החלטה בבקשת הנאמן להורות על ביטול הסכם הגירושין בין החייב למשיבה

בעניין:

פקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980

להלן: "הפקודה"

בעניין:

פלוני 

להלן: "החייב/המשיב"

ובעניין:

הכונס הרשמי מחוז חיפה

להלן: "הכונ"ר"

 החלטה

לפניי בקשת הנאמן להורות על ביטול הסכם הגירושין בין החייב למשיבה.

רקע:

1. ביום 17.7.19 ניתן צו כינוס לנכסי החייב, לבקשת הנושה, ברטון ברזל לבטון בע"מ. ביום 8.12.19 הוכרז החייב, בהסכמתו, כפושט רגל.

2. ביום 12.1.20 הגיש הנאמן את הבקשה שלפניי להורות על ביטול הסכם הגירושין שנחתם ביום 4.5.18 בין החייב למשיבה, אשר במסגרתו ביצע החייב, על פי הנטען, הענקות למשיבה; ובתוך כך ביקש הנאמן ליתן שורת סעדים ביחס לנכסים המצוינים בהסכם הגירושין. הסכם הגירושין קיבל תוקף של פסק דין על ידי בית המשפט לענייני משפחה בחיפה [סגנית הנשיא (בתוארה דאז), כב' השופטת שלי איזנברג] ביום 28.6.18 במסגרת י"ס 54628-11-17 (להלן: "הסכם הגירושין").

3. סעיף 9 להסכם הגירושין, שעניינו בית המגורים בחיפה (להלן: "בית המגורים") שהחייב והמשיבה הינם בעלי זכויות בו, קובע כי החייב ישלם מחצית מהמשכנתה הרובצת על בית המגורים בסך של 7,200 ₪ לחודש (מתוך סך כולל של החזר משכנתה חודשית בשווי של 14,400 ₪). עוד נקבע כי המשיבה רשאית לגור בבית המגורים ללא תשלום דמי שימוש עד הגעת הבת הצעירה לגיל 21 (ביום 1.3.2030), וכי רק לאחר מועד זה, יוכל החייב לדרוש פירוק שיתוף בבית המגורים. הוראות סעיף 9(ה)(3) להסכם הגירושין קובעות כי כל הוצאות התיקונים השוטפים של בית המגורים ישולמו על ידי החייב בלבד.

4. בסעיף 7(א) להסכם הגירושין נקבע כי החייב ישלם למשיבה דמי מזונות עבור ילדיו בסך של 16,000 ₪ לחודש עד הגעת הבת הצעירה לגיל 21 (1.3.2030). בסעיף 7(ד) להסכם הגירושין נקבע כי החייב מתחייב שלא לעתור לביטול ו/או להפחתת דמי המזונות, גם אם יחול שינוי בפסיקה ו/או בחקיקה. בסעיף 7(ה) להסכם הגירושין נקבע כי ככל שהחייב יעתור לביטול/הפחתת דמי המזונות, הוא נותן את הסכמתו לכך שהמשיבה תעתור לדחיה על הסף של עתירתו, והוא יהיה מנוע מלטעון טענה כלשהי כנגד בקשתה.

   בסעיף 7(ו) להסכם הגירושין נקבע כי החייב יממן את מלוא הוצאותיהם המיוחדות של הילדים, לרבות הרפואיות והטיפוליות. בסעיף 7(ז) להסכם הגירושין נקבע כי ההורים "יחלקו" בהוצאות החינוך של הילדים, כך שהמשיבה תשלם את עלויות המועדונית ובית הספר הפרטי, וכן את עלות האופר החודשית (ככל שתהא אופר, על פי החלטת המשיבה), ואילו החייב ישלם בגין כל יתר ההוצאות הקשורות לחינוך הילדים, כפי שהוגדרו בהסכם הגירושין. בסעיפים 7(ח)-(ט) להסכם הגירושין נקבע כי החייב ישלם את עלויות הביגוד וההנעלה של הקטינים ואת עלות המספרה, וכן יישא בעלויות חיית המחמד של הילדים.

5. בסעיף 8 להסכם הגירושין הוסדרו זכויות החייב והמשיבה בנכס משותף של הצדדים, אך רשום ע"ש המשיבה בלבד - דירה ברחוב שד' הנשיא 111 בחיפה, הידועה כגוש 10812, חלקה 272, תתי חלקות 83 ו- 84 (להלן: "הדירה בפנורמה"). לפי סעיף 8(ג) להסכם הגירושין, המשיבה זכאית לקבל את מלוא דמי השכירות בסך של 7,000 ₪ מאמה של המשיבה המתגוררת בדירה בפנורמה, עד אריכות ימיה של אם המשיבה.

   בסעיף 8(ד) להסכם הגירושין הוסכם כי אמה של המשיבה תוכל לגור בדירה בפנורמה עד לסוף חייה מבלי שהחייב יוכל להעלות את דמי השכירות. עוד צוין כי זכות הבעלות של הצדדים בדירה בפנורמה מותנית בזכות מגורי אמה של המשיבה בדירה עד לסוף ימיה. בסעיף 8(ה) להסכם הגירושין נקבע כי הצדדים מנועים מלהטיל משכנתה/שעבוד/עיקול על הזכויות בדירה בפנורמה. כן נקבע כי לאחר פטירת האם, ועל אף שהמשיבה תהא בעלת מחצית מזכויות הבעלות בנכס, הדירה בפנורמה לא תימכר, והחייב יהא רשאי להתגורר בה ללא תשלום דמ"ש למשיבה, כל משך הזמן שבו המשיבה והילדים מתגוררים בבית המגורים. עוד הוסכם כי ככל שהדירה בפנורמה תושכר, יהיו הצדדים זכאים לדמ"ש בחלקים שווים. בסעיף 8(ו) להסכם הגירושין הוסכם להחיל דין זהה בקשר לבית המגורים ולדירה בפנורמה ביחס לזכות המגורים והשימוש.

6. סעיף 11 להסכם הגירושין עוסק בדירה בשוויץ ובווילה בקיסריה. מסעיף 11(א) להסכם הגירושין עולה כי המשיבה רכשה ביחד עם שני אחיה דירה בשוויץ אשר לגביה נקבע בהסכם הגירושין כי תיוותר בבעלותה של המשיבה, וכי החייב מוותר על כל טענה או דרישה בגין דירה זו. בסעיף 11(ב) להסכם הגירושין נקבע כי החייב יוותר הבעלים של הווילה בקיסריה שהינה בבעלות משותפת יחד עם אחיו, וכי המשיבה מוותרת על כל טענה או דרישה בקשר לווילה זו.

7. בסעיף 16 להסכם הגירושין הוסדרו הפרטים בנוגע לג'יפ מסוג מרצדס G קלאס, המשמש גם את בנם הבכור של המשיבה והחייב. נקבע כי החייב ישלם לבדו את כל החזרי ההלוואה בגין רכישת הרכב, וכי ימשיך וישלם לבדו את מלוא העלויות הקשורות לאחזקת הרכב (כולל סולר, ביטוחים, אגרות, טסט, טיפולים וכיו"ב) עד הגעת הבת הצעירה לגיל 21. כן נקבע כי בחלוף שנה ממועד אישור הסכם הגירושין, תהיה זכאית המשיבה למכור לחייב את הרכב ולקבל מחצית משוויו מאת החייב, על פי הערכת שמאי שייבחר על ידי המשיבה. נקבע כי אם החייב לא יהיה מעוניין לרכוש את הרכב, אזי המשיבה תמכור את הרכב, והתמורה תחולק בין הצדדים.

8. בסעיף 12(ב) להסכם הגירושין נקבע כי החייב מתחייב לכסות את כל החובות וההתחייבויות בחשבון הבנק המשותף שניהל יחד עם המשיבה בבנק לאומי, וכי אם יפנה בנק לאומי למשיבה בעניין זה, ישפה החייב את המשיבה בגין כל העלויות שתיגרמנה לה, לרבות שכ"ט עו"ד ומלוא ההוצאות שתיאלץ להוציא לשם כך.

9. בסעיף 13 להסכם הגירושין צוין כי חשבון הבנק ע"ש המשיבה בלבד, המתנהל בבנק הבינלאומי, יישאר בבעלותה המלאה, ולחייב לא תהיינה כל טענה ו/או תביעה בעניין זה.

10. בסעיף 14(ב) להסכם הגירושין שהינו חלק מהסעיף המתאר את כספת התכשיטים והשעונים שהייתה בבעלות הצדדים, נכתב כי: "מוסכם כי ... (החייב, ע"א) יעביר תוך 60 ימים מיום אישור ההסכם 69,000 ₪ ל... (המשיבה, ע"א) כערכם בשקלים".

11. בסעיף 17 להסכם הגירושין הסכימו הצדדים על ויתור הדדי בזכויות במוסדות הפיננסיים, כגון: בנקים, קרנות השתלמות, פיצויים, גמל ופנסיה וכיו"ב.

12. במסגרת הבקשה שלפניי לביטול הסכם הגירושין שקיבל תוקף של פסק דין, התבסס הנאמן על עילות שמקורן בפגמים בכריתה (העדר כשרות משפטית של החייב ו/או פגם ברצון ו/או עושק); לחלופין, העלה הנאמן טענות בדבר הסכם למראית עין ו/או הסכם בלתי חוקי בניגוד לתקנת הציבור; ולחלופי חלופין, טען הנאמן להענקה בטלה לפי סעיף 96(א) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: "הפקודה").

13. בהחלטתי מיום 15.7.21 נתתי תוקף של פסק דין להסכמות אליהן הגיעו הנאמן וב"כ המשיבה באשר לבית המגורים.

14. במסגרת ישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 15.7.2021, הסכימו ב"כ הצדדים כי במסגרת הבקשה שלפניי תידון אך ורק הבקשה לביטול הענקה לפי סעיף 96(א) לפקודה, כאשר יתר העילות שבבקשה לביטול הסכם הגירושין תימחקנה. עוד הוסכם כי כל הצדדים שומרים על טענותיהם בעניין העילות הנוספות לביטול הסכם הגירושין. בתום ישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 28.11.21, הוריתי על הגשת סיכומים בכתב.

15. הנאמן הגיש סיכומיו ביום 3.1.22. לאחר הגשת סיכומי המשיבה ביום 31.3.22, הגיש הנאמן ביום 4.4.22 בקשה למחיקת סיכומי המשיבה לאור הרחבת חזית אסורה, צירופם של שני מסמכים חדשים לסיכומים, וחריגה מהיקף הסיכומים. לחלופין, עתר הנאמן להורות על מחיקת הנספחים לעיל, ועל הגשת סיכומים חדשים ללא טענות חדשות ומסמכים חדשים.

16. ביום 26.4.22 הגיבה המשיבה לבקשת הנאמן. המשיבה טענה כי עסקינן במסמכים שהינם רשומה מוסדית שמהימנותם אינה מוטלת בספק, ולכן אין מניעה לצרפם להליך גם בשלב הסיכומים, בשים לב לנסיבות שבהן, בניגוד לצו שיפוטי, התנגד הנאמן לדרישת המשיבה, להמציא לידיה את המסמכים שנתבקשו על ידה. בנוסף, נטען כי צירוף המסמכים אינו מהווה הרחבת חזית שעה שאין מדובר בעילה חדשה אשר הועלתה לראשונה בסיכומים, אלא בצירוף מסמכים שלא היו בידי המשיבה קודם לכן, ואין בהם טיעון מהותי. לגבי היקף הסיכומים, נטען כי קיימת חריגה אף בסיכומי הנאמן.

17. ביום 3.5.22 הוגשה תשובת הנאמן. הנאמן טען בתשובתו כי אין בתגובת המשיבה כל הסבר לעשיית דין עצמי על ידי המשיבה וצירוף מסמכים חדשים לסיכומים (לרבות טבלה שאותה ניסתה המשיבה להציג כנספח בלבד). זאת, חרף החלטת בית המשפט מיום 15.7.21 שבה ניתנה למשיבה זכות לעתור בבקשה מתאימה לצירוף המסמכים כבר מיום 15.8.21, המועד שבו נשלחו המסמכים לבאי-כוחה. המשיבה לא ציינה כי פנייתה לנאמן נעשתה באיחור ניכר, כעשרה ימים לפני ישיבת ההוכחות, ולאחר שהתקיימו כבר שני דיונים באותה בקשה; דבר שאינו מתיישב עם טענת המשיבה בתגובתה כי מדובר במסמכים חשובים ומהותיים "שהם לב ליבו של ההליך לביטול הענקות".

