עירית ירושלים נ' יוסף סולטן

ענייננו בתביעה לחיובו האישי של הנתבע, בעל שליטה בחברה פרטית בשם קפה סולטן בע"מ, בחוב ארנונה בגין נכס ששימש כבית קפה, וזאת בהתאם להוראת סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי תקציב), התשנ"ג-1992 (להלן: חוק ההסדרים).

רקע, השתלשלות ההליך והפלוגתה שבמחלוקת

1. הנתבע, יוסף סולטן, הוא בעל השליטה בחברה בשם קפה סולטן בע"מ. אין מחלוקת כי חברה זו שכרה נכס ברחוב המלך ג'ורג 41 בירושלים, וכן שלבקשת הנתבע נרשם חשבון הארנונה אצל העירייה על שם החברה.
2. במהלך התקופה מיום 27.6.2009 ועד יום 30.9.2011 הצטבר חוב בגין תשלומי הארנונה. סכום קרן החוב הוא כ-117,000 ₪ וסכום החוב נכון למועד הגשת התביעה ביום 30.6.2016 הוא 197,463 ₪. אין מחלוקת שבמקום פעל בתקופה הרלוונטית בית קפה בניהול הנתבע ובנו.
3. יצויין שרשיון העסק למקום הונפק ביום 24.8.2010 על שם חברה אחרת בבעלות הנתבע ששמה "גלי סולטן בע"מ". לטענת הנתבע חברה זו היא שהפעילה את העסק במקום.
4. בגין חוב הארנונה פתחה התובעת בהליך נגד חברת קפה סולטן. ביום 6.2.2012 ולאחר שהחברה לא התגוננה בהליך, ניתן פסק דין המחייב את החברה בתשלום חוב הארנונה בסכום כולל של 138,715 ש"ח (תא"ק 13655-12-11 עיריית ירושלים נ' קפה סולטן בע"מ).
5. ביום 30.6.2016 נפתח הליך זה במסגרתו טוענת התובעת לחבותו האישית של הנתבע בגין מלוא החוב.
6. בדיון שהתקיים ביום 21.6.2018 בפני כב' הש' אזולאי הסכימו הצדדים להצעת בית המשפט שלפיה "בשלב הראשון תתברר השאלה אם היו לחברה נכסים ואם הנכסים הועברו לידי הנתבע". בהמשך, בדיון שהתקיים ביום 20.3.22 הובהר שזו הפלוגתה היחידה ובלשון הצדדים: "הגענו להסכמה שלפיה הפלוגתא היחידה שתהיה במחלוקת היא האם מתקיימת בנסיבות המקרה "חזקת ההברחה" בהתאם לסעיף 8ג לחוק ובהתאם להכרעה בסוגיה זו יתקבל פסק הדין. המשמעות היא כי הנתבע חוזר בו מטענות נוספות שהושמעו לאחר מכן (לגבי זהות המחזיקה) ואולם שומר על טענותיו כי במסמכים ובראיות שהומצאו יש כדי להפריך את החזקה".
7. יצוין שהדיון בתיק זה התעכב בעיקר עקב בקשות שונות שהגיש ב"כ הנתבע, לרבות הגשת כתב הגנה מתוקן ובקשה לצו לאיתור חומרים ברשויות המס הנוגעים לעסק בניהולו, בקשת דחיה להגשת תצהירי עדות ראשית ובקשות דחיה לביצוע הליכים מקדמיים. לעיכוב עקב התנהלות הנתבע ראו החלטה בפרוטוקול הדיון מיום 13.11.2019 ובעיקר החלטת כב' הש' אזולאי מיום 8.7.2020 במסגרתה נקבע כי "התנהלות הנתבע לאורך ההליך מעוררת קושי משמעותי" והדבר "מקשה על בירור יעיל של ההליך" ויקבל ביטוי בפסיקת ההוצאות בסיכום ההליך. אוסיף כי גם משהבשיל התיק לקיום דיון הוכחות ביום 7.7.2022, נדרש דיון הוכחות נוספות שהתקיים ביום 12.7.2022, וזאת לבקשת הנתבע ומאחר שעד מטעמו לא התייצב לדיון מסיבה שאינה מוצדקת.

