פלוני נ' עירית קרית מוצקין

בפני תביעה לקבלת פיצויים בגין נזקי גוף, מכוח פקודת הנזיקין [נוסח חדש].

רקע וטענות הצדדים בקצרה

1. התובע יליד 1973, תושב קרית מוצקין, תכשיטן ומשבץ יהלומים במקצועו. ביום 26.5.2017, בשעה 17:00 בערך, יצא מדירתו ברחוב XXX (להלן: הרחוב) בקרית מוצקין והתכוון להגיע לבית לקוחה למסור לה תכשיט. התובע יצא מחצר הבניין צעד במדרכה לכיוון רכבו, אשר חנה בחניה מס' 60 ברחוב, בסמוך לבית הכנסת. במהלך הצעדה כאמור, ובטרם הגיע לרכבו, נתקלה רגלו של התובע בבסיס עמוד מתכת גדום אשר היה מכוסה בבטון באופן לא מקצועי ובלט ממפלס המדרכה (להלן: המפגע), וכתוצאה מכך התובע נפל ונפגע בידו השמאלית (להלן: התאונה). במועד התאונה אשתו של התובע הייתה עמו. היא צעדה מאחוריו כי המדרכה צרה.

    

2. בהתאם לתיעוד הרפואי, כתוצאה מהתאונה התובע סבל משבר סגור בראש הרדיוס ביד שמאל. היד גובסה והתובע שהה באי כושר עבודה למשך כחודשיים.

    

3. התאונה הוכרה כפגיעה בעבודה והתובע קיבל מהמל"ל דמי פגיעה עבור 55 ימי היעדרות מעבודה, וכן גמלת נכות זמנית. כעולה מנספחי תחשיב הנזק שהוגש מטעם התובע, גמלת הנכות עמדה על סך של 1,813 ₪ (לתובע נקבעה נכות זמנית בשיעור 10% לתקופה שבין 21.7.2017 עד 31.8.2017). הנתבעת לא הגישה את האישור על גובה דמי הפגיעה ששולמו. אולם, התובע אישר כי קיבל דמי פגיעה עבור התקופה הנ"ל וממסמכי המל"ל שצורפו לתחשיב הנזק שהוגש מטעם התובע, ניתן לראות כי לתובע אושרו דמי פגיעה כאמור (ראו: עמ' 72 בנספחי תחשיב הנזק).

    

4. הוועדה הרפואית של המל"ל קבעה לתובע נכות רפואית צמיתה בעקבות התאונה בשיעור של 5%, בגין ארטריטיס רבמטואידית ניוונית או מכל סוג אחר, ללא השפעה על כושר הפעולה הכללי וללא הגבלה בתנועות. הנכות שנקבעה הותאמה לסעיף 35(1)(א) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: התוספת לתקנות).

    

5. הצדדים הגיעו להסדר דיוני, אשר קיבל תוקף של החלטה, ולפיו שיעור הנכות הרפואית הצמיתה שנקבע על ידי הוועדה הרפואית של המל"ל, יחייב גם לצורכי התביעה.

    

6. התובע טען כי נזקיו נגרמו עקב התרשלות הנתבעת (להלן: העירייה) בתחזוקת המדרכה, באיתור המפגע והסרתו, או למצער גידורו עד לתיקונו.

    

7. התובע טען כי הנכות התפקודית וההשפעה על כושר עבודתו גבוהה יותר מהנכות הרפואית.

    

8. התובע ביקש לפסוק לו את הפיצויים שלהלן: סך של 34,000 ₪ בגין הפסדי שכר מלאים לעבר; מאז חזרתו לעבודה ועד היום התובע ביקש כי ייפסקו לו הפסדי שכר בסך של 334,584 ₪; סך של 1,700 ₪ עד יציאת התובע לגמלאות; סך של 20,000 ₪ בגין כאב וסבל ; בגין עזרת צד ג' לעבר: סך של 5,000 ₪ לחודש למשך תקופה של כחודשיים; סך של 25,000 ₪ בגין עזרת צד ג' לעתיד.

