פלוני ואח' נ' פלוני ואח'

לפני כתב תביעה מתוקן שהוגש ביום 19.2.15 למתן פסק דין הצהרתי המורה על ביטול התחייבות התובעים למתן מתנה לנתבע הכוללת את המקרקעין (הידועים כ- ****) חלק מחלקה *** בגוש *** (להלן: "המתנה"), ולמתן צו המופנה ללשכת רישום המקרקעין ולרשם המשכונות למחיקת הערת אזהרה ומחיקת המשכון שנרשמו לטובת הנתבע בגין המתנה.

בנוסף עתרו התובעים ליתן צו לסילוק ידם של הנתבעים ו/או מי מטעמם מהמקרקעין שבבעלות התובעים מחלקה *** ומחלקה *** בגוש *** ולאסור עליהם לעשות בהם שימוש.

רקע עובדתי:

1. התובע ז"ל (להלן: "התובע ז"ל" או "המנוח") והתובעת 2 נתנו במתנה בשנת 2012 חלק ממגרש שבבעלותם לאחד מתשעת ילדיהם ואשתו, הם הנתבעים 1 ו-2 בהתאמה. הנתבעים מתגוררים יחד על המקרקעין.

   כעבור שנתיים, הגישו המנוח והתובעת 2 תביעה לביטול המתנה.

    

2. בשנת 2018 נפטר המנוח, ולעיזבונו מונה מנהל זמני אשר המשיך ייצוגו בהליך זה. באותה השנה, מונה לאם אפוטרופוס נוכח הידרדרות מצבה הרפואי והקוגניטיבי אשר המשיכה ייצוגה בהליך זה.

    

3. המנוח, רשום כחוכר של שתי חלקות ברחוב ****, הידועות כחלקה *** בשטח *** מ"ר וחלקה *** בשטח *** מ"ר בגוש ***.

   זכות החכירה של המנוח הייתה רשומה במרשם המקרקעין עד ליום 31.3.04 (ראה: נספח א לכתב התביעה המתוקן).

   חוזה חכירה חדש נחתם ביום 20.10.09, אך לא נרשם במרשם המקרקעין עד היום.

    

4. אין מחלוקת כי רכושו של התובע ז"ל היה משותף גם לתובעת מכוח חזקת השיתוף בין בני זוג, למרות שנרשם על שם התובע בלבד. הרכוש כלל זכויות בבית המגורים והמגרשים הצמודים לו, חנות בעיר **** וכספים (ראה: תגובת האפוטרופוס לדין מיום 21.7.19).

    

5. ביום 2.5.12 ערכו התובעים תצהיר מתנה בו העבירו לנתבע חלק מחלקה *** המהווה ***** חלקים מחלקה זו.

   לתצהירי המתנה אף צורף תשריט ובו סומן החלק שניתן במתנה לנתבע. מקבל המתנה חתם אף הוא במעמד זה על תצהיר מקבל מתנה (ראה: נספח ג' לכתב התביעה המתוקן).

    

   ביום 2.5.12, יום החתימה על תצהיר המתנה חתמו התובעים גם על יפוי כוח בלתי חוזר המסמיך את עו"ד *** ו/או *** לבצע את ההעברה (ראה: נספח 2 לתצהיר הנתבע).

    

6. ביום 26.12.13 נרשמה לטובת הנתבע הערת אזהרה בלשכת רישום המקרקעין על כל חלקה *** (ראה: נספח א' לכתב התביעה המתוקן).

   ביום 10.4.14 רשם הנתבע משכון על זכויות התובע ז"ל בחלקה *** כולה לטובתו. בשם המנוח חתם עו"ד *** (ראה: נספח ט' לכתב התביעה המתוקן).

    

7. בנוסף לתצהיר המתנה נחתם גם הסכם שיתוף בין התובעים לנתבע במסגרתו חולק שטח חלקה *** לשני מגרשים (מזרחי ומערבי).

   על פי הסכם השיתוף חולק המגרש באופן שהנתבע יקבל את המגרש המזרחי בשטח של *** מ"ר, והתובעים יהיו המחזיקים של המגרש המערבי בשטח של *** מ"ר, עליו בנוי ביתם של התובעים (ראה: נספח ד' לכתב התביעה המתוקן).

    

8. יחד עם התובעים מתגוררים בבית שניים מילדי התובעים: ***, אחיו של הנתבע.

   משך שנים ועד לסיום שיפוץ בית המגורים הישן במגרש המזרחי שניתן לנתבע, התגוררו הנתבעים בבית התובעים בקומה ראשונה, בעת שהתובעים התגוררו בקומה השנייה יחד עם שני בניהם ***.

    

9. על המגרש המזרחי שניתן לנתבע במתנה מצוי ביתם הקודם של התובעים אשר משמש למגורי הנתבע ובני משפחתו. בנוסף, קיימת על המגרש יחידת דיור נוספת קטנה המושכרת לצד ג', וכן לולי תרנגולות, שטחי גידול אתרוגים, וכד'.

    

10. ביום 17.9.14 שלחו התובעים באמצעות ב"כ דאז, עו"ד ***, מכתב ביטול מתנה ודרישת פינוי לנתבע מהחלקות שבבעלותם, זאת לטענתם עקב התנהגות מחפירה כלפיהם, וכלפי *** אחי הנתבע, המתגוררים עם ההורים (ראה: נספח ז'1 לכתב התביעה המתוקן).

     

    ביום 23.9.14 השיב ב"כ הנתבעים, עו"ד ***, למכתב התובעים לביטול המתנה וטען כי המתנה מוגמרת מאחר ומדובר בזכות חוזית, וכן לאור חתימת התובעים כי וויתרו על זכותם לחזור בהם ממתן המתנה. בנוסף, דחה כל טענה להתנהגות מחפירה של הנתבע כלפי הוריו ו/או אחיו (ראה: נספח ז'2 לכתב התביעה המתוקן).

     

    ביום 26.10.14 שלחו התובעים מכתב לעו"ד *** והודיעו לו על ביטול כל ייפוי כוח אשר ניתן לו על ידם וכל הרשאה אחרת לרבות בעניין המתנה שנתנו לנתבע, ומבקשים כי יפסיק לייצגם עוד (ראה: נספח ז'3 לכתב התביעה המתוקן).

     

11. ביום 16.11.14 הוגש כתב תביעה כנגד הנתבעים בעניין ביטול המתנה, וביום 19.2.15 הוגש כתב התביעה המתוקן, נשוא ההליך שבפני.

     

    טענות התובעים:

12. המתנה אינה ברת ביצוע- המתנה שהתכוונו התובעים ליתן לנתבע הינה *** חלקים מתוך זכויותיהם במקרקעין, המהווים החלק המזרחי של חלקה *** כך שהחלק המערבי יישאר בידיהם.

    על פי מכתב שהתקבל מרמ"י מיום 14.12.14 הסתבר כי על פי נוהליהם לא ניתן להעביר את הזכויות בחלקים מסוימים של המקרקעין הנדונים כפי שהתכוונו הצדדים בתצהירי המתנה. העברת זכויות אפשרית רק בחלקים בלתי מסוימים או ע"י פיצול הקרקע.

    משכך, המתנה אותה התכוונו התובעים ליתן לנתבע אינה ברת ביצוע, שכן לא ניתן להעביר הזכויות על שם הנתבע.

     

13. התנהגות מחפירה של הנתבע:

    -לאחרונה החל הנתבע להתנהג כלפיהם וכלפי שניים מילדיהם, ****, בזלזול, בגסות רוח, אלימות מילולית ונפשית, איומים לרבות איומים שינקוט נגדם באלימות פיסית, עד שהתובעים נאלצו להגיש צו הגנה כנגדו.

    -הנתבע משתלט על שטחים במקרקעין כולם, ומונע מבני המשפחה שימוש ו/או מעבר בחלק מהמקרקעין.

    -הנתבע מתנכל ל*** בנם אשר עבר טראומה נפשית בעקבות אירועים שחווה במלחמת יום הכיפורים ולפיכך הינו בבת עינם של התובעים, ויחסו אליו מחפיר. כך גם שינה יחסו כלפי בנם *** המתגורר עימם, עד כדי אלימות מילולית ואיומים באלימות פיסית.

    -הנתבע אמנם התגורר בקומה הראשונה של בית מגוריהם, ואולם סירב לפנות הנכס במועד בו היה אמור, וכשדרשו ממנו לפנות הקומה התפרץ ונהג כלפיהם בצורה נוראית.

    -הנתבע הפסיק לתת להם ביצים ועופות מלול התרנגולות.

    -הנתבע השתלט גם על חלקה *** וגם על חלקה *** ומונע מהתובעים או מי מילדיהם כניסה ליתר חלקי המקרקעין.

    -הנתבע שינה את תצהירי המתנה של התובעים ללא ידיעתם.

    התגלה לתובעים בין המסמכים שהתקבלו ממנהל מקרקעי ישראל כי תצהירי המתנה המקוריים "תוקנו" על ידי הנתבע או שונו על ידיו או על ידי מי מטעמו, תיקון שעולה כדי זיוף ממש על ידי מחיקה ידנית של חלק מהתצהיר וחתימתו לכאורה של עו"ד *** ליד התיקון, וזאת ללא הסכמתם וללא ידיעתם של התובעים, ובניגוד מוחלט לכוונות הצדדים בתצהירים המקוריים.

    -הנתבע שכר את שירותיו של עו"ד *** לייצגו בתיק זה כנגד התובעים למרות שידע שהדבר יפגע בהם, שכן ייצג אותם בעניינים שונים בין היתר בעסקת עריכת המתנה נשוא תביעה זו, שם ייצג הן את התובעים והן את הנתבע.

    -לטענת התובעים, הנתבע השתלט אף על מגרש *** לצורך אחסנה של חומרי בניין וחניית כלי רכב גדולים, והוא מושכר לצדדים שלישיים ומשלשל לכיסו את דמי השכירות.

    -השימוש החורג שעושה הנתבע במקרקעין, כך לטענת התובעים, מהווה הפרת תנאי החכירה מול המנהל ובכך חושף את התובעים, כבעלי הנכס, לתביעות בגין דמי שימוש והליכים משפטיים נוספים, לרבות פליליים.

     

    טענות התובעת בסיכומיה ובסיכומי התגובה כפי שעלו על ידי האפוטרופא:

    *לטענת התובעת זכויות התובע רשומות במרשם המקרקעין ומשכך מדובר בזכות קניינית. סיום חוזה החכירה ביום 30.3.04 וחידושו רק ביום 20.10.09 הגם שלא נרשם במרשם המקרקעין, אין בו כדי לפגוע בזכויות הקנייניות. הזכויות לא מתאדות ולא נעלמות אך משום שהחוזה החדש שבתוקף לא נרשם.

     

    *זכויות הנתבע על פי המתנה לא הושלמו ברישום במרשם המקרקעין. כל עוד לא בוצע הרישום מדובר בהתחייבות לתת מתנה. בסיכומי התגובה טוענת התובעת בנוסף, כי אין חולק כי עד עצם היום הזה לא רשמו הנתבעים את המתנה לא במרשם ולא במנהל מקרקעי ישראל.

    כמו כן טענה התובעת בסיכומי התגובה כי הטענה שלא ניתן היה לרשום את המתנה בשל עיקול לא הוכחה על ידי הנתבעים. מנהל מקרקעי ישראל בתשובותיו לנתבע לא טען על קיומו של עיקול.

     

    *עוד טוענת התובעת, כי הנתבע אינו יכול להירשם במרשם המקרקעין, שכן בניגוד לכוונת הצדדים לא ניתן להעביר זכויות בחלקים מסוימים במקרקעין. ניסיונו של ב"כ הנתבע, עו"ד *** לאכוף הוראה זו ולייצר מצג חדש, ללא שקיבל את רשות התובעים ומבלי לידע אותם, לא צלח.

    בסיכומי התגובה טענה התובעת, כי העובדה כי עו"ד *** נדרש לתיקון תצהיר המתנה מלמד על מתנה שאינה ברת ביצוע. השינוי הינו מהותי מחלק מוגדר וספציפי המתוחם בתשריט, לחלק לא ספציפי.

     

    כל שינוי בתצהיר מחייב את חתימת המצהיר בצד השינוי לאחר שהוסבר לו והבין את משמעות השינוי. עו"ד *** לא היה רשאי לערוך כל שינוי בתצהיר המתנה הנחשב כחוזה שאינו מוסכם. משכך השינוי הביא לפגם יסודי במסמכי העסקה שמפקיע את תוקפה.

     

    *המנוח הגיש תצהיר ארוך המפרט התנהגותו המחפירה של הנתבע כלפיהם וכלפי שני הבנים, *** ו***. הנתבע התבטא בזלזול, בגסות רוח, באלימות מילולית, נפשית, פיזית ואיומים כלפי התובעים. הנתבע סרב לאפשר לתובעים להתגורר עמו בקומה הראשונה גם לאחר שעזב את הבית, בטענה כי הינו מאחסן שם חפצים אישיים ומנע מהם כניסה למקלט במהלך צוק איתן. הכחשת הנתבעים טענות על התנהגות מחפירה אינה מהימנה. אפשרות הכניסה של התובעים למגורים בקומה הראשונה התאפשרה רק לאחר החלטה של ביהמ"ש. מדובר במערכת יחסים עכורה שנמשכה אף לאחר הגשת כתב התביעה.

     

    *טענת הנתבע כי השקיע סכום של 400,000 ₪ בשיפוץ הדירה לא הוכחה.

    לטענת התובעת, הנתבע אישר כי השכיר את חלקה *** ודמי השכירות הגיעו לידיו, זאת מאחר והתובעים לא ביקשו ממנו דמי שכירות ובקשו כי ישתמש בכספים להשביח את הקרקע.

    אף אם נכונה טענתו לפיה השקיע סך 400,000 ₪ בשיפוץ הדירה, הרי שאין חולק כי הנתבע התגורר במקרקעין חינם כל השנים, השכיר חלקים מהמקרקעין אף לאחר הגשת כתב התביעה במשך 7 שנים ובכך השיב את השקעתו ואף הרבה מעבר לכך.

    בסיכומי התגובה טענה התובעת, כי טענת הנתבעים על הסתמכות והשקעות לא הוכחה כלל ואין לה שום רלוונטיות כאשר מדובר בחזרה ממתנה עקב התנהגות מחפירה (סע' 5(ג) לחוק המתנה). הנתבעים לא הוכיחו השקעותיהם באמצעות חוו"ד שמאי. הנתבעים הסתירו הסכמי השכירות ואת ההכנסות ששלשלו לכיסם כל השנים. יש לדחות אף טענותיהם באשר הם אלו ששילמו את חשבונות, החשמל, המים והגז לכל המקרקעין, שכן התובעים הם ששילמו חשבונות אלה מחשבונם המשותף.

     

    *דווקא העובדה שהנתבע טרח להחתים את התובעים על תצהירי מתנה ב-2012 על חלק מחלקה *** בלבד, מלמדת כי כוונת הצדדים הייתה ליתן לו זכויות באותו חלק בלבד ולא ניתנו לו זכויות אחרות כגון רשות בלתי הדירה.

    הטענה לקבלת רשות בלתי הדירה לא הוכחה, למרות שהנתבע עצמו הודה כי הינו עושה שימוש בחלקות *** ו- *** לצרכיו הוא.

    בסיכומי התגובה טוענת התובעת, כי לנתבעים לא היה מעולם שום חלק בחלקה *** וניסיונם ליצר בדיעבד זכויות יש מאין ולהשתלט על שטח נוסף, נפסד מאין כמוהו ומעיד אף הוא על התנהגות מחפירה. הטענה כי האישור ניתן בע"פ ואושרר בהסכם ממאי 2012 אין לו שחר.

     

    טענות מנהל עזבונו של התובע ז"ל בסיכומיו ובסיכומי התגובה:

    *חלקה *** רשומה בפועל בלשכת רישום המקרקעין עשרות שנים. טענת הנתבע לפיה חוזה החכירה המקורי הסתיים ביום 31.3.04 ואילו חוזה החכירה החדש שנחתם ביום 20.10.09 לא נרשם בלשכת רישום המקרקעין, על כן מדובר בזכות חוזית ולא קניינית הינה טענת סרק, שכן בפועל הזכויות רשומות בלשכת רישום המקרקעין מכוח חוזה החכירה המקורי והרישום לא בוטל מעולם.

    בסיכומי התגובה טוען מנהל העיזבון כי הנתבעים לא מתגברים על חזקת הרישום וטענותיהם בסיכומים כי לתובעים לא הייתה זכות קניינית בחלקה ** מאחר והסכם החכירה פקע- דינן להידחות.

     

    *חתימת התובעת על תצהיר המתנה לא הופכת את הקרקע אשר רשומה במלואה על שמו של התובע לזכות אובליגטורית.

     

    *מאחר והמתנה לא רשומה בלשכת רישום המקרקעין או במנהל מקרקעי ישראל על שם הנתבע, המדובר במתנה שלא הושלמה אלא בהתחייבות לתת מתנה, אשר לגביה חלים חוק המתנה ולא חוק החוזים.

    בסיכומי התגובה מוסיף מנהל העיזבון וטוען כי הנתבעים לא מתמודדים בסיכומיהם ולכל אורך ההליך המשפטי עם העובדה שהמתנה לא נרשמה מעולם ע"ש הנתבעים בלשכת רישום המקרקעין או המנהל, ועסקינן בהתחייבות לתת מתנה.

     

    *רק כעבור שנתיים ממועד מתן המתנה רשם הנתבע הערת אזהרה ומשכון על שמו. טענתו של הנתבע בחקירתו כי המקרקעין לא הועברו על שמו במנהל מאחר והיה עיקול, התבררה כלא נכונה ולא הוכחה, שכן המנהל במכתבו מיום 14.12.14 סירב להעביר את הזכות, מאחר ותצהיר המתנה קובע כי הזכויות במקרקעין יועברו על שמו של הנתבע בחלקים מסוימים של החלקה, דבר שאינו אפשרי.

     

    *עסקינן בתצהיר שהוא בבחינת חוזה מתנה והתצהיר תוקן ו/או שונה באופן מהותי ללא הסכמת וידיעת התובעים וללא שהוסבר לתובעים. השינוי בתצהיר גרם לפגמים מהותיים בתצהיר המתנה המביאים לביטול ההתחייבות לתת מתנה לנתבע, שכן התצהיר הראשון של התובעים כפי שנחתם אינו בר ביצוע והתצהיר המתוקן אינו תקף. שינוי התצהירים אינו יכול להתבצע מכוח יפויי הכוח הבלתי חוזר, שכן תצהירי המתנה הינם אישיים ואמורים לחתום עליהם אך ורק התובעים. על כן תצהיר המתנה המתוקן אינו תקף.

    לטענת מנהל העיזבון בסיכומי התגובה, עדות עו"ד *** הוכיחה כי המתנה אינה ברת ביצוע והראיה לכך היא העובדה שעו"ד *** שינה באופן מהותי את תצהיר המתנה בנוכחות הנתבע, ובניגוד לעמדתו של הנתבע, זאת ללא הסכמת התובעים וללא ידיעתם כעולה מעדות הנתבע ומעדות עו"ד ***.

     

    *מאחר והנתבעים התנהגו כלפי התובעים וילדיהם בהתנהגות מחפירה, יש לתובעים האפשרות לחזור בהם מהענקת המתנה אף אם חתמו על ייפוי כוח בלתי חוזר.

    -הנתבע הפר את הסכם השיתוף והמשיך להשתמש בחלקה *** כשהוא גובה דמי שכירות מחלקה זו בגובה 800,000 ₪ ואינו מעביר הכסף לידי התובעים.

    -הנתבעים מנעו מהתובעים לאחר קבלת המתנה להתגורר בקומה התחתונה של הבית כשהתובעים הינם קשישים ואינם יכולים לעלות לקומה שנייה.

    -הנתבע איים לחסל את התובעים, כמו כן כינה אותם בביטויים כיד הדמיון הטובה: זקנים, סמרטוטים, חלשים, אינכם שווים כלום.

    -הנתבע מנע מהאח *** להמשיך לעבוד בסככה, סגר להם את הדרך בגדר רשת, סגר את המקלט במבצע צוק איתן ולא אפשר לתובעים להיכנס אליו.

    -עדות התובעת בדיון בבקשתה לצו הגנה וכן עדויות האחים ועדות הגב' *** מלמדים על התנהגות מחפירה של הנתבעים כלפיהם.

    בסיכומי התגובה טען מנהל העיזבון, כי הנתבעים העלו לראשונה בסיכומיהם תירוצים מתירוצים שונים להכחשת התנהגות מחפירה מצידם, טענות אשר לא הוכחו.

    הנתבעים לא דיברו עם התובעים לא בעקבות צו ההגנה ולא לאחר פקיעתו.

    הנתבעים לא טיפלו במקרקעין לא בשל ביטול יפוי הכוח כטענתם ואולם לקבלת דמי שכירות לא נדרשו ליפוי כוח.

    טענתם כי אפשרו לתובעים להתגורר בקומה הראשונה התבררה כלא נכונה לאור החלטת בית המשפט מיום 28.4.15, כשם שלא אפשרו לאח *** לעבוד בסככה וזאת בניגוד לטענתם בסיכומיהם. כך יש לדחות טענתם לפיה התובעים התנהגו כלפיהם ביחס מחפיר בשעה שהנתבעת אישרה כי התובעים התנהגו כלפיה תמיד בכבוד.

     

    *התובעים מבקשים להורות על סילוק ידו של הנתבע מחלקה *** ומחלק מחלקה ***. הנתבע הפר את הסכם השימוש/ השיתוף והמשיך להשכיר את חלקה *** וחלק מחלקה *** כאשר כספי השכירות עוברים לידיו בלבד. חרף טענותיו כי עשה בהם שימוש לטובת המקרקעין, לא ביסס טענותיו בראיות.

