י.ת. ואח' נ' ד. ת. ואח'

לפני תובענה לסעד הצהרתי, שהיא למעשה תביעה לקביעת היקף עיזבון המנוח, במסגרתה עתרו התובעים להורות כי בית מס' ** והמגרש הצמוד לו במושב פלוני, הרשומים על שם המנוח, אינם חלק ממסת נכסי העיזבון, זאת הגם שהמנוח ציווה אותם בצוואתו לנתבעים 1 ו-2. לדידם של התובעים יש להורות על רישומם של אלו על שם התובע 1, או לחילופין להורות כי שוויים יחולק בחלקים שווים בין התובעים והנתבע 1, תוך שנתבע 1 יפצה את יתר ילדי המנוח בגין חלקם היחסי.

רקע עובדתי ודיוני:

1. התובעים והנתבע 1 הינם ילדיו של המנוח, מר י. ת. ז"ל, אשר הלך לבית עולמו ביום 26.4.2019 (להלן: "המנוח").

    

2. המנוח התגרש מגב' ד. ת. (אם התובעים והנתבע 1) בשנת 1988 ושניהם ניהלו הליך נגד הנתבעת 5, שבסופו ניתן ביום 24.5.2015 פסק בוררות אודות זכויותיהם בנכסים (לרבות בעניין הנכס מושא הליך זה- בית מס' ** במושב פלוני) כמפורט להלן.

    

3. הנתבעת 2 הייתה בת הזוג של המנוח בעת פטירתו, ואינה אם ילדיו (התובעים והנתבע 1), הצדדים להליך זה.

4. הנתבעת 3, רשות מקרקעי ישראל (להלן גם: "רמ"י"), מנהלת את קרקעות המדינה, וביניהן גם את קרקעות הנתבעת 5, על פי חוק רשות מקרקעי ישראל, תש"ך-1960 ובהתאם להחלטות מועצת מקרקעי ישראל.

    

5. הנתבעת 4, הסוכנות היהודית, הייתה בעבר צד לחוזה המשולש שבינה לבין הנתבעות 3 ו-5, אך נמחקה בהסכמה, אחר שהתברר כי אינה צד לחוזה המשולש במושב פלוני.

    

6. הנתבעת 5, מושב פלוני, מושב שיתופי להתיישבות חקלאית ..., הינה אגודה שיתופית חקלאית, הרשומה כדין בישראל ואשר המנוח היה אחד מחבריה עד לפטירתו (להלן: "המושב" או "האגודה") והנכס מושא המחלוקת מצוי בשטחה.

    

   כבר לעת הזאת יודגש כי האגודה הינה "מושב שיתופי" שכל קרקעותיה שייכות לאגודה, בהתאם לחוזה המשבצת שנחתם בין האגודה לבין רשות מקרקעי ישראל ומתחדש מעת לעת (להלן: "חוזה המשבצת") וחלות עליו החלטות מועצת מקרקעי ישראל והוראות רמ"י.

    

   עוד יובהר כי חברי האגודה אינם בעלי זכויות הקניין בקרקעות האגודה, הנמצאות בחוזה המשבצת, וכן אינם בעלי הזכויות הקנייניות בדירות המגורים הנמצאות בחוזה המשבצת, זאת כל עוד לא נעשתה עם רמ"י עסקת שיוך דירות. עם זאת, לכשתבוצע עסקת שיוך דירות, ייגרעו מגרשי המגורים מחוזה המשבצת, ויוקצו ע"י רמ"י לחברי האגודה הזכאים לכך.

   (ראו: תצהיר עדות ראשית מטעם הנתבעת 5).

    

7. המנוח וגרושתו ניהלו הליך בוררות מול הנתבעת 5 בדרישה כי יוקצו להם ארבעה משקים, זאת מאחר שהתגרשו וביקשו כי יוקצו עבורם משק יסוד אחד לכל אחד מהם ועוד שני משקים לשני בנים. האגודה התנגדה לדרישה זו וזאת מטעמי שוויון אל מול יתר חברי האגודה , הזכאים ל-3 משקים בלבד- משק יסוד אחד להורים ועוד שני משקים לבנים.

    

8. ביום 24.5.2015 ניתן פסק בוררות (ראו נספח ז' לתצהיר הנתבעת 5) ובו נקבע כדלהלן:

    

   "החלטות האגודה בדבר הקצאת מגרשים משקיים לתא משפחתי שהתפצל לא מהווה הפליה בין התובעים שהינם גרושים לבין זכות נשואים ו/או קיפוח... דהיינו כל אחת מ-29 משפחות משקי יסוד צריכים לקבל 3 משקים. משק 1 להורים ו-2 משקים לבנים. במשפחה מפוצלת (קרי משפחה להורים גרושים, כבעניינם של המנוח וגרושתו. א.מ.), 2 משקים להורים משק 1 לבן" (עמ' 5 לפסק הבוררות).

    

9. בעקבות פסק הבוררות, גרושתו של המנוח, המשיכה להתגורר במשק המשותף (משק היסוד) והמנוח עבר להתגורר במשק שני (מושא הליך זה) ומשק שלישי הועבר לנתבע 1.

    

10. ביום 2.2.2018 התקבלה החלטת האגודה לשיוך מגרשי מגורים לחברי האגודה וביום 3.5.2018 אושררה חוברת השיוך באסיפה הכללית של האגודה.

