פלונית נ' ישרוטל ניהול מלונות (1981) בע"מ ואח'

הרקע העובדתי ותמצית טענות הצדדים

1. התביעה שלפניי עניינה טענות התובעת, ילידת 1954, לנזקי גוף שנגרמו לה ביום 28.6.2017. התובעת שהתה במתחם הבריכה במלון כרמים בירושלים, שעה שקמה ממיטת השיזוף לעבר היציאה נתקלה לטענתה במדרגה בודדת שהיתה בסמוך למיטה. התובעת ניסתה לבלום את נפילתה בשימוש במסעד היד הסמוך ונפגעה בכתפה.

2. הנתבעת 1, רשת מלונות ישרוטל, הינה הבעלים של מלון כרמים בירושלים (להלן: המלון).

3. הנתבעת 2, הראל חברה לביטוח בע"מ, הינה מבטחת המלון.

4. הצדדים נחלקו בשאלת האחריות ובשאלת גובה הנזק.

5. התאונה לא הוכרה כתאונת עבודה (נספח 58 למוצגי התובעת).

6. בכתב התביעה מייחסת התובעת למלון התרשלות, בין היתר, בכך שהציבה בשטחה הגבהה המהווה מדרגה בודדת; לא דאגה לתקינות הרצפה באזור המדרגה שתהיה מחומר המונע החלקה ו/או לא התקינה אמצעים למניעת החלקה; לא דאגה להתקין שילוט אזהרה בדבר סכנת קיומה של הגבהה המחייבת זהירות יתר מצד המבקרים; תכננה והתקינה הגבהה שאינה עומדת בתקנות הבטיחות; לא מילאה כיאות את תפקידה כאחראית לתחזוקת מקום האירוע; לא הזהירה את התובעת מפני סיכונים רלבנטיים; לא עשתה דבר למניעת התאונה; נהגה בחוסר זהירות.

7. לתמיכה בטענותיה, התובעת הגישה חוות דעת בתחום הבטיחות ערוכה על ידי הגב' אילנה גוטנברג, לפיה המדרגה מהווה מכשול בטיחותי, כאשר נטייתם של בני האדם איננה להביט למטה ולחפש מפגעים בולטים בסנטימטרים ספורים מכלל הרצפה. עוד ציינה כי כאשר קיימת הגבהה המהווה מכשול, שאיננה מסומנת ומבלי שננקטו אמצעים למניעת היתקלות ומעידה, חלה חובה יתרה להתקין בשולי משטח ההגבהה מעקה תקני אשר לו תפקיד קריטי במניעת נפילות ונזקים גופניים. הגב' גוטנברג סיכמה וציינה כי ההגבהה מהווה אלמנט שאין לו תפקיד פונקציונלי, והמצאות ההגבהה כשלעצמה מהווה מפגע פוטנציאלי אשר במקרה הנדון התממש.

8. בנוסף צירפה התובעת חוות דעת רפואית מטעמה בתחום האורתופדי, ערוכה על ידי ד"ר ישראל וייס, לפיה לתובעת נכות בשיעור 20% בגין הגבלת תנועות בפרק כתף שמאל, לפי סעיף 41(4)(ב-ג) לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז – 1965 (להלן – תקנות המל"ל).

9. בכתב ההגנה מטעם הנתבעות נטען, בין היתר, כי דין התביעה להימחק מחמת היעדר עילה ו/או היעדר יריבות, וככל שהתובעת נפגעה הרי שהיא נפגעה עקב חוסר תשומת לב ובשל רשלנותה. עוד נטען, כי המלון על כל מתקניו הינו תקני, בטיחותי וראוי לשימוש הבאים בשטחו.

10. הנתבעות צירפו חוות דעת נגדית בתחום הבטיחות ערוכה על ידי אינג' סעדי סלים, לפיה אין מדובר במדרגה ו/או הפרש גובה בין מפלסי רצפה אלא בקורת תיחום לערוגת נוי בעלת נוכחות מובהקת במרחב לרבות ניגוד חזותי ותיחום מכל צידיה. עוד ציין כי סביבת התאונה נבדקה על ידי מורשה נגישות מוסמך ונמצאה תואמת לחוק ולתקנות הרלוונטיות.

11. בנוסף הנתבעות הגישו חוות דעת נגדית מטעמן בתחום האורתופדיה, ערוכה על ידי ד"ר גד ביאליק, בה נטען כי לתובעת נכות בשיעור 10% לפי תקנה 35(1)ב לתקנות המל"ל בגין הגבלה קלה בתנועות זרוע שמאל.

12. לנוכח הפער בשיעור הנכות בין מומחי הצדדים מונה פרופ' ברק חביב כמומחה רפואי מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה (להלן: המומחה), וחוות דעתו הוגשה ביום 10.4.2020 (להלן: חוות הדעת).

    המומחה מציין בחוות הדעת כי התובעת אובחנה עם שבר בכתף שמאל. הממצאים העיקריים בבדיקה גופנית של התובעת הם כאב והגבלת תנועה בכתף שמאל. מכאן, המומחה העריך את דרגת נכותה של התובעת בשיעור 13% לפי תקנה 35(1)(ב-ג) בגין מצב לאחר חבלה בכתף שמאל ואבחנת שברים קטנים שהתאחו, אך נותרה עם השפעה קלה עד בינונית על כושר הפעולה והתנועות.

    בנוסף קבע המומחה נכות זמנית בשיעור 100% לתקופה של חודש, נכות בשיעור 50% לתקופה של חודשיים נוספים ונכות בשיעור 20% לתקופה של חודשיים לאחר מכן.

13. בדיון ההוכחות שהתקיים ביום 17.11.22 נחקרו התובעת, מומחי הצדדים בתחום הבטיחות, חוקר מטעם הנתבעות וקב"ט במלון במועד התאונה.

