פלונית נ' מדינת ישראל

התובעת הייתה בשנת 2011 מנהלת מעבר הגבולות "אלנבי", עובדת מוערכת בשיא הקריירה המקצועית שלה. בתקופה זו נפתחה נגדה חקירה משטרתית בחשד לביצוע עבירות שונות. היום, היא מועסקת בצילום תעודות פטירה במרתפי יחידת הארכיב של המשרד, סובלת מבעיות בריאות קשות וחווה באופן סובייקטיבי תחושת השפלה וניכור יומיומית.

כל זאת למרות שתיק החקירה בעניינה נסגר, מעולם לא הוגשה נגדה קובלנה משמעתית ומעולם לא נפתחו נגדה הליכים מנהליים אחרים או כל הליך שהוא במסגרת הפררוגטיבה הניהולית של המדינה כמעסיק, הנוגעים להגבלה או סיום העסקתה. למעשה אין חולק היום שסאגה בת עשור שתחילתה בענן של חשדות הסתיימה בלא כלום מוחלט. התובעת - אף שלא רגלה על לשונה, לא עשתה לאיש חרפה, לא נשאה על קרובה, כספה לא נתנה בנשך ושוחד על נקי לא לקחה - שילמה ועודנה משלמת מחיר כבד.

השאלה העומדת על הפרק היא מה חלקה של המדינה כמעסיקתה של התובעת בתמונת הדברים הקשה והאם יש מקום לחייב את המדינה בפיצוי כלשהו. נסקור תחילה את הרקע והעובדות:

התובעת החלה את עבודתה ברשות האוכלוסין בשנת 2000. עד לשנת 2010 עבדה במטה הרשות ביחידה לביקורת גבולות ובעיקר באשרות תיור מירדן. במסגרת ההליך כאן, ניסתה המדינה לטעון כי בתקופה זו התעוררו קשיים בתפקודה והציגה בין היתר הליכים משמעתיים שונים שנפתחו נגדה (ונסגרו בלא כלום), תלונות אלו ואחרות, ושאר ליקוט של מיני מסמכים שמייצרת כל מערכת בירוקרטית ונמצאו בתיקה האישי. כבר זה המקום לומר שאנו דוחים כלא רלוונטית כל התייחסות כאמור. מעבר לכך שמשקלם האמתי של מסמכים אלו אינו רב לדעתנו (כאמור כולם נגמרו בלא כלום), הרי שלאור המשך קידומה המקצועי - דומה שהמדינה עצמה לא ייחסה להם שום חשיבות. נתמקד אפוא בתקופה הרלוונטית לענייננו. יצוין שגם ביחס לתקופה זו רב המוץ מן הבר ולהלן יובאו עיקרי הדברים בלבד.

כאמור, בסוף שנת 2010 מונתה לממלאת מקום מנהלת מעבר הגבול אלנבי. לא יכולה להיות מחלוקת כי מדובר במינוי מקצועי חשוב ובכיר אשר כרוך גם בניהול עובדים וגם בהפעלת סמכויות שלטוניות. (מכאן כאמור, שעברה המשמעתי שנזכר לא היה בעל חשיבות ולא מנע את קידומה לתפקיד בכיר ורגיש). המדינה הגישה תצהיר מטעם המבקרת הפנימית של הרשות הגב' נירית גור אריה אלקלעי. לטענת הגב' גור אריה, הרי שביום 24.2.11 התקבלה בלשכתה פנייתו של קונסול ישראל ברבת עמון ובה תלונות חמורות, בדבר מתן אשרות קבוצתיות לאזרחים ירדנים אשר בקשת הכניסה שלהם סורבה קודם לכן בקונסוליה, כל זאת בתמורה לשוחד לכאורה.

לפי עדותה של הגב' גור אריה, הרי שהיא החלה בבדיקת הדברים, ומבירור שערכה התברר כי התובעת היא הגורם שהיה אמון על מתן אשרות לתיירים מירדן. העדה תיארה את הבדיקה שערכה ובמסגרתה התברר לה לכאורה שקיימים אי סדרים על פני השטח, וכן ריבוי תיירים שנכנסו ולא יצאו מישראל מבלי שהדבר גרם לנקיטת פעולות כלפי הסוכנים הרלוונטיים (ראה עמ' 71 שורה 6 לפרוטוקול ואילך ). לדבריה, לאחר שבדקה וערכה דו"ח (אשר העלה חשש לאי תקינות מנהלית): "זה התחבר לי מאוד למכתב הספציפי הזה (מכתבו של הקונסול הערת הח"מ). ולכן לקחתי את הדוח שעשיתי, והעברתי אותו למשטרה מי שאז היה אמון במשטרה בנושא הזה, כי אם משרד החוץ מדבר פה על שוחד. ואני מוצאת זה התפקיד שלי כמבקרת לראות חריגות בנהלים. אוקיי אז התפקיד שלהם הוא לבדוק את זה". לדבריה מאחר שרוב האשרות נחתמו - מטבע הדברים - על ידי התובעת, החשד העיקרי התעורר כלפיה.

הנתבעת טוענת, כי בישיבה שנערכה באפריל 2011 הובהר לתובעת כי היא לא רשאית להנפיק יותר אשרות כניסה. לא ברורה עד היום גרסת הנתבעת האם הוראה זו נבעה כתוצאה מאותם חשדות שבירורם החל באותה עת, או כתוצאה מניגוד עניינים מובנה בין תפקידה כמנהלת המעבר לבין הנפקת אשרות. מכל מקום – התובעת הכחישה את קיומה של הישיבה הנטענת והמדינה לא הציגה כל תיעוד להתקיימותה או עדות של מי שנכח בה (עמ' 78 שורה 36 בעדות גור אריה). המדינה טענה כי התובעת המשיכה להנפיק, עד דצמבר 2011 לפחות, עוד אשרות כניסה למרות איסור זה. נציין כבר עכשיו כי למרות ניסיונות העדה להסביר איך הדבר אפשרי (עמ' 74 שורה 29), לא ברור הכיצד בהינתן שחשדות כה חמורים כבר הועברו למשטרה, איש לא בדק, עקב או פיקח אחרי הנפקת אשרות על ידי התובעת בחודשים אלו או העיר לה על חריגה מהנחיות. כך או כך, לדעתנו לא נמצאה ראיה לכך שהתובעת אכן הונחתה כאמור בשלב זה.

מכאן הולכים הדברים ומסתבכים שכן - חשדות חמורים או לא - התובעת זכתה במכרז כדין ומונתה כמנהלת מעבר הגבול אלנבי לתקופת ניסיון החל מיום 20.12.11.

הנתבעת טוענת, כי בשלב זה אירעו עוד מספר אירועים בעיתיים שנגעו לתובעת. כך הובאו בראיות הנתבעת תלונה של חברת שייט שנגעה לעיכובים שנגרמו על ידי התובעת בתפקידה כראש צוות בקרים בעת שיט מאיטליה לישראל (תפקיד אותו ביצעה כמסתבר באופן מזדמן). המדינה הביאה תיעוד של שיחה עם התובעת בעקבות תלונה זו שאחריה הומלץ שלא תשמש יותר כבקרית ב"קרוזים". בנוסף הובאה תכתובת מתיקה האישי של התובעת בה היא מונחית על ידי אמרכל היחידה, לדווח נוכחות במעבר הגבול ולא דרך הטלפון כפי שנהגה עד לאותה עת. גם לנושאים אלו לא מצאנו כל רלוונטיות לעניין ודומה שהובאו רק על מנת להשחיר את פניה של התובעת. לא ברור מה לנו אם התובעת התנהלה באופן לא מקצועי זה או אחר כבקרית שיט, ומה נוגעת לעניינו הנחיה זו או אחרת ביחס לאופן הטכני בו תבוצע החתמת השעות. נעיר רק שמעצם העובדה שהאפשרות הטכנית לדווח נוכחות דרך הטלפון לא נחסמה בפניה - יש ללמוד שהדבר היה בסמכות ובאישור. מכל מקום, אין כל טענה כי התובעת דיווחה על שעות שלא עבדה בפועל או כל טענה מעין זו.

בשלב זה, וללא קשר מוכח לבדיקה זו או אחרת שמתנהלת בעניינה, החלו עולים קשיים מקצועיים בתפקודה של התובעת כמנהלת המעבר. ביום 6.12.12 נערכה בגשר בדיקה מקצועית על ידי אגף המבצעים והמודיעים ברשות. אין מחלוקת כי הבקרה הציפה קשיים בניהול המעבר.

ביום 10.12.12 קיבלה התובעת מכתב מאת מנכ"ל הרשות לפיו "לאור תיק משמעתי אשר נפתח נגדך באגף המשמעת של הנציבות, הנני מאריך בזה את תקופת הניסיון בה הנך מצויה עד ליום 30.6.13 או עד לסיום ההליכים כנגדך הכל לפי המוקדם". יצוין כי מכתב זה תמוה עד מאוד, משום שאין חולק שבאותה עת עדיין לא נפתח נגד התובעת כל תיק משמעתי או פלילי וכל שהיה הוא בדיקת המבקרת הפנימית. ניסיונות הגב' גור אריה להסביר את הדברים (בעמ' 87 לפרוטוקול) אינם מתקבלים על דעתנו. ייתכן כטענת המדינה בסיכומיה שדובר על טעות ניסוח והכוונה הייתה לאותו דו"ח בקרה מקצועית אך הדברים בהחלט נשארים בצריך עיון. מכל מקום, התובעת עצמה לא נזעקה בעקבות המכתב ודומה שלא פעלה על מנת לברר באיזה תיק משמעתי מדובר כך שכנראה בזמן אמת הדברים הניחו את דעתה. (ראה ההתייחסות הדלה לדברים בתצהיר התובעת סעיף 15).

