יצויין כי בהמשך הוברר כי גלגל השיניים המשונן בו נקטעה האצבע אינו מצוי מן העבר השני של המכונה כולה, כפי שניתן היה להבין תחילה, כלומר של השולחן כולו, שהוא מאד רחב, אלא מן הצד השני של קורת המתכת גדולה, הנמצאת מעל המכונה, שרוחבה כ- 10 ס"מ, מעין "גשר" מעל המכונה, שעליו נמצא המחשב להפעלה ורכיבים נוספים.
8.אני קובע כי יש לקבל את הטענות העובדתיות שצוטטו לעיל, ואת שאר תיאורו של התובע את התאונה, כממצאים עובדתיים, ועל בסיס תיאור זה לבחון את סוגיית האחריות.
ראשית, ראוי לזכור כי אין, ולא יכולה להיות מחלוקת, על עצם התרחשות התאונה, ובנסיבות בהן תיאר התובע. תמונה נ/2, בה מופיעה אצבעו הקטועה - מדברת בעד עצמה.
הדבר מוצא ביטוי גם בטופס בל250 שמילאה הנתבעת, חתום ע"י הסמנכ"ל אלכס, בו נרשם: "שרשרת של המכונת פלסמה נתפסה בכפפות וחתך את האצבע".
ניתן היה, לכל היותר, לחלוק על חלקים בעדותו של התובע המתייחסים לסוגיות כמו תקינות השולחן, העדר הדרכה, שיטת העבודה, וכיו"ב.
שנית, די בכך שהנתבעים לא מצאו לנכון להביא עדויות כלשהן, או להניח בפני בית המשפט ראיות כלשהן, כדי להביא למסקנה המתבקשת. הנתבעים בחרו במפגיע להימנע מהבאת ראיות - לא לעניין תקינות המכונה; לא לעניין שיטת העבודה הנטענת שכללה עליה על "השולחן" כעניין שבשגרה; לא לעניין ההוראה של הממונה אלכס לתובע להכין את כל ההזמנה עד הבוקר, או היקפה של ההזמנה, ומידת העומס שהטילה על מפעיל אחד; וגם לא ביחס לכל סוגיה אחרת.
שלישית, מאחר וגרסתו של התובע לא נסתרה בחקירתו או בדרך אחרת כלשהי, ואני מקבל אותה כפשוטה, ובמלואה.
זאת ועוד; בשים לב לכך שמדובר בעדות יחידה של בעל דין, מובהר כי אני נותן בעדותו של התובע אמון מלא ובלתי מסוייג, ודי בכך כדי לצלוח את המשוכה הקבועה בסעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש] [ע"א 295/89 רוזנברג נ' מלאכי, פ"ד מו(1) 733, 738 (1992)].
9.בהינתן הממצאים העובדתיים כפי שנקבעו לעיל בנוגע לאופן התרחשות התאונה, הרי ששאלת האחריות בתיק זה, ברורה למדי.
מושכלות יסוד הן כי מעביד חב כלפי עובדו חובת זהירות רחבת היקף, וכי "עליו לדאוג לסביבת עבודה בטוחה, לשיטות עבודה נאותות, לספק חומרים, ציוד וכלי עבודה מתאימים ובטוחים, להדריך את עובדיו, להזהירם מפני הסיכונים הכרוכים בביצוע עבודתם ולפקח על נקיטת אמצעי הזהירות הדרושים" [ע"א 14/08 אלרחים נ' פלסטניר מפעל אריזות פלסטיות, פסקה 10 (2.12.2009), והאסמכתאות שם].
לטעמי, התרשלותו של המעביד בתיק זה ברורה על פני הדברים, בכמה וכמה רבדים, ובכל ההיבטים אליהם התייחס ב"כ התובע בסיכומיו: ראשית, שולחן העבודה היה פגום, באופן שלפחות אחת הצלעות אשר היו אמורות להחזיק את הפלטות, בלטה כלפי מעלה, באופן שגרם למכונה להיתקע שוב ושוב, כאשר - במילותיו של התובע - הברזל היה נתקע בברנר.
שנית, בין אם בשל הפגם הנ"ל בשולחן, והתקלה החוזרת בעטיו, ובין אם מסיבה אחרת, הונהגה במפעל שיטת עבודה לא בטיחותית, במסגרתה נדרש מפעיל המכונה לעלות בעצמו, פיזית, על המכונה, ולעשות שימוש במשקל גופו על מנת לסייע להמשך פעילותה התקינה. כאשר מדובר במכונה גדולה שיש צורך בכל פעם לטפס עליה ולרדת ממנה; כאשר המכונה מצויה בתנועה; כאשר מדובר בסביבת עבודה שבה יש חלקי מתכת, לעתים גדולים וכבדים; וכאשר הכל מתבצע בקרבת הברנר, מבער ובו להבה בטמפרטורות גבוהות לחיתוך מתכת - מדובר בשיטת עבודה לחלוטין בלתי סבירה, ומגוון התרחישים והתסריטים העלולים לגרום לתאונות הוא רב מאד.
