א.א.ג נ' י.א., ש.ג. (קטין)

מונחות בפניי תובענות בעניין עיזבון המנוחה, ש.ג ז"ל שנפטרה לבית עולמה ביום 21.1.2019 (להלן – המנוחה) ובעניין עיזבון המנוח, י.ג ז"ל, שנפטר לבית עולמו ביום 13.10.2018 (להלן – המנוח), כמפורט להלן: בעניין המנוחה-בקשה לקיום צוואת המנוחה מיום 11.3.2014 (ת"ע 42187-11-19) והתנגדויות לה (ת"ע 42231-11-19; ת"ע 42244-11-19); בקשה לצו ירושה אחר המנוחה (ת"ע 25915-03-20) והתנגדות לה (ת"ע 25915-03-20). 

בעניין המנוח- בקשה לצו ירושה אחר המנוח (ת"ע 67797-05-20) והתנגדות לה (ת"ע 67797-05-20); בקשה לקיום צוואת המנוח מיום 11.3.2014 (ת"ע 9054-07-20) והתנגדות לה (ת"ע17592-07-20 ). על מנת לפשט ולייעל את ההתנהלות הדיונית בתובענות הנ"ל ולמנוע הגשת בקשות או תגובות בתפזורת התיקים השונים, נקבע כי מכלול העניינים הנוגעים למנוחים יידונו בתיק אחד – במסגרת ת"ע 42187-11-19 – ואליו יוגשו כתבי הטענות והבקשות השונות, זאת מבלי לפגוע בעתירות ו/או בטענות הצדדים; בהתאם לכך, יתר התיקים בענייניהם של המנוחים, למעט תיק זה, נסגרו טכנית בלבד ולא מהותית (ר' החלטה מיום 17.6.2020).  כמו כן, נקבע שבירור ההליכים הנוגעים למנוחה ואלה הנוגעים למנוח יידונו במאוחד (ר' החלטה מיום 13.7.2020; בקשה מס' 5).  לנוכח ריבוי התובענות בעניינם של המנוחים ולשם שמירת רצף ההגדרות הפורמליות של הצדדים בהליך, יכונו הצדדים לשם הנוחות במסגרת פסק דין זה על פי הגדרתם בת"ע 42187-11-19, כך שמבקשת קיום הצוואות תכונה בכל התביעות "התובעת" ואילו המתנגדים לקיום הצוואות יכונו בכל התביעות "הנתבעים"; ובהתאם לכך מוצגי התובעת יסומנו בפסק דין זה באות ת/ ואילו מוצגי הנתבעים באות נ/ (חרף סימונם אחרת בפועל). 

תמצית העובדות הצריכות לעניין 

• המנוחה, ילידת 1936, והמנוח, יליד 1930, נישאו זל"ז בשנת 1962 ונולדו להם שני ילדים: התובעת, הגב' א.ג (להלן – התובעת), וי.ג ז"ל, שנפטר לבית עולמו ביום 5.5.2010 בעקבות תאונת דרכים (להלן – י' ז"ל).

   

• הנתבע 1, מר י.א (להלן – הנתבע או א'), הוא בנה של המנוחה מנישואיה הראשונים למנוח נ.א ז"ל; נישואים אלה נמשכו משנת 1954 ועד לגירושיהם בשנת 1957, עת היה א' בן שנתיים.

   

• הנתבע 2, הקטין ש.ג יליד 16.9.2005 (להלן – הקטין או שֺ'), הוא בנו של י' ז"ל, אשר נולד מנישואיו לגב' ח.ב.ג (להלן – ח').

   

• המנוחים התגוררו בדירת מגורים ברח' XXX, בעיר XXX (להלן – דירת המנוחים).

   

• ביום 11.3.2014 חתמה המנוחה על צוואה בפני עדים, לפיה ביקשה להוריש את כל רכושה באופן בלעדי לבתה התובעת (להלן – צוואת האם).

   

  באותו מועד חתם גם המנוח על צוואה בפני עדים, אשר הוראותיה זהות לצוואת האם, לפיה ביקש להוריש את כל רכושו לבתו התובעת (להלן – צוואת האב).

   

  צוואות המנוחים נערכו ע"י עו"ד רמי מזרחי (להלן – עו"ד מזרחי), ששימש גם כעד קיום להן, יחד עם עו"ד ניר ויקטור לוי (להלן – עו"ד לוי). נוסח הצוואה הוקרא למנוחים על ידי עו"ד מזרחי. מאחר והמנוחה הייתה במעמד חתימת הצוואה בעלת ליקוי ראיה, חתימתה על גבי הצוואה בוצעה באמצעות טביעת אצבע ותועדה בסרט וידאו (ת/1).

   

• המנוח נפטר לבית עולמו ביום 13.10.2018.

   

• לאחר פטירת האב, עברה האם להתגורר בבית התובעת.

   

• חודשים קצרים לאחר מכן, ביום 21.1.2019, נפטרה גם האם לבית עולמה.

   

• עיזבון המנוחים כולל נכסים אלה: הדירה בה התגוררו ברח' XXX בXXX; כספים בבנק דיסקונט; זכות ציבורית למונית ממשרד התחבורה אשר מושכרת לצד שלישי.

   

  ההליכים המשפטיים

   

• ביום 27.3.2019 הגישה התובעת לרשם לענייני ירושה בקשה לקיום צוואת האב המנוח (תיק רשם מס' 275799) וכן בקשה לקיום צוואת האם המנוחה (תיק רשם מס' 276586; ת"ע 42187-11-19).

   

• ביום 17.4.2019 הגיש א' לרשם לענייני ירושה התנגדות לקיום צוואת המנוחה (ת"ע 42231-11-19) (להלן – ההתנגדות), כשעיקר טענתו, כי הצוואה נערכה תוך שלילת רצונה האמיתי של המנוחה לאחר שהופעלה עליה השפעה בלתי הוגנת הן על ידי בעלה של המנוחה והן על ידי בתה התובעת.

   

• ביום 17.4.2019 ניתן על ידי הרשם לענייני ירושה צו קיום לצוואת האב המנוח (להלן – צו קיום צוואת האב המנוח).

   

• באשר לבקשה לקיום צוואת האם המנוחה, ביקש ב"כ האפוטרופוס הכללי לקבל את עמדתו של הקטין לבקשה (הודעה מיום 24.7.2019).

   

• ביום 17.11.2019 הגיש הקטין, באמצעות אימו ח', האפוטרופא הטבעית, התנגדות לבקשה לקיום צוואת המנוחה (ת"ע 42244-11-19) (להלן – התנגדות הקטין); ובמקביל, הגיש בקשה לביטול צו קיום צוואת המנוח (ת"ע 70820-11-19).

   

• ההליכים הנ"ל הועברו להכרעת בית המשפט על פי הוראות סעיף 67א(א)(1) לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן – חוק הירושה).

   

• ביום 29.1.2020 הגישה התובעת תגובה מטעמה להתנגדויות שהגישו א' והקטין בהן הכחישה מכל ועל את טענותיהם, וטענה כי לא השפיעה על המנוחים ולא הייתה מעורבת כלל בעריכת צוואותיהם, אשר נחתמו כדת וכדין (ת"ע 42231-11-19; ת"ע 42244-11-19); במקביל, הגישה התובעת תגובה מטעמה לבקשה לביטול צו קיום צוואת האב (ת"ע 70820-11-19).

   

• האפוטרופוס הכללי הודיע שאין בכוונתו להתערב בהליכים.

   

• ישיבת קדם משפט התקיימה ביום 19.5.2020.

   

• בהסכמת הצדדים, התקבלה הבקשה לביטול צו קיום צוואת האב המנוח (ת"ע 70820-11-19).

   

• ביום 27.5.2020 הגיש הקטין, באמצעות אימו, בקשה לצו ירושה אחר המנוח (ת"ע 67797-05-20) ובקשה לצו ירושה אחר המנוחה (ת"ע 25915-03-20); ואילו התובעת הגישה ביום 22.6.2020 התנגדות לבקשות אלה (ת"ע 42187-11-19).

   

• במקביל, הגישה התובעת בקשה לקיום צוואת המנוח מיום 11.3.2014 (ת"ע 9054-07-20); ואילו הקטין, באמצעות אימו, הגישו התנגדות לבקשה זו (ת"ע 17592-07-20).

   

• כאמור לעיל, הדיון בכל ההליכים הנוגעים למנוחים אוחד ונוהל לשם הנוחות בתיק אחד, במסגרת ת"ע 42187-11-19.

   

• לצורך בירור ההליכים הנ"ל, הגישו הצדדים ומצהירים מטעמם תצהירי עדות ראשית וכן התקיימו שלושה דיוני הוכחות (בימים 14.12.2020, 20.6.2021 ו- 19.7.2021), במהלכם נשמעו חקירות כדלקמן:

   

  עדי הנתבעים:

  הגב' ש.ש., חברתה של ח' (עמ' 6-3 לפרו');

  מר ע.ז, בן זוגה של ח' (עמ' 8-6 לפר');

  ח' (עמ' 25-9 לפרו');

  א' (עמ' 49-26 לפרו');

   

  עדי התביעה:

  עו"ד לוי, עד קיום לצוואה (עמ' 54-49 לפרו');

  עו"ד מזרחי, עורך הצוואה ומי ששימש כעד קיום לה (עמ' 64-54 לפרו');

  מר מ.מ, בן זוגה לשעבר של התובעת (עמ' 73-65 לפרו');

  הגב' א.ל, שכנתה של המנוחה (עמ' 78-73 לפרו');

  הגב' ר.מ, שכנתה של המנוחה (עמ' 84-79 לפרו');

  התובעת (עמ' 107-87 לפרו');

   

  יוער, כי מר ר.א, בן דוד של התובעת (אביו והמנוחה היו אחים) הגיש תצהיר בתמיכה לבקשת קיום הצוואה, ואולם מסיבות אישיות לא התייצב בבית המשפט לחקירה על תצהירו זה, ומשכך ויתרה התובעת על עדותו, ותצהירו הוצא מתיק בית המשפט.

   

• הצדדים הגישו סיכומים בכתב (לאחר מתן מס' ארכות); וכעת ניתן פסק הדין.

   

  טענות הצדדים

   

• תמצית טענות הנתבע:

   

  • המנוחה חתמה על הצוואה שלא מרצונה החופשי, תוך שהופעל עליה מכבש לחצים והשפעה בלתי הוגנת על ידי בעלה המנוח, שהעדיף את בתו הביולוגית על פני הנתבע, בנה של אשתו מנישואיה הראשונים, ועל ידי בתה התובעת; הנשפעה נמשכה ברציפות ולא פגה בשום שלב מאז עריכת הצוואה ועד לפטירת המנוחה.

     

  • המנוחה הייתה חולת סוכרת, ובשל מחלתה זו היא החלה להתעוור לפני כ-15 שנים קודם לפטירתה; העיוורון בתחילה היה קל, אך מהר מאוד מצבה התדרדר והיא איבדה את מאור עינייה; ככל שהעיוורון החמיר, כך המנוחה הייתה תלויה יותר ויותר בבעלה המנוח ובבתה התובעת, עד לתלות מוחלטת בהם בכל המובנים: אישית, חברתית וכספית; לכל מקום אליו רצתה להגיע היא הייתה חייבת להיעזר בבעלה ובתובעת.

     

  • לאחר פטירת המנוח, בשלושת החודשים שנותרו לחיי המנוחה, היא עברה להתגורר עם התובעת והייתה תלויה בה באופן כמעט מוחלט.

     

  • בעת עריכת הצוואה המנוחה הייתה עיוורת לחלוטין ותלויה לחלוטין בבעלה המנוח ובבתה התובעת שגם הפכה להיות הזוכה הבלעדית על פי הצוואה, תוך נישול מעיזבון המנוחה את הנתבע, בנה מנישואיה הראשונים.

     

  • למנוחה לא היתה סיבה נראית לעין לנשל את בנה מעיזבונה, איתו הייתה במערכת יחסים חמה וקרובה, והיא גם לא רשמה סיבה כזו בצוואה כפי שבדרך כלל עושה הורה שמנשל את ילדו מעיזבונו, והיא גם לא ביטאה בדרך כלשהי מחוץ לצוואה את הסיבה לנישולו בצוואה.

     

  • התובעת וגם המנוח לקחו חלק פעיל ביותר בעריכת הצוואה והביאו את המנוחה בפני עו"ד מזרחי אותו לא הכירה מעולם, בעוד שהתובעת והמנוח היו לקוחות קבועים שלו; התובעת היא זו שיזמה את הקשר הראשוני עם עו"ד מזרחי, קיימה עמו שיחה מקדימה, תאמה עמו את הפגישה, הביאה את הוריה למשרדו, והייתה נוכחת במקום בעת חתימת הצוואה.

     

  • המנוחים לא עשו צוואות הדדיות כמקובל בין בני זוג, המורישים את עזבונם האחד לשני, לזה שנותר בחיים, אלא הורישו את כל רכושם ישירות לבתם התובעת.

     

• תמצית טענות הקטין:

   

  • ח' הבהירה והדגישה בכל כתבי הטענות שהוגשו מטעם הקטין, כי אינה מבקשת דבר לעצמה, וככל שתתקבל ההתנגדות שהגישה לצוואות המנוחים וכספי הירושה יתחלקו בהתאם לדין, יוחזקו הכספים בתכנית חיסכון עבור הקטין, חסכון אשר יפתח ויועבר אליו עם הגיעו לגיל 18 שנים.

     

  • התובעת השתמשה בכל דרך אפשרית בהשפעה בלתי הוגנת, בתחבולות והטעיות מכוונות, ישירות ועקיפות, לגרום לכך שהצוואות ירשמו לטובתה בלבד, ותוך נישול הקטין.

     

  • התובעת ניצלה ניצול ציני ואכזרי את מותו של אחיה י' ז"ל מחד ואת עיוורונה של אמה מאידך ונטעה בליבה של המנוחה את הרעיון כי כביכול הקטין אינו בנו של י' ז"ל ואינו דומה לו, ומכאן שאינו נכדה של המנוחה. לאחר מכן, התובעת רקחה תכנית זדונית, תוך ניצול בנה על מנת ליצור פרובוקציה עם הקטין בנוכחות המנוח, זאת על מנת לגרום לניתוק הקשר בין הקטין לסבו המנוח.

     

  • המנוח נהג לבוא לבקר את י' ז"ל וח' כמעט מידי יום והמשיך להגיע לביתה של ח' גם לאחר פטירתו של י' ז"ל, עד שבאורח פלא בסמוך למועד עריכת הצוואה, ניתק כל קשר וחדל מלהגיע.

     

  • התובעת השתלטה על הוריה וגרמה להם עוד בחייהם להיות מבודדים מילדיהם ומשפחותיהם והתערבה ביחסים במשפחה והכל בשביל בצע כסף.

     

  • המנוחים חששו מהתובעת, אשר כפתה עצמה עליהם וניצלה אותם כל השנים, והמנוח סיפר לח' שהתובעת ממררת להם את החיים ואף נהג לכנותה "הקלפטע" או "הלוחצת".

     

  • נסיבות עריכת הצוואות מלמד על חשש ממשי במעורבות התובעת בעריכתן וכן בתוכנן, ובכלל זה העובדה שהתובעת לקחה את המנוחים לעו"ד אותו הכירה; נכחה בחדר בזמן עריכת הצוואה, לפחות חלק מהזמן; העדר תרשומת או צילום של ההנחיות ובקשות המנוחים טרם עריכת הצוואות; צילום רק קטע ממעמד חתימת הצוואה על ידי המנוחה צילום חלקי ולא 360 מעלות של החדר על יושביו; העדר התייחסות לנישול הנתבעים בצוואות המנוחים.

     

  • המנוחים שהיו נשואים זל"ז למעלה מחמישים שנה לא ערכו צוואות הדדיות, בהן הקנו ביטחון והסתמכות זה לזו, אלא ציוו את כל רכושם עלי אדמות לבתם התובעת, מבלי לדאוג ולחשוב על עתידו של בן הזוג שיוותר בחיים.

     

  • התובעת לא עדכנה את הנתבעים על הגשת הבקשות לקיום צוואות המנוחים, ואלה נודעו לקטין רק בזכות התערבות ב"כ היועמ"ש.

     

• תמצית טענות התובעת:

   

  • צוואות המנוחים נעשו בידיעה, בהבנה ובכוונה מוחלטת, כי רק התובעת תירש אותם, שכן שני הבנים, הנתבע וי' ז"ל, התנכרו באופן מוחלט להוריהם החולים במשך שנים רבות, בעוד התובעת הייתה היחידה שטיפלה בהורים במסירות.

     

  • י' ז"ל וח' היו בנתק מוחלט מהמנוחים בשל חובות בהם הסתבך וסיבך אותם.

     

  • המנוחים חשדו כי הקטין אינו בנו של י' ז"ל ומשכך המנוחה לא נפגשה איתו בכלל, והמנוח פגש את הקטין לעיתים רחוקות.

     

  • לאחר שי' נפטר בשנת 2009, ח' ניתקה קשר עם המנוחים וכך גם הקטין.

     

  • א' היה בן נוטש; הוא הגיע לפעמים, התעניין לפעמים, אבל לא היה שם 24/7 בכדי לטפל באימו הקשישה והעיוורת; במקרים רבים המנוחה הייתה זקוקה לסיוע וא' היה בחו"ל או בבתי מלון בארץ.

     

  • א' ירש את הונו הרב של אביו; משכך, בצלילות דעת מוחלטת, ובשל העובדה שהתובעת הייתה תמיד לצד אימה וטיפלה בה במסירות, המנוחה בחרה להוריש לתובעת את מלוא רכושה הדל.

     

  • על אף שמצבה הפיזי של המנוחה היה ירוד, היא הייתה צלולה ועצמאית בהיבט הקוגניטיבי, השכלי וההכרתי; היא הייתה דעתנית ועמדה על שלה.

     

  • באשר למנוח, הרי שהנתבעים עצמם טוענים שלא רק שהוא היה כשיר בדעתו וצלול לחלוטין, אלא שהוא אף רקח קנוניה עם התובעת ויחד הם הפעילו השפעה בלתי הוגנת על המנוחה.

     

  • במשך שנים רבות, התובעת טיפלה וסייעה להוריה במסירות רבה, סעדה אותם על בסיס יומיומי ובכלל זה בישלה להם, ניקתה, רכשה עבורם תרופות, עשתה קניות, ליוותה אותם לטיפולים רפואיים וכן כל הנדרש עבורם.

     

  • אף אחד לא מנע מא' או מח' או מכל אחד אחר לבקר את המנוחים, אלא שהם בחרו לזנוח אותם וכעת הם מבקשים לריב על ירושתם.

     

  • מעמד חתימת הצוואה על ידי המנוחה תועד בסרט וידאו, במהלכו אמרה המנוחה דברים ברורים ביותר, בדעה ובמחשבה צלולה, תוך שהיא מביעה סלידה מוחלטת מהורשת איזה רכיב מרכושה לח' או לקטין.

     

  • טרם הגשת ההתנגדויות, ניסו א' וח' לסחוט מהתובעת כספים, שכן הם ידעו היטב שהתנגדותם חסרת סיכוי ומבוססת על בדיות.

