויות נרשמו ע"ש שינה מערכות כבר באפריל 2011, היינו לכאורה לפני שנפרעו מלוא השיקים. על תהייה זו הוא משיב בחקירה נגדית שיכול להיות ששקים הוקדמו ושולמו לפני מועדם. עניין זה לא נסתר אך גם לא הוברר עד תומו.

כמו כן, הוא ויובל (נתבע 4) קיבלו במתנה את זכויותיה של הנתבעת בדירה בפינסקר 57 ואחיו גיל קיבל את זכויותיה בדירה בחביבה רייך.

ניתן לקבוע כממצא שלא נסתר שההעברה של חלקה של הנתבעת בדירה ברחוב חיים הזז נעשתה לשם מימון הקנס. אפשר ששתי ההעברות האחרות בוצעו הן מתוך הכרת תודה ולא מן הנמנע אף מתוך החשש שמא המוסד לביטוח לאומי יבקש לפעול נגדה (אם כי המל"ל בתביעתו עיקל רק מחצית הכספים והרכוש).

השאלה אינה אם היו החששות שהביאו לביצוע ההעברות שהרי דברים שבלב אינם דברים, אלא האם היתה הנתבעת זכאית על פי דין לבצע העברות אלו.

בענייננו, ברור כי עת נרכשו הדירות לא בוצעו עבירות ולא היתה סיבה לרשום את הדירות על שם שני הצדדים במשותף אלא אם הכוונה היתה לייחד לכל אחד את חלקו בנכסים. רצון זה, ככל שהוא כנה ותם לב, ואין טענה שבזמן אמת לא היו אלו פני הדברים, יש לכבד. אילו היתה כבר אז כוונת זדון של הרחקת נכסים מנושים פוטנציאלים עתידיים של החייב מתוך תכנון לבצע עבירות עתידיות, מה קל יותר היה כבר אז לרשום את הנכסים כולם בבעלות הנתבעת.

הלכת השיתוף בין בני זוג בזכויות וחובות

הלכת השיתוף בזכויות היא סוגיה שמקורה בתחום דיני המשפחה. היא נועדה להגן על בן הזוג החלש שהנכסים לא נרשמו על שמו תוך קביעה שבחיים משותפים המתנהלים באופן תקין, מחצית הזכויות שייכות לכל אחד מבני הזוג גם אם הרישום (מסיבות שונות) בוצע על שם אחד מהם בלבד. ההלכה נבחנה במהלך השנים הן בתחום המשפחה והן בתחרות עם נושים חיצונים.

אין חולק כי ההלכה הפסוקה קבעה שהשיתוף בחובות הוא תמונת המראה של השיתוף בזכויות שכן השיתוף לא מתקיים אך בשעת רווחה אלא גם בשעת מחסור. עם זאת, ההלכה לא נועדה לסייע לנושים להפוך את בן הזוג תם הלב לחייב נוסף אוטומטי ובכך לגייס מקור נכסים נוסף מעבר לשווי מחצית הנכסים בהתאם לחזקת השיתוף.

