פס''ד בעניין דחיית תביעה לביטול הסכום מתוקף התנהגות הצדדים ומתוקף פרשנות ההסכם

מבוא

1. הצדדים בני העדה הנוצרית לטינית, שנישאו לפי דיני עדתם ביום 00.00.2007. מנישואיהם נולדו לצדדים שני ילדים, בת ילידת שנת 2008 ובן ילד שנת 2014 (להלן – "הבת" ו"הבן"). בשנת 2009 עלו יחסי הצדדים על שרטון והסכסוך הוליד הליכים משפטיים הדדיים, אך עלה בידיהם לגשר על הפערים ובאמצעות יחידת הסיוע הגיעו לכדי הסכם "לשלום בית ולחילופין לגירושין", שנחתם ביום 28.2.2012 ואושר כדין בבית משפט זה באותו היום (להלן – "ההסכם"). אין מחלוקת שלאחר אישור ההסכם שבו הצדדים לשלום בית ולמגורים משותפים, ואף הביאו את בנם לעולם בשנת 2014 כאמור. בשנת 2019 עלו יחסי הצדדים על שרטון פעם נוספת, ממנה לא היתה תקומה.

    

2. שני הצדדים הגישו תובענות הדדיות לבית המשפט, לרבות לעניין הרכוש המשותף. האיש הגיש תביעה לפירוק שיתוף בבית המשותף, ברכב ובמיטלטלין (תלה"מ 37293-10-20) והאישה הגישה תובענה לאיזון משאבים בכלל נכסי הצדדים (38715-11-20). בהחלטת המותב הקודם מיום 12.8.21, עליה אעמוד בהמשך פסק הדין, נקבע שלפי כל דין ההסכם בין הצדדים עומד בתוקפו, בעוד הסעדים להם עותרת התובעת בתביעתה עומדים לכאורה בניגוד להוראות ההסכם. לפיכך הורה בית המשפט לתובעת להגיש תביעה לביטול ההסכם, תחת מחיקת תביעתה לאיזון משאבים על הסף. מכאן ההליך שבפניי.

    

3. נבאר בקליפת אגוז, שהמחלוקת נסובה על אפיון הזכויות הסוציאליות והכספיות שצברו הצדדים במהלך הנישואין. מן העבר אחד עותרת התובעת לאיזון המשאבים החל ממועד הנישואין ועד למועד הקרע, לרבות איזון הזכויות והחובות שצברו הצדדים בחשבונות הבנק במהלך תקופת הנישואין. מן העבר השני ניצב הנתבע ואוחז בידו בהסכם בין הצדדים, בו הסכימו שבמקרה של פרידה, כל צד ייוותר הבעלים הבלעדי של זכויותיו ולא יערך איזון משאבים. מכאן עולה שאלת תוקפו של ההסכם, שעודנו שריר וקיים בהעדר קביעה אחרת, ובהתאם להחלטת המותב הקודם כאמור. מקום בו יוכרע שאין עילה לביטול ההסכם, עתירת התובעת לאיזון משאבים מנוגדת להוראות ההסכם ואינה יכולה לעמוד.

    

4. יצוין ששני הצדדים עותרים בתביעותיהם לחלוקת המיטלטלין, וזו כשלעצמה אינה מנוגדת להסכם, בו הסכימו הצדדים שבמקרה של גירושין "יפעלו הצדדים לחלוקת התכולה ביניהם" (ס' 8 להסכם).

    

5. יצוין עוד שאין מחלוקת שהצדדים הם בעלי זכויות שוות בדירת המגורים, עליה רובצת משכנתא. גם בהקשר זה, לכאורה אין סתירה בין עתירות הצדדים. הנתבע עותר בתביעתו לפירוק השיתוף בדירה על דרך מכירתה בשוק החופשי, סילוק המשכנתא וחלוקת התמורה. התובעת אינה עותרת בתביעתה לסעד מגובש בהקשר זה, ולדבריה "זכאית למחצית שווים של הזכויות הדירה". בהגנתה לתביעת הנתבע, התובעת אינה מתנגדת לפירוק השיתוף בדירה וברכב, אלא עומדת על כך שפירוק השיתוף בדירה, ברכב ובמיטלטלין יעשה יחדיו עם איזון המשאבים.

    

6. השאלה העומדת להכרעתי אפוא, היא האם ההסכם בין הצדדים עומד בתוקפו בכלל, ובפרט בנסיבות בהן שבו הצדדים לחיים משותפים לאחר ההסכם לתקופה כבת 7 שנים, רכשו דירת מגורים והביאו ילד נוסף לעולם? ואחדד, כי סוגיית תוקפו של ההסכם עשויה להיבחן בשלושה מישורים משפטיים. האחד, האם ההסכם בטל מפאת פגמים שנפלו בכריתתו; השני, האם הצדדים ביטלו בהתנהגותם את ההסכם עד כי ניתן לקבוע כי זנחו את האמור בו. השלישי, האם פרשנות ההסכם והנסיבות שאירוע לאחריו, מלמדות כי ההסכם מוּצה ועל כן חלף מן העולם ולא עומד עוד בתוקפו.

    

   עיקרי ההסכם בין הצדדים

    

7. הסכסוך שפרץ בין הצדדים בשנת 2009 הניב הליכים משפטיים הדדיים שנוהלו בבית הדין הנוצרי ובבית משפט זה, שנמשכו עד לשנת 2012 ותמו עם החתימה על ההסכם, אליו הגיעו הצדדים בסיוע יח"ס כאמור (להלן – "ההליכים הקודמים"): תביעת התובעת למזונות הבת (8735-04-09); תביעת התובעת בעניין אחריות הורית (13975-04-09); תביעת הנתבע בעניין אחריות הורית (865-05-09); תביעת התובעת לשמירת זכויות (16181-05-09); תביעת התובעת בעניין אחריות הורית (40916-12-09); תביעת התובעת לפירוק שיתוף ושמירת זכויות (20379-10-10); ותביעה התובעת למזונות הבת (20337-10-10).

    

8. ההסכם מוכתר כ"הסכם שלום בית ולחילופין לגירושין", מפורט כדבעי ומחזיק 6 עמודים. בחלק הפותח את ההסכם ובו משפטי ה"הואיל", מצהירים הצדדים כי הם "מעוניינים להסדיר ביניהם באופן ממצה בהסכם זה, את כלל ענייניהם הנובעים מהקשר ביניהם" (ה"הואיל" השמיני). הצדדים מוסיפים ומצהירים כי עושים כן "למקרה שהניסיון לשלום בית לא יעלה יפה" (שם). ואכן, ההסכם עומד על כלל הסוגיות הנובעות ויכולות לנבוע מקשר הנישואין – הגירושין, האחריות ההורית וזמני השהות (בנוגע לבת בלבד, וטרם לידת הבן), המזונות והרכוש המשותף (שם).

    

9. מטרתו של ההסכם ומהותו, נקובות אף הן כבר בחלק הפותח, ומשתקפות ב"הואיל" החמישי והשישי. לאמור, שהצדדים "חפצים לנסות שוב ולהסדיר ביניהם שלום בית", אך באותה נשימה מסכימים עוד "כי במידה והניסיון לכונן שלום בית לא יעלה יפה מכל סיבה שהיא, יוכל מי מהצדדים להתגרש מהצד האחר בכל עת".

    

10. סעיף 2 להסכם נושא כותרת "שלום בית". בסעיף 2, על תתי-סעיפיו נקובות הוראות אופרטיביות לכינון שלום הבית ואופן התנהלות הצדדים, לאמור – מחויבות הדדית לשיקום היחסים, פנייה לטיפול זוגי, פתיחת חשבון משותף וחלוקת שיעור ההפקדה בו יישא כל צד, והתייחסות לדמי השכירות בהם נשאו הצדדים בעבר.

     

11. סעיף 3 להסכם נושא כותרת "פקיעת הקשר". בסעיף זה על תתי-סעיפיו נקובות הוראות אופרטיביות למקרה בו אחד הצדדים יבקש להתגרש. הוראות סעיף 3 הן הציר סביבו נסב ההסכם ומהוות מנגנון באמצעותו "תועלנה" או תמומשנה אותן הוראות מן ההסכם העוסקות בנסיבות של פירוד, או במילים אחרות, בנסיבות בהן שלום הבית חדל מלהיות. משום חשיבות ההוראות, נביאן כלשונן:

     

    "

    • היה והניסיון לשלום בית לא יעלה יפה, רשאי כל אחד מהצדדים בכל עת, עפ"י שקול דעתו המוחלט, וללא כל צורך לנמק את צעדיו והחלטתו, להודיע לצד האחר במכתב כי ברצונו להתגרש (להלן: 'ההודעה').

       

    • מוסכם על הצדדים, על אף האמור בחוק יחסי ממון, כי 'פקיעת הקשר' לעניין מימושו של הסכם זה תהיה בהתקיים אחת החלופות הבאות:

      1. מותו של אחד מהצדדים חו"ח.

      2. מסירת ההודעה לצד האחר.

          

         (להלן: 'פקיעת הקשר').

          

    • עם פקיעתו של הקשר, יהיה כל צד רשאי לפעול למימוש מלוא זכויותיו על פי הסכם זה.

       

    • מוסכם על הצדדים כי עם קבלת ההודעה יפעלו הצדדים במשותף לצורך התרת קשר הנישואין לרבות כל ההליכים הכרוכים בכך. הצדדים ישתפו פעולה ויחתמו על כל מסמך דרוש וכן מתחייבים לעשות את כל הפעולות והסידורים הנדרשים לצורך הגירושין.

       

    • [...]

       

    • [...]

       

    • מוסכם על הצדדים הוראות ההסכם כמפורט להלן יכנסו לתוקף לאחר קבלת ההודעה וללא קשר ו/או תלות בהתרת קשר הנישואין".

       

12. סעיף 9 להסכם נושא כותרת "איזון משאבים וחובות או זכויות אחרות". בסעיף 9 על תתי-סעיפיו הצדדים ביססו את הסכמתם לעניין גורל זכויותיהם במקרה בו פקע הקשר, ושלום הבית לא עלה יפה. מלשון הסעיף עולה שהצדדים בחרו לנקוט בהסדר של הפרדה רכושית, לאמור שמי מהם לא קנה חלק בזכויות שצבר האחר – לפני מועד הנישואין או אחריו. להלן תמצית ההוראות:

     

    "

    • מוסכם על הצדדים כי במידה ונסיון שלום הבית לא יצלח כל צד ישאר הבעלים הבלעדי של כל הזכויות הסוציאליות, הן ממקום עבודתו והן שלא ממקום עבודתו, לרבות זכויותיו הפיננסיות, פיצוי פרישה או מענקי פרישה, קרנות, קופות גמל, חסכונות, ביטוחים ושאר זכויות מכל מין וסוג שהוא שנצברו על ידי הצדדים, הן מלפני מועד נישואי הצדדים זל"ז והן לאחר מכן.

       

    • באם ניסיון שלום הבית לא יצלח, הצדדים מסכימים לסגור את החשבון המשותף ולשאת בחלקים שווים בכל יתרת חובה שנוצרה עם הזמן או ככל שנותרה יתרת זכות, יחולקו הכספים בין הצדדים בחלקים שווים.

       

    • הצדדים מצהירים כי כיום כל אחד מהם הוא בעלים של חשבון בנק משלו ומוסכם על הצדדים כי כל אחד ימשיך לנהל את החשבון שלו ולצד השני לא תהיה כל דרישה או תביעה לעניין זה.

       

    • הצדדים מצהירים כי בהסכם זה הסדירו ביניהם, את כל ענייני הרכוש והממון המשותפים וכל הנכסים והממון בכל צורה שהיא הנוגעים להם ו/או השייכים להם ו/או למי מהם לרבות זכויות וחובות".

       

    • [...]".

