פס"ד בתביעה לפסק דין הצהרתי שהדירה אינה כלולה בעיזבון המנוח

בפני תביעה אשר מהותה הוגדר על ידי התובעת כתביעה "הצהרתית" ובה התבקש מתן פסק דין בו יוצהר שהדירה מושא המחלוקת אינה כלולה בעיזבון המנוח, וכפועל יוצא על בטלות רישום הנתבעת כבעלת זכויות בדירה.

בפירוט הסעדים בסוף כתב התביעה, הוסיפה התובעת ועתרה להורות על מתן חשבונות מהנתבעת אודות כלל נכסי המנוח שהצטברו ליום 04.04.2000, מכוח הסכם הגירושין בין התובעת למנוח.

כפי שיפורט להלן, מדובר בתביעה שברובה אינה מגלה עילת תביעה כלל, כוללת טענות ביחס לזכויות מהסכם גירושין לפני למעלה מ- 20 שנים, מהווה ניסיון למקצה שיפורים על בסיס טענות שכבר נדונו ונדחו בעבר על ידי בית המשפט, ואין אלא להסיק שלא היה כל מקום להגשת ההליך מלכתחילה.

דומה כי התובעת מסרבת "להרפות מן הסכסוך" על אף חלוף השנים, ועל אף העובדה שהמחלוקות בינה לבין הנתבעת בנוגע לזכויות הדירה שבמוקד המחלוקת כבר נדונו והוכרעו, אולם התובעת ממשיכה לתור אחר טענות שיהוו בסיס למימוש זכויותיה לשיטתה.

רקע והשתלשלות האירועים הצריכים לעניין

התובעת היא גרושתו של המנוח ב' כ' ז"ל, שנפטר ביום XX.12.2009, והנתבעת היא אחותו של המנוח ויורשתו היחידה על פי צוואתו מיום 23.10.2007, שקוימה ביום 17.11.16.

על שם המנוח והתובעת הייתה רשומה דירה ברחוב xxxx ב xxxx (להלן: "הדירה" או "הדירה בxxxx"), בחלקים שווים.

התובעת והמנוח התגרשו בשנת 2001, וחתמו על הסכם גירושין מיום 15.07.2001 שאושר ביום 06.09.2001 בבית המשפט לענייני משפחה ב xxxx(נספח א' לכתב התביעה- להלן: "הסכם הגירושין").

בהסכם הגירושין הוסכם בין היתר, על מכירת הדירה המשותפת למרבה במחיר וחלוקת התמורה בחלקים שווים בין התובעת לבין המנוח, כאשר ניתנה לתובעת זכות סירוב ראשונה לרכישת חלקו של המנוח בדירה, על ידי עריכת איזון בכל הנוגע לכספי המנוח ושמחציתם שייכת לה (סעיף 4 להסכם).

עוד הוסכם, כי כל הכספים שנצברו למנוח עד למועד הקרע ביום 04.04.2000 שייכים לצדדים בחלקים שווים, וכי הדירה תימכר רק לאחר לקבלת מלוא המידע בנוגע לכספים השייכים למנוח עד למועד הקרע, ולשם כך ניתן לתובעת יפוי כוח. כן הוסכם, כי מחצית משווי מכירת הרכב שהיה בבעלות המנוח תושב לתובעת (סעיף 6 להסכם).

הליכי מכירת הדירה, לרבות גילוי המידע בנוגע לכספי המנוח והעברת מחציתם אל התובעת, כמו גם יתר הוראות ההסכם, לא בוצעו בפועל במשך כל השנים, עד לאחר שנפטר המנוח ורק אז החלה התובעת לפעול למימוש זכויותיה.

ביום 23.10.2007 המנוח ערך צוואה, בה ציווה את כל רכושו, נכסיו, זכויותיו וכספיו לאחותו הנתבעת. המנוח הדיר מצוואתו את ילדיו, מאחר שאין ביניהם קשר והם אף שינו את שם משפחתם לאחר גירושי הוריהם.

משנת 2011 ועד שנת שלהי 2016 התנהלו הליכים בעניין עזבון המנוח בפני סגה"נ כב' השופטת חגית מטלין. התובעת וילדיה התנגדו לקיום הצוואה והגישו בקשה למתן צו ירושה. בסופו של דבר, ביום 17.11.16 ניתן פסק דין בן 35 עמודים ובו נדחתה התנגדות התובעת וילדיה וניתן צו לקיום צוואת המנוח.

בעקבות צו קיום הצוואה, זכויות המנוח בדירה הועברו ונרשמו על שמה של הנתבעת ביום 24.01.17. מאז ונכון להיום, מחצית מהדירה רשומה על שם התובעת והמחצית השנייה רשומה על שם הנתבעת (נספח 6 לכתב ההגנה).

התובעת עותרת לפסק דין הצהרתי שיקבע כי הדירה אשר המנוח ציווה בה את חלקו לנתבעת (להלן: "מחצית הדירה"), מלכתחילה לא היתה חלק מעיזבון המנוח שכן, למנוח לא היו זכויות בה, ומכוח האמור תירשם הדירה במלואה על שם התובעת.

כאן המקום לומר, כי הצדדים מוכרים לבית המשפט והפלוגתה לעניין הדירה ב xxxxנידונה בתמ"ש 27852-05-17, בו ניתן פסק דין ביום 18.06.2020 בתביעה לדמי שימוש שהגישה הנתבעת בהליך זה, כנגד התובעת וילדיה (להלן: התביעה לדמי שימוש").