ראשיתה של ההלכה בע"א 446/69 יובל לוי, הנאמן על נכסי בצלאל גולדנברג נ' שושנה גולדנברג, פ"ד כד 813 (1970)‏‏ שם הוצגה השאלה באיזו מידה חייב חלקה של האשה בנכסי המשפחה לשאת בעול החובות שעשה הבעל פושט הרגל. בית המשפט לא הכריע בשאלה מחמת אי הנחת תשתית עובדתית מספקת ואך הביע דעתו באמרת אגב משאמר: "אסתכן ואומר רק באופן כללי שנראה לי כי הצדק דורש והדעה נותנת שבן זוג אחד אינו יכול ואינו צריך להיות רק הנהנה מהשותפות עם בן הזוג השני בנכסי המשפחה, בלי לשאת גם בעול החובות שנעשו בייצור או ברכישת הנכסים או בהוצאות השוטפות של המשפחה. למשל, הלוואה שנלקחה, ומשכנתה שנעשתה על נכס מנכסי המשפחה, אי אפשר להעלות על הדעת שבן הזוג שאינו מופיע כלווה משום שהנכס רשום על שם בן הזוג השני יוכל לפטור את חלקו מלשמש בטוחה לפרעון החוב... והוא הדין כאשר נוצר חוב לצורך רכישת נכס מנכסי המשפחה, או לניהול עסק מעסקי המשפחה, או לסיפוק צרכי המשפחה. אף שהדבר נעשה בשמו של אחד מבני הזוג בלבד, בן הזוג השני, שהוא שותף בנכסי המשפחה, בעסקיה ובעניניה, אינו יכול לפטור את חלקו בהם מבלי לשאת בעולו של חוב כזה. מאידך, יש וחוב הוא בעל אופי אישי מובהק, ואז ייתכן שלא מן הדין ואף לא מן הצדק לחייב את בן הזוג השני לשאת בעולו....וגם אנו לא נקבע בו מסמרות. התביעה היא תביעתה של האשה להכיר בבעלותה על מחצית הדירה, ושאלת חבותה כלפי נושי בעלה אינה עומדת על הפרק".

בע"א 677/71דוד נ' דוד ואח' פ"ד כ"ו (2) 457 נכתב: "בשותפות כזאת בין בני-הזוג ישנה לבני-הזוג קופה משותפת וכל הכספים מוצאים על-ידי שני בני-הזוג, והנכסים, אפילו נרשמו על שם אחד מבני-הזוג, הם נכסים משותפים ונובע מכך שגם החובות, אפילו אחד מהם בלבד התחייב, הם חובות משותפים". כך גם נקבע באופן כללי בע"א 1967/90 גיברשטיין נ' גיברשטיין, פ"ד מו(5)661. בע"א 3002/93יעקב בן-צבי נ' מיכל סיטין פ"ד מט(3) נאמר: "חזקת השיתוף בחובות משלימה את חזקת השיתוף בנכסים. בן הזוג הנהנה מפירות השותפות עם בן זוגו, חייב לשאת בעול החובות שנוצרו במהלך החיים המשותפים. שתי החזקות הללו משקפות את תמציתו של משק הבית המשותף – ההנאה מרווחי השותפות בצד הנשיאה המשותפת בהוצאות ובהפסדים".

פסק הדין המרכזי המסכם את ההלכה בעניין הלכת השיתוף הוא ע"א 8791/00 אניטה שלם נ' טווינקו בע"מ ניתן ב-13/12/06 (פורסם בנבו). פסק הדין סוקר את הפסיקה המוקדמת, את המצבים השונים בהם מתעוררת הסוגיה, מציע שלושה מודלים ומאמץ את מודל הביניים. פסק הדין קובע מבחינה משפטית כי במקביל לשיתוף בזכויות קיים שיתוף בחובות. ובמילותיו: "לפי הלכת השיתוף בזכויות חזקה על בני-זוג, המנהלים אורח חיים תקין ומאמץ משותף, כי הרכוש שנצבר מצוי בבעלותם המשותפת, אף אם הם רשומים ע"ש בן זוג אחד, או נמצאים בחזקתו הבלעדית. חזקה זו, המבוססת על הסכמתם המפורשת או המשתמעת של בני הזוג, ניתנת לסתירה. הנטל הוא על הטוען לאי התקיימותה. לצידה, מתקיימת גם הלכת שיתוף בחובות. לעניין חובות שטרם נפרעו בימ"ש זה הכיר בקיומה של חזקה בדבר אחריות משותפת בין הצדדים לחובות שנוצרו מהרכוש המשותף, בין מנכסים "אישיים" ובין מנכסים "עסקיים", שנעשו בדרך הרגילה ע"י אחד מבני הזוג בתקופת קיומם של החיים המשותפים. חריגים המקהים מעוקצה של הלכת השיתוף בחובות: חובות בעלי אופי אישי מובהק; חובות שנוצרו מהוצאות על רכוש נפרד; הוצאות שנעשו תוך כדי הפרת נאמנות. על רקע זה לא הוכר כמשותף חוב שנוצר כתוצאה מפעולה חריגה, שהוגדרה כ"מניפולציה כספית" של אחד מבני הזוג".