בעקבות דו"ח הבקרה האמור, זומנה התובעת לשיחה עם ראש מנהל מעברי הגבול. בשיחה זו מיום 16.1.13 הובהרו לתובעת ממצאי הבקרה ונאמר לה שמטרת השיחה היא לחנוך אותה ולהביא למימוש אחריותה וסמכותה בניהול המעבר. לפחות לפי התיעוד – התובעת לא חלקה על ההערות המקצועיות.

מספר חודשים לאחר מכן, הועברה המלצתו המקצועית של ראש מנהל מעברי הגבול, אל מנכ"ל הרשות לפיה יש להפסיק את עבודתה של התובעת כמנהלת המעבר, זאת לנוכח חוסר בכישורי ניהול והיעדר שיפור. בשיחה מיום 3.6.13 כתב ראש המנהל כי "הסברתי לגב' פלונית כי בכוונתי להמליץ למנכ"ל הרשות להפסיק את תפקידה כמנהלת גשר אלנבי עקב חוסר בכישורי ניהול. הזכרתי לעובדת שאף היא...הודתה על חולשה בניהול ובכישורי הניהול שלה... יש לציין כי נוהלו עמה שיחות בעבר לגבי תפקודה וכושר הניהול ואף זכתה לעזרה בדמות מנהל משמרת...שבא לעזור לה בניהול הגשר במשך חצי שנה...ברמה המקצועית קיבלה תגבור מעבר לנדרש...אין ספק שיש לה ידע רב בתחום המנ"א עם זאת, היכולת שלה להמשיך לנהל מעבר מורכב כמו גשר אלנבי הנו חסר ואינו עומדת בציפיות".

ככל הנראה, ובעניין זה אנו חסרים ראיות ומסמכים, פחות או יותר בשלב זה כבר התברר לתובעת ולנציבות שירות המדינה דבר החשדות נגדה והיא לפי עדותה כבר נחקרה אפילו במשטרה. אגב עדותה של הגב' גור אריה, התברר כי ככל הנראה עלו נגד התובעת חשדות שמקורם אחר לגמרי. כך סיפרה (עמ' 91 שורה 25). "בשנת 2013 הגיע למשרד בירושלים למטה, סוכן בשם "ר ג ח" או "ר ח ג". לא משנה מה, הגיע לאגף עם אשרה להכנסת קבוצות תיור. והוא הביא את זה לשומר ואז האשרה נבדקה על ידי המחלקה בשנת 2013, והמחלקה גילתה שהאשרה הזו...היא אשרה מזויפת חתומה על ידי, הכל חתימה רשמית על ידיה. זו לא אשרה רשמית שנחתמה על ידי האגף...אשרה מזויפת לכל דבר ועניין... ואז היא הגישה תלונה כנגד אותו סוכן. הוא נחקר, במהלך החקירה הזו הוא נחקר המשטרה עשתה פשיטה אפילו על המשרד שלו. גילו את החותמת המקורית של משרד הפנים רשות האוכלוסין. גילו אצלון במשרד גילו אצלו כסף ובמהלך החקירה שלו הוא ציין, זה תיק נפרד. תיק חקירה נפרד לגמרי מהתיק שדיברנו עליו קודם. הוא סיפר שהוא היה בקשר באמצעות עוד סוכן נוסף ויליאם טורס, הוא היה בקשר עם העובדת ושילם לה במהלך השנים... הוא שילם כסף תמורה אשרות כניסה אשרות אה כניסה לתיירים במסגרת קבוצות תיור תמורת כסף שהוא שילם"

כאמור, בד בבד ולכאורה ללא קשר לכל החשדות שנזכרו, היא לא עמדה בתקופת הניסיון והוחזרה לעבודה במטה הרשות. חלק מהנחיות הנציבות היו כי בנסיבות העניין יש להחזיר אותה לתפקיד "ללא סמכויות בנוגע למתן אישורים לציבור" (פרוטוקול שיחה מיום 24.6.13 נספח ה לתצהירי התובעת), והיא נדרשה לעבוד מחדרי הסטודנטים במטה ביחידתה הקודמת. בשלב זה אין ספק שחשה השפלה מסוימת ותחושות קשות. אנו מאמינים, בהיעדר טענה אחרת, לדבריה שנאלצה לעבור ממעמד של מנהלת בכירה לעבודה בחדר הסטודנטים במטה וכי דובר בתקופה שעוררה בה אי נעימות רבה. אולם, לדברי התובעת עצמה (סעיף 20 לתצהירה) הרי שמנכ"ל הרשות בעצמו העביר אותה כעבור זמן קצר, להיות רכזת "ועדת הפלשמורה" לגביו לא היו לה טענות. מעבר לכך יוער שהתובעת לא פעלה בשום דרך באותה עת להשיג על ההחלטה להעביר אותה מתפקידה כמנהלת המעבר. משתמע מעדותה של התובעת כי היא גם הודתה למעשה כי הסכימה עם חלק מההערות שכוונו כלפי כישורי הניהול שלה (עמ' 9 שורה 12).

בתפקיד זה עבדה מספר חודשים עד שבסוף יוני 2014 קיבלה מכתב מנציבות שירות המדינה לפיו לאור החקירה הפלילית נגדה נשקלת השעייתה. לאחר התכתבויות שונות עם ב"כ דאז, התקבלה החלטה מנומקת של נציב שירות המדינה להשעות את התובעת מעבודתה. בהחלטה תוארו החשדות החמורים נגד התובעת ובהם לקיחת שוחד, קבלת דבר במרמה, זיוף ושימוש במסמך מזויף. עוד נכתב בהחלטה כי "לאחרונה הועבר תיק החקירה נגדך לפרקליטות מחוז ירושלים וזו הודיעה על כוונתה להעמידך לדין פלילי בכפוף לעריכת שימוע". בהחלטה נסקרו התכתובות השונות עם ב"כ התובעת וכן צוין כי עם פתיחת החקירה הוחלט "באופן מידתי ביותר". להעביר את התובעת לתפקיד אחר ולהמתין להתפתחויות בתיק הפלילי. הנציב פירט כי רק בשלב זה בו התיק נבחן על ידי הפרקליטות וקיימת כוונה להעמיד את התובעת לדין, נמצא מקום להשעותה. אף שהתובעת הייתה מיוצגת כל העת, היא לא מצאה לנכון להשיג על ההחלטה.

תקופת ההשעיה הוארכה מעת לעת כאשר הנימוקים חזרו על עצמם. בהחלטות נכתב בין היתר על ידי הנציבות כי "אנו עוקבים באופן שוטף אחר התפתחויות תיק החקירה נגדך וכאמור מתבצעות השלמות חקירה על ידי המשטרה כאשר שני פרקליטים במחוז ירושלים מחישים את סיום החקירה"

בשלב זה ובשעה טובה, נסגר תיק החקירה נגד התובעת. בנספח יד 1' לתצהיר המדינה צורף מכתבה של עו"ד רבקה אלקובי מפרקליטות מחוז ירושלים, אל מר אסף רוזנברג מאגף המשמעת בנציבות. במכתב זה נסקרו בקצרה הסיבות לסגירת התיק ונאמר בו: "הגענו למסקנה כי אף שישנן בתיק ראיות נסיבתיות רבות, לא ניתן לקשור אותן באופן וודאי אל החשודה פלונית וזאת גם לאור גרסתה כי שיטת העבודה שהייתה נהוגה במקום ועומס העבודה הרב הביאו לתקלות ואי התאמות במסמכים. לאור האמור לעיל...הוחלט על סגירת התיק הפלילי נגד פלונית ונאסר ג'בר מחוסר ראיות מספיקות. עם זאת סברנו שיש מקום לבחון קיומו של הליך משמעתי...לנוכח גרסתה על אי סדרים בעבודתה... מצ"ב תיק החקירה במשטרה לצורך המשך טיפולכם והחלטתכם"

נציין כי לצורך העניין שלפנינו אין משמעות לעילת סגירת התיק "מחוסר ראיות" הדבר מלמד לכל היותר על שיקול דעת של פרקליט זה או אחר ודי בו כדי לנקות את שמה של התובעת לכל דבר ועניין, בהיבט הפלילי. גם המשרד, בניגוד לטענה הראשונית של הגב' גור אריה, לא מצא לנכון להגיש ערר על סגירת התיק נגד התובעת (ראה עמ' 108 שורה 33).

לאור ההתפתחות, ביום 22.12.16 קיבלה התובעת מכתב לפיו לאחר סגירת התיק הפלילי נגדה השעייתה מבוטלת והיא חוזרת לעבודתה "לתפקיד לא ניהולי שאינו כולל סמכויות פיקוח והנפקת אישורים למיניהם" עוד נאמר לה שבתקופה הקרובה תיקה ייבחן על ידי אגף המשמעת לצורך שקילת האפשרות להעמיד אותה לדין משמעתי.

