פס"ד עוסק בזכויות אשה לאיזון שווי שלוש דירות אשר נבנו במהלך חיי הנישואין במקרקעין שאינם בני איזון השייכים לבן הזוג

השופט ס.ג'יוסי [אב"ד]

בפנינו ערעור על פסק-דינו של בית משפט לענייני משפחה בחיפה (כב' סגנית הנשיאה, השופטת א. מירז) ב-תלה"מ 33310-07-17, מיום 02.06.2022.

הנסיבות הצריכות לעניין

1. הצדדים בני העדה-------, נישאו לפי הדין -----ביום00.03.2002 והתגרשו בבית הדין -----ביום 00.06.2018. מנישואיהם נולד/ה הקטין/ה, יליד/ת ------.

    

2. המערערת עובדת כ------------- והמשיב עובד כ-------------. הצדדים הסתכסכו בשלהי שנת 2016, עת שבו להתגורר בארץ, לאחר שהות ממושכת ב------. המערערת יחסה למשיב, בין היתר, הפעלת אלימות כלכלית ופיזית קשה כלפיה, ובין הצדדים התקיימו בפני בית משפט הליכים למתן צווי-הגנה, ששימשו אכסניה להסדרים זמניים לגבי חלוקת השימוש בבית המגורים וחלוקת-זמני השהות עם הקטין/ה.

    

3. בשנת 2017 הגישה המערערת נגד המשיב מספר תביעות (תלה"מ 33269-07-17 תביעה בעניין האחריות-ההורית וזמני-השהות (להלן: "התביעה הראשונה") תלה"מ 57773-11-17 תביעה לפסיקת מזונות הקטין (להלן: "התביעה השנייה"), תלה"מ 33310-07-17 תביעה לעניין הרכוש). בעוד ההליכים בין הצדדים מתבררים, עשו הצדדים שימוש במפלסים השונים בבית המגורים, הדברים הפכו מורכבים אף יותר עם חלוף הזמן, לאחר שהמשיב נישא לבחירת ליבו והתגורר עם אשתו החדשה מעל למפלס בו התגוררה המערערת, שאף היא התארסה לאחר ונישאה לו. בעיצומה של שנת 2020 עברה המערערת להתגורר עם בעלה והקטין בכפר---.

    

   פסק-דינו של בית משפט קמא

    

4. בתביעה הראשונה נקבע, כי טובתו של הבן היא שהאחריות ההורית תינתן למערערת באופן קבוע, וכי חלוקת זמני-השהות המתקיימת בפועל תוסיף להתקיים, באין סעד אחר המבוקש על-ידי מי מן הצדדים.

    

5. בעניין התביעה השנייה, דן בית משפט קמא בדין החל על הצדדים, וקבע את אבני-הבוחן השונות שעמדו לנגד עיניו בעת קביעת המזונות: באשר לצרכי הקטין נקבע, כי המערערת לא עמדה בנטל השכנוע בעניין הטענה שצרכיו עולים על סכום המינימום המוכר בפסיקה, וכי סכום זה הועמד על-ידי הפסיקה ברף הנמוך על סך 1,300 ₪ (ללא מדור והוצאות חריגות). עוד נקבע, כי ממוצע הכנסות המערערת נע בין 15,000 ₪ - 16,000 ₪ מידי חודש, וכי יש להעמיד את שיעור הכנסת המשיב על סך של כ- 10,200 ₪ מידי חודש.

    

   לסיכום, כך קבע בית משפט קמא, על המשיב לשלם לידי המערערת עבור מזונות הקטין סך של 1,300 ₪, ובנוסף דמי מדור ואחזקתו בסך 300 ₪, וסה"כ 1,600 ₪ מידי חודש. בנוסף נקבע, כי על הצדדים לשאת בחלקים שווים בהוצאות החריגות עבור הקטין, וכי בשים-לב לנתוני השכר ולפער ההכנסות בין הצדדים, תחילתו של חיוב זה ממועד פסק-הדין, ללא חיוב רטרואקטיבי.