     

11. ביום 11.12.2018 חתם המנוח על צוואה, בה ציווה את זכויותיו בבית מס' ** במושב פלוני לנתבעים 1 ו-2 (85% לנתבע 1 ו-15% לנתבעת 2).

     

12. ביום 2.7.2020 ובמסגרת ת"ע 16037-09-19 ניתן ע"י בית משפט זה (כב' השופטת אפרת שוהם דליות) תוקף של פסק דין להסכמות הצדדים, כדלהלן:

     

    • ההתנגדות כפי שהוגשה ביחס לקיום צוואת המנוח י. ת. ז"ל מיום 11.12.18 תידחה.

    • יינתן צו לקיום צוואת המנוח מר י. ת. ז"ל מיום 11.12.18.

    • צו הקיום לא יחול בשלב זה על זכויות מכל סוג שהוא במשק שבו גר מר י. ת. ז"ל במושב פלוני המוזכר בצוואתו כמשק מס' ** וסוגיה זו תתברר בהליך נפרד.

       

13. עניינו ומהותו של ההליך שבפני נועד אם כן להכריע האם יש לקיים אחר הוראת המנוח בצוואתו, בהן הורה להוריש את הבית והמגרש לנתבעים 1 ו-2, אם לאו.

     

    טענות הצדדים:

14. לשיטת התובעים, המנוח לא יכול היה להוריש את ביתו במושב השיתופי פלוני, כשבפיהם שתי טענות חלופיות, האחת- המנוח "לא רכש זכויות הורשה" בבית והשנייה- בית זה שייך, לשיטתם, לתובע 1 (ראו: סע' 30 לסיכומי התובעים) ומשכך עתרו לקבוע כי הבית והמגרש שייכים לתובע 1 (בסיכומיהם, זנחו התובעים הסעד שהתבקש בסעיף 33 ב' לכתב תביעתם, בו עתרו לקבוע כי הנתבע 1 יפצה את יתר ילדיו של המנוח, עפ"י חלקם היחסי בנכס).

     

15. באופן שאינו נהיר, התובעים מתעלמים בתביעתם מזכויותיה של הנתבעת 2, בת זוגו של המנוח (כך על פי הגדרתו של המנוח עצמו בסעיף 4 ב' לצוואתו).

     

16. הנתבעים 1-2 (להלן: "הנתבעים") עותרים לקיים אחר רצון המנוח, כפי שבא לידי ביטוי בסעיף 4 לצוואתו, כך שנתבע 1 יקבל 85% משווי הבית והמגרש ונתבעת 2 תקבל 15% משוויים.

     

17. לדברי הנתבעים, מדובר בצוואה כשרה, שנערכה כדין וברצון חופשי, בעת שהמנוח היה בדעה צלולה ומשכך אין כל עילה שבדין המצדיקה התכחשות לרצון המנוח.

     

18. הנתבעים מכחישים טענות התובעים הן לעניין בעלותו של התובע 1 בבית ובמגרש והן לעניין זכות ההורשה, כאשר לדבריהם, בשעה שהחל הליך שיוך דירות, המנוח היה זכאי להוריש זכויותיו, וכך עשה.

     

19. הנתבעת 3 עתרה למחוק אותה מההליך, שכן לא נתבקש כל סעד כלפיה והודיעה כי תכבד כל החלטה של בית המשפט, בכפוף לכך שכל העברת זכויות תיעשה בהתאם להוראות הדין, החלטות מועצת מקרקעי ישראל ונהליה המפורסמים.

     

    לנוכח האמור, ביום 1.3.2022 וביום 17.8.2022, ניתן לנתבעת 3 פטור מהתייצבות לדיונים.

     

20. הנתבעת 4 נמחקה כאמור בהסכמה, אחר שהודיעה כי אינה צד יותר לחוזה המשולש במושב פלוני.

     

21. הנתבעת 5 סבורה כי בהתאם להוראות צוואת המנוח, הזכויות בדירת המנוח שייכות לנתבעים 1 ו-2 וזאת בשעה שבמסגרת הליך שיוך הדירות שהחל (ובהתאם לסעיף 24 לחוזה המשבצת, החל בענייננו) הדירה אמורה להיות משויכת למנוח.

     

    דיון והכרעה:

22. לאחר שבחנתי את כל אשר בפני, לרבות כתבי הטענות, עדויות הצדדים וסיכומיהם, מצאתי כי דין התביעה לסעד הצהרתי להידחות, ואלה נימוקיי:

     

    הטענה לעניין זכות ההורשה

23. בפתח סוגיה זו אציין כי מצאתי שהמחלוקת בין הצדדים בעיקרה משפטית ואינה עובדתית, שכן מרבית העובדות הרלוונטיות והמהותיות אינן מצויות במחלוקת.

     

24. סבורני גם כי בבסיס טענת התובעים (שעלתה לראשונה בסיכומיהם) כשל לוגי חמור. שכן לא ניתן ליישב את הטענה כי המנוח לא יכול היה להוריש את הבית בצוואתו, עם עתירתם ליתן פס"ד הצהרתי שהתובע 1 הוא היורש של הבית ולחילופין כי כל ילדיו של המנוח יורשים אותו (סע' 33 לכתב התביעה). שכן נהיר שאם הבית והמגרש מושאי ההליך אינם ניתנים להורשה ע"פ צוואת המנוח, אין כל טעם בתביעה, בשעה שעל פי טענה זו, אף לא אחד מהצדדים זכאי לרשת את הבית השייך לאגודה, שכן אין אדם יכול להוריש נכסים שאינם שייכים לו, בין אם על פי צוואה ובין אם על פי דין (ראו: סעיף 34 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965).

