פס"ד בתובענות ילדי מנוח לקבוע שהדירה בה הם מתגוררים בבעלות אביהם ולא בבעלות אחות המנוח

 

לפניי שלוש תובענות: תובענה למתן פסק דין הצהרתי שיקבע, כי הבית שבו מתגוררים התובעים הוא בבעלות אביהם המנוח ולא בבעלות הנתבעת, דודתם, כפי שנרשם ברשות מקרקעי ישראל (תמ"ש 28023-07-19).

תובענה שהגישה הנתבעת לסילוק ידם של התובעים ותובענה לחיובם בדמי שימוש ראויים בשל מגוריהם בבית (תמ"ש 1857-01-20 ו-תמ"ש 1832-01-20).

האם זכויות הבעלות בבית שייכות לתובעים? האם נוצרה נאמנות בין הנתבעת לבין המנוח בנוגע לזכויות הבעלות בבית? האם היה הסכם מתנה בין הנתבעת לבין המנוח בנוגע לבית?

אילו עיקר השאלות בענייננו אשר מצריכות הכרעה.

 

תמצית הרקע העובדתי הרלוונטי

1. התובעים הם ילדיו של מר מ. ע. ז"ל (להלן: "המנוח").
2. הנתבעת היא אחותו של המנוח ודודתם של התובעים.
3. למנוח ולנתבעת אחיות נוספות: הגברת מ. ס., הגברת י. ע. והגברת ש. ג. (להלן: "הדודה מ", "הדודה י", "הדודה ש." בהתאמה, וכולן יחד "הדודות").
4. ביום 2.12.2016 נפטר המנוח.
5. ביום 19.10.2017 ניתן צו לקיום צוואת המנוח מיום 25.11.2016. לפיה התובעים הם יורשי המנוח בחלקים שווים.
6. כיום התובעים 2 ו-4 מתגוררים בבית שברחוב XXX, אור יהודה הידוע גם כגוש XXX וכחלק מחלקה XX (להלן: "הבית").
7. בשנת 1974 נהג המנוח ברכבו ועבר תאונת דרכים קשה, שבמהלכה נהרג אביו.
8. בשנת 1978 התקיים מכרז לרכישת הקרקע עליה בנוי הבית (להלן: "הקרקע").
9. ביום 26.9.1978 ניתן אישור מנהל מקרקעי ישראל, שלפיו התקבלה הצעת הנתבעת לרכישת הקרקע למטרת בניית בית מגורים בסך 120,000 ל"י (נספח א' לכתב הגנה).
10. ביום 15.12.1978 נחתם בין הנתבעת לבין מנהל מקרקעי ישראל הסכם פיתוח (להלן: "הסכם הפיתוח"). מסעיף 4(ג)(1) להסכם הפיתוח עולה, כי עד לאותו מועד שולם על ידי הנתבעת סך של 96,000 ל"י. מסעיף 4(ג)(2) להסכם הפיתוח עולה, כי נדרש היה להפקיד דמי שימוש בסך 1,200 ל"י לשנה. התשלום עבור השנים 1981-1978 שולם על ידי הנתבעת במעמד חתימת הסכם הפיתוח.
11. ביום 1.1.1982 נחתם בין הנתבעת לבין הקבלנים, אחים כדורי בע"מ, חוזה לשם בניית בית מגורים על הקרקע. התשלום עבור הבנייה היה בעלות של 560,000 שקל (ישן). בסעיף יא לחוזה צוין, כי במעמד חתימת החוזה שולם סך של 160,000 שקל (ישן), וכי עד לסוף חודש ינואר 1982 ישולם סך נוסף של 190,000 שקל (ישן). יתר הסכומים ישולמו לפי קצב התקדמות הבניה (נספח ג' לכתב ההגנה).
12. ביום 7.7.1996 חתמה הנתבעת בפני נוטריון על תצהיר, שלפיו היא מעבירה למנוח את כל זכויותיה וחובותיה בבית (להלן: "התצהיר").
13. במהלך שנת 2002 עברו המנוח ומשפחתו לרבות התובעים להתגורר בבית. עד לאותו מועד לא התגורר איש בבית, לנוכח היותו בתהליכי בניה שהתעכבו ונמשכו שנים.
14. במרץ 2014 רשות מקרקעי ישראל הגישה תביעה כנגד הנתבעת בגין חוב דמי חכירה שנתיים – מיום 1.4.2009 ועד ליום 31.3.2014 בסך של 32,192 ₪ (נספח ט' לכתב ההגנה). ביום 25.6.2014 הנתבעת הגיעה להסדר פשרה עם רשות מקרקעי ישראל לתשלום מלוא החוב (נספח י' לכתב ההגנה). אין חולק, כי סכום זה שולם על ידי התובע 2.
15. על פי נסח הטאבו נכון ליום 24.6.2018, הבית עדיין היה רשום על שם קרן קיימת לישראל (נספח 8 לתצהיר עדות ראשית התובע 1).
16. ביום 5.11.2018 נחתם בין הנתבעת לבין רשות מקרקעי ישראל חוזה חכירה. על פי החוזה דמי החכירה הוונו ושולמו במלואם לפי מכסת דמי חכירה שנתיים בסך 5,226.77 ₪ נכון ליום 1.1.2014 (נספח ח' לכתב ההגנה). אין חולק, כי גם סכום זה שולם על ידי התובע 2.

תיאור השתלשלות ההליכים המשפטיים

17. ביום 11.7.2019 הוגשה התובענה שבנדון לבית המשפט המחוזי.
18. ביום 22.8.2019 הגישה הנתבעת כתב הגנה וכתבי תביעה שכנגד לסילוק יד ודמי שימוש ראויים.
19. ביום 4.11.2019 ניתנה החלטה על ידי כבוד השופטת י' בלכר על העברת התובענה מבית המשפט המחוזי לבית המשפט לענייני משפחה.
20. הצדדים הגישו סיכומיהם ועתה הגיעה העת ליתן פסק דין בתובענות שמונחות לפניי.

טענות הצדדים

תמצית טענות התובעים

21. לטענת התובעים הקרקע נרכשה על ידי אביהם המנוח על דרך של זכיה במכרז לרכישת שטח קרקע ובניה עליו לשימוש עצמי. המנוח רכש את הקרקע (חכירה לדורות), ובנה עליה את הבית הקיים עליה עד היום. עקב קשיים כלכליים בהם היה שרוי המנוח באותה העת, החליט המנוח לרשום את הקרקע על שם הנתבעת ברשות מקרקעי ישראל. על מנת להבטיח כי הנתבעת תעביר את רישום הבית על שמו, חתמה הנתבעת בשנת 1996 על תצהיר, מאומת על ידי עו"ד – נוטריון, לפיו היא מעבירה למנוח את הבית ללא תמורה.
22. לטענת התובעים נסח הטאבו אינו משקף את הבעלות האמתית על הבית. הנתבעת שימשה כ"נאמנה" בלבד עבור המנוח.
23. במשך כל השנים התגורר המנוח עם בני משפחתו בבית אשר נהגו בו מנהג בעלים לכל דבר. הנתבעת לא טענה בשום שלב לזכות כלשהי בבית. לנוכח חזקה נוגדת רבת השנים יש לקבל את טענתם לבעלות בבית.
24. לאחר פטירת המנוח פנו התובעים 2-1 לנתבעת על מנת שתעביר את רישום הזכויות בבית על שם התובעים. בראשית הדרך היה נראה כי בכוונת הנתבעת לשתף פעולה לשם ביצוע האמור, אולם בהמשך היא חזרה בה וסירבה לעשות כן, בטענה שהבית שייך לה.

טענות הנתבעת

25. לטענת הנתבעת לפי הנסח טאבו הבית הוא בבעלותה, ויש להורות לתובעים לפנותו ולשלם לה דמי שימוש ראויים. הנתבעת היא זו שזכתה במכרז בשנת 1978 ובעקבות כך חתמה ביום 15.12.1978 על הסכם הפיתוח. כל התמורה עבור רכישת הקרקע ובניית הבית שולמה על ידה בלבד.
26. אשר לתצהיר – אין די בתצהיר עליו חתמה כדי להוכיח בעלות המנוח על הבית. המנוח לא חתם על תצהיר מקבל מתנה. לנתבעת הייתה מחשבה להעביר למנוח את הבית במתנה תמורת כיסוי חובותיה והשקעותיה בבית. עם זאת, הסכם מתנה מעולם לא נכרת בין הנתבעת לבין המנוח.
27. המנוח לא הזכיר את הבית בצוואתו. לו הבית היה שייך למנוח הוא היה רושם אותו בצוואתו בצורה ברורה, בפרט עת הוא רשום פורמאלית על שם אחותו, ולו רק כדי למנוע סכסוכים ואי הבנות לאחר פטירתו.
28. אם היה ממש בטענות התובעים, סביר שהמנוח היה טורח לנקוט באמצעי כלשהו לשם הבטחת זכויותיו הנטענות בבית, כגון רישום הערת אזהרה להימנעות מעשיית עסקה.
29. המנוח מעולם לא טען בחייו לבעלות על הבית, ואין בנמצא לא הסכם מתנה ולא הסכם נאמנות או כל הסכם אחר.
30. בשנת 1978, שנת רכישת הקרקע, הייתה הנתבעת רווקה בעלת עבודה רווחית כאשר המנוח היה רווק, בעל חובות ומסובך עם רשויות המס. לאורך כל שנות חייו המנוח היה שקוע בחובות כבדים והנתבעת תמכה בו כלכלית, הלוותה לו כספים וניסתה בכל כוחה להוציאו מהדיכאון והתסבוכת הכלכלית שהיה שרוי בה.
31. בשנת 1983 סיימה הנתבעת את בניית השלד של הבית אך נתקעה בשלב עבודות הגמר.
32. החל משנת 2002 המנוח וילדיו חיו בבית כשוכרים או כברי רשות וזאת באישור הנתבעת. תחילה התגוררו בבית תמורת עבודות הגמר שביצע המנוח לבניית הבית ועבור תשלום דמי החכירה השנתיים למנהל. דמי ההיוון שולמו על ידי התובע 2 בשם המנוח וזאת כחלף לדמי שכירות. בהמשך המשיכו לגור כברי רשות עקב שרשרת אירועים טרגיים שפקדו את בני המשפחה (מחלת המנוח בשנת 2009; מחלת אשתו של המנוח בשנת 2013; פטירת אשתו של המנוח בשנת 2014; פטירתו של המנוח ופטירת אמה של הנתבעת בשנת 2016; קרע גיד בכתף ממנו סבלה הנתבעת). רשות חינם אינה יכולה להיות בלתי הדירה והיא ניתנת לביטול בכל עת. משביטלה הנתבעת את הרשות שניתנה על ידה, יש להורות לתובעים לפנות את הבית.

דיון והכרעה

על מוסד נאמנות במקרקעין – דיון בטענת התובעים כי הנתבעת שימשה כנאמנה

33. סעיף 125(א) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין") שכותרתו "כוח ההוכחה של רישום", קובע כי "רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתכנו...". מסעיף חוק זה נלמדת, בין היתר, חשיבותו הרבה של מרשם המקרקעין מבחינה קניינית.

תכליתו של סעיף 125(א) לחוק המקרקעין היא לעגן את עיקרון סופיות הרישום במרשם, במטרה להבטיח את הוודאות והיציבות של הזכויות הרשומות במרשם במקרקעין מוסדרים. בע"א 1445-11 אברהם מרטינז נ' איתן רילוב, פס' 20 (25.11.2012) נפסק כי:

"תכליתו של סעיף 125(א) לחוק המקרקעין הינה הבטחת פומביות, אמינות, ודאות וסופיות הרישום במרשם, בכל הנוגע לזכויות הטעונות רישום במקרקעין מוסדרים... נוכח התכלית הנ"ל והצורך להבטיח את יציבותן של זכויות רשומות במקרקעין מוסדרים, לא בנקל ייעתר בית המשפט לתביעה שמטרתה תיקון הרישום, והפסיקה מורה כי נטל ההוכחה על הטוען לתיקון הרישום, הינו כבד..." (ההדגשה אינה במקור, א.א.ס)

34. משכך כאשר בית המשפט נדרש לתובענה בעניין זכויות הרשומות במרשם, נקודת המוצא היא שהרישום משקף נאמנה את זכויות הצדדים (ע"א 6530/20 שגית כהן מנשה נ' יפית נחום (6.7.2022)).
35. הנה כי כן, בענייננו הנטל להוכיח, כי הנתבעת איננה בעלת הזכויות בבית מוטל על כתפי התובעים – בבחינת המוציא מחברו עליו הראיה. במקרה דנן, המדובר בנטל כבד מהרגיל, עת עסקינן בטענה כנגד זכות הרשומה במרשם המקרקעין, המהווה כאמור ראיה חותכת לתכנו (ע"א 3137/15 עיריית חיפה נ' קהילת ציון אמריקאית (בפירוק), פס' 13 (21.5.2018)).
36. ואם לא די בכך, כבר נקבע בפסיקה כי על עיזבון, שתובע בשם מנוח השבת הנכס, מוטל נטל הוכחה מוגבר, שהרי המנוח לא הגיש תביעה בחייו, והגשתה על ידי יורשיו של המנוח לאחר פטירתו, גורמת לנתבע נזק ראייתי. ראו דברי בית המשפט בעמ"ש (ת"א) 55624-07-12 ח' ס' נ' מ' מ' ואח' (7.5.2014):

 

"לדעתי, החלת הרציונאל מאחורי הכלל הזה, מחייב דווקא הטלת נטל הוכחה מוגבר על התובע (העיזבון) שתובע בשם המנוח את השבת הנכס, וזאת מאחר שהמנוח לא הגיש את התביעה בחייו, והגשת התביעה כעת ע"י יורשיו, לאחר שהלך לעולמו, גורמת לנתבע נזק ראייתי, בכך שלא יכול לחקרו ולאשר את גרסתו באשר לנסיבות קבלת הנכס-הכספים לידיו...".

בקשת ערעור שהוגשה ביחס לפסק דין הנ"ל נדחתה ב-בע"מ 4823/14 פלוני ואח' נ' פלונית ואח' (16.7.2014).

37. בסעיף 1 לחוק הנאמנות, התשל"ט-1979 (להלן: "חוק הנאמנות") שכותרתו "מהות הנאמנות" הוגדרה הנאמנות כך:

"נאמנות היא זיקה לנכס שעל פיה חייב נאמן להחזיק או לפעול בו לטובת נהנה או למטרה אחרת".

38. אין כל מניעה כי נכס מקרקעין יוחזק בנאמנות על ידי הנאמן עבור הנהנה, וזאת כאשר רישום הזכויות במרשם המקרקעין הוא על שם הנאמן (ע"א 1584/08 פלונית נ' פלוני (13.7.2008)). בשונה מהתחייבות לעשות עסקה במקרקעין הטעונה מסמך בכתב, אין הכרח לערוך מסמך בכתב לשם יצירת נאמנות בנכס מקרקעין. כך גם נקבע בע"א 8168/09 ועד חברת עולי משהד (אירן) ירושלים נ' הועד המרכזי לעולי (אנוסי) משהד אירן בישראל (23.10.2012)):

"...נראה כי החוזה עם הנאמן שבו מדבר סעיף 2 לחוק אינו חייב להיערך בכתב גם מקום שבו הנאמנות סבה סביב רכישת נכס מקרקעין על-ידי הנאמן עבור הנהנה ורישומו על שם הנאמן. זאת להבדיל מן ההתחייבות לעשות עסקה במקרקעין שתיערך בין המוכר לנאמן (עבור הנהנה), הטעונה מסמך בכתב מכוח סעיף 8 לחוק המקרקעין" .

39. בהתאמה, אין הכרח לרשום את קיומה של הנאמנות במרשם – שהרי קיומה של נאמנות אינו מותנה ברישומה בפנקס כלשהו. עם זאת, להיעדר הרישום ישנה משמעות ראייתית (שלמה כרם, נאמנות, 307 (מהדורה רביעית, 2004)). ראו בעניין זה גם תמ"ש (נצ') 2057-03-12 מ.מ.כ נ' ז.כ (2.1.2014) בפס' 24:

"אך חרף הוראותיו הברורות של חוק המקרקעין, כבר נקבע לא אחת בהלכה פסוקה, כי יש ויוכרו יחסי נאמנות במקרקעין... זאת ועוד, אין חובה שיחסי או זיקת הנאמנות בין צדדים יירשמו בלשכת רישום מקרקעין או בכל פנקס אחר וזאת מהטעם שרישום בפנקסים נועד ליידע צדדים שלישיים או חיצוניים אודות קיומה של נאמנות. מקום ששאלת הנאמנות נוגעת לצדדים להסכם הנאמנות גרידא, אין חשיבות לאי רישומה של הנאמנות בפנקסים...

נאמנות אפשרית גם במקרקעין. היא אינה סותרת את הרישום, אלא מבקשת ליתן לו משמעות נוספת שאינה משתקפת על פני הנסח. על כן, נקבע כי אין בהוראת סעיף 125 לחוק המקרקעין לעיל, כדי להכשיל קיומה של נאמנות. עם זאת, להעדר רישום בפנקס רישום המקרקעין, ישנה השלכה ראייתית ...".

בסעיף 2 לחוק הנאמנות הוגדרו הדרכים ליצירת הנאמנות:

"נאמנות נוצרת על פי חוק, על פי חוזה, עם נאמן או על פי כתב הקדש".

 

ב-ע"א 5717/95 ויינשטיין נ' פוקס, פ"ד נד(5) 792, 803 (20.12.2000) נפסק כי:

"ביסוד מוסד הנאמנות עומדת חובתו של הנאמן להחזיק בנכס או לפעול בו לטובת נהנה. מדובר במוסד משפטי ובחובה שיש לה תוקף משפטי, שניתן לאכוף אותה. ... לפיכך אם קיימות זיקה לנכס וחובה של נאמן, הרי שקיימת נאמנות, תהא אשר תהא הדרך שבה נוצרה. הדרכים שעל-פיהן נוצרת נאמנות לפי סעיף 2 לחוק אינן אלא דרכים אופייניות כדי ליצור אותה, אולם אין בפירוט זה כדי לשלול דרכים אחרות – כגון יצירת נאמנות על-ידי צו של בית-המשפט – וודאי שאין בפירוט כדי לפסול נאמנות שנוצרה בדרך אחרת".

40. הנה כי כן, בפסיקה נקבע כי הדרכים ליצירת נאמנות המנויות בחוק הנאמנות אינן מהוות רשימה סגורה אלא דרכים אופייניות ליצירתה. עוד נקבע, כי אין דרך פורמאלית מסוימת ליצור נאמנות, וכי נאמנות יכול שתיווצר גם במשתמע. ב-ע"א 3829/91 וואלס נ' גת, פ"ד מח(1) 801, 810 (10.2.1994) (להלן:"פסק דין וואלס") נפסק:

"אף שכוונת הצדדים לא הובעה במפורש, משתמע ממערכת היחסים שביניהם ומהתנהגותם, כי למרות זאת שהנכס רשום על שם אדם אחד, 'הזכויות שביושר' בו שייכות לאדם אחר".

נאמנות משתמעת הוכרה במשפט הישראלי טרם חקיקת חוק הנאמנות ולאחריו (תמ"ש (ת"א) 27030/01 נ.צ נ' א.י (1.2.2007)). בפסיקה אף נקבע, כי אין מניעה להחיל את הנורמות הקובעות בחוק הנאמנות על נאמנויות שנוצרו לפניו (ע"א 5444/95 עמותת בני מוטרנות הגליל ואח' נ' הארכיבישוף מקסימוס סלום ואח' פ"ד נא(4) 811, 820 (23.11.1997); תמ"ש (ת"א) 27030/01 נ.צ נ' א.י (1.2.2007)).

נאמנות משתמעת יכולה להילמד מקום שעולה מהתנהגות הצדדים ומטיב יחסיהם, כי הם התכוונו ליצור יחסי נאמנות, אך כוונתם לא הובעה במפורש. במצב זה הנאמנות נוצרת בדרך המנויה בסעיף 2 לחוק הנאמנות של יצירת נאמנות על פי חוזה. חוזה מסוג זה, ככל חוזה, אם אינו מפורט דיו ניתן להשלמה על פי אומד דעת הצדדים המשתמע מתוכן החוזה ונסיבות עריכתו. בפסקה 12 לפסק דין וואלס נפסק:

"...ראוי לציין, שמטבעו של חוזה נאמנות שאין בו פירוט רב של תנאי הנאמנות, אך חוזה נאמנות, כמו כל חוזה אחר, ניתן להשלמה לפי אומד דעת הצדדים כפי שהוא משתמע מתוך החוזה, ואם איננו משתמע ממנו - מתוך הנסיבות".

41. הדברים נכונים ביתר שאת, כשמדובר ביחסים בין בני משפחה, כאשר קיים אמון בין הצדדים, אשר מוביל אותם לכריתת חוזה הנעדר פורמאליות.

נאמנות במשפחה

42. כאשר מדובר ביצירת התקשרות חוזית בין בני משפחה, ובכלל זה גם הסכם נאמנות, ניתן ליחס לקשר המשפחתי משמעות בשני אופנים: מחד גיסה, לא מעטים הם המקרים בהם בני משפחה מגיעים ביניהם להסדרים פנים משפחתיים מבלי כוונה ליצור התחייבות חוזית-משפטית; מאידך גיסה, כאשר ברור שהייתה כוונת בני המשפחה לייצר התחייבות משפטית, עצם הקרבה המשפחתית תאפשר ויתור על הצורך במסוימות החוזה וקביעת תנאים מפורטים ונוקשים. כך נקבע ב-ע"א 380/88 מוהיב טוקאן נ' פאטומה פאהיימה אלנששיבי, מה(5) 410, 422 (17.10.1991):

"מצד אחד יהסס בית המשפט במקרים רבים לקבוע, כי הוכחה כוונת הצדדים ליצור התקשרות חוזית ביניהם, כאשר ההסכם הנטען נעשה בין קרובי משפחה. רבים ההסדרים בין בעל ואישה, בין אב ובנו ובין קרובי משפחה אחרים, בהם מבטיח אחד לשני דברים שונים תמורת התחייבות זו או אחרת של הצד השני, כאשר המדובר בהסכמים משפחתיים פנימיים, מבלי שאיש מהנוגעים בדבר מעלה על דעתו כי נעשה ביניהם "חוזה" מחייב, הניתן לאכיפה בבית-משפט...

אך מצד שני, כאשר ניתן להתגבר על מכשול ראשוני זה, וכאשר מוכח בבירור, שהצדדים אכן התכוונו להתקשר בהתקשרות משפטית פורמאלית..., אזי עשויה הקרבה המשפחתית בין הצדדים לפעול בכיוון ההפוך ולאפשר ויתור על הצורך בקביעת תנאים מפורטים ונוקשים לשם הבטחת המסוימות הדרושה". (ההדגשה אינה במקור, א.א.ס).

43. על מנת לאמוד עד דק על טענות הצדדים ולהכריע בסוגיה שלפניי, לרבות השאלה האם הנתבעת שימשה כנאמנה עבור המנוח ביחס לבית, אפנה עתה לדון בראיות העיקריות שהוצגו ושמהן ניתן ללמוד על כוונת הצדדים  – ההקלטות הטלפוניות: התצהיר; תרשומת עריית אור יהודה; תעודת רופא פסיכיאטר מיום 25.5.1980; הסכם שכר טרחה שנערך בין המנוח לבין עו"ד עמיחי נביאי בשנת 2012; מסמכים בעניין תשלום דמי ההיוון; עדותו של מר נ.ב; עדותה של הגברת ג.מ.; עדותו של מר ד.א; מסמכים בדבר יכולתה הכלכלית של הנתבעת; עדויותיהן של הדודות; עדותו של מר ד.ע.; פרוטוקול חקירת המנוח בהליך הוצאה לפועל שהתנהל כנגדו; פרוטוקול תיק האפוטרופסות שהתנהל בעניינו של מר י.י.; צוואת המנוח; הצהרות ההון של הנתבעת ובעלה.

(א) ההקלטות הטלפוניות שבין התובע 2 לבין הנתבעת – האם לפנינו הודאת בעל דין?

