פס"ד שניתן בערעור משפחה בעניין צוואות הדדיות

פסק דין

ערעור על פסק-דינו של בית המשפט לענייני משפחה בחיפה (כב' השופט בן ציון ברגר) ב-ת"ע 14892-11-15, 14912-11-15 מיום 25.08.2021. 

לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית משפט לענייני משפחה בחיפה (כב' השופט ב. ברגר) מיום 25.08.2021 בעניין צוואת המנוח מר ש. ז"ל מיום 25.02.2004.

הנסיבות הצריכות לעניין

1. ת' ז"ל, הייתה נשואה ל-ש' ז"ל - שניהם התגוררו ב-ח' והחזיקו באוספי אומנות שונים, ולהם לא היו ילדים (להלן: "המנוח" ו"המנוחה", בהתאמה).

המנוחים ערכו צוואות הדדיות בשני מסמכים נפרדים שנחתמו במועדים שונים. ביום 20.06.2004, הלכה לעולמה המנוחה וצוואתה מיום 31.01.2004 קוימה ביום 20.04.2005. ביום 26.05.2015 הלך לעולמו המנוח, אשר היה בן כ-84 שנים במועד החתימה על הצוואה.

ביום 14.06.2015, הוגשה בקשה לקיום צוואת המנוח על-ידי מר ו' (עורך-דין במקצועו ושופט בדימוס), אשר ערך את צוואות המנוחים ומונה על-ידם בצוואותיהם כמבצע הצוואה ומנהל העיזבון.

2. בין הזוכים בצוואת המנוח, נמצאת המערערת שהייתה מנהלת משק הבית של המנוחים, אשר הצטרפה כמבקשת קיום הצוואה לצד אחרים.

המתנגדים לצוואה הם: המשיבים 1 ו-2, אחייניו של המנוח וחלק מילדיהם של אחייני המנוחים, אשר חלקו על סעיפי הצוואה בהם הוריש המנוח רכוש למערערת.

3. בצוואתו הוריש המנוח למערערת בית מגורים ב-ח'; מגרש נוסף ששימש כסדנה, בית מלאכה ודירת מגורים קטנה הבנויים גם הם ב-ח' (להלן: "הבתים"); חלק מהמיטלטלין שנמצאים בבית המגורים ובבית המלאכה ומכונית.

4. להלן אחד מסעיפי הצוואה הרלוונטיים לענייננו:

"5.1 את כל זכויותיי בבית המגורים ובסדנה, אני מצווה בזאת לא'. הורשה זו ל-א', מותנית בשני תנאים. האחד – ש-א' תמשיך ללוות ולסעוד את אשתי ואותי, עד שהאחרון בינינו ילך לעולמו, או עד שהדבר יפסיק להיות מעשי או מועיל. בכל מקרה של ספק, אם תנאי זה התקיים, יכריע מבצע הצוואה. והתנאי השני – שעל ידי הורשה זו, ייחשבו כל החובות שהיו באותה עת, לאשתי ולי, אם יהיו, כלפי א', או כל הבא מטעמה, בגין כל עניין או נושא, לרבות בגין יחסי עבודה בינינו, אם היו, לרבות בגין הפסקת יחסים אלה ולרבות בגין כל שירות שנתנה א' או תיתן לנו, אם נתנה או תיתן, כמסולקים לחלוטין וזאת מבלי שבהוראה זו תהייה משום הודאה או הסכמה שהיו יחסים, חובות או שירותים כאלה."

5. שאר רכושו של המנוח חולק בין אחייניו, לרבות המתנגדים, לחברים ומכרים של המנוחים וכן, למוזיאונים, אשר פורטו בצוואה .

6. יצוין, כי המועד בו חתם המנוח על הצוואה (25.02.2004) אינו המועד בו חתם העד לצוואה ט' ז"ל על הצוואה (28.02.2004).