    בסיכומי התגובה טען מנהל העיזבון, כי הנתבעים לא הוכיחו טענתם בסיכומיהם כי ניתן להם רישיון להחזיק או להשתמש בחלקה ***. לא הוצג הסכם, רצון או כוונה מצד התובעים לתת להם זכות שימוש. גם טענתם להסכם בעל פה שהוארך בהסכם ממאי 2012 לא הוכחה. שכן מעיון בהסכם לא ניתן ללמוד על הסכמה כזאת. חרף זאת, הנתבע השתלט על חלקה *** וגבה דמי שכירות בסכום של מאות אלפי ₪ (כ-800,000) בגין שימושו בחלקה, כספים ששייכים לתובעים ולא הועברו אליהם מעולם ע"י הנתבע.

     

    *הנתבע לא הוכיח טענתו ולפיה השקיע סך 400,000 ₪ בשיפוץ בית המגורים ובניית מדגרת עופות, ומכל מקום הרי שסכומים אלו נבלעים בסכום דמי השכירות שגבה ואמורים היו להגיע לידי התובעים.

    לטענת מנהל העיזבון בסיכומי התגובה, טענות ההסתמכות וההשקעות במקרקעין אותן מעלים הנתבעים בסיכומיהם רלוונטיות לעילת הביטול בסעיף 5(ב) לחוק המתנה ולא לסעיף 5(ג) שעוסק ביחס מחפיר. בנוסף, לטענת מנהל העיזבון הנתבע גבה מאות אלפי ₪ בגין דמי שכירות מחלקה ***, כך שגם אם לטענתו השקיע הנתבע 400,000 ₪, מה שלא הוכח, בשיפוץ בית המגורים ומדגרת העופות הרי שהשבחה זו בוצעה באמצעות דמי השכירות אשר שייכים לתובעים.

     

    טענות הנתבעים:

14. הנתבע דוחה טענות התובעים על שימוש באלימות כלפיהם מכל סוג, לא מילולית ולבטח לא פיסית. כן דוחה כל טענה על התנהגות מחפירה.

    לטענת הנתבע משך עשרים וחמש שנים הוא זה שמטפל בכל ענייניהם של התובעים כלפי כל הרשויות במדינה: עיריית ***, רשות מקרקעי ישראל וכן בפני גורמים נוספים בכל פן שהוא, כולל הפן המשפטי ועל חשבונו.

     

15. עוד טוען הנתבע כי עושה שימוש במקרקעין כולם, כולל חלקה *** ו- *** (ראה: סעיף 8 לכתב ההגנה המתוקן) ומעולם לא הטריד לטענתו את התובעים.

     

    לטענת הנתבע, אכן התגורר בקומה הקרקע בדירת ההורים החל משנת 1988 בהסכמת ההורים, והוא זה אשר במשך עשרים וחמש שנים משלם את הוצאות המים, המיסים הגז והוצאות האחזקה והתשתית של דירת התובעים, וכל זאת על מנת להקל עליהם ולסעוד אותם בזקנתם.

    לטענת הנתבע, בדירת ההורים מתגוררים שני אחים: *** שמתגורר יחד עם שני ילדיו. שני אחיו אלו מנסים כל השנים לדחוק את רגלי התובעים מדירתם ולהשתלט עליה, כאשר אינם נושאים בהוצאות האחזקה והמיסים.

    לידתו של הסכסוך הוא על רקע רצונם של האחים המתגוררים עם ההורים לזכות בירושת ההורים ולנכס לעצמם את דירתם. האחים מונעים ולא מאפשרים ליתר האחים (6 במספר) גישה אל ההורים ועושים הכול כדי למדר ולבודד את ההורים מיתר המשפחה, לרבות מצבם הרפואי של ההורים.

     

16. הנתבע מאשר כי התובעת אכן הגישה בקשה לצו הגנה נגדו, שלא הובא לידיעתו, וביום 19.10.14 התקיים דיון בהעדרו וניתן צו הגנה למשך 3 חודשים עם אפשרות לנתבע להגיש בקשה לקיום דיון נוסף מטעמו.

    ואכן, הנתבע ביקש דיון נוסף וביום 10.11.14 התקיים דיון במעמד שני הצדדים אשר בסופו דחה בית המשפט את הבקשה למתן צו הגנה לרבות ביטול הצו שניתן חודש קודם.

     

17. לטענת הנתבע, התובע אינו חוכר הרשום בפנקסי רישום המקרקעין מאז יום 31.3.04. חוזה החכירה אמנם חודש אך אינו רשום בפנקסי המקרקעין. התובעת הינה בעלת מחצית מהזכויות במקרקעין למעט המקרקעין שניתנו במתנה לנתבע.

     

18. עסקת המתנה הכוללת חלק מחלקה *** בוצעה כהכרת תודה לעבודות אשר ביצע הנתבע עבור התובעים במשך שנים רבות.

    לטענת הנתבע סבר כי קיבל מתנה מוגמרת ומושלמת, ואולם לאחר הפרת ההסכם מצד התובעים, פעל לרישום הערת אזהרה ומשכון ברשם המשכונות. כמו כן הודיע לרמ"י על עסקת המתנה ופעל לרישומה. הנתבע דוחה הטענה כי רשם את הערת האזהרה על כל המקרקעין.

     

19. לאחר שהתובעים נישלו את הנתבע מחלקה *** ומהחנות שברשותם לטובת האחים המתגוררים בביתם, החלו האחים בפרובוקציות, איומים והטרדות כלפי הנתבעים עד כדי הגשת תלונה במשטרה ע"י הנתבע כנגד *** שאף הורחק למשך 30 יום.

    משנודע הדבר לתובעים, החלו התובעים לטענתו במסע של איומים וגידופים על מנת להכריח אותו לבטל את התלונה במשטרה. לטענתו, התובעים הם אלו הנוהגים בדרך אלימה מאוד, הגובלת בהתעללות.

     

    לטענת הנתבע, האח *** לא פגוע קרב ובעיותיו הנפשיות היו קודם למלחמת יום הכיפורים. כך יש לדחות הטענה כי *** עבד כל העת בסככה מאחר ועבד כשכיר במוסך למכונאות. הנתבע התיר ל*** להמשיך לעבוד בסככה הנמצאת במגרשו ואולם ביקש כי *** יחתום על הסכם שכירות סמלי וידאג לכיסוי ביטוחי מתאים, בקשה ש*** סרב לה.

     

20. הנתבע דוחה הטענות על שימושים חורגים אשר נעשים על הקרקע והתובעים אינם חשופים לאישום פלילי. לטענתו, עושה שימוש ונוהג מנהג בעלים בשתי החלקות מזה 25 שנים ויש לראותו כבר רשות בלתי הדירה ו/או כדייר מוגן ו/או כבעל זיקת הנאה.

     

21. התיקון לתצהיר בוצע כדין ומכוח סמכותו של ב"כ הנתבעים כמיצגם, התיקון בוצע בטרם נודע לב"כ הנתבעים על הסכסוך, מדובר בתיקון טכני.

    לטענת הנתבע, מלבד התיקון ברמ"י אין כל שינוי ביתר עותקי התצהירים ובהסכם השיתוף והשימוש, ולא תהיה כל פגיעה בזכות השימוש הבלעדי עליו הוסכם בין התובעים לבין הנתבעים.

     

22. התובעים הינם בעלי זכויות חוזיות בלבד. התובעים העבירו לנתבע בעסקת מתנה את זכויותיהם החוזיות בחלק מחלקה ***, ומאחר ומדובר בזכויות חוזיות הושלמה המתנה עם החתימה על תצהיר המתנה. התובעים חתמו על ייפוי כוח בלתי חוזרים המהווים ויתור על זכות החזרה.

    הנתבע שינה את מצבו בהסתמך על כך כי קיבל מתנה מושלמת ובלתי חוזרת.

     

23. באשר לטענת התובעים כי המתנה אינה ברת ביצוע, טוען הנתבע כי המדובר בהעברה במושע ועל כן זכות השימוש בחלק מסוים במקרקעין הינו אפשרי ואף מקובל (ראה: סעיף 17 לכתב ההגנה המתוקן).

     

24. לטענת הנתבע, העברת היתרה של חלקה *** במתנה ***, מוציאה את המרצע מן השק. כל רצונם של ***, *** והתובעים הוא לנשל את הנתבע מהמתנה ומזכויותיו בחלקה *** והחנות, על מנת להעביר הכול ***.

     

    טענות הנתבעים בסיכומיהם:

     

    *לטענת הנתבעים התביעה דנן הוגשה עקב לחצם המתמשך של *** ו*** על התובעים היות ולא היו מרוצים מהסכם המתנה וביקשו באמצעות כתב התביעה להפר את ההסכמות המשפחתיות.

     

    *התובעים לא עמדו בנטל הוכחת תביעתם. חקירתו של התובע ז"ל התגלתה כלא אמינה והתובעת לא העידה כלל ומשכך אף נמחק תצהירה.

     

    *מאחר והסכם החכירה החדש מיום 20.10.09 לא נרשם, הנתבע לא יכול היה לרשום המתנה בעצמו על אף ניסיונותיו. גם נוכח העובדה כי קיים עיקול על הזכויות במקרקעין לא יכל הנתבע לסיים את רישום הזכויות על שמו. העובדה כי לא ניתן היה לרשום את הזכויות במקרקעין מלמד כי המדובר בזכויות חוזיות ולא קנייניות.

    לטענת הנתבעים, אף אם המדובר בזכויות קנייניות, ההתחייבות הופכת למתנה מוגמרת ומושלמת עם חתימת התובעים על ייפוי כוח בלתי חוזר וויתור על זכות החזרה.

     

    *התובעים לא הוכיחו כי המתנה אינה ברת ביצוע. התובעים העניקו לנתבע זכות חוזית שהושלמה במיידי ולא היה צורך ברישומה להשלמת המתנה. במערכת יחסים פנים משפחתית אין זיקה הכרחית בין צורך באישור צד ג' להענקת המתנה לבין קיום זכות חוזית בין הצדדים.

    לטענת הנתבעים, הניסיון לרשום את הזכויות החוזיות שקיבל הנתבע במרשם אינה פוגמת בעובדה כי המתנה הושלמה במועד הענקתה. מכתב רמ"י עליו נתלים התובעים אינו מציין כי המתנה אינה ברת ביצוע, אלא כי יש לפעול בדרך אחרת מזו בה פעל עו"ד ***.

     

    *שינוי התצהיר אינו פוגם במתנה ואינו מביא לבטלותה. הטענה הועלתה לראשונה בסיכומי התובעים והינה בבחינת הרחבת חזית אסורה. מעבר לצורך הסוגיה הובאה בפני וועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין שקבעה כי אין פסול במעשיו של עו"ד ***.

     

    *המתנה ניתנה ללא כל תנאי. המתנה ניתנה כאות תודה על מעשיו של הנתבע בזמן עבר ולא על פעולות עתידיות. טענות התובע בחקירתו כי המתנה ניתנה על מנת שהנתבע יסדר דברים בעירייה הינם שקר. כך יתר טענותיו כי הנתבע לא פעל ולא פנה לערכאות עבור טיפול במקרקעין אינן אמת. וכאשר עומת בתצהיר שנתן בהליך אחר, שם טען כי הנתבע מסייע לו ומטפל בדברים לא ידע להסביר הסתירה.

     

    *התובעים לא הוכיחו התנהגות מחפירה, על כן אף אם היה מדובר בהתחייבות לתת מתנה, לא הוכיחו התובעים זכאות לחזור מהתחייבותם בגין התנהגות מחפירה של הנתבעים. התובעים הם אלה ששינו יחסם כלפי הנתבעים וכלפי יתר ילדיהם בעקבות הסתה קשה של *** ו***. אף הבקשה לצו הגנה שהגישה התובעת נעשה בלחצם של *** ו*** וביהמ"ש מצא כי התנהגותה של התובעת אינה מעידה על פחדים או חשש מהנתבע.

     

25. לטענת הנתבעים הם שינו מצבם בהסתמכם על המתנה. הנתבע שיפץ את דירת המתנה, בנה מדגרת עופות לשם פרנסתו, בנה מחדש את הסככה, נטע עצים. תשלומי מים, חשמל ודמי החכירה לרמ"י לכל המקרקעין שולמו על ידו, סה"כ כל הוצאותיו עמדו על 800,000 ₪ . אילו ידע כי עליו להשיב המתנה לא היה מבצע את אותן הפעולות. הטענה כי הכספים הגיעו מדמי השכירויות דינה להידחות. דמי השכירות לא כיסו אף לא 30% מההוצאות. ערכה של ההשקעה כיום מיליוני שקלים.

     

26. לטענת הנתבעים זכותם בלתי הדירה מכוח עקרונות צדק ותום לב ונוכח העובדה כי הנסיבות יצרו הסתמכות צפויה, הגיונית ולגיטימית של הנתבע כמקבל הרשות, לפיה הרשות שניתנה הינה לצמיתות. לחילופין, הוכח כי לנתבע זיקת הנאה לתקופה בלתי מוגבלת. התובעים לא הוכיחו כי עמדו בתנאי סע' 96 לחוק המקרקעין וזכאים לביטול המתנה ו/או לסלק ידם של הנתבעים מהחלקות. הבית בו מתגורר הנתבע הינו ביתו היחיד וכבר נקבע בפסיקה כי מקום בו מדובר במשפחה יש להקל בנטל בהוכחת רשות בלתי הדירה.

     

27. עד ש*** ו*** החלו להסית את התובעים היחסים בין הצדדים היו חמים ואוהבים משך עשרות שנים. גם כיום יחסיו עם התובעת חמים והנתבע מסייע במימון צרכיה ובטיפול בה.

     

    דיון:

28. לטענת הנתבע כאמור, בהתאם לרישום במרשם המקרקעין זכות החכירה של התובע ז"ל התחילה בשנת 1977 והסתיימה ביום 31.3.04.

    לפיכך, בעת מתן המתנה לא הייתה לטענתו לתובע ז"ל זכות קניינית במקרקעין, אלא רק זכות חוזית וזאת מכוח הסכם חכירה מול מנהל מקרקעי ישראל אשר חודש בשנת 2009 ולא נרשם במרשם המקרקעין. משכך, המתנה לטענתו הושלמה במועד החתימה על תצהירי המתנה.

    מנגד טוענים התובעים, כי זכויות התובע ז"ל רשומות במרשם המקרקעין ומשכך מדובר בזכות קניינית. סיום חוזה החכירה ביום 30.3.04 וחידושו רק ביום 20.10.09, הגם שלא נרשם במרשם המקרקעין, אין בו כדי לפגוע לטענתם בזכויות הקנייניות. הזכויות לא מתאדות ולא נעלמות אך משום שהחוזה החדש שבתוקף לא נרשם.

     

29. אדרש תחילה לשאלה מהי הזכות שבידי נותן המתנה:

    האם זכותו של התובע ז"ל היא זכות אובליגטורית בלבד, כפי שטוען הנתבע שהרי אז בהעבירו זכות זו לנתבע, העביר לו כל מה שיש לו באותם מקרקעין ובכך הושלמה המתנה.

    או שמא זכות התובע ז"ל הינה קניינית כפי שטוענים התובעים, ומאחר ולא בוצע הרישום על שם הנתבע, לא הושלמה המתנה ומדובר רק בהתחייבות לתת מתנה.

     

    הקנייה:

30. החוק מקנה לנותן המתנה שני מסלולים להעניק את מתנתו, ויש להבחין בין מתנה לאלתר לבין התחייבות לתת מתנה.

     

    סעיף 2 לחוק המתנה, התשכ"ח-1968 (להלן:"חוק המתנה") מדגיש שאין המתנה נגמרת אלא בהקנייתה מן הנותן למקבל: "מתנה נגמרת בהקניית דבר-המתנה על-ידי הנותן למקבל תוך הסכמה ביניהם שהדבר ניתן במתנה".

    הקניה משמעותה העברת הבעלות על הנכס מן הנותן למקבל, והיא מסמלת את סוף תהליך המתנה.

    סעיף 6 לחוק המתנה קובע את דרכי הקנייתה של מתנה: "בעלות בדבר-המתנה עוברת למקבל במסירת הדבר לידו, או במסירת מסמך לידו המזכה אותו לקבלו, ואם היה הדבר ברשות המקבל – בהודעת הנותן למקבל על המתנה; והכל כשאין בדין אחר הוראות מיוחדות לענין הנדון".

    סעיף 7 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, קובע :

    "(א) עסקה במקרקעין טעונה רישום; העסקה נגמרת ברישום, ורואים את השעה שבה אישר הרשם את העסקה לרישום כשעת הרישום.

    (ב)עסקה שלא נגמרה ברישום רואים אותה כהתחייבות לעשות עסקה."

     

31. בפס"ד אריה רתם נ' מנחם רתם קבעה כב' השופטת שטרסברג-כהן:

    "אין מניעה לתת מתנה במקרקעין, כפי שאין מניעה להתחייב לתת מתנה במקרקעין, והכול תלוי בזכות שבידי נותן המתנה או ההתחייבות. אם זכותו של הנותן היא זכות אובליגטורית בלבד, דהיינו, אם הוא עצמו אינו הבעלים הרשום של המקרקעין אלא הוא בעל הזכות לקבל רישום (בין של בעלות בין של חכירה), הרי בהעבירו זכות זו לאחר מעביר הוא כל מה שיש לו באותם מקרקעין ובכך משלים הוא את המתנה, ומי שהופך להיות בעל הזכות האובליגטורית תחתיו, הוא מקבל המתנה. לעומת זאת, אם הוא רשום כבעל הזכות במקרקעין והוא מתחייב להעביר לאחר במתנה את הזכות הרשומה, הרי כל עוד לא בוצע הרישום על שם הנעבר, לא הושלמה המתנה, והנעבר מחזיק בידיו רק התחייבות למתנה".

    (ראה: ע"א 1284/92 אריה רתם נ' מנחם רתם, מט(5) 257, 260 (1996)‏‏ ראה גם: ע"א 6439/99 "טפחות" בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' חיים פרח, פ"ד נח(2) 106 (2003), סעיף 8 לפסק הדין).

     

32. לעניינינו.

    אם יקבע כי לתובעים הייתה זכות אובליגטורית (בין אם הינם בעלי הזכות לקבל רישום ובין חכירה) (אז תחול הוראת סעיף 6 לחוק המתנה), הרי די בתצהיר המתנה שנחתם על ידי התובעים, כדי לומר שדבר המתנה הוקנה לנתבע בעת עריכת התצהיר.

    לעומת זאת, אם התובע רשום כבעל הזכות במקרקעין (אז חלה הוראת סעיף 7(א) לחוק המקרקעין), הרי אין די בתצהיר המתנה וכל עוד לא הושלמה העסקה ברישום בלשכת רישום המקרקעין, ניתנה לנתבע התחייבות לתת מתנה.

     

33. לא מצאתי לקבל טענת הנתבע כי מדובר בזכות אובליגטורית היות והתובע ז"ל אינו רשום בפנקסי רישום המקרקעין החל מיום 1.4.04, ואנמק.

    בחודש דצמבר 2013 נרשמה לטובת הנתבע הערת אזהרה בלשכת רישום המקרקעין על זכויותיו של התובע ז"ל. בחודש אוגוסט 2014 עם פרוץ הסכסוך בין הצדדים פנה הנתבע לרמ"י בבקשה לרשום המתנה על שמו.

    ביום 31.3.04 הסתיימה תקופת החכירה הראשונה בין המנוח לבין רמ"י.

    לא צוין ולא נטען, כי המנוח פנה לרישום החכירה מחדש במרשם המקרקעין בעת שחודש הסכם החכירה ביום 1.4.09, ונענה בשלילה, אף לא צוין ולא נטען כי המנהל פנה למנוח וביקש למחוק את הרישום.

    כפי הנראה המנוח לא פנה לרישום חוזה החכירה שהוארך ורק משכך לא נרשם.

    אני מקבלת את טענת התובעים בסיכומיהם ובסיכומי תגובתם בעניין זה, כי זכויות המנוח לא נעלמות אך משום שהחוזה החדש שבתוקף לא נרשם.

     

34. יתרה מכך, בחוזה החכירה שחודש בין רמ"י לבין התובע ביום 20.10.09 נקבע ב"תקופת החכירה" 49 שנים, החל מתאריך 1.4.2004 וכלה בתאריך 31.03.2053 (ראה: נספח ב' לתצהיר התובע).

    דהיינו, רמ"י האריך ביום 20.10.09 את חוזה החכירה החל מיום 1.4.2004, מועד סיומו של החוזה המקורי, חרף חמש השנים בהן לא הוארך חוזה החכירה ע"י רמ"י.

    כאמור, במועד סיום חוזה החכירה המקורי ביום 31.3.2004, לא ביקש רמ"י למחוק את רישומו של המנוח בלשכת רישום המקרקעין, והמנוח עדיין רשום בלשכת רישום המקרקעין כחוכר בהתאם להסכם החכירה המקורי מיום 16.10.77.

     (ראה: נסח רישום מקרקעין מיום 27.1.16 שצירף הנתבע לתצהירו כנספח 1). 

    מהאמור לעיל עולה, כי לאחר סיומה של תקופת החכירה המקורית ביום 31.3.04 הסכים המינהל, על המשך היחס המשפטי שהיה קיים בינו לבין המנוח קודם לכן, תוך שהמנוח נותר במעמד של "חוכר לדורות" מכוחו של חוזה החכירה המקורי.

     

    יפים לעניין זה דברי כב' השופט יצחק ענבר בדעת רוב בפס"ד הועדה המקומית לתכנון ובניה בת"א-יפו נ' יעקב קוטליצקי:

    "אין מחלוקת כי על אף שתקופת החכירה המקורית הסתיימה ביום 1/3/01, הוסיפו המשיבים להחזיק במקרקעין ולהשתמש בהם כפי שעשו קודם לכן, כאשר המינהל אינו מגלה כל התנגדות לכך, אלא מנהל עם המשיבים משא ומתן על התנאים לפיהם יערך חוזה חכירה חדש.

    לכל אורכה של תקופת הביניים נותרו המשיבים רשומים בלשכת רישום המקרקעין  כחוכרים, מבלי שמי מהצדדים מבקש למחוק את הרישום...