אין חולק כי מעולם לא נפתח נגד התובעת כל הליך משמעתי, לא חקירה, לא קובלנה, לא הליך בבית הדין. על אף זאת, ולמרות הודעת הנציבות על ביטול ההשעיה, הרי שבפועל התובעת לא חזרה לעבודתה. לגבי הסיבות והמניעים לכך, הדעות חלוקות:

בסעיף 33 לתצהיר המדינה הובאו, ללא תימוכין, טענות לפיהן היה קיים קושי להתאים לתובעת תפקיד לאור המגבלות שהוטלו עליה ובהתייעצות עם הנציבות הוחלט כי המגבלה על "הנפקת אישורים" - תהא אשר תהא משמעותה - תוסר. עוד נטען, גם זאת ללא כל תימוכין, כי בשלב זה אגף המשמעת "פעל להזמנת תיק החקירה לצורך בחינתו בהליך המשמעתי, אולם הובהר כי בכוונת הנתבעת 1 להגיש ערר על החלטת הפרקליטות לסגור את התיק הפלילי...ומשכך התעכבה העברת תיק החקירה לאגף המשמעת". כל ההצהרות האלו לא הובאו מפי מאן דהו באגף המשמעת או בנציבות בכלל ולא הוכחו. מה שברור הוא שכאמור לא הוגש כל ערר ובשלב זה לא נערכה כל בחינה של תיק החקירה באגף המשמעת.

מנגד, תפקיד לתובעת לא נמצא. פניית ב"כ התובעת דאז מיום 27.12.16 (נספח יב לתצהיר המדינה), מלמד שלשיטתה הוצעו לה תפקידים "משפילים" כפקידת קבלה אליהם סירבה. סיכום שיחה שנערכה לכאורה ביום 23.1.17 (נספח יא לתצהירי המדינה) מלמד שהתקיימה באותו יום פגישה עם התובעת במשרד מנכ"ל הרשות בה הוצעו לה מספר תפקידים שנדחו על ידה כגון הטמעת טכנולוגיות או עבודה בגנזך הרשות. עוד נכתב בסיכום הפגישה כי "לדברי העובדת הנציבות הותירה לה אופציה להמשך ההשעיה לאור האמור המנכ"ל נענה לדרישותיה וסיכם כי תמשיך בהשעיה לשבועיים נוספים מיום 24.1.17 במהלכם יעשה ניסיון שיבוץ נוסף בהתאם למגבלות". שבועיים אלו הפכו למעשה לשנתיים...

התובעת בעדותה הכחישה קיומה של פגישה זו, אולם הודתה שלמעשה אינה זוכרת בדיוק מה הוצע ועל ידי מי. (כל עמ' 13 ובמיוחד שורה 36), כך שיש להניח מהתכתובת שאכן הייתה פגישה כזאת ושאכן הוצע מה שהוצע. התובעת גם לא הכחישה שסירבה לאותן הצעות בזמנו, אך היה קשה להציל מפיה מדוע. כך למשל אמרה "ברגע שיהיה לי תפקיד שהולם את כישוריי אז כן. אבל לא סייבר הטמעת מערכות איזה תפקיד היה שם? תפקיד לא נודע? אני לא יודעת מה זה היה" (עמ' 15 שורה 3). מכל מקום, ברור שלמדינה היה נוח במצב שנוצר, להשאיר את התובעת בבית. התובעת גם העידה שניסיונה להיקלט בתפקידים (לא ברור בדיוק באיזו תקופה) לא עלה יפה ונגדע ביוזמת המדינה. כך אמרה: "שבועיים באתי למטה אחרי שהחזירו אותי. שבועיים כל יום כמו ילדה טובה. לא יודעת באמת אין לי אינדיקציה לתאריכים. כמו ילדה טובה באתי כל יום כל יום בוקר טוב. מסתכלים עליי כאילו אני קוף מתלחששים מסתכלים. מרכלים עו"ד אשכנזי: אבל לאיזה תפקידים הגעת? עדה, גב' פלונית:לאיזה תפקיד הגעתי? כלום. ש: לא לתפקידים שהציעו לך ת: קיבלתי טלפון מנורית צפתי. פלונית חמודה את מפריעה למיכל יוספוב היא לא רוצה לראות אותך מול העיניים שבי בבית".

משלא אירע דבר בחלוף אותם שבועיים, ב"כ התובעת פנה ביום 8.2.17 במכתב וטען שההגבלות שהוטלו על התובעת לא חוקיות ועל כן "אנו שבים ומבקשים שגב' פלונית תושב לתפקידה הקודם לאלתר וככל שאינכם עושים כן שתוציאו אותה לחופשה או תשעו אותה על חשבון המדינה עד לסיום הבירור בנציבות". לא ברור האם וכיצד השיבו לפניה זו אולם בפועל השעיית התובעת נמשכה.

ביום 7.11.18, היינו כמעט שנתיים מהתכתובת האחרונה בעניין, התקבל במטה הרשות מכתבו של עו"ד גיא דוד מנהל אגף בכיר משמעת. במכתב נסקרו בקצרה ההליכים עד כה ונאמר בו: "נבהיר שוב כי אין בשלב זה סמכות על פי דין להמשך השעייתה של העובדת משנסגר התיק נגדה ולא הוגשה קובלנה משמעתית נגדה. כאמור בהתכתבות קודמת...הוחלט על ידי מנהל אגף המשמעת להזמין את תיק החקירה ולבחון אתו באפיק המשמעתי. תיק החקירה טרם התקבל באגפנו, עם קבלת התיק ובחינתו תישקל השעיית העובדת שוב. נוכח האמור יש להנחות את העובדת לשוב לתפקידה לאלתר ולהורות על הפסקת השעייתה לרבות שכר ההשעיה אותו מקבלת". 7 שנים מהאירועים האחרונים שקשורים לחשדות נגד התובעת, שנתיים ממועד סגירת התיק הפלילי נגדה ובאגף המשמעת עדיין לא הזמינו אפילו את תיק החקירה, זאת על אף שלא ברור מה היה "להזמין" שעה שתיק החקירה צורף כבר למכתבה של עו"ד אלקובי שנתיים קודם לכן.

בעקבות מכתב זה, התקיימה שיחה ביום 19.12.18 עם גורמים בלשכת סמנכ"ל הרשות. לפי סיכום השיחה הובהר לתובעת כי עדיין מתקיים בעניינה הליך משמעתי ועדיין יש הגבלות על שיבוצה. עוד הובהר כי תפקידה האחרון כמרכזת וועדת הפלשמורה בוטל. לכן הוצעו לתובעת שתי אפשרויות תעסוקה: עמדת מודיעין בלשכת ג'נרלי או בלשכת בית שמש. לפי מסמך זה התובעת הודיעה כי אין בכוונתה לעבוד עד שהנציבות תסיים את ההליך. לדבריה הוצעו לה בעבר תפקידים יותר טובים וסירבה לקבל אותם. לפי סיכום דברים זה גם נטען שהוצע לתובעת "ויסות בין משרדי עם התקן" וגם לכך סירבה. בסיכום זה נכתבו גם ציטוטים נוספים שנאמרו כביכול מפי התובעת ולא נראה לנו כאילו הומצאו לצורך המסמך.

לטענת התובעת בקשר לשיחה זו, הרי שהתפקידים שהוצעו לה היו מבזים והיא נדרשה למעשה לעסוק בחלוקת מספרים לאזרחים בתור ללשכה. כך גם העידה (עמ' 16 שורה 6) : "הציעו לי כל מה שקשור למגבלות מחשב לא לבוא במגע עם קהל ולא לבוא במגע עם אנשים. ש: הציעו לך את עמדות המודיעין האלו נכון? ת:לא קיבלתי את זה. בדיוק כמו הסייבר הטמעת טכנולוגיות. הציעו לי לעבור למזרח ירושלים בחוץ אם הבנתי נכון דאז ולתת מספרים...הציעו לי כל מה שלא קשור לרשות האוכלוסין. תעמדי בצד בחוץ ש: לא. ויסות זה לעבור למשרד אחר. לעבור למשרד ממשלתי אחר גם הציעו לך? ת: יכול להיות. ש: אוקיי. ואמרו לך גם ת: אבל לא. לא הייתי עושה את זה. למה שאני יעשה את זה, מה עשיתי. מה חטאתי בחיים שלי? את השנים הכי יפות שלי נתתי למדינה ואני אמשיך לתת למדינה את הכל. את הנשמה שלי אני אתן למדינת ישראל. אבל על מה ועל למה אני אקום ואלך. מה עשיתי? מה חטאתי?"

ביום 26.12.18 נשלח מכתבו של ב"כ התובעת דאז בה נטען כי התפקידים המוצעים כוללים פגיעה לא מתקבלת על הדעת בכבודה כאדם.

באותו יום נשלח אל התובעת מכתב אשר הודיע לה שעליה להתייצב "החל ביום 30.12.18 לעבודה ברשות בתפקיד ראש ענף (מרשם ומעמד) בלשכת מנהל האוכלוסין ירושלים... לתקופה זמנית עד אשר ייסגר התיק המשמעתי נגדך". ויוזכר, שום תיק משמעתי לא נפתח נגדה, למעשה תיק החקירה אפילו לא "הוזמן" עד לאותו מועד.

בשלב זה עדיין ישבה התובעת בביתה. התובעת ניסתה לברר אצל גורמים בנציבות אלו מגבלות עדיין מוטלות עליה ומדוע אך לא נענתה. לבסוף התקבל ביום 23.1.19 מכתבו של סמנכ"ל הרשות לפיו המגבלות שהוטלו בנציבות אכן הוסרו אולם לאור התנהלות חקירה משמעתית בנציבות ולאור "משבר אמון בין הרשות לעובדת החליטה הרשות בהתאם לפררוגטיבה הניהולית שלה להטיל מגבלות על מרשתך ולהציב אותה באחת מהלשכות שהוצעו לה בהתאם לצרכי המערכת".

