פס"ד בתביעה לפינוי וסילוק יד ולפסיקת דמי שימוש ראויים

עניינו של הליך זה תביעה לפינוי וסילוק יד ולפסיקת דמי שימוש ראויים. התובעת עותרת לסילוק ידם של הנתבעים, בנה וכלתה, מיחידת דיור הנמצאת ברחוב XXXX בXXXX. בנוסף עתרה לחייב את הנתבעים, יחד או כל אחד לחוד, לשלם דמי שימוש ראויים בגין השימוש ביחידת הדיור, מחודש ינואר 2016 מועד הגשת התביעה ועד פינוי יחידת הדיור בפועל.

את סכום התביעה העמידה התובעת על 251,600 ₪ שהם לטענתה דמי שכירות חודשיים סבירים בסך 3,400 ₪, בגין 74 חודשים (מחודש ינואר 2016 עד פברואר 2022 – מועד הגשת התביעה) ובסה"כ 251,600 ₪.

יוער, כי בין הנתבע לנתבעת מתנהלים הליכים בביה"ד הרבני בצפת וכן הליך שעניינו איזון משאבים בתיק תלה"מ 43533-02-22, בפני מותב זה. עוד יוער, כי הוגשה בקשה מטעם הנתבעת לעיכוב הגשת סיכומים בתיק זה עד לבירור תיק איזון המשאבים והגשת סיכומים בשני התיקים יחד, או לחילופין איחוד התיקים והמתנה עד לתום שמיעת ההוכחות בתיק איזון המשאבים.

לאחר עיון בטענות הצדדים הוריתי על דחיית בקשת הנתבעת וקבעתי כי אין מקום לעכב את ההליך דנן, שעה שהצדדים בתיק זה ובתיק איזון המשאבים אינם אותם צדדים, והסעדים הנתבעים כאן אינם אותם סעדים שם. כמו כן, אין קשר בין הכרעה בתביעת התובעת לסילוק ידי הנתבעים ולבין הליך איזון משאבים בין הנתבעים לבין עצמם.

הצדדים ורקע רלוונטי:

1. התובעת, אישה כבת 85 שנים, היא אמו של הנתבע וחמותה של הנתבעת.

    

2. התובעת, תושבת XXXX, היא הבעלים הרשום של דירת מגורים במבנה צמוד קרקע ברחוב XXXX בXXXX, הידוע גם כגוש XXXX חלקה X תת חלקה X (להלן: ״הנכס״), על כך אין מחלוקת. התובעת מתגוררת בחלק המזרחי של המבנה (להלן: "דירת התובעת").

    

3. הנתבעים, בני זוג לשעבר המנהלים במקביל הליכי גירושין ואיזון משאבים, הן בבית הדין הרבני והן בבית משפט זה, התגוררו יחד משנת 1994 ביחידת דיור הצמודה לדירת התובעת, שהיא למעשה תוספת בנייה לדירת התובעת. יחידת הדיור היא מבנה בן 3.5 חדרים בשטח של כ-103 מ״ר, עם כניסה נפרדת מהחזית הדרומית (להלן: "יחידת הדיור" או "הדירה"). שני החלקים יחד מרכיבים כאמור את הנכס כולו.

    

4. ביום 3.2.22 הגישה התובעת תביעה זו לסילוק ידם של הנתבעים מיחידת הדיור וחיובם בדמי שימוש ראויים.

    

5. ישיבת קדם התקיימה ביום 16.06.2022 אליה לא התייצבה התובעת לאור אשפוזה בבית החולים עקב נפילה.

    

6. אציין, כי לאורך ההליך הוגשו בקשות רבות, חלקן בניגוד לתקנות, שאת רובן ניתן היה לייתר בהתקיים תקשורת תקינה בין הצדדים. גם בעת כתיבת שורות אלה הוגשו בקשות שעניינן ניתוק החשמל בבית הנתבעת, לטענתה על ידי התובעת או מי מטעמה. כן הוגשו לתיק חוות דעת שמאי מטעם התובעת וחוות דעת שמאי מטעם הנתבעת, בניגוד לתקנות מבלי שניתן אישור להגשתן, ועל כן הוריתי על הוצאת שתי חוות הדעת מהתיק.

    

7. ישיבת הוכחות התקיימה ביום 29.11.22 במהלכה נחקרו הצדדים ועדיהם. לאחריה, הגישה התובעת בקשה למתן פסק דין חלקי נגד הנתבע, במסגרתה ביקשה להורות לנתבע לפנות את יחידת הדיור והשבת החזקה בה לידי התובעת, וכן לשלם לתובעת דמי שימוש ראויים בגין התקופה והסכומים שנתבעו כאמור לעיל. בקשה זו הוגשה לאחר שבמסגרת כתבי טענותיו הודה הנתבע בכל הטענות שהועלו נגדו. גם במסגרת חקירתו בישיבת ההוכחות חזר הנתבע והודה בטענות התובעת. בתגובתו לבקשה השיב הנתבע כי הוא אינו מתנגד לפס"ד חלקי בעניין דמי שימוש, אך טוען כי סעד הפינוי מתייתר, נוכח העובדה שהוא אינו מתגורר עוד ביחידת הדיור החל מחודש מרץ 2020.

    

8. לפיכך, ביום 07.12.22 ניתן פסק דין חלקי בו הוריתי כי הנתבע ישלם לתובעת דמי שימוש ראויים בגובה הסכום הנתבע – 251,600 ₪, בגין החודשים 1/2016 ועד 2/2022 כולל. באשר לסעד הפינוי, לאור טענותיו של הנתבע כי הוא אינו מתגורר ביחידת הדיור ממרץ 2020, הבהרתי, בפסק הדין החלקי, כי הוא אינו רשאי להתגורר ביחידת הדיור מחד, ומאידך, כמי שלשיטתו אין לו זכויות בנכס, הוא אינו רשאי למנוע מבני משפחה אחרים את השימוש ביחידת הדיור.

    

9. לאור האמור נותר לדון ולהכריע בשאלת זכויותיה של הנתבעת ביחידת הדיור ובקשת התובעת לסילוק ידה ממנה וכן תביעת דמי השימוש בהתייחס לנתבעת.

   עיקר טענות התובעת

10. הנתבעת מחזיקה בדירה שלא כדין. לנתבעת ולנתבע אין כל זכות חוקית בנכס או בדירה.

     

11. בשנת 1994 פנה הנתבע להוריו - התובעת ובעלה המנוח (להלן: "המנוח", שניהם יחד: ״ההורים״) בבקשה כי ירשו לו להתגורר יחד עם אשתו הנתבעת וילדיו הקטינים ביחידת הדיור שבבעלות ההורים, בטענה כי מצבו הכלכלי הקשה אינו מאפשר לו לרכוש דירה בשלב זה. ההורים הסכימו למגורי הנתבעים ביחידת הדיור, וזאת לתקופה מוגבלת עד שירכשו דירה בעצמם.

     

12. בשום שלב לא הוענקה לנתבעים כל זכות בדירה, זולת רשות מגורים זמנית. הנתבעים התחייבו לפנות את הדירה עם קבלת דרישה כזאת מההורים, אך בפועל לא עמדו בהתחייבותם. עוד התחייבו הנתבעים לשנות שם מחזיק ברשויות, להעביר את החשבונות השוטפים על שמם ולשאת בהוצאות הנובעות מהמגורים והשימוש בדירה לרבות ארנונה, חשמל, מים וכד', גם בכך כשלו הנתבעים.

     

13. הנתבעים השתמשו ביחידת הדיור במשך שנים ארוכות מבלי לעשות כן, והשאירו חובות בעירייה ובחברת החשמל בהם נאלצו לשאת ההורים. חלק גדול מהוצאות הנתבעים שולם על ידי ההורים לאורך השנים מבלי שנתבע החזר על הוצאות אלה.

     

14. מחצית הזכויות בנכס נרשמו על שם התובעת ביום 1.10.2013, עוד בחייו של המנוח.

15. בשנת 2015 לאחר שחלה הידרדרות במצבו הרפואי של המנוח וכן במצבו הכלכלי לאור יציאתו לגמלאות, פנה המנוח לנתבעים וביקש כי יתחילו לשלם דמי שכירות חודשיים בגין המגורים ביחידת הדיור, בשל הקושי של ההורים להתקיים רק מקצבת הזקנה.

     

16. הנתבעים טענו כי מצבם הכלכלי עדיין קשה והם אינם יכולים לעמוד בתשלומי שכירות חודשיים באופן מידי. ההורים נעתרו לבקשתם לדחות את מועד תחילת תשלומי השכירות בשישה חודשים. ההורים פנו אליהם בשנית (יולי 2015) וביקשו מהנתבעים להתחיל לשלם דמי שכירות אחרת ייאלצו לפנותם.

     

17. לטענת התובעת כבר נמצא שוכר (צד ג') שהיה מוכן להיכנס באופן מידי ולשלם עבור השכרת יחידת הדיור 4,500 ₪ בחודש. הנתבעים הבטיחו לשלם סכום דומה ובלבד שלא יפנו אותם, אך פעם אחר פעם מצאו הנתבעים תירוצים להתחמק מתשלום דמי שכירות.

     

18. גם ביום 10.1.16 פנו ההורים אל הנתבעים באמצעות מכתב התראה בו התבקשו הנתבעים לשלם או לפנות. גם כאן הבטיחו הנתבעים לשלם בהקדם אך התחמקו מתשלום באמתלות שונות. ההורים פנו אל הנתבעים במכתבים נוספים מתוארכים לימים 15.7.2016, 15.2.2017, 20.12.2017, 20.03.18 בהם דרישה לשלם דמי שכירות או להתפנות, אך ללא הועיל.

     

19. ביום 2019.XX.XX נפטר האב המנוח והותיר אחריו צוואה נוטריונית במסגרתה ציווה את כל נכסיו, לרבות המחצית השנייה של הזכויות בנכס, לתובעת. מכוח צוואתו נרשם הנכס במלואו ע"ש התובעת בלשכת רישום המקרקעין. הנתבעים טוענים טענות בעל פה כנגד מסמך בכתב היינו צוואת המנוח, בה כתוב במפורש כי הנכס (לרבות יחידת הדיור שהיא חלק ממנו) יעבור לתובעת, אין כל אזכור לנאמנות בכלל או על פי הקדש בפרט.

     

20. לאחר קיום הצוואה פנתה התובעת פעם נוספת לנתבעים בבקשה לפנות את יחידת הדיור ולשלם דמי שכירות עבור התקופה בה התגוררו מבלי לשלם מיום שנעשתה הפניה הראשונה בנושא. התובעת פנתה במכתבים נוספים בתאריך 20.08.2019, 10.02.2020, 15.09.2020. לאחר שכל הפניות לנתבעים נפלו על אוזניים ערלות נאלצה התובעת להגיש תביעה זו.