14. התובעת טענה בסיכומיה, כי התאונה התרחשה כאשר נכנסה למתחם הבריכות דרך הכניסה שסמוכה לחדר הקבלה, שכבה על מיטת שיזוף במתחם הבריכה של המלון, כשקמה לעבר היציאה הפנימית מהמיטה נתקלה רגלה במדרגה בודדת, שהיתה בסמוך למיטת השיזוף. התובעת ניסתה לבלום את הנפילה במעקה, ללא הצלחה, נפלה ונחבלה. המדרגה הפתיעה את התובעת, שכן היו הבדלי גובה. התובעת נחקרה ארוכות אודות נסיבות האירוע ולא הצליחו לסתור את גרסתה. התובעת לא יכלה להביא עדים שראו את הנפילה מכיוון שהם אינם מוכרים לה. גם במסגרת דו"ח החקירה שתועד על ידי חוקר הנתבעות, התובעת חזרה על גרסתה באופן סדור ואמין. עוד טענה, כי מומחית בטיחות מטעם התובעת קבעה קשר ישיר בין המפגע לבין התרחשות התאונה. מדובר במפגע בטיחות, וגם נוכח הפרשי הגבהים וגם נוכח היעדר מעקה בטיחות. והוסיפה כי חוות דעת בטיחות מטעם הנתבעות נשענת על 2 טיעונים עיקריים: אחת, שלא מדובר במדרגה אלא באדנית, שנייה, נערך דו"ח נגישות לאנשים עם מוגבלויות, מדובר בדו"ח שהוגש שלא כדין ולא באמצעות עורכו. עוד נטען, כי מומחה הנתבעות אישר בחקירתו כי לא פעל לבחון את המצלמות של אזור התאונה וקביעותיו נעשו בהתאם לכניסה הראשית לבריכה ולא מהיכן שהתובעת הגיעה. המומחה אישר בחקירתו כי הפרשי מפלסים של 5 ס"מ מהווה מפגע.

    עוד טענה התובעת כי עתרה לקבלת צילומי האבטחה ללא הצלחה. קב"ט המלון ציין כי יש מצלמות בשטח הבריכה, אולם לא הוא או גורם אחר צפו בהם. עוד טענה התובעת, כי בנסיבות התאונה אין מקום להטיל אשם תורם.

15. הנתבעות טענו בסיכומיהן, כי הגרסה העובדתית כפי שהועלתה בכתב התביעה שונה לחלוטין מגרסת התובעת בכל התיעוד האותנטי שנערך בסמוך לתאונה, לפיה התאונה אירעה בשל החלקה (טופס דיווח שמולא על ידי הקב"ט, בחוות דעת המומחה מטעם התובעת, בתביעת לתשלום דמי פגיעה במל"ל, בשיחה שהתקיימה עם חוקר מטעם הנתבעת). רק בכתב התביעה עלתה לראשונה הטענה כי התובעת נפלה ממדרגה. עדות התובעת הינה עדות יחידה של בעל דין. לאור האמור, יש לקבוע כי התובעת נפלה כתוצאה מהחלקה בעת שיצאה מהבריכה עם רגליים רטובות. עוד טענו, כי לא הוכחה כל אחריות מטעם המלון, התאונה אירעה בשל חוסר תשומת לב מצד התובעת, ללא קשר לקיומו של מפגע. עוד טענו, כי במתחם הבריכה עברו לפני התאונה ואחריה המון אנשים ולא בוצע כל שינוי במקום מאז התאונה.

    באשר לטענת תיעוד מצלמות, טענו, כי התביעה הוגשה כשנה וחצי לאחר האירוע ועד למועד זה לא נעשתה כל פניה לקבלת תיעוד מצלמות האבטחה.

    אשר לחוות דעת בתחום הבטיחות מטעם התובעת, טענו, כי אין ליתן משקל לחוות הדעת, אין מדובר במדרגה אלא בערוגת נוי. המומחית השתמשה במונח מדרגה כדי להצדיק את חוות דעתה. המומחית סיירה לבדה במקום התאונה; אישרה כי קיימים הבדלי צבע משמעותיים בין הרצפה לבין ערוגת הנוי; לא קיימת חובה להתקין מעקה היות וערוגת נוי אינה מיועדת למעבר. מנגד מומחה הנתבעות העיד כי אין מדובר במדרגה, הרצפה עשויה מחספוס ואין מדובר בדרך נגישה או בדרך מעבר של הולכי רגל, לכן הפרש הגובה אינו מהווה מפגע. המומחה הדגיש כי לו היה מדובר במיקום אחר, הפרש הגבהים היה בעייתי. הנתבעות טענו כי יש לקבוע כי במועד האירוע התובעת היתה עם ציוד בידיים לרבות מזוודת טרולי, וכי לאור מכלול האמור דין התביעה להידחות.

    עוד טענו, כי ככל שהתביעה תתקבל יש לקבוע אשם תורם בשיעור 100%.

     

    עדויות הצדדים ביחס לשאלת האחריות

16. התובעת תיארה בתצהירה את נסיבות קרות התאונה כדלקמן-

    "5. בתאריך 28.6.17, הייתי בחופשה מטעם העבודה בקופת החולים, אליה הוזמנו כל העובדים של מחוז השרון. שכבתי על מיטת שיזוף במתחם הבריכה של מלון כרמים, קמתי על מנת לחזור לחדרי, ואיך שצעדתי את הצעד הראשון, נתקלתי במדרגה בודדה, שהיתה בסמוך למיטת השיזוף, ניסיתי לבלום את הנפילה במעקה שהיה באזור, ללא הצלחה, נפלתי ונפגעתי. "

17. התובעת בחקירתה ציינה כי התאונה התרחשה אחרי שיצאה מהבריכה. בחקירתה התובעת קיבלה צילום של מקום האירוע [מחוות דעת המומחית מטעמה] ותיארה את אירוע הנפילה "ניגשתי לספה התיישבתי ואז אמרו שקיבלנו חדרים אז אספתי את הדברים והתארגנתי ליציאה מהמתחם, המדרגה הפתיעה אותי, יש הבדלי גובה, דרכתי עליה והחלקתי ואז היה מן סיבוב והיד שלי נתקעה על המעקה של הבטיחות פה, כשנפלתי מצאתי את עצמי על משטח האבנים הזה." (שם בעמ' 9). התובעת נשאלה אם ראתה את הבדלי הצבע בין הרצפה לבין הערוגה, על כך השיבה "הייתי עם ציוד בידיים ונתקלתי," בהמשך השיבה בחיוב (שם בעמ' 9). התובעת ציינה כי לא הבחינה בערוגה לפני התאונה והופתעה ממנה (שם בעמ' 10).

    התובעת ציינה בחקירתה כי לא הביאה עדים שהיו עדים להתרחשות התאונה, כי היא לא מכירה אותם (שם בעמ' 11).

    התובעת נשאלה למה לא פנתה באותו יום למיון והשיבה "היא נתנה לי בערב כשנפגשתי איתה את ההפניה ואני בחרתי לצאת בבוקר כי אני יודעת איך עובד בית חולים בערב יש סטז'רים ובבוקר יש מומחים אני לא רציתי להיות ביד של סטז'ר, רציתי רק את המומחים ואני מכירה את הרופאים... גם את הבת שלי אני לא אשלח בלילה לבית החולים אלא אם כן זה סכנת חיים." (שם בעמ' 11 – 12).