     

    מבלי להידרש לטענה כי בוצעה על ידי התובעים הרחבת חזית אסורה, מצאתי כי דין טענה זו להידחות, גם לגופה, וזאת כפי שיפורט להלן.

     

    אם כך, לא די שמדובר בכשל לוגי חמור, עסקינן בעילה לסילוק התובענה על הסף, לכל הפחות לעניין טענה זו.

     

25. ובמה דברים אמורים: אין מחלוקת, כך גם לדידה של הנתבעת 3, כי הנתבעת 5 הינה מושב שיתופי. זאת על פי אישור האגודה (נספח ד' לכתב התביעה), חוזה המשבצת והמידע המצוי במרשמי רשות מקרקעי ישראל. על כן, סעיף 20 (ה) להסכם המשבצת התלת צדדי (שעליו ביקשו התובעים להסתמך מלכתחילה) שעניינו מסירת זכויות השימוש בנחלה או במשק החקלאי בעת פטירת חבר אגודה או מתיישב ביישוב- אינו רלוונטי לענייננו.

     

26. לנוכח היותה של האגודה מושב שיתופי, כמוגדר בתקנונה ובמסמכים הנלווים לו (ראו: נספח ג' לכתב הגנתה של הנתבעת 5) וכמוגדר בתקנות האגודות השיתופיות (חברוּת), תשל"ג – 1973, הרי שעל פי סעיף 24 לחוזה המשבצת (ראו: נספח 1 לבקשה לסילוק על הסף מטעם הנתבעת 3) העוסק בהעברת זכויות בנחלה/מגרש במושב שיתופי או בקיבוץ, כבענייננו- האגודה אינה יכולה להעביר את זכויותיה שעל פי חוזה המשבצת ולא חל על חברי האגודה סעיף קטן 20(ה) לחוזה, העוסק בהעברת זכויות במקרה של פטירה של חבר האגודה.

     

     

27. על אף האמור, על פי הוראות פרק משנה 8.4 לקובץ החלטות מועצת מקרקעי ישראל (ראו: נספח 2 לבקשת הנתבעת 3 לסילוק על הסף) ונהלי רמ"י, למושב השיתופי קיימת האפשרות לבצע שיוך מגרשי מגורים, כך שבסופו, רמ"י תחתום עם כל אחת ממשפחות המושב על חוזה פרטני ביחס ליחידת המגורים הספציפית וככל שהמושב בוחר לעשות כן, עליו לפעול בהתאם לפרק זה ובהתאם לנוהל ביצוע שיוך דירות בקיבוץ או במושב השיתופי לפי סימן ד' לפרק משנה 8.4 לקובץ החלטות מועצת מקרקעי ישראל (B38.03) (ראו: נספח 3 לבקשת הנתבעת 3 לסילוק על הסף).

     

28. כאמור, ביום 2.2.2018 התקבלה החלטת האגודה לשיוך מגרשי מגורים לחברי האגודה וביום 3.5.2018 אושררה חוברת השיוך באסיפה הכללית של האגודה.

     

     

29. בסעיף 2 לחוברת השיוך (נספח ב'1 לכתב ההגנה של הנתבע 5) אשר אושררה באסיפה הכללית מיום 3.5.2018 (ראו: שם, נספח ב'2) נקבעו ההגדרות הבאות:

     

    • הסכם השיוך- ההסכם שייחתם בין המושב לחבר.

    • מועד הרישום- המועד בו ייחתם הסכם חכירה לדורות בין רמ"י לחבר.

    • תקופת הביניים- התקופה שעד מועד הרישום (שתחילתה בהליך השיוך. א.מ.).

    • תקופת ההתארגנות- תקופה לאחר סיום חברות, אשר במהלכה יהיה רשאי עוזב או יורש חוקי, לפי העניין, להמשיך ולהחזיק בנכס בהתאם להוראות החלטה זו.

    • יורש חוקי- יורש של חבר שנפטר, אשר יוכיח את זכותו לפי צו ירושה ו/או צו קיום צוואה, אשר ניתנו בהתאם להוראות כל דין. בכל מקום שתידרש חתימה של חבר שנפטר תבוא במקום חתימה זו חתימה של כל יורשיו החוקיים.

       

30. בסעיף 5 לחוברת השיוך, נקבעו הוראות לעניין הורשה ב"תקופת הביניים" (שהוגדרה בסע' 29ג' לעיל) ובו נקבע כי היורשים החוקיים יהיו רשאים לתפוס חזקה בדירת הנפטר ו/או לקבל את שכר הדירה, וכי תנאי מוקדם והכרחי לקבלת החזקה, או שכר דירה כאמור, הוא פירעון כל החובות למושב של החבר שנפטר.

     

31. אשר על כן מצאתי לגדר ולתחם את המחלוקת בסוגיה זו בשאלה אחת ממוקדת- האם מצויים אנו ב"תקופת הביניים", אם לאו. שכן, ככל שהחל הליך שיוך הדירות, כפי טענת הנתבעים, יכולה להתבצע העברת זכויות בנכס השייך למנוח, אגב ירושה. אולם ככל שיימצא כי "תקופת הביניים" החלה לאחר פטירת המנוח, מצויים אנו בגדרי סעיף 24 לחוזה המשבצת, הקובע כי לא ניתן להעביר את הזכויות בנכס מושא ההליך.