    

9. העירייה כפרה באירוע התאונה, בחבותה, באחריותה הנטענת וביריבות בינה לבין התובע. יש להדגיש, כי טענת ההגנה המרכזית היא שהמדרכה אינה בבעלות הנתבעת, כי אם בבעלות פרטית, של דיירי הבניין הסמוך, ומאחר והתובע נפל בקרבת הבניין בו הוא התגורר, הרי שוועד הבית של אותו בניין, הוא הבעלים של המדרכה והוא האחראי על תקינותה. העירייה הוסיפה וטענה כי לא נתקבל אצלה כל דיווח על קיומו של מפגע במדרכה הנדונה. ועוד, לפי התמונות שהוגשו על ידי התובע ניתן לראות כי במקום היה מותקן עמוד המסמל חניית נכה, וכאשר הוסר העמוד, שבאחריות בעל החניה להסירו - כך לטענת הנתבעת - נעשתה עבודה לא תקנית והותירה בליטת בטון במדרכה. אם העירייה הייתה אמורה לבצע עבודת הסרת העמוד, היא הייתה דואגת לביצוע עבודה תקינה, תקנית, בטיחותית ללא בליטה ממפלס המדרכה. אך העירייה לא היא שהתקינה את העמוד ולא היא שהסירה אותו. הדבר היה אמור להתבצע על ידי בעלי הדירות בבניין.

    

10. לחילופין, וככל שהתביעה תתקבל, הנתבעת טענה כי יש לייחס לתובע אשם תורם בשיעור שלא יפחת מ- 25%.

     

11. הנתבעת כפרה במלוא נזקי התובע ובתפקודיות הנכות הרפואית.

     

    ראיות הצדדים

     

12. מטעם התובע העידו התובע ואשתו (ראו: מוצגים ת/1 ו- ת/2). בתיק המסמכים מטעם התובע הוגשו המסמכים שלהלן: תמונות המפגע ומקום האירוע לפני ואחרי תיקון המפגע; תיעוד רפואי; טופס לתשלום דמי פגיעה; קביעות הוועדות הרפואיות במל"ל; אישור תשלום גמלת נכות זמנית; דו"חות מס הכנסה לשנים 2014 עד 2020; תעודת הסמכה בתכשיטנות; חוות דעת רפואית מטעם התובע ומכתב פנייתו לעירייה לאחר התאונה.

     

13. מטעם הנתבעת העיד מר יצחק דהאן, מנהל מחלקת שפ"ע בעירייה (ראו: מוצג נ/2).

     

    דיון והכרעה

     

    נסיבות התאונה:

14. לאחר שמיעת עדויות התובע ואשתו, שוכנעתי כי עלה בידי התובע להוכיח, לפי מאזן ההסתברויות, את נסיבות התאונה הנטענות בכתב התביעה. עדויות התובע ואשתו יצרו עלי רושם אמין ומהימן ביותר. שניהם העידו על הדברים כהווייתם וללא כל ניסיון להטיית הדברים לטובת התובע.

     

    שאלת החבות:

15. הלכה פסוקה היא, כי "לצורך הטלת אחריות בנזיקין מכוח עוולת הרשלנות, על התובע להוכיח קיומם של ארבעה יסודות: חובת זהירות שחב הנתבע-המזיק כלפי התובע-הניזוק ביחס לאירוע מושא התביעה; הפרת חובה זו בהתרשלות על ידי הנתבע; קיומו של נזק לתובע; וקשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק.". באשר לשאלת קיומה של חובת זהירות במקרה מסוים, "הרי שזו תוכרע בחיוב אם יינתן מענה חיובי לשתי השאלות הבאות: האם הנתבע יכול היה לצפות, שכתוצאה ממעשהו או מחדלו ייגרם לתובע הנזק הנדון; והאם הנתבע חייב היה לצפות זאת. בעוד השאלה הראשונה מוכרעת במישור הפיזי – טכני, השאלה השנייה היא נורמטיבית ומוכרעת בעיקרה לפי שיקולי מדיניות משפטית ... עם שיקולים אלה נמנים הן שיקולים נזיקיים מסורתיים, אשר קשורים בעיקרון ה"שכנוּת", הן שיקולים רחבים יותר..." [ראו: ע"א 3709/22 מדינת ישראל נ' פלונית (8.6.2023) פסקאות 24-25 בפסק דינה של כב' השופטת יעל וילר].

