פלוני ואח' נ' סאס הפקות בע"מ ואח'

 צדדי ג׳: 

1. לבטח הנדסה ובטיחות בע"מ

2. י.י.מ.מ. אבטחה בע"מ

ע"י ב"כ עוה"ד אסף גבאי

צדדי ד׳: 

1. סאס הפקות בע"מ

2. איתן סלימי

3. כלל חברה לביטוח בע"מ

ע"י ב"כ עוה"ד שיראל סלע ו/או הדס מילרד-אסף ו/או זהבית טרופר-סופר ו/או שרון גאופמן

פסק דין

עניינה של תביעה זו בנזקי גוף שנגרמו לתובע, יליד 19.5.91, בזמן הופעה שהופקה על ידי הנתבעת ביום 26.1.2017.

תמצית העובדות וטענות הצדדים:

1. התובע, באותה עת סטודנט לכלכלה וחשבונאות והיום כלכלן ומתכנת, רכש כרטיסים להופעה בהשתתפות הדי ג'יי הארדוול (Hardwell) בגני התערוכה. ביום 26.1.2017 הגיע עם חבריו למקום ההופעה בביתן 2 בגני התערוכה.

2. לגרסת התובע, במקום האירוע שרר אי סדר קיצוני וצפיפות בלתי סבירה, אשר הלכו והתגברו בסמוך לשעה 01:00 בלילה עת החלה הופעתו של הדי ג'יי.

3. בהתאם לנטען, התובע, שעמד בסמוך לבמה, נדחף ונהדף על ידי הקהל העצום שהיה במקום, אשר השתולל וקפץ. בשלב מסוים קפץ על רגלו אדם גדול מימדים וגרם לפציעתו.

4. התובע טוען כי פציעתו אירעה בין היתר בשל רשלנותה של הנתבעת שבאה לידי ביטוי בהתרשלות בהפקת האירוע, במכירת כרטיסים ללא מגבלה, בהכנסת קהל ללא מגבלה, בהעדר ויסות הקהל במקום וכיו"ב.

5. הנתבעת טוענת כי התובע לא הוכיח את אחריותה לפגיעתו. לטענתה לא היה כל פגם בהתנהלותה, האירוע תוכנן בקפידה ובכלל זה נשכרה חברת בטיחות שהכינה תכנית בטיחות לאירוע, אשר אושרה על ידי משטרת ישראל. עוד נטען כי בהופעה או מסיבה מעין אלה הקהל משתולל ותאונות עלולות לקרות. לדברי הנתבעות, התובע מתעלם מנטל הראיה המוטל עליו, נמנע במכוון מלהציג תמונה מהאירוע שתוכל לתמוך בגרסתו ואף לא הביא כל חוות דעת בטיחותית או זימן גורם רלוונטי מהמשטרה אלא מסתמך על הערכות סובייקטיביות בלבד.

6. הנתבעות הגישו הודעת צד ג' כנגד חברת "לבטח הנדסה ובטיחות בע"מ" – חברת הבטיחות אשר ערכה את תכנית הבטיחות, וכנגד "י.מ.מ. אבטחה בע"מ" – חברת האבטחה, אשר לטענתן היו אחראיות על הבטיחות באירוע המדובר ובכלל זה על תכני האבטחה, בדיקות המאבטחים בכניסה, כמות שוטרים, מספר כניסות ויציאות וכמות משתתפים. לטענת הנתבעות, אם תתקבלנה טענות התובע הרי שיש להטיל את האחריות על צדדי ג'.

7. צד ג' 1 (להלן: "לבטח"), הגישה כתב הגנה ובו הכחישה את אחריותה לאירוע. במקביל הגישה לבטח הודעת צד ד' נגד הנתבעות ונגד בעלי הנתבעת 1, מר איתן סלימי, בטענה כי הם אלה שקיבלו את הרישיון להפעלת האירוע ולכן הם האחראים הבלעדיים לקיומו ולאכיפת ההנחיות והתכניות שהוכנו. הודעת צד ד' הוגשה גם נגד חברת יממ אבטחה.

8. חברת יממ אבטחה בע"מ (צד ג 2 וצד ד 4 שתכונה להלן: יממ) לא הגישה כתב הגנה. בדיון שנערך ביום 14.11.21 הודיעו ב"כ הנתבעות וב"כ צד ג 1 כי לא הצליחו להמציא לה את ההודעות שהוגשו על ידן נכון לאותו שלב.

    

    

    

    

   נכותו הרפואית של התובע

9. צילומי רנטגן ובדיקת CT כף רגל שמאל שנערכו לתובע הדגימו תזוזה לטראלית של עצם המסרק 1 ו-2 ופרגמנט עצם קטן באזור מפרק הליספרנק בבסיס עצם המסרק ברגל שמאל. ביום 21.2.17 עבר התובע ניתוח שחזור וקיבוע של המפרק תוך שימוש במסמרים. רגלו של התובע הייתה מגובסת במשך כ-4 חודשים, והוא נדרש לטיפול משקם ופיזיותרפיה.

10. התובע תמך את כתב התביעה בחוות דעת ערוכה על ידי ד"ר בצלאל פרידמן, בה נקבע כי נכותו כתוצאה מהאירוע עומדת על 15% בהתאם לפרט 35(1) בין (ב) ל (ג) לתוספת לתקנות המוסד לביטוח לאומי וזאת בגין קישיון תנועה במפרק הליספרנק.

11. הנתבעת הגישה חוות דעת מטעמה הערוכה על ידי ד"ר גד ביאליק, לפיה הועמדה נכותו של התובע על שיעור של 10% בהתאם לפרט 49(3) לתוספת לתקנות המוסד לביטוח לאומי.

12. הצדדים הגיעו להסכמה לפיה נכותו של התובע תועמד על שיעור של 12.5%, מיצוע הנכויות שנקבעו בחוות דעת הצדדים.

     

    ראיות הצדדים

13. התובע הגיש תיק מוצגים הכולל את תצהיר התובע עצמו בצירוף מסמכים מתיקו הרפואי ונתוני השתכרותו; תצהיר מטעם הגב' מ.ז., אימו של התובע; תצהירים מטעם חבריו של התובע - מר ב.פ. ומר ג.מ. וכן תצהיר מטעם מר זוהר צלח, כתב תרבות באתר נענע 10 באותה עת אשר סיקר את האירוע.

14. לתמיכה בטענות ההגנה צירפו הנתבעות תצהיר מטעם מר איתן סלימי, בעליה של הנתבעת 1 ומנהל האירוע, שאליו צורפה תכנית הבטיחות של האירוע.

15. צד ג' 1 תמכה טענותיה בתצהיר מטעם בעלים ומנכ"ל משותף בה, מר שחר בר, שאליו צירף העתק אוגדן הבטיחות כפי שנמסר לנתבעת לטענתו.

16. בישיבת ההוכחות הראשונה שהתקיימה בתיק ביום 21.2.22 העידו מטעם התביעה: מר זוהר צלאח, מר ג.מ. חברו של התובע, אימו של התובע, התובע עצמו ומר ב.פ., חבר נוסף של התובע; מטעם הנתבעות: מר איתן סלימי. בישיבת ההוכחות השנייה שהתקיימה ביום 30.6.22 נחקר מר שחר בר, המצהיר מטעם צד ג' 1.

17. נוכח גדר המחלוקת בין הצדדים, אפתח את הדיון בהכרעה הנדרשת לעניין נסיבות התרחשות התאונה והאחריות לקרות התאונה.

    נסיבות התרחשות התאונה

18. הגם שהנתבעת טוענת כי נסיבות האירוע בו נפגע התובע לא הוכחו, סבורני כי עיון בתיעוד הרפואי שהוצג מאשר את טענות התובע על אודות אופן פציעתו. גירסת התובע באשר לאופן פציעתו הובאה כבר בפנייתו הראשונה לקבלת טיפול רפואי, יום לאחר התאונה (ראו עמוד 26 לתיק מוצגי התובע), שם צוין כי "היום בלילה דרכו על רגל של מטופל". בהמשך הטיפול הרפואי צוין באופן מפורט יותר: "חבלה לכף רגל שמאל במהלך מסיבה – מישהו דרך עליו בעוצמה" (מסמך שחרור מבית החולים מיום 22.2.17, עמוד 34 לתיק המוצגים מטעם התובע). גירסת התובע במילא נתמכת גם בגירסת שני חבריו שהגישו תצהירים לתמיכה בטענותיו – האחד מהם היה בקרבתו בעת פציעתו (יפורט בהמשך).

19. משהוכח כי התובע נפגע כתוצאה מאדם גדול מימדים שקפץ על רגלו במהלך ההופעה, זירת המחלוקת העיקרית שבין הצדדים הינה באשר לצפיפות ואי הסדר שהיו במקום והשלכתם של אלה על פגיעת התובע וליתר דיוק על אחריותן של הנתבעות לפגיעה זו.

20. לפי גרסת התובע, הנתבעת 1 התרשלה כיוון שלא התנהלה כנדרש בכל הנוגע לסידורי הכניסה למופע ואבטחתו, ועקב כך נגרמו צפיפות ודוחק שהביאו לפגיעתו של התובע.