פסק הדין מתייחס גם לתחרות בין נושים לבין החייב שעה שהרישום אינו משקף את השיתוף.

בסופו של הניתוח המשפטי, ולעצם התיק, נקבע כי זכותה של בת הזוג היא למחצית בדירת בני הזוג הגם שזכותה לא נרשמה. אשר לנושים, נקבע כי :" נושיו של משיב 3, בעל זכות הקניין שבדין, אינם זכאים לגבות את נשייתם בתוך מחצית הדירה בה למערערת קניין שביושר. זכויותיה של המערערת בדירת המגורים מוגנות מפני עיקול מצד נושים כספיים של בן זוגה. מכאן שהעיקול שהוטל על דירת המגורים אינו יכול לתפוס את מחצית הדירה השייכת למערערת כקניין שביושר".

סיכום הפסיקה מעלה כי הלכת השיתוף קובעת כחזקה שבני זוג המנהלים אורח חיים משותף ויחסים תקינים התכוונו שרכושם יהיה משותף. השיתוף בחובות כתמונת מראה לשיתוף בזכויות יתקיים כל עוד מדובר בחוב שנוצר במהלך חיים תקינים כהוצאה מקובלת לקיום משפחה. החזקה ניתנת לסתירה והנטל מונח לפתחו של הטוען לאי תחולתה. הפסיקה קבעה חריגים כללים לכלל ובהם חוב אישי שיצר אחד מבני הזוג. על הטוען כי חיוב הוא אישי הנטל להוכיח כי החוב נוצר מפעולה חריגה של בן הזוג ולא משרתת את היחידה המשפחתית ושבן הזוג לא שותף ליצירת החוב ולעיתים אף חותרת תחתיו דוגמת הימורים, החזקת פילגש, מניפולציה כספית ועוד. ראו לדוגמה פסק דין דוד לעיל; פסק דין סיטין לעיל; פסק דין גיברשטיין לעיל; פסק דין נניקשווילי לעיל; ע"א 7442/97עמית נ' עמית פ"ד נד(4) 625.

בענייננו, להבדיל מהמובא לעיל, לא מדובר על כך שהנכסים רשומים על שם החייב, וצד שלישי הסתמך על הרישום ומבקש להטיל חזקת שיתוף שבחובות. בענייננו, הנתבעת אף לא מבקשת דבר ביחס לזכויות של החייב, אלא מבקשת לשמור על זכויותיה שנקנו בתום לב במאמץ משותף טרם המעשים שהביאו לפשיטת הרגל.

מעבר להלכה הכללית יש לשים לב כיצד יושמה ההלכה ומה היתה התוצאה בתיקים הקונקרטיים שהובאו לעיל. כך, בפסק דין סיטין כותב כב' הש' שמגר בסעיף 11 לפסק הדין: "מקובלים עליי לעניין זה דבריו של השופט ש' לוין שנאמרו בעניין זה: לדידי ספק רב מאוד הוא, אם חזקת השיתוף בנכסים חלה, בנסיבות המקרה שלפנינו, בהיפוך הדברים, גם על חזקת השיתוף בחובות, כשאין מדובר בחייב שפשט את הרגל (בדומה לע"א 446/69 [10] הנ"ל - מ' ש') או ביחסים הפנימיים שבין בני-זוג, אלא בקביעת הלכה, שבאה לזכות נושה מן ההפקר בחייב נוסף... גם לא הוברר לי, על מה מבוססת הטענה, שהלכת השיתוף בחובות יוצרת דווקא חיוב סולידרי של החייב ואשתו כלפי הנושה" (שם, בעמ' 671)...