שלישית, אם מונהגת שיטת עבודה כה בלתי בטיחותית, המחייבת את מפעיל המכונה לעלות על השולחן מעת לעת, באופן שידיו עשויות להימצא בקרבת גלגל שיניים גדול המניע את המכונה באמצעות שרשרת, הרי שאין זה סביר כי אותה שרשרת תישאר חשופה ללא כל מיגון עליה, כפי שניתן לראות בבירור בתמונה נ/2. למעשה, גם ללא הנהגת שיטת עבודה בלתי בטיחותית כאמור, די בכך שעשויה להיות גישה לידיו של העובד אל שרשרת מעין זו, כדי לחייב מיגון ראוי, שכן יש לוודא "גידור לבטח" של חלקים נעים מסוג זה.
לסיכום, המעביד הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו והתרשלותו ברורה על פני הדברים.
אשם תורם
10.בית המשפט העליון עמד לאחרונה על הקווים המנחים המוכרים בסוגיה זו, ושב והדגיש כי "... מגמה מושרשת בפסיקה היא לדקדק עם המעסיק בכל הנוגע להטלת אחריות לתאונה, ולעומת זאת להכיר במצב העובד ובתנאיו במקום העבודה בכל הנוגע לייחוס אשם תורם. ההצדקה לכך נטועה ביחסי הכוחות בין העובד למעסיק, אשר ככלל נוטים לטובת האחרון. המעסיק הוא ברגיל בעל היכולת המיטבית למנוע או למזער את הסיכון בעבודה, על ידי התווית נהלי בטיחות ומתן הדרכה לעובד. חוג ראייתו מקיף, והוא יכול לתכנן את שיטות העבודה ואמצעי הזהירות בעזרת מומחים לדבר. העובד מנגד פועל במסגרת הגבולות שהציב לו המעסיק, ויכולתו לחרוג מהם מוגבלת. נקודת המבט שלו מצומצמת יותר, והתנאים בהם הוא מצוי מקשים עליו לשקול, ביישוב הדעת, את הסיכונים שבעבודה לעומת הצורך לבצעה. אין זה אומר כי העובד פטור מדאגה עצמית לביטחונו. כל מקרה ייבחן לפי נסיבותיו. עם זאת, לא בנקל יוטל אשם תורם על עובד, אלא רק כשאשמו לקרות התאונה הוא בולט וברור...
עסקינן אפוא בקביעה נורמטיבית המעוגנת במדיניות משפטית. במקום העבודה, ובמיוחד במקצועות בהם לא הוענק שיקול דעת רחב לעובד לקבוע כיצד לבצע את עבודתו, ומה יהיו התנאים גם במישור הבטיחותי - הציפייה היא שהמעסיק יצור מקום עבודה בטוח, ולא שהעובד ינהל בעצמו את הסיכונים ויערוך משא ומתן בעניין תוך כדי יום עבודתו.
ביחס להתנהגות העובד, נפסק כי יש להבחין בין מקרים שבהם העובד נוטל על עצמו באופן חופשי ועצמאי סיכון בלתי סביר, או שהוא מתעלם מסיכון ודאי, ואותו סיכון גורם לנזק. אז, יש הצדקה להטיל עליו אשם תורם. מנגד, במקרים שבהם העובד טועה או מוסח בלהט העבודה, או כאשר עסקינן בהתרשלות רגעית הנובעת מהיותו שקוע בביצוע העבודה כפי שזו הוגדרה לו על ידי המעסיק - נקבע שאין די בכך, בהכרח, כדי לייחס לעובד אשם תורם...
בהקשר זה, הכירה הפסיקה בכך שאצל העובד קיים הרצון לעשות את מלאכתו היטב, ולשם כך הוא מוכן לקבל על עצמו לעיתים גם סיכוני גוף... "
[ע"א 7096/19 פלוני נ' יצחק שטרן ושות' בע"מ, פסקאות 3-4 (29.12.2021), והאסמכתאות הרבות שם].
עוד אפנה אל האסמכתאות הרבות שנזכרו וצוטטו על ידי בפסק הדין בת.א. 13235-12-16 ב' ב' נ' אבו רחמה (26.4.2021), פסקאות 8-9, ובשים לב לכך שמדובר בתיק המוכר לב"כ הצדדים הנכבדים כאן, שייצגו גם שם, ואף באותה מבטחת. בנסיבות שם, סברתי כי מדובר במצב דברים חריג, המצדיק הטלת אשם תורם על התובע.