44. הודאת בעל דין מהווה ראיה קבילה לאמיתות תוכנה, ובית המשפט רשאי להכריע בתביעה אזרחית על פי הודאת בעל דין כעדות יחידה בלא תוספת ראייתית כלשהי. לשם כך על ההודאה להיות מהימנה על בית המשפט, ושיינתן לה מלוא המשקל הראייתי (ע"א 11610/05 רפאל לביא נ' בן ציון צנעני, פס' 7 (29.6.2009); סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1973).

הודאת בעל דין מתקבלת כראיה לחובתו, כחריג לכלל הפוסל עדות שמועה, בשל כך שהיא עומדת בניגוד לאינטרס של בעל הדין, שהרי ההנחה הבסיסית היא שאין אדם אומר דברים בניגוד לעניינו אלא אם הוא מאמין בעת האמירה שהם נכונים (יעקב קדמי, על הראיות - חלק שלישי – הדין בראי הפסיקה (מהדורה משולבת ומעודכנת 2009) עמ' 1408-1392 (להלן: "על הראיות").

הודאת בעל דין יכול שתהיה בעל פה, ועליה להיות אמירה מילולית מפורשת, ברורה וחד משמעית, שנאמרה על ידי  בעל הדין המודה (על הראיות בעמ' 1393, 1399). כמו כן, על ההודאה להינתן מרצון חופשי ללא כפיה (שם, בעמ' 1402) ושלא בהיסח הדעת (שם, בעמ' 1407). במקרה שבו הודאה עונה על דרישות הדין, חל הכלל לפיו "אדם נתפס על הודאתו", שתכליתו היא "הפעלת עקרונות תום לב ומניעות בהעלאת טענות, ואמנם, בנסיבות מסויימות שנקבעו בפסיקה, יש בהודאה שהודה בעל דין כדי לחייבו בבחינת "הודאת בעל דין – כמאה עדים דמי" (בבא מציעא ג' ע"ב)" (ע"מ(ת"א) 1204/05 ח' י' נ' ח' ו' (26.12.2006)).

במקרים שבהם ניתנה הודאת בעל דין לצורך דיון, אשר נועדה לפטור את בעל הדין שכנגד מהוכחת עובדה או טענה מסוימת, הודאת בעל הדין מחייבת "כמאה עדים". לעומת זאת, כאשר מדובר בהודאת בעל דין מחוץ לכותלי בית המשפט, יש לראותה כראיה ככל הראיות, אשר משקלה משתנה בשים לב לנסיבות. ברי כי בעל הדין אשר נתן את אותה הודאה רשאי לנסות ולסתור אותה בראיות אחרות. כך נקבע ב-ע"א 211/63 יחזקאל נ' קלפר ואח', פד"י יח(1) 563, 572 (1964):

"הודאת בעל דין שלא לצורך הדיון, כגון הודאה מחוץ לכתלי בית המשפט, אינה אלא "ראיה" ("evidence") נגד בעל הדין, ראיה כשאר הראיות ובין שאר הראיות. הודאת בעל דין יכולה להיות כבדת משקל או פחותה ערך, מהימנה או בלתי מהימנה על בית המשפט, הכל לפי נסיבות ההודאה ושאר הראיות במשפט. על כן רשאי בעל הדין לסתור את הודאתו על ידי ראיות אחרות".

 

שלוש שיחות הטלפון המוקלטות

 

45. בענייננו, בין התובע 2 לבין הנתבעת נערכו שלוש שיחות טלפוניות במהלך הימים 5.3.2018, 16.4.2018 ו-25.11.2018. תמלול ההקלטות הוגש לתיק בית המשפט על ידי התובעים, וצורף לקובץ גילוי המסמכים שהוגש לתיק בית המשפט ביום 25.4.2021.
46. על מנת להבין את תוכן השיחות יוזכר, כי בין הצדדים והדודות התנהלו הליכים משפטיים בעניין דירה נוספת של הסבתא המנוחה, אמם של הנתבעת והמנוח (להלן: "דירת הסבתא"). ביום 30.4.2018 הגישו התובעים, הדודה י. והדודה מ. תביעה לפירוק השיתוף בדירת הסבתא כנגד הנתבעת והדודה ש. (תמ"ש 57700-04-18). בהתאמה, בתיק שבנדון בתביעה בעניין זכויות הבעלות על הבית, הגישו הדודה י. והדודה מ. תצהירים מטעם התובעים, ואילו הדודה ש. הגישה תצהיר מטעם הנתבעת.

הדודה מ. הסבירה בנוגע לסכסוך על דירת הסבתא שהנתבעת :"...היא רצתה לא למכור את הבית, היא רצה להשכיר ואנחנו רצינו למכור זאת הייתה הבעיה" (פרוטוקול הדיון מיום 23.5.2023, עמ' 318, שו' 30-29).

47. בשיחה הטלפונית הראשונה מיום 5.3.2018 קבעו התובע 2 והנתבעת להיפגש במטרה "לסגור את הדברים". וכך נפתחה השיחה (תמלול מצורף למסמכים שהוגשו על ידי התובעים ביום 25.4.2021 - עמ' 2 לתמלול, שו' 9-5):

"א.: היי פ.

פ.: היי א.

א.: מה קורה?

פ.: ... התחבולות האלה מתישות אותי.

[מצחקקים]"

 

ובהמשך אמר התובע 2 לנתבעת, כי הם צריכים לשבת ולסגור את הכול בצורה ברורה (עמ' 3 לתמלול, שו' 20-16):

"א.: לא, אנחנו באמת, אבל אנחנו צריכים לשבת לסגור את הכול ככה כמו שצריך.

פ.: נכון חמוד שלי, בטח.

א.: אה.. באמת שיהיה ברור, כי אנחנו גם לא יודעים הכול, תכלס.

פ.: בסדר בסדר, בגלל זה אנחנו יושבים".

 

כשדיברו התובע 2 והנתבעת על הצורך להיעזר בעורכי דין, הסבירה הנתבעת כי עורכי דין ידעו לסייע בהורדת המיסים (עמ' 6 לתמלול, שו' 20-10):

"פ.: הם יעזרו לכם וזה. אין לי בעיה, אני פשוט אה, זה, אני צריכה מישהו שידע איך ל- ל- לסדר את העניינים, שיאסוף דברים מה, מה, מה –

א.: כן, להוריד את ה- להוריד את המיסים.

פ.: של המדינה. בדיוק".

 

48. השיחה הטלפונית השנייה שנערכה ביום 16.4.2018 בין התובע 2 לבין הנתבעת היא השיחה המשמעותית ביותר בענייננו (להלן: "השיחה" – נספח 1 לסיכומי התובעים).
49. שיחה זו קדמה לפרוץ הסכסוך על דירת הסבתא, ומשכך התרשמות בית המשפט היא, כי המדובר בשיחה האותנטית ביותר, שמשקפת את תפיסת הצדדים, ובעיקר את תפיסתה של הנתבעת, אשר למצב הזכויות בבית. השיחה נמשכה כ-23 דקות ובמשך כל אותה שיחה לא הועלה כל ספק, כי יש להסדיר את רישום הזכויות בבית כך שירשם על שם התובעים.

מהשיחה עולה, כי הנתבעת סברה שיהיה נכון להסדיר את מכירת דירת הסבתא והסדרת הרישום על הבית כמקשה אחת, וזאת בעיקר משיקולים כלכליים. הנתבעת פנתה הן לעורך דין מטעמה הן לרשות מקרקעי ישראל, בניסיון לברר – האם ניתן לרשום את הזכויות בבית ישירות על שם התובעים מבלי שירשמו על שמה תחילה, וזאת לנוכח העובדה כי זכויות הבעלות בבית עדיין היו רשומות על שם קרן קיימת לישראל. מהשיחה עולה, כי לנתבעת היו שני טעמים לכך:

 

הטעם הראשון –  רישום ישירות על שם התובעים יחסוך לתובעים מס רכישה ולנתבעת מס שבח. ראו עמ' 31-29 לתמלול :

 

"א.: ... נמכור את הבית של סבתא, ניקח משם כסף, נוכל לסגור את כל החובות, גם איתך. נוכל להחזיר לך את כל הכסף, מה שמגיע לך, וכולנו נהיה שמחים.

פ.: כן. מצד שני, אם אני מוכרת לכם, אני צריכה לשלם מס אה, שבח. אני אה, כאילו על הבית. ואין לי מאיפה לשלם מס שבח.

א.: מה זה מס שבח?

פ.: זה איזשהו אחוזים מהערך של הבית משלמים. ואתם צריכים לשלם מס רכישה, שאתם, זה שמונה אחוז מערך הבית. אתה, אתה יודע מאיפה תמציא את הכספים האלה? זה בעיה. ... אנחנו יכולים לדבר עד מחר ולא ייצא מזה שום דבר, אבל עם עורך דין שהוא יודע ומבין, זה כבר שווה. צריך לפתוח את הכל ולראות מה הוא מייעץ...

א.: לא, אנחנו יכולים לראות פשוט מה, מה אנחנו צריכים לעשות לגביי הבית. צריך להעביר אותו פשוט.

פ.: כן... בוודאי.

א.: לא חייב עורך דין בשביל זה. זה יכול לעזור, אבל לא חייב.

פ.: לא. לא, אני, העורך דין שאני הייתי, הוא אמר לי "יש דברים שאנחנו לא חייבים, אנחנו יכולים גם מתחת לשולחן, כאילו לתת זה, לתת זה". בסדר. אוקי. לא יודעת.

א.: אה, זה כאילו קומבינות כאלה?

פ.: כאילו זה קומבינות. אפשר. אני לא יודעת. ... עורך דין שהוא אומר לי "במקום שתשלמו מס... אולי אפשר לעשות משהו, חלק מזה"... לא יודעת, אבל הוא מציע". ...

"א.: רגע, אז מה קורה במנהל עכשיו?

פ.: [נאנחת] מה קורה במנהל. במנהל היו עורכי דין... רציתי שיתנו אופציה... שאני אעביר על השם שלכם... בלי שיעבור דרך השם שלי... להעביר על השם שלכם. והשם שלי, כאילו אני מעבירה, אני מוותרת על ומעבירה. כמובן בנינו אנחנו צריכים לסגור את הדברים, אבל לא משנה. האופציה להעביר, אני רציתי שזה יהיה כזה דבר. אז הוא אומר לי "לא, אי אפשר, בגלל שזה קרבה שנייה... אם היית מעבירה לאח, אז כן"

א.: אז יורדים המיסים כאילו.

פ.: אז, וכאילו אז יכולה להיות תמורה. אבל, ואז יש, שליש, שליש מהמיסים. אבל פה זה לא אח, זה אחיינים וזה אחרת".

 

הטעם השני –  הנתבעת טענה כי רצתה להתגרש מבעלה, וחששה שרישום הבית על שמה יגרור טענות מצדו לזכויות בבית. משכך העדיפה שהרישום יועבר ישירות מקרן קיימת לישראל על שם התובעים. ראו עמ' 26 לתמלול, שו' 8-4:

 

"פ.: אני צריכה שבעלי יהיה שותף לבית שלכם? ... תגיד, אתה רוצה שבעלי יהיה שותף על הבית שלכם? לא"

 

ובהמשך בעמ' 36 לתמלול שו' 21 – עמ' 38, שו' 15:

 

"פ.: ... אני צריכה להתגרש כבר מהבעל הזה... אז אני לא יכולה.

א.: למה?

פ.: כל דבר תלוי בשני. הנה, הוא יכול לשים לב לזה... הוא אמר לי עכשיו, העורך דין... "אם את מוכרת, אם את עכשיו עושה על השם שלך, ואחרי זה את מוכרת כאילו, יש לך נכס שאת יכולה להתחלק... זה לא מתנה, זה קנית אותו. זה שלך". מה הוא יודע שזה לא?... אתה מבין?"

א.: כן.

פ.: זה לא שהוא לא יודע, הוא יודע יפה מאוד... אני, כמה פעמים שהוא עשה לי, וואיי, עשה לי, שהיו מגיעים אליי מכתבים על כל ה- אה... ושריפות וכל השטויות האלה... אז הוא אמר לי "בואי תתפטרי מזה"... הלכתי לנוטריון... ועשיתי ייפוי כוח, ומ. לא, לא רצה... הוא היה דוחה ודוחה דברים, ואני דחיתי ודחיתי, ודי, אני לא רוצה לדחות. מספיק...

א.: יאללה. הגיע הזמן באמת

פ.: אמרתי לו מיליון פעם "מ., תקשיב", הוא אמר לי "עוד מעט. עוד מעט". מה עוד מעט? עוד לפני שהוא הודיע לי שהוא חולה, אני אומרת לו "מ. קדימה", הוא אומר "עוד מעט. עוד כמה חודשים... תחכי כמה חודשים". [ההדגשות שלי].

50. הנה כי כן, במשך כל השיחה שארכה כ-23 דקות לא עלה הספק בדבר הצורך בהסדרת רישום הזכויות בבית על שם התובעים. עוד בשיחה מסבירה הנתבעת, כי היא כבר מזמן רצתה להסדיר את רישום הזכויות בבית, אך היה זה דווקא המנוח שחה מעת לעת את הרישום. בעמ' 33 לתמלול, שו' 19-18:

"לא, הוא לא, לא רוצה לדבר בכלל על הבית. גם כשאני רוצה, רציתי לדבר איתו, הוא לא רצה לדבר";

 

ובעמ' 38 לתמלול, שו' 8-1:

"...הוא לא היה צריך כסף. הוא היה צריך לעשות מהלכים לא מי יודע מה, לא בשמיים... הוא היה דוחה ודוחה דברים, ואני דחיתי ודחיתי, ודי אני לא רוצה לדחות. מספיק".

 

וגם בהמשך בעמ' 38 לתמלול, שו' 15-13:

"אמרתי לו מיליון פעם "מ., תקשיב", הוא אמר לי "עוד מעט. עוד מעט". מה עוד מעט? עוד לפני שהוא הודיע לי שהוא חולה, אני אומרת לו "מ. קדימה", הוא אומר "עוד מעט. עוד כמה חודשים... תחכי כמה חודשים" ";

הנה כי כן, בשלב זה של השיחה הנתבעת מודה, כי לצורך הסדרת רישום הזכויות על שם המנוח, לא היה צורך בתשלום כספים מצדו של המנוח.

51. בשיחה הנתבעת גם מתייחסת לבית כ"בית של מ." ו"הבית שלכם" (התובעים). כך למשל, בעמ' 21 לתמלול, שו' 12:

"... יש דברים שקשורים אחד בשני, שזה בית של מ. וזה, ואנחנו צריכים לדבר על זה".

 

ובהמשך בעמ' 26 לתמלול, שו' 6-4:

"אני צריכה שבעלי יהיה שותף לבית שלכם? ... תגיד, אתה רוצה שהבעל שלי יהיה שותף על הבית שלכם? לא".

52. עם זאת, ולמען שלמות התמונה, יודגש כי בשיחה עמדה הנתבעת על כך שזו היא שעשתה את
    "ההסכם" (כנראה שהכוונה להסכם הפיתוח); וכי נמנעה מרישום הזכויות על שמה במרשם המקרקעין מתוך חשש שבעלה יהיה שותף לזכויות בבית; ושמגיע לה החזר הכספים שנתנה למנוח. כך בעמ' 21 לתמלול, שו' 17 – עמ' 22, שו' 13:

"א.: לא שמעתי ממנו, אבל לפי מה שאמרת, כספים שהבאת לו, ואני מאמין שאת רוצה אותם חזרה, כמובן.

פ.: כן, כן, כן.

א.: בטח, בטח.

פ.: ואנחנו נדבר על זה, אבל יש גם מהלכים, למה אני לא רשמתי על השם שלי כל הזמן... לא רשמתי את זה, את הבית על השם, זה, זה שלי, זה אני עשיתי את ההסכם, הכל.

א.: מה זה, מה שלך?

פ.: אבל במנהל. במנהל לא רשמתי... בגלל שאני לא רציתי שהבעל שלי יהיה שותף שלי.

א.: לא רשמת את מה? את עצמך?

פ.: כן, אני רשומה שמה כבעלת הנכס, אבל –

א.: הבית שלנו את מדברת?

פ.: כן.

א.: הבית ש – שלנו, של אבא שלי כאילו.

פ.: כן, כן, כן.

א.: אוקי, אוקי.

פ.: עכשיו יצאתי מהמנהל וניסיתי לעשות איזשהו מהלך שלא צריך לשלם עוד כספים על זה, ואני מנסה לדבר. אנחנו, בוא ניפגש, בוא. בוא ניפגש".

 

 

מן האמור עולה, כי הנתבעת מציינת שהבית הוא של התובעים, והיא אף הלכה לברר במנהל מה היא הדרך הטובה ביותר לשם העברת הבית על שמם של התובעים ללא צורך בחיוב כספי נוסף. יש באמור אינדיקציה כדי ללמוד על הלך חשיבתה של הנתבעת בתחילת ההליך – כי אף להבנתה הבית שייך לתובעים.

 

53. בשיחה עמדה הנתבעת על חובות כספיים שמגיעים לה, ושולמו על ידה עבור הבית במשך השנים. התובע 2 לא הכחיש את הצורך בהסדרתם. כך בעמ' 32, שו' 17 – עמ' 33, שו' 14:

"א.: כמה כסף הלווית לאבא שלי?

פ.: מספיק.

...

א.: אני צריך לדעת. מה זה מספיק? זה עשרים אלף?

...

פ.: מה פתאום? מה זה עשרים אלף? העיקולים שלי רק עלו בסיסות מאה ומשהו אלף. רק העיקולים. וואי.

א.: וואוו. אז כמה בסך הכל?

...

פ.: בערך מאתיים ומשהו, מאתיים חמישים אלף, אם לא יותר.

א.: זה מה שהבאת לו?

פ.: כן.

א.: באמת? וואו.

פ.: בטח. אני גם את הפנסיה שלי הוצאתי בשביל לתת לו.

...

א.: לא, זה מפתיע אותי, כי אבא שלי לא היה בן אדם כזה שלוקח.

...

פ.: מה זה לא היה, לא היה לו, לא היה לו כלום. היינו צריכים לתת, גם ש. נתנה וי. נתנה. נתנו, מלא."

 

54. כשהתובע 2 שאל את הנתבעת "כמה כסף הלווית לאבא שלי?" – הנתבעת לא הכחישה שהכספים ניתנו למנוח כהלוואה. הניסיון של הנתבעת לטעון בשלב מאוחר יותר, כי המדובר בשיחה על "מתווה של מכר עתידי" אינה עולה בקנה אחד עם הנאמר על ידה במהלך השיחה (סעיף 30 לסיכומי הנתבעת). דווקא מלשון השיחה עולה, כי אין המדובר על תמורה בגין מכר דירה אלא על החזרים עבור כספים שניתנו על ידי הנתבעת בעבר. גם לאמירת הנתבעת שהוציאה את כספי הפנסיה בשביל לתת אותם למנוח מלמדים על הכוונה, כי "קניית הבית" נעשתה עבור המנוח ולא עבור הנתבעת.
55. התובע 2 העיד בחקירתו, כי לדעתו יתכן שהכספים שניתנו על ידי הדודות לצורך רכישת הקרקע עליה בנוי הבית ניתנו כהלוואה (פרוטוקול הדיון מיום 19.1.2022, עמ' 80, שו' 11-8). בהמשך אף העיד כי הוא סבור שהמנוח היה חייב לנתבעת סך של 250,000 ₪ (פרוטוקול מיום 19.1.2022, עמ' 83, שו' 11-10). ובהמשך הסביר כי את חישוב החוב ערכה הנתבעת בעצמה (פרוטוקול מיום 19.1.2022, עמ' 84, שו' 30-11):

"כב' הש' אילוטוביץ סגל: אדוני, הסכום שאתה טוען של ה250,000 שקלים, זה סכום קרן? זה סכום, מה זה הסכום הזה? איך חישבת אותו?

העד, מר א. ע.: אני לא חישבתי את זה. דודה פ. חישבה את זה. היא אמרה לי, היא לא חישבה בדיוק. אבל היא אמרה לי שזה בערך 250,000 שקל.

כב' הש' אילוטוביץ סגל: נכון להיום? נכון ל78? נכון ל2000?

העד, מר א. ע.: נכון ללפני כמה שנים. לפני תחילת התיק הזה קצת. 4 שנים.

כב' הש' אילוטוביץ סגל: היא אמרה, מה היא אמרה? לשיטתך? תן לי 250,000 שקל ואני יוצאת מהתמונה?

העד, מר א. ע.: לא. היא אמרה שהאבא חייב לה 250,00 שקל ואנחנו צריכים ללכת לעו"ד ביחד, שנלך לעו"ד וניפגש. והיא דיברה כבר עם איזה שהוא עו"ד, והיא אמרה שהוא יכול, הוא יכול להוריד לנו את המיסים, כאילו, שלא נשלם על זה מיסים, לעשות את זה בדרך הכי נכונה, או חלקלקה, או לא יודע, שזה יהיה הכי נקי

כב' הש' אילוטוביץ סגל: את ה250,000 שקל?

העד, מר א. ע.:  כאילו שנצא, כולנו, גם אנחנו וגם היא, שאנחנו מעבירים את, עושים את ההעברה, כביכול, נצא עם כמה שפחות נזקים והוצאות.

כב' הש' אילוטוביץ סגל: שהנכס יעבור על שמכם, ותתנו לה 250,000 שקל?

העד, מר א. ע.: כן. זה כן, זה החוב שאנחנו צריכים להביא לה לפי מה שהיא אומרת".

בעדותו מתייחס התובע 2 לאותה שיחה שהוקלטה ונדונה לעיל.

56. כשנשאלה הנתבעת מדוע בשיחה אמרה לתובע 2 ש"את הפנסיה שלי הוצאתי בשביל לתת לו", לא לבית אלא לו – למנוח, ניסתה לספק הסברים אשר לא נמצאו כמניחים את הדעת (פרוטוקול הדיון מיום 5.12.2022, עמ' 275, שו' 22-16):

"כב' הש' אילוטוביץ' סגל:  את אומרת אני את הפנסיה שלי הוצאתי בשביל לתת לו, זה מה שאת אומרת לא לבית, הוצאתי את הפנסיה בשביל לתת לו,

העדה, גב' ח.:  לא, לא לא בשביל לתת לו,

כב' הש' אילוטוביץ' סגל: ככה את אמרת סעיף 7 שורה 7,

עו"ד נביאי:  לא רק שלא רק בשיחה הזו אמרת,

העדה, גב' ח.:  לא לא, לא נתתי לו אני לא נתתי לו את הפנסיה שלי,..."

57. כך גם לא ניתן להתעלם מהעובדה, כי השיחה בין הנתבעת לבין התובע 2 נערכה, עת הנתבעת תרה אחר רכבה עת הגיעה לרשות מקרקעי ישראל על מנת לערוך את הבירורים בנוגע לבית. וכך בעמ' 30 לתמלול, שו' 26-13:

"פ.: אני איבדתי, איפה האוטו שלי?... איבדתי איפה אני חונה. יאללה, איזה עצבים.

א.: [צוחק] איפה האוטו...

פ.: הלוואי שזה היה חניון, אני בשדרות יהודית, איפה, נו, עזריאלי.

א.: כן, אני מכיר.

פ.: באתי למנהל פה.

א.: אהה. הבנתי... יצאת עכשיו ממש?

פ.: חניתי פה. יצאתי ואני דיברתי, התקשרתי אלייך.

א.: אה, הבנתי".