     

32. אמנם חוברת השיוך אינה מגדירה במפורש מהו מועד תחילת הליך השיוך, אך אחר שבחנתי טענות הצדדים, העדויות והמסגרת הנורמטיבית, מצאתי לקבוע, כפי שיפורט להלן בהרחבה, כי החלטת שיוך הדירות מיום 2.2.2018 ואשרור חוברת השיוך באסיפה הכללית ביום 3.5.2018 מהווים דה-פאקטו מועד תחילת הליך השיוך ומצאתי לדחות טענת התובעים לפיה החלטות אלה מהוות "החלטה עקרונית בלבד" (שלשיטתם, אינה מהווה החלטה אופרטיבית לשיוך הדירות).

     

33. על פי הדין, וכפי טענת הנתבעים, "המועד הקובע" לעניין תחילת השיוך הוא מועד ההחלטה בדבר שיוך הדירות לחברי האגודה השיתופית (קרי ביום 2.2.2018) [ראו: סעיף 4 לתקנות האגודות השיתופיות (שיוך דירות בקיבוץ מתחדש), התשס"ו-2005, המגדיר את המועד הקובע לזכאות כמועד קבלת ההחלטה על שיוך הדירות באסיפה הכללית; ע"א 385/08 לאה חן נ' קיבוץ תל קציר אגודה להתיישבות חקלאית בע"מ (מאגרים משפטיים, 14.10.2010)] ומשכך, החל מאותו מועד, מצויים אנו ב"תקופת הביניים", שבה האגודה רשאית להעביר לחבריה את זכויותיה על פי חוזה המשבצת.

     

34. אמנם, כפי טענת הנתבעת 3 (סע' 5 לבקשתה לסילוק על הסף) עד להשלמת הליך השיוך, רמ"י אינה מכירה את החברים במושב השיתופי ואת זכויותיהם במגרשים השונים, אך זו אינה חולקת על כך שממועד תחילת הליך השיוך, חלות ההוראות המתייחסות ל"תקופת הביניים", כהגדרתה בחוברת השיוך (ראו: סעיפים 18 - 19 לעיל וכן סע' 6 לבקשת הנתבעת 3 לסילוק על הסף).

     

35. בנסיבות אלה, לא מצאתי לקבל טענת התובעים כי עצם הצורך בביצוע פעולות נוספות (חתימת החברים על מסמך הצטרפות ותשלום כספים, כפי שנקבע לעניין שיוך הדירות בפועל) מהווה כשלעצמו אינדיקציה כי מדובר רק בהחלטה עקרונית, שאינה תחילתו של הליך השיוך, עפ"י נהלי רמ"י והחלטותיה.

     

36. אדגיש כי הגם שבפרוטוקול האסיפה הכללית של האגודה והחלטתה מיום 2.2.2018 [בה נקבעה רשימת בתי האב של חברי האגודה הזכאים לשיוך (להלן: "החלטת השיוך")] נקבע כי ההצטרפות הינה וולונטרית ואישית, וכי חלה על החברים החובה לחתום על הסכם שיוך ולעמוד בתשלומים הכרוכים בכך, אין בכך כדי ללמד שכל עוד לא חתם המנוח על הסכם השיוך, טרם החל לגביו הליך שיוך הדירות.

     

37. לא מצאתי לקבל טענת התובעים כי החלטת השיוך הייתה רק הצהרת כוונות, בבחינת "שלבים מקדמיים" להליך השיוך, וכי אין לראות בה תחילתו של הליך השיוך, וזאת הגם שבסעיף 20 להחלטה מיום 2.2.2018 נקבע כי "מדובר בעקרונות כלליים בלבד, ובהמשך התהליך תובא לאישור האסיפה הכללית החלטה מפורטת אשר תתבסס על הוראות החלטה זו ותכלול את ההשלמות הנדרשות".

     

    בתצהירה של יו"ר וועד האגודה, הגב' מ. א. (להלן: "יו"ר הוועד") מיום 23.12.2021, הוצהר כי האגודה פועלת מזה תקופה על מנת לבצע שיוך זכויות בדירות המגורים לחברי האגודה (סע' 2 לתצהירה) וכי במסגרת הליך זה התקבלו מעת לעת החלטות שונות של האסיפה הכללית, לרבות אישור ההחלטה המפורטת ביום 3.5.2018, כך שאין המדובר, כפי טענת התובעים בהחלטה "עקרונית" בלבד, אלא בהחלטה הקובעת את העקרונות שעל פיהם יבוצע השיוך. כפי שהעידה יו"ר וועד האגודה מדובר בהחלטה לכל דבר ועניין, שאושרה ע"י רשם האגודות השיתופיות ונמסרה לרמ"י (סע' 3 לתצהיר) ועדותה לא נסתרה.

     

38. משכך בשעה שהוכח כי הליך השיוך החל במועד ההחלטה לגביו (2.2.2018), לא מצאתי לקבל טענת התובעים כי במועד עריכת הצוואה (11.12.2018) טרם החל הליך השיוך בפועל משכך בעת שמצויים אנו ב"תקופת הביניים" זכותו של המנוח ניתנת להורשה.

