פלוני נ' מקובסקי ואח'

לפניי תביעה כספית לתשלום פיצויים בגין מעשה תרמית שבוצע כלפי התובע במסגרתו נמכר נכס מקרקעין אותו ירש מאמו המנוחה שלא בידיעתו.

אמו המנוחה של התובע, גב' פלונית ז"ל, נפטרה ביום 9.12.2005 כשברשותה, בין היתר, מגרש בשטח של 687 מ"ר הידוע כגוש חלקה בחולון אשר נרשם על שמה עוד בשנת 1965 (להלן: "הנכס"). ביום 29.11.2006 ניתן על ידי רשם הירושה בתל אביב צו ירושה בעניין המנוחה ולפיו בנה היחיד, התובע, הוא היורש.

על פי כתב התביעה, התובע ביקש במהלך 2016 לרשום את הנכס ולהעבירו לבנותיו. לתדהמתו, התברר לו כי הנכס נרשם על שם אדם בשם מישל מקובסקי (נתבע מספר 1) מכוח ירושה. עוד התברר כי לאחר מכן נמכר הנכס לאשה בשם סופיה שגם היא נכללה בכתב התביעה כנתבעת מספר 5 וברבות הזמן נמכר פעמים נוספות.

במסגרת בירור שערך התובע מול לשכת רישום המקרקעין, הוא קיבל לידיו מסמכים והתבררו לו העובדות הבאות:

• במועד לא ידוע זויף או הופק במרמה או נערך מסמך הנחזה להיות צו ירושה לפיו הנתבע 1 הוא בנה ויורשה היחיד של המנוחה. על גבי הצו נרשם כי ניתן ביום 28.7.2007. על פי צו הירושה המזויף, הוא ניתן בין היתר על סמך שמיעת עדים בדיון שהתקיים בפני הרכב דיינים בבית הדין הרבני בתל אביב.

• ביום 18.9.2011 הנתבע 3, עורך הדין חיים דויטש, הגיש וחתם בשם הנתבע 1 מכוח ייפוי כוח בקשה לרישום הנכס על שמו של הנתבע 1 על סמך צו הירושה המזויף.

• ביום 18.9.2011 רשמה לשכת המקרקעין בחולון את הנתבע 1 כבעל הזכויות היחיד בנכס מכוח צו הירושה המזויף.

• ביום 3.10.2011 נחתם הסכם מכר בין הנתבע 1 (המוכר) לבין סופיה (הרוכשת) תושבת בלגיה באמצעות אדם בשם אסף (נתבע 6) ששימש כנציגה ומיופה כוחה בעסקה, מכוח ייפוי כוח כללי נוטריוני לבצע כל פעולה בשמה, שאותו אימת עורך דין בשם מונדי (נתבע 10). האחרון הצהיר כי סופיה הנתבעת 5 חתמה בפניו על ייפוי הכוח וכי זיהה אותה באמצעות תעודת זהות ודרכון ישראלי.

• את הנתבע 1 והנתבעת 5, קרי המוכר והרוכשת, ייצגה בעסקה עורכת דין בשם אדר (נתבעת 4). האחרונה ערכה את הסכם המכר, שטר מכר ובקשה לרישום הערת אזהרה. עורכת הדין פעלה לרישום הנכס על שמה של סופיה. במסגרת עריכת שטר המכר, הצהירה עורכת הדין ואישרה כי הן המוכר והן הקונה (באמצעות נציגה אסף נתבע 6) התייצבו בפניה ואימתה את חתימותיהם.

• ביום 4.10.2011 נרשמה הערת אזהרה בנכס לטובת הנתבעת 5 על הבעלות של הנתבע 1.

• ביום 5.12.2011 רשמה לשכת רישום המקרקעין את הנתבעת 5 כבעלים יחיד של הנכס.

• ביום 20.9.2015 נמכרו זכויותיה של הנתבעת 5 בנכס לארבעה אנשים שונים (שני זוגות) בחלקים שונים. בשלב מאוחר יותר, אחד מבני הזוג מכר חלק ניכר מחלקם לבני זוג נוספים. לצורך מכירת הנכס, ייפתה הנתבעת 5 את כוחו של עורך דין בשם גרמן, נתבע 8 בייפוי כוח כללי אותו גם אימת.

   

התובע, אשר גילה כי נפל קורבן להונאה וכי הנכס שירש מאמו נגזל, הגיש תלונה למשטרת ישראל. במועד הגשת התביעה החקירה טרם הושלמה.

התביעה הוגשה נגד הנתבע 1, אשר נטען כי התחזה לבנה ויורשה של המנוחה; נגד בית הדין הרבני שנתן את צו הירושה; נגד הרשם לענייני ירושה והאפוטרופוס הכללי בטענה כי התרשל במילוי תפקידו ככל שהבקשה לרישום ירושה של הנתבע 1 הועברה לאישורו ובדיקתו; נגד לשכת רישום המקרקעין בשל רשלנותה ברישום הנכס על סמך צו ירושה מזויף; נגד הנתבע 3 עו"ד חיים דויטש בשל מעורבותו אם בתרמית או ברשלנות (על כך יורחב בהמשך), נגד הנתבעת 4 בשל מעורבותה בתהליך; נגד הנתבעים 5 ו-6 בחשד למעורבות בתרמית; נגד הנתבעים 7ו-8 שהינם עורכי דין שאימתו את חתימתה של נתבעת 5 לצורך ביצוע פעולות הקשורות עם רכישת ומימוש הנכס בשל מעורבותם שהובילו להצלחת התרמית. התובע טען כי נזקו הוא שוויו של הנכס אשר בהתאם להערכת שמאי עמד על סך של 1,726,000 ₪. בנוסף, טען לעגמת נפש אותה העמיד על סך של 250,000 ₪. סכום התביעה הכולל עמד על סך של 1,976,000 ₪.

סילוק התביעה נגד הנתבעים למעט נתבעים 2 ו-3

עובר לדיון הראשון, הגישו הנתבעים, למעט הנתבע 1 כתבי הגנה בו הדפו את הטענות שהועלו כלפיהם. הנתבעים 5 ו-6 הגישו יחד עם כתב ההגנה מטעמם הודעת צד ג' נגד הנתבעים 1, 2 ו-4. במסגרת הדיון הראשון ולאור טענות שהועלו על ידי בעלי הדין, הודיע בא כוח התובע כי יערוך בירורים שונים עם באי כוח הנתבעים האחרים על מנת לבחון האם יש מקום לעמוד על נקיטת ההליכים נגד מי מהם. בנוסף, הודיע כי יפעל להגשת בקשה להיתר המצאה מחוץ לתחום לנתבע 1. בהחלטתי, ניתנה לתובע ארכה לבחינת הדברים.

בעקבות הבירורים שנערכו, הודיעו התובע ונתבעים 4-6 ביום 10.9.2019 כי הגיעו להסכמה וביקשו כי התביעה נגד אותם נתבעים תימחק. בנוסף, ביקשו למחוק את ההודעה לצד ג' שהגישו. באותו יום ניתן פסק דין כמבוקש.

ביום 24.10.2019 הודיעו התובע ונתבעים 7ו-8 כי לאחר בירור הגיעו למסקנה כי מעורבותם של נתבעים אלה פחותה מיתר הנתבעים בתיק ולכן הגיעו להסכמה כי התביעה נגדם תידחה ללא צו להוצאות. באותו יום ניתן פסק דין בהתאם.

בעניינו של הנתבע 1 ניתן על ידי היתר המצאה מחוץ לתחום. לאחר שבוצעה מסירה לנתבע 1, אשר לא הגיש כתב הגנה, ניתן נגדו פסק דין ביום 8.6.2020.

ביום 26.8.2020 הודיעו התובע והנתבעים 2 א ו-2 ב, בית הדין הרבני והרשם לענייני ירושה בהתאמה, כי התביעות נגד שני אלה יידחו ובאותו יום ניתן פסק דין כאמור.

לאחר כל אלה, הגיש הנתבע 1 בקשה לביטול פסק דין. טענתו המרכזית הייתה כי אין הוא אותו אדם שביצע את מעשה התרמית. לדבריו, הוא עצמו לא היה מעורב בעסקה וזהותו זויפה. ביום 5.1.2021 הודיע התובע כי במסגרת בדיקה שבוצעה על ידי מדינת ישראל התברר כי הנתבע 1 מר מקובסקי אינו האדם אשר ביצע את ההונאה העומדת בבסיס ההליך דנן. לפיכך, הגיעו הצדדים להסכמה כי פסק הדין שניתן נגד הנתבע 1 יבוטל והתביעה נגדו תימחק. ביום 7.1.2021 נעתרתי לבקשה והתביעה נגד הנתבע 1 נמחקה.

ההליכים בתיק נמשכו אך נגד הנתבעת 2, לשכת רישום המקרקעין, ונגד הנתבע 3, עו"ד דויטש.

השתלשלות העניינים במהלך ניהול התיק

הצדדים הגישו תצהירים. מטעם התובע הוגש תצהירו. כן הוגשה חוות דעת מומחה של המהנדס ושמאי המקרקעין דן אורמן. מטעם הנתבעת 2 הוגש תצהירה של רשמת המקרקעין. מטעם הנתבע 3 הוגש תצהירו.

התובע והנתבע 3 הודיעו כי הם מסכימים למינוי מומחה מטעם בית המשפט. זאת, לאור הטענות שהעלה הנתבע 3 בדבר זיוף חתימתו. הנתבעת 2 הודיעה כי היא משאירה את הנושא לשיקול דעת בית המשפט. בהחלטתי מיום 11.11.2020 מיניתי את גב' איה שוחט כמומחית מטעם בית המשפט. חוות הדעת הוגשה. בדיוני ההוכחות נחקרו המצהירים והמומחים.

עובר לדיון ההוכחות הראשון שהתקיים ביום 6.12.2021, הגישה הנתבעת 2 שלוש בקשות/הודעות לבית המשפט:

האחת, "בקשה להגשה כראיה תעודת עובד ציבור מתוקנת" שהוגשה ביום 1.12.2021, לאחר שבתעודה קודמת נפלה טעות סופר. על פי תעודת הציבור, האסמכתא לתשלום של אגרת הרישום של צו הירושה המזויף על שם הנתבע 1, שנטען כי שולמה מכרטיס האשראי של הנתבע 3, אינה מזויפת.

השנייה, "הודעה לבית המשפט הנכבד ובקשה בעניין נספח 2 לתצהיר עדות ראשית", שהוגשה ביום 5.12.2021. בהודעה נכתב כי בנספח 2 לתצהיר עדות ראשית מטעם הנתבעת 2 היו חסרים שני עמודים של נוהל הרישום משנת 2016.

השלישית, "הודעה לבית המשפט הנכבד" שהוגשה על פי רישומי התיק ביום 5.12.2021 שעה 17:19 אך מאחר שהוגשה לאחר השעה 17:00 נקלטה ביום 6.12.2021. בהודעה נכתב כי ב"כ הנתבעת 2 קיבלה אישור להגיש את הודעתו של הנתבע 3 במשטרה. להודעה צורפה ההודעה במשטרה של נתבע 3 מיום 31.12.2017 וצוין כי העתק ממנה נשלח לצדדים.

במהלך דיון ההוכחות שהתקיים ביום 6.12.2021 הודיעו ב"כ התובע והנתבע 3 כדלקמן: "ראינו את 3 ההודעות שהגישה ב"כ הנתבע 2, ואין לנו התנגדות להגשתם" (עמוד 17 שורה 22).

במהלך חקירתו הנגדית, הציגה ב"כ הנתבעת 2 לנתבע 3 את הודעתו במשטרה כפי שנמסרה ביום 31.12.2017 וביקשה כי יזהה את חתימתו. הנתבע 3 השיב כי אין זו חתימתו. גם לאחר שבא כוחו אישר כי הנתבע 3 נחקר במשטרה וכי כך סיפר לו שנעשה בעקבות התלונה שהגיש התובע, עמד הנתבע 3 על כך שאין מדובר בחתימתו (עמוד 38 שורות 1-15).