על פסק הדין הוגשו ערעורים הדדיים על ידי שני הצדדים לבית המשפט המחוזי. לאחר דיון שהתקיים בבית המשפט המחוזי ביום 22.11.20, ניתן פסק דין ביום 30.11.20 ובו הערעורים נמחקו בהסכמת הצדדים.

יצוין כי לטענת ב"כ התובעת, בית המשפט המחוזי המליץ לצדדים למחוק את הערעורים ולשוב לבית משפט זה לדון בתביעה. מכל מקום, מלוחות הזמנים עולה כי התביעה שבכותרת הוגשה ביום 29.10.20, קרי- עוד לפני הדיון שהתקיים בבית המשפט המחוזי.

ביום 17.11.21 לאחר קיום קדם המשפט הראשון בהליך הנוכחי, בית המשפט נעתר לבקשת התובעת על מנת שלא לנעול את שערי בית המשפט בפניה, וניתנו הוראות לשמיעת ראיות בעניין הספציפי של הדירה, וכן נקבעו מועדים להגשת תיקי מוצגים.

הנתבעת הגישה תיק מוצגים, ואילו התובעת נמנעה מלהגיש תיק מוצגים מטעמה להוכחת עילת תביעתה, בניגוד להחלטת בית המשפט, אלא בחרה להגיש בקשה למתן צו לגילוי מסמכים בעניין נכסיו הכספיים של המנוח, קרי- בקשה למתן חשבונות, שהיא הסעד המבוקש בתביעה העיקרית.

דיון ההוכחות התקיים ביום 29.09.22 בו נחקרו הצדדים, וכן בנה של התובעת. עדויות הצדדים נסמכו וחזרו על אותה מסכת עובדתית שנידונה בתביעה לדמי שימוש והטיעונים שם.

ניסיונות בית המשפט להביא את הצדדים להסכמות העלו חרס. בתום הדיון בית המשפט נעתר לבקשת ב"כ התובעת להגיש סיכומים בנוגע לשאלה האם תביעה הצהרתית יכולה לכלול בתוכה אף תביעה למתן חשבונות מבלי להגיש תביעה נפרדת. הצדדים הגישו סיכומיהם, האחרון הוגש ביום 15.12.22. יצוין כי חרף בקשת התובעת, בסיכומים הועלו טענות גם לגופו של הליך (ראו סעיפים 5-2), וכך גם בסיכומי הנתבעת (סעיף 2 ואילך).

תביעה הכוללת סעד הצהרתי וסעד של מתן חשבונות

תמצית טענות התובעת

התביעה הוגשה למתן סעד הצהרתי בעניין הדירה ב xxxxוהבעלות בה, אולם נוכח הצורך בקבלת מסמכים לשם הוכחת הסעד המבוקש, הוגש במסגרת התביעה גם סעד למתן חשבונות.

התובעת עותרת לסעד של מתן חשבונות מהנתבעת אודות כלל נכסי המנוח וכספיו, שהצטברו עד ליום 04.04.2000 בשל זכותה מכוח הסכם הגירושין משנת 2001, וכן פירוט כספי המנוח שנגבו על ידי הנתבעת מכוח הצוואה. לטענתה זכותה לקבלת חשבונות קופחה.

התובעת מפנה לפסיקה לפיה לטענתה זכאית היא לעתור למתן חשבונות על מנת לבסס את הסעד ההצהרתי בעניין הזכויות הדירה, נוכח זכותה של התובעת לקבלת מסמכים אלו בהתאם להסכם הגירושין כאמור.

תמצית טענות הנתבעת

מדובר בתביעה הצהרתית בלבד, כפי שמצוין בכותרת. לא קיימת תביעה למתן חשבונות, לא ביחד ולא בנפרד מהתביעה ההצהרתית, וממילא אין קשר בין השניים. התובעת לא קיימה את הוראות הדין לפיהן יש לכלול בכותרת התביעה את רשימת כל הסעדים המבוקשים. בכך, התובעת השחילה בכתב התביעה סעד נוסף ומנוגד לתביעה העיקרית.

התובעת מנסה לאחוז את החבל בשני קצותיו. מצד אחד, היא עותרת לפסק דין הצהרתי בעניין זכויות הדירה, וזאת מכוח הסכם מאוחר בין התובעת לבין המנוח, לפיו התובעת תיוותר עם מלוא הזכויות בדירה כנגד ויתור על חלקה בכספי המנוח. מצד שני, היא טוענת כי מגיעים לה כספים מהמנוח בהתאם להסכם הגירושין.

דיון והכרעה – איחוד הסעדים

אמנם, כתב התביעה בענייננו אינו מקיים את תקנה 10 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי") לפיה:

"כתב תביעה יכלול בחלקו הראשון את הפרטים האלה בלבד ולפי הסדר המפורט להלן:

...

(8) סוג התביעה ונושאה, לפי רשימה שמנהל בתי המשפט יורה;

(8) רשימת כל הסעדים המבוקשים ושווי נושא התובענה; ..."

