בני זוג רכשו נכס משותף ורשמו אותו על שם שניהם. אחרי שנפרדו האיש טען כי הוא שילם את רוב ההוצאות ולכן צריך לקבל את רוב התמורה על מכירת הדירה. התביעה נדחתה מחוסר הוכחה
השופטת מירה רום פלאי דחתה לאחרונה תביעה שהגיש אדם נגד זוגתו לשעבר, להצהיר כי דירה הרשומה על שם שניהם שייכת ברובה לו מאחר שהאישה הפרה התחייבותה לממן חצי מהרכישה. השופטת קבעה כי מעבר לעובדה שהטענה לא הוכחה, רישום הנכס על שם שני הצדדים הוא הוכחה חותכת לכוונת שיתוף.
הצדדים קיימו קשר זוגי במשך מספר שנים. הדירה נרכשה על ידם בנובמבר 2017 תמורת 1.9 מיליון שקל. עם רכישתה בוצע שיפוץ מקיף בעלות של כחצי מיליון שקל. בנוסף, היו הוצאות נלוות לרכישה כמו דמי תיווך ומס רכישה. העלות הכוללת הייתה כ-2.5 מיליון שקל.
התובע סיפר כי השניים הכירו ב-2015 וניהלו רומן בזמן שהאישה הייתה נשואה לאחר. אחרי שהתגרשה הם החליטו לעבור לגור יחד בדירה משותפת. לגרסתו, מחודש אוגוסט 2018 חיו תחת קורת גג אחת כשותפים לדירה ולא כבני זוג, כך שלא חלה חזקת השיתוף בדירה.
לדבריו, הוסכם ביניהם כי הם יישאו בחלקים שווים בעלות הרכישה והשיפוץ של הדירה והיא תירשם על שם שניהם. ואולם, הנתבעת לא עמדה בתשלום מלוא חלקה והוא נאלץ ליטול הלוואות כדי לכסות על החלק שלה. הוא הוסיף כי בפועל שילם את רוב עלות הרכישה בעוד הנתבעת שילמה 360,000 שקל בלבד.
הנתבעת טענה מנגד שהשניים היו ידועים בציבור והתקיימו התנאים להוכחת שיתוף. לדבריה, התובע לחץ עליה להוציא את כל כספה, כולל כספים שירשה מאביה המנוח, לצורך רכישת הדירה. לאחר הרכישה התובע הוא שדאג לרשום את הנכס על שם שניהם.
לטענתה, היא נשאה בכל ההוצאות המרכזיות להחזקת הדירה, כולל עבור השיפוץ. הנתבעת הדגישה כי הוציאה בסך הכל כ-900,000 שקל על הנכס, מעבר לנטל הוצאות הבית השוטפות שהיה על כתפיה בלבד.
אין מקום להתחשבנות
השופטת מירה רום פלאי מבית המשפט למשפחה בראשון לציון כתבה כי מחומר הראיות עלה שהצדדים היו בני זוג, לפחות החל משנת 2017 כשרכשו את הדירה. השופטת ציינה שהנתבעת צירפה צוואה שערך התובע ביולי 2019 בה כינה אותה במפורש "בת זוג, ידועה בציבור".
באשר להעדר כוונת השיתוף השופטת קבעה כי מוטב היה שהתובע לא היה מעלה את הטענה שכן ניכר שהצדדים חיו כבני זוג לכל דבר, חלקו שיתוף קנייני ביחס לזכויות בדירה, הסכימו לממן את הרכישה יחד ולרשום את הזכויות בחלקים שווים.
היא הבהירה שרישום בלשכת המקרקעין מהווה ראיה חותכת לתוכנו והנטל לסתירת הרישום הוא כבד מאוד והתובע לא עמד בו. כך, הוא לא הוכיח כי אי פעם הצדדים הסכימו בעל פה ששיעור זכויותיהם בדירה יהיה בהתאם לשיעור השקעותיהם בנכס.
השופטת הוסיפה שגם אם התובע היה מוכיח שמימון הדירה ושיפוצה היה ברובו המוחלט מכספו ולא מכספים משותפים, הפסיקה קובעת שאם הנכס נרשם על שם שניים בחלקים שווים, אך הייתה השקעה בלתי שוויונית ברכישתו, הדבר מהווה מתנה שהושלמה.
היא הדגישה כי מקום בו נכס מקרקעין, ובפרט דירת מגורים משותפת, רשום על שם שני הצדדים בחלקים שווים, אין מקום לעריכת התחשבנות באשר לאופן רכישת הנכס או מימונו.
בסופו של דבר דחתה השופטת את התביעה וחייבה את התובע בהוצאות בסך של 50,000 שקל.
- ב"כ התובע: עו"ד גילה חכמון
- ב"כ הנתבעת: עו"ד שמואל בן אריה
עו"ד מיה רשל ארבל
עוסק/ת ב-
דיני משפחה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.