18. אכן, המשיבה עשתה מעשה שלא יעשה, עת עשתה דין לעצמה, וצירפה ראיות לסיכומים, שלא כדין. לעניין זה, יינתן ביטוי בהוצאות משפט. יחד עם זאת, וכפי שאדגים להלן, אין במסמכים החדשים שצורפו לסיכומים, מהם התעלמתי, כדי לשנות את תוצאות החלטתי זו.

     

    טענות הנאמן בסיכומיו:

19. הנאמן טען בסיכומיו את הטענות הבאות:

    • מדובר בהסכם דרקוני וחד-צדדי לטובת המשיבה, שנחתם שנה לפני שנחשפה פרשיית המרמה אשר מכוחה הוגשו נגד החייב תביעות חוב בסך כולל של 290,923,155.95 ₪, ושבמסגרתו לא רק שהחייב ויתר לטובת המשיבה, ללא כל תמורה, על נכסים שצבר לאורך השנים ועל זכויות בשווי מיליוני ₪, אלא גם נטל על עצמו לממן, ללא קבלת תמורה, את התשלומים השונים בגין הנכסים שוויתר עליהם, וכן לשאת בתשלום של מאות אלפי ₪ בגין הוצאות ומזונות. זאת, תוך שהמשיבה מודעת למצבו הכלכלי הקשה של החייב ולהתחייבויותיו שחלקן קשורות לנכסים שהועברו לחזקתה הבלעדית של המשיבה. לפיכך, טענת המשיבה כי במסגרת ההסכם נערכו כביכול איזון וחלוקה של הנכסים המשותפים והלא משותפים של בני הזוג, היא טענה מקוממת.

    • החייב והמשיבה השמיטו מהסכם הגירושין בכוונת מכוון כי ביום 4.5.2018 (מועד חתימת הסכם הגירושין) חתמו השניים על הסכם צללים (מב/6) שבמסגרתו הצהירו החייב והמשיבה, בין היתר, שהם בעלים של זכויות בחשבון בנק משותף בחו"ל שבו מצוי סך של 1,152,385 דולר. הסכם הצללים התגלה רק בעקבות צו בית המשפט שהורה על חדירה לתיבת הדוא"ל של החייב.

    • המשיבה אמידה מאוד וירשה שליטה בקונצרן בינלאומי ענק, משתכרת סך של 26,000 ₪ נטו לפחות לחודש, וכן מקבלת בונוסים בסכומים בלתי ידועים, ובבעלותה נכסים רבים בארץ ובעולם, כך שהשתכרה ומשתכרת בסכומים העולים בהרבה על שכרו של החייב. בהיות המשיבה בעלת אמצעים רבים, ושעה שלוותה בעורכי דין, הרי שאילו היה דבר-מה בטענותיה בעניין העברת זכויות בנכסים, הרי שהן היו בוודאי מקבלות ביטוי בהסכם הגירושין.

    • נסיבות החתימה על הסכם הגירושין מהותיות ותמוהות. החייב הצהיר בחקירתו אצל הנאמן כי בתקופת הסכם הגירושין, הוא נטל כדורים פסיכיאטריים, היה מצוי בטיפול פסיכיאטרי אצל שני פסיכיאטרים שונים, והצהיר שהיה מוכן לחתום על כל מסמך על מנת לסיים את ענייני הפירוד, וכן שבא-כוחו המליץ לו שלא לחתום על הסכם הגירושין.

      המשיבה הצהירה בחקירתה אצל הנאמן כי בפעם הראשונה שהגיעו הצדדים לבית המשפט לענייני משפחה לאישור הסכם הגירושין, החל החייב להשתולל ועשה "שמות" בבית המשפט, "פוצץ את הדיון", ולא הסכים לשום נקודה בהסכם. אף קיימות סתירות בין תצהירי החייב, מב/2 ו- מב/3, ביחס לחלקם של ב"כ עזבון אביה המנוח של המשיבה בהפעלת לחצים על החייב לחתום על הסכם הגירושין.

    • ההענקות שבוצעו מהחייב למשיבה במסגרת הסכם הגירושין, מהוות הענקה בטלה, בהתאם להוראות סעיף 96(א) לפקודה. טרם חלפו שנתיים ממועד אישור הסכם הגירושין שכן הסכם הגירושין (מועד ההענקה) נחתם ביום 4.5.2018 (וקיבל תוקף של פסק דין ביום 28.6.2018), והבקשה למתן צו כינוס לחייב הוגשה ביום 10.6.2019.

      הנאמן עמד בנטל הראשוני להוכחת אי-התקיימותם של החריגים הקבועים בסעיף 96(ג)(2) לפקודה, המונעים את ביטול ההענקה על ידי הנאמן – "לטובת קונה או בעל שעבוד בתום לב ובתמורה בת-ערך". המשיבה והחייב ביצעו את ה"עסקה" בחוסר תום לב, לאור מודעות המשיבה (שהייתה רעיית החייב במועד ההענקה) למצבו הכלכלי הקשה של החייב במועד ההענקה והיותה שותפה פעילה למסכת הברחת הנכסים. הגם שמתייתר הצורך בבדיקה אם אכן מדובר בתמורה בת ערך, הרי שאף יסוד זה אינו מתקיים שעה שלא ניתנה תמורה כלשהי, ובוודאי שלא תמורה בת ערך, בגין התשלומים, ההעברות והוויתור שביצע החייב בקשר עם נכסיו וזכויותיו, בהיקפים גדולים, תוך שהוא נדרש לשלם בנוסף לכך, מיליוני ₪ למשיבה.

    • לטענות הנאמן בדבר כל אחת מההענקות הנטענות (הדירה בפנורמה וקומת המשרדים, הנכס בשוויץ, ג'יפ מסוג מרצדס G קלאס, החשבונות בבנקים הבינלאומי ולאומי, הסך של 69,000 ₪ וזכויות במוסדות פיננסיים), אתייחס בפרק הדיון וההכרעה.

       

      טענות המשיבה בסיכומיה:

20. המשיבה התנגדה לבקשת הנאמן שלטענתה, משוללת כל יסוד, משפטי ועובדתי, והוסיפה בסיכומיה את הטענות הבאות:

    • הנאמן לא עמד בנטל המוטל עליו, זה שבבסיס סעיף 96(א) לפקודה - הנאמן לא הוכיח את בעלותו של החייב בנכסים, הדירה בפנורמה ושליש מהנכס בשוויץ, אשר לכאורה הוענקו על ידו למשיבה; וזה שבחריג הקבוע בסעיף 96(ג)(2) לפקודה - הנאמן לא הוכיח כי לא ניתנה תמורה הולמת ביחס לכל אחד מהנכסים שהנאמן עותר לביטול הענקתם או כי המשיבה נהגה בחוסר תום לב במועד החתימה על הסכם הגירושין. בענייננו, גם לא מתקיימת התכלית שבסעיף 96 לפקודה, ואין מדובר בנכסים שנגרעו מקופת הנושים, היות ומעולם לא היו שייכים לה.

    • לעומת הנאמן, המשיבה כן הוכיחה כי מתקיים בענייננו החריג הקבוע בסעיף 96(ג)(2) לפקודה לפיו, הנכס שהוענק למשיבה – הסכם הגירושין וכל הנכסים שחולקו במסגרתו בין הצדדים – ניתן לה בתום לב ובתמורה בת ערך.

      לעניין תמורה בת ערך, הסכם הגירושין אינו רק קובע חלוקת רכוש מאוזנת וראויה, כשלמשיבה לא הוענקו זכויות ונכסים ביתר, בעוד שהחייב מקבל לבעלותו נכסים וזכויות קנייניות שמעולם לא היו שלו; אלא גם שהחייב נותר לאחר החלוקה עם נכסים ששוויים גדול הרבה יותר מסך הנכסים שנותרו בידי המשיבה (מה שמבסס את המנגנון שנקבע לתשלום המזונות בו היה על החייב לשאת במשך השנים). הנאמן בוחן ביחס לכל נכס שהוענק אם ניתנה בגינו תמורה בת ערך, בניגוד לפסיקת בית המשפט העליון לפיה, לצורך בחינת התמורה בת ערך, יש לבחון את הסכם הגירושין על כל תניותיו כמכלול, ולבחון את איזון המשאבים שנקבע במסגרתו, כפי שראוהו ורצו בו הצדדים, גם נוכח הנסיבות הסובבות את כריתתו. גם בענייננו ארעו נסיבות קשות שהאיצו במשיבה לסיים את הנישואין ולהגיע עם החייב להסכמות שבבסיסן הגנה על הילדים ושמירה על המצב הסוציו-אקונומי אליו היו רגילים, לרבות שמירת מקום מגוריהם, גם במחיר של פשרות שיפחיתו את זכויותיה של המשיבה במיליוני ₪, תוך אי עמידתה על כך שיצויינו בהסכם הגירושין זכויות ונכסים שנותרו בבעלות החייב. הנאמן התעלם מן הנכסים שנותרו בבעלות החייב, אך לא נזכרו בהסכם הגירושין, ולא כימת את הזכויות והנכסים שהוענקו לצדדים, על מנת להראות כי למשיבה ניתנו זכויות-יתר שהינן בגדר הענקה. לפיכך, הנאמן לא הרים הנטל להוכיח כי לא ניתנה תמורה בת ערך.

    • לטענות המשיבה באשר לכל נכס המצוין בהסכם הגירושין שהנאמן טוען כי הוענק למשיבה כהענקה בטלה, אתייחס כאמור בפרק הדיון וההכרעה.

       

      טענות החייב בתגובתו לבקשה:

21. במסגרת תגובתו לבקשה לביטול הענקה, תמך החייב בבקשת הנאמן, והתייחס לנקודות שבהן קיים לכאורה חוסר איזון בהסכם הגירושין לטובת המשיבה:

    • זכויות עודפות למשיבה: החייב נושא לבדו בכל סכום המזונות, תשלומי האחזקה והטיפול בנכס שהמשיבה מתגוררת בו, ובכל הוצאות הרכב (החזר הלוואה ואחזקה) שבשימושה הבלעדי של המשיבה, עד ליום 1.3.2030, כאמור בסעיף 16 להסכם הגירושין, בזמן שהמשיבה משתכרת למעלה מכפול מהחייב, לא כולל הכנסות מנכסי נדל"ן שבבעלותה, לרבות דמי שכירות שהמשיבה מקבלת מאמה מדי חודש בגין השימוש בדירה בפנורמה גם בגין חלקו של החייב בדירה המשותפת בפנורמה.

    • נישול החייב מזכויות כדלקמן: זכויות המשיבה בחברה בה היא בעלת שליטה, לרבות נכסי הקריירה שלה (סעיף 15 להסכם הגירושין); זכויות החייב בכספים המצויים בחשבונה הפרטי של המשיבה בבנק הבינלאומי (סעיף 13 להסכם הגירושין); התחייבות החייב לכסות לבדו את החובות בחשבון המשותף בבנק לאומי (סעיף 12 להסכם הגירושין); זכויות החייב בדירה בשוויץ נרשמו ע"ש המשיבה בלבד; זכויות המשיבה בדירה נוספת בשוויץ, הושמטו מהסכם הגירושין; זכויות המשיבה ונכסיה שהסתירה מהחייב [סעיף 19(ג) להסכם הגירושין, המהווה סעיף סל].

22. בסיכומיו שינה החייב במאה שמונים מעלות את קו טיעונו בתגובתו לבקשה, וטען את הטענות הבאות:

    • אין להתעלם מהעובדה שהסכם הגירושין מזכה את החייב בזכויות שאינן מגיעות לו, שלא היו רשומות על שמו, ושלא הושגו במאמץ משותף, אלא בזכות כספים שנתן אביה המנוח של המשיבה במתנה לבתו. לטענת החייב, לנאמן אין כל זכות בזכויות החייב על פי הסכם הגירושין.