     

    במאמר מוסגר יוער כי גם אם במועד עריכת הצוואה טרם התגבשו זכויותיו של המנוח במלואן, הרי שבמועד פטירתו, דומה שגם לדידם של התובעים, הליך השיוך כבר החל והזכות בבית ניתנת להורשה.

     

39. טענת התובעים כי הנתבעת 5 עצמה אישרה שבהחלטה מיום 2.2.2018 נקבעו עקרונות בלבד ואין המדובר בהחלטה על תחילת הליך השיוך, אינה מתיישבת עם גרסת האגודה עצמה, לא בתצהיר מטעמה, לא בעדות יו"ר הוועד ולא בסיכומי באי כוחה.

     

40. אין בעובדה שהליך השיוך הינו וולונטרי כדי ללמד על כך שהליך זה לא החל בפועל, ומשכך אין בעדות יו"ר הוועד בעניין זה כדי לתמוך בטענת התובעים.

    כך גם אין בעצם העובדה שחוברת השיוך, אשר אושררה כדין, כוללת בתוכה הוראות נוספות, לצורך ביצוע השיוך בפועל, דוגמת חתימה על הסכם ותשלום חובות, כדי ללמד שההליך עצמו טרם החל.

     

41. הווי ידוע כי "מצווה לקיים דברי המת" (תלמוד בבלי, גיטין יד, ב; וכן ראו: דברי ההסבר לחוק הירושה, תשכ"ה-1965; דנ"א 7818/00 אהרן נ' אהרוני (מאגרים משפטיים, 22.3.2005) ועוד) וכי לרצונו של המנוח משמעות מרחיקת לכת בדיני הירושה.

    בענייננו, רצונו של המנוח, הן לעניין זכויות היורשים והן לעניין היקף העיזבון באו לידי ביטוי במפורש בצוואתו.

     

42. מצאתי כי בחייו, ראה המנוח בבית מושא ההליך כרכושו, וכפועל יוצא מכך הוא עמל על מנת לקבל את הזכויות בבית, לרבות ניהול הליך בוררות אל מול האגודה. המנוח אף כלל בצוואתו הוראות ההורשה המתייחסות לבית זה.

     

43. משכך, בעת שביהמ"ש נדרש להסיק באופן רטרואקטיבי מה היה רצון המנוח ובעת שמעשיו ודיבורו בזמן אמת אינם ידועים לנו ולא ניתן לבררם, הרי שביהמ"ש נדרש להסיק זאת ממכלול הנסיבות ולנסות להתחקות אחר אומד דעתו ורצונו ביחס לשאלה זו.

     

44. בעניין זה הצהירה נציגת האגודה (עמ' 118, ש' 5 לפרוטוקול מיום 30.10.2022) כי בענייננו, לא נעשה ויתור פוזיטיבי של המנוח על זכות השיוך וסבורני כי די בכך ובמעשיו של המנוח בחייו, על מנת להסיק שהמנוח חפץ בשיוך הדירה על שמו וזאת הגם שלא חתם על הסכם השיוך טרם פטירתו.

     

45. בעניין זה מצאתי כי הדין העברי וכלל היסוד לפיו "זכין לאדם שלא בפניו, ואין חבין לאדם שלא בפניו" (משנה, עירובין, ז, יא; תלמוד בבלי, גיטין, יא, ב ועוד רבים) יפים לענייננו. משמעותו של עיקרון זה היא שפעולה משפטית או קניינית שניתן להגדירה כזכות לאדם, ניתן לבצעה עבור אותו אדם, גם שלא בידיעתו, מתוך הנחה שכיוון שהדבר נעשה לטובתו, הרי שקיימת חזקה לפיה נוח לאותו אדם שהפעולה תיעשה עבורו, והרי זה כאילו מינה את מבצע הפעולה כשליחו, על מנת לבצעה בשמו (ראו גם: משנה תורה לרמב"ם, הלכות זכייה ומתנה, פרק ד', הלכה ב').

     

46. רק על מנת לסבר את האוזן, אביא דוגמא מפסק דינו של בית הדין הרבני בצפת (תיק רבני 861974/2, פלונית נ' פלוני (אתר דעת, 20/05/2014) בו הורחבה סוגיה זו, ומכוח העיקרון האמור, הורה בית הדין על היתר עגונה שבעלה "נפגע פגיעת ראש קשה, אינו מתפקד לחלוטין, ואף אינו מסוגל לנשום ללא סיוע רפואי וניזון באמצעות הזנה מלאכותית... אינו כשיר לחלוטין לכל סוג של תקשורת עם הסובב אותו, ולא ניתן להסדיר גט בדרך המקובלת" (וזאת הגם שעל פי הדין העברי קיים הכרח שהגירושין יתבצעו מרצון. א.מ.) וקבע כי "המזכה לבעל את כתיבת הגט יכול לקבל את כוחו שלא מכח ציווי הבעל, אלא על יסוד ההלכה 'זכין לאדם שלא בפניו'." ודומה כי הדברים בענייננו הינם בבחינת קל וחומר.

     

47. בדומה לעיקרון זה (ובשינויים המתחייבים) ובהתייחס לעסקת מתנה, סעיף 3 לחוק המתנה, תשכ"ח-1968 מכיר בחזקת הסכמה: "חזקה על מקבל המתנה שהסכים למתנה, זולת אם הודיע לנותן על דחייתה תוך זמן סביר לאחר שנודע לו עליה". באופן דומה נקבע בסעיף 7 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 לגבי הצעה מזכה: "הצעה שאין בה אלא כדי לזכות את הניצע, חזקה עליו שקיבל אותה, זולת אם הודיע למציע על התנגדותו תוך זמן סביר לאחר שנודע לו עליה".