21. בתצהירו טען התובע כי כבר בכניסה למתחם הייתה "[...] המולה גדולה ויוצאת דופן של קהל ובמקום שרר אי סדר קיצוני, לחץ של אנשים אשר דחפו זה את זה ללא כל בקרה [...]". התובע אף ציין בתצהירו כי בכניסה לא נדרש להציג כרטיס ולא נערכה לו או לחבריו כל בדיקה ביטחונית, כי הוא ראה בנות נמחצות בכניסה, צעקות ו"חוסר סדר קיצוני", לדבריו (סע' 3 לתצהירו). התובע אף מספר כי עם תחילת ההופעה של אותו די ג'יי, הצפיפות "התעבתה עד לבלי הכר, אנשים דחפו זה את זה באופן מסכן וגם מי שחפץ לחלץ את עצמו מתוך ההמון לא הצליח עקב הצפיפות הרבה", זאת בשונה מאירועים קודמים בסדר גודל דומה בהם נכח (סע' 5-4). כן לטענתו: "כתוצאה מהצפיפות ואי הסדר ששררו במקום, קפץ על רגלי אדם גדול מימדים, ובמלוא כובד משקלו מחץ את רגלי. [...] למרות ששני חבריי עמדו בסמוך אליי, לקח לי זמן עד שהצלחתי לעדכן אותם אודות פגיעתי, זאת לאור הצפיפות הרבה שהייתה במקום אשר אפילו לא אפשרה לי לשלוח יד לכתף של חבריי ולבקש עזרה. גם לאחר שהצלחתי לעדכן אותם, התקשינו עד מאד לפלס עבורי דרך החוצה ולחלץ אותי מן ההמון הצפוף" (סע' 6 לתצהיר).

22. לעומת זאת, לגרסת הנתבעות לא הייתה כל התרשלות מצד הנתבעת 1. לדברי מר סלימי, בעלי הנתבעת 1 ומנהל האירוע – כמות הכרטיסים שנמכרה עמדה בהנחיות הנדרשות, האירוע תופעל באמצעות חברת אבטחה, שוטרים, נציגי מד"א וכל הגורמים הנדרשים (סע' 7 לתצהירו). מר סלימי אף הצהיר כי: "אני נכחתי באירוע עוד לפני שהחל ועד תומו. האירוע התקיים ללא דופי. לא היו נפגעים או פצועים, לא היו דחיפות ולא היה בלגאן כפי שמנסה התובע להציג. [...] לא היו דחיפות, לא התעלפויות ואני לא יודע למה התובע אומר את זה" (סע' 14 לתצהירו). מר סלימי אישר בתצהירו כי אכן בכניסה לאולם הקהל התקבץ משום שבחוץ ירד גשם ואנשים רצו להסתתר, אך טען כי זו הייתה "התקהלות קטנה ש"השתחררה" מהר ואיש לא נפגע מכך וזה לא קשור כלל וכלל למה שהיה והתרחש בתוך האולם" (סע' 16 לתצהיר).

23. אם כך, בין הצדדים נטושה מחלוקת באשר לאופן ניהול האירוע ובאשר לצפיפות ולדוחק ששררו במקום. במצב דברים זה, נטל ההוכחה, על פי דין, מוטל על כתפיו של התובע.

24. לאחר ששמעתי את עדותו של התובע והעדים מטעמו ואל מול עדויות הנתבעות וצדדי ג', מצאתי כי בשקילת הגרסאות שהוצגו לי, יש להעדיף את גרסת התביעה, ולפיכך דינה של התביעה להתקבל. אבהיר -

25. ראשית, מצאתי את עדותו של התובע עקבית, מהימנה ומשכנעת. התובע הביא את הדברים באופן אותנטי, התאמץ לתאר את הדברים באופן מדויק לפי זכרונו, ולא מצאתי בעדותו סתירות או לאקונות. התובע לא ניסה "לייפות" את טענותיו במסגרת עדותו וכאשר לא היה בטוח בדברים מסוימים או לא ידע להשיב, אמר זאת באופן מפורש. כך ראו למשל בעמ' 38 ש' 5 ואילך:

    "ש:[...] אתה מצהיר שראית בעיניך בנות שנלחצות בכניסה וחוסר סדר וראית אנשים נופלים, אתה מתאר אנדרלמוסיה. אתה מספר שאף אחד לא דרש להציג כרטיס ולא נערכה בדיקה ביטחונית. לא רק שנתנו להיכנס לא היו מאבטחים?

    ת:להגיד שלא היו מאבטחים לא יודע. לא עצרו אף אחד לא בדקו אף אחד. היינו בשוק שבמדינת ישראל לא בודקים תיקים בכניסה למקום כזה. לא קרה לי דבר כזה בעולם."

26. אך חשוב מכך - גרסתו של התובע באשר לאופן קרות האירוע אינה עומדת לבדה, ואליה מצטרפות עדויותיהם של שניים מחבריו שהיו במקום. יתר על כן, לעדויותיהם של התובע וחבריו הצטרפה עדותו של מר זוהר צלח, שהיה בזמן האירוע כתב תרבות של נענע 10 וכתב כתבה על ההופעה יומיים לאחר שהתקיימה. ויודגש – מר צלח הבהיר כי אין לו כל קשר אישי עם התובע, וכי דבריו נכתבו בסמוך למועד ההופעה ותחת הרושם שהותירה עליו ההופעה והתנהלות ההפקה בה.

27. התובע ושלושת העדים הנוספים מטעמו הציגו תמונה דומה של ההתנהלות בערב ההופעה, תוך שהם מביעים את פליאתם וכעסם על אופן ניהול האירוע על ידי ההפקה, ומדגישים כי אין זו ההופעה הראשונה מסוגה בה היו נוכחים. על פי עדויותיהם של התובע והעדים מטעמו, שררה במקום אנדרלמוסיה שבאה לידי ביטוי כבר בשלב בידוק הכרטיסים, ונמשכה גם בתוך אולם ההופעה עצמו.

28. התובע למשל מתאר את העומס וה"בלגאן" כבר בשלב בידוק הכרטיסים באופן הבא: (עמוד 28 שורה 29):

    "ש:איפה לא ראית את הסדרן שהיה צריך לדעתך להיות שם?

    ת:יש עמדת בידוק כרטיסים ופתיחת תיקים, במקום שבודקים את הכרטיסים, בכניסה השנייה כנראה, אוקיי, בפנימית יותר.

    ש: אתה אומר את זה מתוך מה, ראית שיש כזו עמדה?

    ת:כך יש בכל אירוע, עמדה שבודקים כרטיסים ועושים בידוק בטחוני על הגוף. מדגים. אני לא הצלחתי לראות אותם עושים את הבידוק כי היה תור כל כך ארוך וכשהוא זז לא בדקו אף אחד מהאנשים שהיו איתי.

    ש:איך אתה יודע שזה תור לבידוק?

    ת:כי זו הכניסה לאולם.

    ש:אז אתה מניח ששם צריך לעשות בידוק?

    ת:הייתי בתור עם אנשים לבידוק ולכרטיסים, לא זוכר אם היה רשום שם אבל אני יודע בוודאות שזה מה שהיה. לא סתם נכנסנו כולנו למתחם האירוע למשהו אחר.

    ש:איפה בדקו כרטיסים?

    ת:לא בדקו לי. בכללי – עמדתי, לא ממש עמדתי, כי זה לא זז, ומתי שהוא התור פשוט השתחרר במהירות מטורפות כי לא בדקו לאף אחד את הכרטיסים ונתנו לכולם להיכנס. לפי מה שאני חושב זה היה אותו תור, לכרטיסים ולבידוק.

    ש:אתה מסיק שהיה צריך להיות תור לבידוק בטחוני ולבידוק כרטיסים ואתה עמדת בתור הזה ולא ראית שבודקים בדיקה בטחונית ו/או כרטיסים ואתה עמדת בתור הזה ובאיזה שהוא שלב זה השתחרר?

    ת:לא לי ולא לאף אחד שעמד שם."

29. דברים דומים נכתבו ותוארו על ידי חברו של התובע, מר ב.פ – ראו סע' 4 לתצהירו:

    "בכניסה למתחם עצמו ראיתי המולה גדולה, אי סדר קיצוני וכמויות של אנשים אשר נדחפים ונהדפים פנימה, אציין כי מדובר בהתנהלות חריגה מאד בכל קנה מידה שכן ראית שכמויות גדולות מאוד של אנשים נכנסות פנימה מבלי לעבור בידוק בטחוני ומבלי שנבדקו הכרטיסים [...] גם אני עצמי נכנסתי למקום מבלי שנבדקתי [...].

     

30. עדותו של ב.פ תיארה באופן דומה לזה של חברו, התובע, את העומס ששרר בכניסה לאולם ההופעה (עמוד 47 שורה 8):

    "ש:כשאתה מספר שראית אנשים נדחפים ונהדפים פנימה, מה זה פנימה?

    ת:היה גדר, כאילו כמו שיש פה בכניסה לביהמ"ש, גוש של אנשים, חור בגדר, כאילו פתח, היה נראה שהיה אמור לעמוד שם מישהו לבדוק כרטיסים, ובפועל כולם נכנסו כמו במשפך, עד היום לא בדקו לי את הכרטיס.

    ש:ראית אנשים נופלים על הרצפה?

    ת:ספציפית לא יודע לומר לך כמה, אבל אנשים עפו שם אחד על השני, הם מעדו אחד על השני, לא זוכר שראיתי מישהו שרוע על הרצפה. היו נפילות וכו'. לא ראיתי אחד על השני נופלים, בחלק הפנימי, לא.

    ש:ראית אנשים נופלים אחד על השני על הרצפה?

    ת:זכור לי שהיה מאוד צפוף ואנשים נפלו מהרגליים, פיזית, נכנסים אחד לשני ברגליים. יש חור בגדר, אין אף אחד שמבקר את הלחץ." 

31. גם חברו של התובע מר ג.מ תיאר דברים דומים בעדותו (עמוד 17 שורה 8):

    "ש:כשאתה עברת בתור הזה להיכנס שכבר נכנסת, בדק אותך סדרן?

    ת:לא.

    ש:חלפת על פני סדרן?

    ת:לדעתי לא. פשוט נכנסתי. בוודאות לא בדקו אותי בדיקה בטחונית, לא כרטיס, לומר שעברתי ככה על פני סדרן – זה אני לא יכול לומר בוודאות." 

32. מעדויות התובע וחבריו עולה כי כבר בשלב הכניסה למתחם עוד טרם החלה ההופעה לשמה הגיעו, שרר במקום עומס יוצא דופן, אשר בא לידי ביטוי בצפיפות ודוחק רב. עוד עולה מתיאור הדברים, כי בשלב מסוים וככל הנראה על מנת לשחרר את הלחץ, הוכנס מספר רב של אנשים לתוך המתחם מבלי שנערכה להם כל בדיקה וחשוב מכך – מבלי שנבדק כי הם נושאים כרטיסים להופעה.