שונים הם פני הדברים בענייננו, כאשר לא מדובר בנסיבות חריגות אלא במקרה ה"רגיל" שבו אין הצדקה להשית על העובד אשם תורם כלשהו. לטעמי, בפנינו מקרה פשוט למדי, שבו גם אם התובע יכול היה למנוע את התרחשות התאונה אילו היה "נזהר" יותר, אין מקום להטיל עליו כל אחריות תורמת, שהרי הוא ביצע את שנדרש ממנו, בהתאם לשיטות העבודה שהנהיג המעביד, ולא נטל על עצמו באופן חופשי ועצמאי סיכון בלתי סביר. מדובר במקרה שבו דעתו של העובד הוסחה, בלהט העבודה, והוא לא נזהר מספיק, מתוך רצון לבצע את עבודתו היטב. כדברי כב' השופט הנדל שצוטטו לעיל, "עסקינן בהתרשלות רגעית הנובעת מהיותו שקוע בביצוע העבודה כפי שזו הוגדרה לו על ידי המעסיק".
על אחת כמה וכמה נכונה מסקנה זו בשים לב לכלל הנסיבות שנתקבצו ובאו כאן יחד: מדובר בעובד פשוט, נטול השכלה רלבנטית, הכשרה מקצועית פורמלית, או תעודת הסמכה כלשהי. מדובר בעובד שנסיונו במפעל לא היה רב. מדובר במשמרת לילה, כאשר עובד עשוי להיות עייף או לא מרוכז; כאשר ישנו עומס משמעותי המוטל עליו; כאשר מדובר הלכה למעשה בעובד אחד בלבד בעבודת הייצור במפעל, ללא יכולת לקבל סיוע.
ראוי גם לזכור את טענת התובע, שלא נסתרה בכל דרך שהיא, ולפיה היתה הוראה מפורשת של מנהל המפעל, עידו, "שמרגע שמפעילים את המכונה אסור לכבותה ויש להעלות עליה את החלקים ולפנותם כבסרט נע, ברצף, ללא הפסקה, בזמן שהמכונה פועלת" (סעיף 11 לתצהיר התובע). לא הובאה כל עדות או ראיה לסתור זאת, והתובע כלל לא נשאל על כך.
ב"כ הנתבעות הפנה אל ע"א 14/08 הנ"ל, שם הושת אשם תורם בשיעור גבוה, ברם אין הנדון דומה לראיה. שם נקבע כי היה על הנפגע לנתק את המכונה מהחשמל לפני תחילת תיקון התקלה. בעוד שבענייננו כלל לא מדובר בתיקון תקלה במכונה, נקודתית, חד פעמית, אלא ב"תקלה" קבועה ומתמשכת, כחלק משיטת העבודה אותה נדרש התובע ליישם.
ובכלל, בענייננו התובע כלל לא אמור היה לתקן את המכונה אלא לעבוד עליה, בדרך בלתי בטיחותית שהוכתבה ע"י המעביד על מנת להתגבר על אותה תקלה קבועה ומתמשכת. שיטת העבודה היתה כזו שהזמינה אפשרות להתרחשות תאונה בשל חוסר תשומת לב רגעי, בלהט העבודה ומתוך רצון לבצעה על הצד הטוב ביותר, כפי שאכן קרה, מבלי שהתובע יודע לומר כיצד בדיוק נגרמה התאונה.
כך, התובע נשאל: "איך היד השמאלית שלך מגיעה לצד השני איפה שהגלגל?", והשיב: "כשאני מתכופף להסתכל למטה על הרגל, שהברנר יעבור ויחתוך, דרכתי על הברזל כדי שהברנר יעבור ואני מתכופף ומסתכל למטה על הברזל שהברנר יעבור כמו שאני מדגים כעת לבית המשפט, לא ידעתי איפה הלכה היד שלי".
התובע נשאל: "אם אתה שם את כל היד, אתה אמור להיפגע בכל היד. אבל מהתנוחה שאתה מתאר שאתה התכופפת והושטת אצבע או שתיים?" והשיב תשובה אותנטית: "האצבע שלי הלכה ככה או הלכה ככה, אני לא ידעתי" (עמ' 15 לפרוטוקול).
(יצויין כי המשפטים המודגשים בקו הועלו על הכתב במילותיו של התובע עצמו, ולא כמו תשובות אחרות, רהוטות יותר, שנוסחו לעתים ע"י עורכי הדין או ע"י בית המשפט, כדי שניתן יהיה להבינן).
אפשרות אחת, שהיא מסתברת בעיניי, היא כי בעוד התובע דורך על חלק המתכת, שמא אף מתכופף ומפעיל לחץ, ובעוד מבטו מופנה למטה, הוא שלח את ידו השמאלית באופן כללי לכיוון כפתור ההפעלה של המכונה, עליו צריך היה ללחוץ כדי לחדש את פעולתה לאחר שנתקעה, וניסה להגיע אל הכפתור עם אצבע מס' 2, ומן הטעם הזה נפגעה רק האצבע ולא כל היד. ישנן גם אפשרויות נוספות שניתן להעלות על הדעת.