    התובעת נשאלה למה במסמכים הרפואיים לא צוין כי נתקלה במדרגה, על כך שיבה "כל הגרסאות זה אותו דבר, כל הגרסאות מדברות על יציאה מבריכה ונפילה, שבירת כתף," ובהמשך " או- קיי בתור עובדת רפואה כל אלה שעובדים ברפואה אני התמקדתי בפציעה ואני גם בטוח אמרתי להם את הדברים מה הם רשמו? אני לא אחראית על מה הם רשמו, בטוח אמרתי את כל הדברים, הם מתמקדים ברפואה כל העבודה שלהם זה רפואה, איך מרפאים איך מתקדמים, אבחון מדויק, כל הוועדה שלנו זה בדיוק זה ככה זה בית חולים, בדברים הקטנים האלה זה סוכני הביטוח אולי." (שם בעמ' 14).

    אשר לשיחת הטלפון עם החוקר, התובעת נשאלה למה בשיחה לא הוזכרה מדרגה, צוין רק שהחליקה, על כך השיבה "הרגל דרכה על המדרגה ואז הגעתי למעקה, אי אפשר להגיע, את ראית מרחק ...", ובהמשך "אני יוצאת מהאזור של הכיסא של מיטת השיזוף ונתקלת במדרגה דורכת עליה בטעות, מחליקה, והיד נתקעת, כל הגרסאות זה אותו דבר, תראה איפה המעקה תראה איפה אני, איך אני יכולה להיות במקום אחר איך אני אוכל ליפול במקום אחר?" ובהמשך "אני הולכת קדימה והרגל דרכה בטעות, כשהלכתי הופתעתי ע"י המדרגה רגל דרכה על זה והחלקתי." (שם בעמ' 17).

18. מומחית הבטיחות מטעם התובעת, הגב' אילנה גוטנברג, נחקרה אודות חוות דעתה. בחקירתה נשאלה אם מה שהיא מכנה מדרגה הכוונה לערוגת הנוי, על כך השיבה בחיוב (שם בעמ' 27). כשנשאלה אם היא רואה הבדלי צבע בין הרצפה לערוגה וכי לא אמורים ללכת בערוגה השיבה " מה שאני מנסה לומר שזה מה שיש פה לא נכון זה לא תקין, יש פה את הבעיה גם של הגובה וגם של החספוס וזה אמנם בכלל לא הייתה הכוונה שילכו כאן אבל הלכו כאן, זה לא אומר שאם לא הייתה כוונה זו אפשר מותר לבנות משהו שהוא עלול לגרום לנזק...כל מקום שיש בו סכנת נפילה צריך מעקה." (שם בעמ' 31 - 32). ובמשך הוסיפה "... למה זה מסוכן? כי יש קפיצה של 5 ס"מ ואם בן אדם במקרה הולך ומסתכל קדימה ולא מסתכל למטה כל מטר הוא נתקל בזה הוא עף קדימה עם האף לתוך הקיר ממולו במקרה הזה המעקה שהיה מרחק של יותר ממטר ממנו" (שם בעמ' 33).

19. הקב"ט במלון כרמים הצהיר כי התובעת דווחה על האירוע רק יום למחרת. עם קבלת הדיווח מולא דיווח על האירוע.

20. בדו"ח אירוע מיום 29.6.17 התובעת דיווחה כי ביום 28.6.17 בשעה 18:00 "החלקתי בבריכה הפנימית תוך שאני תופסת במעקה וכתוצאה מכך התעקמה לי היד ונשברה לי עצם בכתף." (נספח 1 לראיות הנתבעות).

21. הקב"ט נחקר בבית משפט. הוא לא זוכר עם מי דיבר כשמילא את דו"ח האירוע (שם בעמ' 47) ולא זוכר אם מדובר בשיחה טלפונית או שיחה פנים אל פנים (שם בעמ' 52). הקב"ט נחקר אודות המצלמות אולם לא ידע לומר, כמה מצלמות יש, איפה ממוקמות, כמה זמן ההקלטה נשמרת במצלמות (שם בעמ' 48). כשנשאל אם הוא רואה במקום האירוע "אדנית" ועל כך השיב בשלילה (שם בעמ' 51).

22. בדו"ח המל"ל, תביעה לתשלום דמי פגיעה והודעה על פגיעה בעבודה, תיארה התובעת את האירוע כדלקמן "במסגרת אירוע גיבוש בעבודה במלון כרמים בקרית ענבים, מעדתי ביציאה מהבריכה. רק למחרת הלכתי לאחר שהכאבים החריפו לקבל טיפול רפואי." (נספח ה' לראיות הנתבעות).

23. בתעודת רפואית מיום 29.6.17 צוין "נפלה אתמול בערב במהלך חופשה, נחבלה ביד שמאל, מלינה בעיקר על כאב בכתף." (נספח ו' לראיות הנתבעות).

24. החוקר מטעם הנתבעות, חקר ביום 11.3.2019 את התובעת ובתה. הוגש תמליל שיחה ממנו עולים דברי התובעת כדלקמן "כשיצאתי מהבריכה החלקתי והיד שלי נתפסה על המעקה שיש שם". כשנשאלה אם הרצפה היתה רטובה השיבה "ברור, היה פעילות שהם עשו לנו שם, מדריכים שעשו לנו פעילות והחלקתי והיד נתפסה על המעקה. לולא המעקה הייתי מקסימום מקבלת כחול בתחת.", והוסיפה " רק היד נתפסה על המעקה ונפלתי למטה שהיד תלויה במעקה". התובעת ציינה כי היו שם הרבה בנות שבאו לעזרתה אולם היא אינה מכירה אותם כי מדובר באירוע של המחוז. עד ציינה כי רק למחרת בבוקר הלכה לבדיקה רפואית, מירושלים לתל השומר. (מסומן נ/1)

25. החוקר העיד כי מטרת החקירה היתה בדיקת נסיבות הפציעה באופן אובייקטיבי (שם בעמ' 42). כי ביקר במקום האירוע (שם בעמ' 43-44). כשנשאל למה הפתיע את התובעת בשיחה ולחץ על מענה לשאלות השיב "אז אני חושב שאם הייתי נותן לה זמן לחשוב יכול להיות שהתשובות שהייתי מקבל לא היו זהות לאמת ככה אני חושב." (שם בעמ' 43).