לטעמי, אין אנו נדרשים להכריע במקרה שלפנינו בסוגיה של החלת הילכת השיתוף בחובות ביחסים שבין בני הזוג לצדדים שלישים...

מכל מקום, אין בידינו די נתונים כדי לדעת אם עסקיו של אביטל היו בגדר הרכוש המשותף. משום כך לא ניתן לבחון כלל את החלת הילכת השיתוף בחובות. הילכת השיתוף בחובות, גם אם מכירים בה כהלכה המטילה אחריות ישירה על בן הזוג כלפי צדדים שלישיים, חלה רק על חובות שנוצרו לגבי הרכוש המשותף".

בפסק דין סיטין היתה הדירה רשומה במלואה על שם בעל החוב ואילו בת הזוג ביקשה כי יוכרו זכויותיה במחצית הדירה. טענת הנושֶה בסיטין היתה שאם נכיר בכך שמגיע לבת הזוג חצי מהזכויות חרף רישום מלוא הזכויות על שם בעלה, אזי עליה לשאת בחצי מהחובות.

התוצאה היתה שהנושה צד ג' יכול היה לגבות בהתאם להלכת השיתוף בחלק השייך למי שיצר את החוב אך לא במחצית הדירה שנקבע שהיא בבעלות האישה הגם שלא היתה רשומה על שמה.

נמצא כי בפסק דין דוד, בפרשת טווינקו, בפסק דין סיטין, ובכל פסקי הדין בהקשר הזה אליהם הפנה התובע בטענה ליישום חיוב בת הזוג בחובות בן הזוג החייב, בתחרות עם נושה- בחלק מהפסיקה השאלה בכלל הושארה בצריך עיון ברם בכל מקרה בו הוכרו זכויות הנושה, הוגבלו זכויותיו לחצי הדירה שהזכויות בה מוקנות לבן הזוג החייב, וניתנה הגנה לחצי הדירה של בת הזוג שלא יצרה את החובות.

באופן כללי, נראה סביר והגון ששעה שחובות נוצרו ביחס למלוא הזכויות בנכס מסוים (למשל הלוואה מובטחת במשכנתה) הנטייה תהיה לקבוע שהחוב יחול גם על חלקו של בן הזוג. לעומת זאת, מקום בו החוב לא נוצר בקשר לנכס מסוים, כמו בענייננו, יש לגזור את ההכרעה, ממכלול נסיבותיו המיוחדות של כל תיק ותיק.

פסקי דין שעוסקים בניסיונות נושים לגבות מזכויותיו של בן הזוג שאינו חייב, בנוסף לגבייה מזכויות בן הזוג החייב, היינו מקרים הדומים לענייננו, הוכרעו באופן שתביעות הנושים/נאמנים נדחו.

כך, בה"פ (תל-אביב) 10778/99 אדגר השקעות ופיתוח בע"מ נ' ורדה ארליך (כב' הש' ע. אזר ז"ל) ניתן ב-6/9/00 (פורסם בנבו), טענה המבקשת (חברה/נושה/צד ג') כי מכוח הלכת השיתוף בנכסים בין בני זוג, נושאת האישה גם בחובות המשותפים ועל כן חובו של החייב הוא גם חוב של האישה שנהנתה במשך שנים מהכספים שהונחו על שולחנה. שם, כמו בעניינו, הדירה היתה רשומה בחלקים שווים על שם החייב ורעייתו והטענות היו אותן טענות שנשמעו מפי התובע כאן.

בית המשפט הציב שם שלוש שאלות: האחת, האם חלה הלכה זו מחוץ למסגרת יחסי בני הזוג ופועלת גם לטובת נושה צד שלישי. השאלה השנייה היא - במקרה שהתשובה לשאלה הראשונה חיובית – האם חלה הלכה זו באופן כללי או שהיא מוגבלת לחובות שנוצרו לגבי הרכוש המשותף. שאלה שלישית היא האם יש להגביל את ההלכה כך שלא תחול על דירת המגורים של בני הזוג, המהווה נכס מיוחד במינו.