עם זאת, תקנה 15 לתקנות בית משפט לענייני משפחה (סדרי דין), התשפ״א–2020 קובעת:

"תובענה בשל כל אחד מהעניינים המפורטים להלן תוגש בתביעה נפרדת, יהיה מספר הסעדים באותו עניין אשר יהיה:

(1) תובענה כספית או רכושית, לרבות סעד הצהרתי, פירוק שיתוף בנכס וסעד לפיחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל״ג–1973; התובע יאחד בתובענה זו את כל עילות התביעה והסעדים כלפי אותו נתבע בשל אותה מסכת עובדתית".

תכליתה של התקנה האחרונה היא מניעת בזבוז זמן וריבוי התדיינויות כתוצאה מניהול מספר הליכים משפטיים בגין פרשה אחת. מדובר באינטרס ציבורי משמעותי. בנוסף, מצב של ריבוי הליכים בגין מסכת עובדתית אחת גובה מחיר כלכלי מבעלי הדין ומהקופה הציבורית ואף עלול להביא להכרעות סותרות (השוו:גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי(מהדורה 12, 2015) עמ' 305).

בענייננו, שני הסעדים בתביעה מתבססים על אותה מסכת עובדתית – הסכם הגירושין בין התובעת למנוח משנת 2001, והסדרת זכויותיהם על פיו. עילת התביעה נעוצה בטענת התובעת שזכויותיה על פי ההסכם קופחו, הן בנוגע לבעלותה בדירה והן בנוגע לקבלת חשבונות אודות כלל נכסי המנוח על פי ההסכם.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים בסיכומיהם, מצאתי כי אכן כטענת התובעת, אין מקום להפרדה בין הסעדים המבוקשים בתובענות נפרדות, שכן הפרדה זו משמעה עינוי דין וכן בזבוז זמן ומשאבים לשני הצדדים, וכן השחתת זמנו של בית המשפט בניהול הליכים נוספים עתידיים ביחס לאותה מסכת עובדתית.

על מנת להגיע לתוצאות צודקות ונכונות ככל האפשר, מצאתי לקבל את עמדת התובעת לדון בתביעה הכוללת את שני הסעדים במאוחד.

מכל מקום, בנסיבות המקרה שלפנינו, לאחר ששקלתי את כלל טענות הצדדים, עיינתי במלוא החומר המצוי בתיק, ובחנתי את מכלול השיקולים הרלוונטיים, ובכלל זה את העובדה לפיה הסכסוך בין הצדדים נידון כבר מאז חודש אוגוסט 2011 (בהליך לקיום צוואת המנוח), נדון שוב בשנת 2017 בתביעה לדמי שימוש שהגישה הנתבעת, ועתה שוב בתביעה שהוגשה בחודש אוקטובר 2020, וכן לאחר שמצאתי טעמים רבים לדחיית התביעה על הסף (כפי שיפורט להלן), החלטתי שלא לעכב עוד את הדיון בהליך ובכך לגרום לעינוי דין בלתי מוצדק.

בהקשר זה יובהר כי טענות הצדדים בנוגע לסכסוך העיקרי נטענו לאורך כל הדרך, לרבות בכתבי הטענות ובדיונים, כאשר אף התקיים דיון הוכחות בו נחקרו הצדדים באריכות לגופו של עניין. יתרה מכך, כאמור אף בסיכומים העלו שני הצדדים טענות לגופו של הליך (ראו סעיפים 5-2 לסיכומי התובעת, וסיכומי הנתבעת בסעיף 2 ואילך). על כן, מצאתי כי נתמלאו התנאים למתן פסק הדין לסיום ההליך.

כאמור, מצאתי טעמים רבים לדחות את התביעה על הסף, ביחס לכל הסעדים המבוקשים בה, כפי שיפורט להלן.

כידוע, סילוק של תביעה על הסף, בין על דרך של מחיקה ובין על דרך של דחייה, הינו סעד חריג, ויש לעשות בסעד זה שימוש זהיר "במקרים יוצאי דופן בלבד, כאשר אין ולו אפשרות קלושה שבירור התובענה לגופה יניב לתובע את הסעד המבוקש" (ראו:רע"א 8076/16בטאט נ' דיור ב.פ בע"מ (פורסם בנבו, 5.2.17); א'גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי342 (מהדורה 12, 2015).

התביעה לסעד הצהרתי בעניין זכויות הנתבעת בדירה

מעשה בית דין / השתק פלוגתא / השתק עילה

לטענת הנתבעת, יש לדחות את התביעה על הסף מחמת מעשה בית דין, השתק עילה והשתק פלוגתא. התובעת מתעלמת משלושה פסקי דין חלוטים שדנו בשאלת הבעלות של הדירה: הראשון בהליך קיום הצוואה בו לא התקבלו טענות התובעת בעניין הדירה; השני בתביעה לדמי שימוש בה בית משפט זה הכריע מפורשות בשאלת זכויות הצדדים בדירה; והשלישי בערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי ונמחק בהסכמה על ידי הצדדים. לפיכך יש לדחות את התביעה ולשים קץ להתדיינויות סרק נוספות בעתיד.

לטענת התובעת, בפסק הדין שניתן בתביעה לדמי שימוש בית המשפט לא הכריע בזכויות בעניין הדירה, אלא יצא מנקודת הנחה שהצוואה חלה לגבי הדירה (ובהתאם, נרשם הרישום השגוי בטאבו). לפיכך לטענתה אין מעשה דין לגבי הדירה עצמה.

