פס"ד בתביעה הצהרתית בה התובע עתר לקבוע כי הוא בעל 60 אחוז מזכויות הבית

בפניי תביעה הצהרתית במסגרתה עתר התובע לקבוע כי הוא בעל 60% מכלל הזכויות בבית ברחוב ... בעיר... הידוע גם כגוש חלקה (להלן: "הבית") הרשום על שם הנתבעים בחלקים שווים וכי הנתבעים הינם הבעלים של 40% מהזכויות בו. לחילופין וככל שתידחה תביעתו, עתר התובע לחייב את הנתבעים להעביר לו סך של 1,950,000 ₪ בגין הכספים אותם העביר לטובת רכישת הבית.

רקע ועובדות שאינן במחלוקת

1. התובע הינו אביה של הנתבעת מספר 1 וחתנו של הנתבע מספר 2 (להלן: "הנתבע"), בעלה של הנתבעת 2 (להלן: "הנתבעת").

    

2. לתובע ולאשתו המנוחה נולדו ארבעה ילדים כאשר בתם השנייה כבת 51 לערך כיום, (להלן: "האדם שמונה לו אפוטרופוס ו/או "אשל"א") לקתה בינקותה בדלקת קרום המוח, שבעקבותיה מערכות המוח קרסו ללא אפשרות שיקום וכיום היא מוגדרת סיעודית.

    

3. התובע ואשתו בחרו שלא לשלוח את האשל"א למסגרות חיצוניות והמשיכו לגדלה בביתם.

    

4. כיום, האשל"א מוגדרת ע"י המל"ל כנכה רפואית בשיעור של 100% לצמיתות וכן כנכה הזכאית לשירותים מיוחדים בשיעור של 188%.

    

5. אשתו המנוחה של התובע נפטרה ביום 09/05/2014.

    

6. משנת 1996 ועד למועד פטירת אשת התובע, היו שניהם אפוטרופסים של בתם האשל"א, כאשר לאחר פטירת אשת המנוח, מונתה במקומה כאפוטרופא לאשל"א, הנתבעת, ביחד ולחוד עם אביה התובע.

    

7. ביום 13/04/2016 מכר התובע מלוא זכויותיו בדירתו בכתובת רח' ... בעיר... (להלן: "הדירה") בסך של 2,475,000 ₪, כאשר הזכויות בדרה היו בבעלות התובע, למעט חלקה של האשל"א שעמד על 1/16 מהזכויות בדירה. בעניין זה יצוין כי לצורך כך, הוגשה תובענה לבית משפט במסגרת תיק א"פ שמספרו 19049-10-15.

    

8. במסגרת ההליך לעיל שהוגש ע"י התובע והנתבעת לבית משפט לענייני משפחה והתברר בפני כבוד השופטת אלפסי, שעה שלמרבה הצער לא נקשר לתיק שבפניי, עתרו התובע והנתבעת כי בית משפט יאשר את מכירת דירת התובעת והאשל"א וכי יאשר את רכישת הבית החדש ברחוב תאודור רוזוולט לטובת האשל"א.

    

   יצוין כי הצדדים לא מצאו לנכון להפנות את בית משפט לקיומו של התיק לעיל במסגרת ההליך ועניין זה התגלה באופן אקראי על ידי בית משפט רק במסגרת ישיבת ההוכחות שהתקיימה בהליך העיקרי. ברם וחרף ההליך, בחרו הצדדים (לאחר שבית משפט איפשר להם לעיין בתיק האפוטרופסות) להמשיך בהליך דנן ואדרש לכך בהמשך.

    

9. ביום 15/06/2015 מכרו הנתבעים את דירתם ברחוב... בעיר ..., תמורת סך של 1,090,000 ₪.

    

10. ביום 19/02/2015 נרכשו מלוא הזכויות בבית נשוא התובענה דנן בסך של 3,300,000 ₪, כאשר הזכויות בו נרשמו בחלקים שווים על שם כל אחד מהנתבעים.

     

11. ביום 13/12/2015 חתם התובע על הסכם הלוואה, במסגרתה שיעבד דירתו טרם שנמכרה וזאת בתמורה להלוואה בסך של 1,500,000 ₪. כך גם אין מחלוקת בין הצדדים כי סך של 1,500,000 ₪ הופקד בחשבונו של הנתבע ביום 16/12/2015.

     

12. בנסיבות אלו ושעה שהעביר כספים נוספים לטובת רכישת הבית הוגשה תובענה זו במסגרתה טען התובע כי חלקו בבית עומד על 60%.

     

13. הנתבעת, בתו של התובע, הסכימה לנטען בכתב התביעה וניתן פסק דין כנגדה ביום 25/09/2019.

     

     

     

     

14. טענות התובע

     

    • התובע הגיש תחילה כתב תביעה ובמסגרתו טען כי הוא הבעלים של 60% מהזכויות בבית והנתבעים הינם בעלי 40% מהזכויות. לאחר דיון שהתקיים בפניי, תוקן כתב התביעה כך שביום 28/06/2020 והתווסף סעד נוסף בו עתר התובע לקבוע כי הוא הבעלים של 60% מהזכויות בבית והנתבעים בעלי 40% מהזכויות. לחילופין, עתר לקבוע כי יש לחייב את המשיבים בסך של 1,950,000 ₪ בצירוף ריבית והצמדה מיום רכישת הבית ועד מועד התשלום בפועל.

       

    • לטענתו, עקב מצבה של בתו השנייה, שלקתה בינקותה בדלקת קרום המוח ונותרה סיעודית, טפלו בה הוא ואשתו בביתם תוך כדי שויתרו על חייהם למענה ותמיד הנגישו את ביתם עבורה.

       

    • ביום 09/05/2014 נפטרה אשתו המנוחה ולראשונה נותר לשאת לבדו בגידולה של הבת האשל"א, כאשר נוצרה עבורו מציאות בלתי אפשרית בשים לב לכך שהבת נותרה סיעודית מחד וגופה היה כגופן של כל הנשים מאידך.

       

    • לאור הקשיים לעיל ולאור גילו באותה העת (כבן 72 לערך) ובעצה אחת עם הנתבעים, החליטו הצדדים לרכוש יחד את הבית במטרה שהנתבעת ובנותיה יסייעו לו בגידולה של בתו האשל"א.

       

    • משנת 1996 ועד מועד פטירת אשתו, מונה יחד איתה כאפוטרופוס על בתו האשל"א ולאחר פטירתה, מונתה ביום 02/05/2015 הבת הנתבעת כאפוטרופא נוספת יחד איתו.

       

    • ביום 13/04/2016 מכר את מלוא זכויותיו בדירתו בתמורה ל- 2,475,000 ₪, כאשר הוא היה בעל הזכויות בדירה לאחר שילדיו פרט לאשל"א, ויתרו על חלקם בירושת אמם, אשתו

       

    • ביום 15/06/2015 מכרו המשיבים את זכויותיהם בדירתם תמורת 1,090,000 ₪.

       

    • ביום 19/02/2015 רכשו הצדדים את הבית נשוא הסכסוך אשר תאם את דרישות שני הצדדים בסכום של 3,300,000 ₪ וזאת בטרם הצליחו הצדדים למכור את בתיהם ולכן נאלצו לקחת הלוואות.

