ל.פ ו-נ.פ. נ' רשות האוכלוסין וההגירה

 העותר 1, ל. פ. (להלן: העותר) נולד בישראל בבית החולים איכילוב לאמו, העותרת 2, נ.פ., תושבת איו"ש (להלן: העותרת), ולאב אזרח ישראל, אלכוהוליסט, שהתעלל בו ובאמו, נטש אותם לאחר הולדת העותר, והיה כלוא שנים רבות בשל עבירות אלימות שביצע. בשל תקלה לא נרשם העותר במרשם האוכלוסין כבנו של האב, ולפיכך, מאז לידתו הוא חסר מעמד בישראל.  בעתירה שלפניי טוען העותר כי הוא זכאי לקבל אזרחות ישראלית הן כבן לאזרח ישראלי, מכוח סעיף 4(א) לחוק האזרחות, תשי"ב – 1952 (להלן: חוק האזרחות), ולחלופין, מכוח סעיף 4א לחוק המאפשר למי שנולד בישראל, שהגיש את הבקשה בין הגילאים 18-21 והינו תושב המדינה משך חמש שנים טרם הגשת הבקשה, לקבל אזרחות אם אינו מחזיק באזרחות של מדינה אחרת.  רקע הדברים וההליכים הרלוונטיים

• העותר הוא בנה של העותרת 2 (להלן: העותרת), שנולדה בשטחים ונאלצה לברוח לישראל משום שהיא ובני משפחתה נחשדים בסיוע לכוחות הבטחון הישראלים, ולפיכך היא מחזיקה בהיתרי מאויימות המחודשים ברציפות על ידי וועדת המאויימים מאז שנת 2005 ועד היום. העותרת נישאה למר א.ע. (להלן: א. ע. או אבי העותר), שהינו אזרח ישראלי בשנת 2002, וביום X.X.2003 נולד העותר בבית החולים איכילוב בתל אביב וע.א. נרשם כאביו בהודעת הלידה.

   

• העותרים טוענים כי מסיבה שאינה ברורה להם, ועל אף משלוח הודעה על לידת ילד חי על פי נהלי רשות האוכלוסין וההגירה (להלן: הרשות), ישירות למשרד הפנים על ידי בית החולים איכילוב (שם נולד העותר), העותר אינו רשום כאזרח ישראלי והוא נותר חסר אזרחות כלשהי מלידתו. העותרים מפרטים את נסיבות חייה הקשות של העותרת כאשתו של ע.א., שהיה אלכוהוליסט, לרבות חשיפתה לאלימות קשה מצידו, והתעללות קיצונית בה ובעותר, שהמשיכה אף לאחר שעזבה אותו. לטענתם העותר עצמו, כפעוט, ספג התעללות מאביו, לרבות התעללות מינית. בעקבות התעללות קשה זו הוצאו צווי הגנה על העותרים נגד א.ע., וכשהיה העותר כבן שלוש שנים התגרשו הוריו בבית הדין השרעי, כשבית הדין מתייחס גם לצורך לשמור מרחק רב ביניהם עקב הסכנה שנשקפה להם ממנו. מאז נותק הקשר של העותרים עם א.ע., שריצה באותה עת עונש מאסר ממושך.

   

• בשנת 2021 כשבגר, עבר העותר להתגורר עם בת זוגו, שהיא אזרחית ישראלית, בדירה משותפת בתל אביב. בהעדר מעמד, טוענים העותרים כי העותר לא יכול היה להתגייס לצה"ל, ולכן החל בלימודי מחשוב ותכנות במכללת אורה-מודיעים ברמת-גן, והוא מקדיש את זמנו לתרומה לקהילה כמדריך של חמש קבוצות נערים במסגרת עמותת הגל שלי שמסייעת לנוער בסיכון.

   

• ביום 11.05.2021 פנו העותרים באמצעות ב"כ ללשכת המשיבה בתל אביב בבקשה לתיאום להגשת בקשה לאזרחות בהתאם לנוהל הכרה באבהות מספר 5.2.0004. לטענת העותרים התנתה לשכת המשיבה את קביעת התור בהמצאת פסק דין הצהרתי לעניין האבהות. ב"כ העותרים ניסו לטעון שאין לעותרים מידע לגבי מקום הימצאו של א.ע., וכי אינם עומדים בקשר עמו בשל מסוכנותו כלפיהם ואין זה סביר לחשוף אותם לפגיעה הטמונה בקרבה פיזית אליו. העותרים טוענים כי ב"כ לא הצליחו לקבל מענה ענייני מלשכות המשיבה בתל אביב ובנוף הגליל, והפקידות השונות מטעם הרשות עמדו על המצאת פסק דין הצהרתי כתנאי לפתיחת כל בקשה מסוג זה.

   

• לאחר שהעותרים הגישו תלונה לסגנית ראש מנהל האוכלוסין, בטענה שלרשות אין סמכות שלא לקבל בקשה לטיפול, וזאת אף אם נראה על פניו כי הבקשה לא תאושר, הוגשה ביום 15.07.2021 בקשה לאזרחות, המבוססת על זכאותו כבנו של אזרח ישראלי מכוח סעיף 4(א) לחוק האזרחות וכן בהתאם לסעיף 4א לחוק האזרחות. הבקשה סורבה על שני ראשיה ביום 19.07.2021. ביום 08.08.2021 הוגש ערר פנימי וביום 07.12.2021 הומצא סרוב הרשות לבקשת האזרחות.

   

• לפיכך הוגשה ביום 23.01.2022 העתירה שלפניי יחד עם בקשה לסעד ארעי וסעד זמני למניעת צעדי אכיפה נגד העותר. סעד ארעי ניתן 25.01.2022, ובהמשך להודעת המשיבה כי אינה מתנגדת למתן סעד שמונע הליכי אכיפה נגד העותר בכפוף להעדר מניעה בטחונית או פלילית, ניתן ביום 15.02.2022 סעד זמני למניעת צעדי אכיפה נגדו.

   

• ביום 28.03.2022 התקיים דיון בעתירה. הצדדים שבו ופירטו את טענותיהם ובסיום הדיון ניתנה החלטתי, בהסכמת ב"כ הרשות, שלפיה "הרשות תשוב ותבחן לאור הנסיבות החריגות במקרה זה, האם ניתן לאשר את בקשת העותר מכוח סעיף ג6 לנוהל 5.2.0004". הצדדים נותרו חלוקים בשאלה האם לאור החזרת העניין לקבלת החלטה חדשה ברשות תימחק העתירה כבקשת הרשות, או תיוותר תלויה ועומדת לעניין סעיף 4א לחוק האזרחות לבקשת העותרים, כדי שאם תעמוד המשיבה על הסרוב להכיר בעותר כאזרח מכח אבהות, ניתן יהיה לבחון את פרשנות ההגדרה לפי של מי שלא היתה לו מעולם אזרחות אחרת והאם היא חלה על העותר. לאור הנסיבות החריגות שבהן העותר נותר ללא מעמד, הוריתי כי העתירה תיוותר על כנה ויינתנו בעניין זה הנחיות בהמשך בהתאם לתוכן החלטת הרשות.

   

• ביום 02.06.2022 הוגשה הודעת הרשות שצורפה אליה החלטתה החדשה (מיום 01.06.2022), שחזרה וסרבה לבקשת העותר לקבל אזרחות מכח אבהות, והפנתה אותו לקבל כתנאי לבקשה פסק דין מבית המשפט לענייני משפחה. עוד פירטה ההחלטה כי מאחר ולטענת העותר הוא אזרח ישראלי מלידה, אזי בטרם תידון בקשתו לפי סעיף 4א לחוק האזרחות, שרלוונטי למקרים שבהם לא היתה מעולם שום אזרחות, יש להשלים את הבירור האם העותר עומד בתנאי זה או שהוא כטענתו אזרח ישראלי מלידה – ולצורך כך יש לפנות לבית המשפט לענייני משפחה.

   

• ביום 28.07.2022 הגישו העותרים תגובה מפורטת להודעת המשיבה, שלפיה ההחלטה החדשה פגומה ומתעלמת שוב מהתשתית העובדתית הרחבה שהוצגה למשיבה, ומייתרת את הבדיקה הגנטית, ושמסבירה את מסוכנותה מבחינת העותר. לפיכך קבעתי כי יוגשו סיכומים מטעם הצדדים ויינתן פסק דין.

   

  טיעוני הצדדים

  טיעוני העותרים

• העותרים טוענים כי בהיעדר מעמד לעותר, אין מקום בעולם שבו שהייתו של העותר היא חוקית, והוא חשוף לשלילת חירות, מעצר וגירוש. בנוסף, טוענים העותרים שהעותר אינו יכול להזדהות באמצעות תעודות ופרטיותו נפגעת, הוא אינו יכול לחתום על חוזים, אינו יכול לפתוח חשבון בנק, אינו יכול לעבוד, אינו יכול לצבור קניין, אינו יכול ללמוד לנהוג ולהוציא רשיון נהיגה, אינו יכול להחזיק ברכב, הוא משולל מכלול ההגנות הסוציאליות שלהן זקוק כל אדם ובכלל זה אינו זכאי לביטוח בריאות וחסר נגישות לטיפול רפואי, הוא לא יהיה זכאי לקצבאות אם יחלה, והוא חשוף לניצול ואינו יכול לעמוד על זכויותיו שנשללות באופן מוחלט לטענתם.

