פס"ד בשלוש תביעות; ביטול צו קיום צוואה מחמת פגמים צורניים ומהותיים, סילוק יד ותביעה כספית

עניינו של פסק דין זה בשלוש תביעות; ביטול צו קיום צוואה מחמת פגמים צורניים ומהותיים, סילוק יד ותביעה כספית.

רקע בקצרה:

1. המבקשת (אשר תקרא לשם הנוחות "האישה או התובעת") ומר מ.ב.י ז"ל (להלן: "המנוח") התחתנו כדמו"י באוגוסט 2012. בסמוך לחודש מאי 2016 הגישה התובעת תביעת גירושין לבית הדין הרבני, ובסופו של יום הצדדים לא התגרשו. אציין ברקע כי בעניינם של התובעת והמנוח התנהלו הליכים קודמים להליכים שלפניי כיום, בבית המשפט כאן, הכוללים בקשות הדדיות למתן צו בהתאם לחוק למניעת אלימות במשפחה ותביעה למתן צו מניעה קבוע.

    

2. בטרם הנישואין, ועת ביקשו הצדדים להינשא, חתמו על הסכם יחסי ממון שאושר לפני נוטריון, בהתאם להוראותיו הסכימו על הפרדה רכושית מוחלטת. בין היתר הסכימו הצדדים שהזכויות בדירת המגורים הידועה כגוש **** חלקה **** ב****** (להלן: "הנכס או דירת המגורים"), שם התגוררו, נתונות למנוח במלואן גם במקרה שילך לבית עולמו, ואז ינהגו בהתאם לצוואתו.

    

3. ביום 00.3.17 נפטר המנוח והותיר אחריו צוואה שנערכה ביום 00.3.16 בהתאם להוראותיה ציווה שעזבונו יחולק בין ילדיו, הם המשיבים 1 - 5 (אשר יקראו למען הנוחות "ילדי המנוח או הנתבעים"). לאחר מותו הוגשה צוואתו לקיום לפני רשם הירושה בחיפה, וביום 23.8.17 ניתן צו קיום צוואה. ביום 14.1.18 עתרה התובעת לפני רשם הירושה להורות על ביטול צו קיום הצוואה. בהתאם להחלטת רשמת הירושה מיום 6.5.18 התיק הועבר לדיון בבית המשפט כאן.

    

4. בעניינם של הצדדים מונחות לפניי שלוש תביעות:

   • ת"ע 48201-05-18 ועניינה בקשה לביטול צו קיום צוואה; הוגשה על-ידי האישה כנגד ילדי המנוח.

   • תמ"ש 38543-06-17 ועניינה סילוק יד; הוגשה על-ידי ילדי המנוח כנגד האישה.

   • תמ"ש 47329-11-19 ועניינה תשלום כספים בגין תשלום שכ"ד ראוי, פירעון חובות והשבת כספים שנלקחו מחשבון המנוח לפני ולאחר פטירתו; הוגשה על-ידי ילדי המנוח כנגד האישה.

      

5. יש לציין כי נוסף להליכים כמפורט בסעיף 1 לעיל, התנהלו בין הצדדים לפניי הליכים נוספים הכוללים בין היתר בקשות לעניין קיום השבעה וכן בקשה לי"ס .

    

   השתלשלות, הסכמות דיוניות והחלטות מהותיות;

    

6. בדיון מיום 6.3.18 הגיעו הצדדים להסכמה דיונית אשר קיבלה תוקף של החלטה, כדלקמן:

   "מוסכם עלינו כי בית המשפט הנכבד ימנה שמאי להערכת שווי הנכס; בתוך פרק זמן שיוחלט ע"י בית המשפט ממועד מתן חוות דעת השמאי, תפקיד הנתבעת את מלוא סכום שווי הנכס בקופת בית המשפט. מסכום ההפקדה, 50% יועברו ליורשים. היתרה תיוותר בקופת בית המשפט עד מתן החלטה בבקשה לביטול צו קיום הצוואה.

   הנתבעת מתחייבת לשלם את חוב המשכנתא מאז פטירת המנוח ועד היום ללא כל קשר לשווי הדירה.

   מוסכם, כי מהיום הנתבעת תשלם את תשלום המשכנתא השוטף באמצעות ב"כ הצדדים כאשר שבוע לפני מועד חיוב המשכנתא יועבר הסכום לב"כ הצדדים אשר יפתחו חשבון נאמנות לצורך כך והם ידאגו לשלם את המשכנתא החודשית.

   מוסכם, כי בסוף התקופה, היה ותביעתה של הנתבעת לא תתקבל והזכויות בנכס יהיו בידי התובעים בלבד, הסך השוטף של המשכנתא יהווה כדמי שימוש לתקופה זו ולא יהא כל החזר בעניין הזה.

   במידה והנתבעת זוכה, היא מקבלת את הכסף שמופקד בקופת בית המשפט והיא תמשיך לשאת בחוב המשכנתא."

7. התובעת לא עמדה בהתחייבותה, תוך שבין היתר בין הצדדים התגלעה מחלוקת באם שילמה את תשלומי המשכנתא השוטפים. מכאן, במסגרת דיון שהתקיים ביום 19.11.18 הגיעו הצדדים להסכמה דיונית נוספת, אשר קיבלה תוקף של החלטה, כדלקמן:

    

   א.עד יום 3.1.19 תפקיד המתנגדת בידי ב"כ המשיבים, בחשבון הנאמנות שייפתח לצורך כך, מחצית משווי הנכס כפי שהוערך בחוות דעתו של השמאי **** מיום 1.5.18 בסך של 262,500 ₪.

    

   ב.סכום זה יופקד בנאמנות בידיה של ב"כ המשיבים עד לסיום ההליך, ומסכום זה ישלמו המשיבים מחצית מסכום ההלוואה המובטחת במשכנתא ואשר נרשמה על הנכס, והכל בתוך 45 יום מיום ביצוע ההפקדה.

    

   ג.המתנגדת תמשיך להתגורר בנכס עד לסיום ההליך תוך שתישא בתשלום יתרת המשכנתא שתיוותר לאחר פרעונה החלקי כאמור בסעיף 2 לעיל, וכן בכל התשלומים הקשורים בהחזקת הנכס, לרבות תשלומי ארנונה, חשמל ומים ותשלומים החלים על בית משותף ומוסכם בין הצדדים כי אין בכך ויתור על טענה מכל טענות לרבות טענות המשיבים בדבר דמי שימוש בנכס באופן רטרואקטיבי ככל וטענות המתנגדת יידחו בתום ההליך.

    

   ד.ככל והמשיבים ידרשו לשאת בכל תשלום הקשור בתשלומי המשכנתא לאחר שפרעו מחצית מיתרתה כאמור לעיל, ו/או בכל תשלום הקשור עם החזקת הנכס, תשיב להם המבקשת את הסכום בו נשאו וזאת עד לא יאוחר מ-10 ימים מקבלת הדרישה.

    

   ה.ב"כ המתנגדת ימציא לב"כ המשיבים, וזאת בתוך 7 ימים מהיום, אישור מהבנק למשכנתאות בדבר היעדר פיגורים בהלוואה, תוך שככל וקיימים פיגורים, אלה ישולמו באופן מידי ותוך 7 ימים מיום המצאת המכתב ע"י המתנגדת. כמו כן, ככל ויוצרו בעתיד פיגורים בהלוואה המשכנתא וזאת עד לסיום ההליכים בין הצדדים – המתנגדת תפעל לתשלום הפיגורים עד ולא יאוחר 7 ימים מיום קבלת הדרישה ע"י הבנק למשכנתאות או ע"י המשיבים.

    

   ו.הצדדים מסכימים כי שווי הנכס כפי שהוערך ע"י השמאי, במידת הצורך יעודכן בתום ההליך וזאת לצורך התחשבנות סופית בהתאם לתוצאות פסק הדין שיינתן.

    

   ז.הצדדים מסכימים כי ככל והמתנגדת לא תפקיד את מלוא הסכום כאמור לעיל וזאת עד ולא יאוחר מיום 3.1.19, תוך שאיחור של עד 7 ימים בביצוע התשלום לא יהווה הפרה, יינתן כנגדה צו פינוי מהנכס נשוא המחלוקת והנמצא ברחוב ****** ב****** ללא כל צורך במתן החלטה שיפוטית נוספת והמשיבים יוכלו לפתוח תיק בלשכת הוצל"פ לביצוע הפינוי.

    

   ח.עוד מוסכם בין הצדדים כי במקרה זה בו יפעלו המשיבים לפינויה של המתנגדת מהנכס, מועד הפינוי ייקבע ליום 20.1.19, והמשיבים יוכלו לפעול למכירת הנכס. ככל והנכס יימכר, מחצית מכספי המכירה יופקדו בקופת בית המשפט. המכר ייעשה לאחר שבית המשפט יאשר את הסכם המכר שיוגש לתיק תוך שהמתנגדת מוותרת על כל טענות לעניין המכירה ככל ובית המשפט יאשר אותה.

    

8. בהתאם להסכמת הצדדים, התובעת הפקידה סך של 262,500 ₪ ואלה הועברו לחשבון נאמנות המנוהל ע"י ב"כ הנתבעים. אציין שהחלטה מאוחרת שניתנה ע"י כבוד הרשם הבכיר, הכספים שהופקדו בנאמנות בידי ב"כ הנתבעים, הועברו לגזברות בית המשפט.

    

9. ביום 3.1.19 הגישו הנתבעים בקשה לשחרור כספים מחשבון הנאמנות לפי פירוט כדלקמן: סך של 28,196 ₪ עבור כיסוי החוב לבנק למשכנתאות בהתאם להסכמה; סך של 10,760 ₪ עבור כיסוי החוב לבנק הפועלים עבור הלוואת הרכב; 80 אש"ח בתוספת מע"מ לטובת ב"כ הנתבעים ע"ח שכ"ט בו נשאו הנתבעים. הבקשה הועברה לתגובת ב"כ התובעת. ביום 16.1.19 הוגשה הודעת ב"כ הנתבעים שם ציינה ששוחה עם ב"כ התובעת וזה נתן הסכמתו, כמו גם את הסכמת התובעת לשחרור מלוא הכספים, כמבוקש. בהתאם לכך ולאור הסכמת הצדדים, הוריתי על שחרור הכספים מתוך כספי הנאמנות.

    

10. ביום 27.8.19 עתרו הנתבעים להורות על סילוק תביעת התובעת וזאת בהיעדר שיתוף פעולה מצדה ובכלל זה, אי המצאת חומר למומחים שמונו על ידי בית המשפט ותשלום שכר טרחתם. ביום 29.9.19, ניתן פס"ד מנומק שם פורטו מחדלי התובעת והנימוקים לקבלת הבקשה. על מנת שלא להאריך, אציין בקצרה את הוראותיו האופרטיביות:

     

    • ההסכמות הדיוניות כמפורט בסעף 7 לעיל, בטלות.

    • צו קיום הצוואה שניתן ע"י רשם הירושה יעמוד על כנו.

    • הסכומים אשר הופקדו ע"י התובעת בהתאם להסכמה הדיונית יושבו לידיה במלואם בקיזוז הוצאות ושכ"ט שנפסקו במסגרת פס"ד בסך 8,500 ₪ .