    לכך יש להוסיף כי המערערים קיבלו את המקרקעין לתקופת חכירה מחודשת ללא מכרז, ולפי נהלי המינהל גם הענקה זו לא הייתה אפשרית אלמלא החזיקו במקרקעין כחוכרים עוד קודם לכן (לכל אלו ראו את המוסבר בתצהירה של נציגת המינהל אשר הוגש לבית משפט קמא). נתונים אלו בכוחם המצטבר מלמדים, כי לאחר סיומה של תקופת החכירה המקורית ביום 1/3/01 הסכימו המשיבים והמינהל, בהתנהגותם, על המשכתו של היחס המשפטי שהיה קיים ביניהם קודם לכן, תוך שהמשיבים נותרים במעמד של "חוכר לדורות" מכוחו של חוזה החכירה המקורי..."

    (ראה: רע"א (ת"א) 24215-12-11 הועדה המקומית לתכנון ובניה בת"א-יפו נ' יעקב קוטליצקי - מאגר נבו 25.06.2012, בקשת רשות ערעור על פסק הדין נדחתה רע"א 6166/12 יעקב קוטליצקי נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה בתל אביב-יפו - מאגר נבו 23.12.2012)).

     

35. זאת ועוד, לו לשכת רישום המקרקעין לא הייתה רואה בתובע ז"ל חוכר לדורות, לא ניתן היה לרשום הערת אזהרה על שם הנתבע בלשכת רישום המקרקעין בעת שפנה לרישום זה.

     

    סעיף 126 לחוק המקרקעין, קובע כדלקמן:

    "(א) הוכח להנחת דעתו של הרשם כי בעל מקרקעין, או בעל זכות שכירות, שאילה, זיקת הנאה, זכות קדימה או משכנתה, התחייב בכתב לעשות בהם עסקה, או להימנע מלעשות בהם עסקה, ירשום הרשם, על פי בקשת מי שהתחייב או מי שזכאי לפי ההתחייבות (להלן - הזכאי), הערה על כך; לעניין זה אין נפקא מינה אם ההתחייבות הייתה בהסכם, בהרשאה בלתי חוזרת או במסמך אחר, ואם הייתה מפורשת או משתמעת, מוחלטת או מותנית".

     

36. כב' השופט הנדל מציין בעניין מדינת ישראל נ' unitetisrael appeal inc, כי הערת אזהרה תירשם רק במקרים בהם הזכות המועברת רשומה אף היא:

    "סופו של שיקול: הייתי מציע לחבריי לפרש את סעיף 126(א) כמאפשר רישום הערת אזהרה רק במקרים בהם הזכות המועברת רשומה אף היא (או כאשר ניתנה הסכמתה של בעלת הזכות הרשומה, כקבוע בסעיף 21(ב)(2) לתקנות). פרשנות זו תואמת את לשון החוק, היא עולה בקנה אחד עם תכליתו הסובייקטיבית ומסייעת להגשמת תכליתו האובייקטיבית. מנגד, קבלת פרשנותן של המשיבות עלולה להרחיב באופן שאינו רצוי את תפקידו של רשם המקרקעין. בנוסף לכך, בעל הזכות שטרם נרשמה יאבד, במידה רבה, את התמריץ לפעול לתיקון הרישום. מצב כזה מונע העברה של זכויות קניין במקרקעין והוא איננו רצוי. לשם הגנה על האינטרסים שלהן, על העירייה והמשיבה לצעוד בדרך המלך של עריכת הרישום הנאות, ולא לסלול דרך חתחתים של רישום הערת אזהרה מכוח זכות שאינה רשומה. הייתי מציע לחברי את התוצאה האופרטיבית הבאה: הערעור מתקבל".

    (ראה: רע"א 7060/12 מדינת ישראל נ' unitetisrael appeal inc - מאגר נבו 30.04.2015).

     

37. רישום הערת האזהרה על ידי הנתבע בחודש דצמבר 2013 מלמדת כי בעל הזכויות במקרקעין היה רשום בלשכת רישום המקרקעין. לולא הייתה הזכות המועברת רשומה, לא ניתן היה לרשום הערת אזהרה על שם הנתבע, גם משכך אינני מוצאת לקבל טענת הנתבע כי הזכות שהועברה לו הינה זכות חוזית והמתנה הושלמה.

    התובע ז"ל היה רשום כחוכר בלשכת רישום המקרקעין עד ל 31.3.04, ואף שלא נרשם מחדש נותר רשום בלשכת רישום המקרקעין כחוכר, מבלי שהמינהל ביקש למחוק את הרישום, משכך נותר במעמד של "חוכר לדורות" מכוחו של חוזה החכירה המקורי.

     

    לאור כל האמור, הזכות הנעברת הינה קניינית וכל עוד לא בוצע הרישום על שם הנתבע, לא הושלמה המתנה, והנתבע מחזיק בידיו רק התחייבות למתנה.

     

    לעניין טענת התובעים כי המתנה אינה ברת ביצוע- שכן התצהיר הראשון שנחתם בחתימת התובעים אינו בר ביצוע:

38. ביום 11.8.14 הגיש ב"כ הנתבע, בשם הנתבע, בקשה לרמ"י להעברת זכויות ללא תמורה בחלקים מסוימים, על פי תשריט (נספח ד'1 לכתב התביעה המתוקן).

    בתשובת רמ"י צוין כי לא יטפלו בהעברת הזכויות שהוגשה, תוך שצוין כדלקמן:

    "5.בנוסף, ביום 11/8/2014, הוגשה למשרדנו בקשה להעברת זכויות ללא תמורה בחלקים מסויימים, על פי תשריט, הבקשה הוגשה בשם מר *** ועל ידי בא כוחו של מר *** ו*** ***, עו"ד ***, בייפוי כח בלתי חוזר, להלן הבקשה. 6. בהתאם לנהלי הרשות והחלטותיה, ניתן להעביר זכויות במשק עזר במושע, מבלי לציין חלקים מסויימים ובאחוזים בלבד. לחילופין, ניתן לפצל מגרש ממשק עזר בהתאם להוראות אגף 109 והחלטת מועצה 1301...

    7. לפיכך משרדנו לא יטפל בהעברת הזכויות שהוגשה"(ההדגשות שלי, ח.מ.).

    (ראה: נספח ד1 לכתב התביעה המתוקן).

     

39. אין בסירובה של רמ"י לטפל בהעברת הזכויות על שם הנתבע כדי לבטל את ההתחייבות שניתנה לו למתן מתנה, ואפרט.

    כב' השופט רובינשטיין בפסק דין אברהם איזמן נ' חדוה מחלב קבע, כי אי קבלת אישור רמ"י לעסקת המקרקעין אינה פוגעת בחיוב שבין הצדדים עצמם, אף אם אין הדבר אכיף כלפי רמ"י:

    "איני רואה מקום להתערבותו של בית משפט זה בתוצאת פסק דינו של בית המשפט המחוזי, וגם הבקשה לרשות ערעור אינה מגלה טעם להתערבות כזאת. משכך, יש להותיר על כנה את הכרעתו של בית המשפט קמא בתוצאתה. סבורנו כי לא התקיימו התנאים הנדרשים כדי שאריה ע"ה יוכל לחזור מהתחייבותו למתן המתנה, ועל כן לא רשאי היה לעשות כן ולבטלה. לעניין התנאים הנוגעים למתנה וזכות החזרה, ראו א"מראבילו, חוק המתנה, תשכ"ח-1968 (מה' 2, תשנ"ז), 235, 360, 366-365.

    כ"ה. אוסיף, כי לטעמי ככלל על עיסקה במקרקעי המינהל לזכות באישור המינהל מראש ובכתב, וזאת יש להדגיש, שכן במקרקעי הציבור עסקינן. אך אין בכך כדי לפגוע בחיוב שבין הצדדים עצמם. אף אם אין הדבר אכיף כלפי המינהל (ע"א 1108/98 מדעי נ' מדעי, פ"ד נד(4) 385 (השופט אנגלרד))" (ראה: בע"מ 445/05 אברהם איזמן נ' חדוה מחלב– מאגר נבו (2.8.06), ההדגשות שלי, ח.מ.).

     

    גם בפס"ד חיים נ' חיים, נקבע ע"י כב' השופטת שטרסברג-כהן כי הגם שלא ניתן היה לרשום את ההתחייבות למתן מתנה שניתנה לנתבע ברמ"י, עדיין ההתחייבות עצמה של התובעים לנתבע עומדת בעינה: "לשיטתי, יש להפריד בין המערכת ההסכמית שבין בני המשפחה לבין זו החיצונית לה. ערה אני לכך כי כיום, על-פי המדיניות של המוסדות המיישבים, לא ניתן לפצל נחלה ולא ניתן לרשום על שם חזקיהו את דירת אמו המנוחה. אף-על-פי-כן אין לתת לאליהו פתחון פה לטעון כנגד ההסכם בין אמו לחזקיהו טענות הטומנות בחובן התכחשות להתחייבויותיו הוא כלפי אמו וכלפי צד שלישי, אחיו".

     

    הנשיא כב' הש' א' ברק קבע אף הוא בעניין זה:

    "לשיטתי, במצב שבו ניתנת התחייבות להעברת זכות תוך הפרת תניה המגבילה עבירות, אין מקום לקביעה קטגורית כי ההתחייבות עצמה בטלה. אין כל הכרח לשלול תוקף משפטי מהתחייבות שניתנה רק בשל העובדה כי היא נעשתה בניגוד לתניה חוזית אחרת. ...המישור החוזי ממשיך להתקיים גם אם עצם כריתת החוזה עומדת בניגוד לאמור בהסכם אחר (פרשת אלעוברה [3], בעמ' 676). לפיכך במישור היחסים החוזיים שבין הצדדים להסכם המאוחר יותר (מעביר הזכות והנעבר) יש לראות כעיקרון את ההסכם כתקף" (ראה: ע"א 1662/99 חזקיהו חיים נ' אליהו חיים, נו(6) 295, 339 , 348-349 (2002) ההדגשות שלי, ח.מ.).

     

40. לאור האמור, דין טענת התובעים לביטול ההתחייבות לתת מתנה, מאחר והמתנה אינה ברת ביצוע - להידחות.

     

    לעניין טענת התובעים כי התצהיר המתוקן - ששונה ללא הסכמת וידיעת התובעים מביא לביטול ההתחייבות לתת מתנה:

41. ביום 11.8.14 הוגשה על ידי הנתבע לרמ"י בקשה לרישום העברה ללא תמורה בחתימתו יחד עם תצהירי המתנה, על מנת לרשמו בעל זכויות בחלק מחלקה *** שניתן לו במתנה (ראה: נספח 10 לתצהיר הנתבע). זאת, 11 יום לאחר המפגש בין התובעים לבין ארבעה ילדיהם שבסופו חתמו במשותף על מכתב הממוען לעו"ד *** וביקשו ממנו לבטל את ייפוי הכוח עליהם חתמו ביום 15.7.14 ו- 23.7.14.

    רמ"י דחה את רישום הזכויות, משום שהמתנה יוחדה לחלק ספציפי בחלקה, במקום לחלק לא ספציפי בחלקה כולה כאשר מדובר באדמת מושע (ראה: נספח ד1 לכתב התביעה המתוקן).

     

42. ביום 27.8.14 שב הנתבע לרמ"י והפעם צירף את תצהירי המתנה כאשר הם מתוקנים, כך שפירוט החלק שניתן לנתבע במתנה נמחק. ליד המחיקה חתם עו"ד ***, מיופה כוחם של התובעים בעת ההיא.

    כשנודע לתובעים בסוף שנת 2014 כי תצהירי המתנה המקוריים שלהם "תוקנו" על ידי הנתבע ו/או מי מטעמו, טענו כי תיקון זה עולה כדי זיוף ממש ע"י מחיקה ידנית של חלק מהתצהיר וחתימתו לכאורה של עוה"ד *** ליד התיקון, זאת ללא הסכמתם וללא ידיעתם ובניגוד מוחלט לכוונת הצדדים בתצהירים המקוריים.

    בסיכומי מנהל העיזבון נטען כי שינוי תצהירי המתנה לא יכול להתבצע מכוח ייפוי כוח בלתי חוזר שכן הם תצהירים אישיים ואמורים לחתום עליהם רק התובעים. כמו כן נטען בסיכומי מנהל העיזבון כי התצהיר תוקן ללא ידיעת והסכמת התובעים, בחוסר תום לב מוחלט מצדו של הנתבע, כשהתצהיר המתוקן גרם לפגמים מהותיים, אשר מביאים לביטול ההתחייבות שכן התצהיר אינו תקף (ראה: בסעיף 28 לסיכומי מנהל העיזבון).

     

43. עיון בתצהיר ה"מתוקן" מגלה כי הרישא לסעיף 2 המציין כי התובעים מעניקים לנתבע *** חלקים מתוך זכויותיהם במגרש נותר בעינו.

    החלק השני לסעיף 2 המפרט זכות השימוש וגבולות החלקה שהוענקו לנתבע נמחק.

    ליד המחיקה חתום עו"ד ***, ב"כ הצדדים במועד החתימה על תצהיר המתנה כשניתן לו יפוי כוח ביום 2.5.12 –הוא גם מועד החתימה על התצהיר, בחתימת התובעים לפעול בשמם (ראה: נספח ג' לבקשה לתיקון כתב התביעה מיום 27.1.15).

     

44. יפוי הכוח שניתן לעו"ד *** ביום 2.5.12 קובע בסעיף 1:

    "1. למכור ולהעביר, להשכיר, להחכיר במתנה וללא תמורה לבנינו *** ( להלן: "צד ג'"), *** חלקים מחלקה *** בגוש *** המצויה ברח' **** , וזכות שימוש בלעדית בחלק המזרחי של החלקה בשטח של *** ממ"ר כולל דרך מעבר".

    בין אם נראה את ייפוי הכוח כמסמך נלווה לתצהיר המתנה, ובין אם נראה בייפוי הכוח כהסכם בין הצדדים, עדיין שני המסמכים מציינים במפורש העברת חלק מסוים בחלקה ולא את כולה.

     

45. בחקירתו הסביר עו"ד *** מדוע מצא למחוק חלקים מתצהיר המתנה:

    "אותה מזכירה אומרת המנהל לא מכיר בחלוקה. אם אתה מדבר על חלוקה לשימוש נפרד, לא תוכלו לבצע את העברה. אמרתי – עשינו הסכם, יש מסמכים נוספים. זה שכתוב בתצהיר חלק שמפריע לך ,שהופך את החלקה לשימוש בלעדי, אני מוחק את זה. מחקתי ביוזמתי, *** לא אמר לי לעשות את זה. להיפך הוא שאל מה אתה עושה? אמרתי לו זה בסדר, אני יודע מה אני עושה. את הדבר המיותר שהמנהל לא מכיר אני מוחק. הוא מיותר. על פי יפויי הכוח שיש בידי אני חותם והפקידה תטפל בתיק" (ראה: עמ' 85 לפרוטוקול הדיון מיום 29.11.21, שורות 24-29, ההדגשות שלי, ח.מ.).

     

    בהמשך חקירתו נשאל מדוע לא מצא לדווח על התיקון לתובעים: "אתה לא חושב כפרקליט בכיר בתחום המקרקעין, שהיית צריך ליידע את נותני המתנה על התיקון? ת. לא. אני לא חושב . אני חושב בוודאות שלא צריכים לדעת את זה כי העברה הסתיימה והושלמה באותו יום...הושלמה ההעברה מכל בחינה שהיא גם לפי בית המשפט העליון. היו זכויות לא קניניות שלא רשומות בטאבו, החוזה חכירה הסתיים, נעשה חדש ב- 2009 והוא לא נרשם. מדובר בזכויות חוזיות שהעברה ביניהם נעשית לפי מה היתה כוונת הצדדים. ומה היתה כוונתם? לך תראה שוב את הווידיאו ותראה מה מונח בפניך. המתנה הושלמה...ש. האם לדעתך אם לא היית מתקן את התצהיר, היית יכול להעביר את הזכויות? ת. יכול להיות שהייתי רב איתם או הולך להליך משפטי נגדם, ראיתי את הפתרון הפשוט והיעיל – יש לי יפויי כוח ביד, *** לא הבין מה אני עושה. תיקנתי את זה. מהותית, הועברה המתנה ב- 2.8.12 ללא יכולת חזרה..." (שם, עמ' 86, שורות 1-6, עמ' 87, שורות 5-8, ההדגשות שלי, ח.מ.).

     

46. מחקירת עו"ד *** עולה כי לשיטתו המתנה הושלמה ביום החתימה על תצהיר המתנה ה- 2.5.12, מאחר ולא היה רישום במרשם המקרקעין לאחר הארכת הסכם החכירה לדורות בשנת 2009, ומדובר בזכות אובליגטורית, והתובעים לא יכלו לחזור בהם ממתן המתנה. משכך העיד כי לא מצא כל צורך לעדכן את התובעים בדבר התיקון שנעשה לצורך רישום הזכויות ברמ"י.

    הנתבע, אשר סמך על בא כוחו שטען כי מדובר במתנה שהושלמה והצורך לרשמה ברמ"י הינה מעבר לצורך, לא סבר כי מדובר בזיוף תצהיר.

    בחקירתו העיד לעניין זה כי רק תצהיר אחד תוקן וכי עו"ד *** הוא שהחליט על השינוי וביצע אותו (ראה: עמ' 61 לפרוטוקול הדיון מיום 1.11.21 , שורות 13-15, עמ' 62, שורה 14). ואמנם עד לפרוץ הסכסוך בין הצדדים לא מצא הנתבע לנכון לגשת לרמ"י לרשום זכיותיו בחלק מחלקה *** זאת משום שסבר כל העת, כפי שעודכן ע"י בא כוחו כי מדובר במתנה מוגמרת.

    הסבריו של עו"ד *** לעניין תיקון התצהיר התקבלו אף על דעת ועדת האתיקה אשר קבעה בהחלטתה מיום 25.10.15 (לאור תלונה שהגישו התובעים כנגדו) כי:" עו"ד *** הבהיר בתגובתו כי ההסכמה לחלוקת המקרקעין נותרה בין הצדדים כפי שהייתה, והתיקון נעשה רק לצורך רשות מקרקעי ישראל, שאינה מכירה בהסכמי שיתוף" (נספח כא' 3 לתצהיר הנתבע(.

    משכך, לא מצאתי לקבל טענת התובעים כי "תיקון" התצהיר משנה את המתנה, שכן על פי התצהיר ה"מתוקן" לטענתם לנתבע יש לכאורה זכויות גם בחלק השייך לתובעים בבית מגוריהם (ראה: סעיף 40 לכתב התביעה המתוקן).

    מכל מקום, בסופו של יום, הזכויות לא הועברו לנתבע מכוח התצהיר המתוקן (ראה: מכתב רמ"י מיום 14.12.14 – נספח ד1 לכתב התביעה המתוקן).

     

47. לאור כל האמור, לא מצאתי לקבל הטענה כי התצהיר המתוקן גרם לפגמים מהותיים אשר יש בהם להביא לביטול ההתחייבות, אף לא מצאתי לקבל הטענה כי תוכנית הנתבע ב"תיקונו" של התצהיר הייתה לכאורה להגדיל את זכויותיו לכל חלקה ***.

     

48. לאור האמור, אף לא מצאתי לקבל טענת התובעים כי שינוי התצהיר מהווה התנהגות מחפירה מצידו של הנתבע כלפי התובעים.

    שינוי התצהיר נעשה כאמור ע"י ב"כ דאז, עו"ד *** אשר סבר כי המדובר במתנה מוגמרת. ומכל מקום, לא היה בשינוי התצהיר לשנות את הסכם השיתוף בין הצדדים והסכם החלוקה הפנימי בין הצדדים של חלקה *** נותר על כנו.

     

    לעניין טענת התובעים להתנהגות מחפירה של הנתבע כלפיהם וכלפי בניהם המאפשרת להם לחזור בהם מההתחייבות לתת מתנה:

49. כעבור שנתיים וארבעה חודשים מיום 2.5.12, מועד החתימה על תצהירי המתנה, שלחו התובעים מכתב לנתבע באמצעות ב"כ עו"ד *** ביום 17.9.14 ובו הודיעו לו כי הינם חוזרים בהם מעסקת המתנה ומכל התחייבויותיהם עפ"י תצהיר המתנה וכל מסמך אחר נוסף שנחתם על ידם ביום 2.5.12 בפני עו"ד *** זאת עקב התנהגותו המחפירה של הנתבע (ראה: נספח ז'1 לכתב התביעה המתוקן).

    בנוסף, הודיעו לנתבע על ביטול הסכם השיתוף וייפוי הכוח שנתנו לעו"ד *** , ובקשו כי הנתבע יפנה את בית המגורים שבנה ואת החלקה מכל חפץ ואדם השייך לו.

    (ראה פירוט טענות התובעים לעניין ההתנהגות המחפירה בפרק טענות התובעים לעיל). 

     

    מסגרת נורמטיבית:

50. סע' 5(ג) לחוק המתנה קובע:

    "5.  (ג)   מלבד האמור בסעיף קטן (ב), רשאי הנותן לחזור בו מהתחייבותו אם היתה החזרה מוצדקת בהתנהגות מחפירה של מקבל המתנה כלפי הנותן או כלפי בן-משפחתו או בהרעה ניכרת שחלה במצבו הכלכלי של הנותן".