7. לאור האמור, קבע בית משפט קמא, כי יש להפוך את נטל הראיות אל מבקשי קיום הצוואה. עוד נקבע, כי היו מגיעים לתוצאה דומה נוכח טענת המתנגדים להשפעה בלתי הוגנת מצד המערערת, שעה שמעמדהּ ביחס למנוחים, כך נקבע, נלמד מתוכן הצוואה שם צוין, כי ליוותה וסעדה אותם, וכי עת המנוח לא יכול היה לדאוג לענייניו כבר בחודש אוגוסט 2004,לאחר פטירת המנוחה, והקרן לטיפול בחסויים (להלן: "הקרן") מונתה כאפוטרופא על גופו ורכושו של המנוח, הייתה המערערת המטפלת העיקרית ומי שקיבלה שכר עבור עבודתה, ואף התגוררה בביתם של המנוחים שנים רבות.

8. ביום 28.05.2017, מונתה פרופ' יהודית אהרון פרץ כמומחית מטעם בית המשפט (להלן: "המומחית") לצורך הערכת כשירותו הקוגניטיבית והנפשית של המנוח לחתום על הצוואה. המומחית הגישה את חוות-דעתהּ ונחקרה עליה.

המומחית, ציינה בחוות-דעתה, כי אין עדות לכך שהמנוח נבדק לצורך הערכת כשירותו לחתום על הצוואה. יחד עם זאת, וכאמור לעיל, היא עצמה בדקה את המנוח בעודו בחיים, ביום 05.07.2004, כ-4 חודשים לאחר החתימה על הצוואה. מדובר בבדיקה שנערכה לשם הערכה האם המנוח זקוק למינוי של אפוטרופוס על גופו ורכושו. המומחית קבעה, כי המנוח זקוק למינוי של אפוטרופוס על רכושו.

המומחית, קבעה, כי במועד החתימה על הצוואה, סבל המנוח מבחינה רפואית מיתר לחץ- דם, היפרטרופיה של הערמונית ומליקויים בתפקוד הקוגניטיבי בדרגת חומרה של דמנציה. האבחנה בעניין הדמנציה ממנה סבל המנוח, מופיעה ברשומות הרפואיות כבר בשנת 2001.

המומחית הבהירה, כי ההחלטה שיש למנות למנוח אפוטרופוס על ענייניו הרכושיים לא נבעה מכך שהמנוח מעולם לא ניהל את ענייניו הרכושיים או לא רצה להתעסק בכך אלא ממצבו הרפואי. בפרט ציינה המומחית, כי המנוח אינו יודע מה היקף רכושו ומה הן הוצאותיו.

בהתייחס למכתב שכתבה אחייניתו של המנוח, בעניין מצבו הבריאותי התקין, הסבירה המומחית, כי למרות שהמנוח לא יכול לנהל את ענייניו הכספיים, הוא היה מאוד דעתן, התמצא במקום ושיתף פעולה כשהסבירו לו. לדברי המומחית, בהחלט יתכן שאדם מן השורה, שאינו מומחה מקצועי, יכול היה להתרשם בטעות שמצבו של המנוח תקין, מאחר שהוא הביע את דעתו ושיתף פעולה. יחד עם זאת, לא די בכך כדי לקבוע שהמנוח היה מסוגל לנהל את ענייניו הכספיים.

כמו כן, הסבירה המומחית שמדובר במחלה שיש בה גלים, לפעמים המנוח נמצא בגל טוב ולפעמים בגל רע. המומחית אף הוסיפה שהמנוח לא שמע, לא ידע בכלל אם ערך צוואה או מתי אשתו המנוחה נפטרה.

המומחית הוסיפה שכשמדובר בשינוי צוואה לא ניתן להכשיר את חתימתו של אדם שנמצא במצבו של המנוח ללא בדיקה מתאימה. אדם במצבו של המנוח לא היה יכול להגיד לעורך הדין למי הוא מעוניין להוריש את רכושו, אלא רק אולי להסכים או לא להסכים, ככל שמישהו שהוא סומך עליו הסביר לו את הדברים.