       

    • משלא עמדה לפניי באותה העת תביעה כספית, נשמרה לנתבעים הזכות לפתוח בהליך הצריך. תביעת הפינוי תמשיך ותברר.

       

11. ביום 12.11.19 נדחתה בקשת התובעת לביטול פס"ד מהנימוקים האמורים בהחלטה;

     

12. ביום 4.3.20, בהתאם להחלטת כבוד הרשם הבכיר ולבקשת הנתבעים הוטל צו עיקול על כספי התובעת המחוזקים בנאמנות בידי ב"כ הנתבעים וזאת להבטחת קיום פס"ד בתביעה הכספית (תמ"ש 47329-11-19). התובעת עתרה לביטול העיקול, ובדיון שהתקיים לפני כבוד הרשם הבכיר ביום 23.7.20 הוסכם בין הצדדים שיתרת הכספים המופקדים בנאמנות בסך 120,000 ₪ תופקד בקופת בית המשפט והכספים ישוחררו רק בהתאם להחלטות בית המשפט.

     

13. ביום 18.6.20 הגישה התובעת בקשה להארכת מועד לביטול פס"ד; בדיון שהתקיים ביום 26.7.20 הגיעו הצדדים להסכמה דיונית לפיה פס"ד יבוטל; מינוי המומחים יחודש והתובעת תשתף עמם פעולה; ב"כ יפנה לעו"ד שערכה את הצוואה ויודיע עמדתו להמשך ניהול ההליך; התובעת תמשיך ותתגורר בנכס תוך שתשלם את מלוא הוצאות אחזקתו והוצאות הנתבעים שיפסקו בדיון ויועברו לידי ב"כ הנתבעים מהכספים המופקדים בנאמנות. הסכמת הצדדים אושרה וניתן לה תוקף של החלטה תוך שתובעת חויבה בהוצאות הנתבעים.

     

14. בהודעה מיום 6.8.20 הודיעה התובעת כי היא זונחת את טענת הזיוף, ולפיכך התייתר מינוי מומחה לבחינת חתימת המנוח על הצוואה, וכן שהיא עומדת על שאר טענותיה.

     

15. בהיעדר הסכמות בין הצדדים, חרף ניהול מו"מ ארוך בסיוע בית משפט והצעות שהוצעו, התקיים דיון הוכחות ונחקרו בעלי הדין והעדים. בתום הדיון ביקשו הצדדים לבדוק סילוק המחלוקת ללא צורך בהכרעה דיונית. למרבה הצער הדבר לא צלח, ניתן צו להגשת סיכומים, ומכאן פס"ד.

     

     

     

     

    חוות דעת המומחים;

16. ביום 1.5.18 הוגשה חוות דעת השמאי שמונה כקבוע בהחלטה מיום 6.3.18. במסגרתה, העריך השמאי את שווי הדירה כפנויה בסך של 525,000 ₪. דמי השימוש הראויים נקבעו בסך של 1,800 ₪ לחודש.

     

17. חוות דעת רפואית מטעם ד"ר אדם דרנל, בדבר כשירותו של המנוח לערוך את צוואה הוגשה ביום 12.8.20. המומחה ציטט מהחומר הרפואי שהוצג לעיונו ופירט אודות מצבו הקוגניטיבי. מסקנת המומחה הינה שעל פי הערכת בדיקת קלינאית תקשורת והבדיקה בריפוי ועיסוק אשר אלה תואמות גם את דיווחי האחיות, המנוח היה כשיר לערוך צוואה. המומחה מציין שהוא מקבל הערכות אלה כאמינות ומשקפות את מצבו של המנוח כפי שנמצאו על-ידי עובדות שונות מדיספלינות שונות, בזמנים שונים ובלתי תלויים וממצאיהם כמעט זהים.

     

    עיקר טענות הצדדים בתביעות:

     

    תביעה לביטול צוואה;

     

18. התובעת טוענת שיש מקום לבטל את הצוואה מטעמים הקשורים בעריכתה; לדבריה, מצבו הרפואי של המנוח לא אפשר את עריכתה מתוך מחשבה צלולה וחופשית שכן במועד בו נערכה ונחתמה היה המנוח מאושפז בבית חולים "******", תחת השפעה בלתי הוגנת של ילדיו, לאחר אירוע מוחי בצד ימין של המוח (בעודו כותב ביד ימין). כן לטענתה בצוואה נפלו פגמים מהותיים; ראשית, לדידה, במועד חתימתה לא נכחו שני העדים אלא רק עו"ד, והעד הגיע במועד מאוחר יותר. כמו כן, חתימת המנוח על גבי הצוואה אינה דומה לחתימתו האמתית ואינה מופיעה בעמוד הראשון של הצוואה. כמפורט, בהודעתה מיום 6.8.20 זנחה התובעת את טענתה בדבר טענת אמיתות החתימה וזיופה.

     

19. הנתבעים טענו שיש לדחות את הבקשה בשל טענת שיהוי; לדבריהם במסגרת דיון שהתקיים ביום 4.4.17 הצהירה התובעת לפרוטוקול שהתברר לה על קיום הצוואה, ובמועד זה היה עליה להגיש התנגדות למתן צו לקיום הצוואה; כך עולה גם ממכתבו של ב"כ מיום 19.4.17 אשר צורף לבקשה, ולא ניתן כל הסבר מניח את הדעת לשיהוי. הנתבעים מכחישים את טענות התובעת בדבר היעדר צלילות והשפעה בלתי הוגנת, וטוענים שתוכן הצוואה עולה בקנה אחד עם הסכם הממון שנחתם בין בני הזוג. בנוסף, התובעת ממילא הגישה תביעה לגירושין, וזאת לאחר שהוגשה בקשה לצו הגנה מצד המנוח שם עתר להרחקתה. לטענתם, שלושה ימים לפני עריכת הצוואה הגיש המנוח תלונה במשטרת בית חולים ****** כנגד התובעת בשל תקיפה ובכך יש בכדי להעיד על יכולתו השכלית והקוגניטיבית. זאת ועוד, בית החולים ******, שם שהה המנוח בעת חתימת הצוואה, הינו בי"ח שיקומי וככל והמנוח לא היה בריא או צלול בדעתו הרי שלא היה עובר מבי"ח ****** לבי"ח זה. עוד לטענתם, הצוואה נחתמה בפני שני עדים כנדרש על פי חוק והגם שחתם המנוח ביד שמאל, חתם בעצמו ואכן לאחר אירוע מוחי יכול וחתימתו לא תהא זהה לזו שקדמה לאירוע.

     

    תביעה לסילוק יד;

     

20. הנתבעים טוענים שהתובעת מתגוררת בדירה שאינה שייכת לה ואשר נרכשה לפני שהצדדים הכירו. לכך יש להוסיף שמערכת היחסים ביניהם התאפיינה בהפרדה רכושית שכן חתמו על הסכם יחסי ממון. מבלי לפגוע באמור, חיי בני הזוג היו רצופים קשיים, ובתוך כך הוגשה על-ידי המנוח תלונה במשטרה על אלימות מצד התובעת ואף בקשות לצווי הגנה. ביום 15.3.16, כארבעה ימים לאחר שנערכה הצוואה הגישה התובעת תביעת גירושין וזאת כאשר המנוח היה מאושפז בבית החולים. יתרה מכך, בדיון שהתקיים ביום 14.4.16 הסכימו הצדדים שהתובעת תעזוב את דירת המגורים בתוך חודש ימים ותקבל סך של 3,500 ₪ ביום עזיבתה אך עד ליום זה טרם עשתה כן.

     

21. התובעת טוענת שניהלה משק בית משותף עם המנוח ובכלל זה שילמה את הוצאות אחזקת הבית. הסכם הממון שנחתם בין הצדדים מעולם לא קיבל את אישור ביהמ"ש לענייני משפחה או ביה"ד הרבני, ואין בו למנוע ממנה זכויות המגיעות לה על פי חוק. לדבריה, הצווים, התלונות והתביעות שהוגשו ע"י המנוח היו ביוזמת ילדיו, ומצבו הרפואי לא אפשר לו להבחין את משמעותם.

     

    תביעה כספית;

     

22. הנתבעים עותרים לחיוב התובעת בשכ"ד ראוי בגין שימוש בנכס, שכן אין לה כל זכויות בו. בנוסף טוענים שיש לחייבה בפירעון חוב ששילמו במקומה וכן בגין השבת כספים שנלקחו על-ידה מחשבון המנוח בהיותו חולה ולאחר מותו. פירוט החובות מתייחס לדמי שכירות בסך של 2,000 ₪ בחודש החל מחודש 1/17 בקיזוז כספים ששולמו על חשבון המשכנתא; 15,788 ₪ בגין חוב עבור הרכב בו עשתה בו שימוש עד שנתפס על-ידי הבנק; 17,000 ₪ שנמשכו מחשבון המנוח במהלך אשפוזו ולאחר מותו; 80,000 ₪ ששולמו בגין שכ"ט; 18,000 ₪ ששולמו בעבור הגשת התביעה וניהול ההליך.

     

23. התובעת טוענת שאין לנתבעים עילה לתביעת כספית בהיעדר בעלות על הנכס, שעה שהצוואה אינה תקינה ומן הטעמים המפורטים לעיל. לדידה, עסקינן בתביעת סרק, קנטרנית וטורדנית ואין מקום לתבוע דמי שכירות כאשר הנושא הוסר בהסדר דיוני במסגרת ההליך לביטול צוואה. באשר לרכב, לטענתה, הנתבעים פדו אותו מכונס הנכסים של הבנק וקיבלו אותו לרשותם, ולכן לא ברור מדוע עליה לשלם תשלום זה. משכך, למעט סך של 1,000 ₪ שנמשכו מחשבון המנוח לטובת החלפת צמיגי רכבה שנוקבו על-ידי אחי המנוח, לטענתה, לא נמשכו כספים נוספים מחשבונות של המנוח ואלה נמשכו על-ידי ילדי המנוח. יתרה מזאת, ככל ותידחה תביעת ביטול הצוואה, הרי שעל הנתבעים להשיב לידיה את הכספים ששולמו בעבור המשכנתא מתוך כספי הפיקדון. באשר לשכה"ט , הרי שזה יפסק על ידי ביהמ"ש.

     

     

    דיון והכרעה:

     

    לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, בתצהירים, בעדויות , בסיכומים ובכלל המוצגים שעמדו לפניי ושמעתי את העדים, הגעתי לכלל מסקנה שיש לדחות את התביעה לביטול צו קיום צוואה ולקבוע כי זו תקפה; לקבל את התביעה לסילוק יד ולקבל בחלקה את התביעה הכספית. אפרט;

     

    תביעה לביטול צוואה;

     

24. כמפורט לעיל, המבקשת עותרת לביטול הצוואה משלושה טעמים עיקריים:

    • המנוח לא היה כשר קוגניטיבית לחתום על הצוואה;

    • פגמים שנפלו בעריכתה ובכלל זה שהצוואה חתומה רק בעמוד השני (ולא בעמוד הראשון); חתימת העד השני בצוואה, מר ******, נחתמה בדיעבד ולא במעמד חתימתו של המנוח;

    • השפעה בלתי הוגנת מצד הנתבעים.

       

      אדון בטענות אלה על פי סדרן.