תקנה 43 לתקנות סדר הדין האזרחי, קובעת: "בית המשפט רשאי לדחות תביעה בכל עת בשל קיומו של מעשה בית דין, התיישנות או מכל נימוק אחר, שלפיו הוא סבור כי ראוי ונכון לדחות את התביעה".

מטרת הכלל בדבר מעשה בית דין היא למנוע הטרדה חוזרת של בעל דין בגין אותה עילה וכן למנוע מבית המשפט את הצורך לברר ולהכריע שוב בעילה או בפלוגתא שהוכרעו לגוף העניין.

התנאי הוא שלבעל דין, שנגדו נטענת טענת מעשה בית דין, ניתנה הזדמנות הוגנת ומלאה להעלות את טענותיו בהליך קודם, כאשר בעלי הדין בשני ההליכים זהים (ראה: עו"ד משה קשת, הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי הלכה ומעשה, מהדורה 15, כרך ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין, תשס"ז, בעמ' 662, 669). יודגש כי המבחן הוא "זהות העילה" להבדיל ממבחן "זהות הסעד" (ראה ע"א 54/87 אמגר חברה לשיווק והשקעות בע"מ נ' ק.י.מ.א. להשקעות ובניין בע"מ, פ"ד מג(2) 347).

בע"א 735/07 צמרות חברה לבניין נ' בנק מזרחי-טפחות נקבע כי "השתק פלוגתא מקים מחסום דיוני בפני בעל דין המבקש לשוב ולהתדיין בכל שאלה, עובדתית או משפטית, שנדונה בין הצדדים בעבר, בתנאי שהייתה חיונית לתוצאה הסופית, והוכרעה באותו הליך, במפורש או מכללא, שאז בעלי הדין מושתקים מלהתדיין בעניינה מחדש במשפט נוסף, וזאת, גם אם עילתו שונה מעילתה של התביעה הראשונה".

בע"א 4087/04‏  ‏מוטי גורה נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, ציין בית המשפט את התנאים של "השתק פלוגתא" כפי שסיכמה ד"ר זלצמן בספרה "מעשה בית דין בהליך אזרחי" (1991):

• הפלוגתא העולה בכל אחת מההתדיינויות היא אותה פלוגתא, על רכיביה המשפטיים והעובדתיים;

• בין הצדדים התקיימה התדיינות בכל הנוגע לפלוגתא זו;

• ההתדיינות הסתיימה בהכרעה מפורשת או משתמעת ונקבע לגביה ממצא פוזיטיבי;

• ההכרעה בפלוגתא הייתה חיונית לצורך פסק הדין הראשון.

   

בחינת שני כתבי התביעה, בתביעה לדמי שימוש ובהליך דנן, מעלה אמנם שאין זהות מלאה בין בעלי הדין בכל אחד מההליכים. בעוד בהליך הקודם התביעה הוגשה על ידי הנתבעת בהליך זה כנגד התובעת וכנגד נתבעים נוספים- ילדיה של התובעת, בהליך הנוכחי התביעה הוגשה על ידי התובעת כנגד הנתבעת בלבד.

ואולם, העדר קיומה של זהות מוחלטת בין בעלי הדין בהליך הנוכחי ובהליך הקודם, אינו מונע את האפשרות להסתמך על השתק פלוגתא במקרה שלפניי, הפועל לטובת הנתבעת ולחובת התובעת בהליך זה, שהיו צד להתדיינות הקודמת (ראו: ע"א 2576-03 אהובה וינברג נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדיםמיום 21.2.07 – פורסם בנבו).

השוני בין זהות בעלי הדין נעוץ קשר ישיר לעובדה שגם עילות התביעה שונות, למרות שיש חפיפה מהותית בין עובדות שתי התביעות. בהליך הקודם עתרה הנתבעת בהליך זה לחיוב התובעת בדמי שימוש מכוח מחצית בעלותה בדירה. לעומת זאת, בתביעה הנוכחית עותרת התובעת לסעד הצהרתי לפיו הדירה אינה כלולה בעיזבון המנוח ומכאן שהיא בעלת הזכויות הבלעדית בדירה.

אלא שגם השוני בעילות התביעה אינו מגן על התובעת מפני קבלת טענת השתק פלוגתא ומעשה בית דין בעניין המחלוקת שבינה לבין הנתבעת, בכל הנוגע לזכויות הצדדים בדירה, כפי שיפורט להלן.

המכנה המשותף של שתי התביעות הוא שבשתיהן נתבע סעד שהוא תולדה של טענות הדדיות בדבר זכויות בעלות בדירה בxxxx. בהליך הקודם ביקשה הנתבעת (בהליך זה) להורות על חיוב התובעת וילדיה בדמי שימוש, מכוח בעלותה במחצית הזכויות בדירה, שהועברה מהמנוח אליה כיורשת שבאה בנעליו, ע"פ צוואת המנוח שקוימה.

השוואה של טענות התובעת בהליך הקודם להליך הנוכחי, מעלה שהיא טוענת נגד בעלותה של הנתבעת (בהליך זה) במחצית הזכויות בדירה, בדיוק על יסוד אותן טענות שנטענו בהליך הקודם לדמי שימוש, לרבות ביחס לרישום שגוי ומוטעה על סמך צו קיום צוואה שלטענתה אינה כוללת את הדירה ברכוש המנוח, וכן אודות אותו הסכם המאוחר שבין התובעת למנוח, כפי שטענה בהליך הקודם (ראו סעיפים לכתב ההגנה; סעיפים 21-9 לתע"ר הנתבעת (התובעת בהליך זה) מיום 28.04.20, עמ' 20).