בית המשפט דחה את התביעה משקבע: " מדובר איפוא בהצעה לחידוש משפטי רציני שטרם נקבע כמוהו בפסיקה: כאשר הבעל יוצא לעבודתו או כאשר האישה יוצאת לעסקיה, כפופה דירת המגורים לסכנת עיקולה ומכירתה, עקב חובות שיווצרו על ידי אחד מהם, ללא ידיעת או הסכמת בן הזוג האחר. רישום אמיתי ובתום לב של חלק הדירה על שם בן הזוג האחר, אין בו כל תועלת לשם הגנה על נכס זה על פי הצעה זו. הגישה המשפטית המקובלת עד כה הייתה שונה".

בית המשפט שם דחה את התזה הגורפת של הנושה לפיה הפסיקה פיתחה את ההלכה בדבר שיתוף בחובות מתחום המשפחה והחילה אותה גם לגבי נושה חיצוני. בית המשפט מפנה לע"א סיטין שם בית המשפט לא הכריע בשאלה זו והשאירה בצריך עיון תוך הבעת הסתייגות מהפיכת בן הזוג לחייב "מן ההפקר.

בעניין אדגר לעיל, קבע בית המשפט שאין זה מן הראוי ש: " בן הזוג שלא נתן דעתו על העסקה, לא הסכים לה ולא שלט בה, ולא התאפשר לו להשפיע על תוצאותיה, ימצא עצמו, בדרך זו, חייב בתוצאותיה. עם זאת, מקום שמעניקים לאישה שיתוף והנאה מנכסים מכוח היותם פרי מאמץ משותף, במהלך חיי נישואים תקינים וממושכים, יש לראות בה גם שותפה לחובות הנצברים על ידי בן הזוג האחר".

בית המשפט בפסק דין אדגר התייחס גם לפסק דין נניקשווילי אליו הפנה הנושה (כמו הפניית התובע בענייננו) תוך שאִבחן והסביר כי בנניקשווילי הכיר בית המשפט גם בהלכת השיתוף בחובות ביחסים עם צד ג/ נושה, ברם היה זה ביחס לנכסים עסקיים (אולם אירועים) שכן רק בכך עסק פסק הדין שם. המקרה אינו דומה לאדגר, וגם לא לענייננו.

בית המשפט קבע כי הפסיקה טרם קבעה כי ניתן להוציא מידיה של אישה את חלקה הרשום בדירת מגורים לשם תשלום חובות בעלה. לדעתו אין הצדקה להרחיב את הלכת השיתוף בחובות מעבר לנכסים מסחריים כפי שהיה בעניין נניקשווילי ולמקרים שבהם לא הייתה האישה מעורבת בעסקים ולא ניתנה לה האפשרות להגן על דירת המגורים.

בנסיבות אלה, קבע בית המשפט שם כי ראוי ליתן הגנה לדירת המגורים לגבי החלק הרשום על שם האשה בכפוף לכך שהיא לא הייתה מעורבת ביצירת החוב.

על פסק הדין אדגר לעיל, הוגש ערעור לבית המשפט העליון: ע"א 7713/00 אדגר השקעות ופיתוח בע"מ נ' ורדה ארליך (השופטים לוין, אנגלרד וחשין) (ניתן ביום 10/2/2002 ) (לא פורסם). הערעור של הנושה נדחה בפסק דין בו נקבע פה אחד בזו הלשון: "אין אנו מוכנים לקבל את התיזה שמחצית מדירת מגורים הרשומה בלשכת רישום המקרקעין על שם אשת החייב, שעל שמו רשומה המחצית השניה של הדירה, יכולה לשמש לנושה כנכס שממנו הוא רשאי לטרוף כדי לממש חוב של הבעל".

