פס"ד בערעור על החלטה המבטלת צוואה של מנוחה שנישלה את בנה וציוותה את כל רכושה לאחיה

פסק דין

השופט נפתלי שילה:

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה מיום 12.9.21 (כב' השופטת נלי רוסמן גליס בת"ע 3612-09-18) שדחה את בקשת המערער לקיום צוואתה של אחותו המנוחה וקיבל את התנגדות המשיב שהוא בנה של המנוחה, לצוואה.

• רקע עובדתי

   

  1. המנוחה א' ב' ז"ל (להלן: המנוחה) שנפטרה ביום x.x18, היא אחותו של המערער (להלן גם: האח), ונולד לה בן יחיד – המשיב (להלן גם: הבן).

      

  2. כבר בהיותה בת שמונה עשרה, אובחנה המנוחה כחולה בהפרעה סכיזואפקטיבית ועל רקע מחלתה היא אושפזה פעמים רבות, לרבות בכפייה, והיא אף ניסתה מספר פעמים לאורך השנים, לשים קץ לחייה.

      

  3. המנוחה נישאה וביום xx.x.92 נולד הבן. נוכח חוסר תפקוד המנוחה, הבן הוכרז כקטין נזקק בהיותו בן מספר שבועות והוא הועבר למשמורת סבתו - אמו של אביו. כשהבן היה בן ארבע הוא הושב למשמורת המנוחה תחת צו השגחה.

      

  4. כשהבן היה בן עשר, הוא שוב הוצא ממשמורת אמו המנוחה ועבר להתגורר אצל סבתו. בשנת 2004 קיבלה סבתו מינוי של אפוטרופוס נוסף על הבן.

      

  5. ביום 9.3.04 אושפזה המנוחה בבית החולים אברבנאל, לאשפוז עשירי וממושך והיא השתחררה ממנו לאחר שנה ושלושה חודשים, ביום 9.6.05.

  6. כחודש לאחר שחרורה מהאשפוז, חגג הבן בר מצווה בבית כנסת ולפי עדות שנשמעה, המנוחה התנהגה באופן שאינו נורמטיבי וניסתה פעם אחר פעם להיכנס לעזרת הגברים ולעמוד ליד הבן, למרות מחאת הקהל והרבנים.

      

  7. ביום 25.8.05 חתמה המנוחה על צוואתה האחרונה (להלן: הצוואה) שבה נישלה את בנה וציוותה את כל רכושה לאחיה. הצוואה היא צוואה בעדים שנערכה אצל עו"ד גולדנברג ז"ל, שהיה עד לצוואה יחד עם מזכירתו דאז. הצוואה הופקדה אצל הרשם לענייני ירושה רק ביום 13.3.16. יצוין, כי המנוחה ערכה שתי צוואות קודמות בשנים 2002-2003 וגם בצואות אלו שנערכו אצל אותו עורך דין, היא ציוותה את כל רכושה לאח.

      

  8. לאחר פטירת המנוחה, הגיש האח את הצוואה לקיום והבן התנגד לצוואה וטען שהמנוחה לא היתה כשירה לערוך את הצוואה והאח השפיע עליה בהשפעה בלתי הוגנת לנשלו מעיזבונה ולהעניק לו את כל עיזבונה. לטענתו, האח עזר למנוחה ואולם בד בבד, הוא השתמש בה "כמקלט מס", רשם את הבעלות במכבסה שלו על שמה, נהג בחשבונותיה ובכספיה מנהג בעלים ונטל מיליון ₪ מכספי דירת המנוחה שנמכרה בשנת 2013.

      

  9. מנגד, האח טען שבתקופה שהמנוחה ערכה את הצוואה היא תפקדה באופן רגיל כאחד האדם למרות מחלתה. לטענתו, המנוחה נטלה טיפול תרופתי באותו מועד והיתה במעקב פסיכיאטרי ולא הוכח שמחשבות שווא הובילו אותה לעריכת הצוואה. לדבריו, המנוחה היתה עצמאית הן פיזית והן מנטאלית, היא לא היתה תלויה באיש, וכן לא נותקה מאחרים. האח טען גם שהוא העניק למנוחה כל מה שיכול היה להעניק לה ומעולם לא ניצל אותה ולעומת זאת הבן לרוב לא היה איתה בקשר והיחסים ביניהם לא היו טובים.