 

58. עם זאת, מעיון בתמלול השיחה ושמיעתה במועד הדיון, התרשמות בית המשפט באופן בלתי אמצעי, כי הנתבעת הפגינה בקיאות בפרטים והייתה מרוכזת כדבעי בנאמר בשיחה. לא התרשמתי כי דבריה של הנתבעת נאמרו בהיסח הדעת. להיפך, הדברים נאמרו לאחר שהנתבעת נועצה בעורכי דין, ואך בדיוק מיד לאחר שיצאה מפגישה בסוגיה ברשות מקרקעי ישראל.
59. השיחה הטלפונית השלישית מיום 25.11.2018 – היא שיחה המאוחרת למועד הגשת התביעה בעניין דירת הסבתא, שבה ניתן לראות בבירור כיצד הלך הרוח של הנתבעת השתנה בעקבות הסכסוך המשפחתי, והיא כבר אינה מגלה נכונות לשתף פעולה באופן מידי להעברת הזכויות בבית על שמם של התובעים, וכדבריה "אני לא יכולה לסלוח על זה...". לשיטתה בשלב זה יש להמתין תחילה למכר דירת הסבתא, ורק לאחר מכן יש לבחון את הדברים ביחס לזכויות בבית. עיננו הרואות, כי לאחר פרוץ הסכסוך בנוגע לדירת הסבתא, שינתה הנתבעת את דעתה וכבר איננה סבורה שצריך להסדיר את רישום הזכויות על שם התובעים "בצ'יק" כפי שטענה בשיחה הקודמת ("צריך לסגור את הפינות ולעשות את זה בצ'יק" – עמ' 26 לתמלול השיחה, שו' 8). משפרץ הסכסוך, החלה הנתבעת להחזיק בעמדה חדשה, שלפיה יש להמתין תחילה למכר דירת הסבתא ורק לאחר מכן לשוב ולהתעסק בהסדרת הזכויות בבית. הנתבעת נימקה כי בשלב זה התובעים ממילא מתגוררים בבית, יש להם קורת גג ואין דחיפות להידרש לסוגיה קודם המכירה. יתרה מזו, כאן החל השינוי בגרסת הנתבעת והיא החלה לטעון כי הבית "לא לגמרי" שייך לתובעים (עמ' 2, שו' 10 – עמ' 15, שו' 9):

 

"א.: רציתי לדבר איתך על הבית שלנו. מה, מה קורה בקשר לזה? ...

פ.: פרה פרה, דבר דבר, אנחנו לא יכולים עכשיו לטפל בזה... אנחנו נטפל קודם כל נגמור עם הבית של אמא ואחר כך נדבר. אתם... עשיתם מהלך מאוד לא, לא לעניין ו- וזה דפק לנו את הכול. ... תבעתם אותי ואת ש. איך אני יכולה לסלוח על זה. ...

א.: ... אז מה בקשר לבית שלנו, מה נעשה? את מבחינתך לחכות?

פ.: אין לי תשובה, אין לי תשובות.

א.: אנחנו רוצים ל-הזיז את זה.

פ.: הבית שלכם, אתם לא ברחוב.

א.: מה זה?

פ.: אתם לא ברחוב!

א.: אני יודע שאני לא ברחוב. זה בטוח.

פ.: "בית שלכם"

א.: מה זה לא הבית שלנו?

פ.: לא לא. לא לגמרי, זה לא בית שלכם.

א.: למה? זה בית שלנו, מה זאת אומרת?

פ.: טוב, אני חייבת לסגור, יש לי פה שיחה..."

60. בחקירתו העיד התובע 1, כי ברגע שהתובעים הפכו מעורבים בסכסוך על דירת הסבתא, שינתה הנתבעת עמדתה גם ביחס לסוגיית זכויות הבעלות בבית (פרוטוקול הדיון מיום 14.6.2021, עמ' 40, שו' 22 – עמ' 41, שו' 2):

"...ברגע שאנחנו נכנסנו לירושה הזאת שמה שאני אומר לך שכאילו י. הכניסה אותנו לעניין הזה, זה מה שהיא אמרה לי, אז היא התעצבנה על העניין שאנחנו כנראה בירושה אז היא התחילה לעשות לנו, התחילה לעשות לנו קצת יותר חיים קשים עם העניין של הבית, לא עונה ואני כן, אני בעבודה, אני לא יכולה, אני, אני כן, אני על זה, אני לא על זה, כל מיני... אני דיברתי עם דודה פ. על העניין של להעביר את הנכס על שמנו והיא אמרה לי כן, כן, אני מטפלת בזה, כן, כן, אני מטפלת בזה וברגע שה, שנכנסנו לעניין של... הבית של הסבתא, היא פשוט החליפה צד. כאילו היא אמרה, כאילו לא יודע, לא, לא יודע, לא יודע, לא מגיע להם, לא יודע מה".

61. גם התובע 2 העיד, כי בסופו של דבר הוא והנתבעת לא נפגשו לנסות ולהסדיר את הדברים טרם הגשה התביעה, זאת מאחר שלאחר שהוגשה התביעה על דירת הסבתא, הנתבעת כבר לא רצתה לדבר איתם (פרוטוקול מיום 19.1.2022, עמ' 140, שו' 26-10):

"ש: למה לא נפגשתם עם פ. בעצם ולא גמרתם איתה את הסיפור הזה?

ת: כי אחרי המקרה, אחרי שדיברנו על הבית של סבתא ורצינו למכור אותו ושלחנו לה מכתב, מכתב תביעה, ומאז היא לא רצתה לדבר איתנו".

62. התוצאה – לנוכח כל האמור לעיל, מצאתי כי יש לראות בדבריה של הנתבעת בשיחה משום הודאת בעל דין, לפיה יש צורך בהסדרת רישום הזכויות בבית על שמם של התובעים (בפרט שחזרה על אמירה זו מספר פעמים). עם זאת, בהתחשב בנסיבות אין די בראיה זו בלבד כדי לקבוע, כי התובעים הרימו את הנטל הכבד המוטל על כתפיהם להוכחת התביעה.

 

63. משכך נפנה עתה לבחון את התצהיר עליו חתמה הנתבעת.

(ב) התצהיר – העברה ללא תמורה

64. ביום 7.7.1996 חתמה הנתבעת בפני נוטריון על תצהיר, שלפיו היא מעבירה למנוח את כל זכויותיה וחובותיה בבית. לשם הנוחות ובשל חשיבותו להלן העתק התצהיר:
65. הנתבעת לא הכחישה את חתימתה על התצהיר. עם זאת, הציגה שלוש גרסאות שונות לגבי הנסיבות בעטיין נחתם אותו תצהיר, כפי שיובא להלן.

גרסה ראשונה: נסיבות הקשורות לבעלה של הנתבעת

66. בשיחה (השנייה) עם התובע 2 ציינה הנתבעת, כי בעקבות לחצים מצד בעלה "להיפטר" מהבית היא פנתה לנוטריון ועשתה ייפוי כוח. לטענת הנתבעת, העברת הבית על שם המנוח נדחתה, היות והמנוח דחה את הדברים (תמלול השיחה מיום 4.2018 בעמ' 37, שו' 16 – עמ' 38, שו' 8):

 

 "...אז הוא אמר לי "בואי תתפטרי מזה"... הלכתי לנוטריון... ועשיתי ייפוי כוח, ומ. לא, לא רצה... הוא היה דוחה ודוחה דברים, ואני דחיתי ודחיתי, ודי, אני לא רוצה לדחות...".

67. עם זאת, במהלך הליך גילוי המסמכים לא הציגה הנתבעת את ייפוי כוח, ובתשובותיה לשאלון השיבה כי התבלבלה בין יפוי כוח לבין תצהיר המתנה, וכך גם העידה בחקירתה (פרוטוקול הדיון מיום 5.12.2022, עמ' 199, שו' 12-1). הנתבעת העידה, כי מלבד תצהיר המתנה לא חתמה באותו מועד על מסמכים נוספים, ולשיטתה גם המנוח לא חתם על תצהיר מקבל מתנה (פרוטוקול הדיון מיום 5.12.2022, עמ' 241, שו' 4-1). יצוין כי הנוטריון לא זומן לעדות על ידי מי מהצדדים.
68. הנתבעת הצהירה בסעיף 9 לתצהיר העדות הראשית מטעמה, כי את התצהיר עשתה לבקשת בעלה, והמנוח לא היה מעורב בכלל. משכך, היא מעולם לא מסרה למנוח את התצהיר. לשם הנוחות להלן העתק סעיף 9 לתצהיר העדות הראשית:

 

 

69. התובע 1 העיד כי מצא את תצהיר המתנה בנגריה (פרוטוקול הדיון מיום 4.1.2022, עמ' 43, שו' 14). עדות זו לא מתיישבת עם גרסת הנתבעת, כי לא מסרה למנוח את תצהיר המתנה. עוד העיד התובע 1, שככל הנראה המנוח ידע על תצהיר המתנה, כי המנוח אמר לו שיש מסמך משפטי שמסדיר את זכויותיו בבית (פרוטוקול הדיון מיום 4.1.2022, עמ' 43, שו' 16 ובהמשך בעמ' 46, שו' 26-18):

"ש. אבא שלך ידע על התצהיר הזה?

ת. ככל הנראה הוא אמר לי שיש מסמך משפטי שהוא אומר שהבית שלו... הוא אמר לי שהוא ופ. סידרו את הדברים האלה אבל כנראה שלא"

70. לטענת הנתבעת תצהיר המתנה לא נמצא בנגרייה אלא נלקח על ידי התובעים מהבית של האם המנוחה כשפינו אותו (פרוטוקול הדיון מיום 5.12.2022, עמ' 237, שו' 14-5):

"הפכו את הבית חיטטו בכל הניירת שלי ולקחו מה שרצו לקחת... את התוכניות הם לקחו... אני יודעת מה שהיה לי שמה הם עשו פוגרום שמה אני יכולה להראות תמונות..."

גם כאן גרסתה של הנתבעת אינה אמינה, שהרי לו נעשה התצהיר עבור בעלה בלבד ובמהלך היחסים ביניהם, אזי תצהיר המתנה לא אמור היה להימצא כלל וכלל בדירת הסבתא. עצם הימצאותו בדירת הסבתא מלמדת אותנו על היפוכם של דברים – על כך שלתצהיר היתה נפקות במישור הסדרת הזכויות על הבית בין הנתבעת לבין המנוח.

71. אומנם הנטל להוכחת התביעה מוטל על כתפי התובעים, עם זאת גם על הנתבעת קיים נטל להוכיח את גרסתה. הנתבעת יכלה להגיש תצהיר עדות ראשית מטעם בעלה או להזמינו למתן עדות, ובכך יכלה בנקל לנסות להוכיח את גרסתה כי התצהיר נערך למען בעלה, אך נמנעה מלעשות כן.
72. הלכה היא שכאשר צד נמנע מלהביא עד רלוונטי, חזקה שלו היה מזמין עד זה להעיד, עדותו היתה פועלת לחובתו. אי הבאת עד כזה יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו, לפיה עדותו הייתה עלולה לחזק את עמדת הצד שכנגד. אולם זוהי הנחה שניתנת לסתירה. בע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו, פ"ד מה(4) 651 (1991) נפסק כי:

"אי-הבאתו של עד רלוואנטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד, כי יש דברים בגו וכי בעל הדין, שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד".

73. יתרה מזו, כאשר רב הנסתר על הגלוי, ועדותו של בעל דין בעניין אשר הנטל מוטל עליו להוכחתו, נמצאה לא מהימנה באופן ברור ומובהר, בית המשפט יימנע מלקבוע ממצאים בהתבסס על עדות זו, במידה שאינה נתמכת בראיה מסייעת. בע"א 6460/21 טובי פרץ נ' יגאל כהן (18.6.2023) (להלן: "עניין פרץ") נפסק כי:

"בעל דין שטענותיו העובדתיות ביחס לעילת התביעה או לעילת ההגנה הנישאת בפיו נמצאו בלתי מוכחות במאזן ההסתברויות – טענותיו תדחנה (ראו: יניב ואקי, דיני ראיות – כרך ד' 1956-1951 (2021); וכן אריאל פורת ואלכס שטיין, דוקטרינת הנזק הראייתי: ההצדקות לאימוצה ויישומה במצבים טיפוסיים של אי-ודאות בגרימת נזקים, עיוני משפט כא 191, 246-241 (להלן: פורת ושטיין)). בעל דין אשר בחר להסתיר מבית המשפט, ביודעין, עובדות מהותיות או מסמכים בעלי חשיבות, אשר יכלו לשפוך אור על העובדות מושא המחלוקת – יסיק בית המשפט לחובת אותו בעל דין את המסקנות המתבקשות מכך, קרי: שהחומר שהוסתר מבית המשפט שולל את טענותיו של בעל הדין ותומך בעמדת ירבקהו (ראו, מני רבים: ע"א 27/91  קבלו נ' ק' שמעון, עבודות מתכת בע"מ, פ"ד מט(1) 450, 457 והאסמכתאות שם (1995)). בעל דין שמסר לבית המשפט, ביודעין, עדות שאינה אמת בנושא מרכזי למשפט – יחרוץ בית המשפט את הדין לחובתו (ראו: ע"א 765/18 חיון נ' חיון, פסקאות 35-26 והאסמכתאות שם [פורסם בנבו] (1.5.2019) (להלן: עניין חיון או הלכת חיון)). ...

במצב שבו הנסתר עולה על הגלוי, ועדותו של בעל דין, אשר נושא בנטל להוכיח את התקיימותן של עובדות כאלה או אחרות, אינה אמינה על-פניה באופן ברור ומובהק, טוב יעשה בית המשפט אם יימנע מלקבוע ממצאים בהתבסס על עדות זו, כל אימת שאינה נתמכת בראיה מסייעת (ראו: עניין חיון, פסקאות 34-32; ע"א 6712/19 דגן נ' דגן, פסקאות 13-12 [פורסם בנבו] (23.6.2021)). במקרים כגון זה, על בית המשפט לקבוע כי בעל הדין לא הרים את נטל השכנוע המוטל עליו על-פי דיני הראיות – על כל המשתמע מכך".

 

74. העדה היחידה אותה הביאה הנתבעת היא הדודה ש.. כשנשאלה הדודה ש. על התצהיר עליו חתמה הנתבעת הסבירה כך (פרוטוקול הדיון מיום 5.12.2022, עמ' 301, שו' 24-9):

"זה היה סתם זמנית בשביל בעלה... בשביל מס הכנסה בגלל בעלה... שבעלה לא ייקח לה את הבית..."

 

75. הדודה ש. הציגה למעשה טיעון חדש נוסף לעריכת תצהיר המתנה, והוא שתצהיר המתנה נערך בשביל מס הכנסה. אם לא די בכך, בתשובתה נתנה שני נימוקים שונים שכלל לא ברור כיצד מתיישבים זה עם זה. האחד, בשביל מס הכנסה – ככל הנראה להרחיק את הרכוש מבני הזוג במטרה להימנע מהצהרות בנוגע לבית. השני, שבעלה לא ייקח לה את הבית – לא ברור מהו ההיגיון שעומד מאחורי נימוק זה, שהרי נטען על ידי הנתבעת שבעלה הוא שלקח אותה לעורך דין לצורך עריכת תצהיר המתנה. הנה כי כן, טענה זו אינה מתיישבת עם שורת ההיגיון, לפיה תצהיר המתנה נעשה במטרה "להבריח" את הבית מבעלה של הנתבעת.
76. כשנשאלה הדודה ש. אם זה בסדר לרמות את מס הכנסה השיבה בחיוב (פרוטוקול הדיון מיום 5.12.2022, עמ' 301, שו' 27 – עמ' 302, שו' 5), לקרוא ולא להאמין:

 

"כב' הש' אילוטוביץ' סגל:  הבנתי, אז מרמים?

העדה, גב' ג.:  את המס הכנסה כן, מרמים,

כב' הש' אילוטוביץ' סגל:  אז מותר לרמות את מס הכנסה?

העדה, גב' ג.:  למה לא,

כב' הש' אילוטוביץ' סגל:  למה לא, אז גם את בית המשפט אפשר לרמות?

העדה, גב' ג.:  בשביל, לא,

כב' הש' אילוטוביץ' סגל:  למה לא מה ההבדל?

העדה, גב' ג.:  אה עכשיו הגזמת,

כב' הש' אילוטוביץ' סגל:  הגזמתי?

עו"ד נביאי:  כן,

כב' הש' אילוטוביץ' סגל:  מס הכנסה מותר ובית המשפט לא?

העדה, גב' ג.:  כן,

כב' הש' אילוטוביץ' סגל:  זה לגיטימי לרמות,

העדה, גב' ג.:  אם אני רוצה להרוויח שישאר לי קצת כסף אז אני מרמה באיזשהו מקום אבל אותך אין לי מה לרמות,..."

 

77. לנוכח אמירותיה של הדודה ש., ובשים לב לפילוג העדויות של הדודות בהתאמה לסכסוך המשפחתי בעניין דירת הסבתא, ומההתרשמות הבלתי אמצעית לא מצאתי את עדותה של הדודה ש. מהימנה.
78. לנוכח כל האמור לעיל, גרסתה של הנתבעת כי תצהיר המתנה נערך עבור בעלה בלבד אף היא לא נמצאה מהימנה עליי. גרסה זו סותרת עדויות שניתנו על ידי הנתבעת עצמה ולא נתמכה בכל עדות מהימנה נוספת, וזאת אף חרף האפשרות לעשות כן בנקל באמצעות עדות בעלה של הנתבעת. דבר שבחרה לא לעשות. ולכך כאמור יש נפקות. עתה נעבור לדון בגרסתה השנייה של הנתבעת.

גרסה שנייה: המדובר בתצהיר מתנה, אך לא בלתי חוזרת

79. בסעיף יד' לכתב ההגנה שהגישה בתמ"ש 55309-12-18 טענה הנתבעת, כי היא חתמה על תצהיר מתנה, אולם אין המדובר במתנה בלתי חוזרת. לטענתה היא שמרה לעצמה את הזכות לחזור בה מהקניית המתנה. לטענת הנתבעת עובדה זו מוכיחה, כי לא הייתה כל כוונה להשתמש בתצהיר המתנה כהוכחה לבעלות על הבית. הנתבעת חזרה על טענה זו בסעיף 4.א. לכתב ההגנה בהליך דנן.
80. במכתב מיום 17.1.2019 שנשלח על ידי עו"ד אביב סמוכה מטעמה של הנתבעת כתשובה לפנייתו של עו"ד עמיחי נביאי אליו, נטען בין היתר ל"חזרה ממתנה עקב התנהגות מחפירה". להלן העתק נוסח המכתב:
81. כשנשאלה הנתבעת בחקירתה מי נקט בהתנהגות מחפירה, השיבה שהמנוח נהג כלפיה התנהגות מחפירה, בכך שלא הסדיר את החובות שהצטברו בגין תשלומי הארנונה עבור הבית משך זמן רב. לא רק שלא הסדיר את החובות, אלא העדיף חלף זאת לרכוש רכב בכספים שהיו לו (פרוטוקול הדיון מיום 5.12.2022, עמ' 280, שו' 13 – עמ' 283, שו' 6).
82. הנה כי כן, הטענה להתנהגות מחפירה לא נטענה באופן מפורש במסגרת הליך זה, ממילא לא הוכחה ואף נוגדת טענות אחרות של הנתבעת לפיהן היחסים בינה לבין המנוח היו יחסי אמון מלאי דאגה (סעיפים 8.יא, 10.ד, ו-11.ב לתצהיר עדותה הראשית של הנתבעת).
83. טענותיה של הנתבעת בעניין עסקת מתנה אינן עולות בקנה אחד עם עדותה המפורשת, כי מעולם לא התכוונה להעביר למנוח את הזכויות בבית ללא קבלת תמורה, אלא שלא נערך ביניהם הסכם בעניין התמורה (פרוטוקול מיום 5.12.2022, עמ' 201, שו' 12-1 – "הגב' ח." היא הנתבעת בענייננו):

"כב' הש' אילוטוביץ' סגל: את נותנת לאח שלך את הבית במתנה,

העדה, גב' ח.: אבל בעלי יתן כסף, מ. יתן כסף,

כב' הש' אילוטוביץ' סגל: גברתי, איפה כתוב כסף, כתוב פה ללא תמורה,

העדה, גב' ח.: זה ללא תמורה אבל לא הכוונה הייתה ללא תמורה הכוונה הייתה שזה בתמורה,

כב' הש' אילוטוביץ' סגל: התכוונת שהוא ייתן לך כסף?

העדה, גב' ח.: שמ. ימכור את הנגריה ויתן לי כסף אז זה לא, זה לא תמורה?

כב' הש' אילוטוביץ' סגל: יש לי שאלה איפה זה כתוב? יש לו חוזה נוסף חוץ מהתצהיר הזה?

העדה, גב' ח.: לא, לא עשיתי, זה היה בעל פה,"

 

84. מן האמור עולה, כי הנתבעת טענה טענות עובדתיות חלופיות. לעניין זה – האיסור על העלאת טענות עובדתיות חלופיות עוגן בתקנה 27 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן:"התקנות"), שכותרתה "הסתמכות על עובדות שונות" שבה נקבע:

"בעל דין אינו רשאי להעלות בכתבי הטענות טענה שבעובדה סותרת או חלופית, זולת אם אימת בתצהיר כי העובדות כהוויתן אינן ידועות לו".

הנה כי כן, על פי תקנה 27 לתקנות, על בעל הדין לבחור גרסה עובדתית אחת ויחידה. האפשרות לטעון טענות עובדתיות חלופיות, תינתן לבעל הדין רק אם יצהיר שהעובדות המדויקות אינן ידועות לו. מתקנה 27 החדשה הושמט מהנוסח הקודם שהיה קבוע בתקנה 72 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 התייחסות לטענות משפטיות חלופיות. אולם אין בכך בכדי לפגוע בעיקרה של התקנה לפיה, בעל הדין אינו רשאי לטעון לעובדות סותרות או חלופיות.

 

            ד"ר י' שקד בספרו סדר הדין האזרחי החדש 153-152 (מהדורה שלישית, העורך רביב שלו, התשפ"ג-2023) הוצאת בורסי, מציין את הדברים הבאים:

"...אי-אימוץ סיפת תקנה 72(ב) לתקנות הקודמות שלפיה אין בה כדי למנוע מבעל הדין העלאת טענות משפטיות חלופיות. כלל 34(א) לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986, קובע כי "לא יעלה עורך דין, בין בעל פה ובין בכתב, טענה עובדתית או משפטיות ביודעו שאינה נכונה". דומה כי הנוסח של תקנה 27 מלמד על כוונת מחוקק המשנה "ליישר קו" עם כלל אתיקה זה.

...

בעוד האיסור על טיעון עובדתי חלופי נקבע בתקנות הקודמות "כנגד אותו בעל דין", הרי שעתה אין בתקנה 27 צמצום מעין זה. ... נוסח חדש זה מלמד על מגמת מחוקק המשנה להעלות את מידת תום הלב של בעלי הדין, ואפשר להסיק כי עתה אי-אפשר להעלות טענה עובדתית חלופית לא רק כלפי אותו בעל דין, אלא גם כלפי בעלי דין אחרים, ביחס לטענות העובדתיות שכבר נטענו, בבחינת "אמת יש רק אחת".

 

            א' גורן בספרו סוגיות בסדר דין אזרחי 154 (מהדורה שלוש עשרה, נבו הוצאה לאור בע"מ, התשפ"א-2020) כותב:

"אין לאפשר לבעל-דין להעלות טענות הסותרות את העילה שלה טען ואת העובדות שאותן הציג לביסוסה. ההליך השיפוטי אינו צריך ואינו יכול לשמש זירה למניפולציות מסוג זה בטיעוניו של בעל-דין, אחרת יימצאו בתי המשפט מנוצלים לרעה ותיגרם פגיעה בטוהר ההליך השיפוטי ובאמון שהציבור רוכש למערכת המשפט. רציונלים אלה הם העומדים בבסיס המדיניות השיפוטית המשתקפת בהוראת תקנה 72(ב) לתקנות, שלפיה אין להעלות טענות נגד אותו בעל-דין טענות עובדתיות חלופיות".                                          

 

85. הנה כי כן, טענותיה החלופיות הסותרות של הנתבעת אינן יכולות לדור בכפיפה אחת. הטענה כי כלל לא נעשתה עסקת מתנה, ולחילופין ככל שניתנה מתנה היא אינה בלתי חוזרת ומדובר בהתחייבות לתת מתנה שבוטלה בשל התנהגות מחפירה. המדובר בטענות עובדתיות חלופיות. חמור מכך, המדובר בטענות עובדתיות המכחישות זו את זו, הנטענות מפי אותו בעל דין, וזאת בניגוד לתקנה 27 לתקנות ולדין. ואם לא די בכך, לשם הנוחות להלן עוד מספר "עובדות" מפיה של הנתבעת ביחס לאמור – כך גם לא ניתן להתעלם מן האמור בסעיפים 1ח' למכתב: "הודעותיו של המנוח על רצונו כי הנכס יישאר בידי מרשתי כך שלא יגיע לידי בת זוגו והילדים, וכן העדר התייחסות לדירה בצוואתו שנערכה בשנת 2016". הודעות כאמור לא הוצגו. דווקא מן האמור, ניתן ללמוד, כי אף לפי מיטב הבנתה של הנתבעת הנכס היה של המנוח, ולפחות כך הוא ראה אותו, אחרת מה נפקא מינא לאמירה שהמנוח יחפוץ שנכס השייך לה יישאר שלה?! וכן האמור בסעיף 1יב' למכתב: "הזכות לקבל את המתנה (לכאורה) לאחר פטירתו של המנוח אשר בחר שלא לקבל אותה, אינה עוברת ליורשיו". מן האמור, ניתן ללמוד, דווקא כי לפנינו עסקת מתנה. עם זאת, הנתבעת טענה, כי המנוח בחר שלא לקבל אותה. עתה נעבור לדון בגרסה הנוספת של הנתבעת אשר לסוגיית התצהיר.