       

13. נוסיף ונציין לענייננו שהצדדים הסכימו בסעיף 8, המוכתר "תכולת הדירה", כי במקרה של פרידה "יפעלו לחלוקת התכולה ביניהם". כמו כן הסכימו בסעיף 10, תחת הכותרת "רכב", שבעוד לנתבע אין רכב בבעלותו, לתובעת רכב שרשום על שמה, וכי "לבעל לא תהיה כל תביעה או דרישה בעניין זה".

     

14. חשוב עוד לענייננו סעיף 11 להסכם, תחת הכותרת "העדר תביעות", ובו הצהירו הצדדים הדדית כי "אין להם כל תביעות או טענות זל"ז פרט לאמור בהסכם זה, ולא תהיינה להם האחד למשנהו כל תביעות, דרישות או טענות מכל סוג ומין שהוא מכל הכרוך ו/או הנובע ו/או הקשור בנישואיהם ו/או ברכושו של אחד מהצדדים [...]".

     

    טענות התובעת

     

15. לטענתה דין ההסכם להתבטל, ותחתיו יש להחיל על הצדדים את הוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן – "חוק יחסי ממון"). בהמשך לכך יש למנות אקטואר לצורך עריכת איזון משאבים בין הצדדים כמבוקש בתביעתה.

     

16. במהלך השנים 2009 ועד 2012, טרם לידת בנם השני, הצדדים הסתכסכו, נפרדו, וניהלו הליכים משפטיים בפניי בית משפט זה. במסגרת ההליכים הקודמים, ובסיוע יח"ס, הגיעו הצדדים להסכם, שנחתם ואושר כאמור. לאחר החתימה על ההסכם, הצדדים הצליחו לשקם את יחסיהם, והם שבו להתגורר תחת אותה קורת גג עם בתם למשך שנים רבות וחיו כמשפחה נורמטיבית עד לחודש 11/2019 – מועד פרוץ הסכסוך הנוכחי מושא ההליכים הנוכחיים. התובעת מוסיפה שהצדדים הביאו בן נוסף לעולם, ורכשו דירת מגורים באמצעות משכנתא משותפת. לדבריה, לפני פרוץ הסכסוך התגוררו הצדדים בדירה שכורה. לאחר שיקום היחסים הצדדים הרבו עוד לטוס לחופשות בחו"ל – ארבע פעמים בשנה לטענתה.

     

17. 7 וחצי שנים לאחר עריכת ההסכם הצדדים הסתכסכו. הנתבע עזב את הבית והתובעת והילדים נשארו לגור בדירת המגורים. הנתבע פתח בהליך לישוב סכסוך בפניי בית משפט זה, במסגרתו התקיימו מספר ישיבות מהו"ת, אך הנתבע היה לדבריה זה שהודיע לבית המשפט על כישלון ההליך וכי "מבחינתי הסתיימו הליכי יישוב הסכסוך...המו"מ ביני לבין אשתי נכשל כשלון חרוץ".

     

18. את העילה, או העילות לבטלוּת ההסכם לשיטתה, תולה התובעת בפרשנות הוראות ההסכם ונסיבות העניין הרלוונטיות לשיטתה, ואלה הן בתמצית:

     

19. ב"הואיל" והחמישי ציינו הצדדים שהם מעוניינים להסדיר שלום בית ביניהם, וב"הואיל" השישי הוסיפו שבמידה והניסיון (הדגשת התובעת) לכונן שלום בית לא יעלה יפה, מכל סיבה שהיא, הצד שמעוניין בכך רשאי לפנות לגירושין.

     

20. ועוד, ב"הואיל" השביעי הצדדים מציינים את רצונם לערוך הסכם לפי הוראות חוק יחסי ממון, שיסדיר את ענייני הרכוש למשך כל תקופת נישואיהם, עד לפקיעתם כמשמעם בהסכם זה (הדגשת התובעת). לטענת התובעת, ציון רצון זה שב"הואיל" השביעי כפוף להוראות ההסכם ואינו מצוי בחלל הריק, וכפוף עוד ל"הואיל" השמיני, בו הצדדים מציינים שההסכם נועד למצות את כל העניינים הנובעים מנישואיהם למקרה שהניסיון לשלום בית לא יעלה יפה (הדגשת התובעת). לטענת התובעת אפוא, הדגש בהסכם הוא על הניסיון לשלום בית ומשעה שהצדדים שבו לשלום בית, הביאו בן נוסף לעולם, רכשו דירה יחדיו והתגוררו יחדיו 7 וחצי שנים לאחר ההסכם, הרי שהניסיון לשלום הבית עלה יפה, ולטענת התובעת "הצליח בגדול". מכאן לשיטתה של התובעת, שהוראות ההסכם אינן חלות על הצדדים מתוקף הוראות ההסכם עצמו, לפיהן יחול ההסכם רק במידה והניסיון לשלום בית לא יעלה יפה כאמור.

     

21. התובעת מוסיפה שההסכם מתייחס לשלום בית כבר בכותרתו ובסעיף 2, ויש בדבר להעיד על החשיבות שהצדדים יחסו לו, והם אכן הגשימו את שלום הבית כאמור. לא ניתן לומר שהניסיון (הדגשת התובעת) לשלום בית שהחל בשנת 2012 לא הצליח, "גם אם בסופו של יום לא שרר שלום בית לעד בין הצדדים".

     

22. עצם העובדה שהצדדים רכשו דירת מגורים לראשונה לאחר ההסכם מלמדת שהניסיון לשלום בית צלח גם בעיני הנתבע. לא יכול להיות חולק לטענת התובעת, שבמועד רכישת הדירה בשנת 2014 הנתבע האמין שהניסיון לשלום בית הצליח.

     

23. לטענת התובעת עוד, הצדדים נקבו בהסכם "תנאי מתלה", ולפיו הוראות ההסכם תחולנה רק במידה והניסיון לשלום בית לא יעלה יפה – והניסיון עלה יפה לשיטתה – אזי אין תוקף גם לסעיף העדר התביעות בהסכם (ס' 11).

     

24. עוד לטענתה, הסכימו הצדדים (ס' 13(ד) להסכם) שתוקפו, או אי-תוקפו של ההסכם או חלקים ממנו, לא יפגע בתוקף הגירושין. לפי טענה זו, הצדדים בחרו שלא להחיל הוראה זו, או כגון זו, גם על איזון המשאבים, למשל. מכאן שהצדדים הכירו בכך שבמידה וניסיון הבית יעלה יפה, הוראות ההסכם לא תהיינה תקפות יותר – למעט ההוראות בעניין הגירושין.

     

25. התובעת מוסיפה שלפני הוראות ס' 3 להסכם, במידה והניסיון לשלום בית לא יעלה יפה, רשאי כל אחד מהצדדים להודיע לאחר על רצונו להתגרש "במכתב". הנתבע לא פעל בהתאם ולא הודיע עד היום בכתב על רצונו להתגרש, משמע כי הנתבע עצמו אינו מאמין שההסכם תקף כיום. הנתבע פעל אף בניגוד להוראות ס' 3(ג), שמתיר לכל צד לפעול למימוש זכויותיו לפני ההסכם, בעוד הנתבע לא עשה כן ולא עתר לאכיפת ההסכם, אלא הגיש בקשה לי"ס ובמסגרת הליכי המהו"ת לא העלה כל טענה לגבי תוקף ההסכם. גם מכך למדה התובעת שהנתבע לא האמין שההסכם תקף. התובעת תמהה עוד מדוע הודיע הנתבע לבית המשפט על כישלון המו"מ, ומדוע ניהל מו"מ מלכתחילה אם אכן סבר שההסכם תקף.

     

26. לטענת התובעת הנתבע עצמו פעל בניגוד להסכם. כך בהגשת תביעתו לקביעת משמורת משותפת כלפי בתם של הצדדים, בעוד בס' 4(ב) להסכם נקבע שהבת תהיה במשמורת אמהּ. גם בכתב ההגנה לתביעת מזונות הקטינים עמד הנתבע על פסיקת מזונות בשיעור 800 ₪ לכל קטין, בעוד התחייב בס' 6 להסכם לשאת במזונות הבת בסך 2,000 ₪ (בנם של הצדדים נולד לאחר עריכת ההסכם כאמור כזכור). גם מכך למדה התובעת שהנתבע אינו מאמין שההסכם תקף, וניכר שהוא רואה בהסכם תקף באופן סלקטיבי, שעה שמפר חלק מהוראותיו.

     

27. לטענת התובעת, גם אם ימצא שההסכם אינו בטל, הרי שהצדדים ביטלו את ההסכם, או שינו אותו בהתנהגותם – בהבאת ילד נוסף לעולם ורכישת דירה משותפת.

     

    בתצהירהּ הרחיבה התובעת בעובדות המקרה, ולהלן תמציתן:

     

28. בעקבות הסכסוך הראשון בין הצדדים בשנת 2009, שבה התובעת להתגורר בבית הוריה ב[...] עם הבת. המתח בין הצדדים גבר והסכסוך גלש אף אל משפחות המוצא, ההורים והאחים והניב תלונות הדדיות במשטרה. התובעת בקשה לצנן את האווירה ושאפה לשלום בית, גם לשם הגנה על בני משפחתה. מטרתה היחידה בחתימה על ההסכם היתה "לחזור לשלום בית ולשים קץ לכל הבעיות והסכסוך והמלחמות ביני לבין הנתבע שגלשו גם למשפחות המוצא".

     

29. ההסכם נחתם בסיוע יח"ס וללא התערבות בני משפחתה, אותם לא יידעה על ההסכם, ובלי שהצדדים מיוצגים. לטענתה לא גלתה על ההסכם למשפחתה ואף לא לבאת-כוחה שייצגה אותה בתחילת ההליכים הקודמים. לדבריה עוד לא שמרה עותק מההסכם ושכחה מקיומו – עד שהתובע עמד עליו במסגרת ההליכים הנוכחיים.

     

30. הצדדים שיקמו את חייהם לאחר ההסכם, הרחיבו את המשפחה ורכשו את הדירה. בנוסף פנו הצדדים לטיפול זוגי שנמשך כ-3 שנים אצל פסיכולוג בשם "כפיר" באמצעות התחנה לייעוץ נישואין מטעם עיריית [...]. כמו כן, בשנת 2013 צרפה את הנתבע לחשבון הבנק שלה בבנק לאומי (בנק "ערבי ישראלי" בעבר) שהפך משותף, וזאת לאחר שהצדדים סגרו את החשבון המשותף הקודם בבנק הפועלים בהתאם להוראות ההסכם. הנתבע היה מעביר מידי חודש לחשבון המשותף החדש, סך של 6,000 ₪ מתוך שכרו הגבוה (כך בהתאם להסכם), בעוד התובעת העבירה מלוא שכרה בסך 12,000 ₪. לטענתה, הלכה למעשה מימנה את מרבית הוצאות המחיה, בעוד הנתבע שמר את חלק הארי משכרו בחשבונו. התובעת מוסיפה שבעקבות לידת הבן, ולאחר לחצים מצידה, הגדיל הנתבע את החלק המועבר ל – 9,000 ₪, אך הוא סירב לבקשותיה להוסיף ולהגדיל את הסכום המועבר. לטענתה יש בעובדה שהנתבע הגדיל את הסכום המועבר כדי ללמד שגם הוא הכיר בכך שהוראות ההסכם אינן רלוונטיות יותר והוא בטל.

     

31. התובעת מוסיפה, ש"אותה עת", חשה שהנתבע מנצל אותה, ועל כן בחודש 12/2018 גרעה את הנתבע מחשבון הבנק המשותף החדש, לאחר 6 שנים של שותפות בחשבון, והצדדים שבו לפעול באמצעות חשבונות נפרדים. לדבריה, מחשבונו של הנתבע שולמו החזרי המשכנתא עבור הדירה, בסך 3,800 ₪, שכר הלימוד לילדים והוצאות המזון והכלכלה עבור המשפחה.