המסגרת הנורמטיבית

8. סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים קובע את חבותו האישית של בעל שליטה בחברה פרטית בגין חוב ארנונה, וזאת בכפוף להתקיימות התנאים שנקבעו בסעיף. מטרת הסעיף היא לסייע בגביית חובות ארנונה מחברות פרטיות.
9. בהתאם להוראת הסעיף בעל שליטה בחברה פרטית חב בחוב הארנונה בהתקיים מספר תנאים ובהם כי מדובר בחוב בגין נכס שאינו משמש למגורים, המחזיק בנכס בתקופת החוב היא חברה פרטית שלא פרעה את החוב, החברה הפסיקה את פעילותה והנתבע הוא בעל השליטה בחברה. בנוסף נדרש תנאי מהותי שלפיו הנתבע קיבל לידיו את נכסי החברה ללא תמורה או בתמורה חלקית, אלא שבהקשר לתנאי זה נקבעה חזקה שלפיה בהתקיים התנאים האחרים, רואים את בעל השליטה כמי שנטל את נכסי החברה אלא אם הוכיח אחרת (להלן: חזקת ההברחה).
10. חזקת ההברחה היא שעומדת במרכזו של הסעיף, אשר יוצר "הרמת מסך סטאטוטורית", ומטרתו לאפשר גביית ארנונה מחברות פרטיות ולמנוע התחמקות מתשלום. על מטרת הסעיף והחזקה הגלומה בו עמד בית המשפט המחוזי בדרך זו:

"הוראת ס' 8(ג) לחוק ההסדרים באה לצייד את הרשויות המקומיות באמצעי גבייה יעילה של חובות ארנונה על מנת לשפר מצבן הכלכלי הרעוע, על ידי אימוץ 'חזקת ההברחה' בסעיף 119א(א)(3) לפקודת מס הכנסה והסמכת הרשויות המקומיות לגבות את חוב הארנונה שהותירה חברה פרטית שהפסיקה פעילותה מבעל השליטה באותה חברה, אם בעל השליטה לא הצליח לסתור את החזקה שנכסי החברה הועברו אליו ללא תמורה... נקודת המוצא המתקיימת מכוח החזקה היא שנכסי החברה כולם הועברו ללא תמורה לידי בעל-השליטה, זאת ללא תלות במצב העובדתי בפועל... בעל-שליטה המבקש לסתור החזקה, צריך לשכנע בעדויות ובמסמכים שמצבת הנכסים של החברה במועד הפסקת פעילותה שימשה לצורך פירעון חובות החברה".

11. בפסיקה קיימת מחלוקת בשאלה "על מי מוטל הנטל להוכיח כי בבעלותה של חברה היו נכסים עובר לפירוקה או להפסקת פעילותה, לעניינה של חזקת ההברחה?" (ראו רע"א 2583/21 עיריית רמת גן נ' סקאן ביי ישראל מוריה בע"מ (22.4.2021); ע"א (מחוזי חי') 62199-10-15‏ מועצה מקומית עוספיא נ' זאהר (20.3.2016)).
12. בהקשר זה אציין כי עיון בפסיקה מעלה כי ככלל נטו בתי המשפט לאמץ את העמדה כי הנטל מוטל על הנתבע ובהקשר זה אפנה לעמדתו של הש' דנציגר שלפיה "בהינתן קיומו של חוב מס סופי והפסקת פעילותה (או פירוק) של חברה פרטית, אין על המועצה להוסיף ולהוכיח כי נכסי החברה הועברו לבעל השליטה. במילים אחרות, החזקה על פי הסעיף, דהיינו: העובדה שלכאורה הוכחה (בהיעדר הוכחה לסתור), מתייחסת הן לעצם ההעברה לבעל השליטה, והן לכך שזו נעשתה שלא בתמורה או בתמורה חלקית" (רע"א 7392/12רומנו נ' עירית יהוד מונסון (25.10.2012)). באשר לנימוקים המפורטים לעמדה זו אפנה בהסכמה לפסק דינו של בית המשפט המחוזי בע"א (מחוזי י-ם) 9899-05-20‏ הרי נ' עירית ירושלים (6.8.2020):