     

  • ההתנגדות שהוגשה מטעם הקטין נובעת מהסתה של א' את אימו של הקטין.

     

    דיון והכרעה

     

    המתווה הנורמטיבי

     

• נקודת המוצא ממנה יש להתחיל את הדיון נוגעת לעקרון של כיבוד רצון המת, שכן ההנחה היא כי צוואה מבטאת את רצונו האמתי והכנה של המצווה אשר לאופן שבו יחולק עיזבונו לאחר לכתו מן העולם ואת האוטונומיה של המצווה כפרט ואת זכות הבעלות על קניינו והוא אדון לקבוע ככל שעם לבו ועם תחושותיו באשר למה שייעשה ברכושו, שאותו צבר, רכש וגיבש בימי חייו [בע"מ 4990/12 זילברסון נ' זילברסון (13.11.2012)].

   

• אם היה מבקש המצווה שרכושו יתחלק בין כל יורשיו הטבעיים על-פי הדין, בדרך שקבע המחוקק, כי אז לא היה טעם וגם לא מקום לערוך צוואה. על-פי ההיגיון, מסמך כזה בא לעולם, שעה שלמצווה יש העדפות משלו, שאינן עולות בקנה אחד עם הכללים בדבר חלוקת הירושה על-פי הדין [ע"א 1099/90 שרוני נ' שרוני, פ"ד מז(4) 785 (1993)]. את אלה מצווה עלינו לכבד.

   

• על החובה לקיים את דברי המת והחופש לצוות נאמר בעמ"ש (ת"א) 5512-11-19 ט' נ' ג' א' (19.8.2020):

   

  "החופש לצוות – יסוד מוסד בדיני צוואות. מהחופש לצוות נגזרת החובה לקיום הציווי – קו יסוד בדיני הזכייה על פי צוואה כמאמר הכתוב "קו היסוד של המחוקק בדיני צוואות אינו אלא לקיים את דברי המת" (ע"א 869/75 בריל נ' היועמ"ש, פ"ד לב(1) 98, 102). קו יסוד זה - המצווה לקיים את דברי המת – חשיבותו הן בקביעת תוקפה של צוואה הן בפרשנותה. הוא מעוגן בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו כחלק מזכותו של אדם לכבוד בחייו ובמותו וכחלק מזכות הקניין שלו... מהווה ביטוי לאוטונומיה של הרצון הפרטי... ומקורו במורשת התרבותית שלנו בהיותו עיקרון ידוע של המשפט העברי.

   

  מכאן הזהירות הרבה שנדרשת עת מתבקש בית המשפט להכריע בשאלת תוקפה של צוואה במסגרת תובענה לקיומה ובשאלת מובנה של הצוואה במסגרת תובענה לפרשנותה שכן, בשתי אלה נדרש בית המשפט להחליט ולקבוע "אם יקומו דברי המת ואם יהיו כלא היו". והוא – איננו, "מכל הווייתו, מכל עצמותו, נשתיירו רק גיליונות נייר..." ואנו, השופטים, זרים למנוח שלא עמדנו מקרוב על אורחות חייו ועל מאווי לבבו, אנחנו מצווים על דבריו".

   

  פגמים בצוואות - נטל ההוכחה

   

• ככלל, נטל השכנוע מוטל על בעל-הדין המתנגד לקיום הצוואה ככל שלא נפלו בגדריה פגמים צורניים. "הלכה פסוקה וקבועה היא שכשלפנינו צוואה שעל פניה נתמלאו בה כל הדרישות הצורניות, חזקה שהיא תקפה, ועל הטוען לפסלותה הראיה. ואולם, אם הצוואה פגומה בפגם זה או אחר, חובת הראיה מתהפכת, ועל הטוען לקיומה נטל ההוכחה שאמנם לפנינו צוואה שאין ספק באמיתותה, כולל החובה להוכיח את צלילות דעתו של המצווה, ושלא הופעלה על המצווה השפעה בלתי הוגנת וכדומה" [פרופ' ש' שילה, "פירוש לחוק הירושה תשכ"ה – 1965" (הוצאת נבו) בעמ' 232 (להלן – שילה)].

   

• בנסיבות מקרה זה, משלא נפלו פגמים צורניים בצוואות, הנטל להוכיח את עילות ההתנגדות מוטל כולו על כתפי הנתבעים.

   

  הטענה בדבר השפעה בלתי הוגנת

   

• סעיף 30(א) לחוק הירושה קובע: "הוראת צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית – בטלה".

   

• מטרת סעיף 30 לחוק הירושה, כמו מטרת כל דיני הצוואות, היא כיבוד רצונו של המת [ע"א 1212/91 קרן ליב"י נ' בינשטוק, פ"ד מח(3) 705 (1994)]. "מתוך כך אנו נדרשים לגילוי רצונו האמיתי והחופשי של המצווה בשעת חתימת צוואתו, רצון שהוא פרי החלטתו העצמאית, להבדיל מרצון שהוכתם ונרמס בשל השפעה שאינה הוגנת. עצם העובדה שאנו מודעים לרצונו של המנוח אין די בה, עלינו להוסיף ולבחון האם עסקינן ברצון חופשי להבדיל מרצון המונע מלחץ או השפעה חריגה ולא ראויה של אחר" [עמ"ש (מרכז) 39988-09-17 ש. נ' ש (27.12.2018), פסקה 22; עמ"ש (ת"א) 48729-03-19 ב.י.פ נ' א.פ (17.11.2019),פסקה 39].

   

• בע"א 133/84 רכטמן, עו"ד נ' זיסמן, פ"ד לט(4) 769, 773-772 (1986) הבהיר כב' השופט שמגר:"...מה שהמחוקק ביקש למנוע הוא מתן התוקף לצוואה, שלא נערכה מרצונו החופשי ולפי החלטתו העצמאית של המצווה אלא לפי התכתיב של אחר, בעקבות האיום של אחר או על-ידי ניצול בלתי הוגן של הנסיבות על-ידי אחר. אין בכך, כמובן, כדי למצות את מיגוון הנסיבות, שבהן יכולה להישמע טענה המעוגנת בסעיף 30, אך, כאמור כאן, הדרך של ההשפעה ונסיבות הפעלתה יכול להיות בהן כשלעצמן כדי ליצור אותם מרכיבים, המצביעים על כך שהצוואה אינה פרי רצונו של המצווה אלא פרי רצונו של מי שהשפיע עליו, ושהכתיב לו למעשה את ההסכמה... כמוזכר, נוצרת, למשל, מערכת נסיבות כאמור, כאשר מי שמשפיע על המצווה מנצל את תלותו, חולשתו או חוסר יכולתו של המצווה; השפעה המביאה לבטלות צוואה היא, למשל, השפעה שביטויה בלחץ מילולי על אדם חולה, חלש ותשוש, שאין לו כוח להתנגד, המביא את המצווה לכך שהוא מסכים לאמץ דעתו של האדם המשפיע. הסכמה בנסיבות כאלה ניתנת בלית ברירה ובשל חוסר הכוח להתנגד או להתמודד עם ההשפעה בשל מצבו של המצווה או בשל תלותו במי שמשפיע עליו. אך מובן, שאין לראות באמור לעיל אלא הדגמה ולא תיאור ממצה".

   

• נטל ההוכחה לקיומה של השפעה בלתי הוגנת מוטל על הטוען להשפעה כזו: "כנראה הדרך להצליח בטענה של השפעה בלתי הוגנת היא לא על ידי הוכחה פוזיטיבית של ההשפעה הפסולה, אלא ע"י ביטול החזקה שהצוואה נעשתה עפ"י רצונו החופשי של המצווה" [שילה, בעמ' 271]; אלא אם כן- "הנסיבות האופפות את המקרה מצביעות על קיומה של תלות של אדם אחד בזולתו, שהיא כה מקיפה ויסודית, שניתן להניח כי נשלל רצונו החופשי והבלתי תלוי של אותו אדם במה שנוגע ליחסים שבינו לבין הזולת, כי אז אפשר לאמר שעשיה או פעולה שהיא בעליל לטובתו של האחר. היא תוצאה של השפעה בלתי הוגנת מצדו, אלא אם הוכח היפוכו של דבר" [ע"א 423/75 בן נון נ' ריכטר, פ"ד לא(1) 372 (1976)].

   

• הווה אומר, על מנת להקים חזקה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת שיש בה להעביר את נטל הראיות אל מבקש הקיום, אין די בחשד גרידא, אלא נדרשות ראיות משמעותיות המקיימות תשתית ברורה למסקנה האמורה.

   

  על המתנגד להביא ראיות המוכיחות שמתקיימים לכאורה התנאים להקמת החזקה: "לאמור כי תלותו של המצווה בנהנה, עובר לעשיית הצוואה, הינה כה יסודית ומקיפה, עד שניתן, באופן סביר, להניח שרצונו החופשי נשלל, וכי כשערך את הצוואה, שהינה בעליל לטובת הנהנה, פעל המצווה בהשפעתו של האחרון (ראו "פרשת מרום", שם, עמ' 832). בהקשר זה, אין די בחשד גרידא להקמת החזקה. יש צורך בראיות משמעותיות להקמת תשתית עובדתית בדבר קיומה של החזקה. עם זה, באשר לתוכנן של הראיות, די בראיות נסיבתיות מהן עולה מסקנה מבוססת וממשית לקיומה של חזקה להשפעה בלתי הוגנת" [עמ"ש (ת"א) 55098-12-11 א.נ. עו"ד נ' א.ר. (24.10.2013); רמ"ש (ת"א) 27644-11-17 מ.מ.ח נ' ת.מ (26.3.2018)].

   

• בפרשת מרום נסקרו ארבע אבני בוחן שיש בהן כדי לסייע בהכרעה בשאלה אם אכן קמה חזקה בדבר השפעה בלתי הוגנת, כדלקמן:

   

  • מבחן התלות והעצמאות - האם המצווה, בתקופה הרלוונטית לעשיית הצוואה, היה עצמאי הן מבחינה פיזית והן מבחינה שכלית- הכרתית, ועד כמה [דנ"א מרום היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נב(2) 813, בעמ' 827 (1998) (להלן – פרשת מרום)].

     

  • מבחן התלות והסיוע - במקום שהתברר שהמצווה לא היה עצמאי ונזקק לסיוע הזולת, יש לבחון את טיב הסיוע שניתן לו, את היקפו ואת מידת התלות של המצווה באותו סיוע, וממילא במי שהעניק לו אותו [ע"א 133/84 רכטמן נ' זיסמן, פ"ד לט(4) 769 (1986); ע"א 733/88 אהרוניאן נ' אהרוניאן, פ"ד מה(5) עמ' 705 (1991); ע"א 157/89 ששון נ' מרזב, פ"ד מו(2) 209 (1992); עז' (חי') 2960/02 עיזבון המנוח א.ה. ז"ל נ' ה.ד. ואח' (9.11.2005)].

     

  • מבחן קשרי המצווה עם אחרים – זהו מבחן משנה למבחן התלות והסיוע. בידודו של המצווה וניתוקו מאחרים מגבירים את התלות שלו בנהנה. הסיבה לניתוק ולבידוד לא רלוונטית, ו"ככל שיתברר כי בתקופה הרלוונטית לעריכת הצוואה היה המצווה מנותק לחלוטין מאנשים אחרים, או שקשריו עם אחרים היו מועטים ונדירים, תתחזק ההנחה שהמצווה אכן היה תלוי בנהנה" [פרשת מרום, עמ' 829; ת.ע. (ת"א) 5690/99 עזבון המנוח ש.י ז"ל נ' ש.ר. (5.9.2006)].

     

  • מבחן נסיבות עריכת הצוואה ומעורבות בהכנה – מעורבות פחותה בעריכת הצוואה, שאינה מגעת כדי פסילתה על פי סעיף 35 לחוק הירושה, יכול שתהווה אינדיקציה לקיומה של השפעה בלתי הוגנת [פרשת מרום עמ' 829; ת"א 73878/04 אלקסיק ג'ויס ואח' נ' סטרנשטיין (12.2.2006)].

     

• מבחני עזר אלה לא מהווים רשימה סגורה; אין הכרח שיתקיימו כולם, ואף ניתן לעשות שימוש במבחנים נוספים בהתאם לנסיבות הנדונות [ע"מ (ת"א) 1100/05 פלוני נ' פלונית (6.4.2009)].

   

• באשר לשימוש במבחנים אלה, הרי שמתחייבת זהירות רבה "תוך הבנה שבתלות כשלעצמה, אין משום ראיה מספקת לקיומה של השפעה בלתי-הוגנת ואף לא להקמת חזקה בדבר קיומה. מהיותו של המצווה בלתי-עצמאי (מבחן העצמאות) ניתן להסיק תלותו באחר, אך בהיותו תלוי באחר, אין להסיק כי את צוואתו לטובת האחר עשה מתוך השפעה בלתי-הוגנת. לא התלות היא העיקר, אלא ההסתברות שהתלות שללה את רצונו החופשי של המצווה. הוא הדין בכל המבחנים האחרים. תלותו של המצווה בסיועו של האחר, אינה בהכרח שוללת את רצונו החופשי. כך הוא גם ביחס לבחינת קשריו של המצווה עם אחרים, ואף בהסקת מסקנות מנסיבות עריכת הצוואה" [ע"מ 1100/05 הנ"ל].

   

• ככל שתקום החזקה בדבר השפעה בלתי הוגנת, אזי עובר נטל הבאת הראיות למבקש הקיום, ועליו ליישב את קיומן של אותן נסיבות שהוכחו עם היעדרה של השפעה בלתי הוגנת (ש. שוחט: "פגמים בצוואות", מהדורה שלישית מורחבת ומעודכנת, התשע"ו-2016, עמ' 213 (להלן – פגמים בצוואות)]. וכפי שנקבע בעמ"ש 55098-12-11 הנ"ל בעמ' 11: "מבקש הקיום יכול לעמוד בנטל זה באמצעות הבאת ראיות לסתירת החזקה, ולחלופין באמצעות שלילת קיומו של אלמנט חוסר ההגינות בנסיבות הנטענות, דבר שיש בו כדי לנטרל את "העוקץ"- "ארס" המלווה את "ההשפעה", שלכשעצמה יכולה להיות גם לגיטימית". וכפי שסוכמה ההלכה בע"א 3828/98 מיכקשווילי נ' מחקשווילי, פ"ד נד(2) 337, 342 (2000): "...תלות מוחלטת של המצווה בזוכה יוצרת חזקה עובדתית, שלפיה הצוואה נערכה מחמת השפעה בלתי הוגנת, דבר המעביר את הנטל לסתור חזקה זו על המבקש את קיום הצוואה".

   

• בפרשת מרום (עמ' 845-841) הציע ביהמ"ש העליון מספר מבחנים שיישומם שונה ממקרה למקרה, ויש בהם כדי לסייע בידו של מבקש הקיום לעמוד בנטל הבאת הראיות שהועבר אליו, כדלקמן:

   

  • מבחן הקרבה הרגשית – יש לבחון מה היה יחסו הרגשי של המצווה כלפי הנהנה, כשקיומו של יחס רגשי חיובי מחליש את האפשרות לתלות והשפעה בלתי הוגנת. הקרבה הרגשית יכולה להיבחן על סמך מהות היחסים שבין המוריש לנהנה וכן גורמים נוספים כגון אורך תקופת הקשר או קירבה משפחתית.

     

  • מבחן הנישול – נישול של יורש או גריעה מחלקו אינה ראיה לקיומה של השפעה בלתי הוגנת, אולם לעובדות שברקע הנישול עשויה לעיתים להיות משמעות. "קיומו של מניע שלא לתת (הרצון לנשל את הקרובים) עשוי להתיישב עם קיומו של מניע לתת (הרצון לזכות את הנהנה) ולתמוך בהערכה שהצוואה משקפת את רצון המצווה... עם זאת, שלילת קיומו של מניע נראה לעין לנישול היורשים החוקיים עשוי לתמוך באפשרות שהצוואה נעשתה עקב השפעה בלתי הוגנת" [פרשת מרום, עמ' 842].

     

  • מבחן השימוש לרעה בתלות – יש לבחון אם הנהנה ניצל את תלותו של המצווה במטרה להשפיע עליו בנושא עריכת הצוואה.

     

  • מבחן ההשפעה המותרת – יש להבחין בין הנסיבות החיצוניות המצביעות על השפעה לגיטימית וטבעית של הנהנה על רצונו של המצווה או על התנהגות של הנהנה שגרמה להכרת טובה של המצווה כלפיו, ובין נסיבות שיש בהן כדי לעורר חשש להשפעה בלתי הוגנת אשר יש בה כדי לפגוע ברצונו החופשי של המצווה והוכחתה תביא לביטול הצוואה (פגמים בצוואות, עמ' 216).

     

  • מבחן הגיונה של הצוואה – יש לבחון האם הצוואה סבירה על פי הבנת השופט את הגיונו של המצווה "מן הראיות הבאות לפני בית-המשפט, במסגרת הדיון בתוקפה של הצוואה, קרוב שתצטייר בפניו תמונת חייו של המצווה עובר לכתיבת הצוואה, קשריו החברתיים, ערכיו והעדפותיו; ויעלה בידו לבדוק אם הצוואה, מנקודת מבטו המשוערת של המצווה, נראית לכאורה הגיונית. תשובה חיובית לשאלה זו תחזק את ההערכה כי הצוואה משקפת את רצון המצווה... מנגד, כאשר תוכן הצוואה נראה בלתי סביר, יש מקום לבדוק היטב את כשרות הצוואה..." [פרשת מרום, עמ' 844].

     

    מן הכלל אל הפרט

     

• עניינה של התנגדות הנתבע והתנגדות הקטין לקיום צוואת האם המנוחה בטענה שהיא נערכה תחת השפעה בלתי הוגנת שהופעלה על המנוחה מצד בעלה המנוח ובתה התובעת, באופן השולל את הבעת רצונה האמיתי של המנוחה, ועל כן דין צוואת האם להתבטל.

   

• ואילו עניינה של התנגדות הקטין לקיום צוואת האב המנוח בטענה שהיא נערכה תחת השפעה בלתי הוגנת שהופעלה על המנוח מצד התובעת בלבד, באופן שאף הוא שולל את הבעת רצונו האמיתי של המנוח, ועל כן דין צוואת האב להתבטל.

   

• אבחן את טענותיהם הנ"ל של הנתבעים ביחס לכל אחת מהצוואות בנפרד.

   

  האם נעשתה צוואת האם המנוחה דנן מחמת השפעה בלתי הוגנת?

   

• אני סבורה שיש להשיב על שאלה זו בשלילה, שכן לא הונחה תשתית ראייתית בהתאם למבחני הפסיקה כדי להקים חזקה בדבר השפעה בלתי הוגנת, ואפרט:

   

  באשר למבחן התלות והעצמאות –

   

• לטענת הנתבע, המנוחה הייתה אישה עיוורת וחולנית ביותר, ובשל מצבה זה הייתה המנוחה תלויה באופן כמעט מוחלט וברציפות בתובעת ובבעלה המנוח ומאז עיוורונה היא לא יצאה את פתח ביתה ללא ליווי של אחד מהם.