26. המומחה בתחום הבטיחות מטעם הנתבעות נחקר אודות חוות דעתו. העיד בחקירתו כי לא מדובר במדרגה (שם בעמ' 60) אלא בערוגת שיש "אני בראייה שלי זה ערוגה היא תחומה יש לה מעקה לידה רואים אותו, יש ניגוד חזותי בין הרצפה לבין הערוגה הזאת, ואני לא חושב שזה דרך מעבר כפי שאתם מנסים לתאר." (שם בעמ' 61). עוד השיב המומחה בחקירתו " אפשר ליפול בכל מיני מקומות, גם אם אתה מסתכל לצד ימין ותלך אחורה למדרכה בכביש מצד שמאל אתה יכול ליפול. אם הגרסה שלה אמינה והיא נפלה יכולה ליפול אבל זה חוסר זהירות כי כל המנגנון הזה ברור לעין, רואים אותו בולט, וכל מי שמסתכל ויש לו עיניים יכול לראות את זה.", והוסיף "... הפרש במפלסים ושם אותו בדרך נגישה או דרך מעבר של הולכי רגל, שם המחוקק התייחס להפרש גובה המותר ואיזה הסדרים צריך לעשות כדי שלא יתקלו אנשים ואני אמרתי שאם אתה לוקח הפרש מפלסים ושם אותו בדרך המשופעת הזאת אז איך אין מפגע אבל לא במצב שאנחנו רואים בתמונה." (שם בעמ' 69).

     

    דיון והכרעה

27. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובחוות דעת מומחי הבטיחות, ראיותיהם וסיכומיהם, אני סבור כי יש לקבל את התביעה תוך הטלת אשם תורם בשיעור של 50%.

28. עסקינן בתביעה לפי פקודת הנזיקין על פי עוולת הרשלנות. בעוולת רשלנות יש לבחון מספר שלבים: שלב ראשון, קיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית. שלב שני, הפרת חובת הזהירות. שלב שלישי, קיומו של נזק, והוכחת קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין הנזק הנטען לבין הפרת חובת הזהירות (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד לז(1) 122 (1982) (להלן – "הלכת ועקנין").

29. הלכה פסוקה כי בית מלון, כמחזיק של המקרקעין, חב חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי האורחים והמבקרים במלון ובחצריו, מלבד מקרים בהם מדובר בסיכונים שאינם מטילים חובת זהירות קונקרטית (ראה: ע"א 780/76 מועלם נ' רשות הפיתוח, פ"ד לא(2) 630, 636 (1977); ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר, פ"ד לז(3) 757 (1983); ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113 (1985); ע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה, פ"ד מב(1) 415 (1988); ע"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פד"י מז(3) 225 (1993); ע"א 1958/97 בן שטרית נ' רשות הנמלים והרכבות (21.3.1999), ע"א 8133/03 יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ ואח', פד"י נט(3) 66 (2004))).

30. לאחר ששמעתי את העדויות, התרשמתי כי עדותה של התובעת מהימנה באשר לתיאור נסיבות קרות התאונה וכי היא מתיישבת עם מנגנון הפגיעה, עם התלונות בתיעוד הרפואי ועם תמונות המקום שהוצגו בחוות דעת הצדדים.

31. תיאור המפגע הנטען – מדובר בערוגת נוי עם חלוקי נחל. מסגרת הערוגה עשויה משיש אשר מוגבה בחלק הסמוך למיטות השיזוף בחמישה סנטימטרים. רוחב הערוגה כ 110 ס"מ כאשר בחלק הסמוך לשביל היציאה מהבריכה ישנו מעקה [כעולה מהתמונות שצורפו בחוות דעת מומחי הצדדים].

32. התובעת התמקמה במיטת השיזוף הצמודה לשיש המוגבה. כאשר התובעת קמה והתכוונה לצאת, היא שמה את רגלה על משטח השיש, רגלה החליקה והיא איבדה שיווי משקל. התובעת הושיטה יד ואחזה במעקה ובשל מעידתה מטה זרועה נמתחה והיא נחבלה בכתפה.

    אני סבור כי ביחס למקרה דנן אין משמעות למחלוקת בין מומחי הצדדים אם מדובר באדנית נוי או במדרגה, שכן רגלה של התובעת לא נתקלה בשיש המוגבה אלא החליקה עליו. מדובר בערוגת נוי בולטת, ישנו הבדל צבע משמעותי בין הגוון הבהיר של השיש לבין הרצפה הכהה, המקום מואר, וממילא הערוגה והשיש לא היו מיועדים לשמש כדרך יציאה מהבריכה, והשיש, אשר הינו מחליק, לא אמור לשמש למדרך היוצאים מהבריכה.

    יחד עם זאת, השילוב של הצבת מיטת השיזוף בצמוד לשיש המוגבה, כאשר מדובר במתחם של בריכה כשרגלי/נעלי האורחים רטובים, הוא אשר יצר את הסיכון שהתממש, זאת מאחר והתובעת בחרה לצאת ממתחם הבריכה מימין למיטת השיזוף ודרכה על השיש המחליק, כאשר המעקה נמצא רק בחלק המרוחק.

33. מכאן, אני קובע כי הצבת מיטת השיזוף בצמוד לאזור מוגבה משיש ללא מעקה מהווה הפרת חובת זהירות קונקרטית של המלון, וקיים קשר סיבתי בין הפרת חובת הזהירות לבין הנזק שנגרם לתובעת, ולפיכך מוטלת על הנתבעות האחריות לפצות את התובעת על נזקיה.

     

     

     

     

    אשם תורם

34. התובעת טענה בסיכומיה, כי בנסיבות המקרה, אין מקום להטיל אשם תורם.

35. הנתבעות טענו בסיכומיהן, כי יש להטיל על התובעת אשם תורם בשיעור 100% או בשיעור מכריע, כי התאונה אירעה עת רגליה היו רטובות לאחר יציאתה מהבריכה, שעה שהחזיקה בידיה ציוד לרבות מזוודת טרולי.

36. בקביעת קיומו של אשם תורם יש לבחון את נסיבות העניין ולבדוק אם הניזוק נהג כאדם אחראי ותוך זהירות סבירה, שאם לא כן, תחולק האחריות לפגיעה לפי מבחן האשמה המוסרית (ראה: ע"א 14/08 עבד אלרחים נ' פלסטניר מפעל אריזות פלסטיות בקיבוץ ניר אליהו, (2.12.2009); ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ נ' תנעמי, פ"ד נח(1)1(2003)).