גרסה שלישית: התצהיר היווה חלק מעסקת מכר שלא התממשה

86. בסעיפים 12-10 לכתב ההגנה שהגישה בתמ"ש 55309-12-18 טענה הנתבעת, כי הבית נתקע בשלב בניית השלד, וכשהחלו להגיע תלונות מהשכנים חשבה למכור את הבית. אז הציע לה המנוח שירכוש אותו ממנה. בשלב מסוים דובר על כך שהיא תעביר לו את הבית כמתנה והוא ישלם לה תמורת הבית אולם העסקה לא בוצעה. חוזה המתנה לא הושלם ושני הצדדים חזרו בהם מהעסקה. כך חזרה וטענה הנתבעת בסעיפים 12-9 לכתב ההגנה בהליך דנן. לשם הנוחות להלן העתקם:

 

 

87. בסעיף 12.יג. לכתב ההגנה שהגישה בתמ"ש 55309-12-18 טענה הנתבעת, כי כל השנים המנוח הבטיח לה שירכוש את הבית אולם העסקה לא יצאה לפועל.
88. בקדם המשפט מיום 3.12.2019 אמרה הנתבעת את הדברים הבאים (פרוטוקול הדיון מיום 12.2019 עמ' 1, שו' 23 – עמ' 2, שו' 4):

"שאלת למה קמתי ועשיתי את התצהיר, דיברנו על זה שהוא מוכר את הנגרייה ומעביר לי את הכסף, קונה ממני את הבית והוא יעשה את הגמר. הבית הזה עמד הרבה שנים, ניצלו אותו תושבים בסביבה, נרקומנים שבאו לשם ועישנו והכניסו חמור והייתי מקבלת תלונות מהמשטרה והעירייה והיה לי קשה, הייתי במערכת יחסים לא טובה והיה לי קשה להכיל את כל זה וכל פעם בעלי היה אומר לי "נו תראי הבית הזה" ואמרתי שאעשה תצהיר שזה לא שלי. לא נתתי את זה למ. החזקתי את זה אצלי. הוא היה חייב מלא כספים, הוא היה בכלא בשנת 1980".

כאן החלה הנתבעת לשלב בין הגרסה הראשונה לבין הגרסה השלישית –  כי התצהיר נערך בשל רצונה של בעלה "שתיפטר" מהבית, וכי דובר בינה לבין המנוח על עסקת מכר שלא התממשה.

89. כאמור, הנתבעת הצהירה בסעיף 9 לתצהיר העדות הראשית מטעמה, כי את התצהיר עשתה לבקשת בעלה, והמנוח לא היה מעורב בכלל, ולכן היא מעולם לא מסרה למנוח את התצהיר. עם זאת, בד בבד הזכירה כי באותה העת הם החלו לדבר על כך שהוא ימכור את הנגרייה, וירכוש ממנה את הבית. לטענת הנתבעת, בשום שלב לא דובר שהיא תיתן למנוח את הבית ללא תמורה. המנוח רצה לרכוש את הבית כל הזמן, אבל הדברים לא הבשילו ונותרו בגדר דיבורים בלבד.
90. בעדותה מיום 5.12.2022 העידה הנתבעת, כי לאחר שהושלם שלב בניית השלד לא הצליחה לגמור את בניית הבית, ולכן רצתה למכור את הבית (פרוטוקול מיום 5.12.2022, עמ' 202, שו' 9-3). רק אז לטענתה עלה לראשונה הרעיון שהמנוח יקנה את הבית, והזכויות והחובות יועברו למנוח באמצעות עריכת תצהיר מתנה. עם זאת, לא הייתה כוונה שהזכויות יועברו למנוח ללא תמורה "הכוונה הייתה שזה בתמורה... שמ. ימכור את הנגרייה ויתן לי כסף...", אלא שלא נערך הסכם משלים בכתב בעניין אלא "זה היה בעל פה" (פרוטוקול מיום 5.12.2022, עמ' 201, שו' 12-1).
91. בהמשך חקירתה נשאלה הנתבעת מספר שאלות בניסיון לבאר את גרסתה אך ללא הועיל:

כשנשאלה הנתבעת מדוע חתמה על תצהיר המתנה טרם קבלת התמורה הסבירה (פרוטוקול הדיון מיום 5.12.2022, עמ' 223, שו' 16-13):

"זאת הבעיה שבעלי רצה כבר לעשות את זה..."

כשנשאלה הנתבעת תמורת איזה סכום רצתה למכור למנוח את הבית השיבה (פרוטוקול הדיון מיום 5.12.2022, עמ' 223, שו' 26):

"אני חושבת שזה היה בערך מיליון, זה היה בערך מיליון שקל..."

אשר לשאלה – מדוע העסקה אמורה הייתה להתבצע כעסקת מתנה השיבה הנתבעת (פרוטוקול הדיון מיום 5.12.2022, עמ' 221, שו' 27-24):

"אני לא יודעת למה, בעלי רצה את זה מ. רצה את זה... זה התאים..."

ובהמשך כשנשאלה הנתבעת אם התצהיר נעשה משיקולי מס השיבה, כי זה מה שרצה המנוח לעשות (פרוטוקול הדיון מיום 5.12.2022, עמ' 224, שו' 6-3):

"זה מה שהוא רצה... אני לא ידעתי מי משלם מה..."

הנתבעת טענה כי רצתה שתמורת הבית תישאר בידיה, ושבעלה לא יקבל את הכספים. עם זאת, טענה כי בעלה הוא זה שלקח אותה לעורך דין לערוך את התצהיר. עוד טענה כי בעלה ידע שהבית שלה. אם כך לא ברור כיצד יכולה הייתה להסתיר את קבלת התמורה מבעלה, וכשנשאלה על כך הנתבעת השיבה (פרוטוקול הדיון מיום 5.12.2022, עמ' 232, שו' 6 – עמ' 235, שו' 8):

"...מאוד רציתי להתגרש ורציתי לקחת את הכסף ולקנות לעצמי בית במקום לגור בו... רציתי שזה יהיה כסף שלי... שלא ייקח את הכסף... הוא ידע אבל אני רציתי, אני הייתי מסתדרת עם מ.... מ. אמר לי אל תדאגי אני אסתדר איתו... שהייתי לוקחת כסף ממ. לא הייתי נותנת לו, זה מה שרציתי לא רציתי לתת לו את הכסף..."

 

הנה כי כן, לא מצאתי בדבריה אילו של הנתבעת ליישב את טענותיה הסותרות. 

92. הנתבעת העידה שהמנוח רצה שהיא תעשה את התצהיר ואמר לה "תעשי את זה בסדר" (פרוטוקול הדיון מיום 5.12.2022, עמ' 236, שו' 4-1). כשנשאלה כיצד זה מתיישב עם העובדה שטענה שהתצהיר בכלל נעשה עבור בעלה ולא עבור המנוח הסבירה (פרוטוקול הדיון מיום 5.12.2022, עמ' 236, שו' 26-24):

"מ. לא רצה למכור מיד את הנגרייה לא יכל למכור את הנגריה, הוא לא הוא כל הזמן דחה אותי ודחה אותי אמר לי עוד מעט, לא עכשיו, זה היה לא רצה..."

שוב אין בדבריה אילו של הנתבעת כדי ליישב את טענותיה הסותרות.

93. אשר לשאלה – מתי אמור היה המנוח להעביר לה כספים תמורת הבית, השיבה הנתבעת, כי הדבר היה אמור להתבצע עם מכירת הנגרייה על ידי המנוח (פרוטוקול הדיון מיום 5.12.2022, עמ' 246, שו' 31 – עמ' 248, שו' 8):

"ברגע שהוא מוכר את הנגרייה ואז חיכיתי לו האמת היא שמ-96 באמת חיכיתי הרבה זמן אני חיכיתי לא מבחינה זו שכל פעם באתי ולחצתי עליו, לא זה זה לא היה ככה אני בעצמי הייתי בתוך סיטואציה ששוב אני חוזרת אם זה נשמע לך לא לא סביר לא יודעת מה, אני הייתי במערכת אלימה, אני הייתי בריצפה אני הייתי תחת הרגליים של מי שהיה, אני הייתי מנותקת מהמשפחה שלי, ... בערך בשנת 2000 הוא אמר לי שהוא ייקח את זה בגלל שהוא גר בשכירויות והוא שילם המון כסף לשכירויות,... הוא גר בשכירויות והילדים יודעים והם כתבו את זה גם שהם גרו בשכירויות בבית ביפו אז לא, הוא כבר לא היה דייר מוגן הוא כבר יצא משם,... ואז היה לו קשה לשלם את השכירויות והוא הציע שבתמורה לשכירויות האלה הוא יעשה את הגמר של הבית במשך 7 שנים, ... והוא יעבור לגור שם הוא ישלם את המיסים כי לי היה קשה היה קשה לעשות את זה כי כי לא עבדתי לא היה לי אפשרות רק אם הייתי מוכרת את הבית זה היה הפתרון הכי טוב אבל, מכיוון שהוא רצה לגור והוא הציע, ואני רוצה לעזור לו... ".

הנתבעת גם הסבירה שהיא כן פנתה מספר פעמים למנוח במהלך השנים בעניין התשלום וביקשה ממנו שיצא מהבית, אך הוא דחה אותה ואמר לה את הדברים הבאים עליהם העידה בפרוטוקול הדיון מיום 5.12.2022, עמ' 249, שו' 32 – עמ' 251, שו' 33):

"... חכי עוד כמה חודשים עוד קצת חכי חכי שעוד מעט הוא יקבל כסף יקנה את הבית שלי, מ. נטע בתקווה ואמון זה לא אומר כך קרה שתמיד היה משהו שגרם לא להצליח לממש את הבטחותיו לגבי קניה או-קיי, הוא לא הצליח למכור את הנגרייה בשל חובותיו הוא חזר ואמר לי שיקבל כסף הם פינו את הבית ביפו ומכספים אלו יוכל לשלם לי תמורת הבית אולם כספי פינוי הבית ביפו לא הספיקו, חמו הבטיח לו אך לא נתן לו כסף הוא קנה את הבית מגן אברהם ותכנן לעבור לגור בו, הוא תכנן לעבור לגור בו... שוב הוא יצר חובות נאלץ למכור את הבית...בזמנים מסוימים לא יכולתי להוציא אותו..."

 

בהמשך העידה הנתבעת, כי המנוח טרם פטירתו אפילו אמר לה שהוא מתכנן לשכור דירה קטנה למגוריו והיא תוכל למכור את הבית (פרוטוקול הדיון מיום 5.12.2022, עמ' 254 שו' 28-15):

"...אפילו לפני שהוא נפטר, לפני שהוא נפטר לא ממש ממש לפני שהוא נפטר, חודשים לפני, ראיתי שהבן אדם קשה לו לחיות בקומה העליונה אז אמרתי לו בוא תגור בסלון תעביר את א., סלון שלך ואת כי היה לו לעלות מדרגות וקשה לו לנשום, אז אמרתי תעביר את זה אז הוא אומר לא אני לא יכול לגור בבית הזה אני אני אשכור לי דירה של חדר חדר וחצי ואני אצא ואז תוכלי למכור,... ואז אמרתי לו ומה איך אתה מה הילדים שלך, איפה הם יהיו,... וזה מה שהוא ענה, הם חמורים גדולים הם הסתדרו זה התשובה שלו היה,..."

 

יודגש כי גרסה זו הוצגה על ידי הנתבעת לראשונה במהלך עדותה בבית המשפט, ויש לראות בכך הרחבת חזית.

94. כשנתבקשה הנתבעת ליישב את הגרסה לפיה, היה על המנוח להעביר לה תמורה עבור הבית לבין אמירתה בהקלטה כי "...הוא לא היה צריך כסף. הוא היה צריך לעשות מהלכים לא מי יודע מה, לא בשמיים..." סיפקה הסברים שאינם מניחים את הדעת, ולנוכח חשיבותם אניח אותם כאן (פרוטוקול הדיון מיום 5.12.2022, עמ' 264, שו' 16 – עמ' 265, שו' 13):

"כב' הש' אילוטוביץ' סגל:  20 שורה 2, כן, הוא לא היה צריך כסף,

עו"ד נביאי:  יש לי את זה גם,

כב' הש' אילוטוביץ' סגל:  היה צריך ללכת לעשות מהלכים לעשות את השינוי לא בשמיים, לסדר את החוב אתה יודע הוא היה דוחה ודוחה דברים, לא בגלל שהוא צריך לתת לך כספים אלא בגלל שהוא צריך לשנות את הרישום, עוד כמה חודשים כי את לא רצית שהנכס יהיה רשום על שמך כי התחילו העיקולים, את לא אומרת תרד ממני א. באמת אני מאוד אוהבת אותך אתה האחיין שלי אבל עם כל הכבוד זה בית שלי נכס שלי, לא יעבור על השם שלך ולהתראות, אתה אומר את זה נושא שצריך לפתור אותו,

העדה, גב' ח.:  כאילו כאילו לא היה צריך לשלם, זה מה שאת אומרת אז כן, הוא היה צריך לשלם, הוא כל הזמן אמר, יש לו,

כב' הש' אילוטוביץ' סגל:  אבל את אמרת משהו אחר,

העדה, גב' ח.:  הוא יקבל הוא יקבל,

כב' הש' אילוטוביץ' סגל:  אבל זה לא מה שאת אמרת לו,

העדה, גב' ח.:  הוא לא היה צריך, וגם וגם אשתו תעזור לו, אשתו נפטרה יש כסף הוא יכול להרשות לעצמו,

כב' הש' אילוטוביץ' סגל:  גברתי את לא זה לא מה שאת אמרת, אמרת לא צריך כסף,

עו"ד נביאי:  גברתי אני יכול להמשיך,

העדה, גב' ח.:  מה זה לא מה שאמרתי אז מה אבל משתמע,

כב' הש' אילוטוביץ' סגל:  לא משתמע,

העדה, גב' ח.:  אני לא סתם אמרתי דברים אז אמרתי דברים לא התנסחתי כמו שמתנסחים בבית משפט, חוץ מזה כל כל השיחה הזאת הייתה כדי להוביל אותו לעו"ד לשבת ולהבהיר בינינו,

כב' הש' אילוטוביץ' סגל:  ומה ציפית זה מעניין, להבהיר שמה, להבהיר את העניינים שמה שהבית שלהם? ומגיע לך כסף,

העדה, גב' ח.:  קודם כל, אני לא ידעתי כמה הם ירשו כמה הם כמה יש להם יש להם אפשרות לקנות או אין להם אפשרות לקנות, רציתי לבוא איתם למקום שיוכל גם לדבר ביניהם לשבת אצל עו"ד,

כב' הש' אילוטוביץ' סגל:  שמה מגיע לך מגיע לך 200 ומשהו אלף שקלים?

העדה, גב' ח.:  לא רק, לא רק,

כב' הש' אילוטוביץ' סגל:  מגיע לך מיליון, מה מגיע לך?

העדה, גב' ח.:  לא שישלמו לי על הבית שיקנה ממני את הבית,..."

95. הנה כי כן, לפנינו שלל טענות עובדתיות חלופיות וסותרות שהציגה הנתבעת ביחס לעריכתו של תצהיר המתנה. כפי שכבר הובהר לעיל, אין להעלאות טענות עובדתיות חלופיות. אין באפשרות הנתבעת לטעון, כי מחד גיסה התצהיר נערך עבור שימוש מול בעלה בלבד, ומאידך גיסה לטעון כי נעשה מתוך כוונה לערוך עם המנוח עסקה מסוימת שלא התממשה בסופו של דבר. המדובר בטענות עובדתיות סותרות ביחס לנסיבות עריכת תצהיר המתנה.
96. הנה כי כן, שעה שלטענת הנתבעת תצהיר המתנה נערך מתוך כוונה לערוך עסקה עם המנוח ומנגד לטענת התובעים הזכויות בבית נרשמו על שם הנתבעת כנאמנה בלבד עבור המנוח, יוצא כי איש מהצדדים לא עומד על הטענה כי תצהיר המתנה שימש לצורך עריכת עסקת מתנה.
97. התוצאה – הדעת נותנת כי אדם לא יחתום על תצהיר המפקיע מידיו את הבעלות על הבית שלטענתו רכש את הקרקע עליו היא בנויה, ושהשקיע כספים שהשיג בקושי רב תוך השבת הלוואות רבות, וזאת מבלי להבטיח קבלת התמורה בעד זכויותיו. לא מצאתי כל היגיון בגרסאותיה השונות של הנתבעת, אשר אינן מתיישבות זו עם זו, ומותירות את עדותה בעניין נסיבות עריכת תצהיר המתנה כלא מהימנה.
98. עתה נעבור לבחינת התרשומות הפנימיות מעיריית אור יהודה.

 (ג) תרשומת עיריית אור יהודה

99. במסגרת שלב גילוי המסמכים הוגשו לתיק תרשומות מטעם מחלקת אכיפת הגביה בעיריית אור יהודה מהן עולה, כי כנגד הנתבעת ננקטו הליכי גביה בגין חוב ארנונה מהשנים 2006-2004 ביחס לבית (נספח 23 לסיכומי התובעים). כאשר בשנים הללו המנוח והתובעים הם שהתגוררו בבית. עם זאת, הם לא נרשמו כמחזיקים של הבית ודרישות החוב הגיעו אל הנתבעת.

 

100. הנתבעת פעלה מול עיריית אור יהודה לשם הסדרת חוב הארנונה, ומהתרשומות הפנימיות של מחלקת אכיפת הגביה עולה, כי ביום 18.2.2013 טענה הנתבעת מול עובדת המחלקה, הגברת לימור פרז, כי "...הנכס נקנה ע"י כל האחים אך אחיה מ. גר שם. פ. אמרה כי אין לה יותר כסף לשלם וביקשה שנעשה לה הנחה. נמסר לפ. כי האחריות של החוב עליה מאחר והיא רשמה את עצמה על הנכס ולא אחת אחיה...". לשם הנוחות יובא העתק התרשומות:

 

 

101. תיעוד זה של דבריה של הנתבעת עולים בקנה אחד עם דבריה בשיחה עם התובע 2. ראו עמ' 33 לתמלול השיחה, שו' 17-7:

"פ.: בטח. אני גם את הפנסיה שלי הוצאתי בשביל לתת לו.

...

א.: לא, זה מפתיע אותי, כי אבא שלי לא היה בן אדם כזה שלוקח.

...

פ.: מה זה לא היה, לא היה לו, לא היה לו כלום. היינו צריכים לתת, גם ש. נתנה וי. נתנה. נתנו, מלא. ... לא יודעת, אבל הם נתנו.

א.: לא, כן, לנו הוא לא אמר שום דבר על זה בחיים".

 

102. בחקירתה טענה הנתבעת, כי מדובר בטעות בתרשומות, והפנתה לטעות נוספת בתרשומת כאשר נכתב ש"מ. הבעל יבוא" בעוד שלבעלה קוראים א. (פרוטוקול הדיון מיום 5.12.2022, עמ' 18 ובהמשך בעמ' 280, שו' 7-6):

"...זה טעות, אני אומרת לכם טעות, זה לא נכון, כמו שהם כתבו שמ. הבעל יבוא, זה הם טעו כאן גם הם טעו כאן".

נזכיר כי שמו של המנוח היה מ., ויתכן כי כשנכתב בתרשומת "מ. הבעל יבוא" הכוונה הייתה למנוח.

103. אומנם, גם הדודה ש. הכחישה שכל האחים עזרו למנוח כלכלית, וטענה כי התרשמות בעיריית אור יהודה לפיה כל האחים שלמו על הבית היא איננה נכונה (פרוטוקול הדיון מיום 306, שו' 10 – עמ' 307, שו' 3). עם זאת, כפי שכבר נקבע, עדותה של הדודה ש. נמצאה כלא מהימנה, ומשכך לא מצאתי ליתן משקל לדבריה.
104. התוצאה – משעה שמדובר בתרשומות פנימיות בלבד שנעשו בעירית אור יהודה ולא בוצעה חקירה על אודותם, לא מצאתי ליתן להן משקל רב. עם זאת, הן נכללות במארג הראיות הכולל, וזאת אף בשים לב כי טענת הנתבעת שם כי "הנכס נקנה על ידי כל האחים", עולה בקנה אחד עם ראיות ועדויות נוספות. דווקא היה מצופה בשלב זה שהנתבעת תבהיר לפקידה כי הבית הוא שלה, וכי יש לפנות ל"מ." בהיותו המחזיק בפועל. הנתבעת בחרה שלא לעדות כן, אלא בחרה דווקא לציין, כי הנכס נקנה על ידי כל האחים ולא על ידה בלבד.
105. עתה אעבור לבחינת תעודת הפסיכיאטר המתייחסת למצבו של המנוח ושהוגש על ידי התובעים לתיק בית המשפט.

(ד) תעודת הפסיכיאטר מיום 25.5.1980  

106. התובעים הגישו תעודת רופא מיום 25.5.1980, שנערכה על ידי הפסיכיאטר ד"ר ג. שגיא (להלן: "תעודת הרופא" – נספח 6 לסיכומי התובעים). תעודת הרופא הוגשה במסגרת הליך שהתנהל בין מדינת ישראל לבין המנוח בבית משפט השלום בתל אביב בתיק מס' 7507/79 בגין עבירות מס בהן הואשם המנוח. מתעודת הרופא עולה כי ביום 7.2.1974 נהג המנוח כשבמכונית נמצא גם אביו ז"ל. בעקבות התאונה נהרג אביו של המנוח. במשך כשנתיים לא תפקד המנוח כראוי על רקע הפרעותיו הנפשיות שהופיעו בהקשר לפגיעותיו ולמות אביו. ב-1975 הוערכה נכותו הנפשית עד 30% לצמיתות ונכות אורתופדית בשיעור של 15% לצמיתות. עוד נכתב כי המנוח עדיין סגור בתוך עצמו, מתקשה לבנות קשרים עם הסביבה, לא הצליח להקים משפחה ותומך באמו שמגלה בו תלות רבה ורואה בו את המשען היחידי שנשאר לה בחיים. לאחר מאמצים רבים הצליח להתארגן בעבודה בנגריה במידה מסוימת. כתוצאה ממגבלותיו לא ניהל חשבונות ולא הגיש דוחות למס הכנסה, נשפט על כך ותלויים נגדו שני עונשי מאסר על תנאי לשלושה חודשים והתנהל נגדו משפט על אותה עבירה. בבדיקה התברר כי המנוח גילה חרטה על העבירות המתוארות. המנוח אובחן כסובל מהפרעות פוסט-טראומטיות. בבדיקה פסיכו-דיאגנוסטית התגלה כאדם הפועל מתחת לפוטנציאל השכלי שלו. ניכרים פערים בתפקודים שכליים מסוימים, ככל הנראה, הקשורים באופיו ובאפקטים שלו. בסיכום ובהמלצות ציין הפסיכיאטר, כי המנוח אינו בעל אופי של עבריין, אך בעל פוטנציאל נפשי מועט. על אף מגבלותיו מגלה מוטיבציה חיובית כדי להצליח בחיים והגיע להישגים מקובלים על ידי מאמצים מרובים. התאונה שקרתה לו בשנת 1974 ערערה בצורה משמעותית את איזונו הנפשי. ידוע בספרות הרפואית שבעלי אופי כמו של המנוח, אינם מגלים מספיק יוזמה וכושר ביצוע ארגוני, כדי לממש את ההתחייבויות ולו אף הפשוטות והשגרתיות.