      

  10. ביהמ"ש קמא קיבל את התנגדות הבן וקבע שהמנוחה לא היתה כשירה לערוך צוואה והיא אף הושפעה בהשפעה בלתי הוגנת מצד האח (להלן: פסק הדין).

       

  11. המערער לא השלים עם פסק הדין והגיש ערעור.

       

• תמצית פסק הדין

   

  1. המומחה מטעם בית המשפט הפרופ' שלמה נוי (להלן: המומחה) קבע שלהערכתו המנוחה לא היתה כשירה לערוך צוואה "קוגניטיבית ונפשית". ניסיונות האח לקעקע את חוות דעת המומחה לא צלחו ויש לאמץ את מסקנות חוות דעתו (להלן: חו"ד).

      

  2. על אף שאחד המסמכים המהותיים שהוגשו למומחה זויף - כך שצוין בו תאריך 11.9.05 שהוא מועד סמוך לאחר עריכת הצוואה ואולם התאריך הנכון הוא 11.1.05 - הסברו של המומחה שהדבר לא משנה את מסקנת חוות דעתו מאחר שהוא בחן את "המהלך הקליני הסביר" של המחלה על ציר הזמן, מקובלת. לדברי המומחה, המנוחה היתה עם "רקע פסיכיאטרי כבד" ולכן אף לאחר שחרורה מבית החולים אברבנאל כעבור שנה ושלושה חודשים, היא נותרה עם ליקוי תפקודי. ליקוי תפקודי זה עליו עמד המומחה, מתיישב עם יתר הראיות באשר להתנהלות המנוחה לאחר שחרורה מהאשפוז הממושך ובסמוך לפני עריכת הצוואה למשל, באירוע בר המצווה של הבן.

      

  3. על אף שהמנוחה שוחררה מהאשפוז, הדבר לא שולל העדר שיפוט. גם העובדה שהמנוחה נסעה לבדה באוטובוס או עבדה בעבודה פשוטה, לא מלמדת שהיתה לה את הכשירות וההבנה הנדרשת לפעולה משפטית כגון הכנת צוואה. "אין ברמת תפקוד פשוטה, כדי לסתור את ממצאי חוות הדעת. המומחה הסביר בבירור, כי חולים בהפרעה סכיזואפקטיבית יכולים, בהינתן נסיבות מאפשרות, לתפקד באופן עצמאי מול גורמים קבועים, בפעולות שאינן מורכבות, פעולות שחוזרות על עצמן או פעולות בסיסיות, כאשר אין בכך על מנת להעיד על כשירותם לערוך צוואה. לאור כמות ואיכות האשפוזים שעברה המנוחה, כמו גם מהלך המחלה כעולה מהמסמכים הרפואיים שהונחו בפניו, מניח המומחה באופן מושכל, כי אלו גרמו לפגיעה קוגניטיבית ותפקודית אצל המנוחה, וכי ככל שתפקדה באופן עצמאי, היה זה ברמה פשוטה שאינה מורכבת".

      

  4. העובדה שבטופס הפנייה לסל שיקום שניתן למנוחה לאחר שחרורה מהאשפוז הנ"ל נאמר שהמנוחה במצב מאוזן, מלמדת רק שהיא לא היתה במצב של מאניה ואולם אין הדבר מעיד על שיפוט תקין. העובדה שקדמו למועד עריכת הצוואה לפחות עשרה אשפוזים, כאשר האשפוז הכפוי האחרון נמשך על פני שנה ושלושה חודשים והסתיים כחודשיים בלבד לפני עריכת הצוואה, חשובה הרבה יותר מהעובדה שהמנוחה לא אושפזה בשנים שלאחר חתימת הצוואה.

      