     

21. הנתבעים עשו לעצמם דין, מנעו מן התובעת שימוש בנכס שבבעלותה והחירות לנהוג בו מנהג בעלים. במשך שנים סירבו הנתבעים להתפנות מיחידת הדיור ובכך גרמו לתובעת לנזק כלכלי כבד ופגיעה בזכות הקניין שלה. הנתבעת עדיין מתגוררת ביחידת הדיור עד היום מבלי לשלם לתובעת דמי שכירות.

     

22. לפיכך נדרשת הנתבעת לפנות לאלתר את יחידת הדיור ולשלם דמי שימוש מאז הפניה הראשונה לנתבעים בדרישת התשלום.

23. התובעת והמנוח הם בעלי הדירה. הם התקשרו עם הקבלנים לבנייתה, שילמו לבעלי המקצוע והשקיעו בה את מיטב כספם. הנתבעים לא השקיעו כספים בנכס או בדירה שהייתה כבר בנויה, וודאי לא בסכומים שעשויים להיחשב תמורה בעדה. הנתבעת טענה שהנתבעים השקיעו בבניית היחידה 540,000 ₪ בקירוב, אך לא הביאה לכך כל אסמכתא ולא הוכיחה תשלומים לקבלנים או בעלי מקצוע. מה גם, שהנתבע הכחיש את הטענות להשקעות ואמר במפורש שהנתבעים לא שילמו על יחידת הדיור או שיפוצה, ואין להם כל זכות קניין בה אלא שניתנה להם רק הרשות להתגורר.

     

24. אין כל אמת בגרסת הנתבעת כי ההורים ויתרו להם על יחידת הדיור או הבטיחו כי תעבור אליהם ללא כל תמורה, ואף לא בגרסתה השנייה של הנתבעת לפיה הנתבע והמנוח ערכו זיכרון דברים להעברת יחידת הדיור מההורים אל הנתבעים. הנתבע טען שהייתה לנתבעים מחשבה לרכוש את יחידת הדיור מההורים, ולכן נכתב זיכרון הדברים, עובדה המחזקת את טענת התובעת על כך שההורים מעולם לא הבטיחו שהבית יעבור לנתבעים ללא תמורה.

     

25. הנתבע בעצמו הודה בכל טענות התובעת, לרבות העובדה שהתובעת והמנוח פנו לנתבעים בעל פה ובכתב בדרישה לתשלום דמי שכירות. כן הודה בכך שהנתבעים לא השקיעו כספים ביחידת הדיור אותה קיבלו מוכנה מההורים ולא שילמו דבר לקבלנים, למעט שיפוץ המטבח.

     

26. מעמדם של הנתבעים בנכס היה מעמד של ברי רשות ללא תמורה. הרשות ניתנה על ידי הבעלים והם אלה שיכולים לבטלה בכל עת, בפרט שברי הרשות אינם משלמים דבר וכשהתבקשו לשלם סרבו.

    עיקר טענות הנתבעת

27. לנתבע ולאמו התובעת אינטרס משותף והוא לגרום לסילוק הנתבעת מהדירה בה מתגוררת כדין קרוב ל- 30 שנים. תולדה של תביעה זו היא קנוניה בין התובעת לנתבע על מנת לנשל את הנתבעת מזכויותיה.

     

28. התביעה מנוגדת להתנהגות הצדדים והמנוח, לאורך שנים רבות. ההורים ויתרו על חלק זה מהנכס לטובת הנתבעים וראו בדירה נכס המיועד לנתבע ולנתבעת, ראייה לכך ניתן למצוא בצוואת ההורים בה הם מורישים את הדירה לנתבע.

     

29. הנתבע מודה בכל טענות התובעת ומתכחש לזכויות הנתבעים כדי לנשל את הנתבעת מהן, ולקבל לעצמו חזקה בלעדית על הדירה לאחר מות אמו התובעת וקיום צוואת ההורים. בקשת הנתבע כי יינתן נגדו פסק דין מעידה כי התביעה נגדו הוגשה למראית עין בלבד. אין ספק כי הנתבע בעל אינטרסים משותפים עם אמו התובעת.

     

30. גם עזיבת הנתבע את הדירה והעתקת מגוריו לXXXX לא נעשו בעקבות דרישת התובעת לפינוי הדירה, אלא בעקבות ניהול מערכת יחסים עם אישה אחרת.

     

31. לנתבעים קיימות זכויות קנייניות בדירה מכוח מספר זיקות – הנתבעים הם שתכננו את בניית רוב יחידת הדיור ומימנו מכספם את הרחבתה, בין היתר באמצעות לקיחת משכנתא. יצוין בהקשר זה כי המשכנתא נלקחה על שמם של ההורים כדרישת הבנק משום שהם בעלי הזכויות הרשומים, יחד עם זאת תדפיסי הבנק מוכיחים כי תשלומי המשכנתא הועברו מחשבון הבנק המשותף של הנתבעים לחשבון הבנק של ההורים, כך שהמשכנתא בפועל שולמה על ידי הנתבעים עצמם; הנתבעים שיפצו את הדירה על חשבונם בשנת 2004 והשקיעו בה מאמץ כלכלי משותף; הנתבעים התגוררו בה למעלה מ-30 שנה, נהגו בה מנהג בעלים ונשאו בתשלום ההוצאות השוטפות; הנתבעים הסתמכו על התנהגות ההורים שוויתרו על הדירה לטובת הנתבעים, ובהמשך עיגנו את הוויתור בדרך של הורשת הדירה לנתבע בצוואתם ההדדית משנת 2013.

     

32. כמו כן לנתבעים זכות בדירה מכוח יחסי נאמנות משתמעת או קונסטרוקטיבית שנוצרו מכוונת הצדדים והתקיימו בין ההורים לנתבעים מכוח התנהגותם לאורך השנים. לפיכך, ולאור היחסים המשפחתיים אין נפקות להיעדר מסמך בכתב.

     

33. גם מכוח הסדר איזון המשאבים בין הנתבעים מגיעה לנתבעת מחצית הזכויות בדירה.

     

34. הדרישה לסלקה מהדירה כעת, לאחר 30 שנים של מגורים בה, חסרת תום לב. יש להפעיל את זעקת ההגינות כדי להגן על אינטרס ההסתמכות של הנתבעת.

     

35. לנתבעת אין כל ידיעה באשר לדין ודברים שעניינו תשלום דמי שכירות או פינוי הבית שהתקיים לכאורה בין הנתבעים לבין ההורים. ככל שהתקיים דין ודברים הוא התקיים בין ההורים לנתבע בלבד והיא גילתה על כך לראשונה עם קבלת כתב התביעה. הדבר נכון גם לגבי המכתבים שצורפו לכתב התביעה שלטענת הנתבעת הם מפוברקים, ונוצרו לצרכי התביעה בלבד. לא בכדי מופיעה עליהם חתימת הנתבע בלבד ללא חתימתה.

     

36. בין הנתבעת לתובעת התקיימו יחסים חמים וטובים, ושררה ביניהם חיבה ועזרה הדדית.

     

37. הנתבעת מכחישה כי הנתבעים צברו כספים רבים לאורך השנים כטענת הנתבע ומכחישה את טענות הנתבע לעניין גניבת כספים משותפים.

    עיקר טענות הנתבע

     

    נגד הנתבע ניתן כאמור פסק דין חלקי המורה על פינויו מהדירה וחיובו בתשלום דמי השימוש שנתבעו, זאת לנוכח הודאתו בטענות התובעת, ועל כן הסעדים בעניינו לא נדרשים עוד. לפיכך יובאו להלן רק טענות הנתבע המתייחסות לזכויות הנתבעת בדירה.

38. הנתבע אינו מכחיש שהנתבעים התגוררו ביחידת הדיור במשך כל השנים עד ליציאתו ממנה במרץ 2020, מאז מתגוררת בה רק הנתבעת.

     

39. יחד עם זאת, מוכחשות ההשקעות הנטענות בסך 539,000 ₪, הנתבעת לא צירפה ראיות משמעותיות להוכחת ההשקעות, וודאי לא כאלה המצדיקות סטייה מדרישת הכתב. לכל היותר הושקעו בדירה סכומים של כמה אלפי שקלים עבור "קוסמטיקה" כמפורט בתצהיר הנתבעת.

     

40. הנתבעת לא הוכיחה כי הסכומים הזעומים שמופיעים בהעברות/ משיכות בחשבונם הועברו לחשבון ההורים כהחזרי משכנתא, ובכל מקרה הם אינם יכולים להיחשב כתמורה עבור בניית הדירה או רכישתה על ידי הנתבעים. כמו כן, הנתבעת הודתה כי מי ששילם לקבלנים היה המנוח (אף ששינתה את גרסתה). עוד נטען כי חלק ממשיכת החסכונות נעשה לטובת כיסוי הלוואות וחובות.

     

41. הכנסות הנתבעים הספיקו בקושי לכיסוי הוצאותיהם החודשיות, לא כל שכן כדי להספיק לצרכי השקעות בדירה.

     

42. האב המנוח פנה לנתבעים לראשונה בחודש 7/2015 ובפעמים נוספות בין השנים 2016 – 2018 בדרישה לפינוי הדירה או לחילופין תשלום דמי שכירות. חרף הסכמתם לתשלום דמי שכירות, הנתבעים לא עמדו בהתחייבויותיהם כלפי ההורים, אף לא בתשלום ההוצאות השוטפות על הדירה. ההורים נאלצו לשאת בתשלום חובות הנתבעים לא אחת.

     

43. בזמן זה חסכו הנתבעים סכומי כסף משמעותיים לצורך רכישת דירה על שמם שהגיעו לכמיליון שקלים.

     

44. לאחר שאביו נפטר התחרט הנתבע שלא עמד בהתחייבויותיו כלפי האב וביקש מהנתבעת כי ישלמו את חובם לאמו ויחפשו מקום מגורים אחר. הנתבעת סירבה והחליטה להתבצר בדירה. בחודש 12/2019 החל הנתבע לעבוד במרכז ובחודש 3/20 שכר שם דירת מגורים עבור מגורי הנתבעים, גם לכך סירבה הנתבעת.

45. לאחר שהודיע לנתבעת כי בכוונתו לשלם לאמו את חובם מראשית שנת 2016, פרצה הנתבעת את הכספת המשותפת ולקחה משם את חסכונותיהם, אז הבין לדבריו כי נישואיהם הסתיימו.