       

    • ביום 13/12/2015 נטל התובע הלוואה בסך של 1,500,000 ₪ כאשר חתם על הסכם הלוואה מול הטירה הכחולה ובגין ההלוואה נרשמה על דירתו משכנתא מדרגה ראשונה בסך של 1,567,000 ₪. סכום ההלוואה בסך של 1,500,000 ₪ נמסר באמצעות המחאה לטובת הנתבעים על מנת שאלו יעבירו אותו לטובת מוכרי הבית.

       

    • בסופו של יום הבית נרכש באופן הבא:

       

      1. התובע שילם 1,500,000 ₪ באמצעות כספי ההלוואה שנטל על דירתו.

      2. הנתבעים שלמו 1,300,000 ₪, כאשר סך של 1,090,000 ₪ שולם באמצעות מכירת דירת הנתבעים וסך נוסף של 210,000 ₪ מכספי ירושה שקיבל הנתבע.

      3. 500,000 ₪ שולם באמצעות משכנתא שנטלו הנתבעים מבנק מזרחי- כאשר המשכנתא ניטלה על ידי הנתבעים שכן מפאת גילו המבוגר לא יכול היה התובע ליטול משכנתא. בפועל, שולמה המשכנתא על ידי התובע ממועד נטילתה ועד עתה מדי חודש בחודשו באמצעות חשבון הבנק שלו.

          

    • לאחר רכישת הבית נאלצו הצדדים לשפצו ולהתאימו לצרכי הבת האשל"א כאשר לצורך זה נטלו את ההלוואות הבאות:

       

      1. הלוואה נוספת בסך של 505,000 ₪ אשר ניטלה על ידי הנתבעים אולם בפועל משולמת על ידי התובע.

      2. הלוואה בסך של 100,000 ₪ אשר ניטלה על ידי הנתבעת מבנק מסד, אשר הסכום עבורה שולם באמצעות המחאה שנמסרה לה על ידי התובע.

      3. הלוואה בסך של 100,000 ₪ אשר ניטלה על ידי הנתבע מבנק ירושלים, אשר הסכום עבורה שולם באמצעות המחאה שנמסרה לו על ידי התובע.

      4. הצדדים נטלו הלוואה בסך של 80,000 ₪ מאחות התובע והסכום עבורה שולם על ידי התובע באמצעות המחאה.

      5. הצדדים נטלו יחד הלוואה מחתנם של הנתבעים בסך של 70,000 ₪, אשר הסכום עבורה נמסר בהמחאה על ידי התובע.

          

         סך הכל שילם התובע עבור הבית 1,950,000 ₪ ברכישת הבית ושיפוצו.

          

    • לאחר סיום שיפוץ והנגשת הבית לבת האשל"א, עברו הצדדים והאשל"א להתגורר בבית ומאחר וכל דאגתו נתונה לאשל"א, חתם על צוואה בפני נוטריון ביום 07/11/2018 ולפיה, האשל"א תתגורר בבית עד יומה האחרון אלא אם מצבה הרפואי ידרוש אחרת.

       

    • מעולם לא החתים את הנתבעים על הסכם מאחר וידע כי הם מחזיקים עבורו את חלקו בבית בנאמנות.

    • לאחרונה התגלע סכסוך בין הנתבעים והוא אינו צד לו ולפיכך, ביקש להבטיח זכויות וזכויות בתו האשל"א. אשר על כן, עתר לקבוע כי הוא הבעלים של 60 מהזכויות בבית והנתבעים הינם בעלי 40% מהזכויות.

       

       

15. טענות הנתבעת

     

    הנתבעת, בתו של התובע ואפוטרופא נוספת על האשל"א, הסכימה לכל הנטען בכתב התביעה, העידה לטובתו במסגרת ההליך ולא הגישה כתב הגנה ולפיכך בהסכמתה, ניתן פסק דין כנגדה.

     

     

16. טענות הנתבע

     

    • הנתבע ואשתו הם בעלי מלוא הזכויות בבית בחלקים שווים ואין מחלוקת על כך. בנוסף, לא נרשמה כל הערת אזהרה על הבית לטובת התובע ולא בוצעה כל פעולה הבאה להבטיח זכויותיו.

       

    • כיצד נרכש הבית:

       

      1. ביום 08/07/2014 מכר התובע דירה באשדוד אותה קיבל מאביו המנוח בסך של 650,000 ₪ ותמורת סך נוסף של 250,000 ₪, אותו קיבל במזומן.

          

      2. ביום 19/02/2015 שילם לידי מוכרי הבית סך של 45,000 ₪ וביום 25/02/2019 שילם להם סך נוסף של 285,000 ₪ בהעברה בנקאית ובסך הכל שילם 330,000 ₪ כתשלום ראשון עבורו.

          

      3. ביום 23/02/2015 נטלו הוא ואשתו הנתבעת (להלן: "בני הזוג"), משכנתא בסך של 285,000 ₪.

          

      4. ביום 25/02/2015 נטלו בני הזוג משכנתא נוספת בסך 170,000 ₪ מחשבונם בבנק מזרחי טפחות וזאת כנגד שיעבוד דירה נוספת שקיבל מאביו בירושה.

          

      5. ביום 21/04/2015 שילם סך של 500,000 ₪ באמצעות שתי המשכנתאות שניטלו בסעיפים 3-4 לעיל.

          

      6. ביום 15/06/2015 מכר את הדירה השנייה תמורת סך של 1,090,000 ₪.

      7. ביום 18/06/2015 שילם סך נוסף של 500,000 ₪ וזאת תמורת כספי הדירה הראשונה והשנייה.

          

      8. ביום 18/06/2015 נטלו בני הזוג משכנתא של 500,000 ₪ מחשבונם בבנק מזרחי ובו ביום שולם הסכום לידי המוכרים.

          

      9. ביום 30/09/2015 שילם לידי המוכרים סך של 500,000 ₪ באופן הבא:

          

         • סך של 430,000 ₪- באמצעות המחאה בנקאית.

         • סך של 50,000 ₪- באמצעות המחאה בנקאית

         • סך של 20,000 ₪- במזומן.

            

      10. ביום 24/11/2015 שולם סך של 50,000 ₪ מחשבונה של הנתבעת באמצעות העברה בנקאית.

           

      11. ביום 30/12/2015 שולם סך של 1,090,000 ₪ באמצעות המחאה בנקאית מחשבונו.

           

      12. ביום 14/01/2016 שולם סך של 330,000 ₪ מחשבונו.

           

    • בשים לב לאמור לעיל, הוכח כי הבית נרכש באמצעות כספים ששולמו על ידו, אם באמצעות מכירת שתי דירות שקיבל בירושה מאביו; אם באמצעות נטילת משכנתאות ואם באמצעות פדיון זכויות ממקום עבודתו ואם באמצעות הלוואות שנטל עם אשתו.

       

    • סך של 1,500,000 ₪ גויס באמצעות הסכם ההלוואה שנחתם בין התובע לבין חברת הטירה הכחולה והועבר לחשבונו בבנק ירושלים ביום 16/12/2015. משכך, למעט הסך לעיל בסך של 1,500,000 ₪, מלוא מימון הבית שולם באמצעות הנתבעים.