   

• העותרים טוענים עוד כי סעיף ג.6 לנוהל מאפשר מתן אזרחות גם ללא פסק דין הצהרתי מבית המשפט לענייני משפחה לעניין האבהות נוכח הנסיבות החריגות. העותרים טוענים כי סעיפים ב' ו-ג' לנוהל קובעים שהסדרת מעמדה של אם זרה מספיק לצורך הוכחת אבהות, וכי לעתים יידרשו ראיות נוספות לחיים משותפים טרם ההורייה. במסגרת זו קובע סעיף ג.6 כי אם לא מתקיימים התנאים הללו, ככלל יידרש פסק דין של בית המשפט לענייני משפחה, אך כחריג לכלל אם מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת ניתן יהיה לתת מעמד לקטין בהסתמך על ראיות חותכות אחרות. העותרים טוענים כי נסיבות כאלה מתקיימות בעניין העותר, שלטענתם הוא צעיר על סף קטינות, יליד 02.07.2003, בשל האלימות הקשה והמסוכנות הקיצונית שקשורה באביו הביולוגי ושלא מאפשרת לנהל מולו הליך משפטי כלשהו, ואשר מצטברת לנסיבות חייו מלידה בתל אביב כתלמיד מוצלח ומתנדב שגדל בביתו של בן הזוג הישראלי של אמו שנהג בו כבן.

   

• בנוסף טוענים העותרים כי כבר קיים פסק דין של בית הדין השרעי שקובע כי העותר הוא בנו של א.ע., אשר הרשות לא העלתה לגביו כל טענה אלא התעלמה מקיומו. לטענתם, פסק דין זה מחייב את הרשות לפעולה לפיו ככל תעודה ציבורית שניתנה על ידי הערכאה המחייבת, וככלל היא אכן רשאית לדרוש ראיות אוביקטיביות נוספות. עם זאת, העותרים טוענים כי הרשות לא טענה שייחוס האבהות בפסק הדין נעשה באופן שאינו מבוסס על ראיות אוביקטיביות ופסק הדין לא נסתר, אלא היא התעלמה ממנו לחלוטין, ועתה דורשת פסק דין לשיוך אבהות מקביל לזה שכבר קיים.

   

• העותרים טוענים עוד, כי סמכות בית המשפט לענייני משפחה אינה סמכות בלעדית, אלא היא מקבילה לסמכותו של בית הדין השרעי שהיה על הרשות ליתן לו משקל כלשהו וללא התנייה בראיות נוספות, ולא להתעלם ממנו לחלוטין כפי שעשתה. העותרים מבקשים להימנע מניהול כל הליך שהוא המערב את מר א.ע., וטוענים כי יש לרשות סמכות להכיר באבהות גם ללא בדיקה גנטית וללא קיום הליך כלשהו בבית המשפט לענייני משפחה.

   

• העותרים מוסיפים וטוענים כי החלטת הרשות לוקה בחוסר סבירות והגינות קיצונית, בכך שהיא מטילה ספק בנישואין בין הורי העותר מאחר שלא נרשמו בישראל או בשטחים, וזאת למרות שהעותרים הציגו תעודת נישואין מקורית, תעודת גירושין, תמצית פסק הדין מבית הדין השרעי, קביעת תשלום המזונות ושורה של דו"חות רשמיים המתייחסים לנישואין ולאבהות. העותרים טוענים כי מההחלטה שלפיה המסמכים שהוגשו עוסקים במרכז חייה של העותרת בלבד עולה בהכרח שהרשות לא בחנה את מכלול המסמכים ולא ביססה את ההחלטה על התשתית העובדתית המלאה. בנוסף, לטענתם, הרשות התעלמה מראיות מנהליות רבות שמעידות כי מר א.ע. הוא אביו של העותר, ושגתה בכך שהתייחסה לבדיקת האבהות כאל האמצעי היחיד להוכחת אבהות, משום שההלכה המשפטית בעניין קובעת כי היא האמצעי האחרון.

   

• העותרים טוענים כי בהליכי הכרה באבהות העקרון המוביל הוא עקרון טובת הקטין ואין מקום לנקוט בהם מקום שבו הדבר עלול לפגוע בו. במקרה הנוכחי – הן הבירור עצמו, הן קביעה כי מר א.ע. הוא אביו של העותר, והן קביעה הפוכה כי אינו אביו, עלולות לפגוע בעותר פגיעה קשה, שלטענת העותרים מהווה פיקוח נפש. בנסיבות חריגות אלה טוענים העותרים כי על הרשות היה לקבל את הבקשה בבחינת חריג בהתאם לסעיף ג.6 לנוהל.

   

• העותרים טוענים כטענה חלופית, למקרה שטענתם באשר לזכאות לאזרחות מכח לידה לאב ישראלי תותנה בבפסק דין הצהרתי מבית המשפט למשפחה, הם יוותרו על טענה זו ויעמדו על הבקשה מכח סעיף 4א לחוק האזרחות בלבד. במצב זה יטענו העותרים כי העותר עומד בכל תנאי הסעיף: הוא נולד בישראל, לא היתה לו מעולם כל אזרחות, הוא היה תושב ישראל בפועל כל חייו ומגיש בקשה לאזרחות בגיל שבין 18 לבין 21 – ומכאן שמגיעה לו אזרחות מכח ישיבה בישראל. העותרים טעונים כי הבקשה סורבה משום שהעותר לא רשום במרשם האוכלוסין כתושב, ורק במסגרת התשובה לעתירה שונה הנימוק בהחלטה מיום 01.06.22.

   

• העותרים טוענים כי יש לפרש את המילה "תושב" בסעיף 4א לחוק האזרחות כתושבות במובן ישיבת קבע והשתקעות ולא במובן רישום במרשם האוכלוסין. לטענתם פרשנות זו עקבית עם תכליתו הסובייקטיבית של הסעיף, אשר נלמדת מההיסטוריה החקיקתית שלו, באשר נוסף לחוק כדי לעגן את מחויבות המדינה לאמנה בדבר מעמדם של מחוסרי אזרחות (כ"א 8, עמ' 245 להלן: אמנת מעמד מחוסרי אזרחות) שעליה חתמה ישראל עוד בשנת 1954, יחד עם האמנה בדבר צמצום חוסר האזרחות (1961 להלן: אמנת צמצום חוסר האזרחות) שמשלימה אותה. דרישת התושבות באמנות מתירה למדינות החתומות ליתן אזרחות בתנאי של מגורים ברציפות בשטח המדינה ברציפות משך תקופה שלא תעלה על חמש שנים, ומכאן יש לפרש בהתאמה גם את לשונו של סעיף 4א לחוק.

   

• העותרים טוענים עוד, כי בכל מצב שבו הרשות דוחה את טענתם שלפיה העותר זכאי לאזרחות מכח לידה, הוא עונה לתנאי של "חסר מעמד בעולם" כנדרש בסעיף 4א לחוק, זאת בניגוד לטענת הרשות כי לא ניתן לטעון במקביל גם זכאות מכח לידה וגם חוסר מעמד בעולם. העותרים טוענים כי בכל מצב אחר נשללות זכויותיו של העותר לחלוטין, והוא נותר כשוהה בלתי חוקי בכל מקום בעולם.

   

• בנוסף למענה הנקודתי לעותר עצמו, מבקשים העותרים כי במסגרת העתירה יינתן גם סעד של הוראה לתיקון הנוהל, משום שהוראותיו אינן הולמות את הוראות סעיף 4א לחוק האזרחות ומצמצמות את האפשרות ליישמו בהתאם לרצון המחוקק. במסגרת זו העותרים מונים פגמים והוראות בלתי חוקיות לשיטתם שעוגנו בנוהל. ראשית, פרשנות המושג "תושב", כך שלא יחייב רישום במרשם. שנית, קביעת המועד הקובע ביום הפניה הראשונית לרשות בניגוד ליום הגשת הבקשה (לאור הזמן הארוך שנדרש להמתין לתור), כפי שכבר יושם בלשכת ירושלים אך לא בלשכות אחרות של הרשות. שלישית, קביעה כי הוכחת העדר אזרחות אחרת בגבולות הסביר, מפני הקושי המובנה להמציא מסמכים המעידים על העדר כל מעמד בעולם, מעצם טיבו של מצב זה שאינו נתמך באישור פוזיטיבי. רביעית, בחינת מניעה פלילית – נזכרת בחוק במילים "אם הורשע המבקש בעבירה על בטחון המדינה או שנידון למאסר חמש שנים או יותר בשל עבירה אחרת", אך מורחבת בנוהל, כך שניתן לסרב לבקשות גם בשל עבר פלילי ברך נמוך מהקבוע בחוק ומבוקש להתאים את הנוהל לנוסח החוק.