     

46. הנתבעת הגישה כבר בחודש אפריל 2021 בקשה לשלום בית אך לא עשתה דבר לעיגון זכויותיה הנטענות בדירה, ולא העלתה כל טענה בדבר החזקת התובעת את הנכס בנאמנות, עד לכתב הגנתה בתביעה זו. עצם השיהוי הרב בהעלאת טענותיה, בייחוד בעת שמדובר גם בטענות כנגד צוואת המנוח מטיל על הנתבעת נטל כבד ביותר. זאת ועוד, יש לתת משקל לנזק הראייתי שנגרם שעה שלא הוגשה תביעה בחייו של המנוח.

     

47. בין הצדדים לא נוצרה נאמנות משתמעת או קונסטרוקטיבית כטענת הנתבעת, שכן זו נוצרת אימת שעסקת מכר "כמעט מושלמת", ועד שתושלם באמצעות הרישום מחזיק המוכר את הנכס בנאמנות עבור הקונה. זה איננו המקרה.

     

48. דרישת הכתב בעסקת מקרקעין (או התחייבות לעשות עסקה) היא דרישה מהותית. הנתבעת איננה מכחישה כי אין כל ראייה בכתב המעידה על כוונת ההורים לשינוי בעלות בדירה, אך מנגד לא עמדה בנטל להוכחת טענת הנאמנות, או כי מדובר במקרה שיש להחיל עליו את זעקת ההגינות.

     

49. רישום הנתבעים כמחזיקי יחידת הדיור נעשה לצרכי תשלומי חובה החלים על יחידת הדיור ואין בו כדי להעיד על בעלות הנתבעים בה.

     

50. הנתבעת איננה חלק מעיזבון המנוח ולא חלק מצוואת ההורים. נכסים שמתקבלים בירושה מוחרגים מאיזון המשאבים בין בני זוג לפי חוק הירושה, ובהיעדר הוכחה להשקעה בנכס אין לנתבעת זכות למחצית ממנו.

     

51. חרף גילה המתקדם והקושי בחקירתה הנגדית, שלא תאמה את גילה ומצבה של התובעת חזרה התובעת באופן רציף על גרסתה לפיה היא והמנוח היו היחידים שהשקיעו בנכס כולו וכי אישרה את מגורי הנתבעים רק עד שיסתדרו. גם עדויות הקבלנים לא הועילו לנתבעת ולא היה בהן כדי להוכיח כי הנתבעים היו אלה ששיפצו את הדירה והשקיעו בה את כספם.

    דיון והכרעה:

52. לאחר שבחנתי את הראיות שהובאו בפניי ושמעתי את הצדדים ועדיהם, מצאתי לקבל את התביעה לסילוק יד הנתבעת מהדירה. אני סבור כי לא עלה בידי הנתבעת להוכיח כי קיימות לנתבעים יחד או לחוד, זכויות קנייניות בדירה מכוחן היא רשאית להמשיך ולהתגורר בה.

53. אין מחלוקת כי התובעת היא הבעלים הרשום של הדירה והנכס בכללותו. עוד אין מחלוקת, כי בשנת 1993 נעשתה הרחבה ליחידת הדיור הצמודה לבית ההורים שגודלה המקורי היה 40 מ"ר וכי בשנת 1994 או בסמוך לכך עברו הצדדים להתגורר בה.

     

54. בשנת 2004 הורחבה יחידת הדיור פעם נוספת. על פי המסמכים שהגישה התובעת שטח יחידת הדיור לאחר ההרחבות 103 מ"ר בסך הכל, בעוד שעל פי מסמכי הנתבעת השטח הכולל הוא 115 מ"ר.

     

55. מכאן ואילך גרסאות הצדדים מתפצלות. התובעת גורסת כי הסכמת ההורים הייתה לתקופה מוגבלת, וממילא הם מעולם לא התכוונו להעביר את הבית לידי הנתבעים אלא רק לסייע להם "לעמוד על הרגליים" עד שירכשו דירה משל עצמם. עוד טענה כי כל ההשקעות בדירה נעשו ושולמו על ידי ההורים. הנתבעת לעומת זאת טוענת כי ההורים החזיקו את הדירה בנאמנות והתכוונו להעביר לנתבעים את הזכויות בדירה, אך העברה זו לא בוצעה בפועל משיקולים שונים. ואולם, הכוונה תמיד הייתה כי דירה זו תשמש את הנתבעים למגורי קבע ולכן הם השקיעו בה והם בעלי הזכויות בה מכוח הסתמכותם והתנהגות הצדדים לאורך שנים רבות.

     

56. הנתבעת טענה כאמור כי קיימות זיקות שונות הקושרות בינה לבין הדירה. אדון בהן להלן.

    הרחבת הדירה

57. הנתבעת טענה כי כאשר ההורים הציעו להם את יחידת הדיור, ללא תמורה, היא לא התאימה כלל למגורי המשפחה (40 מ"ר). לשיטתה, ההורים הבטיחו כי היא תעמוד לרשותם למגורי קבע והם יוכלו להרחיבה, ולצורך כך התקשר הנתבע עם אנשי מקצוע (מודד, מהנדס, קבלן), והנתבעים תכננו ומימנו את הרחבת הדירה מכספם.

     

58. לדבריה הנתבעים עברו להתגורר בדירה רק לאחר שזו שופצה והורחבה על ידם ובהתאם לרצונותיהם, ללא התערבות של ההורים, מ – 40 מ"ר שקיבלו מההורים, ליחידה של כ-83 מ"ר סה"כ (התוספת הראשונה).

     

59. כתמיכה לטענתה שהנתבעים היו אלה שתכננו את הבניה והיו בקשר עם הקבלן ואנשי המקצוע, צירפה הנתבעת פתק המהווה לטענתה זיכרון דברים בין הנתבע לאביו המנוח, שלדבריה התגלה לה לראשונה בימים אלה (נספח 2א לתצהיר הנתבעת). בפתק לא מצוין תאריך, אין חתימות הצדדים, אין כל התייחסות לגודל הנכס או הדירה ולא למיקומם, אין התייחסות למחיר ואין לוח זמנים. וודאי שלא ניתן להתייחס לפתק כזיכרון דברים מחייב או אפילו כזה שניתן להסיק ממנו שהצדדים התכוונו לערוך עסקה לגבי הדירה. עוד אני סבור, כי עצם ההתייחסות בזיכרון הדברים לרכישת הדירה מהאב מחזקת את המסקנה שההורים לא התכוונו להעביר אותה לנתבעים ללא תמורה, אלא שהנתבעים שקלו לרכוש אותה מההורים.

     

60. עוד צירפה הנתבעת תצהיר מאת המודד ר' ותוכנית מדידה שערך מיום 20.3.1993, וטענה כי הנתבע התקשר עמו לצורך הכנת תכנית בנייה עבורם והגשת בקשה להיתר בניה של התוספת הראשונה. המודד ר' הצהיר כי ביצע את המדידות עבור הנתבע והוא שילם לו עבורן. עוד הצהיר כי במרץ 2022 ביצע מדידה מחודשת של הנכס בכללותו עבור הנתבעת והיא זו ששילמה לו. שתי התכניות הוגשו לתיק בית המשפט.

     

61. המודד ר' העיד בחקירתו כי בשנת 1993 אכן ביצע מדידת מצב קיים לצורך היתר בנייה (עמ' 27, ש' 3), וכי ערך מדידה והשוואה בין מצב הנכס בעבר למצב הנוכחי וכי משנת 1993 התווספו שני חלקים כאשר בין 2001 לשנת 2022 נוספו כ-40 מ"ר (עמ' 29, ש' 3 – 5, 7).

     

62. העד ר' נשאל האם ייתכן שהמנוח פנה אליו והשיב כי אינו זוכר אך מניח כי מאחר שכתב את שמו של הנתבע אזי ההזמנה הייתה עבור הנתבע (עמ' 27, ש' 17). יחד עם זאת, העיד כי בא לבקשת הנתבע אך לא בדק אם זה הבית שלו וכי בעבר היו מגיעים למדוד רק על בסיס בקשה של אדם, ללא צורך במסמכים המעידים של מי הבית.

     

63. עדות זו של המודד, ולא של קבלן שעבד בפועל בשטח, הייתה העדות החיצונית היחידה שהובאה מטעם הנתבעת ואין בה די כדי להוכיח שהנתבעים היו אלה שתכננו ושיפצו את הדירה על חשבונם ומטעמם, אלא רק שהוזמנה ממנו מדידה של השטח, שכפי שעולה מעדות המודד, כל אדם יכול לבקשה אף ללא הוכחת בעלות בשטח הנמדד.

     

64. ראייה נוספת שצירפה הנתבעת הייתה תמלול שיחה בינה לבין הקבלן פ' (נספח 3 לתצהיר הנתבעת). לטענת הנתבעת בשיחה זו מודה הקבלן פ' כי הנתבע היה זה ששילם לו, וכי הם הלכו יחד לקנות קרמיקה לדירה. אציין כי הוגש תמלול שיחה נוספת בין הקבלן לבין עו"ד דוארי אשר הוצא מהתיק נוכח העובדה כי היא מייצגת את הנתבעת.

     

65. מעיון בתמלול השיחה עולה מתשובותיו כי פ' כלל אינו זוכר במי או במה מדובר, רק כשהנתבעת מתעקשת ולוחצת (שלא לומר מכניסה מילים לפיו) הוא עונה כי הוא זוכר את הנתבע (לאחר שאמר כי הוא רק קם משינה). הנתבעת שואלת את העד, לאחר שהיא מבהירה לו כי תמיד היה בקשר עם בעלה פ', מי שילם לו, או ליתר דיוק - "אז הוא שילם לך?" (עמ' 3 לתמלול ש' 6). העד עונה שכן, אך לאחר מכן עונה "לפי מה שזכור לי". מהשיחה עולה בבירור כי שיחת הטלפון מהנתבעת אודות עבודה שעשה לפני 30 שנה, בעת שהעד רק התעורר מהשינה, כלל אינה זכורה לו ותשובותיו מעלות כי לא רק שאינו זוכר מי שילם אלא שהוא גם לא זוכר איך שילם. ובמילותיו של העד: "מזומן אני לא זוכר, את שואלת אותי שאלות לפני כמה שנים כבר" (עמ' 4 ש' 3 לתמליל).

     

66. בתצהירו טען העד פ' כי העסקאות היו מול האב המנוח. גם בחקירתו השיב כי אמנם לא זוכר פרטים שכן מדובר בעסקאות מלפני 30 שנה, והוא אינו מכחיש שהוא יודע מי זה הנתבע, אך לא זוכר אם הנתבע שילם לו. לעומת זאת כן זכר כי המנוח שילם לו ולבעלי מקצוע (עמ' 13, ש' 29 – 30, ש' 33 – 35, עמ' 14, ש' 1 -3).