       

      כושרו הקוגניטיבי של המנוח לחתום על הצוואה;

       

25. סעיף 26 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק הירושה" ו/או "החוק") קובע:

    "צוואה שנעשתה על ידי קטין או על ידי מי שהוכרז פסול-דין או שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה - בטלה." (הדגשה אינה במקור; ל.ד.ח)

     

26. "פרשנות התיבה "להבחין בטיבה של צוואה" נבחן רבות בפסיקה ונקבע כי תיעשה עפ"י שלושה רכיבים עיקריים: האחד, מודעות המצווה לעובדה שהוא ערך צוואה. השני, ידיעתו בדבר היקף רכושו ויורשיו ושלישי – מודעותו באשר לתוצאות עשיית הצוואה על יורשיו." (ראו: ת"ע (משפחה חיפה) 13891-01-14 עזבון המנוח מ' ג' ז"ל נ' י' ג' (פורסם במאגרים 31.01.2018))

     

27. המנוח חתם על הצוואה ביום 11.3.16 בעודו מאושפז בביה"ח השיקומי "******", לאחר שלקה באירוע מוחי ועובר לכך היה מאושפז בביה"ח "******". עובדה זו אינה שנויה במחלוקת. לגרסת התובעת, בשל האירוע המוחי, נפגע כושר הכתיבה של המנוח (ראו: עמ' 31, ש' 35-36 לפרוטוקול). הנתבעים הסכימו שיכול והאירוע המוחי פגע בכושר הכתיבה של המנוח ולפיכך חתימתו אינה זהה לזו שלפני האירוע המוחי. לעניין זה אציין שהתובעת חזרה בה מטענתה ולפיה החתימה על גבי הצוואה אינה חתימתו של המנוח, ומכאן, נשאלת השאלה - האם האירוע המוחי פגע בכושרו הקוגניטיבי של המנוח , כך שלא היה כשיר לעורכה, ומכאן יש להורות על ביטולה?

     

28. לצורך המענה בשאלת כשרותו הקוגניטיבי של המנוח לערוך את הצוואה מונה מומחה מטעם בית המשפט, שהגיש חוות דעת רפואית ביום 12.8.20 וממצאיה כדלקמן: ******************************

     

29. התובעת לא עתרה לחקירת המומחה. כמו כן, לא עלה בידה להוכיח שנפלה שגגה בקביעתו ולמצער אף לא עלתה כל טענה מצדה לעניין זה; כידוע, המומחה הרפואי משמש זרועו הארוכה של ביהמ"ש לעניינים שברפואה, ועל בית המשפט להכריע בהסתמך על חוות דעתו, תוך בחינת ההסתייגויות של הצדדים וחקירתו. בע"א 4179/17 יותר סוכנות לביטוח (1989) בע"מ נ' ערן רובין (נבו 06.12.2018) נקבע: "..כלל הידוע לפיו סטייה מחוות דעתו של מומחה הממונה מטעם בית המשפט ומהווה ידו הארוכה, תיעשה במשורה, במקרים חריגים ומנימוקים כבדי משקל (ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' רבי, [פורסם בנבו] פסקה 4 (31.12.1988); ע"א 8329/16 טרנס אטלס בע"מ נ' אליהו פרחי בדי ריפוד בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 19 (4.6.2018))."

30. במקרה הנדון, התובעת טוענת, בניגוד לדעת המומחה, שהמנוח לא היה כשיר לערוך צוואה במועד בו נערכה וזאת בהתחשב באירוע המוחי בו לקה. המומחה, אשר בחן את כלל המסמכים הרפואיים הגיע למסקנה שבמועד עריכת הצוואה, המנוח היה בעל יכולת קוגניטיבית להחליט באשר לציווי רכושו, ומסקנתו זו לא נסתרה. מעיון בכלל הראיות שהוצגו לפניי, לרבות שמיעת העדים כפי שיפורט בהמשך, מצאתי שמסקנתו זו אף מתיישבת עם עדותם.

     

31. יתרה מכך, אף מחקירת התובעת עולה שנפקות האירוע המוחי הייתה בעיקרה מגבלה פיסית ובכלל זה יכולתו של המנוח לחתום על הצוואה בשל פגיעה בחלקו הימני של הגוף. מעבר לכך, לא עלה בידי התובעת להוכיח שהייתה כל השפעה על מצבו הקוגניטיבי, ובכלל זה ביכולתו וברצונו לערוך עבורו צוואה.

     

32. ב"כ התובעת הצהיר במסגרת דיון ההוכחות מיום 28.12.20 כי "לשאלת בית המשפט ולמען הסר ספק לא ביקשתי לזמן את עו"ד ברנל, עורך חוות הדעת, לחקירה." (ראו: עמ' 22, ש' 2; יוער שהטעות במקור והכוונה לד"ר דנרל עורך חוות הדעת, ל.ד-ח). כידוע, ברירת המחדל בתקיפת חוות דעת מומחה, תהא על דרך חקירתו בחקירה נגדית. (ראה לעניין זה דברי כבוד השופט גיוסי בעמ"ש 51088-02-17). משלא עשתה כן התובעת, והמומחה לא עומת עם מסקנותיו אל מול טענותיה, ומקום בו לא מצאתי שנפלה שגגה בחוות הדעת, אין מקום להעדיף את טענות התובעת על פני חוות דעתו המקצועית של המומחה.

     

33. יתר על כן, כידוע, בשורה ארוכה של פסקי דין נקבע שרק במקרים חריגים בית המשפט יסטה מאימוץ קביעות המומחה שמונה על ידו. וכפי שנפסק; "הלכה פסוקה היא כי המומחה המתמנה על ידי בית-המשפט משמש זרועו הארוכה, ובית המשפט נותן בו אמונו ומאמץ את קביעותיו, למעט מקרים חריגים ונדירים, וקביעותיו לעניין הנכות הינן מחייבות. הצדדים לא ביקשו לחקור את המומחה על חוות דעתו. כך גם לא הפנו אליו שאלות הבהרה. על כן, לאחר עיון בחוות הדעת ובחינת כלל הראיות שהונחו לפניי, לא מצאתי כל נימוק המצדיק סטיה ממנה." (ראו: ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' מונטי רבי)

     

34. לכך יש להוסיף שבעת בחינת תוקפה של צוואה, השאלה אם הבין המנוח את טיב הצוואה שעליה חתם נבחנת על פי הנסיבות המתקיימות בעת עריכת הצוואה עצמה. לעניין זה אפנה לדברי בית המשפט בע"א 3411/92 רובינשטיין נ' ברזבסקי (פורסם במאגרים") שם נקבע; "גם מקום בו סבל פלוני מרגעים או אף מתקופות שבהן נתערפלה דעתו, הרי אם מצא בית המשפט כי היה צלול ביום עשיית הצוואה – ולא כל שכן, אם כך היו פני הדברים במועד עשייתה הלכה למעשה – הריהו רשאי וצריך לקבוע, כי פלוני 'הבין את טיבה' של הצוואה שעה שעשה אותה" (ראו גם: ע"א 851/79 בנדל נ' בנדל; ע"א 1212/91 קרן לב"י נ' בינשטוק).

     

35. חיזוק לקביעת המומחה בדבר כשרותו של המנוח, מצאתי כאמור גם משמיעת העדויות, ובכלל זה עדותה של עו"ד ****** שערכה את הצוואה לבקשת המנוח. מעדותה התרשמתי שהמנוח הבין נפקות עריכת הצוואה, ביקש לערוך אותה, תוך שהבין וידע היטב את משמעות הפעולה המשפטית, וזו נערכה מרצונו המלא. במסגרת עדותה, עו"ד ******, שנשכרה לבקשת המנוח הסבירה הכיצד נוצר הקשר בין השניים, וכן לעניין בקשת המנוח לערוך את הצוואה. וכך הצהירה;

    "זה התחיל קודם שנפגשתי איתו לראשונה שקיבל את תביעת הגירושין של הגברת, אז למעשה נוצר הקשר בינינו והגעתי אליו לבית חולים ******, ישבנו על הגג בבית חולים במרפסת, והוא שיתף אותי בכל מה שקורה אצלו בחיים.  הוא ביקש ממני לייצג אותו בהליך הגירושין וביקש ממני להגיע אליו בשלב הקרוב ביותר כדי לערוך את הצוואה. באותו יום לא הגעתי כדי לערוך צוואה אלא בגלל שקיבל תביעת גירושין. הוא אמר לי את מה שהוא רוצה שיהיה רשום בצוואה, הוא גם עדכן אותי בפגישה הראשונה שלנו שיש להם הסכם ממון ושהדירה הזו נרכשה מכספי הדירה הקודמת שהיתה לאישתו שנפטרה ולמעשה אמרתי לו והסברתי לו, וחברי בטח יודע, שלא די בהסכם ממון אלא שאדם גם צריך צוואה. הבהרתי לו שזה לא מספיק לו הסכם ממון ושבצוואה הוא צריך לרשום מה שהוא רוצה לרשום. הוא אמר שבסדר, שיחשוב על זה. אחרי זה, שעבר ל******, יצר איתי קשר וביקש ממני לערוך צוואה. שוחחתי איתו בטלפון מה הוא רוצה שיהיה רשום בצוואה כדי שאגיע והצוואה תהיה מוכנה ועד מטעמי כדי שהוא יוכל לחתום, כך היה." (ראו עדותה: עמ' 22, ש'19-30).

     

36. את עדותה של עו"ד ****** מצאתי לקבל במלואה וזאת לאחר שנתתי אמון בעדה ובגרסתה. התרשמתי שהדברים זכורים לה היטב, שעדותה הייתה רציפה וסדורה תוך שהיא משקפת את מצבו של המנוח באופן מהיימן. לא מצאתי שעלה בידי התובעת לסתור את העדות, או חלקה. התרשמתי שהעדות תואמת את חוות דעתו של מומחה בדבר מצבו של המנוח, ומהווה חיזוק לקביעותיה.

     

37. מכל האמור מצאתי לאמץ את קביעת המומחה בחוות הדעת לפיה המנוח היה כשיר לחתום על צוואתו, ידע והבין את התוצאות הנובעות מעריכת הצוואה.

     

    פגמים בצוואה;

     

38. כזכור, התובעת טוענת לקיומם של שני פגמים צורניים בצוואת המנוח: אי קיום דרישות סעיף 20 לחוק הירושה בעניין עדי הצוואה, תוך שלדבריה המנוח חתם על הצוואה בנוכחות עו"ד ****** בלבד; כאשר העד השני, מר ******, לא היה נוכח במעמד החתימה. והשני, שחתימת המנוח מופיע רק בעמוד השני לצוואה. כמו כן טענה להשפעה בלתי הוגנת מצד הנתבעים.

     

39. סעיף 20 לחוק הירושה קובע תנאים לעריכת צוואה בעדים, וזו לשונו;

    "צוואה בעדים תהיה בכתב, תצויין בתאריך ותיחתם ביד המצווה בפני שני עדים לאחר שהצהיר בפניהם שזו צוואתו; העדים יאשרו באותו מעמד בחתימת ידם על פני הצוואה שהמצווה הצהיר וחתם כאמור."