   

• לבסוף, העותרים מבקשים לקבוע כי חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), תשס"ג – 2003 לא יחול על מחוסרי אזרחות דוגמת העותר, שאחרת מי ש"מוצאו" מהשטחים רק מכח זיקה לשם וחרף העדר רישום שם, יביא לדחיית הבקשה לאזרחות על הסף. העותרים טוענים כי הלידה בישראל ומרכז חיים בישראל משך חמש שנים לפחות, מנתק את הזיקה לשטחים אף אם המבקש התגורר שם פרק זמן מסוים. בענייננו טוענים העותרים כי העותרת נסה על חייה מהשטחים והסיכון שנשקף לה שם הוכר, ואין לה ואף לבנה כל זיקה לשטחים לפיכך. הפרשנות המצמצמת של הנול בניגוד לחוק שמטרתו למגר את תופעת חסרי האזרחות.

   

  טיעוני הרשות

• הרשות טוענת כי על העותרים לפנות לבית המשפט לענייני משפחה, שלו הסמכות הייחודית לדון בענייני אבהות, ולהמציא פסק דין הצהרתי הקובע כי מר א.ע. הוא אביו של העותר כנטען בעתירה, ובכך יהיה כדי להסדיר את מעמדו והוא יהיה זכאי לאזרחות מכח לידה לאזרח ישראלי. המשיבה מבהירה, כי א.ע. רשום במרשם האוכלוסין כרווק ותחת שמו לא מופיעים ילדים. במצב זה, שבו העותר כלל אינו מופיע במרשם ולא ידוע לה לגביו דבר למרות שחלפו למעלה מ-20 שנים מאז לידתו, ואילו אביו הנטען רשום כרווק ללא ילדים, טוענת המשיבה כי המרשם מהווה ראיה לאמיתות תוכנו, וכי בנסיבות אלה הדרישה להמצאת פסק דין של הכרה באבהות לצורך מתן מעמד של אזרחות היא דרישה הגיונית העולה בקנה אחד עם הנהלים, ולכל הפחות סבירה בנסיבות העניין.

   

• הרשות התייחסה בטיעוניה גם לטענות העותרים לעניין מסוכנותו של א.ע., והוסיפה כי היא אינה מקלה ראש בכך, וכי במסגרת ההליך בבית המשפט לענייני משפחה יוכלו העותרים להעלות את כלל טענותיהם, לרבות בדבר המניעה הנטענת לביצוע בדיקה גנטית ודיות הראיות לעניין האבהות הנטענת.

   

• הרשות טוענת עוד כי סעיף 4א לחוק האזרחות אינו רלוונטי לעניין, שכן העותר טוען שהוא אזרח ישראלי מלידה, וככזה אינו יכול להחשב כמי שלא היתה לו אזרחות מעולם. לטענת הרשות, בשלב זה, וכל עוד לא התקבלה החלטת בית המשפט לענייני משפחה בעניין, אין מקום לדון בטענות לגבי סעיף 4א בעתירה. הרשות טוענת, כי סעיף 4א לחוק האזרחות מתייחס למי שמעולם לא רכש אזרחות ולא למי שזכאי לקבל אזרחות מכח לידה. לטענתה, העותר אינו נמנה על המקרים המנויים בסעיף 1 באמנת מעמד מחוסרי אזרחות שנועדה לפתור מצבים של "אדם שאינו נחשב לאזרח על ידי שום מדינה מכח החוק הנוהג בה", וודאי שאינו נמנה עליהם לעת עתה, אלא יש עבורו פתרון במסגרת סמכותו הייחודית של בית המשפט לענייני משפחה.

   

  דיון והכרעה

• מקרה זה הוא מקרה קשה, ייחודי ומורכב, של בחור צעיר, שנולד בבית החולים איכילוב, שאביו המתעלל נטש אותו ונכלא, בחור צעיר שגדל בישראל והיה חלק ממערכת החינוך ששלה, וכן טופל במערכות הרווחה, ועד היום אין לו כל מעמד לא בארץ ולא בכל מקום אחר בעולם. אני סבורה כי בנסיבות מסוימות אלו, יש מקום להכיר בעותר כאזרח ישראלי.

  הבסיס הנורמטיבי והראיות הנדרשות לעניין הוכחת אבהות

  חוק האזרחות: מי שנולד בישראל כשאביו או אמו היו אזרחים ישראליים

• סעיף 1 לחוק האזרחות, תשי"ב-1952 (להלן: חוק האזרחות), קובע כיצד נקנית אזרחות ישראלית, כשאחת האפשרויות היא מכוח לידה כאמור בסעיף 4 לחוק או מכוח לידה וישיבה בישראל לפי סעיף 4א לחוק. סעיף 4(א)(1) לחוק האזרחות קובע:

  "4(א) אלה יהיו, מיום לידתם, אזרחים ישראליים מכוח לידה:

  (1)מי שנולד בישראל כשאביו או אמו היו אזרחים ישראליים;"

   

  העותרים מבקשים אזרחות בהתבססם גם על סעיף 4א(א) לחוק האזרחות, הקובע: "מי שנולד אחרי הקמת המדינה במקום שהיה שטח ישראל ביום לידתו, ולא היתה לו מעולם שום אזרחות, יהיה לאזרח ישראלי, אם ביקש זאת בתקופה שבין יום הולדתו ה-18 לבין יום הולדתו ה-21 ואם היה תושב ישראל חמש שנים רצופות בתכוף לפני יום הגשת בקשתו.". אולם, כיון שלטעמי ניתן לקבוע כי העותר הוא בנו של אזרח ישראלי שנולד בישראל, אדרש לכך רק מעבר לצורך בסיום הדברים, ומכאן אתייחס להכרה באזרחות מכוח סעיף 4(א) לחוק האזרחות.

   

• חוק האזרחות קובע את העיקרון לפיו מי שמוכיח כי נולד לאב או אם אזרחי ישראל בישראל, יקבל אזרחות ישראלית. כדי להבהיר את אופן ההוכחה בהקשר זה, הרשות הוציאה נוהל להוכחת אבהות לצורך קבלת מעמד, נוהל 5.2.0004, "נוהל מתן מעמד בישראל לקטינים שנולדו בישראל בדרך של הכרה באבהות". הנוהל קובע מהן הראיות להוכחת אבהות, שעיקרן הוכחת התא הזוגי בין בן הזוג הישראלי לאם הזרה עובר להוריית הקטין. ככלל, ככל שנתקיים קשר זוגי כזה מכוחו הוגשו בקשות לרשות, יוכר בן הזוג הישראלי כאבי הקטין. בנוסף, נקבע כי אם אין ראיות כאמור לזוגיות, ניתן יהיה להתבסס על ראיות אחרות. סעיף ג.6 לנוהל קובע:

  "במקרים בהם לא התקיימו התנאים הקבועים בסעיפים ב' וג' לעיל – ככלל ידרשו המבקשים להצטייד בפסק דין הקובע את האבהות, לרבות בדרך של ביצוע בדיקה גנטית –  אולם אם יהיו נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת - לדוגמה קיומו של ילד קודם אשר קיבל מעמד בישראל לאחר שהוכח שהוא משותף או אישורים מהימנים כי הקטין נולד כתוצאה מהריון אשר נוצר בדרך של הפריה מלאכותית מזרעו של הטוען לאבהות – ניתן יהיה לתת מעמד לקטין בהסתמך על ראיות חותכות כגון אלו."

   

  העותרים חלוקים האם ניתן לאור סעיף זה ליתן לעותר אזרחות ישראלית ללא צורך בבדיקת רקמות במסגרת הליך בבית המשפט לענייני משפחה.

   

• חוק נוסף הנוגע לעניין שלפניי הינו חוק מרשם האוכלוסין, תשכ"ה-1965, להלן: חוק המרשם), סעיף 6(א) לחוק המרשם קובע:

  " 6. (א) הודעה על לידה שאירעה בישראל תימסר לפקיד רישום תוך עשרה ימים; ההודעה תימסר על ידי האחראי על המוסד שבו ארעה הלידה, או – על ידי הורי הילוד, הרופא והמיילדת שטיפלו בלידה – אם אירעה במקום אחר; ההודעה תכלול את פרטי הרישום של הילוד ופרטים אחרים שייקבעו בתקנות, באישור ועדת הפנים של הכנסת."

   

  היינו, חוק המרשם מטיל את חובת מסירת הודעה על לידתם של נולדים, תוך 10 ימים לאחר הלידה, על "מוסד". "מוסד" לעניין סעיף זה הוא "לרבות בית חולים, בית סוהר, מוסד ציבורי או דתי, מוסד צדקה, מעון, בית מלון, כלי רכב וכלי שיט ציבוריים בהן אירעה הלידה".

   

• לצורך הפעלת החוק הוציא משרד הפנים נוהל 2.2.0008 בנושא: "רישום לידה בארץ" (להלן: נוהל רישום לידה). הנוהל מורה למוסדות האמורים, ובעיקר לבתי החולים כיצד למלא את הפרטים בהודעה על לידת ילד חי (על כך בהרחבה בהמשך).