  5. עדותה של הפסיכיאטרית שטיפלה במנוחה בעת אשפוזה שהסתיים כחודשיים לפני מועד עריכת הצוואה, ד"ר טדג'ר, לא סתרה את חו"ד המומחה ולא פגמה אותה, היות שהיא לא ידעה מה היה מצבה במועד עריכת הצוואה אלא רק במועד שחרורה. מאירוע בר המצווה של הבן שנחוג כחודש לאחר שחרורה של המנוחה וכחודש לפני עריכת הצוואה, עולה כי התנהלותה מלמדת על היעדר שיפוט. "המנוחה עזבה את עזרת הנשים, על מנת לעמוד באופן שאינו מקובל, בעזרת הגברים בסמיכות לבן שעלה לתורה וחרף העובדה שבאי בית הכנסת הפצירו בה לצאת מעזרת הגברים ולעלות לעזרת הנשים, המשיכה המנוחה לעשות כן שוב ושוב ... הדבר מעיד על תפקוד שאינו תקין, קריאת מצב ושיפוט שאינם תקינים". די באירוע זה על מנת לסתור את השערתה של ד"ר טדג'ר בנוגע לתפקוד המנוחה לאחר שחרורה. בנוסף, ד"ר טדג'ר העידה כי בעת שחרורה, "לצד השיפור והרמיסיה בסימנים הפסיכוטיים ובמסוכנות, היתה זקוקה המנוחה לסיוע לאחר השחרור מבית החולים ומשום כך התבקש עבורה סומך".

      

  6. גם בחלוף שבועות ארוכים ממועד שחרורה מהאשפוז, המנוחה היתה זקוקה לסל שיקום הכולל השגחה וסיוע בתפקוד יום יומי. המנוחה לא עבדה באופן שוטף במכבסה. היא קיבלה שכר לפי שעות ומשכורתה היתה בסך של 1,000 עד 2,000 ₪ לחודש, כאשר היא עבדה באופן לא רציף והיא לא עבדה כלל בחודשים יולי ואוגוסט 2005. הדבר מלמד שבמועד עריכת הצוואה המנוחה כלל לא עבדה במכבסה. עבודתה במכבסה שאחיה רשם על שמה, היתה "מעין ריפוי בעיסוק" עבורה. המנוחה היתה נכה בשיעור של 100% והיה לה פטור ממס. מרבית הקורסים שהמנוחה השתתפה בהם נעשו במסגרת מוגנת של תוכנית שיקומית שטעם המל"ל המיועדת למתמודדי נפש והשתתפותה בקורסים אלו לא מעידה על כשירותה לערוך צוואה.

      

  7. האח לא הצליח לסתור את קביעות המומחה. "הגם שיתכן כי בעת עריכת הצוואה היתה רמיסיה בתסמינים הפסיכוטיים, ניכר כי תפקודה של המנוחה לא היה נורמטיבי או תקין וכאמור – היתה זקוקה לעזרה של סומך, לתמיכה, להכוונה לעבודות מוגנות, למעקבים תכופים – אשר לא בכולם נטלה חלק ואשר באלו שכן נטלה בהם חלק – עולה בבירור שבריריותה הנפשית – כל זאת בהתאמה לחוות דעתו של המומחה".

      

  8. מהראיות עולה שהמנוחה היתה נתונה למחשבות סוערות ומתחלפות ולא ידעה להבחין בטיבה של צוואה. שני הצדדים כשלנו במהימנותם ואולם לא הוכח שהבן זייף ושינה תאריך על מסמך רפואי חשוב.

      

  9. בנוסף, יש לפסול את הצוואה מחמת השפעה בלתי הוגנת לאור הלכת "החוטים השזורים". עם השנים, הלכה והתהדקה התלות של המנוחה באח. מדובר בתלות נפשית בעיקרה. "מחומר הראיות עולה כי המנוחה חשה שהיא תלויה באחיה כמעט בכל וכי בלעדיו היא אבודה, בין שהיה לכך קשר למציאות ובין שלא". למנוחה היתה תלות באח אפילו בפעולות פשוטות ויומיומיות כגון קביעת תורים לרופאים, הגעה למקומות שונים, בירור לגבי שעת הגעת אוטובוס, רכישת ספרים ועוד.

      

  10. מערכת היחסים בין האח למנוחה "אופיינה בתחושה סובייקטיבית של המנוחה, ולפיה גם בפעולות פשוטות ביותר היא זקוקה לתמיכתו של האח, להסבריו, לסיוע בהסעתה למקומות שונים ותיווך שלו". גם מהבחינה הכלכלית המנוחה הרגישה תלויה באחיה.

       

  11. האח התנהל כמעין אפוטרופוס למעשה למנוחה, לרבות בנושאי רכוש. המנוחה היתה זקוקה לעזרתו לכל פעילות מהותית ומורכבת. אין בחומר הראיות הוכחה ברורה וחד משמעית אודות תלות מלאה יסודית ומקיפה של המנוחה באח. אבל, המנוחה היתה נתונה להשפעת המחלה שפגעה בנפשה, במצבה הקוגניטיבי, בתפקודה ובכושר השיפוט שלה. היא היתה תלויה באח לצורכי אשפוזים, הטבות, שחרור מאשפוזים, טיפולים שונים, תעסוקה ופעולות כלכליות. המנוחה לא יכולה היתה להתנהל באופן עצמאי ללא האח.