"עת בוחר בעל שליטה בחברה פרטית שלא לשלם ארנונה בגין נכס בו מחזיקה חברתו, עליו להיות מודע לכך שכאשר זו תפורק או תפסיק פעילותה, יהא מוטל עליו נטל כבד להוכיח כי לא הועבר אליו איזה נכס מנכסיה ללא תמורה. בידי העירייה אין כלים לדעת מתי בדיוק הפסיקה החברה פעילותה או התפרקה וכן אין בידיה כלים לדעת מה הייתה מצבת נכסי החברה באותו מועד ומה נעשה בהם. ממילא הנטל ביחס לחלקים אלה עובר אל בעל השליטה ואם נכשל בסתירת החזקה הוא יחויב בחוב החברה."

13. אוסיף כי בפסיקה זו הובעה גם עמדה שלפיה אף אם נטל הוכחת קיומם של נכסים מוטל על העירייה, הרי שמאחר שהמידע על מצבה של החברה מצוי בידי בעל השליטה, חלה עליו חובה למסור לעירייה את המידע הרלוונטי ובמקרה של הפרת חובה זו יועבר הנטל לפתחו של בעל השליטה (פרשת הרי בפסקה 19, ראו גם ת"א 44593-10-18 עירית ירושלים נ' מלול ואח' (20.7.2022)).
14. אציין כי גישה אחרת עומדת בבסיס פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז בעת"מ 46670-08-20 פורר נ' עיריית רחובות ואח' (וראו גם פסיקה נוספת המוזכרת שם). מבלי להרחיב אציין כי באשר לאחד הנימוקים המועלים שם, הוא שיהוי העירייה בפתיחת הליכי גבייה וקושי ראייתי שנוצר עבור בעל השליטה במצב זה, ניתן לעשות שימוש בכלי פסיקתי אחר המוזכר באותו פסק דין. כפי שנפסק שם בפסקה 14, גם אם הנטל להוכיח כי לחברה לא היו נכסים או כי שווים נופל מגובה החוב, מוטל על בעל השליטה, "הרי שככל שחולפת תקופה ארוכה יותר מהמועד שבו הופסקה פעילותה של החברה, כך אף יש להקל ברף הראיות שיידרש לעמוד בו הנישום".
15. מכל מקום ובמקרה בו לחברה נכסים, הנטל המונח לפתחו של בעל השליטה כבד ואין בהתייחסות כללית לחובותיה של החברה ולקשיים כלכליים כדי להוכיח כי נכסי החברה לא הועברו לבעליה. עליו להציג תשתית עובדתית שתתייחס לכלל הרכוש של החברה. כפי שנפסק, "בעל השליטה המבקש לסתור את החזקה צריך לשכנע בעדויות ובמסמכים שמצבת הנכסים של החברה במועד הפירוק או הפסקת הפעילות שימשה כולה לצורך פירעון חובות החברה לנושיה. הוכחה המתייחסת לחלק מן הנכסים או לחלק מנושים אין בה די" (עא (ת"א) 2139-08 דן הלל נ' מועצה מקומית כפר שמריהו, 22.6.2010, בפסקה 17).
16. זאת ועוד וככל שנטען למכירת ציוד, הרי על בעל השליטה "להוכיח כי אכן שולמה תמורה מלאה בגין מכירה זו", וזאת בהתייחס לכל הציוד (ע"א (תל אביב-יפו) 23647-03-11 עיריית יהוד-מונוסון נ' חיים רומנו, בפסקה 17 לפסק הדין; בקשת רשות ערעור נדחתה בעניין רומנו לעיל, תוך שבית המשפט העליון עמד על הנטל להציג פרטים אודות עסקת מכירת הרכוש, שם, בפסקה 10, וראו גם תא"ק 42204-01-15 עירית ירושלים נ' בית ספר אלפרדוס הראויה לילדים בע"מ ואח', (2.5.2016), בפסקה 19).

דיון והכרעה

17. בענייננו ולאור הפלוגתה שסוכמה, אין צורך לדון בחמשת התנאים הראשונים והמחלוקת מוקדה בשאלת "חזקת ההברחה". לצד זאת אציין כי מהראיות שהוגשו עולה בבירור שמדובר בחוב שלא נפרע לגבי נכס שאינו משמש למגורים, כי החברה לא פרעה את החוב, הפסיקה פעילותה והנתבע הוא בעל השליטה בה.