    • אין הצדקה לביטול הסכם הגירושין הואיל וההסכם לא צפה חדלות פרעון, ומטרת ההסכם אינה הברחת זכויות. קל וחומר, כאשר בזכות הסכם זה, נפרשו לעיני הנאמן כל זכויות החייב. לו היה החייב צופה בעת הכנת הסכם הגירושין בחודש 05/2018, את קריסתו הכלכלית של החייב בחודש 06/2019 - לא היו החייב, אחיו ואביו מזרימים לחברה כ- 30 יום לפני הקריסה סך של למעלה מ- 3 מלש"ח, ולא היו משעבדים את נכסיהם; לא היו מוקנות בהסכם הגירושין לחייב זכויות במשרדים ובדירה בפנורמה אשר לא היו ואינן רשומות ע"ש החייב; הסכם הגירושין היה מנוסח אחרת; ייתכן שהחייב היה מעדיף להעביר למשיבה ולילדיו את זכויותיו בבית המגורים חלף מזונות ומדור; החייב לא היה משאיר בבנק מזרחי כ- 400 אש"ח נזיל, אלא מושך אותם; ההסכם היה מזכה את המשיבה (בצדק) במחצית הסכום של כ- 1.58 מלש"ח שהחייב משך מחשבונו (שהמשיבה הייתה מיופת כוח בו) בבנק הפועלים והעביר לחברה בבעלותו.

    • ממילא, ולמעט המחלוקת בנוגע לדירה בפנורמה, כל זכויות החייב באשר הן, כונסו, חלקן מומשו לקופת הכינוס, וחלקן בהליכי מימוש. לפיכך, החייב נותר ללא זכויות וללא נכסים.

       

      טענות ב"כ הכונ"ר בסיכומיה:

23. ב"כ הכונ"ר בסיכומיה הסכימה לבקשת הנאמן, והוסיפה את הטענות הבאות:

    • משבקשת הנאמן עומדת במועדי סעיף 96 לפקודה, יש לבחון אם הבקשה עומדת גם בתנאי סעיף 96(ג)(2) לפקודה, כך שיש לבדוק אם ניתנה תמורה בת ערך בגין ההענקה המבוקשת, וכי הדבר נעשה בתום לב ולא על מנת להבריח/להסתיר נכסים. בענייננו, הנאמן הצליח להרים את נטל ההוכחה המוטל עליו בהתאם לסעיף 96(ג)(2) לפקודה, ולכן עבר נטל ההוכחה למשיבה ולחייב.

    • אולם, המשיבה לא הצליחה להרים את נטל הראייה המוטל עליה לאור הסתירות בגרסאותיה ונוכח העובדה שלא הוצגו אסמכתאות מלאות לתמיכה בטענותיה, לרבות הבהרות בכל הנוגע ל"הסכם הצללים" ולהסכם ה"נסטינג" ולעולה מהם.

    • באשר לחייב, אכן בוצעה הענקה אסורה במסגרת הסכם הגירושין על מנת להבריח נכסים מנושיו, בהעדר קבלת תמורה ריאלית ובחוסר תום לב, באופן שבו יש להורות על ביטול סעיפי ההסכם שהתבקשו על ידי הנאמן.

       

      דיון והכרעה:

24. סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: "הפקודה"), שכותרתו "ביטול הענקות", קובע כדלקמן:

     

    "96. (א) העניק אדם נכסים ונעשה פושט רגל לפני שעברו שנתיים מיום ההענקה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן.

    (ב)העניק אדם נכסים ונעשה פושט רגל אחרי שעברו שנתיים ולפני שעברו עשר שנים מיום ההענקה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן, אם לא הוכיחו התובעים מכוח ההענקה כי בזמן שנעשתה ההענקה היה המעניק כשר-פרעון של כל חובותיו בלי להיזקק לנכס הכלול בהענקה וכי משנעשתה ההענקה עברה זכות המעניק באותו נכס לנאמן על ההענקה.

     

    (ג)"הענקה", לענין סעיף זה – לרבות כל העברה, אך למעט הענקה –

     

    (1)בשל נישואין ולפניהם;

    (2)לטובת קונה או בעל שעבוד בתום לב ובתמורה בת-ערך;

    (3)לאשת המעניק או לילדו או לטובתם, של נכס שהגיע למעניק אחרי נישואיו בזכות אשתו.

     

    (ד)(בוטל)."

     

25. בע"א 2887/13 נאור נ' חברת אל-יה נר השקעות בע"מ, בפסקה 16 לפסק דינה של כב' הנשיאה מ' נאור (נבו 16.8.2015) (להלן: "עניין נאור") עמד בית המשפט העליון על שני המצבים בהם תהא הענקה בטלה לפי סעיף 96 לפקודה:

     

    "סעיף 96 לפקודה קובע כי הענקה תהא בטלה כלפי הנאמן בשני מצבים: במצב הראשון, הענקה של נכס תהיה בטלה כלפי הנאמן אם המעניק נעשה פושט רגל לפני שעברו שנתיים מיום ההענקה (סעיף 96(א) לפקודת פשיטת הרגל). במצב השני, הענקה תהיה בטלה כלפי הנאמן אם המעניק נעשה פושט רגל אחרי שעברו שנתיים ולפני שעברו עשר שנים מיום ההענקה, אלא אם בעת ההענקה היה המעניק כשר-פירעון גם בלעדי הנכס המועבר (סעיף 96(ב) לפקודת פשיטת הרגל; ע"א 5709/99 לוין נ' שילר, פ"ד נה(4) 925, 942-941 (2001) (להלן: עניין לוין))".

     

26. כב' הנשיאה נאור עמדה בעניין נאור על תכליתו של סעיף 96 לפקודה ככלי שבא למנוע ביצוע פעולות שיפחיתו בלא תמורה או בלא תמורה הולמת את מסת הנכסים של החייב. זאת, מתוך רצון להגן על כלל הנושים. כפי שנפסק בעניין אביחלק [פש"ר (מחוזי י-ם) 121/95 אביחלק (פושט הרגל) נ' סעדה, בפסקאות 2-1 להחלטתה של כב' השופטת אילה פרוקצ'יה (נבו 25.8.1997):

     

    "המגמה הטמונה בהוראה זו [סעיף 96 – מ.נ.] היא למנוע הקטנת המסה של נכסי החייב מהם יכולים הנושים להיפרע את חובם, ולהעדיף את עניינם של הנושים על פי עניינם של קרובי משפחתו או של אחרים... מגמה זו יסודה ברעיון שעל אדם להיות הוגן כלפי נושיו בטרם יהיה נדיב כלפי קרוביו, ו'יש לשלם חובות לפני שנותנים מתנות' כלשון פסק הדין בעניין 538,540Freeman v. pope (1870) 5 App. . (כתרגומו של ש. לוין בספרו פשיטת רגל, עמ' 265)...".

     

    ובעניין שלגי [ע"א 367/70 עו"ד הוכברג נ' שלגי, פ"ד כה(2) 149, 159 (1971)]:

     

    "ביטול של הענקה מיועד להחזיר לגוף הנושים נכס שיצא מרשות פושט-הרגל, כשמן הראוי שישמש לסילוק חובותיו. ביטול למפרע, עקב ייחוס אחורה של זכות הנאמן, משתלב עם הרעיון הכללי המונח ביסודו של סעיף 35 הנ"ל, לאמור, כל נכס שהיה לפושט-הרגל ביום תחילת פשיטת-הרגל, או שצריך היה להיות ברשותו, נכסם של הנושים הוא, ממנו הם ייפרעו באמצעות הנאמן".

     

    על כך הוסיף המלומד אוריאל פרוקצ'יה בספרו דיני פשיטת רגל והחקיקה האזרחית בישראל 111 (1984), כי הוראת סעיף 96 לפקודה נועדה גם למנוע מרוץ בין הנושים להשגת נכסי החייב "מתוך מוטיבציה של 'כל הקודם זוכה', ולהביא לחלוקה צודקת בין הנושים לפי סדרי העדיפויות שקבע המחוקק".

27. יחד עם זאת, הענקה לא תחשב כבטלה כלפי הנאמן אם מתקיים אחד החריגים הקבועים בסעיף 96(ג) לפקודה, ובהם הענקה שנעשתה לטובת קונה או בעל שעבוד בתום לב ובתמורה בת-ערך.

28. כפי שצויין בע"א 4619/15עו"ד אינסל - נאמן על נכסי החייב ינקוביץ נ' ינקוביץ, בפסקה 14 לפסק דינה של כב' השופטת ע' ברון(נבו 14.8.2017), "הפסיקה הכירה באישה שקיבלה נכסים במסגרת הסכמי גירושין כ"קונה" לעניין הוראה זו (ראו למשל: ע"א 8760/14 חבר נ' סלור (27.1.2016) [פורסם בנבו]".

29. הנטל להוכיח כי דינה של ההענקה להתבטל, מאחר שזו אינה מקיימת את תנאי הסייג האמור, מוטל על הנאמן. בהקשר זה, נקבע בפסיקה כי מאחר שביסודות שליליים עסקינן, "כמות ההוכחה הנדרשת מהנאמן כדי לצאת ידי חובת הראיה המוטלת עליו היא קטנה, ואם לא תובא ראיה לסתור מצד הנתבע, יורם נטל השכנוע החל עליו" [ע"א 5709/99 לוין נ' שילר, פ"ד נה(4) 925, 950 (2001) (להלן: "עניין לוין"); עניין נאור, בפסקה 21 לפסק דינה של כב' הנשיאה נאור; וכן: ע"א 5578/93 נדב נ' סרגובי, פ"ד מט(2) 459, 477 (1995)].

30. דרישת תום הלב משמעה כי מקבל ההענקה לא ידע בעת העברת הנכס לידיו כי המעניק מצוי בקשיים כלכליים, וכי הוצאת הנכס מידיו עלולה לפגוע בנושי המעניק (עניין נאור, בפסקה 20 לפסק דינה של כב' הנשיאה נאור; עניין לוין, בעמ' 953, והאסמכתאות הנזכרות שם). המונח "תמורה בת-ערך", פורש בפסיקה כך שלא נדרש שתתקיים שקילות מלאה בין הנכס שהוענק לתמורה שניתנה בגינו, וכי די בתמורה מסחרית סבירה בנסיבות העניין [ע"א 5779/92 בנק הפועלים בע"מ (סניף נס ציונה) נ' אירון חברה לניהול והחזקות בע"מ, בפסקה 8 לפסק דינו של כב' השופט י' זמיר (נבו 13.10.1994); שלמה לוין ואשר גרוניס פשיטת רגל 330-328 (2000), והאסמכתאות הנזכרות שם].

    ומן הכלל אל הפרט:

31. אין חולק כי הסכם הגירושין נשוא ההליך שבפנינו, נכנס לגדר הוראת סעיף 96(א) לפקודה. מדובר בהסכם בין החייב למשיבה שנכרת ביום 4.5.18 ואושר על ידי בית המשפט לענייני משפחה ביום 28.6.18, כאשר הבקשה למתן צו כינוס הוגשה ביום 10.6.19, היינו: בטרם חלפו שנתיים ממועד ההענקה הנטענת.

32. המחלוקת מתמקדת בשאלה אם עלה בידי הנאמן להוכיח את קיומו של הסייג שבסעיף 96(ג) לפקודה. יוטעם כי מקום שבו עולה בידי הנאמן להוכיח חוסר תום לב לפי סעיף 96 (ג)(2) לפקודה, אין צורך להידרש לשאלת התמורה שניתנה עבור ההענקה הואיל ומדובר בתנאים מצטברים שדי באי התקיימות אחד מהם כדי לשלול את תחולתו של החריג.

33. בנסיבות המקרה שלפנינו, עלה בידי המשיבה לשכנעני שלא ידעה בעת החתימה על הסכם הגירושין, כי מצבו הכלכלי של החייב קשה, וכי בקרוב צפויים להתנהל הליכי פשיטת רגל כנגדו.

34. המשיבה לא היתה מעורבת בעסקיו של החייב, ולמעשה, בכל הקשור לעסקי המשפחות, הייתה הפרדה רכושית מוחלטת. הקרע בנישואין החל בחודש אוגוסט 2016 (עדות המשיבה, תמלול, עמ' 31, ש' 2), והליכי הגירושין החלו פורמלית כבר בחודש נובמבר 2017 עת הוגשה הבקשה ליישוב סכסוך (עדות המשיבה, תמלול מיום 15.9.19, עמ' 5) בעוד שהבקשה למתן צו כינוס הוגשה ביום 10.6.19. אין לרקע שבגינו פרץ סכסוך הגירושין, שום קשר למצבו הכלכלי של החייב, ועל כך אין חולק.