לאחר הדיון, הגיש ב"כ הנתבע 3 "הודעה דחופה מטעם הנתבע 3 בעניין הודעה במשטרה מיום 31/12/2017". במסגרת ההודעה טען בא כוחו כי המסמך הפתיע אותו, שכן תוכנו לא היה ידוע לו טרם הדיון. לדבריו, המסמך לא צורף לאף אחד מתצהירי העדות הראשית של המדינה חרף חובת הגילוי המוקדם. לטענתו, נוכח התכחשות הנתבע 3 לחתימתו על ההודעה, נותרה פתוחה השאלה האם להגיש הודעה זו באמצעות החוקר שגבה את ההודעה. לדבריו, רק כאשר שב למשרדו בתום הדיון, הופתע לגלות במכשיר הפקס' הודעה קצרה מאת הנתבעת 2 אליה צורפה ההודעה במשטרה. לדבריו, הפקס נשלח אליו בשעות הערב המאוחרות (כנראה ערב קודם – הערת הח"מ) כאשר משרדו היה סגור. הוא הלין על התנהלות הנתבעת 2 המנצלת את כוחה העצום ואת גישתה לרשויות השונות כדי לחשוף רק את מה שנוח ומתאים לאינטרסים שלה. הוא טען לגבי תוכנה של ההודעה ולדבריו ייתכן שחלק ממנה היה צריך להירשם אחרת. בנוסף, טען שהנתבעת 2 חשפה רק את עדותו של הנתבע 3 ולא עדויות נוספות שהמשטרה גבתה. בסוף הודעתו טען כי יסכים להצגת ההודעה של הנתבע 3 במשטרה בכפוף לכך שתוצג באמצעות החוקר שגבה אותה ובכפוף לכך שייחשפו בפני בית המשפט והצדדים כל ההודעות שנגבו במשטרה, שמא יש בהן כדי לחזק את הגנת הנתבעים או מי מהם.

לאחר שנתקבלו תגובות התובע והנתבעת 2 ותשובת הנתבע 3 לתגובותיהם, קבעתי בהחלטתי מיום 27.12.2021 כדלקמן: "על אתר אומר כי טרם תחילת חקירתו הנגדית של הנתבע 3 הסכימו התובע והנתבע 3 להודעות שהגישה ב"כ המדינה לתיק בית המשפט יום קודם לכן. מכל מקום המסמך הוצג בפני הנתבע 3 והוא השיב כפי שמצא לנכון. לאור זאת גם אם התברר בדיעבד כי הנתבע 3 לא ראה קודם לדיון את המסמך שהוגש לתיק בית המשפט והסכמתו בדיון ניתנה מתוך טעות, אין מקום לחזור לאחור. המסמך עם כל ההסתייגויות ממנו כמו גם תשובותיו של הנתבע הינן בפני בית המשפט והצדדים יוכלו להתייחס לקבילותם, משקלם ומשמעותם בהליכים אלה בבוא העת בסיכומיהם.

דרישתו של הנתבע 3 לחקור את החוקר שקיבל את ההודעה מאת הנתבע 3 הינה סבירה. יש לציין כי המדינה עצמה מבקשת לזמן את אותו חוקר לאור עמדת הנתבע 3. לפיכך החוקר יוזמן לעדות. 

אשר לדרישה לחשוף את תיק החקירה המלא, כפי שעולה מתגובת המדינה מדובר בתיק חקירה פתוח ולפיכך על פי הוראות החוק סדר הדין הפלילי, אין מקום למתן הנחיה כזו. מכל מקום הנתבע 3 נחקר על דברים שנטען כי הוא עצמו מסר במשטרה ואשר עומדים לבירור במסגרת התיק דנן. לפיכך,איני רואה מקום להתנות את קבלת הודעתו בקבלת הודעות נוספות של נחקרים אחרים בתיק החקירה".

לאחר החלטתי, עתר הנתבע 3 בבקשה לעיון חוזר וטען כי הקביעה בפתח ההחלטה: "על אתר אומר כי טרם תחילת חקירתו הנגדית של הנתבע 3 הסכימו התובע והנתבע 3 להודעות שהגישה ב"כ המדינה לתיק בית המשפט יום קודם לכן" אינה נכונה עובדתית ויש בה כדי לגרום לעיוות דין חמור לנתבע 3.

בהחלטתי מיום 28.12.2021 דחיתי את הבקשה. במסגרת החלטתי קבעתי כדלקמן:

"ב"כ הנתבע 3 מופנה לעמוד 17 שורה 22, שם הודיעו ב"כ התובע וב"כ הנתבע 3 עוד לפני שהנתבע 3 נחקר: "ראינו את 3 ההודעות שהגישה ב"כ נתבע 2, ואין לנו התנגדות להגשתם". אחת משלושת ההודעות התייחסה להודעתו של הנתבע 3 במשטרה, אשר צורפה להודעה.

יש לציין שבמהלך חקירת הנתבע 3, לא זו בלבד שלא הועלתה התנגדות מצד הנתבע 3 להצגת ההודעה, אלא שבא כוחו אמר כי הוא מאשר שהנתבע 3 נחקר במשטרה וכי הנתבע 3 סיפר לו מחוץ לאולם כי נחקר במשטרה בעקבות התלונה של התובע (ראו עמוד 38 שורות 11-12).

מכל מקום כפי שקבעתי בהחלטתי, חוקר המשטרה שגבה הודעה מנתבע 3 יוזמן לעדות ותינתן אפשרות לב"כ הנתבע 3 לחקור אותו על הדברים, כאשר הצדדים יוכלו להתייחס בסיכומיהם לעניין הקבילות, המשקל והמשמעות שיש לייחס להודעה ולעדויות בעניין זה". 

ביום 26.12.2021 עתרה הנתבעת 2 בבקשה להגשת תצהיר מטעם טלי בן חיים, בוחנת עסקאות שקיבלה את העסקה לרישום. לדבריה, הבקשה מוגשת לאחר שהנתבע 3 טען לראשונה בדיון כי היה מישהו מבפנים שעזר לנוכל שגנב את הנכס. לבקשה זו התנגדו התובע ונתבע 3. בדיון ההוכחות שהתקיים ביום 30.12.2021 (בו נחקר המומחה מטעם התובע) הודיע ב"כ התובע כי לאור טענות שהעלה הנתבע 3 בדיון, הוא מוצא כי התצהיר שהגשתו התבקשה הופך להיות יותר רלוונטי (עמוד 50 שורות 10-11).

בהחלטתי מיום 30.12.2021 קבעתי כדלקמן:

"לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובות התובע והנתבע 3 וכן לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים בדיון שהתקיים לפניי אני קובע כדלקמן: 

הנתבע 3 עומד על טענתו לקיום שיתוף פעולה של מי מתוך משרד רשם המקרקעין. הוא אף טען כי כל התיק עצמו מכריכה עד כריכה מזויף. לדבריו, אף הטענה שאשתו הופיעה במשרדי רשם המקרקעין בקשר למקרקעין דנן, אינה נכונה והפרטים המופיעים על גבי התיק נלקחו מתיק ירושה אחר אותנטי (עמוד 50 שורות 21-26). בנסיבות אלה, יש מקום לקבל את התצהיר. לעניין זה אפנה לתקנה 1 לתקנות סדר הדין האזרחי על פיה מטרת התקנות היא בין היתר להגשים את העקרונות החוקתיים העומדים ביסודו של הליך שיפוטי ראוי והוגן כדי להגיע לחקר האמת ולהשיג תוצאה נכונה ופתרון צודק של הסכסוך. בנסיבות המקרה דנן בו מדובר בסיטואציה בה המקרקעין אותם ירש התובע נגנבו במרמה, אני סבור כי השיקולים שפורטו לעיל מצדיקים היעתרות לבקשה. האיזון הראוי הוא מתן אפשרות לנתבע 3 ולתובע לחקור את המצהירה על עדותה, כך שהדברים יתבררו לאשורם.  עם זאת, לא נעלם מעיניי כי הנתבעת יכולה הייתה להגיש את התצהיר עוד קודם לכן וכי עיקר הדברים שנכתבו בתצהירה של גב' בן חיים הוזכרו גם בעדותה של רשמת המקרקעין. הגשת הבקשה בעיתוי זה יצרה הכבדה על התובע והנתבע שנדרשו להגיב לבקשה. בנוסף, הנתבעת אף צירפה לבקשה את התצהיר טרם שניתן אישור בית המשפט להגשתו, דבר שאינו מקובל. לאור כל זאת, אני קובע כי הנתבעת תשלם לתובע והנתבע 3 סך של 1,500 ש"ח לכל אחד מהם ללא קשר לתוצאות. המזכירות תזמן את הצדדים לדיון ביום 18.1.2022 שעה 9:30. לדיון תדאג ב"כ הנתבעת לזמן את גב' בן חיים ואת חוקר המשטרה".

ואכן, בדיון הנוסף שיוחד לכך נחקרו גב' בן חיים והחוקר אופיר דוד. בסוף הדיון עתר בא כוח הנתבע 3 בבקשה שלדבריו הינה מהותית להגנתו של נתבע 3. הוא ביקש כי באת כוח הנתבעת 2 תבדוק האם במסגרת החקירה שבוצעה על ידי המשטרה נגבתה מנתבע 3 הודעה נוספת לזו שהוגשה לתיק בית המשפט. באת כוח הנתבעת 2 הודיעה כי תערוך בדיקה ותמסור הודעה. ביום 24.1.2022 הודיעה כי בבירור שערכה נמסר לה כי לא נגבו מהנתבע 3 הודעות נוספות.

אבהיר כי מצאתי לנכון להרחיב בתיאור השתלשלות העניינים לאור טענות הנתבע 3 הן במהלך ניהול ההליכים והן בסיכומיו בדבר עיוות הדין שנגרם לו. אני סבור כי לאור האמור לעיל, אין מקום לקבל טענות אלה.

טענות הצדדים הרלוונטיות בתמצית

ביחס לנתבעת 2, טען התובע כי בהיותה אחראית על ניהול פנקסי המקרקעין ותיקי הפעולה שבתחומה, מאחר שאצלה נרשמו הפעולות והעסקאות בנכס וכן מאחר שאפשרה ולא מנעה את רישום הנכס על שם הנתבע 1 ולאחר מכן סיחורו לצדדים שלישיים, היא תרמה תרומה מכרעת לגזילת הנכס. התובע טען כי הנתבעת 2 אחראית בכך שלא בדקה כי קיים צו ירושה קודם לפיו היורש הוא התובע; התרשלה כאשר אפשרה רישום הנכס על שם הנתבע 1 בהסתמך על צו ירושה מזויף; התעלמה מליקויים, טעויות, שיבושים ופגמים בבקשה לרישום ולא פעלה בזהירות הנדרשת ובסבירות כמתחייב מהיותה הגורם האחראי לביצוע רישום הזכויות בנכס.

לגבי הנתבע 3, טען התובע כי היה עורך הדין שייצג את הנתבע 1 ברישום הנכס על שמו מכוח צו הירושה המזויף. במסגרת פעילותו, הנתבע 3 ערך וחתם בעצמו על בקשה לרישום נכס המקרקעין על שמו של הנתבע 1 מכוח ייפוי כוח. לטענתו, כשפנה באמצעות באי כוחו אל הנתבע 3, בחר זה, חלף מענה ענייני ואינפורמטיבי, להשתלח בבאי כוחו של התובע, לטעון כי מכתבם מסולף ומרושע, גרם לו לנזקים נפשיים ואיים בנקיטת הליכים נגדם. הנתבע 3 טען כי מעולם לא ייצג את הנתבע 1, קרי הנוכל ולא ביצע שום פעולה עבורו. באי כוח התובע שלחו לנתבע 3 מכתב נוסף אליו צירפו את הבקשה לרישום מקרקעין שהוגשה בשם הנתבע 1 עליה חתם לכאורה הנתבע 3 וכן את צו הירושה המזויף וביקשו את התייחסותו. מכתב זה נותר ללא מענה. לטענת התובע, הנתבע 3 אחראי לנזקיו, כאשר בשלב התביעה לא ברור לו האם לקח חלק פעיל והיה מודע למעשה התרמית או שלמצער התרשל באופן חמור בכך שלא ביצע את הבדיקות הנדרשות טרם העברת הנכס על שם הנתבע 1.

הנתבעת 2 טענה להגנתה כי דין התביעה נגדה להידחות מחמת התיישנות ושיהוי. לטענתה, עילת התביעה נולדה לכל המאוחר ביום 15.12.2011 עת נרשמה הבעלות במקרקעין על שמה של נתבעת 5 כך שהתביעה הוגשה בחלוף למעלה מ-7 שנים. עוד טענה כי לא נפל כל פגם בהתנהלות לשכת רישום המקרקעין. המסמכים אשר הוצגו בפני בוחן העסקאות והמבקר נחזו להיות אותנטיים לחלוטין ולא עוררו חשד כלשהו. גם בחינה מחודשת של צו הירושה בידי בוחן עסקאות סביר לא תאתר את דבר הזיוף. למעשה, אלמלא תלונת התובע במשטרת ישראל ופנייתה של המשטרה לבית הדין הרבני, דבר הזיוף והמרמה לא היו מתגלים. לטענתה, התובע תרם תרומה מכרעת העולה לכדי 100% לקרות נזקו שעה שלא רשם את הנכס על שמו בסמוך לקבלת צו הירושה כבר בשנת 2006 ולא דאג לרשום כל הערת אזהרה על שמו.

