פס"ד בתביעה לפירוק שיתוף וסעד הצהרתי בין בני זוג לשעבר

עניין לנו בדירה הרשומה על שם שני הצדדים ברחוב **** ב***** הידועה גם כחלקה *** תת חלקה ** בגוש **** (להלן: "הדירה").

טוען התובע כי יש להצהיר שחלקו בדירה עולה על מחצית בניגוד למרשם בלשכת רשם המקרקעין, מאחר והוא שילם 85% מעלות הדירה ואילו הנתבעת שלמה אך ורק 15% מעלותה הכוללת של הדירה.

השאלה בה יש לדון, היא האם ניתן לסטות מחזקת הרישום בהתבסס על טענה של הסכמה בעל-פה שהופרה.

עובדות שאינן במחלוקת

1. הצדדים הם בני זוג לשעבר שקיימו קשר זוגי במשך מספר שנים.

2. הדירה נרכשה על ידי הצדדים בחודש נובמבר 2017, תמורת סך של 1,900,000 ₪.

3. עם רכישת הדירה, בוצע שיפוץ מקיף בעלות של כחצי מיליון ₪ שהחל בחודש מאי 2018 והסתיים באוגוסט 2018.

4. בנוסף, היו הוצאות נלוות לרכישת הדירה, תיווך בסך של 44,460 ₪ ומס רכישה בסך של 10,000 ₪. העלות הכוללת לרכישת הדירה עמדה על סך של 2,456,460 ₪.

5. הדירה נרשמה על שם שני הצדדים בחלקים שווים.

    

   טענות הצדדים

   התובע;

6. הצדדים הכירו בשנת 2015 וניהלו רומן כאשר הנתבעת הייתה נשואה לאחר, עד לגירושיה ביום 31.07.18. שני הצדדים אשר הגיעו לזוגיות עם רכוש שנצבר להם עובר להיכרותם, החליטו לעבור להתגורר יחד בדירה משותפת.

7. בהתאם, רכשו הצדדים דירה ב***** תמורת 1,900,000 ₪, ושיפצו אותה יחד בעלות של כחצי מיליון ₪, בנוסף לכספים נוספים שנאלצו לשלם עבור רכישתה.

8. הצדדים הסכימו כי יישאו בחלקים שווים בעלות הרכישה והשיפוץ, ובהתאם הדירה תירשם על שם שניהם בחלקים שווים. ואולם, הנתבעת לא עמדה בתשלום מלוא חלקה בהתאם להסכמות, והתובע נאלץ ליטול הלוואות לצורך מימון חלקה.

9. בפועל התובע שילם עבור הדירה, השיפוץ וההוצאות הנלוות לרכישתה סך של 2,100,017 ₪ בעוד שהנתבעת שילמה סך של 360,000 ₪ בלבד, בניגוד להסכמות ביניהם לפיהן יישאו בעלות רכישת הדירה בחלקים שווים. בנוסף התובע נשא במרבית הוצאות אחזקת הבית.

10. אלמלא התחייבה הנתבעת לשלם את חלקה בהתאם לסיכום בין הצדדים, התובע לא היה נוטל הלוואות עם החזר חודשי גבוה וכן הדירה הייתה נרשמת על שמו במלואה. מאחר שהנתבעת הפרה הסכמה זו שניתנה בעל-פה, הרי שיש להצהיר ולקבוע כי לתובע 85% בזכויות הבעלות בדירה ואילו לנתבעת 15% בלבד.

11. הנתבעת כפתה על התובע לערוך תצהיר שעוסק בחלוקת הרכוש לאחר המוות, ולפיו לכל אחד מבני הזוג זכות להתגורר בדירה עד סוף ימיו מבלי שתהיה ליורשים של מי מהם זכות לפנות את בן הזוג הנותר מהדירה. בנוסף הנתבעת גרמה בערמומיות לתובע לערוך צוואה לטובתה, בה הבטיח לה זכות מגורים בדירה לאחר אריכות ימים.

12. לאחר שנפקחו עיני התובע שהבין כי הנתבעת מנסה להוציא ממנו את רכושו, הוא ביקש למכור את הדירה ולאחר שישולמו כל ההלוואות שנלקחו למימונה, כל אחד יקבל את החלק היחסי שהשקיע ברכישת הדירה ושיפוצה.

13. הנתבעת סירבה לחלוקת הכספים ועל כן נאלץ התובע לעתור לבית המשפט לקבוע כי הבעלות בדירה תחולק לפי אופן מימון רכישתה ושיפוצה בפועל, ולא לפי רישומה בפנקסי המקרקעין. קרי- שהתובע הבעלים של 85% מהדירה ואילו הנתבעת הבעלים של 15% מהדירה, כך שיתרת התמורה בשיעור 25% שמוחזקת בנאמנות (בהתאם להסכמת הצדדים), תועבר אליו.

14. הצדדים לא היו ידועים בציבור ומחודש אוגוסט 2018 חיו תחת קורת גג אחת כשותפים לדירה ולא כבני זוג.

    הנתבעת;

15. התובע לחץ על הנתבעת להוציא את כל כספיה לרבות כספים שירשה מאביה המנוח, וזאת לרכישת בית משותף למגורי הצדדים למשך שארית חייהם, והבטיח כי הדירה תירכש ללא משכנתא או הלוואות.