כך או כך, שיטת עבודה בטיחותית וסבירה, אמורה למנוע פתח לאפשרות התרחשות תאונות מסוג זה, רק מכיוון שעובד טועה לרגע בלהט העבודה, ואינו שם לב לאן הוא שולח את ידו. העובד לא אמור היה להימצא לכתחילה באזור הזה, על השולחן, כאשר גלגל השיניים והשרשרת מצויים במרחק הושטת יד. גלגל השיניים והשרשרת לא היו אמורים לכתחילה להיות חשופים ובלתי ממוגנים באופן שהושטת יד מקרית תוביל לתאונה. לטעמי, מדובר במצב דברים מובהק שבו האשם לתאונה רובץ לפתחו של המעביד שהנהיג שיטת עבודה קלוקלת, ולא לפתחו של העובד, שטעה טעות רגעית, ושילם עליה מחיר כבד.
הלכה היא, כי "מעביד חייב לצפות גם מעשה רשלני של העובד, אפילו כשהוא בא בניגוד לחובות מפורשות ואף כשהעובד מודע לסכנה שבמעשהו" [ע"א 688/79 יזבק נ' קובטי, פ"ד לו(1) 785 (1982)]. המעביד חייב להגן על העובד גם מפני רשלנותו הוא וגם מפני טעויותיו [ע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה, פ"ד מב(1) 415 (1988)].
סיכומה של נקודה זו - איני רואה מקום להשתת אשם תורם כלשהו על התובע.
סוגיית הנזק
11.כאמור בפתח הדברים, הוסכם כי התיק ינוהל בהתאם לנכות הרפואית שנקבעה במל"ל, נכות רפואית משוקללת בשיעור 14.5%, המורכבת מנכות אורתופדית בשיעור 10% בגין קטיעה באצבע מס' 2 ביד שמאל, וכן נכות נפשית בשיעור 5%.
הפסדי השתכרות לעבר:
12.בסיס השכר לעבר - במהלך 7 החודשים בהם עבד התובע המפעל הנתבעת לפני התאונה, הוא השתכר בממוצע סכום של 9,327 ₪ לחודש (תלושי שכר צורפו כנספח ט' לתצהיר התובע). זה יהא, אפוא, בסיס השכר לצורך הערכת נזקו של התובע לעבר, ובתוספת הפרשי הצמדה בלבד, נכון להיום, סכום של 10,150 ₪.
אי-כושר מלא - התובע טען כי היה באי כושר מוחלט לעבודה ונעדר בפועל משוק העבודה משך 15 חודשים, עד ליום 7.4.19, תקופה במהלכה עבר תהליך של החלמה וטיפולים. הנתבעת טענה כי מעבר ל- 3 חודשי אי כושר בהם הכיר המל"ל לגבי תשלום דמי פגיעה, התובע אינו זכאי לפיצוי ברכיב זה.
לאחר שבחנתי את התיעוד שהונח בפניי ונתתי דעתי לטענות הצדדים, אני סבור כי יש מקום להכיר בתקופה של 9 חודשים, מהתאונה ועד ליום 30.9.18, כתקופת אי כושר מלא בה לא יכול היה התובע לעבוד ולהשתכר.
ראוי לציין כי בנוגע לתקופה זו נקבעה לתובע, בוועדות הרפואיות של המל"ל אשר בדקו אותו בזמן אמת, נכות זמנית בשיעור גבוה של 30% (פרוטוקול ועדה מיום 15.7.18), ומדובר בנכות האורתופדית בלבד, כאשר מעבר לכך היו גם תלונות על דכאון והסתגלות למצב, ונראה כי התובע טופל נפשית בקהילה וסבל בתקופה זו גם מנכות פסיכיאטרית זמנית.
כמו כן, ראוי לציין כי ביחס לתקופה זו, עד ליום 30.9.18, אושרה תביעת התובע כנכה נזקק (נספח יא' לתצהיר התובע). ודוק; שיקולי המל"ל בהכרה בנפגע מתאונת עבודה כנכה נזקק הם סוציאליים, וברור כי אם מדובר בתקופה ארוכה מאד, המנותקת ממצב רפואי ותפקודי שאינו מאפשר לנפגע לעבוד, הכרה זו של המל"ל אינה מחייבת בהכרח הכרה על ידי בית המשפט באי-כושר מלא. למרות זאת, כאשר מדובר בפרק זמן סביר, כבענייננו, העולה בקנה אחד עם מגבלה רפואית משמעותית, כבענייננו, מגבלה המונעת מהנפגע לעבוד, יש בהכרת המל"ל כנכה נזקק משום נתון נוסף שראוי להביאו בחשבון בעת שבית המשפט מכיר - בדיעבד - בתקופה בה לא יכול היה הנפגע לעבוד כלל. גם העובדה שתשלומי המל"ל בגין תקופה זו מנוכים מן הפיצוי שנפסק לתובע לבסוף אינה בלתי רלבנטית (אף שעל פי הפסיקה אין הכרח שתתקיים סימטריה מלאה בין שני המישורים).