עם זאת ומאחר שב"כ הנתבע מיקד את חקירותיו בשאלת המחזיק בנכס והעלה את הטענה בסיכומיו, תוך טענה שהדבר רלוונטי לפלוגתה שבמחלוקת, אתייחס תחילה לסוגיה זו.

טענות הנתבע בדבר ההחזקה בנכס – חברת קפה סולטן או חברת סולטן גלי

18. לטענת ב"כ הנתבע המחזיק בנכס ומכאן החייב היא בחברת סולטן גלי שבבעלות הנתבע ולא חברת קפה סולטן שבבעלותו. בעת הזו לא ניתן להעלות בהליך שלפני טענות לגבי החוב החלוט – וזאת הן מאחר שהדבר חורג מהפלוגתה המוסכמת בתיק והן מאחר שקיים מעשה בית דין בפסק דין חלוט. מדובר בטענה המבקשת לתקוף פסק הדין בהליך קודם בו חויבה החברה וחותרת תחת עקרון סופיות הדיון ומעשה בית דין שניתן בהליך הקודם.
19. למעלה מן הצורך אציין כי גם לגופם של דברים מהראיות שלפני עולה כי חברת קפה סולטן חויבה כדין לשלם את חוב הארנונה. ראשית, אין מחלוקת כי זו נרשמה כמחזיק בנכס על-ידי הנתבע שביקש זאת, ומכאן שמדובר במי שנרשם כדין כחב בתשלום הארנונה. שנית, מדובר בחברה שהיתה צד להסכם השכירות במקום (נספח 4 לתצהיר עדת התובעת). שלישית, מדובר בחברה ששילמה את החוב בחלקו לגבי התקופה שעד שנת 2010 ובמסגרת זו גובש לבקשתה הסדר חוב עם העירייה, אשר בעקבותיו נפרע החוב (אם כי בחלקו, ראו נספחים 5 ו-6 לתצהיר עדת התובעת).
20. עדות הנתבע שלפיה חברת קפה סולטן כלל לא היתה מעורבת בניהול העסק בירושלים ועסקה רק בעסק אחר שנמצא בפתח תקווה, נמצאה כלא מהימנה. מדובר בעדות הסותרת את הראיות שפורטו, בהם הסכם השכירות על שם חברת קפה סולטן ורישום החברה כמחזיקה לענין תשלום ארנונה שבוצע על-ידי הנתבע (ראו גם עדותו בעמ' 15 ש' 19-22). בנוסף נפלו בה סתירות (בעמ' 16 ש' 19 ובעמ' 20 ש' 18 לפרו' נטען שחברת קפה סולטן פעלה אך ורק בפתח תקווה ובחלקים אחרים בעדות אישר העד שהחברה ניהלה בחלק מהזמן את העסק בירושלים וראו עמ' 16, ש' 11,12 וש' 27-30). זאת ועוד, טענה זו אינה מתיישבת עם עדות הנתבע בישיבת קדם המשפט במסגרתה ציין שהעסק היה רשום על שם חברת קפה סולטן ולא הועלתה כל טענה לגבי חברה אחרת המחזיקה בנכס (עמ' 2, ש' 2 לפרו'). בדומה לא מצאתי לקבל את עדות רו"ח חסון לגבי המחזיק בנכס. זה לא היה רואה החשבון בתקופה הרלוונטית ועדותו אינה מתיישבת עם הסכם השכירות והסדר החוב שבוצע.
21. באשר לטענה כי נעשתה פניה לעירייה לשינוי מחזיק, הרי שטענה זו לא בוססה. המסמך שצורף בדבר פניה בענין נושא תאריך משנת 2020 וטענת רו"ח חסון כי מדובר בעדכון אוטומטי של תאריך המסמך, אף אם אקבלה, אינה מאפשרת להתבסס על המסמך. באר לעדות רו"ח חסון בהקשר זה, הרי מכך עולה שזו אינה מבוססת על תיעוד ראוי. מכל מקום אציין כי רו"ח חסון אישר בעדותו שהסדר החובות נעשה עקב דרישת העירייה ומאחר שהמחזיק הרשום נותר חברת קפה סולטן (עמ' 23, ש' 32-34 לפרו').