פניה נוספת לקבלת מספר תיק החקירה בנציבות ולבירור מהותו של "משבר האמון" הנטען נענתה ביום 10.2.19 על ידי מנהלת תחום משמעת ברשות. במכתב זה נדרשה התובעת להתייצב לעבודתה.

בשלב זה ויחד עם הגשת התביעה, פנתה התובעת לבית דין זה בבקשה להשיב אותה לתפקיד ראוי ולהסיר את המגבלות ולחלופין להשעות אותה עד לסיום הבירור בנציבות. בעקבות תגובת המדינה לבקשה לסעד זמני לפיה שיבוצה ייבחן מחדש, היא הוזמנה לשיחה. ביום 12.6.19 התקיימה פגישה בין התובעת וב"כ ובין סמנכ"ל בכיר למנהל והון אנושי ברשות ונציגות משאבי אנוש והלשכה המשפטית. מטרת השיחה כפי שהוצגה הייתה לשמוע את התייחסות התובעת לטענות ל"רשלנות וחריגה מסמכות" ולבחון האם מטילים עליה הגבלות בנוגע לגישה למערכת הממוחשבת. בשיחה זו (שתיעודה צורף לתגובה מטעם המדינה מיום 23.6.19) עומתה התובעת - לראשונה מאז החלו המאורעות - עם הטענות נגדה וגם השיבה להן ככל יכולתה. מובן כי בשלב זה כבר היה קצת מאוחר לבחון לגופן טענות שנגעו לאירועים בני עשור והמדינה הודתה בכך בדיון שהתקיים כאן.

ביום 27.6.19 התקיים דיון בסעד הזמני והוחלט כך: "לאחר שהתקיים דיון, בחלקו בלתי פורמלי, נשמעה המלצת ביה"ד לפיה המבקשת תסכים להשתבץ באחד משני התפקידים שהוצעו לה בתגובת המדינה מ-23.6.19, לתקופת ניסיון של חצי שנה. בתום תקופה זו, ככל שהמבקשת תוכיח את עצמה הן בפן התעסוקתי והן בשאלת האפשרות לתת בה אמון בעבודה עם המערכת הממוחשבת של רשות האוכלוסין, תישקל מחדש בלב פתוח ובנפש חפצה האפשרות לפתוח בפניה מגוון תפקידים נוספים ולהסיר את המגבלה הקיימת על ביצוע פעולות במערכת הממוחשבת. בית הדין הביע את דעתו הלכאורית לפיה ככל שחולף הזמן הסבירות של הסתמכות על ראיות מנהליות שהאחרונות שבהן הן משנת 2011 הולכת והופכת לגבולית, ולא מן הנמנע כי בתום תקופה של חצי שנה נוספת, בית הדין יסבור שמדובר בהסתמכות בלתי סבירה".

התובעת השתבצה כאמור בעבודה בגנזך הרשות ועד היום היא מבצעת שם את תפקידה לשביעות רצון ככל הנראה. על אף זאת, עד למועד הדיון לא נבחנה וממילא לא בוצעה הסרת המגבלות על עבודתה. הסיבות לכך נטענו על ידי הגב' גור אריה בעדותה אולם דובר בחלק של העדות שרחוק היה מלשכנע אותנו. בשורה התחתונה, על אף הסיכום במסגרת הצו הזמני איש לא טרח לבחון ולהסיר את המגבלות על אף שהעדה הודתה בסוף שהיום אין מניעה לכך יותר. (עמ' 105-106 לפרוטוקול).

לסיום החלק העובדתי נציין כי אין חולק שהתובעת הייתה בטיפולי פוריות במועד השעייתה המקורי. בניגוד לטענת הגב' גור אריה גם אין ספק שהממונים על התובעת ידעו על כך (עמ' 102 שורה 15 לפרוטוקול). ב"כ התובעת פנה אל נציבות שירות המדינה עובר להשעיה הראשונה וטען שיש חובת לבקש היתר לפני ההחלטה על ההשעיה. מכתבו זה נענה (מוצג ת/2) על ידי התובעת בנציבות והטענה נדחתה. לעניין זה נשוב בהמשך.

לאור מסכת עובדות זו, לתובעת שני רבדי תביעה- האחד נוגע לפיצוי לא ממוני על התנהלות המדינה כמעסיקה לאורך השנים וכן להפרת חוק עבודת נשים. השני, נוגע לטענה לזכאותה להחזר כספי בגין תקופת השעייתה לפי התקשי"ר או לפיצוי ממוני אחר. נדון ונכריע בדברים.

פיצוי לא ממוני:

זהו לב התביעה. התובעת פרשה לפנינו מסכת ארוכה וכואבת ולכך יסכימו כולם. כאמור בפתיחה, בסוף שנים ארוכות בהן נלקחו ממנה שמה הטוב ופרנסתה ואף בריאותה נפגעה, לא נמצא רבב במעשיה בשום מישור. לא הפלילי, לא המשמעתי ולא המנהלי והתמונה אכן עגומה בלשון המעטה. עם זאת, לפי דעתנו אין מקום לראות במדינה כמעסיקה של התובעת את המקור לכל הצרות הללו או את מי שאמורה לשאת בתוצאות באופן מוחלט.

אם נאמין לתובעת הרי שכל המסכת העובדתית שפורטה למעלה היא תוצאה של התנכלות מכוונת: של הממונה הישירה עליה, של מבקרת הפנים של המשרד, של הגורמים המקצועיים במנהלת המעברים, של מנכ"ל הרשות ושל נציבות שירות המדינה, ושמא אף של משרד החוץ והקונסוליה ברבת עמון, שכולם כולם חברו נגדה בכוונת מכוון על מנת להעליל עליה ולפגוע בה. לטעמינו תמונה כה קשה אינה עולה מן הראיות.

טענותיה המרכזיות של התובעת להתנכלות מכוונת ומאורגנת כלפיה ולהתעמרות בה – לא הוכחו. אכן, חלק גדול מטענות העדה מטעם המדינה, בכל הנוגע לתקופה שקדמה לפתיחת ההליך הפלילי לא גובו בכל הראיות שניתן היה להביא. התובעת קבלה למשל על כך שהגב' גור אריה לא צירפה לראיותיה את החומרים הגולמיים בנוגע לביקורת שערכה ואת המסמכים עליהם היא נסמכה בהחלטתה להפנות את העניין לחקירת משטרה. כמו כן על כך שהממונה על התובעת הגב' מיכל יוסיפוף לא הובאה לעדות. לדעתנו ייתכן שניתן היה לעבות את הראיות בנקודות אלו אולם לא היה צורך אמתי בכך. המדינה במסגרת ניהול ההליך כאן יצאה מנקודת מוצא נכונה, לפיה העובדה שהיו נגד התובעת חשדות והעובדה שחשדות אלו נחקרו במשטרה ולאחר מכן טופלו בפרקליטות הפלילית, אינם בגדר אחריותה כמעסיקה. לפי דעתנו, גם בהעדר הראיות והחומר הגולמי, מבקרת הפנים של המשרד העידה עדות שהיא משכנעת באופן כללי באשר לאופן בו התגבשו חשדות חמורים נגד התובעת ובאשר לאופן הטיפול שלה בפרשה.

כאמור, הפרשה החלה מבחינת הגב' גור אריה בכלל בתלונה שהגיעה ממשרד החוץ, גורם שקשה אף לתובעת להצביע עליו כמי שביקש להתנכל לה. שוכנענו כי בנקודת זמן זו התובעת הייתה בגדר הגורם הסביר ביותר להפנות כלפיו חשדות בעניין שכן אין חולק כי היא הייתה הגורם העיקרי שטיפל באשרות קבוצתיות מירדן. לטעמינו לא היה צורך בעניין זה לרדת לדקויות הראייתיות של מה בדיוק נבדק ומה בדיוק התגלה על ידי מבקרת הפנים באותה עת. ברור כי בהתגבש תמונה של חשדות כאמור, מבקרת הפנים נהגה בדיוק כמצופה ממנה והעבירה את החומרים למשטרה. כאמור ולפי מכתבה של עו"ד אלקובי מהפרקליטות, גם הפרקליטות וגם המשטרה סברו באותה עת שהתובעת היא בגדר חשודה סבירה שיש למקד בה את מאמצי החקירה. מובן שרשות האוכלוסין אינה קובעת לרשויות החקירה את מי לחקור ואיך לנהל את החקירה. דומה שגם ללא אותם ארגזים של ראיות שלא הוצגו לפנינו לא קשה לקבוע כי בנקודת זמן זו - התנהלות המשרד הייתה סבירה. קשה להסכים עם תיאור התובעת בסיכומיה כי מדובר ב"חשד קטנטן". באותה עת היה סביר בהחלט לקשור בין חשדות למעשים חמורים ובין התובעת, וכאמור לא המדינה כמעסיקה עשתה זאת אלא רשויות החקירה.

נציין כי שמה של הגב' יוסיפוף, אשר נטען שעמדה מאחורי ההתנכלות לתובעת לא נזכר בתצהירי התובעת ואנו לא מצאנו שהיא ייחסה לה בראיות שהביאה פעולות פסולות אלו או אחרות ולכן אין להתפלא שהמדינה לא הזמינה אותה לעדות, אלא את מבקרת הפנים שהייתה לשיטת הרשות הגורם המעורב והמשפיע בהחלטות בעניינה לאורך התקופה. יש לציין כי זכייתה של התובעת במכרז לתפקיד בכיר בעיצומם של האירועים היא אכן תמוהה כטענתה אולם יש בכך כנראה כדי להצביע יותר על אי סדר בתוך הרשות, מאשר על התנכלות באותה עת. קשה להניח שקידום בפועל של התובעת ואחר כך זכייתה במכרז הם פעולות של מערכת מתנכלת.