שיקול נוסף שיש להביא בחשבון בעת הכרה בתקופת אי כושר מלא, נעוץ בכך שגם אם מצבו הרפואי של נפגע מתאונת עבודה מאפשר לו לעבוד ולהשתכר, לעתים קרובות נדרשת לו תקופת הסתגלות למומו, התארגנות וחיפושים, עד למציאת עבודה מתאימה אחרת. בענייננו, נושא חיפוש עבודה אחרת אינו רלבנטי, שכן נראה כי התובע היה מוגדר עדיין כעובד הנתבעת 1 במשך כל התקופה, אלא שלא יכול היה לחזור לעבוד כמפעיל מכונה במפעל בשל מצבו ובשל מעקבים וטיפולים שונים שעבר.
לסיכום הנקודה, בגין תקופה של 9 חודשים (9/18'-1/18') יש להכיר באי כושר מלא, ובסך הכל בהפסד השתכרות של כ- 91,350 ₪.
3/19'-10/18' - בתקופה זו התובע עדיין לא חזר לעבוד, וכפי שעולה מן התיעוד עדיין היה במעקב רפואי. עם זאת, בנוגע לתקופה זו נקבעה במל"ל נכות זמנית נמוכה יותר, בתחום האורתופדי בשיעור של 10%, בדומה לנכות הצמיתה שנקבעה בהמשך, ובתחום הנפשי נכות זמנית בשיעור של 10% עד ליום 31.12.18, ומיום 1.1.19 נכות זמנית בשיעור 5%, בדומה לנכות הצמיתה. על כן, אין מקום להכיר בנוגע לתקופה זו באי-כושר מלא, הגם שבתקופה זו היה התובע מוגדר עדיין כעובד של הנתבעת 1, והגם שעל פי אישור רופא תעסוקתי לא יכול היה עדיין לעבוד במפעל. סבורני כי בנוגע לתקופה זו יש מקום להכיר בפגיעה בשיעור של 25% מכושר השתכרותו. סה"כ בגין תקופה זו הפסד השתכרות של כ- 15,225 ₪.
מ- 4/19' ועד היום - בחודש 3/19' נערך לתובע שימוע והוא פוטר מעבודתו אצל הנתבעת 1, על רקע מצבו הרפואי. התובע החל מיד לאחר מכן לעבוד בנקיון בבית החולים רמב"ם, וכפי העולה מדו"ח רציפות מל"ל, הרוויח סכום של 9,092 ₪ בממוצע לחודש, ובתוספת הפרשי הצמדה להיום, סכום של 9,715 ₪.
ודוק; התובע פעל כמיטב יכולתו להקטין את נזקו, השתלב מיד בעבודה אחרת, ומעדותו עולה כי ביקש לעבוד משמרות לילה כדי להגדיל את השתכרותו. למרות זאת, קיים פער בין שכרו במקום העבודה הקודם כמפעיל מכונה במפעל לשכרו כעובד נקיון בבית החולים, פער הקשור סיבתית לתאונה, שהיא אשר הביאה לפיטוריו וכפתה עליו מציאת עבודה אחרת, ואשר הוא בבחינת נזק מיוחד שהוכח. מאז החל התובע לעבוד ברמב"ם חלפו 45 חודשים, מדובר בפער של 435 ₪ לחודש (10,150-9,715), וסה"כ הפסד השתכרות של 19,575 ₪.
סך הכל - אני פוסק לתובע פיצוי בגין הפסדי ההשתכרות לעבר בסך של: 126,150 ₪.
בסיס השכר לעתיד
13.ב"כ התובע הדגיש בטיעוניו כי התובע עלה לישראל מאתיופיה בשנת 2011, 6 שנים בלבד לפני התאונה, ובניכוי כשנה בה היה באולפן, היה בשוק העבודה בישראל כ-5 שנים בלבד, ולכן יש להתייחס אליו מבחינת ההשתכרות כאל אדם צעיר בתחילת דרכו, אשר שכרו עשוי היה להימצא בקו עליה עם צבירת ידע ונסיון מקצועי . עוד הדגיש כי התובע הצליח להגיע ב- 7 חודשי עבודה בלבד במפעל הנתבעת 1 לרמת שכר ממוצעת גבוהה יחסית, כמפעיל מכונה. נטען כי יהיה זה צודק לחשב לו פיצוי בגין העתיד לפי בסיס שכר של כ-12,000 ₪, מאחר ואלמלא התאונה צפויה היתה עליה בשכרו, עם צבירת וותק ונסיון במפעל הנתבעת, שם רק החל לעבוד, ולחילופין במקום עבודה אחר.