 

107. לטענת התובעים רישום זכויות הבעלות על הבית לא הוסדרו על ידי המנוח בשל בעיה פסיכולוגית ממנה סבל המנוח, ולשם כך הציגו את תעודת הרופא כדי להוכיח את מצבו דאז (סעיפים 12-11 לסיכום טענות התובעים).
108. אין לכחד כי נראה שמדובר בתעודת רופא, שהוגשה מטעם המנוח במסגרת ההליך המשפטי, שהתנהל בעניינו בגין עבירות מס בהן הואשם. עם זאת, גם הנתבעת טענה כי לאורך כל השנים המנוח היה שרוי במצוקה כלכלית, נפשית ובריאותית (סעיף 7.יד לתצהיר עדותה הראשית של הנתבעת).
109. יתרה מזו, מצבו הנפשי כפי שעולה מתעודת הרופא מתכתב עם טענת הנתבעת עצמה בשיחתה עם התובע 2, שלפיה המנוח כל הזמן דחה את העיסוק בסידור הרישום של הזכויות בבית ולא מסיבות כלכליות.
110. התוצאה – המדובר בתעודת רופא שהוגשה מטעם המנוח במסגרת הליך פלילי שהתנהל כנגדו. משכך לא מצאתי ליתן לה משקל רב. עם זאת, אין חולק ביחס למצבו הנפשי והכלכלי הקשה של המנוח משך כל חייו, ושבשל כך נעשתה העסקה מלכתחילה על שם הנתבעת. לא מן הנמנע כי המצב הנפשי שבו היה שרוי, היה בו כדי לעכב את קידום הסדרת הרישום של הזכויות בבית על שמו.

 

111. עתה אעבור לבחינת טענת התובעים, כי המנוח נהג בבית מנהג בעלים.

(ה) התנהגות המנוח כבעלים של הבית – העדויות והראיות התומכות בטענה זו

112. מהראיות עולה, כי לכל הפחות החל משנת 2000 נהג המנוח בבית מנהג בעלים:

• ביצוע עבודת הגמר בבית – אין חולק, כי המנוח הוא שביצע את עבודות הגמר בבית החל משנת 2000. בסעיף 11 לתצהיר עדותה הראשית הצהירה הנתבעת, כי המנוח "בנה את כל דברי העץ בבית, ארונות, חלונות, דלתות, ריצוף וכל עבודות הגמר...". אומנם, לטענת הנתבעת כל אלה נעשו לפי שיקול דעתה והסכמתה. עם זאת, לא מצאתי את גרסתה בעניין זה מהימנה, משזו אינה עולה בקנה אחד עם עדותה של הגברת מ. כפי שיתואר בהמשך.
• מגורים בבית – אין חולק, כי החל משנת 2002 עבר המנוח להתגורר בבית יחד עם משפחתו, וזאת מבלי שנחתם הסכם שכירות בין המנוח לבין הנתבעת, ובהתאמה גם לא שולמו דמי שכירות חודשיים עבור המגורים בבית. התובעים 2 ו-4 מתגוררים בבית עד היום, וזאת למשך תקופה של למעלה משני עשורים.
• פניה לעורך דין בנוגע להסדרת רישום הזכויות בבית – התובעים הגישו לתיק בית המשפט מסמך מיום 22.2.2012 הנושא את הכותרת "גיליון קבלה והסכם שכר טרחה". על המסמך חתומים עורך הדין עמיחי נביאי והמנוח, שלפיו המנוח "מעוניין בקבלת ייעוץ משפטי להסדרת חובותיו ורישום הבית באור יהודה על שמו וכן סגירת יחידת מגורים נפרדת בקומה המפולשת של הבית..." תוך פירוט שכר הטרחה שיגבה עבור כך (נספח 26 לסיכומי התובעים). לנוכח האמור, אין ממש בטענות הנתבעת כי המנוח במהלך חייו לא טען לזכויות בבית, ולא פעל לקידום רישום הזכויות על שמו (סעיפים 11, 13 ו-18 לכתב ההגנה; סעיפים 7-6 לסיכומי הנתבעת). דווקא מפניה זו לעורך דין אנא למדים על היפוכו של דבר. כך גם לא מצאתי כי יש ממש בטענת הנתבעת שלאחר פנייתו של המנוח לעורך הדין לא הוגשה תביעה מצדו כנגד הנתבעת, ויש בכך כדי ללמד שסביר שקיבל יעוץ שאין לו סיכוי (סעיף 36 לסיכומי הנתבעת). מעיון בהסכם שכר הטרחה כלל לא נראה שמדובר בייעוץ משפטי שמטרתו הגשת כתב תביעה כנגד הנתבעת, אלא דווקא על פעולות שיש לנקוט לצורך הסדרת חובות, רישום הבית וסגירת יחידת מגורים מול גורמים מטעם הרשות למקרקעי ישראל וכדומה. לנוכח הפעולות האמורות נראה דווקא, כי המנוח סבר שהזכויות בבית הן שלו, וניסה לפעול ולקדם את רישום הזכויות על שמו אלא שמהלך זה כאמור לא הושלם.

התובע 1 הצהיר (סעיף 7 לתצהיר העדות הראשית), כי המנוח סיפר לו שבגלל שהיו לו חובות לצדדי ג' אשר היו יכולים לבקש ממנו למכור את הבית ולפרוע את חובותיו, הבית נרשם על שם הנתבעת. עוד הצהיר התובע 1, כי על פי יעוץ משפטי שקיבל, הסיבה שהבית לא הועבר על שם המנוח הייתה בעיית מיסוי – לשם העברת הזכויות בבית על שם המנוח היה צריך לדווח לרשויות המס, ומכיוון שעל פי החוק בשנת 2013 היה צריך לשלם מס שבח, גם בהעברת זכויות בין אחים, הרישום הצריך תשלום כספי בסך של כ-200,000 ₪ (סעיף 8 לתצהיר). דבריו אלה של התובע הם בגדר עדות מפי השמועה שנמסרו לתובע 1 לטענתו מפי המנוח, וככל הנראה מפי עורך הדין עמיחי נביאי בא כוחו, אליו פנה המנוח בשנת 2012 לצורך הסדרת הרישום. כשנחקר מדוע המנוח לא הסדיר את רישום הזכויות בבית על שמו השיב התובע 1 כך (פרוטוקול הדיון מיום 14.6.2021, עמ' 26, שו' 5-3):

"כי ברגע שהוא רצה להעביר את הבית על שמו הוא כבר היה ממש ממש חולה והעניינים התגלגלו לא, לא לכיוון טוב וזה פשוט לא הסתדר לו."

בהמשך הסביר כי למרות שהמנוח פנה בשנת 2012 לעורך דין על מנת להסדיר את הרישום הוא לא השלים את המהלך מטעמים כספיים (פרוטוקול הדיון מיום 14.6.2021, עמ' 28, שו' 24). התובעים בחרו של להעיד את עורך דין נביאי אליו פנה המנוח בעניין, וכך גם הנתבעת. התובע 1 העיד כי במשך כל חייו הוא ידע שהבית נרשם על שם הנתבעת בגלל שלמנוח היו חובות (פרוטוקול הדיון מיום 14.6.2021, עמ' 27, שו' 34-33 וגם בעמ' 31, שו' 7-1). כשנחקר התובע 1 מדוע הוא ואחיו לא פעלו להסדרת הרישום בעוד המנוח היה בחיים השיב (פרוטוקול הדיון מיום 14.6.2021, עמ' 34, שו' 27 – עמ' 35, שו' 2):

"כי אבא שלי, כי אבא שלי היה צריך לעשות את זה כל הזמן הזה והוא, והוא התעכב עם זה..."

כשנשאל התובע 1 מדוע אמם המנוחה לא פעלה להסדרת הרישום הסביר כי (פרוטוקול הדיון מיום 14.6.2021, עמ' 35, שו' 8-6):  

"...אמא לא הייתה מעורבת בעניינים האלה. אבא שלי היה זכר אלפא של כל המשפחה..."

עם זאת בהמשך העיד, כי אמם המנוחה תמיד הפעילה לחצים על המנוח להסדיר את רישום הזכויות בבית על שם התובעים (פרוטוקול הדיון מיום 4.1.2022, עמ' 56, שו' 3-1):

"... היא תמיד אמרה לאבא שלי 'תעביר את הבית על שם הילדים'... היא ניסתה תמיד, היא תמיד לחצה באבא שלי"

התובע 2 הצהיר בסעיף 4 לתצהיר עדותו הראשית כי:

"במשך כל התקופה דודתי פ. החזיקה בנאמנות את הבית עבור אבי וגם כאשר היו סכסוכים בין דודתי פ. לבין אימי היקרה, ש. ז"ל, היא לא טענה דבר וחצי דבר כי הבית שייך לה".

התובע 2 אף הוא העיד כי אמו המנוחה תמיד ביקשה מאביו המנוח להסדיר את רישום הזכויות בבית על שם התובעים, אך אביו הסביר לו שטרם עשה כן, כי "זה מורכב". (פרוטוקול דיון מיום 19.1.2022, עמ' 79, שו' 32-14). עוד נשאל התובע 2 בחקירתו מדוע אם אמו המנוחה כל כך רצתה להסדיר את רישום הזכויות בבית, לא טרחו באמצעות כספי הירושה שקיבלה מאביה להסדיר את רישום הזכויות על שמם. התובע 2 השיב כי הוא חושב שבכספים אלה נעשה שימוש להסדרת חובות רבים שהיו להוריו, וזאת מתוך מחשבה לעתיד שלא להותיר את התובעים עם החובות במידה וילכו ההורים לעולמם. בנוסף עלה מעדותו, כי בכספים אלה גם רכשו למנוח רכב בסך של 74,000 ₪ (פרוטוקול הדיון מיום 19.1.2022, עמ' 80, שו' 17 – עמ' 82, שו' 3).

התובע 2 העיד כי כספי הירושה מאמו המנוחה עברו בעיקר לתובעים ולא למנוח. כשנשאל מדוע לא עשו שימוש בכספים אלה להסדיר את העיקולים ואז את רישום הזכויות בבית השיב כך (עמ' 109, שו' 30 – עמ' 110, שו' 5): "לא יודע. זה החלטות שלו".

מכל מקום, מחומר הראיות עולה כי המנוח אכן פנה בשנת 2012 לעורך דין בכוונה לפעול לשם הסדרת הרישום של זכויות הבעלות בבית, ומכאן יש להניח כי המנוח חשב והאמין באותה העת, כי הבית שייך לו. 

יתרה מזו, הדודה מ. העידה שנעשו ניסיונות של המנוח לקבוע עם הנתבעת פגישות במטרה להעביר את הרישום בבית, אך הנתבעת לא הגיעה (פרוטוקול הדיון מיום 23.5.2023, עמ' 323, שו' 30-21). כשנשאלה על איזה שנים מדובר השיבה כי מתייחסת לתקופה של "כמה שנים לפני שהוא נפטר, ואחר כך בתקופה האחרונה שהוא היה חולה" (פרוטוקול הדיון מיום 23.5.2023, עמ' 328, שו' 22 – עמ' 329, שו' 35).

• תשלום דמי ההיוון על הבית – אין חולק כי בשנת 2016 התובע 2 שילם לרשות מקרקעי ישראל דמי היוון בסך כולל של 31,017 ₪ עבור הבית (נספח 20 לסיכומים). לטענת הנתבעת תשלום זה שולם בגין חוב בטיפול משפטי, לנוכח העובדה שהמנהל הגיש תביעה כנגד הנתבעת (סעיפים 17-16 לסיכומי הנתבעת). עיון במסמכים מעלה, כי התשלום ניתן דווקא בגין: "תשלום מלוא החוב + שכ"ט + הוצ' + דח"ש 2014" ובנוסף "תשלום ע"ח חוב בטיפול משפטי". בסעיף 27 לכתב ההגנה טענה הנתבעת, כי הוסכם בין המנוח לבינה כי:

"הוא משלם את דמי החכירה השנתיים למנהל כל עוד הוא גר בבית כחלק משכ"ד (בנוסף לעבודות הגמר שביצע), הנתבעת להפתעתה גילתה כי המנוח לא משלם את דמי הדח"ש כשקיבלה תביעה מהמנהל דרשה מהמנוח כי ישלם את דמי החכירה השנתיים לאחר שהגיעה לפשרה עם המנהל על גובה התשלומים".

לטענת הנתבעת, התובע 2 שילם את סכום הפשרה בשם המנוח כחלק משכר הדירה שהמנוח היה חייב לה עבור השנים שגר בבית "ועל כן הוא שילם עבור ההיוון במקום להשלים את שכר הדירה, ששולם בשנים הראשונות בעבודות הגמר ואח"כ בתשלום עבור ההיוון" (סעיף 30 לכתב ההגנה).

כמו כן, התובעים הציגו "תעודת היוון לבניה צמודת קרקע" מיום 2.1.2018, אשר מוענה לתובע 2 מטעם רשות מקרקעי ישראל, שלפיה זכות החכירה בבית מהוונת בעקבות תשלום דמי היוון עד ליום 5.9.2076, סוף תקופת החכירה המקורית (נספח 8 לתצהיר עדותו הראשית של התובע 1).

• פנייה לקבלת טופס 4 עבור הבית, עדותו של מר י.ב., הנדסאי הנדסה אזרחית ומכר של התובעים (להלן: "מר ב.") –מר ב. הצהיר, כי המנוח פנה אליו בבקשה שיסייע לו עם הסדרת "טופס 4" והסדרת חריגות הבניה שהיו בבית. המנוח הציג עצמו כבעלים של הבית ומר ב. הכין את המסמכים הנדרשים לצורך תחילת העבודה; פנה לעירייה יחד עם המנוח לקבל הנחיות על הפעולות שיש לבצע לשם השלמת הגשת הבקשה והסדרת הבניה וקבלת "טופס 4" וסגירת יחידת דיור. מטעמים שאינם זכורים לו הטיפול הופסק. מחקירתו עלה, כי היה לו ברור שהמנוח הוא הבעלים של הנכס, ובשנת 2014 הוא התלווה אליו מספר פעמים לעירייה במטרה לפעול לקידום הנושא מולם (פרוטוקול הדיון מיום 19.1.2022, עמ' 143, שו' 24-14).

אומנם, לא ברור כיצד התאפשר למר ב. ולמנוח לערוך בירורים בעניין הבית באותה העת, כאשר אין חולק שהמנוח לא היה הבעלים הרשום. עם זאת, מפעולותיו של המנוח בעניין ניתן ללמוד, כי הוא ראה עצמו והציג עצמו כבעלים של הבית. אציין, כי עדותו של מר ב. היתה מהימנה עליי – בין הבודדות בשלל העדויות שהוצגו לפניי. אמנם, אין בכך כדי לקבוע כי המנוח היה הבעלים של הבית, עם זאת יש בכך כדי ללמד על אומד הדעת של המנוח במהלך חייו ביחס לבעלות על הבית.

מעדותו של התובע 1 עוד עולה, כי לאחר פטירת המנוח הוא פנה לעירייה בניסיון להסדיר את הנושא של "טופס 4", שטרם הוסדר עד היום. אז התברר כי מכיוון שבטאבו הבית עדיין רשום על שם מנהל מקרקעי ישראל אין לו אפשרות להתקדם. בשלב זה הוא פנה לנתבעת "... וכשאני דיברתי עם פ. בואי נעשה על שמנו היא אמרה בסדר גמור, אין שום בעיה, היא רצתה לעשות את זה" (פרוטוקול הדיון מיום 14.6.2021, עמ' 33, שו' 30-1 ובהמשך בפרוטוקול הדיון מיום 4.1.2022, עמ' 47, שו' 30-7).

• ויכוח על גבולות המגרש עליו בנוי הבית, עדותה של הגברת ג.מ. (עדה מטעם התובעים) (להלן: "גברת מ.") – המגרש עליו בנוי הבית מיועד לבניית בית דו משפחתי, כאשר הגברת מ. היא הבעלים של מחצית המגרש ומתגוררת בבית שבנתה בו. הגברת מ. הצהירה, כי רצתה לקנות את המחצית השנייה של המגרש, אך בסופו של דבר מסרה לה הגברת מ' ע., אחותו של המנוח, כי המנוח רכש את המגרש, וכי ברצונו לבנות בית ולגור בו (סעיף 4 לתצהיר). מאחר שהגברת מ. בעלת זכויות במגרש היה צריך את הסכמתה וחתימתה על הבקשה להיתר בניה מיום 2.1981 (סעיף 5 לתצהיר). האחות מ' פנתה לגברת מ. וביקשה ממנה לחתום על הבקשה (סעיף 6 לתצהיר). עוד הוסיפה כי כאשר המנוח ביקש להתחיל את הבניה נחלקו דעותיהם בעניין בניית הקיר המשותף. בסופו של דבר נבנה במרחק מסוים מביתה (ללא קיר משותף) (סעיפים 10-7 לתצהיר). לטענת גברת מ. הנתבעת לא הייתה מעורבת בבניה של הבית והיא אף פעם לא פנתה אליה בנושא כלשהו ביחס לבניה (סעיף 11 לתצהיר). לטענת גברת מ. היא נהגה להביא שתיה לקבלנים שבנו את הבית, והמנוח היה מגיע לפקח ולראות את קצב הבניה ובאותה העת היה גם מבקר אותה (סעיף 12 לתצהיר). המנוח הפסיק את הבניה במשך תקופה ארוכה, ולאחר מכן חזר והמשיך לבנות את הבית (סעיף 13 לתצהיר). לשם הנוחות להלן עיקרי דבריה מדיון ההוכחות (פרוטוקול מיום 28.7.2020, עמ' 4, שו' 9 – עמ' 5, שו' 1):

"ש: מתי נרכש הקרקע.

ת: לפני כשלושים שנה.

ש: בשנת 1990,2000 את לא יודעת.

ת: לא יודעת. הרבה שנים.  היה רווק.

ש: מי היה רווק.

ת: מ. היה רווק.

ש: איך הוא קנה את הבית.

ת: בעירייה הוא קנה את הבית. קנה מהעירייה. הוא בנה את הבית זה נשאר שלד 17-18 שנה.

ש: מתי הוא התחיל את הבנייה על הקרקע.

ת: אני לא יודעת ממתי. היא ביקש ממני שאני אחתום לו, אז חתמתי. אחר כך הוא בא נשוי עם ילד.

ש: פ. לא באה להחתים אותך.

ת: לא.

ש: את מכירה את הטופס של ההיתר. מציגה לך. משנת 1981. מתי היתה אצלך מ. באיזה שנה.

ת:  אני לא זוכרת.  20 שנה שלושים שנה.

ש: אבל על ההיתר חתומה פ.. לא יכול להיות שלא ראית אותה.

ת:לא ראית אותה.

ש: איך את כותבת תצהיר שמ. קנה את הקרקע כשפ. חתומה על ההיתר.

ת: לא יודעת. לא קראו לי.

ש: לא אמרו לך שפ. חתומה על ההיתר.

ת: לא ראיתי את זה.

ש: הגישו לך את ההיתר בניה לחתימה ואת חתמתי.

ת:חתמתי.

ש: אמרו לך שפ. היא זו שמבקשת את ההיתר.

ת: לא. אמרו לי תחתמי וחתמתי.

ש: מי הגיש את הבקשה להיתר בניה.

ת: מ.. תשאלי את העירייה אני לא יודעת.

ש: מי זאת שבאה להחתים אותך על ההיתר.

ת: מ' אמרה לי לחתום".

 

לא מן הנמנע שכאשר התבקשה הגברת מ. לחתום על טופס היתר הבניה הוא טרם היה חתום על ידי הנתבעת, ולאחר חתימתה של הגברת מ. חתמה הנתבעת על הטופס וזה הוגש בשתי חתימות כנדרש. פרוטוקול מיום 28.7.2020, עמ' 5, שו' 34-24:

"ש:  את עשית תצהיר. במסגרת התצהיר את אומרת שמי שבעל הבית זה מ..

ת: כן. מ..

ש: למה את אומרת את זה.

ת: אני ראיתי רק את מ.. רק מ. בונה. מוציא מביא. רציתי לראות מה הוא עושה. אני רציתי להחליף את הריצוף, הלכתי לראות מה מ. עשה לבית.

ש:חוץ ממ. את מי עוד ראית שם.

ת:  יום אחד ראיתי את האמא עמדה שם בגינה השניה, אמרה אני אמא של מ.. אמרתי נעים מאוד מה תגידי לה. זה מה שאמרתי.

ש: את פ. פגשת פעם.

ת: אמרתי לה פ. יכול להיות עם המשפחה, רק בשבעה פגשתי אותה. גם עכשיו אם אראה אותה לא מכירה אותו".

ובהמשך פרוטוקול מיום 28.7.2020, עמ' 6, שו' 12-9:

"ש: את רצית באיזה שלב לקנות את הקרקע.

ת: רצינו לקנות, אני אמרתי לבעלי בוא נקנה את האדמה.

ש: איזה אדמה. איפה.

ת: אדמה של מ.. קצרה כזו. מ' אמרה לי שאח שלי קנה, אז אמרתי שיהיה לו במזל טוב".

פרוטוקול מיום 28.7.2020, עמ' 6, שו' 23-19:

"ש: בעצם את לא באמת יודעת מי הבעלים של הקרקע.

ת: לא.

ש:את לא ראית את הניירות.

ת:אני לא יודעת. אני לא משקרת. אין שיחה בינינו. אני אומרת מה שראיתי. ואחרי שבנה אז עם הילדים". 

מעדותה של הגברת מ. עולה, כי היא לא הייתה בקיאה בפרטי העסקה של רכישת הבית. עם זאת, מדברים שאמרה לה האחות מ' ומעצם העובדה שהמנוח עשה את עבודות הגמר והתגורר בבית היא הסיקה על בעלותו של המנוח בזכויות בבית. מן עדות זו עולה, כי כבר משנת 1981 המנוח היה מעורב בבניית הבית, וזאת בניגוד לגרסתה של הנתבעת בעניין.

• עדותו של מר ד.א. – (בשים לב שבתמלול פרוטוקול הדיון צוין שמו בטעות כ"מר ו"). מר ד.א. שכר מתחם עבודה בנגריה של המנוח, ועבד ממנה באופן יומיומי (להלן: "מר א."; סעיף 3 לתצהיר). מר א. נפגש מספר פעמים עם הנתבעת בנגריה, והיא אף רכשה ממנו רכב (סעיף 4 לתצהיר). מר א. הצהיר כי "במשך הזמן מ. סיפר לי שהוא דייר מוגן בדירה ביפו אשר בבעלות עמידר וכי הדירה מועמדת להריסה והוא זכאי לקבל פיצוי מעמידר אולם הוא חשש שאם תהיה לו דירה באור יהודה אז הוא לא יהיה זכאי לפיצוי" (סעיף 5 לתצהיר). בשנת 2007 נחתם חוזה בין מר א. לבין המנוח לרכישת הדירה של המנוח ברחוב YYYY ביפו (להלן: "הדירה ביפו"). הדירה נרכשה תמורת 47,000 דולר בתוספת תשלום חובות עמידר שהיו למנוח בגין הדירה, וכן תשלום דמי רכישה (סעיף 6 לתצהיר). החוזה מיום 7.2.2007 צורף כנספח לתצהיר. באותה תקופה המנוח סיפר למר א. שהבית שייך לו ובעקבות הבניה של הבית יש לו עדיין חובות לנתבעת, והוא חייב לה כסף ואחת הסיבות שבגינה הוא מוכר את הדירה ביפו היא כדי להשיב לה את הכספים שהוא חייב לה (סעיף 7 לתצהיר).

בחקירתו העיד מר א., כי הוא הכיר את המנוח משנת 2001 (עמ' 12, שו' 28) ועד ליום מותו (עמ' 15, שו' 10-9). מעדותו של מר א. עולה, כי הוא אינו בקיא בפרטי העסקה לרכישת הבית, אך מסיפורים שסיפר לו המנוח הוא למד כי הבית שייך לו. המנוח סיפר לו שהוא זה שבנה את הבית (פרוטוקול הדיון מיום 14.6.2021, עמ' 13, שו' 34-11):

"ש: מי רכש את הבית?