9. מבקשי הקיום טענו, כי הצוואה משקפת את רצונו של המנוח, ולא הוכחה אי כשירותו או השפעה בלתי הוגנת. אמנם, כך נטען, נפל פגם בתאריך על גבי הצוואה, אולם מדובר בטעות של עורך הצוואה, ואין מדובר בתנאי יסודי לצורך קיומה, אלא בפגם קל הניתן לריפוי.

10. עורך-הדין ו' טען, כי לאורך חייהם המשותפים של המנוחים, המנוחה היא שהובילה את נושא עריכת הצוואות והמנוח בחר ללכת אחר רצונה. המנוח אמר מאז ומתמיד שרצון המנוחה הוא רצונו, היה מנותק מעניינים גשמיים ובחר להתעסק בענייני הרוח.

11. המתנגדים חלקו על סעיפי הצוואה הקובעים, כי המערערת תירש חלק מרכושם של המנוחים ובכלל זה את הבתים ב-ח'. לדבריהם, המנוחים היו תלויים במערערת שטיפלה בהם והתגוררה בביתם; המערערת איימה על המנוחה בחודשים האחרונים לחייה, כי ככל שלא תשנה את הצוואות לטובתה, היא תפסיק את הטיפול במנוח מיד לאחר שהמנוחה תלך לעולמה.

12. עוד טענו המתנגדים, כי המנוח לא היה כשיר לערוך את צוואתו. כן נטען, כי נפל פגם מהותי בצוואה, הואיל וחסר בה תאריך לצד חתימת המנוח. כמו-כן נטען, כי ניתן לראות שהעדים לא נכחו בעת חתימת המנוח על הצוואה.

הכרעת בית משפט קמא

13. בית משפט קמא בחן השאלה - מה דינה של צוואה שהמצווה אומר רצונו של אחר רצוני ? או, מה דינה של אותה צוואה שהמצווה אומר רצונו של אחר רצוני ואינו מעורב כלל בעריכת הצוואה? בהקשר של השאלה האחרונה מה דינה של אותה צוואה כאשר עסקינן בצוואות הדדיות?

14. ס' 28 לחוק הירושה התשכ"ה – 1965 (להלן: "חוק הירושה"), כך נקבע, נועד להגשים את עיקרון העל של כיבוד רצון המצווה ולכן נקבע שעל המצווה לעשות את צוואתו באופן אישי, וכי החוק אינו מבאר מהי מהות עשיית צוואה, ואם די בחתימת המנוח על מסמך צוואה כדי שתחשב מעשה אישי של המנוח.

15. הפסיקה קבעה, כך נקבע, שעריכת הצוואה היא הכנתו הטכנית של המסמך, לרבות ניסוחה והיא מתחילה ממועד שעורך הצוואה נכנס לפעולה, ובית משפט קמא הפנה ל-ע"א 681/77 צבי ז'אל מרק נגד אורסולה שאבי, פ"ד ל"ג (1) 1, שם נקבע שעל המצווה לקחת חלק פעיל בעריכת הצוואה, גם אם היא מתבטאת בשיחה עם עורך הצוואה ולא די בחתימה על הצוואה כדי שיחשב כמי שערך את הצוואה.

16. על כן, כך נקבע, ניתן לומר שעשיית צוואה על-ידי המצווה עצמו היא השתתפותו באופן פעיל בעריכת הצוואה, הדבר יכול לבוא לידי ביטוי במתן הוראות לעורך הצוואה, תיקון הטיוטה, ניסוח וכל פעולה היכולה להצביע על מעורבותו בהכנה הטכנית של הצוואה עד למועד חתימתו עליה.

17. בעניינם של הצדדים קבע בית משפט קמא, כי אין מחלוקת שהמנוח לא היה מעורב בעריכת הצוואה, וכי כל מלאכת עריכת הצוואה נעשתה אל מול המנוחה שעה שהמנוח כלל לא התעסק בעניינים רכושיים.