    

   בסוגית איזון המשאבים מונה רואה-החשבון, נתן שטרנפלד, כמומחה מטעם בית המשפט (להלן: "המומחה"), ובהינתן שהצדדים לא חלקו על משך התקופה הרלוונטית לאיזון, ממועד הנישואין ביום 29.03.2002 ועד למועד הקרע שננקב ביום 15.03.2017. בית משפט קמא קבע בעניין זה, כי הסכום שהצטבר בחשבון המשותף למערערת והאב ז"ל, הוא סכום משותף לצדדים ויש לאזנו כדין וכאמור בחוות-הדעת הסופית של המומחה, ונתן תוקף של פסק-דין לחוות-דעת זו של המומחה, והורה על עריכת איזון מידי של הזכויות.

    

6. לעניין בית המגורים של הצדדים והדירות שנבנו מעליו, ציין בית משפט קמא, כי לאחר נישואי הצדדים, הם עברו להתגורר בביתו של המשיב, אותו רכש טרם הנישואין. הבית כלל קומת מרתף וקומת קרקע בלבד. לימים, ובמהלך הנישואין, נבנו על הבית שלוש קומות נוספות, ברמות גימור שונות.

    

   בית משפט קמא הדגיש עובדות, שאינן שנויות במחלוקת, לפיהן זכויות הבעלות על החלקה היו מאז ומתמיד רשומות על שמו של המשיב בלבד, והוא רכש אותן בתנאים שיועדו לחיילים משוחררים בשנת 1990, כ – 12 שנים לפני הנישואין. בית המגורים, כולל קומת המרתף, נבנה על החלקה טרם נישואי הצדדים ובמהלך השנים 1994-1990. הצדדים נישאו בשנת 2002 ועברו להתגורר בבית המגורים. בשנת 2009, כך נקבע, החלה בנית דירות המגורים מעל לבית לצורך השקעה, לאחר שבחודש מרץ 2009 ניתן היתר בניה לבנית שתי קומות נוספות על הבית הקיים. לשם מימון הבניה נטלו הצדדים בחודש מאי 2009, משכנתא בשיעור 120,000 ₪, למשך 10 שנים, וכי במהלך התקופות בהן שהו הצדדים ב----- בעקבות משרתו של האיש כ----- – בין השנים 2008-2007; 2013-2010; 2016-2014 הושכרו בית המגורים ו/או הדירה בקומה א', לצדדים שלישיים.

    

   חוות-דעת השמאי, מר פנחס שפירא, העמידה את השומות הבאות: שווי הבניין כולו – 2,420,000; שווי קומת הקרקע 700,000 ₪; שווי קיר תומך ומדרגות – 105,000 ₪; שווי קומה א' – 800,000 ₪; שווי קומה ב' – 650,000 ₪; שווי קומה ג' – 400,000 ₪; שווי שלושת הקומות 1,850,000 ₪.

    

7. בית משפט קמא קבע, כי המערערת לא הניחה בסיס משפטי לטענתהּ לשותפות או לזכויות קנייניות בבית מתוקף חוק יחסי ממון, התשל"ג – 1973 (להלן: "חוק יחסי ממון") – בין אם כיוונה להצהרה על זכותהּ הקניינית ובין אם כיוונה לזכותהּ לכאורה לקבלת מחצית משווי הנכס מתוקף בעלותה הנטענת, וכי טענותיה אף מנוגדות לרישום הזכויות בפנקס רישום המקרקעין.

    

   יחד עם קביעה זו, דן בית משפט קמא בזכויות המערערת בבית המגורים מכוח דוקטרינת הנכס החיצוני, וקבע, כי נסיבות העניין שבפנינו, אינן תומכות באפשרות שהמערערת קנתה חלק בבית המגורים, על אף ששימש למגורי הצדדים. ראשית, כך נקבע, רכישת המגרש והקמת בית המגורים קדמו בשנים רבות לנישואין ולהכרות הצדדים בכלל. בנוסף נקבע, כי לא שולמה משכנתה עבור בית המגורים במהלך הנישואין, אלא עבור בניית שלוש הדירות. שלישית, בנוסף לאלה, נקבע, כי הצדדים אמנם התגוררו בבית המגורים, אך תקופת המגורים הייתה מקוטעת הואיל והצדדים התגוררו במשך תקופות ארוכות בקנדה במהלכן מרכז חייהם לא היה בישראל.