16. לאחר רכישת הנכס במשותף, הצדדים חתמו על קבלת הזכויות בדירה, והתובע דאג לרשום את הדירה על שם הצדדים בחלקים שווים. בפועל, הנתבעת היא שנשאה בכל ההוצאות המרכזיות לאחזקת הדירה. כמו כן, התובע טוען כי על שני הצדדים לשאת במשותף בכל חוב שרובץ על הנכס, ומכאן שהוא רואה בנתבעת כבעלת חצי מהזכויות בנכס.

17. נעשה שיפוץ בחצי מיליון שקל לכאורה. הנתבעת לא הייתה מעורבת בהוצאות השיפוץ, ואינה יודעת מה היקפו. התובע לא הראה אסמכתאות בכתב שמקשרות בין חשבון הבנק שלו לבין אסמכתאות בכתב המעידות על הוצאות שיפוץ. לעומת זאת, משיכות כספים חריגות בהיקפן מראות כי דווקא הנתבעת משכה כספים לצורך ביצוע השיפוץ.

18. הצדדים חיו בשיתוף מלא, והנתבעת הוציאה את כל כספה לרכישת הדירה בהיקף של מחצית שוויה, ובשווי מוערך של כ- 900,000 ₪. בנוסף כל נטל הוצאות הבית היה מוטל עליה בלבד, כאשר התובע טען בפניה שאין לו יכולת כלכלית לחלוק בהוצאות הבית המשותף.

19. התובע הסתיר מהנתבעת את ההלוואות שנטל, אשר שימשו אותו ככל הנראה להחזרת חובות לנושים רבים, וכן נעלם בלילות באמתלות שונות. הנתבעת חשדה בתובע ורצתה להיפרד, אולם התובע לקח אותה ביוזמתו לעורך דין וחתם על תצהיר המשקף את אומד דעתו של התובע, על פיו זכויותיהם של הצדדים בדירה הן שוות.

20. לאחר שיחסי הצדדים עלו על שרטון, הם הסכימו להיפרד ולמכור את הדירה, כאשר התמורה תחולק באופן שווה, שכן על הדירה לא רבצו חובות או הלוואות. או אז הפתיע התובע את הנתבעת בטענה כי ישנן הוצאות שיפוץ שטרם שולמו במלואן, בגינן הנתבעת שילמה כספים נוספים.

21. אשר על כן, מבוקש לדחות את התביעה ולקבוע כי חלוקת התמורה בגין מכירת הדירה תהיה על-פי הרישום שנעשה ביוזמת התובע, בהתאם להסכמת הצדדים ועל בסיס הצהרות התובע ביחס לרצון הצדדים לנהל חיים משותפים בשיתוף מלא.

     

    דיון והכרעה

22. בהתאם לגדר המחלוקת שהובאה בכתבי הטענות, הכרעה בין עמדות הצדדים מצריכה להידרש  לטענות התובע ביחס למהותו וטיבו של הקשר הזוגי בין הצדדים וההשלכה שיש לו על הזכויות בדירה. יש לבחון אפוא בשלב הראשון מהו מעמדם המשפטי של הצדדים ובשים לב לתוצאה, יש להידרש לכוונת השיתוף של הצדדים בדירה. לאחר מכן, יש לבחון מהי נפקות רישום הזכויות הדירה בחלקים שווים בלשכת רישום מקרקעין, בשים לב לטענת התובע להסכמה בעל-פה ביחס למימון רכישת הדירה באופן שווה על ידי הצדדים.

    מעמדם המשפטי של הצדדים

     

23. לגרסת התובע, הצדדים לא היו ידועים בציבור ומחודש אוגוסט 2018 חיו תחת קורת גג אחת כשותפים לדירה ולא כבני זוג. לפיכך לטענתו לא חלה חזקת השיתוף בדירה. לעומת זאת, הנתבעת דחתה את גרסתו של התובע וטענה כי הצדדים חיו כבני זוג ידועים בציבור וכי התקיימו כל התנאים להוכחת שיתוף.

24. הכרה במעמד של ידועים בציבור מצריכה התקיימותם של שני תנאים מצטברים: קיום חיים זוגיים כבעל ואשה וניהול משק בית משותף (ר' ע"א 621/69נסיס נ' יוסטר, פ"ד כד(1) 617). על-פי הפסיקה אין לקבוע קריטריונים נוקשים באשר לשאלה אילו רכיבים עובדתיים יבססו את התנאים להכרה בצדדים כידועים בציבור. ראו בעניין זה, בין היתר, דבריה של כב' השופטת ע' ארבל בבע"מ 3497/09פלוני נ' פלונית[פורסם בנבו] (04.05.2010).

25. בעניינו, מעבר לכך שהצדדים התגוררו יחד תחת קורת גג אחת, התובע צירף תצהיר מיום 19.08.19 (נספח ט' לכתב התביעה) (להלן: "התצהיר"), בה בני הזוג הצדדים הצהירו על כוונותיהם ביחס לדירה בה הם מתגוררים והרשומה על שמם. כמו כן, הנתבעת צירפה צוואה שערך התובע ביום 12.07.19 בפני עדים (נספח ז' לכתב ההגנה) (להלן: "הצוואה"), בה מכנה התובע את הנתבעת במפורש "בת זוג, ידועה בציבור".