     

    קרי, גם המחוקק קבע כי ניתן להסיק על הרצון לבצע פעולה משפטית, דוגמת קבלת מתנה או יצירת חוזה, כשקיימת חזקה לפיה הזוכה מעוניין בביצוע אותה פעולה ויש בחזקה זו כשלעצמה כדי להקנות זכות משפטית באופן פוזיטיבי.

     

48. עיקרון זה הובא מעת לעת גם בפסיקה. לדוגמא, בעניין מתן היתר להגשת תובענה על-ידי חלק מן היורשים, קבע ביהמ"ש העליון כי: "בתביעה להחזרת הנכס לבעליו מגולם האינטרס המשותף לכל יורשי המנוח, בבחינת זכין לאדם שלא בפניו" [ע"א 5685/94 עמותת א.ל.ע.ד. אל עיר דוד נ' עיזבון המנוח אחמד חסין מוסא אלעבסי, נג(4) 730 (1999)] ובעניין אחר, קבעה כב' השופטת בן פורת כי "לא היה כל צורך לשם כך לשמוע מה בפי אותם בעלים, שהרי ההחלטה היתה לטובתם ולמענם, לפי הכלל "זכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לו אלא בפניו" [ע"א 591/76 עזרא דלרחיים נ' מדינת ישראל, לא(2) 057 (1977)].

     

49. כך ובענייננו, מצאתי כי לא בכדי הצהירה נציגת הנתבעת 5 כי רק במקרים נדירים בלבד לא נחתמים בפועל הסכמי שיוך, ובדיון מיום 30.10.2022 הוסיפה, כי עד לאותו מועד כל חברי האגודה חתמו על הסכם השיוך (עמ' 115, ש' 20 – 21 לפרוטוקול). הנה כי כן מהתנהגות חברי האגודה כולם ניתן ללמוד שפעולת השיוך היא פעולה קניינית הנעשית לטובתם (שכן אף לא אחד מהם התנגד לה) ומשכך, יש ביכולתם של אחרים להקנות להם את הזכות, כל עוד לא הביעו התנגדות פוזיטיבית לקבלה, מתוך הנחה שהם מעוניינים בכך וזאת כל עוד לא הוכח אחרת, ומשכך דין אחד לחברי האגודה ולמנוח מושא הליך זה.

     

50. מצאתי חיזוק לדבריי גם בדברי ב"כ התובעים: "ברור שזה אינטרס שלהם בסופו של דבר לחתום" (שם, ש' 24). אם כן, הנחת המוצא גם ביחס למנוח היא שמדובר באינטרס אישי שלו לחתום, וככל אדם סביר, ניתן להסיק כי הוא חפץ בשיוך הנכס אליו, ועל כן, אין באי החתימה בפועל על ההסכם, כדי ללמד שהליך השיוך טרם החל בעניינו.

     

51. זאת ועוד, כפי שניתן ללמוד מהתנהגות המנוח עצמו, הוא ראה בבית מושא ההליך קניינו האישי ועל כן אף טרח לערוך צוואה ולצוות בה מי היורשים שיקבלו נכס זה לאחר פטירתו, ומשכך ההיגיון הצרוף מביא לכדי מסקנה כי אילו הייתה ניתנת למנוח האפשרות לחתום על הסכם השיוך, הוא היה עושה כן, ככל אדם סביר, וזאת כפי שעשו כל יתר חברי האגודה.

     

    על כך ניתן לומר: "למה לי קרא? סברה היא!" (ראו והשוו: תלמוד בבלי, בבא קמא, מ"ו, ב' ועוד).

     

52. למען הסר ספק, על הצדדים חלה המסגרת הנורמטיבית המתגבשת מהוראות הדין הרלוונטיות, הכוללת את התקנות הרלוונטיות, חוזה המשבצת, החלטות מועצת מקרקעי ישראל, הוראות רמ"י, נוהל ביצוע שיוך הדירות הרלוונטי, וכן את הוראות חוברת השיוך (כמפורט לעיל בסעיפים 25 – 30 לעיל) ומשכך, על פי מסגרת נורמטיבית זו, זכויות המנוח ניתנות להורשה, וכך יש להורות.

     

    בעניין זה כבר קבע ביהמ"ש העליון:

     

    "זכות זו (זכות "בר רשות". א.מ.) היא זכות אישית שאינה קניינית, אשר אופייה וגדריה נקבעים בהתאם להסכמת הצדדים בהסכם הרישיון. על-פי הסכם זה, אף שרשות השימוש היא זכות אישית, היא עבירה בכפוף לתנאי ההסכמה בין מעניק הזכות למקבל זכות השימוש. יוצא מכך, כי בר-רשות רשאי לעשות דיספוזיציה בזכותו – הכול בכפוף להסכמת הצדדים בעת יצירת הרישיון" [ההדגשה אינה במקור א.מ.- ע"א 1662/99 חיים נ' חיים, נו(6) 295 (2002)].