     

67. העד פ' נשאל עבור מי ביצע בנייה ושיפוצים בשנת 93-94 והשיב "חדר ומקלחון עבור ח'" (המנוח – ר.א.) (עמ' 11, ש' 19 – 21), והעיד כי הכיר את המנוח משום שהיה פקח של העירייה (עמ' 11, ש' 26).

    ש.ושל מי החתימה מצד שמאל בזכ"ד.

    ת.את מדברת על דברים מלפני 30 שנה, זו חתימה של ח', מולו עבדתי כל הזמן.

    ש.לגבי הבניה שאתה טוען שעשית עבור ח'. מי שילם לך עבורה

    ת.עבדתי מול ח' אז

    ש.ומי שילם לך

    ת.בדרך כלל ח' שילם, חלק שילם ישירות לתפסן שכבר אינו בחיים היום

    (עמ' 11, ש' 34 – 36, עמ' 12 ש' 1 – 3, 7 – 10 )

    ...

68. בהמשך עדותו זכר פ' כי היה סכסוך בינו לבין המנוח, והמנוח אף הגיש כנגדו תביעה. ענין זה עלה גם בתמלול שיחתו הטלפונית של המנוח עם הנתבעת שם הוא זכר כי "אני עם ח' הייתה לי בעיה פעם" ובהמשך "אחר כך התלונן עלי" (עמ' 3 לתמליל ש' 15-18).

     

69. דווקא תשובתו הכנה בנוגע לסכסוך עם המנוח מחזקת את אמינותו של עד זה בעיני. פ' העיד כי "אני סיימתי עם המשפחה הזו, המנוח תבע אותי והגעתי איתו לבית המשפט" (עמ' 12 ש' 29-30). אילו היה מבקש העד לבוא חשבון עם המנוח היה לו כר נוח לעשות זאת במסגרת עדותו. אלא שהעד העיד לכאורה כנגד האינטרס שלו, דבר המחזק את אמינותו, בנוסף לעובדה כי מדובר בעד חיצוני שאין לו אינטרס בתוצאות ההליך.

     

70. טענת ב"כ הנתבעת כי העד הוא חבר של ב"כ התובעת ולכן בחר להעיד כפי שהעיד היא טענה שאין בה ממש. אומנם בעדותו העיד פ' כי הוא מכיר את ב"כ התובעת במשך 6 שנים, ולשאלה אם אפשר לומר שהם חברים טובים השיב בחיוב, אך בהמשך התברר כי ההיכרות שלו עם ב"כ התובעת הייתה במסגרת תיק משפטי בו ב"כ התובעת תבע את העד... לא בדיוק היכרות המניבה רצון להעיד לטובת מי שהגיש כנגדך תביעה.

71. חיזוק נוסף לכך נמצא בעדות הנתבע שנשאל האם פנה לקבלן פ' לביצוע עבודה והאם שילם לו כסף והשיב: "זה אבא שלי." (עמ' 36, ש' 29,30).

     

72. התובעת טענה כי לא ניתן ללמוד דבר מהמסמכים שצורפו על ידי הנתבעת וכי התובעת ובעלה המנוח היו אלה שהתקשרו עם הקבלן והמהנדס לבניית תוספת הבנייה והוא זה שערך להם את התוכניות והם שילמו לו.

     

73. חוץ מהקבלן פ' העיד מטעמה של התובעת גם המהנדס מ' שהצהיר כי בשנת 1994 הכין לבקשת המנוח תכניות לתוספת בנייה לנכס, אשר כללו סגירת מרפסת, והגיש בקשה להיתר לפי המדידה שערך המודד ר'. עוד הצהיר כי המנוח והתובעת שילמו לו עבור עבודתו. בחקירתו העיד כי קיבל את תוכנית המדידה מהמנוח. בהמשך השיב כי קיבל היתר בניה ונתן אותו לבעל הבית (עמ' 3, ש' 16). עוד העיד כי המנוח חתום על הבקשה להיתר בניה בהיותו המבקש ובעל זכות בנכס (עמ' 3, ש' 23).

     

74. מעדות המהנדס מ' עולה כי המהנדס ראה את המנוח והתובעת כבעלי הנכס והם אלה שפנו אליו לביצוע הרחבת הדירה. מדובר בעד חיצוני ולא מצאתי כי עדותו נסתרה או הופרכה.

     

75. התובעת ידעה להעיד מעט מאוד על תהליך הבנייה והקשר עם הקבלנים, אך דבקה בגרסתה כי מי שהיה אחראי לכל הבניה, לרבות מימון הבנייה והקשר עם הקבלנים, היה בעלה המנוח (עמ' 6, ש' 8 -11).

     

76. עדות התובעת בשילוב עם עדותו של הקבלן פ' והמהנדס מ' שהעידו שניהם שהמנוח והתובעת פנו אליהם לביצוע העבודה בנכס והם ראו בהם כבעלי הנכס, מטים את הכף לטובת גרסתה של התובעת.

     

77. בהמשך אעמוד על סוגיית המימון של אותה בניה שבוצעה בשנת 1993 – 1994, אך ייאמר כבר כעת כי הנתבעים נכנסו לגור ביחידת הדיור בעת שהיו מטופלים בשלושה ילדים, הכנסותיהם לא היו גבוהות בלשון המעטה. הנתבעת העידה כי באותה עת השתכרה 3,000 ₪ ועל הכנסות בעלה לא ידעה דבר לדבריה (עמ' 16 ש' 20-23). בסיכומיה טענה הנתבעת כי ניתן להגיע למסקנה כי מצבם הכלכלי היה איתן (ס' 20 לסיכומי הנתבעת), אלא שבתצהירה (סעיף 11) ובהמשך בעדותה, טענה כי הם עזבו את מגוריהם בדירת עמידר (דיור ציבורי). קשה לקבל את הטענה בדבר "מצב כלכלי איתן" כאשר מדובר במשפחה צעירה עם 3 ילדים ומשכורות לא גבוהות של ההורים שמתגוררת בדיור ציבורי. הדעת נותנת כי מעברם של הנתבעים לגור ביחידת הדיור שהינה חלק מבית הוריו של הנתבע, הייתה כתוצאה מחוסר יכולת כלכלית לממן עלויות רכישת דירה או אפילו תשלום שכר דירה בשוק החופשי. עד כדי צורך, וגם זכאות, לדירה בדיור הציבורי, דירה שהייתה ממוקמת בקומה רביעית ללא מעלית.

    שיפוץ בשנת 2004

78. הנתבעת טענה כי עם התרחבות המשפחה והצפיפות בדירה, הנתבעים הרחיבו את הדירה בשנת 2004 על ידי סגירת מרפסת שהיוותה למעשה הגדלה של עוד כ-32 מ"ר (התוספת השנייה). סך כל שטח יחידת הדיור, לאחר ההרחבות, 115 מ"ר. לראייה צירפה העתק מפת מדידה ושטחי התוספות והעתקי הצעות מחיר והתקשרויות.

     

79. כמו כן, הפנתה הנתבעת לכך שהנתבע ראה עצמו כבעל הזכויות של הדירה והוא חתום על היתר הבניה כמגיש הבקשה, וכי הנתבע הורשע בשנת 2004 בכך שהבניה ביחידת הדיור נעשתה ללא היתרים והם נאלצו לשלם קנס מכספים משותפים.

     

80. הנתבעת צירפה אסמכתאות להן התייחסה כ"העתק התקשרויות ותשלומים". "ההתקשרויות" שצורפו הן לא יותר מאשר פתקים בכתב יד, ללא קבלות, חשבוניות או ראיות מהן ניתן ללמוד מה הסכומים ששולמו, למי ועל ידי מי, כאשר הפתק האחרון הוא רק שם ומספר טלפון של קבלן בניין וקבלן חפירה. פתקים אלה אינם חתומים והתאריכים המופיעים בחלקם מתייחסים לשנים 1994 – 1995, כאשר צירופם התייחס באופן לא קוהרנטי לטענות הנתבעת לעניין השיפוץ שנערך בשנת 2004. בכל מקרה לא מדובר כאמור בחשבוניות מסודרות, או קבלות מהן ניתן ללמוד מי שילם על מה ולמה.

     

81. בפתקים מופיעים שמות שונים של אנשי מקצוע לכאורה. ביניהם 'י ק', הנתבעת טענה בחקירתה כי ק' היה אצלם וכי אמנם כתוב שהעבודה בוצעה אצל ח', קרי המנוח, אלא שהוא היה רק המתווך ושהמנוח שילם למר ק', שכן לנתבע לא היו שיקים, אך הנתבע החזיר לאביו במזומן (עמ' 22, ש' 10-11). אין כל ראייה לכך שהמנוח היה רק המתווך כטענתה, וכי התשלומים נעשו עבור הנתבע. אין גם כל ראיה כי הנתבע החזיר כספים לאביו המנוח בגין התשלום לאותו ק', שלא זומן למתן עדות.

     

82. הנתבעת צירפה צילום פנקס ובו תיעוד תשלומים ששולמו לכאורה במזומן לק' אך כשנשאלה לפשר התשלומים השיבה באופן עמום ולא ידעה להעיד על מה שולם אך השיבה שהיא "יודעת שזה קשור לבנייה" (עמ' 22, ש' 17 – 22). הנתבע אישר כי שילם 2,000 ש"ח לק' אך העיד כי אביו נתן לו כסף והוא שילם באמצעותו לק' והחתים אותו על קבלת התשלום ( עמ' 34, ש' 13 – 15).

     

83. שם נוסף שהופיע בפתקים היה 'צ' ח'. הנתבעת טענה שהנתבע שילם לו, הנתבע טען שלא שילם. ושוב, אין כל ראיה על תשלום, מתי שולם, על מה שולם ועל ידי מי שולם. ושני שמות נוספים לגביהם השיבה הנתבעת בחקירתה כי הם לא קשורים ומדובר ככל הנראה בחברים לעבודה של הנתבע.

84. במסגרת המסמכים שצירפה הנתבעת לתצהירה צורף חוזה אחד חתום לכאורה בין הנתבע פ' א' לבין 'XXXX מהנדסים יועצים' לבניית תוספת בנייה של 110 מ"ר (נספח 7ב+ג). במסמך זה חסרים פרטים רבים כמו תאריך, מקום ביצוע העבודה, האם בוצעה, מתי בוצעה ומהם סכומי התמורה. מסמך זה, כרוב רובם של המסמכים שצורפו על ידי הנתבעת, נטול כל ערך ראייתי ביחס לבניית הבית בפועל. מהראיות שהוצגו, לרבות גרסת הנתבעת עצמה, יחידת הדיור לאחר כל ההרחבות שבוצעו, הגיעה לגודל של 115 מ"ר לכל היותר. מכאן שברור כי מעולם לא בוצעה תוספת בניה של 110 מ"ר.