18. משאין חולק, כך נקבע, כי המנוח לא נטל כל חלק בעריכת צוואתו, ולמעשה חתם על הצוואה כמסמך מוגמר ללא שהייתה לו כל נגיעה אישית בצוואתו, לא ניתן לראות בצוואה מעשה אישי של המנוח.

19. עוד נקבע שנפל פגם בצוואת המנוח, כי אין מדובר בפגם של מה בכך, וכי אין הצוואה משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המנוח, וזאת, בין היתר, הואיל וחסר היום בו המנוח חתם על הצוואה בחודש פברואר, גם לצד חתימתו של העד ז' על הצוואה, לא צוין תאריך. לצד חתימתו של העד ט' ז"ל, צוין התאריך 28 בפברואר 2004, אולם לא הוכח שנסיבות החתמתו נעשה כדין.

20. בית משפט קמא שוכנע, כי עדותו של ז', אשר העיד, כי עורך-דין ו' לא הקריא למנוח את הצוואה טרם חתימתו עליה, וטען כי לאור היכרותו רבת השנים עם המנוח, ככל שהמנוח היה כשיר, לא היה מסכים לחתום על הצוואה, מהימנה, הואיל והלה העיד מבלי לייפות את מעשיו, גם אם יש בהתנהלותו היבטים שאינם מחמיאים לו כמו למשל העובדה שחתם בידיעה שהמנוח אינו כשיר.

21. בית משפט קמא אף נתו אמון בעדותו של ד"ר ..., רופא במקצועו וחברם הקרוב של המנוחים, אשר סבר שהמנוח לא היה כשיר בזמן החתימה על הצוואה. ד"ר ... ציין כי הרבה אחרי הלוויה של המנוחה, המנוח שאל אותו היכן היא. לדבריו, בשנתיים או שלוש שקדמו לפטירתה של המנוחה, סבל המנוח מירידה בזיכרון, חוסר התמצאות ואף מחוסר הבנה של המציאות. ד"ר .... סיכם את התרשמותו ממצבו של המנוח וציין שמהיכרותו רבת השנים עמו וכן מהיותו רופא שניהל מחלקה שמרבית המטופלים בה שייכים לאוכלוסייה המבוגרת, לא יתכן שהמנוח חתם על הצוואה לאחר שהבין את תוכנה, ומהיכרותו עם אישיותו של המנוח, הוא לא היה מנסח צוואה כזו.

22. גם בעדותו של חברם הקרוב של המנוחים, נתן בית משפט קמא אמון מלא. לדבריו של העד, במהלך חודש ינואר 2004 או בסמוך לכך, הגיעה המנוחה לביתו יחד עם עורך-דין ו' וביקשה ממנו שישמש כעד לחתימתם של המנוחים על צוואותיהם. הלה הסכים לחתום על צוואת המנוחה, אך סרב לחתום על צוואת המנוח. לדבריו, הוא התרשם שהמנוח אינו מדבר לעניין, מתנתק, לא לגמרי מזהה, חוזר על דברים ולכן ככל הנראה הוא אינו יכול להבין את תוכן הצוואה. על-פי עדותו, התכנון במקור היה שהוא יחתום על הצוואה כעד, מבלי שהמנוח יהיה נוכח כלל. אמנם, בסופו של דבר לא חתם הלה על הצוואה, אולם, בדרך התנהלות זו יש כדי להעלות חשש שאף החתימה של המנוח על הצוואה נעשתה בצורה שאינה תקינה.

23. בית משפט קמא קמא מצא, כי גרסתו של עורך-הדין ו' בעניין נסיבות עריכת הצוואה וכשירותו של המנוח אינה מתיישבת עם שאר הראיות בתיק, ודחה את טענת המתנגדים שיש לפסול רק את אותן הוראות בצוואה הנוגעות להורשה של המערערת הואיל ומשנקבע, כי המנוח לא היה כשיר לערוך את צוואתו יש להורות על ביטולה המלא.