יוצא אפוא כי בשני ההליכים עומדת להכרעה פלוגתא זהה כלפי הנתבעת והיא שאלת זכויותיה בדירה בxxxx, לרבות טענת התובעת לרישום שגוי על סמך צו קיום צוואה שאינה כוללת את הדירה ברכוש המנוח, וכן אודות אותו הסכם מאוחר שבין התובעת למנוח.

הפלוגתא המשותפת בין התובעת לבין הנתבעת, זו שעמדה להכרעה בהליך הקודם ועומדת גם עתה במחלוקת, נוגעת לאותה מערכת עובדתית משפחתית ביחס לשאלת הבעלות בדירה בxxxx.

במסגרת ההליך הקודם התקיימה התדיינות ביחס לפלוגתא זו לגופה, הוגשו תצהירי עדות ראשית, נשמעו ראיות הצדדים וכן סיכומיהם בעל פה, בעקבותיהם הוכרעה הפלוגתא הנ"ל בפסק הדין מיום 18.06.20.

התובעת כאמור סומכת ידיה על הטענה שבהליך הקודם בית המשפט יצא מנקודת הנחה שצוואת המנוח חלה לגבי הדירה ולכן מחצית הזכויות בה נרשמו בטאבו על שם הנתבעת (25.02.21, עמ' 3 ש' 29-28).

אין מקום לקבל טענה זו. בהליך הקודם בו ניתן פסק דין, טענותיה של התובעת (בהליך זה) בנוגע לאי הכללת הדירה ברכושו של המנוח היו ידועות לבית המשפט ונשקלו בהתאם. הצדדים אף נחקרו אודות טענות אלו והתייחסו אליהן בסיכומיהם.

אמנם הסעד שהתבקש בהליך הקודם על ידי הנתבעת בהליך זה נגע דמי שימוש של התובעת ובנה בגין השימוש בדירה. אולם לטובת ההכרעה בסעד זה, נדרשתי לדון בטענות התובעת (בהליך זה) לעניין זכותה הנטענת לבעלות מלאה בדירה, אשר הן אותן טענות בדיוק ביחס לסעד ההצהרתי לביטול זכויותיה של הנתבעת בדירה.

בסופו של דבר בפסק הדין מיום 18.06.20, קיבלתי את גרסת הנתבעת (בהליך זה) לעניין זכויותיה בדירה מכוח צוואת המנוח, תוך דחיית גרסת התובעת בנוגע לאי זכויותיה של הנתבעת בדירה בxxxx. כפועל יוצא אין בסיס לטענת התובעת לפיה לא נקבעו ממצאים עובדתיים בעניין זה בהליך הקודם.

טענות התובעת לעניין אי הכללת הדירה בxxxx ברכושו של המנוח ע"פ הצוואה, נדחו, תוך קביעה פוזיטיבית בדבר העדפת גרסת הנתבעת (בהליך זה) לעניין זכויותיה בדירה מכוח צוואת המנוח. עתה התובעת מנסה למחזר טענות אלו במסגרת ההליך הנוכחי, ונסיון זה יש לדחות.

בפסק הדין בהליך הקודם ניתנו הכרעות מהותיות בנוגע לזכויותיה של הנתבעת (בהליך זה) בדירה, ולפיכך נקבע כי הנתבעת זכאית לדמי שימוש שישולמו על ידי התובעת ובנה, מכוח בעלותה במחצית הזכויות הרשומות בדירה כאמור.

כך בין היתר נקבע בפסק הדין:

"17. הנתבעים לא עמדו בנטל ולא הצליחו להוכיח כי הרישום אינו משקף את מצב הדברים, יתרה מזאת, הם אף לא עתרו לבית המשפט בבקשה להצהיר כי הנכס הוא בבעלות הנתבעת, וטענו זאת רק במסגרת כתב הגנתם מפני תביעת התובעת לדמי שימוש.

18. על פי עדויות הנתבעים בכלל, והנתבעת והנתבע 1 בפרט, כולם ידעו שהסכם הגירושים קובע שהדירה נשוא תביעה זו תימכר ותחולק באופן שווה בין הצדדים, אלא אם כן, הנתבעת תרכוש את חלקו של המנוח לאחר שיאוזנו זכויותיו ביניהם, אלא שכולם בחרו לשתוק ולא לעשות דבר.

...

19. דווקא משום שהנתבעים ידעו על תוכן הסכם הגירושים, אם היתה הסכמה בעל פה אחרת, כפי טענתם, חזקה עליהם שהיו פועלים ללא לאות להעביר את זכויות המנוח על שם הנתבעת. משנמנעו מלפעול להעברת הזכויות, הדבר מדבר בעד עצמו.

20. יתרה מזאת, הנתבעים, לא רק שלא פעלו להעברת הזכויות, אלא שלא פעלו בכלל. פשוט "שקטו על שמריהם" ולא עשו דבר.

21. זאת ועוד, במסגרת התנגדותם של הנתבעים לקיום צוואת המנוח שנדונה בת"ע 40263-08-11 ות"ע 40338-08-11 הטענה על הסכם מאוחר שנוצר לכאורה בעל פה, כלל לא הועלתה.

...