26. גם בעדויותיהם לפניי חזרו הצדדים פעם אחר פעם על תיאורם את הצד האחר כ"בן/בת זוג" ועל התנהלותם ה"זוגית" בתקופת החיים המשותפת (ראו עדות הנתבעת בדיון מיום 28.11.22, עמ' 16 שורות 3, 25, 27). כך גם התובע העיד בחקירתו:

    "ש. היון לכם מסיבות פורים. הגעת עם הנתבעת למפגשים האלה?

    ת. פעם אחת כן.

    ש. איך ייצגת אותה בתור?

    ת. בת הזוג שלי.

    ש. הם יודעים שאתה גר איתה?

    ת. לא.

    ש. הסתרת את זה מהם. גרת איתה שנה ולא ידעו מזה?

    ת. ידעו שיש לי בת זוג.

    ש. אתה רוצה לומר שלא הייתה סוג של זוגיות?

    ת. איך אענה בכן ולא?

    ש. היא הייתה בת זוג שלך?

    ת. כן.

    ש. אני אומר לך שגם היא הכירה את בני המשפחה הקרובים שלך, את כ' ואת פ'.

    ת. הם הילדים שלי.

    ש. היא הייתה בקונצרטים שלהם?

    ת. לא זוכר. אולי הייתה פעם אחת.

    ש. כ' מנגנת על חליל?

    ת. חליל צד.

    ש. ופ' על קסילופון?

    ת. גם.

    ש. אתה חבר בלהקת מחול?

    ת. כן."

    (שם, עמ' 3 שורה 21 עד עמ' 24 שורה 15).

     

27. התשתית הראייתית שהובאה בפניי הביאה אותי למסקנה כי הצדדים חיו כזוג לכל דבר ועניין לפחות החל משנת 2017 כאשר רכשו את הדירה יחד, ובהמשך עברו להתגורר תחת קורת גג אחת וקיימו משק בית משותף (ראו למשל סעיפים 11, 16, 27 לתצהיר התובע). הוכח גם שהצדדים קיימו חיי משפחה, נהגו לצאת למקומות בילוי שונים במשך השנים והציגו עצמם בפני הזולת כבני זוג. מכל המקובץ, שוכנעתי שהתובע והנתבעת היו ידועים בציבור בתקופה הרלוונטית.

    כוונת השיתוף של הצדדים ביחס לדירה

     

28. מעת שנקבע שהצדדים היו ידועים בציבור בתקופה האמורה, יש לבחון את טענת התובע ביחס להעדר כוונת השיתוף של הצדדים בדירה, לצורך הכרעה במחלוקת שלפני.

29. על טיבה ומהותה של הלכת השיתוף בנכסים והחלתה על בני זוג שאינם נשואים נכתבה פסיקה ענפה. הלכת השיתוף הוסברה בפסק הדין בע"א 52-80שחר נ' פרידמן פד"י לח (1) 443 (1984) כך:

    "הלכת שיתוף הנכסים היא "דוגמה מובהקת של חקיקה שיפוטית, שלידתה על אובני בית-משפט זה" (השופט אלון בע"א 630/79 [1], בעמ'368). הקונסטרוקציה המשפטית, העומדת ביסוד חקיקה שיפוטית זו, היא הסכם משתמע ביןהצדדים, לפיו הם שותפים שווים בזכויות ברכוש מסוים (ע"א 253/65 [2]; ע"א 2/77[3]). על-פי גישה זו, בית המשפט מסיק מנסיבות החיים המשותפים שבין בני הזוג גמירת דעת, לפיה יהיו שותפים בזכויות מסוימות. אך טבעי הוא איפוא, כי השאלות, אם במקרה קונקרטי קיים הסכם עלשיתוף נכסים ומה היקפו של השיתוף, הן שאלות שבעובדה, המוכרעות על-פי כל נסיבות העניין."

30. בענייננו, אין חולק שדירת המגורים נרשמה בלשכת רישום המקרקעין על שם שני הצדדים בחלקים שווים מלכתחילה וללא כל שינוי בהמשך, וכידוע רישום כזה מהווה ראיה חותכת לתוכנו, על-פי סעיף 125(א) לחוק המקרקעין תשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין").

31. אף מגרסאות שני הצדדים עולה שעובר לרכישת דירת המגורים כוונת הצדדים היתה לרכוש דירת מגורים שתשמש בפועל למגורי בני הזוג על מנת לאפשר להם חיי רווחה בתקופת החיים המשותפת. כך למשל טען התובע בכתב התביעה: "8. בשנת 2017 לאחר גירושי הנתבעת גמלה בליבם של הצדדים החלטה 'לעלות שלב ביחסים' ולעבור להתגורר יחד בדירה משותפת [...] 12. בין בני הזוג הוחלט כי השניים ישתתפו במימון רכישת הדירה ושיפוצה אשר תשמש אותם לחייהם המשותפים" (כן ראו סעיפים 11, 16 לתצהיר העדות הראשית של התובע).

32. בחינת מכלול הראיות ביחס לאופן התנהלותם הכלכלית של הצדדים בתקופת החיים המשותפת, מביאה לתוצאה כי הצדדים חלקו שיתוף קנייני ביחס לזכויות בדירת המגורים, הסכימו לממן את הרכישה ביחד ולרשום את הזכויות בחלקים שווים.