       

  12. במקרה דנן יש להחיל את "הלכת החוטים השזורים", ולקבוע כי: "החוטים המקשרים בין מחלת המנוחה לבין המקום בו תפס אחיה בחייה, כאפוטרופוס הלכה למעשה, נשזרים לכדי תמונה כוללת, המהווה השפעה בלתי הוגנת בעריכת הצוואה" ולכן יש לקבל את ההתנגדות לצוואה.

       

       

       

       

• תמצית טענות המערער

   

  1. אין ספק שהמנוחה לא רצתה להוריש דבר לבן. הבן סירב להיות בקשר עם אמו המנוחה במשך כ – 16 שנים לפני שנפטרה. הוא התכחש לאמו, סירב לענות לטלפונים שלה ולא קרא לה "אמא". הדירה שהיא נכס העיזבון היחיד, היא דירה שהמנוחה והאח קיבלו בירושה מהוריהם והאח הסתלק מחלקו בעיזבון לטובת המנוחה. הבן אף זייף מסמך רפואי שהגיש למומחה. המשיב לא הוכיח העדר כשירות של המנוחה ואף לא הוכיח שהיתה למנוחה תלות בלתי הוגנת במערער.

      

  2. טעה ביהמ"ש קמא שעה שהתבסס על חו"ד המומחה למרות שהמומחה הסתמך על מסמך מזויף, הודה שאין בפניו שום תיעוד לפיו המנוחה היתה במצב פסיכוטי או במצב של חוסר שיפוט או ירידה קוגניטיבית במועד עריכת הצוואה והוא הודה שביסס את מסקנתו על "סטטיסטיקה רפואית". כמו כן, חוה"ד היא לקונית, מחזיקה עמוד וחצי, שטחית ונעדרת כל ניתוח של החומר הרפואי. המומחה גרס את כל החומר הרפואי לאחר שנתן את חו"ד ובעת שהשיב על שאלות ההבהרה שמונה חודשים לאחר מכן, הוא עשה כן מהזיכרון בלבד מבלי שלפניו היה החומר הרפואי. עד היום לא ברור על אילו מסמכים התבססה חו"ד. המומחה אף הודה שנתן למסמך המזויף משקל משמעותי.

      

  3. המנוחה היתה אישה שניהלה חיים מלאים ועצמאיים והיא תפקדה בכל תחומי החיים כעצמאית, כולל בענייניה הכספיים. היא טיפלה לבדה בענייניה האישיים והרפואיים, לרבות בחשבון הבנק שבבעלותה ונסעה באופן עצמאי באוטובוס. המנוחה למדה לתואר באוניברסיטה, השתתפה בקורסים רבים והיא אף עבדה במועד שבו חתמה על הצוואה.

      

  4. הרופאה שטיפלה בה באשפוז שהסתיים כחודשיים לפני עריכת הצוואה, ד"ר טדג'ר, העידה שבמועד שחרורה מהאשפוז היא היתה כשירה לערוך צוואה והיא סתרה לחלוטין את מסקנותיו הסטטיסטיים של המומחה.

      

  5. כשהמנוחה לא היתה במצב פסיכוטי פעיל, היא היתה ככל האדם. המנוחה היתה זקוקה לעזרה במסגרת סל שיקום ואולם הדבר לא מעיד על היעדר כשירות. המומחה לא שלל שהמנוחה יכלה להבין את נוסחה הפשוט של הצוואה. כמו כן, מאז שהמנוחה השתחררה מהאשפוז בשנת 2005 היא לא נזקקה לאפוטרופוס.

      

  6. בית המשפט קמא טעה כשקבע שהאח הודה בטענות בדבר התנהלות המנוחה באירוע שהתקיים בבר המצווה של הקטין בבית הכנסת ואולם האח לא הודה בכך ולא מדובר בהודאת בעל דין.

      

  7. חו"ד היא ספקולטיבית ולאור הפגמים שנפלו בה משקלה אפסי ויש להעדיף את עדות הרופאה שטיפלה במנוחה בתקופת אשפוזה והכירה אותה אישית. כמו כן, ביהמ"ש התעלם מהצורך להוכיח שהתלות גרמה להשפעה בלתי הוגנת והוא טשטש בין תלות לבין עזרה.