     

16. חובת הזהירות מורכבת מחובת זהירות מושגית וחובת זהירות קונקרטית. חובת הזהירות המושגית עניינה בשאלה, "אם סוג המזיקים אליו משתייך המזיק הקונקרטי חב חובת זהירות – כלומר צריך לצפות את הנזק – כלפי סוג הניזוקים אליו משתייך הניזוק הקונקרטי בגין סוג הנזק שהתרחש. חובת הזהירות הקונקרטית עוסקת בשאלה, אם המזיק הספציפי הנתבע חב חובת זהירות – כלומר צריך לצפות – כלפי הניזוק הספציפי התובע בגין הנזק שהתרחש הלכה למעשה". ודוק: "קיומה של חובת הזהירות המושגית הוא תנאי הכרחי לאחריות העירייה, אך לא מספיק. "עדיין קמה ועומדת השאלה הנוספת, אם בין המזיק הספציפי לבין הניזוק הספציפי, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, קיימת חובת זהירות קונקרטית בגין הנזק הספציפי שהתרחש. במסגרת חובת הזהירות המושגית השאלה הנשאלת היא אבסטרקטית. היא עוסקת בקטיגוריות שלמות של מזיקים (יצרנים, מעבידים, נהגים, מורים) ושל ניזוקים (צרכנים, עובדים, הולכי רגל, תלמידים), של נזקים (פיסי, כספי) ושל פעולות (מעשה, מחדל). הבחינה מנותקת מעובדותיו הקונקרטיות של אירוע ספציפי. במסגרת חובת הזהירות הקונקרטית מתחשב בית המשפט בעובדותיו המיוחדות של המקרה. בית המשפט אינו שואל את עצמו, אם בעלים או תופס במקרקעין חבים חובה כלפי מבקר. על כך ניתנה כבר תשובה חיובית. בית המשפט שואל את עצמו, אם בעלים פלוני או תופס פלוני במקרקעין חבים חובה כלפי מבקר אלמוני" ..." [ראו: ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' אהרון זוהר (14.7.1983)].

     

17. לא ייתכן כל חולק, כי עירייה חבה חובת זהירות מושגית כלפי ציבור המשתמשים ברחובותיה ומדרכותיה, וזאת מכוח היותה בעלת המקרקעין, המחזיקה בהם והאחראית על תקינותם מכוח הוראת סעיף 235 לפקודת העיריות (נוסח חדש) [מבלי למצות ולצורכי ההמחשה בלבד: ראו: ע"א 243/83 עיריית ירושלים נגד גורדון, פ"ד לט(1) 113 (1985)].

     

18. בעניינו אף קיימת חובת זהירות קונקרטית. שכן, עיריית קריית מוצקין הייתה צריכה לצפות את נזקו של התובע, הן במישור "הטכני" והן במישור "הנורמטיבי". מדובר במפגע הקיים זמן רב במדרכה. תעיד על כך צורתו (בטון נוקשה ולא טרי). המפגע ממוקם במדרכה המשרתת את תושבי ומבקרי השכונה, בית הכנסת והפארק. הנזק לגוף כתוצאה מההיתקלות באותו מפגע הוא רב ועל העירייה היה לצפות את התרחשותו היה ולא תפעל כראוי. לא זו אף זו, אף אם עיריית קריית מוצקין לא ידעה בפועל ולא צפתה בפועל כל נזק מהמפגע במדרכה, הדבר אינו משנה, שכן השאלה הרלבנטית היא אם היה עליה לצפות, ולשאלה זו כבר ענינו בחיוב. שיקולי מדיניות משפטית תומכים אף הם בהטלת אחריות נזיקית בגין המפגע הנדון.