33. הנה כי כן, התובע והעדים מטעמו מתארים תמונה מפורטת ואותנטית של הלחץ שהיה במקום האירוע כבר מהכניסה. הגם שנשאלו, כל אחד בנפרד, במהלך עדויותיהם על אופן תיאור תהליך הכניסה למתחם, לא מצאתי סתירות או אי דיוקים של ממש בתיאור הדברים, לא בין התיאור בתצהירים לבין התיאור בעדויות, ולא בין העדויות עצמן.

     

34. הצפיפות הקשה שתוארה על ידי התובע וחבריו בכניסה לאולם ההופעה המשיכה, על פי תיאוריהם, גם באולם עצמו.

35. מר ב.פ מתאר את הדברים באופן הבא (סעיף 4 לתצהירו):

    "גם בתוך מתחם ההופעה שרר אי סדר קיצוני, צפיפות קיצונית ומסכנת. עמדתי ביחד עם [התובע] עשרות מטרים מהבמה, נדחפנו ונהדפנו ביחד עם הקהל הרב מבלי שמארגני האירוע ידאגו לוויסות כמות המשתתפים. בשלב מסוים [התובע] הצליח לעדכן אותי כי נפגע ברגלו מאדם גדול ממדים שעקב הצפיפות פשוט רמס לו את הרגל. ראיתי ש[התובע] נאנק מכאבים והבנתי שאני חייב לנסות לפלס לו דרך החוצה. זו הייתה משימה קשה מאד שארכה בפני עצמה כ-15-20 דקות. לא הייתה כלל גישה החוצה ונאלצנו פשוט להידחף ולדחוף אנשים [...]".

36. מר ב.פ. עומת בחקירה הנגדית עם גרסתו, אך גם זו לא הופרכה, והתרשמתי מאמינותה. הוא שב והודה כי לא ראה במו עיניו את התאונה (בעמ' 41 ש' 16-14) וחזר והדגיש את הצפיפות ששררה במקום ("כמו סרדינים" – עמוד 41 שורה 20). מר ב.פ גם תיאר באופן כללי את מיקומו ומיקום התובע בעת הפציעה ואת המועד בו אירעה התאונה ביחס לכניסתם למתחם (עמוד 48 שורה 20):

    "ש:אתה אומר עמדתי ביחד עם ת' עשרות מטרים מהבמה, שם עמדתם כל ההופעה?

    ת:הסברתי לך שנכנסנו סמוך להופעה, החלה ההופעה, ניסינו להתמקם, לא התמקמנו, ניסינו לתפוס מקום, לא היה אפשר בכלל, היה צפוף שם ברמה קיצונית. זה היה דקות בודדות מהרגע שנכנסנו עד הרגע שקרה משהו. אולי גם 60 דקות. לא יודע. לפי מה שאני זכרתי וגם אמרתי שזה היה בערך חצי שעה. 20 דקות.

    ש:יש במה, חלק אמצעי וחלק מרוחק מהבמה, איפה עמדתם?

    ת:איפה שזה קרה.

    ש:לא זזתם, שם זה גם קרה?

    ת:נכנסנו מהחלק ה 3, ניסינו להתקדם לחלק ה 1. בערך בתחילת החלק ה 3, קרוב לחלק ה 2 לא יכלת לזוז. וזה קרה. לא הספקנו להתקדם.

    ש:רציתם להתקדם לקידמת הבמה?

    ת:כן, כדי לראות את הדי ג'יי.

    ש:מהמקום בו התקדמתם ונעצרתם, לא יכלתם להתקדם יותר, מה היה המרחק מהבמה?

    ת:איפה שנעצרנו, מה שאמרתי לך, בין החלק האחרון לחלק השני, באמצע.

    ש:50 מטר?

    ת:לא יודע.

    ש:ראיתם את הבמה מהמקום הזה?

    ת:לא יכלת לראות כלום, ראיתי את הגב של זה שעומד מולי, באמת. היה צפוף ברמה קיצונית. בטוח לא יכולנו להנות."

37. מר ב.פ ציין גם את העובדה כי התאונה אירעה בסמוך לאחר שנכנסו למתחם ואת הקושי בחילוצו של התובע מן המתחם הצפוף (עמ' 44 ש' 28-20, עמ' 48 ש' 24-21, 29-28).

38. לכך מצטרפת אף עדותו של מר ג.מ., אשר אישר כי גם בתוך המתחם היו מעט סדרנים או אנשי ביטחון, וכי שרר לחץ רב וצפיפות בהם לא נתקל מעולם (סע' 7-5 לתצהירו). גם בחקירתו של מר ג.מ. התרשמתי כי גרסתו מהימנה ואותנטית. ראו בעמ' 20 ש' 4:

    "ש:סיפרת על המולה, אתה זוכר אירוע של בנות שנמחצות וצורחות?

    ת:למישהי שהיכתה [צ"ל "חיכתה" – ע.ק.] איתנו העיפו את הטל' מהיד ונשבר לה המסך. היו פשוט דחיפות מטורפות.

    ש:אני שואל על אירוע מסוים.

    ת:זה מה שאני זוכר.

    ש:ראית בנות נמחצות וצורחות?

    ת:כן, ראיתי.

    ש:כשאתה רואה אירוע כזה דרמטי של אנשים נמחצים וצורחים, למה לא כתבת את זה. לא תיארת אירוע מסוים של בנות נמחצות?

    ת:זה היה נראה לי חלק מהעניין. לא מבין איפה הבעיה.

    ש:זה היה חריג לדעתך שעמדת בתור וחיכית שם?

    ת:כן.

    ש:אפשר לומר שאי הסדר הקיצוני הזה גרם לך לחוש סכנה באותו רגע?

    ת:כן, זה היה הרבה מלחיץ, עד עכשיו לא מבין למה לא בדקו את הכרטיסים. זו היתה כמות לא סבירה של אנשים. היתה את המבואה, וב"כ באירועים כאלה אני לא מקדימה יותר מידי, אלא באמצע ומאחורה, ושם אל [צ"ל "לא" – ע.ק.] היה פשוט מה לעשות, לא משנה איפה היית, היית צפוף עם אנשים.

    ש:מה אתה עושה כשאתה חש את הלחץ הזה?

    ת:מתרחק, עמדתי אחורה אפילו במבואה".

39. מר ג.מ תיאר באופן מדויק ככל הניתן א המיקום בו עמד בזמן ההופעה, ותיאר את העומס הרב ששרר גם בחלקו האחורי של המתחם, אשר בד"כ על פי ניסיונו, עמוס פחות מהאזור הסמוך לבמה (עמוד 21 שורה 20 ואילך):

    "ש:איפה עמדת כשנכנסת למופע, לתוך המתחם?

    ת:נכנסתי, היינו מאחורה, בצד שמאל.

    ש:עמדת קרוב לבמה באיזה שהוא שלב?

    ת:לא, בד"כ אני באמצע, אפילו לכיוון אחורה.

    ש:כמה מטרים מהבמה עמדת?

    ת:אם תחלק את זה לשליש, זה האחרון.

    ש:ראית מה קורה בקידמת הבמה?

    ת:לא ראיתי, לא רציתי להתקרב לשם.

    ש:מניסיון שיש לך, סע' 7 – אמרת שהיית בהמון אירועים כאלו, נכון שיש עומס רב יותר ליד הבמה מאשר בשליש הזה שהיית?

    ת:יחסית קרוב לבמה יותר עמוס, אבל שוב, קרוב לבמה – העומס משתחרר מאחורה, וגם האחורה היה נראה לי כמו בשורה ראשונה.

    ש:מהניסיון שלך... ?

    ת:אנו חשבנו שהגיעו אנשים רבים שלא קשורים, כי לא בדקו כרטיסים. לא הבנו איך זה יכול להיות כזה צפוף, כי אני ואביב הולכים לכל הופעה שיש ולא הבנו מה קורה שם.

    ש:הייתם מאחורה, הם היו יותר קרובים לבמה, אתה היית יותר מרוחק?

    ת:לא יודע לומר, אני הייתי מאחורה. "

40. התובע עצמו מתאר דברים דומים לאלו שתוארו על ידי חבריו, הן באשר למיקום בו עמד בזמן הפציעה, הן באשר לעומס ששרר בכלל חלקי המתחם, והן באשר לצפיפות (עמוד 30 שורה 16):

    "ש:[...] שקופצים ויש מסיבה ומסתכלים למעלה, אולי ידרכו עליך. יכול להיות שבהליכה לכיוון מסוים כשיש צפיפות סבירה מישהו ידרוך עליך?

    ת:בכל מצב יכול להיות שמישהו ידרוך עליך. לא סביר שיש הבדל כי מישהו דורך עליך בטעות לבין צפיפות שאין לך אפילו לאן לברוח.

    ש:אני לא מדברת על השלב של אחרי... ?

    ת:לא אחרי, תוך כדי.

    ש:החברים שלך בדרופ היו לידך?

    ת:רק ב' והוא היה כמה מטרים לידי, הוא ניסה בתוך כל ההמולה להבין היכן אני נמצא. ב' היה לידי במרחק של כמה מטרים בודדים מאיזה שהוא כיוון. אולי בינינו היה אדם או שניים, משהו כזה.

    ש:אז ב' היה לידך במרחק של כמה מטרים בודדים ובינך לבין ב' היה רק בן אדם אחד?

    ת:ב' היה מרחק מאוד מאוד קצר, לומר כמה בדיוק בכל רגע נתון. 1,2 אנשים אולי, ניסינו לא לאבד אחד את השני בצפיפות הזו. "

41. הנה כי כן, התובע וחבריו משרטטים תמונת מצב מטרידה של התקהלות צפופה ודחוסה של אנשים בשטח אולם ההופעה, באופן שאינו מאפשר להם לנוע בחופשיות, עד כדי צמצום מרחב התנועה שלהם.