      

  8. ביהמ"ש קמא אף התעלם מכך שגם בשתי צוואות קודמות המנוחה נישלה את בנה והעניקה את כל עיזבונה למערער. לפיכך, יש לקבל את הערעור ולהורות על קיום הצוואה.

      

• תמצית טענות המשיב

   

  1. על אף שהמערער תמך במנוחה, הוא השתמש בה כמקלט מס וכ"אשת קש". הוא נהג ברכושה ובחשבונות הבנק שלה מנהג בעלים לתועלתו האישית. המערער אף שלשל לכיסו מיליון ₪ ממכירת דירת המנוחה.

      

  2. המערער הסתלק מחלקו בעיזבון הוריהם שכלל דירה וזאת עקב שיקולים הקשורים לנישואיו. ברם, סמוך לאחר מכן, האח דאג שהמנוחה תחתום על הצוואה על מנת להבטיח את השבת זכויותיו בדירה שהוריהם הורישו לשניהם ועל מנת לקבל אף את חלקה בדירה.

      

  3. לא סביר שהמנוחה הדירה את בנה מעיזבונה עוד כשהיה בן עשר, בעת שערכה את צוואתה הראשונה בשנת 2002. הדבר מלמד שהמערער שלט בה במהלך כל השנים.

      

  4. הבן תיאר בעדותו חווית ילדות קשה ועצובה של ילד קטן שחי עם אם חולה מאוד שלא יכלה לטפל בו כראוי ולהעניק לו תמיכה כפי שילד זקוק לה. הבן אף תיאר אלימות קשה שספג מהמערער ואשתו לשעבר. מנקודת מבטו של הקטין, הוא היה שם עבור אמו והוא נכח בחייה ככל שהיה יכול, בהתחשב בגילו ולנוכח מצבה של אמו.

      

  5. כל ניסיונותיו של האח לקעקע את חו"ד המומחה עלו בתוהו. פסק הדין מנומק כדבעי, צודק וראוי ויש לאמץ אותו במלואו.

      

  6. לפיכך, יש לדחות את הערעור.

      

• דיון והכרעה

   

  1. לאחר עיון בטענות הצדדים, אציע לדחות את הערעור היות שפסק הדין מבוסס בעיקרו על התרשמותו הבלתי אמצעית של בית המשפט מהעדים שהעידו בפניו ועל מסקנות המומחה שקבע שהמנוחה לא היתה כשירה לערוך צוואה. כידוע, על בית המשפט לאמץ את חוות דעתו של מומחה שמונה מטעמו למעט במקרים חריגים שבהם מתברר כי נפל פגם מהותי ושורשי במסקנות המומחה ובצדק קבע ביהמ"ש כי מקרה דנן לא נמנה על אותם מקרים חריגים. מאחר שחו"ד המומחה היא נדבך מרכזי וחשוב ביותר, נדון בטענות המרכזיות של המערער ביחס לחוות הדעת.

      

  2. הטענה כי המומחה הסתמך על מסמך מהותי שהתברר כמזויף - בכל הנוגע למסמך "הוראה לאשפוז פסיכיאטרי כפוי דחוף מבית החולים אברבנאל" שזויף (להלן: המסמך), כך שנרשם בו תאריך 11.9.05 ואולם התאריך הנכון היה יום 11.1.05: המומחה העיד בתחילה שהעניק למסמך משקל משמעותי (עמ' 252 לפרוטוקול מיום 17.3.21, שורות 4-6) וכי הוא מסמך מהותי (שם, עמ' 254 שורה 16). המומחה העיד שהוא אינו זוכר האם הוא נסמך בחוות דעתו על המסמך המזויף או על המסמך עם התאריך הנכון והוא ציין שבכל מקרה, בתקופה שבה נערך המסמך (11.1.05) המנוחה היתה מאושפזת (שם, עמ' 255 שורה 11). למרות זאת, המומחה העיד כי: "אני לא רואה בזה שום שינוי ממה שהסקתי" (שם, שורה 19).