       

    • אין מחלוקת כאמור כי התובע העביר סך של 1,500,000 ₪ לטובת רכישת הבית אולם קיימת מחלוקת באם מדובר במתנה או הלוואה.

       

    • ככל שסבור התובע כי הנתבעים חבים לו כספים, עליו לתבוע הכספים הללו בנפרד ואין בכספים שניתנו לבני הזוג בכדי להעניק לתובע זכויות קנייניות בבית- בעניין זה יוער כי נוכח טענה זו, תוקן כאמור כתב התביעה והתובע עתר לסעד חלופי לפיו עותר לחילופין וככל שלא יוכרו זכויות בבית, לקבלת סך של 1,950,000 ₪. עוד יצוין כי כתב ההגנה לא תוקן.

    • פרט לתשלומי מימון ישיר עבור רכישת הבית, הרי שהיו תשלומים נילווים לצורך רכישתו ובהם התשלומים הבאים: מימון הלוואה מהטירה הכחולה בסך 90,000 ₪; דמי תיווך בסך 33,000 ₪; שכ"ט עו"ד בסך 9,000 ₪; מס רכישה בסך של 90,000 ₪ וטאבו בסך של 9,000 ₪, כאשר סך כל ההוצאות עמד על סך של 231,000 ₪.

       

    • בנוסף, נשאו בני הזוג בהוצאות שיפוץ לצורך התאמת הבית למגוריהם, מגורי התובע והבת האשל"א ולצורך זה, נטלו בני הזוג במשכנתא נוספת בסך של 505,000 ₪.

       

    • עוד נשאו בני הזוג בהוצאות נוספות עבור שיפוץ הבית והשבחתו בסך של 630,821 ₪ ולצורך זה משך כספים רבים מזכויות שצבר במקום עבודתו בחברת החשמל.

       

    • הנתבע נאלץ לעזוב עבודתו לצורך פיקוח על עבודות השיפוץ שמשכו כחצי שנה.

       

    • הנתבע אינו מתכחש לאפשרות שהתובע השקיע בעצמו כספים בעבור שיפוץ הבית, אלא שכספים אלו היו בבחינת עזרה וסיוע לבתו חתנו ואין בהם בכדי להעיד על זכויות קנייניות כלשהן בבית.

       

    • יש לדחות את טענת התובע לפיה הוא שילם את הלוואת המשכנתא שכן זו ירדה מחשבון בני הזוג ומשולמת מחשבון זה.

       

    • לסיכום: מתוך כלל הכספים שהושקעו בבית, 1,990,000 ש"ח התקבלו כתוצאה ממכירת שתי דירות שקיבל הנתבע בירושה מאביו; 1,005,000 ₪ התקבלו משתי משכנתאות שנטלו הנתבע ואשתו; 100,000 ₪ התקבלו מהלוואה מחשבון האשה בבנק מסד; סך של כ- 300,000 ₪ כתוצאה מפדיון זכויותיו בחברת החשמל וסך נוסף של 1,500,000 ניתן לו ולאשתו על ידי התובע.

       

    • לא בוצעה כל פעולה שיש בה בכדי להעיד על זכויותיו של התובע בבית. כך לא בוצעה בין הצדדים עסקה במקרקעין; לא התמלאה דרישת הכתב כאמור בסעיף 8 לחוק המקרקעין; הבית רשום על שם בני הזוג בלבד; לא נרשמה הערת אזהרה לטובת התובע; דווח לרשות המיסים כי התובע ואשתו בעלי הבית; התובע לא נשא בכל הוצאה הנלווית לרכישה.

       

    • הנתבע התנגד למהלך רכישת הבית לאורך כל הדרך אולם רק לאחר לחצם של אשתו ובני משפחתה, נאות לרכישה ומעולם לא היתה כל הסכמה בין הצדדים כי הבעלות על הבית תהא בהתאם להשקעתם בבית.

       

    • לא ברור על מה הסתמך התובע עת העניק לבת האשל"א זכויות בבית עד יומה האחרון שעה שאין לו כל זכות בבית. בנוסף, ושעה שהצוואה נערכה כשלושה חודשים לפני הגשת התביעה וכמעט ארבע שנים לאחר רכישת הבית, נראה כי מדובר במהלך שתוכנן מבעוד מועד.

       

       

    • הנתבעת אשר יודעת כי הבית שייך לה ולבעלה בחלקים שווים, הצהירה כי אינה מתנגדת לסעד המבוקש, דהיינו, כי ייקבע כי זכאית ל- 20% מהזכויות בבית בלבד. האם שקרה לרשויות המס או לבית המשפט והאם מדובר בתביעה טקטית שמטרתה לעשות יד אחת כנגד הנתבע ונראה כי כל האפשרויות נכונות.

       

    • בנסיבות אלו, דין התביעה להידחות.

       

       

17. דיון והכרעה

     

    אין מחלוקת כי הסכם מכר הבית נערך בין המוכרים לנתבעים והזכויות בבית רשומות בחלקים שווים על שם הנתבעים וזאת מיום 04/07/2016.

     

    בכל הנוגע לרישום הזכויות נקבע בסעיף 125 (א) לחוק המקרקעין התשכ"ט- 1969 (להלן: "חוק המקרקעין") כי:

     

    "רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראייה לתוכנו...".

     

18. על חשיבות המרשם בהתאם להוראות חוק המקרקעין ועקרון הפומביות אין מחלוקת. תכליתה של החזקה הקבועה בסעיף 125 (א) לחוק המקרקעין להגן על אמינות המרשם ויציבותן של זכויות רשומות במקרקעין מוסדרים, כך שהמרשם ישקף באופן סופי את הזכויות הללו. ראו, ה"פ (מרכז) 30380-04-10 אוטיליה קרפ נ' יעקב קרפ; ע"א 4140/97 חברת האוניברסיטה העברית בירושלים נ' הסתדרות נשים ציוניות הדסה באמריקה אינק, פ"ד נג (3) 49 (1999).

     

19. משכך ובשל חשיבותו הרבה של המרשם, נקבע בפסיקה כי ניתן במקרים חריגים לסתור את האמור במרשם. עם זאת, הנטל להוכחת הטענה לפיה הרישום אינו משקף את מצב הזכויות בפועל, רובץ לפתחו של הטוען לכך (ראו ע"א 2576/03 אהובה וינברג נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פורסם במאגרים אלקטרוניים ביום 21/02/2007).

     

20. אם כן, כאשר נטען כי רישום הזכויות במרשם המקרקעין אינו משקף הבעלות בפועל, על בית המשפט להידרש לשאלות המרכזיות הבאות:

     

    • האם הטוען כי הרישום אינו משקף את הבעלות האמיתית הוא שמימן את רכישת הזכויות.

       

    • מדוע לא נרשמו הזכויות על שם הטוען למימון רכישת הזכויות.

      (ראו עמ"ש (מחוזי תל אביב- יפו) 41483-05-13 פלוני נ' פלונית, פורסם ביום 21/09/2015).