37. כאמור, מדובר בערוגת נוי בולטת, ישנו הבדל צבע משמעותי בין הגוון הבהיר של השיש לבין הרצפה הכהה, המקום מואר, וממילא הערוגה והשיש לא היו מיועדים לשמש כדרך יציאה מהבריכה, והשיש, אשר הינו מחליק, לא אמור לשמש למדרך היוצאים מהבריכה. מצופה מהתובעת כי תבחין בכך ותצא מכיוון מיטת השיזוף בדרך בו הגיעה אליה, מהכיוון הנגדי, או ממול המיטה, ולא מכיוון השיש. לכך יש להוסיף כי התובעת נשאה מזוודה אשר הפריעה לשיווי משקלה ולשדה ראייתה. מכאן אני סבור כי היה על התובעת לנקוט זהירות משנה ובהתאם יש להטיל על התובעת אשם תורם בשיעור 50%.

38. משהוכרעה סוגיית החבות, נותר אפוא לדון בשאלת הנזק.

     

    נכות רפואית ותפקודית

39. פרופ' ברק חביב, המומחה מטעם בית המשפט, קבע לתובעת נכות בשיעור 13% בגין פגיעה בכתף. בדיקת כתפיים טווחי תנועה במעלות וכוח גס נמצא בכתף שמאל הרמה לפנים 90, הרחקה הצידה 90, סיבוב חיצוני זרוע צמודה לגוף 50, סיבוב פנימי עד L5. ממצאי הבדיקה הגופנית מעידים על כאב והגבלת תנועה בכתף שמאל. המומחה קבע כי מצב התובעת מתאים למצב לאחר חבלה בכתף שמאל ואבחנת שברים קטנים שהתאחו אך נותרה עם השפעה קלה עד בינונית על כושר הפעולה והתנועות, לפי תקנה 35(1)(ב-ג).

40. ב"כ התובעת טען בסיכומיו, כי המומחה שגה עת בחר בתקנת "סל" במקום בתקנה ספציפית לאיבר, וכי היה מקום לקבוע לתובעת נכות לפי תקנה סעיף 41(4). עוד טען, כי במקרים כאלה אין צורך בחקירת המומחה או במשלוח שאלות הבהרה והעמיד את נכותה הרפואית והתפקודית של התובעת בשיעור 20%.

41. ב"כ הנתבעות טען בסיכומיו, כי דין טענת התובעת ביחס לשיעור הנכות להידחות שעה שהתובעת לא הופנתה שאלות הבהרה למומחה ומבלי שזומן המומחה לחקירה.

     

42. תקנה 35(1) (ב-ג) לתקנות המל"ל בגין מחלות עצמות ופרקים קובעת כדקלמן:

    35.(1)ארטריטיס רבמטואידית, ניוונית או מכל סוג אחר

    (א)אין השפעה על כושר הפעולה הכללי ואין הגבלת תנועות0%

    (ב)קיימת השפעה קלה על כושר הפעולה הכללי או התנועות10%

    (ג)קיימת השפעה בינונית על כושר הפעולה 20%

     

43. תקנה 41(4) לתקנות המל"ל קובעת כדלקמן:

    4. הגבלת התנועות בפרק הכתף ימין שמאל

       (א) מעל גובה השכם 0% 0%

       (ב) עד גובה השכם 15% 15%

       (ג) עד 45 מהגוף או הגבלה ניכרת בסיבוב כלפי חוץ או פנימה 25% 25%

       (ד) עד 30 מהגוף 35% 35%

        

        

44. לאחר שעיינתי בחוות דעתו המפורטת של המומחה ובתיעוד הרפואי שהוגש, ולאחר ששקלתי את טענות הצדדים ביחס לשיעור הנכות ונתתי דעתי לכך שלא מצאו לנכון לזמן את המומחה לחקירה, ואף לא נשלחו שאלות הבהרה בעניינים שבמומחיות למומחה, לא שוכנעתי כי יש מקום, בנסיבות העניין, לסטות מקביעת המומחה, המתיישבת עם התיעוד הרפואי שהונח בפניו וממצאי בדיקתו ואני מקבל את ההתאמה שערך המומחה לסעיפי הנכות בהתאם להתרשמותו מהפגיעה הקיימת. עוד אציין כי העלאת טענה זו במסגרת הסיכומים אינה הדרך לתקוף את שיעור הנכות שנקבעה על ידי המומחה.

45. בהתאם לאמור אני קובע כי נכותה הרפואית של התובעת בגין התאונה הינה בשיעור של 13%.

46. הנכות התפקודית – הלכה פסוקה היא, כי הנכות התפקודית נקבעת בידי בית-המשפט על-יסוד מכלול הראיות והנסיבות שלפניו. הנכות הרפואית משקפת בדרך כלל את מידת הפגיעה בכושר התפקוד, אולם על בית המשפט לבחון את השפעת הנכות הרפואית על הנפגע שלפניו. במסגרת זו, בית המשפט ישקול את היקפה, אופייה ומיקומה של הפגיעה שנגרמה, את השפעת הנכות על מקצועו של הנפגע, ולהתחשב בגילו, בהשכלתו ובמכלול כישוריו, עת נקבעת הנכות התפקודית. ככלל, יש לקבוע שיעור הנכות התפקודית כגובה הנכות הרפואית.

47. בע"א 3049/93‏, סימה גירוגיסיאן נ' סייף רמזי, פ''ד נב(3)792 [1995] (להלן: הלכת גירוגיסיאן), נפסק (בפסקה 8, עמ' 799) כי:

    "בדרך-כלל, הנכות הרפואית משקפת אל נכון גם את מידת הפגיעה בכושר התפקוד... אך לא תמיד כך. לעתים, הנכות התפקודית - דהיינו מידת ההגבלה של פעולות התובע עקב נכותו - אינה זהה לנכות הרפואית... נכות תפקודית, אשר באה להצביע על הפרעה בתפקודו של מי שנפגע גופנית, יכולה אפוא להיות זהה או דומה לנכות הרפואית, וכך בהרבה מקרים. אך היא יכולה להיות גם שונה ממנה."

48. התובעת הצהירה כי עבודתה כטכנאית קשה אך מספקת. מדובר בעבודה פיזית, עליה להרים מטופלים, לסחוב ציוד כבד כגון סינרי עופרת, קסטות ומכונות דימות ניידות, איתן היא צריכה לעבור ממחלקה למחלקה. העבודה כוללת שימוש רב בידיים, וצורך בהרמת יד לגובה, שכן עליה לסדר ולכוון את הציוד המצוי על ציר בתקרה מנקודה לנקודה, או להזיז את מכשיר הממוגרפיה לפוזיציה נכונה, כאשר כל פעולה כזו מצריכה מאמץ פיזי (סעיף 11 לתצהיר התובעת).