   

• אין חולק כי בשנותיה האחרונות של המנוחה היא איבדה את מאור עיניה בעקבות סיבוכי מחלת הסוכרת וסבלה ממספר מחלות רקע (סוכרת, פרקינסון, אי ספיקת כליות וכו'), וכפי שאף ציינה התובעת: "אמא שלי היתה עיוורת וחולת פרקינסון שלא מסוגלת לקחת כדורים באופן עצמאי, זקוקה ונתמכת לטיפול 24/7" (עמ' 87, ש' 32-30).

   

• עם זאת, לא הוצגה כל ראיה לכך שהמנוחה לא היתה עצמאית במחשבתה ורצונותיה במועד עריכת הצוואה; נהפוך הוא- כל הצדדים תמימי דעים, כי המנוחה היתה אישה צלולה ודעתנית, ובעלת עמדה נחרצת ועצמאית משלה, כפי שהנתבע אף אישר מפורשות בחקירתו: "ש. לפי מה שאתה טוען במרץ 2014 אמך היתה אדם צלול לחלוטין? ת. אמי היתה צלולה עד יום מותה. אני לא ציינתי שום דבר אחר." (עמ' 31, ש' 4-3); "ש. זאת מוכיח שאמך היתה אישה דעתנית וחזקה? ת. לאמי היה שכל על הכתפיים עד יום מותה" (עמ' 42, ש' 17-16); קרי- על אף חוסר העצמאות הפיסית של המנוחה בשל עיוורונה, היא הייתה עצמאית מההיבט הקוגניטיבי, השכלי וההכרתי ובוודאי הייתה כשירה מבחינה קוגניטיבית ונפשית לערוך צוואה.

   

• לעניין מבחן זה הדגש הוא על העצמאות השכלית-הכרתית; אפילו תלות פיזית מוחלטת של המצווה אינה עדות מספקת לתלותו בזולת; ייתכן שעצמאות מבחינה שכלית-הכרתית תחפה על תלות פיזית ותוביל למסקנה כי חוסר העצמאות/התלות הפיזית לא גרע מעצמאותו של המצווה [פגמים בצוואות, עמ' 212].

   

• כמו כן, הנתבע הציג שיחות טלפוניות, שהתקיימו בינו לבין המנוחה במהלך החודשים דצמבר 2017 עד פברואר 2018 (נ/6-נ/10), בהן נשמעת המנוחה מביעה מורת רוח מהתובעת ושוטחת בפני הנתבע טרוניות ותלונות עליה, שיש בעצם העלאת הדברים כדי להצביע על עצמאותה המחשבתית של המנוחה; עוד נשמעת המנוחה בשיחות הנ"ל מביעה התנגדות נחרצת לבקשת התובעת למכור את דירתה ולעבור להתגורר עימה; "אמא אומרת במילים שלה שהיא לא טיפשה והיא חושבת היא יכולה לסובב אותי על האצבע שאני אמכור את הדירה וזה יהיה על גופתי המתה, אני נשארת בדירה עד סוף חיי. אם היא חושבת שאני אמכור את הדירה ואעבור אליה, היא טועה בהחלט" (עמ' 42, ש' 12-10); יש בכך כדי להעיד על דעתנותה של המנוחה, על אופיה הנחוש ושכלה הצלול וכן על היותה עצמאית ופועלת על פי רצונה, בלא שאפשרה לאחרים להשפיע עליה או לשנות עמדתה והחלטתה.

   

  באשר למבחן התלות והסיוע –

   

• לטענת התובעת, היא זו שסייעה להוריה המנוחים עד פטירתם, כשלטענתה הם היו תלויים בה "כן. אני הייתי מבשלת, מנקה, מביאה תרופות. כתוב סועדת אותם בכל דבר. כתוב בדוחות שאבא שלי בן אדם שהיה לו קושי לתפקיד וגם אמא שלי והם היו צריכים מישהו שיטפל בהם וזה בדיוק מה שעשיתי. היה צריך שיהיה שם מישהו משעה 7 בבוקר עד הלילה שיהיה איתם, שיאכיל אותם. כתוב בדוח השני מנגד מה 1.19 שהקשישה גרה אצל בתה ומרוצה מהטיפול" (עמ' 88, ש' 9-5).

   

• עם זאת, על פי גרסתו של הנתבע, התובעת לא הייתה המסייעת והמטפלת הבלעדית במנוחה, אלא בעלה המנוח הוא זה שהיה המטפל העיקרי בה, טיפל וסיפק את כל צרכיה, דאג לתרופות, עשה קניות והסיע אותה ממקום למקום (ס' 36 לסיכומים); "...והיא היתה תלויה 24 שעות באבא בעיקר שהוא טיפל בה רוב הזמן. הוא היה גר איתה, סעד אותה וא' היתה נלווית לו כל הזמן." (עמ' 26, ש' 14-11); "גם א' טיפלה ולקחה מדי פעם את ההורים לטיפולים. רוב הפעמים לקח אותה בעלה י.ג שהוא נהג ברכב עד שנה לפני מותו. שנה וחצי שנתיים לפני מותו הוא נהג ברכב. היה עושה קניות הביתה. היה קשה לו לעלות את הקומות, קומה שלישית. הוא היה נעצר כל קומה ומחכה עשר דקות ומחכה 10 דקות רבע שעה, הוא היה סובל מהריאות ולא היה לו אוויר. כמו שאמרתי רוב הטיפולים מי שלקח זה היה הבעל. אני לא מתכחש שא' גם לקחה לטיפולים ודאגה מדי פעם לאוכל." (עמ' 33, ש' 5-1).

   

• המנוחה אף קיבלה סיוע ועזרה משתי מטפלות סיעודיות מהביטוח לאומי, שהיו נוהגות לבוא אליה בכל יום למשך שעתיים-שלוש (עמ' 41, ש' 13-11); כשלדברי הנתבע, המנוחה התנגדה לקבל מטפלת סיעודית צמודה, הואיל ו"...היא פשוט לא רצתה להכניס אף אחד הביתה ורצתה רק להיות מטופלת אך ורק ע"י בעלה ואנחנו הילדים היינו באים לעזור בטיפולה" (עמ' 35, ש' 28-27).

   

• יתרה מכך, לטענת הנתבע, גם הוא עצמו סייע וטיפל במנוחה ולמעשה הטיפול בה על ידו היה משמעותי יותר מזה של התובעת (ס' 37 לסיכומיו); לדבריו, הוא היה ביחסים הדוקים וטובים עם אימו, נהג לנהל איתה שיחות על בסיס יומיומי, ביקר אותה לכל הפחות שלוש פעמים בשבוע (עמ' 31, ש' 25-22; עמ' 36, ש' 22-21; עמ' 38, ש' 7-6), סייע לה וטיפל בה (עמ' 42, ש' 15-14), רכש עבורה מוצרי מזון (עמ' 44, ש' 36-25), קנה לה תרופות וטיטולים (עמ' 44, ש' 32-31), ליווה אותה לרופאים וטיפולים שונים (עמ' 33, ש' 17-15) וסעד אותה עד יומה האחרון.

   

• הנה כי כן, מהראיות עולה – למעשה מגרסתו של הנתבע בעצמו – כי על אף שהמנוחה לא הייתה עצמאית והייתה זקוקה לסיוע הזולת, התובעת ו/או המנוח לא היו היחידים שסייעו לה, אלא גם בנה הנתבע סייע רבות לאימו המנוחה וכך גם מטפלות סיעודיות. למותר לציין, כי גרסתו זו של הנתבע מחלישה אם כן את טענתו בדבר השפעה ושליטה של התובעת והמנוח במנוחה.

   

  לעניין זה נאמר, כי "הדעת נותנת שכאשר אנשים אחדים חולקים ביניהם את מטלות הסיוע – מידת תלותו של המצווה בכל אחד מהם קטנה יותר, ומתמעט החשש להיווצרות תלות העלולה לפתוח פתח להשפעה בלתי הוגנת" [פגמים בצוואות, עמ' 212].

   

• בנוסף, הוכח כי המנוחה הייתה בקשר עם שכונותיה ונעזרה אף בהן בעת הצורך; הגב' ר.מ הצהירה, כי "ש' ז"ל היתה איתי ביחסי ידידות וחברות אמיתית. בכל מצוקה שנקלעה אליה, כשא' יצאה לקניות או לסידורים, היתה פותחת את הדלת שלה ומבקשת שאקרא לא', או אתקשר אליה שתבוא מהר" (ס' 9 לתצהיר); ואף בעדותה תיארה את יחסיה עם המנוחים: "ת. כשאדון י' ז"ל, בשנים האחרונות היה לו קשה לתפקד, הוא היה עולה ומבקש הרבה עזרה, עזרה במוצרים טכנולוגיים, דופק בדלת לשאול שאלות, גם ש' שהייתה עיוורת חיכתה במדרגות שמישהו יעלה כדי לשאול. אלו היחסים עם י' וש' ז"ל; ש. מה רמת השיחות שלכם, "שלום מה שלומך" או רמת שיחה שמדברים על כספים וילדים ומספרת על שיקולים מה לעשות? ת. ממש לא. היא הייתה מספרת על ש.ל ועל ר', אותו ד.י, הוא היה קשור לר' מאוד. היינו אמורים לעשות תמ"א והיה את כל העניין של עורך הדין וי' היה נכנס לשאול לגבי החתימות והחוזה מול עורך הדין ומה צריך, אלו היו השיקולים הכלכליים היחידים שהיה, מעבר לזה יחסי ידידות בלבד, הוא היה דופק בדלת שואל לפעמים, בני היה עוזר לו הרבה בטלפון, זה לא היה ברמה יומיומית." (עמ' 79, ש' 31-27; עמ' 80, ש' 5-1). כך גם השכנה, הגב' ל.א, העידה על יחסי הידידות שהיו לה עם המנוחה, ועל כך שסייעה לה מעת לעת ליצור קשר עם התובעת (ס' 9 לתצהיר); "ש' הייתה עומדת עם דלת פתוחה כל היום שי' לא בבית ומחכה שכל אחד יבוא ויחייג לא' ולש.ל או לא יודעת למי שיחייג" (עמ' 78, ש' 21-20).

   

• לאור האמור לעיל ולנוכח העובדה שהמנוחה הסתייעה במספר אנשים, אני קובעת כי על אף מוגבלותה של המנוחה, לא נוצרה תלות מוחלטת ובלעדית של המנוחה בבעלה המנוח או בבתה התובעת, ועל כן מצטמצם החשש להשפעה בלתי הוגנת.

   

• יוער, כי בשאלת התלות של המנוחה נמצאו פערים בגרסאות הנתבע, כפי שיפורט:

   

  בתצהיר מיום 15.4.2019 (התומך בכתב ההתנגדות) טען הנתבע, כי התלות של המנוחה היה תחילה בבעלה המנוח בלבד ורק לאחר פטירתו (במשך 100 הימים שנותרו בחיי המנוחה) היא הפכה להיות תלויה בתובעת, כפי שהצהיר: "...ככל שהעיוורון החמיר, היא הפכה לתלויה יותר ויותר בבעלה המנוח. מרגע שהעיוורון של אמי המנוחה היה מוחלט, כך גם תלותה בבעלה המנוח, בכל המובנים.... היא הייתה צריכה להיעזר בבעלה... לאחר פטירתו של בעלה המנוח, ב-3 חודשים שנותרו לחיי אמי המנוחה, היא היתה תלויה במבקשת באופן כמעט מוחלט באחותי. (אמי המנוחה הייתה ברוב הזמן הזה באשפוז ובשיקום לאחר שנפלה בביתה של המבקשת)." (ס' 38-37, 40 לתצהיר).

   

  לעומת זאת, בתצהיר עדותו הראשית מיום 17.8.2020, טען הנתבע, כי התלות של המנוחה הייתה הן בבעלה המנוח והן בבתה התובעת, וכך הצהיר הנתבע: "...ככל שהעיוורון החמיר, היא הפכה לתלויה יותר ויותר בבעלה המנוח ובא' אחותי. מרגע שהעיוורון של אמי המנוחה היה מוחלט, הפכה גם התלות שלה בבעלה המנוח ומאוחר יותר גם באחותי א' – לתלות מוחלטת בכל המובנים... היא הייתה חייבת להיעזר בבעלה ובא' אחותי. " (ס' 42-41 לתצהיר; הדגשות אינן במקור- ס.א).

   

  נראה שהתוספת הנ"ל (המודגשת) לנוסח המקורי של תצהיר ההתנגדות, שכאמור לא בא זכרה בהתנגדות או בתצהיר התומך בו, נועדה כדי להציג באופן מלאכותי מערכת יחסים תלותית בין המנוחה לבין התובעת, שנמשכה שנים רבות קודם לחתימתה על הצוואה, זאת על מנת שניתן יהיה לכאורה לייחס לתובעת, במועד עריכת הצוואה, השפעה בלתי הוגנת על המנוחה.

   

• בהקשר לכך יצוין, כי גם טענת הנתבע שלאחר פטירת האב (המטפל העיקרי במנוחה) ועד לפטירתה (במהלך כ-100 ימים), הפכה המנוחה תלותית באופן מוחלט בתובעת, אינה מתיישבת עם טענתו כי במרבית הזמן המנוחה הייתה מאושפזת ובשיקום, שכן במסגרת טיפולית מוסדית, המנוחה זוכה מהמוסד לסיפוק מרבית צרכיה (סידורי שינה, אוכל, ניקיון וכיוצ"ב) וכן לתמיכה וסיוע מאנשי צוות המוסד (רופאים, אחיות, עובדות סוציאליות וכיוצ"ב) ודווקא בהיותה במסגרת שכזו התלות שלה בתובעת או בבני משפחה אחרים מצטמצמת לרוב בצורה משמעותית.

   

  באשר למבחן קשרי המצווה עם אחרים –

   

• לא הוכח כי המנוחה הייתה מבודדת או מנותקת מאחרים; נהפוך הוא- לאורך כל השנים ועד פטירתה, המנוחה הייתה בקשר שוטף, רציף וקרוב עם כל אחד מבני משפחתה, לרבות הנתבע ובני משפחתו.

   

• הנתבע תיאר את היחסים הטובים וההדוקים שהיו בין אמו המנוחה לבינו ובני משפחתו, וכך הצהיר: "...אנוכי, רעייתי, ילדיי ונכדיי (נכדיה וניניה של אמי המנוחה), ביקרנו את אמי המנוחה (סבתם), תדיר כאשר ילדיי ונכדיי ראו בה כסבתם לכל דבר ועניין. כאשר היא נפלה למשכב או אושפזה הם גם היו מבקרים אותה במקום אשפוזה. נכדתה הבכורה קרן ביתי הבכורה היתה משוחחת עם אמי המנוחה כמעט מידי יום... בכל השנים אמי המנוחה, לא רק נכחה באירועים, אלא גם נכחה בחיי הפרטיים כפי שכל אם מסורה, מעורבת בחיי ילדיה הבגירים. בכלל זה התקיימו מפגשים לאין ספור בנסיבות רגילות, כמו ארוחות משפחתיות מפגשים עם הנכדים, ביקורים אצלי או אצלה, שיחות טלפוניות מידי כמה ימים וכדו'" (ס' 27-24 לתצהיר הנתבע).

   

  בחקירתו הנגדית עמד על כך הנתבע, כי נהג להתקשר מידי יום לאימו ולשוחח עימה בטלפון וכן נהג לבקר אותה בביתה לפחות 3 פעמים בשבוע; "ש. באיזה תדירות היית בא? ת. לפחות 3 פעמים בשבוע. הבן שלה יכול להעיד על זה." (עמ' 31, ש' 25-22); "ש. אתה מעיד שהיית שם 3 פעמים בשבוע? ת. נכון" ש. אתה מעיד שבמשך 20 שנה היית שם 3 פעמים בשבוע? ת. היו פעמים שגם הייתי יותר" (עמ' 36, ש' 22-21); "ש. אתה מספר שהיית קרוב לאמך והיית 3 פעמים בשבוע אצלה? ת. ואפילו יותר" (עמ' 38, ש' 7-6).

   

• לא הוכח, ולמעשה אף לא נטען, כי התובעת או המנוח מנעו ממאן דהוא לבקר את המנוחה או ליצור איתה קשר; "מי שרצה ליצור איתה קשר ידע איפה היא וידע את הטלפון. אני לא מנעתי מאף אחד להגיע. ההיפך הם יכלו להגיע ולסעוד אותם כמו שאני סעדתי אותם..." (עמ' 90, ש' 20-18); ואכן, הנתבע אישר בחקירתו הנגדית כי מעולם לא נמנע ממנו קשר עם המנוחה (עמ' 28, ש' 6-4).

   

• כמו כן, המנוחה הייתה מסתייעת בשתי מטפלות סיעודיות, שהיו נוהגות לבוא אליה בכל יום למשך שעתיים-שלוש (עמ' 41, ש' 13-11); וכאמור לעיל, הייתה בקשר עם שכנותיה ואף נעזרה בהן בעת הצורך.

   

• מהאמור לעיל, עולה בבירור כי המנוחה לא הייתה מנותקת או מבודדת מסביבתה, אלא הייתה מאז ומתמיד מוקפת באנשים, לרבות בבני משפחתה, בעלה, ילדיה ונכדיה.

   

  באשר למבחן נסיבות עריכת הצוואה –

   

• אקדים ואבהיר, כי ההתנגדות שלפניי התבססה על הטענה בדבר השפעה בלתי הוגנת ועליה בלבד (ס' 19 לסיכומי הנתבע); כך ששאלת נסיבות עריכת הצוואה ומעורבות התובעת בעריכתה נדרשת במסגרת משנה לבחינת קיומה של השפעה בלתי הוגנת, ולא כעילה עצמאית מכוח סעיף 35 לחוק הירושה; עם זאת, ככל שלא תוכח במסגרת מבחן משנה זה מעורבות כראיה לכאורה לקיומה של השפעה בלתי הוגנת, ממילא מעורבות שכזו אינה יכולה להגיע לכדי מעורבות לפי סעיף 35 לחוק הירושה.

   

• סעיף 35 לחוק הירושה קובע: "הוראת צוואה, פרט לצוואה בעל-פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, והוראת צוואה המזכה בן-זוגו של אחד מאלה – בטלה".

  בפסיקה נקבע, כי הביטוי "לקח חלק באופן אחר בעריכתה" של הצוואה הינו ביטוי גמיש ומתמלא תוכן על פי נסיבות המקרה, והמבחן – אם פלוני לקח חלק בעריכת הצוואה אם לאו – הוא, בסופו של דבר, מבחן השכל הישר [ע"א 851/79 בנדל נ' בנדל, פ"ד לה(3) 101 (1981)]. השאלה האם הזוכה נטל חלק בעריכת הצוואה, תיבחן לפי מידת המעורבות וחומרתה. ככל שהמעורבות והפעילות של הנהנה כבדה יותר, גסה יותר, עמוקה יותר – תיפסל הצוואה. הצטברותם של אירועים וזיקות שכל אחד מהם כשלעצמו אין בו כדי להציב תווית של נטילת חלק בעריכת הצוואה, עשויה ליצור את אותה מעורבות בעריכת הצוואה שיש בה כדי לפסלה [ע"א 5869/03 חרמון נ' גולוב, פ"ד נט(3) 1 (2004)].