     

    בעמ"ש (מרכז) 62373-11-15 ר. י נ' א.י, נקבע כי: "התנהגות מחפירה כוללת בין היתר התנהגות המצביעה על כפיות טובה, או פגיעה בכבודו או ברכושו של הנותן או של בן משפחתו (ראבילו, שם, עמ' 385). הפסיקה פירשה את הביטוי "התנהגות מחפירה" באופן רחב, המקל על נותן המתנה לחזור בו מהתחייבותו אם מקבל המתנה לא נהג בו כראוי. נקבע, כי לאור מאפייניה של המתנה, החובה לנהוג כלפי הנותן בהכרת תודה, בכבוד ובדרך ארץ, נגזרת מחובת תום הלב המוטלת על המקבל, כל זאת על רקע מערכת היחסים בין הצדדים למתנה, כך נאמר כדוגמה בע"א 350/96 וייסר נ' שביט [פורסם בנבו] (1999):

    "לאור אופיה המיוחד של המתנה וחובת תום הלב של המקבל, כפי שאני מבין אותה, אין לפרש את הביטוי לפי משמעותו הרגילה, אלא לפי המשמעות שיש לתת לו על רקע מערכת היחסים שבין נותן המתנה ומקבל המתנה. לדוגמא, מילת גנאי, אמירה של זילזול ואפילו עקימת פרצוף, שייחשבו ענין של מה בכך על רקע מערכת יחסים אחרת, משמעותן רעה וחמורה כאשר מדובר בנותן מתנה ומקבלה. לפי שיטתי, לענינו של סעיף 5(ג) לחוק המתנה די בהתנהגות בלתי ראויה כלשהי כדי להקים את עילת החזרה".

    בצד זה הובהר בפסיקה כי לא כל התערערות במערכת היחסים שבין הנותן למקבל תוכר בהכרח כהתנהגות בלתי ראויה מצד המקבל (ראו, כדוגמה, ע"א 493/91 מזרחי נ' מזרחי, [פורסם בנבו] (1996); ע"א 6369/98 גרינברג נ' גרינברג, [פורסם בנבו] (2000)).

    הנטל להוכיח את ההתנהגות המחפירה, או את ההרעה הממשית במצבו הכלכלי של הנותן מוטל לשכמו של הנותן. על בית המשפט לבדוק אם ההתנהגות המחפירה לא נגרמה כתוצאה מהתנהגותו של הנותן עצמו, שאם כך, לא יהיה הנותן רשאי לחזור בו מהבטחתו (ראבילו, שם, עמ' 386)".(ראה: עמש (מרכז) 62373-11-15 ר. י נ' א.י - מאגר נבו 22.07.2016).

     

    בתמ"ש (ק"ג) 18751-11-14 פלונית נ' אלמוני, (פורסם בנבו, 19.7.19), ציינה כב' הש' פאני גילת כהן, כי "עפ"י ההלכה הפסוקה, מוטל עדיין על המבקש לחזור בו ממתן ההתחייבות להעניק מתנה הנטל להוכיח שמקבלה נהג בו באופן בלתי מוסרי, פוגעני, מזלזל ובוטה העולה כדי התנהגות מחפירה, ומבלי לגרוע מכך, מובן כי עליו לנהוג בתום לב ובהגינות...עצם העובדה שמדובר ביחסים בין בני משפחה אינה חזות הכל, וגם בשעה שנדרשים אנו לבחון האם נהג אדם בבן משפחתו באופן מחפיר, שומה עלינו לעשות כן על רקע הנסיבות הפרטיקולריות, השכל הישר, ניסיון החיים ועקרונות המוסר".

     

51. לאחר עיון מעמיק במכלול החומר שבתיק ולאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, מצאתי כי דין טענות התובעים לעניין התנהגותו המחפירה של הנתבע כלפיהם וכלפי ילדיהם להידחות, לא מצאתי ממש בטענות, ולהלן יפורטו נימוקי.

    טרם אדרש בהרחבה לכל אחת מטענות התובעים לעניין התנהגותו המחפירה הנטענת של הנתבע, התרשמתי מכלל העדויות שהובאו בפני, אשר לא נסתרו, ולהלן יובאו בתמצית, כי התביעה אמנם הוגשה ע"י התובעים ואולם הם פעלו בעיקר בהשפעתו של בנם ***, אשר יזם והניע אותם להגשת ולניהול ההליך:

    • העדויות אשר יפורטו להלן מעידות כי הנתבע הוא שטיפל בכל ענייניו השונים של התובע ז"ל, היה יד ימינו, והוא סמך על טיפולו ונתן בו אמונו.

    • האחות *** (בתם של התובעים ואחות הנתבע) העידה כי *** הוא שלקח את אמו בידו למשטרה להתלונן על הנתבע (ראה עמ' 92 לפרוטוקול הדיון מיום 29.11.21, שורות 1-2).

    • בהחלטת כב' הש' שירה מיום 11.11.14 בבקשה לצו הגנה שהגישה התובעת כנגד הנתבע ציינה, כי בדיון במעמד שני הצדדים התברר מחקירתה של התובעת ומהתנהלותה כי לא מדובר בסכנה לה, אף לא באלימות ממשית. עיקר טענותיה הינן התנהלות הנתבע כלפי אחיו המבוגרים המתגוררים עמה. עוד ציינה כי התנהלותה של התובעת לרבות בבית המשפט אינה מסוג ההתנהלות המעידה על פחד שלה מאלימותו הנטענת של הנתבע כלפיה. היא לא חששה לצעוק עליו, לאיים עליו ולגדף את בא כוחו באולם בית המשפט.

    • בחקירתן הצביעו האחיות *** ו***, על *** כעל זה כמי שהסית את ההורים כנגד כל האחים ובפרט כנגד הנתבע, וככזה שבגללו הוגש ההליך שלפני.

      -מעדותה של אחות הנתבע, בתם של התובעים, הגב' ***, עולה, כי רצון הבן *** היה לקבל את כל הרכוש, אך ההורים לא הסכימו לכך לטענתה. "אחרי כן השפיע עליהם בצורה שלילית. גרם לכך שמנע מאיתנו להיכנס לבית. ההורים התחילו לדבר בצורה לא יפה. הכל בא ממנו".

      ובהמשך העידה:"...כל מה שכתוב בכתב התביעה לגב האלימות-שקר. מי שכתב את זה שיקר. מי שכתב את כתב התביעה זה רק ***, ההורים רק חתמו. אבא מעולם לא היה מדבר דברים כאלה על הילדים שלו, בטח לא אבא" (ראה: עמ' 90 לפרוטוקול הדיון מיום 29.11.21, שורות 14-16, 30-33).

      גם האחות *** (בתם של התובעים ואחות הנתבע) העידה כי היו יחסים מאוד טובים בין הוריה לבין הנתבעים. "*** תמיד היה יד ימינם עד שקרה סכסוך ומי שלדעתי בחש בצלחת זה ***. הסית אותם והלך למשטרה להגיש תלונה".

      עוד העידה בחקירתה: "אותי מרגיז דבר אחד – בן אחד קטן, ***, עשה בלגן בכל המשפחה, הכניס להורים רעל, רעל רעל למוח כדי לזכות בלא יודעת מה. בכל הירושה שלו. מסכסך במשפחה... ***, הוא סכסך..." (ראה: עמ' 98 לפרוטוקול הדיון מיום 29.11.21, שורות 1-3, עמ' 99, שורות 4-5, 12).

       

      העדויות הנ"ל היו מהימנות בעיני.

       

    • ל*** הייתה הכרות מוקדמת עם עורך הדין שהגיש את התביעה לביטול המתנה.

      הוא העיד בחקירתו כי עו"ד *** אליו פנו ההורים בבקשה להגשת תביעה לביטול המתנה, ייצג אותו במשפט הגירושין שלו, וכן בתביעה נזיקית, ועו"ד *** אליו פנו ההורים בעניין הצוואות היה עו"ד מגשר בתיק הגירושין שלו (ראה: עמ' 55 לפרוטוקול הדיון מיום 1.11.21, שורות 14-17, עמ' 56 שורות 19-20).

      כמו כן העיד *** כי התלווה להוריו למשטרה כששמעו ש*** זומן למשטרה לחקירה בצו ההגנה שהגיש כנגדו הנתבע, ישב עימם מחוץ לחדר החקירה, והסיע את ההורים לאחר מכן לעו"ד *** מאחר ורצו לבטל את המתנה לנתבע, כשלטענתו ישב מחוץ למשרד בלובי, אף הסיע אותם לעו"ד *** בעניין צוואותיהם, עזר להם לעלות אליו וחיכה לטענתו למטה (ראה: עמ' 46 לפרוטוקול הדיון מיום 1.11.21, שורות 21-27, עמ' 48, שורה 20, עמ' 56, שורות 15-17, 21-22).

       

      להלן אבחן האם במקרה שלפני נהגו הנתבעים בתובעים התנהגות מחפירה המקימה להם זכות לחזור בהם מהתחייבותם ליתן להם מתנה- במסגרת זו תיבחן בהרחבה כל אחת מטענות התובעים.

       

      לעניין טענת התובעים כי הנתבע לא עשה מאומה ולא טיפל במקרקעין:

52. התובע ז"ל הכחיש בחקירתו כי הנתבע עשה פעולות ו/או שילם בעניין הטיפול במקרקעין, תוך שהעיד כי הוא זה שעשה את הפעולות, ואולם לא הביא כל ראיה על כך. התובע ז"ל השיב בחקירתו תשובות מתחמקות, רוב תשובותיו היו כי אינו יודע, ואינו זוכר וכי הנתבע לא עשה שום דבר עבור הטיפול במקרקעין.

    כך לדוגמא, העיד התובע ז"ל בחקירתו כי הנתבע קיבל מתנה בתנאי "...שיסדר מה שצריך. הוא לא סידר...".

    עוד העיד כי המתנה הייתה בתנאים שישמור על הבית, על אמו, עליו, על הרכוש, על אחיו. כמו כן העיד כי הנתבע קיבל את המתנה כדי שיסדר את כל העניינים, את עניין העיריה, וכשנשאל האם התנאים הללו כתובים, השיב כי אין כתב, התנאים היו בעל פה (ראה: עמ' 10 לפרוטוקול הדיון מיום 19.4.17, שו' 9-12, עמ' 13, שורות 23-25).

    כשב"כ הנתבע עימתה אותו בעניין הטיפול שהנתבע ביצע למול עיריית ****, השיב: "תראי לי בכתב שהוא עשה את זה. לא עשה שום דבר...לא עשה כלום אני ניהלתי הכל. ש. מי העו"ד שניהל את ההליכים המשפטיים מול העירייה? ת. לא יודע. ש. איך טפלת בזה אם אתה לא יודע מי עוה"ד? ת. אני לא נותן לו מתנה, תעלו לשמיים ותרדו, לא נותן לו מתנה" (ראה: עמ' 13 לפרוטוקול הדיון מיום 19.4.17, שו' 23-33, ההדגשות שלי, ח.מ.).

     

    כשנשאל:

    "ש. זה נכון שבמשך 25 שנים אחרונות *** שילם את ההוצאות של המים, מסים על הדירה שלכם ועל המקרקעין כולם? ת. חס ושלום. מים וארנונה והכל, אני מקבל פנסיה מהעירייה ומורידים משם. ש. רק ארנונה וחשמל לקומה העליונה אתה משלם, זה נכון?

    ת. כן. ש. זה נכון ש*** בנה על חשבונו והחזיק בדירת הקרקע מ- 1988? ת. חס ושלום, הכל שקר, לא נגע בשום דבר. זה אני עשיתי ב- 10 אצבעות. כשהיה בסדר הכל נתנו לו הכל שלו אבל כשהוא משנה עורו אין לו כלום ולא אתן לו כלום.

    ש. האם זה נכון שהעירייה רצתה להעביר מוביל בטון בתוך החלקה שלכם בין חלקה *** ו- ***. ת. כן. ש. מי טיפל בכל המשפטים? ת. לא היה משפטים ולא היה כלום. אני לא יודע, אני לא זוכר שהיה משפט עם העירייה.

    ש. זה לא נכון שהעירייה רצתה להפקיע חלק מהמקרקעין? ת. נכון. ש. מי טיפל? ת. אני.

    ש. מי העוה"ד שטיפל בזה? ת. בלי עו"ד, אני ברוך השם מקובל לא גבו ממני אפילו עדות.

    ש. זה לא נכון ש*** השקיע כסף בתשתיות? ת. לא. לא יודע, לא".

    (ראה: עמ' 15 לפרוטוקול הדיון מיום 19.4.17 שו' 14-33, ההדגשות שלי, ח.מ.).

     

    גם בהמשך עדותו, השיב תשובות מתחמקות:

    ש. זה נכון שלפני ההסכם וגם אחרי ההסכם *** פעל מול רשות מקרקעי ישראל ועיריית ***? ת. לא זוכר. ש. נכון שהעירייה הגישה תכנית מתאר ב- 2010? ת. בשביל מה השאלות האלה, אל תשאלי אותי, אני לא יודע.

    ש. אתה יודע שהמשמעות של התכנית שתהיה הפקעה של 45% בכל אחת מהחלקות והריסת בניינים? ת. אם מקרקעי ישראל יחליט כך זה שלו. מה אנחנו נלחם עם מקרקעי ישראל? ש. היה צריך להגיש התנגדות אתה יודע? ת. לא יודע. ש. אתה יודע ש*** הגיש את ההתנגדות? ת. הכי טוב שאני לא יודע.

    ש. אתה זוכר שאחרי זה *** הגיש התנגדות והעירייה הגישה ערעור שהתקבל והיה צריך להגיש עתירה מנהלית? ת. לא יודע לא זוכר...ש. אתה זוכר שהזכויות שלכם מול המנהל בכלל לא היו מוסדרות? ת. הכל מוסדר.

    ש. אתה לא זוכר שהיה הליך משפטי של שנתיים ? 2010, 2002, 2012, ו-2003.

    ת. לא זוכר, זה היה סתם מהראש שלכם".

    (ראה: עמ' 16 לפרוטוקול הדיון מיום 19.4.17, שורות 19- 36, עמ' 17, שו' 1, ההדגשות שלי ח.מ.).

     

53. המנוח אף לא ידע, לא זכר, לא השיב בעצם כשנשאל בעניין שיפוץ הקומה התחתונה בבית מגורי התובעים: "ש. קבלת היתרי בנייה? ת. בטח. ש. מהעירייה? ת. כן. ש. מי טיפל בזה? ת. לא יודע. ש. מי מימן את העלויות של הבנייה? ת. מה אכפת לך זה שייך לך? זה מהשמיים" (ראה: עמ' 18 לפרוטוקול הדיון מיום 19.4.17, שורות 1-8, ההדגשות שלי, ח.מ.).

     

54. בסתירה לכל עדותו לעיל, מציין התובע ז"ל בבקשה לצו מניעה זמני שהוגשה על ידו לבית המשפט המחוזי ביום 9.2.10 (צורף נספח ט"ו 1 לתצהיר הנתבע). כי הנתבע הינו נציגו (ראה: סעיף ג(3) לבקשה), ובתצהיר התמיכה בבקשה זו הצהיר, כי הנתבע טיפל ומטפל בענייניו השונים ובכללם גם בהליכים המשפטיים הנוכחיים, והוא סומך על טיפולו ונותן בו אמונו: "נוכח העובדה כי הנני אדם קשיש בן 89 ומצבי הבריאותי איננו מאפשר לטפל ברכושי ***, הרי שבני-*** *** ת.ז...טיפל ומטפל בענייני השונים ובכלל זה גם בהליכים המשפטיים הנוכחיים של מובל המים ואני סומך על טיפולו ונותן בו את אמוני". כשנשאל בחקירתו: "זה תצהיר אמת או תצהיר שקר" השיב: "אמת" (ראה: עמ' 21 לפרוטוקול הדיון מיום 19.4.17 שורות 12-18, ההדגשות שלי, ח.מ.).

    כשנתיים לאחר מתן תצהיר זה, ביום 2.5.12 נערך ע"י התובעים תצהיר מתנה בו העבירו לנתבע המתנה.

     

55. הלכה פסוקה היא, כי הודאה הנעשית על ידי בעל דין מחוץ למסגרת הפורמאלית של כתבי הטענות. מהווה ראיה להוכחת העובדות הכלולות בה.

    בעוד שהודאה פורמאלית (הודאה הנכללת בכתבי הטענות או הנמסרת בגדר ההליך הדיוני המיועד לכך) אינה ראיה כלל אלא היא מוציאה את העובדות אליהן מתייחסת ההודאה מתחום המחלוקת ופוטרת מן הצורך להוכיחן, הרי שהודאת חוץ הינה ראיה כשאר הראיות ובין שאר הראיות, אשר מהימנותה ומשקלה הראייתי נתונים לשיקול דעתו של בית המשפט.

    ככלל, הודאת חוץ של אדם מתקבלת כראיה לחובתו (כחריג לכלל הפוסל עדות מפי השמועה) וכוחה מוגבר בשל כך שהיא עומדת בניגוד לאינטרס שלו וכן בשל ההנחה הבסיסית ולפיה אין אדם אומר דברים בניגוד לעניינו, אלא אם כן מאמין הוא בנכונותם. עם זאת, ככל ראיה אחרת תיבחן גם הודאת חוץ בשים לב לנסיבות מסירתה ולהשתלבותה ביתר הראיות במשפט ובהתאם לכך ייקבע גם משקלה, כאשר בית המשפט ראשי שלא לייחס לה משקל אם סבור הוא, כי יש להעדיף ראיות מהימנות אחרות על פניה ולפסוק על פיהן.

    כדי להיפטר מהודאת חוץ ועל מנת שלא תחייב את המודה, יכול המודה להוכיח כי התקיימו נסיבות שיש בהן כדי לשלול ממשקלה הראייתי עד כדי ביטולה לחלוטין וזאת באמצעות עדים המוכיחים את גרסתו והינם מנוגדים להודאה שמסר. נטל ההוכחה בעניין זה רובץ על כתפי המודה.

    (ר' לעניין זה ע"א 8836/07 בלמורל השקעות בע"מ נ' ירון כהן, סג(3) 577 (2010), סעיפים 31-32 לפסק הדין; י קדמי "על הראיות – הדין בראי הפסיקה" תש"ע- 2009, עמ' 1383, 1385 ואילך).

     

56. יש לראות בתצהירו של התובע ז"ל בתמיכה לבקשה לצו מניעה זמני שהוגשה על ידו לבית הודאת חוץ של בעל דין.

    אומנם נכון הוא, כפי שפורט לעיל, כי יכול בעל הדין לנסות ולשכנע את בית המשפט כי ישנן סיבות שלא להעדיף את הודאת החוץ שמסר, אולם התובע ז"ל לא סיפק כל נימוק שיש בו כדי לבטלה. משכך, היא מהווה ראיה להוכחת העובדות הכלולות בה. מהאמור בתצהיר עולה כי התובע ז"ל ידע שהנתבע פועל בעניין המקרקעין כנציגו לרבות בעניינים המשפטיים וכי נותן בנתבע את אמונו.

    גם העדויות שהובאו בפני תומכות במסקנה זו, ואפרט.

     

57. מר *** , חברו של הנתבע העיד בחקירתו, כי מהיכרותו עם הנתבע ומהבקשות שהתבקש ע"י הוריו של הנתבע "כל דבר שנעשה בבית נעשה רק ע"י ***, הוא התבקש גם ע"י ההורים שלו, אני לא נתקלתי בכל הפעמים שהייתי והייתי עשרות שנים, לא נתקלתי במחלוקת/מריבה/דבור לא ראוי בינו לבין ההורים".

    וכשנשאל בחקירתו לגבי סע' 5 לתצהירו, שם טען כי: "כמו כן ידוע לי כי *** ביצע על חשבונו את קווי הביוב והחשמל בכל המקרקעין. מדובר בקווים ארוכים שעלו עשרות אלפי שקלים. הדבר ידוע לי מידע אישי", כשנשאל האם זו ידיעה אישית?, השיב:

    "אני ביצעתי לו את העבודה. סכום של עשרות אלפי שקלים. לא אוכל לנקוב בדיוק בסכום כי לא הלכתי לשלם את זה, אבל זה היה בנוכחותי. המודד הוא חבר טוב שלי, *** שילם לו את הכסף, כמה אלפי שקלים. את חומרי הגלם עבור קו הביוב הלכתי איתו מחסן לקנות והוא שילם בכסף. לא ראיתי כמה כסף. את המדידה – אני עשיתי אישית. עוד כמה וכמה עבודות בבית בעזרתי עבור *** ולבקשתו" (ראה: עמ' 96 לפרוטוקול הדיון מיום 29.11.21, שורות 8-10, 17-22).

     

    גם האחות *** (בתם של התובעים ואחות הנתבע) העידה כי היו יחסים מאוד טובים בין הוריה לבין הנתבעים. "*** תמיד היה יד ימינם עד שקרה סכסוך ומי שלדעתי בחש בצלחת זה ***. הסית אותם והלך למשטרה להגיש תלונה".

    עוד העידה, כי הנתבע טיפל עבור הוריו בכל הבעיות שהיו עם העיריה, עם המינהל: "אבא שלי סמך את ידו ונתן לו את כל הזכויות לעשות את כל הדברים. כל מיני דברים שהעירייה רצתה לשים יד על השטח הזה. *** טיפל בעניינים האלה. מכל הבחינות. לסדר מול העירייה ומנהל מקרקעי ישראל. הוא השקיע כספים, השקיע זמן. ההורים כנראה החליטו לתת לו מתנה" (ראה: עמ' 98 לפרוטוקול הדיון מיום 29.11.21, שורות 1-3, 15-19, ההדגשות שלי, ח.מ.).

     

    גם מעדותה של אחות הנתבע בתם של התובעים הגב' ***, עולה, כי בפגישה בה נכחו התובעים, הנתבע, ***, *** והיא, אמרו ההורים התובעים "...שהם רוצים לתת ל*** מתנה עבור כל העבודה שהוא עשה בשטח, משפטים שניהל, רצו שיישאר קרוב אליהם כי הם מאד סמכו עליו ורצו את קרבתו...".

    ובהמשך העידה: "...כל השנים גם אחרי המתנה וגם לפני, *** היה בשביל ההורים הכל. הם קיבלו ממנו הכל. אפילו להזמין בלוני גז, *** היה מזמין...כל המלחמות עם המועצות, עירייה, משפטים-הכל עשה למענם...זה מה שההורים שלי רצו, כך סיכמנו וכולם הסכימו, אין סיבה שהוא לא יקבל את המתנה. הוא עבד קשה בשביל זה...".