     

32. לטענת התובעת, לשם רכישת הדירה, היא נטלה מהחשבון המשותף החדש, טרם גריעת הנתבע כאמור, "הלוואת דיור" בסך 240,000 ₪ (שיתרתה לסילוק נכון למועד הגשת התצהיר כ – 95,000 ₪). לטענתה הוריה ערבו להשבת הלוואה זו; בנוסף, נטלה "הלוואת פקיד בסך 175,000 ₪ מחשבוני הפרטי בבנק לאומי ולצורך כיסוי התחייבויות משותפות שלנו וזאת ביום 26.11.2018 עם החזר חודשי היום של כ – 1,700 ₪ ונותר ממנה היום 163,000 ₪". לטענתה, הוריה ערבו להלוואות, או לאחת מהן, וסך החזר ההלוואות בו היא נושאת עומד ע"ס 3,500 ₪, וסכום זה עומד כנגד תשלום המשכנתא בה נושא הנתבע.

     

33. התובעת מוסיפה שכשם ש"מימנה" את ההוצאות השוטפות של המשפחה, כך מימנה טיולים לחו"ל, רכישת מכשירי חשמל ו"מכשירים טכנולוגיים", הוצאות ימי הולדת ועוד, וזאת בשל קמצנותו של הנתבע, בעודו חוסך כאמור את מרבית שכרו. לדבריה עוד, בשנתיים האחרונות לחייהם המשותפים, הנתבע אמנם נשא כאמור בהחזרי המשכנתא ושכר הלימוד, אך פסק להשתתף בהוצאות משק הבית.

     

34. התובעת הגישה לתמיכה בטענותיה תצהיר מטעם אחיה, מר [...]. יצוין בתמצית כי הלה מתאר בתצהירו אוירה מתוחה בבית הוריו בשנת 2009, לשם כזכור עברה התובעת בעקבות הסכסוך הראשון. לדבריו עוד, התלקח עימות פיזי בינו ובין הנתבע מחוץ לבית הוריו, והנתבע הגיש נגדו תלונה במשטרה. הוא ובני משפחתה של התובעת לא ידעו על ההסכם עד לקיום ההליכים הנוכחיים. האח מוסיף עוד שהוא "משוכנע" שהנתבע "הכריח" את התובעת לחתום על ההסכם, ואף "הכריח" אותה שלא לספר לבני משפחתה, תוך ניצול רצונה לסיים את הסכסוך ולקיים חיי משפחה נורמטיביים.

     

    טענות הנתבע

     

35. הנתבע תוקף את החלטת המותב הקודם מיום 12.8.21 ומוצא אותה מנוגדת להסכמת הצדדים שקדמה להגשת התביעה דנן, לפיה תוקפו של ההסכם יוכרע על בסיס סיכומים, שאכן הוגשו בפניי המותב הקודם, טרם ההחלטה האמורה. הנתבע מוצא את ההחלטה מיום 12.8.21 תמוהה ומנוגדת להסכמה הדיונית, שעה שתחת הכרעה בתוקף ההסכם, בית המשפט דחה את הפרשנות שמציעה התובעת להסכם, על בסיס סיכומי הצדדים, שלא הוגשו לחינם לטענתו, אך מאידך גיסא הורה על הגשת התביעה דנן.

     

36. דין התובענה היה להימחק על הסף מתוקף הוראות ההסכם, ולמצער ס' 9 על תתי-סעיפיו. הצדדים הסכימו שהסדר איזון המשאבים מתוקף חוק יחסי ממון לא יחול על הצדדים, ואין בסיס להגשת התביעה. הנתבע דוחה את הפרשנות בה אוחזת התובעת להסכם, ולדבריו מדובר בהסכם "קלאסי" מסוג "שלום בית ולחילופין גירושין" ובו הוראות אופרטיביות למקרה של גירושין בעתיד.

     

37. הנתבע כופר בפרשנות בה אוחזת התובעת להסכם, ומפנה ל"הואיל" השביעי, שקובע שההסכם "יסדיר ביניהם ענייני ממון ורכוש למשך כל תקופת נישואיהם עד לפקיעתם, ועם פקיעתם ..." (הדגשת הנתבע). עוד לדבריו הסכימו הצדדים ב"הואיל" השישי כי ככל שהניסיון לשלום בית לא יעלה יפה, מכל סיבה שהיא, יוכל מי מהצדדים להתגרש מהאחר "בכל עת". בפועל, שלום הבית לא צלח בסופו של יום והצדדים נפרדו. ההסכם קובע הוראות מפורטות במקרה שמי מהצדדים מעוניין להתגרש, ואין רלוונטיות לשאלת הצלחת שלום הבית. הניסיון לשלום בית מעולם לא הוקצב או הוגבל בזמן. כמו כן, "הצלחה" של שלום הבית, נתונה לפרשנות סובייקטיבית אישית. אף אין תניה בהסכם לפיה "הצלחת" שלום הבית תביא לבטלות ההסכם או תנאי הגירושין שבו.

     

38. הנתבע מאשר שהצדדים היו פרודים לתקופת בת למעלה מ – 3 שנים (בשנים 2009 – 2012), במהלכה התגוררו בנפרד וניהלו הליכים בבית משפט זה. תקופת הפירוד תמה עם הגעתם להסכם.

     

39. הנתבע מכחיש את הטענה לפיה התעלם מן ההסכם או ראה אותו כבטל, ותוקף את חשיפת הפרטים מצד התובעת בנוגע להליכים שקיימו ביח"ס במסגרת ההליכים הנוכחיים. לדבריו עמד לאורך כל הדרך על קיומו של ההסכם ועל תוקפו.

     

40. הנתבע כופר בקיומה של עילה כלשהי לביטול ההסכם ומצביע על העובדה שהתובעת אינה טוענת לקיומן של עילות בטלוּת מכוח דיני החוזים, ומתוקף פגמים ברצון – טעות, הטעיה, עושק או כפיה.

     

41. לטענת הנתבע, הצדדים אכן פנו לטיפול זוגי, בהתאם 2(ד) להסכם. הטיפול נמשך כמעט 3 שנים עד לשנת 2015, והופסק לאחר שאפסו הסיכויים ליישר את ההדורים. המשבר התעצם עד לשנת 2017 ומאז קיימו חיי משפחה למראית עין בלבד – לנו במיטות נפרדות, לא נסעו יחד לחופשות. לדבריו אין בסיס לטענת הנתבעת גופה לפיה שלום הבית עלה יפה.

     

42. הנתבע מוסיף שאין בסיס לטענת התובעת לגבי הסכמתם בדבר תוקף הגירושין, במנותק מתוקף ההסכם. מדובר בסעיף שנועד להגן על כשרות הגט אותו עורכים יהודים, והוא "יובא" ע"י עורכי ההסכם שלא לצורך, שעה שהצדדים נוצרים קתולים, ולפי דינם האישי אין מוסד של "גירושין" או "גט".

     

43. הנתבע דוחה את טענות התובעת לשינוי ההסכם בהתנהגות, ולטענתו הצדדים קיימו את ההסכם ופעלו על פיו – הצדדים פתחו חשבון משותף והפקידו בו בכספים, ושמרו על הפרדת חשבונות אישיים; בתקופה מסוימת הנתבע הפקיד לחשבון המשותף, לבקשת התובעת, סך השווה לשכרה לשם תשלום הוצאות והחזרי משכנתא. בכך נשמר עקרון השוויון בהוצאות; הצדדים פנו לטיפול זוגי ארוך בהתאם להוראות ההסכם.

     

    בתצהירו מוסיף הנתבע טענות עובדתיות, ולהלן תמציתן:

     

44. לטענת הנתבע ההסכם נערך בסיוע יח"ס. הוסבר לצדדים שלהסכם שני חלקים – הסכמות על שלום בית הצופה אפשרות של גירושין, וחלקו השני הוראות למקרה בו מי מהצדדים ירצה להתגרש, בהתאם להוראות ההסכם. הוסבר עוד לצדדים שההסכם מסדיר את כלל הסוגיות, והיה ויבחרו להתגרש בעתיד, ההסכם מסדיר מראש אף אפשרות זו. שני הצדדים הבינו באותו אופן את ההסכם, ככזה שמסדיר את שלום הבית בין הצדדים, ומסדיר מראש את האפשרות לגירושין. ההסכם מסדיר את כל הדורש הסדרה במקרה של גירושין – יחסי הממון, התייחסות לדירת מגורים ולתכולה ולכלי רכב.

     

45. ביחס לס' 3(א) להסכם, לפיו רשאי כל אחד מהצדדים להודיע בכל עת "לצד האחר במכתב כי ברצונו להתגרש", והן ביחס לטענת התובעת לפיה הנתבע לא הודיע על רצונו להתגרש בהתאם לנקוב בהסכם, הנתבע טוען שיש לראות בהגשת הבקשה לי"ס כ"הודעה" לפי דרישת ההסכם, וזו בלשון המעטה לדבריו.

     

46. הנתבע מוסיף ומפרט לגבי ההתרחשויות שלאחר עריכת ההסכם, תוך שהוא כופר בטענה שהצדדים בטלו בהתנהגותם את ההסכם. לטענתו הצדדים הקפידו לשמור על הפרדה רכושית, פעלו לפי ההסכם, ושלום הבית לא קרם עור וגידים. לדבריו בשנים 2012 – 2014 התגוררו בדירה שכורה עבור שכ"ד בסך 2,400 ₪; בהתאם להסכם, הצדדים פתחו חשבון משותף ממנו היו אמורות להשתלם כל הוצאות המחיה. לחשבון המשותף העביר הנתבע 6,000 ₪ מידי חודש והתובעת העבירה מחשבונה 4,000 ₪. כחודשיים לאחר פתיחת החשבון המשותף, חדלה התובעת להפקיד את חלקה בטענה שאין לה יכולת כלכלית לעשות כן. כמו כן, סברה שאין מקום לבצע עברות מחשבונה, ולכן לבקשתה התחיל להפקיד את חלקו האמור, בסך 6,000 ₪, לחשבונה הפרטי. כך יצא שדמי השכירות וחלק מההוצאות שולמו מחשבונה כביכול.

     

47. במהלך שנת 2013 התובעת הרתה, והצדדים חפשו דירה גדולה יותר. בהחלטה משותפת החליטו שמשתלם יותר לרכוש דירה ולשאת בתשלומי משכנתא, וכך עשו. הצדדים רכוש את הדירה יחדיו והיא נרשמה כמשותפת. המשכנתא שולמה מחשבון התובעת, והיא דרשה שהנתבע יפקיד סכום חודשי השווה לשיעור שכרה. כדי לשמור על שלום בית, הסכים לכך והגדיל את סכום ההפקדה ל – 9,000 ₪ מידי חודש. הנתבע מוסיף שהוצאות התובעת מחשבונה לא היו גלויות בפניו ונעשו באמצעות כרטיסי אשראי חוץ-בנקאיים, כמו גם ההלוואות שנטלה. הנתבע בחר שלא להתעמת עם התובעת בנושא.

     

48. ההתנהלות המתוארת נמשכה עד לשנת 2016 עד לפרוץ מחלוקת בעקבות דרישתו של הנתבע לשקיפות, ולטענתו הצהירה התובעת בפניו – "צא לי מהחשבון וצא לי מהחיים" (צורף העתק מסרון). הנתבע הסכים לכך כדי להציל את שלום הבית, ולשם צינון האווירה יצא מחשבון התובעת והעביר את חיובי המשכנתא לחשבונו הפרטי. עוד לדבריו סילק מכספו הפרטי 140,000 ₪ מיתרת המשכנתא כדי להקטין את ההחזר החודשי.