33. לפיכך טענת התובע לפיה לא מתקיימת חזקת השיתוף ביחס לדירה- נדחית, ומוטב היה אילולא הועלתה מלכתחילה. יוער כי עצם העלאת טענה זו מלמד על מהימנות גרסת התובע, אשר העלה טענות "מכל הבא ליד" שאין קשר בינן לבין המציאות בפועל, וזאת רק כדי להצדיק את הסעד המבוקש על ידו.

    נפקות רישום הזכויות הדירה בחלקים שווים בלשכת רישום מקרקעין

    תשתית נורמטיבית

34. כאמור וכנלמד מנסח רישום המקרקעין שצורף כנספח א' לכתב התביעה, הצדדים רשומים כבעלים שווי זכויות בנכס.

35. כידוע, כוחו של הרישום הינו יפה כלפי כולי עלמא והוא מהווה ראיה חותכת לתוכנו, כאמור בסעיף 125 (א) לחוק המקרקעין שכותרתו "כוח ההוכחה של רישום", הקובע:

    "רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתוכנו, אולם אין בכך כדי לגרוע מהוראות סעיפים 93 עד 97 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], התשכ"ט-1969".

36. על חשיבותו של הרישום בפנקסי המקרקעין מבחינה קניינית נפסק לא אחת, ולמעשה נקודת המוצא היא שהרישום משקף נכונה את מצב הדברים (ראו: ע"א 4140/97 חברת האוניברסיטה העברית בירושלים נ' הסתדרות נשים ציוניות הדסה באמריקה, פ"ד נג(3) 49,60 (1999)).

37. מדובר בנקודת מוצא שהיא בבחינת "חזקה" (הניתנת לסתירה) ומטרתה להגן על טובת הציבור אשר יוכל להסתמך על הרישום ולדעת שהוא סופי ומשקף כאמור נכונה את מצב הדברים. בשל חשיבות המרשם, המבקש לחרוג מכלל זה יידרש לסתור את החזקה האמורה באמצעות הוכחות חד משמעיות שיצביעו על אפשרות אחרת (ע"א 371/85 חיים פיליפ נ' שלום רוזנברג, פ"ד מב(1) 584, 596) והנטל הרובץ עליו בדרכו לעשות כן הוא נטל כבד ביותר (ראו: ע"א 2576/03אהובה וינברג נ' האפוטרופוס הכללי לנכסי נפקדים21.2.2007 (פורסם בנבו);מוטי בניאןדיני מקרקעין – עקרונות והלכות(2002), בעמ' 32).

38. עוד ראו בעניין זה דברי בית המשפט בע"א 66/88דקר נ' דקרפ"ד מג(1) 122 בו נקבע, בין ביתר, כי:

    " כדי לסתור את הנחת השיתוף אין להסתפק בהצבעה על מניע, אלא יש להביא ראיות סותרות ממשיות, המצביעות על עובדות השוללות קיומו של שיתוף בחלקים שווים, כפי שהוא עולה מן החוזה. נטל השיכנוע רובץ על מי שמבקש לסתור את ההנחה.

    טענת המשיב היא, כי הוא תרם את חלק הארי של הכספים לרכישת הדירה. גם אם נכונה טענה זו, אין די בכך כדי לשלול את זכויותיה של המערערת. כאשר הסכם לרכישת נכס נעשה על-ידי שני בני-זוג, יש בכך ביטוי לרצונם לחלק את הזכויות ביניהם באופן שווה, יהא חלקו בהשקעה של כל צד אשר יהא. ישנם מצבים תדירים, בהם בני הזוג הנישאים רושמים דירה על שם שניהם, והכסף ניתן על-ידי צד אחד בלבד. האם פירוש הדבר, שאחרי שנים ניתן יהיה לגלגל את העניין אחורה ולבטל שיתוף, שביטויו ברישום מקובל מאוד במציאות הישראלית, בהסתמך על המקורות הכספיים ששימשו כל צד במועד כלשהו בעבר? סבורני, כי יש להשיב על כך בשלילה. כאשר בני-זוג רושמים נכס בבעלות משותפת, הרי ההנחה היא, שבני הזוג התכוונו לאיזון ולשוויון, וכל תרומת יתר של צד אחד היא בגדר ויתור או מתנה של צד זה לצד האחר. תרומה כזו קשורה עם הנישואין, והיא מוצאת את ביטויה בהסכמה על רישום הבעלות המשותפת. גישה אחרת תרוקן את הרישום המקובל של שיתוף ברכוש בדירה של בני-זוג מתוכנו ותהפוך אותו לאות מתה."

39. בנוסף ראו בפסק דינו של כב' השופט ג'יוסי התייחס לאמור בעמ"ש (חי') 61008-06-13‏ ‏נ' מ' א' נ' י' א'‏(פורסם בנבו, ניתן ביום 11.6.2014), בו נאמר כי:

    "במסגרת דיני המשפחה חלים על דירה משותפת דיני הקניין-דיני השיתוף. שכן הרישום הקנייני מהווה ראיה ורישום בכתב להסדר שבין הצדדים בדבר החרגת הנכס מאיזון משאבים לפי סעיף 5(א(3). מכאן אל התוצאה כי לא ניתן לחלק דירה משותפת הרשומה על שם שני הצדדים, באופן הנוגד את הרישום, ככל שזה משקף נאמנה את ההסכמות שנתגבשו ביניהם, על ידי שימוש בסעיף 8(2)לחוק".