     

40. הוראת הסעיף ביחס לדרישת העדים פורשה בספרות כדלקמן: "הדרישה להצהרת העדים שהמצווה הצהיר בפניהם שזו צוואתו וחתם עליה באה כדי להעמיד את המצווה ואת העדים על רצינות המסמך והמעמד, ולהפנות את תשומת לב העדים שעליהם לוודא כי המוריש מבין היטב שהמסמך שעליו הוא חותם הוא צוואתו שלו והוא רוצה בו" (ראו: ספרם של ש' שוחט, מ' גולדברג, י' פלומין "דיני ירושה ועיזבון" (2005), עמ' 75)

     

41. כן יש להזכיר כי הוראת סעיף 25 לחוק הירושה קובעת שבית המשפט רשאי לקיים צוואה אף באם נפלו בה פגמים, ובלבד שהתרשם שהיא משקפת את רצונו החופשי והאמתי של המצווה. וזו לשונה;

    "(א)התקיימו מרכיבי היסוד בצוואה, ולא היה לבית המשפט ספק כי היא משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה, רשאי הוא, בהחלטה מנומקת, לקיימה אם אף נפל פגם בפרט מן הפרטים או בהליך מן ההליכים המפורטים בסעיפים 19, 20, 22 או 23 או בכשרות העדים, או בהעדר פרט מן הפרטים או הליך מן ההליכים כאמור.

    (ב)בסעיף זה "מרכיבי היסוד בצוואה" הם:

    ...

    (2)בצוואה בעדים כאמור בסעיף 20 – הצוואה בכתב והמצווה הביאה בפני שני עדים;

    ..."

     

42. מכאן, אדרש לבחון באם אכן נפלו פגמים בצוואה, כטענת התובעת, ובאם אמצא את התשובה בחיוב, באם ניתן לקיים את הצוואה חרף פגמים אלה, מכח הסמכות הקבועה בסעיף 25 לעיל, או שמא המדובר בפגמים מהותיים המביאים לכדי ביטול הצוואה.

     

    חתימת הצוואה בפני שני עדים;

     

43. לטענת התובעת, מר ****** חתם על הצוואה במועד מאוחר יותר, ולא במועד בו חתמה עו"ד ******, העדה הנוספת, עורכת הצוואה. לעניין זה העידו לפניי שני העדים לצוואה. עו"ד ****** הצהירה לעניין אופן עריכת הצוואה ונוכחות העד כדלקמן:

    ת."הגעתי עם עד, מתמחה שהיה במשרדי, וביקשתי ממנו, הם עשו את זה כשלא הייתי נוכחת, הם מעשנים שניהם וימצאו למרפסת, ביקשתי מהעד שיבדוק את הצלילות שלו, הוא ישב איתו משך מספר דקות, שוחח איתו, ורק לאחר מכן חתם על הצוואה אחרי שהקראתי לו אותה שוב ושוב.." (ראו: עמ' 22, ש' 31-35; הדגשה אינה במקור; ל.ד.ח).

     

44. אכן, מר ****** לא ידע לענות על חלק מהשאלות, ובכלל זה המקום בו ישב המנוח, באם יצא לעשן בחברתו וכן באם נכנס לחדר או לא. יחד עם זאת העד ידע לתאר את אופן עריכת הצוואה, ואישר כי נכח יחד עם עו"ד ****** במועד בו נחתמה הצוואה. עוד אישר בחקירתו, כדבריה של עו"ד ******, שהצוואה הייתה מוכנה והוקראה למנוח במקום. אפנה לעניין זה לעדותו, כלשונו;

    ש.באותו יום שהצוואה נחתמה אומרת לי מרשתי שבמקרה התקשרה לבית חולים פלימן, אומרת לה האחות "נמצאת איתו אישה עם שיער שחור בחדר", לא אמרה שני אנשים. יכול להיות שלא היית במועד הזה וחתמת אחר כך במשרד?

    ת.אם חתמתי על התצהיר אז כנראה שכן הייתי. הייתי נוכח באופן פיזי.

    לשאלת בית המשפט אם הייתי בבית החולים כעד כשנחתמה הצוואה, אני משיב שהייתי עם עו"ד ******.

    ש.למה ענית "כנראה שהייתי"?

    ת.אמרתי שהייתי.

    ....

    ש.האם יש אפשרות כלשהי שחתמת על המסמך הזה בדיעבד, במשרד אחרי שהיא החתימה אותו?

    ת.אין מצב כזה. אני איש משטרה 25 שנה במשטרת ישראל. אין אפשרות כזו. אתה אומר לי שחתמתי בדיעבד? אין דבר כזה.

    ....

    ש.אתה זוכר אם המסמך, הצוואה שהוחתם עליה, הגיע כבר איתכם, היה מוכן לחתימה?

    ת.היתה מוכנה והקריאה לו שם.

    (ראה עמוד 50, שורות 8-15; שורה 34; עמוד 51 שורות 6-9)

     

45. הינה כי כן, מעדותם של שני העדים לצוואה עולה ששניהם נכחו במועד בו נחתמה ע"י המנוח ועדותם זו מצאתי לאמץ. לכך יש להוסיף שלא עלה בידי התובעת לסתור עדותם זו. עיון בכתב התביעה (סעיף 6א-6ב) מלמד שהתובעת טוענת כי נודע לה על-ידי אחת האחיות בבית החולים שעו"ד ****** הגיעה עם ילדי המנוח להחתימו על מסמכי הצוואה (סעיף 6א). מנגד, טענה שעו"ד ****** הגיעה לבדה, וללא עד נוסף, (סעיף 6ב). מעבר לסתירה, התובעת לא הביאה כל ראשית ראייה לתמיכה בטענותיה, על אף שהייתה יכולה לזמן את העדה עמה לכאורה דיברה. סבורני כי מקום בו התובעת נמסכת על עדות אחות בית החולים, הרי שידועה לה זהותה, ומכאן, הייתה יכולה לזמנה לעדות. התובעת לא עשתה כן ואף לא נתנה כל הסבר מניח את הדעת למחדלה זה.

     

46. אמנם, מקום בו נטען לפגם צורני הנטל להוכחת הצוואה לפתחם של מבקשי הצוואה, היינו הנתבעים וכפי שנקבע: "קיומו של פגם צורני מעביר את נטל השכנוע להוכחת אמיתות הצוואה על שכמו של המבקש" (ראה לעניין זה עמ"ש 36529-11-20, פורסם במאגרים). יחד עם זאת אין באמור בכדי לפגוע בחובתה הטבעית של הנתבעת, כפי שנקבע לא אחת בפסיקה ולפיה הימנעותו של בעל דין מהבאת ראיה היכולה לתמוך בגרסתו תפעל לרעתו, או לפחות תפגע במהימנות גרסתו [ר' ע"א 8151/98 שטרנברג נ' צ'צ'יק, פד"י נו(1) 539 (2001); ע"א 2275/90 לימה, חב' ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ' רוזנברג, פד"י מז(2) 605 (1993)], בענייננו, התובעת הייתה יכולה לזמן את אחות בית החולים לתמוך בעדותה, ולכל הפחות להגיש תצהיר מטעמה אך נמנעה מלעשות כן . משכך, לאחר שבחנתי את העדויות שנשמעו לפניי ומצאתי לאמץ את עדות העדים, ובהיעדר ראשית ראייה מטעם התובעת, מצאתי לדחות טענתה זו, ולקבוע ששני העדים נכחו בעת חתימת הצוואה ע"י המנוח.

     

     

     

     

    היעדר חתימת המנוח על העמוד הראשון לצוואה;

     

47. הצוואה בענייננו משתרעת על שני עמודים: בעמוד הראשון מפורטות הוראות הצוואה, ואילו העמוד השני מכיל את חתימת המנוח וחתימתם של עדי הקיום. העמוד הראשון אינו חתום, לא בחתימה מלאה ולא בראשי תיבות. עובדה זו אינה שנויה במחלוקת, וכפי שהעידה עו"ד ****** – "אני עושה אין ספור צוואות, לא נוהגת להחתים על העמוד הראשון ולאחר שחברתי העירה את תשומת ליבי שזה רצוי התחלתי לעשות כן. מר בן יאיר חתם בפניי." (ראו: עמ' 24, ש' 9-10).

     

48. לאור לשון החוק, ובנסיבות תיק זה , גם ככל והמודבר בפגם, מוצאת אני כי ניתן לרפאו, כקבוע בסעיף 25 לחוק. לעניין זה ראו: ספרו של ש' שוחט, פגמים בצוואות (2016), בעמ' 88:

    "אם המרכיב הקונסטיטוטיבי בצואה בעדים הוא נוכחותם של שני עדים אשר אמורים להעיד כי המסמך הנחזה להיות צוואתו של המנוח הוא אכן צוואתו, יש לדרוש שהצוואה תערך בפני שני עדים, וגם אם לא תחתם לפחות יביא המצווה את צוואתו ויציגה בפניהם כצוואתו... חתימת המצווה או חתימת העדים (או כולן גם יחד) על פני הצוואה הינן בגדר "רכיבים דינמיים", ובית המשפט יכול להתעלם מהעדרן אם אין לו ספק כי המסמך הנחזה להיות צוואה אכן משקף את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה." (הדגשה אינה במקור; ל.ד.ח).

     

49. טענות התובעת ביחס לחתימה הנוספת גם בעמוד הראשון הינה טענה לפגם פורמלי גרידא בדרישות הצורניות, כאשר "הדרישות הצורניות אותן העמיד המחוקק אינן מטרה בפני עצמה, אלא אמצעי שנועד לתת ביטוי לגמירת דעתו של המצווה" (ראו: עמ"ש (ת"א) 38138-09-11 (פורסם בנבו).

     

50. יתרה מכך יובהר וייחתם עניין זה, שאף מלשון החוק לא מצאתי שהמדובר בפגם צורני. לכך יפים דברי כבוד הנשיא, השופט ברק (כתוארו דאז) ב ע"א 681/77 צבי גבריאל מרק נ' אורסולה שאבי (פורסם במאגרים) שם קבע:

    "דעתי היא כי במקום שהחוק דורש שהצוואה "תיחתם בידי המצווה", יוצא המצווה ידי החוק שעה שהוא חותם על הדף האחרון המיועד לחתימתו, ואין לדרוש ממנו כי יוסיף חתימתו על כל אחד מדפי הצוואה. פירוש אחר, לא רק שאינו מתבקש מלשון החוק, אלא שתוצאתו תהיה הוספת דרישות פורמליות העשויות, בהעדרן, לפסול את הצוואה, ונמצא כי עקרון היסוד בדיני צוואה, המחייב לתת אותו פירוש המקיים את דברי המת על פני פירוש העשוי לבטלם, לא יוגשם (השווה ע"א 576/72 משה שפיר, ואח' נגד צבי אריה שפיר, פ"ד כז(2) 373, 381, 378, בע' 382)."

     

51. התובעת בסיכומיה, ציטטה חלק מפסה"ד שלעיל, כדלקמן:

    "השאלה האמיתית אינה, אם העדרה של חתימת המצווה על כל אחד מדפי הצוואה מטיל פגם פורמלי בצוואה. השאלה האמיתית היא, אם כל נסיבות המקרה, לרבות העדרה של חתימה על כל אחד מדפי הצוואה, מצביעים באופן ברור כי הצוואה היא אכן צוואת אמת של המצווה. לשון אחרת: העדרה של חתימה על כל אחד ואחד מדפי הצוואה אינו מטיל כשלעצמו, מבחינה משפטית, פגם בצוואה, אם כי הוא עשוי, בהצטרפו לשאר הנסיבות העובדתיות של המקרה, להטיל ספק באמיתותה של הצוואה."