   

• הרשות טענה כי הראיה היחדה שהיא נכונה לקבל כראיה שהעותר נולד לאב אזרח ישראלי, הוא פסק דין של בית המשפט לענייני משפחה, שיצהיר על כך שא.ע. הוא אבי העותר, לאחר שיעבור בדיקה גנטית. העותרים הציגו ראיות רבות הן לעובדה שמסמכים רשמיים רבים, בהם כאלה שהוגשו לרשות, נקבו בא.ע. כאבי העותר. במקרה ייחודי זה העותר ואמו, נמלטו מהאב והבעל המתעלל, שנאסר לאחר מכן בעבירות קשות. הם חוששים מיצירת כל קשר עמו או עם משפחתו, במישרין או בעקיפין, ובנסיבות אלו, היה על הרשות ולו לבחון את הראיות הנוספות שהציגו העותרים. חובת הרשות לעשות כן מבוססת על חובת ההגינות של הרשות, וחובתה לבסס את ההחלטה המנהלית על תשתית עובדתית נאותה.

   

  חובת ההגינות של הרשות והתשתית העובדתית להחלטה המנהלית

• הרשות חבה כלפי הפונים אליה בחובת הגינות, ובתוך כך עליה לבסס את החלטותיה על תשתית עובדתית הולמת. במקרה זה, כפי שאפרט, העותרים הציגו מסמכים רשמיים רבים, ביניהם כאלה שהוגשו לרשות, ובהם נזכר א.ע. כאבי העותר, מסמכים שהרשות בחרה להתעלם מהם ללא כל הסבר סביר.

   

• כאשר מדובר בתשתית העובדתית לביסוס ההחלטה המנהלית, יש לקחת בחשבון את הראיות הרלבנטיות, ובעיקר כך כאשר מדובר בהחלטה הנוגעת לליבת זכויות האדם כמו ההחלטה שלפניי שעניינה בזכות האזרחות, הזכות להיות שייך למדינה כלשהי. הנטל המונח על הרשות לבסס את החלטותיה על בסיס עובדתי ראוי, הופך כבד יותר במקרים שבהם ההחלטה המנהלית עלולה לפגוע בזכויות אדם בכלל ובליבת הזכויות בפרט, כמו המקרה שלפניי. במקרה כזה מדובר בנסיבות המחייבות את הרשות המנהלית להציג תשתית ראייתית מוצקה ומשכנעת יותר להחלטתה או מעשיה. כך, נקבע בבג"ץ 987/94 יורונט קווי זהב (1992) בע"מ נ' שרת התקשורת, פ"ד מח (5) 412, 439 (1994), כי: "מידת הסבירות מחייבת כי המשקל של הנתונים שלפני הרשות יהיה כבד יותר ככל שההחלטה המנהלית מורכבת יותר או פגיעתה קשה יותר. פגיעה קשה במיוחד בזכות יסוד צריכה להתבסס על נתונים מהימנים ומשכנעים במיוחד" (שם, בעמ' 425. ראו גם: ע"ב 2/84 משה ניימן נ' יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת האחת-עשרה, פ"ד לט(2) 225, 250 (1985); בג"ץ 3379/03 אביבה מוסטקי נ' פרקליטות המדינה, פ"ד נח(3) 865, 899 (2004) וכן, דפנה ברק ארז, משפט מינהלי, כרך א' 449-447 (2010)).

   

• בפסקי דין קודמים עמדתי בהרחבה על חובות הרשות להוגנות ולביסוס ההחלטות על תשתית עובדתית ומשפטית הולמת (ראו: עמ"נ (מינהליים ת"א) 57982-12-20 נתן בויצ'מן נ' רשות האוכלוסין וההגירה, משרד הפנים (נבו 21.12.2022); עמ"נ 26443-07-21 דוד דהן וסילביה סקורחדובה נ' רשות האוכלוסין וההגירה (נבו 04.05.22); עמ"נ 9613-08-20 פלוני ופלונית נ' רשות האוכלוסין וההגירה (נבו 13.04.21) ועת"מ (ת"א) 5929-03-14 אולג קורפן נ' מדינת ישראל (רשות האוכלוסין וההגירה) (נבו 08.06.16)). אחזור כאן על עיקרי הדברים. הבסיס הרעיוני לחובת ההגינות של הרשות המנהלית הוא הימצאה של הרשות בעמדת כח ואחריות ביחס לאלו הכפופים להחלטותיה ונזקקים להן. החלטות הרשות משפיעות על הגישה למשאבים, על השימוש בהם ועל ההנאה המופקת מהם, זאת לצד שיקול הדעת הרחב המוקנה לרשות בתחום תפקידה. עמדת הכוח של הרשות ביחס לפרט היא מקיפה וכמעט טוטלית בתחומים מסוימים (ראו לעניין זה: דפנה ברק ארז, "נאמנות, אמון והגינות במשפט המינהלי", בתוך: חובות אמון בדין הישראלי, 171 (רות פלאטו-שנער ויהושע (שוקי) שגב, עורכים, 2016, להלן: ברק ארז, נאמנות אמון והגינות). בהתאם לכך, מטרת ההגינות המנהלית היא למנוע שרירות, להגן על זכויות אדם, לטפח יחסי אמון בין המינהל הציבורי לבין האזרח, ובסופו של דבר לשפר את ההליך המנהלי ולקדם את המינהל הציבורי (ראו: יצחק זמיר, הסמכות המינהלית, כרך ב – ההליך המנהלי, שער ששי, ההליך המנהלי, פרק 30, הגינות ויעילות, עמ' 998 (2011, להלן: זמיר, ההליך המנהלי).

   

• פסיקת בית המשפט העליון התייחסה לחובת ההגינות המנהלית ולבסיס הרעיוני לה. למשל, בבג"ץ 685/78 עומרי מחמוד נ' שר החינוך והתרבות, פ"ד לג (1) 767, 777, (1979), נקבע כי: "עקרונות ההגינות המחייבים את המינהל הם אחד המכשירים העיקריים שפותחו על ידי בית משפט זה לשמירה על זכויות האזרח". עוד נקבע, בבג"ץ 164/97 קונטרם בע"מ נ' משרד האוצר, אגף המכס והמע"מ, פ"ד נב(1) 289, 347 (1998, להלן: עניין קונטרם) כי: "חובת ההגינות הכללית באה להבטיח כי השלטון לא יגשים 'אינטרס עצמי משלו', אלא יגשים את אינטרס הכלל. חובת ההגינות לא באה לקבוע 'כללי משחק' בין 'יריבים'. היא באה לקבוע כללי התנהגות של 'ידידים'. ובהמשך נקבע: "חובת ההגינות נועדה לשמש – בצדם של אמצעים אחרים – בלם לכוח ורסן לעוצמה" (שם, בעמ' 368).

   

  בנוסף, כפי שכתב כב' השופט, לימים המשנה לנשיאה, אליקים רובינשטיין בע"א 3036/09 סונול כנען בע"מ נ' עיריית כרמל (נבו, 21.12.2014), בעמ' 16:

  "חובת ההגינות המוטלת על רשות ציבורית – חובה מוגברת – היא מן המפורסמות ובית משפט זה חזר עליה פעמים רבות, והמפורסמות אינן צריכות ראיה. רשות ציבורית, ממשלתית, עירונית או אחרת, ראוי לה לעשות כל מאמץ לעמוד בהתחייבויותיה, ולעתים מה שאין צריך לאמרו מוטב שגם ייאמר ובקול צלול."

  (הדגשה שלי –מ' א' ג')

• חובתה של הרשות לנהוג בהגינות ביחסיה עם האזרח נגזרת ממעמדה כנאמן הציבור, ובאופן מסורתי, גם מחולשתו של היחיד אל מול השלטון ובשל החשש כי חולשה זו תביא לפגיעה בחירויותיו (ראו דפנה ברק-ארז, משפט מינהלי כרך א' 276 (2010) (להלן: ברק-ארז, משפט מינהלי א')). על מעמדה של הרשות כנאמנת הציבור עמד גם אייל פלג במאמרו "ההליך המנהלי בצלו של שיקול הדעת", עיוני משפט מב, עמ' 136 (2019 להלן: פלג, ההליך המנהלי), כדלקמן:

  "מעמדה של הרשות כנאמן הציבור כרוך בחובות. הנאמן חייב לפעול לטובת הנהנה, ובמשפט המנהלי הנהנה הוא הציבור. מעקרון הנאמנות נלמדה חובת הגינות כללית, שפותחה באופן מובהק כדי להגן על הפרט מפני כוחה הרב של הרשות המטפלת בו, כלומר, כדי למנוע שרירות, עוול ופגיעה בזכויותיו."

   

  גם בבג"ץ 840/79 מרכז הקבלנים והבונים בישראל, ואח' נ' ממשלת ישראל, פ"ד לד(3) 729 (1980), התייחס כב' השופט, לימים הנשיא, אהרון ברק למעמדה של המדינה כנאמן הציבור, ממנו נגזרת חובת ההגינות (בפס' 7 לפסק דינו):

  "מעמד מיוחד זה הוא המטיל על המדינה את החובה לפעול בסבירות, ביושר, בטוהר לב ובתום לב, אסור לה למדינה להפלות, לפעול מתוך שרירות או חוסר תום לב או להימצא במצב של ניגוד ענינים. עליה לקיים את כללי הצדק הטבעי. קיצורו של דבר, עליה לפעול בהגינות. חובות אלו מוטלות על הרשות השלטונית שעה שהיא מפעילה סמכות סטטוטורית, וניתן לראות בהן עקרונות המגבילים – על-פי כוונתה המשוערת של החקיקה – את הסמכות עצמה."