ב"כ הנתבעות הדגיש בטיעוניו את רמות השכר הנמוכות שהשתכר התובע במקומות העבודה השונים בהם עבד לפני שהשתלב במפעל הנתבעת. כמו כן נטען כי אין להביא בחשבון את מלוא שכרו במפעל הנתבעת בחישוב בסיס השכר, שכן זה כולל תוספות בגין משמרות לילה ותוספות אחרות, בעוד שכר היסוד נמוך מאד. ביחס לטענה אחרונה זו אומר מיד כי דינה להידחות. יש לבחון את נתוני ההשתכרות בכללותה. בדיוק כשם שהנתבעות טוענות כי השתכרותו של התובע לא נפגעה משמעותית, לאור השכר שהתובע מרוויח כיום כעובד נקיון בבית החולים, למרות שגם שכר זה הוא גבוה יחסית בשל תוספות הנובעות מכך שהתובע עובד בקביעות במשמרות לילה.
בנקודה זו, אני מבכר את טענותיו של ב"כ התובע. אכן, העובדה שהתובע השתלב תוך זמן קצר ביותר מעת שהחל לעבוד במפעל הנתבעת בתור מפעיל מכונה, והשתכר בפועל ולאורך זמן שכר מתועד ומוכח בסכום גבוה יחסית של 10,150 ₪ (כערכו היום), מדברת בעד עצמה. היא מלמדת הן על יכולותיו, והן על חריצותו, הבאה לידי ביטוי בכך שהעדיף עבודה במשמרות לילה בקביעות, על אף הקושי הכרוך בכך, כדי להגדיל את השתכרותו. בנסיבות אלה, ובשים לב לכך שהיה רק בתחילת דרכו המקצועית במפעל הנתבעת, או במפעלים כדוגמתו, ובכלל בתחילת דרכו המקצועית, כאשר השאלה שעליה יש להשיב מתייחסת לשכר שעשוי היה התובע להרוויח בעתיד אלמלא התאונה, יש להביא בחשבון עליה מתונה בשכר ולחשב את הפיצוי לעתיד על פי בסיס שכר של 12,000 ₪ לחודש.
הנכות התפקודית
14.הלכה היא כי הנכות התפקודית באה לבטא את מידת הפגיעה שגורמת הנכות הרפואית בתפקודו של הנפגע הספציפי, וכי היא נקבעת על ידי בית המשפט בהתאם לראיות שהונחו בפניו באשר לכלל הנסיבות הרלבנטיות לנפגע, למהות הפגיעה ולהשלכות שיש לפגיעה על תפקודו ועיסוקו של הנפגע. לצורך כך, הנכות הרפואית מהווה נקודת פתיחה אך אין היא מהווה נקודת סיום. לעיתים קרובות ישנה חפיפה בין הנכות הרפואית לזו התפקודית, אך יתכנו מקרים בהם בית המשפט יגיע למסקנה כי בשל נסיבותיו הספציפיות של הנפגע, עולה הנכות התפקודית על הרפואית, או להיפך, לעתים אף במידה ניכרת.
על השיקולים שיש לשקול בעת קביעת הנכות התפקודית, עמד בית המשפט העליון, בין השאר, בע"א 4302/08 שלמייב נ' בדארנה (25.7.2010):
"בקביעת שיעור הנכות התפקודית, יש לתת את הדעת על נסיבותיו הפרטניות של הנפגע: עיסוקו; השכלתו; גילו; מידת השפעתה של נכותו הרפואית על היכולת לעסוק באותו המקצוע ויכולתו לשוב ולעסוק באותו המקצוע ובאותו מקום העבודה בו עבד קודם לתאונה והימצאותו של מקום עבודה שבו מובטח כי הנפגע יוכל להמשיך ולעבוד. כן יש לתת את הדעת לנסיבות שונות ונוספות אשר יכולות להשפיע על יכולת התפקוד של הנפגע כגון מצב התעסוקה בשוק הרלבנטי [ראו: עניין גירוגיסיאן 799; ע"א 4716/07 פלוני נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פסקה י"ג לפסק הדין (13.7.2009)]."
[ראו גם: ע"א (מחוזי, חיפה) 5321-04-18 פלוני נ' ביטוח חקלאי - אגודה שיתופית מרכזית בע"מ, מפי כב' השופטת ב' טאובר, פסקאות 35-37, והאסמכתאות הרבות שם (15.7.2018). עוד ראו: ד' קציר, פיצויים בשל נזק גוף, כרך א', 240-242 (מהדורה חמישית, 2003)].