24. בית משפט קמא לא קיבל טענת המערערת, כי ללא ידעה על תוכן הצוואה, בין היתר, בשים-לב לדברי העד ז', המערערת ידעה על תוכן הצוואות, וכן לעדויות מהן עולה, כי המערערת הפעילה לחץ על המנוחה, וכי המנוחה הייתה תלויה במערערת, אשר ניצלה זאת.

25. בית משפט קמא סבר, כי נפל פגם מהותי בהתנהלותו של עורך הצוואה, מעת שהיה מודע לכך שהמנוחה נמצאת בלחץ מסיבות שונות והדבר בא לידי ביטוי בשינויים תכופים בצוואה כפי שגם העידה פרידה אשתו, היה עליו לא רק לבחון האם השינויים בצוואה מקורם בלחץ שהופעל עליה אלא בעיקר האם הם משקפים את רצונו של המנוח.

26. לסיכום, מחומר הראיות ניתן ללמוד על מעורבותה של המערערת בעריכת הצוואה. בהתאם לסעיף 35 לחוק הירושה כאמור, הוראות הצוואה המזכות את המערערת דינן להתבטל. אולם, משנקבע כי המנוח לא היה כשיר בעת עריכת הצוואה, וודאי שהצוואה כולה בטלה.

בית משפט קמא קמא הבהיר, כי ער לעובדה שככל שאכן הופעל לחץ מצד המערערת, היה זה על המנוחה ולא על המנוח. אולם כאמור, כך נקבע, המנוח באותה תקופה כבר לא היה כשיר, המנוח לא היה מעורב כלל בענייני הצוואה כשהיה כשיר ובטח ובטח כשלא היה כשיר. ככל שהופעל לחץ על המנוחה והיא הייתה זו שהחליטה את ההחלטות בעניין צוואת המנוח, וודאי שהייתה לכך השפעה גם על צוואתו.

27. לאור האמור נקבע, כי צוואת המנוח, אינה מעשה אישי של המנוח ואינה משקפת את רצונו ולכן, מטעם זה יש לדחות את בקשת הקיום, אולם ברם, נוכח הפגם באי-רישום התאריכים של מועד חתימת המנוח ושל העד ז', ולאחר שבית משפט קמא לא שוכנע שהצוואה משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המנוח, לא הורה על תיקון הפגם.

בנוסף נקבע, כי מאחר שהוכחה מעורבות פסולה של המערערת בעריכת הצוואה, יש לפסול את אותה. נוכח האמור אף נקבע, כי אין משמעות לתניית הסילוקין המופיעה בצוואה לפיה מי שיגיש התנגדות יאבד את זכותו לרשת ואין מקום לאור התוצאה הנ"ל לדון בה.

28. בעניין מושא הערעור, נטען שצוואת המנוחה וצוות המנוח הן צוואות הדדיות, ובית משפט קמא קבע, כי הוכח שהמנוח לא רק שלא עסק בענייני רכוש אלא כלל לא יכול היה לעסוק בענייני רכוש הואיל ולא היה כשיר לעשות כן.

כלומר, כך נקבע, מעת שלא ניתנה כל אינדיקציה לרצונו האמיתי של המנוח זולת הטענה הכללית שרצונה של המנוחה הוא רצונו, הרי לא הוכח שהצוואה ההדדית בהכרח משקפת גם מעשה אישי של המנוח.

29. 29. נוכח האמור נקבע, כי אין לקיים את צוואת המנוח והיא מבוטלת.

30. המערערת מיאנה להשלים עם תוצאת פסק-הדין וערעורהּ מונח בפנינו.

הטענות בערעור 

31. לטענת המערערת, המנוחים ראו במערערת כבת ורצו לגמול לה על מסירותה ונאמנותה. כבר בשנת 2001 החליטו המנוחים להוריש למערערת חלק נכבד מצוואתם, שהלך וגדל עם השנים. הצוואה היא תוצאה של רצון מתמשך לגמול למערערת מצד אחד, מול הכעס כלפי המתנגדים מהצד השני.