באשר לטענה כי רשיון העסק הונפק על שם חברת סולטן גלי, הרי בעצם הפעולה מול אגפים שונים בעירייה לרישום העסק בשמות שונים ובזיקה לחברות פרטיות שונות המוחזקות על-ידי הנתבע אין כדי לבסס טענה שחברת קפה סולטן לא היתה המחזיק ולעניין השלכת הדבר לגבי "לחזקת ההברחה" אתייחס בהמשך.

האם בנכס נותר ציוד בעת הפסקת הפעילות?

22. לגבי עצם קיומו של הציוד מצאתי כי זו הוכחה בעדותו של הנתבע עצמו, כאשר אישר כי בעסק עם הפסקת פעילותו נותר ציוד רב (עמ' 2 ש' 4,5, עמ' 16 ש' 33-36 לפרו'). הנתבע התחמק מלהשיב לשאלה בדבר שווי הציוד והאם מדובר בשווי של "מאות אלפים או שווי של מליונים" (עמ' 17, ש' 1-8), אך כך או כך מדובר בציוד בשווי העולה על סכום חוב הקרן במקרה דנן. אוסיף שבמקום אחר בעדותו אישר הנתבע שמדובר היה בציוד שנרכש בשווי רב, ואולם טען שלעת מכירה שוויו הוא רק 10% (עמ' 19, ש' 2 לפרו'). בכך אישר הנתבע ששווי הציוד בעת רכישתו היה בסכום גדול ובאשר לטענה לגבי שווי בעת מכירה, הרי לא ניתן להעלות טענה מעין זו בעלמא וללא בסיס חשבונאי ולכך אשוב בהמשך. לאור האמור, טענת ב"כ הנתבע בסיכומיו שלפיה מדובר היה בנכסים בשווי "מינורי" אינה מתיישבת עם הראיות.

אוסיף שגם בתצהיר רואה החשבון מטעם הנתבע ובעדות רואה החשבון לא נטען להעדר נכסים של החברה. כמו כן, לא הועברו לתובעת במסגרת שאלונים וגילוי מסמכים ולא הוגשו לתיק בית המשפט הדוחות הכספיים הרלוונטים לחברה הנתבעת, לרבות דוח פחת ציוד, ולא הוגש תצהיר של רואה החשבון שערך את הדוחות בשנים הרלוונטיות (העד מטעם הנתבע הוא רואה חשבון שטיפל בעסק בשנים שקדמו לכך וליווה את הנתבע גם בהמשך). במצב זה ואף אלמלא אמירתו זו של הנתבע בעדותו, הרי שבהתאם למצב המשפטי שתואר אני סבור שהנטל עליו והוא לא עמד בו.

מכל מקום גם לגישה האחרת בפסיקה בדבר הנטל, הרי שבמצב בו לא מועבר מידע רלוונטי לעירייה במסגרת הליך גילוי מסמכים יש לראות כתמיכה בטענה לקיום נכסים והצדקה להעברת הנטל לנתבע. בדומה יש להסיק כי שווי הנכסים שנותרו בנכס עולה על סכום קרן החוב (הדבר מייתר דיון בשאלה, שטרם הוכרעה בפסיקה, האם יש צורך בהוכחת רכיב זה; לניתוח הפסיקה ולעמדת בית המשפט המחוזי בירושלים שלפיה אין צורך בהוכחת רכיב זה  ראו עא (י-ם) 62302-12-16‏ ‏ סעדיה וזוז נ' עיריית ירושלים, 24.7.2017, פסקאות 21,22).

23. משנמצא שלעסק נכסים הרי הנטל על הנתבע להוכיח כי אלה לא הועברו אליו ללא תמורה או בתמורה חלקית בלבד.

האם הוכיח הנתבע שהציוד לא הועבר אליו ללא תמורה או בתמורה חלקית?