27. כאמור, גם אילו הנתבעים היו מרימים את הנטל להוכיח כי בין הנתבעת למנוח התגבשה הסכמה חדשה על פיה, היא נשארת עם מלוא הזכויות בדירה ואילו המנוח עם מלוא זכויותיו הצבורות, הרי שהצדדים היו מחויבים לאשר את השינוי בהסכם בערכאה שיפוטית ולתת לו תוקף של פסק דין, דבר שכאמור- לא קרה."

פסק הדין לעיל ובו קביעות מהותיות ומפורשות בנוגע לזכויות הנתבעת בדירה בxxxx, מהווה מעשה בית דין סופי ומוחלט בעניין זה, והלכה למעשה מונע מהתובעת מלשוב ולהעלות טענות ממוחזרות הנוגעות להעדר זכויותיה של הנתבעת בדירה, בהליך דנן.

ודוק: ההכרעה בשאלת זכויות הנתבעת (בהליך זה) בדירה היתה חיונית לצורך מתן פסק הדין בהליך הקודם והכרעה בסעדים שהתבקשו שם לעניין חיוב התובעת ובנה בדמי שימוש, בגין חלקה של הנתבעת בדירה.

לתובעת ניתן יומה בבית המשפט במסגרת ההתדיינות הקודמת מול הנתבעת, והטענה כי ההכרעה בזכויות בעניין הדירה שלפניי מצריכה בירור עובדתי נוסף אינה נכונה, בהתחשב במחלוקת שכבר הוכרעה בין הצדדים. ברי כי ההליך הנוכחי אינו יכול להוות "מקצה שיפורים" להליך הקודם.

משניתן פסק דין סופי בהתדיינות בנוגע לבעלות הדירה, מקים פסק הדין מחסום דיוני לפני בעלי הדין, המונע כל התדיינות נוספת ביניהם בנושא או בשאלה שהוכרעו בפסק הדין (תמש (חי') 10640/02 אביטן חביבה נ' אביטן אליהו).

כאמור התובעת אף נמנעה מלהגיש ראיות מטעמה להוכחת עילת התביעה בהליך הנוכחי, בניגוד להחלטת בית המשפט, אלא בחרה להגיש בקשה למתן צו לגילוי מסמכים בעניין נכסיו הכספיים של המנוח, קרי- בקשה למתן חשבונות, שזהו הסעד המבוקש בתביעה העיקרית. מכאן שלתובעת אין ראיות כנגד הנתבעת במסגרת ההליך הנוכחי, לרבות ראיות שלא הוצגו על ידי התובעת בהליך הקודם, לטובת הוכחת פלוגתא שכבר הוכרעה בין הצדדים.

נוכח כל האמור לעיל, אני מוצאת להורות על דחיית התביעה לסעד הצהרתי על הסף עקב מעשה בית דין והשתק פלוגתא.

התביעה למתן חשבונות

התיישנות ושיהוי

כזכור, נטען בהגנה כי חלה התיישנות על התביעה בנוגע לזכויות שלשיטתה של התובעת מגיעות לה ע"פ הסכם גירושין משנת 2001- מלפני למעלה מ- 20 שנים והיא אינה יכולה לתבוע אותן היום. התובעת שקטה על שמריה, לא ניסתה לאתר את כספי המנוח, והמשיכה לגור בדירה בלי לשלם דמי שכירות, וזאת בהתאם לעצת עו"ד.

כנגד טענה זו התגוננה התובעת במהלך הדיון, בטענה כי התיישנות של פסק דין היא 25 שנה.

סעיף 6 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") קובע: "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה".

סעיף 21 לחוק ההתיישנות קובע: "פסק דין בתובענה שעברו עליו עשרים וחמש שנה בלי שהזכאי לפיו עשה פעולה כל שהיא כדי לבצעו, רשאי החייב לטעון טענת התיישנות; ואולם פסק דין בתובענה שלפי תכנו אינו טעון ביצוע אינו נתון להתיישנות".

סעיף 27 לחוק ההתיישנות קובע: "... אין חוק זה בא לפגוע בכל סמכות, לפי כל דין, לדחות תובענה או לסרב למתן סעד מחמת שיהוי".

בענייננו, עילת התביעה כאן מבוססת על זכותה של התובעת לקבלת חשבונות בעניין כלל נכסי בעלה המנוח, מכוח הסכם הגירושין בינה לבין המנוח משנת 2001.

מועד הקרע אשר בו מבקשת התובעת כי יחול צו מתן החשבנות הוא 04.04.2000, וזאת בהתאם להסכם הגירושין בין התובעת למנוח שנחתם וקיבל תוקף של פסק דין בשנת 2001. אין מחלוקת כי התובעת לא פעלה ע"פ הוראות ההסכם.

לטעמי אף בהעדר התיישנות, ניתן בנסיבות העניין לקבוע כי יש מקום לדחיית התביעה בשל שיהוי ניכר בהגשתה.

לעניין דחיית תביעה מחמת שיהוי ראה ברע"א 6805/99, תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ החיים בירושלים נגד הועדה המקומית לתכנון ובניה בירושלים (פורסם בנבו):

"שיהוי בתוך תקופת ההתיישנות נוצר מקום שיש בהשתהות בפנייה לבית המשפט משום שימוש לא נאות בזכות התביעה הנתונה לתובע ופגיעה בציפייה הליגיטימית של הנתבע שלא להיתבע, שימוש המגיע כדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי...לצורך טענת שיהוי נדרש להוכיח כי בנסיבות המקרה נזח התובע את זכות התביעה העומדת לו, או שבמשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה. היו שהוסיפו תנאי חלופי שלישי שעניינו שיהוי שנגרם עקב חוסר תום לבו של התובע..."