49. עוד הצהירה, כי החליטה לפרוש מעבודתה בקופת חולים מכבי ומבית חולים תל השומר והיא אמורה להתחיל לעבוד בהיקף משרה של 40% בקרן המחקרים בו היא עובדת היום רק בהתאם לכמות הבדיקות, כעבודה "בלתי צמיתה" (סעיף 14 לתצהיר התובעת).

50. עוד הצהירה כי ערב התאונה הייתה חברה בקבוצת אימונים של טריאתלון, עשתה אימונים שבועיים עם הקבוצה, בריצה, באופניים ושחייה. היא השתתפה ב-6 טריאתלונים, אולם לצערה, מאז התאונה ובעקבותיה, אינה יכולה לעסוק בכך והיא נאלצה לעזוב את הקבוצה (סעיף 18 לתצהיר התובעת). עוד הצהירה כי היתה רוקדת באופן קבוע בריקודי עם, וגם פעילות זו נאלצה להפסיק בעקבות מצבה הרפואי (סעיף 19 לתצהיר התובעת).

51. בחקירתה טענה התובעת כי לפני התאונה עבדה בשלוש מקומות: תל השומר, קרן המחקרים ומכבי. בעבודתה בקרן המחקרים קיבלה שכר לפי שעה ובמכבי עבדה 3 פעמים בחודש (פרוטוקול מיום 17.11.22 עמ' 4). התובעת ציינה כי פרשה בפברואר לפני שנתיים (קרי 2/2020) וכיום היא עובדת פעמיים בשבוע דרך קרן המחקרים בממוגרפיה בלבד (שם בעמ' 5). התובעת ציינה כי לא מקבלת קצבת זקנה בשל גובה שכרה (שם בעמ' 5). התובעת ציינה כי פרשה לפני כי לא יכלה לעמוד בעומסים (שם בעמ' 4).

    התובעת נשאלה אם צמצום המשרה נבע מבחירתה ועל כך השיבה "אני יכולתי להמשיך ל-100% משרה עכשיו בגיל 68, גם ביקשו ממני." (שם בעמ' 6).

    התובעת ציינה כי ידה הדומיננטית - יד ימין (שם בעמ' 18).

52. ב"כ התובעת טען בסיכומיו, כי הנכות הרפואית והתפקודית של התובעת הינה בשיעור 20%.

53. מנגד טענו הנתבעות, כי אין בנכותה של התובעת כדי להשפיע על תפקודה בחיי היומיום או בעבודתה. לאחר התאונה לא חלה ירידה בשכרה, בשנת 2019 שכרה הממוצע של התובעת עמד על 34,869 ₪, אין כל הנחיה ממומחה בתחום התעסוקה לפיה התובעת צריכה לצמצם את היקף עבודתה בשל מגבלה תפקודית.

54. הלכה פסוקה היא כי התאמת הפיצוי לנפגע היא לעולם אינדיבידואלית ומונחית מטרה של עקרון השבת המצב לקדמותו (ע"א 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ, פסקה 6 (11.1.2015)).

55. כן נפסק כי קביעת הנכות התפקודית והפגיעה בכושר ההשתכרות, היא מהנושאים המובהקים הנמצאים בליבת שיקול הדעת של הערכאה הדיונית ששמעה את הצדדים והתרשמה באופן בלתי אמצעי מהנפגע (ע"א 7548/13 שפורן נ' תורגמן, פסקה 4 (27.1.2014).

56. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים והבאתי בחשבון את מכלול הנתונים הרלבנטים, לרבות גילה של התובעת (68), עיסוקה (טכנאית רנטגן וממוגרפיה), השכלתה, והשפעת הנכות על תפקודה בסוג העבודה בה עוסקת (כיום) במשרה בשיעור 40%, היקפה אופייה ומיקומה של הפגיעה, ובשים לב לכך שהתובעת המשיכה בהיקף עבודתה לאחר תקופת אי הכושר למשך כשנתיים וחצי נוספות, מצאתי כי הנכות הרפואית שנקבעה לתובעת משקפת נכונה גם את נכותה התפקודית.

57. אשר על כן אני מעמיד את נכותה התפקודית של התובעת על 13% נכות.

     

    הנזקים

    בסיס השכר

58. התובעת בגיל 68 ממשיכה לעבוד כטכנאית ממוגרפיה בהיקף משרה בשיעור 40% דרך קרן המחקרים.

59. תלושי שכרה של התובעת בשנת 2019 – הוגשו לבית המשפט כנספחים 2-20 במוצגי התובעת. שכר ממוצע לחודש של התובעת בקופת חולים מכבי עמד על סך של 3,763 ₪ (שכר ברוטו). שכר ממוצע לחודש בבית חולים תל השומר עמד על סך של 16,869 ₪ (שכר ברוטו). שכר ממוצע לחודש של התובעת בקרן מחקרים עמד על סך של 13,641 ₪ (שכר ברוטו).סה"כ שכר לחודש 34,273 ₪

    תלושי שכרה של התובעת בחודשים ינואר – פברואר 2020- הוגשו לבית המשפט כנספחים 21-26 במוצגי התובעת. שכר ממוצע לחודש של התובעת בקופת חולים מכבי עמד על סך של 3,127 ₪ . שכר ממוצע לחודש של התובעת בבית חולים תל השומר עמד על סך של 15,231 ₪. ושכר ממוצע לחודש בקרן המחקרים עמד על סך של 10,604 ₪. סה"כ שכר לחודש 28,982 ₪.

60. התובעת לא צירפה תלושי שכר ערב התאונה, כך שלא ניתן לדעת אם שכר התובעת עלה או פחת בעקבות התאונה.

61. ב"כ התובעת טען בסיכומיו, כי התובעת מוסמכת בלימודי רנטגן בבית חולים, במועד התאונה עבדה במקביל ב-3 עבודות : בית חולים תל השומר, בקרן המחקרים מטעם משרד הבריאות וקופת חולים מכבי. שכר חודשי ממוצע של התובעת הגיע לסך של 34,414 ₪ .

62. מנגד טען ב"כ הנתבעות כי לא צורפו תלושי שכר ערב התאונה כדי להוכיח בסיס שכר התובעת.

63. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, ובהיעדר תלושים ואסמכתאות לשיעור השתכרות התובעת ערב התאונה, התובעת לא הוכיחה שכרה ערב התאונה. התובעת אף לא הגישה תלושי שכר עדכניים ביחס לשיעור שכרה כיום. התובעת רק ציינה כי היא עובדת בהיקף משרה של 40% בקרן המחקרים, מכאן אני מעריך את בסיס שכרה נכון להיום על כ-5,500 ₪ (בסיס השכר בקרן המחקרים בשנת 2019 במכפלת 40%).