     

19. לאור עדויות התובע ואשתו, ומעיון בתמונות המשקפות את המפגע הנדון, שוכנעתי כי מדובר במפגע המקים חבות בנזיקין. ב"כ הנתבעת בעצמו טען בסיכומיו כי הסרת העמוד ותיקונו באמצעות בטון בולט מעל פני המדרכה, היא עבודה לא תקינה, אם כי לשיטתו הדבר אינו באחריות העירייה. לנושא זה אשוב ואדרש בהמשך הדברים. מעיון בתמונות (ראו: נספח א' בתיק המסמכים מטעם התובע) ניתן להיווכח כי מדובר במדרכה משובשת. העמוד נגדע באופן שהותיר בליטה מעל פני המדרכה ומעליו הונח בטון באופן משובש ולא תקני, שיצר אף הוא הפרשי גובה מסוכנים במדרכה. כל רשות מקומית סבירה הייתה צופה, ולמצער, אמורה לצפות כי שיבוש זה יוצר סיכון בלתי סביר.

     

20. שוכנעתי עוד, כי העירייה הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה. אכן, העירייה לא חייבת להימצא בכל עת בכל מקום, ולא כל מפגע ברשות הרבים מוביל, מניה וביה, להטלת חבות עליה. גם לא נעלם מעיני כי על בית המשפט לבצע איזון ראוי בין צרכי העירייה ומשאביה, ובשל כך, אין לדרוש מעירייה שתנקוט בכל אמצעי זהירות אפשריים על מנת למנוע את הנזק (ע"א 343/74 גרובנר נ' עיריית חיפה, פ"מ ל(1) 141) (להלן - פרשת גרובנר). אולם, על הרשות לנקוט באמצעים סבירים כדי לאתר ליקויי בטיחות ברשות הרבים ולהסירם. חובה זו הופרה על ידי הנתבעת. יש לציין, כי העירייה לא הוכיחה כי נקטה באמצעים סבירים להסרת המפגע מהמדרכה, למניעת הנזק או לצמצום סיכויי התרחשותו. לא הציגה כל ראיה בדבר קיומם של נהלים, כללים, הנחיות או הוראות לגבי הפיקוח, הבקרה והפעולות הננקטות על ידה כדי לצאת ידי חובתה באיתור והסרת מפגעים ממדרכותיה. העירייה לא הצליחה להוכיח כי עשתה את כל מה שסביר לדרוש מרשות עירונית כדי לסלק את המפגע הנדון. העירייה לא הוכיחה אימתי נערכו ביקורות יזומות מטעמה לבדיקת תקינותו של המקום הנדון, ובאיזו תדירות נערכו ביקורות אלה, אם בכלל.

     

21. בתצהיר תשובות הנתבעת לשאלון שהופנה אליה על ידי התובע (להלן: תצהיר תשובות לשאלון), הנתבעת הודתה כי בין השנים 2014 עד 2020 לא בוצעו עבודות שיפוץ ברחוב. באשר לעבודות תחזוקה ברחוב, הנתבעת לא מסרה כל תשובה (ראו: שאלה ותשובה 8). הנתבעת נתבקשה לצרף חוזים בינה לבין קבלנים שביצעו עבודות שיפוץ או תחזוקה ברחוב. בתשובה לכך היא מסרה כי: "יש חוזה עם קבלן משנה אחזקה שזכה במכרז" (ראו: שאלה ותשובה 9). למותר לציין, כי הנתבעת לא הציגה כל חוזה. הנתבעת נשאלה, האם היא מנהיגה פיקוח בענייני מפגעים ברחובות העיר והאם קיים נוהל כתוב בעניין, ותשובתה הייתה כי העירייה מנהיגה פיקוח עירוני ופיקוח מח' הנדסה (ראו: שאלה ותשובה 10). העירייה לא התייחסה לעניין הנוהל הכתוב ולא צירפה העתק מאותו נוהל. העירייה נשאלה אודות הגורם האחראי והמפקח על הרחוב נכון למועד התאונה ובאיזו תדירות נעשה פיקוח או פעולה אחרת לאיתור המפגעים במקום, וכך היא השיבה: "שמעון בוירסקי , ת.ז. ... מח' הנדסה עיריית ק. מוצקין" והפיקוח היה "יום יומי" (ראו: שאלה ותשובה 11). הנתבעת נתבקשה להמציא דו"חות, מסמכים בכתב, פרוטוקולים המעידים על הפיקוח והתיקונים שנעשו ברחוב. תשובתה הייתה, שלא נערכו מסמכים כלשהם בכתב (לדוגמא, ראו: שאלות ותשובות 12 ו- 14).