       

    • כך גם יש להידרש לסוגיית ביצוע העסקה ומדוע לא נרשמה. בעניין זה קובעות הוראות סעיף 8 לחוק המקרקעין לפיהן: "התחייבות לעשות עסקה במקרקעין טעונה מסמך בכתב". בכל הנוגע לדרישה זו, עמדת הפסיקה הינה כי מדובר בדרישה מהותית שבלעדיה אין התחייבות. עם זאת, דרישה זו התרככה במהלך השנים. על אף האמור, נקבע כי הנכונות לסטות מדרישת הכתב ולהגמישה או להשלימה ממקורות חיצוניים תהא אך במקרים קיצוניים ויוצאי דופן, ראו לעניין זה ע"א 986/93 יעקב קלמר נ' מאיר גיא, פ"ד נו (1) ,185, 198 שם נקבע על ידי כבוד השופט גולדברג כי:

       

      "ועל-אף זאת סבורני, כי בהרחבת ה"כתב" מעבר לכתב יש פתרון פורמלי ולא מהותי, ואת המקור הנורמאטיבי ליישוב המתח שבין דרישת הכתב ובין שיקול הדעת של בית המשפט, יש למצוא בעקרון תום הלב; ובלבד שיישום עקרון זה לא יפרוץ מעבר למותחם, ויוגבל למקרים שבהם היתה הסתמכות משמעותית על החוזה, "שהתעלמות ממנה תוביל לתוצאה קשה ובלתי צודקת הנוגדת כללים בסיסיים של הגינות".

       

21. מן הכלל אל הפרט

     

    אם כן, על בית משפט להידרש לשלוש השאלות לעיל. תחילה, יש לבחון האם התובע שילם כטענתו 60% משווי הבית. ככל שהתשובה לשאלה זו חיובית, אבחן מדוע לא נרשמו הזכויות הללו על שמו. לבסוף אבחן, האם ככל שתתקבלנה טענות התובע, המדובר במקרה קיצוני של הסתמכות שעלול להוביל לתוצאה קשה ובלתי צודקת הנוגדת כללים בסיסיים של הגינות.

     

     

     

     

     

22. מי מימן רכישת הבית

     

    • אין מחלוקת בין הצדדים כי הצדדים התכוונו לעבור להתגורר בבית יחדיו. התובע טען כי המדובר הסכמה של כל הצדדים. הנתבע טען כי התנגד לכך, אך שוכנע לאחר לחץ כבד של אשתו הנתבעת. בסופו של יום, אין מחלוקת כאמור, כי הצדדים עברו להתגורר בבית יחדיו והתגוררו בו מספר שנים יחד עם בתו האשל"א של התובע, כאשר טרם כניסת הצדדים לבית, נעשו בו התאמות משמעותיות ביותר לצורך התאמתו למגוריה.

       

    • עיון בהסכם המכר שנערך לטובת רכישת הבית מיום 19/02/2015 מלמד כי הנתבעים רכשו את הבית מידי המוכרים בעלות של 3,300,000 ₪.

       

    • על פי הסכם המכר שנערך בין המוכרים לבין הנתבעים מלמד כי תנאי המכר היו כדלקמן:

       

      1. 330,000 ₪ באמצעות שיק של 45,000 ₪ במועד החתימה וסך של 285,000 ₪ באמצעות העברה בנקאית עד ליום 25/02/2015.

      2. 500,000 ₪ עד ליום 16/04/2015.

      3. 500,000 ₪ עד ליום 16/06/2015.

      4. 1,640,000 ₪ עד ליום 30/10/2015.

      5. 330,000 ₪ עד ליום 30/12/2015.

          

    • בפועל, ביום 08/07/2014, מכר הנתבע בית בבעלותו בסך של 650,000 ₪. בעניין זה יצוין כי טענת הנתבע לפיה נמכרה הדירה בסך של 900,000 ₪ שכן קיבל סך נוסף של 250,000 ₪ במזומן לא נתמכה בכל ראייה ולפיכך, לא מצאתי מקום לקבלה. עוד אציין כי בניגוד לנטען, לא ברור לבית המשפט מה נעשה עם הסכומים שהתקבלו כתוצאה ממכר דירתו של הנתבע בהיעדר כל אסמכתא לפיה הועברו הכספים לחשבון המשותף של הנתבעים ושעה שעולה מכלל ההלוואות שנטלו כי רכישת הבית מומנה מהלוואות שנטלו הנתבעים לרבות קבלת כספי התובע ואדרש לכך להלן.

       

    • ביום 19/02/2015 הועבר מחשבון הנתבעים למוכרים סך של 45,000 ₪ וביום 25/02/2015 הועבר למוכרים סך של 285,000 ₪ מכספי הלוואה שניטלו מבנק טפחות בתיק שמספרו 428207770 ולפיכך, אין לקבל הטענה לפיה כספי מכירת הדירה שבבעלותו שמשו למימון התשלום הראשון של רכישת הבית.

       

    • ביום 23/02/2015 נטלו הנתבעים משכנתא נוספת בסך 170,000 ₪ בתיק 428216468 וביום 18/06/202015 נטלו עוד משכנתא בסך של 500,000 ₪ בתיק מספר 42866956, שניטלה בשלושה חלקים של 160,000 ₪; 170,000 ₪ ו- 170,000 ₪.

       

    • ביום 15/06/2015 ובניגוד לנטען על ידי הנתבע, נמכרה דירה בבעלות משותפת של הנתבעים בסך של 1,090,000 ₪.

       

    • הנתבע צרף אסמכתא לפיה שולם סך של 430,000 ₪ למוכרים ביום 30/09/2015 באמצעות שיק; סך נוסף של 50,000 ש"ח באמצעות שיק במועד שלא צוין בשיק; סך נוסף בסך של 50,000 ₪ באמצעות העברה בנקאית; 1,090,000 ₪ באמצעות מכירת דירת בני הזוג ביום 30/12/2015 באמצעות שיק מחשבון הנתבעים; שיק נוסף על סך 95,000 ₪ מחשבון הנתבעים ביום 14/01/2016; 235,000 ₪ באמצעות שיק מיום 15/01/2016 מחשבון הנתבעים.

       

    • ביום 29/11/2016 נטלו הנתבעים משכנתא נוספת בסך של 505,000 ₪ בתיק 430540390.

       

    • ביום 16/12/2015 הועבר לחשבון הנתבע סך של 1,500,000 ₪ על ידי התובע.

       

    • מכל המקובץ עולה כי המכר שולם באמצעות משכנתאות שנטלו הנתבעים בסך כולל של 1,460,000 ₪ אשר משולמות מחשבונם המשותף. סך נוסף של 1,090,000 ₪ הועבר באמצעות כספי תמורת מכירת דירתם המשותפת של בני הזוג ועוד סך של 1,500,000 ₪ באמצעות כספי הלוואה שנטל התובע והוחזרה על ידו עם מכר דירתו, סך הכל תמורת מכירת הדירה והשיפוץ עלו בסך כולל של כ- 4,050,000 ₪.