35. הוכח על ידי המשיבה כי הייתה הפרדה מוחלטת בין העסקים והחברות בבעלות כל אחד מן הצדדים, וכי המשיבה לא הייתה מעורבת באופן כלשהו בניהול עסקיו של החייב.

36. כפי שהעיד החייב: "אני לא נכנסתי לענייניה בחברה שלה והיא לא נכנסה לענייני בחברה שלי. וזה היה ההסכם ביננו עוד בתחילת הנישואין" (פרו', עמ' 25, ש' 25); וכן: "כל מה שמתנהל אצלי בעבודה או אצלה בעבודה היתה הפרדה מוחלטת. לא דיברנו על כך" (פרו', עמ' 25, ש' 25). גם המשיבה ציינה בעדותה כי "כל העסקים שלי ושלו היו מאז ומעולם לא ברי איזון. אני גם לא הייתי שותפה להתנהלות והוא לא היה שותף להתנהלות בעסקים של משפחתי" (פרו', עמ' 32, ש' 17).

37. התנהלות החייב ערב חתימת הסכם הגירושין, לא לימדה כי החייב מצוי תחת לחצים כלכליים. החייב ניהל אורח חיים פזרני. החייב שכר דירה בעלות של 7,000 ₪ לחודש, והיה בבעלותו רכב פורשה שנת יצור 2018.

38. ממסמך הנסטינג, מב/4, שהינו מסמך פנימי שנערך על ידי החייב לקראת הסדר הגירושין, אשר אותר על ידי הנאמן בעקבות צו חדירה למחשב החייב (שלא הוכח כי המשיבה היתה מודעת לקיומו ותוכנו), עולה כי החייב מימן נסיעות לחו"ל מחודש אוקטובר 2016 ועד לחודש אוקטובר 2017, היינו: בסמוך לפני פתיחת הליכי הגירושין, בכל רחבי העולם, נסיעות הכוללות טיול בעיירת הסקי היוקרתית Zermatt וכן נסיעות לויטנאם, לספרד, לירדן ולארה"ב, וזאת בסכום כולל של 870,000 ₪, לפי טענתו.

39. החייב ובני משפחתו הזרימו כספים לחברה ושעבדו נכסים לטובת בנקים. החייב נשאל אודות מצבה הכלכלי של אחת החברות בחודש מאי 2018, והשיב:

     

    "היה מצויין. אם אגיד שב 29.2.19 קיבלתי 7.5 מיליון ₪ מהבנק לממן ציוד. 3 חודשים לפני פשיטת הרגל שהייתה ביומיים. אני רוצה להוסיף, קיבלתי מבנק מרכנתיל, מזרחי וישרכארט עוד סכום לממן מכונה שאכן הגיעה לסכום של 1,300,000 ₪, אם מישהו היה יודע שהדבר הזה יקרה, לא היו נותנים לי מימון" (פרו', עמ' 30, ש' 9-5).

     

40. אין להניח שאם הבנקים לא ידעו אודות המצב הכלכלי של החייב, אזי המשיבה שהייתה באותה עת פרודתו ובהליכי גירושין כנגדו, דווקא כן ידעה על כך, וזאת במיוחד לאור התנהלותו הכלכלית באותה עת שלא היתה אמורה להדליק אצל המשיבה "נורות אדומות" על רקע רמת החיים הגבוהה (מאוד) שניהלו הצדדים עובר לפרידתם.

41. אף יש להניח כי אילו קריסתה הכלכלית של אחת מהחברות של החייב, ושל החייב בעקבותיה, הייתה על השולחן ערב חתימת הסכם הגירושין, לא היה הסכם הגירושין מנוסח באופן שבו נוסח, והחייב לא היה מגיש לנאמן על "מגש של כסף" את מצבת הנכסים בבעלותו, גם נכסים אשר אינם רשומים על שמו, ואף לא היה נוטל על עצמו התחייבות לתשלום דמי מזונות כה נדיבים, אשר התחייב להם יחד עם התחייבויות נוספות, כפי שנטל על עצמו בהסכם הגירושין.

42. באשר להסכם הצללים, ביחס לחשבון הבנק המשותף בחו"ל, מקובלים עליי הסברי המשיבה כי הסכם זה נכרת בין הצדדים מחוץ להליך הגירושין משום שמדובר בכספים שלא הוצהר עליהם לרשויות המס בישראל. אין בעצם קיומו של הסכם זה, כדי להעיד על כך שהמשיבה ידעה על מצבו הכספי הקשה של החייב בעת חתימתו. נכון הוא שהסכם זה מעיד על כוונה משותפת של שני בני הזוג, להסתיר או ליתר דיוק, להבריח כספים אלו מרשויות המס בישראל. ואולם, מאחר שנחה דעתי כי כספים אלו חולקו בין הצדדים, וכי המשיבה לא קיבלה מכספים אלו יותר מכפי חלקה, אלא דווקא פחות מכך, הרי שאין בעצם קיומו של הסכם הצללים כדי לשלול את ההגנה שבסעיף 96(ג) לפקודה מחמת חוסר תום לב ביחס להענקות נשוא הסכם הגירושין.

43. מקובלת עליי אף טענת המשיבה כי אין במתן ערבויות אישיות על ידי החייב כדי ללמד על מצבו הכלכלי של החייב או כדי להוות אינדיקציה לכך שהחייב היה מצוי בפני קריסה כלכלית. אכן, ממסמך הנסטינג, מב/4, עולה כי הטעם לכך שהחייב בחר שלא להירשם כבעלים של מחצית הדירה בפנורמה, וכן כבעלים של מחצית הזכויות של בני הזוג בקומת המשרדים, היה להרחיק ולמנוע מנושיו לשים יד על נכסים אלו, ובלשון אחר: הברחת נכסים. מקובל עליי כי המשיבה לא הצליחה לסתור את החזקה הנובעת מן הקרבה המשפחתית לפיה, ידעה בעת רכישת הנכסים (הדירה בפנורמה וקומת המשרדים) מהו הטעם האמיתי שבגינו נמנע החייב מרישום הזכויות בדירה בפנורמה ובקומת המשרדים על שמו (הברחת נכסים) וזאת אף שלא הוכח כי הכירה את מסמך הנסטינג. ואולם, ההענקה שהנאמן מבקש לבטלה בבקשה שלפניי, הינה הענקה מכח הסכם הגירושין, ולא הענקה שבוצעה בעת רכישת הנכסים עצמם, שכן לדידו של הנאמן, הסכם הגירושין מצהיר על זכויות החייב בדירה בפנורמה ובקומת המשרדים, ואינו מעניק זכויות אלו לחייב מכח הסכם הגירושין. לפיכך, אין בחוסר תום הלב של המשיבה בעת רישום הזכויות בדירה בפנורמה וזכויות בני הזוג בקומת המשרדים כדי להעיד על חוסר תום לב ביחס להענקות נשוא הסכם הגירושין (למשל: העברת דמי השכירות בגין חלקו של החייב בדירה בפנורמה למשיבה).

44. משעה שהגעתי לכלל מסקנה כי עלה בידי המשיבה להראות תום לב ביחס להענקות שבוצעו מכח הסכם הגירושין, נותר לנו להמשיך ולברר אם ניתנה על ידי המשיבה תמורה בת ערך ביחס להענקות שבוצעו מכוחו. בחינה זו תעשה באופן פרטני ביחס לכל אחד מן הנכסים שנזכרים בסיכומי הנאמן.

45. ואולם, טרם נעשה כן, נתייחס לטענתה הכללית של המשיבה כי אין לבודד חלק מתניות ההסכם ולהסתכל עליהן תוך התעלמות מן המכלול, כולל הנסיבות הסובבות את כריתתו. המשיבה טוענת כי לא ניתן לדון בהסכם הגירושין וחלוקת הרכוש בהענקה של נכס ספציפי, ואם ניתנה בגינו תמורה בת ערך, אלא שעניין לנו במערך של התחייבויות וזכויות, המחייב בחינה של מכלול הזכויות והנכסים שניתנו לכל צד ולחלוקה מאוזנת ביניהם כפי שראוה הצדדים.

46. אכן, טענה זו של המשיבה נתמכת בפסיקה המדגישה כי ככלל, לא ניתן להפריד הסכמי גירושין לחלקים, הואיל והסכמים אלו דנים במכלול הבעיות המורכבות, שיש להסדירן בעת פירוק התא המשפחתי. גישתה זו של הפסיקה תעמוד לנגד עיניי בעת שאבוא לבחון אם ניתנה תמורה בת ערך.

47. יחד עם זאת, כל מקרה לגופו, וכל הסכם גירושין לגופו, ואין לשלול קטגורית האפשרות שבית המשפט יגלה, תוך התחקות אחר אומד דעת הצדדים, כי ניתן להפריד את הסכם הגירושין לחלקים.

48. במקרה שלנו, טענות המשיבה כי לא ניתן להפריד את הסכם הגירושין לחלקים, אינן מתיישבות עם טענותיה שלה. כך, למשל, המשיבה טוענת כי זכויות החייב במחצית הדירה בפנורמה הוקנו לו כנגד הסכם המזונות הנדיב והתחייבותו לשאת בהוצאות בית המגורים, ואף הגישה בקשה לבטל את החיוב ביחס לדירה בפנורמה בשל הפרת הסכם הגירושין; המשיבה כורכת את ויתור החייב על זכויותיה בנכס בשוויץ כנגד ויתורה על זכויות החייב בווילה בקיסריה ועוד.

49. נפנה עתה לבחון את טענות הצדדים ביחס לכל אחד מן הנכסים שביחס אליהם עותר הנאמן לביטול ההענקה או לסעד הצהרתי המכיר בזכויותיו של החייב בנכס.

     

    הדירה בפנורמה וקומת המשרדים:

50. הנאמן טען בסיכומיו כי על פי הסכם הגירושין ועל פי הצהרת המשיבה בבית המשפט לענייני משפחה, הדירה בפנורמה וקומת המשרדים הם נכסים משותפים על אף שהם רשומים ע"ש המשיבה בלבד. הסכם הגירושין אינו מכיל ולו הוראה אחת המסייגת את זכויותיו של החייב בדירה בפנורמה. לפיכך, יש להחיל על המשיבה השתק שיפוטי ואת חזקת השקר בכל הקשור לטענתה הסותרת לפיה, אין לחייב זכויות בדירה בפנורמה ובקומת המשרדים. טענות המשיבה ביחס להסכם הגירושין הן טענות בעל-פה כנגד מסמך בכתב שקיבל תוקף של פסק דין, וממילא כל טענותיה של המשיבה (גם לגבי רכישת הדירה בפנורמה מכספי הוריה וקבלת הזכויות בדירה ממשפחתה) לא הוכחו, ודינן להידחות.

    הנאמן עתר להורות על רישום מחצית מהזכויות בדירה בפנורמה ע"ש החייב, ובתוך כך להורות על פירוק השיתוף בנכס לאלתר; להורות למשיבה להשיב לקופת הכינוס את חלקו של החייב בדמי השכירות בדירה בפנורמה עד למועד צו הכינוס (17.7.2019), בסך מוצהר של 3,500 ₪ (חלקו של החייב בדמי שכירות הנכס), במכפלת 13 חודשים, דהיינו: 45,500 ₪; ובאשר לתקופה שלאחר הגשת הבקשה, לחייב את המשיבה לשלם לקופת הכינוס את הסך של 3,500 ₪ לחודש עד למועד שבו תמומש הדירה בפנורמה; כסעד משלים לצורך ביצוע פסק הדין, להורות על מינוי שמאי מטעם בית המשפט על מנת שיקבע את השווי הריאלי של דמי השכירות בנכס, וככל שיתברר שדמי השכירות הנטענים בסך של 7,000 ₪ לחודש, נמוכים מהשווי הריאלי, יש לחייב את המשיבה להעביר לקופת הנאמן את היתרה.

51. המשיבה טענה בסיכומיה כי מאז ומתמיד הייתה הבעלים במחצית הזכויות בדירה בפנורמה אשר נרכשה עבורה בשנת 2009 על ידי הוריה וסבתה של המשיבה ששילמו תמורת הדירה סך של 3 מלש"ח. יתרת התמורה בגין הדירה שולמה באמצעות משכנתה שנלקחה על ידי המשיבה בחשבון בנק משותף שהיה לה באותה עת ביחד עם החייב, כשאביה של המשיבה העביר לידיה סך של כ- 20 אש"ח מדי חודש לטובת כיסוי תשלומי המשכנתה. הנאמן לא הצליח לסתור את רישום הבעלות הסטטוטורי ע"ש המשיבה, ואף ויתר על ניהול הליך הצהרתי מקדים שיש בו להצהיר לכאורה כי הבעלות באותן הזכויות (או מחציתן) הינן של החייב בניגוד לרישומן.