     

22. העד מטעם הנתבעת שימש כאחראי מחלקת שיפור פני העיר. כעולה מעדותו, מחלקה זו אחראית על הניקיון והגינון וכן על תחזוקת המוסדות. לשאלה איך תחומי עיסוק אלה קשורים לתחזוקת מדרכות, העד השיב כי בשנה האחרונה הוא קיבל צוות שתפקידו לסייע למחלקת ההנדסה בנושא. במועדים הרלבנטיים לתאונה מחלקת הנדסה היא שהייתה אחראית על אותו צוות. יש לציין, כי הנתבעת לא הביאה כל עד שיעיד על תפקיד הצוות האמור במועדים הרלבנטיים לתאונה. לא זומנו עדים שיעידו על תפקוד מחלקת ההנדסה והצוות האחראי לתחזוקת מדרכות נכון למועד התאונה. לא הוגשו ראיות כלשהן שילמדו על הפיקוח והעבודות שבוצעו לאיתור מפגעים ותחזוקת המדרכה במועדים הרלבנטיים לתאונה. חזקה על בעל דין כי לא ימנע מבית המשפט ראיה הפועלת לטובתו. מכאן, מתבקשת הקביעה כי לוּ הובאו ראיות הנתבעת בנוגע לפיקוח ברחוב, תדירותו ועבודות התחזוקה במקום, הן היו פועלות לרעתה.

     

23. טענת הנתבעת כי המדרכה אינה בבעלותה, לא הוכחה כדבעי. העירייה נמנעה מהבאת ראיות רלוונטיות להוכחת הבעלות במדרכה. לא הוגשה חוות דעת של מהנדס או מודד, לא הוגש נסח טאבו, גם לא הובאה כל עדות מטעם מחלקת ההנדסה בעירייה. על יסוד תצ"א שהוגש מטעם הנתבעת (ראו הנספח למוצג נ/2) לא ניתן לבסס ממצא עובדתי לפיו המדרכה בבעלות פרטית היא. מר דהאן, העד מטעם הנתבעת, אישר כי אין לו כל הכשרה שתסמיך אותו למסור עדות קבילה בהקשר זה. לא זו אף זו, העד אישר כי המדרכה משמשת את הציבור הרחב המבקש להגיע לפארק או לבית הכנסת שבשכונה. יתרה מכך, בתצהיר תשובות לשאלון העירייה אישרה כי היא מפעילה ברחוב שירותי ניקיון ואיסוף אשפה (ראו: שאלה ותשובה 2). אם הרחוב על מתקניו, כולל המדרכה ושטחי החניה, אינם בבעלות הנתבעת, מדוע ביצעה היא במקום שירותי ניקיון?! לנתבעת אין פתרונים.

     

24. אודה ולא אבוש, כי לא ירדתי לסוף דעתה של הנתבעת כשטענה כי החניות במקום הן חניות פרטיות והעירייה אינה אחראית לתחזוקתן ותחזוקת המדרכה הסמוכה. גם לא ירדתי לסוף דעתה כשטענה כי העירייה אינה מתקינה את העמודים המסמנים חניות של אנשים עם מוגבלויות ואינה אחראית להסרתם. שכן, אף אם מייחדים חניות ציבוריות לדיירי הבניינים הסמוכים, או לאנשים עם מוגבלויות, הרי הדבר נעשה אך ורק לאחר קבלת היתר מהעירייה. יתרה מכך, ברור כי סמכויות ואחריות העירייה לשטח הציבורי, אינן מופקעות מעצם ייחוד החניות כאמור.

     

25. לתיק המסמכים מטעם התובע צורפו תמונות המעידות, לשיטתו, על תיקון המפגע במדרכה. בתצהיר עדותו הראשית התובע מסר כי המפגע תוקן על ידי העירייה לאחר הגשת התביעה (ראו: סעיף 33 במוצג ת/1). הנתבעת נמנעה מלחקור את התובע על התמונות והצהרתו בעניין זה. הימנעות זו אומרת דרשני, ואין מנוס מהקביעה כי הנתבעת היא עצמה תיקנה את המפגע לאחר קבלת התביעה. התנהלות זו, סותרת אף הוא את טענתה בשאלת הבעלות בשטח.