המנוחים לא ציוו את הבתים למתנגדים, ומעולם לא הביעו רצונם לעשות כן בפניהם או בפני אחרים. החלטת המנוחים לא לצוות את הבתים למתנגדים היא תוצאה של כעס ומשבר אמון להם אחראי המשיב 1, אשר על-פי חשד חשד המנוחה רימה אותם. טעה בית משפט קמא בקביעתו, כך נטען, כי המערערת הייתה מעורבת בעריכת הצוואה, הואיל ובית משפט קמא ביסס קביעתו על עדויות סברה בלבד.

המערערת, כך נטען, הייתה אישה חזקה, דעתנית שלא ניתן היה להשפיע עליה, והמנוח הביע הבנתו והסכמתו שעורך-דין ו' יערוך עבורו צוואה זהה לצוואה שהוא הקריא והסביר לו. המומחית קבעה, כך נטען, כי המנוח לקה בדמנציה קלה, התמצא בזמן ומקום והיה מסוגל להפעיל שיקול דעת ולחוות דעתו. בעדותה קבעה המומחית, כי בעת עריכת הצוואה המנוח הבין את תוכנה והיה כשיר להביע דעתו ולהסכים עם רעייתו ביחס לתוכנה.

32. מנגד חזרו המשיבים על עמדותיהם בבית המשפט קמא; ב"כ המשיבים 4-11 מיקד הטענות עת הפנה לארבעה מסמכים מרכזיים.

הכרעה

33. כידוע, הליך הערעור לא נועד לשמש במה לדיון מבראשית בכל הטענות העובדתיות שנדונו והוכרעו על-ידי הערכאה הדיונית. התערבות בקביעות עובדתיות ובממצאי מהימנות תיעשה בהתקיים נסיבות מיוחדות וחריגות בלבד, בהן מתגלה שגיאה בולטת על פני החלטתו של בית משפט קמא. כך למשל, כאשר ממצאי העובדה אינם מעוגנים כלל בחומר הראיות, או מקום שבו הגרסה העובדתית שאותה אימץ בית משפט קמא, אינה מתקבלת על הדעת ואינה מתיישבת עם מבחנים של היגיון ושכל ישר (ראה - ע"א 10225/02 פרץ נ' פרץ בוני הנגב [פורסם בנבו] (15.01.2004)).

המקרה דנן אינו נמנה על המקרים החריגים המצדיקים התערבות.

34. פסק-דינו של בית משפט קמא קמא מפורט ומנומק היטב בכל הנוגע לטענת הכשרות ולא מצאנו בו טעות המצדיקה התערבות ערכאת הערעור. די בהתמקדות בטענה זו על מנת להביא לדחיית הערעור; אין צורך להידרש ליתר הקביעות בפסק (שנעשו בבחינת מעלה מן הצורך); לטעמנו, ההכרעה בנושא זה מבוססת, איתנה, נתמכת בחומר הראיות ובהיגיון, ועל כן איננו סבורים כי יש מקום להידרש ליתר הקביעות והטענות.

35. למעשה, ניתן לסכם הדברים כדלקמן:

א.           אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין בסוגיית הכשרות;

ב.        הממצאים שנקבעו בפסק הדין תומכים במסקנה המשפטית שנקבעה בו בכל הנוגע לשאלת הכשרות;

ג.            אין לגלות בפסק הדין טעות שבחוק.

36. אשר על כן, מכח תקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי תשע"ט - 2018, דין הערעור להידחות.

בנסיבות, נוכח מערכת היחסים בין המנוחים ובין המערערת, לא ראינו לעשות צו להוצאות.

מותר לפרסום לאחר מחיקת שמות הצדדים והשמטת פרטים מזהים.

ניתן היום, כ"ו תמוז תשפ"ב, 25 יולי 2022, בהעדר הצדדים.