       

    • איני מקבלת את טענת הנתבע לפיה רכישת הדירה מומנה באמצעות כספי תמורת מכירת דירות ירושת הוריו או באמצעות כספים שקיבל לאחר שפרש ממקום עבודתו. ראשית וכפי שציינתי לעיל, דירת הנתבעים היתה בבעלות שני בני הזוג כעולה ממסמכי לשכת רישום המקרקעין שצורפו לתיק וכעולה מהסכם המכר לפיו נמכרה הדירה על ידי שני בני הזוג ובהיעדר ראיות אחרות, אין לקבל הטענה לפיה המדובר בדירת ירושה שהיתה בבעלות בני הזוג. אשר לדירה השנייה שנמכרה על ידי הנתבע ביום 08/07/2014,בסך של 650,000 ₪, לא צורף תדפיס חשבון של הנתבע. כך גם לא צורפה כל אסמכתא לפיה הכספים תמורת הדירה הועברו לחשבונם המשותף של הנתבעים ולא צורף כל תדפיס מחשבון הבנק של הנתבע ומנגד, צורפו אסמכתאות לפיהן הדירה מומנה מכספים משותפים של בני הזוג (כספי מכר דירתם בסך של 1,090,000 ₪); מהלוואות שנטלו ומכספי התובע בסך של 1,500,000 ₪.

       

    • הנתבע טען בכתב הגנתו כי הוציא הוצאות נוספות בסך של 630,821 ₪ עבור השיפוץ בתקופה שבין 17/01/2016 ועד 29/05/2016 לרבות זכויות ממקום עבודתו הקודם בחברת החשמל, אלא שלא צרף כל אסמכתא לתשלום בפועל או לפידיון זכויותיו, למעט רישום בכתב יד שככל הנראה נערך על ידו (ראו נספח יב לכתב ההגנה). גם אם אקבל את גרסת הנתבע לפיה הכספים הללו שולמו בפועל, הרי בסמוך לכך, נטלו הנתבעים את המשכנתא בסך של 505,000 ₪. בנסיבות אלו ובשים לב לסכום לעיל העולה על שווי התמורה הישירה עבור רכישת הבית בסך של 3,300,000 ובהיעדר ראייה אחרת, אין לי אלא לקבוע כי סך התקבולים לעיל כולל גם את כלל ההוצאות הנילוות עבור רכש הבית לרבות שיפוצו.

       

       

    • עוד יצוין כי אף התובע טען כי שילם בגין רכישת הבית סך כולל של 1,950,000 ₪. טענה זו אף היא אינה מתיישבת עם טענותיו לפיהן שילם 1,500,000 ₪ באמצעות העברה לנתבע; עוד סך של 500,000 ₪ באמצעות המשכנתא אותה נטלו הנתבעים וסך נוסף של 505,000 ₪ באמצעות משכנתא אותה נטלו הנתבעים. ביחס למשכנתאות, הרי שאלו משולמות מחשבון הבנק של הנתבעים. אומנם טען התובע כי לא יכול היה ליטול המשכנתא מפאת גילו ואלו ניטלו על ידי הנתבעים ושולמו על ידו, אלא שלא עלה בידיו להציג בפניי ולו ראייה אחת ממנה עולה כי הוא ששילם המשכנתא מידי חודש בחודשו. נספחים ז 1-2 אותם צרף לכתב תביעתו מלמדים כי המשכנתא שולמה מחשבון הנתבעים ולא מחשבונו. זאת ועוד, לו היה מקום לקבל טענותיו של התובע לפיהן שילם המשכנתאות אזי לא ברור מדוע דרש לקבוע את חלקו בהתאם לסך של 1,950,000 ₪ ולא 2,505,000 ₪, שווי המשכנתאות שטען כי שילם בצירוף הסכום שהעביר ישירות לחשבון הנתבע.

       

    • התובע צרף תצלומי שיקים שטען כי שולמו עבור הרכישה: כך צרף העברה תשלום לאחותו בסך של 80,000 ₪ מיום 01/08/2016. אומנם האחות הצהירה והעידה כי נתנה לאחיה את הסכום לעיל כהלוואה, אלא שלא הוכח כי סכום זה הועבר לטובת תשלום מכר בדירה. כך גם לא הוכח כי סך של 63,500 ₪ ששולם בשיק לטובת חתנה של הנתבעת, שימש להחזר הלוואה שניתנה על ידו לטובת רכישת ושיפוץ הבית.

       

    • התובע העביר סך של 100,000 ₪ לנתבעת ביום ביום 09/08/2016 וסך נוסף של 100,000 ₪ לטובת הנתבע ביום 07/07/2016. המדובר בכספים שהועברו לנתבעים לאחר המכר ולפיכך, לא מצאתי מקום לקבוע כי מדובר דווקא בכספי השיפוץ שניתנו בתמורה להלוואות שנטלו הנתבעים בהיעדר אסמכתא להלוואות הללו.

       

    • הנתבע טען כי ההוצאות הנילוות למכר עומדות על סך של 231,000 ₪ הכוללות 90,000 ₪, עבור מימון ההלוואה אותה נטל התובע; סך של 33,000 ₪ עבור דמי תיווך; סך של 9,000 ₪ עבור שכר עו"ד; סך של 90,000 ₪ עבור מס רכישה וסך של 9,000 ש"ח עבור תשלום לטאבו. בפועל, הציג הנתבע בפניי אסמכתאות חלקיות מהן עולה כי ההוצאות הנילוות למכר הכוללות דמי תיווך בסך של 33,000 ₪; 74,000 ₪ עבור מס רכישה; 2,340 ₪ עבור שמאי וסך נוסף של 920 ₪ עבור השמאי. המדובר בסכומים ששולמו על ידי הנתבעים וסך הכל מגיעים לסך של כ- 110,000 ₪. לא מצאתי מקום לקבל הטענה לפיה נשאו הנתבע ואשתו בסך של 90,000 ₪ עבור מימון ההלוואה בהיעדר כל אסמכתא לתשלום ולנוכח הסכם ההלוואה עליו חתם התובע ומכתבו של עו"ד שומר ממנו עולה כי עסקינן בחוב של התובע.

       

    • אם כן, במצב דברים זה, אני קובעת כי הוצאות רכישת הבית כללו הסכומים הבאים: סך 3,300,000 ₪- תמורת המכר; סך של 110,000 ₪ עבור הוצאות נילוות וסך נוסף של כ- 630,000 ₪ תמורת השיפוץ- סך הכל, 4,040,000 ₪. סכום זה עולה בקנה אחר עם גובה המימון שניטל כפי שקבעתי לעיל בסך של 4,050,000 ₪ בסעיף יא.

       

    • אומנם הודה התובע כי הנתבע הביא מכספי ירושה אותם קיבל סך של 210,000 ₪, אלא שלאור ההלוואות וכלל המימון אותו נטלו הצדדים לטובת הרכישה, לא מצאתי מקום לכלול הסכומים הללו בתמורת המכר. כך גם לא נסתרה טענתה של הנתבעת לפיה העביר התובע כספים לאחיו וסילק חובות אישיים שלו ובהיעדר אסמכתא ישירה לפיה הכספים שימשו לטובת רכישת הבית, איני מקבלת הטענה. יוער כי מנגד, הוכח די הצורך כי התובע העביר לנתבעים עוד 200,000 ₪. אומנם לא התרשמתי כי מדובר בכספים שהועברו לטובת רכישת הבית, אולם בשעה שהועברו על ידו לנתבעים שיקים בסכום זה, לא מצאתי מקום לזקוף לזכות הנתבע דווקא כחלק מתמורת שווי הבית סך של 210,000 ₪ שקיבל מהוריו.