     

26. אף אם אניח לטובת הנתבעת, כי המדרכה אכן בבעלותם הפרטית של דיירי הבניין בו התגורר התובע - ולא היא – פשיטא כי הדבר אינו מפחית מאחריותה הציבורית של העירייה למניעת סיכונים ומכשולים במדרכה שמשמשת את כלל הציבור ולא רק את דיירי הבניין [ראו: ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' אהרון זוהר (14.7.1983); רע"פ 6795/93 אגדי נ' מדינת ישראל (23.2.1994) ו- ת"א (מח' חי') 1108/01 נפומניאשיץ נ' עיריית חיפה (22.7.2004)].

     

     

27. הנתבעת ניסתה להיבנות מהטענה כי היא לא קיבלה כל דיווח על המפגע לפני התאונה. בפועל, הנתבעת לא הביאה כל ראיה שתלמד על מצב הדיווחים למוקד בגין מצב הרחוב הנדון, לא לתקופות שקדמו לתאונה ולא לתקופות שלאחריה. מיותר לשוב ולציין כי הימנעות העירייה מהצגת ראיה, שבהישג ידה, פועלת לרעתה. יתרה מכך, ראינו לעיל, כי המפגע תוקן על ידי העירייה בחלוף כשלוש שנים לאחר התאונה. על כן, ברור שאין כל ערובה לכך כי אם הנתבעת הייתה מקבלת דיווח על המפגע לפני התאונה היא הייתה עושה לסלקו באופן מיידי לאחר קבלת הדיווח ולפני אירוע התאונה. נזכיר בהקשר זה, כי הנתבעת עצמה כפרה באחריותה ובחובתה לדאוג לתקינות המדרכה ועמדה על כך כי היא לא ביצעה כל עבודה במקום ואף לא תיקנה את המפגע (ראו: תשובות 18, 19 ו- 23 בתצהיר תשובות לשאלון). אם אלה הם פני הדברים, הכיצד מצפה היא להיבנות מהטענה כי לא קיבלה כל דיווח על המפגע לפני התאונה?! לנתבעת אין כל הסבר. הנתבעת אישרה כי התובע הודיע לה על התאונה כשלושה שבועות לאחר התאונה (ראו: שאלה ותשובה 4 בתצהיר תשובות לשאלון). הנתבעת טענה, כי לאחר קבלת הדיווח היא לא תיקנה את המפגע וכי הדבר אינו באחריותה. אם כך, הכיצד מצפה הנתבעת כי נקבל את טענתה, לפיה אם הייתה מקבלת דיווח על המפגע לפני התאונה היא הייתה מונעת את הנזק?! ברור שלא ניתן לקבל את הטענה.

     

28. מהמקובץ לעיל, שוכנעתי כי העירייה הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה כלפי התובע.

     

29. מיותר לדון בשאלת סוג הנזק והקשר הסיבתי בינו לבין הפרת חובת הזהירות כאמור, מאחר והעירייה חלקה אך ורק על עצם קיום החובה ועל עצם הפרתה. יחד עם זאת, ובבחינת למעלה מן הצורך, אציין בקצרה כי התובע הצליח להוכיח, לפי מאזן ההסתברויות, כי הנזק נגרם עקב הפרת חובת הזהירות המוטלת על העירייה, וכי הנזק נמנה על סוג הנזק שחובת הזהירות באה למנעו.

     

    אשם תורם:

30. כעולה מעדות התובע, התובע צעד באור יום (בשעה 17:00 בערך) במדרכה הסמוכה לביתו. התובע התגורר ברחוב כשלוש שנים לפני מועד התאונה. הדרך הייתה מוכרת לו והמפגע לא היה סמוי, הגם שאינו גדול או בולט במיוחד. התובע יכול היה, בזהירות רבה יותר, לשים לב למפגע ולהימנע מנפילה. מנגד, מדובר במדרכה צרה, עד כדי שהתובע ואשתו נאלצו לצעוד האחד לפני האחרת. משמע, לא ניתן לומר כי בענייננו מדובר מדרכה רחבה והתובע בחר לצעוד דווקא בסמוך למפגע. בהתחשב במכלול הנתונים ובשים לב לגילו של התובע, למיקומו של המפגע ולמידת בולטותו, מצאתי לייחס לתובע אשם תורם בשיעור של 20%.