40. וכן יפים לענייננו דברי כב' המשנה לנשיאה (כתוארו דאז) א. רובינשטיין בבע"מ 1955/17פלונית נ' פלוני[פורסם בנבו] (פס"ד מיום 18.04.2017):

    "כאשר בני-זוג רושמים נכס בבעלות משותפת, הרי ההנחה היא, שבני הזוג התכוונו לאיזון ולשוויון, וכל תרומת יתר של צד אחד היא בגדר ויתור או מתנה של צד זה לצד האחר. תרומה כזו קשורה עם הנישואין, והיא מוצאת את ביטויה בהסכמה על רישום הבעלות המשותפת. גישה אחרת תרוקן את הרישום המקובל של שיתוף ברכוש בדירה של בני-זוג מתוכנו ותהפוך אותו לאות מתה" (ע"א 66/88‏‎תמר דקר‎‎נ' פליקס דקר, פ"ד מג(1) 122, 128 מפי הנשיא שמגר (1989); ראו גם ע"א 525/89 גולדשטיין נ' גולדשטיין, [פורסם בנבו] פסקה 3 (1989))".

     

    מן הכלל אל הפרט

41. עתירת התובע מתבססת על גרסתו לפיה הזכויות בדירת המגורים נרכשו על בסיס הסכמות הצדדים בעל-פה לעניין מימון רכישתו בחלקים שווים, והפרת ההסכם על ידי הנתבעת באופן המזכה אותו באכיפת ההסכמות שיביאו לתוצאה כספית של יחס השקעה 85%-15% לטובתו.

42. כאמור, לטענת התובע בניגוד להסכמת הצדדים בעל-פה, הנתבעת לא השקיעה מחצית מעלותה הכוללת של הדירה ולכן יש להתעלם מרישום הזכויות בלשכת רשם המקרקעין ולקבוע כי שיעור הזכויות צריך להירשם בהתאם ליחס ההשקעה של כל אחד מהצדדים, קרי- 85% לתובע ו-15% לנתבעת.

43. מרשם המקרקעין ביחס לדירה מצביע על כך שביום 27.11.18 נרשמה הדירה על שם שני הצדדים בחלקים שווים. הנטל לסתירת הרישום ולהוכחת הטענה כי הוא אינו משקף את מצב הדברים האמתי, כך שהתובע הוא הבעלים של 85% מהזכויות, הוא נטל כבד מאד.

44. מארג הראיות מוביל לכלל מסקנה כי התובע לא הרים את הנטל להוכיח את הנטען על ידו. התובע לא הוכיח כי אי פעם הצדדים הסכימו בעל-פה על שיעור זכויות בעלות בדירה, בהתאם לשיעור השקעות הצדדים בדירה.

45. ככלל, ניתן היה להוכיח כי נכרת הסכם בעל-פה בין הצדדים באשר ליחס בין מימון רכישת דירה המגורים, לבין שיעור זכויות הבעלות של כל אחד מהצדדים, אולם גם במקרה כזה התובע עדיין היה צריך להתמודד עם הניגוד בין ההסכמה בעל-פה לבין הרישום בפועל. אלא שכאשר מדובר בהסכם בעל-פה, על הטוען זאת לבסס הוכחת הנטען תוך הצבת תשתית עובדתית מוצקה אשר יהיה בה להוכיח את טענתו. כאמור, מעבר לטענותיו שלו, התובע לא הציב כל תשתית אשר יהיה בה לתמוך בטיעוניו בנוגע לכריתת הסכם בעל-פה.

46. אף טענת התובע על-פיה הנתבעת מאשרת את הסכמות הצדדים הנטענות על ידו בסעיף 24 לתצהיר עדות ראשית מטעמה, מוטעית ומטעה, שכן עיון בסעיף 24 לתצהירה מלמד כי היא מסכימה אך ורק לרישום הנכס של שם שני הצדדים באופן שווה "לאור ההשקעה המשותפת שלנו בנכס". בשום מקום בתצהיר ולא בכל עדות או ראיה אחרת נלמד על הסכמה לחלוקה שווה ודווקנית במימון רכישת הדירה.

47. טענות התובע לפיהן הצדדים ערכו הסכם בעל-פה, ביחס להשקעותיהם במימון הדירה באופן הסותר את חזקת הרישום, הן טענות בעלמא ללא כל עדות ותמיכה, בוודאי לא עדות בכתב, אך גם ללא עדות בעל-פה זולת טענות התובע. לא ניתן על בסיס מסד ראייתי דל שכזה לסתור את המרשם ולטעון לבעלות קניינית בנכס.

48. אף אילו היה עומד התובע בנטל ההוכחה המוטל עליו (ולא כך הדבר) והיה מצליח להציג ראיות כי מימון הדירה ושיפוצה היה ברובו המוחלט מכספיו ולא מכספים משותפים של הצדדים, הרי שהפסיקה בסוגיה קובעת כי מקום שנרשם הנכס על שם שניים בחלקים שווים, אולם הייתה השקעה בלתי שוויונית ברכישת הנכס, הרי שהדבר מהווה מתנה שהושלמה.