     

49. במהלך השנים 2017 – 2019 הקרע בין הצדדים העמיק. לדבריו התובעת נסעה לחו"ל לבדה מספר פעמים. כאשר הנתבע התעמת עם התובעת בהקשר זה ציינה בפניו שהיחסים בין הצדדים אינם קיימים עוד, והיא בנתה מערכות יחסים חלופיות (צורף העתק תכתובת). יחסי הצדדים היו רחוקים מ"שלום בית" אפוא. הנתבע מוסיף ש"הקש ששבר את גב הגמל" היה נסיעה נוספת של התובעת לחו"ל לבדה. אז החליט לפנות לגירושין ולהפריד מגורים.

     

    גבולות ההכרעה

     

50. בטרם נפנה לגופו של עניין, מן הראוי לבסס את גבולות המחלוקת שעומדת להכרעתי, ולעמוד על הסוגיות שמצאו מקומן בטענות הצדדים, אך לא תמצאנה מקומן בפסק הדין.

     

51. ראשית, הנתבע העלה טענות הנוגעות להחלטות המותב הקודם. לטענתו הוסכם על הצדדים והוחלט על ידי המותב הקודם, ששאלת תוקפו של ההסכם תוכרע על בסיס סיכומי הצדדים, שאכן הגישו סיכומיהם. אף על פי כן המותב הקודם הוציא תחת ידו את החלטתו מיום 12.8.21, לפיה ההסכם עומד בתוקפו, ועל התובעת להגיש תביעה כדין לביטולו – היא התובענה דנן. אין מקום לעסוק בטענות אלה בעת זו. החלטות המותב הקודם הפכו חלוטות, כמו גם החלטות המותב הנוכחי שהביאונו עד הלום. כידוע, בית המשפט אינו משמש ערכאת ערעור על החלטותיו, ואינו הנמען לטענות מסוג זה, בשלב זה של ההליך. אף לא שוכנעתי מטענות הנתבע שיש צורך או הצדקה לשוב ולבחון את החלטות המותב הקודם, כל שכן בשלב זה משהתביעה נשמעה ונדונה.

     

52. שנית, אני רואה בחומרה את הדרור שנטלה התובעת לשתף את בית המשפט בטענות, או סוג הטענות, שהעלה הנתבע במסגרת הליכי המהו"ת, או כאלה שלשיטתה היה על הנתבע להעלות, אך לכאורה נמנע מכך. מן המפורסמות שהליכי המהו"ת חסויים מפני בית המשפט, ומידע שהתקבל במסגרת זו אינו קביל (ר' תקנה 6 לתקנות להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה, תשע"ו-2016). בנסיבות העניין אף לא מצאתי שהיתה הצדקה כלשהי להעלות מידע זה בפניי בית המשפט, מידע שלא היה בו לסייע לתובעת במאום. לא ברור עוד כיצד בקשה התובעת להוכיח את שהתרחש בחדרי יח"ס במסגרת הליך המהו"ת. לפיכך אני דוחה את כל טענות התובעת בהקשר זה, ואין מקום לבררן.

     

53. שלישית, מן הראוי לשוב ולהדגיש שהתובעת לא עמדה על ביטול ההסכם מתוקף פגמים שנפלו בכריתתו – טעות, הטעיה, כפיה או עושק. לפיכך לא ירדתי לסוף דעתה של התובעת במעשה צירוף התצהיר מטעם אחיה, ובו מצהיר האחרון על כך שהנתבע ניצל כביכול את רצונה של התובעת לשוב לשלום בית באופן בו לכאורה התובעת לא התקשרה בהסכם מרצונה החופשי. יודגש שהתובעת עצמה לא העלתה טענות מסוג זה, ותצהיר האח מהווה כשלעצמו הרחבת חזית אסורה. אוסיף שגם בחקירתו הנגדית, האח מילא את פיו מים בנוגע למקור טענותיו אלה, וטען שמקורן מתחושותיו (תמליל הדיון מיום 22.12.22, ע' 6). לפיכך אני דוחה כל טענה מצד התובעת או מי מטעמה, שעניינה פגמים שנפלו בכריתת ההסכם או ברצונה החופשי.

     

54. נוכח האמור לעיל, יש לבחון את תוקפו של ההסכם בשני מישורים – האחד עיקרו בפן הפרשני, היינו, האם פרשנות ההסכם והנסיבות שאירעו לאחר חתימתו מלמדים כי ההסכם מוּצה ועבר מן העולם ואינו תקף עוד בין הצדדים. השני, עיקרו בפן העובדתי ועניינו בשאלה האם הצדדים בהתנהגותם שינו ו/או ביטלו את ההסכם.

     

    דיון והכרעה 

     

    בטלות ההסכם על דרך הפרשנות

     

    המסד המשפטי

     

55. אם לכלוא את טענות התובעת בקליפת אגוז, אזי לטענתה התכלית הטמונה בשלום הבית אותו ראו הצדדים לנגד עיניהם היא עצם הניסיון, והאפשרות לגירושין תעמוד למי מהצדדים רק אם שלום הבית "לא עלה יפה". טענתה העובדתית היא שהניסיון לשלום בית "עלה יפה", הגם שכלשונה "בסופו של יום לא שרר שלום בית לעד בין הצדדים". לשיטתה, עד לפרידת הצדדים ועזיבת הנתבע את בית הצדדים, שלום הבית "הצליח בגדול". לפי פרשנות זו, נקוב בהסכם תנאי מתלה, ולפיו רק במידה ושלום הבית לא יעלה יפה, רשאי הנתבע לפנות לגירושין מתוקף ההסכם. או-אז, ואז בלבד, תכנסנה לתוקפן אותן הוראות בהסכם המסדירות את פרידת הצדדים וגירושיהם.

     

56. אין בידי לקבל את הפרשנות המוצעת על ידי התובעת, ולא מצאתי לה אחיזה בלשון ההסכם או בנסיבות העניין. מצאתי עוד שטענות התובעת בהקשר זה נוגדות את השכל הישר ומרוקנות את ההסכם ותכליתו מתוקף. להלן נימוקיי, ואפנה תחילה אל המסד המשפטי.

     

57. המחוקק הניח בפניי היושב בדין את המתווה לפרשנות חוזה. סעיף 25(א) לחוק החוזים מורנו כך:

     

    "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו".

     

58. מן המפורסמות שסעיף זה תוקן בתיקון מס' 2 לחוק החוזים בשנת 2011. תקצר היריעה מלעמוד על הרקע לתיקון הסעיף לאחר ובעקבות הפרשנות שניתנה לו על ידי בית המשפט העליון בפרשת "אפרופים" (ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2) 265 (1995)). נזכיר בתמצית שהלכת "אפרופים" קבעה שאומד דעתם של הצדדים – היא תכליתו הסובייקטיבית של החוזה - נלמד מבחינת לשון החוזה והנסיבות החיצוניות לו גם יחד ובד בבד (דנ"א 2045/05 מגדלי הירקות-אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד סא(2) 1 (2006)). ככל שהלכת "אפרופים" הורידה את לשון ההסכם מבכורתה, לכאורה, הרי שתיקון מס' 2 לחוק החוזים ביקש להשיב עתרה ליושנה, ולהעניק את הבכורה ללשון ההסכם:

     

    "[...] 'אין ספק בדבר קיומה של מגמה ברורה להעצים את משקל לשון החוזה בפרשנותו. כך גם עולה מהתיקון לחוק (תיקון סעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי), התשלג-1973; י.ד.) שמדברי ההסבר לו ניתן להבין באופן מובהק כי הוא ביקש להעצים את משקל תכלית הוודאות המשפטית ויציבות בפרשנות החוזה. נראה כי התגבש קונצנזוס רחב יחסית סביב פרקטיקה פרשנית ולפיה, במקרים שבהם לשון החוזה היא ברורה על פניה, קיימת חזקה שהיא משקפת את אומד דעת הצדדים, אלא אם כן יצליח מי מהם לסתור אותה' [...]" (מאמרו של גרשון גונטובניק, "מחשבות אודות פרשנות, פרשנות חוזים וגבולותיה", המשפט יח 105 (תשע"ד), שהובא בפסק דינו של כבוד השופט יורם דנציגר בע"א 8300/15 ‏רשות הפיתוח נ' לבניין מוצרי מלט בע"מ, מיום 29.8.17).

     

59. הפסיקה שלאחר התיקון, ראתה בתיקון משום מתן בכורה ללשון ההסכם, כנקודת המוצא לבחינת אומד דעתם של הצדדים. כך מפי בית המשפט העליון:

     

    "על כל פנים, אין חולק כי לשון החוזה – על מגוון הוראותיו – היא נקודת המוצא לכל הליך פרשני. יתרה מזאת, כל זמן שלשון החוזה ברורה וחד-משמעית ומצביעה באופן בהיר על אומד דעתם הסובייקטיבי של הצדדים בעת כריתת החוזה, הבכורה בהליך הפרשני תינתן לה [...] עם זאת, בנסיבות שבהן לשון החוזה אינה חד-משמעית – כפי המקרה שלפנינו – על הפרשן להתחקות אחר אומד דעתם של הצדדים על רקע כלל הוראות החוזה ובאמצעות בחינת הנסיבות החיצוניות לו" (ע"א 1536/15 ‏פז חברת נפט בע"מ נ' תחנת דלק חוואסה בע"מ, מיום 8.2.18).

     

60. עוד מצא בית המשפט העליון שתיקון מס' 2 מקים חזקה, הניתנת לסתירה, ולפיה אומד דעת הצדדים משתקף במשמעות הפשוטה העולה מלשון החוזה:

     

    "בבואנו ליישם עקרונות אלה ולאתר את אומד דעת הצדדים, שמור ללשון החוזה תפקיד מרכזי וחשוב בתהליך הפרשני. אכן, הלשון תוחמת את גבולות הפרשנות של הטקסט החוזי וחזקה היא כי פרשנות החוזה תואמת את המשמעות הפשוטה והטבעית של הכתוב בו בראי של הקשרו הכללי" (דנ"א 8100/19 ביבי כבישים עפר ופיתוח בע"מ נ' רכבת ישראל בע"מ, מיום 19.4.20).

     

61. לפי גישה נוספת שעלתה בפסיקה, הלשון והנסיבות גם יחד תיבחנה במקביל, אך בכפוף לחזקה האמורה לפיה אומד דעת הצדדים לחוזה משתקף ממשמעותה הפשוטה של לשון החוזה:

     

    "חוזה יפורש תוך בחינה מקבילה ומשותפת של לשון החוזה ושל נסיבות העניין, בכפוף לחזקה פרשנית – ניתנת לסתירה – שלפיה פרשנות החוזה היא זו התואמת את פשט הלשון, דהיינו: את המשמעות הפשוטה, הרגילה והטבעית של הכתוב. החזקה ניתנת לסתירה במקרים שבהם למד בית המשפט, מתוך הנסיבות, כי הלשון אינה פשוטה וברורה כפי שנחזתה להיות במבט ראשון; וכי למעשה – עשויה היא להתפרש בדרכים אחרות מאלה שנראו ברורות בתחילת הדרך הפרשנית. ודוקו: קיומה של החזקה מבטא את משקלה החשוב והמשמעותי של לשון החוזה; לעומת זאת, היותה ניתנת לסתירה משקפת את העובדה כי משקלה של הלשון, חרף חשיבותה, אינו מכריע או בלעדי" (רע"א 3961/10 ‏המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לתביעות בע"מ מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ''ד סה(2) 563).

     

    מן הכלל על הפרט

     

62. אקדים ואקבע כי אני מוצאת את לשון ההסכם ברורה ובהירה, ומוצאת שאומד דעת הצדדים, או התכלית הסובייקטיבית של ההסכם, משתקפת מתוך לשונו במובהק.