     

52. על יסוד ציטוט זה טענה שיש לראות את כלל נסיבות התיק, לרבות השפעה בלתי הוגנת וצלילות דעתו של המנוח, כמביאים לבטלות הצוואה. במכלול הנסיבות עסקינן הגעתי למסקנה הפוכה, קרי שאין מקום להטיל כל ספק בתוקף הצוואה. כפי שפורט, המנוח היה כשיר לעורכה, הוראותיה משקפות את רצונו וצו מצפונו, ואף תואמות את הסכם יחסי הממון בין הצדדים, והיא נערכה ללא כל השפעה בלתי הוגנת, כפי שיפורט. מכאן, דין פרשנותה של התובעת להידחות, ומצאתי לקבוע שאף בהיעדר חתימת המנוח על העמוד הראשון, אין המדובר בפגם בצוואה.

     

    השפעה בלתי הוגנת;

     

53. סעיף 30(א) לחוק קובע: "הוראות צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית- בטלה". הכלל המשפטי קובע שנטל ההוכחה בדבר השפעה בלתי הוגנת מוטל על הטוען להשפעה כזו.

     

54. התובעת טוענת שהצוואה נחתמה תחת השפעה בלתי הוגנת מצד הנתבעים. טענה זו נטענה בעלמא, ללא תימוכין ואף ללא פירוט עובדתי אודות נסיבות ואופן ההשפעה. אין צורך לשוב ולפרט באשר לנטל ההוכחה הרובץ לפתחי התובעת בפרט מקום בו טעונת להשפעה בלתי הוגנת שכן חוק הירושה אינו כולל חזקה להשפעה בלתי הוגנת, ומכאן, הנטל להוכחת הטענה על המתנגד, קרי על התובעת (ראה ע"א 423/75 בן נון נ' ריכטר, פורסם במאגרים). די באמור בכדי להורות על דחיית הטענה. למעלה מן הצורך אציין שגם לגופה, דינה להידחות. ואסביר; "...שניים הם סוגי המקרים אותם חובקת ההלכה בדבר השפעה בלתי הוגנת: ראשית, מקרים בהם אין יחסי אמון מיוחדים בין הצדדים לחוזה, שנית, מקרים בהם קיימים יחסי אמון מיוחדים כגון היחסים בין פרקליט ולקוחו, רופא וחולה שבטיפולו, אפוטרופוס וחסוי, הורה וילדו ועוד... " (ראו: ע"א 236/84 מנהל עיזבון הלל יפה נ' שורץ).

     

55. לבחינת קיומה של השפעה בלתי הוגנת נקבעו בפסיקה ארבעה מבחנים שנועדו לסייע לבית המשפט להכריע בשאלה (ע"א 5185/93 היועמ"ש נ' מרום; להלן: "הלכת מרום"):

    • מבחן "התלות והעצמאות"- האם יש לראות במצווה כאדם עצמאי בתקופה הרלוונטית הן מבחינה פיסית והן מבחינה השכלית- הכרתית, כאשר תלות פיסית אינה עדות מספקת לתלות בזולת.

       

    • מבחן "התלות והסיוע"- במקום שבו המצווה לא היה עצמאי ונזקק לסיוע הזולת, יש לבחון את טיב הסיוע, היקפו ומידת התלות במי שהעניק לו אותו.

       

    • קשרי המצווה עם אחרים- בידודו של המצווה וניתוקו מאחרים מגבירים את התלות שלו בנהנה.

       

    • נסיבות עריכת הצוואה- מעורבות הנהנה בעריכת הצוואה, אף אם אינה עולה לכדי מעורבות לפי סעיף 35 לחוק הירושה.

       

56. בענייננו המנוח התגורר דווקא עם התובעת כך שהמבחן לעיל אינו מתקיים, בפרט מקום בו לא הוכח שלמנוח הייתה תלות בילדיו- הנתבעים; יתרה מכך, התובעת עצמה טוענת שהמנוח היה תלוי בה והיא זו אשר סיפקה את צרכיו. עדותה זו קיבלה חיזוק גם בעדותה של עו"ד ******שהצהירה כי "היא הפריעה להם. הוא לא הלך איתם כי היא שלטה בו ביד רמה, צר לי להגיד את זה וכואב לי. זאת האמת. הוא היה תלוי בה" (ראה עדותה בעמוד 23 שורות 34-35)

     

57. עוד לא הוכח שהנתבעים נכחו בעת עריכת הצוואה, ומעדותה של עו"ד ******, אותה כאמור מצאתי לאמץ, המנוח הוא זה שפנה אליה באופן עצמאי והכל נערך בין השניים ללא מעורבות הנתבעים. מכל האמור לעיל, התובעת לא הצליחה להוכיח קיומה של השפעה בלתי הוגנת, ודין טענתה זו להידחות.

58. בסיפא לכל האמור, אדרש לטענת הנתבעים בדבר שיהוי בהגשת הבקשה; צו קיום הצוואה ניתן ביום 23.8.17, כחמישה חודשים לאחר פטירת המנוח. התובעת הודתה בחקירתה שלכל המאוחר ידעה על קיום הצוואה מיד לאחר השבעה, וכפי שהצהירה; "אמרתם שאני יודעת על הצוואה, אני לא ידעתי על הצוואה עד יום אחרי השבעה" (ראו: עמ' 33, ש' 34). בנוסף, טענה בסעיף 12 לכתב תביעתה כי מיד לאחר קבלת מכתב ההתראה מב"כ הנתבעים, נושא תאריך 5.4.17, פנתה באמצעות ב"כ להמצאת העתק הצוואה והסכם הממון; ואולם, התביעה שלפניי הוגשה רק ביום 22.5.18, קרי, כ- 9 חודשים לאחר מתן הצו.

     

59. כמו כן, התובעת לא פעלה בכל בקשה הקשורה במתן הצו ובכלל זה לא הגישה התנגדות לביצועה. משכך, מקובלת עליי טענת הנתבעים שהבקשה הוגשה בשיהוי. יחד עם זאת, נוכח כל האמור לעיל, ודחיית טענות התובעת לגופן, לא מצאתי להידרש לנפקות השיהוי בהגשת הבקשה במקרה לפניי.

     

60. לסיכום כל האמור, הגעתי לכלל מסקנה שהמנוח היה כשיר לערוך את הצוואה ולא נפלה בה או בעריכתה כל פגם ויש לכבד רצונו של המנוח כעיקרון על בדיני הירושה; ניכר כי צוואתו של המנוח משקפת את רצונו האמיתי ולכן יש לקיימה כלשונה. "כידוע, עקרון-העל המנחה את בית המשפט בדיני הירושה הוא כיבוד רצון המנוח (ע"א 65/67 לטושינסקי נ' קירשן, פ"מ כא(2) 20, 26, פסק-דינו של השופט הלוי (27.6.1967); בע"מ 4990/12 זליברסון נ' זילברסון [פורסם בנבו] (2012)). כדברי הנשיא ברק בע"א 1900/96 טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי, פ"ד נג(2) 817, 825, פסקה 7 (1999) "מחד גיסא, עומדים הרצון והצורך לכבד את רצון המת. צורך זה הוא חלק מהמורשת שלנו. הוא ביטוי לאוטונומיה של הרצון הפרטי, המעוגנת בכבודו של האדם בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. הוא נגזר מזכות הקניין הנתונה למוריש לעשות בקניינו כרצונו". עיקרון זה מופיע גם במשפט העברי, בביטוי "מצוה לקיים דברי המת" (בבלי, גיטין י"ד, ע"ב; ראו גם מיכאל ויגודה "'אל נא תקברני במצרים' – על הצוואה" פרשת השבוע, בראשית 360 (תשע"ב; עורכים אביעד הכהן ומיכאל ויגודה))." (ראו: בע"מ 7049/15 פלוני נ' פלוני).

     

61. מכאן, אני קובעת שדין כל טענות התובעת להידחות במלואן. בהתאמה, צו קיום הצוואה שניתן ע"י רשמת הירושה ביום 23.8.17, תקף.

     

     

     

    תביעה לסילוק יד;

     

62. משקבעתי שצוואת המנוח תקפה, ובהתאמה לכך הצו שניתן לקיומה שריר וקיים, יש לבחון האם לתובעת זכויות על פי דין בדירת המגורים. אקדים תוצאה לדרך ואציין שמצאתי את התשובה לשאלה בשלילה. ואפרט;

     

63. כזכור, בין הצדדים נחתם הסכם יחסי ממון וזה אושר לפני נוטריון. התובעת טוענת שההסכם חסר תוקף שכן לא אושר בתוקף של פס"ד ע"י בית משפט. גם טענה זו נטענה בעלמא ללא כל פירוט עובדתי או משפטי, ולמעלה מן הצורך אדרש לה. חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 (להלן: "חוק יחסי ממון") קובע את הדרכים לאישור הסכם יחסי ממון, ובין היתר כדלקמן:

    "(ג1) הסכם ממון שנכרת לפני הנישואין יכול שיאומת בידי נוטריון לפי חוק הנוטריונים, תשל"ו-1976, ובלבד שהנוטריון נוכח שבני הזוג הניצבים בפניו עשו את ההסכם בהסכמה חופשית ובהבינם את משמעותו ותוצאותיו."

     

64. עיון בהסכם הממון נושא תאריך 17.8.12 מלמד שהוא מאומת על-ידי נוטריון עו"ד ******, אשר לא זומן לעדות בביהמ"ש. מכאן, מקום בו ההסכם תואם את הוראות הדין, ולא נסתרה החזקה שהאימות נעשה בהתאם להוראות החוק, מצאתי לדחות את טענת התובעת ולפיה מקום בו לא אושר ע"י בית המשפט מביאה לביטולו.

     

65. במסגרת ההסכם ביקשו הצדדים להנהיג הפרדה רכושית מוחלטת ובכלל זה שאלת זכויות בדירה מצאה את מקומה באופן מפורש בסעיף 2 שם קבעו שדירת המגורים תישאר בבעלות של "בן הזוג" ובמקרה וחו"ח ילך לעולמו, "ינהגו בדירה בהתאם לצוואתו של בן הזוג". הסכם הממון מוסיף לקבוע כי בת הזוג מוותרת על כל טענה בעניין הדירה ואם תלך לעולמה לא יהיו ליורשיה החוקיים כל זכות בדירה; כך גם במקרה ויתגרשו הצדדים – כל הזכויות הדירה בבעלות בן הזוג. קרי – המנוח. לעניין זה אפנה לבע"מ 1398/11 אלמונית נ. אלמוני שם קבע כבוד השופט דנציגר כדלקמן:

    "..... הנחת המוצא הינה כי נכס שמצוי בבעלותו של אחד מבני הזוג בנקודת הפתיחה (ערב הנישואין) נותר בבעלותו המלאה גם בנקודת הסיום (התרת הנישואין) ואינו נכלל במאסת הנכסים במסגרת הסדר איזון המשאבים."

