פס"ד בתביעות שעניינן סכסוך ירושה בין אחים

[הערה - השמות בפסק הדין הם שמות בדויים למניעת זיהוי]

א' – העובדות הצריכות לעניין:

1. התובע והנתבעים הם ילדיהם של המנוחים (להלן: עדי, האחים, המנוחים אחים, המנוח, המנוחה, המנוחים – בהתאמה). בשנת 1987 נפטר המנוח כאשר על שמו רשומות מלוא הזכויות בדירת מגורי המשפחה בתל אביב (להלן: הדירה). בהתאם לצו ירושתו של המנוח, ירשה המנוחה מחצית מעזבונו ואילו כל אחד מששת ילדי המנוחים ירש 1/12 מעיזבונו. רכישת הזכויות בדירה הייתה בשנות ה 50 של המאה הקודמת, כ 15 שנים טרם לידתו של עדי.

    

2. ביום 25.3.2021 נפטרה המנוחה בהותירה צוואה אחרונה מיום 10.10.2018, בה נרשם, בין היתר בסעיף 3, כי: "... אני מצווה כי הנכס שלי בתל אביב יועבר ב 3/4 לבני עדי ו 1/4 לשאר ילדיי בחלקים שווים ככה שעדי ייקבל 75% ושאר הילדים יתחלקו ב 25% הנוספים" (להלן: הצוואה האחרונה). להשלמת התמונה יצויין כי המנוחה ערכה בחייה שתי צוואות נוספות: צוואה מיום 24.11.1987 בה הורישה את מלוא עיזבונה לששת ילדיה בחלקים שווים (להלן: צוואת 87) וכן צוואה מיום 14.10.1996 בה הורישה את מלוא זכויותיה בדירה לבן עדי ואילו את יתרת העיזבון לששת הילדים בחלקים שווים (להלן: צוואת 96).

    

3. ביום 14.6.2021 פנו האחים לרשם הירושה בבקשה למתן צו קיום צוואת 87 ובאותו היום ממש, פנה עדי אף הוא לרשם הירושה בבקשה למתן צו לקיום הצוואה אחרונה. כמו כן, הוגשו התנגדויות הדדיות של הצדדים לכל אחת מהצוואות.

    

4. בין לבין, ביום 17.6.2021 נחתם הסכם בכתב יד עליו חתומים עדי וערן (להלן: ההסכם), אשר מפאת חשיבותו, יובא במלואו, ככתבו וכלשונו, להלן:

    

    

    

    

    

    

    

    

    

    

   בע"ה17.6.2021

    

   הסכם

    

   בין: עדי ת.ז....

   לבין: ערן ת.ז....

    

   בשם כל האחים האחרים: [שמות האחים].

   אנו מסכימים בזה שעדי יקבל אחרי מכירת הדירה [בתל אביב] סך של 1,250,000 (מיליון ומאתיים וחמישים אלף ₪) והשאר סכום של – 1,725,000 ₪ יתחלק בין 5 אחים.

   סכום הכספים שנמצאים בבנק יתחלק כך: עדי יקבל 33.3% מהסכום ושאר האחים יקבלו ההפרש 66.6% אחוזים.

   אם הדירה תימכר בסכום מעל 3 מיליון ₪ ההפרש יתחלק בין 6 האחים שווה בשווה.

   הסכם זה מבטל הצוואה אחרונה של [המנוחה] ז"ל מיום 10.10.18 וגם מבטל הצוואה של [המנוח] ז"ל.

   חתימת עדיחתימת ערן

   (חתימה)(חתימה)

    

5. ביום 8.2.2022 הגישו האחים תביעה כנגד עדי שעניינה אכיפת ההסכם הנ"ל ובאותו היום אף מסרו עמדתם באשר לצוואה האחרונה, שם לראשונה נכתב על אודות ההסכם הנ"ל, כדלהלן: "לאחרונה, במסגרת פגישה שנערכה בין ב"כ הח"מ לבין [האחים] ביום 5.1.2022 קיבל הח"מ לידיו הסכם, הנושא תאריך 17.06.2021, אשר מהותו הסכם חלוקת עיזבונה של המנוחה בין היורשים... יוער כי [האחים] עדכנו את ב"כ הח"מ, כי [עדי] חזר בו מהסכמתו לקיים את החלוקה לפי הוראות ההסכם, ואולם ב"כ הח"מ סבור, שהסכמים יש לקיים ולא תועיל [לעדי] חזרתו מהסכמתו... יש לקיים את הוראותיו של ההסכם שבין היורשים מיום 17.06.21" (ר' סעיף 4 לבקשה).

    

6. באותו היום (8.2.22) הוגשה גם תביעת האחים לאכיפת ההסכם וביום 27.3.2022 הוגש על ידם כתב תביעה מתוקן אשר צמוד לו סעד כספי ע"ס של 763,740 ₪.