15.ב"כ התובע הדגיש בטיעוניו את הרקע ממנו מגיע התובע. באתיופיה עבד התובע בעבודות בניין. לאחר האולפן החל לעבוד בעבודות שיפוצים ואחזקה, במפעל להרכבת רכבי כיבוי אש, בארכיון, וכיוצא באלה עבודות שהמשותף לכולן הוא כי מדובר בעבודות פיזיות מובהקות, כפועל כפיים, תוך שימוש מוגבר בידיים לצורך עבודות של הרמה, דחיפה וכיו"ב. ב"כ התובע הפנה אל ע"א 5321-04-18 הנ"ל, וביקש ללמוד מן הקביעה שם - נכות תפקודית בשיעור של 28.5% בגין נכות רפואית בשיעור 19% בכף יד לא דומיננטית, מתוכה 10% בגין צלקות - גזירה שווה לענייננו, וביקש לקבוע כי לתובע נותרה נכות תפקודית בשיעור של 20%, ולכל הפחות 15%, בדומה לנכות הרפואית המשוקללת.
ב"כ הנתבעת טען בסיכומיו כי מדובר במקרה מתאים לפסיקת פיצוי גלובלי שישקף את גובה הנכות וטיב הנכות, בשים לב לכך שהתובע שב לעבודה פיזית מאומצת, לכך שמדובר בפגיעה באצבע מס' 2 ביד לא דומיננטית, ולכך שמדובר בנכות נפשית מזערית חסרת כל ביטוי או השלכה, כדבריו.
בנקודה זו אני מקבל את טיעוניו של ב"כ הנתבעות. בהתאם לפסיקה, ככלל, ישנה עדיפות לחישוב אריתמטי של אובדן כושר ההשתכרות לעתיד, מקום בו לנכות יש השפעה שאינה זניחה על התפקוד, כבענייננו. זהו מצב הדברים בדרך כלל כאשר ישנה נכות אורתופדית (למעט בנכויות נמוכות מאד), וברי כי זה גם מצב הדברים כאן, כאשר הפגיעה הינה בכף יד. אמנם לא מדובר ביד הדומיננטית, אך מדובר באיבר תפקודי. אצבע מס' 2 היא אצבע בעלת חשיבות רבה, השניה בחשיבותה לאחר האגודל, בתפקוד תקין של כף היד לצורך פעולת אחיזה, ולצורך ביצוע פעולות של מוטוריקה עדינה. התובע איננו משכיל, אלא פועל כפיים, שכל חייו ביצע עבודות פיזיות.
הסיבה בגינה סבורני כי מדובר במקרה מתאים לפסיקת פיצוי גלובלי נעוצה בנתון בעל משמעות אשר התברר רק במהלך שמיעת עדותו של התובע. התובע נקלט לעבודת נקיון בחודש 4/19' כעובד של מדינת ישראל - משרד הבריאות, ולאחר שנתיים קיבל קביעות. דומני כי לנתון זה חשיבות רבה לצורך הדיון בסוגיית אובדן כושר ההשתכרות של התובע לעתיד, שכן בעבודתו זו התובע משתכר היטב, בוודאי באופן יחסי לעבודות נקיון, כאשר הפער בין שכרו בעבודה זו לעבודתו הקודמת אצל הנתבעת 1, אינו רב. לעומת זאת, בניגוד לעבודתו הקודמת במפעל הנתבעת 1, ולמעשה לכל העבודות המופיעות בעברו התעסוקתי, במצב הדברים הנוכחי, נהנה התובע מסטטוס המקנה וודאות תעסוקתית ויציבות, כעובד מדינה עם קביעות. בתחילת עבודתו בבית החולים, תפקידו של התובע היה, בעיקר, לאסוף פחים קטנים מהמחלקות אל פח גדול בחדר האשפה. כיום תפקידו מתמקד בהוצאות אשפה מחדר האשפה אל פח גדול עוד יותר הנמצא בחוץ. למרות תלונות בעדותו של התובע על קושי בביצוע עבודתו (למשל, עמ' 8 למטה) נראה כי התובע השתלב בעבודה בה הוא משתכר היטב, שהוא מסוגל לבצעה כראוי, אשר נדרשת בה בעיקר מוטוריקה גסה של כף היד, עבודה המתאפיינת יותר בפעולות של לפיתה ופחות בפעולות של אחיזה. ככל שלא צפוי שינוי דרסטי במצבו התעסוקתי של התובע, ונראה כי הסיכוי לשינוי מעין זה נמוך מאד, מידת הפגיעה בהשתכרותו תהא מוגבלת. בנסיבות אלה, סברתי כי אין מקום לפסיקת פיצוי על בסיס חישוב אריתמטי מדוייק.
עם זאת, בפסיקה נקבע לא אחת, כי גם כאשר בית המשפט בוחר בדרך של פיצוי גלובלי, "אין מנוס מלהיזקק לחישוב הקונוונציונאלי ולבחון על פיו את מידת התאמתו של האומדן הגלובאלי" [ר', למשל: ע"א 5148/05 קוגלמס נ' לוי (20.2.2008), פס' 9 ואסמכתאות שם].