    הואיל ולאחר כשנה מחתימת הסכם הגירושין, נקלע החייב להליך פש"ר והפר את התחייבויותיו בהסכם הגירושין, הרי שהלכה למעשה לא התקיימו התנאים להתחייבות המשיבה להענקת מחצית מזכויות הדירה בפנורמה לחייב.

    בנוסף, בפני בית המשפט תלויה ועומדת בקשה מס' 131 לביטול סעיף 8 להסכם הגירושין, ולכן המשיבה זכאית לקבל את תשלום דמ"ש המשולמים על ידי אמה של המשיבה (כחלק מאיזון המשאבים), ואין עסקינן בוויתורים שעשה החייב שכן הנכס אינו בבעלותו, ולכן לא יכולה להיות שאלה של הענקה בטלה.

52. החייב טען בסיכומיו כי לנאמן אין כל זכות בדירה בפנורמה, ומנגד, חלקו של החייב בזכויות בדירה בפנורמה "זעום עד אפסי" שעה שסך של כמיליון וחצי ₪ מתמורת הדירה, ניתנו במתנה על ידי אביה המנוח של המשיבה, ואינם פרי מאמץ משותף; וסך של כ- 1.2 מלש"ח מהחזרי המשכנתה על הדירה, שולמו על ידי המנוח עד לפטירתו. עוד טען החייב בסיכומיו כי במסגרת ההכרעה בבקשה מס' 82, יש להכריע גם בבקשה מס' 131.

     

    הכרעה: קומת המשרדים:  

53. לאחר הגשת הסיכומים, הושגה הסכמה בדבר פירוק השיתוף בנכס זה על דרך של מכירת זכויות החייב (והמשיבה) לאחד השותפים באופן שנראה שהתייתר הצורך לדון בנכס זה. אם וככל שיש למשיבה טענות ביחס לתמורה שתתקבל בידי הנאמן במסגרת מכירת זכויות החייב בנכס זה, פתוחה בפניה האפשרות להגיש בקשה מתאימה שתידון לגופה.

     

    הכרעה: הדירה בפנורמה:

54. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, שוכנעתי כי החייב הוא בעלים של מחצית הדירה בפנורמה, וזאת עוד קודם להסכם הגירושין. זכויות החייב במחצית הדירה בפנורמה כלל לא הוענקו לו מכח הסכם הגירושין, ולכן אין צורך בשימוש בהוראת סעיף 96 לפקודה לצורך הענקת זכויות לחייב במחצית הדירה בפנורמה.

55. בהסכם הגירושין הוצהר במפורש כי: "שני הצדדים הינם בעלי הזכויות בדירה בפנורמה וזאת חרף רישומה ע"ש האשה". טענות המשיבה כי מדובר בנכס שהינו בבעלותה בלבד, אינן מתיישבות אפוא עם ניסוחו המפורש של הסכם הגירושין. אותו נוסח ננקט גם ביחס לקומת המשרדים שגם לגביה צויין כי "בעלותה של ... (המשיבה, ע"א) משותפת עם ... (החייב, ע"א) בחלקים שוים, חרף העובדה ש... (החייב, ע"א) אינו רשום".

56. הזכאות של החייב לבעלות במחצית הדירה בפנורמה אינה מותנית, על פי הסכם הגירושין, בדבר. בסעיף 19ו' להסכם הגירושין אמנם נקבע כי התניות והתנאים בהסכם זה שלובים זה בזה. ואולם, כאן אין מדובר בתניות או בתנאים, אלא במצג עובדתי אשר שני הצדדים הצהירו עליו, ביחס לבעלות המשותפת בדירה בפנורמה חרף הרישום הפורמלי ע"ש המשיבה בלבד. זכות בעלות זו של החייב במחצית הדירה בפנורמה אינה תניה ואינה תנאי, אלא מצג עובדתי שניתן על ידי שני הצדדים במסגרת הסכם הגירושין שקיבל תוקף של פסק דין לאחר שאושר על ידי בית המשפט לענייני משפחה שווידא כי הצדדים הבינו את תוכנו וחתמו עליו מרצונם הטוב והחופשי. יתר על כן, הוכח מחקירת המשיבה כי החייב עמד על ניסוח זה, והמשיבה אשר הייתה מיוצגת על ידי עורכי דין מן השורה הראשונה, הסכימה לכך.

57. במסמך הנסטינג, מב/4, שהינו כאמור, מסמך פנימי שערך החייב, יש הסבר אוטנטי לטעם שבגינו נמנע החייב מלרשום את הזכויות בדירה בפנורמה ובקומת המשרדים על שמו: "רשומה ע"ש ... (המשיבה, ע"א) באופן מלא של 100%. נרשם כך עקב חתימות אישיות לטובת ... בע"מ (אחת מהחברות של החייב, ע"א) של ... (החייב, ע"א), כדי להבטיח אי פגיעה ועיקול של הנכס במקרה של בעיה".

58. המשיבה נתפסת כמוצאת שלל רב לעדותו של החייב בפניי בעמ' 58 לתמלול שם אישר החייב כי המשיבה קיבלה את הדירה בפנורמה במתנה. ואולם, את עדותו של החייב יש לקרוא בזהירות רבה. גם אם האמנתי לעדותו של החייב בנקודה זו או אחרת, הרי שבאופן כללי, עדותו לא עשתה עליי רושם אמין. החייב אף הודה כי שיקר לבית המשפט. בנסיבות אלו, אני מעדיפה את גרסתו של החייב במסמך הנסטינג שנערך לצרכיו הפנימיים, באשר לסיבות שבגינן לא נרשמה הדירה בפנורמה על שמו, על פני גרסתו המתפתחת בעדותו בפניי, עת בשלב מסויים של ההליך, שינה פניו ובחר לתמוך בגרסת המשיבה לעניין הדירה בפנורמה חרף הוראותיו הברורות של הסכם הגירושין.

59. גם אם אצא מנקודת מוצא כי הדירה נרכשה ברובה מכספים שהועברו על ידי הוריה של המשיבה, הרי שאין בכך לשנות מן המסקנה כי לאור תוכנו של הסכם הגירושין, ראו החייב והמשיבה בדירה בפנורמה נכס משותף, וכי הייתה כוונת שיתוף ביחס לנכס זה.

60. לכך יש להוסיף כי לא עלה בידי המשיבה לשכנע שאותם כספים שניתנו במתנה על ידי הורי המשיבה ו/או סבתה, ניתנו במתנה דווקא למשיבה, ולא לשני בני הזוג, וזאת בפרט על רקע היחסים הקרובים שהיו לחייב עם הורי המשיבה ואביה בפרט, עליהם העיד החייב במהלך חקירתו, ובשים לב לכך שהדירה נרכשה בשנת 2009 לאחר שבני הזוג שנישאו בשנת 1996, תחזקו מערכת נישואין יציבה משך כ- 13 שנה, ואף היו אז הורים לארבעה ילדים משותפים.

61. המשיבה טוענת כי הדירה שנרכשה תמורת 3 מיליון ₪ [החייב טוען בסיכומיו כי הדירה נרכשה תמורת 3.4 מיליון ₪, ובחקירתו ביום 15.7.21 ציין כי מדובר "כמדומני" בסכום של 3.2 מיליון ₪ (סיכומי החייב, עמ' 23, ש' 8)], מומנה מהעברות בנקאיות בסך של 1,448,780 ₪ לטובת רכישת הדירה (מש/2), וכן ממשכנתה שנלקחה על ידי המשיבה בחשבון משותף שהיה לה יחד עם החייב, וכי אביה העביר לידיה סך של כ- 20,000 ₪ לצורך כיסוי תשלומי המשכנתה.

62. ואולם, המשיבה מודה כי המשכנתה נלקחה במסגרת חשבון משותף של החייב והמשיבה. גם החייב מאשר כי "המשכנתא על הדירה בפנורמה ירדה מהחשבון המשותף שלי ושל המשיבה" (פרו', עמ' 22, ש' 20). המשיבה לא הוכיחה כי באותה עת לא היה לה חשבון אחר, ואף לא הבהירה מה מנע ממנה לפתוח חשבון בנק יעודי על שמה בלבד לצורך סילוק המשכנתה. אמנם, אני נותנת אמון בטענות המשיבה והחייב כי הורי המשיבה אכן סייעו במימון רכישת הדירה, ואף העבירו להם כספים שיכול ושימשו גם למימון המשכנתה. ואולם, המשיבה לא הוכיחה כי אביה הפקיד בידה באופן סדיר ומידי חודש בחודשו כ- 20,000 ₪, וגם אם כך היה, לא הוכח כי מדובר במתנה המיועדת למשיבה בלבד, ולא לשני בני הזוג, או כי סכום זה נועד דווקא למימון המשכנתה, ולא להוצאות מחייה אחרות של המשפחה, ואף אין בטענה זו כדי לגרוע מכוונת השיתוף הנלמדת מהוראות הסכם הגירושין וממסמך הנסטינג, מב/4.

63. החייב העיד כי "... (המשיבה, ע"א) היתה מקבלת 20,000 ₪ במזומן כדי לחיות" (פרו', עמ' 22, ש' 19). לאחר מכן, העיד כי נלקחה משכנתה נוספת על הדירה בפנורמה לטובת מימון השיפוצים בבית המגורים, כאשר "זה ערבוב אחד של משכנתאות" (פרו', עמ' 22, ש' 22-21), וכי המשכנתה שולמה באמצעות כסף שהמשיבה הייתה מקבלת כל חודש מאביה בסך של 20,000 ₪. במקום אחר טען החייב כי סכום זה נועד לא רק לסילוק המשכנתה, אלא גם למימון ההלוואה של הרכב בייבוא אישי שרכש למשיבה אביה (פרו', עמ' 23, ש' 26-25).

64. העובדה שניטלה משכנתה נוספת על הדירה בפנורמה לצורך מימון השיפוצים בבית המגורים המשותף, כפי שהעיד החייב אך מחזקת ותומכת בכוונת השיתוף שהייתה לבני הזוג ביחס לנכס זה (וחזקה על המשיבה שהייתה מבקשת לצרף ראיות להפרכת טענתו זו של החייב אלמלא הייתה נכונה). גם מעיון בהעברות הבנקאיות שצורפו כמש/2, לא ניתן ללמוד כי העברות אלו אכן נועדו למימון הדירה בפנורמה. ואולם, גם אם כך הדבר, הרי שחלקן הופקד ישירות לחשבון המשותף של המשיבה והחייב, ומכל מקום, אין בטענות המשיבה לעניין מקורות המימון, כדי לגרוע מכוונת השיתוף ביחס לנכס זה, כפי שהיא נלמדת מהסכם הגירושין וממסמך הנסטינג, מב/4.

65. טענות המשיבה כי הזכויות במחצית הדירה בפנורמה הוענקו לחייב כנגד הסכמתו לשלם את דמי המזונות הנדיבים וההוצאות שנקבעו בהסכם הגירושין, כמו גם יתר התחייבויותיו בהסכם, אינן עולות בקנה אחד עם הוראותיו הברורות והמפורשות של הסכם הגירושין מהן עולה כי זכויות החייב במחצית הדירה בפנורמה היו קיימות לזכותו ערב חתימת הסכם הגירושין. בשים לב לרמת החיים הגבוהה מאוד של המשפחה, הרי שאין בסכומים הנדיבים (מאוד) שהסכים החייב לשלם בגין מזונות, ונשיאה בהוצאות, כדי להעיד על כך שסכומים אלו מהווים רכישה של מחצית זכויות המשיבה בדירה בפנורמה, גרסה שאינה עולה בקנה אחד עם תוכנו המפורש של הסכם הגירושין, מסמך הנסטינג, ויתר הנימוקים שהובאו לעיל.