     

    הפסדי שכר בעבר

64. התאונה ארעה בחודש יוני בשנת 2017.

65. התובעת למדה טכנאות רנטגן ועבדה ב-3 מקומות עבודה במקביל, בבית חולים תל השומר, בקרן המחקרים מטעם משרד הבריאות ובקופת חולים מכבי. כיום התובעת עובדת במשרה חלקית בקרן המחקרים.

66. התובעת הצהירה כי נעדרה ממקום עבודתה למשך שלושה חודשים וחצי. בתקופה זו היא לא קבלה שכר ממכבי או מקרן המחקרים. היא אכן קיבלה שכר מתל השומר על חשבון ימי מחלה צבורים, אותם יכלה כביכול לפדות בכסף במועד יציאתה לפנסיה (סעיף 10 לתצהיר התובעת).

67. התובעת צירפה אישור מעסיק – קרן מחקרים לפיו בתאריכים 27.6.17 עד 16.10.17 התובעת לא קיבלה שכר מקרן המחקרים, מאחר ולא ביצעה בדיקות בתקופה זו.

    התובעת צירפה אישור מעסיק - בית חולים תל השומר לפיו בתאריכים 28.6.17 – 29.6.17 ובתאריכים 10.7.17 - 11.10.17 שהתה בחופשת מחלה בתשלום. (נספחים 56- 57 למוצגי התובעת).

68. בחקירתה ציינה התובעת כי לאחר התאונה נעדרה 3.5 חודשים ואז חזרה לעבוד בעיקר בממוגרפיה (שם בעמ' 6). התובעת קיבלה שכר על חשבון ימי מחלה ובפרישתה לא קיבלה פיצוי בגין ימים אלה (שם בעמ' 20).

69. ב"כ התובעת טען בסיכומיו, כי בתקופת אי כושר, 4 חודשים, מבוקש פיצוי בסכום של 137,656 ₪, ביתרת התקופה מבוקש פיצוי לפי שיעור הנכות בסכום של 419,851 ₪.

70. ב"כ הנתבעות טען בסיכומיו, כי מדובר בראש נזק מיוחד. התובעת טענה לאי כושר במשך 3.5 חודשים אולם לא צורפו תלושי שכר בגין תקופה זו. באישור מבית חולים תל השומר צוין כי התובעת קיבלה שכר מלא על חשבון ימי מחלה. והוסיף, כי התובעת לא הוכיחה את מספר ימי המחלה שנוצלו ולכן אינה זכאית לפיצוי.

71. הגם שמדובר בהפסדי שכר לעבר, שהם בבחינת נזק מיוחד, יש מקום במקרים מתאימים ועל מנת למנוע קיפוח של מי מהצדדים, לאמוד את הפיצוי באופן גלובלי, על רקע מכלול הנתונים המונחים בפני בית המשפט בהיעדרם של נתונים מדויקים וחד משמעיים (ע"א 348/78 יפה נ' טרם, פ"ד לג(3) 659 (1979); ע"א (ת"א) 37453-01-13 ע.נ בית נוי בע"מ נ' אהרון אבולוף, (11.6.14)).

72. התובעת נעדרה מעבודה מיום התאונה ועד אמצע חודש אוקטובר, כ-3.5 חודשים. שכר ממוצע לחודש במכבי וקרן המחקרים כ-17,400 ₪.

73. התובעת לא צירפה תלושי שכר ערב התאונה ולא הוכחה פגיעה בשכרה לאחר התאונה, מכאן, שאין מקום לפיצוי ממועד סיום אי כושר, אמצע אוקטובר 2017 עד פרישתה בחודש מרץ 2022, כאשר בתקופה זו חזרה למשרה מלאה. בחודש מרץ 2022 התובעת המשיכה לעבוד רק במקום עבודה אחד, קרן המחקרים בהיקף של 40% משרה, לא הוכח כי פרישת התובעת נבע בשל מצבה הרפואי. כאמור, התובעת לאחר תקופת אי כושר של כ 3.5 חודשים חזרה למשרה מלאה בשלוש מקומות עבודה למשך שנתיים וחצי, עד למועד פרישתה לגמלאות, כך שאיני מקבל את טענת התובעת כי הפחתת היקף המשרה לאחר פרישתה לגמלאות נובעת מנכותה נשוא התביעה.

74. לאור אישורי מעסיק בגין היעדרות, קבלת שכר מלא ממקום עבודה אחד מתוך שלוש (תל השומר) וזאת על חשבון ימי מחלה אותם יכלה לפדות, עדות התובעת לפיה נעדרה כ-3.5 חודשים, ולאור סוג הפגיעה וגילה של התובעת, ובהתאם לנכויות הזמניות שנקבעו על ידי המומחה מטעם בית המשפט, אני מעריך כי התובעת זכאית לפיצוי גלובלי על אובדן השתכרות לעבר בסכום של 70,000 ₪ כולל פנסיה.

     

    הפסדי השתכרות בעתיד

     

75. התובעת בת כ- 68 כיום. התובעת עובדת כיום בהיקף משרה מופחת של 40% לאחר יציאתה לפנסיה.

76. התובעת ציינה כי בארץ יש מחסור של טכנאים ולכן צפויה כביכול לעבוד עד גיל 75.

77. התובעת טענה בחקירתה כי היא היתה מעוניינת להמשיך לעבוד כרגיל ולצאת לפנסיה בגיל 67 וגם להמשיך אחרי גיל 67 ולא לרדת למשרה של 40% (שם בעמ' 23).

78. התובעת עותרת בסיכומיה לפיצוי לפי חישוב אקטוארי מלא בהתאם לנכות בשיעור 20% עד גיל 75 בסך של 520,890 ₪ וכן עותרת היא לפיצוי בגין הפסדי פנסיה בסכום של 134,800 ₪.

79. הנתבעות בסיכומיהן טענו, כי לאחר התאונה התובעת שבה לעבודה סדירה בכל שלושת מקומות העבודה, ללא כל גריעה בשכר. התובעת לא הוכיחה שהירידה הנטענת בהיקף המשרה נגרמה בעקבות פגיעתה. התובעת צירפה תלוש אחרון נכון לחודש מרץ 2020, כאשר מעדותה עולה כי היא עדיין עובדת. נטען כי התובעת הגיעה לגיל פרישה וזו הסיבה לצמצום היקף העבודה. מכאן שאין מקום לפיצוי בגין ראש נזק זה.