    

   עוד ובנוסף קבע בית משפט קמא, כי לא הוכחה אווירה של שיתוף, וכי אף אין בידו לקבל את טענות המערערת לשיפוץ שנערך בבית המגורים הואיל והמערערת לא הוכיחה שבית המגורים לא היה ראוי למגורים, ולא הוכיחה שנערכו שיפוצים בבית המגורים ו/או המרתף לפני ו/או לאחר ו/או בעקבות נישואיהם; המערערת, כך נקבע, לא הוכיחה עוד את הטענה, לפיה עלות השיפוצים הייתה 200,000 ₪ ולא קרוב לכך; או לחלופין שהיא נשאה בהחזר חובות בשיעור 200,000 ₪.

    

8. לעניין חלקה של המערערת בדירות נקבע, כי היא לא הצביעה על כספים אותם החזיקה, פרטיים או משותפים, ששימשו באופן ישיר לבניית שלוש הדירות. על אף שאין לשלול ההנחה שהכספים ששולמו על ידי המשיב ושימשו לבניה היו משותפים, בית משפט קמא ביסס את הקביעה לפיה המערערת ניהלה את כספהּ בנפרד מהאיש ומן התא-המשפחתי מן הראיות שהעמיד המשיב, שעה שהוּכח שהמערערת העבירה למשיב כספים כהלוואה, וששולמו לה תשלומי השבה עבור אותן הלוואות, גם אם לא סולקו במלואן כטענת המערערת.

    

   בית משפט קמא קבע, כי נוכח התשתית הראייתית שהונחה בפניו, המערערת אינה זכאית, מכוח חוק יחסי ממון, למחצית משווי שלוש הדירות הואיל וקבלת טענה זו תהא משום חתירה תחת עקרונות החוק, עשיית עושר על גבו של המשיב, והנצחת היתרון הכלכלי שצברה האישה. בית משפט קמא אף דחה את האפשרות לרכישת זכויות בדירות מתוקף דוקטרינת נכס חיצוני.

    

9. בית המשפט העריך את עלות הבניה על דרך האומדנה כשהוא משוערך להיום, על סך 800,000 ₪, ולפיכך נקבע שהמערערת זכאית להשבה בסך של 400,000 ₪, משוערך להיום, עבור חלקהּ בעלות הבניה, וכן להשבה בסך משוערך להיום של 50,000 ₪, עבור חלקהּ בהחזרי המשכנתא.

10. בית משפט קמא דחה את טענות המערערת באשר לזכויותיה בנכס המקרקעין שירש המשיב, כמו גם בעניין המיטלטלין.

     

    טענות הצדדים בערעור

     

11. המערערת מיאנה להשלים עם תוצאת פסק-הדין וערעורהּ מונח בפנינו.

     

    לטענת המערערת, שגה בית משפט קמא בכל הנוגע להכרעתו בסוגית בית המגורים של הצדדים, וכי הכרעתו בסוגיה זו אינה רק מנוגדת למציאות אלא שהיא אינה עולה בקנה אחד עם הלכות בית המשפט העליון, ועם עמדת המלומדים.

     

    נטען, כי שגה בית משפט קמא עת מנע מן המערערת את השבח של שלוש הדירות, וקבע, כי היא זכאית רק להחזר שווי ההשקעה בדירות אלו הואיל והדבר, כאמור אינו עולה בקנה אחד עם הפסיקה, וכי ההלכה הנוהגת היא שהתנהלות האישה עשויה להיחשב כמאמץ משותף.

     

    עוד נטען, כי נטל ההוכחה מוטל על הטוען לכוונת שיתוף בנכס חיצוני, וכי כל מקרה נבחן על-פי נסיבותיו, עת הושם דגש בפסיקה על אופייה הייחודי של דירת מגורים. שגה בית משפט קמא, כך נטען, גם כאשר ייחס משקל מכריע לחשבון המשותף של המערערת עם אביה כשיקול לשלילת זכויותיה בשלוש הדירות, וכי הפסיקה קובעת, כי אין במערכת יחסים כושלת בין בני-זוג כדי לשלול את כוונת השיתוף.