     

85. עוד צורפה הצעת מחיר מ'XXX' לבניית ממד. מסמך זה צורף באופן חלקי כשחצי מהמסמך חסר ובתצהיר הנתבעת הצעת מחיר זו הושמטה. מאחר שלא נבנה מקלט/ ממד גם להצעת מחיר זו אין כל ערך ראייתי.

     

86. כך גם באשר להצעת מחיר עבור הנתבע מאת הקבלן ע' לבניית מקלט וחדר מעל, שצורפה על ידי הנתבעת. לא הובאו כל ראיות לכך שהנתבעים אכן התקשרו בהצעה זו ושילמו את הסכומים המובאים בה, והנתבע והתובעת טענו שבנייה זו לא יצאה לפועל. התובעת העידה כי המקלט לא נבנה עד היום אך נבנה גג רעפים, ומי שמימן את עלויות הבנייה והיה בקשר עם הקבלנים היה בעלה המנוח (עמ' 6, ש' 8 – 11 ). הקבלן ע' העיד כי אכן מדובר בהצעת מחיר שכתב אך כי העבודה לא בוצעה. ע' נשאל את מי פגש כשהגיע לנכס לתת הצעת מחיר והשיב שפגש את הנתבע והוריו (עמ' 15, ש' 31, עמ' 15, ש' 3 – 5, ש' 10,11). מאחר שהעבודה לא בוצעה בפועל אין לה כל רלוונטיות לטענות להשקעות הנתבעים בנכס. הנתבעת אף העידה כי צירפה את הצעת המחיר רק מאחר ששמו של הנתבע מופיע עליה, ואין לה כל ידיעה אם אכן העבודה בוצעה (עמ' 25, ש' 6,7).

     

87. גרסת הנתבעת הייתה כי הנתבע היה בקשר עם הקבלנים ושילם להם, אך הנתבע הכחיש זאת וטענות הנתבעת, שלא הביאה ראיות בטענה שההרחבה נעשתה לפני 30 שנה, נותרו תלויות על בלימה.

     

88. יתרה מכך, גם הנתבעת עצמה הודתה כי כשחשבו לעבור לגור ליד הוריו של הנתבע "הבית כבר היה בנוי" (עמ' 18 ש' 10). במילים אחרות, גם לשיטתה של הנתבעת הבית עצמו היה בנוי בעת שהצדדים חשבו לעבור ולהתגורר בו. טענה זו סותרת את גרסת הנתבעת כי הם אלה שבנו את הבית או את רובו.

     

89. כחלק מחומר הראיות הציגה הנתבעת כתב אישום שהוגש כנגד הנתבע בגין בניה בלתי חוקית בנכס. העובדה כי כתב האישום הוגש כנגד הנתבע ולא נגד האב המנוח מלמדת, לשיטת הנתבעת, כי הנכס אכן היה שייך לנתבעים ולא לאב המנוח. אין בידי לקבל טענה זו. מכתב האישום עולה כי הוא הוגש כנגד הנתבע בשל היותו מחזיק בנכס ו/או מי שמוטלת עליו החובה להשיג היתר ו/או בעל ההיתר ו/או הבעלים של המקרקעין. אין הכרח כי כתב האישום יוגש דווקא כנגד הבעלים וגם מי שמחזיק במקרקעין בלבד נושא באחריות. הנתבע הסביר כי אביו היה עובד עירייה ועל כן הוא לקח על עצמו את עבירת הבניה, שממילא הייתה עבירה מינורית של סגירת מרפסת באמצעות בלוקים ובניית גג רעפים (עמ' 35 ש' 33). הנתבע הוסיף והעיד כי למרות שלקח על עצמו את האשמה מי ששילם את הקנס היה אביו. הסבריו אלה של הנתבע נראים סבירים והגיוניים ולא מצאתי בהם כל דופי.

    הלוואת משכנתא ותשלומים בגין שיפוץ הדירה

90. לטענת הנתבעת כל התמורה של הבניה והשיפוץ שולמה מכספים משותפים של הנתבעים, ששולמו ברובם במזומן וכן באמצעות הלוואת משכנתא מבנק דיסקונט בסך 18,720 ₪ אותה נטלו ההורים כבעלי הנכס ביולי 1994, אך בפועל היו אלה הנתבעים ששילמו אותה באמצעות החזר חודשי לחשבון ההורים. להוכחת טענותיה צירפה הנתבעת תדפיסי חשבון בנק מהם עולה לשיטתה זיקה ישירה בין העברות מחשבון הנתבעים לזיכוי בחשבון ההורים עד לפירעון מלא של ההלוואה ביום 1.10.2004. נטען כי על הסכם ההלוואה חתום הנתבע כערב, עובדה המפריכה את טענתו שמצבם הכלכלי היה קשה.

     

91. בתחילה צורפו תדפיסי בנק חלקיים בהם מופיעים החזרים בסכומים זעומים למשך 18 חודשים בלבד המתקבצים לסכום של כ-2,800 ₪. לאחר שמיעת הראיות, וקבלת מסמכים נוספים נוכח צו הסרת החיסיון, צירפה הנתבעת לסיכומיה את הסכם הלוואת המשכנתא וכן תדפיסי חשבון נוספים הן של חשבון הנתבעים והן של חשבון ההורים, המעלים זיקה ישירה בין הסכומים שמועברים לבין הסכומים שהתקבלו בחשבון ההורים לכיסוי הלוואת המשכנתא. מדובר בהחזר חודשי זעום של כ- 127 ₪ בחודש בממוצע עד לפירעון מלא בשנת 2004 ובסה"כ כ- 21,000 ₪ שהם סכום ההלוואה בתוספת ריבית.

     

92. לאחר עיון במסמכים שהוגשו בהקשר זה ושמיעת הצדדים ייאמר כי גם אם אקבל את הטענה כי מדובר במשכנתא שלקחו ההורים לטובת הנתבעים, מדובר בסכום של כ- 20,000 ₪, סכום שאינו יכול להיחשב כתמורה ביחס לדירת מגורים ואין בו גם ללמד כי בניית הבית והרחבתו, נעשו מתוך כספי משכנתא בסך של 18,720 ₪.

     

93. עוד נטען כי בחשבון הנתבעים מופיעות שורות משיכת חסכונות של 7,834 ₪ ביום 31.5.94 וכן 14,585 ₪ ביום 31.8.94. גם בקשר לסכומים אלה לא הוכח לאיזו מטרה נמשכו או למי שולמו. כאשר נשאלה הנתבעת האם החסכונות שולמו עבור הבנייה השיבה :

    ש.את יכולה לומר שהחסכונות האלה שולמו עבור הבנייה.

    ת.אני יכולה לומר שהחסכונות יצאו בזמן הזה.

    ש.למי שילמתם בחסכונות האלה

    ת.לא יכולה לומר למי זה הלך. אם לקחנו את זה בזמן הזה יתכן שזה הלך לבניה, זה הגיוני שהלך לבנייה.

    (עמ' 24, ש' 19 – 23).

     

94. הנתבעת עצמה לא הצליחה לקשור בין משיכת חסכונות אלה לבין הוצאות הבנייה. טענותיו של הנתבע כי החסכונות, הלא גדולים יש לציין, שימשו את הצדדים לצורך כיסוי יתרות חובה בחשבונות השוטפים, והוצאות המחיה שהצדדים לא עמדו בהן, נראית סבירה והגיונית יותר.

     

95. כמו כן מפנה הנתבעת למשיכות מזומנים בתדפיסים. בהקשר זה ייאמר, כי רוב המשיכות בסכומים של כמה מאות שקלים ואין כל הוכחה לכך שמדובר בסכומים שנמשכו עבור תשלום לקבלנים או אנשי מקצוע. הנתבעת בעצמה העידה כי הנתבע נהג להתנהל במזומן (עמ' 22, ש' 3), וכאמור לא צירפה כל ראייה לכך שבעלי המקצוע קיבלו ממנה או מהנתבע תשלום במזומן.

     

96. הנתבע העיד כי סייע לאביו בהתנהלות מול הקבלנים ובעלי המקצוע ואף שילם להם לבקשתו (עמ' 34, ש' 14-15, עמ' 36, ש' 25 – 27)).

    ש.האם עזרת להוריך במהלך הבנייה בכלל

    ת.מבחינה כספית כמעט ולא. היו באים המודדים או הקבלנים אני הייתי עומד מולם כי הייתי תמיד בשטח ויודע איך זה מתנהל אבל כן היו מודדים ועם זה הייתי עוזר לו והייתי מעביר כסף שלו למודד כזה או אחר.

     

97. הנתבעת טענה בכתב הגנתה כי הנתבעים השקיעו קרוב ל-540,000 ₪ בהרחבה ושיפוץ הדירה. כאשר נשאלה בחקירתה מה הסכום אותו השקיעו בדירה, האם מעל 500 אלף ₪ או יותר – השיבה "לא יכולה לומר ולא יודעת" (עמ' 24, ש' 12).

     

98. הנתבעת הצהירה כי בתקופה זו, תחילת שנות ה-90 הייתה הכנסתם המשותפת של הנתבעים כ- 8,000 - 10,000 ₪ בחודש כאשר היא הרוויחה כ -3,000 ₪ (עמ' 16, ש' 18, 21). שעה שהנתבעת עצמה העידה שההכנסות שלהם בקושי כיסו את ההוצאות השוטפות, מקובלת עליי טענת התובעת כי לא ייעלה על הדעת כי סכומים אלה הספיקו הן לכלכלת המשפחה והן להשקעה בסכומים גבוהים כפי הנטען.

     

99. בשנת 2012 ביצעו הצדדים שיפוץ במטבח הבית. שיפוץ זה לא הוכחש על ידי הנתבע. השקעת שיפוץ המטבח הייתה ככל הנראה ההשקעה המשמעותית היחידה של הצדדים בנכס, זולת תשלומי המשכנתא בגובה של כ – 18,720 ₪ שהוחזרה באמצעות העברה של 127 ₪ לחשבון ההורים מדי חודש עד לסיום ההלוואה. ההשקעה במטבח כללה כיורים, קרמיקה, שיש, מקרר, כיריים, מיקרוגל, תנור, מגהץ, מאוורר ודלתות פנים.

100. הנתבע הודה כי הוא והנתבעת שילמו על הקרמיקה, שיש וכיורים (עמ' 34, ש' 27 – 29). לעניין זה צורפו קבלות על ידי הנתבעת, כל הסכומים יחד מגיעים לכ- 20,000 ₪, סכום זה כולל טענות של הנתבעת שלא גובו בקבלות, אך לא הוכחשו על ידי הנתבע, כאשר אינני מביא בחשבון מיטלטלין ומוצרי חשמל אותם יכולה הנתבעת לקחת עמה.