פסק דין נוסף ת"א (מחוזי תל אביב) 2380/02 סוזאיב נ' מכנס(ניתן ביום 1/1/12) הש' יהודית שבח, שם הנתבע עו"ד במקצועו, גנב עשרות מליונים מחשבון נאמנות. הנושָה, זאת שחשבון הנאמנות נוהל לטובתה, תבעה גם את בת זוגו של עורך הדין בטענות כפי שנטענו בענייננו היינו כי לפי הלכת השיתוף בחובות יש לחייב גם אותה בחובות שיצר בעלה שכן היא נהנתה מתוקף השיתוף בינהם, מכספי הגניבה.

בית המשפט דחה את הבקשה לחייבה מכוח הלכת השיתוף.

סעיף 10 לפסק הדין מתייחס להלכת השיתוף ושם נקבע בהאי לישנא: "לו עסקינן היינו בתביעה בגין חוב של הנתבע אשר נוצר במהלך הרגיל של חיי הנישואין, כגון הלוואה, משכנתא, רכש של מכונית, חוב שכ"ד, וכיוצ"ב – אין ספק כי אף הנתבעת הייתה חבה בו מכוח הילכת השיתוף. אלא שבענייננו מדובר בחוב הנובע מעבירת גניבה, ולא בנקל יחייב בית המשפט בן זוג לשאת בחטאת בן זוגו. הפסיקה בנושא חובות בן/בת הזוג מכוח הלכת השיתוף מחריגה בבירור חוב אישי שלא נוצר בדרך הרגילה של חיי הנישואין, כגון: חוב הנובע ממשחקי הימורים, חוב הנובע מהחזקת פילגש, ודאי חוב הנובע ממעשים מפוקפקים ופליליים. גם בהינתן קיומה של חזקת שיתוף, עדיין לא יחוייב בן זוג בחובות בן הזוג האחר הנובעים "מפעולה אישית חריגה", מ"הוצאות אשר נעשו תוך כדי הפרת נאמנות, למשל לשם החזקת מאהב או מאהבת", וכו' (רע"א 8791/00, שלם נ' טווינקו בע"מ [פורסם בנבו]). לא אחייב את הנתבעת לשאת בהשבת כספי הגניבה רק בשל היותה בת זוגו של הנתבע" (ההדגשה שלי- א.ד).

לאחר שכך קבע, פנה בית המשפט לבחון אם היתה הנאה בפועל של בת הזוג שמכוחה נכון יהיה לחייבה אישית ולאחר שהוכח בפועל על ידי הצלבת סכומים ספציפיים כי היא נהנתה מחלק (קטן יחסית) של סכומים חייב גם אותה בסכומים המוכחים לעיל.

על פסק הדין הוגשו ערעורים משני הצדדים לבית המשפט העליון. ע"א 1354/12 ו-ע"א 1432/12). בפסק הדין מיום 29/10/14, בהמלצת בית המשפט נמשכו הערעורים ונמחקו.