       

    • אשר על כן, אני מעמידה שווי הבית כולל השיפוץ והוצאות הנילוות על סך של 4,050,000 ₪ כאשר סך של 1,500,000 ₪ מומן על ידי התובע והיתרה על ידי הנתבעים, דהיינו סך של 37% מתמורת רכישת הבית מומנה על ידי התובע והיתרה בסך של 63% מומנה על ידי הנתבעים.

       

23. מדוע לא נרשמו הזכויות על שם הטוען למימון רכישת הזכויות

     

    התובע טען כי הזכויות בנכס לא נרשמו על שמו מאחר ובשל גילו המבוגר לא ניתן היה לקחת משכנתא על שמו ולכן החליטו כל הצדדים, התובע והנתבעים כי הסכם המכר והזכויות יירשמו רק על שם הנתבעים. מנגד, טען הנתבע כי טענה זו אינה מתיישבת עם העובדה שנרשמה משכנתא על דירת התובע כאשר נטל את ההלוואה של 1,500,000 ₪ אותם העביר לנתבע ובטרם מכר את דירתו שלו.

    איני מקבלת את הטענה. התובע, כבן לערך (כ- 72 בעת רכישת הבית) העיד כי:

    "ש. לקחת הלוואה מגוף פרטי הטירה הכחולה?

    ת. כן, כי הבנק לא הסכים לתת לי משכנתא לכן לקחתי הלוואה חוץ בנקאית ושילמתי על זה ריבית

    ש. וכדי לקחת את ההלוואה מושכנה הדירה שלך באשדוד, זאת אומרת שכן היתה לך משכנתא? 

    ת. על הדירה הקודמת שמכרתי לא היתה לי משכנתא."

     

    (עמוד 13 לפרוטוקול, שורות 22-27).

     

    אכן, הוכח די הצורך כי התובע נטל הלוואה לטובת רכישת חלקו בבית ובתמורה לכך נטל הלוואה של 1,500,000 ₪ ונרשם על הדירה משכון, אלא שאין בכך בכדי לקבוע כי יכול היה ליטול משכנתא מהבנק. התובע פנה לחברה חוץ בנקאית לצורך קבלת ההלוואה לאחר שהבנק סרב ליתן לו משכנתא על דירתו מפאת גילו, שכן אחרת, מדוע פנה לחברה חוץ בנקאית ונטל הלוואה בריבית גבוהה העולה על הריבית הבנקאית. עיון בהסכם ההלוואה עליו חתום מול הטירה הכחולה מלמד כי עבור הלוואה בסך של 1,500,000 ₪ לשלושה חודשים נאלץ לשלם ריבית בסך של 45,000 ₪, כאשר בפועל שילם אף יותר. המדובר בריבית שנתית בסך של 12% העולה על זו שנדרשו הנתבעים לשלם ואין כל היגיון כלכלי בפעולה שכזו, לולא סורב על ידי הבנק. משכך, אני דוחה את טענת הנתבע לפיה יכול היה הנתבע ליטול משכנתא על חלקו בדירה וזאת נוכח גילו (כבן 72 לערך בעת רכישת הבית) והעובדה שנטל הלוואה, טרם מכירת דירתו וזאת לצורך רכישת חלקו בדירה. לפיכך, ושעה שנדרשה נטילת משכנתא נוספת לצורך רכישת הבית ושיפוצו, ברי כי התובע לא יכול היה להירשם כבעלי הבית.

     

24. זאת ועוד, במסגרת קיום דיון ההוכחות התברר כי התובע ובתו פנו בזמן אמת בהליך לבית המשפט במסגרת בקשה שהוגשה ביום 12/10/2015 בתיק א"פ 19049-10-15. בהליך זה עתרו כי בית משפט יאפשר את מכירת דירתו של התובע, אשר 1/16 ממנו היה בבעלות האשל"א ובעניין רישום זכויות האשל"א כחלק מבעלי הבית נרשם כי:

     

    "במצב דברים זה לא תהיה החסויה בעלים של הבית הנרכש (דבר היקל על מישכון הנכס לבנק ממשכן במידה והתובעים (התובע והנתבעת- הערה שלי, ע.ג) ימשכנו את הבית הנרכש לצורכי השלמת התמורה אם יידרשו לכך)"

     

    ראו, סעיף 5 לבקשה.

     

    הנה כי כן, ניתן לראות כי בזמן אמת, בעת רכישת הבית כבר בשנת 2015, בקשו התובע והנתבעת, שלא לרשום זכויות על שם האשל"א, נוכח החשש שהדבר יערים קשיים על קבלת משכנתא מהבנק ונראה כי זו גם הסיבה שהבית לא נרשם על שם התובע, לאור החשש שלא יוכל לקבל משכנתא מהבנק, נוכח סירוב הבנק ליתן לו משכנתא שתגשר על הקושי לשלם עבור חלקו בבית עד למכירת דירתו ונוכח הדחיפות בהשלמת עסקת הרכישה, שכן יש לזכור שהבית נרכש בטרם נמכרו דירות הצדדים.

     

    כך גם בבקשה שהוגשה ביום 12/10/2015 טענו התובע והנתבעת, שכזכור הינה אפוטרופא נוספת לאחותה האשל"א בסעיף 3 כי:

     

    "בכובד ראש ולאחר התייעצות משפחתית החליטו תובע 1 (התובע בתיק דנן- הערה שלי ע.ג) ותובעת 2 (הנתבעת בתיק דנן- הערה שלי ע.ג) "לאחד כתובות" ולעבור למגורים משותפים כך שניתן יהיה לטפל בחסויה בעזרת שאר בני הבית. לצורך כך החליטו התובעים למכור את שני הבתים אשר בבעלותם ולרכוש בית רחב ומרווח אשר יכיל בתוכו את כל בני הבית ויאפשר מגורים ראויים ומשופרים לחסויה..."

     

    במסגרת הסעדים בהליך האפוטרופסות, התבקש בית משפט בסעיף 8 לבקשה לאשר את מכירת דירת התובע אשר 1/16 ממנה שייכת לאשל"א. כן התבקש בית משפט "לאשר רכישת הבית החדש ברח'... באשדוד" (ראו סעיף 8 ג לבקשה) ואף צורף צו לבקשה במסגרתו התבקש בית משפט לאשר רת רכישת הבית נשוא ההליך דנן.

     

25. אכן, בסופו של יום, לא נדרש בית משפט במסגרת ההליך בתיק האפוטרופסות לאשר את רכישת הבית ונמצא פתרון אחר להבטחת חלקה של האשל"א בדירת התובע שנמכרה לטובת רכישת הבית, אולם די בבקשה שהוגשה לבית המשפט בזמן אמת, זמן רב לפני פרוץ הסכסוך בין הנתבעים, בכדי להעיד על כוונתו האמיתית של התובע לרכוש חלק בבית לטובת אבטחת עתידה ורווחתה של בתו האשל"א.