42. גרסתם של התובע וחבריו מקבלת חיזוק משמעותי גם בעדותו של מר צלח, כתב תרבות של נענע 10 בעת ההופעה שנכח בהופעה על מנת לבקר אותה. בכתבה שפורסמה ביום 28.1.17, כיומיים בלבד לאחר האירוע (מוצג 1 למוצגי התובע, ההדגשות אינן במקור – ע.ק.) מתוארים על ידו הדברים באופן הבא:

    "[...] לפני כמה שבועות הודיעו המארגנים כי ההופעה עוברת לגני התערוכה בתל-אביב לביתן 2 החדש, והושקעו כ-350 מיליון ₪- מה שכמובן גרם לרף הציפיות לעלות- אלא שמהר מאוד מה שנראה כמו חלום התגלה כסיוט.

    [...] שום ניסיון קודם לא הכין אותנו לדבר הזה – 5 כניסות בלבד לכמות עצומה של אלפי אנשים, מה שגרר תורים אין סופיים ובלתי נסבלים בהם אנשים נמחצו, התעלפו, תוך התעלמות מוחלטת של ההפקה ממה שקורה בשטח.

    "היה ממש נוראי, כולם דחפו את כולם, בנות נמחצו, נפלו, התעלפו, נחבלו, אני בעצמי נפלתי עד שמישהי הקימה אותי והובילה אותי לכניסה, הייתי בהלם רעדתי". סיפרה לנו אחת המבלות.

    לאחר כמעט 40 דקות של כלום, החליטו להגיב מהאבטחה בצעד דרסטי – במקום לבדוק את האנשים התחילו להכניס את כולם, ללא בידוק, ללא בדיקת כרטיס בכלל. אני מצאתי את עצמי בתוך האולם בלי שיבדקו לי את הכרטיס בכלל. "כל אדם חמוש או מפגע יכל היה להיכנס ובקלות יכל להתרחש אסון" סיפרה לנו אחת המבלות.

    כשנכנסנו לביתן קיווינו שהמצב ישתפר ולא כך היה – בשמירת החפצים היו 2 אנשים בלבד שהיו צריכים לטפל בחפצים של כולם, מה שכמובן גרר תורות ענק, אין ספור טעויות ואובדן של חפצים [...]".

43. בהמשך הכתבה מתייחסת לאקוסטיקה של האולם ולתוכן ההופעות עצמו ובסוף הכתבה, נסגרים הדברים כך:

    "לסיכום, ערב שיכל להיות בלתי נשכח התרסק תחת הציפיות הגבוהות בעיקר בגלל הפקה שלא הרגישה מספיק מאורגנת ובחירה לא נכונה של מיקום להופעה. מהניסיון שלי מדובר באירוע חריג, שכן ברובם המוחלט של אירועים מהסוג הזה – ההפקה עושה עבודה מצוינת. כל מה שנותר לקוות הוא שהלקחים ילמדו לפעם הבאה, שהגשם יפסיק ושנוכל לחזור לאמפי ראשון האהוב".

44. גם בתצהירו פירט מר צלח את התרשמותו מאותו לילה באופן שיש בו קורלציה לגרסת התובע ושני חבריו. בדומה לתוכן הכתבה שפרסם בזמן אמת, מר צלח ציין בתצהירו בהליך זה כי לעמדתו ניהול ההפקה של המופע היה "סיוט גדול", כי במקום היו תורים בלתי נסבלים, אנשים נמחצו, וכי בשלב מסוים הכניסו את האנשים ללא בדיקת כרטיסים וללא בקרה (סע' 5 לתצהיר). מר צלח אף אישר כי גם בפנים שררה צפיפות בלתי נסבלת (סע' 6) וכי מדובר באירוע חריג. כך בסע' 7 לתצהירו:

    "במסגרת עיסוקי סיקרתי והשתתפתי בעשרות מופעים מהסוג הזה ואציין כי מדובר באירוע חריג בו הארגון וההתנהלות היו רשלניים ולוקים ואני לא מתפלא בכלל שהתובע נפגע בפגיעה תוך כדי שאדם אחר רמס את רגלו, בצפיפות ובדוחק אשר היו במקום הנובעים מהעובדה כי לא הייתה כל בקרה על כמות הקהל שנכנסה, רק מתבקש היה שאירוע מסוג זה יתרחש".

45. אף בעדותו תיאר מר צלח תיאור דומה לזה שתואר על ידי התובע וחבריו ושעיקרו מתמקד בנקודת בידוק הכרטיסים. כך בעמוד 7 שורה 8 ואילך:

    "ש:ומה שאתה אומר זה שבתוך כל הברדק הזה, אתה הצלחת לראות שמכניסים אנשים בלי לבדוק להם את הכרטיסים?

    ת:כן.

    ש:אני מתארת מצב שאתה מתאר אותו, המון אנשים, לחץ בלאגן, נורא, אתה כבר בפנים ויש מלא כניסות ובתוך כל הברדק הזה, שנכנסים וכו', אז אתה הסתכלת וראית שהסדרן כניסה שעמדת לידה, הכניס אנשים בלי לבדוק את הכרטיסים?

    ת:לא אדם אחד – אלא נתנו לאנשים להיכנס.

    ש:מאיפה אתה יודע שהסדרן שעומד עם הגב אליך, לא בדק את הכרטיסים של האנשים שהגיעו?

    ת:כשאתה רואה 10,20 אנשים נכנסים במהירות – אתה יודע שלא בדקו אותם.

    ש:אתה הסקת, לא ראית שהוא לא הכניס אותם, הסקת את זה, נכון?

    ת:מסקנה שוב, להכניס 20 אנשים בפחות מדקה, זה מאוד מאוד לא סביר.

    ש:זו המסקנה שלך, נכון, לא ראית בעין?

    ת:נכון.

    ש:מסקנות לא מעניינות אותנו בעיקרון בביהמ"ש, אבל אתן לך עוד אופציה, האם יכול להיות שזו היתה קבוצה שלמה אחת של 10 אנשים שבאו עם 10 כרטיסים ולכן נכנסו ביחד?

    ת:לא. לא הלכו ביחד. זה אנשים שנכנסים ולא ממשיכים ללכת ביחד, הולכים למקומות שונים, זו הליכה סבירה, כן. הסקתי מסקנה, נכון.

     

    וכך בעמוד 12 שורה 29:

    "ש:אתה אומר בסע' 5 – במקום לבדוק את האנשים, פשוט הכניסו את כל מי שהיה שם, ז"א לא רק שלא עשו שם בדיקות בטחוניות, נכון, בסוף הסעיף?

    ת:כן.

    ש:ז"א לא רק שנתנו לאנשים להיכנס חופשי, גם לא היו מאבטחים שעשו בדיקות בטחוניות? לפי מה שאתה אומר לי, עבריינים יכולים להיכנס עם סכינים ואף אחד לא ידע, נכון.

    ת:בגדול – בשלב מסוים באירוע – חד משמעית.

    ש:לפי תיאורך מחבל לא עלינו היה יכול להיכנס שם לאירוע?

    ת:בשלב מסוים הבידוק הבטחוני לא היה. "

46. אשוב ואדגיש כי מר צלח אישר כי אינו קשור לתובע וכי אין לו כל היכרות מוקדמת איתו (סע' 2 לתצהירו), ובמובן זה הוא עד אובייקטיבי שאין לו עניין בתוצאות ההליך (לעניין זה יוער כי במהלך חקירתו התגלה כי בין מר צלח ובין מר סלימי, בעליה של הנתבעת 1, דווקא קיימת היכרות מוקדמת, אך כל טענה בדבר השפעתה של אותה היכרות על מניעיו של מר צלח נזנחה ולא הופיעה בסיכומי הצדדים).

47. בנוסף, דבריו כפי שמובאים בכתבה שפרסם כיומיים לאחר האירוע מהווים תיעוד אובייקטיבי מזמן אמת מיד לאחר האירוע, וללא שידע על פגיעתו של התובע.

48. ודוקו – אכן גרסתם של התובע והעדים מטעמם אינה מגובה גם בחוות דעת בטיחותית. אלא שבניגוד לטענת הנתבעות אינני סבורה כי יש בכך כדי לאיין את יכולתו של התובע להוכיח טענותיו. בראש ובראשונה, ספק אם ניתן היה לספק חוות דעת בטיחותית באשר לעומס וללחץ שהיו במקום ההופעה, בדיעבד. חוות דעת בטיחותית יכולה הייתה להיות רלוונטית ככל שטענות התובע היו מופנות לחוות הדעת הבטיחותית שהוכנה מבעוד מועד (ולכך אתייחס גם בהמשך) ולא לאופן בו הדברים התנהלו בזמן אמת. יתר על כן, בתיאור השתלשלות האירוע על ידי התובע והעדים מטעמו יש התייחסות לנתונים אובייקטיבים מעבר לתחושות הסובייקטיביות לכאורה של הלחץ וה"בלגאן"- כך למשל ההתייחסות לניהול התורים בכניסה למתחם, הכנסת הקהל ללא בידוק כרטיסים או בידוק בטחוני והיעדר נראות של סדרנים ואנשי אבטחה בתוך המתחם עצמו. אני סבורה כי בכל אלו יש כדי לשרטט תמונת מצב המצדיקה למצער את העברת הנטל לכתפי הנתבעות – אשר להם, כמנהלי האירוע ומפיקיו היכולת לסתור את טענות התובע במסמכים, נתונים ועדויות רלוונטיות.