    (ראה: עמ' 90 לפרוטוקול הדיון מיום 29.11.21 שורות 2-5, 29-30, עמ' 91, שורות 2-3, 25-27, ההדגשות שלי, ח.מ.).

     

58. העדויות המפורטות לעיל היו מהימנות בעיני והן עולות בקנה אחד עם תצהיר התובע ז"ל שצורף לבקשתו לצו מניעה זמני כמפורט לעיל, כי הנתבע טיפל בענייניו השונים, והוא סומך על טיפולו ונותן בו אמונו.

    משכך, דין הטענה כי הנתבע לא עשה מאומה עבור התובעים ולא טיפל במקרקעין- להידחות.

     

    לעניין הטענה לאלימות מילולית ופיסית של הנתבע כלפי התובעים:

59. טענתם העיקרית של התובעים נוגעת להתנהגותו האלימה של הנתבע כלפי התובעים, ואולם כשנשאל התובע ז"ל על כך בחקירתו, לא טען כלל לאלימות מכל סוג ולא שב וטען את הטענות שהועלו בכתב התביעה.

    כך לדוגמא, כשנשאל על אלימות הנתבע כלפיו, לא נתן תשובה לשאלה והשיב, כי הנתבע דווקא עוזר לו: ש. אתה לא אומר לעו"ד *** ש*** נוקט כלפייך באלימות. להיפך, אתה מתגאה ש*** עוזר לך לטפל בעניינים. ת. הוא הבן שלי קיבל רכוש ממני למה לא יעזור לי? בתורה כתוב הבן חייב לפרנס את אבא שלו. הבן חייב לתת הכל. אני נותן לו הוא חי על חשבוני.

    כשנשאל על מהי ההתנהגות המחפירה שהוא טוען לה, השיב: "לא מדבר איתנו, לא מסדר, לא שואל אותנו, לא עושה לנו שום דבר".

    (ראה: עמ' 17 לפרוטוקול הדיון מיום 19.4.17, שורות 31-34, עמ' 20, שורות 24-25, ההדגשות שלי, ח.מ.).

    מעדות התובע ז"ל לא עולה כל טענה על אלימות מילולית או פיסית של הנתבע כלפיו או כלפי אמו.

     

60. לא זאת אף זאת. בכתב התביעה ובחוסר תום לב לטעמי, נטען כי בית המשפט נעתר לבקשת התובעת למתן צו הגנה כנגד הנתבע למשך 3 חודשים. ואולם, לא כך היו פני הדברים, ואפרט.

    ביום 19.10.14 התקיים דיון במעמד הצדדים בבקשת צו הגנה שהגישה התובעת כנגד הנתבע בגין אלימות מילולית ופיסית כשהנתבע לא נכח בדיון (יצוין כי צו במעמד צד אחד לא ניתן).

    באותו דיון נעתר ביהמ"ש לבקשת התובעת וניתן צו הגנה על פי החוק למניעת אלימות ל- 3 חודשים, תוך שצוין בהחלטה כי הנתבע יהיה רשאי לבקש דיון בעניינו מאחר שלא היה ברור אם ידע על הדיון.

    כשנודע לנתבע על הבקשה שהוגשה כנגדו ועל ההחלטה שניתנה, עתר לקביעת דיון במעמד הצדדים, ואכן נקבע דיון במעמד הצדדים ליום 10.11.14 בפני כב' הש' שירה.

    בתום דיון ארוך, קולני וטעון, כשבית המשפט התרשם דווקא מהתנהגותה של התובעת, אשר לא ניתן היה לחקור אותה כיוון שהשתלחה בב"כ הנתבע, קיללה את התובע וב"כ, צעקה והתפרצה, ניתנה החלטת כב' הש' שירה ולפיה צו ההגנה שניתן בוטל, תוך שנקבע בין השאר כי לא מדובר בסכנה לתובעת, אף לא באלימות ממשית.

    מפאת חשיבות הדיון, אופן התנהלותו וקביעות כב' הש' שירה, יפורטו הדברים להלן (ההחלטה מיום 11.11.14 מצורפת כנספח ג' 3, לתצהיר הנתבע).

     

61. בדיון במעמד הצדדים טען ב"כ הנתבע, כי הנתבע לא קיבל זימון כדין לדיון שהתקיים במעמד הצדדים בבקשה לצו הגנה, ולפיכך לא התייצב. עוד טען כי הרקע לבקשה הוא סכסוך משפחתי, בין שני אחים אחרים לבין הנתבע.

    מעיון בפרוטוקול הדיון עולה, כי לאחר דברים אלו של ב"כ הנתבע, מטיחה התובעת בב"כ הנתבע: "תמשיך להתפלסף אני אראה לך מאיפה משתין הדג, אתה אנטישמי, יש לך שתי פרצופים אתה".

    ממשיך ב"כ הנתבע וטוען באותו דיון, כי התובע הולך לבית כנסת ב*** שם חצי מהאנשים הם לקוחותיו, וכי: "...מקלל אותי ואת בנו ומפיץ עלי דברי שקר. הוא אומר דברים נוראים...אני לא איש של מלחמה וכך גם מרשי, הלקוח שלי טיפל כל ימי חייו בהוריו, ומי שיכול להעיד על כך זה אני...".

    מעיון בפרוטוקול הדיון עולה כי התובעת פונה בהמשך הדיון לב"כ הנתבע ומטיחה כלפיו:"...אתה רמאי. אתה לא צריך להיות עו"ד אלא סנדלר". וכשב"כ הנתבע טוען כי התובעת אלימה ולא הנתבע, צועקת התובעת:"...רימית אותי יה שקרן. אמרתי לו מה עם הילדים שלי שצריכים להיות בשטח הוא אמר הכל בסדר. אתה נוכל יחד איתו".

    (ראה: עמ' 4 לפרוטוקול הדיון מיום 10.11.14, שורות 13, 16, 23-29, עמ'5 , שורות 23-

    30, ההדגשות שלי, ח.מ.).

    בחקירתה הנגדית התפרצה התובעת בצעקות כלפי ב"כ הנתבע, ואף העליבה אותו: "אתה לא צריך לחנך אותי בכלל. למה אתה מתערב בשיחה, שב בצד מי אתה בכלל...אתה אל תדבר פה אתה שקרן ( עומדת וצועקת על עו"ד) אתה שקרן, אתה חוצפן, שקרת אותי אמרת שהכל בסדר, לך לעזאזל...אתה לא צריך להסביר לי מה אני נתתי, לא רוצה לשמוע אותך בכלל, אין לך בכלל זכות" (ראה: עמ' 8 לפרוטוקול הדיון מיום 10.11.14, שורות 18, 27-28, 30, ההדגשות שלי, ח.מ.).

     

62. לאחר חקירה של התובעת ע"י ב"כ הנתבע, ניתנה החלטת כב' הש' שירה כדלקמן:

    "....למרות שהסברתי למבקשת לאט ובאופן ברור ובסבלנות פעמים מספר, שעליה לענות באופן ענייני לשאלות, על מנת שביהמ"ש יוכל להתרשם אם היתה אלימות, לא ניתן הדבר. המבקשת לא עונה עניינית, מקללת את עורך הדין וביהמ"ש לא יכול להתרשם אם אכן היתה אותה אלימות נטענת, לא כללית ולא פרטנית כנדרש על פי החוק למניעת אלימות. אני מפסיקה את חקירת המבקשת ומאפשרת לבא כוחה לחקור את המשיב" (ראה: עמ' 8 לפרוטוקול הדיון מיום 10.11.14, שורות 38-39, עמ' 9 שורות 1-4, ההדגשות שלי, ח.מ.).

    במהלך חקירתו הנגדית של הנתבע, כשנשאל לעניין הטפיחות בגבה של התובעת, שכן התובעת העידה כי הנתבע היה טופח לה על הגב גם לפני המתנה וגם אחרי, באכזריות, מתפרצת התובעת לעדותו: "טופח על הגב באהבה, אבל זה לא אהבה. יש לי צלעות שבורות מתאונת דרכים ואני ביקשתי לא לנגוע בגב, העיניים שלו רק על הילדים הצעירים בבית, למה אני צריכה לגרש אותם" (ראה: עמ' 8 לפרוטוקול הדיון מיום 10.11.14, שורות 23-24, עמ' 10 שורות 11-12).

    כשניסה ב"כ הנתבע עו"ד *** להתחיל את סיכומיו התפרצה התובעת לדבריו וכלפיו: " אין לו זכות דיבור...רגע מה הבטחת לי אתה, שהוא לא יגרש אותם, שקרן כזה. אתה סוגר את המחסנים לוקח את המפתחות תתבייש לך, אישתך אמרה לך את זה, אני רוצה לדעת מה הוא עשה לך, הבן שלי, הוא הלום קרב, אני מבקשת מכב' הש' לקבוע שהוא לא יכול לגרש אותו, אם תהיה פעם אחרת אבוא אליך לטעון" (ראה: עמ' 11 לפרוטוקול הדיון מיום 10.11.14, שורות 27, 33-36).

     

63. בהחלטת כב' הש' שירה מיום 11.11.14 נקבע:

    "בעניינינו, בדיון במעמד שני הצדדים התברר מחקירתה של המבקשת ומהתנהלותה כי לא מדובר בסכנה לה, אף לא באלימות ממשית. עיקר טענותיה הינן התנהלות המשיב כלפי אחיו המבוגרים המתגוררים עמה, העובדה כי הוא שולל מהם זכויות קניניות כאלה ואחרות ותחושתה כי הבטחות שנתנו לה במסגרת עיסקה כלשהיא, אינן ממומשות והכל כלפי בניה.

    התנהלותה של המבקשת לרבות בבית המשפט אינה מסוג ההתנהלות המעידה על פחד שלה מאלימותו הנטענת של המשיב כלפיה. היא לא חששה לצעוק עליו, לאיים עליו ולגדף את בא כוחו באולם בית המשפט.

    לא מצאתי כי העובדות של המקרה שבפנינו ממלאים את התנאים של סעיפי החוק האלו. ומכאן שלא הונחה בפני התשתית העובדתית להוכחת העילה של סעיף(3) לחוק למניעת אלימות במשפחה.

    אשר על כן הנני מורה כדלקמן:

    בטל בזה צו ההגנה אשר ניתן ביום 19.10.14..." (ההדגשות שלי, ח.מ.) (ראה: נספח ג' 3 לתצהיר הנתבע).

     

    בדיון בבקשה לצו הגנה טען ב"כ התובעים כי "כולם מסכימים שהסכסוך הקנייני נבע מתוך אלימות" (ראה: עמ' 6 לפרוטוקול הדיון מיום 10.11.14, שורה 23). ואולם, בהחלטת כב' הש' שירה מיום 11.11.14, ציינה כאמור, כי עיקר טענותיה הינן התנהלות המשיב כלפי אחיו המבוגרים המתגוררים עמה, העובדה כי הוא שולל מהם זכויות קניניות כאלה ואחרות ותחושתה כי הבטחות שנתנו לה במסגרת עיסקה כלשהיא, אינן ממומשות והכל כלפי בניה..." (ההדגשות שלי, ח.מ.).

    כך שהמניע להגשת התביעה לא היה אלימות הנתבע כלפי התובעים, או התנהגותו המחפירה כלפיהם כפי שטענו בכתב התביעה, אלא תחושת התובעים כי שני בניהם, *** ו***, נפגעים מהתנהלות התובע.

     

64. מסקנה זו עולה אף מעדויות שהובאו בפני, ואפרט.

    מעדותה של אחות הנתבע, בתם של התובעים, הגב' ***, עולה, כי רצון הבן *** היה לקבל את כל הרכוש, אך ההורים לא הסכימו לכך לטענתה. "אחרי כן השפיע עליהם בצורה שלילית. גרם לכך שמנע מאיתנו להיכנס לבית. ההורים התחילו לדבר בצורה לא יפה. הכל בא ממנו".

    ובהמשך העידה:"...כל מה שכתוב בכתב התביעה לגב האלימות-שקר. מי שכתב את זה שיקר. מי שכתב את כתב התביעה זה רק ***, ההורים רק חתמו. אבא מעולם לא היה מדבר דברים כאלה על הילדים שלו, בטח לא אבא".

    כשנשאלה בחקירתה האם אבא שיקר בחקירתו בעת שטען כי: "הוא כבר לא אותו ***, הוא אויב, הוא רוצה להרוג אותי", השיבה: "לא היה ולא נברא...כל המלחמות עם המועצות, עירייה, משפטים – הכל עשה למענם. לא עבד בתקופה הזו בשביל זה. אז פתאום הוא רוצה להרוג אותו?".

    כשנשאלה בקשר לצו ההגנה שם טענה המנוחה כי *** קילל אותה ואיים עליה השיבה כי זו היתה: "הסתה לשמה". אמא אמרה שהרבצתי לה. אז זה נכון? לא. אני רואה מה כתוב בדיון מיום 19.10.14 לא היה ולא נברא. *** אמר לה בדיוק מה להגיד (ראה: עמ' 90 לפרוטוקול הדיון מיום 29.11.21 שורות 14-16, 31-33, 34-35, עמ' 91, שורות 1-4, עמ' 92, שורות 1-6, ההדגשות שלי, ח.מ.).

     

    אף כשנשאל *** בחקירתו, אם נכון שהאם התובעת, הרביצה ל*** במקל, השיב: "לא . היא זרקה על השולחן" (ראה: עמ' 45 לפרוטוקול הדיון מיום 1.11.21, שורות 1-2, ההדגשות שלי, ח.מ.) .

     

65. עדותה של האחות *** שופכת אור על מערכת יחסים עכורה בין האחים לבין *** שלטענתה הסית את ההורים נגדם ונגד הנתבע בפרט, כשלטענתה אף מידר אותם מההורים:

    "הם התחילו להגיד ש*** מתנכל להם, *** לקח אותם למשטרה להגיש תלונה. אח"כ היה דיון בביהמ"ש ו*** כאילו רצה לעשות להם דברים רעים ובביהמ"ש הוא יצא זכאי, ההורים ספרו. הסכסוך זה על המתנה נראה לי".

    ... ש. איזה סכסוך, קללות ? תביעה? ת. הגידופים, התביעה. הסכסוך כולו. אבא שלי, אמא שלי גם קיללה. קיללו את ***, בפגישה הזו קיללו אותי גם. נתתי נשיקה לאמא שלי ואמרתי לה שבאנו לעשות שלום, התחלנו לדבר והיא התעצבנה משהו...*** דברה איתה, אמרה לה באנו לעשות שלום היא ענתה" כן, שלום, איזה שלום, רק מלחמה באתם לעשות...

    אותי מרגיז דבר אחד – בן אחד קטן, ***, עשה בלגן בכל המשפחה, הכניס להורים רעל, רעל רעל למוח כדי לזכות בלא יודעת מה. בכל הירושה שלו. מסכסך במשפחה, הורים של ילדים שאוהבים את הילדים שלהם יגרמו להורים שלי להתנכר אלינו. הוא עומד כל הזמן, פניתי לרופא בבי"ח לשאול מה יש לאבא שלי...פתאום *** נכנס ואומר לרופא-אתה לא תיתן לה שום אינפורמציה כי אני אפוטרופוס של אבא שלי. אין לאבא שלי בכלל אפוטרופוס... ***, הוא סכסך. אם זוג זקנים מטרטרים להם במוח, הילדים שלכם לא יטפלו בכם, רק אנחנו וכו' – זה לא נותן להתקרב אליהם. לא הייתי מוכנה לריב עם *** כדי שישקר ויגיש עלי תלונות במשטרה (ראה: עמ' 98 לפרוטוקול הדיון מיום 29.11.21, שורות 21-23, 28-34, עמ' 99, שורות 4-12, ההדגשות שלי, ח.מ.). 

     

    בהמשך חקירתה, כשנשאלה אם ידעה מהוריה מה סיבת הסכסוך, השיבה: "התלונות על ההתנהגות המחפירה של ***".

    כשנשאלה איזו התנהגות מחפירה תארו לה, השיבה כי שמעה מהתובעים, כי: "לא נותן לי ביצים, דברים כאלה. לא אומר לנו שלום...".

    וכשנשאלה, אם שמעה פעם על אלימות, או ש*** מקלל אותם, או ש*** נותן מכות לאמא על הגב, השיבה :"ת. לא. ההורים שלי לא קיבלו קללה אחת מאף ילד. בחיים.. הוא טפח לה על הגב "אהלן אמא" (מדגימה עם טפיחה)".

    וכשנשאלה לגבי אמה התובעת, מה עשו לאמא שטרחה להזהירם שכף רגלם לא תדרוך בבית, כפי שהצהירה בסעיף 33 לתצהירה, השיבה, כי היא לא היתה צריכה לעשות משהו חמור, כדי שאמה תגרש אותה מהבית. "אמא שלי יש לה פה שאם היא מתחילה לקלל, זה לא נגמר. בסוף אמרה שכף רגלכם לא תדרוך בבית".

    העדה אף הודתה בחקירתה כי גם *** כעס על הוריו כיוון שנתנו ל*** ו*** הכל בצוואה, אך יש הבדל בין לכעוס לבין אלימות (ראה: עמ' 100 לפרוטוקול הדיון מיום 29.11.21, שורות 1-20, ההדגשות שלי, ח.מ.).

     

66. לאור כל האמור, מצאתי כי דין טענות התובעים כי הנתבע נקט כלפיהם באלימות מילולית ופיסית, להידחות. בנסיבות אלה ועל רקע הממצאים האמורים, לא מצאתי כי הנתבע/ים נהג/ו בתובעים התנהגות מחפירה.

     

    הטענה כי הנתבע התנהג התנהגות מחפירה כלפי *** ולא אפשר את עבודת *** בסככה:

67. בכתב התביעה מלינים התובעים כנגד הנתבע על סירובו לאפשר ל*** לעבוד בסככה, וכי מתנכל ל*** בנם ויחסו אליו מחפיר.

    לאחר עיון במכלול החומר שבתיק לרבות בעדויות שהובאו בפני מצאתי כי דין הטענה להידחות -ואפרט.

     

68. הנתבעת 2 בחקירתה השיבה לשאלה אם היו לה ויכוחים עם התובעת, חמותה ובין השאר התייחסה בעדותה לשימוש של *** בסככה:"...רק אחרי שהתחלנו לדבר היא אמרה שמה שמעניין אותה כרגע זה הסיפור עם ***, היא רוצה שהוא ימשיך לעבוד. *** אמר לה שאין בעיה שהוא ימשיך לעבוד ויתנצל בפני על כל המילים וההתנהגות הלא יפה שהתייחס כלפי וכל הקללות שקילל וש*** יעשה עם *** חוזה שכירות סמלי בסכום סמלי על השימוש בסככה. היא אמרה שתדבר עם *** ותחזיר תשובה שעד היום לא קבלנו" (ראה עמ' 78 לפרוטוקול הדיון מיום 29.11.21 , שורות 20-24).

     

69. לא נעלמו מעיני עדויותיהם של *** ו*** בעניין עבודתו של *** בסככה.

    *** העיד כי: "*** הפר את כל ההסכמים ישר הוא השתלט על הכל אני הייתי צריך להמשיך לעבוד בסככה ו*** התנגד, הוא רצה שאשלם לו אחוזים. מגיע לו ממני כסף על זה שאני משתמש ברכוש שלו, הסככה היתה בחלק של המתנה. בניתי אותה לבד. הוא רק הפריע. בסוף הביא את הפחים ועשה לי טובה.

    כשנשאל *** בחקירתו אם *** "ביקש שיהיה הסכם שכירות אפילו סמלי כדי שלא תהיה לו אחריות", לא השיב לשאלה עצמה, ולא נתן תשובה עניינית:

    ת. אין לו אחריות על כלום, אפילו על עצמו. אני עובד לבד. זה שחור נקרא, אבל יש לי את כל הזהירות" (ראה עמ' 43 לפרוטוקול הדיון מיום 1.11.21, שורות 31-35).

     

70. *** העיד כי לפני מתן המתנה ל***, *** תיקן מכוניות בחלק המזרחי של מגרש *** שלגביה ניתנה ל*** התחייבות לתת מתנה, אף בנה שם את הסככה. עוד העיד כי בהסכם השיתוף והשימוש שהיה בין *** לבין התובע ז"ל למרות ש*** קיבל את הזכויות בחלק המזרחי של חלקה ***, היה צריך להיות כתוב של*** יש הסכם שימוש, כיוון שההורים לטענתו רצו ש*** ימשיך לעבוד שם. עוד העיד, כי *** הפר את הסכם השיתוף ולא נתן ל*** להמשיך את השימוש.

    (ראה עמ' 47 לפרוטוקול הדיון מיום 1.11.21, שורות 27-36, עמ' 48, שורות 1-4).

     

71. ואולם, בתצהיר המתנה (צורף כנספח ג' לכתב התביעה המתוקן) נכתב במפורש כי חלק מחלקה *** הוענק לנתבע לשימושו הבלעדי. לו סברו ההורים כי יש לאפשר ל*** לעשות שימוש בסככה, מה מנע מהתובעים לציין זאת במפורש, כפי שמצאו לציין בתצהיר המתנה באופן מפורש כי זכות המעבר שייכת להם למרות שהינה משותפת להם ולנתבע.

    ההיפך, תצהיר המתנה קובע באופן מפורש כי :"אנו מעניקים ל*** זכות שימוש בלעדית...וכל הבנוי עליה לרבות בית מגורים וסככה" (ההדגשות שלי, ח.מ.).

     

72. בחקירתו השיב התובע ז"ל תשובות מתחמקות לשאלה אם ידע ש*** בקש מ*** לחתום על חוזה שכירות בגין עבודתו בסככה. תחילה השיב כי אינו מבין את השאלה. לאחר מכן ענה כי לא שיתפו אותו בעניין, ולאחר מכן השיב שאינו זוכר שדובר על כך.

    התובע ז"ל מודה בחקירתו כי בהסכם המתנה לא כתוב ואין כל תנאי לפיו הנתבע צריך לאפשר ל*** לעבוד בסככה. למרות זאת מחקירת התובע ז"ל, עולה כי *** כן עבד בסככה לאחר מתן המתנה משנת 2012 ועד שנת 2014, עת פרץ הסכסוך. אף *** מודה בחקירתו (עמ' 41 לפרוטוקול הדיון מיום 1.11.21, שורה 26), כי היה עובד בחצר הבית.