ממילא במקביל לאותם אירועים, התובעת הועברה מתפקידה כמנהלת מעבר אלנבי. גם בעניין זה התובעת לא הוכיחה כי נפל פגם בהתנהלות. כפי שציינו למעלה הרי שתפקודה של התובעת נבחן ברמה המקצועית באמצעות בקרה והממונה המקצועי עליה, ראש מנהלת המעברים (גורם כלפיו לא השמיעה התובעת מילת תלונה אחת לאורך ההליך), ביקש בהתחלה לחנוך אותה ולסייע לה ורק לאחר שהגיע למסקנה מקצועית ברורה שהיא חסרת כישורי ניהול מתאימים החליט להעביר אותה מתפקידה תוך שציין כי "נוהלו עמה שיחות בעבר לגבי תפקודה וכושר הניהול ואף זכתה לעזרה בדמות מנהל משמרת...שבא לעזור לה בניהול הגשר במשך חצי שנה...ברמה המקצועית קיבלה תגבור מעבר לנדרש...אין ספק שיש לה ידע רב בתחום המנ"א עם זאת, היכולת שלה להמשיך לנהל מעבר מורכב כמו גשר אלנבי הנו חסר ואינו עומדת בציפיות". זהו תיאור שנראה כנה ומתועד בתיקה האישי ונכתב כאמור מפי גורם אליו אין לתובעת כל טענה.

כאמור, התובעת עצמה מעולם לא ביקשה - בזמן אמת - להשיג על העברתה מתפקידה והשלימה לכאורה עם תמונת הדברים בהיבט המקצועי. אכן ישנן מספר תמיהות כמו העובדה שהובעת זכתה במכרז בתוך התקופה האמורה, מכתבו הלא מובן עד תום של מנהל הרשות בדבר ההליכים המשמעתיים שנפתחו ועוד. אולם התמונה הכוללת היא של החלטה מקצועית בנוגע להעברתה מתפקידה שהתקבלה ללא קשר מוכח להליכים הפליליים או להתנכלות זו או אחרת.

הוא הדין גם בנוגע להתנהלות נציבות שירות המדינה באותה עת. גם נציבות שירות המדינה בהחלטה על השעיה אינה בגדר רשות חוקרת וככלל אינה בוחנת את חומר הראיות הגולמי אלא נזונה מפי המשטרה והפרקליטות. הטיפול בעניינה של התובעת בכל הנוגע להליכי ההשעיה בתקופה זו נראה כתקין ואף למעלה מכך. לתובעת ניתנה זכות טיעון מלאה וטענותיה נשמעו. אין זאת אומרת כי הייתה חובה לקבלן באותה עת.

כך, את העובדה שלא הוחלט להשעות את התובעת באופן מידי אלא להגביל את סמכויותיה כצעד ראשון ומידתי יש לזקוף דווקא לזכותה של הנציבות ולא לגנותה כפי שנומק במכתב ההשעיה הראשון. דומה שעל אף החשדות החמורים הנציבות ביקשה דווקא למעט בפגיעה בתובעת ואפשרה לה לעבוד תחת מגבלות עד לרגע בו הועבר תיק החקירה נגדה לפרקליטות מחוז ירושלים וזו הודיעה על כוונתה להעמידה לדין פלילי בכפוף לעריכת שימוע. מדובר בהחלט בנקודת זמן סבירה לקבלת החלטה מחודשת. אכן המגבלות שהוטלו גרמו לתקופה קצרה לעגמת נפש לתובעת אולם כאמור לפי עדותה ביוזמת מנכ"ל הרשות נמצאה לה עבודה שהתאימה למידותיה כרכזת ועדת הפלשמורה. גם בעניין זה לא שוכנענו כי מאן דהו פעל על מנת להתנכל לתובעת או שהדברים היו לא מידתיים.

בנוסף נראה שבתקופה זו הנציבות פעלה כמצופה וגילתה אקטיביות במגעיה מול הפרקליטות על מנת להחיש את החקירה ולהביא לסיומה. את התמשכות החקירה עצמה ואת התמשכות החלטת הפרקליטות אין לזקוף לחובת המדינה בכובעה כמעסיקה.

שונים הדברים באשר לתקופה השנייה שלאחר סגירת התיק הפלילי. לאור מכתב הפרקליטות אשר העלה במפורש את האפשרות שהתובעת עברה עבירות משמעת, סביר היה גם בנקודת זמן זו לשקול את השעייתה או לשקול להטיל עליה מגבלות שונות. אלא, שכפי שכבר פירטנו בחלק העובדתי, מצדה של המדינה החלה תקופה של חדלון, זלזול בתובעת ובמצבה המורכב ומחסור בנקיטת יוזמה המצופה ממעסיק על מנת להסדיר את מעמדה. כאמור, עם התובעת התנהלו מגעים ראשוניים להתאמה של תפקיד מתאים עד לתחילת שנת 2017. ממועד זה ועד לסוף שנת 2018 התובעת נשארה לשבת בבית, איש לא פעל למצוא לה תפקיד, איש לא פעל להחזירה לעבודה, איש לא דאג למעמדה המקצועי, למצבה הנפשי או לכבודה כאדם וכעובדת. כל זאת שלא כמצופה ממעסיק בכלל וממדינת ישראל בפרט.

אנו מוכנים לקבל ברמה העקרונית שהמדינה הייתה רשאית לשקול, ללא קשר לשום הליך משמעתי או פלילי, להטיל על המשך העסקת התובעת מגבלות. יש להניח מטבע הדברים שמציאת תפקיד הולם לתובעת הייתה מלאכה לא פשוטה באותה עת. אולם, אין לקבל את אופן ההתנהלות שבמסגרתו היה "ניתוק מגע" מוחלט בין המשרד ובין התובעת. כל אותה עת לא הוזמנה לכל שיחה או שימוע, לא הוצעו לה תפקידים נוספים, לא פורט בפניה אלו מגבלות קיימות על עבודתה ומדוע וממילא לא ניתן היה מבחינתה להשיג על שום החלטה מנהלית בעניינה (במועד בו המדינה נזכרה לבחון את התנהלות התובעת ברמה המנהלתית כבר לא ניתן היה לעשות זאת). כל זאת, ועל כך אין חולק, מבלי שיש בידי המשרד שום סמכות להשאיר את התובעת במעמד של מושעית המקבלת שכר מקופת הציבור.

גם ההתנהלות שלאחר ההחלטה בצו הזמני לא הייתה תקינה ולמעשה כפי שציינו, המדינה לא פעלה בהתאם להסכמה אליה היא עצמה הגיעה ולא גובש הסדר מספק בקשר להסרת המגבלות על התובעת ושילובה מחדש במסלול של עבודה בליבת העשייה של המשרד - על אף שלא היו לכך סיבות מוצדקות.

גם התנהלות נציבות שירות המדינה כמפקחת ומאסדרת של משאבי האנוש בשירות המדינה, כשלה בשלב זה. כך, על אף שהייתה אמורה לשקול כבר בשנת 2016 האם יש מקום לפתוח בהליך משמעתי, ועל אף שתיק החקירה המלא צורף למכתבה של עו"ד אלקובי. דבר לא נעשה באגף המשמעת. עד כדי כך, לא נעשה דבר שהנציבות טענה בשנת 2019 כאמור שתיק החקירה אפילו לא הוזמן. במחדל זה התקבע מצד אחר יחס בלתי ראוי כלפי התובעת שישבה בבית נטולת מעמד ומצד שני במשקפיים של מנהל תקין, הוחמצה השעה לבחון האם היה דופי משמעתי בעיסוקה של התובעת ולאפשר לה להתגונן מפני החשדות המשמעתיים העמומים.

כאמור, גם באשר להשעיה הבלתי מוסמכת, פעלה הנציבות מול המשרד ברפיון ידיים ולמעשה השלימה בשתיקה עם מצב בו עובדת מושעית ללא סמכות חוקית לכך.

אכן, התובעת גם בשנת 2017 וגם בשנת 2019 הערימה קשיים על האפשרות לשבץ אותה בתפקיד מתאים. כל עוד נעשה בגדר הסביר, הדבר הוא טבעי ולגיטימי. זכותה של התובעת, שהייתה מנהלת בכירה יחסית, לבקש שימצאו לה תפקיד לפי מעמדה ולנהל משא ומתן סביב העניין. לפחות בתחילת הדרך עדותה של התובעת משכנעת למדי בכל הנוגע לתפקידים שהוצעו לה ולסיבת הסירוב לכך.

עם זאת לדעתנו גם לסירוב התובעת לכל מה שהוצע לה ולדרישתה שלה להישאר מושעית, הייתה תרומה לתוצאה הסופית. הבחירה שלא להיענות לשום חלופה, ובפרט לאותה חלופה של עבודה בארכיב שבסופו של יום התקבלה על דעתה, כמו גם לחלופות כגון ויסות בין משרדי, על אף שהיא בחירה לגיטימית הרי שהיא צריכה להיות במידה. מצופה היה גם מהתובעת לא לשקוט על שמריה ולפעול באופן אקטיבי להחזרתה לעבודה. את זאת עשתה לטעמינו בגדר מעט מדי ומאוחר מדי ודומה שלפחות בתחילת הדרך המצב היה נוח גם לה בהינתן החלופות. הטענה לפיה העבודות שהוצעו היו משפילות ולא ראויות לא הוכחה עד תום וכלל לא ברור שיש דופי כלשהו בעבודה בלשכת מנהל האוכלוסין בנסיבות העניין. כאמור לתובעת גם הוצעה עבודה בגנזך עוד בשנת 2017 ובסופו של יום היא עובדת בעבודה זו, אשר על אף חסרונותיה לא ניתן לומר שהיא משפילה או מבזה את כבודה כאדם. יצוין שאפילו במסגרת הבקשה לסעד זמני לפנינו, התובעת ביקשה כסעד חליפי לחזור ולהיות מושעית כך שהיא עצמה גילתה את דעתה בקשר לעוצמת הפגיעה שבהשעיה בשכר.