      

  3. בהמשך חקירתו של המומחה, המומחה העיד שהמשקל שהעניק למסמך לא היה מכריע (עמ' 257, שורות 14-15). לדבריו, סטטיסטית, במחלה מסוג זה על ציר הזמן, כשהמנוחה היתה אחרי אשפוזים רבים, קיימת ירידה קוגניטיבית (שם, עמ' 257 שורה 20 עד עמ' 258 שורה 17). לכן לדבריו "הרבה יותר סביר לי שבאוגוסט 05 היא לא כשירה" (שם, שורות 9-10). גם בתשובה 38 לשאלות ההבהרה כתב המומחה כי: "אני מעריך שבהסתברות גבוהה יותר כי בתאריך הנדון לא היתה המנוחה כשירה לביצוע פעולה משפטית".

      

  4. המומחה העיד כי כשהמנוחה שוחררה והתבקש עבורה סל שיקום נאמר שיש לה נטייה לבזבוז כספים והדבר מעיד על היעדר שיפוט ו"יכול בהחלט להעיד על מצב היפו מאני שמאופיין בבזבוז כספים" (שם, עמ' 260 שורות 1-3). המומחה העיד גם שמאחר שבשנת 2014 נכתב שהמנוחה לא היתה במעקב מסודר במרפאה בין השנים 2005 ל– 2014 על אף שהיא היתה צריכה לבצע מעקב אחר רמת הליתיום בדם ובטוח שאמרו לה שהיא חייבת לבצע בדיקות דם כל שלושה חודשים, הדבר מלמד על "בעייתיות בהתנהגות" (שם, עמ' 262 שורה 2).

      

  5. אין פגם בכך שהמומחה השתית את חוות דעתו על "המהלך הקליני הסביר" של המחלה. אדרבא, אם היו ממצאים ברורים סמוך למועד עריכת הצוואה לא היה צורך במינוי מומחה. המומחה מונה בין היתר על מנת לבחון האם היתה כשירות בהתבסס על הבנת ההשלכות של המחלה ועל יסוד ידע מקצועי נרחב בדבר השפעות המחלה, גם אם לא קיימים מסמכים "ישירים" ונתוני בדיקות ואבחונים מזמן אמת. המנוחה היתה עם "רקע פסיכיאטרי כבד" כפי שהגדיר המומחה (שם, עמ' 271 שורה 34) ותפקידו של המומחה להעריך מה הסיכוי שהיא היתה כשירה לחתום על צוואה באותו מועד.

      

  6. המומחה אף הסביר היטב כי העובדה שהמנוחה תפקדה באופן רגיל ביום יום, נסעה באוטובוס לבדה, עבדה ואף השתתפה בקורסים, לא מלמדת בהכרח שהיא כשירה לערוך צוואה. לדבריו: "רמת תפקוד בסיסית שהיא רוטינית, אין בה אתגר של שינוי, אין בה אתגר של לימוד מחדש ... זה פונקציה מאוד בסיסית, זו פונקציה מאוד פשוטה, זה לא מעיד כלום על שיפוט, זה לא מעיד על תפקודים גבוהים" (שם, עמ' 277 שורות 23-27). המומחה הסביר שהעובדה שהמנוחה הלכה לרופאים כשהיה לה צורך בכך "לא מלמד אותי כלום על כשירות" (שם, עמ' 280 שורה 23). המומחה הוסיף גם שהעובדה שהמנוחה נזקקה להשגחה לאחר שחרורה מלמדת אף היא על מצבה (שם, עמ' 301 שורות 1-2).

      

  7. אירוע בר המצווה, שהתקיים כחודש לפני עריכת הצוואה ושבו המנוחה ניסתה כמה לפעמים להיכנס לעזרת הגברים בתפילה ולא שעתה לבקשות שתעלה למעלה לעזרת הנשים (עדות ג' ד' כמפורט בפרוטוקול מיום 28.11.19, עמ' 99, שורות 4-16) מלמד אף הוא על בעיה קוגניטיבית חמורה בשיפוט של המנוחה. יצוין כי המשיב הסכים כי נפלה טעות בפסק הדין כשנקבע שקיימת הודאת בעל דין של האח בדבר האירוע שהתרחש בבית הכנסת בבר המצווה. ברם, אף ללא הודאת המערער באירוע, קיומו הוכח בעדויות אחרות ולא היה צורך להיזקק גם להודאתו (עדות הבן בעמ' 83 שורות 8-20 לפרוטוקול מיום 16.9.19).