ת: אני יודע שמ., שמ. רכש את הבית.

כב' הש' אילוטוביץ' סגל:    איך אתה יודע?

העד מר ו.: מסיפורים שלו... הוא דיבר הרבה, אני הייתי, אני אגיד, אני אסביר קצת בקצרה. כאילו, אני שכרתי פינת נגרייה בנגרייה אצלו והייתי עובד בתקופה הראשונה, בשנים הראשונות הייתי עובד שם יום יום, היינו יושבים ומשוחחים יום יום ומהסיפורים שלו, הבנתי שיש לו בית באור יהודה והוא משפץ אותו, הוא בנה אותו לאט לאט בשלבים,

עו"ד ניר: יש לו בית, זה לא אומר שזה שלו.

העד מר ו.: אני לא אמרתי, אני אומר, אני אומר מה אני יודע...

עו"ד ניר: זאת אומרת, אתה יודע שיש לו בית, אתה לא יודע שהוא קנה אותו.

העד מר ו.: אני, אני יודע מהסיפורים, ממה, ממה שאני אמרתי לך.

כב' הש' אילוטוביץ' סגל: מה הוא בדיוק אמר לך?

העד מר ו.:  כן, הוא אמר לי שיש לו בית באור יהודה, שהוא בונה, שהוא בנה אותו, הוא עזב את הבית ב, ב, מאחרי הנגרייה היה להם בית שהם פינו אותו, עמידר פינה אותו כי היה, היה לו צו סכנה והוא רכש אדמה באור יהודה ובנה בית בשלבים. כל הזמן הוא היה, זה, באיזשהו שלב כשהוא היה מוכן אז הוא עבר אליו.

עו"ד ניר: ולמה הוא רשם את הבית על שם אחותו?

העד מר ו.: אין לי מושג".

 

תחילה כשנשאל מר א. מדוע לא נרשם הבית על שמו של המנוח השיב, כי אין לו מושג. עם זאת, כשהופנה לסעיף 5 לתצהירו והתבקש להבהיר את הצהרתו על חשש של המנוח מכך, שאם הבית ירשם על שמו הוא לא יהיה זכאי לפיצוי בגין פינויו מביתו ביפו, רק אז התייחס לדברים והדגיש, כי בשל חלוף השנים לא יכול לציין מה אמר לו המנוח במפורש. עם זאת, ציין כי מרוח הדברים למד על החשש של המנוח מרישום הבית על שמו פן לא יקבל פיצוי מעמידר בגין הפינוי מביתו שביפו. וכך העיד (פרוטוקול הדיון מיום 14.6.2021, עמ' 14, שו' 26-1):

"ש: למה הוא לא העביר את הבית אליו?

ת: גם כן אין לי מושג...

עו"ד ניר:   אבל אתה אומר בתצהיר שלך שהוא רשם את הבית על שמו בגלל שרצה פיצוי על יהודה הימית.

עו"ד נביאי: סליחה, איפה זה כתוב? ...

כב' הש' אילוטוביץ' סגל:    סעיף 5... במשך הזמן מ. סיפר לי שהוא דייר מוגן בדירה ביפו בבעלות עמידר וכי הייתה הדירה מועמדת להריסה והוא יהיה זכאי לפיצוי הולם אולם הוא חשש שאם תהיה לו דירה (לא ברור),

העד מר ו.: אז הוא סיפר לי על הבית ... בנגרייה שהייתה שם ב, מאחרי הנגרייה, וכשהוא היה צריך לקבל בית במקום עבורו כי פינו אותו משם, אז הוא לא רצה, כנראה הוא לא רצה שייתנו לו דירה אחרת, נתנו לו דירה אחרת במקום ביפו, ,אז יכול להיות שזה הסיבה שפשוט הוא לא רשם את זה על שמו באור יהודה, אני, (לא ברור),

עו"ד ניר:   זאת אומרת, אתה מעלה השערה, זה לא שהוא אמר לך את זה.

העד מר ו.: לא, זה היה, זה היה שיח שם, אז אני, זה עבר הרבה שנים אז,

ש: מה זאת אומרת היה שיח שם? הוא אמר לך את זה?

ת: זה היה סוג של, כן, משהו כזה. אני לא יכול להגיד בפירוש איך זה, אבל זה היה כאילו רוח הדברים".

מר א. העיד שאת הדירה ביפו רכש מהמנוח בשנת  "2009... אני חושב, 2008... משהו כזה. כן, אני לא זוכר בדיוק את התאריכים" (פרוטוקול מיום 14.6.2021, עמ' 15, שו' 32 – עמ' 16, שו' 4). מעיון בחוזה המכר עולה כי הוא נערך ביום 7.2.2007. מר א. העיד כי תמורת הדירה ביפו שילם לידי המנוח סך של 47,000 דולר ובנוסף לכך הסדיר תשלומי חובות שהיו בקשר עם הדירה (חוב לעמידר, חוב ארנונה וכו' – (פרוטוקול מיום 14.6.2021, עמ' 18, שו' 14-11). הסדרת החובות הייתה דרושה לצורך ביצוע עסקת המכר, שכן המדובר היה בדירת עמידר ונדרש להסדיר את תשלום דמי המפתח (פרוטוקול מיום 14.6.2021 עמ' 15, שו' 23-11; עמ' 16, שו' 34-27).

מר א. העיד שכשהמנוח הציג אותו בפני הנתבעת הוא אמר שכספי תמורת מכר הדירה ביפו ישמשו בין היתר להחזרת כספים לנתבעת. מר א. לא ידע לפרט מהו הסכום שהמנוח היה חייב לנתבעת (פרוטוקול מיום 14.6.2021, עמ' 22, שו' 9 – עמ' 23, שו' 12):

"כב' הש' אילוטוביץ' סגל:  ... כשהוא אומר שיש לו חובות לאחותו פ., אתה יודע כמה חובות?

העד מר ו.: לא, אין לי מושג.

ש: האם אי פעם ראית אותה באה אליו ואומרת לו מ., שלם לי את החובות? או אתה חייב לי כסף?

ת: אני, אני, במספר פעמים שהיינו בנגרייה, פ. הייתה, בחלק מהפעמים הייתה בנגרייה ומ. הכיר בנינו ואחר כך, אנחנו גם הכרנו באופן נפרד כי היא קנתה ממני רכב... אני לא יודע את הדברים האלה, אני אומר כאילו איך אני, מה ההיכרות שלי, ובאחת הפעמים אפילו שכאילו הוא הציג בפנינו את פ. ואמר הנה, זה ד., הוא קנה, הוא קונה ממני את הנכס, את הנכס בזה וחלק מהכסף כאילו הוא יצטרך להעביר לה, זה כאילו, זה רוח הדברים שאני כאילו,

עו"ד ניר: שקר.

העד מר ו.: שמעתי שם בנגרייה ולא,... ולא פעם אחת כאילו, אולי,

ש: והיא הייתה נוכחת?

ת: היא הייתה נוכחת, בפעם אחת היא הייתה נוכחת,

ש: שמה הוא אמר לך בדיוק?

ת: הוא אמר לי ש, הוא הכיר בנינו ואמר לנו הנה זה, פ. זה ד. הוא קונה את הנכס ושחלק מהכסף הוא יצטרך גם, זה כסף כאילו שהוא חייב, חלק מהכסף שהוא חייב.

ש: שהוא חייב לה.

ת: כן, ...".

113. מר א., מר ב. והגברת מ. הם שלושה עדים מטעם התובעים. עדים אלה הם אינם בני משפחה ואינם מעורבים בסכסוך המשפחתי. עדותם הייתה מהימנה עליי וממנה ניתן ללמוד על כך שהמנוח הציג עצמו בפניהם כבעל זכויות הבעלות בבית.
114. התוצאה – מן האמור עולה, כי המנוח נהג בבית מנהג בעלים ואף הציג עצמו ככזה מול צדדים שלישיים. איך בכך כדי לקבוע כי המנוח היה הבעלים של הבית, עם זאת, סוגיה זו מצטרפת למכלול הראיות שהוצגו.
115. עתה אעבור לבחינת טענת התובעים, כי לנתבעת לא הייתה היכולת הכלכלית לרכוש את הבית בעצמה.

(ו) היעדר יכולת כלכלית של הנתבעת

116. לצורך בחינת הנתונים הכלכליים חשוב להעיר, כי בתקופות הרלוונטיות חלו שינויים במטבע בישראל: עד ליום 24.2.2980 היתה בשימוש הלירה הישראלית; מיום 24.2.1980 ועד ליום 4.9.1985 הוחלף השימוש בלירה ישראלית לשימוש בשקל ישן; מיום 4.9.1985 הוחלף השקל הישן בשקל חדש.
117. כאמור, ביום 15.12.1978 נחתם בין הנתבעת לבין רשות מקרקעי ישראל הסכם פיתוח. מסעיף 4(ג)(1) להסכם הפיתוח עולה, כי עד לאותו יום שולמו על ידי הנתבעת סך של 96,000 ל"י. מסעיף 4(ג)(2) להסכם הפיתוח עולה כי נדרש היה להפקיד דמי שימוש בסך 1,200 ל"י לשנה וכי עבור השנים 1981-1978 כבר שולמו על ידי הנתבעת 3,600 ל"י במעמד החתימה על ההסכם. כלומר, עד ליום 15.12.1978 היה על הנתבעת לשלם סך של כ-100,000 ל"י.
118. כאמור בסעיף 11 לעיל, ביום 1.1.1982 נחתם בין הנתבעת לבין הקבלנים, אחים כדורי בע"מ, חוזה בקשר עם בניית בית המגורים על הקרקע. לפי החוזה התשלום בעד הבנייה היה בעלות של 560,000 שקל (ישן). בסעיף יא לחוזה צוין, כי במעמד חתימת החוזה שולם סך של 160,000 שקל (ישן), וכי עד סוף ינואר 1982 ישולם סך נוסף של 190,000 שקל (ישן). יתר הסכומים ישולמו לפי קצב התקדמות הבניה (נספח ג' לכתב ההגנה).
119. לטענת התובעים לנתבעת לא הייתה היכולת הכלכלית לרכוש את הקרקע ולממן את בניית הבית. על כך ניתן ללמוד לטענתם מתלושי שכר וטפסי 106 שהציגה הנתבעת ומעדויותיהן של הדודות י. ומ..
120. לעומתם טענה הנתבעת כי היה לה את כל הסכום הדרוש לרכישת הקרקע (כ-100,000 ל"י). לצורך מימון עלויות הבניה של הבית (560,000 שקל ישן) טענה הנתבעת, כי נטלה הלוואת ממקום עבודתה, ממכריה ומאחותה ש. אשר העידה בעניין זה.
121. הנתבעת העידה כי בשנת 1978 לא נטלה הלוואות כלל, כי היה לה את כל הסכום הדרוש לרכישת הקרקע (פרוטוקול הדיון מיום 5.12.2022, עמ' 207, שו' 26). בהמשך כשהייתה צריכה לשלם בשנת 1982 לקבלנים עבור בניית הבית סך של 560,000 שקל (ישן) אכן לא היה לה מספיק כסף והיא לקחה הלוואות בעיקר ממקום העבודה (פרוטוקול הדיון מיום 5.12.2022, עמ' 209, שו' 12-9).

בקדם המשפט טענה הנתבעת כי (פרוטוקול הדיון מיום 3.12.2019, עמ' 1, שו' 15-12):

"עבדתי מגיל 16 כפקידה, 120,000 ל"י היה לי. אח שלי גם נתן, מעט, הלווה לי והחזרתי לו בהמשך. עבדתי מאוד קשה. לא קניתי עוד דירה. אנחנו מתגוררים בדירה שבעלי קיבל מההורים מתנה.".

בחקירתה העידה הנתבעת שגם המנוח בעצמו הלווה לה סך של כ-50,000 שקלים והיא החזירה לו אותם (פרוטוקול הדיון מיום 5.12.2022, עמ' 257, שו' 30-29):

"עו"ד נביאי: לא רק שאת לא אומרת את זה בכתבי טענות שלך שמ. ע. חייב לך 250000 שקל, את הסברת יותר את כתבת בתצהיר שלך, שהוא נתן לך הלוואה של 50000 שקל,

העודה, גב' ח.: כן במהלך שהייתי צריכה לבנות, הוא נתן לי, עד 50,000, עד, ואני החזרתי לו הכל, "

עדות זו של הנתבעת אינתה מתכתבת עם עדויות קודמות שלה ושל אחרים, לפיהן למנוח היו חובות ונזקק באופן קבוע לתמיכה מכלל בני משפחתו.

122. הנתבעת ילידת דצמבר 1953 (פרוטוקול הדיון מיום 5.12.2022, עמ' 202, שו' 31). כלומר, בשנת 1978 במועד שבו נערך המכרז לרכישת הקרקע, עליה בנוי הבית, הייתה כבת 25 שנים. הנתבעת העידה שהחלה לעבוד מיד עם סיום הלימודים, קרי בשנת 1969. הנתבעת שירתה בצה"ל במשך כארבעה חודשים בלבד, וזאת בעקבות הנסיבות הקשות שפקדו את חיי המשפחה בעקבות תאונת הדרכים, שבה נהרג אביה ז"ל. מאז שחרורה מצה"ל חזרה למעגל העבודה. עד לשנת 1978 עבדה כ-8 שנים. החל משנת 1974 עבדה כמזכירה ב-כור, ולפני כן עבדה בחברת יקירה פריד ומכרה ציוד משרדי וקיבלה אחוזים על המכירות (פרוטוקול הדיון מיום 5.12.2022, עמ' 202 – עמ' 204).
123. בחינת הראיות ובכלל זה תלושי השכר וטפסי 106 שהציגה הנתבעת במהלך חקירתה מעלה, כי לא מן הנמנע שאכן היה בידיה של הנתבעת הסכום הדרוש לרכישת הקרקע.

כך למשל, על פי גיליון משכורת לחודש אוקטובר 1978 היתרה לתשלום הייתה על סך 4,513 ל"י; על פי גיליון משכורת לחודש נובמבר 1978 היתרה לתשלום הייתה על סך 6,910 ל"י. כלומר, בחודשיים אלה השתכרה הנתבעת סך של כ-11,400 ל"י (המסמכים הוגשו לתיק בית המשפט ביום 19.2.2022).

כמו כן, מטפסי 106 שצירפה הנתבעת לתצהיר גילוי המסמכים מטעמה (ת/24 – ת/25) עולה, כי הכנסתה השנתית של הנתבעת לשנים 1977/78 בעבודתה בחברת "כור מחשבים" עמדה על סך של 37,827 ל"י (לאחר ניכויים) ולשנים 1978/79 עמדה על סך של 70,687 ל"י (לאחר ניכויים).

יתרה מזו, הציגה הנתבעת אישור מקרן הפנסיה, כי הנתבעת היתה חברה בקרן מתאריך 12/1974 ועד 12/1978 וכי ביום 5.7.1979 שולמו לנתבעת סך של 34,699 ל"י. המדובר בכשליש מהסכום הראשוני ששולם עבור רכישת הקרקע (נספח י' לכתב ההגנה).

124. לכך יש להוסיף את מצבו הנפשי של המנוח בשנת 1978 לאחר התאונה הקשה, כפי שעולה מתעודת הפסיכיאטר שצרפו התובעים עצמם, ממנה ניתן ללמוד דווקא על היעדר יכולת כלכלית של המנוח במועד המכרז לרכישת הקרקע. התובע 2 נחקר לגבי מסמך הנושא כותרת "הודעה על מכירת מטלטלין" מטעם "אגף מס הכנסה ומס רכוש-מחסן הוצאה לפועל", שלפיה מיטלטלין של המנוח שעוקלו ביום 31.3.1978 נמכרו תמורת 1,530 ל"י במכירה פומבית שהתקיימה ביום 19.9.1978. לשם הנוחות להלן העתק מההודעה:
125. מן האמור עולה, כי במועד עריכת המכרז המנוח היה שקוע בחובות עד כדי מכירת מיטלטלין לצורך הסדרתם. כשנשאל התובע 2 כיצד יתכן שבאותה תקופה שבה היה מצוי המנוח בקשיים כלכליים רכש את הקרקע עליה בנוי הבית השיב, כי המנוח עבד קשה כל חייו מגיל 16, ושאף יתכן שהיה צפוי לקבל פרויקט גדול שיכניס סכום כסף משמעותי ובסופו של דבר הסביר שהאחיות סייעו לו ברכישת הקרקע (פרוטוקול הדיון מיום 19.1.2022, עמ' 78, שו' 33-1):

"כב' הש' אילוטוביץ סגל: בשנת 78, היה מצוי בקשיים כלכליים קשים, הוצאה לפועל נושפת בעורפו, אין לו 1,530 לירות כדי לקנות מטלטלין של הדירה שלו, ומעקלים לו, יש לו את הכסף לשיטתכם לקנות קרקע?

עו"ד ניר בוארון: זה היה עיקול בנגרייה. לא בדירה.

העד, מר א. ע.: מה זה היה בנגרייה?

כב' הש' אילוטוביץ סגל:            זה לא משנה. אין לו את הסכום בשקלים בלירות סליחה,

העד, מר א. ע.:  תראי. אבא שלי, הוא עבד מגיל 16 ... אני אומר שהוא פשוט עבד קשה כל החיים. יכול להיות שהייתה לו תוכנית, היה לו איזה פרויקט באופק, אני גם, אני עובד בעסק שלו, כן? אז, לפעמים נכנסים פרויקטים שיכולים להיות עתידיים ויכול להיות שזה פרויקט מטורף שיסדר לי עכשיו תקופה.

כב' הש' אילוטוביץ סגל:            אדוני אני שואלת אותך שאלה, לא מדברת על אופן פעולה. אדם,

העד, מר א. ע.: לא. יכול להיות, זה מה שאני חושב.

כב' הש' אילוטוביץ סגל:            אדוני אין מה חושב. עובדתית.

העד, מר א. ע.: שיכול להיות שקרה. אני לא יודע מה קרה בדיוק ועל מה הוא חשב. ...

כב' הש' אילוטוביץ סגל:            לא אז תסביר, איך הוא קנה? מאיפה היה לו את הכסף אם באותו זמן הוא בחובות?

העד, מר א. ע.: לא באמת, זה זה בדיוק מה שהיה. שהאחיות עזרו לו.

עו"ד ניר בוארון: זאת אומרת שהאחיות קנו את הקרקע?

ת: האחיות עזרו לאבא לקנות את הקרקע, עוד הפעם".

126. בשונה מהסכום לרכישת הקרקע בשנת 1978, לא מצאתי בחומר הראיות הוכחה, כי לנתבעת הייתה היכולת הכלכלית לממן את עלויות בניית הבית. מטפסי 106 שצירפה הנתבעת לתצהיר גילוי המסמכים מטעמה (ת/26) עולה, כי הכנסתה השנתית לשנת 1983 בחברת "תדיראן" עמדה על סך של 512,136 שקלים ישנים (לאחר ניכויים). יודגש כי ההסכם עם הקבלנים על סך 560,000 שקלים ישנים נערך בשנת 1982 ואין במשכורתה של הנתבעת בשנת 1983 כדי לאמוד את הכנסתה בשנה הרלוונטית, שהרי בשנים אלה ידעה מדינת ישראל אינפלציה ואין ערכו של השקל הישן בשנת 1982 כערכו בשנת 1983. עם זאת, ביחס לשנת 1982, היא השנה הרלוונטית בענייננו, הציגה הנתבעת שני טפסי 106 שונים מחברת "תדיראן", ומשכך לא ברור מהי הכנסתה השנתית לאותה שנה (ת/25 ו-ת/27).
127. הנתבעת העידה כי חברתה ציפי הראל ז"ל הלוותה לה סך של 109,000 שקלים ישנים והיא החזירה לה את הסכום בצ'ק בשנת 1984. לטענתה היא מצאה את הצ'ק והוא נמצא בידיה (פרוטוקול הדיון מיום 5.12.2022, עמ' 215, שו'  32-28 ובהמשך בעמ' 226, שו' 19-8). לטענת הנתבעת הסכומים ניתנו לה כהלוואה מבלי שנערך הסכם בכתב אלא "הדברים שלנו היו בעל פה" (פרוטוקול הדיון מיום 5.12.2022, עמ' 216, שו' 16-5). חרף שהותר לנתבעת בהחלטה מיום 5.12.2022 להגיש את המסמכים להוכחת טענה זו לא עשתה כן (ראו עמ' 229 לפרוטוקול הדיון מיון 5.12.2022). גרסתה של הנתבעת בעניין זה אינה מהימנה עליי, ואלה לא גובו באסמכתאות חרף טענתה של הנתבעת כי יכלה לעשות כן.

 

128. הנתבעת גם העידה כי הייתה "מתגלגלת" מהלוואה להלוואה וכך הסבירה (פרוטוקול הדיון מיום 5.12.2022, עמ' 216, שו' 29-17):

"אז אני אומרת שגלגלתי, שוב אני אומרת לקחתי ממישהו, ... לקחתי מר' כסף... הייתי צריכה להחזיר לה ולא היה לי, אז הייתי לוקחת ממישהו אחר, והייתי מחזירה לר' ואז אני חייבת למישהו אחר, ...וככה עשיתי את זה,... אבל במשך השנים אני לא מדברת על שנה אחת...".

טענה זו של הנתבעת אינה ברורה לי, שהרי בסופו של יום הלוואה יש להשיב. נטילת הלוואה מאחד כדי להשיב לאחר עדיין מותירה את הנתבעת בחוב, ודרך פעולה זו מעידה על היעדר יכולת כלכלית. מה גם שהנתבעת לא הביאה אף חברה ליתן עדות בנוגע להלוואות הנטענות, ולכך כאמור יש נפקות.

129. בשל חומרת הדברים, מצאתי להעיר כי פעמים רבות במהלך חקירתה של הנתבעת, התערבה באת כוחה תוך שהעירה הערות והשתמשה בשפת גוף כדי לנסות ולסייע לנתבעת במתן תשובותיה. בית המשפט נדרש להעיר על כך בניסיון לגרום לבאת כוחה של הנתבעת לחדול מהתנהלות זו, ואף נדרש למתן החלטות לשם כך. כך למשל בהחלטה במהלך הדיון מיום 5.12.2022 (פרוטוקול הדיון מיום 5.12.2022, עמ' 252, שו' 17-12): "מובהר בזאת שבא כוח הנתבעת מכניסה לה מילים לפה". בהחלטה נוספת נקבע כי (פרוטוקול הדיון מיום 5.12.2022, עמ' 218, שו' 8-1): "מובהר בזה כי אם עוד פעם אחת באת כוח הנתבעת עוה"ד רבקה ניר תגיד מילים על מנת לעזור ללקוחה שלה במהלך החקירה יושתו עליה הוצאות" (ראו הפניות נוספות בנספח 2 לסיכומי התשובה).

 

עתה אעבור לבחון את העדויות שהונחו לפניי:

 

עדותה של הדודה ש.

 

130. לתמיכה בטענותיה בנוגע לבעלותה בבית, הגישה הנתבעת תצהיר עדות ראשית מטעמה של הדודה ש.. כפי שהוזכר הדודה ש. נתבעה גם היא על ידי התובעים בתביעה לפירוק שיתוף של דירת הסבתא. בנקודה זו אחזור ואדגיש, כי המשפחה נחלקה לשתי מחנות. במחנה האחד התובעים, הדודה י. והדודה מ.. במחנה השני, הנתבעת והדודה ש..

 

131. בתצהיר העדות הראשית של הדודה ש. נטען, שהנתבעת היא שרכשה את הקרקע, ובנתה עליו את הבית והיא סייעה לה כלכלית לעשות כן. הדודה ש. טענה שהעבירה לנתבעת כספים רבים ובידיה הוכחות רק על 83,000 ₪ (סעיפים 15-14 ו-20 לתצהיר עדותה הראשית של הדודה ש.). הדודה ש. טענה כי המנוח עזר לנתבעת בתכנון הבית עם המהנדס, והנתבעת היא שחתמה על ההסכם עם הקבלן בנוכחותו של המנוח והמהנדס (סעיפים 18 ו-20 לתצהיר). הדודה ש. טענה שכשהנתבעת לא הצליחה לסיים את הבניה היא רצתה למכור את הבית, והמנוח הציע לקנות אותו באמצעות כספי התמורה שיקבל כשימכור את הנגרייה (סעיף 25 לתצהיר). המנוח לא הצליח למכור את הנגרייה והתוכניות לא יצאו לפועל, עם זאת, המנוח הציע לסיים את עבודות הגמר בבית תמורת מגוריו בבית (סעיפים 27-26 לתצהיר). הדודה ש. טענה כי הוסכם בין המנוח לבין הנתבעת, כי הוא יגור בבית על חשבון עבודות הגמר ותשלום חשבונות (מים, חשמל, ארנונה) ותשלום שנתי למנהל, כך שלנתבעת לא יהיו הוצאות על הבית (סעיף 28 לתצהיר). הדודה ש. טענה כי כל המשפחה, האחיות, אשתו של המנוח והתובעים תמיד ידעו שהבית שייך לנתבעת (סעיף 32 לתצהיר).