הנתבע 3 טען כי דין התביעה נגדו להידחות. גם הוא טען להתיישנות התביעה. בנוסף, טען כי החתימה והחותמת שלו זויפו. לדבריו, הוא עורך דין ונוטריון מכובד בעל 44 שנות ותק במקצוע, ישר כפלס, נקי כפיים ובר לבב, אינו מעורב כלל במעשה התרמית והגזל. הנתבע 3 מעולם לא פגש את הנתבע 1 ומעולם לא פעל בשמו לרישום צו ירושה בלשכת רישום המקרקעין. הבקשה לרישום הירושה בספרי המקרקעין הנחזית להיות חתומה על ידו מזויפת. לדבריו, חתימתו וחותמתו זויפו או הועתקו בפוטו שופ או בדרך טכנולוגית אחרת ממסמך אותנטי עליו חתם והגיעו אל הנוכל בדרך לא ידועה. גם אימות חתימתו על ידי ד"ר קנבסקי יבגניה המופיע על גבי הבקשה מזויף. הוא ביקש כי בית המשפט ימנה מומחה גרפולוגי שיבדוק את מסמכי המקור של הבקשה לרישום מקרקעין וכן את ייפוי הכוח המקורי וישווה אותם עם כתב היד והחתימות האותנטיות שלו. הוא טען לרשלנות התובע אשר לא טרח לרשום את צו הירושה לטובתו. אם היה נוהג כך, היה מונע לחלוטין את הנזק לו טען ולכן אין לו להלין אלא על עצמו.

בכתב התשובה טען התובע כי אין מקום להתיישנות, מאחר שמרוץ ההתיישנות חל מהיום שבו גילה את מעשה התרמית. זה התגלה רק ב-2016. במהלך התקופה, התובע הגיש תלונה במשטרה ואף שכר חוקר פרטי במטרה לדלות פרטים מהגורמים הרלוונטיים. לאחר ביצוע פעולות בירור שונות, הוגשה התביעה תוך פחות מ-3 שנים מאז הגילוי כך שלא היה כל שיהוי. עוד טען, כי אין מקום לייחס לו התרשלות ואשם תורם. מדובר בנכס שהיה רשום על שם אמו במרשם הזכויות הרשמי. כפי שמעשה הגניבה בוצע עת הנכס רשום על שם אמו, הוא יכול היה להתרחש גם כאשר הנכס היה רשום על שמו. לא הייתה כל חובה חוקית לרשום נכס מקרקעין על שמו מכוח צו ירושה בתקופת זמן מוגבלת ואי רישום כאמור אינו יכול לפטור את לשכת רישום המקרקעין מחובת הזהירות החלה עליה וחובתה לנקוט אמצעי זהירות מירביים. עצם הניסיון להפוך את היוצרות ולהטיל עליו את מלוא האחריות, עת הסתמך על כך שהנכס רשום במרשם הזכויות הרשמי של מדינת ישראל על שם אמו ולכן הוא מוגן, פסול ומעורר דאגה, בייחוד כאשר האמור נשמע מפי המדינה.

דיון והכרעה

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובחומר הראיות, שמעתי את העדויות ועיינתי בסיכומי הצדדים, החלטתי לקבל את התביעה ולחלק את האחריות בין כל הנוגעים בדבר לרבות התובע.

התביעה לא התיישנה ולא היה שיהוי בהגשתה

קודם דיון לגופו של עניין, אכריע בטענת ההתיישנות והשיהוי. סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע כדלקמן: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".

התובע הסביר כי נודע לו על מעשה התרמית רק במהלך 2016, עת ביקש להעביר את הנכס על שם בנותיו. עובדה זו לא נסתרה ואני מאמין לתובע שכך היה. התביעה הוגשה בינואר 2019 לאחר שחלפו להם פחות מ-3 שנים. הסבר התובע כי לאחר שהתגלה לו הדבר, ערך חקירות ובירורים שונים, סביר בעיניי.

זאת ועוד, לתובע בהיותו אדם מן היישוב לא היה מקום לחשוד כי נכס מקרקעין הרשום על שם אמו המנוחה ואשר רישומו מתנהל על ידי גוף רשמי של המדינה הדורש לצורך ביצוע שינוי רישום המצאת מסמכים ואישורים שונים, ייגנב ויימכר ללא ידיעתו. לפיכך, אני סבור כי הפרשנות שיש ליתן לתנאים שנקבעו בסעיף "סיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן" צריכה להיות כזו המקלה עם התובע ולא דורשת ממנו ביצוע פעולות מיוחדות. מכל מקום, הרישום התרמיתי על שם הנתבע 1 נעשה בספטמבר 2011 כאשר התביעה הוגשה בינואר 2019 קרי בחלוף כ- 7 שנים וחמישה חודשים. גם אם היינו מצפים מהתובע לבדוק מדי פעם את מצב הנכס מבחינה רישומית על מנת לוודא כי לא נגנב, לא היינו מצפים כי תיערך בדיקה כזו על בסיס שבועי או חודשי. אם למשל התובע היה מגלה כי הנכס נגנב לאחר שנה מיום התרמית קרי בספטמבר 2012, אזי במועד הגשת התביעה, ינואר 2019, בוודאי שלא היה מקום לקבל טענה בדבר אי התקיימות התנאים של סעיף 8.

לאור כל האמור, אני דוחה את טענת ההתיישנות כמו גם את טענת השיהוי.

הנתבעים 2 ו-3 לא היו שותפים במודע למעשה התרמית ומשמעותה של קביעה זו

טרם אדון באחריות הגורמים השונים, אני מוצא לנכון לומר כי התרשמתי מעדותו של הנתבע 3 כי לא היה שותף במודע למעשה המרמה כלפי התובע וכי אינו נושא באחריות פלילית. גם לתובע עצמו בעת שהגיש את התביעה לא היה ברור האם הנתבע 3 לקח חלק פעיל ומודע למעשה התרמית או שלמצער התרשל באופן חמור בכך שלא ביצע את הבדיקות הנדרשות טרם העברת הנכס על שם הנתבע 1. בהמשך, התובע גם לא הביא הוכחות למעורבות פלילית תרמיתית של הנתבע 3. יש לציין שגם המשטרה, אשר גבתה הודעה מהנתבע 3, לא מצאה לנכון לחקור אותו באזהרה ומאז הודעתו מיום 31.12.2017, לא מצאה לנכון לזמנו לחקירה נוספת (ראו גם חקירתו הנגדית של חוקר המשטרה בעמוד 53 שורות 21-25 ועמוד 54 שורות 15-18). עם זאת, כפי שיפורט להלן, אני סבור כי יש לייחס לנתבע 3 אחריות למצב אליו נקלע התובע ואשר בגינה עליו לפצותו.

אשר לטענה שהעלה הנתבע 3 לראשונה במהלך דיון ההוכחות לפיה היה גורם פנימי כלשהו אצל הנתבעת 2 שעזר לנוכל לגנוב את הנכס, דינה להידחות. ראשית, טענה זו מהווה הרחבת חזית, שכן לא הוזכרה בכתב ההגנה מטעם הנתבע 3. שנית, חוץ מספקולציות שהעלה הנתבע 3 בעניין זה, בעיקר במסגרת סיכומיו, לא הובאה ראיה לכך. שלישית, בעדותה של גב' טלי בן חיים ששימשה כבוחנת עסקאות שטיפלה ברישום ואשר נחקרה בחקירה נגדית גם על ידי בא כוח הנתבע 3, לא הייתה אינדיקציה לכך.

לקביעה כי אין מדובר בפעילות פלילית תרמיתית מצדם של מי מהנתבעים יש חשיבות מכרעת. בסיטואציה בה מתמודד התובע עם מעשה תרמית או גניבה שבוצע כלפיו, אין מקום לקבל טענה של הרמאי או הגנב כי התובע התרשל ולכן יש לשלם לו פיצוי מופחת. כך למשל האם יעלה על הדעת כי גנב שנכנס לדירה כדי לגנוב ממנה יטען כי יש להתחשב בו ולא לחייבו במלוא הפיצוי המגיע בגין מעשה הגניבה מאחר שבעל הדירה שכח לנעול את הדלת?! כך האמור לגבי מי שביצע את התרמית שבוצע כלפי התובע או היה שותף לו במודע. טענה כזו אינה מתקבלת על הדעת. רמאי אינו יכול ליהנות מכך שניצל את חולשתו ורשלנותו של תובע כדי לבצע כלפיו מעשה מרמה ובכך להפחית מתשלום הפיצוי בו יחויב.

לעניין זה יפים דבריו של כב' השופט מלצר בע"א 9057/07 אפל נ' מדינת ישראל (פורסם במאגר משפטי) אשר דן ארוכות באפשרות החלתו של אשם תורם בעוולת התרמית וקבע בין היתר כדלקמן: " התרשלות לחוד ואשם תורם לחוד. במקרה דנן, שבו המזיק הטוען לאשמו התורם של הניזוק הוא מי שעיוול כלפי הניזוק בעוולת התרמית והנזק מתבטא בהעברתם הישירה של כספים מכיסו של הניזוק לכיסו של המזיק – אין מקום להפחית מחיוב ההשבה של המזיק בנימוק של אשם תורם" (ראו סעיף 60 לפסק הדין).

לא כך הם פני הדברים כאשר טענות התובע מופנות כלפי גורמים שונים בטענה שאלה התרשלו וברשלנותם לא מנעו את הנזק שנגרם לו. במקרים כאלה יש לבחון גם את מידת התרשלותו ותרומתו לאירוע והאם התנהלות אחרת מצדו יכולה הייתה למנוע את האירוע שגרם לנזק. לפיכך, הדיון להלן יעסוק באחריותם של כלל הגורמים הנוגעים בדבר לרבות זו של התובע, לאירוע בגינו נגנב מהתובע הנכס ונגרם לו נזק.

אחריותו של נתבע 3

כאמור, הנתבע 3 טען כי החתימה והחותמת שלו זויפו, כי מעולם לא פגש את הנתבע 1 או מי שהתחזה אליו ומעולם לא פעל בשמו לרישום צו ירושה בלשכת רישום המקרקעין. לדבריו, הבקשה לרישום הירושה בספרי המקרקעין הנחזית להיות חתומה על ידו, מזויפת. לטענתו, זויף גם אימות החתימה של ד"ר קנבסקי יבגניה המופיע על גבי הבקשה. טענותיו של הנתבע 3 אינן מתיישבות עם העדויות ועומדות בסתירה לראיות שהוצגו. יתרה מכך, הנתבע 3 נמנע מלזמן עדות מרכזיות שיכלו לתמוך בגרסתו והיה מצופה ממנו לזמנן.

בהודעה במשטרה שמסר ביום 31.12.2017 כ-6 שנים לאחר מעשה הגניבה (סומן נ2/1), הנתבע 3 טען אמנם כי אינו מכיר אדם בשם מישל מקובסקי וכי המקרה לא זכור לו. עם זאת, נכתבו בה הדברים הבאים :

"ש: אני מציג בפנייך מסמך שסומן א.ד. 1 מהיום, בקשה לרישום מקרקעין על שם מישל מקובסקי שהוגשה ללשכת רישום המקרקעין בחולון בתאריך 18.9.11. האם אתה מזהה את המסמך?

ת: כן. זאת החתימה שלי, החותמת שלי, את התאריך לא אני כתבתי וגם לא יבגניה, את הכיתוב "ייפוי כח מיום" אני גם לא כתבתי. החתימה של יבגניה אכן שלה והחותמת גם כן של יבגניה.

ש: אבל זכור לך המקרה הזה? הגשת הבקשה?

ת: לא, לא.

ש: היית ממלא בעבר בקשות לרישום מקרקעין?

ת:כן, הייתי חותם, אבל לא מגיש אותן".

החוקר אופיר דן אישר כי הוא זה שגבה את העדות מנתבע 3. יש לציין כי הנתבע 3 טען כי ההודעה נרשמה באופן לא מדויק וכי אמר לחוקר שהחתימה והחותמת נראות כמו שלו. החוקר נשאל על כך בחקירתו הנגדית ודחה זאת מכל וכל. להלן דבריו:

"בשאלות שהן מהותיות כמו השאלה הזאת הייתי מקפיד לרשום בהתאם לנוסח העד, בלי שינויים. לציין שבכל סוף עדות אתה עובר עם העד על העדות ומוודא שהכל תקין, ויש אפשרות לחתום או לסרב לחתום. גם זה בוצע.

  ש. אני מבין מדבריך שהוא אמר את המילים המדויקות שרשומות כאן בעדות?

  ת. אם כתוב כי זאת החתימה שלי, אז זה מה שהוא אמר" (עמ' 55 שורות 19-23).