49. אלא שהתייחסות הנתבעות לטענותיהם המפורטות של התובע ועדיו הייתה לאקונית וצרה. ראשית, עדותו של מר סלימי היוותה עדות יחידה של בעל דין, ועמדה לבדה. שנית, ולא פחות מהותי מכך – המסמך היחיד שצורך לתצהיר עדותו של מר סלימי היה אוגדן הבטיחות שהוכן לאירוע על ידי צד ג'. אוגדן הבטיחות אכן יכול להעיד על כי נעשתה עבודת הכנה בטיחותית תקינה על פי דרישות החוק (או למצער לא נטען אחרת על ידי התובעים), אלא שאין בה כדי להעיד על האופן בו אותה תכנית יושמה בפועל על ידי הנתבעות בזמן האירוע.

50. כאשר נשאל על כך בחקירה, השיב מר סלימי כי: "לא יכול להתקיים אירוע במדינת ישראל שלא קיבל את כל האישורים, זה הכל, אין לי כאן את האישורים" (בעמ' 50 ש' 33-32, גרסה זו חזרה מספר פעמים לאורך חקירתו). דהיינו טענת מר סלימי והנתבעות הינה כי משהתקיים האירוע הרי שהתקיים באישורה של המשטרה, ומשזכה לאישורה של המשטרה הרי שהוא נוהל בהתאם לדין ובאופן בטיחותי.

51. טענה זו לבדה אינה יכולה לסתור את טענות התובע, קל וחומר כאשר גם המסמכים הבסיסים ביותר, לא הוצגו.

52. כך למשל לא הוצגו רשימות אנשי האבטחה שהיו במקום הגם שניתן היה על נקל לעשות כן. טענת מר סלימי כי "אם העדים שלך טוענים כי לא היו אנשי בטחון, זו רמאות. היו 40 שוטרים בשכר ו 120 מאבטחים" (בעמ' 52 ש' 11-10), נותרה טענה בלתי מבוססת.

53. יתר על כן, בחקירתו הנגדית אישר מר סלימי כי מערכות מכירת הכרטיסים וסריקת הכרטיסים בכניסה לכל אירוע הינן ממוחשבות וניתן להוציא מהן דו"ח (בעמ' 53 ש' 26 ואילך), אך למעשה נמנע מהבאת אותה ראיה המצויה בשליטתו ושהיה ביכולתה להוות אינדיקציה על כמות האנשים שנכנסו לאירוע מקום בו היה יכול לעשות כן.

54. לאמור לעיל יש להוסיף כי גם חוזה ההתקשרות בין הנתבעת 1 לבין חברת האבטחה שנשכרה על ידה לא הוצגה, וכמובן שלא הובאו לעדות גורמים כלשהם מהחברה שהיה ביכולתם לשפוך אור על הדרישות שהוצגו על ידי הנתבעת 1 ועל אופן יישום הדרישות בזמן אמת. יובהר לעניין זה כי על פי תכנית הבטיחות שהוכנה על ידי צד ג' – לצורך קבלת אישור בטיחותי לאירוע, צריכה הייתה הנתבעת 1 למנות קצין בטיחות לאירוע. קצין הבטיחות, שיש להניח כי פרטיו היו בידי הנתבעת 1 גם לא הובא לעדות.

55. תיק האירוע, אישורי המשטרה, רישיון העסק ואישורים נוספים מאת הרשויות המאשרות לא הוצגו על ידי מר סלימי אשר שב וטען כי יש לקבל את עמדת הנתבעות משום שללא אותם אישורים לא יכול היה האירוע להתקיים.

56. מר סלימי מעלה בתצהירו שתי הנחות באשר לגרסת התובע – האחת כי הלחץ שמתארים התובע וחבריו בכניסה למתחם נבע מגשם שירד והיה רגעי ונקודתי בלבד (סעיף 16 לתצהירו). השנייה כי התובע וחבריו בוודאי היו בקדמת המתחם בסמוך לבמה, מקום בו העומס מטבע הדברים גדול יותר (סעיף 15 לתצהירו).

57. אלא שגם שתי הנחות אלו נסתרו בעדויות התובע והעדים מטעמו.

58. אשר לטענת על אודות הגשם שירד בעת הבידוק – התובע ומר ג.מ העידו על כי בזמן המתנתם להיכנס למתחם כלל לא ירד גשם, אלא רק לאחר כניסתם למתחם (ראו עדות התובע - עמוד 27 שורה 7 ועדות מר ג.מ עמוד 17 שורה 33).

59. גם ההנחה כי התובע נפגע מאחר שהיה בסמוך לבמה נסתרה בעדויות התובע עצמו וחבריו אשר העידו כי דווקא היו בחלק האחורי יותר של האולם. לכך גם מצטרפת עדויותיהם של התובע וחבריו כמו גם של מר צלח על כי הצפיפות והעומס היו בכל חלקי האולם ולא רק מקדימה.

60. הנה כי כן – מצאתי את גרסת התובע באשר לצפיפות והדוחק החריגים במקום – המבוססת על עדותו שלו, עדות שני חבריו וכן עדותו של מר צלח – אמינה ומשכנעת. כן מצאתי כי אל מול גרסת התביעה, בנסיבות אלה, עומדת גרסה שאינה מבוססת דיה, על אף שבשליטתה של הנתבעת היו ראיות אשר היו יכולות לבסס את גרסתה, כגון אישורים מטעם הרשויות הרלוונטיות המעידים על ניהולו התקין של האירוע, דו"ח ממוחשב או פלט כלשהו באשר למכירת הכרטיסים או תיקוף הכרטיסים בכניסה למתחם. במצב דברים זה, הדבר עומד לחובתה של הנתבעת.

61. אכן, על התובע מוטל הנטל להוכיח כי אותה צפיפות היא בלתי תקנית בהגדרתה ומהווה מפגע אותו הייתה הנתבעת 1 צריכה לצפות. אלא שמן הרגע בו קיבלתי את טענות התובע והעדים מטעמו באשר לדוחק החריג ששרר במקום, אינני נדרשת לחוות דעת הנדסית או בטיחותית. השכל הישר וההיגיון אינם יכולים להוביל אלא למסקנה כי דוחק כה חריג מהווה סיכון בנסיבות העניין. לעומת זאת הנתבעות נמנעו מהצגת כל ראיה לאישורים שהתקבלו לקיום האירוע מהרשויות המוסמכות לכך, לפיקוח ולאבטחה שהיו במקום, למספר הכרטיסים שנמכרו או לכמות האנשים שכרטיסיהם נסרקו בכניסה, על אף שהיו אלה ראיות שבשליטתן כאמור.

62. על כן, אני קובעת כי טענות התובע באשר לנסיבות נפילתו הוכחו במידת ההוכחה הנדרשת.

     

    אחריות הנתבעות

63. התביעה נשענת בעיקרה על עוולת הרשלנות, הקבועה בסעיפים 36-35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. בקביעת האחריות בעוולת הרשלנות, מתעוררות כידוע שלוש שאלות. האחת, האם המזיק חב חובת זהירות לניזוק; השניה, האם הפר את אותה חובת זהירות; והשלישית – האם הפרת החובה היא שגרמה לנזק.

64. שאלת קיומה של חובת זהירות מצויה במבחן הצפיות, הטומן בחובו שני היבטים. ההיבט העקרוני, בו ניתנת תשובה לשאלה האם ביחס לסיכון מסוים קיימת חובת זהירות מושגית וההיבט הפרטני, בו ניתנת תשובה לשאלה, האם ביחס לניזוק פלוני ונסיבותיו של אירוע מסוים, קיימת חובת זהירות קונקרטית.

65. נדמה שלא יכולה להיות מחלוקת כי עת בענייננו, על פי הודאתה, הנתבעת 1 הייתה בעלת השליטה במתחם בו אירעה התאונה, ועל כן חלה עליה חובת זהירות כלפי צדדים שלישיים המבקרים במקום (ראו מיני רבים: ע"א 343/74 גרובנר נגד עירית חיפה פ"ד ל(1) 141); ע"א 683/77 ברוק נגד עיריית תל אביב - יפו, פ"ד לד(1) 157, ע"א 7130/01 סולל בונה בנין ותשתית בע"מ נגד תנעמי, פ''ד נח(1) 1, ע"א 1068/05 עיריית ירושלים נגד מימוני [פורסם בנבו] (14.12.2006) ע"א 1531/04 סידי נגד מלכה [פורסם בנבו] (19.2.2007)).יתר על כן, מר סלימי, בעליה של הנתבעת 1 שימש כמנהל האירוע.

66. חובתה של הנתבעת 1 כלפי התובע אם כן ברורה מאליה בנסיבות אלו. על הנתבעת 1 היה לוודא כי בנסיבות העניין תהיה השהות במקום בטוחה וכי הסיכונים הרלוונטיים יצומצמו ככל שניתן.

67. התובע הוכיח כאמור לעיל כי הנתבעת 1 הפרה את חובת הזהירות משהתרשלה ולא מנעה צפיפות ודוחק בלתי סבירים שיש בהם כדי להוות סיכון כלפי הקהל הרחב והמוזמנים שהזמינה למתחם.

68. לאור כל האמור לעיל דינה של התביעה להתקבל.

     

    הודעת צד ג'

69. בראי האמור לעיל יש לבחון את הודעת הנתבעות כנגד צד ג', חברת לבטח.

70. אין מחלוקת בין הצדדים כי חברת לבטח נשכרה על מנת לערוך תכנית בטיחות וביטחון במקום. הנתבעות טוענות כי בפועל לא הייתה צפיפות במקום, ולחלופין טוענות כי תיאורטית אם אכן הייתה מתרחשת צפיפות יתר – האחריות מונחת לפתחה של חברת לבטח.

71. לאחר ששבתי ובחנתי את הראיות שהוגשו, מצאתי כי טענות התרשלות כלפי חברת לבטח לא הוכחו. ראשית, אכן לראיותיהן של הנתבעות לא צורף דבר ואף לא נטען דבר שיש בו כדי להצביע על התרשלות כלשהי מצד לבטח. מר סלימי מתייחס לחברת לבטח בסע' 6-5 לתצהירו, אך אינו מעלה כל טענה כלפיה אלא מציין כי תכנית הבטיחות נערכה על ידה, ותו לא.