    כך דברי כב' השופט ג'יוסי בבעמ"ש (מחוזי – חי') 61008-06-13נ.מ.א. נ' נ.י.א.[פורסם בנבו] (פס"ד מיום 11.06.2014):

    "השקעת כספים עודפים על ידי מי מבני הזוג לצורך רכישת דירה, שנרשמה בחלקים שווים על שם שני בני הזוג, נשלטת על ידי דיני המתנה. במצב בו בני זוג השקיעו בדירה ביחס שונה, אך רישום הבעלות בדירה לא משקף יחס שונה זה, אלא רישומה של הדירה נעשה שווה בשווה, מדובר במתנה שהושלמה עם נתינת הכספים ורישום הדירה, שהעניק מי שהשקיע כספית יותר ואין הוא יכול כעת לדרוש אותה חזרה. בהתאמה, אף בענייננו אין התובעת יכולה לדרוש את ההון שהשקיעה בדירה המשותפת משזו נרשמה שווה בשווה על שם שני הצדדים."

     

49. עוד הודגש באותו עניין, כי על פי ההלכה הפסוקה, משנרכש נכס במשותף ונרשם במשותף אין כלל מקום לחקור מהו מקור הכספים אותם השקיע כל אחד מן הצדדים בנכס. בנסיבות הללו, ככלל לא תישמע טענת אחד הצדדים כי השקיע יותר מחברו ברכישה וכי בשל כך עומדות לזכותו זכויות בעלות ביותר מאשר מחצית הנכס; ראוי לציין, כי בקשת ערעור משפחה שהוגשה על פסק דינו של כב' בית המשפט המחוזי בחיפה נדחתה (בע"מ 4480/14פלונית נ' פלוני, [פורסם בנבו] (פס"ד מיום 30.07.2014).

50. בפסק דין עב כרס שניתן בבית המשפט המחוזי חיפה בעמ"ש 38445-08-17פלוני נ' פלונית[פורסם בנבו] (פס"ד מיום 05.10.2018) על ידי כב' השופטים סארי ג'יוסי [אב"ד], חננאל שרעבי ואספרנצה אלון, נקבע כי אף אם נניח שכל מימון רכישת הבית היה מכספים עצמאיים של האיש הרי שעם רכישת הבית מלכתחילה במשותף עם האישה ונרשם על שם הצדדים בחלקים שווים, איבדו הכספים מצביונם:

    "ככל שכספים עצמאיים של בן הזוג הושקעו במסגרת החיים המשותפים או הנישואין בנכס/בית שנרכש מלכתחילה על-שם שני בני הזוג ונרשם, או היה בתהליך רישום על-שם שניהם, כי אז קיימת אפשרות כי היתה כוונת שיתוף מלאה בנכס. זאת הגם שהנכס נרכש רובו או כולו מכספים עצמאיים של אחד מבני הזוג, באופן שהכספים העצמאיים של בן הזוג מאבדים את צביונם ככאלה עם רכישת הנכס/הבית במשותף, כטענת האישה בערעור זה."

     

51. נוכח ההלכה שבדין, מקום בו נכס מקרקעין, ובפרט דירת מגורים משותפת, רשום על שם שני הצדדים בחלקים שווים מלכתחילה ועד היום, בלא שנערך הסכם ממון לגבי הנכס- הרי שאין כל מקום לעריכת התחשבנות בין בני הזוג באשר לאופן רכישת הנכס ו/או מימונו (לרבות מיהות הצד ששיפץ, השביח, הביא הון עצמי גדול יותר וכיו"ב).

52. גרסת התובע לעניין הסכומים שהושקעו על ידו בפועל בדירת המגורים, בסך של 2,100,017 ₪, לעומת סך של 360,000 ₪ בלבד על ידי הנתבעת, לא הוכחה ואף היתה חסרה, בפרט שעה שסוגיית השקעת כל אחד מהצדדים בדירת המגורים עמדה בלב טענותיו. מכל מקום, מהראיות עלה כי הנתבעת הוציאה סכומי כסף רבים הן במזומן והן בהעברות בנקאיות בסכומים שונים לטובת הדירה. התובע לא הכחיש זאת הגם שלטענתו הסכומים שולמו לצורך השיפוץ בלבד.

53. אין מחלוקת שכל אחד מהצדדים מכר נכס בבעלותו וכן הוציא סכומי כסף בסך מאות אלפי שקלים לטובת רכישת הדירה ושיפוצה. לא ניתן כל הסבר מניח את הדעת מצד התובע ביחס לידיעתו בדבר הפער בסכומי השקעתו בפועל ממקורותיו לעומת אלו של הנתבעת, במועד רישום הזכויות בדירה על שם שני הצדדים בחלקים שווים. עדות התובע בעניין זה הותירה תחושת חוסר נוחות ולא היתה כל אמירה סדורה מה היה אומד דעת הצדדים וכוונתם עובר לרכישת דירת המגורים ובמועד בו הזכויות בה נרשמו על שם שני הצדדים בחלקים שווים:

    "ש. בסעיף 16 אתה מדבר על זה שהסכמת עם הנתבעת שהיא תשלם חצי מכל הוצאות הדירה. אתה בדקת את היכולת הכלכלית שלה?

    ת. אני לא בדקתי שום יכולות כלכליות, היא אמרה שיש לה כסף לממן דירה. אם לא הייתה מכירה אותי הייתה רוכשת דירה ללא משכנתא לעצמה.