     

    עוד ובנוסף נטען, כי שגה בית משפט קמא גם בכל הנוגע להיעדר איזון-המשאבים במיטלטלין שהיו בבית.

     

12. בתשובתו לערעור טען המשיב, מנגד, כי יש לדחות את הערעור הואיל וקביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא נטועות במציאות הנכוחה, וזאת בין היתר, בכל הנוגע להיעדר תום-הלב של המערערת וחוסר האמינות שלה.

     

    נטען, כי על אף שהחשבון ממנו נגבתה משכנתה היה משותף, הייתה המערערת שותפה בו רק בין השנים 2009-2013, וכי כל הכנסותיה הופקדו לחשבון הבנק הפרטי שלה. בית משפט קמא קבע, כך נטען, כי המערערת לא אמרה אמת, וכי הדבר בא לידי ביטוי גם בסתירות הרבות בדבריה.

     

    עוד נטען, כי הסכום של 800,000 ₪ בו נקב בית משפט קמא לעניין ההשקעה גבוה מהסכום הריאלי שהושקע בבנייה שעומד על סך של 640,000 ₪, וכי בית משפט קמא כלל לא התחשב בתואר השני שלמדה המערערת בחו"ל, כמו גם ברכבים של הצדדים.

     

    עוד ובנוסף נטען, כי המערערת כלל לא השקיעה את כספהּ בבניית הבית ולא הייתה מוכנה לעשות כן, שעה שהיא "החביאה", כלשונו של המשיב (סעיף 14 לתשובתו לערעור) כספים שהיו ברשותהּ בחשבון משותף עם אביה, ובדרך זו תכננה למנוע את חלוקת הכספים בין הצדדים.

     

13. בדיון שהתקיים בפנינו ביום 05.12.2022, חזרו הצדדים על טענותיהם, והמשיב הדגיש, כי פסק-הדין של בית משפט קמא משקף את הצדק, הואיל והבית נרכש כעשור לפני שהלה הכיר את המערערת.

     

    דיון והכרעה

     

14. לאחר שנתתי דעתי לפרוטוקולים של הדיונים שהתקיימו בפני בית משפט קמא, לכל התיעוד הרלוונטי, לפסק-דינו של בית משפט קמא, לטיעוני הצדדים בכתב ובעל-פה, מסקנתי היא שדין הערעור להתקבל חלקית, כפי שאפרט להלן, וכך אציע לחברתי וחברי.

     

15. כלל ידוע הוא, כי אין זו מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי מהימנות ובקביעת עובדות, אשר נקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, והיא אינה מעמידה עצמה במקום הדרגה הראשונה בבחינת המערכת הראייתית שנפרשה בפניה. שונה הדבר, עת בולטת על-פני הפסק טעות משפטית שורשית או כשהדברים מופרכים על פניהם ובלתי סבירים (ר' בספרם של ט' חבקין וח' בן-נון הערעור האזרחי מהדורה שלישית עמודים 475-474).

     

    וכן דבריו של כב' השופט ד. מינץ ב-ע"א 8191/16 דיאליט נ' אברהם הרר (17.06.2019):

     

    "כאמור, הלכה נושנה היא שאין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית. זאת, מפני שבידה של הערכאה הדיונית האפשרות להתרשם מהעדים ומחקירתם על דוכן העדים, ולבחון כל ראיה וחוות-דעת לעומק. התערבות ערכאת הערעור תיעשה במקרים חריגים וקיצוניים בלבד, כגון מקרים בהם נפל פגם בהכרעתה של הערכאה הראשונה היורד לשורשו של עניין, או כשהדברים אינם מבוססים על פניהם (אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 1026 (מהדורה שתים עשרה, 2015); ע"א 4175/12 תעשית אבן וסיד בע"מ נ' גדיר [פורסם בנבו] (10.3.2014); ע"א 3894/03 דויטש נ' ישראפלאורס בע"מ [פורסם בנבו] (23.8.2012)).