      

101. בכתב הגנתה טענתה הנתבעת להשקעות לאורך השנים המתכנסות לסכום של כ-540,000 ₪. אין ספק כי לא עלה בידה להוכיח אף לא עשירית מסכומים אלה. למעט שיפוץ המטבח בשנת 2012 והחזר הלוואת משכנתא כאמור, שמגיעים ביחד לסכום של כ- 40,000 ₪ על פני תקופה של 30 שנה.

      

102. רוב המסמכים שצירפה הנתבעת אין בהם כלל כדי להעיד על השקעות שבוצעו על ידי הנתבעים בדירה, והיעדר המסמכים מקבל משנה תוקף שעה שהנתבע עצמו מכחיש השקעות אלה.

      

103. הנתבעת צירפה מכתב, לכאורה בכתב ידו של הנתבע, המפרט לטענתה תשלומים במזומן לפ' על יציקת תקרה ועמודים. הנתבע הכחיש וטען שאינו יודע מי זה פ' ושזה אינו כתב היד שלו, ואולי של אחיו (עמ' 34, ש' 19 – 24, 36). פ' עצמו לא זומן לעדות על ידי הנתבעת ולא הוצגו משיכות כספים או העברות כספים מהם ניתן ללמוד כי שולמו כספים בפועל.

     התנהגות הצדדים והסתמכות

104. הנתבעת טענה כי הנתבעים נהגו בדירה מנהג בעלים ולאורך השנים שילמו את המיסים וההיטלים וכן את הוצאות אחזקת הדירה. הנתבע טען שהנתבעים נשאו רק בחלק מהתשלומים וחלק שולם על ידי ההורים (עמ' 32, ש' 32 – 36, עמ' 33, ש' 23-24).

      

105. אין חולק כי הנתבעים קיבלו רשות להתגורר בדירה, וכי רשות זו לא עוגנה בכתב. הנתבעים העידו כי לא שילמו להורים דמי שכירות לאורך השנים והנתבעת אף טענה שמעולם לא התבקשה לשלם (בניגוד לטענות התובעת).

      

106. הכלל המשפטי ידוע ומוצק: "רישיון שניתן ללא תמורה אפשר לבטלו כהרף עין עם גילוי דעתו של בעל הקרקע, שאין ברצונו להמשיך בהענקת הרישיון". (ע"א 602/84 יוסף ריבוא נ' אברהם גל (פורסם במאגרים, 2.10.85). על הלכה זו חזר בית המשפט העליון ברע"א 9261/05 (פורסם ביום 2.4.06) כאשר קבע: "אף אם יקבל בית המשפט המחוזי את טענתם כי נוצר רישיון מכללא במקרקעין מכוח החזקתם רבת השנים, הרי שמדובר ברישיון חינם אשר נותן הרישיון רשאי לחזור בו ממנו בכל עת (ראו למשל רע"א 1156/02 חיר נ' לידאי, פ"ד נז(3) 949)" (ההדגשה שלי ר.א.).

      

107. פשיטא, כי גם אם נוצרה אצל הנתבעים הסתמכות כתוצאה מהחזקתם בדירה לאורך שנים רבות, הרי שמדובר בהסתמכות שאין לה על מה שתסמוך. הרשות שניתנה להם לגור בדירה היא רשות הדירה, והתובעת, שהעניקה את הרשות, רשאית לחזור בה ממנה בכל עת.

      

108. אציין, כי התחושה שנוצרת מתביעות פינוי מסוג זה אינה תמיד נוחה. מדובר בבני זוג המתגוררים עשרות שנים בבית, שייתכן כי ראו בו כביתם, הם מגדלים בבית את ילדיהם וככל הנראה, אלמלא פרץ המשבר בין בבני הזוג, הם היו ממשיכים להתגורר בו גם כיום. יחד זאת, תחושת אי נוחות לחוד ותוצאה משפטית לחוד. בתי המשפט חזרו פעם אחר פעם אחר ההלכה כי גם מגורים של עשרות שנים בנכס אינם מקנים זכויות קנין בנכס. כב' השופט זגורי סיכם הלכה זאת כשפסק:

     "בית משפט זה נדרש חדשות לבקרים לעיסוק בתביעות לפינוי וסילוק יד במגזר הערבי וברובם המכריע של המקרים נעתר לתביעות בחיוב. המקרה הנוכחי הוכיח עצמו כדומה מאוד לשורה ארוכה של מקרים שבית המשפט נדרש להם ובגדרם בן משפחה (חם, אחות, דוד וכיו"ב) עותר לסילוק ידה של אישה הנשואה לבן משפחתו, ממקרקעין השייכים לו, לאחר שמתגלע סכסוך בין בני הזוג. המקרה ממחיש את ההתנגשות המורכבת בין המנהג במגזר הערבי ו/או הסכמות בעל פה שנעשות מכוחו של מנהג לבין הדין הישראלי והוראות החוק. פעם אחר פעם, מסביר ומבהיר בית המשפט כי ידם של האחרונים על העליונה והסכמות בעל פה ואף התנהגות רבת שנים בדמות שימוש בנכס מקרקעין או דירה ללא תשלום תמורה ועשיית מנהג בעלים בה לא יוכלו להצדיק הצהרה על זכויות בעלות. המקרה הנוכחי לא שונה." (תלה"מ (נצ') 60777-07-20 ג.ס נ' מ.ד (פורסם במאגרים ביום 14.04.21).

109. למותר לציין כי החוק והפסיקה אינם מבחינים בין מגזר זה או אחר ובין דתות ועדות שונות. דין אחד לכולם וכפי שהוא חל במגזר הערבי כך הוא חל במגזר היהודי.

     צוואת ההורים

      

110. המנוח נפטר ביום 2019.XX.XX והותיר אחריו צוואה הדדית נוטריונית מיום 27.6.2013, במסגרתה ציווה את כל נכסיו, לרבות המחצית השנייה של הזכויות בנכס, לתובעת. עוד נקבע בצוואה כי לאחר מות שני ההורים יורשיהם יהיו שני הבנים י' והנתבע, כאשר החלק הדרומי, קרי יחידת הדיור, יעבור לנתבע.

111. הנתבעת ניסתה להסתמך על הוראות הצוואה, בטענה כי כוונת ההורים להעביר להם את הדירה באה לידי ביטוי גם בצוואתם ההדדית, שבעריכתה הסתמך האב המנוח על כך שגם התובעת תכבד את רצונו ותפעל על פיה. בצוואה ביקשו ההורים להוריש את הדירה לנתבע ובכך להבטיח כי הזכויות בה יהיו של הנתבעים. כן טענה כי צו קיום צוואת המנוח הינו בבחינת פסק דין חלוט מכוחו יורש הנתבע את הדירה ואין לבטל את רצון המנוח. מכל מקום התובעת לא ביטלה את צוואתה.

      

112. התובעת טענה כי מובן שאין בצוואה זו כל התחייבות כלפי מאן דהוא להקניית זכויות, בוודאי שעה שהיא עודנה בחיים ויכולה עוד לשנותה. אדרבא, יש בצוואה משום הוכחה לכך שהתובעת והמנוח לא וויתרו מעולם על הזכויות בדירה שבמחלוקת לטובת הנתבעים. אילו רצו לעשות כן יכלו להעביר את הזכויות בעודם בחיים.

      

113. אני סבור כי הצדק עם התובעת. ראשית, התובעת, שתבדל"א, עודנה בחיים ולפיכך בשלב זה אין תוקף לאמור בצוואתה. שנית, עצם עריכת הצוואה כ-20 שנה לאחר מתן רשות המגורים בדירה מלמדת כי התובעת והמנוח ראו את הזכויות בבית כשלהם גם בשנת 2013 ולא העבירו אותן לנתבעים.

      

114. ראוי לציין בהקשר זה, כי גם בעת עריכת הצוואה, כאשר בין הנתבעים לא התקיימו מחלוקות כלל והם חיו כמשפחה ובמשק בית משותף, לא מצאו המנוח והתובעת לנכון לציין כי ברצונם לצוות נכסים כלשהם ובפרט יחידת הדיור לנתבעת. אילו מבקשת הנתבעת ללמוד על אומד דעתם של המנוח והתובעת, דווקא הצוואה מלמדת על כך שהם מעולם לא התכוונו להעניק לנתבעת זכויות כלשהן, לא בחייהם ולא במותם.

      

115. מכוחה של הצוואה בלבד לא קמות זכויות אלא לאחר פטירת המצווה ומתן תוקף בצורת צו קיום צוואה. הטענה כי הצוואה מלמדת על הקניית זכויות נטולת כל בסיס משפטי.

      

116. בנסיבות אלה ברי כי צוואת האב המנוח והצוואה של התובעת אינם מועילים לטיעוני הנתבעת ואין בהן כדי להחליש את תביעת התובעת לסילוק ידם של הנתבעים.

     טענת הנאמנות

      

117. טענה זו הנה האדן המרכזי עליו נשענת הנתבעת. לשיטתה התקיימו ומתקיימים בין הנתבעים לבין ההורים יחסי נאמנות ביחס לדירה, נאמנות משתמעת שנוצרה מכוונת הצדדים ומהתנהגותם לאורך שנים רבות. הנתבעת מפנה לסעיפי חוק הנאמנות תשל"ט – 1979, וחוק הפרוצדורה האזרחית העות'מני לעניין הדרך בה נוצרת או מוקנית נאמנות. כן הפנתה הנתבעת לפסיקה לפיה חוזה נאמנות יכול שיעשה בכתב או בעל פה, בדומה לחוזים מסוגים אחרים, ולכך שבית המשפט מכיר גם בנאמנות משתמעת הנלמדת מכוונת הצדדים המשוערת. מאחר שמדובר בהסכם בין הורים לילדים אין חשיבות להיעדר הסכם נאמנות בכתב. נטען כי קיימות לנתבעים זכויות קניין בדירה מכוח נאמנות משתמעת או קונסטרוקטיבית.

      

118. כן נטען בצורה רפה, כי צוואת ההורים הנה למעשה כתב הקדש שגם מכוחו נוצרה נאמנות.

      

119. התובעת טענה כי בין הצדדים מעולם לא נערך כל הסכם או התחייבות ביחס לדירה, לא בכתב ולא בעל פה. רשות המגורים שניתנה לנתבעים לאורך שנים לא מקנה להם זכויות בנכס, והנתבעים לא הוכיחו קיומו של חוזה נאמנות, וודאי בשעה שכנגד טענות הנתבעת לקיום נאמנות עומד מסמך בכתב והוא צוואת המנוח. בצוואת המנוח נכתב מפורשות כי במותו יעבור הנכס לתובעת, אין בצוואה כל אזכור לנאמנות בכלל או נאמנות על פי הקדש בפרט.