בענייננו, חלק ניכר מטענות התובעת בהליך זה מתייחס למימוש זכויות הנובעות מהסכם גירושין שנחתם בין התובעת לבין המנוח לפני למעלה מ-20 שנים. מאז התובעת לא הגישה תביעות בשל אותן זכויות נטענות, וזאת מבלי להידרש בשלב זה לשאלה אם התובעת זכאית למימוש אותן זכויות, אם לאו.

בסכסוכי גירושין קיימת חשיבות יתרה לדיון ממצה בכל מחלוקות הצדדים בתוך זמן סביר. זכותו של אדם לשים את פרק הגירושין מאחוריו, חיונית לשיקומו האישי.

כאשר כבר נדון הליך בין בני הזוג, ומי מהצדדים בוחר בחלוף שנים מסיום ההליכים לעתור בתביעה חדשה, כאשר עילת התביעה התגבשה שנים קודם לכן, יש מקום לשקול שימוש באפשרות לדחות התביעה מחמת שיהוי, אם לא ניתן לדחותה מחמת התיישנות (ראו: תמ"ש (משפחה ראשל"צ) 19171-04-19פלוני נ' פלונית(נבו 24.10.2021).

בנסיבות המקרה שלפנינו, עולה כי המניע היחיד להגשת התביעה הוא רצונה של התובעת לבוא בחשבון עם אחותו של בעלה לשעבר המנוח, על עוול שנגרם לה לשיטתה, בשל אי עמידתה על זכויותיה בהתאם להסכם גירושין שקיבל תוקף של פסק דין משנת 2001, התנהלות העולה כדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי וחוסר תום לב.

הדברים עולים ברורות מסיכומי התובעת עצמה (בין היתר בסעיף 2): "הצורך במתן החשבונות מקורו ביום 6.9.2001 בו אושר על ידי כב' בימ"ש למשפחה בxxxx הסכם גירושין בין המנוח ... לתובעת".

כך גם בדיון קדם המשפט הראשון בתיק זה טען לפניי ב"כ התובעת: "אני מבקש לקבל מהנתבעת 1 סעד של מתן חשבונות מאחר שלאור הסכם הגירושין וכל מה שאירע בעקבותיו, מאחר וההסכם לא בוצע ככתבו וכלשונו בהתאם למה שהיה כתוב בו ... אני מבקש היום בין היתר לאכוף את ההסכם ולברר את הכספים כי היום המידע נמצא בידי הנתבעת" (25.02.21, עמ' 2 ש' 10-9, 15-14).

ובהמשך: "אני מסכים כשהמנוח היה בחיים צריך היה לעשות את ההתחשבנות. היו צריכים לפעול ב-2001" (25.02.21, עמ' 4 ש' 4-1).

התובעת למעשה מבקשת היום לאכוף הסכם גירושין משנת 2001, עליו חתמה עם בעלה לשעבר, אשר כיום כלל אינו בין החיים.

לעניין זה הייתה התייחסות גם בפסק הדין בהליך הקודם מיום 18.06.20, כדלקמן:

"על פי עדויות הנתבעים בכלל, והנתבעת והנתבע 1 בפרט, כולם ידעו שהסכם הגירושים קובע שהדירה נשוא תביעה זו תימכר ותחולק באופן שווה בין הצדדים, אלא אם כן, הנתבעת תרכוש את חלקו של המנוח לאחר שיאוזנו זכויותיו ביניהם, אלא שכולם בחרו לשתוק ולא לעשות דבר.

ראו עדות הנתבע 1:

"ידעתי שיש הסכם ומה שהיה זה שקט, לא דרשו ולא דרשנו".

(עמוד 23 שורה 2 לפרוטוקול מיום 1.6.20).

עדות הנתבעת:

"לשאלת בית המשפט, כאשר אישרנו את ההסכם בבית משפט לענייני משפחה בת"א, ניתן לי צו שיכולתי לבדוק, מדוע לא עשיתי זאת, אמרתי – היה לי שקט. לשאלת בית המשפט למה לא בדקתי כל השנים הראשונות, לא יודעת."

(עמוד 35 שורה 22-24 לפרוטוקול מיום 2.6.20)."

כך גם בחקירת התובעת בהליך הנוכחי, בדיון מיום 29.09.22 כאשר התובעת נשאלה מדוע לא פעלה על פי ההסכם במשך כל אותן השנים, חזרה שוב ושוב על תשובותיה כי היה "שקט" ולא התעורר כל צורך לפעול לפי ההסכם (עמ' 6 ש' 10-9, ש' 34-30; עמ' 9 ש' 8-1).

ממכלול הראיות שהוצגו בפניי, עולה כי התובעת לא עשתה דבר למימוש זכויותיה על פי הסכם הגירושין, ולחלופין על פי ההסכם שלטענתה נערך בעל פה בינה לבין המנוח, לפיו התובעת תיוותר עם הדירה כנגד ויתורה על כספי המנוח.