     

    גם בענייננו, אין בכוונתי לסטות מן הכלל האמור ולהתערב בממצאים העובדתיים שקבע בית משפט קמא. יחד עם זאת, במקום כבענייננו, בו שגה בית משפט קמא במסקנה המשפטית אליה הגיע, על בית משפט שלערעור להתערב במסקנות אלו, ואין בכלל אי-ההתערבות כדי להגביל את התערבות ערכאת הערעור בקביעות בית משפט קמא.

     

    יפים לענייננו דבריו של כב' השופט י. אלרון ב- ע"פ 229/19 מדינת ישראל נ' פלוני (30.12.2019):

     

    "יחד עם זאת, אחד החריגים הידועים לכלל אי-התערבותה של ערכאת הערעור בממצאי הערכאה הדיונית, הוא כאשר ממצאים אלו מתבססים על שיקולים שבהגיון או מסקנות משפטיות שגויות, להבדיל מהערכת מהימנות ברורה וחד משמעית של העדים (ראה, בין היתר: ע"פ 8146/09 אבשלום נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] בפסקה 19 (8.9.2011))".

     

16. בענייננו, נישאו הצדדים ביום 23.03.2002 והתגרשו בבית הדין ------ ביום 06.06.2018, כאשר מנישואיהם נולד/ה הקטין/ה.  

     

    בית משפט קמא קבע בפסקה 63 לפסק-דינו:

     

    "לשם הבנת המחלוקת והגדרת גבולותיה, נציין בקליפת אגוז שלאחר נישואי הצדדים, הם עברו להתגורר בביתו של האיש, אותו רכש טרם הנישואין. הבית כלל קומת מרתף וקומת קרקע בלבד. לימים, ובמהלך הנישואין, נבנו על הבית שלוש קומות נוספות, ברמות גימור שונות".

     

    ובהמשך בפסקאות 64-65 נקבע כך:

     

    "בית המגורים והדירות הבנויות מעליו, בנויים על מגרש הידוע כגוש ---- חלקה ---. זכויות הבעלות על החלקה היו מאז ומתמיד רשומות על שמו של האיש בלבד, והוא רכש אותן בתנאים שיועדו לחיילים משוחררים בשנת 1990, כ – 12 שנים לפני הנישואין (חוזה רכישה בין האיש לבין רמ"י צורף לתצהיר האיש נ/4, וסומן א'-1). בית המגורים, כולל קומת המרתף, נבנה על החלקה טרם נישואי הצדדים ובמהלך השנים 1994-1990 (היתר הבניה מחודש 4/1991, ואישור לחיבור הבית לחשמל מחודש 12/1994, צורפו לתצהיר האיש, שם, נס' א'-2 – א'-3).

     

    הצדדים נישאו בשנת 2002 ועברו להתגורר בבית המגורים. בשנת 2009 החלה בנית דירות המגורים מעל לבית לצורך השקעה, לאחר שבחודש מרץ 2009 ניתן היתר בניה לבנית שתי קומות נוספות על הבית הקיים (שם, נס' א'-5). לשם מימון הבניה נטלו הצדדים בחודש 5/2009 משכנתא בשיעור 120,000 ₪, למשך 10 שנים (שם, נס' א'-6). יצוין עוד שהצדדים שהו במהלך השנים תקופות שונות וממושכות ב----- בעקבות משרתו של האיש כ----- – בין השנים 2008-2007; 2013-2010; 2016-2014. במהלך שנים אלה, בית המגורים ו/או הדירה בקומה א', הושכרו לצדדים שלישיים".

     

     

17. על אף האמור הגיע בית משפט קמא למסקנה, לפיה לא ביססה המערערת את טענותיה כלפי בית המגורים והמרתף מתוקף חוק יחסי ממון, שעה שהמגרש נרכש והבית נבנה לפני הנישואין. בית משפט קמא אף לא קיבל את טענות המערערת אודות הדוקטרינה של "נכס חיצוני" הואיל ומצא, כי התשתית הראייתית שהונחה בפניו אינה עומדת בקנה אחד עם הלכות בית המשפט העליון.