על אף התרומה המסוימת הזו של התובעת למצב - אין ספק בנסיבות שתוארו שבאשר לתקופת ההשעיה השנייה התובעת זכאית לפיצוי לא ממוני. כאמור, היא הושעתה שלא לפי דין, לא התקיים בעניינה הליך מנהלי תקין של שמיעת טענות, והמדינה כמעסיקה העדיפה "לטאטא את הבעיה מתחת לשטיח" ולא להתמודד כמצופה ממנה עם הדברים. אין ספק שבכך הופרו נורמות בסיסיות המצופות ממעסיק ומעסיק ציבורי בפרט ונגרמה לתובעת פגיעה בכבודה ועגמת נפש המצדיקה פיצוי. כבר נפסק כי השעיה שלא כדין כשלעצמה מצדיקה פסיקת פיצוי לא ממוני ויש בה משום פגיעה רבת ממדים בעובד. (לדוגמה עע (ארצי) 1271/02‏ ‏ צבי דדון נ' צבי דדון; תעא (ת"א) 3596/08 ‏ ‏ שלומי מעודד נ' עיריית חולון; עע (ארצי) 438/06 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' מקס גלפנד; סע (חי') 21294-08-09‏ ‏ זכריה דואני נ' רכבת ישראל בע"מ ועוד)

כבר נפסק כי עצם העברת עובד למעמד לא ברור שבו אינו עובד ואין ננקטים כלפיו הליכים, מהווה הפרה של חובות המעסיק. כך נקבע לדוגמה בענין זכריה דואני האמור: "...התייחס בית הדין הארצי לחובות המוטלות על המעביד בעת עריכת שינויים במעמדו של העובד, כדלקמן...לאור עיקרי יסוד אלה, מן הדין הוא כי הפעלת זכויותיו, הקניינית והניהולית, של המעסיק תיעשה בהגינות ובהוגנות, בתום לב, בשקיפות, בסבירות ובמידתיות, תוך לקיחה בחשבון של כל השיקולים הנדרשים לעניין, ושמירה על עיקרי הצדק הטבעי ועל כללי המשפט המינהלי. משנה תוקף לתחולתם של עיקרים אלה, בחובותיה של המדינה כמעסיקה כלפי עובדיה ובהתנהלות עמם". אם כך נקבע כי יש לנהוג בעת העברת עובד מתפקיד לתפקיד, קל וחומר שהדברים נכוחים המה, כאשר מעבירים עובד למעמד לא ברור ולא מוגדר של מי שעודנו עובד אך אינו משובץ לעבודה ואינו מקבל שכר, לפרק זמן כה ממושך". הדברים יפים לענייננו ושמא ביתר שאת.

אשר לסכום הפיצוי, הבאנו בחשבון את התוצאה הקשה, פגיעה בכבודה של התובעת, פגיעה באופק התעסוקתי שלה ואת חומרת ההתנהלות כפי שתוארה ומנגד, הבאנו בחשבון את העובדה שפיצוי לא ממוני שעיקרו עוגמת נפש לא ייפסק על נקלה בבית הדין לעבודה; את תרומתה המסוימת של התובעת למצב כאמור ובעיקר את העובדה שככלות הכל התובעת קיבלה שכר על חשבון הציבור מבלי לעבוד לאורך תקופה ארוכה. עובדה זו מבחינה בין המקרה שלנו למספר מקרים אחרים שנמנו בפסיקה וחלקם אוזכרו למעלה. זאת, שכן מרבית ההשעיות שלא כדין היו גם השעיות ללא שכר. כאן למעשה המדינה כבר שילמה חלק מהפיצוי בדמות תשלום שוטף של משכורתה הקובעת של התובעת. בשקלול כל האמור הגענו למסקנה שעל המדינה לפצות את התובעת פיצוי לא ממוני בסך 50,000 ₪.

פיצוי לפי חוק עבודת נשים:

כאמור אין חולק שהתובעת הייתה בטיפולי פוריות בעת השעייתה הראשונה. עניין זה דווח לנציב שירות המדינה וכאמור טענת התובעת בדבר הצורך בהיתר לפיטוריה נדחתה.

המדינה טוענת כי השעיית עובד מדינה היא סמכותו של הנציב לפי סעיף 47 לחוק שירות המדינה (משמעת) ולכן אינה החלטה הקשורה ליחסי עובד ומעסיק אלא החלטה רגולטורית לפי הסמכה בחוק. משכך, לעמדת המדינה לא חלות על נציב שירות המדינה הוראות חוק עבודת נשים התשי"ד 1954. לטענת המדינה הטענה עלולה להביא למצבים אבסורדיים.

אין בידינו לקבל את עמדת המדינה בעניין זה. אכן, סמכות הנציב להשעות עובד קבועה בחוק. לא הבנו את הקשר בין עובדה זו לבין הטענה שההחלטה אינה קשורה ליחסי עובד ומעסיק. אין קשר בין המקור הנורמטיבי לסמכות המעסיק, (בין אם קבוע בחוק, בתקנות בהסכם קיבוצי או בהסכם אישי) ובין העובדה שאת סמכותו הוא מפעיל במסגרת יחסי עובד ומעסיק עם העובד. בענייננו, סמכותו של נציב שירות המדינה מתפרשת על עובדי המדינה ובמסגרת היותו הגורם המוסמך לכך בהקשר של שירות המדינה כמעסיק. מובן שלנציב שירות המדינה אין סמכות כלפי מי שאינו עובד מדינה או כלפי כוליה עלמא כמאסדר סטטוטורי וסמכותו הקבועה בחוק מופעלת רק כלפי עובדים ורק במסגרת יחסי העבודה.

משכך, אף נציב שירות המדינה כפוף לחוק עבודת נשים והוראותיו וזאת גם כאשר הוא מפעיל סמכות השעיה.

סעיף 9 לחוק עבודת נשים, תשי"ד-1954, שכותרתו "הגבלת פיטורים" מחייב קבלת היתר בטרם פיטורי עובדת מוגנת.

על כך מוסיפות הוראות סעיף 9א, שכותרתו היא "איסור פגיעה בהיקף משרה או בהכנסה", ולפיהן - "(א) לא יפגע מעסיק בהיקף המשרה או בהכנסה של עובדת או עובד שחלה הגבלה על פיטוריהם לפי סעיף 9, בתקופה שבה חלה ההגבלה כאמור, אלא בהיתר מאת שר התעשיה המסחר והתעסוקה, ולא יתיר השר פגיעה כאמור אם היא לדעתו בקשר לעילה שבשלה חלה אותה הגבלה".

סעיף 19 לחוק גם קובע במפורש כי: "לענין חוק זה דין עובד המדינה כדין כל עובד אחר"

אין ספק שהשעיית העובדת גוררת מיניה וביה פגיעה בהיקף המשרה ובהכנסה של העובדת. לא נמצאה כל סיבה שהניחה את דעתנו מדוע המדינה כמעסיק תהיה פטורה מקבלת היתר להשעות, ממש כמו היתר לפטר, זאת בניגוד להוראת החוק הברורה. מטרת ההיתר היא לאפשר לגורם שזה עניינו, לבחון את המקרה מנקודת המבט של חוק עבודת נשים ולא מנקודת המבט של חוק המשמעת.

טרם השעיית עובדת בטיפולי פוריות או בהריון נדרש אפוא - לפי דעתנו - נציב שירות המדינה, לקבל היתר מהממונה על חוק עבודת נשים. נשאיר בצריך עיון את אופן פעולת המנגנון בעת שיש צורך בהשעיה דחופה, אולם בעניינו אין חולק שלא מדובר בנסיבות של דחיפות כלשהי.

עם זאת, מובן שאת שאלת הפיצוי יש לבחון בראי הנסיבות כולן. כך, אין ספק שעילת ההשעיה בענייננו לא הייתה קשורה לטיפולי הפוריות ואין ספק שבראי החשדות הכבדים נגד התובעת לאותה עת, לו הייתה מוגשת בקשה להיתר היא הייתה מתקבלת על ידי כל ממונה סבירה. לכן, על אף שיש בדברים משום הפרת החוק לשיטתנו, הפיצוי צריך להיות מצומצם לסך של 5000 ₪.

פיצוי ממוני:

המחלוקת העיקרית בין הצדדים בעניין זה נוגעת לחובה לשלם לתובעת בגין תקופת השעייתה בעבור רכיבים "המותנים בביצוע" ובעיקר, כוננות, עבודה נוספת, נסיעות והחזרי הוצאות רכב שונות וכלכלה. התובעת הגישה חוות דעת מומחה מטעמה וערכה חישוב של הסכום המגיע לה לשיטתה. המדינה הגישה תצהיר מטעם סגנית מנהלת מחלקת משכורת ברשות האוכלוסין וטענה לחישוב שונה לחלוטין. שתי טענות לפנינו ויש להבחין בניהן: האחת טענה לזכאות נורמטיבית מכוח הדין, השניה זכאות לפיצוי ממוני בגין הפרת הדין.