     

66. כידוע, הנחת מוצא זו אינה סוף פסוק וישנם מקרים בהם ניתן לקבוע יצירת שיתוף בהתאם לסעיף 5(א) לחוק יחסי ממון ואולם "נטל ההוכחה מוטל, מטבע הדברים, על בן הזוג שאינו רשום כבעלים של הנכס, שהינו "המוציא מחברו". (ראה: שם, בעניין אלמונית). סעיף 5 (א)(1) הינו סעיף קשיח הקובע שנכס שהיה ערב הנישואין לא יאוזן שכן אין המדובר בנכס שנצבר במאמץ משותף של הצדדים. טענת התובעת ולפיה טיפלה במנוח אינה מספיקה לעניין החריגים שנקבעו בפסיקה וקשורים בכוונת הצדדים, מהלך הנישואין, ציפייתם הלגיטימית, אינטרס ההסתמכות וכיבוד רצונם (ראו בהרחבה: מאמרו של פרופ' ליפשיץ "יחסי משפחה וממון: אתגרים ומשימות בעקבות תיקון מס' 4 לחוק יחסי ממון" (חוקים א 2009, 227; עמ' 265).

     

67. הנה כי כן, בעניינו, המדובר בהסכם יחסי ממון בר תוקף, ומכאן שלתובעת אין ולא היו כל זכויות בדירת המגורים, והמנוח יכול היה לצוות את מלוא זכויותיו על פי רצונו. בנסיבות אלה, דין טענת הנתבעים להתקבל במלואה תוך שעל התובעת לפנות את דירת המגורים. לאחר ששקלתי את כלל השיקולים הצריכים, ובכלל זה התקופה הארוכה בה מחזיקה התובעת בדירת המגורים, אני קובעת שעליה לפנותה מכל אדם וחפץ וזאת תוך 45 ימים. סבורני שבנסיבות, פרק זמן זה ראוי למציאת דיור חלופי.

     

    תביעה כספית;

     

68. הנתבעים עותרים לחיוב התובעת בסך כולל של 200,909 ₪ לפי פירוט כדלקמן:

    • דמי שימוש ראויים ממועד פטירת המנוח ועד למועד הפינוי בפועל, בסך של 2,000 ₪ לחודש;

    • החזר תשלום חוב לבנק בסך 15,728 ₪ עבור השימוש ברכב המנוח על ליום תפיסתו.

    • משיכת כספים מחשבונו של המנוח בסך של 17,238 ₪;

    • שכ"ט עו"ד בגין ההליכים המשפטיים, וזאת בסך של 100,000 ₪.

       

69. הנתבעים טוענים שיש לקזז מן הסכומים הנתבעים את הכספים המוחזקים בחשבון הנאמנות ואשר הופקדו ע"י התובעת בהתאם להסכמת הצדדים.

     

    אדון בטענות על פי סדרן;

     

     

     

    דמי שימוש ראויים;

     

70. דמי השימוש הראויים נקבעו בסך של 1,800 ₪ לחודש בהתאם לחוות דעת השמאי. בנסיבות אלה, ומשלא הונחה לפניי כל בקשה לעדכן את חוות הדעת, כמו גם לא הוצג כל נימוק הדורש שאסטה מקביעותיו אין מקום לחייב את התובעת בסכום הנתבע. יחד עם זאת, בסיכומיה, אישרה התובעת שגובה דמי השימוש הראויים הינם 1,900 ₪ לחודש (ראה סעיף 36 לסיכומיה). בנסיבות אלה, לאור הסכמת התובעת, נוכח המועד שחלף למן היום בו נערכה חוות הדעת, מצאתי לאמץ את טענת התובעת ולקבוע את דמי השימוש בסך 1,900 ₪ לחודש.

     

71. כמפורט לעיל, מצאתי שלתובעת לא היו כל זכויות להחזיק בנכס. בנסיבות אלה יש לחייבה יש בגין מלוא התקופה בה החזיקה בנכס החל למן המועד בו נפטר המנוח ועד למועד הפינוי. אציין, שעל אף שלא הועלתה כל טענה מטעם התובעת, הנתבעים אישרו שבהתאם לקבוע בסעיף 115 לחוק הירושה, זכאית התובעת להמשיך ולהתגורר בנכס משך 3 חודשים, בתנאי שכירות. התובעת לא התייחסה לטענתם זו ומכאן חזקה, שאינה מתנגדת לאמור.

     

72. מכאן, על התובעת לשלם לידי הנתבעים דמי שימוש ראויים בסך 123,500 ₪ לפי פירוט כדלקמן:

    שנת 2017 – 9 חודשים * 1,900 ₪ = 17,100 ₪ (החל מחודש 04/17).

    שנת 2018 – 12 חודשים * 1,900 ₪ = 22,800 ₪.

    שנת 2019 – 12 חודשים * 1,900 ₪ = 22,800 ₪ .

    שנת 2020 – 12 חודשים * 1,900 ₪ = 22,800 ₪.

    שנת 2021 – 12 חודשים * 1,900 ₪ =22,800 ₪.

    שנת 2022 – 6 חודשים* 1,900 ₪ = 11,400 ₪ .

    עבור חודש יולי ועד למועד הפינוי בפועל = 3,800 ₪.

     

    תשלום עבור הרכב;

     

73. כזכור, לטענת הנתבעים יש לחייב את התובעת בחוב לבנק בו נשאו בסך 15,786 ₪, בגין הלוואת הרכב, מאחר והמשיכה להחזיק ברכב ולעשות בו שימוש וסירבה להחזיר אותו לנושה לצורך פירעון ההלוואה, חרף התחייבותה לעשות כן. בשל כך נוצר חוב, ובסופו של יום הגיעו עם הבנק להסדר תשלומים לפירעון החוב בהתאם לו שילמו את הסכום הנתבע. הנתבעים מאשרים שסך של 10,000 ₪ מסכום החוב הכולל, שולם מתוך כספי הנאמנות אותם הפקידה התובעת בהתאם להסכמת הצדדים, ומכאן יש לחייבה ביתרת החוב בו נשאו בסך 5,788 ₪ (ראה סעיף 56 לסיכומיהם). יצוין כי מעיון בנספחים אותם צירפו הנתבעים כמו גם בקשתם מיום 3.1.19 שולם לבנק הפועלים סך של 10,760 ₪, ולא כנטען.

     

74. מעיון בהסכם שצורף על נספחיו (ראה נספח ט"ז לסיכומי הנתבעים) עולה שביום 30.11.17 נחתם בין הנתבעות ס' ופ' לבין הבנק הסכם לסילוק חוב. על פי הוראותיו התחייבות היורשות לשלם סך של 15,778 ₪ ב- 21 תשלומים שווים ורצופים ע"ס 800 ₪ כל אחד החל מיום 28.12.17 (ראה סעיף 3 להסכם). מאישור ב"כ הבנק מיום 31.12.18 עולה שנכון לאותו מועד, יתרת החוב לבנק, לסילוק סופי ומוחלט הייתה 10,751 ₪. מכאן, הציע ב"כ הבנק שיופקד סך של 10,760 ₪, כפי שנעשה ביום 2.4.19, על פי אישור העברה שצירפו הנתבעים (נספח ט"ז לסיכומים).

     

75. התובעת לא הכחישה שהחוב ששולם לבנק קשור בהלוואת הרכב, ולא היו חובות נוספים זולת חוב זה. כמו כן מעיון בנספחים שצורפו לכתב התביעה והסיכומים, עולה שמלוא החוב קשור בהלוואת מימון הרכב, זולת חוב בחשבון העו"ש בסך 200 ₪.

     

76. התובעת בחקירתה טענה שלא עשתה שימוש ברכב לאחר פטירת המנוח, והעבירה את החזקה בו ביום 7.6.17; וכך הצהירה (שם בעמוד 35 שורות 1-9):

     

    ש.שילמת את התשלומים על הרכב שהשתמשת בו?

    ת.לא השתמשתי ברכב אחרי שבעלי נפטר.

    ש.אז איפה הרכב היה?

    ת.אחרי שחתכו לי את הצמיגים שמתי אותו במקום פה ב****** אבל לא השתמשתי. שמתי בחניה וכשהתקשרו אלי, כי חודש אחד לא שולם, אני הבאתי אותם למקום, נתתי להם את הספייר ואת הקוד.

    ש.את יודעת להגיד באיזה תאריך זה היה?

    ת.בתאריך של הלידה של אמא שלי, 7/6. בתאריך הזה לקחו אלי את הרכב. ביום הולדת של אמא שלה. (מצביעה על גב' פ'). יש לי את הניירת בבית מתי לקחו לי.

     

     

77. למשמע עדותה, מצאתי כי גרסתה העובדתית מלאת סתירות; מחד טענה שלא עשתה שימוש ברכב לאחר פטירת המנוח, ומאידך אישרה שהשיבה אותו "להם". בהמשך טענה שלאחר שחתכו את צמיגי הרכב, הניחה אותו ב****** ולא עשתה בו שימוש, ומאידך הצהירה שהרכב היה בחנייה והשיבה אותו לאחר שהוברר לה שלא שולם תשלום אחד עבור ההלוואה. בהמשך עדותה הצהירה שהרכב נלקח ממנה ביום 7.6. ואף יש בידיה ניירות מתי לקחו לה.

    מכאן, לא מצאתי שעלה בידי התובעת למסור גרסה עובדתית סדורה ממנה ניתן יהיה להבין מה גרסתה לעניין השימוש ברכב, למצער החל מהמועד בו נפטר המנוח.

     

78. מאידך, עדותה של הגב' פ' ביחס לשימוש והחזקה ברכב הייתה סדורה ונהירה, מנה עולה שהתובעת עשתה שימוש ברכב לפני ואחרי פטירת המנוח. כמו כן, למשמע עדותה, אותה מצאתי לקבל לאחר שנתתי בעדה אמון מוחלט, מתקבלת התמונה שאכן התובעת נטלה את הרכב והחביאה אותו, תוך שהיא עושה בו שימוש, דבר שדרש פעולות איתור כמו גם איסוף הרכב ע"י גרר, התנהלות שהגדילה את ההוצאות. כאשר נשאלה לעניין זה הגב' פ' הצהירה: (שם בעמוד 27 שורות 25-34; עמוד 28 שורות 9-30).

     

    ש.לגבי הרכב שתבעתם דמי שימוש. מה בדיוק אתם רוצים שגאולה תשלם כשהרכב הוחזר לבנק הפועלים?

    ת.כשאבא שלי אושפז בבית חולים היא ביקשה להחזיק את הרכב שלו. אמרנו שאבא שלנו במצב טוטלוס. באנו לבית משפט היא ביקשה להשתמש ברכב של אבא שלי והתחייבה לשלם את הליסינג שירד בחודשים האלה מהחשבון של אבא שלי. אבא שלי היה מורדם ומונשם 4 חודשים. באיזה שלב הוא לא היה מורדם אבל לא רצה להתעורר. 4 חודשים זה ירד מהחשבון של אבא שלי, אבא נפטר, הרכב היה אצלה, היא היתה צריכה לשלם.

    ש.איפה זה הוסכם?

    ת.היא התחייבה בפני השופט. היא השתמשה ברכב עד שבאו ולקחו אותו ממנה. לקחו אותו ממני? כשבאנו לבית ושאלו איפה הרכב, היא החביאה את הרכב. העו"ד סיפר לי שלקחו חברת חקירות כדי לעקוב אחריה איפה היא שמה את הרכב, הם באו עם גרר, הרכב היה ברחוב צדדי.