    התובע ז"ל אף מודה בחקירתו כי *** בנה שלד לסככה לא ממימונו של התובע, אותו לא סיים כיוון שהיה צריך להרוס אותה ולבנות אותה מחדש. התובע אף מודה כי הנתבע עזר ל*** למצוא עבודה במוסך.

    וכשנשאל אם "ש. נכון ש*** הוא שנשא בעלויות התיקון ושכר בעלי מקצוע על חשבונו שיעשו את זה? ת. הכל זה מהשכירויות, ממנו אפילו גרוש לא. ש. האם זה נכון ש*** הוא שמצא ל*** עבודה במוסך? ת. איזה שאלות. נו, אז מה? עשה לו טוב. זה אחיו".

    ראה: עמ' 19 לפרוטוקול הדיון מיום 19.4.17, שורות 1-12, עמ' 21 שורות 25-26, עמ' 22, שו' 1-2, עמ' 23, שו' 7-16).

     

    הנתבע בחקירתו, העיד כי ביקש מ*** שיעשה הסכם שכירות סמלי של 10 ₪ וירשום שהאחריות עליו, וכי התחייב מרצונו הטוב עם קבלת המתנה, שאם *** יחתום על חוזה השכירות כאמור, ייתן לו לעבוד בסככה, ואם זה לא יסתדר, יסייע לו לבנות סככה על גלגלים שתעבור לחלק של ההורים. כאמור לעיל, *** כפי הנראה לא הסכים לחוזה השכירות עליו ביקש ממנו הנתבע כי יחתום. משכך העיד הנתבע, כי לא נתן ל*** לעשות שימוש בסככה, אך העיד כי כן אפשר לו לעשות שימוש ולעבוד על יד הסככה. בנו סככה על גלגלים, שם יכול היה לעבוד כמה שרוצה (ראה: עמ' 63 לפרוטוקול הדיון מיום 1.11.21, שורות 12-22).

    עוד העיד הנתבע כי תמיד דאג ל*** "*** חשוב גם לי למרות שהוא כביכול האויב שלי, אני לא מתיחס לזה ככה. תמיד הגנתי ושמרתי עליו...סידרתי לו מקום עבודה במוסך ***, שם עבד 12 שנה...", עוד העיד כי "...עד 2014 הוא עבד הוא שיקר כשאמר שדרשתי ממנו אחוזים. באתי לעזור לו בחינם...".

    (ראה: עמ' 72 לפרוטוקול הדיון מיום 29.11.21, שורות 26-28, 31-33).

     

73. לאור כל האמור, לא הוכח כי הנתבע התנכל ל*** או נהג כלפיו באופן מחפיר, לא הוכח כי המתנה הועברה בתנאי ש*** ימשיך לעבוד בסככה, אף תצהיר המתנה קבע באופן מפורש כי זכות השימוש בחלק מהחלקה שהועברה במתנה הוענקה לנתבע בלעדית לרבות בבנוי עליה בית המגורים והסככה. משכך דין הטענה להידחות.

     

     

     

    הטענה כי הנתבע התנהג התנהגות מחפירה כלפי ***:

     

74. לטענת התובעים הנתבע שינה יחסו גם כלפי בנם *** המתגורר עימם, עד כדי אלימות מילולית ואיומים באלימות פיסית. לטענתם, הנתבע הגיש תלונה כוזבת במשטרה נגד *** על כך שאיים להרוג את הנתבע ועל כך שלקח כסף מהתובעים תוך כדי איומים, דבר שלא היה ולא נברא לטענתם. הפגיעה ב*** לטענתם היא פגיעה בהם.

     

75. מעיון במכלול החומר שבפני ולאחר ששמעתי את עדויות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הטענה להידחות, ואפרט.

     

76. בחקירתו הראשית והנגדית לא העלה *** כל טענה לאלימות כלפיו מצד הנתבע למעט טענה לפיה הנתבע הגיש תלונת כזב נגדו על איום לרצח הנתבע, מה שמוכחש על ידי *** (ראה עמ' 48 לפרוטוקול הדיון מיום 1.11.21, שורות 29-30, עמ' 56, שורות 30-31). הנתבע העיד כי בבקרים כשהיה יוצא לעבודה, היה ל*** אקדח "היה ממשש את האקדח, אחרי כמה ימים הוא עשה לי תמונה של מסמן תנועת שחיטה בגרון...הגשתי תלונה וביקשתי שיקחו לו את הנשק שהיה מופקד 3-4 שנים, זה כדי להגן על כולם". עוד העיד, כי התלונה שהגיש נגד *** נסגרה, ואולם הנשק מעוקל על ידי המשטרה עד היום (ראה עמ' 70 לפרוטוקול הדיון מיום 29.11.21, שורות 25-34).

     

77. למרות ש*** מתגורר עם הוריו ולטענת התובעים מטפל בהם בכל נפשו ומאודו (ראה: סעיף 27 לכתב התביעה המתוקן), ולמרות שהעיד כי התלווה להוריו למשטרה כששמעו ש*** זומן למשטרה לחקירה בצו ההגנה שהגישה כנגד הנתבע, ישב עימם מחוץ לחדר החקירה, והסיע את ההורים לאחר מכן לעו"ד *** מאחר ורצו לבטל את המתנה לנתבע ישב לטענתו מחוץ למשרד בלובי, אף הסיע אותם לעו"ד *** בעניין צוואותיהם, עזר להם לעלות אליו וחיכה לטענתו למטה (ראה: עמ' 46 לפרוטוקול הדיון מיום 1.11.21, שורות 21-27, עמ' 48, שורה 20, עמ' 56, שורות 15-17, 21-22), בסתירה לקרבתו הרבה אליהם ולהיותו המטפל בהם כפי שטענו, בחקירתו הנגדית לא זכר *** או השיב כי אינו יודע או אין לו מושג, לגבי שום פעולה שביצע הנתבע לטובת המקרקעין השייכים להוריו (ראה: עמ' 51 לפרוטוקול הדיון מיום 1.11.21, שורות 27-30, 36, עמ' 52, שורות 1-4, 13-35, עמ' 53, שורות 1-7, עמ' 54 שורות 1-18).

    יצוין, כי *** אף העיד כי עו"ד *** אליו פנו ההורים בבקשה להגשת תביעה לביטול המתנה, ייצג אותו במשפט הגירושין שלו, וכן בתביעה נזיקית, ועו"ד *** אליו פנו ההורים בעניין הצוואות היה עו"ד מגשר בתיק הגירושין שלו (ראה: עמ' 55 לפרוטוקול הדיון מיום 1.11.21, שורות 14-17, עמ' 56 שורות 19-20).

     

78. בחקירתן הצביעו האחיות *** ו*** כאמור לעיל, על *** כעל זה כמי שהסית את ההורים כנגד כל האחים ובפרט כנגד הנתבע, מידר את ההורים מהם, וככזה שבגללו הוגש ההליך שלפני.

    האחות *** נתנה דוגמא לפיה באה לבקר את התובע ז"ל בבי"ח וביקשה מהרופא לקבל מידע אודות מצבו של התובע, כשלפתע הגיע *** ודרש מהרופא לא להעביר לה כל אינפורמציה מאחר וטען כי הוא האפוטרופוס של התובע, כשלא היה לתובע אפוטרופוס. *** אף העידה בחקירתה כי חששה להגיע לעימות עם *** שכן חששה כי יגיש תלונה שקרית נגדה במשטרה.

    כשנשאלה אם יודעת שהוריה הגישו את התביעה לביטול מתנה, השיבה באופן מפורש כי ***, הוא שסכסך "בן אחד קטן, ***, עשה בלגן בכל המשפחה, הכניס להורים רעל רעל רעל למוח כדי לזכות בלא יודעת מה. בכל הירושה שלו. מסכסך במשפחה..." (ראה עמ' 99 לפרוטוקול הדיון מיום 29.11.21, שורות 4-9 , 11-14, ההדגשות שלי, ח.מ.).

     

    גם האחות *** העידה כי *** הוא שהשפיע על הוריו בצורה שלילית, גרם לכך שמנע מאיתנו להיכנס לבית. ההורים התחילו לדבר בצורה לא יפה. הכל בא ממנו".

    גם היא בעדותה כמו אחותה *** העידה כי רצונו של *** היה לקבל את כל הרכוש.

    בנוסף העידה האחות *** כי *** הוא שלקח את אמו בידו למשטרה להתלונן על הנתבע.

    עוד העידה בחקירתה כי *** והתובעת הגיעו למקום העבודה של בעלה להזהיר אותו ואותה לבל יגיעו לבקר את ההורים (ראה עמ' 90 לפרוטוקול הדיון מיום 29.11.21, שורות 14-16, 18, עמ' 92, שורות 1-2, עמ' 94, שורות 6-7).

     

79. לאור כל האמור לעיל, טענות התובעים בכתב התביעה המתוקן לפיהן הנתבעים התנהגו באופן מחפיר כלפי *** לא הוכחו על ידם, משכך דין הטענה להידחות.

     

    הטענה כי הנתבע הפסיק לתת לתובעים ביצים ועופות מלול התרנגולות הקיים על המקרקעין כפי שהיה נהוג קודם לכן (סעיף 30 לכתב התביעה המתוקן):

80. יצוין כי בסיכומי התובעים נזנחה טענה זו, ומטעם זה בלבד יש לדחות הטענה. כלל ידוע הוא כי טענה שנטענה בכתב הטענות אך לא הועלתה בסיכומים - אם בשל שגגה, או במכוון - כדין טענה שנזנחה ובית המשפט לא ישעה לה (ע"א 1501/05 כהן נ' מנהל מס שבח תל אביב, פורסם בנבו, 8.5.05, סעיף 5; ע"א 8168/03 ארנון נ' חשמל זועבי בע"מ, פורסם בנבו, 8.11.09, סעיף 28 לפסק דינה של כב' השופטת נאור).

     

    למעלה מן הצורך יצוין, כי דין הטענה להידחות אף לגופה, ואפרט.

     

81. בכתב התביעה נטען על ידי התובעים כי מקרקעי המתנה (המגרש המזרחי) כוללים את המקרקעין עצמם ואת הבנוי עליהם- בין היתר, דירת מגורים בה מתגוררים הנתבעים היום , כמו כן, על מקרקעי המתנה יש יחידת דיור נוספת קטנה המושכרת לצד ג', לולי תרנגולות, שטחי גידול אתרוגים וכד' (ראה: סעיף 13 לכתב התביעה).

    ואולם בתצהיר המתנה נכתב : "אנו מעבירים בזאת, ללא תמורה ובמתנה...וכל הבנוי עליה לרבות בית מגורים וסככה וכן זכות מעבר...".

    משמע, במועד החתימה על תצהירי המתנה היו בנויים על המקרקעין בית המגורים הישן של התובעים וסככה. לא מצוין בתצהיר המתנה כי על המקרקעין בנוי גם לול תרנגולות.

    משכך, כל שהתווסף מאז מתן המתנה ועד הגשת כתב התביעה הינם תוספות שעשה הנתבע עצמו בחלקה שקיבל במתנה, והם אמורים להיות לשימושו הבלעדי.

    הדבר אף עולה מעדות התובע ז"ל, ולפיה הנתבע הוא שקנה מדגרה לעופות, והוא זה שנטע עצי אתרוג ואחרים על המקרקעין שקיבל במתנה, כך שלא ברורה הטענה כי הפסיק לתת לתובעים ביצים ועופות, כפי שהיה נהוג קודם לכן.

    התובע ז"ל אישר בחקירתו כי אף פעם לא השתמש בעופות מהלול שהנתבע הקים, אף אישר בחקירתו כי לא פנה לנתבע ובקש ממנו ביצים ועופות.

    כן אישר בחקירתו כי הנתבע קנה קובייה בה בנה מדגרה לאפרוחים במקרקעין שניתנו לו במתנה. כמו כן אישר בחקירתו כי הנתבע היה מעביר להם ביצים כשהיה עודף בהטלה.

    בסתירה לטענת התובעים בכתב התביעה כמפורט לעיל, כי על מקרקעי המתנה יש גם שטחי גידול אתרוגים אישר התובע ז"ל בחקירתו, כי הנתבע הוא שנטע מטע של עצים אתרוגים, לימונים ורימונים במגרש של המתנה.

     (ראה: עמ' 20 לפרוטוקול הדיון מיום 19.4.17, שורה 36, עמ' 21, שורה1, עמ' 22 שורות 11-14, 32-33, עמ' 23, שורות 17-18).

     

82. לאור האמור, דין טענה זו של התובעים להידחות.

     

    הטענה כי הנתבע משתלט על שטחים במקרקעין כולם, ומונע מבני המשפחה שימוש ו/או מעבר בחלק מהמקרקעין:

     

83. לטענת התובעים השתלטות הנתבע על חלקות *** ו-*** מהווה התנהגות מחפירה. ראשית, הטענה נטענה באופן כללי ללא הפניה למקרים ספציפיים.

    שנית, הנתבע מאשר כי הינו נוהג מנהג בעלים בחלקות אלו מזה כ- 25 שנה וזאת באישור התובע ז"ל (סעיף 86 לתצהירו). טענה זו לא נסתרה. לא הובאה כל ראיה לפיה התבקש הנתבע עובר למכתבו של עו"ד *** מיום 17.9.14 לפנות חלקות אלו (נספח ז'1 לכתב התביעה המתוקן).

    אף בחקירתו העיד הנתבע, כי השכיר את חלקה *** לחברת מנופים משאיות משנת 1988 (כ- 25 שנים טרם מתן המתנה) זאת בהתאם לבקשת אביו ולרשות שאביו לטענתו נתן לו, מה שכאמור לא נסתר. עוד אישר הנתבע כי לאחר הגשת התביעה לא ניתנה לו יותר הרשות (ראה: עמ' 63 לפרוטוקול הדיון מיום 1.11.21 שורות 23-24, 30, עמ' 64 שורות 3-6).

    לא מצאתי לקבל טענת התובעים כי יש לראות בשימוש שעשה הנתבע בחלקה *** כהתנהגות מחפירה, מקום בו עד ליום מתן המתנה ולמעלה משנתיים לאחריה עד ליום 17.9.14 (המועד בו נשלח מכתבו של עו"ד *** לנתבעים), לא נחשבה התנהלות הנתבע להתנהגות מחפירה.

    כך או כך, אישר הנתבע כי בשנת 2020 פינה את חלקה *** למעט חומרי בנייה ומשאית אחת (ראה: עמ' 63 לפרוטוקול הדיון מיום 1.11.21 שורות 34-35).

    באשר לחלקה ***, כל עוד לא הורה בית המשפט על ביטול המתנה הרי עומדת לנתבע הזכות לעשות שימוש בחלק שקיבל בחלקה.

    זאת ועוד. כשנשאל התובע ז"ל בחקירתו אם פנה לנתבע ואמר לו כי מפריע לו שיש גדר רשת, והאם ביקש ממנו כי יוריד אותה, השיב בשלילה. וכנשאל האם בקש מ*** שיאפשר לו לעבור באופן חופשי בשטח שניתן במתנה, השיב: "על דברים כאלה לא שואלים. עוברים" (ראה עמ' 19 לפרוטוקול הדיון מיום 19.4.17, שורות 20-21, עמ' 21, שורות 2-3, ההדגשות שלי, ח.מ.).

    מתשובת התובע ז"ל עולה כי לא היתה מגבלה לעבור, אף לא היה צורך לשאול.

     

    לאור כל האמור, לא הוכח כי הנתבע מנע שימוש ו/או מעבר בחלק מהמקרקעין.

    אף לא הוכח כי השימוש שעשה בחלקה *** מהוה התנהגות מחפירה. שוכנעתי כי כך נהג הנתבע שנים רבות ברשות התובע ז"ל, נוכח מערכת היחסים הקרובה והזיקה המשפחתית, ולכן אינני רואה בהתנהגות הנתבע גם אם המשיך לנהוג בהתאם לנורמה שהייתה קיימת התנהגות מחפירה כלפי התובעים.

    משעה שהתובעים בקשו לשנות הסדר זה, אישר הנתבע כאמור לעיל, כי בשנת 2020 פינה את חלקה *** למעט חומרי בנייה ומשאית אחת, ומכל מקום יידרש לכך בית המשפט במסגרת הסעד הנוסף שהתבקש ע"י התובעים לפינויו מחלקה זו.

     

    הטענה כי הנתבעים מנעו מהתובעים לאחר קבלת המתנה להתגורר בקומה התחתונה של הבית כשהתובעים הינם קשישים ואינם יכולים לעלות לקומה שנייה:

84. בכתב התביעה המתוקן מלינים התובעים על כך שהנתבע לא אפשר להם להתגורר בקומה הראשונה, כאשר ככל שחולף הזמן הם מתקשים לעלות לקומה השנייה. וגם לאחר שעבר להתגורר בדירה אחרת מנע מהם לעבור להתגורר ביחידת הדיור בקומה הראשונה (ראה: סע' 28-29 לכתב התביעה המתוקן). מנגד טען הנתבע כי הוא המחזיק והמתגורר בקומה התחתונה אשר נבנתה על ידו ועל חשבונו בסך של 600,000 ₪ (ראה עמ' 2 לפרוטוקול הדיון מיום 19.4.15, שורות 8-9), מתגורר בה משך 25 השנים האחרונות, ומשלם את כל הוצאות המקרקעין לשתי החלקות (סע' 9 לכתב ההגנה המתוקן).

    עוד טען הנתבע כי הציע לתובעים להתגורר בדירתו בקומה התחתונה, ולחילופין להתגורר בדירה הישנה בחלק המזרחי של החלקה אך התובעים סרבו. התובעים כך טען, יכולים לעבור בכל רגע נתון להתגורר בדירתו בקומה התחתונה, אשר אינה ראויה למגורים, תוך מתן התחייבות כי השימוש בקומה הראשונה יהיה אך ורק לטובתם של התובעים ולאחר 120 תוחזר החזקה לנתבע (סע' 59 לכתב ההגנה המתוקן).

     

85. ביום 1.2.15 הגישו התובעים בקשה למתן צווים זמניים: מניעה ועשה, זאת עובר להגשת כתב התביעה המתוקן.

    במסגרת בקשה זו התבקש ביהמ"ש ליתן " צו מניעה שיאסור על המשיבים ו/או מי מטעמם להיכנס לבית המגורים של המבקשים, הבנוי על חלקה ***... על כל חלקיו

    וקומותיו".

    בהחלטה מיום 28.4.15 נקבע בין השאר "אשר למאזן הנוחות- כאמור, במסגרת עריכת מאזן הנוחות, על בית המשפט לבחון את הנזקים שייגרמו לכל אחד מהצדדים כתוצאה מהענקתו או אי-הענקתו של הסעד המבוקש.

    הנתבעים אינם מתגוררים בבית זה שכן עברו זה מכבר להתגורר בבית אחר בשטח הנחלה והקומה התחתונה בבית שוב אינה משמשת למגוריהם.

    בדיון שהתקיים ביום 19.4.15 ציין ב"כ התובעים כי הנתבע "משתמש בקומה א' עדיין למכונת כביסה ואחסון מסמכים" (עמ' 1 לפרוטוקול הדיון, שורה 25).

    ב"כ הנתבע לא הכחיש דברים אלה ואף ציין כי אכן הנתבע עושה שימוש מועט ביותר בקומה זו של הבית: "אין מחלוקת שאנחנו לא עולים למעלה. גם למטה, עושים שימוש מאד מצומצם. הצו שמבקשים הוא צו כלום. רק יצור נזק לאחר. אנחנו לא נכנסים לקומה השניה, לא עושים שום שימוש שמפריע. יש מ' דברים מצומצם. הלקוח שלי לומד לבחינת לשכת עוה"ד. לא עושה ביחידה שום שימוש אחר ביחידה" (עמ' 2 לפרוטוקול הדיון מיום 19.4.15, שורות 3-7).

    לא נטען ע"י ב"כ הנתבע כי לנתבע ייגרם נזק כלשהוא אם תיאסר עליו הכניסה לקומה זו של הבית.

    לעומת זאת, התובעים הינם אנשים מבוגרים בני כ- 90, ומקובלת עלי טענתם כי קשה להם העלייה לקומה השנייה (עלייה של כ- 20 מדרגות) וכי מבקשים לעבור להתגורר בקומת הקרקע של הבית..." (ההדגשות שלי, ח.מ.). 

    בנסיבות אלה, הוריתי "...כי הנתבעים יחדלו מעשיית שימוש בקומה התחתונה של בית המגורים תוך 7 ימים ממועד קבלת החלטה זו" (סע' 12).

     

86. ואולם, לאחר עיון במכלול החומר שבתיק עלה כי התובעים לא עברו להתגורר בקומה התחתונה, הנימוק העיקרי שהעלו בבקשתם לצו מניעה/עשה, שכן התברר כפי שטען הנתבע שיש צורך בשיפוץ הקומה התחתונה, שאינה ראויה למגורים, שהתובעים לא באמת עוברים להתגורר שם, למרות שכך טענו.

    על אף שאין מחלוקת כי הקומה התחתונה בבית המגורים אינה חלק מהמתנה ועל אף שניתנה על ידי החלטה ולפיה הנתבעים יחדלו מלעשות שימוש בקומה התחתונה, מצאתי בסופו של יום כי העתירה הייתה פרי הסכסוך בלבד, ונועדה רק לשם פינויו של הנתבע מקומת הקרקע וממתחם המגורים בכלל, ללא כל כוונה לרדת ולהתגורר שם, משום כך לא מצאתי כי מדובר בהתנהגות מחפירה של הנתבע, ואפרט.