כאמור לעיל, במהלך עדותו של הנתבע 3 הוצגה בפניו הודעתו במשטרה והוא הכחיש את חתימתו על ההודעה (ראו עמוד 38 שורות 3-15). גם בעניין זה נשאל החוקר ואישר כי הנתבע 3 חתם על ההודעה להלן דבריו: "אם החתימה מופיעה על העדות משמעות הדבר שהעד חתם. מן הסתם לא חתמתי במקומו, ולא אזייף את החתימה שלו" (עמוד 57 שורות 8-9 וכן שורה 13). יש לזכור שנתבע 3 הוא עורך דין וחזקה כי הבין את משמעות הדיוק ברישום תשובות מפיו במסגרת גביית ההודעה ממנו וכי חתם עליה לאחר שקרא והבין על מה חתם. כך אף נכתב בסוף ההודעה.

ומי זאת אותה יבגניה? מדובר בעורכת הדין אשר הנתבע 3 אישר בחקירתו הנגדית כמו גם בהודעה במשטרה כי היא עורכת דין שעבדה במשרדו (ראו שורות 3-4 להודעה). זו אותה עורכת הדין שאימתה לכאורה את חתימתו של נתבע 3 על הבקשה לרישום מקרקעין על שם מישל מקובסקי (ראו נספח 4 לכתב התביעה). כאמור, בהודעה במשטרה אישר הנתבע 3 כי חתימתה והחותמת שלה מופיעות על הבקשה. מאחר שבמהלך ניהול ההליכים טען הנתבע 3 כי בהודעה במשטרה אמר שהחתימה והחותמת נראות כשלו ולא הודה שהן שלו אלא טען שהן מזויפות; וכן מאחר שטען כי אולי החתימה והחותמת שלו הועתקו ממסמך אותנטי בדרך טכנולוגית, היה מצופה שידאג לזמן לעדות את עורכת הדין שעבדה כאמור באותה עת במשרדו ולכאורה הייתה מעורבת בהכנת הבקשה אשר חתימתה מופיעה עליה. זאת, על מנת לברר האם אכן זו חתימתה וחותמתה, האם אכן הנתבע 3 חתם בפניה, בקשר לאיזה נכס, האם הנתבע 3 או מי ממשרדו טיפל ברישום הנכס על פי צו הירושה, האם מישל מקובסקי מוכר לה והאם פגשה בו, אילו בדיקות נעשו כדי לברר את זהותו ובעלותו בנכס וכיו"ב. הנתבע 3 נשאל מדוע לא זימן אותה לעדות כפי שמצופה היה ותשובתו המפתיעה הייתה: "אני יודע מה כתובת מגוריה בבת ים. לשאלה למה לא הוגש תצהיר מטעמה ומדוע לא זומנה לעדות אני משיב שלא רציתי לסבך אותה בזה" (עמוד 33 שורות 31-32). סתם ולא פירש.

לא זאת אף זאת, גב' טלי בן חיים, בוחנת העסקאות מטעם לשכת רישום המקרקעין, העידה בתצהירה כי מעיון בכריכת התיק של הנכס עולה כי לצד הפרטים של הנתבע 3 הוספו בכתב ידה המילים "ע"י דויטש הניה" (סעיף 4 ונספח 1 לתצהירה). לדבריה, עובדה זו מלמדת כי גב' דויטש היא זו שהופיעה בפניה והגישה את התיק לרישום. היא העידה כי במקרים בהם מי שהתייצב למסירת המסמכים לרישום אינו עורך הדין אלא מישהו אחר מטעמו, היא דואגת לצלם את תעודת הזיהוי שלו הכוללת תמונה לאחר שהיא מזהה אותו על פי התעודה. ואכן, בתיק יש צילום תעודות זהות של הגב' הניה דויטש (ראו סעיפים 4 ו-5 לתצהירה וכן נספח 2 לתצהירה הכולל צילום תעודת הזיהוי של גב' דויטש). בחקירתה הנגדית, שבה ואישרה כי היא זו שכתבה בכתב ידה את שמה של גב' הניה דויטש על הכריכה (עמוד 67 שורות 13-14).

ומי זו גב' דויטש? רעייתו של הנתבע 3, אשר סייעה לו בעבודתו כעורך דין. בחקירתו הנגדית נשאל הנתבע 3 מדוע לא הגיש תצהיר של אשתו על מנת להוכיח את טענתו כי גם מה שמיוחס לאשתו לרבות צילום תעודת הזיהוי שלה מזויף, כטענתו, השיב: "למה אני צריך להגיש?" (עמוד 34 שורות 5-12).

זאת ועוד, הנתבעת 2 צירפה כחלק מחומר הראיות מטעמה תעודת עובד ציבור לפיה תשלום האגרה לרישום צו הירושה על שם מקובסקי בסך של 150 ₪ שולמה מכרטיס האשראי של דויטש. לטענתה, מדובר בעסקת אשראי ששולמה. בתצהירו, טען הנתבע 3 שבאותו אופן בו "נשאב" מתיק אותנטי שלו בלשכת רישום המקרקעין, צילום תעודת הזיהוי של רעייתו, כך גם נגנבו פרטי כרטיס האשראי (סעיף 6 לתצהיר). הוא נשאל על כך בחקירתו הנגדית וטען שוב כי הכל מזויף (עמוד 36 שורות 2-4).

בסיכומיו, הציג הנתבע 3 גרסה אפשרית לשימוש בכרטיס האשראי. על פי המסמכים בתיק של לשכת רישום המקרקעין, הייתה הערה "צו ירושה 150 ש"ח" כך שבעת הגשת המסמכים לרישום לראשונה ביום 12.9.2022 לא שולמה האגרה (סעיף 16 לסיכומים). לדבריו, מהרישומים עולה כי סכום האגרה שולם רק 6 ימים לאחר הבקשה הראשונה (סעיף 18 לסיכומים). בהמשך, אישר כי לאחר בדיקה שערך, סכום האגרה שולם מכרטיס האשראי של עו"ד דויטש, אבל זה לא אומר דבר כי בעידן הטכנולוגי אין זה קשה מלגנוב פרטי כרטיס אשראי ולעשות בו שימוש (סעיף 41). לטענתו, העבריין הלא נודע (העל"ן) החזיק את פרטי כרטיס האשראי של עו"ד דויטש, לרבות 3 ספרות בגב הכרטיס ועשה בו שימוש לצורך תשלום האגרה (סעיף 42). מעבר לכך שמדובר בספקולציה של הנתבע 3 שלא הוכחה עובדתית, נראה לי בלתי סביר בעליל שאותו נוכל אשר בא לגנוב נכס מקרקעין בשווי של מאות אלפי ₪, יתאמץ לבצע גניבה נוספת של פרטי כרטיס אשראי לצורך תשלום סך של 150 ₪. זאת, 6 ימים לאחר שבקשתו לרישום נדחתה בשל אי תשלום האגרה תוך הסתכנות שמא הדבר יתגלה ובכך יטרפד את כל המהלך. במצב זה, סביר היה כי ישלם במזומן סך של 150 ₪.

ככלל, הנתבע 3 ניסה להראות בסיכומיו כי לא ייתכן שאדם כמותו, בעל ניסיון של עשרות שנים בתחום המקרקעין, יצרף לבקשת הרישום מסמך מיותר כמו תעודת פטירה וכי לא ייתכן שבקשה תידחה בשל חוסר במסמך מסוים או אי תשלום אגרה. לדבריו, ברור שעורך דין בעל ניסיון כמותו לא יעשה טעויות כאלה. מדובר בטענות המבוססות על הנחות והשערות בלבד ולא על עובדות ואין לקבלן. לכך יש להוסיף שאין אדם חסין מטעויות וייתכן בהחלט שנתבע 3 נעזר במי ממשרדו לביצוע הפעולות. כאמור, בהודעתו במשטרה העיד כי היה חותם על בקשות לרישום מקרקעין אבל הוא עצמו לא היה מגיש אותן (ראו נ2 /1 שורות 15-16).

זאת ועוד, כאמור בכתב ההגנה, הנתבע 3 ביקש כי בית המשפט ימנה מומחה על מנת לבדוק את הטענה כי חתימתו זויפה. בית המשפט מינה את גב' איה שוחט כמומחית מטעמו. לאחר שבחנה מסמכים אותנטיים בחתימת ידו של הנתבע אותם השוותה למסמכים השנויים במחלוקת, קבעה המומחית כדלקמן: "מסקנתי מממצאי הבדיקה היא כי קיימת סבירות גבוהה מאד שהחתימות במסמכים השנויים במחלוקת שסומנו א', ב', ג'1, ג'2, ג'3

(א' =המסמך המקורי שכותרתו "בקשה לרישום מקרקעין" נושא תאריך 18.9.2011. ב'= מכתב מקורי מודפס על נייר לוגו של נתבע 3 ממוען ללשכת רישום מקרקעין-חולון נושא תאריך 12.9.2011 בו נכתב כי מצורפת בקשה לרישום מקרקעין, ג'1 – ג'3 = צילום ייפוי כוח נושא תאריך 8.9.2011 בו מופיעות 3 חתימות - הערת הח"מ) נכתבו על ידי עו"ד חיים דויטש. הסיוג ברמת הוודאות של המסקנה נובע מכך שהוצגו בפני רק שלוש דוגמאות חתימה של עו"ד דויטש לשם השוואה" .

בחקירתה הנגדית עומתה עם ממצאי הבדיקה ועם כך שייפוי הכוח שנבדק לא היה מקורי אלא צילום (להבדיל משני המסמכים א' ו- ב' שהיו מקוריים) והסבירה כי הסיבה העיקרית לסיוג שלה ברמת הוודאות הייתה שיפויי הכוח לא נבדק במקור ומיעוט דוגמאות. לשאלה של ב"כ הנתבע 3:"לסיכום התשובות שלך לשאלות ששאלתי, האם קיימת אפשרות למרות שנראה בסבירות גבוהה שהחתימות הן של עו"ד דויטש, הן זויפו ע"י גורם כלשהו, אפילו 2-3 אחוזי סיכוי?" השיבה: "אני לא סבורה שהחתימות מזויפות. אך לא יכולה לשלול אפשרות שבעיניי מאוד מאוד לא סבירה שאולי החתימות מזויפות. בעיניי לא קיימת אפשרות, אם קיימת אז ההבדל בין שתי האפשרויות של הסבירות הוא מאוד גדול" (עמוד 20 שורות 10-12).

חשוב לציין כי הנתבע 3, אשר טען כי זויפה גם חתימתה של עורכת הדין שעבדה במשרדו ושאישרה לכאורה את חתימתו, נשאל בחקירתו הנגדית מדוע לא ביקש שגם חתימתה תיבדק על ידי מומחה. לכך השיב באופן מפתיע "כמו שאמרתי קודם לא רציתי לסבך אותה" (עמוד 34 שורות 1-4).

בנוסף, אציין כי במהלך חקירתו הנגדית, הנתבע 3 ענה תשובות שאינן מתיישבות אף עם הסבירות הבסיסית של התנהלות עורך דין, אשר נדרש לבצע עבור לקוחו פעולות בלשכת רישום מקרקעין. כאשר נשאל האם כשבא אליו לקוח ומבקש ממנו להגיש בשמו בקשה לרישום צו ירושה, הוא חייב לזהותו על פי תעודת זהות, השיב "לא" באופן מפתיע (עמוד 38 שורות 29-31). בשל תשובתו המפתיעה, נשאל פעם נוספת הפעם על ידי בית המשפט :"ש. באופן כללי שבא אליך בן אדם ורוצה שתייצג אותו לצו רישום ירושה, בודק תעודת זהות באופן כללי? ת. לא. למה אני צריך לבדוק? " (עמוד 39 שורות 1-4). אכן תשובות תמוהות.