    ש. סמכת על זה שיש לה סכום מסוים, כמה אמרה שיש לה?

    ת. אמרה שיש לה כסף לכסות את זה. לא אמרה כמה.

    ש. מבלי לבדוק הלכת ורשמת את הבית על שם שניכם?

    ת. אני אהבתי אותה בכל ליבי ולא עשיתי לה חקירות פיננסיות והאמנתי לה."

     

    (ראו פרוטוקול הדיון מיום 28.11.22, עמ' 4 שורות 35-28).

     

    ובהמשך:

    "ת. מה שהיא שילמה היה רק לשיפוצים.

    ש. היא לא שילמה לדירה אפילו שקל?

    ת. לא.

    ש. ביום שחתמת על הסכם הדירה, אחרי שהתחלת את התשלומים לדירה ידעת שאין לה כסף.

    ת. לא ידעתי.

    ש. כמה עלתה הדירה?

    ת. 1,900,000 ₪.

    ש. היא נתנה 350,000 ₪.

    ת. אחרי שרכשתי את הדירה.

    ש. לא שאלת איך תממן את השאר?

    ת. היא אמרה שהיא תביא כסף. היא אמרה שיש לה אימא חולה וצריכה כסף בשבילה.

    ש. אתה יכול להראות לי קבלות על חצי מיליון שקל שיפוצים?

    ת. לא.

    ש. אין לך מושג ואין לך הסכם.

    ת. יש לי חוזה. כל הניירות נמצאים אצל הנתבעת.

    ש. ביקשת שיצרפו את זה?

    ת. אני החזקתי בכל הניירות בהתחלה, אבל באיזשהו שלב היא לקחה את הניירות ולא ראיתי. לא הייתה לי גישה אליהם. "

     

    (שם, עמ' 5 שורות 31-14).

     

54. הנסיבות דלעיל מלמדות כי אף אילו היה התובע מוכיח שכל מימון רכישת הדירה היה מכספים עצמאיים שלו, עדיין היה ניתן ללמוד על כוונת שיתוף בדירה מכח הדין הכללי ועל כי רישום הנכס מעיד על החלוקה האמתית והנכונה בין הצדדים.

55. הדברים מקבלים משנה תוקף במקרה דנן, שעה שכוונת השיתוף בדירת המגורים בחלקים שווים זועקת לשמיים לנוכח יתר נסיבות המקרה וביניהן התצהיר והצוואה שערך התובע בשנת 2019, בהם הצהיר הוא על כוונות הצדדים ביחס לדירה, וזאת שנה לאחר ש"התגלה פרצופה האמיתי" של הנתבעת לכאורה, שלושה שבועות לאחר שנכנסו לדירה בשנת 2018 (ראו עדות התובע מיום 28.11.22 בעמ' 6 שורות 19-18, 34-33):

    • הצוואה – נספח ז' לכתב ההגנה

      כאמור הנתבעת צירפה צוואה שערך התובע ביום 12.07.19 בפני עדים, לפיה הוא מוריש לילדיו את חלקו בדירה, ומורה לאפשר לנתבעת להתגורר בדירה עד יומה האחרון. בעניין זה העיד התובע כדלקמן:

      "ש. אחרי שהבנת שאתה חי עם מישהו שממררת לך את החיים, מה הנסיבות שיש לנו את נספח ט', ששם אתה כותב צוואה. אצל מי כתבת אותה?

      ת. אצל עו"ד י' ש'. חבר ילדות שלי שלמד איתי באותה כיתה. לא חברים. אני מכיר אותו.

      ש. אתה הלכת אליו?

      ת. כן. אתה שואל למה?

      ש. זה נכתב ביולי 2019, שנה ומשהו אחרי האסון הגדול שעברת לגור עם הנתבעת.

      ת. נכון.

      ש. אתה משאיר לנתבעת זכויות כמו אישה נשואה כמו כל דבר ועניין.

      ת. אני אסביר. אני התאהבתי בנתבעת בכל מאודי. אחרי שהתחלנו להיות ביחד, כל פעם שהייתי אומר לה שאני אוהב אותה, היא דרשה שאעשה פעולות להוכיח את זה. דבר ראשון אמרה בוא נקנה בית להבטיח את עתידי ועתיד ילדיי. אמרתי לה בואי נגור בשכירות. אמרה לי בשום אופן.

      ש. איפה זה כתוב בתצהיר שהיא הכריחה אותך לקנות דירה? מה אתה ילד קטן, אין לך דעה משלך?

      ת. אני לא ילד קטן. הייתי מאוהב בה מעל לראשי, הייתי שבוי. כל מה שביקשה שאעשה עשיתי כמו אידיוט. קניתי דירה, שיניתי את הצוואה שלי כי היא פחדה שהילדים שלי ינשלו אותה. אחרי זה היא הכריחה אותי לחתום על תצהיר של נשואים.

      ש. אתה רוצה שניקח אותך ברצינות, אתה יודע שהיא חייבת לך 1,250,000 ₪, רשמת את זה כי...

      ת. אהבתי אותה מעל ומעבר לכל דבר. הייתי מוכן למות עבורה."

      (שם, עמ' 7 שורה 25 עד עמ' 8 שורה 5).