     

63. ההסכם מניח בפני הצדדים שתי מציאוּיוֹת חלופיות. במציאות אחת, הצדדים נותרים נשואים, ובמציאות אחרת, הצדדים פונים לגירושין. תכליתו של ההסכם היא בינארית אפוא ובכוחו להניב אחת משתי תוצאות בלעדיות. ההסכם "הוציא" את הצדדים לחיים משותפים תחת אותה קורת גג, כשהם נשואים, והותיר לכל אחד מהצדדים את הכוח המוחלט להפעיל את פרק "פקיעת הקשר" הנקוב בסעיף 3 להסכם.

     

64. על פי סעיף 3(א) להסכם, "היה והניסיון לשלום בית לא יעלה יפה, רשאי כל אחד מהצדדים, בכל עת, עפ"י שיקול דעתו המוחלט, וללא כל צורך לנמק צעדיו והחלטתו, להודיע לצד האחר במכתב כי ברצונו להתגרש".

     

    במילים אחרות, סעיף 3(א) הוא קו פרשת המים, מעבר לו שוכנת מציאות אחרת. הטרקלין המוביל אל החלופה האחרת. כל אחד מהצדדים רשאי, בכל עת, ומכל סיבה שהוא מעלה על דעתו, להתהלך בטרקלין בואכה היכל הגירושין.

     

65. האופי הבינארי של ההסכם עולה עוד מהמבוא להסכם, ב"הואיל" החמישי והשישי. מחד גיסא הצדדים "חפצים לנסות שוב ולהסדיר ביניהם שלום בית", ויחד עם זאת, מאידך גיסא הצדדים מסכימים "כי במידה והניסיון לכונן שלום בית לא יעלה יפה מכל סיבה שהיא, יוכל מי מהצדדים להתגרש מהצד האחר בכל עת".

     

66. הפרשנות בה אוחזת התובעת מאיינת את החלוקה הבינארית, ושוללת הלכה למעשה מהצדדים את הכוח המוחלט לסיים את הנישואים בכל עת ומכל סיבה. לפי פרשנות זו הצדדים להסכם לעולם יהיו חלוקים בשאלה האם שלום הבית "עלה יפה" ויכלאו בין קירות שלום הבית ללא מוצא. הנה כי כן התובעת סבורה, או כך לפחות טוענת, ששלום הבית "הצליח בגדול", בעוד הנתבע סבור בכנות ששלום הבית והטיפול הזוגי נחלו כישלון חרוץ (ע' 53, ש' 18). אם יתבקש בית המשפט להכריע במחלוקת זו, על דברים שבלב, לא יידע כיצד לעשות כן.

     

67. הפרשנות המוצעת מפי התובעת עומדת בניגוד תהומי לתכליתו של ההסכם, שמעניק לכל אחד מהצדדים את המוצא מ"שלום בית" בו הוא איננו מעוניין יותר. נשוב ונזכיר שההסכם מונה את הכללים לפיהם ינהגו הצדדים במסגרת שלום הבית – אופן הנשיאה בהוצאות, אופן השימוש בחשבון הבנק והנשיאה בחובות, ההסכמה לטיפול זוגי וההתחייבות לנהוג בכבוד ובדרך ארץ האחד כלפי השני. יחד עם זאת ההסכם אינו מעמיד גבולות אחרים לשלום הבית – ההסכם אינו תוחם את שלום הבית בזמן, ואינו נוגע ב"תוצאות" או יעדים שהצדדים ראו לנגד עיניהם. ההסכם בוודאי אינו מעמיד מדד לקרבת הצדדים או מידת התקרבותם או אהבתם – ומדד מסוג זה אינו יכול להתקיים ממילא. לחילופין, ההסכם אינו מטיל הגבלות על מעשי הצדדים כזוג נשוי. במילים אחרות, ההסכם אינו מעמיד מדד "להצלחה" של שלום הבית והתובעת אינה מפנה להוראות רלוונטיות או מציבה קנה מידה כלשהו ל"הצלחת" שלום הבית אותו ניתן לאתר בהסכם – ולוּ מכללא.

     

68. לא בכדי התקשתה התובעת להשיב על שאלות העולות מאליהן ביחס לפרשנות שמציעה. למשל, באיזה מועד, לשיטתה, בטל ההסכם מתוקף התנהגות הצדדים. לשון אחר, היכן על ציר הזמן גילו הצדדים או הציגו באופן הדדי גמירת דעת לבטל את ההסכם; המועד ממנו והלאה הצדדים ראו עצמם יחדיו משוחררים מהוראות ההסכם. תשובותיה של התובעת נעו בין "כל הזמן" לבין "מהרגע שהרגשנו שאנחנו כן ביחד". בכך יש לשקף את המבוי הסתום אליו מוליכה פרשנות התובעת:

     

    "ש.: מתי? מתי הוא מפסיק להיות בתוקף? מתי מבוטל? תגידי לי באיזו שנה הוא מבוטל?

    ת.: תשמע, אני בעיניי, קודם כול אני באמת ונשבעת שלא זוכרת מילה מההסכם הזה, או שהוא קיים. אבל כבן אדם שמסתכל על הדברים, אני לא חושבת שהסכם ממשיך לנצח. אי אפשר לחיות לפי נצח... (ע' 20, ש' 18).

     

    ש. :[...] זה לא אני ולא [הנתבע] חשבנו על ההסכם הזה. שנינו היינו משוכנעים שהוא לא קיים, שנינו, לא רק אני.

    ש.: מתי? מהרגע הראשון?

    ת.: כל הזמן בעיניי

    ש.: מהרגע שההסכם...

    ת.: מהרגע שהרגשנו שאנחנו כן ביחד, זה לא... כאילו אנחנו חזרנו, אתה חוזר אחרי סכסוך חוזר, זה קשה, זה לא מובן, זה עדיין כמו בתוך ענן אתה נמצא, ואחר כך הכול מתבהר לך.

    ש.: מתי הרגשתם שההסכם לא בתוקף? אני רוצה להבין מתי.

    ת.: אני לא חייתי לפי ההסכם. לא זוכרת את ההסכם הזה, לא עניין אותי גם, ועד היום לא מעניין אותי, אני אומרת לך בשיא הכנות: אני, היו לי חיים ואני לא מוחקת אותם מהחיים שלי. עוד 100 שנה אני אזכור את החיים האלה, כי הם חיים שלי" (ע' 20, ש' 34).

     

69. אוסיף שאיני מקבלת את טענת התובעת לפיה כלל לא זכרה את ההסכם או חיה על פיו. סבורני שגרסה גורפת זו הגדישה את הסאה ופגעה אנושות במהימנות שאפשר לייחס לטענות התובעת. די אם נזכיר בהקשר זה את טענת התובעת לפיה עמדה על הגדלת הסכום המופקד על ידי הנתבע לחשבון המשותף בעקבות לידת הבן – בקשה לה הנתבע הסכים. ועוד לטענתה שבה ודרשה מהנתבע להגדיל את הסכום המופקד פעם נוספת – דרישה לה הנתבע סירב. ברור בעליל שברקע בקשות אלה מצד התובעת עמד הסכום שנקבע בהסכם כרף תחתון – 6,000 ₪. הסכום בו נשא הנתבע ואותו בקשה התובעת להגדיל לא נולד בחלל ריק ולא נקבע באופן מקרי, כי אם בהסכם. הטענה לפיה השיח בין הצדדים בהקשר זה התקיים שעה שקיומו של ההסכם פרח מזיכרונה של התובעת אינה מתיישבת עם השכל הישר.

     

70. יש להדגיש כי הסכם "שלום בית ולחילופין גירושין" אינו חריג בעולמם של דיני המשפחה והעוסקים במלאכה פוגשים בו תדיר ועושים בו שימוש. הפרשנות שמציעה התובעת אינה סותרת את ההסכם הקונקרטי שבנידון בלבד, כי אם מעקרת מתוכן את כלל ההסכמים מסוג זה. יש פעמים שפרוץ הסכסוך בין הצדדים מציף את שלל הקשיים הכרוכים בחיי בני הזוג ומשרטט את המשוכות שפרושות בדרכם. לא אחת ישכילו בני זוג לראות בכך שעת כושר לנסות ולשוב לשלום בית, תוך הקדמת ההסכמות למקרה של פרידה במידה ותבוא. במקרים אחרים יעדיפו בני הזוג להסכים על "תקופת ניסיון" התחומה בזמן ובתנאים אחרים, שבתומה תעמוד לצדדים האפשרות לבחור לחסד או לשבט, או לחילופין, לבחור בהארכת תקופת הניסיון. הצדדים שלפניי לא בחרו בדרך זו.

     

71. ספק עוד בעיני האם התובעת אכן הבינה את ההסכם כהסכם שתוקפו מותנה ב"הצלחת" שלום הבית כטענתה, ולא עלה בידיה לגבות טענה זו בחקירתה הנגדית. התובעת התקשתה לתאר או להצביע על אותו תנאי (ע' 11, ש' 7), ובהמשך זנחה טענה זו:

     

    "ש.: תנאי, את באה ואומרת שהיה ביניכם תנאי.

    ת.: לא אמרתי שהיה בינינו תנאי. לא הבנתי מה...

    ש.: בסדר, בסדר, בסדר. לא היה ביניכם תנאי, אפשר להתקדם.

    ת.: מה הכוונה?" (ע' 12, ש' 26)

     

72. בהמשך חקירתה התובעת מיאנה לספק הסבר, במילותיה שלה, להיתכנות טענתה לקיומו של תנאי כאמור, ויש מקום להוסיף ולהביא מתשובותיה:

     

    "ש.: אוקיי. בסדר. מתי עלה נושא התנאי שאת טוענת שיש תנאי בהסכם? מתי עלה?

    ת.: איזה תנאי?

    ש.: איזה תנאי. תנאי שאומר שאם שלום הבית יצליח או לא יצליח, מכירה תנאי כזה?

    ת.: המשפט הראשון בהסכם כאילו? אם שלום הבית לא יעלה...

    ש.: לא, אני שואל, עזבי כרגע את ההסכם. היה תנאי בהסכם או מחוץ להסכם, אם שלום הבית יצליח, ואם שלום הבית לא יצליח אז... היה דבר כזה?

    ת.: אני לא מבינה מה אני צריכה לענות לשאלה הזו [...] לא מובנת לי.

    ש.: אם היה תנאי כזה או לא היה תנאי כזה.

    ת.: תנאי של מה?

    ש.: תנאי שאם הסכם שלום הבית יצליח נניח – אז ההסכם מבוטל? היה דבר כזה?

    ת.: אם שלום הבית יצליח ההסכם מבוטל?

    ש.: כן. היה תנאי כזה?

    ת.: אני לא חייתי לפי ההסכם בכלל. לא אני ולא [הנתבע].

    ש.: לא זה מה ששאלתי.

    ת.:אני לא יודעת, אני לא חייתי לפי מסמך, לפי דף ככה... אני התנהלתי אני ו[הנתבע] לפי חיים [...] לא, אני מבינה מה הכוונה [...]

    ש.: היה תנאי כזה או לא היה תנאי כזה? כן או לא?

    ת.: תשאל עוד פעם בבקשה.

    ש.: האם היה תנאי כזה? תנאי כזה שבא ואומר שאם שלום הבית מצליח אז ההסכם מבוטל? היה תנאי כזה? זוכרת דבר כזה?

    ת.: לא זוכרת דבר כזה, כי מה ש... לא יודעת איך להסביר לך את זה, כנראה אתה לא..." (ע' 16, ש' 10).