   

• בענייננו- טוענים הנתבעים, כי התובעת והמנוח לקחו חלק פעיל ביותר בעריכת הצוואה והביאו את המנוחה לעו"ד מזרחי, לו יש היכרות עימם, לאחר שהתובעת הייתה לקוחה קבועה שלו, וכך גם אביה המנוח; המנוחה לא הכירה קודם את עו"ד מזרחי, והוא ערך את הצוואה והיה עד לה, מבלי שהמנוחה פגשה בו לפני החתימה על הצוואה או לאחר מכן; התובעת היא זו שיזמה את הקשר הראשוני עם עו"ד מזרחי; היא זו שתאמה את הפגישה עימו; היא זו שהביאה עם אביה המנוח את המנוחה למשרדו של עו"ד מזרחי; והיא זו שהייתה נוכחת ביחד עם אביה המנוח במקום בעת החתימה, למרות שנוכחותה היתה לחלוטין בלתי דרושה, הואיל שבאותה עת המנוח התנהל באופן עצמאי; והיא זו שחזרה עימם לביתם של המנוחים.

   

• אני סבורה שאין באמור לעיל כדי להעיד על מעורבות בעריכת הצוואה הן כעילה עצמאית ונפרדת והן כחלק מבחינת נסיבות עריכת הצוואה והטענה בדבר השפעה בלתי הוגנת; אבהיר עמדתי זו להלן:

   

• מהראיות עולה, כי אכן הייתה קיימת היכרות מוקדמת בין עו"ד מזרחי, עורך הצוואה, לבין התובעת "אני מכיר את הבת א.ג... אני הכרתי אותה בסוף שנות התשעים תחילת שנות האלפיים. לא זוכר אז מה טיפלתי בה אם טיפלתי זו היתה הכרות שהיא אז שיווקה מוצרים של מיתוג אם אני זוכר נכון, ואני לא יודע אם טיפלתי בה אז בהיבטים משפטיים יכול להיות אבל מה שטיפלתי לה אחרי זה זה היה הדירה בלוד..." (עמ' 54, ש' 32-28; עמ' 55, ש' 3-1) ועל פי עדותה של התובעת, הייתה גם קיימת היכרות מוקדמת בין עו"ד מזרחי לבין האב המנוח "...אבא של עו"ד רמי מזרחי ואבא שלי הם היו בעסקי המוניות. אבא שלי היה מנהל תחנת מוניות ואבא של מזרחי גם היה בענייני המוניות" (עמ' 104, ש' 9-7).

   

  אולם, אין בהיכרות זו כדי להצביע על מעורבות בעריכת הצוואה.

   

  ככל שהיתה היכרות מוקדמת בין עו"ד מזרחי לבין המנוח, אין לתמוה על כך שהמנוח פנה יחד עם אשתו לעו"ד מזרחי וביקש לשכור את שירותיו המשפטיים לשם עריכת צוואה לו ולאשתו; "לא תיפסל הוראה לטובת הנהנה בצוואה הנערכת אצל עורך דין שמייצג את אותו נהנה בעניינים אחרים. במקרה זה אין מקום לטענה שעורך הדין הוא שליח של הנהנה ו"שלוחו של אדם כמותו", שהרי ייצוגו של הנהנה הוא בנושאים אחרים, ולכן עורך הדין לא ייחשב לשליחו של הנהנה לצורך עשיית הצוואה" [ש. שוחט, נ, פינברג, י פלומין: "דיני ירושה ועיזבון", מהדורה שביעית, תשע"ד-2014, עמ' 136 (להלן – דיני ירושה ועיזבון)].

   

  כמו כן, אין בעובדה כשלעצמה שהתובעת הביאה את המנוחים למשרדו של עו"ד מזרחי, אשר טיפל בעבר בענייניה, משום נטילת חלק בעריכת הצוואה [ע"א 2500/93 שטיינר נ' המפעל לעזרה הדדית של עולי מרכז אירופה, פ"ד נ(3) 338 (1996)].

   

• מכל מקום, אין חולק, כי התובעת היא זו שהפנתה את ההורים למשרדו של עו"ד מזרחי לצורך עריכת הצוואה ואף הסיעה את המנוחים למשרדו במועד חתימת הצוואה וייתכן שאף נכחה במשרדו או בקרבת מקום במעמד חתימת הצוואות (עמ' 54, ש' 29-28); "...א' הביאה את ההורים, קבעה פגישה, היתה שיחה קודמת, לא זוכר מה היה בשיחה. היא הכינה אותי לזה שההורים שלה רוצים לעשות צוואה. הם באו אלי" (עמ' 55, ש' 32-30).

   

• עם זאת, מעדותו של עו"ד מזרחי, עולה, כי על אף שכולם הגיעו למשרדו יחד והתקיימה קודם שיחה מקדימה, לאחר מכן הוא דאג לשוחח עם כל אחד מהמנוחים בנפרד, ללא נוכחות אדם אחר לרבות התובעת, שמע מפיהם מה רוצים שייעשה ברכושם לאחר פטירתם ובהתאם לכך ערך את הצוואות; "...כל אחד מהם נכנס אלי בנפרד, כך אני נוהג לעשות, אמר מה שהוא רוצה, הבהרתי איתו עניינים, לאחר מכן ערכתי את הצוואה על סמך נוסח קיים שיש לי במשרד בשינוי הנסיבות בהתאם לנסיבות שפורטו לפני עם העובדות ותעודות הזהות וזיהוי של האנשים" (עמ' 56, ש' 5-2); "אמרתי שאני לא זוכר את השיחה שהיתה קודם לצוואה עם האמא, היא ישבה אצלי במשרד בנפרד וסיפרה לי מה היא רוצה אז ערכתי את הצוואה" (שם, ש' 19-18); "אמרתי שלפני שערכנו את הסרטון ישבתי עם כל אחד בנפרד שהשני מחכה בלובי בחוץ ושמעתי את רצונם ואז ערכתי את הצוואות ואז הסרטתי וקראתי לעד" (עמ' 57, ש' 8-7).

   

• על אף שעו"ד מזרחי לא זכר אם התובעת נכחה בפגישה המקדימה, הוא עמד על כך שבפגישות שערך לאחר מכן עם כל אחד מהמנוחים, התובעת לא נכחה; "כאשר באו אלי כולם נכנסו אלי יחד, אני לא זוכר אם א' היתה איתם או היתה בחוץ אבל ההורים היו ביחד ואחרי זה כל אחד עשה את הצוואה בנפרד כי אני רוצה לוודא שכל אחד עושה את הצוואה בלי השפעה של השני... אני שב וחוזר שאמרתי שאני לא זוכר אם א' נכנסה איתם או לא. מה שבטוח שכל אחד כאשר ערכתי את הצוואה ישב איתי בנפרד." (עמ' 57, ש' 19-18); "אל תסלף. אמרתי שכאשר הם הגיעו אלי למשרד, ישבו איתי שני בני הזוג בהתחלה ואני לא זוכר אם א' נכנסה איתם לחדר וישבה איתם או שחיכתה איתם בחוץ. את הזמן הזה אני לא זוכר. לאחר מכן חד משמעית אין מצב שישב מישהו נוסף בחדר בזמן שישבתי מול אותו מנוח או מנוחה בנפרד בשביל לערוך את הצוואה." (עמ' 59, ש' 25-22); "אמרתי שהיא היתה בחוץ בלובי, או בלובי של הקומה. זה שהיא הביאה אותם אמרתי שהיא הביאה אותם. אם לא הייתי אותה כנראה גם לא הייתי מכיר אותם." (שם, ש' 28-27); "לא אמרתי את זה. כשהם נכנסו למשרד, נכנסו כולם. לחדר שלי כשישבתי איתם בתחילה עם בני הזוג יחד, אני לא זוכר אם היא ישבה איתם במעמד הזה או לא. ולאחר מכן ישבתי עם כל אחד בנפרד." (עמ' 60, ש' 3-1); "אמרתי שהיא הביאה אותם למשרד. אמרתי שהמשרד גדול 300 מטר. לחדר שלי כשהם התיישבו שניהם בהתחלה אני לא זוכר אם היא התישבה איתם, יכול להיות שהיא ליוותה אותם לחדר והלכה ויכול להיות שהיא ישבה כמה דקות ואז יצאה. אבל בוודאות אני אומר שכאשר עשיתי את הצוואה ישבתי עם כל אחד מהם בנפרד. וגם בשיחה המקדימה לפני הצוואה כדי לערוך אותה." (שם, ש' 10-6); "...יכול להיות היא רק נכנסה והכירה לי אותם ויצאה. סיכוי קלוש שדיברתי איתם על הצוואה בנוכחותה. מבחינת לבוא ולהסיק הלך רוח וכדומה זה משהו שהוא מופרך." (עמ' 60, ש' 18-16).

   

• עוד העיד עו"ד מזרחי, כי המנוחים הביעו בפניו את רצונם באופן מפורש וברור והוא לא התרשם שהמנוחה הייתה מאוימת או תחת השפעה בלתי הוגנת "ההורים היו ברורים בבקשה שלהם ובאופן שבו הם רצו לצוות את הדברים. בפרט שאני יושב מול כל אחד בנפרד ומוודא שזה הרצון שלהם. אני חושב שגם הסרטון של המנוחה מעיד בעד עצמו." (עמ' 57, ש' 24-22); "העובדה שהמנוחה היתה עיוורת וחולה פיזית לא אומרת שהיא לא היתה צלולה ולא היתה כשירה, וידעה לבטא את עצמה טוב מאוד מה היא רוצה ולא היה לי חשש ולו קל שבקלים שהיא מאויימת או מפחדת ממשהו." (עמ' 58, ש' 3-1); "...אמרתי לך שברגע אמת לא היה לי חשש שהיא מאויימת או יש עליה השפעה כלשהי. או השפעה יוצאת דופן. אם הייתי חושש הייתי עוצר." (שם, ש' 8-7); "...אתה שואל אם היה עליה לחץ או כפיה בסופו של דבר אני עו"ד ולא בוחן כליות ולב, אם הייתי רואה משהו חריג ושהיא מהססת לגביו, וזה כבר קרה לי פעם אחת בעבר, אז לא הייתי עושה את הצוואה ומחתים אותה. זה שהיא עיוורת וחולה לא מונע ממנה להביע את רצונה האחרון, בפרט שביטאה את זה בצורה יפה ורואים את זה. גם לי כאב הלב על הנכד אך סופו של יום, זה מה שהיא רצתה." (עמ' 61, ש' 14-8); "בכלים שהיו לי ווידאתי מה שאפשר. ישבתי איתה לבד, שאלתי שאלות ווידאתי שזה באמת מה שהיא רוצה ורק אז ניסחתי את הצוואה. זה כל פעם מה שאני עושה, אין מצב אחר. את תוכן השיחה אני לא זוכר." (עמ' 61, ש' 18-16).

   

• בנוסף, בשל עיוורונה של המנוחה, מעמד חתימת הצוואה של המנוחה תועד בסרטון שצולם על ידי המתמחה של עו"ד מזרחי (ת/1-ת/2), ומצפייה בו עולה, כי המנוחה הביעה את רצונה באופן החלטי, מפורש, שאינו משתמע לשני פנים, כי היא מבקשת להנחיל את כל עיזבונה לתובעת, ולה בלבד.

   

• במעמד חתימת הצוואה נכחו מלבד המנוחה, עו"ד מזרחי ועו"ד לוי, ששימשו כעדי קיום לצוואה, וכן המתמחה שכאמור תיעד בוידאו מעמד זה; זולתם לא היה אחר בחדר (עמ' 50, 29-20); "מי שצילם את הסרטון זה המתמחה שלי ועד כמה שאני זוכר פרט אלי ולעו"ד לוי לא היה נוכח נוסף בחדר" (עמ' 59, ש' 8-7); ודלת המשרד הייתה סגורה "בוודאות כמעט מלאה אני אומר שהדלת היתה סגורה כי אין מצב שאשאיר דלת פתוחה" (שם, ש' 1).

   

• האמירה שנשמעת בסרטון "אולי נקרא לא' שתעזור לה" מלמדת על כך שהתובעת לא הייתה נוכחת בחדר. לעניין זה מסביר עו"ד מזרחי את תגובתו להערה שנשמעה, כפי שזו נצפית בסרטון (זקיפת גבה), "זה מתמחה שאומר דבר כזה שזה דבר טפשי, אי אפשר לקרוא לאחד הנהנים לבוא לעזור למצווה לחתום. זאת היתה הערה לא נכונה של מתמחה ובטח ובטח שאני אעשה מבט כזה כמו שאתה מציין. א' היתה בחוץ. זה לא סוד. אבל בחדר במעמד החתימה וגם בשיחה המקדימה איתי הגברת היתה לבד." (עמ' 59, ש' 20-17).

   

• נמצא, כאמור לעיל, כי עו"ד מזרחי טרח לברר עם המנוחה את רצונה מה ייעשה ברכושה ואת טעמיה בשבתו עמה לבדו במשרדו, ללא נוכחות התובעת או המנוח; כך שלא הייתה כל מעורבות בשלב המכריע של הצוואה מצד התובעת או המנוח או מאן דהוא אחר.

   

  בהקשר לכך יצוין, כי בע"א 851/79 בנדל ואח' נ' בנדל, פ"ד לה(3) 101 (1981), נפסק, כי אם המצווה נפגש עם עורך הדין ומוסר לו את הוראותיו, ניתן לרוב לגרוס, כי הפעלתנות הקודמת של הנהנה אצל המצווה אין בה משום נטילת חלק בעריכתה, שכן שיקול דעתו העצמאי של עורך הדין והקשר הישיר שנוצר בינו לבין המצווה, יש בהם כדי לנתק את הקשר בין אירוע העבר לבין פעולתו של עורך הדין, ויש בהם כדי ליצור התחלה חדשה בכל הנוגע לעריכת הצוואה.

   

• נראה, אפוא, כי תפקידה של התובעת בכל הנוגע לעריכת צוואות המנוחים היה טכני באופיו והצטמצם בפעילות שליחות גרידא, פעולה שהיא טבעית למדי בנסיבות העניין, שכן התובעת סייעה להוריה בכל דבר ועניין, וטבעי שהם יעשו בתובעת שימוש ליצירת קשר עם עורך דין ולהגעה למשרדו וכפי שהתובעת העידה "הם הגיעו איתי כמו כל מקום שהייתי לוקחת אותם" (עמ' 92, ש' 8).

  בהקשר לכך יצוין, כי הנהנים על פי צוואה הינם לרוב האנשים הקרובים למצווה, ואם המצווה נזקק לעזרת אחרים לצורך עריכת צוואתו (כבחירת עורך-דין, ביקור במשרדו ועוד), סביר להניח כי מי שיסייע לו בפעולות אלו יהיו האנשים הקרובים לו, ואין לומר כי מי שסייע למצווה בפעולות כאלה, לא יהיה זכאי לרשת את מה שהמצווה התכוון ממילא לצוות לו [ע"א 142/80 מירסקי נ' מירסקי, פ"ד לה(2) 155 (1980)].

   

• מבלי לגרוע מכל האמור והוא העיקר, בפסיקה עקבית נקבע כי עצם העובדה שנהנה הזמין את עורך הצוואה ומסר לו את תוכנה של הצוואה ואף שילם את שכר טרחתו, מה שאינו מתקיים בעניינו שכן את תוכן הצוואה מסרה המנוחה לעו"ד מזרחי כאמור לעיל, אין בכך כדי לקבוע כי נטל חלק פסול בעריכת צוואה [ע"א 760/86 רוזן נ' שולמן (25.9.1989); עמ"ש (מרכז) 60984-12-16 פלונית נ' אלמונית (29.3.2018)]; "את החשש שמצב זה מעורר ניתן להפריך רק אם הייתה למנוחה הזדמנות נאותה, במעמד החתימה על הצוואה, לעמוד על תוכנה ולוודא שהיא אכן משקפת את רצונה" [ע"א 2014/95 פרל נ' בס, פ"ד מט(5) 302 (1996)]; "העובדה שהנהנה הזמין את עורך-הדין שערך את הצוואה ושילם את שכר-טרחתו והעובדה שתוכנה של הצוואה נמסר לעורך-הדין על-ידי המערער אין בה משום נטילת חלק פסול בעריכת הצוואה... ביצוע שליחות מטעם המצווה, אשר ביקש כי עורך-הדין יסור אליו לשם עשיית הצוואה – אינה חלק מעריכת הצוואה...; העובדה שהנהנית מן הצוואה הביאה את המצווה לעורך-הדין שטיפל בעבר בענייניה שלה ואף סייעה לו בפרטים שונים שנזקקו להם לצורך הצוואה אינה עולה כדי נטילת חלק בעריכת הצוואה... לא כן כאשר המצווה לא נפגש כלל עם עורך-הדין, והנהנה עצמו, והוא בלבד, מהווה את החוליה המקשרת בין המצווה לבין עורך-הדין... פעולת השלוח אינה נחשבת בהכרח לנטילת חלק בעריכת הצוואה, אלא אם השלוח מגלה פעילות רבה מדי... כאשר פעילותו אינה מצטמצמת לפעולה מכאנית של העברת רצון המנוח כאשר "הוא המוציא והמביא, הוא המלבן והמסביר" והוא "מקיים מעורבות מתמדת ורצופה מרגע ההתקשרות עם עורך הדין ועד לחתימת המנוח"... הרי זו פעילות יתרה החורגת מגבולות המותר..." [ע"א 6496-98 בוטו נ'בוטו, פ"ד נד(1) 19 (2000)].

   

• בנסיבות תיק זה, נוצר קשר ישיר בלתי אמצעי בין המנוחה ובין עו"ד מזרחי שערך את הצוואה, באופן שיכל להתרשם מהמנוחה, מהלך רוחה ומאומד דעתה בכל הנוגע למה יעשה ברכושה, ועל כן ככל שהייתה מעורבות כלשהי מצד התובעת ו/או מצד אביה המנוח, בסופו של דבר בשלבים המכריעים של עשיית הצוואה לא היו מעורבים בעריכתה.

   

• ממכלול הראיות שהוצגו לא הוכח כי התובעת או המנוח היו מעורבים בעריכת הצוואה ובכל מקרה, אין בהן כדי להקים תשתית עובדתית מספקת לפיה פעילותיהם, אם בכלל, חרגו מהמותר והובילה להדרת הנתבעים מצוואת המנוחה.

   

• לבסוף, יצוין, כי מצאתי ליתן אמון בעדותו של עו"ד מזרחי, שאמנם חלק מהדברים שנשאל לא זכר, אך בחלוף הזמנים (למעלה מ-6 שנים ממועד עריכת הצוואות ועד לחקירתו בפניי) וריבוי התיקים שהיו בטיפולו במרוצת השנים, טבעי שלא יזכור את מלוא הפרטים הנוגעים למנוחים, ולזכותו ייאמר כי השיב על פי מיטב זיכרונו בצורה מלאה ועניינית לכל השאלות שנשאל וכשלא זכר בוודאות לא היסס לומר זאת וסייג לאורך כל חקירתו את דבריו, תחת אמירה נחרצת שאינו משוכנע באופן מוחלט באמיתותה.