לצורך עריכת חישוב בדרך הרגילה, יש מקום לטעמי להביא בחשבון בסיס שכר לעתיד בסכום של 12,000 ₪ (המשקף עליה מתונה ביחס לשכר בסך של 10,150 ₪, בעת התאונה), וכן נכות תפקודית, ובעיקר שיעור גריעה מכושר השתכרות, שעשויים לנוע בין 10% ל- 15%.
אובדן כושר השתכרות לעתיד
16.לאחר שנתתי דעתי לנתוניו של התובע, לנכות ממנה הוא סובל בעקבות התאונה, לעבודה בה השתלב, לגילו, ולכלל השיקולים הצריכים לעניין, באתי לכלל מסקנה כי יש מקום לפסוק לתובע ברכיב זה פיצוי בסכום גלובלי של 200,000 ₪.
מדובר בסכום המהווה כ-50% או כ-75%, בהתאמה, מהסכום המתקבל מחישוב בדרך קונבנציונלית של מכפלת שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות (15% או 10%, בהתאמה), בבסיס השכר לעתיד (12,000 ₪), עם מקדם היוון מתאים (224.5254).
הפיצוי בגין אובדן כושר ההשתכרות לעתיד יהא אפוא סכום גלובלי של 200,00 ₪, שהוא סביר והלם בנסיבות העניין.
פנסיה
17.לאור הקביעות דלעיל בראשי הנזק של הפסדי שכר לעבר ואובדן כושר השתכרות לעתיד, בגין הפסדי פנסיה/זכויות סוציאליות אני פוסק לתובע סך של: 40,770 ₪.
הוצאות רפואיות ונסיעות:
18.בעקבות התאונה נגרמו לתובע הוצאות שונות, בין השאר הוצאות רפואיות לצורך רכישת תרופות ומשככי כאבים, וכן הוצאות בשל נסיעות לטיפולים רפואיים. אף שלא צורפו קבלות בגין ההוצאות שהדעת נותנת כי התובע נאלץ להוציא, ואף שמדובר בתאונת עבודה, ראיתי לנכון לפסוק לתובע פיצוי גלובלי בגין ראש נזק זה (עבר ועתיד) בסך של 10,000 ₪.
עזרת צד ג':
19.התובע סבל מנכות זמנית במשך תקופה ממושכת, באופן שבתחילה נזקק לעזרה מוגברת, ובהמשך זו הלכה ופחתה. גם בעתיד עשויות להיות פעולות בחיי היום-יום לגביהן יכול ויזדקק לעזרה. עם זאת, לא הוכחה עזרה בשכר, ואין להפריז בהשלכות הפגיעה בכל הנוגע לצורך בעזרה, בשים לב לכך שמדובר ביד לא דומיננטית. הדעת נותנת כי העזרה שהוענקה לתובע חרגה מעזרה רגילה של בני משפחה, בעיקר בתקופה שבסמוך לתאונה, ובנסיבות העניין ראיתי לנכון לפסוק לתובע פיצוי גלובלי בגין עזרת צד ג' לעבר ולעתיד בסך כולל של 15,000 ₪.
כאב וסבל:
20.אין צורך להכביר במלים כדי לתאר את מידת הכאב והסבל שהיו ועודם מנת חלקו של אדם שאיבד איבר מאיברי גופו בשל קטיעה. הכאב הפיזי בזמן התאונה ובסמוך לאחריה, הרגישות למגע באזור הגדם, הפגיעה בדימוי העצמי ותחושת האובדן למראה האיבר הקטוע, והשפעותיה הנפשיות של התאונה, כל אלה משתלבים זה בזה ומצדיקים פסיקת פיצוי ראוי בגין נזק לא ממוני. בהביאי בחשבון את כלל נסיבות העניין, ובהתחשב גם בגילו של התובע, אני מעריך את הפיצוי המגיע לתובע בגין הכאב והסבל שנגרמו לו בשל התאונה בסך של 80,000 ₪.
סוף דבר
21.סכום הנזק המצטבר עומד אפוא על סך של 471,920 ₪.
מסכום הפיצוי יש לנכות את תגמולי המל"ל שקיבל התובע, בתוספת הפרשי הצמדה ממועד כל תשלום ועד היום, בסכום כולל של כ- 129,730 ₪ (במעוגל).
הנתבעות ישלמו לתובע פיצוי בסכום כולל של 342,200 ₪, וכן שכ"ט עו"ד בשיעור של 23.4% מהסכום הנ"ל, וכן הוצאות משפט בסכום כולל של 5,000 ₪.
הסכומים הנ"ל ישולמו תוך 30 יום מהיום.
ניתן היום, כ"ב טבת תשפ"ג, 15 ינואר 2023, בהעדר הצדדים.