24. אקדים ואציין כי בתצהיר הנתבע ובתצהיר רואה החשבון מטעמו לא מצאתי כל התייחסות לסוגיית הציוד שנותר בנכס בעת הפסקת הפעילות. כל שנאמר בתצהיר רואה החשבון חסון הוא כי שתי החברות "הפסידו כספים בשנים הנתבעות" (סעיף 6). בתצהיר הנתבע כל שנטען בסעיף 23 הוא כי "לא הברחתי או נטלתי לכיסי כל נכסים או כספים של חברת קפה סולטן". כאמור ובהתאם לפסיקה, אין די בטענות כלליות מעין אלה ומכאן שהנתבע לא עמד בנטל ההוכחה. עליו היה להתייחס בתצהירו למלוא הנכסים ולהסביר את דרך מכירתם והעברתם, תוך צירוף מסמכים לתמיכה וכל זאת לא בוצע (ראו והשוו פסק הדין בפרשת רומנו לעיל בפסקה 10 ופסק דינו של בית המשפט המחוזי בפרשה זו בפסקה 23, פרשת הלל בפסקה 22, כן ראו ת"א 30697-06-16 עיריית ירושלים נ' בצלאל, 5.5.2020, שם בפסקה 23 התייחס בית המשפט למצב דומה עת לא נמסר והוגש טופס פחת).

אציין כי טענות בדבר העברת כספים לעסק כושל אינן מבססות הוכחה בענין, שכן השאלה אינה אם הנתבע הרוויח או הפסיד כספים בגין פעילות החברה, אלא האם הוא נטל לעצמו את רכוש החברה לאחר פירוקה. בדומה אין בהפניה לדפי חשבון מהתקופה הרלוונטית כדי לעמוד בנטל ההוכחה. מכל מקום, אין במידע החלקי ביותר שהעביר הנתבע ובתצהירו כדי לסתור את חזקת ההברחה ובמצב זה אין מקום לניתוח מלא של הדוחות החלקיים שהוגשו (פסק הדין בפרשת הרי בפסקות 19,20).

זאת ועוד, בחקירתו הנגדית של רו"ח חסון שהעיד מטעם הנתבע הובהר שזה לא ערך את הדוחות הכספיים הרלוונטיים ולמעשה לא היה בידו המידע הרלוונטי באשר למצבת הציוד והנכסים של חברת קפה סולטן בעת פירוקה (העד כלל לא היה רואה החשבון של החברה, הדוחות הרלוונטים לא היו ברשותו והוא אף השיב כי הוא אינו זוכר את מועד פירוקה, עמ' 21,25,26 לפרו'). העד אישר בחקירתו כי הדוחות הרלוונטיים העוסקים במצבת הציוד לא הועברו במסגרת גילוי המסמכים, אינם ברשותו ויותר מכך - עיון בהם ככל הנראה היה מלמד על התנועות ברכוש הקבוע של החברה (הוא אינו יכול להעיד לגבי תוכנם (עמ' 25, ש' 35-37).

25. להשלמת התמונה אתייחס לגרסתו של הנתבע בחקירתו הנגדית במסגרתה ניסה להוסיף ולהסביר כי הציוד הותר בנכס כחלק מתשלום חוב דמי השכירות (טענה זו הועלתה גם בעדותו בדיון קדם המשפט בעמ' 2, ש' 9,10). טענה זו לא נתמכה בדבר – לא במסמכים בדבר חוב שכירות, לא בעדות רואה החשבון של החברה באותה עת ולא בעדות בעל החוב לכאורה שקיבל את הציוד.

מעבר לכך אציין כי בבחינה הפנימית של העדות לא מצאתי שזו רציפה ואחידה ולמעשה ניכר כי הנתבע השיב לכל שאלה קונקרטית בענין בתשובה שהוא "אינו זוכר" (עמ' 2 ש' 9 לפרו' בדיון קדם המשפט ותשובות רבות בחקירתו הנגדית במסגרתה טען לקושי רפואי רלוונטי). בנוסף נפלו סתירות בעדות הנתבע בחקירתו הנגדית, כאשר בחלקה טען שהציוד "הופקר" בנכס ללא שווי כלכלי ובחלקה האחר טען שמדובר היה בהותרת הציוד כנגד חוב שכירות. כמו כן, התחמק הנתבע מלהשיב לשאלה האם הדבר היה כנגד הסכמה להימנע מהגשת תביעה והסדר חוב בגין השכירות (עמ' 18, ש' 28-36 לפרו'). זאת ועוד, בדיון קדם המשפט העיד הנתבע שהפעולות האמורות בוצעו על-ידי אחר מטעמו (יוסי טולדנו) – וכן כי העסק נוהל על-ידי בנו שי סולטן. אלה לא הובאו לעדות מטעם הנתבע ומכך יש להסיק שעדותם לא היתה תומכת בטענה.