   

  סיכום ביניים – לא הוכחה תלות יסודית ומקיפה

   

• לאור כל האמור לעיל, לא מצאתי כי עלה בידי הנתבעים להרים את הנטל המוטל עליהם להוכיח כי נוצרו יחסים של תלות יסודית ומקיפה המקימה את החזקה העובדתית של השפעה בלתי הוגנת, וזאת לאור העובדה שהמנוחה עמדה בקשר עם אנשים אחרים, לרבות עם הנתבע ובני משפחתו, ובהתחשב בראיות בדבר עמידתה על דעתה, תפקודה המנטלי, היותה בעלת הבנה ושיקול דעת עצמאי, ובראיות בדבר תפקודה המנטאלי והתקשורת שיצרה עם אחרים.

   

• יתרה מזאת, גם אם הייתי מקבלת את טענת הנתבעים על יחסי תלות מקיפים ויסודיים שיש בהם כדי להעביר את נטל ההוכחה לידי התובעת, נראה, כי על פי מבחני הפסיקה הנ"ל, התובעת עמדה בנטל לסתור חזקה זו, ואפרט:

   

  באשר למבחן הקרבה הרגשית –

   

• מהעדויות שהובאו בפניי, השתכנעתי, כי על אף שייתכן שגם הנתבע סייע והיה בקשר מיטיב עם אימו המנוחה, תרומתה של התובעת בסיוע ובטיפול במנוחה הייתה הרבה יותר משמעותית; התובעת היתה לצד המנוחה וטיפלה בה במסירות, כשמרבית עול הטיפול הוטל על כתפיה.

   

• מסקנתי זו מתיישבת עם עדות שכנותיהן של המנוחים, הגב' ל.א והגב' ר.מ, אשר טענו בתצהיריהן כי בכל השנים, התובעת היא זו אשר טיפלה בהוריה בעקביות ובמסירות ודאגה לכל מחסורם, הביאה להם קניות ואוכל מוכן במשך שנים, בעוד הנתבע לא נראה קודם לפטירת המנוחים; כשלדבריהן המנוח אמר להן שהתובעת מטפלת בו ובמנוחה בנאמנות ובמסירות והיא ורק היא דואגת לכל מחסורם; ומהכרות קרובה של המנוחים, הדגישו העדות, כי התובעת וילדיה היו כל עולמם, והתובעת ורק היא טיפלה בהם בזקנתם ובמשך עשרות שנים.

   

  בחקירתה הנגדית, העידה הגב' ל.א, כי "אני וי' היינו מאוד קשורים והייתי רואה את א' מביאה אוכל להורים שלה ואת ר' הילד של א' מעלה את העגלה לי' כי י' היה חולה ולא יכל לעלות במדרגות וא' ור' וש.ל כל הזמן היו נוכחים" (עמ' 73, ש' 20-17) ובאשר לנתבע שבה והבהירה, כי "אני ראיתי אותו פעם אחת בחיי שש' נפטרה. פונה לא': ראית אותי פעם" (שם, ש' 25); "לא אמרתי שהבן שלה לא עוזר לה. אני את הבן שלה לא ראיתי אף פעם..." (ע' 75, ש' 10-9); "י' היה מספר לי שא' דואגת לכל מחסורם" (שם, ש' 16); "אני הייתי רואה שהיא הייתה באה לאימא שלה כמה פעמים בשבוע" (עמ' 78, ש' 15).

   

  גם הגב' ר.מ. העידה, כי לא ראתה מעולם את הנתבע "לא ראיתי אותו מעולם. אולי פעם אחת אבל אני לא מכירה אותו. אני לא אזהה אותו בכלל" (עמ' 80, ש' 13); וכי המנוח אמר לה "...שא' מטפלת בו. הוא לא אמר שרק א' מטפלת בו..." (שם, ש' 26); ושהיא "...זוכרת שראיתי אותה לא פעם אלא המון פעמים עם אוכל וקניות. אני מכירה רק את א' ולא אף אחד אחר. אני יודעת שא' לקחה אותם לבתי חולים ולבדיקות" (שם, ש' 31-29); "...אני לא אומרת שרק היא טיפלה, אני אומרת שאותו אני לא מכירה, 25 שנה אני גרה שם ואנחנו מכירים את המשפחות שלהם. ראיתי רק אותה אותו לא ראיתי אף פעם" (עמ' 83, ש' 2-1); "אני גרה שם 25 שנה, בשנים האחרונות א' טיפלה בהם" (שם, ש' 29)

   

  המדובר בעדות המתגוררות משך שנים רבות בשכנות עם המנוחים (באותה קומה), והן חסרות קשר משפחתי או אינטרס כספי כלשהו בעיזבון; הרושם שהתקבל בחקירתן הנגדית כי הן חסרות פניות והעידו בפניי בכנות ובישירות אודות התרשמותן האמתית על היחסים בין המנוחים לבין עצמם ובינם לבין ילדיהם, וכפי שאף הדגישה הגב' א.ל "אף אחד לא אמר לנו מה להגיד, אנו אמרנו מהלב שלנו, מה שאנחנו רואים" 0עמ' 76, ש' 12-10), ואכן כך גם אני התרשמתי.

   

• מסקנה זו מקבלת חיזוק גם מעדותו של מר מ.מ, שהיה בן זוגה של התובעת בין השנים 2017 ועד 2019, כי בשנתיים אלה המנוחים דרשו טיפול ועזרה צמודים על בסיס יומיומי, ו"...היא הייתה המטפלת היחידה של ההורים, ועשתה כן על בסיס יומיומי. היא בישלה היא ניקתה, היא רכשה תרופות, בגדים, מוצרי היגיינה וכד'. בתקופה זו א' פגשה את הוריה על בסיס יומי, ולעיתים יותר מפעם ביום שכן הייתה מוזעקת אליהם מדי יום ב"מצבי חירום", כשהיו זקוקים לסיוע" (ס' 10 לתצהיר); ובחקירתו הנגדית התייחס לאינטנסיביות הטיפול שנדרש מהתובעת: "...שמעתי את א' מטפלת והולכת וחוזרת ולוקחת אותם ממקום א' למקום ב' ומביאה להם אוכל וקונה להם אוכל ועושה 200 מיליון פעולות עבורן מתיקון הרכב ועד באמת תרופות וקופ"ח והיא לבד. בעיקר שמעתי אותה מתלוננת כמה היא לבד וכמה אין לה עזרה ועשרות פעמים בוכה בגלל זה" (עמ' 66, ש' 23-19).

   

• בפסיקה נקבע, כי נהנה שסייע למצווה ללא כל ניסיון או כוונה להשפיע על המצווה, והמצווה גמל לנהנה בכך שציווה לו את רכושו, אזי הגם שיתכן והתנהגות הנהנה השפיעה על החלטת המצווה, אך השפעת הנהנה לא היתה בלתי הוגנת.

   

  "העובדה שפלוני הוא היורש היחיד על-פי הצוואה אין בה בלבד כדי ליצור הנחה עובדתית שהוא השפיע השפעה בלתי הוגנת על המנוח במטרה שינחיל לו את כל נכסיו. נהפוך הוא, במקרים רבים יש בחומר הראיות תימוכין לסברה שהצוואה משקפת רגשות חיבה וקרבה או הכרת תודה שרחש המוריש לאדם מסוים, בשל העזרה שהגיש לו זה בחייו או בשל הקרבה ששררה ביניהם, וזו הסיבה לכך שהוריש לאותו אדם, ולו בלבד, את כל רכושו עלי אדמות... קרבה או עזרה כאלה אינן פסולות, ואף שיש בהן כדי להשפיע על תוכנה של הצוואה, אין בהן משום "השפעה בלתי הוגנת", שהרי לא כל השפעה אפשרית היא פסולה, לא ראויה ובלתי הוגנת" [ע"א 1099/90 שרוני נ' שרוני, פ"ד מז(4) 785 (1993)].

   

• יצוין, כי גם אם הייתה קיימת מערכת תלות כזו או אחרת בין המנוחה לבין התובעת, תלות שהינה טבעית מעצם קירבתם, גילה ומצבה הרפואי של המנוחה והעזרה הרבה שהושיטה לה התובעת לאורך כל ימיה ושנותיה, הרי שלא הובאה לפני כל ראיה כי התובעת ניצלה תלות זו וכי השפיעה שלא כהוגן על הוריה המנוחים לנסח את צוואותיהם בדרך השונה מרצונם האמיתי. דברים אלה נכונים אף ביתר שאת בכל הנוגע למנוח.

   

• לאור הנ"ל, אני סבורה, כי הצוואה משקפת ותואמת את הקרבה ומערכת היחסים החמה שבין התובעת לבין המנוחה, כאשר התובעת וילדיה הם אלו שבעיקר טיפלו וסייעו למנוחה.

   

  באשר למבחן הנישול –

   

• המנוחה כאמור נישלה הן את בנה הנתבע והן את נכדה הקטין, ואולם נראה כי הנסיבות המשפחתיות תואמות ומתיישבות עם רצונה זה.

   

   

• נישולו של הקטין מהצוואה-

   

  לטענת ח', המנוחה התכחשה לקטין, מתוך כך שסברה, כי הקטין אינה בנו של י' ז"ל (ס' 68 לתצהיר), לאחר שהתובעת חזרה והטילה כל העת ספק לגבי אבהותו של י' ז"ל, שכן לדבריה הקטין כלל לא דומה לאביו (ס' 66 לתצהיר); לעניין זה הוסיפה ח' וטענה, כי "מן הראוי להזכיר כי הסבתא הייתה עיוורת לחלוטין ועל כן לא יכלה לראות במו עיניה, כי הקטין דומה שתי טיפות מים לאביו המנוח וכמובן שאיש לא טרח לתקן אותה" (ס' 67 לתצהיר; ההדגשה במקור –ס.א).

   

  אני מתקשה לקבל את הטענה כי זה הטעם לנישולו של הקטין.

   

  ראשית, אין חולק, כי המנוחה לא הייתה בשום שלב בקשר עם הקטין ועם אימו; כשלמעשה, הנתק החל עוד לפני לידת הקטין; המנוחים היו בנתק מוחלט מי' ז"ל ואשתו בשל סכסוך ביניהם, ככל הנראה על רקע חובות כספיים או בשל מחלוקת הנוגעת לעבודה; המנוחים לא השתתפו בחתונת הבן י' ז"ל, והם אף לא הגיעו וממילא לא הוזמנו לאירוע הברית של הקטין; למעשה, היה קיים נתק מוחלט ביניהם עד הגיע הקטין לגיל שנתיים, שאז רק המנוח חידש את הקשר ונהג לבקר את הקטין בביתו ואילו המנוחה המשיכה להתכחש לקטין; המנוחה פגשה את הקטין לראשונה במועד הלווית י' ז"ל. לנוכח האמור לעיל, ספק אם הטלת ספק באבהות י' על הקטין הייתה הסיבה היחידה להתכחשות ולנישול מצד המנוחה.

   

  שנית, ככל שהחשד של המנוחה בדבר הורותו של י' ז"ל היה מבוסס רק על השוני החיצוני, הרי שקרוב לוודאי שמישהו היה טורח להעמיד את המנוחה על טעותה, והאמירה ש"איש לא טרח לתקן אותה" אינה מתיישבת עם טענת ח' אודות הקשר החם והאוהב שהיה למנוח עם הקטין ועם זה ש"הוא אמר שהוא קופי של י'. הוא מאוד אהב את ש' והוא בא אלי בכיף כל שבועיים" (עמ' 18, ש' 11-10) ואף עם טענתה כי המנוח אכן אמר את הדברים למנוחה "אני בטוחה שהוא אמר את זה, אך היא הייתה עיוורת, מצד שני אמרו שהוא לא דומה..." (שם, ש' 13); ולא בכדי ח' לא ידעה להשיב על השאלה למה המנוחה בחרה להאמין לתובעת ולא לבעלה (שם, ש' 17-16).

   

  יתרה מכך, מעדות הנתבע עולה, כי אף הוא העמיד את המנוחה על טעותה וטען בפניה כי הקטין דומה לאביו; "אמי הרי הייתה עיוורת ומה שהבת שלה סיפרה לה זה מה שהיא ידעה. היא אמרה שנראה לה שהבן לא דומה לי' ויכול להיות שזה לא הבן שלו. אני אמרתי שהוא דומה שתי טיפות מים לי' וכמובן שזה הבן שלו" (עמ' 46, ש' 28-25); מכאן, שגם אם המנוחה סברה בטעות (או בשל הטעיה) כי הקטין אינו דומה לי' ז"ל, הרי היה מי שהעמיד אותה על טעותה זו ובכל זאת זה לא שינה את גישתה של המנוחה כלפי הקטין והיא המשיכה להתכחש לו.

   

  שלישית, מערכת היחסים בין המנוחה לבין ח' הייתה מאז ומתמיד עכורה ומתוחה ביותר, דבר שעשוי אף הוא להסביר את נישול הקטין מצוואתה.

   

  על מערכת יחסים זו ניתן ללמוד מטענת ח', כי עם פטירת י' ז"ל הטיחה בה המנוחה דברים קשים והיא אף חזרה על הדברים במהלך "השבעה"; "הסבתא, התפרצה עלי והשתוללה, הן ברכב והן בבית החולים וצעקה כי אני אשתו הרגתי אותו!!!??? הכיצד יתכן הדבר הלא י' נפצע כתוצאה מתאונת דרכים בהיותו לבדו על האופנוע במסגרת עבודתו?!" (ס' 73 לתצהיר ח'); "המשפחה ישבה שבעה בביתנו. במהלך השבעה קיללה הסבתא ש' ז"ל אותי והטיחה בי כי אני הרגתי את י'???!!!" (ס' 76 לתצהיר ח'). גם אם אין הגיון או אמת בהאשמות אלה של המנוחה, ניכר כי דעתה של המנוחה על ח' הייתה שלילית במיוחד ומעידה על יחסי האיבה ביניהן.

   

  בהקשר לכך יצוין, כי לטענת התובעת, מייד לאחר לווית י' ז"ל, ח' הזמינה ניידת משטרה והתובעת והוריה גורשו מ"השבעה" שהיתה בביתה של ח' (ס' 63-62 לתצהיר התובעת); ח' הכחישה דברים אלה בכל תוקף וטענה, כי ביקשה בעדינות מהמנוחה לחדול מהקללות והההאשמות שהטיחה בה (ס' 76 לתצהיר ח'); ואולם, מעיון בתשובה לתגובת התובעת להתנגדות, שהוגשה מטעם הקטין ביום 3.3.2020 (ת"ע 42244-11-19), ונתמכה בתצהירה של ח', עולה כי לא היה מדובר בפנייה עדינה, אלא באיום ממשי להזמנת משטרה, וכך נטען: "במהלך השבעה נכנסה המנוחה להתקף לא רציונלי והחלה לצעוק שזה הבית של י'. היא צעקה ולא הסכימה לחדול. ח' בקשה מהאם שתלך ותירגע בביתה. המנוחה לא הסכימה ולכן אמרה לה ח' כי תזמין משטרה. כמובן שלא הזמינה משטרה, אלא בצר לה זה מה שאמרה" (ס' 13 לתשובה מטעם הקטין).

   

  לבסוף, וזה העיקר, במעמד הצוואה הביעה המנוחה בצורה נחרצת וברורה, כי אינה רוצה להוריש דבר לכלתה ח' ולקטין, וכך תועדה השיחה בין המנוחה לבין עו"ד מזרחי במעמד הקראת הצוואה וקודם לחתימה:

   

  "המנוחה:אמרתי לך, י' שלי נהרג בתאונת דרכים..

  עו"ד מזרחי: כן.

  המנוחה:על אופנוע הוא נסע ונהרג. ויש לו בן. הבן הקטן. ואני לא משאירה לו שום דבר כי אני לא ביחסים טובים עם כלתי.

  עו"ד מזרחי:אוקי.

  המנוחה: אז, זאת אומרת שזה הכל עובר לא' באופן,

  עו"ד מזרחי:באופן מלא.

  המנוחה:מלא. כן.

  עו"ד מזרחי:כל הזכויות שלך וכל הנכסים עוברים לא'.

  המנוחה:אז זאת אומרת שלא מחר אם היא תבוא והיא תגיד שהיא רוצה.

  עו"ד מזרחי:היא לא, על פי הצוואה הזו היא לא תוכל.

  המנוחה:היא לא תוכל, נכון?

  עו"ד מזרחי:לא. רק א'.

  המנוחה:אפילו אם, אפילו אם היא תלך למשפט היא לא,

  עו"ד מזרחי:היא תהיה זכאית.

  המנוחה:היא לא תהיה זכאית לשום דבר. וגם הילד לא. החל מגיל 18.

  עו"ד מזרחי:גם הילד לא. את מורישה את כל הרכוש שלך ואת כל הזכויות שלך לא'.

  המנוחה: לא'.

  עו"ד מזרחי:לבת שלך.

  המנוחה:יופי..."

   

  (ת/2, עמ' 3, ש' 18-1);

   

  ובהמשך:

   

  "המנוחה:רק אני מקווה שלא יהיה לה בעיות.

  עו"ד מזרחי:אנחנו מאמינים שלא תהיינה בעיות.

  ...

  המנוחה:יש לי כלה מנוולת שהשטן לא ברא אותה."

   

  (ת/2, עמ' 5, ש' 25, עמ' 6, ש' 4).

   

  דברים אלה, שנאמרים ישירות מפי המנוחה, מעידים באופן ברור וחד הן על רצונה של המנוחה לנשל את הקטין מצוואתה והן על רצונה ליתן את מלוא עיזבונה לתובעת, ולה בלבד.

   

• נישולו של הנתבע מהצוואה-

   

  לטענת הנתבע, לנוכח היחסים המצוינים של המנוחה עימו ועם בני משפחתו, כפי שאף עולה מהודעת ווטסאפ שכתב לו התובעת ביום 6.3.2018 "גם ככה היא אוהבת אותך יותר ממני אתה הבן הטוב ואני הרע" (נ/3), אין כל הגיון בכך שהמנוחה תנשלו מצוואתה ואין ספק כי צוואה זו הושגה תוך התעלמות מרצונה האמיתי של המנוחה, ולאחר שהופעלה עליה השפעה בלתי הוגנת מצד בעלה המנוח, אשר ההעדפה שלו כלפי בתו הביולוגית התובעת הייתה ברורה וחד משמעית, במיוחד כאשר דובר בנושאים רכושיים וכספיים.

   

  מנגד, טוענת התובעת, כי המנוחה מצאה לנכון לנשל את בנה א' משני טעמים: האחד- לנוכח מצבו הכלכלי האיתן, לאחר שזכה בירושת אביו, ועל כן המנוחה לא דאגה לעתידו שכן ידעה שהוא "מסודר" ואף עשיר ממש; והשני- בשל התנהגותו המתנכרת אליה.

   

  בחינת העדויות והראיות שהוצגו בפניי מלמדת כי אין ממש בטעם השני שהציגה התובעת, באשר להתנכרות הנתבע למנוחה; עם זאת, לא מן הנמנע שהטעם הראשון שהציגה, באשר למצבו הכלכלי של הנתבע, היה אחד השיקולים שהביאו את המנוחה לנשלו; אפרט:

   

  אין חולק, כי בשנת 2012 (כשנתיים לפני חתימת צוואת המנוחה) ירש הנתבע באופן בלעדי את אביו המנוח (בעלה הראשון של המנוחה) וקיבל לידיו דירה וחנות.