     

87. בתגובה מטעם הנתבעים מיום 24.6.15 בעניין השכירויות הודיעו הנתבעים:

    "לענין טענות התובעים בדבר התנהגות הנתבעים ייאמר רק כי למרבה הצער עד היום התובעים לא ירדו להתגורר בקומת הקרקע, דבר המלמד שכנראה האחים של הנתבע 1 (*** ו***), אשר מכתיבים להורים את חייהם ושולטים בהם ביד רמה, אינם רואים לנגד את טובת התובעים כי אם רק את טובתם שלהם ורצונם להשתלט על קומת הקרקע. עוד יאמר כי אותם אחים גרשו את הצבעי, החליפו את המנעול של יחידת הדיור התחתונה ומונעים מההורים עד עכשיו לרדת ולהתגורר ביחידת הקרקע, הינם האחים *** ו*** ולא הנתבע" (סע' 2-3).

     

    בתגובת התובעים לתגובת הנתבעים מיום 12.7.15 אישרו, כי טרם עברו להתגורר בקומה התחתונה אף אישרו שאינה ראויה למגורים כפי שטען הנתבע, ושיש צורך בביצוע עבודות התאמה: "התובעים טרם עברו להתגורר בקומה הראשונה הואיל ויש צורך בביצוע עבודות התאמה ושיפוץ של הקומה לקראת מגוריהם של התובעים. האחים *** ו*** לא מונעים מהתובעים לעשות דבר, להיפך, הם מסייעים לתובעים בכל הקשור לביצוע השיפוץ. הקומה כפי שהיא בנויה היום אינה ראויה למגורים, בוודאי לא לאנשים בני 90 ונכים. בהקשר זה יש להפנות למכתב משרד האדריכלים ששכרו התובעים לצורך ביצוע השיפוץ שם צוין כדלקמן:

    "מהסיור עולה...החלל אינו בנוי למגורים ואינו כולל פונקציות בסיסיות כגון מטבח, חדרי רחצה ושירותים, חדרי שינה וכו" (סע' 8-9).

     

88. בקשה לפינויים של הנתבעים מהדירה בקומה התחתונה נשלחה לראשונה על ידי עו"ד *** במכתבו מיום 17.9.14 :

    "הנך מתגורר בפועל בחלק מבית המגורים הבנוי על החלקה הנ"ל (בחלק המערבי שלה, במבנה בו מתגוררים גם מרשיי ואחיך) ואתה ואשתך הייתם אמורים לפנותו לאחרונה ולמסור את המפתח בחזרה למרשי, אולם לא עשיתם כן. טרם החזרתם את המפתח של יחידת הדיור ושל המקלט לידי מרשיי וחפציכם עדין שם. לפיכך...הרי שאתה ואשתך נדרשים בזאת לפנות את בית המגורים, מכל אדם וחפץ השייכים לכם" (סע' 5 לנספח ז'1 לכתב התביעה המתוקן).

     

    מהמכתב עולה כי הייתה פניה קודמת למכתב לנתבעים, למרות שזו לא צורפה, ולא הוכחה.

    המכתב שנשלח ביום 17.9.14 נשלח לאחר מכתב שנשלח לעו"ד *** חודשיים קודם לכן החתום על ידי התובעים וארבעת ילדיהם (לאחר מפגש פיוס שהתקיים בין התובעים לחלק מילדיהם כולל הנתבע) לביטול ייפוי הכוח עליהם חתמו התובעים בפני עו"ד *** בימים 15.7.14 ו- 23.7.14.

    עוד הוסיפו התובעים באותו מכתב:" ברצוננו להדגיש כי עליך להפסיק כל פעולה שהיא לרבות צווי מניעה או הגשת תובענות בקשר להסכם מתנה זה" (נספח 9 לתצהיר הנתבע).

    כך שגם אם היו לתובעים טענות כלפי הנתבע והשימוש שעושה בקומה התחתונה, נראה כי מפגש הפיוס יישר את ההדורים בין הצדדים, לפיכך ביקשו את עו"ד *** שלא לפעול בעניין צווי מניעה.

    כאמור, חודש וחצי אחר כך, ביום 17.9.14 נשלח מכתבו של עו"ד ***, לעיל, בדרישה חוזרת לפינוי הנתבעים מהדירה מהקומה התחתונה (למרות שלא הוכחה כאמור דרישה קודמת לכך).

    לאחר קבלת הדרישה פינו הנתבעים את הדירה בקומה התחתונה בתחילת שנת 2015 או קודם לכן והותירו בדירה מספר חפצים, ללא שהשיבו לתובעים את מפתחות הדירה. בהחלטתי מיום 28.4.15 הוריתי כאמור, כי הנתבעים יחדלו משימוש בקומה זו.

    ואולם כאמור לעיל, מצב הדירה למגורי התובעים היה בלתי אפשרי כפי שפורט בתגובת התובעים עצמם, וכפי שטען הנתבע, שכן לא כללה פונקציות בסיסיות כמו מטבח, חדרי רחצה, שירותים וחדרי שינה (ראה מכתב האדריכל מיום 17.6.15 צורף כנספח ג' לתגובת התובעים לתגובת הנתבעים בעניין השכירויות מיום 12.7.15).

     

89. המסקנה מההתנהלות המפורטת לעיל, הינה כי הדרישה מהנתבע לפנות את קומת הקרקע לא הייתה באמת לשם מעבר התובעים להתגורר בקומת הקרקע במצב התחזוקתי כפי שהיה. נראה כי העתירה הייתה פרי הסכסוך בלבד, ונועדה רק לשם פינויו של הנתבע מקומת הקרקע וממתחם המגורים בכלל, ללא כל כוונה לרדת ולהתגורר שם למרות שכך טענו בבקשתם.

    משכך לא מצאתי לקבל טענת התובעים כי "פנו לנתבע אין ספור פעמים שיאפשר להם להתגורר בקומה הראשונה ( אפילו ביחד עמו) אולם הנתבע סרב לאפשר להם לעשות זאת ומנע מהם להתגורר שם" (סע' 29 לכתב התביעה המתוקן).

    הכיצד יכלו התובעים לבקש להתגורר יחד עם הנתבעים בדירת חדר אחד ומטבחון כאשר נכתב במפורש כי הדירה בקומת הקרקע נעדרת מטבח, חדרי רחצה ושירותים, חדרי שינה וכו'. הרי התובעים ידעו מה מצב הדירה בקומת הקרקע בעת עלייתם וירידתם מהקומה העליונה. עם זאת, אין מחלוקת כי הקומה התחתונה בבית המגורים אינה חלק מהמתנה. ועל כן בהעדר הסכמה מפורשת מצד התובעים להמשך שימוש בה, היה לפנותה, כפי שהורה בית המשפט בהחלטתו מיום 28.4.15.

     

90. לאור כל האמור, מצאתי לדחות הטענה כי סירובו של הנתבע לפנות את קומת הקרקע מהווה התנהגות מחפירה המצדיקה ביטול התחייבות התובעים כלפי הנתבע.

     

    הטענה כי הנתבע הפר את הסכם השיתוף והמשיך להשתמש בחלקה *** כשהוא גובה דמי שכירות מחלקה זו בגובה 800,000 ₪ ואינו מעביר הכסף לידי התובעים:

91. יצוין כי טענה זו עלתה לראשונה בסיכומי מנהל העיזבון ומשכך מדובר בהרחבת חזית אסורה וההלכה לעניין זה ידועה, ורק משכך יש לדחות טענה זו.

    למעלה מן הצורך יצוין כי דין הטענה להידחות אף לגופה, ואפרט.

     

92. אין חולק כי השימוש שעשה הנתבע בחלקה *** משנת 1988 ועד שנת 2014, עם פרוץ הסכסוך בינו לבין התובעים היה ברשות התובעים כפי שטען הנתבע, שהרי התובעים לא טענו וממילא לא הוכיחו כי עתרו לסילוק ידו מחלקה *** עוד קודם, כפי שעתרו בתביעה דנן.

    הנתבע מאשר בחקירתו כי לאחר הגשת התביעה לא קיבל רשות להמשך שימושו בחלקה ***. כשנשאל בחקירתו האם זה בסדר לעשות שימוש לאחר שברור לו שהתובע בעת הגשת כתב התביעה כבר לא הסכים לכך, השיב:" יכול להיות שלא... הם הפרו איתי את ההסכם. הכניסו אותי להוצאות" (ראה עמ' 64 לפרוטוקול הדיון מיום1.11.21, שורות 5-6 , עמ' 66 לפרוטוקול הדיון מיום 29.11.21 שורות, 28-36).

     

    דין טענת מנהל העיזבון בסיכומיו (סעיף 31), לפיה השכרת המקרקעין בחלקה *** מהווה הפרת הסכם השימוש והשיתוף להידחות.

    הסכם השיתוף מתייחס לחלקה *** בלבד (ראה הגדרת החלקה בפרק המבוא להסכם נספח ד לכתב התביעה המתוקן).

    עד למכתבו של עו"ד *** מיום 17.9.14 לנתבעים, לא עלתה כל טענה מצד התובעים כנגד התנהלותו של הנתבע בחלקה ***.

     

    התנהגות מחפירה הנזכרת בסעיף 5 (ג) לחוק המתנה מתייחסת להתנהגות בתקופת הזמן שבין הסכם המתנה ועד להחלטה בדבר החזרה מהמתנה (ראה: תמש (ת"א) 50720/97 פלוני נ' עיזבון המנוח פלוני ז"ל – מאגר נבו 28.7.03 ). התובעים לא הוכיחו כי הנתבע התנהג בהתנהגות מחפירה כלפיהם בתקופה הרלוונטית.

    המתנה שהוענקה לנתבע לא הייתה תלויה בפינוי חלקה ***. גם ביום 29.7.14 כאשר נערך מפגש בין התובעים לארבעה מילדיהם, כולל הנתבע, לא עלתה הדרישה לפינוי חלקה ***.

     

93. הנתבע אישר כי הכנסתו משכרויות מחלקה *** בין השנים 1988 ועד שנת 2014 עמדה על סך 800,000 ₪, ואולם לטענתו הכנסה זו הועברה לתובעים (ראה: עמ' 65 לפרוטוקול הדיון מיום 1.11.21, שורות 7-12).

    אולי לא בכדי כתב התביעה הינו למתן צו הצהרתי בלבד ולא תביעה כספית להחזר דמי השכירות ששלשל הנתבע לכיסיו, כטענתם.

    שוכנעתי כי משך מרבית התקופה בה המשיך הנתבע לעשות שימוש בחלקה ***, לא נערכה בין התובעים לבין הנתבע התחשבנות כלשהי, כפי הנראה כי לא ראו צורך בכך נוכח מערכת היחסים הקרובה והזיקה המשפחתית.

    לאור כל האמור, לא מצאתי לקבל הטענה כי השכרת חלקה *** ללא שהועברו כספי השכירות לתובעים, והשימוש שעשה הנתבע בחלקה *** , מהווה התנהגות מחפירה.

     

    הטענה כי הנתבעים לא נתנו לתובעים להשתמש במקלט במהלך מבצע צוק איתן:

94. לטענת התובעים בעקבות השתלטות הנתבע על המקלט מנע מהם להשתמש במקלט במבצע צוק איתן. כך אף העיד התובע ז"ל בחקירתו: "ש. האם נכון שכשהיתה מלחמה והיו אזעקות, הייתם יחד במקלט? ת. סגר את המקלט ש. לא הייתם במקלט יחד עם הבנות? ת. הוא רק נכנס עם אשתו. אני ואשתי והילדים ישבנו בחדר מדרגות. ש. אף פעם לא היית במקלט? ת. אף פעם" (ראה: עמ' 22 לפרוטוקול הדיון מיום 19.4.17, שורות 16-20).

     

    בסתירה לעדות התובע ז"ל העידה האחות *** בתו של התובע ז"ל: "ש. בצוק איתן, תחילת 07/2014 ידעת ש*** לא נתן להם להיכנס למקלט? ת. לא. ידעתי ש*** ו*** ישנו איתם במקלט. ש. אבא נתן עדות פה ש*** נכנס רק עם אשתו ולא נתן ל*** ו**** להיכנס? ת. לא ידוע לי מזה. ש. איך את יודעת שהם כן נכנסו למקלט? ת. "איך היה באזעקות? הייתם במקלט?" היו עונים כן, במקלט. *** בחיים לא נכנס למקלט" (ראה: עמ' 94 לפרוטוקול הדיון מיום 29.11.21, שורות 26-31, ההדגשות שלי, ח.מ.).

     

    בתצהירו טען הנתבע, כי: "לאורך כל מבצע "צוק איתן" דלת המקלט הייתה פתוחה לרווחה (דלת ברזל כבדה מאד). הורי בנוכחותי ובנוכחות אשתי ובעזרתנו שהו בזמן האזעקות פעמים רבות בתוך המקלט ו/או בקרבתו..." (סעיף 84).

    הנתבע לא נחקר בעניין זה, משכך עדותו זו לא נסתרה.

    הנתבעת העידה בחקירתה כי מעולם לא נעלו בפני התובעים את המקלט "הדלת היא פלדלת, כבדה, קשה להזיז אותה. המקלט היה כל הזמן פתוח" (ראה עמ' 81 לפרוטוקול הדיון מיום 29.11.21, שורות 21-22).

     

95. לאחר עיון במכלול החומר ולאחר ששמעתי העדויות ומאחר ועדות התובע ז"ל נסתרה ע"י עדות בתו ***, אף מאחר ועדות הנתבע בתצהירו לא נסתרה, לא מצאתי כי הטענה הוכחה, ומשכך דינה להידחות.

     

    הטענה כי  הנתבע שכר את שירותיו של עו"ד *** לייצגו בתיק זה כנגד התובעים למרות שידע שהדבר יפגע בהם, שכן ייצג אותם בעניינים שונים בין היתר בעסקת עריכת המתנה נשוא תביעה זו, שם ייצג הן את התובעים והן את הנתבע:

96. לטענת התובעים, לראשונה גילו כי עו"ד *** מייצג את הנתבע לאחר שעו"ד *** ששימש ב"כ הנתבע השיב למכתב עו"ד *** שנשלח לנתבע ביום 17.9.14 בו הודיעו התובעים לנתבע על ביטול המתנה ודרישת פינוי (נספחים י1-י3 לתצהיר התובע).

    עו"ד *** הוא שערך את הסכם המתנה, ותצהירי המתנה של התובעים והנתבע. התובעים לא פנו אליו בעניין ביטול המתנה, אלא לעו"ד *** שייצג כאמור את הבן *** בהליך גירושיו.

    את הנתבע ייצג תחילה בהליך עו"ד *** למשך כ- 7 חודשים. ביום 7.6.15 הפסיק עו"ד *** את הייצוג ועו"ד *** ז"ל קיבל הייצוג.

    הפסקת הייצוג הייתה כפי הנראה נוכח תלונה שהוגשה ע"י התובעים לוועדת האתיקה ביום 15.1.15 נגד עו"ד *** ותוספת לתלונה נגדו מיום 20.4.15, בה ציינו בין השאר כי עו"ד *** "פועל בניגוד עניינים ומייצג צד שני (בננו) נגדנו, למרות שהוא היה גם עורך דיננו במשך שנים ארוכות וגם באותו עניין ממש בו הוא מייצג נגדנו כיום (תביעה לביטול התחייבות ליתן מתנה לבננו)" (ראה: סעיף 1 לתוספת לתלונה מיום 20.4.15 נספח כא'1 לתצהיר הנתבע).

    בהחלטת ועדת האתיקה הארצית מיום 25.10.15 נקבע בין השאר (נספח כ"א 3 לתצהיר הנתבע):"נראה שמדובר במחלוקת ארוכה וסבוכה שבמרכזה הסכסוך המשפחתי. אמנם התנהלותו של עורך הדין רחוקה מלהיות מושלמת, אולם לא נראה שהדברים עולים כדי העמדה לדין – וזאת בפרט משהוא חדל מהייצוג בתביעה הנוגעת להסכם המתנה שהוא ערך" (נספח כא'3 לתצהיר התובע).

     

    בהמשך להחלטת ועדת האתיקה ומשהפסיק עו"ד *** את ייצוג הנתבע, ואת הנתבע ייצג עו"ד אחר לא מצאתי לקבל טענת התובעים על התנהגות מחפירה מצד הנתבע בעניין ייצוגו על ידי עו"ד ***.

     

97. טענה נוספת לתובעים כי השימוש החורג שעושה הנתבע במקרקעין, מהווה הפרת תנאי החכירה מול המנהל ובכך חושף את התובעים, כבעלי הנכס, לתביעות בגין דמי שימוש חורגים והליכים משפטיים נוספים, לרבות פליליים.

    הנתבע מכחיש טענה זו. אכן לא הובאה כל ראיה כי הנתבע שיתף את התובע ז"ל בשימוש ובכל פעולה שעשה בחלקה ***, והיה עליו לבצע השימוש בחלקות שלא קיבל לגביהן התחייבות למתן מתנה תוך שיתופו של התובע ז"ל בפעולותיו. אם כי ממכלול החומר שבתיק ומשמיעת העדויות השתכנעתי כי השימוש שעשה הנתבע בחלקה *** הייתה על דעת התובע ז"ל ובאישורו עד לשנת 2014.

    מקובלת עלי הטענה בדבר חשיפת התובעים לסיכון מפני נקיטת הליכים בגין שימוש חורג אשר מהווה תנאי החכירה מול המנהל, עם זאת לא הובאו בפני כל ראיות כי ננקטו הליכים משפטיים כנגד התובעים בגין השימוש שעשה הנתבע.

    משכך, דין הטענה להידחות.

     

98. לאור כל האמור, התובעים לא עמדו בנטל ההוכחה כי הנתבעים נהגו בהם התנהגות מחפירה המקימה להם זכות לחזור בהם מהתחייבותם ליתן להם מתנה, ודין טענה זו על כלל רכיביה להידחות.

    משכך, התביעה לביטול ההתחייבות ליתן מתנה - נדחית.

     

    לעניין הסעד הנוסף שהתבקש בכתב התביעה -פינוי וסילוק יד: 

99. בנוסף, עותרים התובעים ליתן צו לפינוי וסילוק יד הנתבעים ו/או מי מטעמם מכל המקרקעין, קרי, מחלקות *** ו- *** ולאסור עליהם לעשות שימוש כלשהו במקרקעין הנ"ל. לטענתם, הנתבע השתלט אף על מגרש *** והוא מושכר לצדדים שלישיים לצורך אחסנה של חומרי בניין וחניית כלי רכב גדולים. הנתבע גובה את כספי השכירות ומסרב לתיתם לתובעים בטענה כי הוא משתמש בכספים אלו לצורך תשלומים והוצאות שונות בגין הקרקע ובעבור כך שהוא מטפל במקרקעין.

    הנתבע מאשר כי הוא אכן עושה שימוש ונוהג מנהג בעלים בשתי החלקות (***,***) מזה כ-25 שנה בהיותו לטענתו בעל רשות בלתי הדירה ו/או דייר מוגן/או בעל זיקת הנאה. לטענתו, "היה בר רשות בלתי הדירה עוד קודם למתן המתנה" (סעיף 86 לתצהיר).

     

    עוד טענו התובעים כאמור, כי השימוש החורג שעושה הנתבע במקרקעין, מהווה הפרת תנאי החכירה מול המנהל ובכך חושף אותם כבעלי הנכס, לתביעות בגין דמי שימוש חורגים והליכים משפטיים נוספים, לרבות פליליים. הנתבע מצידו דוחה טענות התובעים לפיהן מעשיו מגיעים כדי עבירות פליליות בגינן חויב המנוח בהליכים פליליים.

    טענה זו נדחתה על ידי- ראה סעיף 97 לעיל.

     

100. דין טענת הנתבע כי עושה שימוש בחלקות *** ו- *** בהיותו בעל רשות בלתי הדירה ו/או דייר מוגן/או בעל זיקת הנאה להידחות, ואפרט.

      

     דיירות מוגנת: 

101. הלכה פסוקה היא כי דיירות מוגנת הינה מכוח שכירות:

     "נקדים ונאמר כי חוק הגנת הדייר חל רק על שכירות (סעיף 2 לחוק הגנת הדייר), שהיא "זכות שהוקנתה בתמורה" להחזיק בנכס ולהשתמש בו שלא לצמיתות (ראו: סעיף 1 לחוק השכירות והשאילה, תשל"א-1971; סעיף 3 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969). לפיכך משניתנה רשות לפלוני להתגורר בנכס או להחזיק בו, להבדיל משכירות של הנכס, לא הונח הבסיס המשפטי להיווצרותה של דיירות מוגנת (ראו, בין היתר: נ' זלצמן, לעיל, בעמ' 25)" (ראה: ע"א 1156/02 עבד אל סלאם חיר נ' אלון לידאי פ"ד נז(3) 943, 956, (2003).

      

102. בעניינינו, הנתבע לא טען וממילא לא הוכיח כי מדובר בהחזקה בקרקע מכוח חוזה שכירות שנערך בינו לבין המנוח, על כן חוק הגנת הדייר אינו חל במקרה דנן.

      

     רשות בלתי הדירה:

103. ככלל, רישיון במקרקעין הוא הדיר וניתן לביטול, אך ישנם מקרים שבהם הצדק דורש למנוע מנותן הרישיון לבטלו. בבחינת מאזן הצדק יבואו בכלל שיקולי ביהמ"ש מס' שיקולים כגון: כוונת הצדדים ליצירת הרישיון, משך הזמן שהחזיק בעל הרישיון בקרקע, הסתמכות על הציפיה והשקעות בנכס, היקף ההשקעות, האם ההשקעות היו על דעת בעל המקרקעין ובשיתוף פעולה עמו וכיוצ"ב (ראה למשל: ע"א 463/79 ג'בראן נ' ג'בראן, פ"ד לו (4) 403 (1982); תלה"מ (נצ') 60777-07-20 ג.ס נ' מ.ד (14.4.21)).