     

73. איני מקבלת עוד את הניסיון מצד התובעת לייחס את חוסר הבהירות בתשובותיה, או שמא את דרך הבנתה את ההסכם, לרצונה לחזור לשלום בית או לחילופין לחוסר הבנתה את הוראות ההסכם או תכליתו. לדבריה: "את האמת, כל העניין של ההסכם הזה אני לא כל כך זוכרת אותו, אבל אני בטוחה שקראתי את זה, והייתה לי מטרה אחת ויחידה: אני כל כך אהבתי את [הנתבע], ומה שעניין אותי זה לחזור אליו, ושהבת שלנו תגדל תחת תא משפחתי אחד – זה מה שעניין אותי. לא ההסכם ולא מה שנכתב בו, ויש שני סעיפים: יש שלום בית ויש גירושים. מה שעניין אותי אלה הסעיפים של שלום הבית כי זה מה שרציתי כל הזמן" (ע' 9, ש' 1); "ואני הייתי מוכנה לעשות הכול בכדי לחזור אליו. אין לי בעיה לחתום על שום הסכם בכדי להיות איתו, לא עניין אותי הדבר, שום דבר" (ע' 13, ש' 22).

     

74. גם אם אקבל את אמירות התובעת כאמת לאמיתה, אין בהן אלא ללמד לכל היותר על המוטיבציה שהיתה לתובעת להתקשר בהסכם, או על מניעיה, שלצורך העניין איני מוצאת בהם פסול. אך מכאן לא נובע שהתובעת לא הבינה את משמעות ההסכם. יש מקום לציין שהתובעת היא אישה מלומדת, אקדמאית, ומשמשת סגנית מנהל סניף [...], שמורגלת בקריאת מסמכים מקצועיים, והתובעת אישרה עובדה זו (ע' 8, ש' 32).

     

75. בהמשך החקירה אישרה התובעת, במורת רוח, שאכן הבינה את המהות הבינארית שבהסכם ואת האפשרות הנתונה לכל אחד מהצדדים להתגרש במידה ושלום הבית לא יעלה יפה (ע' 14, ש' 22-26).

     

76. יש מקום להתייחס גם לפן העובדתי הטמון בפרשנות המוצעת ולקבוע שטענת התובעת לפיה הצדדים אכן חיו בשלום בית ש"הצליח בגדול" כדברי התובעת, טומנת בחובה קשיים רבים, ולא השתכנעתי שכך אכן היו הם פני הדברים.

     

77. נזכיר את סירובו של הנתבע להוסיף ולהגדיל את הסכום המועבר שהפקיד לחשבון המשותף, שרחוק מלהלום יחסים תקינים בין הצדדים כמצופה משלום בית ש"הצליח בגדול". התובעת אישרה עוד בחקירתה שהנתבע סירב לבקשתה של התובעת לצרפה כשותפה בחשבון הבנק הפרטי שלו, או לייפות את כוחה לפעול בחשבונו, והדברים אומרים דרשני. מתשובותיה של התובעת בחקירתה, עולה גם מורת רוחה של התובעת עד היום כפי הנראה, מקמצנותו של התובע כלפיה, לשיטתה:

     

    "ש.: אז רגע אז אוקיי. אז ביקשת ממנו להיות מצורפת לחשבון שלו והוא אמר לך: לא.

    ת.: אפילו מיופת כוח בחשבון שלו...

    ש.: הוא לא הסכים?

    ת.: הוא לא. כי נושא הכלכלה קצת רגיש נושא הכסף אצלו".

     

    בהמשך הדברים הוסיפה:

     

    "ת. :[...] פעם אחת בחיים שלי, בשנה האחרונה אמרתי לו: תשמע אני חנוקה כלכלית, בבקשה תעביר לי חצי מהטיול של [חו"ל] עם הילדים, בבקשה תעביר לי חצי מהטיול הזה. אני בחיים לא ביקשתי ממנו כסף, כי ההורים שלי לא חינכו אותי לחפש כסף, חינכו אותי לחפש בני אדם, אנשים.

    ש.: אז מה שאת מתארת למעשה שלאורך כל שנות הנישואים חייתם למעשה באותה הפרדה.

    ת.: לא חיינו ב... אני לא מבינה מה זה, איזו הפרדה. הפרדה שהוא שומר על הכסף?

    ש.: כן" (ע' 27, ש' 15).

     

78. הנה כי כן, תיאורים אלה המציגים את הנתבע כמי שקימץ ידו כלפי התובעת וכלפי משפחתו, ואת התובעת כמי שחיזרה על פתחיו פעם אחר פעם על מנת שייקח חלק גדול יותר בהוצאות המחיה, אינם הולמים את טענת התובעת לחיי הצדדים תחת שלום בית משגשג.

     

79. ועוד. בשנת 2016, כ – 4 שנים לאחר כריתת ההסכם, גברה המחלוקת בין הצדדים, והתובעת הוציאה את הנתבע כשותף מחשבונה והודיעה לו על כך בהודעה תקיפה באמצעות ה"וואטסאפ". בחקירתה הנגדית השיבה התובעת בהקשר זה: "תשמע, יכול להיות שכתבתי את זה, בסדר. אני כן, היו לי לפעמים שהרגשתי שאנחנו כן לא ביחד, כי הוא עסוק כל הזמן בעבודה שלו ואין לו יוזמות. והייתה לי שיחה איתו שאמרתי לו: בבקשה בוא תעשה יוזמות, לא כל פעם שאנחנו צריכים לצאת אני צריכה ליזום" (ע' 29, ש' 10). גם מקרה זה מצטרף לנסיבות האחרות שאינן מתיישבות עם טענת התובעת ל"הצלחת" שלום הבית.

     

80. יתירה מכך, התובעת אישרה עוד שבשנת 2019 בסמוך לעזיבת הנתבע את הבית המשותף, הציעה לנתבע שהצדדים יתגוררו בחדרים נפרדים בבית – לא למען שלמות היחסים או שיקום הזוגיות, כי אם לשם שלמות התא המשפחתי. תשובותיה של התובעת מדברות בעד עצמן:

     

    "ת.: לא הפרדנו אף פעם זאת הייתה ההצעה שלי שעזב את הבית ב-2019, ואז אני הצעתי את ההצעה הזאת כי לא רציתי להתגרש, רציתי שהילדים שלי יחיו עם אבא שלהם. אמרתי לו: אם מתאים לך שנפריד חדרים ואתה תיקח את החדר? הזה ו[הבן] יעבור אליי? אין לי בעיה. בחיים לא הפרדנו חדרים, בחיים (ע' 30, ש' 30).

     

    ת.: כן הצעתי לו שנעשה את זה כן, אני הצעתי את זה.

    ש.: ואת אומרת לו: שאתה פה למען הילדים. אתה לא חייב להיות בקשר איתי.

    ת.: נכון" (ע' 31, ש' 14).

     

81. לבסוף, התובעת אישרה עוד שבמהלך תקופת "שלום הבית" החלה לנסוע לטיולים בחו"ל ללא הנתבע, במקום לנסוע עם הנתבע, כפי שנהגו הצדדי במהלך הנישואין. לדבריה "נסעתי לחו"ל בלי [הנתבע] פעמיים, בהסכמה מוחלטת שלו. בחיים לא עשיתי משהו שהוא לא רצה, בחיים לא אמר לי: אל תעשי ועשיתי דווקא, בחיים, בחיים". גם אם אקבל גרסה זו כנכונה, ולפיה התובעת נסעה בברכתו של הנתבע, אין בכך לשלול את העובדה שיש בכך להעיד, בנסיבות העניין הקונקרטיות, על התרחקות בין הצדדים, ולא להיפך.

     

82. עיננו הרואות, שיש מקום לפקפק גם בנכונות הטענה לפיה שלום הבית נחל הצלחה. נסיבות חיי הצדדים לאחר ההסכם מלמדות שלאחר תקופה ממושכת ולמרות מאמצי הצדדים, לרבות טיפול זוגי ממושך, למרבה הצער לא נבטו אותות של התקרבות בחיי הנישואין של הצדדים. לידת ילד נוסף ורכישת דירה אמנם עשויים ללמד כשלעצמם על התקרבות בין הצדדים, אך הם אינם עומדים בחלל ריק, ואף יש בהן יישום טבעי של שלום הבית. כמו כן, העמדת הנסיבות, על ציר הזמן, מלמדת שרכישת הדירה ולידת הבן, כשלעצמם, לא הצליחו לחלץ את הצדדים מן המבוי הסתום בו שהו ולהביא לבניית יחסי אמן הדדי או קרבה.

     

83. ודוק, הצדדים שבו לשלום בית לאחר כריתת ההסכם בשנת 2012, וזאת לאחר 3 שנים של פרידה, שהיתה מלווה בהליכים משפטיים, איבה אישית ואיבה בין המשפחות. בשנת 2012 אף פתחו חשבון משותף ופנו לטיפול זוגי שנמשך עד לשנת 2015 – לאחר רכישת הדירה ולידת הבן ששניהם התרחשו בשנת 2014. בשנת 2014 לטענת התובעת נאלצה לפשוט ידיה ולבקש מהנתבע להגדיל את סכום ההפקדה, פעמיים. לדבריה שלה, סירובו של הנתבע להגדיל בשנית את סכום ההפקדה, הביא לכך שהיא "מימנה" לטענתה את הוצאות המחיה בעוד הנתבע חסך את כספו. בשנת 2018 חשה התובעת שהגיעו מים עד נפש, והיא הוציאה את הנתבע מחשבונה, ששימש חשבון משותף, בעוד הנתבע סירב לצרפה לחשבונו או לייפות את כוחה לפעול בחשבונו. בשנת 2019 גבר המתח בין הצדדים והתובעת הציעה לנתבע שהצדדים ילונו בחדרים נפרדים ובשלהי שנת 2019 עזב הנתבע את הבית.

     

84. אמנם שנתיים לאחר כריתת ההסכם הצדדים כאמור הביאו בן לעולם ורכשו דירה, אך אירועים חיוביים אלה היו מוקפים מכל צדדיהם ביחסים מתוחים. חלק מהמתח אפשר ליחס באופן ישיר ללידת הבן ולרכישת הדירה, אשר הביאו את התובעת לחוש מנוצלת על ידי הנתבע, כמי שלכאורה מממנת את הוצאות חיי המשפחה, בעוד הנתבע מושך ידיו מכך. כמו כן, חרף לידת הבן ורכישת הדירה, לא ניתן להצביע על מועד בו שלום הבית הבשיל ויחסי הצדדים שבו להיות תקינים ואף התובעת עצמה לא ידעה להצביע על מועד שכזה.

     

85. לסיכום, עמדנו באריכות על לשונו של ההסכם על חלקיו השונים וביססנו את הקביעה שלפרשנות המוצעת מצד התובעת אין כל אחיזה בהוראות ההסכם, והיא סותרת את לשונו, מהותו ותכליתו של ההסכם ושל הסכמים מסוגו שנפוצים בין בני זוג. בחינת נסיבות העניין הביאה למסקנה שאף הן אינן מתיישבות עם הפרשנות המוצעת. ניסיון שלום הבית לא נתחם בזמן, התובעת עצמה לא יכלה להצביע על המועד בו צלח לשיטתה שלום הבית והילוכם של הצדדים, כמפורט לעיל, רחוק מלהלום בנסיבות ענייננו שלום בית שנחל הצלחה לפי שיטת התובעת. הנסיבות מלמדות דווקא על התרחקות הולכת וגוברת בין הצדדים שסופה בפרידה.

     

    שינוי ההסכם בהתנהגות

     

    המסד המשפטי

     

86. הדין הכללי שחולש על המחלוקת בענייננו הוא חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן – "חוק החוזים"). בהינתן שביטול הדדי של הסכם, כטענת התובעת, כמוהו ככריתת חוזה חדש לביטול ההסכם, חוק החוזים, ככלל, אינו מגביל את כללי הצורה של החוזה ובלבד שכללי הצורה אינם מוכתבים ממקור חוקי אחר. כך מורנו סעיף 23 לחוק החוזים:

     

    "חוזה יכול שייעשה בעל פה, בכתב או בצורה אחרת, זולת אם היתה צורה מסויימת תנאי לתקפו על פי חוק או הסכם בין הצדדים".