    עוד טענו, כי בהיעדר הפסדי עבר ועתיד, אין מקום לפיצוי בגין הפסדי פנסיה.

80. לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים, מצאתי לנכון, בנסיבות העניין, לפסוק לתובעת פיצוי גלובלי המשקלל את מכלול הנתונים שהובאו בפני. לעניין זה הבאתי בחשבון, בין השאר, את גילה של התובעת (68); את העובדה שעדיין עובדת במשרה חלקית בשיעור 40% המתאים להיקף משרה לאחר יציאה לפנסיה; את סוג הנכות; ואת השפעתה האפשרית על עבודתה של התובעת.

    עוד אציין, כי, כאמור, לא הוכח קשר סיבתי בין התאונה לבין פרישת התובעת, שכן התובעת שבה לעבודה בהיקף מלא לאחר 3.5 חודשים בהם שהתה באי כושר ועבדה באותן מקומות עבודה עוד כשנתיים וחצי עד לפרישתה בחודש מרץ 2020, ולא הובאה כל עדות מטעמה של התובעת לתמיכת טענותיה במישור זה. מכאן אני מעריך כי התובעת זכאית לפיצוי בגין הפסדי השתכרות לעתיד למשך כשנתיים בהתאם לשיעור הנכות התפקודית ולבסיס השכר לעתיד בשיעור גלובלי של 18,000 ₪ .

     

    הוצאות רפואיות

81. התובעת הצהירה כי בעקבות התאונה נאלצה לשאת בהוצאות רפואיות עבור השתתפות בטיפולים רפואיים, נסיעות לטיפולים ותרופות למשככי כאבים, והעריכה את סכום ההוצאות החודשיות בממוצע בסך של 100 ₪ (סעיף 22 לתצהיר התובעת).

82. התובעת ציינה בחקירתה כי בסמוך לתאונה עברה 7 טיפולי הידרותרפיה וטיפולי פיזיותרפיה. טיפולי פיזיותרפיה בוצעו במשך כשנה. כיום היא עוברת טיפולי שיאצו ודיקור בתדירות של פעם פעמיים בחודש למען בריאותה ללא קשר להמלצה רפואית, הטיפולים בוצעו באופן פרטי (שם בעמ' 19- 20).

83. התובעת בסיכומיה טענה, כי כיום היא ממשיכה בטיפול על ידי רפואה משלימה, לרבות דיקור סיני ושיאצו. התובעת העמידה את הפיצוי בגין ראש נזק זה על סך של 35,000 ₪ .

84. הנתבעות טענו, כי התובעת זכאית לכיסוי כל הוצאותיה מכוח חוק ביטוח בריאות ממלכתי, בנוסף, התובעת לא הציגה כל קבלה. מכאן שאין מקום לפיצוי בגין ראש נזק זה.

85. מרבית טיפוליה והוצאותיה של התובעת מכוסים על ידי קופות החולים, וזאת במסגרת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכלית לשנים 2009 ו- 2010), תשס"ט-2009, ובהתאם לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשנ"ד-1994.

86. בהתחשב בנכות שנקבעה, בהיעדר אסמכתאות, ומאחר שייתכן ומפעם לפעם יידרשו לתובעת בדיקות, טיפולים, תרופות וכד' שייטיבו עם מצבה, שאינן מכוסות ושאין תובעים בגינן (כגון היטלי ביקור רופא, השתתפות עצמית בתרופות וכיוצא באלה), אני פוסק לתובעת, לעבר ולעתיד, סכום גלובלי בסך של 5,000 ₪.

     

    עזרת הזולת

     

87. התובעת הצהירה כי גם היום, 4 שנים לאחר התאונה, היא עדיין סובלת מכאבים ומהגבלה בתנועות הכתף, קשה לה להרים את היד לאורך זמן, לסחוב שקיות של קניות או לבצע את ניקיונות הבית. בנותיה מגיעות ועוזרות לה (סעיפים 16 – 17 לתצהיר התובעת).

88. התובעת נשאלה בחקירתה אם ערב התאונה העסיקה עוזרת בית והשיבה על כך בשלילה, וציינה כי אחרי התאונה בעלה ובנותיה עזרו לה ומדי פעם הם היו לוקחים עזרה בשכר (שם בעמ' 23).

89. התובעת טענה בסיכומיה, כי בתקופת אי הכושר יש להעמיד את הפיצוי על סך של 10,000 ₪; ביתרת תקופת העבר על סך של 64,050 ₪ ולעתיד על סך של 179,288 ₪.

90. מנגד טענו הנתבעות בסיכומיהן כי נכותה של התובעת אינה תפקודית ואינה מצריכה עזרת צד ג', התובעת לא הביאה ראיות על עזרת זולת בעבר ואף לא הביאה בני משפחה לעדות. מכאן, שאין מקום לפיצוי בגין ראש נזק זה.

91. בהיעדר אסמכתאות וקבלות או עדות מי מבני המשפחה אודות עזרה שניתנה לתובעת, התובעת לא עמדה בנטל ההוכחה. יחד עם זאת, לאחר בחינת מכלול הנסיבות, גיל התובעת, היותה באי כושר במשך כ-3.5 חודשים, שיעור הנכות הצמיתה והנכויות הזמניות וסוג הפגיעה, מוערכת עזרה זו בסכום גלובלי, לעבר ולעתיד, בסך של 15,000 ₪ .

     

    נזק בלתי ממוני – כאב וסבל

92. התובעת עתרה בסיכומיה לפיצוי בסך של 120,000 ₪.

93. הנתבעות טענו בסיכומיהן, כי יש להעמיד הפיצוי בגין ראש נזק זה על סך של 20,000 ₪ לכל היותר.

94. בשים לב לשיעור הנכות, לאופי הנכות ולתקופת אי הכושר והשפעת הנכות, אני מעמיד את הפיצוי בגין הנזק הבלתי ממוני בסכום של 53,000 ₪.

     

    סיכום נזקי התובעת

     

סוף דבר

• הנתבעות ישלמו לתובעת פיצוי בסך של 80,500 ₪ בצירוף שכר טרחת עורך-דין בשיעור כולל של 15.21% ובצירוף הוצאות משפט שהוציאה התובעת.

• הסכומים ישולמו תוך 30 יום, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום מתן פסק הדין ועד ליום תשלומם בפועל.

   

  זכות ערעור כחוק.

   

   

  ניתן היום, ו' אייר תשפ"ג, 27 אפריל 2023, בהעדר הצדדים.