66. מכאן, שהסכם הגירושין כלל אינו מעניק לחייב זכויות שלא היו לו, אלא מצהיר על זכויות שהיו לו בדירה בפנורמה ערב חתימת הסכם הגירושין. לפיכך, ביחס לזכויות הבעלות של החייב בדירה בפנורמה, אין מדובר כלל בהענקה, אלא בהצהרה על זכויות קיימות. לא מובן לי מדוע סבורה המשיבה כי היה על הנאמן לנקוט בהליך הצהרתי נפרד או מקדים קודם לבקשתו שלפניי לפירוק השיתוף וחיוב המשיבה להעביר לקופת הפש"ר את דמי השכירות בגין חלקו של החייב בדירה בפנורמה.

67. שאלה אחרת היא אם ניתנה תמורה בת ערך כנגד ויתור החייב על חלקו בדמי השכירות כל עוד אמה של המשיבה מתגוררת בדירה, והיא בין החיים. ויתור זה נעשה מכח הסכם הגירושין, ולכן יש לבחון אותו באספקלריה של סעיף 96 לפקודה. המשיבה טענה בחקירתה כי ויתרה על הזכויות במחצית הדירה בפנורמה כנגד תשלום המזונות והוצאות הילדים בסכום של 26,000 ₪ בחודש:

    "קיבלתי דמי מזונות בסך של 16,000 ש"ח והחייב טען שהוא יכול לתת רק לי רק סך של 2,000 ש"ח לילד אז קיבלתי מזונות יחסית גבוהים שהחייב התחייב שלא להפחית אותן. קיבלתי בנוסף תשלומים משתנים של כל מיני חוגים, עזרה, קייטנות, צופים, שיעורים פרטיים וכו', עלויות ביגוד והנעלה וכל מיני עלויות שונות שנוגעות לילדים. החייב היה אמור לשלם לי וכל זה מסתכם בערך בסך של 26,000 ₪ לחודש ותמורה לכך נתתי לחייב מחצית מהדירה בפנורמה וזה אפשר לי להשאר בבית ... (בית המגורים, ע"א) ולהמשיך לקיים את הילדים בצורה סבירה" (ראו: פרו', עמ' 44, ש' 10-1).

     

68. במקום אחר בעדותה (פרו', עמ' 33, ש' 30-28) טענה המשיבה כי חיובי המזונות הגבוהים ויתר ההוצאות, נועדו לאפשר את המשך מגוריה של המשיבה בבית המגורים, וזאת בשל החשיבות שראו בני הזוג בהמשך מגורי הילדים בדירה זו על רקע הטלטלות הרבות שפקדו אותם.

69. ואולם, כבר קבעתי כי לחייב זכויות בדירה בפנורמה ללא קשר להסכם הגירושין, וכי הסכם הגירושין אך מצהיר על זכויות שהוענקו לו קודם לכן. לפיכך, דמי השכירות אינם מהווים תמורה עבור רכישת הדירה בפנורמה, וגם המשיבה אינה טוענת כך.

70. גם בעמ' 34 לעדותה, הסבירה המשיבה כי "את השכירות אני ממשיכה לקבל. הוא לא יקבל כדי שאני אוכל להמשיך את הכסף להמשיך ולגור" (פרו', עמ' 34, ש' 2-1), היינו: לא נטען כי ניתנה תמורה עבור דמי השכירות, אלא כי העברתם לידיה נועדה לאפשר לה לממן את המשך מגוריה בבית המגורים.

71. לפיכך, אני קובעת כי לא ניתנה תמורה בת ערך בגין ויתור החייב על חלקו בדמי השכירות. למרות האמור, אין בכוונתי להענות לבקשת הנאמן ולחייב את המשיבה להפקיד בקופת הפש"ר את כל הכספים שקיבלה בגין דמי השכירות מאז מתן צו הכינוס ועד היום. כמו כן, אין בכוונתי להורות לה בשלב זה להפקיד דמי השכירות בגין חלקו של החייב בדירה בפנורמה על ידי השוכרת, אמה של המשיבה, ישירות בקופת הפש"ר.

72. אני סבורה כי לבית המשפט יש שיקול דעת שלא להורות על ביטול הענקה חרף התקיימות התנאים לביטולה. אסמכתה לגישתי זו, מצאתי בע"א 3853/98סדן, עו"ד נ' רוזנטל, פ"ד נז(4) 699, 711-710 (2003):

     

    "אכן, עולה שאלה בעלת היבט עקרוני: האם ובאיזו מידה נתון לבית-המשפט שיקול-דעת שלא להורות על ביטול הענקה על-פיסעיף 96גם מקום שהוכחו כל התנאים שהפקודה מציבה לצורך ביטול כאמור? שאלה זו נסמכת, בין היתר, על נקודת המוצא כי הענקה פסולה על-פיסעיף 96אינה בטלה מעיקרה אלא ניתנת לביטול (ראה ש' לוין, א' גרוניס פשיטת רגל [6], בעמ' 321)."

    ...שאלה היא אם שיקול-דעת רחב זה כולל גם אפשרות שלא לבטל הענקה כלל כאשר הוכחו כל התנאים הנדרשים לביטול, אך מקום שנסיבות העניין עשויות, במאזן כולל, להביא לתוצאה בלתי צודקת בבחינת מערך הנזקים היחסי בין מקבל ההענקה לנושים תוך התייחסות אפשרית גם להיבטים של תום-לב הצדדים הנוגעים בדבר. אם אכן קיים שיקול-דעת כאמור, הדעת נותנת כי הוא יופעל בנסיבות חריגות ויחייב הערכה מורכבת ומשולבת של שיקולי מדיניות כלליים ומיוחדים למקרה הנדון".

     

73. בנסיבות המקרה שלפנינו, אני סבורה כי ביטול הענקה ביחס לדמי השכירות יוביל לתוצאה לא הגונה ולא צודקת מכמה טעמים.

74. ראשית, למרות קביעתי כי הזכויות בדירה בפנורמה היו משותפות לשני בני הזוג לפני חתימת הסכם הגירושין, הרי שבכל זאת, אין להתעלם מעזרת הוריה של המערערת לזוג באופן שסייע או אפשר את רכישת הדירה בפנורמה. נכון, לא קיבלתי את עמדת המשיבה כי מדובר בנכס השייך רק לה בלבד. ואולם, בחינת הסכם הגירושין תחת הפריזמה של סעיף 96 לפקודה תוך התעלמות מעזרה זו, וממקורות המימון של נכס זה, תוביל לתוצאה בלתי צודקת ובלתי הגונה.

75. שנית, אין מדובר בנסיבות בהן העברת דמי השכירות למשיבה הייתה נגועה בחוסר תום לב או בכוונה להבריח נכסים מאת הנושים.

76. שלישית, אין להתעלם מכך שהמשיבה לא עמדה על בקשתה לקציבת מזונות במסגרת הליך זה, אף שלזוג ארבעה ילדים ילידי 1.6.1998, 4.7.2001, 23.1.2005 ו- 1.03.2009. גם כיום מפרנסת המשיבה שני ילדים קטינים וילד נוסף שלא מלאו לו 21 שנה, שהמשיבה לא מקבלת מזונות בגינם מאז פתיחת ההליך.

77. באשר לסעד שהתבקש על ידי הנאמן לעניין פירוק השיתוף, כפועל יוצא מזכאותו של החייב למחצית הזכויות בדירה בפנורמה, אני סבורה כי יש להורות על פירוק השיתוף בדירה זו, וזאת בשים לב להוראת סעיף 37(ב) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, הקובע כי גם אם הייתה בהסכם שיתוף, הוראה המגבילה את הזכות לדרוש את פירוק השיתוף לתקופה העולה על שלוש שנים, רשאי בית המשפט להורות על פירוק השיתוף, על אף התניה אם נראה לו הדבר צודק בנסיבות העניין. במקרה שלנו, חלפו שלוש שנים מאז חתימת הסכם הגירושין, החייב מצוי בהליכי פשיטת רגל בשל חובות עתק, ולכן פירוק השיתוף בשלב זה צודק בנסיבות הענין.

78. יחד עם זאת, אני סבורה כי ההתחייבות שניתנה לאפשר להוריה של המשיבה מגורים בדירה בפנורמה עד אריכות ימיהם ושנותיהם בדמי שכירות מופחתים בסך של 7,000 ₪, אינה תולדה של הסכם הגירושין, ניתנה הרבה קודם להסכם הגירושין, ומחייבת הן את החייב, והן את המשיבה. הסכם הגירושין לא יצר התחייבות חדשה יש מאין, אלא עיגן את התחייבות בני הזוג לאפשר להורי המשיבה להתגורר בדירה בדמי שכירות מופחתים עד יום מותם. התחייבות זו, יש להניח, ניתנה על רקע סיוע ועזרה שניתנה לבני הזוג, בין היתר, לצורך מימון ורכישת הדירה בפנורמה. לפיכך, פירוק השיתוף ייעשה תוך הבטחת זכויותיה של אם המשיבה אשר כלל לא הייתה צד לבקשה, להמשיך ולהתגורר בדירה בפנורמה עד אריכות ימיה ושנותיה, תמורת דמי השכירות בסך של 7,000 ₪ לחודש. לפיכך, ביחס לבקשה לפירוק השיתוף בדירה בפנורמה, ייקבע דיון נוסף לשם קביעת האופן בו יבוצע פירוק השיתוף, ובכדי להבטיח כי זכויותיה של אמה של המשיבה לא תיפגענה.

     

    הנכס בשוויץ:

79. אין חולק כי בסעיף 11(א) להסכם הגירושין הוסכם כי חלקה של המשיבה בנכס בשוויץ (1/3; 2/3 בבעלות שני אחיה של המשיבה בחלקים שווים) יישאר בבבעלותה של המשיבה, וכי החייב מוותר על כל טענה או דרישה בגין נכס זה.

80. הנאמן טען בסיכומיו כי מסעיף 11(א) ממסמך ה"נסטינג" (מב/4), עולה כי החייב ויתר על זכויותיו בנכס בשוויץ, וכן ויתר על החזר הסכום ששילם בגין המשכנתה שרבצה על הנכס, מבלי לקבל כל תמורה. לפי סעיף 6 להסכם ה"נסטינג", מב/4, החייב שילם סך של 104,000 פרנק שוויצרי (כ- 370,000 ₪) בגין המשכנתה שרבצה על הנכס בשוויץ, ולכן נהיר שהייתה קיימת כוונת שיתוף בנכס. המשיבה והחייב הסתירו ולא גילו את העובדה שהחייב שילם את הסכום האמור לצורך סילוק המשכנתה בנכס בשוויץ, ועקרו עניין זה מן ההסכם שאושר בבית המשפט לענייני משפחה, כאקט מובהק של הברחת נכסים.

    לפיכך, יש להצהיר כי החייב שותף שווה עם המשיבה בחלקה בנכס בשוויץ, ולחייב את המשיבה להסמיך את הנאמן לבצע בשמה כל פעולה הדרושה לשם רישום זכויות בנכס בשוויץ ע"ש החייב; לחלופין, לחייב את המשיבה לשלם לקופת הכינוס את שווי חלקו של החייב בנכס בשוויץ; ולחלופי חלופין, להורות למשיבה לשלם לקופת הכינוס את הסך של 104,000 פרנק שוויצרי ששילם החייב בגין סילוק המשכנתה שרבצה על הנכס בשוויץ, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום ביצוע התשלום ועד מועד ההשבה בפועל.

81. המשיבה טענה בסיכומיה כי מאז ומתמיד הייתה הבעלים של 1/3 מהזכויות בדירה בשוויץ אשר נקנתה על ידי אביה עבורה ועבור שני אחיה. האב דאג לשלם את המשכנתה שנלקחה בגין רכישת הדירה. עם פטירת האב, לקחו על עצמם המשיבה ואחיה לפרוע את המשכנתה במלואה בחלקים שווים. זכות הבעלות בדירה מעולם לא הייתה של החייב ומעולם לא נרשמה על שמו, וממילא לא הוכח אחרת על ידי הנאמן. הנאמן מנסה להראות כוונת שיתוף חד-צדדית בנוגע לנכס בשוויץ, תוך שהוא מתעלם מן העובדה שהחייב נותר הבעלים של הווילה בקיסריה.

    מנגנון השיתוף לו טוען הנאמן, אינו יכול לפעול חד-צדדית לטובת החייב, קל וחומר באיזון משאבים. לא ניתן לדרוש מחצית מזכויות המשיבה בדירה מבלי שהמשיבה תקבל מחצית זכויות החייב בווילה בקיסריה.