   

  לטענת הנתבע, אין המדובר בעיזבון בשווי רב "לא. יש לי כרגע מה שאבי הוריש לי הוא הוריד לי דירה וחנות בדמי מפתח ושני הנכסים האלה נמכרו. הדירה והחנות באזור מאוד גרוע בתל אביב בשכונת שפירא, שם חיים כל הפליטים הסודנים וערך הדירה והחנות היה מאוד נמוך." (עמ' 26, ש' 23-20).

   

  עם זאת, הנתבע אינו מתכחש לכך שהוא מבוסס כלכלית, ואישר בחקירתו הנגדית, כי הוא ואשתו עובדים משך שנים רבות בעבודות מסודרות וקבועות ונהנים מיציבות כלכלית: "אני 45 שנה פקיד בבנק מרכנתיל דיסקונט. אני עובד במחלקה שמאחוריה בייק אופיס... אשתי עובדת בחברת ביטוח... הרבה מאוד שנים... אנו שני בני זוג שעובדים. אנו מעמד הביניים... אין לנו שום נכסים. יש לי רק את דירת המגורים שלי." (עמ' 26, ש' 32-21; עמ' 27, ש' 5-1); הנתבע אף אישר כי עזר בפועל להורים בכסף (עמ' 37, ש' 31) ואף הציע למנוחה עזרה "שאלתי אותה אמא את צריכה עזרה והיא אמרה לי י' תדאג למשפחה שלך, לילדים שלך, לחתן שלך, אנחנו נסתדר" (עמ' 39, ש' 4-3).

   

  לעומת מצבו זה של הנתבע, התובעת הייתה במצוקה כלכלית והייתה בחובות כספיים בהוצאה לפועל, כפי שאף הנתבע טרח לציין בתצהירו (ס' 49-48 לתצהיר), ואף חזר על הדברים בחקירתו הנגדית: "כמובן. משנת 2010 היא הסתבכה עם הבני זוג שלה, היא נתנה שיקים ונכנסה לחובות כלכלים והיה לה גם הוצל"פ וגם הליכים משפטיים, וזה גם מה שהביא לכניסה של א' לחשבונות שלהם של ההורים וההוצל"פ הגיעה להורים, היא אומרת את זה בשיחות ניתן לשמוע את זה שמגיעים אליה עיקולים." (עמ' 27, ש' 17-14).

   

  בנסיבות הנ"ל ומתוך כך שהמנוחה נוכחה בפערים הכלכליים הקיימים בין שני ילדיה – בעוד התובעת, גרושה ללא עבודה קבועה וללא בן זוג קבוע, והיא חייבת כספים רבים; הרי שהנתבע, אדם נשוי, עובד בנק משך 45 שנים, אשתו עובדת בביטוח שנים רבות, שניהם משתכרים היטב ממקום קבוע ומסודר, בבעלותם דירה בת שתי קומות ביבנה, והנתבע אף קיבל לידיו את כל ירושת אביו – לא מן הנמנע, כי המנוחה העדיפה ליתן לתובעת.

   

  יתרה מכך, לא מן הנמנע, כי המנוחה סברה, שכפי שהנתבע ירש את מלוא נכסי אביו, כך התובעת צריכה לרשת את מלוא נכסי הוריה, אשר נצברו במהלך החיים המשותפים של המנוחה עם בעלה השני, שאינו אביו של הנתבע.

   

  באשר למבחן השימוש לרעה בתלות –

   

• לטענת הנתבע, על אף היחסים החמים בינו לבין המנוח, בענייני הורשה למנוח הייתה העדפה ברורה לתובעת בשל היותה יוצאת חלציו; כאשר בנושא רכוש וכסף הייתה למנוח גישה שוביניסטית רכושנית ושתלטנית כלפי המנוחה, לפיה הוא ראה בכסף והרכוש המשותף שנצבר בתקופת נישואיהם, כרכוש שלו בלבד; על אף שרצונו של המנוח להוריש ליוצאת חלציו אינו חריג, זה פסול לדרוש מאשתו להוריש את חלקה ברכוש המשותף לפי העדפותיו; דרישה כזו פירושה ביטול רצונה תחת רצונו.

   

  עוד לטענת הנתבע, המנוח העביר כספים לבתו התובעת, מבלי שלמנוחה הייתה שליטה על כך; ועל אף שהתנהלות זו הייתה לצנינים בעיניה של המנוחה, בשל עומק התלות שלה בבעלה המנוח ובבתה התובעת, היא ברוב חוכמתה סכרה את פיה, פן יבולע לה, כי היא הייתה מודעת היטב לכך שלכל אחד מהם היה את הכוח להפוך את חייה לגיהינום.

   

  המנוחה, שהיתה אישה נבונה, הבינה היטב את החשיבות של התמיכה של בעלה המנוח ושל בתה בחייה, לכן נקל להבין מדוע לא יצאה חוצץ נגדם על מנת לשנות את הצוואה, שכן שינוי הצוואה על ידה היה יוצר קרע עמוק ביניהם שמשמעותו אבדן התמיכה שלהם בה, לה היא הייתה זקוקה.

   

  המנוחה לא יכלה לשנות את הצוואה, כי עד פטירת בעלה הוא היה צמוד אליה, ומרגע פטירתו היא עברה לגור בביתה של התובעת – אף אחד מהשניים לא היה מעוניין שהיא תשנה את הצוואה, ולכן טכנית גם אם המנוחה היתה רוצה, לא היתה לה אפשרות גישה מעשית לעו"ד לשינוי הצוואה מבלי שהם ידעו על כוותה זו ויחסמו אותה מלעשות כן, הן פיזית והן באיומים שלא יתמכו בה.

   

  אני מתקשה לקבל גרסתו זו של הנתבע, ואנמק.

   

• ראשית, אין הגיון בטענת הנתבע כי המנוחה נמנעה מלשנות את צוואתה, מתוך חשש שבעלה המנוח ובתה התובעת יפסיקו לטפל בה אם תעשה כן "וחייה יהפכו לגיהנום", ואפרט:

   

  • טענה זו סותרת מניה וביה את טענת הנתבע, כי הוא טיפל במסירות במנוחה והיה עימה בקשר יומיומי הדוק וקרוב, הכולל שיחות תכופות וביקורים בתדירות גבוהה, שכן אם חששה המנוחה שבעלה או בתה לא יטפלו בה, חשש שנראה מנותק מהמציאות במיוחד בכל הנוגע לבעלה, אשר אין חולק על המסירות והדאגה שלו כלפי המנוחה, הרי שיכולה הייתה להיעזר בבנה, הנתבע, תחת להיעזר בהם.

     

  • בשים לב לפרק הזמן שחלף ממועד חתימת הצוואה (בשנת 2014) ועד פטירת המנוחה (בשנת 2019), לא נראה שמדובר בגחמה רגעית של המנוחה שנחתמה תחת השפעה בלתי הוגנת עליה, שכן במשך למעלה מחמש שנים יכולה הייתה המנוחה, לו חפצה בכך, לשנות את הצוואה או לערוך צוואה אחרת ולקבוע בה הוראות שונות, זאת בלא נוכחות התובעת או בעלה המנוחה או מי מטעמם.

     

  • המנוחה הייתה יכולה ליצור קשר טלפוני עם עו"ד מזרחי שערך את הצוואה, או כל עו"ד אחר, ולשנות אותה על פי רצונה בלי שבעלה המנוח או בתה התובעת היה יודעים על כך דבר; ולצורך כך יכלה להסתייע באחת המטפלות שלה, או בשכנותיה (כפי שנהגה להיעזר בהן במשך השנים לצורך התקשרות טלפונית או עניינים אחרים), ולו רצתה בכך, יכולה היתה אף להיעזר בנתבע עצמו בכל הפעולות הדרושות לשם כך.

     

  • לו המנוחה הייתה רוצה לשנות את הצוואה או הייתה מרגישה אי נוחות עם הוראותיה, היה מצופה כי לנוכח הקרבה הנטענת בינה לבין הנתבע, שהיא תפנה אליו בעניין זה, תשטח בפניו את חששותיה ורצונותיה; ואולם, המנוחה לא העלתה את העניין הזה בפניו מעולם.

     

  • העובדה שהמנוחה לא פנתה בעניין צוואתה לנתבע, על אף הקרבה ביניהם, מעידה כי לא נכפה עליה דבר, צוואתה ביטאה את רצונה ואף לא היו לה הרהורי חרטה לגבי הוראותיה. כפי שאף ציינה התובעת בעדותה: "אם היא רוצה ללכת לעו"ד ואח שלי י' בכזה קשר איתה היא יכולה להתקשר אליו שיקח אותה. אני לא מנעתי מאף אחד להפגש איתה, לדבר איתה. אם היא היתה מרגישה שגרמתי לה איזה עוול היא יכלה לבקש מכל אחד בעולם שיקחו וישנו את הצוואה, למה היא לא עשתה את זה" (עמ' 105-104, ש' 31-30, 2-1).

     

  • נראה, אפוא, כי טענה זו של הנתבע הינה מהרהורי ליבו בלבד ולא זאת בלבד שהיא ללא כל תמיכה או ביסוס עובדתי, הרי שהיא גם כאמור סותרת את המסכת העובדתית כפי שהוצגה על ידו.

     

• שנית, הרושם שהתקבל מהעדויות הוא כי המנוח היה אדם עדין ונעים הליכות, בעוד אשתו המנוחה היתה הדומיננטית במערכת היחסים הזוגית ביניהם, דעתנית וחזקה בעמדתה, וזו שכופה את רצונה ודעתה על אחרים.

   

  הגב' ר.מ, שכנתם של המנוחים, העידה, כי מהיכרותה את המנוח לא ייתכן שהוא הפעיל השפעה בלתי הוגנת על המנוחה, שכן המנוח "...היה אדם טוב ורך לב שטיפל בש' ז"ל במשך כל שנות הנישואין" (ס' 14-13 לתצהירה) בעוד המנוחה "הייתה הרבה יותר דעתנית ממנו, החזיקה אותו קצר מאוד, פעמים רבות צרחה עליו עד כדי כך שהשכנים ביקשו ממנה לחדול מלצעוק עליו" (שם). העדה חזרה על הדברים בחקירתה הנגדית והבהירה, כי "הקיר שלי בסלון שלי משותף לשלהם והיא כל הזמן צועקת, צורחת והרבה פעמים הוא היה יוצא מהבית והם היו נרגעים לכמה דקות ואז חוזר. הרושם שזה יצר בי שהיא הדעתנית בקטע הזה... אמרתי שאני משערת. כשהיינו בבית בשעות הערב כשהיו שם ממש צעקות, לא אלימות, היא הייתה צועקת." (עמ' 81, ש' 32-27); "אני לא יודעת מה קורה שם בבית בסעיף 14 כתבתי שלא יכול להיות שי' השפיע על ש' לחתום על צוואה, אני מכירה אותו, זה הרושם שהוא יצר אצלי. הוא היה אדם כזה טוב, לא פוגע ולא מעליב. כשהיא הייתה צועקת ומשתוללת הוא היה יוצא החוצה, הוא לא יכל לנשום הוא ירד במדרגות והיה עולה ואז הכול היה נרגע. לשאלת בית המשפט, הרושם שלי ממנו זה שאדם כזה לא יכול להשפיע בכוח." (עמ' 82, ש' 24-20).

   

  על דברים אלה חזרה גם הגב' ל.א (ס' 18-16 לתצהירה) אשר בחקירתה הנגדית הוסיפה: "אם היית גר במקומי תאמין לי שהיית עובר דירה, הוא יודע מי זו אמא שלו. היא הייתה צועקת מהבוקר עד הלילה, יום וליל." (עמ' 76, ש' 32-31); "הייתי אומרת לו "י' תרגיע אותה למה היא צועקת מהבוקר עד הלילה", הוא היה יוצא למדרגות עד שהיא תרגע. היינו דופקים בדלת להגיד לה "ש' תירגעי"." (עמ' 77, ש' 6-4); "אני לא עובדת סוציאלית אני לא נכנסת לפרטים שלהם, אבל אני באמונה שלמה ובלב שלם, ש' הייתה אישה טובה ומקסימה באמת, אבל היא הייתה מאוד קשה. תהיה נשמתה בגן עדן." (עמ' 78, ש' 30-28).

   

• שלישית, מהתמלילים שצירף הנתבע עולה, כי לא בנקל ניתן להשפיע על המנוחה והיא עומדת על דעתה בנחישות ובתקיפות חרף לחצים שלכאורה הופעלו עליה; המנוחה סירבה בכל תוקף לעבור להתגורר עם התובעת, תוך שהביעה את חששה שמא המעבר ייצור אצלה תלות בתובעת, וכך היא נשמעת אומרת: "לא, היא לא צריכה לשכנע אותי... אני אומרת לה לא, אני אמרתי לה, אני רוצה למות פה בבית שלי, אני לא רוצה ל-, שיש מעלית, אמרתי לה אני לא רוצה מעלית, אני לא רוצה כלום, בבית שלי פה... וזהו ועוד היא רוצה להשאיר אותנו בלי כלום... שמחר אנחנו נהייה תלויים בה... שהיא תגיד שזה הבית שלה... לא רוצה את הבית שלה ולא רוצה כלום... שתעשה מה שהיא רוצה, שהיא תפסיד כסף אם היא תמכור, אז מה אני יכולה לעשות? מה אני יכולה לעשות? היא רוצה להסתדר על חשבון הגב שלי? זהו. שולה, אני לא כזו טיפשה, היא לא יכולה לסובב אותי. אולי אני אישה מבוגרת, אבל אני לא טיפשה... היא לא יכולה לעשות איתי מה שהיא רוצה עוד... אם אני הייתי שומעת בקולה אוי ואבוי היה לי... אה, מותק, הראש שלי מתפקד... אני לא יודעת, אני לא מדברת טוב, אני לא מדברת לעניין? אז זהו..." (נ/ 7; עמ' 56-55).

   

  מקובלת עליי טענת התובעת בהקשר זה, כי נחישותה של המנוחה, התנגדותה הנחרצת וסירובה החד משמעי למכור את הדירה ולעבור להתגורר עם בתה התובעת, מלמדת על אופיה החזק והנחוש של המנוחה, ושלא בנקל ניתן היה להשפיע עליה או לכפות עליה דבר בניגוד לרצונה.

   

• רביעית, עוד עולה מהתמלילים שצירף הנתבע, כי המנוחה כלל לא חששה למתוח ביקורת על התובעת, להאשים ולהתלונן עליה, ויש בכך, כטענת התובעת, כדי להצביע על העדר השפעה בלתי הוגנת, שכן אם הייתה כזו, יש להניח שהמנוחה הייתה מתלוננת עליה ולו בפני הנתבע.

   

• חמישית, על אף שהנתבע אישר כי ידע בזמן אמת שהופעלו על המנוחה לחצים מצד המנוח והתובעת (עמ' 38, ש' 24-22), הוא לא עשה עם זה דבר, אלא שוחח עם המנוחה ובעלה על מעבר לבית אבות (עמ' 38, ש' 30-25). לדבריו, מהשיחות שקיים עם המנוחה הוא ידע בוודאות שהתובעת מבקשת לגזול את רכוש המנוחים (עמ' 42, ש' 23-18), עם זאת אישר שלא עשה דבר.

   

• לבסוף, מעדותו של הנתבע עולה, כי על אף שלא ידע על קיומן של הצוואות, והדבר נודע לו מפי התובעת רק לאחר פטירת המנוחים (עמ' 43, ש' 6-1), הוא ידע בזמן אמת, כשהמנוחים היו עוד בחיים, שהם מתכוונים לתת את כל רכושם לתובעת: "ש. אתה מעיד שידעת בזמן אמת ששניהם היו בחיים, שי' וש' רוצים לתת את כל הונם לא', זה נכון ? ת. זה מה שי' אמר. ש. מה עשית בנוגע לזה בנוגע לירושה? ת. אני לא ידעתי שיש צוואה. אני דיברתי עם אמא ואמרתי לו י' זה המצב שלכם ואתם צריכים לדאוג לעצמכם. ש. אתה אומר בעצם אני ניסיתי לשכנע אותם לא לתת את הכל לא', זה מה שאתה אומר? ת. אני ניסיתי לשכנע אותם קודם כל לדאוג לעצמם." (שם, ש' 14-7). למרות שהנתבע היה מודע לכוונת המנוחים מה יעשה ברכושם, הוא לא עשה דבר למנוע את ההוצאה לפועל של כוונתם זו בדרך של עריכת צוואה, ורק לאחר פטירת המנוחים העלה את התנגדותו.

   

• לאור האמור לעיל, לא מצאתי כל אינדיקציה לטענת הנתבע שהתובעת והמנוח עשו שימוש לרעה בתלותה של המנוחה במטרה להשפיע עליה בנושא עריכת הצוואה.

   

  מבחן ההשפעה המותרת –

   

• באשר להשפעה הנטענת מצד המנוח- אין ספק כי בני זוג מעצם היותם זוג מתייעצים זה עם זו ומשפיעים זה על זו, ולא מן הנמנע כי המנוח, אשר כטענתו של הנתבע העדיף להעניק את רכושו לבתו התובעת, יוצאת חלציו, ולא לבנה של אשתו מנישואיה הראשונים, שוחח עם המנוחה על כך; ייתכן אף שהמנוח שכנע את אשתו להוריש לתובעת בלבד וייתכן שזו ממילא הייתה כוונתה, ואולם מעצם היותם בני זוג נראה כי אין המדובר בהשפעה פסולה; "בני זוג המשפיעים זה על זה וכל אחד מהם לוקח חלק פעיל בעיצוב צוואתו של רעהו אינם נכנסים למסגרת סעיף 35 לחוק, שכן קשר זה בין בני זוג מקובל ואינו מלמד על השפעה בלתי הוגנת" [דיני ירושה ועיזבון, עמ' 139; ע"א 410/90 כצנשטיין נ' סידרנסקי, פ"ד מה(2)221 (1991)].

   

• באשר להשפעת התובעת- גם אם התובעת שוחחה לא אחת עם הוריה, המנוחים, אודות מצבה הכלכלי הקשה ועל הצורך בקבלת סיוע מידיהם, לא הוכח כי המדובר בלחצים חוזרים ונשנים לערוך צוואה לטובתה המגיעים לידי השפעה בלתי הוגנת.

   

• בפסיקה נקבע, כי אף אם הושפע המצווה על ידי הנהנה על פי צוואתו או על ידי מאן דהוא, לא די בכך על מנת לפסול צוואתו, ולשם כך יש להוכיח באמצעות תשתית ראייתית מוצקה, כי ההשפעה היתה בלתי הוגנת.