     

    יתרה מכך, בית משפט קמא אף קבע, כי אין המערערת זכאית מכוח חוק יחסי ממון למחצית משווי שלוש הדירות, וכי הנסיבות אף אינן מצביעות על קיומה של זכות שקמה למערערת בשלוש הדירות מתוקף דוקטרינת "נכס חיצוני".

     

18. בכל הנוגע למסקנת בית משפט קמא אודות בית המגורים והמרתף, לא מצאתי, כי יש בענייננו, מקום להתערב – ואדגיש בענייננו.

     

    הגם שסבור אני, כי נסיבות דומות לנסיבות אלו עשויות להוביל למסקנה שונה מזו אליה יש להגיע במקרה כאן, ולפיה קיימות לבני-הזוג זכויות משותפות בנכס, אין בידי להגיע למסקנה זו בענייננו, וזאת בעיקר נוכח קביעות בית משפט קמא בסוגיה זו, והמסקנה המתבקשת מן הקביעות הללו, כפי שבצדק קבע בית משפט קמא.

     

    כך לדוגמה ר' פסקה 82 לפסק-הדין:

     

    "במישור המשפטי, האישה התקשתה להעמיד עילה קונקרטית המקימה את זכותה בבית המגורים והמרתף בנסיבות בהן נכסים אלה נרכשו והוקמו טרם הנישואין, כל שכן שנים ארוכות לפני הנישואין".

     

    ובהמשך פסקה 87:

     

    "מן המקובץ עולה, שהאישה לא הניחה בסיס משפטי לטענתה לשותפות או לזכויות קנייניות בבית מתוקף חוק יחסי ממון – בין אם כיוונה להצהרה על זכותה הקניינית ובין אם כיוונה לזכותה לכאורה לקבלת מחצית משווי הנכס מתוקף בעלותה הנטענת". 

     

    יכולת של בן-זוג הטוען לזכויות קנייניות להניח בסיס משפטי-נורמטיבי ממנו נשאבות זכויותיו לגבי נכס שהיה קניינו של בן-הזוג האחר שנים רבות לפני נישואי הצדדים, מהווה תנאי סף לביסוס טענות אלו. בענייננו, היעדר יכולתהּ של המערערת לעשות כן, מעידה כאלף עדים על התוצאה המתבקשת – אליה הגיע בית משפט קמא.

     

19. בד-בבד עם האמור, אין בידי לקבל את מסקנת בית משפט קמא בכל הנוגע לשלוש הדירות, ואני סבור, כי יש לקבל את ערעורהּ של המערערת באופן שייקבע חלף פסק-דינו של בית משפט קמא, כי המערערת זכאית למחצית שוויין של שלוש הדירות שנבנו במהלך חיי הנישואין, ואנמק.

     

    סעיף 5(א) לחוק יחסי ממון קובע כהאי לישנא:

     

    "עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג (בחוק זה – פקיעת הנישואין) זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט –

    (1)   נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין;

    (2)   גימלה המשתלמת לאחד מבני הזוג על-ידי המוסד לביטוח לאומי, או גימלה או פיצוי שנפסקו או המגיעים על פי חיקוק לאחד מבני-הזוג בשל נזק גוף, או מוות;

    (3)   נכסים שבני הזוג הסכימו בכתב ששוויים לא יאוזן ביניהם."

     

    כאמור כבר לעיל, קבע בית משפט קמא, כי במהלך הנישואין, נבנו על הבית שלוש קומות נוספות, ברמות גימור שונות, וכי ניתן להפריד בין דירות אלו לבין בית המגורים והמרתף, לגביהם נקבע, כי הם קניינו המוחלט של המשיב.

     

    נוכח האמור, ברי, כי בענייננו מדובר בטענות הנטועות בחוק יחסי ממון, וכי בנסיבות אלו אין נפקות לאותן אבני-בוחן שנבחנו על-ידי בית משפט קמא.