     

26. בסיכומיו טען הנתבע כי הוא לא היה מודע להליך זה ומדובר בהליך שבוצע מאחורי גבו. אומר כבר עתה ששעה שלא הוכח אחרת, לא ניתן לסתור טענתו זו, לפיה לא ידע על קיומו של ההליך. עם זאת, די בבקשה שהוגשה בתיק האפוטרופסות לאפשר מכירת דירתו הקודמת של התובע ורכישת הבית, בכדי להוכיח את כוונת התובע בזמן אמת ואת העובדה הפשוטה, לפיה מעולם לא התכוון ליתן מתנה לנתבעים בסך של 1,500,000 ₪, אלא ביקש לדאוג לבתו האשל"א שאינה יכולה לדאוג לעצמה באמצעות רכישת בית במשותף יחד עם בתו האפוטרופא הנוספת של הבת האשל"א ועם חתנו, הנתבע. על כך בעיקר ניתן ללמוד מבקשתו בתיק האפוטרופסות שהוגשה כארבע שנים לפני שהחל ההליך שבפניי בעת רכישת הבית.

    אכן, התובע לא דאג לרשום את זכויותיו בבית, אולם ברי כי כוונתו היתה להבטיח את זכויותיו בבית ואת זכויותיה של בתו חסרת הישע, שעה שלא היה מסוגל לטפל בה בכוחות עצמו ונזקק לעזרה.

     

    אומנם הנתבע טען כי העברת ה- 1,500,000 ₪ נועדה לשמש כמתנה עבור רכישת ביתם של הנתבעים, אלא שהנסיבות מראות שלא כך הם פני הדברים. כאמור לעיל, הבקשה שהוגשה לבית המשפט, בזמן אמת של רכישת הבית, העידה על כוונתו האמיתית של התובע, וזאת אף אם הנתבע לא היה שותף להליך שהתנהל בבית המשפט. בהתאם לכוונתו זו ביקש התובע לרכוש במשותף בית עם בתו האפוטרופא, וזאת על מנת להבטיח את זכויותיה של בתו חסרת הישע ולקבל סיוע מהבת האפוטרופא, היא הנתבעת ובני ביתה, לטובת הטיפול בבת האשל"א.

     

    בהתאם לפסיקה "כאשר מדובר ביחסי משפחה- קיימת חזקה, שאף ניתנת לסתירה, כי העברה ללא תמורה נשענת מתוך כוונה לתת מתנה...יחד עם זאת, יש להדגיש כי חזקה זו מצומצמת לקשרים בהם טבעי להניח שמדובר במתנה, למשל, כאשר מדובר ביחסים בהם המעביר מחויב לדאוג לרווחתו הלכלית של הנעבר (כמו ביחסים בין הורים וילדים...) והיא

    אינה חלה כאשר הקשר בין הצדדים, אף אם מדובר בקשרי משפחה, אינו יוצר הנחה כי המעביר התכוון להעביר לנעבר מתנה..."

    (ראו ע"א 3829/91 וואלס נ' גת, פ"ד מ" (802,811) דברי כב' הנשיא שמגר.

     

    מכאן, שאף אם לכאורה קיימת חזקה לפיה היה בכוונת התובע להעביר לבתו ובעלה את הסך של 1,500,000 ₪, הרי שחזקה זו נסתרה, נוכח כוונתו בזמן אמת, שעה שהצהיר התובע דאז, בהליך האפוטרופסות בפני בית המשפט כי בדעתו לרכוש את הבית במועד רכישתו, שנים לפני הקרע בין הנתבעים. ניתן ללמוד על כך אף מפעולותיו במהלך כל השנים עת דאג לבתו האשל"א, חסרת הישע וטיפל בה בביתו. אשר על כן, ניתן להסיק כי כוונתו במהלך כל חייו היתה לדאוג לה בלבד ולהבטיח את חייה בבית ולא במוסד ומשכך, ביקש לדאוג לרווחתה שלה באמצעות רכישת בית יחד עם הנתבעת והנתבע וטיפול משותף בה שעה שתשו כוחותיו לטפל בה בעצמו ולבדו. בנסיבות אלו, אין זה סביר בעיני כי התובע יבחר להעניק מתנה לבתו האפוטרופא ולבעלה שעה שכל רצונו הוא לדאוג כפי שעשה כל חייו, לבתו האשל"א.

     

    במצב דברים זה, אני דוחה טענת הנתבע לפיה הסך של 1,500,000 ₪, ניתן לו ולנתבעת כמתנה. מדובר בכספים שניתנו לנתבעים על מנת להבטיח את חלקו של התובע בבית אליו עברו הצדדים.

     

    עם זאת, יוער כי לא מצאתי מקום ליתן כל משקל לצוואה שערך התובע ביום 07/11/2018, כשלושה חודשים טרם הגשת התביעה וככל הנראה בסמוך למועד הקרע בין הנתבעים, צוואה הבאה להבטיח את זכויותיה של האשל"א ונראה כי נעשתה אך כדי לבסס טענות התובע במסגרת ההליך המשפטי, הגם שאין צורך בכך.

     

27. דרישת הכתב בעת ביצוע העסקה

     

    הנתבע טוען כי יש לדחות את התביעה מאחר והתחייבות לעשות עסקה במקרקעין טעונה מסמך בכתב כאמור בהוראות סעיף 8 לחוק המקרקעין.

     

    מנגד, טען התובע בסעיף 13 לכתב תביעתו כי לא החתים הנתבעים על הסכם בכתב שעה שידע כי הם מחזיקים עבורו את הבית בנאמנות.

     

    בבע"מ 2101/13 פלוני נ' פלוני נקבע כי:

    "על מנת לבסס חזקה בדבר קיומם של יחסי נאמנות (ובהתאמה להעביר את נטל ההוכחה ליריבו) נדרש בעל הדין שהנכס לא רשום על שמו, למצער, להקדים ולהוכיח שהוא מימן את רכישתו...)

     

    הוראות סעיף 2 לחוק הנאמנות התשל"ט- 1979 קובעות כי:

     

    "נאמנות נוצרת על פי חוק, על פי חוזה עם נאמן או על פי כתב הקדש".

     

    מכאן שדרישת הכתב אינה הכרח לצורך יצירת הסכם נאמנות ואין חובה לרשום אותה בלשכת רישום המקרקעין או בכל פנקס אחר ואין חובה להקפיד על בדרישות הפורמליות הללו וזאת לאור האמון הרב שיוצר הנאמנות חש כלפי הנאמן (ראו ספרו של שלמה כרם, חוק הנאמנות, התשל"ט- 1979 מהדורה רביעית, עמוד 307).

     

    משכך, איני מוצאת ממש בטענת הנתבע לפיה יש לדחות התביעה בהיעדרו של הסכם ואין בעובדה שלא הוצג הסכם בכדי לשלול קיומה של נאמנות.

     

    בנסיבות הקיימות ושעה שהוכח כי כוונת התובע בעת רכישת הבית היתה לרכוש במשותף עם ביתו את הבית וכי שילם חלק ארי לטובת רכישתו, אני קובעת כי הורם הנטל לקבוע שחלקו של התובע בבית הוחזק בנאמנות על ידי הנתבעים.