    לא רק שלא ניתן לקבוע במקרה זה, הענקה ביחס ל- 104,000 דולר ששולמו על ידי המשיבה לטובת פירעון חלקה במשכנתה בגין הנכס בשוויץ, אלא שהחייב הוא אשר נותר חייב למשיבה מחצית מהסך של 104,000 דולר (קרי: 52,000 דולר) אשר קוזז לה ביתר ע"ח חלקה בתשלום המשכנתה.

     

    הכרעה: הנכס בשוויץ:

82. לא נסתרה טענת המשיבה כי את חלקה בנכס בשוויץ קיבלה במתנה מאביה יחד עם אחיה, בתקופת הנישואין, ולכן נכס זה אינו בר איזון, לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973. לא הוכחה על ידי החייב או הנאמן כוונת שיתוף ביחס לנכס זה. העובדה שבמסמך הנסטינג התייחס החייב לנכס זה כנכס משותף, לא די בה לשכנעני שאכן מדובר בנכס בר איזון, ולראיה, שבהסכם הגירושין נקבע כי נכס זה יוותר בבעלות המשיבה. עמדתי זו מתחזקת בשים לב לכך שהנכס בשוויץ מוזכר בהסכם הגירושין בצוותא חדא עם הווילה של החייב בקיסריה שאותה ירש מאמו, אשר גם ביחס אליה נקבע כי אינה בת איזון ותיוותר בידי החייב.

83. לפיכך, אין מדובר כאן בהענקה, אלא בנכס שכלל אינו בר איזון כפי שהנכס בקיסריה אינו בר איזון.

84. באשר ליתרת המשכנתה ביחס לנכס בשוויץ, אכן כפועל יוצא מן הקביעה כי מדובר בנכס של המשיבה בלבד, אשר אינו בר איזון, היה על המשיבה לשאת לבדה ביתרת המשכנתה בסך של 104,000 דולר. המשיבה הודתה בחקירתה כי תשלום זה בוצע מתוך חשבון הצללים בחו"ל (פרו', עמ' 45, ש' 31-30). בסעיף 3 להסכם הצללים נקבע כי סכום זה יקוזז במלואו מחלקה של המשיבה לפני חלוקתו בין הצדדים. ואולם, בסעיף 4 לאותו הסכם נקבע כי חלקה של המשיבה בחשבון הבנק לא יפחת מן הסך של 472,192 דולר. לא ניתן כיום להתחקות מאחורי טעם זה. ואולם, יש להניח כי בזמן אמת שיקף הדבר את ההתחשבנות הנכונה ביחס לחשבון זה, בהתחשב במשיכות שבוצעו מתוכו על ידי שני הצדדים.

85. מעדות המשיבה ודפי החשבון שהוצגו על ידה עולה כי קיבלה כספים בחסר מאותו חשבון בסכום של 47,192 דולר, כאשר סכום זה מגיע לפי שער דולר של 3.6 ₪, לסך של 170,000 ₪, סכום הנזכר בהתכתבויות בין החייב למשיבה. מכאן, שלא נותר חוב של המשיבה כלפי החייב מכח הסכם הצללים, אלא ההפך מכך. לפיכך, אני דוחה את טענות הנאמן ביחס לסכום זה. יש לציין כי הסכם הצללים אינו חלק מהסכם הגירושין, ולכן אינו מהווה חלק מן הבקשה לביטול הסכם הגירושין לפי סעיף 96 לפקודה. בהקשר לטענות המשיבה כי לא קיבלה מלוא הכספים המגיעים לה על פי הסכם הצללים, תרופתה של המשיבה הייתה הגשת תביעת חוב לנאמן.

     

    ג'יפ המרצדס:

86. אין חולק כי מן ההסכמות בסעיף 16 להסכם הגירושין עולה כי החייב ויתר על זכויותיו ברכב המשותף מסוג ג'יפ מסוג מרצדס G קלאס (להלן: "הרכב"), ולכל הפחות, ויתר על זכותו לעתור לפירוק שיתוף ברכב לאלתר, והעניק לחייבת זכויות בצורת נשיאה בתשלומים משמעותיים בקשר עם הרכב, המצוי בשימושה הבלעדי של המשיבה, מבלי שהמשיבה תשלם לחייב דמי שימוש בגין השימוש ברכב.

87. הנאמן טען בסיכומיו כי הואיל והחייב העניק למשיבה את זכויותיו ברכב, יש להורות על מכירתו של הרכב לאלתר לכל המרבה במחיר, תוך העברת מחצית מהתמורה שתתקבל לקופת הכינוס, ולחלופין, לאפשר למשיבה לרכוש מחצית מהזכויות ברכב, על פי מחירון לוי יצחק או על פי שמאות מטעם שמאי שימנה בית המשפט.

    כמו כן, מכיוון שעל פי סעיף 16 להסכם הגירושין, נשא החייב לבדו בהחזרי ההלוואה שרבצה על הרכב, יש לחייב את המשיבה להשיב לקופת הכינוס מחצית מהסכומים ששילם החייב לבדו בגין ההלוואה. בתוך כך, יש להורות למשיבה ולחייב לפרט בדיוק מהם הסכומים ששילם החייב בגין ההלוואה, החל ממועד החתימה על הסכם הגירושין, בצירוף אסמכתאות.

88. המשיבה טענה בסיכומיה כי כחלק מאיזון המשאבים שנערך בין הצדדים, נקבע בסעיף 16 להסכם הגירושין, כי הרכב הרשום ע"ש המשיבה, ייוותר בבעלותה המלאה וישמש אותה ואת הילדים. אף על פי שהנאמן מנסה לטעון שמדובר בג'יפ יוקרתי שהחייב ויתר על זכויותיו, הרי שלא רק שהחייב לא ויתר על זכויותיו ברכב, אלא אף דאג להכניס סעיפים להסכם הגירושין, לפיהם הוא זכאי לקבל מחצית משוויו לכשיימכר, ואף כי יתאפשר לו לעשות בו שימוש לבקשתו. הנאמן בחוסר תום לב מתעלם לחלוטין מרכבי היוקרה שנותרו בידי החייב במסגרת איזון המשאבים.

89. הכרעה: כאמור, אין בדעתי להידרש לראיות החדשות שצורפו על ידי המשיבה שלא כדין לסיכומיה ביחס לרכבים שהיו בבעלות החייב בעת חתימת הסכם הגירושין. מעדות החייב עולה כי הרכב שנותר בידי המשיבה נרכש בייבוא אישי באמצעות הלוואה מובטחת במשכנתה שניטלה בחשבון המשותף, כאשר הלוואה זו מומנה על ידי האב המנוח של המשיבה עד לפטירתו בחודש מאי 2016. ממסמך הנסטינג, מב/4, עולה כי על הרכב נותרה יתרת חוב זניחה בסכום של 35,000 ₪ בלבד. עוד עולה מעדות החייב כי בעת חתימת הסכם הגירושין, היה בבעלות החייב רכב מסוג פורשה 2018 שנרכש תמורת 620,000 ₪ או 640,000 ₪ (עדות החייב, פרו', עמ' 31, ש' 6). גם מעדות המשיבה עולה כי "החייב החליף 3 מכוניות פורש" (פרו', עמ' 44, ש' 34-33).

90. גם אם ההלוואה על הרכב שולמה על ידי שני בני הזוג מחשבונם המשותף, וגם אם התחייב החייב לשאת בתשלומים בגין הוצאות רכב זה, לא עלה בידי הנאמן לשכנעני, ולו ברמה המינימלית הנדרשת להוכחת יסוד שלילי, כי לא ניתנה תמורה בת ערך ביחס לג'יפ המרצדס שנותר בידי המשיבה, וזאת בפרט לאור ההסכמות לפיהן, בעת מכירת הרכב תחולק תמורתו בין הצדדים, בשים לב לסכום הזניח שנותר בגין יתרת ההלוואה (35,000 ₪), על פי מסמך הנסטינג, מב/4, ובהתחשב בעובדה שהמשיבה ויתרה במסגרת הסכם הגירושין על רכב/ים שהיו בבעלות החייב בעת החתימה על הסכם הגירושין. הבקשה לביטול הענקה ביחס לרכב זה, נדחית.

     

    החשבון בבנק הבינלאומי:

91. אין חולק כי בסעיף 13 להסכם הגירושין הוסכם שהמשיבה תישאר הבעלים של חשבון הבנק שעל שמה בבנק הבינלאומי, ושהחייב מוותר על כל טענה בקשר לזכויות בחשבון בנק זה.

92. הנאמן טען בסיכומיו כי החייב והמשיבה לא פירטו בהסכם הגירושין מה הסכום הקיים בחשבון בבנק הבינלאומי, ואם היו כספים שהמשיבה משכה. אשר על כן, ובשים לב לכך שהמשיבה לא התייחסה ולא התנגדה לסעד זה במסגרת תגובתה, יש להורות למשיבה להעביר לעיונו של הנאמן דפי חשבון בבנק זה, הן במועד הפירוד והן בעבר, ולהורות למשיבה להעביר לקופת הכינוס מחצית מהכספים שהיו בחשבון הבנק, בהתאם למועדים שיתבררו מדפי הבנק שיימסרו.

93. המשיבה טענה בסיכומיה כי כפי שהצהירה וטענה בעדותה שלא נסתרה, ועל פי מסמכים שנמסרו על ידה לדרישת הנאמן בחקירתו מיום 15.9.19, הייתה למשיבה יתרת זכות בחשבון בסך של 120,000 ₪ שמקורם ממכירת נכס בחברה שהמשיבה הייתה שותפה בה, ותמורת הנכס התחלקה בין המשיבה לאחותה.

94. הכרעה: בעדותו לפניי, העיד החייב כי: "למשיבה היה חשבון בבנק הבינלאומי והיה בו סך של 120,000 ₪. המשיבה היתה שותפה עם אשתו של עו"ד ... ז"ל בחברת נדל"ן זו וזו חברה שאבא של המשיבה הקים לה והמניות היו של המשיבה. זה העודף אחרי שמכרו את כל הרכוש אחרי מותו של עו"ד ... הכסף שייך למשיבה ואחותה" (פרו', עמ' 25, ש' 18-15).

95. אמנם, החייב הירבה לשקר במצח נחושה בפני בית המשפט, ואף הודה בכך בכתב טענות שהגיש לבית המשפט. ואולם, גם לאחר שהזהרתי את עצמי ביחס לעדותו של החייב, מהימנים עליי דבריו ביחס לחשבון המשיבה בבנק הבינלאומי, הן גרסתו ביחס למקור הכספים בחשבון, והן דבריו כי מדובר בכספים שהאיזון כלל אינו חל עליהם לאור ההפרדה הרכושית בין הצדדים ביחס לעסקים שניהלו. לפיכך, אין מדובר בהענקה, אלא בחשבון שאינו בר איזון. משעה שהן החייב והן המשיבה העידו אותו דבר ביחס לסכומים שהיו בחשבון (125,000-120,000 ₪), ומשגרסת החייב ביחס למקור הכספים בחשבון זה, מהימנה עליי, אף לא ראיתי ליתן צו המחייב את המשיבה למסור מידע ביחס לחשבון זה, מעבר לפרטים שנמסרו. הבקשה לביטול הענקה ביחס לחשבון זה, נדחית על ידי.

     

    החשבון המשותף בבנק לאומי:

96. אין חולק כי בסעיף 12 להסכם הגירושין הוסכם שחשבון הבנק המשותף שהיה לצדדים בבנק לאומי סניף 889 בחיפה, ייסגר כשהחייב יישא בכיסוי החובות וההתחייבויות שהיו בחשבון באותה עת.

97. הנאמן טען בסיכומיו כי קיימת הענקה גם ביחס לחשבון המשותף בבנק לאומי שכן מסעיף 8 למסמך ה"נסטינג" (מב/4) עולה כי החייב שילם לבדו סך של 45,000 ₪ בעוד שהמשיבה לא הוכיחה שכנגד סך זה, ניתנה לחייב תמורה כלשהי.

    אשר על כן, יש להורות למשיבה להשיב לקופת הכינוס סך של 22,500 ₪ (מחצית מהסכום ששילם החייב לבדו), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד התשלום ועד מועד ההשבה בפועל. ככל שיתברר שהחייב שילם לבדו למעלה מסך של 45,000 ₪, הנאמן שומר על זכותו לעתור בבקשה נפרדת ביחס להפרש שבין הסך של 22,500 ₪ לסכום ההעברה שיתגלה.