ער אני לכך שנתבע 3 היה נסער במהלך חקירתו. הוא העיד על עצמו כי עבר שני צנתורים ואירוע מוחי, וכי יש לו בעיה עם הזיכרון ובשל כך הוא נוטל כדורים (עמוד 38 שורות 18-19). במהלך הדיון, בית המשפט אף נעתר לבקשת בא כוחו לקיים הפסקה קצרה בעדותו על מנת לאפשר לו לאכול בהיותו חולה סוכרת (עמוד 39 שורה 11). בסוף עדותו, בא כוחו אף טען כי בתחילת עדותו הנתבע 3 השיב לעניין וכי בהמשך, בשל מצב בריאותו, הפך להיות לא כשיר באופן שאין להתבסס על דבריו. לטענות אלה התנגד בא כוח התובע אשר תיאר את התנהלותו של הנתבע 3 לפיה ניכר כי הבין את שנשאל וגם העיר כאשר דברים שעלו בדיון לא היו לרוחו. התרשמתי כי אכן הנתבע 3 הבין את ההתרחשות סביבו והגיב לדברים שלא נשאו חן בעיניו. עם זאת, ככל שהתארכה החקירה, ניכר היה שהנתבע 3 מעט מבולבל. מכל מקום, דווקא טענות אלה בדבר אי כשירותו של נתבע 3 אותן העלה בא כוחו, מלמדות מדוע היה נחוץ כי הנתבע 3 יזמן לעדות את העדות הנוספות (עורכת הדין ואשתו שנטען שהיו מעורבות בהליך הרישום). במיוחד הדברים אמורים, לאור זאת שמצבו הרפואי של הנתבע 3 היה ידוע זמן רב עובר לדיון ההוכחות. הדברים אף נכתבו בתצהיר אותו הגיש עוד ביום 22.9.2020 (ראו סעיף 15 לתצהיר). בנסיבות אלה, אי זימון עדות כה מרכזיות להגנתו של נתבע 3 מלמד כי ככל הנראה חשש מעדותן. הלכה ידועה היא כי "אי הבאת עד רלוונטי, בהיעדר הסבר אמין וסביר לכך, פועלת לחובתו של בעל הדין שנמנע מלהשמיעו, ומקימה חזקה עובדתית לחובתו, לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בדבר, שאילו הובאה אותה ראיה, הייתה פועלת לחובתו" (ראו בע"א 8382/06 כורש בוטח נ דוד כהן (פורסם במאגר משפטי)).

לסיכום, נחה דעתי כי התובע הוכיח ברמה מספקת כי רישום צו הירושה נעשה על ידי הנתבע 3 או מי מטעמו. מחומר הראיות עלה כי הבקשה לרישום נערכה על ידי הנתבע 3 ונחתמה על ידו ובחותמתו לאחר שקיבל ייפוי כוח מאותו אדם שהזדהה כמישל מקובסקי. חתימתו של נתבע 3 על הבקשה אושרה על ידי עורכת דין ממשרדו. אשתו של נתבע 3 הגישה את הבקשה לרישום וסכום האגרה שולם באמצעות כרטיס האשראי שלו.

כאמור, הנתבע 3 הכחיש כל קשר לאירועים וטען כי מעולם לא פגש או ייצג את אותו נוכל וכי חתימתו וחותמתו זויפו וכיוב'. מאחר שמחומר הראיות עולה תמונה אחרת, כך שטענותיו של הנתבע 3 נדחו; וכן מאחר שטענתו שהועלתה במהלך הדיון בגין שיתוף פעולה של גורם פנימי אצל הנתבעת 2, אשר מעבר לכך שהיא הרחבת חזית, לא הוכחה, אזי אין בפני בית המשפט גרסה ממנה ניתן ללמוד מהן הפעולות והבדיקות שביצע נתבע 3 עת התייצב במשרדו אותו אדם שהזדהה בשם מישל מקובסקי. זאת, כדי לבדוק כי אכן אותו אדם זכאי להירשם כבעל הזכויות בנכס. לאור כל זאת, המסקנה המתבקשת כי הנתבע 3 התרשל במילוי תפקידו כעורך דין. מאחר שבעקבות כך התאפשרה גניבת הנכס, הרי שעליו לפצות את התובע בגין נזקיו.

אחריותה של נתבעת 2

אין מחלוקת כי רישום הנכס על שם מישל מקובסקי נעשה באמצעות צו ירושה מזויף. בהיותה של נתבעת 2 ממונה על רישום זכויות במקרקעין, כאשר על רישום זה הציבור הרחב מסתמך, חובתה לפעול בזהירות ולוודא כי מי שמבקש ממנה לרשום את הזכויות בנכס מקרקעין על שמו, אכן זכאי לכך.

על חובת הזהירות בה חב רשם המקרקעין ניתן ללמוד מפסק הדין בתא (ת"א) 2558/07 נאור סילביה נ' עיריית חולון, פסקה 73 (29.10.2018) (פורסם במאגר משפטי) שניתן על ידי כב' השופט טובי בו נקבע כי "הגם שתפקיד רשם המקרקעין הינו טכני בעיקרו "עדיין יש לו חובות ואחריות שסטייה מהן עשוייה ליצור התרשלות" [ע"א 6894/15 זלצר נ' אבירם ואח' (פורסם בנבו, 7/9/17)]. בע"א (ת"א) 1729/06 עו"ד אובניק טניה נ' בנק ירושלים בע"מ ואח' (פורסם בנבו, 22/12/08) הדגיש בית המשפט כי על רשם המקרקעין עשוייה לחול, בנסיבות מתאימות, חובת זהירות מושגית וקונקרטית, ועשוי הוא לחוב ברשלנות הנגזרת מתפקידו – ניהול מרשם המקרקעין. וכך נקבע בפסק הדין: "לשכת רישום המקרקעין אומנם גוף שלטוני הוא, אולם מופקד הוא על אותו רישום שהינו למעשה 'חזות הכל', מעת שעסקינן במקרקעין. כך ברי הוא, כי אזרחי המדינה נסמכים על הרישום, ולא בכדי קובע הדין כי הרישום הוא המחייב (ראו: סעיף 125 לחוק המקרקעין). מכאן שהסמכות שניתנה לפועלים בלשכת רישום המקרקעין, הינה סמכות ששכרה בצידה. לית מאן דפליג כי טעות ברישום זה או אחר, יכול ותגרום לנזק כלכלי רב, ויכול ואף תפגע בזכויות קנייניות" (שם, פסקה 26). הנה כי כן, לרשם המקרקעין חובת זהירות מושגית וקונקרטית (ככול שיכול היה לצפות את התרחשות הנזק הספציפי) כלפי ציבור הנזקקים לשירותיו, והנסמכים על המרשם. דומה, כי אין צורך להכביר מילים בדבר חשיבותו של רישום אמין, נכון ומדוייק של נכס מקרקעין, שכן "ניהולו של מרשם המקרקעין נועד להקל על ביצוען של עסקאות במקרקעין, למנוע תרמית וכן לספק מידע אמין בדבר בעלי הזכויות במקרקעין לציבור הרחב ולרשויות התכנון" [ע"א שרה דול שטינברג נ' חברת לילינבלום 13 בע"מ (פורסם בנבו, 9/9/15)]. העדרו של רישום אמין בפנקסים, המשקף נכונה את מצבו של הנכס בפועל, עלול לגרום ל"תאונות משפטיות" – בדמות הכשלת קונה תמים של נכס מקרקעין, המסתמך בתום לב על המרשם, בהניחו כי הוא משקף נכונה את מצבו של הנכס והזכויות בו". 

לעניין חובותיו ואחריותו של רשם המקרקעין ראו גם בע"א 3507/14 ציפורה נ' נג'יב ג'רוס, פסקה 17 (11.10.2015) (פורסם במאגר משפטי) ובתא 3449/07 זהר יעקב נ' לשכת רישום המקרקעין תל אביב (22.8.2015) (פורסם במאגר משפטי) בו אומנם נדחתה התביעה נגד רשם המקרקעין בנסיבות הספציפיות, אך פורט בהרחבה תוך הפנייה לפסיקה מדוע הוא חב בחובת זהירות כלפי הציבור הרחב וכן ברע"א 2906/13 זהר נ' לשכת רישום המקרקעין, פסקה 7, (3.7.2013) ).

התובע הצביע בתצהירו על פגמים שנפלו בתעודת הפטירה ובצו הירושה שהיו בתיק הנכס בלשכת רישום המקרקעין ואשר הוגשו מטעמו של מי שהזדהה כמישל מקובסקי.

תעודת הפטירה המזויפת של המנוחה כללה בהשוואה לתעודת הפטירה האמיתית, פרטים עובדתיים לא נכונים. בתעודה נרשם כי המנוחה נפטרה בתל אביב מבלי לציין את שם בית החולים. בתעודה האמיתית צוין כי מקום פטירתה היה בחולון בבית החולים וולפסון.

בתעודה המזויפת נרשם כי המנוחה התגוררה ברחוב קפלן בחולון ואילו במקורית כתובתה הייתה ברחוב ההגנה באשדוד.

התעודה המזויפת כוללת חתימה של פקיד ואילו בתעודה האמיתית אין חתימה.

אשר לצו הירושה, הצו האמיתי ניתן ביום 29.11.2006 על ידי הרשם לענייני ירושה יוסף זילביגר ובו נכתב כי היורש היחיד הינו פלוני. צו הירושה המזויף על פיו נרשם הנכס על שם מישל מקובסקי, ניתן לכאורה על ידי בית הדין הרבני האזורי בתל אביב ביום 27.8.2007 בפני הרכב של שלושה דיינים ובו נרשם כיורש יחידי מר מישל מקובסקי.

התובע ערך בתצהירו השוואה בין צו הירושה המזויף לבין שלושה צווי ירושה אחרים שניתנו על ידי בית הדין הרבני בסמוך לאותו מועד (שנמסרו לו במהלך גילוי מסמכים) והצביע על הבדלים אשר לטענתו על בוחן העסקאות בלשכת רישום המקרקעין היה להבחין בהם ובכך למנוע את העברת הזכויות בנכס. להלן ההבדלים:

• בראש כל אחד מהצווים האותנטיים מופיע סמל המנורה ואילו בצו המזויף אין סמל כזה.

   

• סוג ההליך בצווי הירושה האותנטיים מסתיים בספרות 41-1. לדבריו, נראה כי מדובר בספרות המשמשות כאמצעי זיהוי פנימי של בית הדין הרבני ביחס לסוג ההליך. בצו המזויף הסיומת היא 6-31 ששונתה בכתב יד ל-41.

   

• בכותרת של כל אחד מהצווים האותנטיים מופיעים פרטי הדיינים ומתחתם הכותרת "בית הדין הרבני האזורי תל אביב". בצו המזויף מופיעים הדברים בסדר הפוך, כאשר ראשית מופיעה הכותרת "בית הדין הרבני האזורי תל אביב" ומתחתיה פרטי הדיינים. הוא הצביע גם על סוג, גודל ונראות הגופן של הכותרת.

   

• כל אחד מהצווים האותנטיים נחתם על ידי הרב רפאל כהן וגם הצו המזויף נחזה שנחתם על ידי הרב רפאל כהן, אולם החתימה במסמך המזויף שונה.

   

• החותמת על גבי כל אחד מהצווים האותנטיים של בית הדין גדולה בהרבה מאותה חותמת על הצו המזויף.

   

• בכל אחד מהצווים האותנטיים המספר הסידורי המופיע על הטופס הינו טופס 21 (5.93). לעומת זאת, בצו המזויף המספר הסידורי המופיעה הנו טופס 01(3.62).

   

• בצווים האותנטיים בכל מקום בו רשום שם המנוח/ה (מופיעה פעמיים בצו) בית הדין מקפיד לכתוב לאחר שם המנוח/ה –"ז"ל", דבר שחסר בצו המזויף.

   

• מספר הפקס המופיע בצו המזויף שונה ממספר הפקס המופיע בצווים האותנטיים. בצווים האותנטיים מופיע מספר פקס' נכון של בית הדין הרבני ואילו בצו המזויף מופיע מספר פקס של בית הדין לממונות בבית הדין הרבני.

   

• קיימים הבדלים בין הצווים האותנטיים לצו המזויף בסוג, גודל רווחים ונראות של הכתוב.

   

רשמת המקרקעין שהגישה תצהיר מטעם הנתבעת 2 צירפה לתצהירה העתק מהנוהל שהיה תקף במועד הרלוונטי לביצוע התרמית (נספח 1) וכן העתק נוהל משנת 2016 (נספח 2). היא הסבירה כי בהתאם לתקנות המקרקעין (ניהול ורישום) תש"ל – 1969 שהיו תקפות במועד התרמית, לצורך ביצוע רישום צו הירושה על המבקש להמציא בקשה לרישום ירושה חתומה ומאומתת כדין. לבקשה יש לצרף צו ירושה, צו קיום צוואה או צו הנהלת עיזבון מאת בית משפט, בית דין דתי או רשם לענייני ירושה מוסמך. כן נדרש להגיש נסח מרישום המקרקעין לגביהם מבוקש הרישום. באותם זמנים, הבקשה הייתה מועברת לבוחן עסקאות שבודק אם מסמכי הבקשה הוגשו בהתאם לנהלי המרשם ובהתאם לדין. ככל שמצאם תקינים, היה מעבירם לבדיקה נוספת של מבקר שלאחריה קיבל הרישום תוקף של שטר במרשם. ככלל, בוחני העסקאות והמבקשים עוברים הכשרות לרבות קורס בוחני עסקאות, מבחני הסמכה, קורס בכירים, ימי עיון והשתלמויות, ליווי וחניכה על ידי בוחני עסקאות מנוסים וכן על ידי רשם המקרקעין. בסעיף 20 לתצהירה פירטה לגבי המסמכים אשר היוו את הבסיס לרישום והוגשו על ידי גב' הניה דויטש, אשתו של הנתבע 3. בין יתר המסמכים, ציינה גם את תעודת הפטירה של המנוחה שהוגשה בתיק, על אף שאינה נדרשת לצורך רישום הירושה.