   

  ובעניין קונטרם, התייחס כב' השופט יצחק זמיר לכך שהחובה לנהוג בהגינות חלה כלפי הציבור, וכלפי כל אדם (ראו בעמ' 319 לפסק הדין):

  "אבן פינה היא בדיני המינהל הציבורי שהרשות המינהלית, בהיותה נאמן של הציבור, חייבת לנהוג בהגינות... חובת ההגינות חלה על הרשות, בראש ובראשונה, כלפי הציבור. זוהי חובה של נאמן כלפי הנהנה. אך בפועל, כיוון שהציבור מורכב מבני-אדם, החובה אינה חלה רק כלפי הציבור, כגוף ערטילאי, אלא היא חלה גם כלפי כל אדם."

   

  כן יפים לעניין זה דברי כב' המשנה לנשיא, השופט מישאל חשין בעניין קונטרם (שם, בעמ' 367):

  "יתר-על-כן: היחיד והשלטון אין הם שווי-זכויות, אין הם שווי-כוחות ואין הם שווי-מעמד. הם גם אינם ידידים זה לזה. השלטון מחזיק בידו רוב כוח, רוב עוצמה ורוב עושר, עד שהיחיד – יהיו כוחו, עוצמתו ועושרו רבים ככל שיהיו – לא ישווה לו ולא ידמה לו.... התופעה שאנו עדים לה יום-יום, שעה-שעה, שהיחיד עומד בתור לפני דלפק-השלטון, והתור משתרך ומתפתל עוד ועוד. יש המכנים תופעה זו "ביורוקרטיה" ויש המכנים אותה אחרת. יהא כינויה של התופעה אשר יהא, התופעה ידועה ומוכרת לכולנו, ולא לטוב. מטעם זה אף נחלצו בתי-המשפט בעבר לעזרו של היחיד בעומדו מול אותה מכונת-ענק – נחלצו בעבר, ממשיכים הם להיחלץ כיום וימשיכו להיחלץ בעתיד. מטעם זה אף קבעו בתי-המשפט את עקרון הנאמנות שהשלטון חב ליחיד. מאותו טעם קבעה ההלכה את חובת ההגינות שהשלטון חב ליחיד. עיקרון וחובה אלה מקורם בסמכותה היתרה של הרשות, בכוחה-היתר, ביכולתה למנוע מן היחיד טובה שלולא נאסרה עליו יכול היה ליהנות ממנה...חובת ההגינות שהשלטון חב בה כלפי יחידי החברה נגזרת מהכוח היתר שהשלטון מחזיק בו, מעוצמתו של השלטון כי-רבה. חובת ההגינות נועדה לשמש – בצדם של אמצעים אחרים – בלם לכוח ורסן לעוצמה....הנה הוא גוליבר בארץ הענקים: הענקים מסבים לסעודה וגוליבר עומד על שולחן-האוכל מלוא-קומתו הזעירה וכל עצמותיו רוחפות מיראה. כמִלחיָה היה בעיניהם, כזנב-גזר. נשיפת פה מצויה וגוליבר היה-כלא-היה." (הדגשה שלי - מ' א' ג').

   

• תוכנה של חובת ההגינות משתנה ממקרה למקרה ובהתאם לנסיבות, ויחד עם היותו רחב הוא עמום. פסיקת בית המשפט העליון והספרות המשפטית כוללת התייחסות לכך, ולדוגמא דבריו של פרופ' זמיר (יצחק זמיר, הסמכות המינהלית, כרך ב – ההליך המנהלי, שער ששי, ההליך המנהלי, פרק 30, הגינות ויעילות, עמ' 999 (2011):

  "הגינות מנהלית היא יחס הנובע מתפיסה ראויה של התפקיד הציבורי. מהי תפיסה זאת? עובד הציבור צריך להיות מודע לכך, שבהיותו נאמן הציבור, הוא חייב, במילוי תפקידו, לשרת את הציבור; שהציבור מורכב מבני אדם ולכן עובד הציבור חייב לשרת את האדם; שלכל אדם מוקנית, מטבע ברייתו, וגם על פי החוק, זכות לכבוד; ומכאן שעובד הציבור חייב, במילוי התפקיד הציבורי בכבוד האדם.... אין צורה אחת להגינות אלא פנים רבות המשתנות לפי נסיבות המקרה, אולם אפשר לומר שקיים מתחם של הגינות... ועובד ציבור אמור להפעיל את סמכותו בתוך מתחם זה."

   

  ובהמשך:

  "ההגינות באה לידי ביטוי בעיקר בתחום ההליך (כלומר הפרוצדורה) המנהלי. בתחום זה היא דורשת מן הרשות המנהלית להתנהל בדרך לקבלת ההחלטה באופן שמכבד את האדם....אולם ההגינות יכולה לבוא לידי ביטוי גם בתחום שיקול הדעת..... במובן זה קשה להגדיר את ההגינות, אך קל להבחין בה. היא כרוכה במושג של יושר ונוגדת את המושג של עוול, היא דורשת התחשבות וכבוד ודוחה התנשאות וזלזול....".

  (ההדגשה שלי – מ' א' ג').

   

• חובות מסוימות ספציפיות של הרשות, כגון החובה לבסס את ההחלטה המנהלית על בסיס עובדתי רלבנטי, ממלאות את חובת ההגינות בתוכן קונקרטי, ובכך יוצקות בה תוכן. במקרה זה הציגו העותרים מספר ראיות, שהרשות בהחלטה התעלמה מהן, מסמכים רשמיים, בהם מסמכים שהוגשו לרשות על פי נהליה שלה, בכולם מופיע א.ע. כאבי העותר, מסמכים המעידים על כך שהעותר נולד לאב ישראלי ועל כן עליו לקבל אזרחות מכוח סעיף 4(א) לחוק.

   

• בטרם אפנה לדיון בראיות ובמסמכים שהגישו העותרים, אדגיש כי אין ענייננו בשאלה כיצד יש להוכיח אבהות בבית המשפט לענייני משפחה. בבג"ץ 566/11 דורון ממט מגד נ' משרד הפנים, פ"ד סו (3) 493, 517 (2014) קבעה כב' המשנה לנשיא, לימים הנשיאה מרים נאור כי הגם שבדיקה גנטית היא דרך המלך אין לחסום כליל ראיות אחרות בנסיבות המתאימות, וכי בית משפט לענייני משפחה יוכל לקבל גם ראיות אחרות (פס' 16 לפסק דינה):

  "איני סבורה כי יש מקום לחסום את הדרך בפני המעוניינים להוכיח בראיות אחרות הורות ביולוגית לצרכי קבלת מעמד. לא אכחד: אין לשלול לחלוטין דרכים אחרות, אך יכול שיימצא, בסופו של יום, שדרכים אחרות הינן ארוכות יותר, ואף יקרות יותר. המבקשים לעשות כן בדרך שונה מבדיקה גנטית רשאים לפנות לבית המשפט לענייני המשפחה, שהוא המוסמך בעניינים אלה, ודן בהם כמעשה של יום ביומו (ראו: סעיפים 3(א) ו-1(4) לחוק בית המשפט לעניני משפחה, התשנ"ה-1995 (להלן: חוק בית המשפט לענייני משפחה)). ככל שיציגו הפונים לבית המשפט לענייני משפחה ראיות אובייקטיביות שיניחו את דעתו של בית המשפט כי קיים קשר ביולוגי בין ההורה והילד, גם בלא בדיקה גנטית, רשאי בית המשפט לקבוע כי לפניו קשר של הורות ביולוגית."

   

  לניתוח פסק הדין ראו: יהודית מייזלס, "קול הדם במקום קול אדם", דיון בבג"ץ 566/11, 6569/11 ממט-מגד נ' משרד הפנים, מבזקי הארות פסיקה 28, ע' 46 (יוני 2014). עוד על הראיות להוכחת אבהות בבית משפט לענייני משפחה ראו: רות זפרן, "של מי אתה ילד? על פגמיו של ההסדר הקיים בדין הישראלי בשאלת קביעת אבהות", הפרקליט מו 311, 326-327 (2002); רות זפרן, "בירור אבהות על פי חוק מידע גנטי (תיקון מס' 3), התשס״ח-2008 – בא לתקן ונמצא מקלקל" חוקים ג ,191 ,214 ה"ש 91 (2011) וכן: יחזקאל מרגלית, "אמת ויציב – אמת עדיף? ושוב לדילמת בדיקת רקמות לקטינים בישראל" חוקים טז 9 (2022)).