     

    מצאתי לנכון להתייחס לאותן שתי אבני-בוחן עליהן מושתתת – בעיקר - הכרעת בית משפט קמא: הראשונה, העובדה, כי המערערת צברה כספים גם באופן אישי ועצמאי בחשבון שניהלה במשותף עם אביה, וכי הכספים שנתנה המערערת לבניית שלוש הדירות היו בבחינת הלוואה למשיב, אשר הוחזרה לה על-ידו, והשנייה, התרשמות בית משפט קמא, כי התנהלות המערערת הייתה נגועה בהיעדר תום-לב והגינות.

     

    גם אם אקבל התרשמות זו כקביעה עובדתית שנקבעה על-ידי הערכאה הדיונית, ואשר, כאמור כבר לעיל מידת התערבות ערכאת הערעור בגדריה מצומצמת, אין בידי לקבל – ולו בדוחק – את המסקנות המשפטיות אליהן הגיע בית משפט קמא.

     

    ראשית, אין נפקות בענייננו לעובדה, כי המערערת צברה כספים באופן עצמאי הואיל וכספים אלו אוזנו על-ידי בית משפט קמא במסגרת הכרעתו. משמעות התוצאה אליה הגיע בית משפט קמא היא הלכה למעשה, כי הכספים אותם צברה האישה במהלך נישואי הצדדים יאוזנו בעוד הדירות שנבנו בתקופה זו יוותרו בידי המשיב ולא יאוזנו (שווי הדירות), וברי, כי אין בידי להסכים עם תוצאה זו.

     

    אף המסקנה לפיה הואיל ונקבע, כי המערערת העבירה כספים למשיב כהלוואה שהושבה לה על-ידו, אינה יכולה להוביל לתוצאה אליה הגיע בית משפט קמא, מקל וחומר שעה שאותם כספים אוזנו על-ידו. כאמור, תוצאה זו אינה עומדת עם קביעותיו של בית משפט קמא עצמו, ואף לא עם הוראות החוק והלכות בית המשפט העליון.

     

    באשר למסקנת בית משפט קמא, כי התנהלותהּ נעדרת תום-הלב של המערערת, לשיטתו, מובילה לאיון זכויותיה החוקיות, וזאת בשים-לב להוראות חוק יחסי ממון, אשר מאפשרות לבית המשפט שיקול-דעת נרחב בכל הנוגע לאיזון המשאבים. מסקנות אלו אינן עולות בקנה אחד עם פסיקה עקבית של בית המשפט העליון, לפיה זכויותיו של בן-זוג לא ייפגעו נוכח רכיב של "אשמה" –כזו או אחרת – מלבד במקרים של אלימות קיצונית.

     

    אפנה לדבריה של כב' השופטת ד. ברק-ארז ב-בע"מ 7272/10 פלונית נ' פלוני (07.01.2014), פסקה 24:

     

    "חוק יחסי ממון נועד להסדיר את חלוקת הרכוש בין בני הזוג באופן שהעמיד במרכזו את המאמץ הכלכלי המשותף שלהם במסגרת היחידה המשפחתית. ההסדר שבחוק ביקש, בעיקרו של דבר, לנטרל שיקולים הנוגעים לאשם במערכת היחסים הזוגית, בהתחשב בתכליתו הכלכלית של החוק".

     

    בהמשך נקבע במשורה, כי במקרים של אלימות קיצונית, ניתן לבחון את רכיב "האשמה", ר' פסקה 26:

     

    "לשיטתי, מבלי לסטות מן הרציונל הבסיסי של חוק יחסי ממון, עשוי להיות מקום, במקרים קיצוניים של אלימות, להביא עובדה זו בחשבון איזון המשאבים, או חלקם. אני סבורה, שהכרה בכך, באופן מתוחם, זהיר ומוגבל, אינה גורעת מן התפיסה ששיקולים של אשם במערכת היחסים הזוגית נותרים מחוץ לאיזון המשאבים...."