     

87. ההסכם בענייננו כפוף להוראות חוק יחסי ממון, ואושר מתוקפו. חוק יחסי ממון הוא בבחינת דין מיוחד, שגובר על חופש הצורה החוזי ונוקב בכללי צורה נוקשים. סעיף 2(א) לחוק יחסי ממון מורנו:

     

    "הסכם ממון טעון אישור בית המשפט לעניני משפחה (להלן – בית המשפט) או בית הדין הדתי שלו סמכות השיפוט בענייני נישואין וגירושין של בני הזוג (להלן – בית הדין), וכן טעון שינוי של הסכם כזה אישור כאמור".

     

88. בפנינו אפוא הוראת חוק מפורשת שמסדירה את אופן עריכתו של הסכם מתוקף חוק יחסי ממון. המחוקק מצא לנכון עוד להחיל עקרון זה באופן מפורש גם על שינוי של הסכם. התכלית שבדרישה הצורנית בדמות אישור הערכאה השיפוטית את שינויו של ההסכם, היא אותה התכלית הטמונה בדרישה לאישור ההסכם מלכתחילה:

     

    "ביסודה של הוראה זו ניצבת ההבנה כי בעת עריכתו של הסכם ממון עשויים בני הזוג להיות נתונים ללחצים רגשיים, כמו גם ההכרה במרכזיותו של הסכם זה להסדרת זכויותיהם של בני הזוג לתקופה שעשויה להיות ארוכה ובלתי חזויה. על רקע זה, נודעת חשיבות לקיומו של מנגנון בקרה חיצוני, ולא כל שכן לנוכח הצורך להבטיח כי לא קופחו זכויותיו של בן הזוג החלש במערכת היחסים הזוגית, במובן זה שהערכאה השיפוטית בחנה כי ההסכם מבטא את הסכמתם המלאה, החופשית והמודעת של שני בני הזוג" (ע"א 1629/11 ‏‏מאיר יצחקי נ' סמדר וכטר, ניתן ביום 4.11.12).

     

89. השאלה האם יש להכיר בשינוי הסכם או ביטולו, למרות שנעשו באופן שאינו מקיים את הכללים הצורניים, העסיקה את הפסיקה לאורך השנים, בשתי הזירות – ברובד הדין הכללי ודיני החוזים, וברובד הדין המיוחד והדרישות הצורניות מתוקף חוק יחסי ממון. ברובד החוזי, ביכר בית המשפט העליון את "חופש הצורה" והכיר באפשרות שצדדים לחוזה ישנו ממנו באופן הדדי בהתנהגותם, על אף ששינוי זה אינו עומד בדרישות הצורניות (בכפוף לכל דין מיוחד). ההלכה בעניין נקבעה בפרשת "פזגז":

     

    "[...] הצדדים לחוזה רשאים להתנות עליו ולשנות את הוראותיו מבלי להיות מוגבלים לפרוצדורה או לצורה מסוימת דווקא. בין השאר, ייתכן שייווצר חוזה - או שתשונה הוראה מהוראותיו - על-ידי התנהגות הצדדים [...] ייתכן גם כי מהתנהגות הצדדים לחוזה, או אחד מהם, יוסקו התחייבות חוזית, המיתוספת להסדר החוזי אשר עלה על הכתב [...] או אומד דעתם של הצדדים לעניין משמעותו של החוזה או הוראה בו [...]" (ע"א 4956/90‏ ‎פזגז חברה לשיווק בע"מ‎ ‎נ' גזית הדרום בע"מ, פ''ד מו(4) 35 (1992); ר' גם ע"א 10258/06‏‏‏Bielloni Castello SpA‏ נ' גלובל רוטו שקע (1983) בע"מ, פורסם במאגרים משפטיים, מיום 8.7.09).

     

90. בית המשפט העליון ביסס עוד את נטל השכנוע שעל כתפי הטוען לשינוי או ביטול ההסכם מתוקף התנהגות הצדדים:

     

    "כאשר מדובר בשינוי חוזה כתוב על דרך של התנהגות הצדדים המאוחרת לכריתתו, מן הדין שהתנהגות הצדדים לחוזה תשקף את גמירת הדעת לסטות מהוראות החוזה [...]

     

    עקביותם הפנימית של דיני החוזים מחייבת, כי המסקנה שהוראה חוזית שונתה או בוטלה תושתת על בסיס מוצק וברור, לא פחות מזה הנדרש לשם הסקת עצם קיום היחס החוזי בין הצדדים. גם הצורך במערכת יחסים יציבה וניתנת לחיזוי מראש על-ידי הצדדים מחייב, כי לא בנקל יוסק מהתנהגותם של הצדדים הרצון בשינוי של החוזה ביניהם, ודברים אלו נכונים, מקל וחומר, כשמדובר בחוזה שלא נקצב לו זמן, ואשר מעצם טיבו הוא חוזה לתקופה ארוכה, כבענייננו. תרגומה המעשי של הדרישה, כי כוונת הצדדים לסטות מהחוזה תבוטא בבירור [...] יהיה - בחוזים מסוג זה - קיומו של דפוס התנהגות מתמשך, לו שותפים שני הצדדים. רק דפוס כזה, במובחן מהתנהגויות אקראיות אשר אין בינן חוט מקשר, יכול לבסס את המסקנה, כי הצדדים התכוונו שלא לקיים את החוזה כפי שהוסכם מלכתחילה ביניהם [...]" (שם).

     

91. הערכאות הדיוניות אימצו ויישמו את נטל השכנוע בו על הטוען לביטול ההסכם מתוקף התנהגות הצדדים לעמוד (ההדגשות אינן במקור) – "כיצד ימלא הנושא בנטל את חובתו? עליו להראות כי התנהגות הצדדים בכל הנוגע לביטול ההדדי של החוזה, הינה ברורה ומפורשת" (ת"א (מרכז) 1589-08-07‏ ‏ד"ר מיכאל חיוטין נ' עיריית גבעתיים, מיום 16.12.09; ור' עוד על בחינת "התנהגויות קבועות ועקביות אשר נפרשו לאורך שנים אשר יצרו דפוס התנהגות קבוע ויציב", בת"א (ת"א) 2713-06 יחיאל, דרנס, קורן ושות' עורכי דין נ' מגדלי בארי שלמה המלך בע"מ, מיום 28.6.11)

     

92. עקרון זה קנה אחיזה גם במישור הדין המיוחד והדרישות הצורניות מתוקף חוק יחסי ממון. בית המשפט העליון שאב את העיקרון על דרך הכרה בהסכם מכללא שיתכן שנכרת בין הצדדים מתוקף התנהגותם. עוד החיל עקרון זה באופן מפורש על חוזה לביטול הסכם. תחילה ביחס לחיובי מזונות מתוקף הסכם שמעצם טבעם יכולים להתברר מחדש עם שינוי הנסיבות. כך בהלכת "אגברה":

     

    "ניתן לבטל את החיובים הנובעים מהחוזה על-ידי חוזה אחר. הביטול יכול להיעשות בין על-ידי חוזה מפורש, בין על-ידי חוזה מכללא [...] 'כדי להראות על הרצון לשים קץ לחוזה אין צורך בהודעה פורמלית אלא אפשר להסיקה מהתנהגות הנפגע' [...] 'מן הפסיקה עולה, שהודעה על ביטול חוזה אינה צריכה להיות מפורשת, ואף התנהגות של הנפגע תהווה הודעת ביטול נאותה אם משתמעת ממנה כוונת ביטול. וכשם שייתכן ביטול על-ידי התנהגות כשמדובר בנפגע המבטל עקב הפרה, כך גם ייתכן ביטול הדדי על-ידי התנהגות של שני הצדדים לחוזה [...] עלינו לשאול אפוא, אם במקרה שלפנינו, מחזרתם של בני הזוג לחיים משותפים עולה כוונה מכללא לבטל את ההסכם בדבר המזונות שהמערער התחייב לשלם" (ע"א 4946/94‏ ‎א' אגברה‏‎ ‎נ' ח' אגברה‏, פ''ד מט(2) 508).

     

93. בהמשך הורחבה ההלכה כלפי כל סוגי החיובים הנובעים מהסכם ממון או הסכם גירושין –

     

    "מימים ימימה הכירה ההלכה הפסוקה בכך שייתכנו נסיבות בהן התנהגות הצדדים מלמדת באופן משתמע על זניחת הסכם ופקיעתו, ללא צורך בהודעת ביטול [...] 'ייתכנו מקרים בהם שתיקה, חוסר מעש והעדר כל פעולה לביצוע החיובים הקבועים בחוזה במשך תקופה ארוכה מאוד, יהא בהם כדי ללמד על כך שהצדדים זנחו את ההסכם וויתרו על ביצועו ולכן יש לראותו כהסכם שפקע או בוטל בהסכמת הצדדים ועבר מן העולם'" (בע"מ 2943/18 ‏פלונית נ' פלוני, מיום 6.12.18); ובמקרה אחר נקבע כי "שני הצדדים בהתנהגותם ביטאו את רצונם להשתחרר מכבליו של הסכם הגירושין ולבטלו" (תמ"ש (ק"ג) 29180-02-15‏ ‏פלונית נ' אלמוני, מיום 25.12.16); ובמקרה נוסף נמצא כי "משך תקופה ארוכה פעלו שני הצדדים הלכה למעשה באופן שונה מהתנאים שקבעו בהסכם הממון" (תמ"ש (ראשל"צ) 17292-02-16‏‏ ל"ד נ' ר"י, מיום 19.1.19).

     

    מן הכלל אל הפרט

     

94. הצבת נסיבות המקרה לעומת הדין החל עליו מוביל למסקנה שהתובעת לא עמדה בנטל ההוכחה לטענה כי הצדדים ביטלו את ההסכם בהתנהגות. התרשמתי מן המונח בפניי ומטענות הצדדים ושמיעתם באופן בלתי אמצעי, שהצדדים דבקו בהסכם ושהדבר נלמד מהתנהגותם לאחר כריתת ההסכם ועד פרוץ הסכסוך האחרון בין השניים.

     

95. ודוק: על בית המשפט להשתכנע, וזאת על התובעת להוכיח, שהצדדים שניהם פעלו בעולם המעשה באופן המנוגד להסכם עד כדי הסכמה – ולוּ מכללא - כי עבר הוא מן העולם. עליה להוכיח כן על דרך הוכחת דפוס התנהגות ממושך, משותף ומפורש. יש לחדד עוד שאין די בטענות התובעת לפיה היא עצמה ראתה את ההסכם כבטל, גם אם יעלה בידיה להוכיחן, ואין ממש בהפניית התובעת להתנהגותה שלה כדי ללמד על בטלות ההסכם. על התובעת להוכיח כאמור, כי שני הצדדים ביטאו במעשיהם בעולם המעשה, לאורך זמן ובאופן מפורש, רצון משותף וגמירת דעת משותפת לבטל את ההסכם, או אם נמצה, את אומד דעתם הסובייקטיבי של הצדדים לעשות כן.

     

96. לטענת התובעת אם כן, שינוי ההסכם בהתנהגות הצדדים לאחר כריתתו וחזרתם לשלום בית משתקף בלידת הבן; ברכישת הדירה המשותפת; ובהגדלת הסכום החודשי אותו העביר הנתבע לחשבון המשותף מ– 6,000 ₪ ל – 9,000 ₪ (להלן – "סכום ההפקדה"). אין בידי לקבל את הטענה שיש באירועים אלה משום ראיה לרצון הצדדים לביטול ההסכם. סבורני כי ההיפך הוא הנכון. אירועים אלה מהווים המשך טבעי של ההסכם ונובעים באופן מובהק משלום הבית שהצדדים קבלו על עצמם. מקל וחומר שאירועים אלה אינם עומדים בניגוד להסכם, והתובעת לא הצביעה על סתירה בין אלה לבין הוראותיו.