    

7. להלן סיכום האירועים העיקריים מבחינה כרונולוגית:

    

   תאריך:האירוע:

   1987פטירת המנוח.

   25.3.21פטירת המנוחה.

   14.6.21עתירת האחים לקיום צוואת 87.

   14.6.21עתירת עדי לקיום הצוואה האחרונה.

   17.6.21נחתם הסכם בין עדי לערן ("בשם כל האחים האחרים").

   5.1.22ב"כ האחים נחשף לראשונה להסכם.

   8.2.22חזרת האחים מהתנגדותם לצוואה האחרונה.

    תביעה מאת האחים ביחס להסכם אשר מוזכר לראשונה.

   24.2.22ניתן צו לקיומה של הצוואה האחרונה.

    

8. ביום 12.4.22 פנה עדי בתביעה כנגד אחים להצהיר כי מכח הלכת השיתוף ששררה בין הוריו, אימו זכאית להירשם כבעלת מחצית מכלל הזכויות שהיו רשומות ע"ש המנוח, כך שמחצית מהזכויות בדירה תועבר לעיזבון האם, וכפועל יוצא, חלקה של האם בדירה יעמוד על 75% וחלק זה יתחלק בין יורשיה בהתאם לצוואה אחרונה.

    

9. הצדדים נשמעו ולאחר שכל ניסיונותיי להביאם לכדי הסדר מכובד לא עלו יפה, בשלה העת ליתן פסק דין זה. להלן אדון בשתי התביעות לפי סדר הגשתן.

    

   ב' – התביעה הכספית מכח ההסכם:

    

   ב.1. – טענות הצדדים:

    

10. להלן עיקר טענות האחים:

     

    • ערן, בשם יתר האחים, ניהל משא ומתן עם עדי באשר לחלוקת עזבון ובסופו של יום, נחתם ההסכם מחייב. עדי ידע היטב כי ערן חתם בשם כל יתר האחים והוא היה מודע לכך כי ערן קיבל הרשאה מיתר האחים להתקשר עם עדי בהסכם ולחתום בשמם.

    • ההסכם שנחתם בין ערן לעדי עונה על כל היסודות בהתאם לדיני החוזים ודיני הירושה, ולמרות זאת, לאחר חתימת ההסכם דרש עדי כי שאר האחים יחתמו אף הם על ההסכם מסיבה בלתי ברורה.

    • זמן קצר לאחר חתימת ההסכם חזר בו עדי בחוסר תום לב ומשיקולי כדאיות. ביטול ההסכם על ידי עדי נעשה שלא כדין.

    • אכיפת ההסכם תעשה משפט וצדק. אין לאפשר לעדי לחזור בו מהסכם מפורט צודק ונכון. הצדדים כולם הגיעו לכלל מסקנה כי ביצוע צוואת המנוחה אינו ראוי, אינו נכון ואינו צודק. המנוחים בחייהם מעולם לא ערכו אפליה בין ילדיהם ונהגו בשיוויון מלא עם כל ילדיהם וההסכם מהווה הגשמת ערכי השיוויון וההגינות לאורם חינכו המנוחים את כל ילדיהם.

    • חלקם של האחים מתוך ההסכם עומד על סך של 763,740 ₪ ועל עדי לשלם להם סכום זה.

       

11. להלן עיקר טענותיו של עדי:

     

    • התביעה לאכיפת הסכם הוגשה על ידי האחים בחוסר תום לב, רק לאחר שמשכו את התנגדותם לקיום צוואת המנוחה, כאשר בכתב ההתנגדות לא ציינו ולו ברמז כי קיים הסכם בין יורשים ולא בכדי.

    • התנהלות הנתבעים לאורך כל הדרך מצביעה על חוסר תום ותביעה זו נולדה רק לאחר שהבינו כי התנגדותם לצוואת המנוחה חסרת כל סיכוי ומשחזרו בהם מהתנגדותם לצוואת המנוחה, אין הם יכולים לטעון כנגדה.

    • המו"מ שניהל ערן עם עדי נוהל בחוסר תום לב כאשר לכתחילה לא הייתה לערן כל כוונה לקיים את ההסכם. ערן פעל בתרמית וגרם להטעיית עדי אשר חתם על ההסכם בתום לב.

    • עדי חתם על ההסכם (המפחית מחלקו בעיזבון) לכתחילה מתוך רצון לשמור על השלום והאחווה במשפחה ועל מנת להימנע מסכסוך משפטי ובתנאי שכל האחים יחתמו על ההסכם. היה על ערן להחתים את כל האחים על ההסכם כתנאי לתוקף ההסכם, ומהשבר לא נעשה, הודיע העדי לערן על ביטול ההסכם.

    • חרף ההסכמות אליהן הגיעו עדי וערן, ערן המשיך בניסיון לסחוט את עדי, הרחיב ושינה את דרישותיו חדשות לבקרים על מנת לקבל נתח גדול יותר מהעיזבון ובנסיבות אלו הודיע עדי לערן כי ההסכם בטל.