טענות התובעת לפיהן היה לה שקט ולא התעורר צורך לפנות לבית המשפט או לפעול לעיגון ההסכם בכתב ורישום הדירה על שמה, אינן יכולות להועיל ולהצדיק הימנעות מפנייה לערכאה שיפוטית משך 20 שנה, באופן שהביא לנזק ראייתי רב להוכחת גרסת התובעת.

המסקנה המתבקשת היא כי היום כחלוף למעלה מ-20 שנה מאז נחתם הסכם הגירושין בין התובעת למנוח, עילת התביעה למתן חשבונות לוקה בשיהוי ניכר ומשמעותי בהגשתה, שמצדיק את דחיית התביעה על הסף ביחס לחשבונות, כספים וזכויות שצבר המנוח עד למועד הקרע בשנת 2000.

ממילא ספק אם היום ניתן לתת דין וחשבון לגבי פעולות שנעשו בכספים במרוצת 20 השנים האחרונות בדרך הצגת מסמכים בעניין זה. אין לצפות כי יישמרו מסמכים כאלה לזמן בלתי מוגבל.

מצאתי כי כל עוול שנגרם לתובעת, ככל ונגרם, נגרם בעטיה של התובעת עצמה ולא מצאתי כל בסיס לחייב את הנתבעת במתן חשבונות או בתשלום אותם חשבונות, למעלה משני עשורים מהמועד שבו היה על התובעת לפעול למימוש זכויותיה.

למותר לציין כי אין מקום לתת צו למתן חשבונות בעניין כספים ונכסים של המנוח עד למועד פטירתו של המנוח בשנת 2009 (סעיף 26 לכתב התביעה), שכן התובעת אינה יורשת של המנוח ואין זה מזכותה לעיין במסמכים הנוגעים לזכויותיו של המנוח.

לפיכך, אני מוצאת כי דין התביעה למתן חשבונות להידחות על הסף, אם לא בשל התיישנות אזי בוודאי בשל שיהוי ניכר בהגשתה.

תום לב

"עיקרון תום הלב חל בסדרי הדין וחובתו של בעל דין להפעיל את כוחותיו המשפטיים דיוניים בדרך מקובלת ובתום לב עליו לפעול כאדם סביר והוגן בנסיבות המיוחדות של המקרה". ראו: בש"א 2236/06עזרא חממי נ' אלברט אוחיון (פורסם במאגר "נבו"); כן ראה בר"ע 305/80 שילה נ' רצ'קובסקי פ"ד ל"ה (3) 449.

כידוע, בהליכים בענייני משפחה חלה חובת תום לב מוגברת (ראו: תלה"מ 33821-11-17 מיום 8.1.18 (פורסם בנבו)).

בענייננו כמפורט לעיל, התובעת או מי מטעמה, מנסה להעלות מאוב טענות שכבר הועלו בעבר על ידה ונדחו על ידי שתי ערכאות לפחות. מצאתי כי יש בהתנהלות כזו מטעמה של התובעת יותר משמץ של קנטרנות וטורדנות במשמעות תקנה 41(א)(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, ויתרה מכך, יש בכך גם חוסר תום לב.

בנוסף מצאתי כי תביעה שמוגשת לאכוף הוראות בהסכם גירושין בחלוף של למעלה משני עשורים מהמועד בו נולדה עילתה- נגועה בחוסר תום לב קיצוני ודינה להידחות על הסף.

לא בכדי נקבע כי לבית המשפט זכות ולעתים חובה לסלק תביעות על הסף מקום שמגיש התביעה נוהג בחוסר תם לב (ראו:רמ"ש (מחוזי ב"ש) 4184-10-15ע.ב. נ' ה.א.ב. (קטינה) מיום 28.12.15 (פורסם בנבו) וזאת גם ביוזמת בית המשפט ראו:תמ"ש 42896-06-12מיום 13.6.13 (פורסם בנבו).

בנסיבות אלה,דין התביעה להידחות גם בשל היותה חסרת תום לב.

סיכומו של דבר

קיים מעשה בית דין בנוגע לסעד ההצהרתי המבוקש בתביעה. בנוסף, חל שיהוי ניכר ביחס לעילת התביעה למתן צו חשבונות, המצדיק את דחייתה.

בית המשפט ער לעובדה שהסעד של סילוק תביעה על הסף הוא "סעד נוקשה" בלשון הפסיקה (ראה בע"מ 8194/08פלונית נ' פלוני(פורסם במאגר "נבו"), ואולם בענייננו אין תיקון שיכול היה לרפא את התביעה באופן שתוכל להתברר, ולפיכך דינה להיות מסולקת על הסף, אפוא.

ניתן להיווכח מהדיון האמור לעיל ומהשתלשלות ההליכים כי ניתן לתובעת יומה שוב ושוב בבית המשפט, ולכן במאזן שבין זכות הגישה לערכאות לבין זכות הנתבעת לא להיות מוטרדת שוב באותו עניין, הכף נוטה בבירור לטובת האחרונה.

לא היה כל מקום להגשת הליך זה וטוב תעשה התובעת אם תחדל מהגשת הליכים משפטיים ותשקיע מרצה בשיקום אישי ומשפחתי.

לאור כל הנימוקים המפורטים לעיל, אני מורה על דחיית התביעה.

התובעת תישא בהוצאות הנתבעת לרבות שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק.

ניתן לפרסום ללא שמות הצדדים ופרטים מזהים.

התיק ייסגר.

ניתן היום, כ' אב תשפ"ג, 07 אוגוסט 2023, בהעדר הצדדים.