בענייננו, טוען התובע כי קשה להעלות על הדעת שלא היתה הנאה שכן עסקינן בסכומי עתק (כ-30 מיליון) שהחייב קיבל במרמה (ביחד עם אחרים), ברם בית המשפט עוסק בראיות והרמת נטל הוכחה ולא בספקולציות. אכן, אין לדעת לאן הלך הכסף וההרגשה אולי אינה נוחה ברם תחושה אינה תחליף להוכחה, וזו אינה בנמצא. התובע לא הצליח להתחקות אחר כספים עלומים זולת אלה שחולטו. ניתן היה לערוך חקירה מקיפה ולהצביע להיכן הוזרם הכסף וכיצד בוזבז או נשמר, על דרך הוצאת דפי חשבון. בפועל לא הומצאה כל ראיה על ידי התובע/ הנאמן שתלמד על הנאת הנתבעת מהכסף. הטענה לפיה אין זה סביר ששני אנשים שכירים יצליחו לרכוש 3 דירות, אין בה ממש בנסיבות העניין שהרי הדירות נרכשו לפני שנת 1996, היינו במועדים הקודמים למעשי המרמה בהם הורשע החייב. הטענה כי רעייתו של החייב נהנתה ממנעמי החיים והרבתה לנפוש בחו"ל, גם היא לא הוכחה. מעדות הנתבעת שלא נסתרה עולה כי הנתבעת ובעלה נסעו לחו"ל פעם בשנה או שנתיים החל מאמצע שנות השמונים. ממצא זה אינו מוכיח אמצעים כספיים חורגים מהסביר. ניתן היה לסתור את העדות על ידי הגשת תעודת עובד ציבור בדבר כניסות ויציאות מישראל, ברם התובע לא ביקש להזים את הטענה. גם לא נסתרה טענתה כי הם חיים בצניעות ובקומה שלישית ללא מעלית כשהחייב סיעודי. לא הוזמה טענתה של הנתבעת כי לא נותר להם כסף לאחר תשלומים לעורכי הדין, תשלום קנס וחילוט חלקו של החייב בכספים ובדירות (מחצית) ומכאן שההנאה ממנה נהנתה הנתבעת לא הוכחה. לא הובאה, בכל הכבוד, כל הוכחה לסכומי עתק שהוכנסו לקופת החיים המשותפים. לאן נעלמו הכספים לא נדע, ואולי הלכו למקורות שהנתבעת אינה חלק מהם ולא נכנסו לקופת החיים המשותפים? לא הונח, אפוא, בסיס ראייתי לטענות וההנחות הכוללניות.

סיכומו של דבר, כדי להכריע בשאלה אם עסקינן בחוב משותף יש לבדוק את טיבו ומקורו של החוב, האם מדובר בחוב מקובל למשק בית משותף או בחוב אישי, מתי נוצר החוב, ידיעת בן הזוג או אי ידיעתו על קיומו ומידת מעורבותו ביצירתו, וכד. בענייננו, החוב נוצר בעבירה פלילית של גניבה וקבלת דבר במרמה שהנתבעת לא היתה שותפה להם ולא במהלך ניהול תקין ורגיל של הכנסות משק הבית, ואף לא הוכח כי בפועל נהנתה הנתבעת מפרי עוולות החייב.

נראה כי בשים לב לאמור, ראוי לכבד את רצונם של בני הזוג ליצור הסדר רכושי קנייני שישמור על עצמאות ואוטונומיה של כל אחד מהם, מהלכים שביצעו ביחס לכל אחת מהדירות בתום לב והושלמו ברישום הרבה לפני האירועים מושא התיק.

לאור מסקנה זו לגופו של ענין ולאחר שמיעת הראיות, אני קובעת כי הנתבעת לא חבה באופן אישי בחובות בעלה מכוח הלכת השיתוף. בנוסף אני קובעת כי לא הוכחה הנאת הנתבעת מכספי החייב. אני קובעת כי חצאי הדירות היו ונותרו קניינה והיא היתה זכאית לעשות בהן כמיטב הבנתה. אין לנושה (המוסד לביטוח לאומי) ולתובע מכוחו זכות לגבות מחצאים אלו של הדירות. נוכח הנ"ל אין צורך לדון בשאר השאלות של קבילות מסמכים, התיישנות, הרחבת חזית ואין אף צורך להידרש לניתוח פרטני של תוקף עסקאות ההעברה לשאר הנתבעים.

אשר על כן, אני דוחה את התביעה. התובע (מתוך קופת הכינוס) יישא בשכ"ט עו"ד של כל הנתבעים ביחד מתוך קופת הכינוס בסך כולל של 30,000 ₪.

ניתן היום, י' סיוון תשפ"ב, 09 יוני 2022, בהעדר הצדדים.