בהתייחס לתעודת הפטירה, העידה הרשמת בתצהירה כי רשם המקרקעין לא נדרש לוודא כי הכתובת המצוינת על גבי צו הירושה נכונה ועדכנית. מה גם שממילא, במקרים רבים הכתובת הרשומה במרשם האוכלוסין אינה בהכרח הכתובת האחרונה המעודכנת. היא הסבירה כי בתעודת הפטירה ההתייחסות היא לעיר בה נפטר המנוח כאשר צו הירושה מתייחס למקום המגורים האחרון של המנוח. לדבריה, לצורך רישום צו הירושה, כלל לא נדרשת תעודת פטירה כך שממילא רשם המקרקעין לא נדרש לבדוק את הכתובת המצוינת על גביה או כל פרט אחר לגביה. יתרה מכך, במועדים הרלוונטיים לביצוע התרמית, לרשם המקרקעין לא היו הכלים וההרשאות לבצע בדיקות כאמור. בהעדר הרשאות וללא אמצעים טכנולוגיים מתאימים, לא סביר היה לצפות מבוחני העסקאות לבצע בדיקה בכל תיק לרישום ירושה מול הגורמים הרלוונטיים, שכן הדבר היה גורם להכבדה רבה ולעיכובים ברישומים השוטפים.

עוד הוסיפה, כי לא ניתן להבחין מהתבוננות כי מדובר בצו ירושה מזויף. הצווים עליהם הסתמך התובע לשם השוואה היו בסמוך זה לזה ולכן סביר כי נערכו על פי תבנית זהה. לטענתה, לרשם המקרקעין מוגשים מידי יום עשרות צווי ירושה ממועדים שונים ומגופים מוסמכים שונים: בית משפט לענייני משפחה, הרשם לענייני ירושה, בית הדין השרעי ועוד. לפיכך, טענה כי לא ניתן לצפות מבוחני העסקאות להבחין או לזהות שוני בין תבניות שונות של צווים לפי מועדי הנפקתם, בחינת חתימות המזכיר, הגופן לפיו נערך הצו, הגודל והנראות של הכיתוב או בחינת סימנים מספריים של כל אחד מהגופים המוסמכים לזיהוי תיקם. קל וחומר כאשר מדובר בצו ירושה המוגש לרישום מספר שנים לאחר הנפקתו. לאורך השנים, מתחלפים הגורמים המוסמכים להנפיק צווי ירושה ולכן ברור כי לא ניתן לצפות מבוחני העסקאות לבחון כל צו ירושה המוגש לרישום אם הוא תואם לתבנית מסוימת. הדבר לא ניתן לבדיקה ברישומים השוטפים. גם אין מקום להתייחס לכל השמטה של מילה כזו או אחרת. טעות סופר אינה מעידה על זיוף. אין זה הגיוני לצפות כי בוחן העסקאות יזכור או ישווה מספרי פקסים של הגופים השונים. צווי הירושה שצירף התובע לתצהירו וצו הירושה המזויף דומים ואינם מעלים כל חשד. עם השנים, במטרה לצמצם ככל הניתן מרמה וזיוף, פעלה הרשות לפיתוח מערכת מחשוב מתקדמת ביותר מבחינה טכנולוגית הקרויה מערכת רימון. מדובר במערכת אחודה של כלל הלשכות עם ממשקים למשרד המשפטים ומחוצה לו. ביום 3.9.2018 הוחל ממשק מול רשם הירושה ומחודש מאי 2020 מול בתי הדין הרבניים.

יש לציין כי אין מחלוקת כי הרשמת שהגישה את התצהיר לא הייתה מעורבת ברישום צו הירושה נושא כתב התביעה ולמעשה, עדותה ניתנה ברמה העקרונית. הרשמת אף לא שימשה בתפקידה במועד התרמית (עמוד 22 שורות 13-21 ועמוד 23 שורות 3-4). בעדותה בדיון הסבירה שכל הדוגמאות שצורפו לתצהירה נועדו להראות את הדמיון בין התבנית לבין נוסח הצווים המוגשים לרישום. היא העידה על ההכשרה שעוברים בוחני העסקאות. אשר לזיופים, העידה כי " צריך לזכור שלא יוצאים מנקודת הנחה שהכל מזויף כי אחרת הכל ישותק. לצערנו יש אחוז קטן של זיופים. משתדלים מאוד בכל דרך אפשרית אך זה לא האישו העיקרי בלימוד בוחני עסקאות" (עמוד 23 שורות 25-27).

מעדותה עלה גם כי לא הייתה אחידות בין הגורמים שהנפיקו צווי ירושה. כך למשל, לדבריה: "בביה"ד הרבני בשנת 2007 היו רושמים צווי ירושה גם בכתב יד, לא היה מחשוב. כל דיין היה מקליד לפי הקלדן שלו. כמובן שאנו מלמדים בוחני עסקאות לנוסח כמו זה שהצדדים קיבלו הסמכויות של ביה"ד. יש דברים שבהחלט מלמדים אותם אך לא ברמה של מס' פקס ולא כותרת עליונה תחתונה" (עמוד 24 שורות 5-8).

בהמשך עדותה, נשאלה לגבי התפקיד של בוחני העסקאות והאם חלק ממנו הוא לבחון את האותנטיות של המסמכים. להלן הדברים:

"ש. תסכימי שאחד התפקידים של הרושם והמבקר שהרישום נעשה על בסיס מסמכים אותנטיים, ז"א תפקידם בין השאר לזהות האם המסמכים שעל בסיסם מועברות זכויות קניין של אנשים הם מסמכים אותנטיים?

ת. שאלתך לא במקום. אסביר, רשם המקרקעין הוא גוף רושם, אנו לא משטרה, לא מז"פ לא מומחים לכתב יד. בטח לא כאשר מוגש רישום מטעם משרד עו"ד. רוצה לומר שגם אם היינו מאוד רוצים, זה מה שרוצים להגן על קניין הציבור, בשנת 2011 לא היה לנו שום כלי שיכולנו להיעזר בו על מנת לבדוק הדברים. בדיעבד זה מאוד קל אך לא בשנת 2011. לא היה שום ספק שעלה מהצו ולכן לא היה לנו מה לבדוק.

ש. מדינת ישראל לא הגדירה כאחד היעדים שלה לנסות ולאמת את המסמכים שעל בסיסם מועבר הרישום, זה מה שאת אומרת, מדינת ישראל מתנערת?

ת. חלילה וחס. אם היה עולה חשד או נורת אזהרה ולו אחת היינו בודקים.

ש. כדי שנבין את המורכבות, אם היה נוהל מחייב את הבוחן או המבקר ליצור קשר עם הגורם שהפיק את צו הירושה, האם את מסכימה שזה היה מפחית הסבירות למקרה זיוף ותרמית?

ת. מה שעשינו מפחית יותר. בשנת 2011 לא היה לנו אף כלי שיכולנו להיעזר בו. במקרה של חשד ולא היה חשד במקרה זה. אם ב 2011 היה ניתן להתקשר למפיק המסמך, מי אמר שהיו עונים לי שם. למה שיענו? למה שהתיק יהיה שם? אסביר, גם אם הינו מתקשרים והתיק לא היו בפניהם היו אומרים נזמין התיק מהארכיון, האם לא היינו מבצעים את הרישום? יכול להיות שאם היה לנו קשר ישיר אפשרות לכך במקרה של חשד כמובן שזה יכול היה לסייע. אך זה לא המקרה כי לא היה חשד.

ש. גם אם היה נוהל לפיו יוצרים קשר עם עוה"ד שהגיש, אז זה היה מפחית את הסיכון?

ת. מי אומר שהוא היה עונה לי? שאלתך אם נלך לפיה לא נוכל לרשום דבר. אציין שלשכתנו מבצעת מעל 300 פעולות ביום. על כל פעולה להתקשר טלפונית לא נוכל לבצע אף רישום. לא נוכל לרשום משכנתאות" (עמוד 24 שורה 15 עד עמוד 25 שורה 4).

גב' בן חיים, אשר קיבלה את הבקשה לרישום ירושה, העידה בתצהיר כי אינה זוכרת את פרטי הבקשה לרישום שהוגשה בשנת 2011, אך מעיון בתיק נראה שהוגשו כל המסמכים שנראים תקינים ולא הייתה מניעה לרשום את הירושה בהתאם לנהלים שהיו קיימים באותה עת. בחקירתה הנגדית העידה כי במסגרת הכשרתה לא נדרשה לסוגיה של זיהוי אותנטיות של מסמכים שהוגשו לרישום (עמוד 60 שורות 16-18). לשאלת ב"כ התובע השיבה כי נתקלה בהמון צווי ירושה שבהם לא נכתבה המילה "ז"ל" (עמוד 62 שורות 3). לגבי המספר המופיע על הטופס וכיו"ב הסבירה שהרישום מתייחס בעיקר לתוכן. לדבריה: "שאתה מקבל מאות צווים, אתה מסתכל על כך שיש מספר תיק. אתה לא מסתכל על הספרות. יש המון בתי משפט שמגישים תיקים, ולכל אחד יש מספר אחר" (עמוד 62 שורות 9-11 וראו גם עמוד 63 שורות 14-16).

גב' בן חיים אישרה כי לא מתקשרים מלשכת רישום המקרקעין אל בית הדין כדי לוודא את האותנטיות של המסמך. הדבר נכון גם לגבי צו ירושה של רשם לענייני ירושה. כך הדברים גם לגבי יצירת קשר עם משרד עורכי הדין שמגיש את הבקשה לרישום (עמ' 66 שורות 15-23).

יש לציין כי מבקרת הרישום של בוחנת העסקאות, הייתה סגנית רשם המקרקעין גב' רחל דרור וכי זו לא זומנה לעדות.

לסיכום, מכל העדויות שהובאו לעיל מצטיירת התמונה הבאה:

בהכשרת בוחני העסקאות לא שמים דגש על בדיקת אותנטיות של מסמכים. כך עולה מעדותה של רשמת המקרקעין. גב' אתי בן חיים אף הסבירה כי לא נדרשה כלל לסוגיה של זיהוי אותנטיות של מסמכים. ויובהר, כי אין בכוונתי להפוך את בוחן העסקאות לגרפולוג, איש מז"פ או חוקר משטרה. עם זאת, היה מקום בתהליך ההכשרה להנחות את בוחן העסקאות לערוך בדיקה קפדנית יותר באופן שיאפשר לו לזהות חשדות לזיופים כאלה שיובילו בהמשך לביצוע בדיקה מעמיקה של אותם מסמכים. יש לציין כי בנוהל שהיה קיים הן בשנת 2011 והן בשנת 2016 לא מצויה הנחייה המורה לבוחני העסקאות לנסות ולאתר זיופים וחבל שכך.

אף שהתובע טען לגבי הבדלים בין צו הירושה המזויף ותעודת הפטירה המזויפת למסמכים האמיתיים, לא ניתן לקבוע כי מי ששימש כבוחן עסקאות יכול היה להבחין בכך שמדובר בזיוף. זאת בין היתר לאור המקורות השונים (בתי הדין, בתי המשפט והרשם) של צווי הירושה המוצאים בשנים שונות ולאור כך שאין אחידות וקיים קושי אובייקטיבי לעלות על זיוף כאמור. עם זאת, ייתכן ובתהליך הכשרה נכון שהיה שם דגש על בדיקה קפדנית יותר של המסמכים שאז ייתכן והדבר היה מתגלה.

מכל מקום, אף אם אניח לטובת הנתבעת 2 כי גם בוחן עסקאות מנוסה שהונחה לערוך בדיקות קפדניות כדי לבחון אותנטיות של מסמכים לא היה מגלה את הזיוף, הרי שלאור העדויות שנשמעו ולאור חובת הזהירות המוטלת על הנתבעת 2 אשר מודעת לחשיבות הרישום המבוצע על ידה ולהשלכותיו כמו גם לסכנת הזיופים, אין לפטור אותה מאחריות. ככל שהיה קיים קושי לזהות זיופים, בהעדר אמצעים טכנולוגיים כפי שטענה רשמת המקרקעין ולאור חשיבות הרישום, היה מתבקש כי לכל הפחות, תיערך בדיקה מול הגורם אשר מנפיק את הצו. יש לזכור שרשם הירושה כמו גם בתי הדין הרבניים, מהווים זרועות של המדינה שלשכת רישום המקרקעין היא חלק ממנה. העדר בדיקה מול הגורמים שהנפיקו את צו הירושה כך שהתאפשר רישום צו ירושה מזויף על ידי הלשכה מהווים להבנתי רשלנות והפרה של חובת הזהירות.