    ....

    המשך חקירה נגדית:

    ת.כשאבא שלי היה מורדם ומונשם הגענו לבית המשפט. היא ביקשה מהשופט נאמן להשתמש ברכב ולשלם את ההוצאות. היא לקחה על עצמה לשלם את החוב. ארבעה חודשים זה היה עדיין ירד מאבא שלי כשהיה מורדם ומונשם. כשהוא נפטר היא היתה צריכה להכניס לבנק פועלים את 777 ₪. אחרי שלא שילמה כמה חודשים עיקלו את הרכב בגלל שהיא השתמשה בו. למי פנו עם החוב? לי ולאחותי כי אנחנו היורשות. כל החישוב הזה אצלך, לא אני חישבתי את החוב.

    ש.אמרת שאת רוצה דמי שימוש ברכב. איך את רוצה סכום כזה?

    ת.כשמעקלים אתה משלם עו"ד, פינוי של גרר ואחסנה של הרכב.

    ש.אמרת שהיא צריכה לשלם דמי שימוש.

    ת.לא לי. אני ואחותי שילמנו את החוב שהיה לחברת הליסינג. לפני שידענו מה קורה בחשבון של אבא שלי שילמנו אני ו אחותי כל חודש. כשפתחו את החשבון של אבא שלי, שהיה לנו צו ירושה, ראינו ואין עם מי לדבר, המשכנו לשלם עד שבית משפט קבע שמכספי הנאמנות נשלם את החוב שיש בבנק פועלים ואת היתרה שנשארה תשולם מכספי הנאמנות ומה שאני ואחותי שילמנו זה כ 5,000 ₪.

    ה 10,000 ₪ במקום שירד ממני ואחותי זה ירד מכספי הנאמנות. אני ואחותי שילמנו את החוב שלה לבנק הפועלים.

    ש.למה חוב שלה? זה רכב שלו.

    ת.אבל הוא מת. היא השתמשה ברכב. למה שאני לא אשתמש ברכב? אני היורשת. למה היא קיבלה את הרכב? היא לקחה את הרכב. הבנק קיבל את הרכב אחרי שהיה צריך לחפש אותו כי היא לא שילמה את התשלומים שהיתה צריכה לשלם. אני לא אשלם על רכב שהיא נהגה בו, היא יכלה להחזיר את הכסף.

    ש.את אומרת ששילמת מהכספים שלה את רוב הכסף.

    ת.זה חוב שלה.

     

79. מכל האמור מצאתי לקבל במלואה את טענת הנתבעים לעניין החוב הקשור בהלוואת הרכב, ולקבוע שזה נצבר בשל השימוש ברכב אותו עשתה התובעת, לאחר פטירת המנוח. התרשמתי שאכן התובעת לא שילמה את התשלומים החודשיים עבור ההלוואה שנלקחה למימון הרכישה ואף לא פעלה להשיבו לידי הנושה לצורך פירעון ההלוואה, ובשל כך נדרשו הליכי גבייה, שהגדילו את ההוצאות. כן מצאתי לקבוע שעלה בידי הנתבעים להוכיח את סכום החוב ששולם לבנק. משכך, על התובעת לשפות את הנתבעים במלוא החוב ששולם בסך 15,788 ₪. מסכום זה יש לקזז את הסכום שכבר שולם מכספי הנאמנות בסך 10,760 ₪. מכאן, על התובעת להשיב לידי הנתבעים סך של 5,028 ₪.

     

    משיכת כספים מחשבון המנוח;

     

80. הנתבעים טוענים שעובר לפטירת המנוח, כמו גם לאחר מכן עשתה התובעת שימושיו בכספו, ומשכה כספים מחשבון הבנק בסך של 17,000 ₪, מכאן, יש לחייבה להשיב סכום זה. התובעת מכחישה את הטענה, זולת סך של 1,000 ₪ אשר לטענתה משכה מחשבון הבנק לצורך החלפת צמיגי הרכב שנוקבו על-ידי אחי המנוח, לטענתה.

     

81. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות מצאתי לדחות את הטענה משלא הוכחה, זולת סך של 1,000 ₪ בו הודתה התובעת; עיון בפירוט תנועות הבנק של המנוח בבנק לבינלאומי מלמד שביום 1.12.16 חשבון הבנק היה ביתרת זכות בסך 17,247.49 ₪, וביום 15.3.17 יתרת הזכות בחשבון הייתה בסך 3,990.57 ₪. יצוין כי ביום 28.3.17 הופקדה בחשבון קצבת הזקנה בסך 3,169 ₪ ברם לא הוצג אישור יתרות לאחר מועד זה ומכאן לא ניתן לדעת באם היו חיובים בחשבון.

     

82. עיון בתנועות בתקופה זו מלמד שהיו משיכות מזומן בסך כולל של 9,600 ₪, כמו גם תנועות שוטפות ובין היתר פירעון הלוואות (הלוואת הרכב לבנק פועלים והלוואת המשכנתא). ואולם, לא הוצגה לעיוני כל ראשית ראייה ממנה ניתן ללמוד שכספים אלה נמשכו דווקא ע"י התובעת, וזו אף לא נחקרה על כך במסגרת חקירתה. עובדה זו מקבלת משנה תוקף כך העובדה שבמועדים בהם נמשכו הכספים, כפי שקבעתי, היה המנוח כשיר, ועל אף שהיה מאושפז לא מן הנמנע שמשיכות אלה בוצעו על – ידו, או לבקשתו.

     

83. מכאן, לאור הודאת התובעת, ובהיעדר כל הוכחה אחרת – אני מחייבת אותה להשיב לידי הנתבעים סך של 1,000 ₪.

     

    שכ"ט עו"ד והוצאות;

     

84. במסגרת תביעתם עתרו הנתבעים לחייב את התובעת בתשלום שכ"ט והוצאות בהם נשאו והקשורים בניהול ההליכים לפניי. לתמיכה בטענתם צירפו הסכם שכ"ט בינם לבין ב"כ המייצגת אותם בהליך, בהתאם לו התחייבו לשלם לידיה שכ"ט בשיעור כולל של 98,000 ₪ בתוספת מע"מ.

     

85. פרק י"ח לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 עוסק בפסיקת הוצאות משפט ולהלן הסעיפים הרלוונטיים לענייננו:

    תכלית ההוצאות 151:

    (א)חיוב בעל דין בתשלום הוצאות נועד לשפות את בעל הדין שכנגד על הוצאותיו בהליך בהתחשב בתוצאותיו, במשאבים שנדרשו לניהולו ובהתנהלות בעלי הדין.

    (ב)החלטת בית המשפט בעניין פסיקת ההוצאות ושיעורן תבטא את האיזון הראוי שבין הבטחת זכות הגישה לערכאות, הגנה על זכות הקניין של הפרט ושמירה על שוויון בין בעלי הדין.

    (ג)סבר בית המשפט שבעל דין עשה שימוש לרעה בהליכי משפט או לא מילא אחר תקנות אלה, רשאי הוא לחייבו בהוצאות לטובת הנפגע או לטובת אוצר המדינה ובנסיבות מיוחדות אף את בא כוחו.

     

    פסיקת הוצאות 152:

    בתום הדיון יפסוק בית המשפט הוצאות סבירות והוגנות, זולת אם מצא שקיימים טעמים מיוחדים שלא לחייב בהוצאות כאמור.

     

    שיעור ההוצאות 153:

    (א)סכום שכר טרחת עורך דין שיפסוק בית המשפט לטובת בעל הדין שזכה בהליך, בכפוף לאמור בתקנת משנה (ג), לא יפחת מן התעריף שנקבע לעניין שכר טרחת עורך דין בכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ), התש"ס-2000, זולת אם הורה בית המשפט, מטעמים מיוחדים, על תשלום סכום נמוך יותר מהסכום האמור.

    (ב)בית המשפט יכלול בשכר טרחת עורך הדין, סכום השווה למס ערך מוסף מקום שבו הזוכה שילם או מחויב לשלם מס ערך מוסף לעורך דינו, זולת אם סבר כי הזוכה רשאי לנכות את מס התשומות בשכר טרחת עורך דינו, ובלבד שלא יפסוק סכום כאמור כרכיב נפרד.

    (ג)בקביעת שיעור ההוצאות יתחשב בית המשפט, בין השאר, בשווי הסעד שנפסק וביחס שבינו לבין הסכום שנתבע, בדרך שבה ניהלו בעלי הדין את הדיון, במורכבות ההליך, בהשקעת המשאבים בהכנתו ובניהולו ובסכום ההוצאות שהתבקש.

    (ד)בהחלטה יפרט בית המשפט את השיקולים שהנחו אותו בקביעת שיעור ההוצאות."

     

86. בעל דין יכול וצריך לטעון להוצאות משפט, תוך שאין מקום לכלול אותם כסעד כספי במסגרת ההליך, כפי שנתבע בעניינו. מכאן אדרש לפסיקת ההוצאות ושכ"ט הראוי בנסיבות תיק זה; בטרם אעשה כן אציין שכאמור לעיל, ביום 16.1.19 הוגשה הודעת ב"כ הנתבעים שם ציינה כי הצדדים הגיעו להסכמה לפיה יועבר לידיה מכספי הנאמנות אותם הפקידה התובעת, סך של 80,000 ₪ + מע"מ עבור שכ"ט בו נשאו הנתבעים. יחד עם זאת, אין חולק בין הצדדים שאין בהעברת הכספים לידי ב"כ הנתבעים בכדי ללמד על גובה שכ"ט שיפסק בהליך, ע"י בית המשפט. לכך אפנה לסעיף 64 לסיכומי הנתבעים שם טענו לעניין מהות ההסכמה, וכן לעתירת הנתבעים במסגרת התביעה שהוגשה בחודש 11/19 היינו כ- 10 חודשים לאחר ההסכמה הדיונית. עוד אפנה לעניין זה לסעיף 27 לסיכומי התובעת שם טענה כי שכ"ט וההוצאות בגין ניהול ההליך יפסקו ע"י בית המשפט ואין בהסכמת הצדדים בכדי ללמד על גובה הסכום.

     

87. אקדים ואציין שאת תביעת הנתבעים לפסיקת שכ"ט בסך 100,000 ₪ מצאתי כמופרזת אף בנסיבות לפניי, בהן התנהלות התובעת גרמה לסרבול והתמשכות ההליכים, כפי שיפורט; כידוע, וכך נפסק לא אחת, נקודת המוצא הינה פסיקת הוצאות ריאליות, כלומר הוצאות אותן הוציא בעל הדין בפועל או התחייב להוציא. יחד עם זאת, בית המשפט יבחן את שיעור ההוצאות ובאם אלה סבירות, מידתיות והכרחיות להליך במכלול הנתונים במקרה שהובא לפניו.

     

88. במסגרת השיקולים להם יידרש בית המשפט בעת פסיקת ההוצאות, יבחן הסעד ושוויו, הסכום שנפסק בסופו של יום, הדרך בה התנהל ההליך, מורכבותו, היקף העבודה שהושקעה ע"י ב"כ הצדדים ושכר הטרחה ששולם או שבעל הדין התחייב לשלמו (ראה לעניין זה בבג"צ 891/05 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' הרשות המוסמכת למתן רישיונות יבוא - משרד התעשייה והמסחר (30.6.0); רע"א 6793/08 לואר בע"מ נ' משולם לוינשטיין הנדסה וקבלנות בע"מ (28.6.09) והאזכורים שם). עוד נקבע, שבעת פסיקת הוצאות, על בית המשפט להבחין בשאלת שכ"ט וההוצאות ולא לקבוע סכום גלובאלי (ראה לעניין זה ע"א 3535/04).