       

      ב.2. – דיון:

       

12. השאלה הבסיסית העומדת על הפרק היא האם נחתם בין עדי לערן הסכם מחייב, או שמא נחתם ביניהם הסכם שהותנה בחתימת יתר האחים, שבהיעדר חתימתם של האחים, היה עדי רשאי להודיע כי ההסכם איננו מחייב אותו.

     

13. כידוע, חוק השליחות, תשכ"ה-1965 (להלן: חוק השליחות) מסדיר את היחסים בין שולח, שלוח וצד ג'. סעיף 3(ב) לחוק השליחות קובע כי: "נדרש אדם להיזקק לפעולת שלוח, רשאי הוא שלא להכיר בשליחות כל עוד לא הוצגה לפניו הרשאה בכתב ולא נמסר לו העתק ממנה", בעוד שסעיף 6(ב) לחוק השליחות קובע כי : "לא ידע הצד השלישי בשעת הפעולה שהשלוח פועל ללא הרשאה או בחריגה מהרשאתו, הברירה בידו, כל עוד לא נודע לו על אישור הפעולה, לראות את השלוח כבעל דברו או לחזור בו מן הפעולה ולתבוע מן השלוח את נזקו".

     

14. שני הסעיפים הנ"ל מכוונים לכוחו של הצד השלישי, לרבות אדם שעמו נכרת הסכם על ידי שלוח בשם שולח, לעשות אחת מהשלושה: (א) לא להכיר בשליחות כל עוד לא הוצגה בפניו הרשאה בכתב; (ב) לדרוש מהשלוח לקיים אחר התחייבויותיו; (ג) לחזור בו מפעולה (לרבות הסכם בינו לבין השלוח) כל עוד לא נודע לו על אישור השולח את הפעולה.

     

15. במקרה דנן, הצדדים חלוקים בפן העובדתי, האם ערן קיבל הרשאה לפעול בשם יתר האחים אם לאו. לאחר שבחנתי את עדויות הצדדים ויתר הראיות שבתיק, מצאתי להשיב על שאלה זו בשלילה, ולהלן נימוקיי.

     

16. עדי צירף תמלול של שיחה שערך עם ערן לפי הטענה ביום 26.7.2021 (בטעות נרשם 26.7.22), שיחה בה נאמרו, בין היתר, הדברים הבאים (שימת לב למספר הפעמים בהן עדי מבקש מערן לדאוג לחתימת האחים ולתשובותיו של ערן. הדגשות לא במקור):

     

    "עדי:קודם כל נסגור את זה בין האחים, תיפגש איתם, מה שזה מה?

    ערן:אני נפגש איתם ביום חמישי

    עדי:נו, ב-

    ערן:אני נפגש איתם יום חמישי, הנה [אחות] חולה. [אח] חולה. [אחות] חולה, [אחות] עוברת טיפולים. מה אתה רוצה שאני אעשה? אני אהרוג אותם.

    עדי:ממש לא, לא יודע מה תיסע אליהם לבית, תחתים אותם על מה שצריך.

    ערן:אני לא מחתים ככה סתם. אני צריך לעשות איתם ישיבה. אני לא יכול.

    ...

    עדי:ערן כפרה, זה מה שסגרנו בסוף התהליך ערן. רק בסוף התהליך.

    ערן:אני לא יודע. אני צריך לדבר איתם לראות. אני לא יודע.

    עדי:בסדר נשמה אבל אתה תלך תדבר איתם. כפרה עליך, אני מסביר לך. אתה אמרת שזה סגור.

    ערן:עדי.

    עדי:אני מבין שאתה לא לבד

    ערן:תשמע, אנחנו סגרנו בינינו, אני צריך לסגור איתם גם.

    ...

    עדי:טוב, תנסה לדבר איתם. תראה לגבי ההסכם מה שסגרנו, מתאים – 

    ערן:אני הולך איתך לבנק

    עדי:אה?

    ערן:תקשיב.

    עדי:אני לא הולך איתך לבנק. אני לא הולך איתך לבנק עד שהעניין לא סגור, תחתים את כולם. מתאים להם, מתאים. לא מתאים, נתמודד אלוהים.

    ערן:אין בעיה. מה שאתה רוצה נעשה.

    ...

    עדי:... מצידי שיבואו כולם, אין לי בעיה עם זה. כשעניין סגור, אחרי שתחתים את כולם והכל יהיה סגור, ויהיה כאילו אצל שופט או לא יודע מה חתום שהכל סגור. נלך נעשה את מה שצריך.

    ...

    עדי:כפוף להסכם, ברור, בסדר, כפוף להסכם. הכל כפוף. אם זה לא, אם זה לא כפוף להסכם, שההסכם יתפוצץ, טוב ערן בבקשה.