  במקרה שלפניי מדובר במסמכים מהם עולה כי לפני הרשות היו מסמכים רשמיים בזמן אמת, ביניהם כאלה שהומצאו לרשות, מהם עולה כי העותרת וא.ע. נישאו קודם להוריית העותר, כי א.ע., נרשם וזוהה בבית החולים איכילוב כאבי העותר, ומסמכים רשמיים נוספים בהם נזכר א.ע. כאבי העותר. על סמך מסמכים אלו, ובהתאם לנהליה שלה, היה על הרשות לרשום את העותר כאזרח ישראלי מכוח סעיף 4(א) לחוק האזרחות. היינו, החלטת הרשות התעלמה ממסמכים עליה היה לבסס את החלטתה.

  מסמכים רשמיים בהם מופיע א.ע. כאבי העותר

  התעודות מבית החולים איכילוב -

• העותר נולד בבית החולים איכילוב ביום 2.7.03. לרשות הוגשה הודעת לידה של העותר (מיום 11.11.04), עליה רשום מר א.ע. כאביו, ואשר חתומה על ידי אביו (נספח ע/3 לעתירה), עם אישור "העתק מתאים למקור". על פי הרישום א.ע. הוא אבי העותר הן על סמך הודאה, הן על סמך תעודת נישואין. בתעודה אף נרשמה כתובתם של ההורים. פרטיו של אבי העותר נרשמו כישראלי (על כך אין מחלוקת) ונשוי. ההסבר לכך שעל תעודת הלידה נקוב תאריך מאוחר בשנה מתאריך לידת העותר, עולה ממכתב שנשלח מבית החולים איכילוב למשרד הפנים (מכתב מיום 24.11.04 צורף כנספח ע/4 לעתירה). צוין במכתב כי הודעת לידת חי נכתבה מחדש "מאחר והוצגו תעודות נכונות". כלומר, ככל הנראה התעודה המקורית לא נשלחה במועד שכן לא הוצגו התעודות הנדרשות, ומשאלו הוצגו, פנה בית החולים למשרד הפנים כדי שירשמו את העותר. מדוע לא נרשם העותר בשעתו, כשהיה כבן שנה, איננו יודעים, אך הדבר אינו רובץ לפתחם של העותרים. העותרים אף הציגו פנקס חיסונים של העותר בו רשום מר א.ע. כאביו (הוצג לרשות במסגרת הבקשה לאזרחות וסומן ב/15).

   

  על הרשות מכוח נוהל רישום לידה, היה לרשום את העותר כבר אז כאזרח ישראלי. נוהל רישום לידה, קובע כיצד על בית החולים לפעול. ככלל הנוהל מאפשר לבית החולים להקצות לילוד מספר תעודת זהות, אולם, כאשר האם אינה אזרחית ישראלית, כמו במקרה זה, מורה סעיף 3.3 לנוהל כי תימסר הודעת לידת חי ללא מספר זהות. על פי התעודה שצורפה ע/3, בית החולים מילא את כל הפרטים כנדרש על פי הנוהל.

   

• כך קובע סעיף 3.4 לנוהל:

  "בעת הרישום חובה לדרוש מן ההורים להציג את תעודות הזהות שלהם, ככל שמדובר בזרים שאין ברשותם תעודת זהות, ואינם תושבי הארץ, חובה להציג את הדרכון או מסמך הנסיעה שברשותם, ולאחר זיהויים בהתאם למסמכים אלו, יש לרשום את הפרטים בהודעת הלידה, על פי תעודות הזהות או עפ"י מסמך הנסיעה הזר. רישום נולד לזרים יש חובה לצרף להודעת הלידה צילומים של עמודי הפרטים והתמונה של ההורים מתעודת הזהות או הדרכון"

   

  ואכן, ההודעה על לידת ילד חי, כוללת את מספר תעודת הזהות של א.ע., שעליו אין מחלוקת, וכן מספר ת.ז של האזור של העותרת, תוך שמצוין שמדובר בתושבת האזור.

   

  סעיף 4 לנוהל עוסק בהליך הטיפול. סעיף 4.1 קובע, בין היתר כי: "טופס הודעת לידת חי ימולא על ידי האחראי במוסד (הרופא, המזכיר או האחות בבית החולים) וייחתם ע"י האם והאב של הילוד לאחר שקראו או שקרא להם האחראי את תוכן ההודעה." הטופס של בית החולים כולל את חתימות האב, א.ע. והאם, העותרת.

   

• סעיף 4.3, לנוהל מציין מהם המקורות לרישום פרטי ההורים בהודעה:

  "4.3.1 פרטי הורי הילוד יועתקו מתעודות הזהות שלהם, לאחר זיהויים הוודאי. מספרי הזהות יועתקו במלואם ובמדויק (בכל 9 הספרות) למקום המיועד לכך.

  4.3.2 פרטי הורים תושבי חוץ לארץ שאינם רשומים במרשם האוכלוסין (תיירים,

  דיפלומטים, עובדים זרים וכו') יועתקו מהדרכונים הזרים....

  4.3.3 ... [נוגע לדרכונים זרים]

  4.3.4 היו ההורים תושבי אזורי יהודה שומרון וחבל עזה (להלן האזור) הפרטים יועתקו מתעודות הזהות של האזור, לאחר זיהויים, ע"י האחראי. חשוב לציין במקום

  המיועד למספרי זהות של ההורים כי מדובר בתעודת זהות של האזור, חובה לצרף צילום של תעודות הזהות של האזור.

  4.3.5 באה האם להירשם ללידה ואין לה או לאב תעודות זהות או המסמכים האחרים

  בהתאמה, או שהיא טוענת שאיבדה אותה או שבתעודות הזהות לא נרשמו השינויים שחלו במצבם האישי (כגון רשום בה שהם רווקים), יופנו אל לשכת רשות האוכלוסין וההגירה הקרובה ביותר כדי להנפיק את התיעוד הנדרש, או כדי שיירשמו בה שינוי מצבם האישי, או לקונסוליה הרלבנטית לשם הנפקת התיעוד הנדרש, הכל על מנת שניתן יהיה למלא את הודעת הלידה כנדרש.

  4.3.6 באותם המקרים שאין בידי היולדת תעודת זהות יש לדרוש להמציאה כתנאי למילוי הודעת הלידה, אם עד השחרור מבית החולים לא המציאה בכל זאת תעודת זהות יש לנהוג לפי הנוהל הבא:

  4.3.6.1 להשתמש בהודעת לידה ללא מספר זהות (מר/22)(גם אם האם טוענת שהינה אזרחית).

  4.3.6.2 להצמיד להודעת הלידה תמונה עדכנית של היולדת ולאשר בהערות כי היולדת זוהתה מול התמונה ע"י האחראי בבית החולים ולהפנות להמשך בירור זהותה בלשכת רשות האוכלוסין וההגירה, חשוב להסביר כי היעדר תמונה תצריך פנייה לבית המשפט כדי לקבוע את זהות האם היולדת. [סעיף זה מודגש במקור והמשפט האחרון מופיע באדום]

  4.3.6.3 פרטי האם יירשמו עפ"י הודעתה וחובה להחתימה על הודעת הלידה.

  4.3.6.4 האחראי ירשום באופן בולט בהערות בראש הטופס כי היולדת לא הציגה מסמך מזהה וכי הפרטים נרשמו עפ"י הודעתה.

  4.3.6.5 ככל שגם האב הנטען אינו מציג מסמכי זיהוי (תעודת זהות או דרכון זר), יש

  לצרף להודעה גם תמונה ברורה ועדכנית של האב.

  4.3.6.6 יש לצמצם במידת האפשר מקרים כאלה [הדגשה במקור]."

   

• כאמור, ההודעה על לידה כוללת את מספר ת.ז. של א.ע., כאבי העותר, כפי שהוא מופיע במרשם האוכלוסין, ומספר זיהוי של העותרת, כפי שהוא מופיע בהיתרי הכניסה לישראל שקיבלה לאורך השנים ממנהלת התיאום והקישור באיו"ש (נספח ע/1 לעתירה), תוך שמצוין שהיא תושבת האזור. היינו העותרת וא.ע. נרשמו כהורי העותר עם לידתו לאחר שזוהו בבית החולים בהתאם למסמכים רשמיים, תעודת זהות של א.ע, ומספר זיהוי של העותרת על מסמכים המתירים לה להיכנס לישראל. כך בזמן אמת. על כן אין כל סיבה להניח כיום כי לא כך הם פני הדברים.

   

• גם רישום האב, א.ע., נעשה על פי הנוהל. סעיף 4.9. לנוהל מוסיף לעניין רישום האב:

   

  "קביעת מצבה האישי של יולדת – לאחר קביעת מעמד האם, יש לקבוע את מצבה האישי, כי רק לאחר קביעה זו מתאפשר רישום פרטי האב של הילוד. חובה לזהות את הטוען לאבהות על סמך תעודת זהות. בהיעדר תעודת זהות, הפרטים יירשמו על סמך הודעתו, ויצוין בהערות כי הפרטים נרשמו עפ"י הודעה בלבד. רצוי לצמצם עד כמה שניתן מקרים כאלה [הדגשה במקור].