72. הדבר מתחזק עת בחקירתו הנגדית הודה מר סלימי במפורש כי אין לו שום טענה כלפי לבטח. ראו בעמ' 60, ש' 29-21 (ההדגשות אינן במקור – ע.ק.):

    "ש:האירוע הזה, תוכנית הבטיחות, אוגדן הבטיחות שצירפת, תאשר לי כי לבטח הכינה בסופו של דבר תוכנית בטיחות בהתאם לנתונים שביקשתם מהם?

    ת:בהתאם למה שהיה מותר לעשות.

    ש:אבל אתם מסרתם את הנתונים?

    ת:הוא לא שותף שלי. אני חייב להודות שאין לי טענות – נגד התכנון של לבטח. ברור, אין על מה.

    ש:אין לך שום טענות נגד לבטח, אז למעשה אתה יכול לבטל ההודעת צד ג' נ' לבטח?

    ת:פעלתי בעצת עורכת הדין שלי את מי לצרף לעניין, ניסינו לצרף את חב' האבטחה ולא הצלחתי".

73. הדברים מדברים בעד עצמם.

74. ואכן, בהסתמך על תצהירו של מר סלימי ועל הצהרתו הנ"ל בחקירה, בסמוך לאחר דיון ההוכחות הראשון וטרם מועד דיון ההוכחות השני, הגישה חברת לבטח בקשה לדחיית הודעת צד ג' כנגדה, בטענה כי אמירה זו על דוכן העדים מהווה הודאת בעל דין להעדר תביעה כנגד לבטח. בקשה זו נדחתה בהחלטתי בפתח דיון ההוכחות השני ביום 30.6.22, שם סברתי כי נוכח תזמון הגשת הבקשה והשלב הדיוני בו היה מצוי התיק, יש טעם להמתין להשלמת התמונה העובדתית, וכי יש לאפשר לנתבעת למצות את מלוא טענותיה כלפי לבטח. לפיכך מיד לאחר מכן נוהל דיון ההוכחות השני שבו נחקר מר בר, בעלים ומנכ"ל משותף בחברת לבטח.

75. כעת, לאחר ששמעתי גם את חקירתו ולאחר שהצדדים הגישו סיכומיהם, אכן לא שוכנעתי כי יש להטיל אחריות כלשהי על חברת לבטח. בראש ובראשונה הנתבעות לא צירפו הסכם עבודה עם לבטח או כל מקור אחר אשר שיש בו כדי להראות חובה כלשהי מצד לבטח לתפעול האירוע בזמן אמת, או אחריות כלשהי שסוכם לגביה החורגת מגבולות תכנית הבטיחות שהוכנה. לכך מצטרפות הן הודאתו של מר סלימי על כי אין לו טענות כלפי לבטח, וכי טענותיו של מר בר על כי ייתכן שמערך האבטחה לא טיפל כנדרש בהפרות הסדר (בעמ' 67 ש' 17-15), או שהוכנסה כמות אנשים גדולה יותר מהנחיות הבטיחות (בעמ' 68 ש' 9-8).

76. העובדה כי נציגי לבטח שהו במקום בשעת האירוע (על פי עדותו של מר בר, בעמ' 65 ש' 23) גם היא אינה מהווה הוכחה לאחריותה, שכן הובהר על ידי מר בר – ולא נסתר על ידי הנתבעות – כי מחובתה להגיע למקום על מנת לקבל את אישורי הגורמים הרלוונטיים הניתנים באותו ערב וטרם תחילת האירוע. לדבריו, תפקידה של לבטח מסתיים ברגע שמקבלים אישור לאירוע (ראו בעמ' 69 ש' 4 ואילך):

    "ש:[...] אתה אמרת שאחרי שאתם גומרים לתכנן אתם מגיעים 5-7 שעות?

    ת:מה שהמשטרה קובעת.

    ש:נמצאים איתכם משטרת ישראל, עיריית תל אביב, כיבוי אש כל הגורמים הרגולטוריים ואתם נמצאים עד הערב?

    ת:עד האישור, כן.

    ש:ברגע שניתן אישור זה אומר שכל מה שאתה תכננת התקיים?

    ת:כן."

77. דבריו של צד ג' הניחו את דעתי. משהנתבעות לא הוכיחו כי לבטח פעלה בניגוד לחוזה בינה ובין הנתבעות או בניגוד למצופה ממנה, לא הוכיחו הנתבעות את תביעתן כלפי חברת לבטח..

78. באשר לחברת יממ (צד ג 2 כאמור) – לפי עדכון מיום 22.10.19, לא עלה בידי הנתבעות לבצע כלפי יממ מסירה של הודעת צד ג' כלפיה. בהמשך, בדיון שהתקיים ביום 14.11.21 הצהיר ב"כ הנתבעות בפתח הדיון: "טרם נעשתה המצאה ליממ. אנו עושים מאמצים גדולים לכך. אפילו המבוטח עצמו ניסה לעשות את ההמצאה ונתקל בהתנגדות". בהמשך הצהיר ב"כ צד ג'1 (לבטח): "אנו הגשנו נגד יממ הודעת צד ד' וזה נתקע אצלנו בשלב הדואר הראשון. זה חזר עם הודעה "לא ידוע במען".

79. מכל מקום, כתב הגנה מטעם יממ מעולם לא הוגש, ולבקשת הצדדים ההליך התקדם. בסיכומי הצדדים לא צוין דבר לעניין יממ, וכל הצדדים זנחו כל טענה באשר אליה. במצב דברים זה, יש לראות בתביעה כנגדה כתביעה שנזנחה, ולמען הסדר הטוב הריני מורה על דחייתה.

     

    סיכום סוגיית האחריות

80. כעולה מן המפורט לעיל, לנתבעות חובת זהירות כלפי התובע. חובת הזהירות הופרה לאור היווצרותו של דוחק המהווה מקור סיכון שהיה על הנתבעות לצפות. בנסיבות המפורטות, יש לקבל את התביעה כנגד הנתבעות. לעומת זאת, לא מצאתי כי הנתבעות הוכיחו את אחריותה של צד ג' 1 (חברת לבטח) לצפיפות שנוצרה, ולפיכך, דינה של הודעת צד ג' כלפי להידחות (וכפועל יוצא כך גם הודעת צד ד'). הודעת צד ג' כנגד צד ג' 2 (חברת יממ) נדחית אף היא משנזנחו הטענות כלפיה ובהעדר המצאה כדין.

     

    אשם תורם

81. בהתאם להוראות פקודת הנזיקין והפסיקה, האשם התורם מהווה הגנה למזיק לא מפני עצם האחריות בנזיקין גופה, אלא מפני החובה לפצות את הניזוק על מלוא נזקו. בקביעת קיומו של אשם תורם יש לבחון תחילה אם בנסיבות העניין, נהג הניזוק כאדם אחראי ותוך זהירות סבירה (מבחן האדם הסביר), שאם לא כן, תחולק האחריות לפגיעה על פי מבחן האשמה המוסרית. כלומר, הצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה כדי להשוות ולהעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל אחד מהם (ע"א 14/08 עבד אלרחים נ' פלסטניר מפעל אריזות פלסטיות בקיבוץ ניר אליהו [פורסם בנבו] (2/12/09); ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ נ' תנעמי, פ"ד נח(1) 1 (2003)).

82. הנתבעות טוענות לקיומו של אשם תורם. לטענתן לו תתקבלנה טענות התובע באשר לצפיפות החריגה ומשראה התובע כי במקום כמות אנשים החורגת מגדר הסביר – הרי שבנסיבות אלו היה עליו להיזהר ובוודאי שלא להתקדם לקדמת הבמה, שם רמת הצפיפות ודאי גבוהה יותר. לטענתה, התובע באותה עת היה סטודנט בן 26 לקראת סיום לימודיו ולא נער צעיר שאינו מבין את משמעות הדברים. לעומת זאת, התובע טוען כי הוא וחבריו השקיעו את מיטב כספם בהופעה נחשקת וחגגו יום הולדת לחבר, וכי בנסיבות אלה לא מצופה מהם להחליט לעזוב את המקום ולוותר על הכרטיסים. התובע טוען כי הפניית הטענה כלפיו היא "חכמה שלאחר מעשה", ואין לצפות ממנו לוותר על הכניסה כבר בשלב העמידה בתורים. כאשר נשאל על כך התובע, השיב כך (בעמ' 38 ש' 10 ואילך):

    "ש:אם המצב מסוכן ואין בדיקות ביטחוניות ואנשים נכנסים חופשי למה נכנסתם לאירוע?

    ת:מאותה סיבה שאחרים נכנסו. כולם רכשנו כרטיס להופעה מאוד יקרה. היינו ביום הולדת רצינו להנות שם.

    ש:ראית אנשים נופלים ואתה מסתכן להיכנס פנימה?

    ת:כשהמתנו בתור רק הניסיון לצאת מהתור היה כל כך קשה ומסובך. בגלל זה ברגע שפתחו את השערים כולם נדחסו ונכנסו פנימה".

83. בנסיבות העניין, איני סבורה כי ניתן לצפות מהתובע כי יהיה מודע לכלל הסיכונים ויוותר על כרטיסים למופע לו חיכה עוד בשלב התור שמחוץ למתחם, וכי סביר מצד התובע וחבריו לצפות כי הנתבעת 1 תשמור על בטיחות המבקרים בשטחה כך שיניחו או יקוו כי הצפיפות "תשתחרר" עם כניסתם למתחם.

84. בנוסף, מקובלת עליי גרסתו של התובע וחבריו על כי אכן היה בכוונתם להתקרב לקדמת הבמה, אך הם לא הספיקו לעשות כן והתאונה למעשה לא אירעה בגלל מיקומו של התובע ביחס לבמה או קרבתו אליה, אלא מפאת צפיפות קיצונית ששררה בכל רחבי המתחם (כפי שנטען על ידי התובע – "הצפיפות היתה מכל הכיוונים", בעמ' 39 ש' 21).