98. המשיבה טענה בסיכומיה כי הנאמן מתעלם לחלוטין מיתרת זכות שהייתה לחייב בחשבון הבנק הפרטי שלו בבנק הפועלים (חשבון שלמשיבה זכויות חתימה בו) בסך של 1,551,786 ₪ (ני"ע) שהמשיבה ידעה על קיומה. ביום 19.2.18 הועבר על ידי החייב, ללא ידיעת המשיבה, לטובת החברה שבבעלותו, מלוא הסכום.

99. החייב טען בסיכומיו כי למשיבה מגיע מחצית הסך של כ- 1.58 מלש"ח שהחייב משך מחשבונו בבנק הפועלים והעביר לחברה שבבעלותו.

100. הכרעה: גם כאן, אין בדעתי להידרש לראיות חדשות שצורפו לסיכומים. המשיבה אף מנועה מלטעון כי ניתנה תמורה בת ערך, כאשר לדבריה, כלל לא ידעה שיתרת הזכות בחשבון (ני"ע בסך של 1,551,786 ₪) נמשכה מן החשבון בסמוך לפני חתימת הסכם הגירושין, והאמינה לדברי החייב כי הכספים נמשכו זמן רב קודם לכן. יחד עם זאת, גם בהתעלם מכספים אלו, לא עלה בידי הנאמן לשכנעני כי לא ניתנה תמורה בת ערך, וזאת בשים לב לכך שגם מתוך הסכם הצללים, עולה כי בין הצדדים הייתה התחשבנות כספית שבגינה לא התחלקו הכספים בחשבון הזר, בחלקים שווים, מטעמים שלא הובהרו די צרכם. לפיכך, הבקשה לביטול הענקה ביחס לחשבון זה, נדחית.

      

     הסך של 69,000 ₪:

101. אין חולק כי בסעיף 14(ב) להסכם הגירושין נקבע כי על החייב להעביר לידי המשיבה סך של 69,000 ₪ כשמצוינות המילים "כערכם בשקלים".

102. הנאמן טען בסיכומיו כי הענקת הסך של 69,000 ₪ למשיבה היא הענקה בטלה שלא ניתנה כל תמורה בגינה, ולכן יש להורות למשיבה להשיב לקופת הכינוס את הסך של 69,000 ₪ שקיבלה מהחייב, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד התשלום ועד מועד ההשבה בפועל.

103. המשיבה טענה בסיכומיה כי המילים "כערכם בשקלים" מלמדות כי הסך של 69,000 ₪ נגזר מהמרת מטבע זר. אין ראיה, אף לא לכאורה, לקיומה של הענקה לגבי העברת הסך של 69,000 ₪ לידי המשיבה. מקורם של כספים אלו הינם 20,000 דולר שניתנו למשיבה על ידי אביה ונשמרו בכספת בסניף הבנק הבינלאומי בעיר התחתית בחיפה. החייב העביר את הכספת לבנק לאומי במרכז הכרמל, מבלי שאיפשר למשיבה לקחת את כספה ולא השיב לה את הכספים. לחלופין, ככל שייקבע כי מדובר בהענקה, יהיה על המשיבה להשיב רק מחצית מהסך של 69,000 ₪.

104. הכרעה: בסעיף (14ב) להסכם הגירושין, תחת הסעיף שכותרתו "כספת, תכשיטים ושעונים", נקבע כי החייב יעביר למשיבה סך של 69,000 ₪ כערכם בשקלים, היינו: מסעיף זה עולה כי מדובר בהמרה של כסף זר. המשיבה טוענת לראשונה בסיכומיה כי מדובר בכסף זר, 20,000 דולר, שקיבלה מאביה, שהופקד בכספת שהייתה בשליטת החייב, היינו: כי מדובר במתנה שקיבלה המשיבה בזמן נישואיה, שכלל אינה בת איזון. ואולם, בתצהירה שצורף בתמיכה בתגובתה לבקשה לביטול הענקה, אין זכר לטענה זו, ונטען כי מדובר בתשלום שהינו חלק מאיזון המשאבים. על אף האמור, ואף על פי שלדברים אין זכר בתצהיר התומך בתגובה, מהימנים עליי דברי החייב בחקירתו ביחס למקורם של כספים אלו. בעמ' 21 לתמלול אישר החייב כי: "ה- 69 אלף שקל שאבא שלה נתן לה במזומן, זה היה 20 אלף דולר וזה היה אצלי ואני לא החזרתי לה אותם בחזרה, זה כבר היה בתוך המלחמה"; ובעמ' 39, ש' 9-8: "אני לקחתי את הכסף ושמתי בכספת שלא יגנבו בבית, זה מה שהיה כתוב , וגם כתוב כספת". מהימנים עליי גם דברי המשיבה כי כספים אלו לא שולמו לה על ידי החייב חרף התחייבותו בהסכם, וזאת אף שלא נעלם מעיניי כי מדובר בטענה כבושה שלא נטענה בתצהיר התומך בתגובה לבקשה. טענה זו נתמכת בהתכתבות בין החייב למשיבה, מב/11. מן ההתכתבות, מב/11, עולה כי נכון ליום 28.1.19, סכום זה לא שולם, ואמור היה להיות משולם בחודש מרץ 2019, וזאת חרף התחייבות החייב בהסכם הגירושין מיום 4.5.2018 כי סכום זה ישולם בתוך 60 יום ממועד חתימת הסכם הגירושין. גם החייב בעדותו לא טען כי סכום זה שולם על ידו. מכאן, שאין מדובר בהענקה, אלא בנכס שאינו בר איזון, ואף נחה דעתי כי סכום זה לא שולם למשיבה. הבקשה לביטול הענקה ביחס לכספים אלו - נדחית.

      

     זכויות במוסדות פיננסיים:

105. אין חולק כי סעיף 17 להסכם הגירושין קובע כי כל אחד מהצדדים יוותר הבעלים של מלוא הזכויות הסוציאליות שעל שמו במוסדות פיננסיים, לרבות בנקים, קרנות השתלמות, פיצויים, קופות גמל, פנסיה וכיו"ב, היינו: הצדדים הסכימו לוויתור הדדי בנוגע לקופות ולזכויות סוציאליות.

106. הנאמן טען בסיכומיו כי על פי עדות המשיבה, היא והחייב לא פעלו להזמנת חוות דעת אקטוארית בקשר עם הזכויות במוסדות הפיננסיים, ולכן לא ידוע מה היקף הזכויות הכלול בוויתור, וברי שלא נעשה כל איזון, אלא הפרדה. לפיכך, מדובר בהברחת נכסים קלאסית ובהענקה שנעשתה ללא תמורה ובחוסר תום לב. לאור האמור, יש ליתן צו המופנה לכל מוסד בנקאי ו/או מוסד פיננסי, המורה להם להעביר לנאמן מידע על זכויותיה האמורות של המשיבה אשר החייב ויתר עליהן, וכל הטענות בעניין זה תישמרנה במלואן. כן יש להורות שלאחר קבלת המידע והחשבונות, תוגש בקשה מתאימה לחיוב המשיבה בתשלום המגיע לחייב מתוך הזכויות כאמור.

107. המשיבה טענה בסיכומיה כי דרישת הנאמן במעמד הסיכומים לסעד של קבלת מסמכים ומתן צווים תוך הגשת בקשה משלימה, אינה ברורה. אין אפשרות לאחר הגשת סיכומים בבקשה, לעתור לסעדים נוספים בבקשה משלימה.

108. הכרעה: גם הנאמן, בהעדר מסמכים תומכים, אינו טוען כי עלה בידו להוכיח שמדובר בהענקה בטלה, אלא שהוא ביקש במעמד הגשת הבקשה לביטול הענקה, כי בית המשפט יורה בשים לב לנחיתות האינפורמטיבית בה הוא מצוי, ליתן צו המופנה לכל מוסד בנקאי ו/או מוסד פיננסי, חברות ביטוח, קרנות, קופות גמל, בתי השקעות ומוסדות פיננסיים להעביר לנאמן מידע שלם על זכויות המשיבה נכון למועד הפירוד, ולאפשר לנאמן להגיש בקשה משלימה על פי הנתונים שיתקבלו.

109. אף שבקשת הנאמן למתן צו לחשיפת המסמכים, לא נטענה לראשונה בסיכומים, אלא כבר בבקשה המקורית, אין בכוונתי להיעתר לה. הסכמת הצדדים שכל צד יוותר עם מלוא הזכויות הסוציאליות על שמו, והעובדה שהצדדים לא פעלו לקבלת חוות דעת אקטוארית ביחס לנכסים אלו (פרו', עמ' 46, ש' 18-17), מעידה, לטעמי, על העובדה ששני בני הזוג ראו בנכסים אלו נכסים שאינם בני איזון. עניין זה משתלב עם ההסכמה שהייתה ביניהם עוד מתחילת הנישואין כי תהיה הפרדה רכושית ביחס לעסקיהם של כל אחד מבני הזוג. הנאמן אף לא הציג ולו בדל ראיה לביסוס טענתו הלכאורית בדבר הענקה. הנאמן לא הציג ראיות כלשהן בדבר הזכויות הסוציאליות שנותרו בידי החייב אף שמדובר במידע שהיה נגיש וזמין לנאמן. לפיכך, אין בדעתי להידרש לסעד שעניינו גילוי המסמכים בעניין הזכויות הסוציאליות, המבוקש על ידי הנאמן.

      

     סוף דבר:

110. בשולי הדברים, אתייחס לטענות המשיבה בסיכומיה לחובות של החייב כלפיה על פי הסכם הגירושין או בגין העלמת כספים משותפים מחשבון משותף של בני הזוג. הלכה היא כי במקרה של ביטול הענקה לפי סעיף 96 לפקודה, אין לקזז כנגד החוב לנאמן, שנוצר עקב הביטול, חוב אותו חב החייב למקבל ההענקה. זאת, מן הטעם ש"התרת קיזוז במקרים של הענקות עלולה לפתוח פתח רחב לקנוניות לרעת הנושים בין החייב ובין מקבלי הענקות, שהם כרגיל קרובי החייב או דורשי טוב (ע"א 368/72 קונויסר נ' יעקובי-שוילי, פ"ד כז(1) 302. ראו גם: שלמה לוין ואשר גרוניס פשיטת רגל 251, 334 (מהדורה שלישית, 2010)" [ע"א 8760/14 ארז חבר, עו"ד, נאמן לנכסי החייב סלור (בפשיטת רגל) נ' סלור, בפסקה 34 לפסק דינו של כב' השופט סולברג (נבו 27.1.16)].

111. לאור התוצאה אליה הגעתי ביחס לזכויות הבעלות של החייב בדירה בפנורמה, לפיה אין מדובר כלל בהענקה, אלא בהצהרה על זכויות קיימות, איני רואה כי יש צורך להידרש לבקשה מס' 131 בעניין ביטול סעיף 8 להסכם הגירושין העוסק בזכויות בדירה בפנורמה.

112. סוף דבר, אני מורה על מינוי שמאי להערכת שווי זכויות החייב בדירה בפנורמה. הצדדים יבואו בדברים בעניין זהות המומחה, ויודיעוני זהות המומחה בתוך 7 ימים מהיום. בהעדר הסכמה ימונה שמאי לפי שיקול דעתי. המומחה יעריך שווי זכויות החייב בדירה, וזאת בשים לב להתחייבות החייב לאפשר לאמה של המשיבה להתגורר בדירה עד אריכות ימיה ושנותיה, וכן לאור החלטתי שלא לחייב את המשיבה להעביר לקופת הפש"ר את חלקו של החייב בדמי השכירות עד ליום פטירת האם.

113. לאחר שתונח בפני בית המשפט חוות הדעת השמאית, אזמן דיון במעמד הצדדים לבחינת אופן ביצוע פירוק השיתוף.

114. לאור התוצאה אליה הגעתי, הנני מחייבת את המשיבה לשלם לנאמן הוצאות הליך זה, בסך של 10,000 ₪. בקביעת סכום זה, לקחתי בחשבון את הבקשה למחיקת סיכומים, שהגיש הנאמן בעקבות צירוף ראיות שלא כדין לסיכומים.

      

     לעיוני ביום 10.6.22. 

      

     המזכירות תשגר החלטה זו לצדדים.

      

      

     ניתנה היום, כ"ט אייר תשפ"ב, 30 מאי 2022, בהעדר הצדדים.