    • התצהיר – נספח ח' לכתב התביעה

      כאמור התובע צירף תצהיר מיום 19.08.19 בו בני הזוג הצדדים הצהירו על כוונותיהם ביחס לדירה בה הם מתגוררים והרשומה על שמם. בעניין זה העיד התובע כדלקמן:

      "ש. לגבי התצהיר שנתת, שנה אחרי שאתה יודע שהיא עבדה עליך, אין לה כסף, שהיא מספרת לך סיפורים שהיא תשלם, אתה רושם תצהיר שאתה רוצה להתחתן איתה, היא בת זוג שלך, אתה מציין שקניתם דירה ביחד ששייכת לשניכם חצי חצי שנה אחרי. למה זה נכתב?

      ת. אני שוב מסביר.

      ש. בית משפט: שיקרת בתצהיר הזה?

      ת. לא."

      (שם, עמ' 8 שורות 11-6).

       

      "חקירה חוזרת:

      ש. סיפרת לנו קודם שחתמת על התצהיר ועשית כל מיני פעולות שביקשה ממך להוכיח. תסביר את הסיטואציה שהיא ביקשה ולמה חשבת שאתה צריך. מה עבר לך בראש שעשית את הדברים האלה. שקנית דירה ושינית צוואה וחתמת על תצהיר כי היא ביקשה שתוכיח. שאלו קודם שתסביר למה ונקטעת באמצע.

      ת. הלכתי שבי אחריה ועשיתי כל מה שהיא רצתה."

      (שם, עמ' 8 שורות 20-15).

       

56. התובע אינו מכחיש את קיומם של התצהיר ושל הצוואה, אלא שלטענתו הוא חתם עליהם מאחר שהיה "מאוהב מעל לראש" והלך שבי אחרי הנתבעת.

57. כלל ידוע שנקבע בפסיקה הוא שמשנחתם מסמך על ידי אדם בוגר ובר דעת שניתנה לו שהות לבחון את המסמך ולהיוועץ טרם חתימתו עליו, ואין כל סימן להפעלת לחץ על החותם, לא בנקל תישמע טענתו כי לא התכוון לחתום עליו, ואם חתם מבלי להתכוון עליו לשאת בתוצאות מעשיו.

58. במקרה הנדון, אין לפניי כל ראיה לפיה הוגבלה כשרותו המשפטית של התובע כקבוע בסעיף 2 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות התשכ"ב-1962, עובר לחתימתו על התצהיר והצוואה, ולפיכך מתקיימת החזקה לפיה: "כל אדם כשר לפעולות משפטיות, זולת אם נשללה או הוגבלה כשרות זו בחוק או בפסק דין של בית משפט".

59. כאמור, התובע עצמו מאשר שחתם על המסמכים אך לטענתו עשה כן מאחר שהיה "מאוהב מעל לראש" והלך שבי אחרי הנתבעת. אלא שבכך לא די כדי לסתור את החזקה ולפיה אדם מודע למשמעות חתימתו על מסמך [בהקשר זה השוו: ע"א 467/64 שוויץ נ' סנדור פ"ד יט 113 ; ע"א 6645/00 עו"ד ערד נ' אבן פ"ד נו (5) 365 ; ראו גם: ע"א 8510/09 בנק הפועלים בע"מ נ' נויברג(פורסם במאגרים המשפטיים [פורסם בנבו]; 24.11.11)].

     

    הכרעה

60. הנטל הרובץ על הטוען כנגד חזקת המרשם הוא נטל כבד, אותו התובע לא הצליח להרים. לא זו אף זו, התובע דווקא הוכיח כי מצב הדברים היה הפוך מזה שהוא טוען לו. במועד רישום הדירה על שם שני הצדדים בחלקים שווים, התובע ידע גם ידע כמה כל צד השקיע במימון הדירה, ובכל זאת הזכויות בדירה נרשמו כפי שנרשמו- באופן שווה. גם התצהיר וגם הצוואה שצורפו לכתבי הטענות שאינם מוכחשים על ידי התובע, מעידים על כך.

61. שאלות רבות מידי בנוגע לגרסת התובע נותרו ללא מענה ברור, והן מטילות צל כבד על נכונות גרסתו, ובמיוחד השאלה המרכזית, הכיצד נרשמו הזכויות בנכס באופן שווה על שם שני הצדדים במועד בו כבר התובע ידע לכאורה על העדר שוויון בהשקעותיהם של כל אחד מהצדדים על-פי גרסתו. בית המשפט שוכנע כי אין מדובר בטעות ובוודאי שלא מדובר בטעות רישומית הזועקת לשמיים.

62. כאמור, על-פי הוראות הדין, אופן רישום הזכויות במקרקעין מוסדרים יש בו להוות ראיה חותכת המלמדת על זהות הבעלים במקרקעין. מטרת הוראה זו היא הגנה על חשיבותו, פומביותו ואמינותו של המרשם ועל האפשרות לסמוך על המופיע בו.

     

    סוף דבר

63. התביעה נדחית.

64. משזו התוצאה אליה הגעתי, אני מחייבת את התובע בהוצאות הנתבעת בסך של 50,000 ₪ אשר ישולמו לה עד לתאריך 16.10.2022.

65. משתם ההליך, התיק ייסגר.

66. ניתן לפרסום ללא שמות הצדדים וללא פרטים מזהים.

    ניתן היום, י"ט אב תשפ"ב, 16 אוגוסט 2022, בהעדר הצדדים.