85. בנסיבות אלה, אין מקום להטיל אשם תורם על התובע. לא הוכח כי לתובע היתה תרומה לפגיעתו או כי פעל בניגוד למצופה, ולכן אין מקום לראות בו אחראי ולו לחלק מהנזק שנגרם לו.

     

    הפגיעה התפקודית שנגרמה לתובע

86. הלכה היא, כי הפגיעה התפקודית נקבעת בידי בית-המשפט על-יסוד מכלול הראיות והנסיבות שלפניו. הנכות הרפואית משמשת נקודת מוצא, אולם יש להוסיף ולבחון את השפעתה על הנפגע המסוים. כך, בין השאר, יש לתת משקל להיקפה, אופייה ומיקומה של הפגיעה ולהתייחס להשפעתה של הנכות על מקצועו של הנפגע תוך התחשבות בגילו, השכלתו וכישוריו. משקל ממשי יינתן לראיות הנוגעות להשלכה התפקודית בפועל, למשל – שינויים שחלו בשכר הנפגע (ע"א 3049/03 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3)792 [1995]).

87. הנכות הרפואית עליה הסכימו הצדדים, כאמור לעיל, עומדת על שיעור של 12.5% בשל פגיעה במפרק הליספרנק.

88. התובע היה סטודנט בעת האירוע. כיום הוא עובד כמתכנת. עיון בתלושי השכר שצורפו לתצהירו מצביע על עלייה משמעותית ביותר בהשתכרותו לאורך השנים. הדבר בוודאי אינו מפתיע נוכח העובדה כי בעת פציעתו היה התובע סטודנט וטרם החל את דרכו המקצועית.

89. התובע טוען בתצהירו כי עד היום הוא סובל מכאבים בעמידה ובהליכה ממושכות ומתקשה בביצוע פעילות ספורטיבית. לטענתו הוא נדרש לעבודה מאומצת של לפחות 9 שעות ביום ולקראת מחצית היום הוא חש אי נוחות באזור הרגל. עוד נטען כי נוכח הכאב באזור הרגל נוצרה חוסר סימטריה בהליכתו מה שגורם לו לכאבי גב תכופים (סעיף 13 לתצהיר התובע). עוד טוען התובע כי הוא "נושך שפתיים" וכי הוא מתקשה להשתתף בכנסים או באירועים בהם נדרשת עמידה ממושכת על הרגליים (סעיף 17 לתצהיר התובע).

90. טענות התובע לעניין מגבלותיו התעסוקתיות לא גובו בראיות נוספות. התובע בחר שלא להביא לעדות מעסיקים או עמיתים לעבודה, ואף העדים שהובאו מטעמו לא התייחסו למגבלותיו הגופניות והתפקודיות. בחקירתו הנגדית אישר התובע כי מאז הפציעה הוא מתעמל באופן קבוע (עמוד 33 שורה 3), והגם שהריצה קשה לו יותר מבעבר הוא גם נוהג לרוץ מדי פעם (ראו עמוד 33 שורה 8). התובע גם אישר כי מאז הפציעה הוא טס לחו"ל מספר פעמים, כי הוא רוקד במסיבות וכי באופן כללי הוא מנהל חייו באופן רגיל (ראו עמוד 35 לפרוטוקול).

91. מאידך גיסא, אין להתעלם מכך שהתובע נפצע בעודו סטודנט בראשית דרכו המקצועית. נכותו של התובע הינה נכות אורתופדית ולא מן הנמנע כי יש בה כדי להשפיע על תפקודו של התובע במידה מסוימת, אם בגין חוסר נוחות וכאבים אותם הוא חש ואם בגין הגבלות בטווח התנועה.

92. בנסיבות האמורות לעיל ובשקלול טענות הצדדים, טיב נכותו של התובע, התרשמות המומחים בחוות הדעת ותחום עיסוקו של התובע, אני קובעת כי שיעור הפגיעה התפקודית של התובע זהה לשיעור הנכות הרפואית ומעמידה אותה על 12.5%.

93. משקבעתי את הנכות התפקודית אפנה לכימות ראשי הנזק.

     

    שיעור הנזק

94. למען הנוחות אחזור על הנתונים הרלוונטיים הנדרשים:

    התובע יליד: 19.5.91;

    מועד התאונה: 26.1.17;

    גיל התובע בעת התאונה: 25 ו- 5 חודשים;

    גיל התובע כיום: 32 ו-3 חודשים;

    שיעור נכות רפואית: 12.5%;

    שיעור נכות תפקודית: 12.5%.

     

    הפסד שכר בעבר

95. כידוע, הפסדי שכר לעבר הם בבחינת נזק מיוחד שיש להוכיח במסמכים ובראיות (ע"א 810/81 לוי נ' מזרחי, פ"ד לט(1)477), שכן לאור טבעו ואופיו של הנזק – ניתן בדרך כלל להביא נתונים מדויקים ועל התובע חלה החובה להביא נתונים אלה. אמנם לעיתים, המציאות מורכבת וקיים קושי לחשב את הפסדי ההשתכרות בעבר, מטעמים אובייקטיביים של העדר נתונים מדויקים וחד משמעיים, ובמקרים אלה, ניתן לעיתים לפסוק בגין ראש נזק זה פיצוי בהתאם לאומדן, המתיישב עם הנתונים שהוכחו (השוו בהתאמה לת"א (ת"א) 1714/04 עזבון המנוח נעים ז"ל נ' קיינר [פורסם בנבו] (18.11.2009), עא (ת"א) 37453-01-13 ע.נ בית נוי בע"מ נ' אבולוף [פורסם בנבו] (5.3.84)).

96. כאמור התובע טוען כי במועד התאונה עבד במספר עבודות סטודנטיאליות, אשר בגינן לא הונפקו לתובע תלושי שכר. לטענתו, עבד בחברת "ז.ה בע"מ" תמורת שכר של כ-1,155 ₪ בחודש, וכן כנהג של אמנים עבור שכר של כ-3,500 ₪ בחודש (סע' 16 לתצהירו). התובע טוען כי לאחר התאונה ובתקופת אי הכושר הצליח בקושי רב לבצע עבודה חלקית מביתו עליה קיבל שכר זעום של מאות שקלים בחודש. לתמיכה בטענות אלה צירף התובע תלושי שכר המראים כי הכנסתו של התובע מחברת "ז.ה. בע"מ" עמדה על (נספח 4 לתצהירו): בחודש 12/2016 – 1,155 ₪; בחודש 1/17 (חודש התאונה) – 665 ₪; בחודש 2/17 – 315 ₪; בחודש 3/17 – 297 ₪; בחודש 4/17 – 289 ₪; בחודש 5/17 – 297 ₪; בחודש 6/17 – 1,085 ₪.

97. לטענת התובע, בהמשך הצליח להשתלב בעבודה משרדית במרכז הבינתחומי בהרצליה בשכר של פחות מ-1,000 ₪ בחודש, וכראיה לכך צירף תלושי שכר המראים הכנסה העומדת על (נספח 5 לתצהירו): עבודה בחברת "מאגרי תוכנה בע"מ" – לחודש 6/17 – הכנסה של 1,518 ₪; המרכז הבינתחומי הרצליה – לחודש 11/17 – 859 ₪; לחודש 12/17 – 859 ₪; לחודש 1/18 – 991 ₪; לחודש 2/18 – 1,429 ₪; לחודש 3/18 – 859 ₪.

98. הנתבעת מציינת כי התובע לא הוכיח את עבודתו כנהג או את השכר הנטען, וכי לא רק שלא הובאו תלושי שכר, אלא שגם לא הובאו מעסיקים לתמיכה בטענות אלה וגם לא אינדיקציה על הפקדת סכומים.

99. בחקירתו הודה התובע כי "ז.ה. בעמ " היא עסק משפחתי (עמ' 33 ש' 33-32), וכי הכנסתו מאותו מקום עבודה לא הייתה רציפה או קבועה אלא באופן מזדמן ובהתאם לזמינות שלו כסטודנט. ראו בעמ' 34 ש' 3 ואילך:

    "ש:בז.ה מה היתה המהות של העבודה שלך, 3 ימים בחודש?

    ת:בעיקר עבודה משרדית, לעזור להורים שלי בכל מה שצריך, מחשב וכו'

    ש:למה צירפת רק תלוש אחד מ-2016 ורק 6 תלושים מ-2017?

    ת:אולי זה החודשים שעבדתי.

    ש:לא, אתה עבדת הרבה יותר. אתה טוען שקיבלת בז.ה שהוא סכום מסוים לחודש, שכתוב בתלוש אותו הגשת, אבל קבלת בחודשים אחרים הרבה פחות, כי התלוש שהגשת זה לדצמבר, ושם רואים את כל הכסף שקיבלת כל השנה, ורואים שהרווחת פחות, אז למה לא צרפת תלושים על הסכום הנכון?

    ש:אני לא מודע למה שאת אומרת, ואם יש לך מסמכים תראי לי את זה. הסכומים שהרווחתי שם היו מעטים, לא היתה כאן כוונה לייצר תמונה. בטח לא בסכומים האלו."

100. ואכן, מעיון בתלוש 12/16 (בסמוך לפני התאונה, עולה סכום שנתי מצטבר של 8,082 ₪, המעמידים את שכרו של התובע בממוצע חודשי של כ-673 ₪ באותה שנה.

101. באשר לעבודתו כנהג אמנים, אכן לא הובאה בפניי כל אינדיקציה ולו מינימלית להעסקתו זו, על אף שחבריו שהצהירו ונחקרו בתיק והיו יכולים לשפוך אור על העסקה זו או למצער – אמו של התובע.

102. לכך יש לצרף את העובדה שהתאונה אירעה לתובע בשלב המעבר מחייו הסטודנטיאליים לחייו הבוגרים ועוד טרם ביסס השתכרות יציבה במקצוע שרכש. משכך, יש קושי בחישוב הפסדיו של התובע נוכח טבע עבודתו באותה תקופה, שאינה עבודה יציבה המבטיחה השתכרות קבועה ורצופה כפי שמתקיים כעת.