      

  8. הטענה כי המומחה גרס את כל החומר הרפואי לאחר שהכין את חוות הדעת והוא השיב לשאלות ההבהרה מבלי שהמסמכים הרפואיים היו בידיו – המומחה העיד כי השיב על שאלות ההבהרה לאחר שהוא גרס את כל המסמכים הרפואיים שהצדדים העבירו אליו ושעל בסיסם הוא הכין את חוות הדעת וכשהוא השיב לשאלות ההבהרה היתה בפניו רק חוות הדעת שהכין (עמ' 299, שורות 23-28). המומחה הסביר שכך הוא פועל תמיד היות שאין לו אפשרות לאחסן את החומר הרפואי שמועבר אליו.

      

  9. אני סבור שהתנהלותו זו של המומחה אינה תקינה. מומחה שנוטל על עצמו מינוי כמומחה מטעם בית המשפט, צריך לשמור בידיו את כל החומר הרפואי עד לאחר תם חקירתו. מצופה כי כשמופנות אליו שאלות ההבהרה, כל החומר הגולמי יהיה בפניו והוא יוכל לעיין בו. בנוסף, מאחר שלעיתים קיימת מחלוקת בין הצדדים ביחס לשאלה מה בדיוק נמסר למומחה ומהם המסמכים שעמדו בפני המומחה בעת שכתב את חוות הדעת, עליו לשמור מסמכים אלו בידיו עד לתום חקירתו בבית המשפט בכדי שניתן יהיה לוודא מה הועבר למומחה. לעיתים במסגרת החקירה יש צורך לברר אילו מסמכים רפואיים נמסרו למומחה ולכן קיימת חשיבות שכל החומר הרפואי יימצא תחת ידו של המומחה עד לסיום תפקידו בתיק. כב' סג"נ, השופט שוחט, העיר על כך במסגרת רמ"ש שהגיש המערער וקבע כי מדובר "בשיקול דעת לקוי. נפל פגם בהתנהלות המומחה" (רמ"ש 16782-02-20, מיום 25.2.20). גם אם הצורך בשמירת המסמכים ייקר במקצת את חוות הדעת, קיימת חשיבות רבה להמצאות המסמכים בידי המומחה.

      

  10. לפיכך, מן הראוי כי במסגרת ההנחיות הניתנות למומחה הממונה מטעם בית המשפט, תתווסף הנחייה לפיה חובתו לשמור בידיו את כל המסמכים המצויים בידיו עד לסיום תפקידו בתיק. כמו כן, רצוי להורות לצדדים לסרוק לתיק בית המשפט את כל החומר הרפואי שמועבר למומחה.

       

  11. יחד עם זאת, אני סבור שצדק ביהמ"ש קמא שעה שסבר כי פגם זה לא צריך להביא לפסילת חוות הדעת. המומחה נחקר במשך כמה שעות בבית המשפט קמא בחקירת שתי וערב וניכר כי במקרה דנן גריסת המסמכים לא פגמה במסקנות חוות הדעת. זאת, במיוחד שעה שבמקרה דנן אין תיעוד רפואי בתקופה שמאז שחרור המנוחה מהאשפוז בחודש יוני 2005 ועד שנת 2014 ולכן ממילא, מסקנות המומחה מבוססות בעיקר על ניתוח מצבה הרפואי של המנוחה בעקבות סדרת האשפוזים הרבה שעברה ובמיוחד על האשפוז האחרון שערך שנה ורבע ועל ניתוח משמעותה של המחלה מבחינת כשירותה הקוגניטיבית. המומחה הסביר כי "לכל התקף פסיכוטי והיא עברה 13 אשפוזים ... יש ליקוי פוסט פסיכוטי" (שם, עמ' 305 שורות 29-31) ... החלמה זה מההתקף החריף המאני, אבל הוא נשאר עם הליקוי, זה הזה נשאר עם הליקוי התפקודי" (שם, עמ' 306 שורות 26-28).