התובע הפנה בסיכומיו לטענת הנתבעת 2 באמצעות רשמת המקרקעין כי יש אחוז קטן של זיופים כשלשיטתה, אין מנוס מלהכיל או לקבל את העובדה האמורה ביחס לכך, שאחרת הכל ישותק (עמוד 23 שורות 25-26). אם הנתבעת 2 בחרה להעדיף יעילות על פני איתור זיופים ולאור המשמעות הרבה שיש לרישום הזכויות על ידי הנתבעת 2 עליו הציבור הרחב מסתמך, הרי שיש מקום שתישא בהשלכות הנובעות מכך.

לא הייתה כל מניעה שגם במועד קרות האירוע בשנת 2011 ייעשה שימוש בכלים טכנולוגיים שכבר היו קיימים כגון דואר אלקטרוני, פקס או שיחת טלפון קצרה מול הגורם הרלוונטי כדי לבדוק כי מדובר במסמכים אותנטיים. מדובר בבדיקה פשוטה, מהירה, זולה ואמינה. בעדותה שהובאה לעיל, אמרה הרשמת: "אם ב 2011 היה ניתן להתקשר למפיק המסמך, מי אמר שהיו עונים לי שם. למה שיענו? למה שהתיק יהיה שם? אסביר, גם אם הינו מתקשרים והתיק לא היו בפניהם היו אומרים נזמין התיק מהארכיון, האם לא היינו מבצעים את הרישום?". תשובתה אינה מקובלת עלי. מפיק המסמך הוא בית הדין הרבני המהווה גוף ציבורי שהיה אמור לענות לפנייה של לשכת רישום המקרקעין שגם היא גוף ציבורי. הדבר נכון גם לגבי הרשם לענייני ירושה, שבדיקה מולו הייתה מגלה כי קיים צו ירושה של המנוחה לטובת התובע. לא הייתה כל מניעה כי ייקבעו נהלי עבודה מסודרים שיסדירו התקשרות כזו של לשכת רישום המקרקעין אל בית הדין הרבני והרשם לענייני ירושה. יש להניח כי ברוב המקרים שינויי רישום בזכויות מקרקעין מבוצעים במועד סמוך יחסית לאחר הוצאת צו הירושה ולא לאחר שנים רבות כפי שקרה במקרה דנן. לפיכך, בהחלט ייתכן שאין צורך כלל בהזמנת התיק מהארכיון כך שבדיקה פשוטה כאמור לעיל הייתה נענית במהירות.

במקרה בו מדובר בבקשה להעברת זכויות בגין צו ירושה שהוצא שנים רבות קודם לכן, כפי המקרה דנן, אכן אין צורך למהר ולרשום ובהחלט יש מקום להמתין את הזמן הדרוש לצורך עריכת הבדיקה הנדרשת. גם כיום, כאשר יש צורך בביצוע רישומי זכויות מורכבים המצריכים בדיקות מיוחדות, מתבצעת הפקדה של התיק והליך הרישום מושהה עד לסיום הבדיקות הנדרשות.

בית המשפט העליון כבר עמד בעבר על חשיבות גיבושם של נהלים המסדירים את הממשק בין רשם המקרקעין לרשויות השונות המנפיקות ובמיוחד אלו המנפיקות צווים שונים באופן שיקל על פעולת הרשם וימנע ממנו ליפול לפח שטומנים לו רמאים למיניהם. "על רשם המקרקעין לגבש נהלים מסודרים וברורים בשיתוף עם הגורמים הרלוונטיים, המסדירים את נקודות הממשק בין לשכת רישום המקרקעין ורשויות המפנות כלפיה החלטות וצווים. לא יעלה על הדעת מצב שבו כל רשות מניחה שרעותה ביצעה את הבירורים הבסיסיים, ובמיוחד כאשר הממשק בין שתי הרשויות הוא כה רחב ומשמעותי. ניתן לחשוב על מנגנונים פשוטים ויעילים. לדוגמא, הותרת הבירור לרשם המקרקעין, שלו הידע המקצועי והנסיון המתאים, כך שהצו המופנה כלפיו יכלול את התוספת "בכפוף לאימות זהות החייב כבעל הזכויות במקרקעין". אפשר לחשוב גם על אפשרויות אחרות. העיקר הוא שכל אחת מן הרשויות תדע מה מוטל עליה ומה מוטל על רעותה, על מנת למנוע תאונות משפטיות מן הסוג שהתרחש בענייננו. חוסר תקשורת בין שני הגורמים הוא מתכון לאי-סדר ולפגיעה בציבור הרחב" (ע"א 6894/15 זלצר נ' אבירם, פסקה 16 (7.9.2017) (פורסם במאגר משפטי)).

העובדה שלשכת רישום המקרקעין מצאה לנכון במהלך השנים לפתח את התוכנה "רימון" המאפשרת קשר ישיר בינה לבין הרשם לענייני ירושה ובאמצעותו גם מול בתי הדין הרבניים (כפי שהעידה רשמת המקרקעין בסעיפים 21ד, 24 ו-25 לתצהירה) מלמדת כי הנתבעת 2 הבינה כי מוטלת עליה אחריות להתמודד עם תופעת הזיופים.

לאור כל האמור, אני קובע כי נתבעת 2 התרשלה והפרה את חובת הזהירות. לפיכך, גם היא חייבת בפיצוי התובע.

אחריותו של התובע

כאמור לעיל, לא היה מקום לדון באחריות של התובע לו היה מוכח כי הנתבעים היו מעורבים במעשה מרמה פלילי. שאלת אחריותו נולדה לאחר שהגעתי למסקנה כי לא הוכח שנתבעים אלה מעורבים במעשה כאמור. בנסיבות אלה, לא ניתן להתעלם מטענות הנתבעים כי משך שנים רבות מאז הוצא צו הירושה האמיתי, התובע לא דאג לרשום את הנכס על שמו.

התובע טען כי גם אם הנכס היה מועבר על שמו בסמוך להוצאת צו הירושה, לא היה בכך כדי למנוע את מעשה המרמה. איני סבור כך. ייתכן בהחלט שאם התובע היה דואג להעביר את הנכס על שמו בסמוך לאחר מכן, היה נמנע מעשה המרמה. הדעת נותנת כי נוכלים ייטו לבצע פעולת מרמה בנכסים של נפטרים שאין בהם מעש ושהרישום בהם לא עודכן משך שנים ולכאורה אין גורם המתעניין בהם. במיוחד הדברים אמורים, מקום בו מדובר בנכס מקרקעין שאינו בנוי. אם הנכס היה נרשם על שם התובע, ייתכן שבמהלך הדיווחים לרשויות השונות על העברת הנכס לידי הנוכל ולאחר מכן לידי הרוכשים המאוחרים, היה מגיע אליו מכתב או דרישה כלשהי מאת מי הרשויות המיידע אותו בדבר ביצוע הפעולה, כך שיכול היה לפעול לסיכול מעשה המרמה. העובדה שהתובע הגיש תביעה כספית ולא דרש את השבת נכס המקרקעין, נבעה מכך שזה כבר הועבר הלאה לידי קונים אשר רכשו אותו בתום לב בהסתמך על הרישום הקיים. יש להניח כי אם התובע היה מגלה את דבר הגניבה מוקדם יותר, היה יכול למנוע את העברתו הלאה מידי הנוכל. יש להבין כי אין גוף החסין מפני מעשה מרמה וגם המדינה אינה חסינה מכך. אף שאני מאמין לתובע כי לא העלה על דעתו שדבר כזה אפשרי, אין מקום לפטור אותו מאחריות ויש להטיל עליו אשם תורם למצב אליו נקלע.

חלוקת האחריות

חלוקת אחריות היא עניין המצוי בשיקול דעת בית המשפט. אין מדובר במדע מדויק והדברים נקבעים על דרך ההערכה.

בפסק הדין בע"א 316/75 שור נ' מדינת ישראל פ"ד ל"א(1) 299, 355 כותב כב' השופט שמגר: "מהו המבחן שעל-פיו יש להכריע כאשר מבקשים לחלק את האחריות בין המזיק לבין הניזוק הנושא באשם-התורם. מקובל עלינו, כי יש להכריע בחלוקה זו על-פי המבחן של "מידת האשמה" (ע"א 267/58, לקריץ נ' שפיר, [3], בע' 1253; ע"א 23/61, סימון נ' מנשה, [4], בע' 473). הווה אומר, בית-המשפט מציב את מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה, כדי להשוות ולהעריך, מבחינת האשמה המוסרית, את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד בתהליך בדיקה זה מתגבשות מסקנותיו של בית-המשפט לגבי "מידת אחריותו של התובע לנזק", כלשון סעיף 68(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], על-פיה רשאי בית-המשפט לקבוע אותה מידת הפחתה בשיעור אחריותו של המזיק, כפי שהוא מוצא אותה לנכונה ולצודקת, כלשונו של סעיף 68(א) האמור...

ובהמשך בע"מ 306 : "בחינה כמתואר איננה בגדר מלאכה שיסודותיה במדע המדוייק, אלא היא מושתתת בהכרח על שקילתו של הנכון והצודק, לפי מיטב הערכתו ושיקולו של בית-המשפט, לאור נסיבותיו של כל מקרה ומקרה (ע"א 23/61, [4], בע' 474, מול האות ג)".

בנסיבות המקרה דנן, אני סבור שיש להטיל אחריות משמעותית על הנתבע 3, אשר מהראיות עלה כי הוא או מי מטעמו היה בקשר ראשוני עם הנוכל הרמאי והוא זה שלמעשה דאג לרישום הזכויות ולהעברתן על שמו. יש גם לקחת בחשבון שלשכת רישום המקרקעין הסתמכה בפעולתה, בין היתר, על המסמכים שהוגשו על ידי הנתבע 3 ולכן שיעור האחריות שיוטל עליה אמור להיות נמוך יותר מזה של נתבע 3. אשר לתובע שהיה למעשה הקורבן של מעשה המרמה, זה חטא בפסיביות ובחוסר מעש מתמשך אשר להערכתי מעמיד את רשלנותו על הרף הנמוך מבין השלושה. לאחר ששקלתי את כל האמור, מצאתי לחלק את האחריות כדלקמן: התובע - 20%, הנתבעת 2 -35%, הנתבע 3 - 45%.

הנזק

הנתבעת 2 טענה כי הנזק לתובע נגרם ב-2011 עת הועברה הבעלות במרמה ולכן יש לבצע חישוב הנזק בהתאם למועד זה. מנגד, טען התובע כי חישוב הנזק צריך להיות ליום הגשת התביעה ולכן זכאי התובע לקבלת פיצוי בהתאם לשווי המקרקעין באותו מועד כפי שנקבע בחוות דעת השמאי מטעמו, קרי סך של 1,726,000 ₪.

אכן, המועד בו שונה רישום הבעלות בנכס הוא המועד שבו נגרם הנזק לתובע. בהתאם להסכם המכר שנחתם בין מישל מקובסקי לבין סופיה - הנתבעת 5, נמכר הנכס ביום 3.10.2011 תמורת סך של 650,000 ₪. בהתחשב בכך שמועד החתימה היה בסמוך למועד שינוי רישום הזכויות, הרי שיש לראות סכום זה כשווי הנכס במועד שינוי הרישום. הייתי נכון לקבל את עמדת הנתבעת 2 אם התובע היה מגלה את דבר התרמית בסמוך לאחר מכן ובהנחה שלא ניתן היה להחזיר את הקרקע לרשותו. במצב שכזה בהחלט ניתן היה להסתפק בקביעת פיצוי בהתאם לשווי הנכס באותה עת ולהוסיף עליו הפרשי הצמדה וריבית כדין. אך לא זה המצב בענייננו. במקרה דנן, חלף זמן רב בין המועד בו בוצע מעשה הגניבה ב-2011 לבין מועד גילויו על ידי התובע.

כאמור, לתובע נודע על מעשה הגניבה לראשונה במהלך 2016 עת ביקש להעביר את הנכס על שם בנותיו. בגין כך הגיש תלונה במשטרת ישראל ביום 16.10.2016 (סעיף 16 לכתב התביעה). התובע לא ידע משך 5 שנים על מעשה הגניבה ולכן לא יכול היה לנקוט פעולות כלשהן להשבת הנכס או להגיש תביעה כספית. במהלך התקופה, שווי הנכס עלה משמעותית, כך שבפועל ההפסד בו נשא התובע היה גבוה הרבה יותר. מכאן, שנזקו של התובע מורכב משני ראשים: האחד, אובדן הנכס במועד ביצוע הגניבה והשני, הפסד עליית ערכו במהלך התקופה שמיום הגניבה ועד המועד בו גילה את דבר הגניבה.