    ערן:בסדר, ייקח, ייקח זמן.

    ...

    ערן:לא ייקח שבועיים, ייקח, ייקח כמה ימים.

    ...

    עדי:... אבל תדאג שכל אחד יחתום על מה שזה וזהו זה. תדאג שכל אחד יחתום על ההסכם...

    ערן:טוב, בסדר, בסדר, נראה, נראה, בסדר.

    עדי:תעשה את ההשתדלות שזה יהיה כמה שיותר מהר, בבקשה.

    ערן:אני לא, תקשיב לי, אנשים חולים אני לא אלך להפריע להם כרגע...".

     

17. מתוך השיחה הנ"ל מסקנתי הברורה היא כי ערן לא קיבל הרשאה לפעול בשם האחים, לא מראש ולא בדיעבד אלא לכל היותר, רק לאחר שעדי הודיע לאחים כי מבחינתו ההסכם אינו בתוקף. שימת לב כי בשום מקום בשיחה ערן לא אומר לעדי כי הוא (ערן) פועל בשם האחים, כי הוא (ערן) קיבל הרשאה לפעול בשמם או כי האחים הסכימו לתנאיי ההסכם, ודווקא ההיפך הוא הנכון.

     

    ערן מאשר באוזני עדי כי עליו להיפגש עם האחים על מנת להציג בפניהם את ההסכם, ככל שלקורא ספק בשאלה האם חתימתם של האחים היא פורמאלית בלבד (למען הסדר הטוב – כטענת האחים) או מהותית (על מנת ליצור התקשרות חוזית – כטענת עדי), בא ערן ומפיג באחת את הספק באומרו: "אני לא מחתים ככה סתם. אני צריך לעשות איתם ישיבה...". כלומר, ערן מאשר בקולו כי האחים אמורים לראות את ההסכם, לקבל הסברים ורק לאחר מכן (אולי) יחתמו.

     

18. ואם לא די בראיה הברורה שהובאה לעיל, מוצאים אנו ראיה ברורה ממנה בהמשך השיחה, בה מוציא ערן את המרצע מן השק ואומר בפיו במילים שאין ברורות מהן: "תשמע, אנחנו סגרנו בינינו, אני צריך לסגור איתם גם". הינה כי כן, בפנינו ראיה ברורה וחד משמעית מפי ערן כי פעל בשם עצמו בלבד, לא בשם יתר האחים, ולאחר שחתם על ההסכם עם עדי, נותרה לו המלאכה לנסות 'ולסגור' עם יתר האחים, קרי: לקבל את הסכמתם להסכם. יוער כי בחקירתו הנגדית, ולאחר שנשאל שוב ושוב, אישר ערן בקולו כי עדי ביקש ממנו שיחתים את יתר האחים, בהשיבו: "הוא ביקש, הוא ביקש" (ר' עמ' 33, ש' 2).

     

19. האחים מסרו תצהירים בהם שבו על הטענה כי מסרו כולם הרשאה לערן לפעול בשמם ולהתקשר בהסכם עם עדי. שמעתי את האחים בפני ולא הייתה לאף מהם תשובה לשאלה מדוע לא חתמו על ההסכם, מלבד לחזור על אמירה לפיה לערן ניתנה הרשאה לחתום בשמם. לקראת תום שמיעת העדים, הפניתי לב"כ האחים שאלה: "יש איזו גרסה למה הם לא חתמו? הרי הוא ביקש שהם יחתמו, יש איזו גרסה למה הם לא חתמו? גרסה שנניח אני רוצה לבוא לקראתכם, להיאחז במשהו, אפילו גרסה, למה לא חתמתם? הוא אומר במפורש "תחתמו, תחתמו, תחתמו", לא חותמים, למה לא? מאיזו סיבה?" (ר' עמ' 63, ש' 26-29). התשובה שהתקבלה הייתה כי אין צורך בחתימתם להסכם, וכי חוק השליחות אינו מחייב יפוי כח בכתב (ר' עמ' 64, ש' 1-7).

     

20. בכל הכבוד, דעתי שונה. לא רק שלא הוכח כי ערן פעל בשליחותם של האחים, אלא הוכח בדיוק ההיפך מכך וכפועל יוצא, להסכם שבין ערן לעדי אין כל תוקף שיש בו לחייב את עדי באילו מעיקרי ההסכם, ואנמק.

     

     

     

     

     

     

    ראשית, וכפי שהובא מסעיפי החוק עצמו, זו הייתה זכותו המוחלטת של עדי לקבל יפוי כח בכתב או לבקש את חתימתם של האחים על ההסכם, וכל זה לא נעשה.

     

    שנית, לאחר שמיעתו של עדי ולאחר שנחשפתי לתמליל, אני נותן אמון בעדותו בפני לאמור כי ביקש שוב ושוב את חתימת האחים על ההסכם על מנת שההסכם יחייב אותם כדי שלא יוכלו להתכחש אליו לאחר מכן.