26. באשר לטענת ב"כ הנתבע בדבר חלוף השנים ו"נזק ראייתי" אציין כי אף אם הייתי מוצא לנכון לנהוג בדרך המקילה בבחינת היקף הראיות, הרי בענייננו לא הוגשו הראיות המינימליות – תצהיר רואה חשבון שערך את הדוחות והדוחות הכספיים במלואם. זאת ועוד, ואף אם נפל שיהוי מסוים במועד הגשת התביעה, הרי שזו הוגשה עוד בשנת 2016 ומאז ניכר שהתמשכות ההליך נבעה בעיקרה עקב התנהלות הנתבע, בקשות דחייה ועוד, כאשר חלק מהן התייחסו לאיתור חומרים (מהם בקשה לצו לרשויות המס, אשר ניתן לפני למעלה משנתיים).
27. באשר להשלכת טענות הנתבע לגבי פעילות חברת סולטן גלי במקום ורשיון העסק שהוצא על שמה, אציין כי באשר ליחס בין חברת קפה סולטן וחברת גלי סולטן רב הנסתר מהגלוי. הנתבע בראיותיו לא זאת בלבד שלא התיר את הספקות, אלא שמעדותו אלה רק התחזקו (וראו בפסקה 20 לעיל). לכל היותר ניתן לקבל את הטענה שהיה ערבוב בין החברות לענין ניהול העסק ואולם בכך אין כדי להפריך את חזקת ההברחה. נהפוך הוא. ככל שרשיון העסק הונפק על שם חברת גלי סולטן, חשבון הארנונה על שם קפה סולטן והציוד נרשם על שם גלי סולטן, הרי שהדבר תומך בחבותו האישית של הנתבע. אפנה בהקשר זה לאמירתו של בית המשפט המחוזי בפרשת הרי לעיל בעמ' 10: "התנהלות בעל שליטה בחברה אשר כדי להתחמק מתשלום ארנונה (ואולי גם תשלומים אחרים), מקים חברה חדשה אשר גם היא בבעלותו ומעביר את השליטה אליה ועושה זאת שוב בטווח של עשר שנים, תומכת בבחירת המחוקק להעביר נטלים לבעל השליטה כדי שלא להותיר את הקופה הציבורית ריקה מתשלומים מהם נמנע." (וראו גם בפסקה 22 שם).
28. לאור האמור מצאתי כי הנתבע לא עמד בנטל להפריך את חזקת ההברחה.
29. טענת התיישנות: בסיכומיו העלה ב"כ הנתבע טענה נוספת שחורגת מהפלוגתה וסוכם כי לא תיטען – היא טענת התיישנות. לכך אין מקום. מכל מקום ולגופם של דברים דינה של הטענה להידחות שכן תקופת ההתיישנות נמנית למן פירוקה של החברה וגיבוש העילה בהתאם לסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים (פסק הדין בפרשת הרי פסקה 24, עא (י-ם) 5777-09-17‏ עיריית ירושלים נ' אלי זיו בצלאל, 11.2017).
30. חיוב בהפרשי ריבית והצמדה: באשר לחיוב בהפרשי ריבית והצמדה הרי שהדבר הוסדר בחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה) התש"ם-1980 (להלן: חוק הרשויות המקומיות). לטענת ב"כ הנתבע יש מקום לביטול רכיב הריבית נוכח השתהות התובעת בפתיחת ההליך ומאחר שמשמעות רכיב זה בנסיבות המקרה היא בבחינת "עשיית עושר ולא במשפט". בהיבט העקרוני אציין כי ניתן להעלות טענות שיהוי באופן המתייחס לרכיב הריבית ולאור הפסיקה הכללית המתייחסת לטענות שיהוי בהליכי גבייה מינהלית (ראו והשוו תא (י-ם) 29701-09-17  עירית ירושלים נ' סורטיס בע"מ, 1.4.2022, בפסקה 107, וכן הפסיקה המוזכרת שם).