   

  אין פסול בניסיון להשפיע על אדם שיכתוב צוואה לטובת המשפיע או לטובת אחר. הפסול הוא באם מעורב בהשפעה מימד של חוסר הגינות. חוסר ההגינות יבחן על פי המושגים המוסריים של חֶבְרָתֵנו ועיקרו ניצול תלותו, חולשתו או חוסר יכולתו של המצווה לצורך עשית צוואה לטובת הנהנה [ע"א 681/77 מרק נ' שאבי, פ"ד לג(1) 7 (1978); ע"א 718/89 קניפל נ' גוץ (31.12.1989); ע"א 5185/93 היועמ"ש נ' מרום, פ"ד מט(1) 318 (1995); ע"א 4902/91 גודמן נ' ישיבת שם בית מדרש גבוה להוראה ודיינות ע"ש הרב שלמה מוסיוף זצ"ל, פ"ד מט(2) 441 (1995)].

   

  "החוק אינו פוסל צוואה שנעשתה לאחר השפעה או שכנוע של הנהנה על המצווה. שכנוע כזה או השפעה כזו, כשהם נעשים בנימוס וללא לחץ ואיומים, מפורשים או מכללא, אין בהם פסול" [ת"ע (חי') 639/90 סטיינבוק נ' מזרחי (1.7.1991)].

   

• מן התשתית הראייתית המונחת בפניי לא שוכנעתי כלל, כי ככל שהיו פניות מצד התובעת להוריה וניסיונה לדבר אל ליבם השפיעו על האופן בו בחרו לצוות רכושם, נעשה הדבר באופן בלתי הוגן; כך גם לא השתכנעתי כי ככל שהמנוח ביקש או השפיע על המנוחה להוריש לבתם המשותפת, הדבר חרג מההשפעה המותרת ונעשה באופן בלתי הוגן.

   

  באשר למבחן הגיונה של הצוואה –

   

• לנוכח הנסיבות שפורטו לעיל, ובכלל זה העובדה שהנתבע ירש לבדו את אביו והיה מבוסס כלכלית, מצבה הכלכלי הירוד של התובעת והתמסרותה לטיפול בהוריה הקשישים, הנתק המוחלט שהיה בין המנוחה לבין הקטין ואימו – כל אלה מובילים למסקנה כי הצוואה סבירה על פי נקודת מבטה של המנוחה.

   

  התייחסות לטענות נוספות של הצדדים –

   

• השיחות שקיימה המנוחה עם הנתבע –

   

  הנתבע הציג מספר תמלילים וקבצי הקלטות של שיחות טלפוניות שקיים עם המנוחה (נ/6-נ/10), בהם נשמעת המנוחה מתלוננת על התובעת ומתבטאת כלפיה בחריפות, ומכאן הוא מנסה לבסס את טענתו בדבר מערכת היחסים העכורה שהיתה לתובעת עם הוריה המנוחים.

   

  ראשית, יש צדק בדברי התובעת, שנראה שהקלטות שהוצגו נבחרו בקפידה רבה ובאופן סלקטיבי על ידי הנתבע, שאף אישר כי במכשיר שלו יש אפליקציה המקליטה את כל השיחות ללא יוצא מן הכלל החל משנת 2010, ולמרות שהתקיימו בינו לבין המנוחים שיחות רבות שהוקלטו (עמ' 29, ש' 14-8) לא הציג את כולן, אלא רק מה שמצא לנכון "...וברגע שנכנסו למשפט חיפשתי בהקלטות שהיו והתחלתי לשמוע את ההקלטות ומה שראיתי לנכון הצגתי" (שם, ש' 10); ובהמשך עדותו, אישר מפורשות כי עם תחילת ההליך המשפטי הוא הקשיב ל30-25 שיחות (שם, ש' 32-30) ומתוכן בחר את הקלטות שתוכנן משרת את גרסתו: "ש. ז"א שאתה בעצם עומד על הדוכן ואומר שבחרת את השיחות שהכי מתאימות לך? ת. השיחות של מה שא' גרמה להורים בשנים האחרונות. ש. ז"א אתה בחרת את השיחות שמשרתות את האינטרס שלך בדיון הזה? ת. כשאת מגיעה לדיון בבית המשפט את צריכה לבוא עם כל התותחים הכי חזקים שלך. ש. אלה התותחים הכי חזקים שלך? ת. לא. זה לא כל הראיות ואבל השיחה של ה 27 דקות ממצה כמעט את כל מה שהיה בבית." (עמ' 30, ש' 14-8).

   

  שנית, המדובר בארבע שיחות בלבד, שהתקיימו עם המנוחה החל מחודש דצמבר 2017 ועד לחודש פברואר 2018, למעלה משלוש וחצי שנים לאחר עריכת הצוואה (ביום 11.3.2014) ועל כן אין במה שנאמר בשיחות אלה או במה שלא נאמר כדי להעיד על מצב הדברים במועד עריכת הצוואה. כשנשאל א' מדוע לא הציג שיחות שהתקיימו בסמוך לשנת 2014, השיב "כי אלה היו שיחות חולין, מה שלומך י' איך אתה מרגיש ושם אמא לא התלוננה על הדברים הספציפיים האלה" (עמ' 30, ש' 24-23).

   

  שלישית, לנוכח האינטנסיביות, הטיפול הצמוד ותדירות המפגשים במהלך השנים בין התובעת לבין הוריה המנוחים, לא מן הנמנע שמעת לעת יתערערו היחסים או שתושמע ביקורת ויוחלפו האשמות, ואין בנאמר בשיחות בודדות בלבד שתועדו (ונבחרו על ידי הנתבע) כדי לשקף את מערכת היחסים לאשורה במהלך כל השנים; לעניין זה טענה התובעת בעדותה: "את יודעת אם אני אשאל את אחד מבני ביתך או כל אדם אחר אם אצלו בבית אין מריבות והכל אצלם הולך על מי ישרין אז כנראה שאת יחידת סגולה כי לכל האנשים יש כל מיני בעיות. יש וויכוחים בכל בית נורמלי. אמא שלי לא קיטרה לאורך כל הזמן. הוא הביא שיחה אחת וזה היה בעקבות שהייתי חולה נעדרתי ומנעתי מהם מהורי כי לא רציתי שהם ידעו שחליתי שעברתי ניתוחים. יש לי פה תעודה שהייתי נכה קרוב לשנה ואני עד היום במחלקה ועברתי ניתוח רק לפני מספר חודשים. עד היום עברתי קרוב ל 17 ניתוחים חליתי בסרטן." (עמ' 92, ש' 19-14).

   

  ולבסוף, וזה העיקר, הקלטות האלה דווקא מוכיחות שהמנוחה כלל לא חששה להכפיש את התובעת, להתלונן עליה ולהתבטא כלפיה במילים קשות, ועל כן מתקבל הרושם, כי אם המנוחה הייתה תחת השפעה בלתי הוגנת מצד התובעת או מצד מאן דהוא, היא לא הייתה חוששת לומר את הדברים בצורה מפורשת.

   

  בהקשר לכך יצוין, כי על אף האשמות הקשות שלכאורה עולות מהשיחה שהתקיימה ביום 29.12.2017 (נ/7) – הסחטנות שנהגה התובעת כלפי המנוחים, בזבוז כספם למימון חייה הפזרניים וכיסוי חובותיה, עד כי המנוחה התלוננה בפני הנתבע שבגלל הכספים שנטלה מהם התובעת לא נותר לה כספים לרכישת תרופות או להזמנת אמבולנס, או לביצוע תיקונים הכרחיים בבית – הנתבע לא נקט בכל פעולה למנוע מהתובעת לסחוט את הוריה ולהתנהג אליהם בצורה מחפירה. מקום בו סבור היה הנתבע בשעתו, כי אלה היו פני הדברים מצופה היה ממנו להתערב בנעשה ולפעול לשינוי המצב; התנהגותו הפסיבית של הנתבע אומרת דרשני. יתרה מכך, התברר כי הנתבע שהה בחופשה בחו"ל ואף לא ראה מניעה לכך, שהרי "יש מי שמטפל יש את י' ויש את א'... לא לבד היא היתה עם בעלה וגם א' היתה" (עמ' 41, ש' 7 ו-21); כלומר, הוא סמך על התובעת כי תמשיך לסעוד את אימו, ומכאן שעל אף מה שהוא מבקש לייחס לה כעת, תפקודה וטיפולה של התובעת באימו היה לשביעות רצונו.

   

   

   

   

   

• העדר התייחסות בצוואת המנוחה לנישול הנתבעים –

   

  איני מקבלת את טענת הנתבעים, כי בעובדה שהמנוחה לא התייחסה בצוואתה לטעמים שבשלם מצאה לנכון לנשל את בנה ואת נכדה כדי להעלות דופי אשר לכוונתה להדירם מכל חלק בעיזבונה.

   

  ראשית, אין המדובר בחובה חקוקה שעל המצווה לעמוד בה.

   

  שנית, אין חולק, כי המנוחה שהייתה צלולה, כשירה ובעלת דעה ושיקול דעת עצמאים הייתה מן הסתם מודעת לקיומם של היורשים על פי דין לעיזבונה, ועל כן אין בהעדר התייחסות להם בצוואה כדי ללמד דבר.

   

  שלישית, אין חולק, כי במעמד חתימת הצוואה הבהירה המנוחה והדגישה כי אינה רוצה שהקטין או אימו יירשו אותה, ואף הביעה חשש שיוכלו להתנגד לצוואה; חרף זאת, דבר נישולם לא אוזכר בצוואה, ויש בכך להצביע שאין באזכור יורשים שנושלו או בהיעדר אזכורם כדי ללמד על רצון אחר מזה שמובע מפורשות בצוואה.

   

  לבסוף, יש להניח כי המנוחה הביעה את רצונה מה ייעשה ברכושה, מבלי שנתנה דעתה לניסוח בפועל של הוראות הצוואה, ניסוח עליו היה אמון עו"ד מזרחי, מי שערך את הצוואה, ועל כן אין באזכור יתר היורשים, או התעלמות מהם, כדי לערער את הצוואה ואת היותה משקפת את רצונה של המנוחה.

   

  עו"ד מזרחי, הבהיר בחקירתו הנגדית, כי אינו נוהג לפרט את הטעמים לנישול יורשים על פי דין: "...אני נוהג ב99 מהמקרים לכתוב מה שהמצווה רוצה. לא למי הוא לא נותן או מה היו השיקולים שלו או המניעים לקבוע את מה שקבע. אמרתי שהיו פעמיים שלוש שאני ארשום לילד הזה שביקשו לרשום להוריש ספציפי שמורישים לו שקל אחד אבל אני לא נוהג לעשות את זה" (עמ' 62, ש' 10-6); "אני שב וחוזר אני עו"ד משהו כמו 23 שנה, בצוואות שאני עורך אני כותב מה רצון המצווה. אני לא כותב למי הוא לא נותן ולמה הוא לא רוצה לתת ומה השיקולים שלו, רק במקרים חריגים בהם אותו אדם מבקש ממני ספציפית ורוצה להסביר למה לא נתן... רק אם הבן אדם מבקש ממני ספציפית לרשום את השיקול שלו" (עמ' 63, ש' 8-1).

   

   

   

   

   

• העדר תיעוד בהקלטת מעמד חתימת הצוואה לסיבה לנישולו של הנתבע –

   

  לטענת התובע, לנוכח מערכת היחסים הטובים בינו לבין המנוחה, העובדה שבסרטון המתעד את מעמד החתימה על הצוואה היא לא אומרת דבר עליו וכלל לא מזכירה אותו, מעוררת תהיות קשות; איני סבורה כך.

   

  הסרטון מתעד את מעמד חתימת הצוואה, שנעשה לאחר קיומה של שיחה מקדימה, במהלכה הביעה המנוחה בפני עו"ד מזרחי את רצונותיה מה יעשה ברכושה ועל כן לא היה מקום שוב להידרש לעניין מי מיורשיה על פי דין מנושל ומה הטעמים לכך.

   

  כמו כן, העובדה שהמנוחה מצאה לנכון שוב להזכיר במעמד חתימת הצוואה את כלתה ח', על אף שלכאורה לא היה בכך כל צורך, מעידה על היחסים העכורים והקשים ביניהן ונבעה מתוך החשש שלה שזו תפעל לתקיפת הצוואה "אז זאת אומרת שלא מחר אם היא תבוא והיא תגיד שהיא רוצה" (עמ' 3 לתמליל, ש' 8), שכן דעתה על כלתה אינה נוחה בלשון המעטה, וכדבריה: "יש לי כלה מנוולת שהשטן לא ברא אותה" (עמ' 6 לתמליל, ש' 4). אולם, להבדיל מיחסה לח', הנתבע היה אהוב על המנוחה, וייתכן שבשל כך שלא ייחסה לו כוונות רעות ולא חששה מפניו, לא ראתה כל צורך לשוב ולהסביר את טעמיה, שכאמור השתכנעתי כי אלה התבססו בעיקר על מצבו הכלכלי ולא בשל טיב יחסיהם.

   

  לבסוף, המנוחה נשמעת בסרטון מוודאת עם עו"ד מזרחי שעל פי הצוואה תקבל התובעת את מלוא עיזבונה "אז, זאת אומרת שזה הכל עובר לא' באופן,... מלא. כן" (עמ' 3 לתמליל, ש' 6-4); ומכאן, שעל פי רצונה המפורש של המנוחה, כל יתר יורשיה על פי דין, ובכלל זה הנתבע, ינושלו מצוואתה.

   

  עו"ד לוי הבהיר בעדותו, כי "...אמרתי שהמנוחה רצתה לוודא שכל רכושה ילך לא'" (עמ' 52, ש' 20); "מעולם לא שמעתי את המנוחה אומרת שהיא רוצה שהרכוש לא ילך רק לכלה. מה ששמעתי אותה אומרת שכל רכושה ילך רק לא'. זאת היתה כוונתה וזה מה שהיא מנסה לוודא כל הזמן" (עמ' 53, ש' 3-1).

   

• הימנעות המנוחים לעשות צוואות הדדיות –

   

  לטענת הנתבעים, העובדה שהמנוחים לא עשו צוואה הדדית משותפת בה קבעו הסדר של "יורש אחר יורש", כפי שנהוג בין בני זוג להוריש את רכושם אחד לשני ורק לאחר מכן לילדיהם, אלא הורישו את כל רכושם ישירות לבתם התובעת, מהווה עוד סימן לכך שלמנוח היה אינטרס שלא להותיר פתח למנוחה להוריש את רכושה אחרת.

   

  מנגד, טוענת התובעת, כי דווקא העובדה שהוריה המנוחים בחרו להוריש ישירות לה את מלוא העיזבון, מבלי להבטיח קודם אחד את השני, מעידה על כך שהמנוחים סמכו עליה ולא חששו שהיא תנצל עובדה זו לטובתה ולרעת מי מהוריה.

   

  לא ברור מה היו המניעים והשיקולים של המנוחים, אשר בחרו לא לערוך צוואות הדדיות, בהן יכלו להקנות ביטחון והסתמכות זה לזו, אלא ציוו את כל הרכוש שיש להם ישירות לתובעת, ואולם אין לשלול את האפשרות, כטענת התובעת, שיש בכך להעיד דווקא שהם סמכו על התובעת, שכפי שנהגה עד עתה וטיפלה בהם במסירות כך תמשיך לעשות גם בעתיד עד שהאחרון מהם ילך לבית עולמו.

   

  יש לציין, כי גם האב המנוח לקח לכאורה "סיכון" בכך שאשתו המנוחה הורישה ישירות לתובעת, שכן המנוחה יכולה הייתה ללכת לעולמה לפניו (אפשרות סבירה לנוכח מצבה הפיזי והבריאותי של המנוחה), שאז עלול היה להיפגע אם התובעת הייתה מחליטה לנצל מצב זה לרעתו.

   

  מכל מקום, אין ממש בטענה כי ההימנעות מלערוך צוואה הדדית הייתה על מנת שלא להותיר פתח למנוחה שלא להוריש אחרת, שכן לא הייתה קיימת מניעה לשנות או לבטל את הצוואה במתכונתה הנוכחית; ודווקא אם הייתה נערכת צוואה הדדית, הרי שהמנוחה הייתה מוגבלת להסדר המיוחד ביחס לעריכה וביטול של צוואות הדדיות הקבוע בסעיף 8א' לחוק הירושה.

   

• הטענה בדבר "הלכת החוטים השזורים" – 

   

  בפסיקה נקבע, כי בבוא בית המשפט לבחון קיומן של עילות פסלות, עליו להידרש לכך מתוך בחינה כוללת ורחבה של מכלול הנתונים; בהתאם לכך, בבע"מ 4459/14 פלונית נ' פלונית (6.5.2015) אומצה "הלכת החוטים השזורים" שנקבעה בעמ"ש 45610-09-12 ז' ג' א' נ' נ' ג' א' (19.5.2014), תוך ציון הקביעות החשובות הבאות:

   

  "...חוטים שונים של עילות שונות - הגם שלא היה בכוחם לבסס עילה עצמאית - יכולים להישזר יחד לרבדים המחזקים ומבססים את מסקנת בית המשפט המחוזי. ההשפעה הבלתי הוגנת העולה עד כדי שלילת הבחירה החופשית של המצווה הינה מבחן דינאמי ורחב כקשת החיים. בית המשפט המחוזי נעזר בחוטים השונים כדי להגיע לראייה כוללת המשקפת את מלוא התמונה".

   

  בענייננו, מבקשים הנתבעים בסיכומיהם לאמץ את הלכת החוטים השזורים לעניין צוואת המנוחה; ואולם, אני סבורה שבנסיבות העניין אין מקום להחיל בענייננו את ההלכה הנ"ל; שכן הנתבעים לא הוכיחו מקצתה של עילה לבטלות הצוואה – לא מתקיים אף אחד ממבחני המשנה שנקבעו בפסיקה להוכחת השפעה בלתי הוגנת ולא הוכחה מעורבות בעריכת הצוואה – ועל כן אין בהצטברות הטענות ו/או העילות כשלעצמה כדי לבסס את הלכת החוטים השזורים.

   

  סיכום ביניים – נשללה הטענה לניצול התלות של המנוחה

   

• לאור האמור לעיל, ובהיעדר ראיה המצביעה על השפעה בלתי הוגנת, שוכנעתי כי הצוואה עולה בקנה אחד עם מערכת היחסים המשפחתית של המנוחה. יצוין, כי גם אם הייתה קיימת מערכת תלות כזו או אחרת בין המנוחה לבין התובעת, תלות שהינה טבעית מעצם קירבתם, גילה ומצבה הרפואי של המנוחה והעזרה הרבה שהושיטה לה התובעת לאורך כל ימיה ושנותיה, הרי שלא הובאה לפני כל ראיה כי התובעת ניצלה תלות זו וכי השפיעה שלא כהוגן על הוריה המנוחים לנסח את צוואתיהם בדרך השונה מרצונם האמיתי.

   

• אשר על כן, אני דוחה את טענת הנתבעים בדבר השפעה בלתי הוגנת.

   

  האם נעשתה צוואת המנוח דנן מחמת השפעה בלתי הוגנת?

   

• אני סבורה שגם על שאלה זו יש להשיב בשלילה, שכן שוכנעתי מעבר לכל ספק כי צוואת המנוח נערכה כדת וכדין וללא כל השפעה בלתי הוגנת; להלן אבהיר נימוקיי:

   

• ראשית, אקדים ואומר כי טענות הקטין בסיכומיו אינן חורגות מתחום ההשערות ואינן נתמכות בתשתית ראייתית פוזיטיבית.