     

89. במסגרת שיקוליי נתתי דעתי להתנהלות התובעת משך ההליך כולו, אשר לוותה בזלזול בהחלטות בית המשפט, אין קיום הסכמות דיונית, אי שיתוף פעולה עם המומחים שמונו, אי הגשת כתבי בי- דין ובכלל זה תגובות ותצהירים במועדים שנקבעו, וכן, דחיית מועדי דיון אף לאחר שהחלו להישמע ראיות. התנהלותה זו גרמה לבזבוז זמנם של הנתבעים, בזבוז זמנו של בית המשפט והימשכות ההליכים באופן בלתי מידתי. לכך יש להוסיף שבשל התנהלותה כאמור לעיל נמנע מהנתבעים, בהיותם יורשים על דין, ממצות את ההליך בפרק זמן סביר. אזכיר שבעקבות התנהלותה זו חויבה התובעת בהוצאות רבות, המסתכמות בסך של 24,500 ₪ , ולכך ראה החלטות מפורטות מיום 3.3.20; 31.5.20; 26.7.20. כמו כן, נוכח התנהלותה, נדרשו הנתבעים להליכים משפטיים נוספים, ובכלל זה הגשת בקשות באופן תכוף לבית המשפט.

     

90. מכאן, לאחר שנתתי דעתי לכלל השיקולים הצריכים כמפורט בסעיף 88 לעיל, ובשים לב להוצאות שנפסקו לחובת התובעת משך ההליך מצאתי לקבוע שכ"ט הראוי בסך 40,000 ₪ בתוספת הוצאות בסך 5,000 ₪ הכוללות את סכום האגרה. יובהר למען הסר ספק שסכום זה הינו בנוסף לסכום ההוצאות בהן חויבה התובעת כמפורט בסעיף 92 להלן.

     

    סיכום הסכומים בהם חויבה התובעת;

     

91. מכל המפורט לעיל מצאתי לקבוע שעל התובעת לשלם לידי הנתבעים סך של 185,208 ₪ לפי פירוט כדלקמן:

    • סך של 123,500 ₪ עבור דמי שימוש ראויים.

    • סך 15,788 ₪ עבור הלוואת הרכב.

    • סך של 1,000 ₪ עבור משיכת כספים מחשבון המנוח.

    • סך של 45,000 ₪ עבור שכ"ט והוצאות .

       

      קיזוזים;

       

      כעת אדרש לסכומים אותם יש לקזז מהסכום הקבוע בסעיף 91 לעיל;

       

92. כמפורט, ביום 16.1.19 הועבר לידי הנתבעים מתוך כספי הנאמנות אותם הפקידה התובעת סך של 132,556 ₪ לפי פירוט כדלקמן:

    • סך של 28,196 ₪ הועבר לבנק לאומי למשכנתאות, לטובתו נרשמה משכנתא על זכויות המנוח בדירת המגורים.

    • סך של 10,760 הועבר לבנק הפועלים בגין החוב נשוא הלוואת הרכב.

    • סך של 80,000 ₪ בתוספת מע"מ ובסה"כ 93,600 ₪ הועבר לטובת הנתבעים בעבור שכ"ט בו נשאו לב"כ המייצגת אותם בהליכים.

       

      למען הסר ספק יובהר שסכום זה אינו כולל סך של 24,500 ₪ אשר הועברו לידי ב"כ הנתבעים בהתאם להוצאות שנפסקו לחובת התובעת משך ההליך, ואותם אין לקזז.

       

93. זולת סכומים אלה, טוענת התובעת ששילמה לטובת הבנק למשכנתאות כספים נוספים המסתכמים בסך של 37,479 ₪ (ראה סעיף 24 לתצהיריה). הנתבעים מכחשים טענה זו וטוענים שמהאסמכתאות שצירפה לא ניתן ללמוד שעשתה כן, שכן על האישורים אין שום פרט, למעט מספר הטלפון שלה (ראה סעיף 70 לסיכומיהם). לאחר שעיינתי בתצהירי התובעת ובכלל זה בנספחים שצורפו על ידה, מצאתי לקבל את טענתה בחלקה, ולקבוע כי בנוסף לסך של 28,196 ₪ שכאמור שולם מכספי הפיקדון, שילמה התובעת, לטובת הלוואת המשכנתא סכום נוסף של 35,347.35 ₪.

     

94. הלוואת המשכנתא נלקחה מבנק לאומי למשכנתאות ומספרה 10-4073043-01-70. הלוואה זו סולקה ביום 5.3.19 (ראה אישור הבנק נספח א לתצהירי התובעת). מאישורי ההפקדה אותם צירפה התובעת, עולה שפקידה להלוואה זו סכומים כדלקמן:

    סך של 16,806.82 ₪ ביום 15.3.18 באמצעות המחאה מחשבון 26480 בנק 04 סניף 246.

    סך של 3,635.36 ביום 7.5.18 באמצעות המחאה מחשבון 26480 בנק 04 סניף 246.

    סך של 5,396.81 ₪ ביום 10.6.18 באמצעות המחאה מחשבון 26480 בנק 04 סניף 246.

    סך של 6,000 ₪ ביום 28.8.18 באמצעות המחאה מחשבון 26480 בנק 04 סניף 246.

    סך של 3,508.36 ביום 11.11.18 באמצעות המחאה מחשבון 26480 בנק 04 סניף 246.

     

95. בניגוד לטענת הנתבעים, באישורי ההפקדה קיימים פרטים מזהים של התובעת הכוללים מספר המחאה, פרטי חשבון הבנק ממנו נמשכה ותעודת זהות של פרטי המבצע- 022733893, הוא מספר תעודת הזהות של התובעת. כמו כן, על חלק מאישורי ההפקדה מתנוססת חתימתה של התובעת (ראה הפקדה מיום 28.8.18; 11.11.18). כמו כן ניתן לראות שהמדובר בהמחאות מאותן סדרות, עובדה אשר יש בה בכדי ללמד שהמדובר באותו משלם.

     

96. בנסיבות בהן הנתבעים הכחישו את ביצוע ההפקדה בלבד ולא חלקו זכותה של התובעת לקזז סכומים אלה, ולאחר שקבעתי כי סכומים אלה אכן הופקדו ע"י התובעת, מצאתי לקבל את טענתה; למען הסר ספק אזכיר שהתובעת חויבה בדמי שימוש בעבור כל התקופה בה החזיקה בנכס, ומכאן, אין לחייבה, בנוסף, בתשלום הלוואת המשכנתא בעבור נכס בו זכו עזבון המנוח, שכן המדובר בכפל חיוב.

     

97. מכאן, מהסכומים בהם חויבה התובעת יש לקזז את הסכומים אותם שילמה בסך 167,903.35 ₪.

     

    השבת כספי הנאמנות לידי התובעת:

     

98. כזכור, בהתאם להסכמת הצדדים כאמור בסעיף 7 לעיל, התובעת הפקידה בנאמנות סך של 262,500 ₪. מסכום זה הועברו לידי ב"כ הנתבעים סך כולל של 157,056 ₪ לפי פירוט כדלקמן:

    10,760 ₪ לטובת בנק הפועלים; 28,196 ₪ לטובת בנק לאומי למשכנתאות; 93,600 ₪ עבור שכ"ט; סך של 24,500 ₪ עבור הוצאות בהן חויבה התובעת משך ההליך.

    מכאן, יתרת כספי הנאמנות אותם הפקידה התובעת הינה 105,444 ₪.

     

99. על כן, לא ברורה טענת הנתבעים כאמור בסעיף 67-69 לסיכומיהם, והחישוב אותו ערכו בהתאם לו יתרת כספי הנאמנות הינה 97,000 ₪; גם באם אסכום את התשלומים שהועברו לשיטת הנתבעים, ובכלל זה קיזוז שכ"ט בסך 80,000 ₪ ללא תוספת מע"מ, וזאת בניגוד לאמור בבקשתם, יתרת כספי הנאמנות הינה 119,044 ₪.

     

    סוף דבר;

     

    מכל המפורט לעיל, הנני קובעת כדלקמן:

     

    • אני דוחה את כל טענות התובעת וקובעת שצו קיום הצוואה מיום 23.8.17, תקף.

       

    • התובעת תפנה את דירת המגורים מכל אדם וחפץ וזאת תוך 45 ימים; לא תעשה כן תחויב בקנס ע"ס 350 ₪ לכל יום איחור, כמו גם בדמי שימוש בסך 1,900 ₪ עבור כל חודש בו תחזיק בנכס. בנוסף, הנתבעים יהיו זכאים לפעול לביצוע פס"ד זה בלשכת ההוצל"פ, ולפנות את התובעת מדירת המגורים תוך שמלוא הוצאות הפינוי, ישותו עליה ויקוזזו מכספי הנאמנות.

       

    • אני מחייבת את התובעת לשלם לנתבעים סך של 185,208 ₪ (כמפורט בסעיף 91 לעיל).

       

    • מסכום בו חויבה התובעת יקוזז סך של 167,903 ₪ אשר הועבר לידי הנתבעים והכוללים את תשלומי המשכנתא (כמפורט בסעיפים 92-93 לעיל). היתרה בסך 17,305 ₪ תועבר לנתבעים, באמצעות ב"כ, מכספי הנאמנות המוחזקים בגזברות בית המשפט.

       

    • יתרת כספי הנאמנות שהופקדו ע"י התובעת, יושבו לידיה באמצעות ב"כ, בכפוף לפינוי הנכס מכל אדם וחפץ ולקיום האמור בסעיף ו', וזאת תוך 30 ימים מיום שתעשה כן. כל ולא תפנה התובעת את הנכס ויפתחו הליכים לביצוע פס"ד בלשכת ההוצל"פ, יועברו כספי הנאמנות לגזברות הוצל"פ ויחולקו לאחר פינוי הנכס וקיזוז הסכומים כאמור בסעיף ב' ו- ו', ובהתאם להוראות רשם ההוצל"פ.

       

    • התובעת תישא בכל הוצאות אחזקת הנכס עד מועד הפינוי. עד ולא יאוחר מ- 10 ימים לאחר מועד הפינוי, תמציא לידי הנתבעים באמצעות ב"כ, אישור בדבר היעדר חובות הקשורים באחזקת הנכס (ובכלל זה ולא רק; חברת חשמל, תשלומי גז, תשלומי ועד בית). כל חוב שנותר, יקוזז מכספי הנאמנות.

       

      ימי הפגרה יבואו במניין הימים לקיום הוראות פס"ד.

       

      בזאת תמה המחלוקת לפניי.

       

      פס"ד מותר בפרסום בהשמטת כל פרט מזהה ובכפוף לתיקוני הגהה.

       

      המזכירות תמציא פס"ד לצדדים באמצעות ב"כ.

       

      ניתן היום, י"א תמוז תשפ"ב, 10 יולי 2022, בהעדר הצדדים.