103. לאחר ששבתי ועיינתי במסמכים שהוגשו, הגם שקשה להתרשם באופן מלא מדפוסי השתכרותו במועד התאונה, אני מוכנה להניח כי הייתה השפעה מסוימת של פציעתו של התובע על תפקודו לאחר התאונה, ומאחר שהוכח לי כי התובע אכן עבד מעת לעת עובר לתאונה, ונוכח פציעתו של התובע ומהותה, ותקופת אי הכושר בה שהה, אני מוצאת לנכון לפצות את התובע לפי סכום גלובלי של 5,000 ₪ בגין הפסדי העבר.

      

     גריעה מכושר ההשתכרות

104. התובע כאמור טוען כי עד היום הוא סובל מכאבים בזמן עמידה ממושכת, הליכה ממושכת ומתקשה בביצוע פעילות ספורטיבית. כן טוען התובע כי הוא נדרש לעבודה מאומצת של לפחות 9 שעות ביום ולקראת מחצית היום הוא חש אי נוחות באזור הרגל ולעיתים כאב. כמו כן מציין התובע כי הכאב גורם לחוסר סימטריה בהליכה ולכן לכאבי גב (סע' 13 לתצהירו). הנתבעת לעומת זאת טוענת כי שכרו של התובע הלך והאמיר, ולכן הנתונים בפועל מלמדים כי לנכותו של התובע אין כל השפעה על כושר השתכרותו.

105. כאמור, לאחר שסיים את לימודיו הועסק התובע בחברת ג'ון ברייס בע"מ. התובע צירף תלושי שכר (נספח 6 לתצהירו) לפיהם בחודשים 9-12/2018 עמדה הכנסתו של התובע על ממוצע חודשי של 10,000 ₪, לחודשים 1-2/2019 עמדה הכנסתו הממוצעת של התובע על שכר חודשי של 10,500 ₪, לאחר מכן צירף תלושי שכר לחודשים 4-9/2020 שם עמדה הכנסתו החודשית הממוצעת על 15,443 ₪.

106. בהמשך סיים התובע את עבודתו בחברת ג'ון ברייס, עבר לעבוד כמתכנת בחברה אחרת, וצירף תלושי שכר לחודשים 9-12/2020 וכן טופס 106 לאותה שנה על פיו הכנסתו של התובע לארבעה חודשי העסקה בשנת 2020 עמדה על 107,800 ₪, כלומר שכר ממוצע חודשי בגובה 26,950 ₪. לשנת 2021 צירף התובע תלוש לחודש 2/21 – 5/21, לפיהם הכנסתו המצטברת לחמשת החודשים הראשונים של שנת 2021 עמדה של 156,215 ₪, כלומר שכר חודשי של 31,243 ₪. לא הוגשו לעיוני תלושי שכר לאחר 5/21.

107. אכן, התובע אדם צעיר אשר נפצע עוד בהיותו סטודנט. אינני מקבלת את הטענה כי לנכותו של התובע אין כל השפעה על תפקודו ובהתאמה על השתכרותו העתידית. עם זאת, התובע נפגע ברגלו ויש לצפות כי לפגיעה זו תהא השפעה מינימלית על כושר השתכרותו כמתכנת – עבודה שמטבעה אינה דורשת הליכה או עמידה ממושכות כעניין שבשגרה. כמו כן, התובע הציג נתוני השתכרות גבוהים אשר הולכים ומאמירים באופן משמעותי בהמשך הדרך. בנסיבות אלה, הדרך הנאותה לפיצוי התובע היא בקביעת סכום גלובלי, שייקח בחשבון את מומו, גילו ואת שנות העבודה שעוד נותרו לו.

108. בהתאם למקובל, החישוב האקטוארי הוא אמת מידה לגזירת הסכום הגלובלי, הכול לפי נסיבותיו הספציפיות של המקרה, ושיקול דעתו של בית המשפט. בנסיבות המקרה דנן, בשים לב לטיב עבודת התובע ולמקצוע, לשנות העבודה שנותרו לו ולסיכוי שהנכות תגרום לפגיעה בכושר השתכרותו, לאור טיבה וטבעה של הנכות ובהנחת עבודה עד גיל 67 ולתחשיב האקטוארי אני מוצאת שיש לקבוע לתובע פיצוי גלובלי בראש נזק זה לעתיד בסכום של 340,000 ₪ כולל פנסיה (כאשר הפיצוי הוא בגבולות כ- 30% מתחשיב אקטוארי המבוסס על בסיס שכרו של התובע בהתאם לתלושים שהוצגו משנת 2021 ונכות בשיעור של 12.5%).

      

     עזרת הזולת

109. התובע לא הציג קבלות או אסמכתאות אחרות לכך שנאלץ לפנות לעזרה בשכר בתקופת החלמתו, או כי הוא נזקק לכך נכון להיום. אמו של התובע הצהירה כי במשך ששת השבועות הראשונים שלאחר התאונה נזקק התובע לעזרה צמודה שלה, כולל עזרה ברחצה, הכנת מזון, הזרקת זריקות לדילול הדם, עזרה וליווי בכל צעד בתוך הבית ומחוץ לו – ולרבות ליווי לביקורות רפואיות בבתי חולים על חשבון זמן עבודתה (סע' 7-6 לתצהירה).

110. בהעדר נתונים אובייקטיביים, ייפסק סכום גלובלי לטובת התובע על דרך האומדנה (ראה ע"א 315/83 עגור נ' איזנברג ואח', פ"ד לט(1) 197, 205, וכן ע"א 663/84 עטיה נ' עטיה, פ"ד מד(3) 720, 730).

111. בנסיבות דנן, לאחר ששקלתי את מכלול הנסיבות, היקף העזרה לה יש להניח כי התובע נזקק בתקופת אי הכושר שנגרמה לו, סוג הפגיעה וגילו של התובע, אני מעמידה את הפיצוי על סכום של 10,000 ₪. לאור שיעור הנכות אינני פוסקת פיצוי בגין עזרת צד ג לעתיד.

      

     הוצאות רפואיות וניידות

112. התובע טוען כי הילך בעזרת קביים במשך כ-4 חודשים ובהמשך הליכתו הייתה איטית וכושלת. כן טוען כי בעקבות פגיעתו לא יכול היה לנסוע ברכב או בתחבורה ציבורית משך כחצי שנה, ולכן נאלץ להשתמש במוניות או להיעזר בהוריו. בנוסף טוען התובע כי הוא נדרש להוצאות רפואיות מרובות, ורק חלק מהקבלות נשמרו.

113. במקרה מעין זה, בהתאם לפסיקה, נכון לפסוק הוצאות סבירות על דרך האומדנה ו"על הצד הנמוך והבטוח" - לשם שמירה על האיזון הראוי (ראה: למשל: ע"א 307/77 מור נ' עזבון המנוח שעיה בוץ, פ"ד לב(1) 654; י. קציר בספרו "פיצויים בשל נזק גוף" מהדורה חמישית התשס"ג–2003, עמוד 682 ואילך; ע"א 77/67, מ"י נ' דהאן, פ"ד כא(2) 128; ת.א. (תל-אביב-יפו) 394/98 אלטאוויל אמיר נ' נחמיאס [פורסם בנבו] (2006); ת.א. (תל-אביב-יפו) 1616/04 שרף נ' אסותא - מרכזים רפואיים בע"מ [פורסם בנבו] (2009); ת.א. (ירושלים) 1515/96 יהושוע נ' הסתדרות [פורסם בנבו] (1999)).

114. בנסיבות העניין, בשים לב לכל הנתונים המפורטים עד כאן, אני אומדת את ההוצאות הרפואיות של התובע והוצאותיו על ניידות (בעיקר בתקופת ההחלמה) בסך כולל של 10,000 ₪.

      

     נזק לא ממוני

115. התובע עתר לפיצוי בגין נזק לא ממוני בשיעור של 70,000 ₪. הנתבעת טוענת כי הסכום המבוקש אינו תואם את נסיבות העניין ואת הפסיקה, ומציעה 35,000 ₪.

116. התובע שהה באי כושר במשך ארבעה חודשים. בהתאם להנחיות בפסיקה בנוגע לפיצוי בגין נזק לא ממוני בתביעות נזיקין מסוג זה, ובשים לב לסבל שהיה מנת חלקו של התובע מאז התאונה ולנכות בגינו, אני מעמידה את סכום הפיצוי בגין נזק לא ממוני על סך של 50,000 ₪.

      

     סוף דבר

117. סך נזקי התובע הם כדלקמן:

     הפסד שכר בעבר – 5,000 ₪;

     אובדן כושר השתכרות – 340,000 ₪;

     עזרת הזולת– 10,000 ₪;

     הוצאות רפואיות, נסיעה והוצאות אחרות – 10,000 ₪;

     נזק לא ממוני – 50,000 ₪;

     -------------

     סה"כ פיצוי – 415,000 ₪.

      

118. תביעת התובע נגד הנתבעות מתקבלת. אשר על כן, אחרי כל האמור לעיל, תשלמנה הנתבעות לתובע סך של 415,000 ₪, בצירוף שכר טרחה בשיעור של 23.4%, החזר אגרה כפי ששולמה, החזר שכר העדים כפי שנפסק והחזר הוצאות למומחה בגין עלות חוות הדעת, הכול בכפוף להצגת חשבוניות ובתוספת ריבית והצמדה מיום התשלום.

119. תביעת הנתבעות נגד צדדי ג' נדחית. הנתבעות ישלמו לצד ג 1 הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך של 15,000 ₪.

120. הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים ויישאו ריבית והצמדה עד מועד התשלום בפועל.

121. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.

      

      

     ניתן היום, כ"ט אב תשפ"ג, 16 אוגוסט 2023, בהעדר הצדדים.