     

53. משעה שכך, בעת שהוראות חוברת השיוך מתייחסות במפורש לזכות ההורשה וקובעות כי "בכל מקום שתידרש חתימה של חבר שנפטר תבוא במקום חתימה זו חתימה של כל יורשיו החוקיים" (ראו סעיף ההגדרות) ובשעה שאין בהוראות יתר מסמכי הרישיון הוראה המונעת זאת, הרי שהנתבעים, נכנסים בנעליו של המנוח, כיורשיו על פי צוואתו, והם בעלי הסמכות המלאה לחתום כעת על חוזה השיוך, על מנת להביא אותו לכדי ביצוע ולשייך בפועל, באמצעותו, את דירת המגורים בה התגורר המנוח.

     

54. הנתבעת 5 אישרה כי הליך השיוך הינו הליך מורכב ומתמשך, שלעיתים אורך מספר שנים (ראו: סע' 4 לתצהיר עדותה של הגב' אליאס ודבריה בעמ' 112 ש' 4 – 7 לפרוטוקול מיום 30.10.2022) כשתחילתו בהחלטת האגודה על ביצוע השיוך, המשכו בחתימת הסכמי שיוך בין האגודה לבין חברי האגודה (שיוך חוזי), וסופו בחתימת הסכם חכירה ישיר בין רמ"י לבין כל חבר וחבר באגודה, כאשר ממועד ההחלטה ועד לתום ההליך מצויים אנו ב"תקופת הביניים".

     

55. הנתבעת 5 הוסיפה וטענה כי לצורך ביצוע השיוך הקנייני, האגודה פעלה לאישור תוכנית החלוקה של המגרשים, עליהם ניצבות דירות המגורים של חברי האגודה ואת תוכן תקנון האגודה, באופן שיאפשר את הליך השיוך (סעיף 5 לתצהירה של יו"ר הוועד).

     

56. עוד הוסיפה הנתבעת 5 כי בגין הנכס מושא הליך זה לא נחתם הסכם שיוך כאמור, בשעה שהדבר מצוי במחלוקת משפטית, אגב פטירת המנוח.

     

57. נציגת האגודה הבהירה ואישרה כי בעת שנפטר אחד מן החברים הרי שמוצג לאגודה צו ירושה או צו קיום צוואה, והאגודה פועלת על פיו ב"תקופת הביניים" (סע' 16 לתצהיר מטעם האגודה).

     

58. עוד הוסיפה הנתבעת 5 כי מכיוון שבמסגרת הליך שיוך הדירות, הדירה מושא הליך זה אמורה להיות משויכת למנוח שנפטר, הזכאים לשיוך הדירה על פי החלטת השיוך, הינם היורשים החוקיים של המנוח על פי צו ירושה או צו קיום צוואה, אלא אם ייקבע ביהמ"ש אחרת (שם, סע' 16 – 17).

     

59. אם כך, בניגוד לטענת התובעים, מהוראות הדין החלות על הצדדים, אין כל מניעה להעביר את זכויותיו של המנוח ליורשיו על פי הצוואה (קרי: לטובת הנתבעים 1 ו-2) ומשכך דין טענות התובעים לעניין זכות ההורשה להידחות. מכאן יוצא כי מדובר בזכות שניתנת להורשה, ובשעה שהמנוח הורה על כך בצוואתו, הרי שהזכויות בבית ובמגרש מושא ההליך שייכות לנתבעים 1 ו-2, על פי החלוקה שנקבעה בצוואה.

     

60. לסיום פרק זה אציין, כי לא מצאתי להידרש לטענת התובעים בעניין הורשה עפ"י סע' 20ה' לחוזה המשבצת, אשר נזנחה בסיכומיהם, שכן "דין טענה שנטענה בכתב הטענות אך לא הועלתה בסיכומים - אם בשל שגגה או במכוון - כדין טענה שנזנחה, ובית המשפט לא ישעה לה" [ראו: ע"א 447/92 הנרי רוט נ' אינטרקונטיננטל קרדיט קורפריישן, מט(2) 102 (1995); ע"א 172/89 סלע חברה לביטוח בע"מ נ' סולל בונה בע"מ, מז(1) 311 (1993)].

     

    הטענה לעניין זכויות התובע 1 בנכס

61. לטענת התובעים, כחלק מפסק הבוררות (ראו: סע' 2, 7 – 9 לעיל) נקבע כי נחלת בנים אחת תוקצה לנתבע 1 ונחלת הבנים השנייה (מושא הליך זה) תוקצה לתובע 1, כאשר במהלך חיי המנוח ניתנה לו הזכות להתגורר בנחלה זו, בשעה שהוא ורעייתו, הגב' ד. ת., התגרשו והוא היה זקוק לבית למגוריו.

     

62. על כן, עתרו התובעים להשיב נחלה זו "לייעודה המקורי" עבור התובע 1 וזאת בטענה כי המנוח וגרושתו לא קיבלו 2 "משקי יסוד" אלא משק אחד לאחד ההורים ושני משקים לבנים, שבאחד מהם (מושא הליך זה) התגורר המנוח, והוסיפו כי אין זה סביר שהנתבע 1 יקבל גם את הבית השני (מושא הליך זה) בשעה שבית אחד הועבר לו בעבר, תוך טענה כי הדבר אף מנוגד להחלטות האגודה.

     

63. הנתבעים 1 – 2 הכחישו מכל וכל את הטענה לפיה הבית מושא הליך זה יועד לתובע 1 והוסיפו כי לא בכדי לא הובאה כל ראיה לכך.