     

    שלישית, ההסכם בין עדי לערן נחתם ב 17.6.2021 ורק לאחר כשמונה חודשים, בפברואר 2022, נזכרו האחים לטעון לגביו כי הוא הסכם בתוקף שמחייב אותם, מה שמלמד על אופן ראייתם של האחים את ההסכם שבין ערן לבין עדי, כהסכם שלא מחייב אותם.

     

    רביעית, לא רק שערן לא ראה בו עצמו כמי שמוסמך להתקשר בהסכם גם בשם אחיו (ר' לעיל), אלא אף האחים לא הוכיחו כי מסרו לערן הרשאה מסוג זה, וכל עדויותיהם בעניין, אינן אלא חזרה על מנטרה בלתי מוכחת לפיה ערן פעל בשמם.

     

    חמישית, בהתאם לדין, משהשלוח (ערן) פועל ללא הרשאה, אין פעולתו מחייבת או מזכה את השולח (האחים) ואין ביכולתם של האחים להיבנות מיחסי שליחות שלא היו (ר' ע"א 318/82 יעבץ נ' סמל"ת בע"מ (נבו, 25.11.1984)).

     

21. מלבד כל זאת, אני סבור כי טענותיהם של האחים בעניין זה נגועות גם בחוסר תום לב. להתרשמותי, האחים ידעו גם ידעו על ההסכם שנחתם בין ערן לעדי וחרף זאת הם נמנעו מלחתום עליו, כאשר טענתו של עדי משל ערן והאחים ביקשו להקדים את ביצועו של ההסכם (הליכה לבנק ומשיכת כספים לחלוקה) טרם שיחתמו על ההסכם, יש לה על מה לסמוך.

     

22. לעניין זה יש לשוב לשיחה שבין ערן לעדי ולהיווכח ממקור ראשון כי מה שעניין את ערן יותר מכל היה לגשת לבנק, למשוך כסף ולחלק בין האחים, כאשר עדי עמד בפרץ ופעם אחר פעם והודיע לערן מפורשות כי ענייני הבנק יוסדרו רק לאחר שכל האחים יחתמו על ההסכם.

     

23. ביני לביני, התנהלותם של האחים תואמת גם את שיטת 'מצליח', כלומר האחים הכמינו את ההסכם כשמונה חודשים שבמהלכם ניהלו הליך של התנגדות לצוואתה האחרונה של המנוחה ועתירה לקיים אחר צוואת 87, שלהזכיר היה בה להעניק להם 5/6 מכלל העיזבון, ורק כאשר הבינו כי אין כל תוחלת לעתירתם לקיים את צוואת 87, "נזכרו" לפתע בהסכם ועתרו לקיומו. הלכה למעשה, קבלת עתירתם של האחים משמע מתן אופציה נמשכת לאחים להחליט בכל עת ועת האם הם עומדים על קיומה של צוואה זו או אחרת, או שמא, האם הם עומדים על חלוקת העיזבון בהתאם להסכם, וזאת, בכל הכבוד, לא ניתן להלום.

     

     

     

     

     

     

24. בהתאם לראיות שהוצגו בפני, האחים סירבו לחתום על ההסכם או למצער, פשוט לא חתמו עליו, ובנסיבות אלה, אין להתפלא על כי עדי החליט שאין בכוונתו וברצונו לקיים אחר ההסכם ומצאתי החלטתו זו כהגיונית וכסבירה, שכן ננסה לחשוב מה היה עלול לקרות אם וככל שלאחר ביצוע חלק מההסכם (חלוקת הכספים), היה מי מהאחים או כולם, מודיע כי ההסכם איננו חל עליו מאחר ולא היה צד לו. לטעמי, בנסיבות המקרה, טענתו הייתה בלתי מופרכת והיה לה רבות על מה לסמוך, וכי על מה ולמה נלין על עדי שסירב לראות בהסכם כהסכם המחייב אותו, טרם שהאחים ראו באותו הסכם כמחייב אותם.

     

25. אשר על כן ומכל המקובץ, מצאתי לדחות את תביעתם של האחים לקבלת כספים מכח ההסכם.

     

    ג' – התביעה לסעד הצהרתי:

     

    ג.1. – טענות הצדדים:

     

26. להלן עיקר טענותיו של עדי:

     

    • המנוחים היו נשואים 42 שנים עד לפטירתו של המנוח (נישאו בשנת 1946) וחלה על יחסיהם הלכת השיתוף. בין המנוחים היה שיתוף מלא לרבות בדירה נשוא התובענה. המנוחים שניהם עבדו כאשר המנוחה עבדה גם בבית וגם בחוץ והכנסות שניהם שימשו לטובת המשפחה.