       

  12. הטענה כי עדות המומחה נסתרה בעדות הרופאה ד"ר טדג'ר – הרופאה העידה שכשהמנוחה שוחררה מהאשפוז "היא לא היתה פסיכוטית" (עמ' 207 לפרוטוקול מיום 2.2.20, שורות 8-9) והיא "יכולה לתפקד בקהילה באיזושהי רמה ... היה לה סומך" (שם, עמ' 215 שורות 29-31). אולם, הרופאה לא ראתה אותה אחרי שהיא שוחררה (שם, עמ' 222 שורות 16-18) ולכן היא לא יכולה להעיד על מצבה בעת עריכת הצוואה, כחודשיים לאחר מכן. בעדותה היא ציינה במפורש שהיא לא יודעת מה היה מצבה בחודש אוגוסט 2005 (שם, שורות 25-31). לכן, אין להתערב בקביעת בית המשפט שקבע שעדותה לא סתרה את עדות המומחה שהסביר ששחרורה חזרה לקהילה ותפקודה היום יומי השוטף, לא מלמדים כי הליקוי הקוגניטיבי שנגרם לה מהמחלה חלף וכי היתה כשירה לערוך צוואה.

       

  13. בנוסף, במקרה דנן, לאור יחסי התלות שבין המנוחה לאחיה, אין להתערב במסקנת ביהמ"ש קמא כי התלות של המנוחה באחיה היתה כה מקיפה ויסודית, עד שנשלל ממנה רצונה החופשי והבלתי תלוי. ביהמ"ש קמא קבע שהמנוחה היתה תלותית ביותר ונעזרה רבות באח לאור מצבה הרפואי הקשה. למנוחה היתה "גולגולת דקה" לאור מחלתה והיא חשה שהיא תלויה באחיה כמעט בכל דבר. ביהמ"ש הסיק מהראיות שהאח שלט בכספיה של המנוחה. האח אף התנהל כאפוטרופוס למעשה של המנוחה ומידת התלות שלה בו היתה גבוהה ביותר. לאור יחסי האמון המיוחדים בין המנוחה לאח, הועבר נטל הבאת הראיות (להבדיל מנטל השכנוע שנותר על כתפי המשיב) להוכיח שלא נשלל ממנה רצונה החופשי לכתפי המערער והוא לא עמד בו (דנ"א 1516/95 מרום נ' היועמ"ש, פ"ד נב(2) 813 (1998)).

       

  14. במקרה דנן, צדק ביהמ"ש קמא שעה שהחיל את "הלכת החוטים השזורים" שנקבעה בבע"ם 4459/14 פלונית נ' פלונית (6.5.2015)):

      "הוא בחן את סוגיית ההשפעה הבלתי הוגנת כמכלול. כך ראוי לנהוג. הנטל להוכיח עילת פסלות זו רובץ על המבקש את פסלות הצוואה (המשיב כאן). אך יש לזכור, כי לא פעם הראיות הינן נסיבתיות (ראו, למשל, הלכת מרום בעמ' 848). בענייננו, המשיב טען לעילות פסלות נוספות, כגון העדר כשרות ומעורבות בעריכת הצוואה. סבורני כי בצדק נדחו עילות אלה על ידי בית המשפט לענייני משפחה. אך עדיין, חוטים שונים של עילות שונות – הגם שלא היה בכוחם לבסס עילה עצמאית – יכולים להישזר יחד לרבדים המחזקים ומבססים את מסקנת בית המשפט המחוזי. ההשפעה הבלתי הוגנת העולה עד כדי שלילת הבחירה החופשית של המצווה הינה מבחן דינאמי ורחב כקשת החיים. בית המשפט המחוזי נעזר בחוטים השונים כדי להגיע לראייה כוללת המשקפת את מלוא התמונה".

  15. סיכומו של דבר: אציע לחברותיי לדחות את הערעור ולקבוע כי הוכח שהמנוחה לא היתה כשירה לערוך צוואה. אציע גם שהמערער יישא בהוצאות המשיב בסך של 20,000 ₪, והערובה שהמערער הפקיד תועבר למשיב על חשבון ההוצאות באמצעות ב"כ.

      

      ______________

      נפתלי שילה, שופט

       

      השופטת צילה צפת, סגנית הנשיא – אב"ד:

       

      אני מסכימה.

      

       

      ______________

      צילה צפת, שופטת סג"נ – אב"ד

      השופטת עינת רביד:

       

      אני מסכימה.

      

       

      _______________

      עינת רביד, שופטת

       

       

      הוחלט כאמור בפסק דינו של כב' השופט נפתלי שילה.

       

      פסק הדין מותר לפרסום בכפוף להשמטת הפרטים המזהים.

       

      ניתנה היום, כ"ז סיוון תשפ"ב, 26 יוני 2022, בהעדר הצדדים.

      צילה צפת, שופט, סגנית הנשיא אב"ד		עינת רביד, שופטת		נפתלי שילה, שופט