בפסיקת סכום פיצוי בגין נזק שנגרם לתובע על בית המשפט לפעול עד כמה שניתן על פי העיקרון לפיו יש להשיב את הנפגע למצב בו היה נתון אילולא אירע מעשה העוולה. "הנכון הוא, שיש להחליט בכל מקרה על-פי נסיבותיו, ויש להשתדל להגיע לתוצאה, אשר אינה פוגעת בנתבע באופן בלתי פרופורציונאלי ואשר אינה מאפשרת התעשרות בלתי סבירה של התובע". (ע"א 273/80 משה מדינה נ' שלמה כהן, פ"ד לז(2), 29, 49-50)). פסיקת פיצוי בגין שני ראשי נזק מצטברים אלה היא זו שתעמיד את התובע במצב בו היה נתון אלמלא הגניבה.

פסיקת פיצוי המתחשבת גם בעליית ערכו של הנכס מתיישבת גם עם הטלת אחריות על התובע בגין מחדלו משך השנים בהן לא התעניין בנכס ולא דאג להעביר את הזכויות בנכס על שמו. אם התובע היה דואג לבצע את הרישום זמן סביר לאחר פטירת אמו והנכס היה נגנב באופן שלא ניתן היה להחזיר את הגלגל לאחור, יש להניח שלא הייתה מועלית טענה כי התרשל. במקרה כזה, התובע היה זוכה בתשלום פיצוי מלא ללא ניכוי רשלנות תורמת. מכאן, שהפסד עליית שווי הנכס עד למועד הגילוי הוא נזק בר פיצוי. משמעות האמור היא שהתובע זכאי לפיצוי בגובה שווי הנכס במועד הגילוי (קרי שווי הנכס במועד הגניבה בתוספת עליית ערכו), כאשר מסכום זה ינוכה שיעור הרשלנות שיוחסה לו.

דרך אחרת לבחון את הנושא היא באמצעות שיערוך סכום הפיצוי. כידוע, כאשר בית המשפט פוסק לטובת תובע פיצוי בגין חיוב או נזק שנגרם במועד מסוים הוא דואג לשערך את סכום הפיצוי לו הוא מוסיף בדרך כלל הפרשי הצמדה וריבית כדין. המדובר בהפרשי הצמדה למדד המחירים לצרכן המשתנה בהתאם לעלות סל מוצרים מייצג אותו קובעת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ובריבית אותה קובע שר האוצר בהתייעצות עם שר המשפטים ונגיד בנק ישראל כאמור בחוק פסיקת ריבית והצמדה , תשכ"א -1961. השערוך האמור בא למעשה לפצות את התובע בגין ההפסד שנוצר לו עקב שחיקת כוח הקנייה ואי היכולת להשקיע את כספו בהשקעה מניבה. ההנחה הגלומה היא שהתובע הממוצע מתנהג כמו אותו צרכן או משקיע ממוצע לגביו נערכו חישובי המדד והריבית. כמובן ששערוך זה לא בהכרח מתאים לתובע שהתנהגותו הכלכלית שונה מזו של הצרכן או המשקיע הממוצע. לעתים זה מטיב עמו ולפעמים מרע. הכל תלוי בנסיבותיו של אותו תובע.

לא פעם בית המשפט יבחר לשערך את סכום החיוב או הפיצוי באופן שיתאים יותר לנסיבותיו הספציפיות של התובע. כך למשל, קבלן בניין התובע נזק בגין תשומות בנייה להן נדרש לתיקון נזקו, נכון יותר יהיה לפצותו בהתאם לעליית מדד תשומות הבנייה. אין גם מניעה שצדדים להסכם יקבעו מנגנוני הצמדה ושערוך שונים בהתאם לנסיבות המיוחדות של ההתקשרות ביניהם. הדבר יכול להיעשות על בסיס הצמדה למטבע זר מסוים, ריבית המבוססת על גובה הריבית החריגה בבנק של הניזוק או ריבית מוסכמת אחרת ששיעורה נקבע מראש. כל זאת, על מנת לנסות לוודא שתובע ניזוק או זכאי לתשלום לא ייפגע בשל חלוף הזמן ממועד זכאותו לתשלום ועד לקבלתו בפועל. בהיעדר הסכמה, ברירת המחדל היא לבחור בפסיקת הפרשי הצמדה וריבית כדין.

במקרה דנן, אם נוסיף לשווי הנכס, אשר עמד על סך של 650,000 ₪ במועד ביצוע הגניבה רק הפרשי הצמדה וריבית על פי החוק, הסכום שיתקבל (כ-700,000 ₪) יהיה נמוך בהרבה משווי הנכס ביום הגילוי ב-2016, כך שתמורת הסכום האמור, התובע לא יוכל לרכוש נכס אחר שווה ערך. כפי שהתברר, במהלך התקופה שחלפה מאז מעשה התרמית, בוצעו עסקאות והנכס וחלקים ממנו נמכרו לאחרים. בהתאם לחוזה מיום 22.2.2016 נמכרו 167 מ"ר מהנכס תמורת סך של 325,000 ₪. קרי, העסקה משקפת שווי של 1,946.10 ₪ למ"ר. זאת, לעומת העסקה של מכירת הנכס בשנת 2011 שכללה 687 מ"ר תמורת 650,000 ₪ כך ששווי מ"ר עמד על סך 946.14 ₪. מדובר בגידול משמעותי של פי 2.057 בשווי למ"ר. חשוב לציין שהשמאי כתב בחוות דעתו כי העסקאות שבוצעו ב-2011 וב-2016 מייצגות את שווי השוק של המקרקעין (ראו סעיף 10.2).

אם נבחן את הנושא מנקודת מבט של שערוך, אזי את המכר ב-2011 בסך של 650,000 ₪ יש לשערך בהתאם לעליית ערכו של הנכס (1946.10/946.14) כך שנקבל סך של 1,336,971 ₪. במילים אחרות, לא משנה באיזו דרך נלך, קביעת פיצוי של הנכס בהתאם לשוויו במועד הגילוי ב-2016 או קביעת פיצוי בהתאם לשוויו במועד הגניבה ושערוכו למועד הגילוי, נגיע לאותה תוצאה המסתכמת בסך של 1,336,971 ₪, המעמיד את התובע באותו מצב בו היה מצוי אלמלא מעשה העוולה. זהו הסכום שנראה לי נכון וצודק לפסוק לטובת התובע, כאשר ממנו יש לנכות כמובן את שיעור רשלנותו התורמת. דרך זו מגשימה באופן המיטבי את עיקרון השבת המצב לקדמותו.

הנתבעת העלתה טענות נגד הסכום בסך של 1,726,000 ₪ שנקבע בחוות הדעת המומחה מטעם התובע. בין היתר, טענה כי מי שביצע את השמאות הייתה שמאית ממשרדו של המומחה ולא הוא עצמו, כי יש לנכות מהסכום היטל השבחה וכי תשובותיו בעניין זה היו לא עקביות. מאחר שכאמור לעיל קבעתי את הנזק בהתאם לשווי הנכס בעת הגילוי ומאחר שקביעה זו התבססה על הסכומים בהם נמכר הנכס או חלק ממנו בהסתמך על חוזי מכר אמיתיים (שהמומחה קבע בהתבסס על עסקאות דומות שנעשו באותה חלקה כי הן תואמות לשווי השוק), הרי שהדיון בטענות שהועלו בדבר שווי הנכס אותו קבע המומחה נכון ליום הגשת התביעה, הפך להיות מיותר. יש לציין כי התובע היה היחידי שהגיש חוות דעת ולא הוצגה מטעם מי מהנתבעים חוות דעת מקצועית אחרת בסתירה לכך.

אינני מקבל גם את הטענה כי יש לנכות מיסים מסכום השווי של הנכס.

אשר להיטל השבחה, התכנית ח/500 פורסמה למתן תוקף בי.פ. 7668 מיום 9.1.2018 כך שבמועד גילוי התרמית ב-2016 לא היה חיוב היטל השבחה בגין נכס המקרקעין (ראו עמוד 46 שורות 22-23).

אשר למס שבח, התובע התכוון להעניק את הנכס במתנה לבנותיו, כך שלא הייתה לו כוונה למכור את הנכס. בהתאם לסעיף 62 לחוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), תשכ"ג -1963 העוסק במתנות לקרובים מדובר בהעברה מיחיד לקרובו הפטורה ממס.

יתרה מכך, על מנת להעמיד את התובע באותו מצב שבו היה אלמלא מעשה העוולה, יש לענות על השאלה: מהו הסכום אותו היה על התובע לשלם כדי לרכוש את הנכס במועד בו התגלה לו מעשה התרמית. בוודאי שאם היה רוכש את הנכס מחדש או נכס דומה לו, לא היה נדרש לשלם מס שבח או היטל השבחה שמטיבם חלים על המוכר. המומחה היטיב להסביר זאת בחקירתו כדלקמן: "לפי החוק, מס שבח והיטל השבחה חלים על המוכר. כל העסקאות שמדווחות במס שבח זה עסקאות שהמוכרים משלמים. כל אחד משלם אחר. מס שבח אף פעם לא מביאים בשווי הקרקע. כשביהמ"ש שואל אותי אם התביעה תתקבל אזי על פי חוות הדעת מהו הסכום שיש לנכות בגין מיסוי, אני משיב שאם הייתי ביהמ"ש לא הייתי מנכה שום דבר. אם באותו מעמד היה ניתן להשיב את הקרקע לתובע, ואנחנו מדברים על שנת 2011, מיד אחרי חוות הדעת בשנת 2017 התכנית קיבלה תוקף, ואז הנכס היה כבר שווה 1,726,000 ₪. הוא כבר הפסיד פי שלוש מהשווי. אם הוא היה רוצה לקנות עוד פעם את אותה קרקע חזרה, הוא היה צריך לשלם את המחיר המלא. זה לא מעניין שהוא היה משלם מס שבח אם הוא היה מוכר. גם אם יקבל את המחיר המלא, הוא הפסיד הרבה כסף" (ראו עמוד 46 שורות 7-15). בנסיבות אלה, ניכוי מס שבח מסכום הפיצוי יוביל לתוצאה בלתי צודקת.

עגמת נפש

התובע אכן נאלץ לחוות עגמת נפש רבה לאחר שגילה שהנכס אותו ירש מאמו נגנב ואין באפשרותו להעניק את המתנה שחפץ לתת לבנותיו. עקב כך, נאלץ לעבור מסע לא פשוט של בדיקות ובירורים עובר להגשת התביעה. ככלל, סכום פיצוי בגין ראש נזק זה מצוי בשיקול דעת בית המשפט בהתאם לנסיבות המקרה. בהתחשב בשנים הרבות שחלפו מאז הגילוי בהן נאלץ התובע לחוות מפח נפש, אני מעמיד את הפיצוי בגין עגמת נפש על סך של 50,000 ₪ כאשר מסכום פיצוי זה יש לנכות 20% בגין חלקו במצב שנוצר.

סוף דבר

סוף דבר, התובע זכאי לקבל מאת הנתבעים 2ו-3 פיצוי בגין שווי המקרקעין אותו העמדתי על סך של 1,336,971 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 16.10.2016 (המועד בו הוגשה התלונה למשטרת ישראל) כאשר 35% מהסכום ישולם על ידי הנתבעת 2 ו-45% מהסכום על ידי נתבע 3.

סכום הפיצוי בגין עגמת נפש יעמוד על סך של 50,000 ₪ כאשר 35% מהסכום ישולם על ידי הנתבעת 2 ו-45% מהסכום על ידי נתבע 3.

אשר להוצאות משפט, התובע נאלץ לנהל הליך מורכב, במסגרתו הוגשה תביעה נגד נתבעים רבים. התובע נאלץ לנסות ולבצע מסירה לנתבע 1 בצרפת ואף שכר משרד חקירות על מנת ולנסות לאתרו עד שבסופו של דבר התברר שגם זהותו זויפה על ידי הנוכל. התובע נאלץ לנהל את ההליכים עד תומם. ההליכים המשפטיים היו כרוכים בטרדה ובהוצאות רבות ואלה כללו בין היתר 3 דיוני הוכחות. מנגד יש להתחשב גם ברשלנותו התורמת לה יש ערך מקזז. לאחר ששקלתי את האמור אני קובע כי הנתבעים ישלמו לתובע את אגרת בית המשפט, כל אחד בהתאם לסכום בו חויב וכן הוצאות ושכר טרחת עורכי דין בסך של 90,000 ₪, כל אחד בהתאם לשיעור אחריותו. בנוסף, הנתבע 3 ישיב לתובע את שכר המומחית מטעם בית המשפט בו נשא.

הסכומים כולם ישולמו בתוך 30 ימים.

המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ט' אלול תשפ"ב, 05 ספטמבר 2022, בהעדר הצדדים.