    • הדירה נשוא התובענה היא דירת המגורים היחידה של המנוחים בה התגוררו שנים רבות ובה גידלו את ששת ילדיהם.

    • צוואת המנוחה מעידה כי המנוחה ידעה והאמינה כי היא בעלת זכויות בדירה ומעולם לא ויתרה על זכויותיה ולכן גם לא ראתה כל צורך להגיש תביעה מכוח חזקת השיתוף. מאז פטירת המנוח המשיכה המנוחה להתגורר בדירה ונהגה בה מנהג בעלים, ילדיהם של המנוחים לא דרשו את חלקם בדירה מכוח צו הירושה של המנוח ואף לא דרשו מהמנוחה דמי שימוש בדירה שכן ילדיהם של המנוחים ראו במנוחה כבעלת זכויות בדירה.

    • אין כל מניעה שהתובע יעתור למימוש זכויותיה של המנוחה בדירה שעה שעזבון המנוח לא חולק עד למועד פטירתה של המנוחה והנתבעים לא פעלו לרישום זכויותיהם בדירה על פי צו הירושה. עוד ובנוסף, כל עוד לא נפגעו זכויותיו של צד שלישי מהשיהוי, יכולים גם יורשיו להעלות את הטענה ולבקש להחיל את חזקת השיתוף על הוריהם המנוחים.

       

27. להלן עיקר טענות האחים:

     

    • עדי מבקש לעורר ריב בין שני עיזבונות, וככל שמדובר בעילה מכח הלכת השיתוף הרי שעילת התביעה הלכה לעולמה עם מותם של המנוחים.

    • אמנם, אין מניעה עקרונית השוללת מיורשי מי מבני הזוג המנוחים לבוא בנעליו לתבוע הכרה בזכויות מכוח חזקת השיתוף אולם מניעה עשויה לקום מקום שניתן לראות בבן הזוג שנפטר כמוותר על זכותו לתבוע. ויתור שכזה יחול במקרה שבו הייתה לבן הזוג הזדמנות סבירה לטעון לקיומו של שיתוף בנכסים והוא נמנע מלעשות כן, כפי שמתקיים במקרה דנן.

    • משהמנוחה בחייה לא גילתה כל רצון למימוש זכויותיה, הרי שלאחר מותה אין התובע יכול לתבוע בשמה ובשם עיזבונה.

    • עדי לא הוכיח את חזקת השיתוף במקרה דנן ואילו האחים הוכיחו אי כוונת שיתוף. ההורים המנוחים חיו את חייהם בהפרדה רכושית כאשר דירת המגורים נבנתה, הורחבה ושופצה על ידי המנוח לבדו. למנוחים לא היה חשבון בנק משותף, המנוחה כלל לא עבדה ולא הייתה שותפה בקבלת ההחלטות הכלכליות בבית.

    • בסיכומיהם, טענו האחים כי להתיישנות שכן המנוח נפטר בשנת 1987 והתביעה הוגשה הרחק לאחר תום תקופת ההתישנות.

       

      ג.2. – דיון:

       

      ג.1.2. – האם התביעה התיישנה?

       

28. סעיף 3 לחוק ההתיישנות, תשי"ח 1958 קובע כי "אין נזקקים לטענת התיישנות אם לא טען הנתבע טענה זו בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה". מאחר וטענת ההתיישנות לא נטענה בכתב ההגנה, הרי שהיא נדחית בזאת.

     

    ג.2.2 – לגופה של תביעה:

     

29. אין חולק כי המנוחה, בחייה, לא עמדה על זכויותיה ולא הגישה כל תובענה להכרה בזכויותיה עד יום פטירתה בשנת 2021. אמנם, הפסיקה מכירה בזכותם של יורשים להיכנס בנעלי המורישים ולתבוע בשמם זכויות מכוח חזקת השיתוף, אולם אין המדובר בזכות הניצבת לבדה. כך, לדוגמא, נקבע בע"א 4696/90 מרים פישלר נ' ברוך שיין (נבו, 26.7.1994): "אין מניעה עקרונית השוללת מיורשי בן הזוג שנפטר את האפשרות לבוא בנעליו של המנוח ולתבוע הכרה בזכויות מכח חזקת השיתוף. אולם, מניעה כזו עשויה לקום כאשר יש לראות את בן הזוג שנפטר כמוותר על זכותו לתבוע הכרה בזכויות אלו"(פסקה 6 לפסק הדין).