   

  סעיף 4.10 לנוהל קובע כיצד יש לעדכן את פרטי האב הביולוגי כאשר האם נשואה ונקבע, בסעיף 4.10.1: "בפרטי האב יירשמו אך ורק פרטיו האישיים של האיש שאם הילוד נשואה לו עפ"י הרשום בתעודת הזהות" וסעיף 4.11.4 קובע "לא ירשם [הדגשה במקור] שם אב שאיננו בעלה של היולדת אלא על סמך פסק דין של בית משפט או בית דין מוסמך, היות ומדובר באישה לא פנויה.". במקרה זה נרשמו הן העותרת, הן א.ע בהודעה על הלידה כנשואים. בהערות בפינה הימנית של העמוד נרשם כי הרישום נעשה על סמך הודאה (צל' הודעה) ועל סמך תעודת נישואין. היינו העותרת וא.ע., אבי העותר הציגו תעודת נישואין כמדרש בנוהל, וא.ע. נרשם כאבי העותר וכנשוי לאמו, העותרת.

   

• כלומר, ההודעה שנשלחה לרשות מבית החולים איכילוב, כוללת את כל הפרטים הנדרשים על פי הנוהל. אם הרשות לא פעלה כדין על פי הנוהל, ולא רשמה את העותר כפי שהיה עליה לעשות, היא אינה רשאית כיום להתעלם מתעודה זו שמולאה בזמן אמת. הרשות בתגובתה לא התייחסה לעניין זה וטענה שכיום בחלוף הזמן היא אינה יכולה לקבל תעודה זו, ללא כל נימוק. גם אם בשגגה לא הגיע המכתב לרשות, או שבשגגה לא נערך הרישום, הרי מדובר במכתב שהוציא בית החולים איכילוב בזמן אמת, והיה על הרשות לפעול על פיו, ואם לא אז, אז היום.

   

• אשר לנימוק הרשות בהחלטתה החדשה מיום 1.6.22 (מכתבו של אריה נובוגרוצקי, סגן מנהלת לשכת הרשות בתל אביב, שצורף תגובת הרשות מיום 2.6.23), לפיו המסמכים שצורפו אינם מעידים על כך כי העותרת היא אמו של העותר, יובהר ויודגש כי היא נרשמה כך באותה הודעה על לידת חי, לרבות מספר הזיהוי שלה ברשות המופיע במסמכים רשמיים של מדינת ישראל, המתירים לה להיכנס לשטח ישראל, וכאשר צוות בית החולים יודע כי היא זו שילדה את העותר. על כן היה מוטב לרשות שלא להעלות טיעון זה.

   

• אישור הרשות – מסמך נוסף המעיד על כך שבזמן אמת ידעה הרשות, או שהיה עליה לדעת כי א.ע. הוא אבי העותר, עליו עמדה הרשות בתגובתה המקדמית, הוא מכתב של הרשות שנשלח בתגובה לבקשתו של א.ע. לרשום את העותר כבנו, כשזה היה לערך בן חמש. הרשות טוענת בתגובתה המקדמית (מיום 22.2.22) כי אביו של העותר פנה לרשות, כשהעותר היה לערך בגיל 5 וביקש לרשום אותו כבנו. הרשות לא הגישה כל אסמכתא לעניין זה, לא של פנייתו של א.ע., ולא של תשובתה, ורק ציינה (בפס' 3 לתגובה) כי: "מרישומי המשיבה עולה, כי בינואר 2008 נמסר לא.ע מענה לפנייתו, שבו הודע לו, כי על מנת לרשום את העותר 1 כילדו, עליו להמציא פסק דין הקובע אבהות." הרשות טוענת כי משהאב לא המציא בדיקת אבהות, לא ניתן היום להכיר בעותר כבנו ללא בדיקה כזו. אני סבורה כי ההפך הוא הנכון. מהודעת לידת ילד חי עולה, כמפורט לעיל, כי א.ע. הוא אבי העותר, הטופס מולא כנדרש על ידי צוות בית החולים, והאב, שנזכר במספר תעודת הזהות שלו, חתם על ההודעה. ההודעה נשלחה לרשות. הרשות, מסיבה כלשהי, לא טיפלה בכך. דווקא הפניה של אותו א.ע. המופיע בתעודת לידת ילד חי כאבי הילד, לרשום את העותר כבנו, מוסיפה ראייה כי אכן מדובר בבנו. יש להדגיש לעניין זה כי הרשות לא צרפה את הפנייה של א.ע., ולו הייתה מצורפת פנייה כזו ניתן היה ללמוד ממנה על נסיבות הבקשה, על הנימוקים לפנייה וכיו"ב. הרשות אף לא ערכה בדיקה בזמן אמת למשל עם בית החולים, שיכולה הייתה אז, בסמוך יחסית למועד הלידה, לבדוק מדוע לא נרשם העותר.

   

• כאשר הרשות טוענת לפני בית המשפט כי "על פי רישומיה", קיימת פנייה כזו או אחרת, או תגובה כזו או אחרת, ולא מציגה לבית המשפט את הפנייה והתשובה במלואן, לא ניתן לקבל טיעון כזה מטעם הרשות, והדבר פוגע גם בחזקת התקינות המנהלית הנתונה לה. ככלל, כאשר מוגשים מסמכים לרשות מנהלית הם מוחתמים בחותמת "נתקבל". כך יש לעשות גם במקרה של פתיחת בקשה ברשות האוכלוסין. בכל מקרה בו הרשות מקבלת מסמכים, או לחלופין מסרבת לקבל מסמכים, עליה לעשות כן בכתב תוך פירוט וציון המסמכים שהגשתם התבקשה. ככל שבקשה נדחית, יש להמציא לבית המשפט את ההחלטה המלאה על נימוקיה. כך גם במקרה זה לו היה תיעוד של הבקשה שהגיש א.ע. לרשות, לרשום את העותר כבנו, ולו היה תיעוד מלא של התגובה, ניתן היה ללמוד מה טען א.ע., או אילו ראיות המציא. ייתכן למשל שכבר אז המציא את תעודת לידת ילד חי מבית חולים איכילוב, וטען כי בשל טעות לא נרשם העותר כבנו. משהרשות אינה מתעדת את הפניות והתשובות במלואן, לא ניתן לזקוף זאת לחובתו של העותר, אלא לחובתה שלה. על כן אני רואה בפניית א.ע. לרשות לרשום את העותר כבנו, חיזוק לתעודת ילד חי, בה אותו א.ע. רשום כנשוי לעותרת, רשום כאבי העותר, תוך שפרטיו מצוינים, לרבות מספר תעודת הזהות וחתימתו. אדגיש לעניין זה כי אחד הנימוקים שמעלה הרשות לסירוב הרשות ליתן אזרחות לעותר הינה כי העותר פנה לראשונה כשהיה בן 21, ולמעשה לאור גילו, והזמן שחלף מאז לידתו אין לדעת אם הוא קשור לאב. אולם, מתגובת הרשות עצמה עולה כי האב הנטען פנה בעצמו לרשות, כשהעותר היה בן 5 וביקש לרשום את העותר, מה שמעיד על הקשר ביניהם.

   

  תעודת הנישואין, תעודת הגירושין ופסקי דינו של בית הדין השרעי -

  כאמור לעיל, התעודה המרכזית בעיני, על פיה היה על הרשות לפעול היא הודעת לידת חי מבית החולים איכילוב. חיזוק לאמור באותה תעודה לפיו העותרת ואבי העותר היו נשואים בעת לידתו, ועל כן א.ע., נרשם כדין כאבי העותר, על פי נוהל הרשות עצמה, ניתן למצוא בתעודת הנישואין של השניים מיום 12.12.2000 (נספח ע/2 לעתירה); תעודת הגירושין, והחלטות בית הדין השרעי המחייבות את א.ע. במזונות העותר (נספחים ע/8 וע/9 לעתירה), ואפרט. בתעודת הנישואין של בית הדין השרעי מצוין מועד הנישואין, ומופיעים פרטי הזיהוי של השניים, כפי שהם מופיעים בתעודת לידת חי של בית החולים איכילוב. בתעודת לידת חי מצוין שצורפה תעודת נישואין.

   

• בשנת 2009 ניתנו שני פסקי דין בבית הדין השרעי בעניינם של העותרים וא.ע.. ביום 1.2.09 ניתן פסק דין בתביעה של העותרת כנגד א.ע., המחייב את א.ע. במזונות העותרת, הנזכרת בשמה ובמספר הזיהוי שלה, וכן במזונות העותר, הנזכר בשמו ותאריך לידתו מצוין גם הוא. פסק דין נוסף של בית הדין השרעי בעניין נישואין וייחוס ילדים מיום 27.4.09 (נספח ע/9). מופיעים שמות העותרת וא.ע. כנשואים, עם תאריך הנישואין כפי שמופיע בתעודת הנישואין, עם מספרי הזיהוי המופיעים על כלל המסמכים הרשמיים, לרבות ובעיקר בתעודת לידת חי שהוצאה על ידי בית החולים איכילוב. בתעודה מופיע גם כי לעותרת וא.ע. בן, שנולד בתאריך בו נולד העותר, אלא ששמו שם נרשם X, כשם האב ולא השם שניתן לו על ידי הוריו. מבלי להיכנס לשאלה האם פסק דין זה מחייב לעניין עצם קביעת האבהות (ראו לעניין זה: בבג"ץ 6483/05 מוחמד קעדאן נ' שר הפנים (נבו, 9.8.10), שכן הדבר אינו נדרש במקרה שלפניי, מדובר במסמך רשמי נוסף, של משרד המשפטים בו נזכרים העותרת וא.ע. כהורי העותר במסמך רשמי, התומך בתעודת לידת חי.