     

    שאלת הנזק:

31. בהתחשב בסוג הנכות, שיעורה, אופייה, העדר המגבלה בתנועות והעדר ההשפעה על כושר הפעולה, שוכנעתי כי שיעור הגריעה בכושר ההשתכרות של התובע נופל משיעור הנכות הרפואית. עוד שוכנעתי כי הדרך הראויה להערכת הפסדי השכר בעתיד היא שיטת החישוב הגלובלית. בהקשר זה חשוב להוסיף ולציין כי התובע לא הביא ראיות שילמדו על גובה הכנסתו כיום. תקציר שומת הכנסה אחרון שהוגש היה לשנת 2020 והעיד על הכנסה גבוהה יותר לעומת השנים 2018 ו- 2019. השומה לשנת 2016 מראה על ירידה בהכנסות לעומת השנים 2014 ו- 2015. ההכנסה בשנת 2019 הייתה נמוכה מההכנסה בשנת 2018. ההכנסה בשנת 2018 הייתה גבוהה מההכנסה בשנת 2017. לא זו אף זו, חרף היעדרות התובע מעבודתו למשך כחודשיים ימים בשנת התאונה (2017), עדיין הכנסתו באותה שנה הייתה גבוהה בהרבה מהכנסותיו בשנים לאחר מכן. שונוּת זו בהכנסות מקשה על קביעת קשר סיבתי בין התאונה לבין הירידה בהכנסות התובע מאז התאונה ועד שנת 2020.

     

32. לאור האמור, שוכנעתי כי יש לפסוק לתובע את הפיצויים שלהלן:

    הפסדי שכר לעבר: 17,854 ₪ (הכנסה חודשית ערב התאונה) x 1.9 חודשים = 33,923 ₪.

     

    הפסדי שכר לעתיד: 97,000 ₪ (על מנת לספר את האוזן, מדובר בסכום המהווה כ- 60% מהחישוב האריתמטי לפי שיעור הנכות הרפואית, שכרו של התובע ערב התאונה ומקדם היוון עד גיל 70).

     

    כאב וסבל: בהתחשב בטיב הפגיעה, תקופת ההחלמה, שיעור הנכות הצמיתה וגיל התובע, מקובלת עלי דרישתו בראש נזק זה כסבירה, ועל כן אני פוסקת סך של 20,000 ₪.

     

    עזרת צד ג' לעבר: סך של 3,000 ₪. בעקבות התאונה ידו של התובע גובסה למשך כשלושה שבועות (ראו: חוות הדעת מטעם התובע והתיעוד הרפואי שצורף). קל לשער כי בתקופה זו התובע נזקק לעזרת אשתו באופן החורג מהיקף העזרה המקובלת בין בני המשפחה, ועדויותיהם בהקשר זה אמינות, סבירות ומקובלות עלי.

     

    עזרת צד ג' לעתיד: בהינתן שיעור הנכות וטיבה, ובהינתן כי התובע חזר לתפקוד יומיומי מלא ולא נזקק לכל עזרה מתום תקופת אי הכושר ועד עצם היום הזה, לא שוכנעתי כי קיימת כל הצדקה לפסיקת פיצויי לתובע בגין עזרת צד ג' לעתיד.

    ניכויים: מהסכומים הנ"ל יש להפחית 20% בגין אשם תורם ולאחר מכן תגמולי המל"ל בגין דמי פגיעה (סך של 25,442 ₪) וגמלת נכות זמנית (1,813 ₪).

     

    היתרה לפיצוי = 96,000 ₪ (סכום עגול).

     

    לסיכום

     

33. אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובע פיצויים בסך של 96,000 ₪ בצירוף 23.4% בגין שכ"ט עו"ד ובצירוף סך של 715 ₪ בגין אגרת פתיחה.

     

34. הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים מהיום, אחרת ישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

     

     

     

     

    ניתן היום, י' אב תשפ"ג, 28 יולי 2023, בהעדר הצדדים.