     

    נוכח הנסיבות בענייננו, שעה שברי, כי אין מדובר באותו חריג ספציפי, וכי הצדדים ריכזו מאמץ כלכלי משותף במסגרת התא-המשפחתי שלהם, אשר בא לידי ביטוי, בין היתר, בכך, שנסעו יחד לשהות פרק זמן לא מבוטל בחו"ל, וכי אחת מתוצאות מאמץ כלכלי זה היא בניית שלוש הדירות, אין בידי לקבל, כי איון זכויותיה הכלכליות של המערערת לאיזון שוויין של דירות אלו היא תוצאה משפטית נכונה וראויה.

     

    על יסוד כל האמור לעיל, סבור אני – וכך אציע לחברתי וחברי – יש לקבל חלקית את הערעור של המערערת, ולקבוע חלף כל האמור בפסק-דינו של בית משפט קמא בכל הנוגע לזכויות המערערת בשלוש הדירות, לרבות החזר שווי ההשקעה, כי היא זכאית למחצית משווי שלוש הדירות, והשטחים הקשורים אליהן, היינו, סך של 925,000 ₪ (מחצית: 800,000 ₪ שווי קומה א' +650,000 ₪ קומה ב'+400,000 ₪ קומה ג').

     

    יודגש לעניין זה, כי התוצאה אליה הגיע בית משפט קמא, ולפיה יושב למערערת חלקה בהשקעות שלוש הדירות, אינה תואמת את הוראות חוק יחסי ממון, שקובע, כאמור לעיל, כי "זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג" – ולא מחצית מן ההשקעות שבוצעו בנכסים.

     

    בנוסף אציין, כי קיים בתוצאה, לפיה יושב למערערת שווי ההשקעה בשלוש הדירות, כשל הואיל וברי, כי שווי ההשקעות שנעשו לפני שנים רבות בנכס מקרקעין, אינו זהה לשווין כעת, וכי תוצאה זו אף אינה עולה בקנה אחד, לטעמי, עם התכליות הכלכליות שמצויות בבסיס חוק יחסי ממון.

     

    בנסיבות העניין, סבור אני, כי על המשיב לשאת בהוצאותיה של המערערת בסך של 7,500 ₪.

     

    ס. ג'יוסי, שופט [אב"ד]

     

     

     

     

     

     

     

     

    השופט נ. סילמן

     

    אני מסכים לתוצאה אליה הגיע כב' האב"ד.

    לטעמי, הדברים בבחינת פשיטא.

    אכן, הנכס נשוא המחלוקת הנו נכס חיצוני; יחד עם זאת נקבע כי בוצעה בו השקעה והשבחה בתקופת החיים המשותפים.

    גם מקום בו לא הוכח שיתוף ספציפי בנכס חיצוני, ניתן להוכיח השבחתו של הנכס , ואז קמה הזכות לחלוק את נכס- ההשבחה, כנכס בר איזון בין הצדדים.

    ראה לעניין זה בע"מ 5231/16 (השבחת נכס אשר הוסכם כי הוא חיצוני); בג"ץ 2899/17 פלוני נ' ביה"ד הרבני.

    נ. סילמן, שופט

    ראה באופן ספציפי- עמ"ש (ת"א) 25798-02-21 (מיום 23/2/22) המזכה באיזון השבחה בחברה 'חיצונית' שהייתה קיימת לפני הנישואין; עמ"ש (נצ') 15976-05-15.

     

     

     

     

     

     

    השופטת ע. אטיאס

     

    אני מסכימה לתוצאה אליה הגיע כב' האב"ד ג'יוסי, וכן להערותיו של כב' השופט סילמן.

     

     

    ע. אטיאס, שופטת

     

     

     

    הוחלט כאמור בפסק-דינו של אב"ד – השופט ג'יוסי.

     

     

    עירבון שהופקד יוחזר לידי ב"כ המערערת, עבור המערערת.

     

    מותר לפרסום לאחר מחיקת שמות הצדדים והשמטת פרטים מזהים.

     

     

    ניתן היום, ח' אדר תשפ"ג, 01 מרץ 2023, בהעדר הצדדים.

    ס. ג'יוסי, שופט [אב"ד]		ע. אטיאס, שופטת		נ. סילמן, שופט