תחילה נדון בשאלת הזכאות לפי התקשי"ר:

ההוראות הנוגעות לתשלום שכר בתקופת השעיה קבועות בחוק שירות המדינה (משמעת) כך:" 49 (א) עובד שהשעהו נציב השירות או שופט לפי סעיף 43(ב), תשולם לו במשך שלושה חדשי ההשעיה הראשונים, לרבות תקופת השעייתו הקודמת לפי סעיף 48, מחצית ממשכורתו הקובעת, וממועד זה ואילך תשולם לו משכורתו הקובעת המלאה..."

55.(א)חזר עובד מושעה לעבודה לאחר שהופסקו ההליכים נגדו, תשולם לו משכורתו לתקופת ההשעיה שלא שולמה לו לפי סעיף 49; חזר לעבודה לאחר שנציב השירות ביטל את ההשעיה ולא הופסקו ההליכים נגדו תשולם לו משכורתו כאמור זולת אם החליט הנציב אחרת"

התקשי"ר הרחיב הוראות אלו של החוק וקבע זכויות נוספות ומפורטות. אלו הוראות התקשי"ר הרלוונטיות: "46.312 (ב) לא ישולמו לעובד המושעה הרכיבים הבאים: עבודה נוספת - שעות נוספות, כוננויות ופרמיות. למעט עובד אשר רכיבי העבודה הנוספת, כלולים בתוך השכר הבסיסי והרגיל שלו ואינם מותנים בשום תנאי נוסף; החזר הוצאות - אחזקת רכב (רמת ניידות) לרבות החזר הוצאות בגין אגרת רישוי וביטוח; מכשיר רט"ן שהמשרד סיפק לעובד; זכויות נלוות - קצובת הבראה (העובד יהיה זכאי לקצובת הבראה בתנאי שישהה בחופשה עשרה ימים במהלך שנת העבודה); קצובת ביגוד; מתנות - המשרד לא ישתתף בעלות מתנה לעובד מושעה (לרבות חלקו בתשלום מתנת הוועד). אולם הוועד רשאי להעניק לעובד מושעה, הממשיך לשלם את מס הוועד, מתנת ועד על חשבון חלק הוועד בלבד; תשלומים אחרים ... קרן השתלמות - המשרד לא יפריש כספים לקרן; קופת גמל - המשרד לא יפריש כספים לקופה. בתקופת השעיה בשכר, יופרשו לעובד הפרשות פנסיוניות בהתאם לביטוח הפנסיוני שבחר העובד, בכפוף לגובה שכרו בתקופת ההשעיה, והכל בהתאם לכללים המקובלים. המדינה תפריש את חלקה ואת חלקו של העובד ממשכורתו.

46.345 חזר עובד מושעה לעבודה, לאחר שהופסקו ההליכים נגדו, תשולם לו משכורתו לתקופת ההשעיה שלא שולמה לו לפי סעיף 46.31; הסכומים להם זכאי העובד יחושבו לפי המשכורת הקובעת בחודש האחרון של השעייתו.

נושא תשלום השכר בעת חזרה מהשעיה קבוע אפוא בחקיקה והורחב במסגרת התקשי"ר שהוא הסדר קיבוצי חד צדדי. המחלוקת העיקרית בין הצדדים נסובה על פרשנות התקשי"ר ובעיקר על פרשנות סעיף 46.345 האמור. אליבא דהתובעת והמומחית מטעמה, התיבה "משכורתו לתקופת ההשעיה שלא שולמה לו" כוללת את כל הרכיבים שפורטו בסעיף 46.312 ובהם תשלום לקרן השתלמות ודמי הבראה החזרי הוצאות, קצובת ביגוד ומתנות ועבודה נוספת. לפי המדינה, לא יעלה על הדעת שהכוונה היא לתשלום רטרואקטיבי של רכיבים "המותנים בביצוע". בהתאם לאבחנה זו בין רכיבים המותנים בביצוע וכאלו שאינם מותנים בביצוע, המדינה הודתה כי התובעת זכאית להחזר של הפרשות לקרן השתלמות ודמי הבראה וסכומים אלו שולמו לה עוד לפני הגשת התביעה.

אכן פרשנות הסעיף המדויקת קשה מעט. אולם, אין בידינו לקבל את עמדת התובעת במלואה. אכן, צודקת התובעת כי הפרשנות הלשונית הישירה ביותר היא כי המשכורת שלא שולמה, היא בהפניה לסעיף 46.312 בו פורטו כל הרכיבים הללו ברחל בתך הקטנה. במקומות בהם מתקין התקשי"ר ביקש להגדיר מונח מסוים כגון "משכורת קובעת" הוא ידע לעשות זאת היטב וכאן אין כל הגדרה אלא הפניה ישירה לרכיבים שפורטו בסעיף 46.312 כאמור.

המדינה גם הודתה כאמור, כי חלק מהרכיבים אכן הגיעו לתובעת והם שולמו לה. אין חולק כי האבחנה אותה מבקשת המדינה לעשות, בין רכיבים התלויים בביצוע ובין כאלו שאינם, אינה כתובה בשום מקום. (נוסף על כך, גם שכר העבודה עצמו הוא מטבע הדברים "מותנה בביצוע" ואין כל חולק שהמדינה מחויבת בתשלומו בתקופת ההשעיה בה אין כל ביצוע של עבודה).

עם זאת, לפי דעתנו, פרשנות נכונה של הסעיף מראה שלא הייתה בחקיקתו כוונה לשלם לעובד לאחר חזרתו מהשעיה את הרכיבים שהם בגדר עבודה נוספת, כוננות, פרמיה או החזר הוצאות.

ראשית, כך אומר השכל הישר. יש לזכור שעובד מושעה המקבל משכורת על חשבון הציבור מבלי לעבוד זכאי ממילא להטבה משמעותית, שאינה מחויבת המציאות ואינה מגיעה לרוב רובם של העובדים במשק, במגזר הפרטי. קשה להניח אפוא שכוונת מתקין התקשי"ר הייתה שעובד החוזר לעבודה יזכה למעשה לכל רכיבי השכר באופן שמחייב להחזיר לו כספים גם על עבודה נוספת או כוננות שלא בוצעו או על רכיבים של החזרי הוצאות.

ממילא בעיון מעמיק, גם לשון הסעיף תומכת בדברים. שהרי, הסעיף קובע שהסכומים להם זכאי העובד יחושבו לפי המשכורת הקובעת בחודש האחרון של השעייתו. לו היה מדובר על חישוב של רכיבים המותנים בביצוע הרי שהיה צורך בקביעת מנגנון חישוב אחר לגמרי המפנה למשל לממוצע הביצוע בחודשים או בשנה שקדמה להשעיה. הלוא אין חולק כי בחודש האחרון להשעיה לא שולמו שום רכיבים כאלה. הסיפא של הסעיף מלמדת אפוא כי אכן, כפרשנות המדינה, הרכיבים שמוחזרים הם רק אותם אלו שניתן לחשב לפי המשכורת הקובעת בחודש האחרון של ההשעיה - היינו רכיבי ההבראה וקרן ההשתלמות.

נוסיף כי על אף שמפתיע שהנושא (למיטב הבדיקה) לא עלה בפסיקה עד היום, הרי השאלה הוכרעה למעשה על ידי בית הדין הארצי בדיון בקשר למונח "משכורת" בחוק המשמעת - המקביל למונח זה בתקשי"ר. בעע (ארצי) 17170-11-18‏ ‏ טטיאנה אומנסקי - מדינת ישראל, עלתה שאלה דומה ושם ביקשה התובעת לבסס את טענתה על הוראות החוק ולא על הוראות התקשי"ר. עם זה, מאחר שהתקשי"ר לוקח את ניסוחו ולשונו ישירות מהחוק, הפרשנות היא אותה פרשנות. כך קבע בית הדין הארצי: "הטענה כי המונח "משכורת" בסעיף 55 לחוק המשמעת רחב יותר מ"המשכורת הקובעת", והוא כולל גם את הרכיבים שבמחלוקת אף אם אינם רכיבי שכר פיקטיביים. אין בידנו לקבל טענה זו. כבר נפסק כי "בסעיף זה מדובר אמנם ב'משכורת' אך הקשר הדברים וההפניה לסעיף 49 לחוק מכוונים לכך שכוונת המחוקק היא ל'משכורת הקובעת' כמשמעות הדיבור בחוק שירות המדינה (גמלאות)[נוסח משולב], התש"ל – 1970..." (ראה גם את הדיון שנערך באותו מקרה בבית דין זה סעש (י-ם) 17896-04-17‏ ‏ טטיאנה אומנסקי נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות‏, שם מבסס בית הדין את האבחנה שעורכת כאן המדינה בין רכיב תלוי ביצוע לכזה שאינו. אמנם שם בנסיבות וטענות שונות אך מבחינה פרשנית הדברים דומים)

פרשנות זו של בית הדין הארצי עדיין משאירה אותנו, כאשר מדובר בתקשי"ר ולא בחוק, עם לא מעט קשיים עליהם עמדנו לעיל. מכל מקום היא הפרשנות הסבירה יותר בענייננו.

נוסף על כך, מיעוט הטענות בעניין זה בפסיקה גם הן ראיה במובן מסוים. זאת שכן האופן בו התפרש הסדר קיבוצי לאורך שנים גם הוא תורם להבנת התכלית והפרשנות הנכונה שלו. העובדה שלאורך השנים כך נהגה המדינה והדבר כפי הנראה היה מקובל על הכל, יש בה כדי להצביע על הפרשנות הנכונה ולהטות את הכף כנגד פרשנותה של התובעת.