     

30. לשאלה, מתי יש לראות את בן הזוג כמוותר על זכותו לתבוע, משיב בית המשפט העליון: "ויתור כאמור יחול במקרה שבו הייתה לבן הזוג הזדמנות סבירה לטעון לקיומו של שיתוף בנכסים והוא נמנע מלעשות כן"(שם). בהתאם, בית המשפט יברר בקשת יורשים לסעד הנוגע לשיתוף בנכסים מכוח הלכת שיתוף, כל עוד לא ישתכנע כי המנוח ויתר בחייו על הזכות הנתבעת בשמו עת הייתה לו הזדמנות סבירה לטעון לקיומה, ובכפוף עוד לכך שאין בנמצא צד שלישי שהסתמך על מצבת הזכויות אותה עותרים היורשים לשנות. משהמנוחה, משך 34 שנים לא הגישה תביעה כנגד עיזבונו של המנוח, ללא כל סיבה סבירה אין מנוס אלא מלומר כי הייתה לה הזדמנות, יותר מסבירה לעשות כן והיא נמנעה מכך ולפיכך יש לראות בכך משום ויתור המנוחה על זכות התביעה.

     

     

     

31. לא נעלמה מעיני טענתו של עדי כי במהלך חיי הנישואין וכן לאחר פטירתו של המנוח, לא עלה כל צורך בהגשת תביעה שכזו על ידי המנוחה וכי אף לאחר פטירת המנוח, המשיכה המנוחה להתגורר בדירה ולנהוג בה מנהג בעלים. עוד לא התעלמתי מכך כי האחים, שכל אחד מהם היה זכאי להירשם כבעלים של 1/12 מהזכויות בדירה לא פעלו לרישום הדירה על שמם, וכמובן אף לא דרשו מהמנוחה דמי שימוש בדירה.

     

32. יחד עם זאת, הגם שיש טעם בטענה זו של התובע, אין בכך כדי לשנות מן המסקנה כי המנוחה ויתרה על זכות התביעה שלה. משהמנוחה עצמה לא ראתה כל צורך להגיש תביעה, משמע שהמנוחה ויתרה על זכות התביעה, תהא הסיבה לכך אשר תהא.

     

33. אף אם תאמר כי התביעה לא התיישנה (התיישנות דיונית) וכי לעדי הזכות להגשת התביעה בשם האם, עדיין חובה לבחון האם בקבלת תביעתו של בן הזוג (עדי שבא בנעליה), אין אנו פוגעים בזכויותיהם של אחרים. בע"א 177/87 וינפלד נ' מנהל מס שבח מקרקעין נתניה (נבו, 15.11.1990), נאמרו הדברים הבאים: "אין כל מניעה שינתן פסק דין לשיתוף בנכסים למפרע, אפילו חוזרים שנים רבות לאחור ואין לראות בזמן שעבר ללא מעש משום ויתור מצד בן זוג על זכותו. עם זאת, מרגע שנפל דבר ומעמדו או זכויותיו של צד שלישי עלולים להיפגע, תמנע האפשרות להחלטה בעלת פועל למפרע כנ"ל, שכן במקרה כזה ורק במקרה כזה, יאמר לבן הזוג שישן על זכויותיו, כי רואים בו כמי שויתר עליהן, ככל שמדובר בעיסקה שנעשתה עם אותו צד שלישי" (שם, עמ' 613; הדגשות לא במקור).

     

34. למען הסר ספק, צד שלישי הינו כל צד, אשר הסתמך על הרישום בפנקסי המקרקעין וקיימת אצלו ציפייה לגיטימית לממש רישום זה, כלשונו של בית המשפט בפרשת פישלר: "יחד עם זאת, עדיין יש לראות במערערת צד שלישי, אשר הסתמך במידה זו או אחרת על העובדה כי הדירות היו רשומות על שם המנוח בלבד. ואכן, לאחר מות המנוח זכאית המערערת כיורשת מחצית עזבונו גם למחצית מן הדירות נשוא הדיון שבפנינו.." (פסקה 10 לפסק הדין).

     

35. להשלמת התמונה יוער כי הדירה הנ"ל נרכשה על ידי האב טרם לידתו של התובע וכי כל טיעוניו בעניין הם בבחינת עדות שמיעה מבלי להביא כל ראיה טובה אחרת. לא זו אף זו, אף אם תאמר כי עדי היה מציג ראיה משל הדירה נרכשה מכספים משותפים או ממאמץ משותף של שני הוריו, עדיין בפניו משוכה בלתי עבירה בדמות סתירת החזקה כי אמו ויתרה על זכותה לתבוע ומשכך אין הוא, יורשה, זכאי לבוא בנעליה ולשנות זאת.

     

36. הלכה למעשה, התביעה היא תביעה כנגד עיזבון, ולעניין זה עדיין לא נסו ליחם של דברי בית המשפט העליון, אשר קבע לפני למעלה מ-60 שנים, בע"א 459/59 פינקלשטיין נ' פרושטייר (נבו, 22.1.1960), כי: "כאשר התביעה היא נגד עזבון או אחד מיורשיו, יש קודם-כל לעקור מן הלב את הספק, פן ואולי היתה באמתחתו של הנתבע החי טענה כל שהיא העשויה לסכל- אם על-ידי כפירה ואם על-ידי עדות סותרת- את תביעת יריבו" (שם, עמ' 2333).