     

    כך גם לא מצאתי מקום לזקוף לחובת התובע העובדה שלא נערך הסכם בינו לבין הנתבעים לרכישה משותפת של הבית או לא נרשמה הערת אזהרה על זכויותיו שעה שסמך עליהם בעיניים עצומות ולא מצאתי ממש ביתר טענות הנתבע.

     

28. זאת ועוד, הגם שהפסיקה לא הפחיתה מחשיבות הרישום הפורמלי, הרי שבמהלך השנים רוככה דרישת הכתב בעסקאות במקרקעין.

     

    כפי שציינתי לעיל בע"א 986/93 יעקב קלמר נ' מאיר גיא, פ"ד נ"ו (1) 185 ציין כבוד השופט גולדברג כי המקור הנורמטיבי ליישוב המתח בין דרישת הכתב לבין שיקול דעת בית משפט, יש למצוא בעקרון תום הלב ובלבד שיישום העיקרון יוגבל למקרים בהם היתה הסתמכות משמעותית על החוזה והתעלמות ממנה תביא לתוצאה קשה ובלתי צודקת הנוגדת כללים בסיסיים של הגינות. ראו גם מאמרה של פרופ' נילי כהן (צורת חוזה- הפרקליט, לח חוברת ב 1, עמוד 440) שם ציינה כי יש לקחת בחשבון שני רכיבים, מידת האשמה של המתנער מביצוע העסקה ומידת ההסתמכות של הצד השני על ביצועה. משקלם המצטבר של שני רכיבים אלו, יוכל להכריע את מידת אם במקרה נתון ניתן לוותר על דרישת הכתב, כאשר אם משקלם של האחד הוא גדול עד מאד, ניתן להפחית ממשקלו של האחר. כן ראו ע"א 9287/07 דנוך נ' נגר (פורסם ביום 01/03/2011) וע"א 6766/11 חג'אזי נ' חגאזי (מיום 23/06/23) שם נקבע כי במצבים מיוחדים ויצאי דופן יש להיזקק לעקרון תום הלב כדי להתגבר על עקרון הכתב ואף נקבע כי התגברות על דרישת הכתב תעשה באותם מקרים יחידים בהם "זעקת ההגינות" מצדיקה זאת ותוך כדי זהירות יתרה מחשש "לריקון כוונת המחוקק". כן ראו עמ"ש 33854-09-14)

     

    בעניין הנדון, המדובר בהסתמכות עצומה שאין להפריז בה ונראה כי די בה בכדי להצדיק במקרה חריג זה, להגמיש את דרישת הכתב ולהסתפק בראיות הנוספות. כך ניתן להסתמך על הפנייה לבית המשפט בבקשה מתאימה לרכישת הבית כפי שנטען בבקשה שהוגשה על ידי התובע בתיק האפוטרופסות בשנת 2015 ואשר יש בה בכדי להעיד על כוונתו. זאת ועוד, התובע נטל הלוואה כדי לממן רכישת הבית ואף שילם עליה ריבית של עשרות אלפי שקלים. התובע מכר את ביתו לצורך רכישת הבית, עבר לגור עם הנתבעים וככל הנראה עוד השקיע מאות אלפי שקלים בשיפוצו וזאת לטובת התאמת הבית עבור בתו הסיעודית, שמונה לה כאפוטרופוס, על מנת שיוכל להמשיך לטפל בה בביתו יחד עם אחותה האפוטרופא הנוספת.

     

    אין ספק כי התובע שינה את כל חייו לטובת מהלך זה ונראה כי התנערות מהסכמה זו, יש בה בכדי להצדיק הרהורים אודות תום לבו של הנתבע שידע שכל המהלך שנעשה על ידי התובע, נעשה במטרה להבטיח את רווחתה של בתו חסרת הישע. נראה כי זה המקרה שבו הסתמכותו של התובע יש בה בכדי להוות "זעקת ההגינות" המצדיקה קבלת התביעה אף ללא הסכם בכתב.

     

    הנתבע עצמו ידע שהתובע מכר את דירתו לטובת רכישת הבית ומתוך ראיית בתו הנכה בלבד, שכן אף הוא הודה בכתב הגנתו שהבית נרכש לטובת גידולה של הבת האשל"א במשותף עם התובע. בעניין זה ציין הנתבע בסעיף 19 לכתב הגנתו כי התנגד לאורך כל הדרך לרכישת בית גדול כל כך, אולם נכנע בעקבות הלחץ של אשתו ובני משפחתה וכי הסכים לכך לבסוף .

     

    אומנם, הנתבע טען במקביל כי מעולם לא הסכים כי הבעלות על הבית תתחלק על פי השקעת הצדדים, אלא שאיני מקבלת את הטענה. כפי שציינתי לעיל, הסכום שהועבר על ידי התובע לנתבעים אינו מתנה ואינו הלוואה, אלא חלק מכספי רכישת הבית ובהתאם לכך, נקבע חלקו בבית.

     

    איני מוצאת כל היגיון בטענות הנתבע לפיהן התובע בחר להעניק לו ולאשתו את רוב רכושו וזאת כאשר הוכח די הצורך כי המדובר בתובע שעשה כל חייה של בתו הנכה והסיעודית ילידת 1972, את כל שביכולתו על מנת לאפשר לה להתגורר בביתו. למעלה מחמישים שנה התובע מטפל בה, אם ביחד עם אשתו המנוחה ואם ביחס עם הבת הנתבעת ואין זה סביר בעיני כי יבחר לדאוג לבת הבגירה ובעלה ולהעניק דווקא לה מתנה ולא לדאוג לבתו חסרת הישע לה דאג כל חייה ולמעלה חמישים שנה וכאשר בכוונתו לדאוג לה עד יום מותו.

     

     

29. סוף דבר

     

    מכל המקובץ עולה כי דין התביעה להתקבל בחלקה.

     

    משכך, אני קובעת כי חלקו של התובע בבית הינו בהתאם לחלקו תמורת רכישת הבית.

     

    משכך, אני מקבלת את תביעת התובע בחלקה וקובעת כי חלקו של התובע בבית ברחוב ... בעיר... הוא 37%.

     

    יתר הזכויות בבית בסך של 63% שייכות לנתבעים בחלקים שווים ובסך של 31.5% מהזכויות בבית.

     

     

    נוכח התוצאה אליה הגעתי ושעה שהנתבעת הסכימה למתן פסק דין כמבוקש בכתב התביעה, מצאתי לנכון לחייב הנתבע בלבד בהוצאות התובע בגין ההליך.

     

     

     

     

    הנתבע יישא בכלל הוצאות התובע בסך של 30,000 ₪ אשר ישולמו בתוך 30 יום, שאם לא כן, יישאו הפרשי ריבית והצמדה כחוק.

     

    המזכירות תמציא העתק פסק הדין לבאי כח הצדדים ותסגור את התיק שבכותרת.

     

    פסק הדין מותר לפרסום בשינויי עריכה ונוסח בלבד וללא פרטים מזהים.

     

     

     

    ניתן היום, ח' ניסן תשפ"ג, 30 מרץ 2023, בהעדר הצדדים.