 

132. מעיון בספחי צ'קים המצורפים לתצהירה עולה, כי הם מהשנים 1982-1980 ומשכך ברור כי לא מדובר בשקל חדש אלא בשקל ישן. כמו כן לא הוכח כי סכומים אילו אכן הועברו לנתבעת, למעט סך של 39,600 שקלים ישנים שהועברו במהלך שנת 1982 ועוד סך נוסף של 7,745 לירות משנת 1981.

 

133. הדודה ש. העידה כי הנתבעת לא ביקשה מהמנוח כספים אלא ממנה והיא ביקשה עבורה הלוואות מחברות (פרוטוקול הדיון מיום 5.12.2022, עמ' 301, שו' 3-1), וכי המנוח ביקש מהנתבעת להתגורר בבית באופן זמני עד שימצא בית אחר חלופי, ותמורת מגוריו הוא ישלים את הבניה (פרוטוקול הדיון מיום 5.12.2022, עמ' 301, שו' 8-6).
134. כזכור, כשנשאלה הדודה ש. אם זה בסדר לרמות את מס הכנסה השיבה באופן נחרץ בחיוב (פרוטוקול הדיון מיום 5.12.2022, עמ' 301, שו' 27 – עמ' 302, שו' 5). לנוכח אמירותיה של הדודה ש. ובשים לב לפילוג העדויות של הדודות בהתאמה לסכסוך המשפחתי בעניין דירת הסבתא, ומההתרשמות הבלתי אמצעית ממנה, לא מצאתי את עדותה של הדודה ש. מהימנה בכל היבט.
135. יצוין, כי כאשר הדודה ש. נשאלה אם הנתבעת סייעה בכלכלת הבית כשהתגוררו יחד בבית האם המנוחה, השיבה כי הנתבעת בקושי עבדה והיא לא זוכרת אם הנתבעת החלה לעבוד מיד עם שחרורה מהצבא (פרוטוקול הדיון מיום 5.12.2022, עמ' 304, שו' 29 – עמ' 305, שו' 9):

 

"כב' הש' אילוטוביץ' סגל: כולם גרים וכולם עוזרים אחד לשני,

העדה, גב' ג.:  נכון אז מה זה כולם עוזרים י. לא עבדה י. הייתה ילדונת,

כב' הש' אילוטוביץ' סגל:  אה י. לא עבדה,

העדה, גב' ג.:  פ. גם כן בקושי,

כב' הש' אילוטוביץ' סגל:  בקושי עבדה,

העדה, גב' ג.:  אבל שחררו אותם,

כב' הש' אילוטוביץ' סגל:  אז שחררו אותה,

העדה, גב' ג.:  שחררו אותה מהצבא,

כב' הש' אילוטוביץ' סגל:  אבל מהרגע ששחררו אותם מהצבא היא עבדה,

העדה, גב' ג.:  אין לי מושג אם היא עבדה באמת לא זוכרת דבר כזה,

כב' הש' אילוטוביץ' סגל:  אבל גרת איתה בבית, את לא זוכרת שהיא עבדה?

העדה, גב' ג.:  לא זוכרת שהיא עבדה איך שהיא השתחררה היא עבדה, לא,

עו"ד ניר:  איזה גיל מאיזה גיל?

כב' הש' אילוטוביץ' סגל: לא להפריע אז מהרגע שהשתחררה היא כן עבדה,

העדה, גב' ג.:  אולי כן עבדה אבל אני באמת לא זוכרת,..."

136. הנה כי כן, לא מצאתי כי היה בעדותה של הדודה ש. כדי לחזק את טענת הנתבעת כי היו לה הכספים הדרושים לרכישת הבית ולבנייתו בהמשך.

עדותה של הדודה מ.

137. בסעיף 7 לתצהיר עדותה הראשית טענה הדודה מ. כי:

"הואיל ומצבו הנפשי והפיזי לאחר תאונת הדרכים היה בכי רע, התגייסנו המשפחה והחלטנו לסייע לו ברכישת קרקע לבניית בית מגורים באור יהודה".

 

עוד טענה הדודה מ., כי כולם יחד גייסו את הכסף לרכישת הקרקע ובניית הבית ובכלל זה כספים שהיא עצמה נתנה, כספים שהאם המנוחה נתנה מכספי הפיצויים שקיבלה מתאונת הדרכים, וכספים שהתקבלו מהדוד ח.ז. ז"ל (סעיפים 10-8 לתצהיר עדותה הראשית של הדודה מ.).

בסעיף 12 לתצהיר עדותה הראשית טענה הדודה מ. כי:

"זכור לי כי אחי מ. ז"ל נפגש עם הקבלן ותכנן את הבית ושילם כספים בנוכחותי. כולנו ישבנו איתו בבית של אמא שלי רוזה וראינו את התוכניות של האדריכל ואף הצעתי הצעות לתיקון ושיפור האדריכלות. מ. שילם למהנדס ולאדריכל במזומן".

 

בסעיף 13 לתצהיר עדותה הראשית טענה הדודה מ. כי:

"אחי שכר פועלים אשר יעבדו עבורו בבניית השלד של הבניין והפועלים היו מגיעים לביתה של אמא שלי ושם אחי היה משלם להם חלק מהכספים".

138. הדודה מ. הסבירה שלא יתכן, כי הנתבעת היא שרכשה את הבית, כי לא היה לה מספיק כסף. לעומת זאת, המשפחה סייעה כלכלית למנוח ולכן היה לו כסף לשם רכישת הקרקע. וכך העידה (פרוטוקול הדיון מיום 23.5.2023, עמ' 311, שו' 15 – עמ' 312, שו' 15):

"כב` הש` אילוטוביץ'-סגל: גברתי, הבית שנמצא, פ. אמרה שהיא נתנה את כל הכסף, שהיא קנתה את הבית.

העדה, גב' ס.: לא יכול להיות כזה דבר לעולם, כי לא היה לה כסף, היה לה כסף לעצמה בלבד, היא עבדה בתור פקידה, הרוויחה מעט מאוד כסף, איך היא יכלה לקנות בית?

עו"ד ניר : ואיך הוא יכל לקנות בית ואיך מ. יכל לקנות בית?

העדה, גב' ס.: איך יכל? כי אנחנו עזרנו לו והיה לו כסף...

כב` הש` אילוטוביץ'-סגל: רגע אבל שנייה גברתי, אל תפריעי לי עוה"ד, גברתי אז את אומרת שאחותך משקרת? ... אחותך באה לבית המשפט, היא אומרת לבית המשפט שהיא קנתה את הבית, הכל היה מהכסף שלה.... והרישום משקף את מה שצריך להיות והיא עוד מטוב ליבה נתנה לאח שלה לגור בבית.

העדה, גב' ס.: אין דבר כזה, זה לא יכול לקרות כזה דבר לעולם.

כב` הש` אילוטוביץ'-סגל: אז אחותך משקרת?

העדה, גב' ס.: אז היא משקרת, בטח שהיא משקרת... במצח נחושה היא משקרת... היא עבדה, לא היה לה כסף, הכסף הוא נאגר ממני, מאחותי הקטנה, מאמא שלי שתמכה, מהדודים שלי שנתנו לו כסף והוא מההון העצמי שלו שהיה לו ואנחנו תמך בו ועזרנו לו והוא בנה את הבית.

כב` הש` אילוטוביץ'-סגל: את בקשר עם אחותך היום?

העדה, גב' ס.: היום אני לא בקשר כי בחורה שקרנית והיא גזלנית".

139. כשנשאלה הדודה מ. כיצד היא יודעת שהנתבעת לא נתנה כספים עבור הבית היא השיבה, שמצבה הכלכלי לא אפשר לה לתת כספים והמנוח היה מביא לנתבעת כספים במזומן כדי שהיא תשלם בצ'קים (פרוטוקול הדיון מיום 23.5.2023, עמ' 312, שו' 24 – עמ' 313, שו' 10):

"כב` הש` אילוטוביץ'-סגל: איך את יודעת שהיא לא נתנה כספים, איך את יודעת, את היית שם?

העדה, גב' ס.: קודם כל לא היה לה, שנית הוא נתן לה כספים.

כב` הש` אילוטוביץ'-סגל: מה ז"א, מאיפה את יודעת?

העדה, גב' ס.: סליחה אני יודעת במה היא עבדה, אני יודעת כמה היא הרוויחה, איך יכול להיות שהיה לה כסף לקנות בית, מאיזה כסף? זה לא ייתכן... וחוץ מזה הוא נתן לה כספים כדי שהיא תפקיד בבנק.

כב` הש` אילוטוביץ'-סגל: את ראית את זה, איך את יודעת?

העדה, גב' ס.: אני ראיתי בנוכחותי הוא נתן לה כסף, המון כסף שהיא תפקיד בבנק כדי שהיא תיתן צ'קים על שמה, כאילו הצ'קים שלה מהכסף שלו כן ולתת לעובדים, אני הייתי שם עם הקבלן, עם העובדים, אני הייתי מאוד מעורה בכל העבודות של הפיתוח, התייעץ איתי בכל דבר והשכנים אף אחד לא מכיר אותה ,אף אחד לא יודע מי זאת פ., היא לא הייתה נוכחת בשום דבר, בשום דבר, גם בתוכניות היא לא הייתה.

כב` הש` אילוטוביץ'-סגל: איפה היא לא הייתה?

העדה, גב' ס.: איפה היא הייתה?

כב` הש` אילוטוביץ'-סגל: בתוכניות.

העדה, גב' ס.: עם תוכניות שעשינו לבית, איפה, אני שיפרתי שמה את התוכנית, כי אני יש לי מושג בעיצוב, אז הוא התייעץ איתי בכל דבר, אני דאגתי לו לקבלן, הקבלן שאני הבאתי לו הוא עשה את העבודה, הוא שילם לו.

כב` הש` אילוטוביץ'-סגל: ולא פ.?

העדה, גב' ס.: לא פ. ופ. יודעת טוב מאוד, היא ניצלה את זה שזה על שמה".

 

140. הדודה מ. העידה כי מידי פעם נתנה למנוח כספים ולא שאלה עבור מה הם והכל בהתאם לפי הצורך ולא ביקשה את הכספים חזרה (פרוטוקול הדיון מיום 23.5.2023, עמ' 314, שו' 35-26).

עדותה של הדודה י.

141. הדודה י. העידה, כי המנוח הוא ששילם את כל הערבויות על ההשתתפות במכרז, ושעשה זאת במזומן כמו ששילם על הכול במזומן (פרוטוקול מיום 19.1.2024, עמ' 169, שו' 21 – עמ' 170, שו' 10):

"כב' הש' אילוטוביץ סגל: מאיפה את יודעת שמ. שילם?

העדה, גב' ע.:         ראיתי.

כב' הש' אילוטוביץ סגל: מה זה ראית?

העדה, גב' ע.: ראיתי. הוא נתן כסף מזומן. כמו שהוא עשה כל הזמן. נתן כסף לה לקבלן שבנה, נתן לה כסף מזומן והגברת נתנה צ'ק מהחשבון שלה. אפשר לבדוק בבנק. איך נכנס הכסף של מ. מזומן, שהיא נתנה צ'ק.

כב' הש' אילוטוביץ סגל: זה הכול היה דרך הבנק?

עו"ד ניר בוארון: כן היא נתנה צ'קים. זה חייב היה ללכת,

העדה, גב' ע.: היא נתנה צ'קים שמ. נתן עליהם כסף מזומן. היא קיבלה, (לא ברור) מ. בנה את,

כב' הש' אילוטוביץ סגל: כן אבל הכסף שמ. נתן לה. הוא היה נותן לה בהפקדה לבנק או ביד?

העדה, גב' ע.: ביד. לידי. ... בשולחן פינת אוכל. וכולנו היינו כל המשפחה והדודים וכולנו היינו שותפים לעזור למ. מ. היה שבור נפשית פיזית היה בן אדם מקסים מקסים, לא היה יכול לדבר. אנחנו עזרנו לו ותמכנו בו וכולנו,

כב' הש' אילוטוביץ סגל: אבל אני לא מבינה. מה, כל פעם שהוא היה נותן את הכסף היה קורא לכל המשפחה שיראו הנה אני מעביר כסף לוילה?

העדה, גב' ע.: לא. גרתי בבית. גרנו ביחד.

כב' הש' אילוטוביץ סגל: גרתם ביחד?

העדה, גב' ע.: כן. גרתי בבית. היא גרה בבית. אנחנו יושבים ביחד עם המהנדס שעשה את התוכנית, עם הקבלן, כל פעם היינו רואים ויושבים עם מ. אחותי, ש. אחותי, אימא שלי ופ., כן, נעתרנו לעזור לו".

 

142. עוד העידה הדודה י. שהמנוח היה מעביר לנתבעת כספים במזומן והנתבעת ערכה רישום של כל התשלומים ששילם לידה (פרוטוקול הדיון מיום 19.1.2022, עמ' 174, שו' 26 – עמ' 175, שו' 2):

"... הוא היה שנה בבית חולים אחרי התאונה הזאת. הוא סבל המון המון. הוא לא יכל לעבוד. מה שהוא עבד הוא נתן את הכסף לפ.... לידי. אני ראיתי... וגם כתבו. היא הייתה כותבת. היה לה איזה יומן היא הייתה ילדה מסודרת. עשתה יומן ורשמה גם כן..."

143. הדודה י. העידה כי במהלך השנים היא הלוותה למנוח כ-33,500 דולר ובעל פה סוכם שהכסף יוחזר ("במילה של כבוד" – פרוטוקול הדיון מיום 19.1.2022, עמ' 172, שו' 26-17). הסכום לא ניתן בבת אחת אלא בפעימות על פי הצורך (פרוטוקול הדיון מיום 19.1.2022, עמ' 172, שו' 30-28).:

"... הנה פ., כל פעם היא הייתה באה והיא הייתה אומרת לי י. תתני עוד, ואני אומרת אבל אני לא, מתי אני אקבל את זה? את זוכרת? תגידי גם את. תגידי"

ועוד העידה בהמשך כך (פרוטוקול הדיון מיום 19.1.2022, עמ' 178, שו' 32-9):

"ש: לא. את הרי יודעת מה הוא עשה עם ה33,000 דולר שנתת לו?

ת: נתתי לפ. ופ. נתנה לקבלן. זה כל פעם, כל חודש,

ש: זאת אומרת, את באת, איך את יודעת שזה שלושים,

ת: חמש שנים היא אספה ממני כסף, בשביל לתת לקבלן.

ש: וכל פעם את היית באה ונותנת לה דולרים במזומן.

ת: אני ומ' וש. ואמא שלי.

ש: לא לא אני שואלת עכשיו עליך, את נתת לה דולר במזומן?

ת: היה לי דולרים .כן.

ש: במזומן?

כב' הש' אילוטוביץ סגל: מאיפה? מאיפה היה לגברתי דולרים?

העדה, גב' ע.: קיבלתי כסף מהגירושים והחלפתי לדולרים והייתי הרבה בחו"ל. והיה לי בבית. ...

ש: אז מה, היא שילמה לקבלן בדולרים?

ת: אני תחת שבועה פה. היא יודעת את זה. והיא לא מדברת.

ש: היא שילמה לקבלן בדולרים?

ת: לא יודעת מה היא עשתה את זה. קיבלה ממני את הכסף,

ש: למה את לא שילמת ישירות לקבלן?

ת: מה לי ולו?

ש: מה לה ולו?

ת: היא ניהלה יומן. מה היא נותנת מה היא עשתה מה זה, אנחנו תכננו מי עוזר למ.. כולנו".

 

בהמשך העידה הדודה י. כי את ה-33,500 דולר לא נתנה בבת אחת אלא "במשך כמה שנים וכל פעם קצת, ופ. הייתה שואבת ממני. רציתי שיהיה לי כסף בצד גם, לא נשאר לי. פ. הייתה לוקחת בשביל לתת לקבלן". הדודה י. העידה כי נתנה את הכסף מרצונה בשביל המנוח (פרוטוקול הדיון מיום 19.1.2022, עמ' 183, שו' 28-14).

144. הדודה י. העידה שכולם נתנו כספים עבור הבית למעט הנתבעת (פרוטוקול הדיון מיום 19.1.2022, עמ' 176, שו' 32-9):

"כולנו השקענו כסף... פ. לא השקיעה כסף. פ. רק בניירות... לא נתנה שקל אפילו. היא רק נתנה צ'קים, תמורת כסף שהיא קבילה במזומן. סטיפות... היא שיתפה פעולה. אנחנו הגנו עליו".

וגם בהמשך העידה כי "פ. ניצלה" היא לא נתנה כסף לרכישת הבית, אלא רק להסדרת העיקולים בסך "... 30,000 ₪  סך הכל במצטבר על כל השנים האלה זה הכול. ואם היא נתנה 5,000 לאיזה עו"ד או דבר כזה, כל דבר היא שיתפה אותי" (פרוטוקול הדיון מיום 19.1.2022, עמ' 186, שו' 24-1).

145. הדודה י. הסבירה כי "אמא נתנה כסף מדודה שלי מדוד שלי שהנה עכשיו הם לא בחיים, אספנו כסף עשינו הלוואות. כולנו כולנו כולנו כולנו. ... תביני מ. היה צריך עזרה. וכולנו נרתמנו לעזור" (פרוטוקול הדיון מיום 19.1.2022, עמ' 190, שו' 8-3). וכשנשאלה האם המנוח נתן כסף לרכישת הבית השיבה (פרוטוקול הדיון מיום 19.1.2022, עמ' 190, שו' 18-15):

"אז מה אני מספרת לך? שהבית שלו והוא בנה וזה מכסף שלו. הוא עבד עם גב שבור אחרי תאונה. כל החיים שלו הוא עבד עכשיו זאת באה להונות את המת?"

146. נראה כי עדותה עולה בקנה אחד עם גרסתה של הנתבעת אם נתייחס לחלוקה לתקופות. המנוח אכן ביצע את עבודות הגמר ועבד קשה בשביל בניית הבית. אך נראה כי במועד רכישת הקרקע לא היו לו הכספים הדרושים לשם רכישתה.
147. הדודה י. העידה שהמנוח שילם לפועלים שעבדו בתקופה שהוא התחיל לבנות את הבית (פרוטוקול הדיון מיום 19.1.2022, עמ' 185, שו' 27-23):

"הוא נתן, תקשיבי טוב, שיהיה רשום, היו ימים שהיו פועלים שהם עבדו על בסיס יומי. שהם קיבלו כסף על בסיס יומי. בסדר?... כשהוא התחיל לבנות, לא יודעת שנה. בתקופה שהוא התחיל לבנות. התקופה הזאת"

148. הדודה י. סיפרה שכשהמנוח היה על ערש דווי, הציעה לו שהיא תמכור את הבית שלה והוא ימכור את הבית שלו ויחד יקנו אדמה שהייתה למכירה ולטענתה המנוח השיב לה (פרוטוקול הדיון מיום 19.1.2022, עמ' 192, שו' 27-18):

"...תשאלי את הילדים. אני כבר הולך לעולמי. תשאלי את הילדים הם מחליטים. הבית שלהם".

סיבת רישום הזכויות בבית על שם הנתבעת 

149. הדודה מ. העידה שהמנוח לא רצה שהבית יהיה רשום על שמו, ולפיכך הנתבעת הסכימה שהוא ירשם על שמה (פרוטוקול הדיון מיום 23.5.2023, עמ' 311, שו' 10-9). עוד העידה כי "בזמנו אנחנו היינו יד אחת כל המשפחה, אחד עם השני, האחד תומך בשני ואצלנו זה לא היה משנה מי רשום" (פרוטוקול הדיון מיום 23.5.2023, עמ' 311, שו' 13-12). וכשנשאל מדוע לא נרשם הבית על שמה הסבירה ש"...אני הייתי נשואה ויש לי את הדברים שלי ופ. התנדבה להיות רשומה" (פרוטוקול הדיון מיום 23.5.2023, עמ' 311, שו' 16-15). ובהמשך העידה כי "היא חתומה מפני שבזמנו הוא פחד מכל המצב, הוא לא היה במצב נפשי הכי טוב, לא תפקד, הוא רצה שמישהו יעזור לו ומי שעזרה לו זאת פ., אחת האחיות... זה הכל, אז היא מנצלת את זה והיא רוצה רכוש שלא שייך לה, איפה נשמע דבר כזה, את יודעת מי ששומע הוא בשוק, הוא לא קולט" (פרוטוקול הדיון מיום 23.5.2023, עמ' 313, שו' 17-12).
150. הדודה י. העידה שבני המשפחה בחרו שהנתבעת, המנוח ובת הדודה אסתר שיקרני יגישו בקשה להשתתף במכרז לרכישת הקרקע (פרוטוקול הדיון מיום 19.1.2.024, עמ' 169, שו' 15-9):

"יכולנו גם אני ואחותי, אמרנו כמה שיותר אנשים זה לא יותר טוב. אחד מהם יזכה. ומ. לא זכה פ. זכתה".

ובהמשך כשנשאלה מדוע נרשם הבית דווקא על שם הנתבעת השיבה, כי אפשר היה לרשום את הבית גם על השם שלה או של האחות מ., אך הנתבעת התנדבה שירשם על שמה וככה הוחלט לעשות (פרוטוקול הדיון מיום 19.1.2024, עמ' 170, שו' 17-11).

כשנשאלה הדודה י. מדוע המנוח לא העביר את הבית של שמו היא השיבה (פרוטוקול הדיון מיום 19.1.2022, עמ' 186, שו' 31-27):

"תשמעי, אני לא נכנסת לעניין הזה למה הוא לא העביר על שמו, הוא חשב שזה הכול בסדר כי פ. אמרה לו, מ. אל תדאג אתה חולה אני אדאג לילדים שלך לבית שלך הכול יהיה בסדר. הכול יהיה בסדר. אל תדאג. אני אימא שלהם אני דודה שלהם אני אעשה הכול"

 

נפקות העדויות

151. לאחר שמיעת כלל העדויות התרשמתי, כי אמירת אמת לא היא שמנחה את בני המשפחה במתן עדותם לרבות רישום זכויות במרשם.
152. כך נמצא כי בעניינים מסוימים הדודות השיבו כלאחר יד באופן שקרי, כך ממש, כנראה תוך מחשבה, כי הדברים ישרתו את הנתבעת בהליך דנן. כך למשל, הצהירה הדודה י. בסעיף 3 לתצהיר עדותה הראשית כי בשלב מסוים, עקב חובות לנושים שונים, העביר המנוח את הבית על שם הנתבעת במטרה לשמור על קורת גג עבור בני משפחתו ועד אשר יוכל להסדיר את כל חובותיו. עם זאת, אין חולק כי הקרקע והבית נרשמו מלכתחילה על שמה של הנתבעת ומעולם לא היו רשומים על שמו של המנוח.

הדודה מ. העידה כי למכרז נגשו המנוח, הנתבעת ובת דודה שלהם. כשנשאלה הדודה מ. מי זכה במכרז השיבה ש"בת דודה שלי עד כמה שאני יודעת" (פרוטוקול הדיון מיום 23.5.2023, עמ' 315, שו' 21-18). עם זאת, ידוע ואין חולק שהנתבעת היא זו שזכתה במכרז (ראו גם רשימת הזוכים במכרז שהוגשה על ידי התובעים בדיון מיום 23.5.2023 והוגשה לתיק בית המשפט ביום 31.5.2023).