   

• שנית, אין חולק, כי לעניין המנוח לא מתקיימים מבחני המשנה שנקבעו בפסיקה; המנוח היה כשיר בדעתו, צלול לחלוטין, ועד כשנה לפני פטירתו היה עצמאי לחלוטין ואפילו היה המטפל העיקרי של המנוחה (ס' 87 לסיכומי הנתבע; ס' 63 לסיכומי הקטין); כפי שאף העיד הנתבע בחקירתו הנגדית: "...רוב הפעמים לקח אותה בעלה י.ג שהוא נהג ברכב עד שנה לפני מותו. שנה וחצי שנתיים לפני מותו הוא נהג ברכב. היה עושה קניות הביתה. היה קשה לו לעלות את הקומות, קומה שלישית. הוא היה נעצר כל קומה ומחכה עשר דקות ומחכה 10 דקות רבע שעה, הוא היה סובל מהריאות ולא היה לו אוויר. כמו שאמרתי רוב הטיפולים מי שלקח זה היה הבעל..." (עמ' 33, ש' 5-1).; כשלדברי הנתבע, רק בשנה האחרונה לחייו חלה החמרה במצבו של המנוח "רק בשנה האחרונה לחייו היה מחובר לבלוני חמצן וזה מתועד גם בתצהירים שלכם עם אישורים רפואים שא' היתה הולכת ולוקחת בשבילו בלוני חמצן. הוא היה מאושפז בשנה האחרונה לחייו מספר פעמים ובספטמבר היה מאושפז קרוב ל – 11 ימים וקיבל טיפולים..." (עמ' 41, ש' 32-29); מכאן, שבמועד עריכת הצוואה, בשנת 2014, היה המנוח עצמאי לחלוטין, הן פיזית והן קוגניטיבית.

   

• שלישית, צודקת התובעת, כי טענת הקטין בדבר השפעה בלתי הוגנת על המנוח מצד התובעת סותרת את טענת א' להשפעה בלתי הוגנת על המנוחה מצד התובעת והמנוח גם יחד, שכן אם כטענת א' המנוח רצה שכל רכושה של המנוחה יועבר לתובעת ולצורך כך הפעיל עליה לחצים ואף רקם מזימות ותחבולות עם התובעת בנוגע לצוואת האם, בוודאי הוא רצה, ברצון חופשי ומוחלט, שגם רכושו שלו יעבור לתובעת, זאת מבלי שמאן דהוא יפעיל עליו לחץ.

   

• רביעית, העובדה שהמנוח מצא לנכון לנשל את נכדו הקטין מתיישבת עם העובדה כי מעת לידתו לא היה קשר בין המנוחים לבין הקטין והוריו עד הגיעו של הקטין לגיל שנתיים, שאז הגיע המנוח לבקר את הקטין פעם בשבועיים בביתו ובליווי ר', בנה של התובעת, זאת עד לשנת 2014, שאז נותק הקשר לחלוטין בין המנוח לבין הקטין ואימו.

   

• חמישית, הטענה בדבר "תכניתה הסדורה" של התובעת להביא לנתק בין המנוח לבין הקטין אינה מתקבלת על הדעת.

   

  לטענת ח', המנוח הגיע לביקורים תמיד בליווי ר', בנה של התובעת, שתפקידו היה "לפקח" ולרגל" אחר המתרחש ואחר כך הוא גם דאג לעורר פרובוקציה קשה, על פי תכנית שרקמה התובעת, כאשר טען שהקטין העלים לו את מכשיר הטלפון הנייד, ובעקבות כך הטיח המנוח בקטין "אתה רמאי ונוכל" ומאז ואילך נותק הקשר בין המנוח לבין הקטין (ס' 91-82 לתצהיר ח').

   

  עם כל הכבוד, קשה לקבל גרסתה זו.

   

  הנכד ר' מבוגר מהקטין בשנתיים ימים לערך (הקטין יליד 16.9.2005 ואילו ר' יליד 30.11.2003), כך שביקוריו עם סבו המנוח אצל הקטין במשך ארבע שנים (ממועד פטירת י' במאי 2010 ועד אפריל 2014, שאז נוצר לטענת ח' הקרע) החל מהיות ר' בגיל 7 שנים ועד גיל 11 שנים (בשנים אלה הקטין היה בן 5 עד 9); וספק רב אם בגילאים שכאלה, הילדים יכולים להגות או לסייע בקונספירציה כפי שזו שיוחסה לו.

   

  כמו כן, הוכח, כי הבן ר' מצוי על הספקטרום האוטיסטי, שמתבטא בין היתר ב"...קשיים בהבנה החברתית, אינטגרציה פנימית ויכולת להסיק נכונה ולבצע אינטגרציה של גירויים" (ת/12) ועל כן, קשה לצפות שהוא יכל בגיל צעיר להשתתף בקונספירציה יחד עם אימו ולשמש בתפקיד מרכזי של "מרגל" או "מפקח" אחר הנעשה סביבו.

   

  מכל מקום, לא נראה לי שבשל מעשה קונדס בין ילדים (בין אכן היה ובין אם לאו) המנוח ינתק קשר עם נכדו האהוב בן ה-9; גם אם כעס והתאכזב מהתנהגותו, זה בוודאי מרחיק לכת שאדם מבוגר, אשר מתואר על ידי כולם כאדם טוב ונעים, יגיב בניתוק מוחלט מנכדו.

   

  בהקשר לכך, יוער, כי במסגרת ההתנגדות לצוואת המנוחה, טענה ח', כי אירוע הפרובוקציה שהוביל לנתק התרחש "לפני כחמש שנים במהלך חג החנוכה" (44 לתצהיר ח' מיום 20.10.2019; ת"ע 42244-11-19), ואילו במסגרת התנגדות לצוואת האב, טענה כי אותו אירוע התרחש "בשנת 2014, במהלך חופשת טרום חג הפסח" (ס' 63 לתצהיר ח' מיום 5.7.2020; ת"ע 17592-07-20); ככל שהיה אכן מדובר ב"אירוע מכונן" ביחסי המנוח והקטין, שלאחרי אירוע זה ובגללו נוצר נתק מוחלט ביניהם, היה מצופה שח' תהיה עקבית בכל הנוגע למועד התרחשות האירוע.

   

• שישית, על אף שבתצהיר התומך בהתנגדות, טענה ח' כי לא ידעה על קיומה של צוואת המנוחה או צוואת המנוח (ס' 53 לתצהיר), בחקירתה הנגדית, התברר, כי היא ידעה בזמן אמת על קיומה של צוואת המנוח ועל תוכנה, חרף זאת היא לא פעלה ולא שאלה את המנוח דבר לעניין זה, כך שלמעשה השלימה עם הדברים; "לא. לא היה נעים לי לשאול אותו בחיים, וגם לא ראיתי את הצוואה. הוא רק אמר לי שהוא כתב אותה על א' והיא תדאג לשוהם" (עמ' 15, ש' 20-19); יש להניח כי אם סברה ח', כי הצוואה תולדה בהשפעה בלתי הוגנת, הייתה פועלת באופן מיידי ולא ממתינה עד לאחר פטירת המנוח.

   

• לבסוף, התפיסה המשפטית העומדת ביסוד דיני הירושה מכירה בזכותו לצוות על רכושו כרצונו, ולפיה אין להתערב ולפסול את הצוואה רק משום רצונו האמיתי של המצווה גם אם אינו נראה סביר בעיני בית המשפט [ע"א 2014/95 פרל נ' בס, פ"ד מט(5) 302 (1996); ע"א 6198/95 יעקב נ' בראשי, פ"ד נב(2) 603 (1998)]. "הצוואה הינה מצוותו האחרונה של המת וההנחה הגלומה בה הינה כי היא מבטאת את רצונו האמיתי והמלא לאשר ייעשה בנכסיו לאחר מותו. הצוואה משקפת אפוא את האוטונומיה שלו כפרט ואת זכותו החוקתית בקניינו (ע"א 724/87 כלפה (גולד) נ' גולד [20], בעמ' 29-28). כיבוד רצונו של המת להורות מה ייעשה ברכושו הינה חלק מכבוד האדם שלו (ברק בספרו הנ"ל, פרשנות הצוואה [49], בעמ' 59, 146). לא בכדי נאמר: "רצונו של אדם הוא כבודו" וכן "מצווה לקיים דברי המת" (כתובות, ע, א [ב]; גיטין יד, ב [א]). תפיסה זו מצאה ביטויה פעם אחר פעם בפסיקתו של בית משפט זה". [ד"נ 7818/00 אהרן נ' אהרוני, פ"ד נט(6) 653 (2005)].

   

• לאור כל האמור לעיל, לא מצאתי כי עלה בידי הקטין להרים את הנטל המוטל עליו להוכיח כי צוואת המנוח, שהינה תקינה ושלמה על פניה, נערכה מתוך השפעה בלתי הוגנת.

   

• לפיכך, אני דוחה את טענת הקטין בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת.

   

  התנהלות התובעת

   

• התרשמתי, כי התנהלות התובעת אל מול הנתבעים הייתה נגועה בחוסר תום לב, הן בכל הנוגע לפעולות שביצעה לקיום צוואות המנוחים והן בכל הנוגע לניהול הליך זה.

   

• התובעת הגישה לרשם לענייני ירושה בקשות לקיום צוואות המנוחים, מבלי שטרחה להעביר עותק הימנה לנתבעים או כלל ליידע אותם בעניין, זאת למרות שהדבר נדרש ממנה על פי תקנה 14(ב)(4)(ב) לתקנות הירושה [נוסח מלא ומעודכן], התשנ"ח-1998 לפיה: "לא היה בין הזוכים על פי הצוואה אחד מאלה: ילדים של המוריש, צאצאיהם, הורי המוריש, צאצאיהם, או בן זוג של המוריש – יצורף גם אישור מסירה לילדי המוריש ולמי שהיה במות המוריש בן זוגו...". כמו כן, התובעת לא טרחה לעדכן את הקטין, באמצעות אימו, כי ניתן צו קיום לצוואת המנוח.

   

• למעשה, רק בעקבות כתב ההתנגדות שהגיש הנתבע, נודע לב"כ היועמ"ש כי למנוחה נולדו שלושה ילדים וכי בנה י' ז"ל הלך לעולמה לפניה, ועל כן במכתב ב"כ היועמ"ש מיום 24.7.2019 נדרשה התובעת לפרט בתצהיר מי הם צאצאיו ולהמציא עמדתם לבקשה, שאם לא כן ישקול היועמ"ש להתערב בשל כך בהליך (נ/6).

   

  רק בעקבות דרישתו זו של ב"כ היועמ"ש, נאלצה התובע לפנות לאימו של הקטין, ח', לקבל את עמדתה וכך נודע לה, לראשונה, כי הוגשה על ידי התובעת בקשה לקיום צוואת המנוחה וכי אף ניתן צו קיום לצוואת המנוח. בשל כך, נאלצה ח' להגיש בשם הקטין תביעה לביטול צו קיום צוואת המנוח.

   

• כמו כן, מעיון בטענות הצדדים, עולה, כי התובעת עשתה בעיזבון כבשלה, טרם הוכרעו המחלוקות ותוך התעלמות מההסכמות שהתגבשו בין הצדדים בדיון שהתקיים בפניי ביום 19.5.2020; כך, למשל, קבעה התובעת עובדות בשטח וביצעה שיפוץ בדירת המנוחים חרף התנגדותו המפורשת של הנתבע.

   

• בנוסף, סירבה התובעת לאפשר את כניסת הנתבע לדירת המנוחים והודיעה לו, באמצעות באת כוחה, כי כל כניסה הינה בבחינת הסגת גבול (מכתב מיום 6.3.2019); גם לאחר שהתאפשר לנתבעים להיכנס לדירה, עת זכו להזמנה להיכנס אליה ביום 17.4.2020 כדי לבדוק אם יש פרטי מיטלטלין שהם מעוניינים בהם, התברר, כי בפועל, לא נותרו בדירה חפצים בעלי ערך רגשי, כמו תמונות מסמכים וחפצים אחרים; וכי תכולת הדירה הוצאה מהדירה או נזרקה או נמכרה; וכי למעשה כבר ביום 20.5.2019 העלתה התובעת בפייסבוק הודעה על מכירה פומבית של תכולת הדירה (נ/18); כלומר, למעלה משנה לפני שהתובעת התירה לנתבעים להיכנס לדירה היא כבר פעלה למכור את המיטלטלין שהיו בה ולא נשאר דבר בדירה.

   

• אבהיר, כי האמור לעיל אמנם מעיד על התנהלות פסולה של התובעת, אולם אין בה כדי לשנות את מסקנתי כי לא הוכחה השפעה בלתי הוגנת או כדי לבסס עילת התנגדות אחרת או כדי לערער על רצון המנוחים כפי שזה משתקף בצוואותיהם.

   

  הערה לסיום

   

• ברצוני להבהיר, כי לא התרשמתי מהמימנות אף אחד מהצדדים להליך זה.

   

  מצד אחד, התובעת הקצינה את גרסתה ותיארה ניתוק מוחלט בין המנוחים לתובע אל מול מסירות מוחלטת שלה, תוך שציינה "את א' לא הזכירה כלל שכן סלדה ממנו עד לכדי התעלמות מוחלטת, שכן הלה התנכר לה וזנח אותה בחוליה" (ש' 10 לתגובת התובעת להתנגדויות), בעוד התברר שלא כך הם פני הדברים; אמנם הקשר והטיפול של התובעת בהוריה המנוחים היה יותר אינטנסיבי ומשמעותי, אולם גם הנתבע היה בקשר ומעורב בטיפול באמו המנוחה. כמו כן, חלק מטענותיה של התובעת עוררו תהיות וספקות ובחלק מטענותיה התגלו סתירות בגרסתה; כך, למשל, לא זכרה אם עו"ד מזרחי ייצגה בעבר (עמ' 104, ש' 6-1); טענתה שההורים לא סיפרו לה מה כתבו בצוואה ולא מסרו לה עותק מהצוואה אלא תקופה ארוכה לאחר שזו נחתמה (שם, ש' 21-10);

   

  מצד שני, גם גרסתו של הנתבע הייתה מרחיקה לכת, כשטען שהוא סעד את המנוחה, טיפל בה והיה בקשר יומיומי איתה, ולדבריו "...הוא היה שותף לטיפול במנוחה. למעשה הוא טיפל בה יותר מא'" (ס' 37 לסיכומי נתבע). כמו כן, גרסת הנתבע הייתה לא קוהרנטית והתגלו בה סתירות מהותיות; כך, למשל, לא ברור אם גם הנתבע טיפל במסירות במנוחה וכאמור אף באופן משמעותי יותר מהתובעת, מדוע המנוחה חששה שהתובעת תפסיק לטפל בה, שהרי יכלה להסתפק בטיפולו ותמיכתו של הנתבע; כך גם לא ברור אם כטענתו המנוחה הייתה צלולה, דעתנית ונחושה ואף פעלה בניגוד ללחצים שהפעילה עליה התובעת, הכיצד היא הייתה נתונה תחת השפעה בלתי הוגנת; עוד לא ברור, מדוע לא התלוננה המנוחה בפניו שנכפה עליה לחתום על צוואה ומדוע לא פנתה אליו שיסייע לה בשינוי הצוואה; בנוסף לא ברור, אם המנוח לטענתו היה המטפל העיקרי של המנוחה, סעד ותמך בה, ואילו התובעת רק סייעה לו, הכיצד זה שהיו יחסי תלות יסודית ומקיפה בין התובעת לבין המנוחה.

   

  כך גם גרסתה של ח', אמו של הקטין, לא הותירה רושם אמין; למרות שניסתה להציג יחסי קירבה בין המנוח לבינה וקשר חזק בינו לבין הקטין, לטענתה המנוח ניתק את הקשר עם הקטין לאחר אירוע פעוט שהתרחש בין ילדים בנוגע למכשיר טלפון וניסתה להציג קונספרציות ולייחס אותן לתובעת ולבנה הקטין זאת ללא שום בסיס או היגיון.

   

  כמו כן, גרסתה של ח' כי המנוח היה נתון תחת השפעה מצד התובעת עומדת בסתירה לגרסתו של הנתבע, על פיה המנוח, שהיה אדם עצמאי ותמך במנוחה עד פחות משנה לפטירתו, הוא זה שסעד את המנוחה וניצל את התלות של המנוחה בו ויחד עם התובעת הפעיל עליה השפעה בלתי הוגנת.

   

• בסופו של דבר, המחלוקות העובדתיות בין הצדדים הוכרעו בפסק דין זה בעיקר על בסיס עובדות שאינן במחלוקת בין הצדדים (כשירותם של המנוחים, עצמאותם המחשבתית, קשרי המנוחים עם יתר בני המשפחה וכיוצ"ב), על בסיס ראיות חיצוניות (תיעוד מעמד חתימת הצוואה, שיחות טלפוניות וכיוצ"ב) ועל בסיס עדויות של צדדים זרים לסכסוך (למשל, עו"ד מזרחי ושכנותיהם של המנוחים) שכאמור מצאתי ליתן בהם אמון.

   

  סוף דבר

   

• מכל המקובץ לעיל, הגעתי למסקנה כי לא עלה בידי הנתבעים להוכיח במאזן ההסתברויות הנדרש ואף לא בקירוב, כי המנוחה או המנוח היו תחת השפעה בלתי הוגנת או כי הצוואה הייתה פרי טעות או כל עילה אחרת בדין לפסלות הצוואה; מכאן, שכלל טענות הנתבעים נגד תוקף צוואות המנוחים – דינן להידחות.

   

• אשר על כן, אני מורה כדלקמן:

   

  • ההתנגדויות שהגישו הנתבעים (א' והקטין) לצוואת המנוחה (ת"ע 42231-11-19; ת"ע 42244-11-19) – נדחית.

     

  • הבקשה לצו ירושה אחר המנוחה (ת"ע 25915-03-20) – נדחית.

     

  • ניתן בזאת צו לקיום צוואת המנוחה מיום 11.3.2014 (ת"ע 42187-11-19), ואני קובעת כי צוואה זו היא בת תוקף.

     

  • ההתנגדות שהגיש הקטין לצוואת המנוח (ת"ע 17592-07-20) – נדחית.

     

  • הבקשה לצו ירושה אחר המנוח (ת"ע 67797-05-20) – נדחית.

     

  • ניתן בזאת צו לקיום צוואת המנוח מיום 11.3.2014 (ת"ע 9054-07-20), ואני קובעת כי צוואה זו היא בת תוקף.

     

  • פסיקתות ערוכות על פי תקנה 5 לתקנות הירושה, השתנ"ח-1998 מצורפות בהחלטה נפרדת.

     

  • חרף התוצאה אליה הגעתי, לנוכח הנסיבות המיוחדות של תיק זה והתנהלות התובעת לאחר פטירת המנוחים, לא מצאתי כי יהא זה צודק וראוי להשית על הנתבעים הוצאות ולפיכך הנני מורה כי כל צד יישא בהוצאותיו.

     

• פסק הדין ניתן לפרסום בהשמטת שמות ופרטים מזהים.

   

• המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים ותסגור את התיקים.

   

   

  ניתן היום, כ"ז סיוון תשפ"ב, 26 יוני 2022, בהעדר הצדדים.