      

120. הנתבע טען כי זהו אינו מקרה של נאמנות קונסטרוקטיבית, שכן אין בענייננו כל הסכם מכר, זיכרון דברים, או דיווח לרשות המיסים, או כל הוכחה להתקיימות עסקה, ולא הוכחה להשקעות הנטענות בדירה או תמורה ששולמה בגינה, ואין כל ראייה גם להתחייבות לעשות עסקה.

      

121. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים אני סבור כי הנתבעת לא עמדה בנטל הראייה הכבד להוכיח כי ההורים החזיקו את הדירה, עבור הנתבעים, מכוח הסכם נאמנות מכל סוג שהוא. להלן נימוקיי.

      

122. שאלת קיום יחסי נאמנות הינה שאלה עובדתית שעל בית המשפט להכריע בה.

      

123. כדי לסייע לבית המשפט בהכרעה פותחו בפסיקה כללי אצבע המתייחסים בעיקרם לשאלת מימון רכישת הנכס. אציין, כי אחד השיקולים שעל בית המשפט להביא בחשבון, מעבר לנסיבות רכישת הנכס, הוא השימוש שנעשה בנכס.

      

124. האם נוצרו יחסי נאמנות בין ההורים לבין הנתבעים? במקרה זה אני סבור שלא. נאמנות נוצרת כאשר יש זיקה לנכס וחובה של נאמן לטובת נהנה או למטרה אחרת (ס' 1 לחוק הנאמנות).

      

125. שלוש הדרכים ליצירת נאמנות מפורטות בסעיף 2 לחוק הנאמנות, אך זוהי איננה רשימה סגורה ואין בה כדי לפסול נאמנות שנוצרה בדרכים אחרות. נאמנות יכולה להיווצר בכתב, בעל פה, בהתנהגות או בכל דרך כמו כל חוזה אחר (ע"א 5717/95 אלן א' וינשטיין נ' עו"ד אפרים פוקס, פורסם במאגרים 20.12.2000).

126. מקובל לחלק את סוגי הנאמנות לארבע קבוצות עיקריות: א) נאמנות הנכרתת במפורש; (ב) נאמנות משתמעת – אותה ניתן להסיק מכוונת הצדדים המשוערת; (ג) נאמנות מכוח חוק; (ד) נאמנות קונסטרוקטיבית – המוטלת על ידי ביהמ"ש והמשמשת כלי בידיו להגיע לתוצאות צודקות (ר' הנשיא שמגר בע"א 3829/91 אבינועם וואלס נ' נחמה גת, פורסם במאגרים, 10.2.94).

      

127. נאמנות משתמעת, היא הנטענת בענייננו, נוצרת מכוח כוונת הצדדים ומהתנהגותם. בפסק דין וואלס נאמר כי היא נוצרה "כדי לענות על מקרים שבהם עולה מהתנהגות הצדדים ומפעולותיהם כי הייתה כוונה ליצור נאמנות, אך מסיבה זו או אחרת כוונה זו לא הובעה בכתב ... כך למשל, כאשר נכס מועבר לגורם כלשהו לצורך מטרה שלא יצאה אל הפועל, או כאשר הנכס מועבר לנאמן ללא ציון מטרת ההעברה, או כאשר א' רוכש נכס בעבור ב' אך רושם אותו, כפתרון זמני או קבוע, על שמו. בכל המקרים האלה, אף שכוונת הצדדים לא הובעה במפורש, משתמע ממערכת היחסים שביניהם ומהתנהגותם, כי למרות זאת שהנכס רשום על שם אדם אחר, "הזכויות שביושר" בו שייכות לאדם אחר" (ר' בע"א 3829/91 אבינועם וואלס נ' נחמה גת, הנ"ל, בעמ' 810).

      

128. קרי, ממערכת היחסים בין הצדדים נלמד כי חרף רישומו של הנכס על שם אדם אחד, היינו התובעת, הזכויות בו שייכות לאדם אחר, הנתבעים.

      

129. אמנם נקבע כי אין חובה שהסכם הנאמנות יהיה בכתב הגם שמדובר בזכות במקרקעין, ברם, שעה שעולה טענה לזכות בעלות מכוח הוראות הסכם נאמנות שנערך בעל פה, כנגד מקרקעין רשומים כדין, הנטל להוכיח שהרישום אינו משקף את הבעלות האמיתית הינו נטל כבד ביותר המוטל על הנתבעת, הן מתוך עקרון "המוציא מחברו", והן נוכח ניסיונה לסתור את הרישום במרשם המקרקעין((ר' תמ"ש (ירושלים) 41842-11-16 א. ש נ' מ. ו (פורסם ביום 15.8.18), וההפניות שם לפסיקה).

      

130. תחילה ייאמר כי מהעדויות שהובאו בפניי לא מצטיירת תמונה של יחסים חמים וקרובים של אמון וקרבה ושל "הורים לכל דבר" כפי שמתארת זאת הנתבעת. התובעת הכחישה וטענה בעדותה כי היא איננה אוהבת את הנתבעת שמעולם לא עזרה לה וכי הנתבעים מעולם לא הזמינו אותה לביתם ולא התארחו אצלה (עמ' 9, ש' 28 – 35). אמנם, ייתכן כי המקור להתייחסות התובעת לנתבעת באופן זה הינו עצם קיום הסכסוך הקשה בין הצדדים, וייתכן, כפי שטענה הנתבעת, כי לו היה המנוח בחיים הוא לא היה נותן יד לתביעה זו. ואולם, גם אם נקבל את הטענה כי עד לפרוץ הסכסוך התקיימו יחסים תקינים בין הצדדים, אין בכך כדי להעיד שהתובעת התכוונה כי הזכויות בדירתה יהיו של הנתבעים. בייחוד שעה שלא נמצאו ראיות נוספות מלבד טענות הנתבעת לתמוך בקיום הנאמנות הנטענת.

131. אף שהתובעת הפגינה בעדותה קוצר רוח ואף בלבול, היא הביעה בעקביות את רצונה שהנתבעים יפנו את הדירה וכי היא מעולם לא התכוונה לוותר על זכויותיה או להעניק אותן לנתבעים. התובעת היא אישה בת 85 שנה, היא אינה יודעת קרוא וכתוב, לטענתה לא למדה מעולם, על אף שישנו תיעוד רפואי שבו היא אומרת לרופא כי למדה 8 שנים. התובעת לא ידעה להשיב על מרבית השאלות שנשאלה, ובכלל זה השקעות בדירה וענייני בניה ושיפוץ אבל בכל הקשור לזכויותיה בבית הייתה התובעת חדה וברורה. התובעת העידה כי הבית ניתן לנתבעים לצורך מגורים "עד שיסתדרו" והם נשארו לגור שם 30 שנה למרות שהתבקשו לצאת ואף לא שילמו את חובות החשמל והמים. היא מעולם לא ויתרה על זכויותיה בבית שיחידת הדיור היא חלק בלתי נפרד ממנו.

      

132. לטענת התובעת היחסים עם הנתבעת התדרדרו כבר מזה 6-7 שנים. היא העידה כי הדברים הגיעו לכדי הגשת תלונות במשטרה. עוד טענה התובעת, כי הנתבעת "עשתה אותה חולה והיא רק סובלת ממנה" (עמ' 9 ש' 26). בהמשך טענה כי הנתבעים לא היו מתארחים בביתה ואילו הנתבעת מעולם לא הזמינה אותה להתארח. בנוסף ציינה כי הנתבעת מעולם לא לקחת אותה לקופת חולים (עמ' 9 ש' 35).

      

133. גם אם אקבל רק חלק מטענות התובעת, ברור כי הצגת מצג של יחסי אהבה, קרבה וחיבה בין התובעת לנתבעים, שמכוחם נרקמה נאמנות משתמעת בדבר הענקת זכויות במקרקעין, לא הוכחה כאן.

      

134. אין כל ראיה להסכם נאמנות שכזה, לא בעל פה, לא בכתב ולא בהתנהגות. דווקא העובדה כי בצוואה ההורים משנת 2013 לא מוזכרת הנתבעת כנהנית על פי הצוואה, מעידה כי המסמך היחיד שבכתב, שהיה בכוחו ללמד על כוונות ההורים, מחליש את טענת הנתבעת בדבר נאמנות משתמעת או קונסטרוקטיבית.

      

135. הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר אין מדובר בנכס שנרכש על ידי הנתבעים. גם הנתבעת מודה בכך כי הנכס לא נרכש על ידם ולכל היותר בוצעו בו השקעות ושיפוץ.

      

136. הנתבעת טענה שהצוואה ההדדית הנה למעשה נאמנות על פי הקדש וכי היא תומכת בכך שכוונת ההורים הייתה שהדירה תהיה של הנתבעים. אינני מקבל טענה זו ואני סבור כי ההפך הוא הנכון. עצם עריכת הצוואה על ידי שני ההורים, בה הורישו את הדירה, לנתבע בלבד כאמור, מחזקת את הטענה שהם ראו בה כנכס השייך להם (שכן כידוע לא ניתן להוריש נכס שאינו שלך). גם ביצוע פעולה אקטיבית מצד התובעת של רישום מחצית הזכויות על שמה לאחר פטירת המנוח והוצאת צו קיום צוואה אחריו בשנת 2020, מלמדת כי התובעת מעולם לא ויתרה על זכויותיה בנכס.

     זעקת ההגינות

      

137. הצדדים הפנו להלכות בעניין עקרון תום הלב ו"זעקת ההגינות", כל צד מנימוקיו הוא. הנתבעת טענה כי המקרה דנן נכנס לאותם מקרים בהם גוברת "זעקת ההגינות" על דרישת הכתב, וכי יש להפעיל את "זעקת ההגינות" כדי להגן על אינטרס ההסתמכות שלה ולמנוע את סילוקה מהדירה בחוסר הגינות ותום לב. התובעת טענה כי אין כל ראייה לכך להתחייבות מאת ההורים ולמעשה לא נכרת כלל הסכם בין ההורים לנתבעים כך שאין די בטענות בדבר כוונה שבלב כדי להגמיש את דרישות חוק המקרקעין (ע"א 986/93 קלמר נ' גיא, פ"ד נ (1) 185, להלן: "הלכת קלמר"; ע"א 8234/09 לילי שם טוב נ' כדורי פרץ ואח' (מיום 21.3.11), להלן: "הלכת שם טוב")).

      

138. הנתבעת מפנה לפסיקת בית המשפט העליון על פיה קיימים מקרים מיוחדים ויוצאי דופן בהם אף שלא קיים כלל מסמך בכתב, "זעקת ההגינות" והשימוש בעקרון תום הלב מצדיקים לסטות או להגמיש את דרישת הכתב ולהכיר בתוקף העסקה.