     

97. סעיף 2 להסכם מסדיר את שלום הבית, שאמנם מוסדר בסעיפי המשנה העוקבים, אך גבולותיו או מהותו לא הוגבלו באופן כלשהו. שלום הבית אינו מוגדר כ"תקופה" מדודה ואינו מוגבל בזמן. הצדדים לא הציבו רף כלשהו לשלום הבית וראו לנגד עיניהם חזרה לחיי נישואים מלאים לכל דבר ועניין. יתירה מכך, הצדדים הסכימו ש"יפעלו באופן מדורג, כפי שהוסכם ביניהם [...] מתוך כבוד הדדי ביניהם, סבלנות וגילוי רצון טוב" (סעיף 2(א) להסכם). הצורך הנקוב בהסכם ביישום מדורג של שלום הבית והתאזרות בסבלנות ורצון טוב, מלמד שהצדדים ראו לנגד עיניהם שאיפה לחזרה לחיי נישואין מלאים ונטולי סייגים, שמצויים בסופה של דרך לא קלה. נזכיר שהצדדים אף קבלו על עצמם לפנות לטיפול זוגי (סעיף 2(ד) להסכם) והם אכן ממשו הסכמה זו ופנו לטיפול שנמשך כ- 3 שנים.

     

98. לא אתקשה לקבוע שהבאת ילד נוסף לעולם, כמו גם ההחלטה לרכוש דירה במקום מגורים בשכירות, הם אירועים הנובעים באופן טבעי מחזרת הצדדים לשלום בית ומשאיפתם המשותפת לנסות לשוב לחיי נישואין בלתי מסויגים על המשתמע מכך. בחקירתה הנגדית התובעת אישרה עמדה זו, לא סתרה את ההיגיון הטמון בה ולא הציגה אופן אחר בו אפשר לראות את הדברים, הן לעניין רכישת הדירה והן לעניין לידת הבן (ע' 19, ש' 4; ע' 23, ש' 34).

     

99. בהקשר לרכישת הדירה יצוין עוד שהצדדים שניהם רשומים כבעלי זכויות שוות בדירה. הם בחרו לעשות כן בהסכמה. התובעת לא הוכיחה שרכישת הדירה שיבשה את מאזן היחסים הכלכליים בין הצדדים או את חלוקת נטל הנשיאה בהוצאות אותה קיבלו על עצמם בהסכם.

     

100. לעניין הגדלת סכום ההפקדה, איני מקבלת את הטענה שיש בכך אות לכוונה משותפת לבטל את ההסכם. במישור הלשוני ההגדלה אינה מנוגדת להוראות ההסכם כלל. בסעיף 2(ז) נקבע ש"הצדדים מתחייבים להפקיד לח-ן הבנק המשותף סכומי כסף מוגדרים מראש, לכל הפחות, כדלהלן [...]" (הדגשה אינה במקור, לז"ק). לאמור שהצדדים צפו עוד במעמד כריתת ההסכם שיתכן שהסכומים הנקובים בסעיף זה יוגדלו – תהא הסיבה אשר תהא. גם במישור המהותי אין מקום לקביעה שההגדלה מנוגדת להסכם, כל שכן מלמדת על כוונה לבטלו. ההגדלה באה על רקע לידת הבן, וזו כאמור נובעת באופן טבעי משלום הבית. לדברים משנה תוקף מקום בו הסכום הנקוב בהסכם הוגדל ולא הופחת. או-אז לכאורה יכולה היתה להישמע הטענה שהקטנת הסכום מנוגדת להסכם ומשנה את מאזן הנטל הכלכלי שהצדדים לקחו על עצמם, כל שכן לאחר לידת הבן. למעלה מן הצורך אציין ששוכנעתי עוד מדברי הנתבע, שלפי ראות עיניו הגדלת ההפקדה נבעה באופן טבעי מלידת הבן, וההגדלה לא שיקפה רצון לשנות מההסכם או לזנוח אותו, ולדבריו "הסיבה היא זה ש[הבן] נולד. ואני חושב שאני פייר, אני לא באתי לעשוק אף אחד, ואני חושב שששת אלפים, לא הורדתי את הסכום, אני רק הוספתי" (ע' 55, ש' 27)

      

101. יתירה מאלה, לטענת התובעת הנתבע עמד בסירובו לבקשתה להגדיל פעם נוספת את סכום ההפקדה, אותו מצאה בלתי מספק. סירובו של הנתבע מלמד שהוסיף וראה לנגד עיניו את ההסכם ואת הרף הנקוב בו כנקודת ייחוס, ושאין מקום לייחס לו רצון להבקיע את גבולות ההסכמה.

      

102. ועוד. לצד האירועים אותם מנתה התובעת, לגביהם נקבע לעיל שאינם מלמדים על כוונה הדדית לביטול ההסכם, אפשר למנות מספר נסיבות נוספות שמעידות על דבקות הצדדים בהסכם ופעולתם לממשו.

      

103. אין מחלוקת שלאחר אישור ההסכם פנו הצדדים לטיפול זוגי בהתאם לסעיף 2(ד) להסכם, וכי התמידו בטיפול תקופה ממושכת בת 3 שנים. התובעת אישרה כי היה בכך ביטוי ליישום הדדי של ההסכם בהקשר זה (ע' 18, ש' 7; ור' גם התייחסות הנתבע לטיפול הזוג, ע' 53, ש' 18).

      

104. כמו כן הצדדים פעלו לפתיחת חשבון משותף בבנק הפועלים בהתאם להוראות ההסכם (סעיף 2(ו)). התובעת אישרה בחקירתה עובדה זו והן את העובדה שהצדדים הפקידו לחשבון המשותף את הסכומים שהוגדו מראש בסעיף 2(ז) (ע' 21, ש' 22) והוסיפה שהצדדים פעלו כך במשך שנתיים עד לצירופו של הנתבע לחשבונה הפרטי, שהפך למשותף (ע' 23, ש' 6).

      

105. לבסוף יש לתת את הדעת למשכה של התקופה בה הצדדים קבלו על עצמם "שלום בית", תקופה כוללת בת 7 שנים. אין לומר שמדובר בתקופה מבוטלת, אך יחד עם זאת בנסיבות העניין, ומבלי לגרוע מן הנימוקים האחרים שמנויים לעיל, אני מוצאת שאין בה די לתמיכה בטענות התובעת. לשם השוואה, בפרשת אגברה לעיל (ע"א 4946/94‏ ‎א' אגברה‏‎ ‎נ' ח' אגברה לעיל) הוסיפו הצדדים לחיות יחדיו לאחר כריתת ההסכם כ – 18 שנים. תינתן עוד הדעת לכך שמתוך אותן 7 שנים, הטיפול הזוגי נפרש על פני 3 שנים. ניכר שלא היו אלה 7 שנים טובות לצדדים וששלום הבית לא קרם עור וגידים.

      

106. לסיכום, לאחר בחינת טענות התובעת, נשללה טענתה שלידת הבן ורכישת הדירה הם אירועים שמלמדים על כוונת הצדדים לחזור בהם מההסכם, לשנותו או לבטלו. אמנם לידת הבן הביאה לשינוי נקודתי בשיעור הסכום אותו העביר הנתבע לחשבון המשותף, אך כאמור לא היה בכך לפרוץ את מסגרת ההסכם, בשים לב לכך שההסכם נחתם טרם לידת הבן. בנוסף, התבססה הקביעה שהצדדים בהתנהגותם פעלו בהתאם להוראות ההסכם – פנו לטיפול זוגי והתמידו בו תקופה משמעותית, והן חלקו בהוצאות המחיה בהתאם למנגנון בו נקבו בהסכם. טענת התובעת לפיה הצדדים שינו את ההסכם בהתנהגותם, אינה מתיישבת עם נסיבות העניין. אלו מלמדות שבניגוד לטענת התובעת, הצדדים הקפידו לפעול על פי הוראות ההסכם. נזכיר שעל התובעת לשכנע את בית המשפט שהכוונה לבטל את ההסכם היתה משותפת לשני הצדדים, וכי אומד דעתם הסובייקטיבי של הצדדים היה להפנות להסכם עורף. התובעת לא עמדה בנטל השכנוע, ודין טענותיה להדחות. אמור מעתה, כי הצדדים לא שינו מן ההסכם בהתנהגותם, וזו הלמה התנהגותם של מי שמודעים להוראות ההסכם ולגבולותיו היטב וחוסים תחת צילו.

      

     סוף דבר

      

107. תוקפו של ההסכם נבחן הן בפן הפרשני והן בפן ההתנהגותי.

      

     בפן הפרשני נמצא, כי לשון ההסכם וכלל הנסיבות הרלוונטיות מלמדות כי ההסכם נתן בידי הצדדים את הזכות לסיים את ניסיון "שלום הבית" בכל עת ומכל סיבה ובכך להחיל עליהם את הוראותיו לרבות ההוראה שבסעיף 9(א) לעניין הפרדה רכושית בזכויות שצבר כל אחד מהצדדים. ודוק, ההסכם לא תחם את תקופת שלום הבית ולא קבע מדדים להצלחתו והתובעת אף לא הוכיחה מהו המועד בו שלום הבית צלח. כך גם, האירועים עליהם נסמכה התובעת (לידת הבן ורכישת הדירה) היו שלובים באירועים נוספים שהעידו דווקא על קשיים וריחוק אשר אינם מתיישבים עם הצלחת שלום בית (ובכלל זה טיפול זוגי ממושך, מחלוקות על אופן מימון הוצאות התא המשפחתי, הוצאת הנתבע מחשבונה של התובעת, נסיעות לחו"ל בנפרד, והצעה ללינה נפרדת).

      

     אף בפן ההתנהגותי נמצא כי התובעת לא הוכיחה כי שני הצדדים ביטאו במעשיהם ובאופן קבוע, עקבי, ממושך, מפורש ומשותף (כנדרש בפסיקה שהובאה לעיל) זניחת ההסכם וביטולו, אלא ההיפך הוכח, כי הם פעלו במישורים רבים בהתאם להוראות ההסכם (כך לעניין סכום ההפקדה המינימלי מצד הנתבע, הפנייה לטיפול זוגי ופתיחת חשבון בנק משותף).

      

108. על בסיס כל הנקוב לעיל, אני מורה כדלקמן:

      

     • התביעה לביטול ההסכם – נדחית.

        

     • התובעת תשלם לנתבע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור 7,000 ₪ תוך 30 יום וממועד זה יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית, ממועד פסק הדין ועוד מועד התשלום בפועל.

        

109. עם דחיית התביעה דנן וצמצום חוסר הודאות, יתכן וקמה שעת כושר לפשרה בסוגיות שנותרו לפתחם של הצדדים – פירוק השיתוף בדירה, מזונות הקטינים, והאחריות ההורית וחלוקת זמני השהות. אציין שפירוק השיתוף וסילוק המשכנתא עשויים להביא את הצדדים לחשיבה מחדש גם בסוגיות האחרות, ומצאתי לנכון להעניק לצדדים שהות לעשות כן.

      

110. ככל שלא יגיעו הצדדים להסכם תוך 30 יום ממועד פסק הדין, אני מורה כדלקמן:

      

     • אני מורה על פירוק שיתוף בדירת הצדדים באמצעות מינוי ב"כ הצדדים ככונסי נכסים למכירת הדירה כפנויה, ככפוף לכל דין.

        

     • ב"כ הצדדים יגישו לחתימתי פסיקתא לשם מינויים.

        

     • מועד לדיון במעמד הצדדים יקבע לאחר מיצוי 30 יום הנקובים לעיל.

        

       המזכירות תמציא את ההחלטה לצדדים.

        

       פסק הדין מותר לפרסום בכפוף להשמטת פרטים מזהים ותיקוני הגהה.

        

        

        

        

       ניתן היום, כ"ד סיוון תשפ"ג, 13 יוני 2023, בהעדר הצדדים.