      

     ככלל, המגמה בפסיקה הינה צמצום ההכרה בזכות בר רשות כזכות בלתי הדירה. נפסק, כי הענקת רשות בלתי הדירה טעונה הסכמה מפורשת מצד בעל הקניין, והסקתה מכללא, מכוח הנסיבות בלבד, הינה מהלך נדיר שיש להיזהר בו. הטעם לכך נעוץ במשמעות הדרמטית של העדר ההדירות, השולל מן הבעלים לממש את זכותו הקניינית (ראה לעניין זה ת"א (ת"א) 2816/03 קונצ'יצקי נ' שפלן פורסם בנבו, 3.4.06; ע"א (ת"א) 2213/04 ארז נ' מדינת ישראל, פורסם בנבו, 18.10.06).

      

104. בחקירתו אישר הנתבע כי משנת 1988 עשה שימוש בחלקה *** וכי הוריו נתנו לו רשות לעשות בה שימוש. אף הודה כי לאחר שהתובעים הגישו את התביעה כבר לא קיבל רשות ואביו לא הסכים כי ימשיך לעשות בה שימוש. וכשנשאל מדוע ממשיך לשבת בחלקה ***, השיב: "השקעתי שם כספים והשבחתי את הנכס. אני בר רשות בלתי הדירה", וכן השיב כי המשיך לעשות שימוש בחלקה *** כי היו שם חוזים ארוכי טווח, והשימוש הינו קטן (ראה: עמ' 64 לפרוטוקול הדיון מיום 1.11.21, שורות 1- 8, עמ' 66 לפרוטוקול הדיון מיום 29.11.21, שורות 22-33).

     הנתבע אישר בחקירתו כי התובעים לא דרשו ממנו דמי שכירות עבור השימוש בחלקה *** וכי דמי השכירות שקיבל מחלקה *** הלכו להשקעה בנכס (ראה: עמ' 64 לפרוטוקול הדיון מיום 1.11.21, שורה 16).

     עוד העיד הנתבע בחקירתו כי אין לו הסכם שהינו בר רשות וכי הרשות ניתנת בעל פה (ראה: עמ' 67 לפרוטוקול הדיון מיום 29.11.21, שורות 3-4).

      

105. בנסיבות העניין, התובע הוא החוכר לדורות של המקרקעין והוא העניק בהסכמה זכות ורשות שימוש לנתבע. הזכות לא הוגבלה מעולם בזמן. הזכות הייתה זכות שימוש חינם ללא תשלום תמורה. הנתבע לא הציג בפני בית המשפט כל ראיה לביסוס טענתו לפיה זכות השימוש הייתה בלתי הדירה.

      

106. הנתבע העיד כאמור כי השקיע והשביח את הנכס ולכן הינו בעל רשות בלתי הדירה. ואולם, הנתבע אישר בחקירתו כי גבה כ- 800,000 ₪ דמי שכירות. לטענתו את החלק הארי אביו ז"ל קיבל (ראה: עמ' 65 לפרוטוקול הדיון מיום 1.11.21, שורות 4, 7), והוא לא שילם כאמור דמי שכירות. הנתבע אף אישר כאמור לעיל בחקירתו כי דמי השכירות שקיבל מ-*** הושקעו בנכס.

     כך שאין חולק כי הנתבע עשה שימוש חינם בחלקות, ללא ששילם למנוח עבור השימוש שעשה בחלקות, וכי עשה שימוש בדמי השכירות שקיבל לטובת ההשקעות בחלקות.

      

     פרופ' נינה זלצמן במאמרה "רשות במקרקעין", הפרקליט, מ"ב 24 (תשנ"ה- 1995), מציינת כי: "רשיון במקרקעין משמעו היתר או רשות שנתן בעל המקרקעין לאחר, להחזיק או להשתמש בנכס...(הרשות) אפשר שהיא תהא מעוגנת בחוזה שנקשר בין הצדדים וכך תצמיח למקבל הרשות זכות חוזית כלפי בעל המקרקעין (להלן: "רשות חוזית") ואפשר שתינתן ע"י בעל המקרקעין ללא כוונה ליצור התחייבות חוזית, אקט של רצון טוב, או תילמד משתיקתו ואי-מחאתו להחזקה או לשימוש שעושה אחר בנכס (להלן: "רשות גרידא")...".

     דהיינו, הרשות יכול שתהא מעוגנת בחוזה, מה שלא קרה בעניינינו, ואפשר "...שהרשות שתינתן תהא בגדר "רשות גרידא" בלבד, הניתנת כמחווה של רצון טוב, בלא שיש בה להקנות למקבל הרשות זכות כלשהי כלפי בעל המקרקעין. ראו למשל: רע"א 1156/02 עבד אל סלם חיר ואח' נ' אלון לידאי..." (ראה: תמ"ש (ק"ג) 18751-11-14, שלעיל).

     מאחר ואין כל מסמך לעניין הרשות שניתנה לנתבע, והיא אינה מעוגנת בחוזה, הרי הרשות שניתנה הינה כאמור "רשות גרידא" שניתנה לנתבע כמחווה של רצון טוב של התובעים כלפיו.

     מעדותו של הנתבע עצמו כאמור לעיל, עולה כי מדובר ברשות חינם שניתנה לו שכן לא שילם לתובע דמי שימוש אף לא התבקש לעשות כן.

     בדרך כלל נקבע כי מדובר ברשות הדירה, שניתן לבטלה ברגע שנותן הרשות החליט שאינו מעוניין להמשיך ולהעניק אותה.

     בע"א 602/84 יוסף ריבוא נ' אברהם גל (פורסם בנבו, 2.10.85), נקבע לעניין זה, כי: "רישיון שניתן ללא תמורה אפשר לבטלו כהרף עין עם גילוי דעתו של בעל הקרקע, שאין ברצונו להמשיך בהענקת הרישיון". גם במקרה דנן, אף אם נוצר רישיון מכללא במקרקעין מכוח החזקתם רבת השנים ע"י הנתבע, הרי שמדובר ברישיון חינם, איני סבורה שיכולה להיות מחלוקת כי התובע ז"ל אשר נתן את הרשות, רשאי לחזור בה ממנה, כפי שאכן עשה (ראה: גם רע"א 9261/05 משען נ' מנהל מקרקעי ישראל (פורסם בנבו, 2.4.06)).

      

     הנתבע בעדותו כאמור מודה כי לא שילם דמי שכירות, כי לא בקשו ממנו דמי שכירות וכי ניתנה לו רשות לעשות שימוש, ואולם לאחר הגשת התביעה כבר לא קיבל רשות.

     עוד העיד כי הציפייה שלו מבית המשפט שייתן לו פיצוי בתביעה זו אם מסלק אותו מחלקה ***. וכי צירף 180 קבלות כנספחים להוכחת השקעותיו למרות שלא הגיש תביעה לקבלתם (ראה: עמ' 64 לפרוטוקול הדיון מיום 1.11.21 שורות 3-4, 11-13, 16).

      

     דהיינו, מחקירת הנתבע עולה כי זכותו היא של רשות חינם במקרקעין (למרות שטען לרשות בלתי הדירה) ואולם לטענתו יש להתנות את פינויו בפיצוי בגין השקעותיו. זכות חינם כאמור רשאי התובע ז"ל לבטל בכל עת.

      

107. לא מצאתי לקבל טענת הנתבע כי יש להתנות פינויו מחלקה *** ומחלקה המערבי של *** כפוף לפיצויו, ואפרט.

      

108. בכתב ההגנה המתוקן טען הנתבע בין השאר כי עלות שיפוץ הבית הייתה 400,000 ₪ (סעיף 84). עוד טען כי הוא זה שרכש חומרים לבנית הסככה על חשבונו (סעיף 86). כן טען כי הוציא מכיסו סך של 280,000 ₪ מעבר לדמי השכירות שנגבו בשנים 2006-2011 (סעיף 93) ואולם לא פירט בכתב ההגנה המתוקן את כל דמי השכירות שנגבו על ידו. לא פירט מה היה סכום ההכנסות מדמי השכירות ומנגד מה היו ההוצאות ועבור מה. עוד טען כי נטע אתרוגים, לימונים ורימונים על חשבונו וכן בנה לולים (סעיפים 97,99). עוד טען בכלליות כי טיפל על חשבונו בכל הקשור בחלקות *** , *** (סעיף 107) ואולם לא צירף אסמכתאות וקבלות לכתב ההגנה המתוקן להוכחת כל אחת מטענות אלו.

     בסיכומיו טען הנתבע לראשונה כי סך כל הוצאותיו עמדו על 800,000 ₪, וכי אילו ידע כי עליו להשיב המתנה לא היה מבצע את אותן הפעולות. עוד טען בסיכומיו לראשונה כי דמי השכירות לא כיסו אף לא 30% מההוצאות וכי ערכה של ההשקעה כיום מיליוני שקלים.

     טענה זו כאמור נטענה לראשונה בסיכומי הנתבע, מדובר בהרחבת חזית אסורה וההלכה לעניין זה ידועה. משכך יש לדחות הטענה.

     למעלה מן הצורך אציין כי דין הטענה להידחות אף לגופה.

      

109. בעניינינו, הנתבע אמנם טען כי גבה כספי שכירות שלטענתו היו בסכום של 800,000 ₪ עד שנת 2014 והם הלכו להשקעות בנכס (עמ'64 לפרוטוקול הדיון מיום 1.11.21, שורה 16, עמ'65 שורה 7), ואולם לא פרט מהות ההשקעות בפרט בחלקה ***, אף לא פירט האם ההשקעות היו על דעת המנוח ובשיתופו.

     לתצהירו צרף הנתבע לא מעט קבלות ומסמכים שאין לדעת מה הקשר שלהם לשימוש ולהשקעות שעשה הנתבע בחלקה *** (נספח יח' לתצהיר הנתבע).

     הנתבע הטיל על בית המשפט לתור אחר בליל של מסמכים על מנת שידלה מתוכם בין היתר הקבלות/המסמכים הרלוונטיים להוכחת השקעותיו.

     מעיון בבליל המסמכים שצורפו עולה כי, מסמכים רבים הינם על שם המנוח ונועדו לתשלומי שכ"ט עורכי דין לצרכי טיפול בהפקעה, תשלום עתירות ע"ש המנוח, תשלום ארנונה לעירייה על שם המנוח וכו'. מכל מקום, אין במסמכים אלו כל הוכחה על השקעות שנעשו ע"י הנתבע בחלקה *** ו/או בחלק המערבי של חלקה *** שם בנוי ביתם של התובעים.

     עוד לדוגמא, הנתבע צרף חשבונית מיום 13.1.12 מכל-בו מנחם בע"מ על רכישת ניאגרה ובית מנורה בסך של 696 ₪. כמו כן צירף חשבונית מיום 29.12.11 מ*** – חומרי בנין על רכישה בסך 766 ₪ במזומן, רכישה מיום 15.9.10 מכל בו *** בע"מ של צבעים בסך 440 ₪, רכישה מיום 16.5.11 מ**** – חומרי בנין בע"ח על סך 80 ₪ ועוד רכישות כהנה וכהנה שאין לדעת מה ייעודם. כל החשבוניות המצורפות הינן משנת 2009 ואילך, ומכל מקום לא מצאתי כי יש בהן להוכיח השקעות של הנתבע בוודאי לא בסכום של 800,000 ₪ בחלקות, כפי שטען בסיכומיו.

      

110. יצוין כי נספח יח' על בליל מסמכיו אשר לטענת הנתבע מונה 180 נספחים (כאשר מעיון בנספח י"ח אין בו 180 מסמכים), לא ברור אילו מהם מעידים על השקעות הנתבע בחלקה ***, או בחלקה המערבי של ***, ואם מדובר בהשקעות בחלקות אלו, לא הוכח כי הכספים שקיבל הנתבע משכירויות לא כיסו השקעות אלו, ואם אכן מדובר בהשקעות כספים מעבר לכספי השכירויות שקיבל.

     הנתבע העיד בחקירתו כי לא צרף קבלות על השקעות שהשקיע לאחר הגשת התביעה למרות שלטענתו היו לו השקעות גם לאחר הגשת התביעה (ראה עמ' 64 לפרוטוקול הדיון מיום 1.11.21, שורות 26-35, עמ' 65, שורות 3-4).

      

     מכל מקום, היה על הנתבע להפנות את ביהמ"ש למסמכים ספציפיים. אין להטיל על בית המשפט לבצע מלאכה של סינון ומיון מסמכים אשר אינם רלבנטיים להשקעות אותם מבקש הנתבע להוכיח: "מלאכה זו מוטלת על בעל הדין שמגלה את המסמכים, שכן עליו החובה להעביר את המסמכים הנוגעים להליך ואשר רלבנטיים למחלוקות הנטושות בו" (ראה: סעש (ת"א) 61935-03-18 ליאת מיוחס נ' הראל חברה לביטוח בע"מ - מאגר נבו 04.01.2019)).

      

111. זאת ועוד. אף אם נכונה טענתו של הנתבע בכתב ההגנה המתוקן כי השקיע סך של 400,000 ₪ בשיפוץ הבית (מה שלא הוכח), ואף אם השקיע סכומי כסף בחלקה *** או בחלק המערבי של *** (סכומים שלא הוכחו), הרי שאין חולק כי הנתבע התגורר במקרקעין חינם כל השנים, השכיר חלקים מהמקרקעין אף לאחר הגשת כתב התביעה, הודה כי קיבל סכום של כ- 800,000 ₪ שכירויות, והרי בכך השיב את השקעותיו.

      

     השופטת עינב גולומב בפסק דין מרים לוי נ' אלדד גינו, ציינה כי: "במסגרת ההליך לא הוצגה תשתית נתונים של ממש באשר להשקעותיו של הנתבע במקרקעין ושיעורן כמו – גם לשיעור הכנסותיו מהשימוש שעשה במקרקעין, תוך שהנתבע נמנע מלספק נתונים כלשהם בעניין זה. הטענות לעניין השקעות במקרקעין נטענו ע"י הנתבע בכוללניות רבה, ומבלי שבפני בית המשפט נתונים של ממש בעניין זה. ...בהיעדר תשתית נתונים המאפשרת בחינה מושכלת של התמונה הכוללת בנסיבות ענייננו, ובהתאם לפסיקה שצויינה לעיל, אינני סבורה כי יש במקרה דנן להתנות את פינוי המקרקעין בתשלום לנתבע. מדובר במקרקעין אשר לפי דברי הנתבע בסיכומיו אינם משמשים לו כיום כמקור הכנסה של ממש (סעיף 90 לסיכומים), וגם מהטעם האמור אין חובת הצד מחייבת לכרוך את הפיצוי בשאלת הפינוי..." (ראה: ת"א (נצ') 24500-09-11 מרים לוי נ' אלדד גינו –מאגר נבו( 24.12.2015)).

      

     יפים הדברים גם בעניינינו.

     לאור כל האמור, דין טענת הנתבע כי ניתנה לו רשות בלתי הדירה להידחות. התובע ז"ל אשר נתן את הרשות, רשאי לחזור בה ממנה, כפי שאכן עשה.

     לאור האמור אף דין טענתו של הנתבע כי יש להתנות פינויו מחלקה *** ומחלק מחלקה *** בכפוף לקבלת פיצוי - להידחות.

      

     לעניין טענת הנתבע לזיקת הנאה:

112. בכתב ההגנה המתוקן (סעיף 68) ובתצהירו (סעיף 86) העלה הנתבע הטענה להחזקתו בחלקה *** מכוח זיקת הנאה, טענה שעלתה בעלמא ללא הסבר או תימוכין. בסיכומיו טען כי התובעים לא הוכיחו כי עמדו בתנאי סעיף 96 לחוק המקרקעין וכי הנתבע מפעיל הזיקה ולא חל כל שינוי נסיבות בשימוש בה או במצב המקרקעין (סעיף 17).

      

113. "חוק המקרקעין לא מגביל את הדרכים ליצירתה של זיקת הנאה, והמקורות האפשריים להתגבשותה של זכות זו הם מגוונים. כך, למשל, זיקת הנאה יכולה לקום מכוח חוזה, על פי צוואה או כתוצאה מפעולה חד צדדית אחרת, על יסוד התיישנות או מכוח הדין (ראו: מיגל דויטש קניין כרך ב 419 (1999) (להלן: דויטש); יהושע ויסמן דיני קניין: החזקה ושימוש 507 (התשס"ו) (להלן: ויסמן)).

     במקרה הרגיל, זיקת הנאה נוצרת מכוח הסכם (ראו: דויטש, בעמ' 419, ה"ש 4). במקרה הנפוץ יש להניח כי הסכם זה ייערך בין בעל המקרקעין הכפופים לבין בעל המקרקעין הזכאים, ככל שזיקת ההנאה היא "לטובת מקרקעין", או בין בעל המקרקעין הכפופים לבין האדם שלטובתו נוצרת זיקת ההנאה, ככל שזיקת ההנאה היא לטובת אדם...דרך נוספת להתגבשותה של זיקת הנאה היא, בלשון חוק המקרקעין – "מכוח שנים". סעיף 94 לחוק המקרקעין מסדיר את התגבשותה של זיקת הנאה מכוח השנים, כלומר, שימוש ממושך שעושה אדם במקרקעי הזולת שלא מכוח הסכם, עשוי להביא ליצירתה של זיקת הנאה לטובת המשתמש או לטובת המקרקעין שבבעלותו (ראו: ויסמן, בעמ' 515, 522-521; דויטש, בעמ' 475-474)...הנה כי כן, סעיף 94 לחוק המקרקעין מציב שלושה תנאים לצורך רכישתה של זיקת הנאה מכוח השנים: (1) קיומו של "שימוש" במקרקעין; (2) על השימוש לשקף "זכות הראויה להוות זיקת הנאה"; (3) על תקופת השימוש להיות בת שלושים שנים רצופות...בפסיקה נקבע כי לצורך הוכחת קיומו של "שימוש" כאמור בסעיף 94 לחוק המקרקעין, יש להראות כי עניין לנו בשימוש נוגד – קרי שימוש אשר יש בו כדי להוות הפרה של זכויות הבעלים במקרקעיו; וכן כי מדובר בשימוש גלוי המצוי בתחום ידיעתו הקונסטרוקטיבית של בעל המקרקעין (עניין אסטרחאן, 739-737; עניין בורשטיין, פסקה 57)."

     (ראה: ע"א 1904/19 פיליפ בלאיש נ' פרח דיב - מאגר נבו 22.03.2022, ההדגשות שלי, ח.מ.).

      

114. לאחר עיון במכלול החומר שבתיק מצאתי כי דין הטענה לקיומה של זיקת הנאה להידחות, אף לא הוכח קיומו של "שימוש" כאמור בסעיף 94 לחוק המקרקעין, ואפרט.

     • הטענה כאמור נטענה בעלמא ללא כל הנמקה או תימוכין.

     • אין חולק כי בין התובע ז"ל לבין הנתבע לא נערך כל הסכם בכתב לפיו השימוש שעשה הנתבע בחלקה *** מגיעה לכדי זיקת הנאה.

     • על רקע הדרישה לקיומו של שימוש הנוגד את זכות הבעלים, כמפורט בפסיקה דלעיל, טענות הנתבע בדבר הסכמתו הפוזיטיבית של התובע ז"ל והרשות שנתן לו לעשות שימוש בחלקות, שומטת את הבסיס לטענתו ככל שהיא נסמכת על קיומה של זיקת הנאה מכוח שנים, שכן לא ניתן להעלות טענות להסכמה פוזיטיבית ובד בבד לטעון לשכלולה של זיקת הנאה מכוח שנים, הדורשת חזקה נוגדת. משכך, גם מכוח סע' 94 לחוק המקרקעין אין המדובר בזיקת הנאה (ראה גם ת"א (נצ') 73-08 אברהם כץ נ' דינה בן ישי, פורסם במאגר נבו, 5.12.10).

        

115. יש לדחות אף טענת הנתבע בסיכומיו לפיה התובעים לא הוכיחו כי עמדו בתנאי סע' 96 לחוק המקרקעין. סע' 96 לחוק המקרקעין מקנה לבית המשפט סמכות לבטל זיקת הנאה שהתגבשה (ראה: ע"א 1904/19 פיליפ בלאיש נ' פרח דיב - מאגר נבו 22.03.2022), ואולם בעניינינו לא התגבשה כל זיקת הנאה. השימוש שעשה הנתבע בחלקה *** הייתה על דעת התובע ז"ל ובאישורו עד לשנת 2014 ולא נערך כל הסכם בכתב בין התובע לנתבע לפיו יש לנתבע זיקת הנאה בחלקה ***.

      

     מכל הטעמים לעיל, יש לדחות הטענה לקיומה של זיקת הנאה.

      

116. לסיכום, התביעה לפינוי וסילוק יד הנתבעים מחלקה *** ומהחלק המערבי של חלקה *** (למעט מחלק מחלקה *** לגביה ניתנה ההתחייבות למתן מתנה, בהתאם להסכם השימוש והשיתוף)- מתקבלת.

      

117. לסיכום,

     • התביעה למתן פסק דין הצהרתי המורה על ביטול ההתחייבות למתן מתנה - נדחית.

       זכויות התובעת וזכויות יורשי התובע ז"ל, כפופות להתחייבות זו.

     • התביעה לפינוי וסילוק יד מחלקה *** ומחלקה *** מתקבלת בחלקה.

       הנתבעים יפנו את חלקה המערבי של *** ואת חלקה *** (למעט חלק מחלקה *** לגביה ניתנה ההתחייבות למתן מתנה, בהתאם להסכם השימוש והשיתוף), וימסרו המקרקעין כשהם פנויים מכל אדם וחפץ השייכים להם או למי מטעמם, למנהל העיזבון, תוך 30 יום מהיום.

        

118. מאחר ודחיתי התביעה למתן פסק דין הצהרתי המורה על ביטול ההתחייבות למתן מתנה, וקיבלתי בחלקה את התביעה לפינוי וסילוק יד (רק מחלקה המערבי של *** ומחלקה ***), התובעים יישאו בהוצאות הנתבעים ובשכ"ט עו"ד בסכום כולל של 30,000 ₪. הסכום ישולם תוך 30 יום מהיום וממועד זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין עד למועד התשלום בפועל.

      

119. המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים ותסגור התיק.

      

     ניתן היום, ג' ניסן תשפ"ב, 04 אפריל 2022, בהעדר הצדדים.