     

64. הנתבעים הוסיפו כי הפרשנות שנתנו התובעים לפסק הבוררות, לפיה הנכס מושא הליך זה הוקצה זה מכבר לתובע 1, הינה פרשנות מרחיקת לכת ואינה נסמכת על לשון פסק הבוררות ומשכך, גם המשך טענת התובעים לפיה נכס זה צריך לחזור לייעודו המקורי- עבור התובע 1, משוללת כל יסוד.

     

65. הנתבעים הכחישו כי הקניית הבית לנתבע 1 מנוגדת להוראות האגודה והוסיפו כי זכותו של המנוח, כבעליו של הנכס, לקבוע בצוואתו מי יירש אותו ולמי יועברו זכויותיו בו.

     

66. טענות הנתבעים 1 ו-2 מצאו חיזוק בטענות נציגת הנתבעת 5, אשר הבהירה כי הבית לא ניתן לתובע 1, אלא למנוח, הוסיפה כי טענות התובעים בעניין הבוררות הינן ניסיון להטעות את ביהמ"ש והפנתה ללשון פסק הבוררות (ראו: סע' 8 לעיל), הסותר באופן מוחלט את טענת התובעים בעניין זה (ראו: סע' 21 לתצהיר עדותה הראשי של נציגת הנתבעת 5).

     

67. הנה כי כן, בניגוד לטענת התובעים, במקרה שבפנינו, נכס אחד ניתן לאם, נכס שני ניתן לאב המנוח (ראו: עדותה של הגב' ד. ת. בעמ' 70, ש' 25 לפרוטוקול מיום 30.10.2022) ונכס שלישי ניתן לנתבע 1. כלומר בית המגורים מושא הליך זה ניתן למנוח, ואין כל ראיה לפיה הזכות בבית בו התגורר האב ניתנה לתובע 1.

     

68. מצאתי כי למנוח וגרושתו (הגב' ד. ת.) היו זכויות דומות (כאשר כל אחד מהם קיבל משק אחד) ושניהם היו זכאים לחתום על הסכם שיוך. כפי שהעידה הגב' ד. ת., המנוח והיא היו חברי האגודה ולשניהם זכויות דומות וכל אחד מהם היה רשאי לבחור למי להוריש את הזכויות בבית שקיבל (עמ' 69, ש' 1 – 8 וכן עמ' 76, ש' 14 לפרוטוקול הדיון מיום 30.10.2022).

     

69. הגב' ד. ת. העידה שהיא עצמה יכולה להוריש את הבית שלה למי שהיא רוצה והוסיפה שהיא יכלה לעשות כן גם לפני שחתמה על הסכם השיוך מול האגודה.

     

70. עדה זו אישרה גם כן, כי גם אם לא הייתה נערכת הצוואה והמנוח היה נפטר, לא היה מתעורר צורך להחזיר את הבית לאגודה וזו לא הייתה מתערבת בעניין העברת הזכויות בבית (שם, עמ' 73, ש' 7 – 8). כלומר גם מדבריה ניתן להסיק כי מעת שהתקבלה החלטת השיוך, יכול כל אחד מחברי האגודה להוריש את זכויותיו בכל רגע נתון לאשר יחפוץ, ע"פ בחירתו החופשית.

     

71. הנה כי כן, גם טענת הנתבעים בעניין זכויות הנתבע 1 בנכס דינה להידחות, משאינה נסמכת ולו על ראיה פוזיטיבית אחת ואף מנוגדת ללשונו הפשוטה של פסק הבוררות.

     

72. לסיום אבהיר גם כן, כי לא מצאתי להידרש לעתירתם החדשה של התובעים (שנזכרה לראשונה בסיכומיהם) להורות על חיובו של הנתבע 1 להעביר לידי התובע 1 מחצית משוויו של הבית או סך של 700,000 ₪, בשעה שסעד זה לא נתבקש בכתב התביעה.

     

    עסקינן בהרחבת חזית אסורה ולא מצאתי כל הצדקה להידרש לסעד זה בשעה שלא נכלל בסעדי כתב התביעה.

     

    סוף דבר:

73. מכל האמור והמקובץ לעיל מצאתי כי דין התביעה לסעד הצהרתי להידחות.

     

74. לנוכח האמור, מצאתי כי בית מס' ** במושב פלוני, שהזכויות בו שייכות למנוח, הינו חלק ממסת נכסי העיזבון ועל כן זכויות אלה יחולקו בין יורשיו על פי סעיף 4 לצוואתו- באופן שנתבע 1 יקבל 85% משוויו, ונתבעת 2 תקבל 15% משוויו (להלן: "יורשי המנוח").

     

     

75. התובעים, ביחד ולחוד, יישאו בהוצאות בסך של 20,000 ₪ שישולמו לידי הנתבעים 1 ו-2 בתוך 30 יום, כשסכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

     

76. בשעה שנתבעת 5 לא עתרה לפסיקת הוצאות, אינני עושה צו להוצאות גם לטובתה.

     

    פסק הדין מותר בפרסום בהשמטת פרטים מזהים ושמות הצדדים.

     

    בכך מסתיים הטיפול בתובענה. המזכירות תסגור התיק.

     

    ניתן היום, ד' תשרי תשפ"ד, 19 ספטמבר 2023, בהעדר הצדדים.

     

    אריאל ממן, שופט