      

139. כידוע עסקה במקרקעין והתחייבות לעשות עסקה במקרקעין טעונה מסמך בכתב (ס' 8 לחוק המקרקעין). דרישת הכתב עומדת בעינה גם בעסקאות במקרקעין הנעשות בתוך המשפחה.

      

140. הנטל להוכיח כי המרשם אינו משקף את מצב הדברים האמיתי וכי הדירה מוחזקת כדין על ידי הנתבעת מכוח הבטחת ההורים הינו נטל כבד ביותר (ס' 125 (א) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969; (ע"א 2576/03‏ אהובה וינברג נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים[פורסם במאגרים ביום 21.2.2007]).

      

141. אמנם בית המשפט ריכך את דרישת הכתב בהלכת קלמר ובהלכת שם-טוב אך הבהיר כי הלכת קלמר תחול רק במקרים חריגים ודרישת הכתב היא מהותית ונשארה דרך המלך.

     "כדי שתתקיים "דרישת כתב מרוככת" יש צורך במסכת ראיות "תחליפית" משמעותית ומוצקת" (ר' פסק דינו של הש' רובינשטיין רע"א 1681/10 חיים נ' סידי (פורסם במאגרים, 5.7.10), המפנה לספרו שלמ. ראבילו חוק המתנה, תשכ"ח-1968 (347 (1996)).

      

142. אינני סבור כי מקרה זה מצדיק סטייה מדרישת הכתב. טענות הנתבעת אינן יכולות לעמוד לה בהיעדר ראייה, כתובה או שבעל פה, לכוונת ההורים להעניק לה זכויות בדירה, עליה ניתן להיתלות.

      

143. השימוש ב"זעקת ההגינות" כתחליף לדרישת הכתב ראוי שייעשה בזהירות המתבקשת ובמקרים המתאימים בלבד. מקרה זה אינו נמנה עליהם. עם כל הכבוד לטענת ההסתמכות של הנתבעת, שגם לשיטתה יחידת הדיור אינה שלה במלואה אלא לכל היותר מחצית ממנה, מצדה השני של "זעקת ההגינות" של הנתבעת, עומדת התובעת, אישה בת 85 שהנכס רשום על שמה. היא מתגוררת בצמידות אליו כך שיחידת הדיור היא חלק בלתי נפרד מביתה, ותמורת השכרתו היא יכולה לקבל תוספת להכנסתה הדלה המבוססת על קצבת הזקנה ופנסיית השארים הדלה של בעלה המנוח.

      

144. אציין בהקשר זה כי התובעת הצהירה על מצבה הכלכלי הרעוע וטענה כי הוא נמשך מזה מספר שנים מאז יצא בעלה המנוח לפנסיה. התובעת לא נחקרה על חלק זה בתצהירה והצהרה זו נותרה שרירה וקיימת.

     האם מגיע לנתבעת פיצוי וככל שכן מה שיעורו ?

      

145. ההלכה הנוגעת לביטול רשות במקרקעין קובעת כי אם יקבע בית המשפט כי הרשות הדירה ומבוטלת, או אז יכריע בית המשפט האם ביטול הרשות יותנה בתשלום פיצוי בהתבסס על שיקולי צדק. פיצוי שכזה יינתן, אם יינתן, רק בשווי השקעות בר הרשות בנכס והשבחתו.

     כך קבע השופטס' ג'ובראן בעניין דיאמנשטיין(ע"א 618/05דיאמנשטיין נ' מחלקת מחלקת עבודות ציבוריות–מדינת ישראל,(פורסם במאגרים, ביום 21.3.2007)):

     "הלכה היא, כי רישיון הניתן לביטול אינו מקנה לבעליו זכות לקבל פיצויים בעקבות ביטול הרישיון, אלא פיצויים בגין השבחת הקרקע בלבד ואף זאת מכוח שיקולי צדק".

146. ראה חידוד ההלכה בעניין פיצוי בגין ביטול רשות במקרקעין בבע"מ 1894-16 פלוני נ' פלונית (פורסם במאגרים ביום 10.05.2017), שם החזיר בית המשפט העליון את הדיון לבית המשפט המחוזי שייבחן את השקעות המשיבה בדירה ויכריע בדבר גובה הפיצוי.

      

147. התובעת טענה להשקעות בשווי 540,000 ₪. אלא שהשקעות אלה, כפי שפורט לעיל, לא הוכחו. ההשקעות שהוכחו על ידי התובעת הן החזר משכנתא בסך של 18,720 ₪. המשכנתא ניטלה בשנת 1994 ונפרעה סופית בשנת 2004. וכן השקעות בשיפוץ המטבח שנעשו בשנת 2012 ושהגיעו לסך של 20,000 ₪. סכומים אלה כשהם צמודים למדד מגיעים לכדי 60,000 ₪ בקירוב. באשר לטענות בדבר פירעון חסכונות בסך של כ- 22,000 ₪, הנתבעת לא הצליחה להוכיח כי אלו קשורים להשקעות בבית ולא לצורך מחייה שוטפת.

      

148. בנסיבות אלה יש מקום לקבוע כי הנתבעת זכאית לפיצוי בגין מחצית ההשקעות בדירה ובסך הכל 30,000 ₪.

      

     הדרישה לתשלום דמי שימוש

      

149. בענין דמי השימוש ניתן פסק דין חלקי כנגד הנתבע שהודה בחיוביו למשך התקופה הנטענת בתביעה ועד לשנה בה לדבריו פינה את בית המגורים.

      

150. התובעת טענה כי כבר בשנת 2015 פנתה היא ובעלה המנוח לנתבעים בדרישה כי ישלמו דמי שכירות אך אלה דחו אותם בטענה כי ישלמו בהמשך. משלא עמדו בדיבורם הוציא בעלה המנוח של התובעת מכתב עוד ביום 10.1.2016 בדרישה לתשלום דמי שכירות. בהמשך נשלחו עוד 4 מכתבי דרישה מטעם המנוח בשנים 2017 ו – 2018.

      

151. אציין כי על כל המכתבים חתם הנתבע בלבד כאישור על קבלתם. המכתבים לא נשלחו בדואר אלא, ככל הנראה, נמסרו לנתבע עצמו והוא חתם עליהם באותו הנוסח בדיוק "מאשר המכתב בתאריך הנ"ל". אין חולק כי אין כל אישור שמכתבים אלה נמסרו לנתבעת.

      

152. הנתבעת הכחישה הכחשה גורפת ונמרצת את טענת התובעת כי נדרשה אי פעם לשלם עבור שהותה בבית. לא דרישה בכתב ולא דרישה בעל פה. אציין כי התובעת עצמה לא ידעה לומר מתי פנתה אליה בדרישה וטענה כי בעלה המנוח הוא זה שטיפל בנושא.

      

153. מתוכן המכתבים, מצורת החתימה עליהם על ידי הנתבע ומהעובדה כי לא נשלחו בדואר מסודר או על ידי שליח אני סבור כי התובעת לא קיבלה מכתבים או דרישת תשלום מעולם. התרשמותי היא כי המכתבים, גם אם נכתבו בזמן אמת וגם בכך יש ספק, בוודאי לא הומצאו לנתבעת והיא לא נדרשה לשלם דמי שכירות, לא בכתב ולא בעל פה.

      

154. נוכח העובדה כי הצדדים בשנת 2015 כבר התגוררו בנכס מעל 20 שנה ומעולם לא באה דרישה לתשלום, יש מקום לתת אמון מלא בעדות הנתבעת בענין זה, כי דרישה כזו לא באה כלפיה גם בשנים הבאות ועד הגשת התובענה.

      

155. העובדה כי חרף המכתבים והדרישות לא פעלו ההורים לממש את דרישתם בשום צורך או דרך, וזאת במשך מספר שנים, מעידה אף היא כי דרישת התשלום לאו דרישה היא, לפחות בכל האמור לנתבעת.

      

156. בנסיבות אלה אין כל מקום לחיוב הנתבעת בגין דרישת תשלום שתחילתה בשנת 2016, דרישה שהנתבעת לא הייתה מודעת לה ולא יכולה הייתה לשער כי באה לעולם. כל זאת נכון עד ליום הגשת התביעה. ברי כי מיום הגשת התביעה ידעה הנתבעת כי תלויה ועומדת כנגדה הן תביעה לפינוי והן תביעה לדמי שימוש.

157. כתב התביעה הוגש בחודש 2/22 ולפיכך יש מקום לכאורה לחיוב הנתבעת בדמי שימוש החל מחודש זה.

      

158. התובעת טענה כי דמי השימוש עומדים על סך 3,400 ₪ לחודש. הנתבעת לא כפרה בטענה זו והתובעת לא נחקרה אודותיה. אציין כי במקום אחד הצהירה התובעת כי בעת שבעלה המנוח היה בחיים, ההורים בדקו את האפשרות להשכיר את יחידת הדיור לצד שלישי והוצע להם דמי שכירות בשיעור 4,500 ₪. בנסיבות אלה דמי שימוש ראויים בגובה 3,400 ₪ לחודש נראים כסבירים.

      

159. התוצאה היא כי על המבקשת לשלם מחצית מדמי השימוש אשר נכון לסוף חודש 7/23 עומדים על 30,600 ₪.

      

160. נוכח העובדה כי הנתבעת זכאית להחזר השקעותיה כמפורט בסעיף 148 לעיל וכן נוכח העובדה כי הנתבע עצמו חויב במלוא דמי השימוש הראויים, אני מורה כי התביעה כנגד הנתבעת בקשר עם דמי השימוש תידחה.

     סוף דבר:

      

161. התביעה לסילוק יד מתקבלת. הנתבעת לא הוכיחה כי הזכויות בדירה הוחזקו עבורה בנאמנות על ידי התובעת ולא הוכיחה השקעות בדירה המקימות לה זכויות קנייניות בה.

      

162. התביעה לדמי שימוש כנגד הנתבעת נדחית.

      

163. נוכח העובדה כי הנתבעת מתגוררת בדירה מזה עשרות שנים ופסק דין זה מורה על פינוי מהדירה, יש לאפשר לנתבעת שהות מתאימה למצוא מקום מגורים חלופי. לאור האמור, אני מורה כי הנתבעת תפנה את הדירה הנמצאת ברחוב XXXX בXXXX עד ליום 15.10.23. מובהר למען הסק ספק כי עד למועד זה לא תחויב הנתבעת בדמי שימוש כלשהם.

      

164. בנסיבות העניין לא מצאתי לעשות צו להוצאות.

      

165. המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים ותסגור את התיק.

     פסק הדין ניתן לפרסום לאחר השמטת כל פרט מזהה.

     ניתן היום, כ"ט תמוז תשפ"ג, 18 יולי 2023, בהעדר הצדדים.