יוצא כי בגין התקופה בה הושעתה התובעת כדין - אין מקום לפסוק פיצוי ממוני כפי שהיא מבקשת.

הדברים שונים באשר לתקופה השנייה בה השעיית התובעת הייתה שלא כדין. לגבי תקופה זו, אנו בדעה שיש לפסוק פיצוי ממוני בגין הפסד ההשתכרות הפוטנציאלית. לגבי תקופה זו, אין משמעות ללשון התקשי"ר שכן הפסיקה אינה מכוחו אלא נובעת מהפרת המדינה את הדין. התקשי"ר מתייחס למצב הרגיל בו עובד הושעה לפי דין, אולם אין הוא מתייחס להשעיה מאולתרת כמו בענייננו. על כן אין משמעות גם לאבחנה בין רכיבים המותנים בביצוע אם לאו אלא יש לבחון את כל ההשתכרות הפוטנציאלית שנפגעה.

בהקשר זה נכון היה לערוך אבחנה מסוג אחר, שכבר התקבלה בפסיקה בעניינים אחרים, בין סכומים שהם בגדר תשלום ובין סכומים שהם החזר הוצאות "אמתי" (למשל, מח 20-2 מדינת ישראל נגד פנחס לוי (28.11.88) ופסקי הדין שהסתעפו ממנו). אולם: ראשית המדינה לא טענה זאת לפנינו; שנית, כפי שרואים בפסיקה שהוזכרה (וגם בעניין אומנסקי האמור), השאלה מהו החזר הוצאות אמתי ומהו בגדר תשלום היא שאלה הטעונה הוכחה בראיות. אין דין רכיב שכר מסוים כדין משנהו, אף אם הוזכר במפורש בפסיקה. זאת בשל שוני אפשרי בין עובדי משרדים שונים, דירוגים שונים ותקופות שונות. לטעמינו, מאחר שהטענה לא עלתה לא התאפשר לתובעת בכלל להוכיח אותה. הדברים גם לא הוכחו מראיות המדינה.

כאן עלינו להתעכב מעט על אופן הבאת הראיות מטעם המדינה. בעוד שהתובעת כאמור, הגישה מטעמה חוות דעת של מומחית כדין, הרי שהמדינה ביקשה להגיש תצהיר מטעם הגב' קרן שרון, סגנית מנהלת מחלקת משכורת ברשות. בתצהיר זה התיימרה המצהירה להביא, הן עובדות בנוגע למה ששולם לתובעת והן חישוב חליפי ככל שהתביעה תתקבל. התובעת ביקשה לקבוע כי התצהיר אינו קביל כראיה משום לא הוגש כחוות דעת מומחה. לדעתנו אין מקום להרחיק לכת ולקבוע שהתצהיר אינו קביל. ראשית, משום שלמעשה אין מדובר באופן מובהק בחוות דעת שבמומחיות אלא במסמך מעורב אשר חלקו העיקרי הוא עובדות שניתן היה למסור גם בתעודת עובד ציבור או בתצהיר ורק חלקו הקטן מתיימר להיות חישוב חלופי. שנית, מפני שבית הדין לעבודה אינו קשור בדיני הראיות ובסמכותו להכשיר כקבילה גם ראיה שהבעיה היחידה שלה היא שאינה עונה על דרישות צורניות גרידא. מעבר לכך, ישנו גם פגם בעובדה שהתצהיר הוגש כשאינו חתום, אולם משעה שב"כ התובעת החליטה לחקור את העדה הרי שכל מה שאמרה לפרוטוקול קביל כראיה. אין זאת אומרת כי אין לנו ביקורת על אופן הבאת הראיות מטעם המדינה וראוי שבעתיד מקרים כאלו לא יישנו.

מכל מקום, לגופו של עניין אין בתצהיר הגב' שרון או בעדותה כדי להניח את דעתנו בנוגע לחישוב הנכון. אין בתצהיר כל הפרדה בין רכיבים שהם "תלויי ביצוע בפועל" ובין "החזר הוצאות" ואין גם ניסיון לטעון או להוכיח שרכיבים מסוימים הם בגדר החזר הוצאות אמתי. עם זאת, העדה טענה במסגרת עדותה כי "כלכלה וקצובת נסיעה שזה החזר הוצאות ועובד מקבל את זה רק אם הוא בעצם מגיע לו החזר הוצאות. כלומר הוא מקבל קצובת נסיעה אם הוא באמת נוסע או כלכלה אם הוא באמת יצא לתפקיד ועמד במסגרת התנאים לקבלת כלכלה". טענות אלו לא פורטו בתצהיר העדה וגם בהן אין די כדי להוכיח שמדובר בהחזר הוצאות אמתי. כך, העדה לא פירטה מהם "התנאים לקבלת כלכלה" ואדרבא, עולה לפחות מתוכן העדות כי מי "שיוצא לתפקיד" זכאי לקצובת כלכלה ולאו דווקא נדרש להוכיח שהוציא את הוצאות הכלכלה האמורות בעין.

לעומת זאת המומחית מטעם התובעת העידה שיצאה מנקודת הנחה שכל הרכיבים אינם בגדר החזר הוצאות אמתי או כהגדרתה "ישרבלוף". כך העידה (עמ' 37 שורה 13): "אני לצערי נתקלת ברמה יומית. יומית ואני מצרה על זה. שעל מנת לשפר שכר של עובדים מציעים כל מיני ישראבלופים שזה החזרי הוצאות רכב ברמות כאלו ואחרות. זה שעות כוננות כאלו ואחרות. דברים שלא קיימים במציאות. כל זה נועד על מנת לכפר על הבושה של שכר של 4,000 שח לפי דירוג ודרגה. לצערי...אני רק שואל בפירוט פה יש דברים שהם לא ישראבלוף? יש דברים שהם באמת החזר הוצאות? או שהכל מבחינתך הוא ישראבלוף?...שוב זה צריך לראות מה היה אופי העבודה שלה. אני לא יודעת אם היא הייתה גרה קרוב והנסיעה לשם ארכה חמש דקות. אז הכל הוא ישראבלוף". ראיות ברורות נגד שיטה זו לא נמצאו.

בנסיבות אלו, בהן המדינה לא טענה לאבחנה בין תשלומים להוצאות בעין ולא הוכיחה אלו רכיבים הם בגדר הוצאות בעין יש לקבל את עמדת התובעת לפיה על הפיצוי הממוני לכלול את כל רכיבי השכר.

בנסיבות הללו גם נכון יותר לקבל את חישובי המומחית מטעם התובעת מאשר את החישובים שהובאו בסעיף 106 לסיכומי המדינה, שכן את הפסד ההשתכרות הפוטנציאלי, נכון יותר לבחון לפי השכר והרכיבים בשנת 2020 בעת שהתובעת חזרה לעבודה ולא לפי משרתה הקודמת שממילא בוטלה או לפי השתכרותה כמנהלת המעבר, משרה ממנה הודחה.

לכן יש מקום לפסוק פיצוי ממוני בגין הפסד השתכרות פוטנציאלי בנוגע לכל רכיבי השכר בתקופה של 23 חודשים בהם התובעת הושעתה שלא כדין. זאת לפי התחשיב שהגישה התובעת לחלק היחסי האמור ובהפחתת התשלומים לקרן השתלמות שהתובעת עצמה הודתה שיש להפחית. החישוב הנכון הוא כי תובעת זכאית אפוא לסך מעוגל של 112,000 ₪ כפיצוי ממוני בגין התקופה האמורה.

לאור הדיון למעלה בנוגע לאחריותה של התובעת לכך שלא נמצא לה תפקיד חליפי במועד, מצאנו לנכון להפחית מעט את הפיצוי בשל אחריות תורמת לנזק, ולהעמיד אותו על סך של 104,000 ₪, המקביל במעוגל לסכום בו הודתה לכאורה המדינה בחישוביה.

לסיכום: המדינה תפצה את התובעת בסכומים של 50,000 ₪ בגין פיצוי לא ממוני, 5000 ₪ פיצוי בגין הפרת חוק עבודת נשים וסך של 104,000 ₪ פיצוי בגין אבדן הכנסה בכוח. הסכומים יישאו ריבית והצמדה כחוק מיום הגשת התביעה.

בנוסף המדינה תשלם לתובעת סך של 20,000 ₪ השתתפות בהוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד.

לפני סיום, דומה שהתובעת זנחה בטיעוניה סעדים לאכיפה או למציאת תפקיד אחר ואכן הראיות לא התמקדו בעניין וממילא אין בידינו לקבוע כי התובעת ממלאת תפקיד משפיל או כיוצא בכך. דומה שגם התובעת עצמה השלימה עם הדברים (עמ' 17 שורה 9). עם זאת, עדיין מוטל על המדינה לבחון שוב את העניין ולהירתם בנפש חפצה לשיקומה המקצועי של התובעת. בין היתר משעה שהובהר שאין עוד עילה להטיל על התובעת הגבלות כלשהן מוטל על המדינה לפעול באופן סביר להסרה של כל מכשול טכני ולאפשר לתובעת להתמודד על כל תפקיד רלוונטי. אנו מצדנו נקווה שהתובעת תשוב לדרך המלך הן מקצועית והן אישית ותלאותיה ישככו ויישכחו.

זכות ערעור בתוך 30 יום לבית הדין הארצי לעבודה.

ניתן היום, ל' סיוון תשפ"ב, (29 יוני 2022), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

"ההחלטה נחתמה בידי נציגי הציבור ועותק נמצא בתיק בבית הדין. לצדדים מופץ עותק בחתימה אלקטרונית של השופט לבדו".