153. חרף זאת, בעניין הטענה לסיוע כלכלי למנוח לשם רכישת הבית – מצאתי את עדותם מהימנה ונתמכת בראיות נוספות – התרשומות הפנימיות בעיריית אור יהודה שלפיהן הנתבעת בעצמה טענה כי "הנכס נקנה ע"י כל האחים"; אמירתה של הנתבעת עצמה בשיחה עם התובע 2 כי "היינו צריכים לתת, גם ש. נתנה וי. נתנה. נתנו, מלא." (עמ' 33 לתמלול השיחה, שו' 17-7); טענות הנתבעת כי המנוח היה "אח בכור במשפחה פרסיה שבה לאח הבכור היה מעמד נכבד" וטענתה לדאגה מיוחדת שהייתה כלפיו בגלל מצבו הנפשי הקשה (סעיפים 8.ד ו-8.יא לתצהיר עדותה הראשית של הנתבעת; תעודת הרופא).
154. התוצאה – לאחר בחינת הראיות והעדויות לא מצאתי, כי לנתבעת היה את המימון הדרוש לשם בניית הבית (זאת בשונה מרכישת הקרקע). לעומת זאת, מהימנה עליי הגרסה שלפיה הבית נרכש עבור המנוח בסיוען הכלכלי של אמו ואחיותיו וקרובי משפחה נוספים.

(ז) אמירותיה של הנתבעת במהלך השנים – הבית שייך למנוח

154. מר ד. ע. הוא בנה של הדודה י. (להלן: "בן הדודה"). מתצהיר עדותו הראשית ומעדותו עולה, כי עת היה כבן 27 שנים שמע את הנתבעת מעדכנת את אמו על כך "שהיא מקבלת עיקולים בגלל חובות של מ. ע. ז"ל בגלל העובדה שהיא רשומה כבעלים של הבית של מ. ע. באור יהודה" (סעיף 5 לתצהיר עדות ראשית, פרוטוקול הדיון מיום 19.1.2022, עמ' 157, שו' 27-18). בסעיף 6 לתצהיר עדותו הראשית טען מר ד. ע., כי הנתבעת התלוננה ואמרה לי. "מתי זה יגמר ומ. ע. כבר ירשום את הבית על שמו ויפסיקו לי העיקולים?"
155. מהעדות עולה כי מר ד. ע., יליד 1987, היה ילד בשנים הרלוונטיות ועיקר הידע שלו הוא מעדות שמועה. כך למשל כשנשאל איך הוא יודע שהמנוח רכש את הקרקע השיב (פרוטוקול הדיון מיום 19.1.2022, עמ' 152, שו' 32-31):

"זה מה שדובר במשפחה תמיד. גם מול סבתא שלי. תמיד תמיד דובר שזה הבית שלו ואך ורק שלו"

156. עם זאת, לא מצאתי כי בעדותו נסתרה טענתו, כי הוא שמע את הנתבעת מלינה על העיקולים איתם נאלצת להתמודד, ומייחלת להסדרת הרישום של הזכויות בבית על שמו של המנוח.
157. הדודה מ. העידה כי כשהנתבעת קיבלה עיקולים בגלל חובות ארנונה "היא הלכה לדוד מוסאי והיא ביקשה ממנו שיכתוב לעירייה, שהבית הוא לא על שמה, היא ביקשה ממנו ויש מכתבים שהגיעו לעירייה... שהיא לא הבעלים של הבית, היא ביקשה ממנו כי הוא עזר, הוא איש ציבור, הוא משפחה... אין לי אסמכתאות זאת הבעיה שהוא גם לא מוכן לבוא להעיד... לא נעים לו להיות בסיטואציה" (פרוטוקול הדיון מיום 23.5.2023, עמ' 317, שו' 22 – עמ' 318, שו' 6). ובהמשך הסבירה כי היא יודעת על כך כי "...ככה נאמר לי... אני לא ראיתי, הם נפגשו בנפרד" (פרוטוקול הדיון מיום 23.5.2023, עמ' 335, שו' 34-27).
158. הדודה י. העידה כי כשפנו אל הנתבעת מעיריית אור יהודה בגלל החובות על הבית "היא הלכה וכתבה מכתב, ביחד איתי ישבנו כתבנו, העלימה את זה מהתביעה, כתבה שהבית לא שלה. שהבית לא שלה ויש לה עיקולים והיא רוצה שיבטלו לה את העיקולים. אני והיא ישבנו על הנייר כתבנו את זה" (פרוטוקול הדיון מיום 19.1.2022, עמ' 177, שו' 18-11)
159. הדודה י. העידה שהנתבעת התלוננה בפניה ובכתה, כי היא קבעה עם המנוח מספר פעמים ללכת ולהעביר את הבית על שמו, אך הוא לא הופיע (פרוטוקול הדיון מיום 19.1.2022, עמ' 179, שו' 15-8). בהמשך העידה כי כאשר המנוח כבר היה חולה דווקא הנתבעת היא זו שלא פעלה להעברת הרישום (פרוטוקול הדיון מיום 19.1.2022, עמ' 179, שו' 32-16). נראה כי הדודה י. מתייחסת לתקופות שונות, ועדותה עולה בקנה אחד עם דבריה של הנתבעת, כפי שהובאו בהקלטה לפיה לפעמים היא דחתה את הרישום ולפעמים המנוח.
160. הדודה י. העידה שרק לאחר פטירת המנוח טענה הנתבעת לראשונה, כי הבית הוא בכלל שלה. היא אף סיפרה כי בשלב מסוים החליטה הנתבעת, כי היא תעביר את הבית על שמו של התובע 4, מר א. ע. בלבד. הדודה י. הסבירה כי הנתבעת חשבה שהיא תוכל לרכוש את אמונו וש"יצא לה מזה מ.ו". הדודה י. העידה כי היא ניסתה לשכנע אותה שלא לפעול באופן זה ולבסוף הנתבעת הותירה את הרישום על שמה (פרוטוקול הדיון מיום 19.1.2022, עמ' 180, שו' 7 – עמ' 181, שו' 17).
161. עדויות הבן דוד והדודות בעניין זה נמצאו כמהימנות על בית המשפט.
162. התוצאה – הנתבעת טענה באוזניי אחרים לאורך השנים כי הבית אינו שלה אלא של המנוח.
163. עד כה נסקרו הראיות והעדויות המטות את הכף לטובת היעתרות לתובענה. עם זאת, לא נסתר מעייני כי אל מול ראיות אלה, עומדות הראיות שלהלן:

(א) פרוטוקול החקירה של המנוח בהוצאה לפועל משנת 2009

164. ביום 20.1.2009 התקיים דיון בנוכחותו של המנוח לפני רשמת הוצאה לפועל. באותו דיון הצהיר המנוח כך: "... אני הייתי גר ביפו, פינו אותי משם, ונתנו לי דירה חלופית, אני צריך לשפץ אותה, אז בינתיים אנו גרים בדירה של אחותי באור יהודה. אני כבן 65. אני כבר בקושי מתפקד, יש לי חובות נוספים שאני לא מצליח להתגבר עליהם" (נ/7 לתצהיר עדות ראשית של הנתבעת).
165. כשנשאלה הדודה י. מדוע המנוח הצהיר כך לפני רשמת ההוצאה לפועל אם הבית שלו השיבה: "הוא הצהיר כי הוא רצה לשמור על הבית שיהיה לו בית לילדים. את יודעת, בן אדם ששבור לו הגב אחרי תאונה, הרג את אבא שלו, לא יכל לראות טלוויזיה, היה בוכה כל הזמן, כולנו היינו איתו, מה את רוצה? שיהיה לו בית שלא להגיש אותו לילדים שלו? אז הוא יגיד, אז הוא שיקר גם, כמו שהיא משקרת שם. היא בנתה את הבית. היא 40 שנה בקושי עבדה בניקיון לא היה לה כסף לחיות". (פרוטוקול הדיון מיום 19.1.2022, עמ' 175, שו' 25-15).

 

166. כשנשאלה הדודה מ. על הצהרתו של המנוח לפני רשמת ההוצאה לפועל שהבית הוא של הנתבעת, היא הסבירה שכך הוא השיב כי הבית לא היה רשום על השם שלו, והוא ניצל עובדה זו לטובתו (פרוטוקול הדיון מיום 23.5.2023, עמ' 313, שו' 31-23):

 

"כב` הש` אילוטוביץ'-סגל: כדי שלא יקחו לו את הבית, אז גברתי הוא שיקר, תביני את הבעיה, הוא שיקר, היא לכאורה משקרת, למי אני אמורה להאמין?

העדה, גב' ס.: אני אומרת את כל האמת לאמיתה, כן הוא פשוט לא ידע להתנהל כמו שצריך והוא ניצל את זה של פ. רשומה על הבית והיא היה לה מושג פחות או יותר והיה לה יותר זמן לעזור לו בעניינים האלה כי אני עבדתי כל היום, לא היה לי זמן, אז הוא סמך עליה, הוא לא ידע להתנהל, הוא היה במצב נפשי לא טוב".

167. עיון בראיות מעלה כי המנוח היה מצוי בחובות ונרדף על ידי נושים במשך רוב שנות חייו (נספח 6 לתצהיר עדותו הראשית של התובע 1). משכך ההסבר שהציגו הדודות י. ומ. להתנהלותו של המנוח סביר בעייני. מובן כי אין בנימוק זה כדי להצדיק או לתקף את התנהלות זו. עם זאת, נראה כי המנוח ניצל לטובתו את העובדה שהבית רשום על הנתבעת, וזאת על מנת שהבית לא יעוקל על ידי הנושים.

(ב) פרוטוקול תיק אפוטרופסות של מר י.י. (א"פ 56010-09)

168. לאשתו של המנוח, הגברת ש. ע. ז"ל, היה אח חסוי בשם י.י.. תיק אפוטרופסות בעניינו של מר י.י. התנהל, א"פ 56010-09 בבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב. פרוטוקול דיון מיום 10.1.2012 צורף לתצהירו של התובע 2 (נ/3 לתצהיר עדות ראשית של התובע 2). באותו דיון נדונה בין היתר סוגיית מקום מגוריו של מר י.י., אשר התגורר באותה העת עם המנוח ובני משפחתו בבית באור יהודה. בדיון נכחו המנוח, אשתו ובא כוחה דאז עו"ד עמיחי נביאי, המשמש כבא כוחם של התובעים כאן וגם ב"כ האפוטרופוס הכללי.
169. לטענת התובע 2 "בדיון נאמר, מחוץ לפרוטוקול, כי הבית אינו רשום על שם הורי אולם הם הסבירו כי הבית אינו רשום על שמם עקב בעיות כלכליות שאין המקום לפרטם אבל נרשם בפרוטוקול כי הם יוכלו לקבל כל אישור שצריך מהדודה פ. עבור כל מסמך אשר צריך" (סעיף 12 לתצהיר עדות ראשית של התובע 2).

 

ראשית, לא ברור כיצד יכול התובע 2 להעיד על דברים שנאמרו מחוץ לפרוטוקול בדיון שכלל לא נכח בו. נראה כי עדות זו מגיעה מפיו של עו"ד עמיחי נביאי, אשר לא הוזמן לעדות ומשמש כבא כוחם של התובעים. שנית, לא ברור כיצד הגיע פרוטוקול חסוי זה לידיהם של התובעים, וברי כי לא יכול היה להיות מוגש כראיה מבלי שניתן היתר לכך. שלישית, עיון בפרוטוקול מעלה, כי לא צוין בו שהתקיים שיח כלשהו מחוץ לפרוטוקול. רביעית, בפרוטוקול הדיון דווקא עלתה הצעה כי יחידת דיור תבנה עבור מר י.י. בבית באור יהודה, וצוין כי בית זה הוא של "גיסתה של האפוטרופוסית" – כלומר, של הנתבעת. וכך אמר עו"ד עמיחי נביאי בדיון: "יש פיתרון, שבבית שבו היא מתגוררת להוסיף יחידת דיור נפרדת וזו יחידה על שם הגיסה של האפוטרופסית" (פרוטוקול בתיק א"פ 56010-09 מיום 10.1.2012 בעמ' 2, שו' 9-8). גם ב"כ האפוטרופוס הכללי אמרה: "...יש עניין שהבית לא רשום על שם האחות ובעלה" כלומר לא רשום על שם המנוח ואשתו (פרוטוקול בתיק א"פ 56010-09 מיום 10.1.2012 בעמ' 3, שו' 9-8). בהמשך הסבירה ב"כ האפוטרופוס הכללי כי "מכיוון שמדובר על השבחה של נכס, הוא צריך להיכנס כבעלים של חלק מהזכויות. מה קורה אם מחר האחות רוצה למכור את הנכס, היא בשנייה יכולה למכור את הנכס. יש לנו לא רק יחסים בין החסוי למשפחתו אלא גם עם צד ג'" (פרוטוקול בתיק א"פ 56010-09 מיום 10.1.2012 בעמ' 3, שו' 9-8 ובהמשך שו' 27-25). בנסיבות העניין ביקשה ב"כ האפוטרופוס הכללי כי תינתן "...התחייבות כתובה של בעלת הבית שהיא מסכימה למהלך הזה. אני חושבת שצריך להיחתם חוזה בין בעלת הבית והאחות" (פרוטוקול בתיק א"פ 56010-09 מיום 10.1.2012 בעמ' 5, שו' 9-8).

מן האמור ניתן ללמוד, כי בזמן אמת המנוח ואשתו ז"ל נהגו בבית כמנהג בעלים ואף שיכנו בו את אחיה החסוי ושקלו לבנות בבית יחידת דיור עבורו. יתרה מזו, האמירה שהבית רשום על שם האחות (הנתבעת) אכן משקף נאמנה את המצב הרישומי.

(ג) צוואת המנוח

170. ביום 25.11.2016 ערך המנוח צוואה, שלפיה התובעים הם יורשיו בחלקים שווים. לשם הנוחות להלן העתק הקטע הרלוונטי מהצוואה:
171. בצוואתו לא הזכיר המנוח את זכויותיו הנטענות בבית.
172. התובע 2 נשאל בחקירתו מדוע המנוח לא דאג שהבית יוזכר בצוואת המנוח, שהרי ידע שאינו רשום על שמו, וכך השיב (פרוטוקול מדיון מיום 19.1.2022, עמ' 108, שו' 28-24):

"ש: למה לא דאגת ולא אמרת לו, אבא, אתה יודע שהבית לא רשום על שמך, תרשום ברחל בתך הקטנה בצוואה?

ת: אני בקושי, שני ההורים שלי היו חולים ומתו לי בין הידיים ואני לא ידעתי איך לטפל בהם ומה לעשות עם עצמי ותוך כדי גם טיפלתי בדוד שלי והייתי אפוטרופוס שלו".

173. התובע 2 העיד שהוא אינו יודע מדוע המנוח לא הזכיר את הבית בצוואה, וציין שהמנוח היה חולה מאוד במועד עריכתה ושהה בהוספיס (פרוטוקול הדיון מיום 19.1.2022, עמ' 113, שו' 26 – עמ' 114, שו' 5).
174. אכן, טוב היה לו פירט המנוח בצוואתו גם את הבית. עם זאת, איני סבורה כי בעובדה שהמנוח לא הזכיר את הזכויות בבית כחלק מעיזבונו באופן מפורש בצוואה יש כדי להטות את הכף לטובת הנתבעת כטענתה בעניין.

(ד) הצהרות ההון של הנתבעת

175. לתצהיר עדותה הראשית צירפה הנתבעת הצהרות הון שהגיש בעלה מר א.ז. למס הכנסה מהשנים 1988 ו-1992 (נ/2 – נ/3 לתצהיר עדות ראשית מטעם הנתבעת). באותן הצהרות הון הזכיר בעלה של הנתבעת תחת הכותרת "רכוש והתחייבויות פרטיים", כי קיימת "זכות במנהל מקרקעי ישראל למגרש". לא צוין היכן המגרש ומשכך כלל לא ברור כי המדובר בבית שבענייננו.
176. יתרה מזו, בעלה של הנתבעת הזכיר בהצהרות ההון גם כי קיימת "חצי דירה של הורי אשתי באור יהודה". המדובר בדירת הסבתא שבעבר הייתה רשומה על שם הנתבעת והדודה ש. בחלקים שווים למרות שהייתה של הסבתא בלבד, ואין על כך חולק. בעקבות בקשתה של הסבתא הוסדר הרישום על שמה (סעיף 18 לתצהיר עדותה הראשית של הנתבעת; סעיפים 10-9 לתצהיר עדותה הראשית של הדודה י.). בני המשפחה לא נדרשו להגשת תביעה בעניין זה והרישום הוסדר בדרכי שלום. עם זאת, הדבר מעיד כי רישום בנאמנות משיקולים כלכליים לא היה זר בקרב בני המשפחה שלפניי.
177. אין חולק כי הצהרות ההון משקפות את המצב הרישומי של הנכסים כפי שהיו באותה העת.

סיכום הראיות והכרעה

178. לאחר עיון במכלול הראיות והעדויות שהוצגו לפניי, מצאתי כי התובעים הצליחו להרים את הנטל הנדרש על מנת להוכיח כי הבית נקנה עבור אביהם המנוח, וכי הרישום אינו משקף נאמנה את מצב הזכויות שבו. אומנם, כל ראיה בפני עצמה אין בה כדי להכריע את הכף לטובת התובעים, ולעיתים בית המשפט "נעזר בחוטים שונים" כדי להגיע לראייה כוללת, אשר משקפת נאמנה את מלוא התמונה והנסיבות שהונחו לפניו (בהיקש לבע"מ 4459/14 פלונית נ' פלונית (6.5.2015)). סבורתני, כי במבט על, ביחס לשלל הראיות והעדויות אילו יכולים להישזר יחדיו לרבדים המחזקים ומבססים את המסקנה, כי עלה בידי התובעים לעמוד בנטל המוטל עליהם ברמה של מאזן ההסתברויות ולהטות את הכף לקביעה, כי אביהם המנוח הוא הבעלים האמיתי של הבית. בבחינת כלל מארג הראיות הכף נוטה לטובת התובעים: התובעים מתגוררים בבית למעלה משני עשורים ללא הסכם שכירות או מתן תמורה חודשית קבועה; אין חולק, כי המנוח הוא שביצע את עבודות הגמר והסדיר את היוון הזכויות; המנוח החל לפעול בעניין הסדרת רישום הזכויות על שמו בשנת 2012, אך לא השלים פעולה זו; העדויות של הדודות י. ומ. שהיו מעורות בעסקת הרכישה נמצאו מהימנות עליי בעניין זה; כך גם עדויותיהם של מר ב., מר א. והגברת מ. נמצאו מהימנות עליי; ומעל לכל הודאת הנתבעת עצמה בשיחה כי יש להסדיר את הרישום בבית על שם התובעים.

כל אלה כאמור הטו את הכף לטובת התובעים והובילו להכרעה' כי הם הרימו את הנטל הנדרש בדין לשם הוכחת התביעה.

179. בפסק הדין בעניין פרץ נפסק, כי כאשר נתקל בית המשפט במצב שבו רב הנסתר על הגלוי, יש להכריע בסכסוך על פי הנטלים המוטלים על בעלי הדין כפי שנקבעו בדיני הראיות (פסקאות 3-1 לפסק הדין בעניין פרץ):

"בית משפט שדן בסכסוך אזרחי מוצא לעתים כי המסכת העובדתית שנפרשה לפניו על ידי בעלי הדין לוקה בחסר באופן משמעותי: הנסתר שבה עולה על הגלוי. במקרים כגון זה, טוב יעשה בית המשפט אם יכריע בסכסוך בעזרתם של דיני הראיות שעניינם חלוקת נטלי ההוכחה – נטל השכנוע ונטל הבאת ראיות – בין בעלי הדין ועל בסיסם של כללים הנלווים לדינים אלו. בעל דין שטענותיו העובדתיות ביחס לעילת התביעה או לעילת ההגנה הנישאת בפיו נמצאו בלתי מוכחות במאזן ההסתברויות – טענותיו תדחנה...

קביעת עובדות היא מלאכת חוקנו, ובשל כך קיים אצל כל שופט ושופטת רצון מקצועי, טבעי ומובן, לשחזר את העובדות הנדרשות למתן פסק הדין כהווייתן, ובדרך זו להגיע לחקר האמת. סבורני כי במקרים הלא מעטים שמובאים לפתחנו, ובהם הנסתר עולה על הגלוי, בתי המשפט צריכים להימנע ממימושו של רצון זה, מקצועי, טבעי ומובן ככל שיהיה ".

180. הנה כי כן, לאחר שבחנתי את כלל הראיות והעדויות מצאתי, כי התובעים עמדו בנטל המוטל על כתפיהם להוכחת התביעה, וכי הבעלות דה פקטו על הבית שייכת לאביהם המנוח, ועתה שייכת לתובעים מכוח צוואת אביהם – משכך נקבע, כי הזכויות בבית נרשמו על שם הנתבעת כנאמנה של המנוח.
181. לנוכח התוצאה אליה הגעתי נפסק, כי תביעותיה של הנתבעת לסילוק ידם של התובעים מהבית ולחיובם בדמי שימוש ראויים בשל מגוריהם בבית נדחות (תמ"ש 1857-01-20 ו-תמ"ש 1832-01-20).

סוגיית הוצאות המשפט

182. משתמה ההכרעה בתובענות – יש להידרש לשאלת ההוצאות. המתווה הנורמטיבי – תקנה 155 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, והפסיקה כפי שנתגבשה במרוצת השנים. כך למשל בע"א 136/92 ביניש-עדיאל נ' דניה סיבוס חברה לבנין בע"מ, פ"ד מז (5) 114, 126-125 (1993) נקבע שאופן חישובו של שכר הטרחה הראוי, הוא תלוי משתנים רבים ואינו בגדר רשימה סגורה. בבג"צ 891/05 תנובה נ' הרשות המוסמכת (30.6.2005), נקבע כי לאחר ניתוח של תכלית חיוב בעל דין בהוצאות רעהו, והתייחסות למצב בארצות שונות, אמת המידה הנכונה לחיוב שכר טרחת עורך דין הוא, כי ההוצאות צריכות להיות סבירות, הכרחיות ומידתיות. במסגרת הקווים המנחים לשימוש באותן אמות מידה נקבע, כי התעריף המינימאלי אינו משמש כאמת מידה אלא רק רף תחתון; יש להתחשב בהתנהגות הצדדים ובדרך שבה ניהלו את ההליך; יש להתחשב בסעד המבוקש או הסכום השנוי במחלוקת ובמורכבות התיק והזמן שהושקע בהכנתו; השיקול האחרון המוזכר הוא חשיבות העניין עבור בעלי הדין.

 

144. בנסיבות אלה ולאחר ששקלתי את כל השיקולים הרלוונטיים כמפורט לעיל, מהות ההליך והיקפו, היקפם של כתבי בי-דין והבקשות בתיקים, התנהלות הצדדים לאורך ניהול ההליך, נוכח התוצאות אליהן הגעתי בתיקים שלפניי מצאתי לחייב את הנתבעת בהוצאות התובעים בסך של 10,000 ₪ בלבד כולל מע"מ שישולמו לידי המבקשת בתוך 30 יום ממועד מתן פסק דין, שאם לא כן הסכום יישא ריבית פיגורים כחוק מיום החלטה זו ועד התשלום בפועל.

 

מצאתי לחייב בהוצאות ההליך על הרף הנמוך, וזאת בשל התנהלותם של התובעים הקשתה לא במעט על בירור התובענה (הגישו תצהירי עדות ראשית הכוללים טענות שאינן מידיעתם האישית; בחרו שעורך הדין עמיחי נביאי ייצג אותם בתביעה חלף הבאתו כעד; נמנעו מלזמן את הנוטריון עורך תצהיר המתנה).   

 

183. טרם סיום, חשוב להדגיש כי אומנם נקבע שזכויות הבעלות בבית שייכות לתובעים, אך אין בכך כדי להביע כל עמדה בדבר השבת הכספים אותם שילמה הנתבעת עבור קניית הקרקע, והחובות אותם היה חב לה המנוח.

 

184. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בתוך 45 יום ממועד המצאת פסק הדין.

 

185. פסק הדין מותר לפרסום בהשמטת פרטים מזהים.

 

186. המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים ותסגור את התיקים.

 

ניתן היום,  ז' אייר תשפ"ד, 15 מאי 2024, בהעדר הצדדים.