בענייננו יש לשקול את העובדה כי לתובעת לא היה הסבר בדבר העיכוב בטיפול בנושא במהלך השנים שחלפו החל משנת 2012 ועד הגשת התביעה. במצב זה איני סבור שנכון להחיל את הריבית המיוחדת הקבועה בהוראות חוק הרשויות המקומיות, שכן העירייה השתהתה בפנייתה לנתבע. עם זאת ובהתחשב עדות עדת התובעת שלא נסתרה שלפיה לנתבע נשלח מכתב התראה עוד טרם העברת החיוב על שמו בשנת 2012 (עמ' 11, ש' 26-29 לפרו'), איני סבור שנכון להימנע מחיוב בריבית באופן מוחלט. התראה זו נשלחה אמנם טרם רישומו של הנתבע כחייב במערכת העירייה, ואולם אני מקבל את טענת עדת התובעת שבעצם משלוח ההתראה ניתנה הזדמנות לנתבע להסדיר את חובות החברה ולהמנע בהמשך מהליכים בענין חבותו האישית. באיזון בין השיקולים אני קובע כי לגבי תקופה זו יישא החוב הפרשי ריבית והצמדה בהתאם להוראות חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961 (ראו והשוו תא (י-ם) 57216-11-13‏ ‏ עירית ירושלים נ' יוסף ויורם חנויות הלבשה בע"מ, 3.7.2018, בפסקה 50, תא (י-ם) 21562-10-12‏ ‏עירית ירושלים נ' חביות ירושלים בע"מ, 19.7.2018, פסקאות 66,67).

31. אציין כי לגבי התקופה שעד מתן פסק הדין בהליך נגד החברה, ברי שיש לפסוק את הסכום שנפסק באותו הליך במלואו, לרבות הפרשי הריבית עד אז, וזאת בפרט בנסיבות בהן חלוף הזמן עד להשלמת ההליך נגד החברה היה סביר.

באשר לתקופה שלאחר הגשת התביעה, לאור תוצאות ובהתחשב בכך שטענות הנתבע נדחו, וכן בהתחשב בהתנהלות התובע שהובילה להתמשכות ההליך, הרי שנכון להחיל את הכלל שלפיו לסכום שייפסק יצטברו רכיבי ריבית והצמדה בהתאם לחוק הרשויות המקומיות.

32. לסיכום ולאור האמור התביעה מתקבלת ועל הנתבע לשלם לתובעת את חוב הארנונה שנפסק בהליך הנזכר בגובה 138,715 ₪, בצירוף הפרשי ריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה מיום 6.2.2012 ועד יום 12.7.2016 (מועד הגשת התביעה), וכן בתוספת ריבית והפרשי הצמדה בהתאם לחוק הרשויות המקומיות מיום 12.7.2016 ועד מועד התשלום בפועל.

כמו כן אני מחייב את הנתבע לשאת בהוצאות האגרה בסך 5,108 ₪. באשר להוצאות שכר טרחת עורך דין, הרי שיש מקום לשקול את סכום התביעה ואת התעריף המינימלי בכללים ונכון לתת משקל מסוים לטענה בנוגע לשיעור הריבית לגבי חלק מהתקופה שהתקבלה. בנוסף יש לשקול את מספר הדיונים שהתקיימו (שישה במספר), את פיצול דיון ההוכחות עקב אי התייצבות עד הנתבע ואת הבקשות השונות בתיק מטעם הנתבע שהובילו להתמשכות ההליכים (ראן בסעיף 7 לעיל). בהתחשב בכל אלה יישא הנתבע בהוצאות שכר טרחת עורך דין מטעם התובעת בסכום כולל של 22,000 ₪.

ניתן היום, ז' אב תשפ"ב, 04 אוגוסט 2022, בהעדר הצדדים.