     

     

37. עוד נכונים בעניין זה הדברים שנאמרו על ידי כב' השופט אור בע"א 5997/92 מלק נ' מנהל עזבון הרב דויטש (נבו, 28.9.1997), לאמור: "מידת ההוכחה הנדרשת היא ברמה גבוהה בהרבה מזו המספיקה בהליך אזרחי רגיל. מן התובע מעיזבון נדרשות ראיות חזקות יתר על המידה הרגילה וסיוע לעדותו שלו. הטעם לכלל זה נעוץ בעובדה, שבהיעדר בעל-הדבר גופו אין לדעת אם לא היה מצליח - אילו עוד בחיים חייתו - להזים או לסתור את ראיות יריבו" (בעמ' 11).

     

38. נשוב להלכת השיתוף שהיא-היא עילת תביעתו של עדי; כבודה של זו במקומו מונח. הלכת השיתוף מסייעת לבתי המשפט להגיע לתוצאות צודקות מידי יום. יחד עם זאת, הלכת השיתוף איננה חזות הכל (מה גם, שבמקרה דנן, היא לא הוכחה), כמאמר בית המשפט העליון בפרשת פישלר: "יחד עם זאת, אין להרחיק לכת ביישומה, אלא יש להציב לה גבולות. הצבת הגבולות מתחייבת בשל שיקולים של מדיניות משפטית על פיה יש למצוא את האיזון הראוי בינם לבין הרעיון הבסיסי של הלכת השיתוף" (פסקה 13 לפסק הדין).

     

    ובהמשך: "בעניין שלפנינו קיימים שיקולים נכבדים של מדיניות משפטית השוללים הכרה בזכויות מכח חזקת השיתוף והם, כפי שציינתי, קיומו של צד שלישי אשר הסתמך על הרישום ושינה מצבו לרעה וכן העובדה כי המשיב השתהה יתר על המידה..." (שם).

     

    ולסיום, קבע בית המשפט העליון: "לאור זאת, נראה כי האיזון בין האינטרסים בעניין שלפנינו מוביל לתוצאה לפיה אין להיעתר עוד לתביעתו של המשיב מכוח חזקת השיתוף של אימו" (שם).

     

39. גם כאן, אני בדעה זהה כי האיזון בין האינטרסים בעניין שלפנינו מוביל לתוצאה אחת ואין בלתה, והיא אי-הכרה בזכויות המנוחה מכח הלכת השיתוף בדירת המגורים.

     

40. בטרם נעילה אתייחס בקצרה לעניינים נוספים שעלו מההליך:

     

41. אי רישום צו זכויות הצדדים בהתאם לצו ירושת האב – לטענתו של עדי, דבר זה מהווה ראיה לכך כי הצדדים לא ראו עצמם כבעלים אמיתיים של הדירה כפי חלוקתה בהתאם לצו הירושה. בכל הכבוד, אין דעתי כדעתו. ניכר כי לא אחדש דבר באם אזכיר כי לא אחת, ילדים, מטעמי כבוד להורה שנותר בחיים, אינם ממהרים לרשום תוצאת צו הירושה או את תוצאת צו קיום צוואה מתוך מחשבה כי לאחר פטירת ההורה הנותר, יסדירו ביניהם את הזכויות.

     

42. צוואת האם מוכיחה כי היא ראתה עצמה כבעלים של 75% מהדירה – בהתאם לצוואת המנוחה "יועבר 3/4 לבני עדי ו 1/4 שני לשאר ילדיי בחלקים שווים..." (ר' סעיף 3 לצוואה; הדגשה לא במקור). בכל הכבוד, האמור בצוואה מורה על חלוקת זכויותיה של המנוחה בדירה בין ילדיה ולא ברור לי כיצד עולה מהצוואה כי המנוחה ראתה עצמה כבעלים של 3/4 מהזכויות בדירה. כך או כך, דבר לא מנע מהמנוחה לדרוש מילדיה לרשום את הדירה בהתאם לזכותה מכח הלכת השיתוף, לדרוש כי יסתלקו לטובתה או לעשות כל דבר אחר שיהיה בו לקבע ולשמר את זכותה הנטענת בדירה.

     

    ד' – סיכומם של דברים:

     

43. בסופו של יום, מצאתי לדחות את שתי התביעות ויש להצטער כי שני הצדדים, כל אחד בתורו, הגיש תביעה חסרת תוחלת וחסרת סיכוי.

     

44. אשר על כן ומכל המקובץ לעיל, הריני להורות:

     

    • שתי התביעות נדחות בזאת.

    • אין צו להוצאות.

    • פסק הדין מותר לפרסום בהשמטת פרטים מזהים.

    • התיקים ייסגרו.

       

      ניתן היום, ו' ניסן תשפ"ג, 28 מרץ 2023, בהעדר הצדדים.