   

• עוד צורפה תעודת הגירושין של העותרת מא.ע., ופרוטוקול הדיון בבית הדין השרעי (מיום 14.11.2011, נספח ע/8 לעתירה). תעודת הגירושין הנושאת חותמת של בית הדין השרעי בבאר שבע, נוקבת במספרי הזיהוי הרשמיים של העותרת וא.ע., כפי שמופיעים גם במסמכים רשמיים אחרים, וכפי שנרשמו בתעודת לידת חי של בית החולים איכילוב. בתעודה גם נקוב תאריך הנישואין כפי שמופיע בתעודת הנישואין. בתעודה נכתב במפורש כי לזוג ילד אחד.

   

  צווי הגנה של בית משפט לענייני משפחה

• חיזוק נוסף לכך שא.ע., הוא אבי העותר, כפי שנרשם בתעודת לידת ילד חי ניתן למצוא בהחלטות בית המשפט בתמ"ש (תל אביב) 060690/07, בבקשת העותרת להוציא צווי הגנה, לה ולבנה, העותר כנגד א.ע. (צווי הגנה מיום 31.12.07 ופרוטוקול מיום 7.1.08 צורפו כנספח ע/7 לעתירה). בהחלטה ליתן צווי הגנה זמניים במעמד צד אחד (מיום 30.12.07) מציין בית המשפט כי העותרת וא.ע. פרודים (הם נזכרים במספרי הזיהוי שלהם המופיעים בכלל המסמכים הרשמיים). בדיון שהתקיים ביום 7.1.08 לפני כב' השופטת טליה קופלמן-פרדו, עליו הודע לא.ע. ואליו לא הגיע, התייחסה העותרת לא.ע., הבהירה כי הם אינם חיים יחד וכי אינו מתעניין בילד.

   

  דוחות סוציאליים של רשויות הרווחה

• הדוחות הסוציאליים מתייחסים לע.א. כאבי העותר, בזמן אמת, כבר בילדותו של העותר. הדו"ח הראשון הוא מיום 7.9.08, מכתב למשרד הבריאות מינהל השירותים החברתיים של עיריית תל אביב-יפו. במכתב מצוין כי האב אלכוהוליסט, וכי לא ניתן היה לגייס אותו לטיפול (כפי שעולה גם ממכתבי הביטוח הלאומי שצורפו), וכי האם חיה עם בנה, והאב מרצה עונש מאסר. בדוח מצוין כי העותרת וא.ע. נשואים, אם כיון שהנישואין לא הוכרו במשרד הפנים, היא רשאית לשהות בישראל אך אינה רשאית לעבוד והדבר מקשה עליה לפרנס את בנה.

   

• על פי האמור במכתב, העותר, שהיה אז כבן חמש מבקר בגן עירייה ובמועדונית רב תכליתית, וזקוק לתמיכה וטיפולים שונים. מצוין שהם הונחתה לבצע בדיקות מסוימות לבנה מספר חודשים קודם לכן, אך לא יכלה לעמוד בכך מאחר ולא היה ברשותה ביטוח רפואי עבור בנה. יש לציין לעניין זה שפניית א.ע. למשרד הפנים לרשום את העותר כבנו הייתה מספר חודשים קודם לכן. בהחלט ייתכן כי זו הסיבה לפניית אץעץ בשנת 2008, לרשום אותו כאבי העותר, כדי שהעותר יקבל אזרחות ישראלית ויוכל לקבל את הבדיקות והטיפולים הרפואיים הנדרשים. במכתב מבקשת מחלקת הרווחה הנחיות ממשרד הבריאות כיצד לדאוג לעותר לביטוח רפואי.

   

• מכתב שני ממחלקת הרווחה של עיריית תל אביב-יפו, מיום 3.5.09, מופנית לעו"ד חלילי, בעניינו של העותר, ולמכתב מצורף דוח סוציאלי לפיו האם, העותרת, חסרת מעמד אישי מטפלת בילד, העותר לבדה.

   

• דוח סוציאלי שלישי של מחלקת הרווחה הוא מיום 6.2.14, ולפיו העותרים מוכרים לרווחה החל משנת 2004. על פי הדוח א.ע. הוא אביו של העותר, ובעל אזרחות ישראלית, אך העותר אינו רשום כבנו. על פי הדוח א.ע. מרצה אף באותה עת מאסר ממושך. עוד מצוין כי העותרת, אמו של העותר בעלת אישור שהייה בישראל אך חסרת מעמד, ועל כן אין לה אישור עבודה בישראל, ולעותרים אין ביטוח רפואי. על פי הדוח, על אף כל הקשיים העותרת מגדלת את בנה יחד עם בן זוג ישראלי, שהכירה לאחר לידתו של העותר.

   

• דוח סוציאלי רביעי מיום 30.6.16. דוח זה הוא המפורט ביותר. על פי הדוח, א.ע., עזב את העותרים כשהעותר היה כבן פחות משנה, לאחר שנקט באלימות כלךפי העותרים. העותרת, שנותרה לבדה עם העותר הייתה במצב קשה, היא לא יכלה לעבוד כיון שנדרשה לטפל בעותר, ומחלקת הרווחה סייעה לה בכך ששילבה את העותר במעון ובמועדונית מה שאפשר לעותרת לעבוד ולו בעבודות מזדמנות. לאחר כשדנתיים נודע לעותרת כי א.ע. נאסר, ואז ניתק הקשר עמו,. היא הכירה בן זוג ישראלי, ומאז היא חיה איתו עד היום, והוא מגדל את העותר כבנו. על פי הדוח העותר לומד בבית ספר. הדוח מדגיש כי השהות ללא אזרחות מאד מקשה על השניים.

   

• קשה להלום שילד שנולד בישראל, לאב ישראלי, כאשר מסמכים רשמיים רבים מעידים על הקשר בינו לבין א.ע., אביו הישראלי החל מלידתו, ילד שלמד 12 שנים במערכת החינוך הישראלית, היה מטופל, יחד עם אמו במערכות הרווחה של מדינת ישראל, כעת ייאלץ ליצור קשר עם אביו האלים, אותו לא ראה כמעט מאז לידתו, כאשר הרשות התעלמה מהמסמכים שהוצגו לה, המעידים כי א.ע. הוא אביו, ודרשה, באופן אוטומטי, מבלי להתייחס לאותן ראיות, בדיקת רקמות ופסק דין של בית המשפט לענייני משפחה המעידים על כך כי א.ע. הוא אביו.

   

  הרשות בהחלטתה זו לא התבססה כנדרש על הבסיס העובדתי המתאים ועל הראיות שהוצגו לה במסגרת הבקשה ובמסגרת עתירה זו. על כן, לאור המסמכים שהומצאו, לרבות תעודות רשמיות, שנשלחו על פי נוהל רישום לידה בזמן אמת למשרד הפנים באשר לאבהות א.ע., יש מקום על פי הנוהל, ולחילופין על ידי הפעלת שיקול דעת במקרה חריג ומיוחד זה, להכיר בכך שהעותר הוא בנו של א.ע. וזכאי לאזרחות ישראלית.

   

  אשר לטיעון הרשות לפיו על המרשם לשקף את המציאות, ועל כן אין לרשום את העותר כאזרח ישראלי, כיון שאביו רשום כרווק ללא ילדים, הרי שהמרשם ישקף עכשיו את המציאות, ואם הרשות רוצה לפנות לא.ע. ולדרוש כי ישנה את הרישום, היא רשאית כמובן לעשות כן.

   

  טובת הילד

• אמנם העותר אינו קטין עוד, אולם יש לעמוד על הזכויות שהיו נתונות לו מכוח אמנת האו"ם בדבר זכויות הילד משנת 1989 אותה אישררה ישראל בשנת 1991, החל ממועד לידתו. ביון היתר קובעת האמנה את זכותם של ילדים לזהות ואזרחות. סעיף 7(1) לאמנה קובע: "הילד יירשם תיכף לאחר לידתו, ותהיה לו מלידה הזכות להיקרא בשם, הזכות לקבל אזרחות, וככל האפשר הזכות להכיר את הוריו ולהיות מטופל על ידם". במקרה שלפנינו, בשל כשלים בירוקרטים, שאינם קובצים לפתחו של העותר, נשללה מהעותר הזכות לאזרחות עם לידתו, ויש להעניק לו היום זכות זו, גם אם באיחור.

   

  אזרחות מכוח סעיף 4א לחוק האזרחות והעתירה לשינוי הנוהל

• בנסיבות חריגות אלו לא מצאתי לנכון לדון במעמד מכוח יסעיף 4א לחוק האזרחות, כמו גם בטענות העותרים לשינוי הנוהל.

   

  אשר לטענת הרשות כי מחד לא ניתן להכיר בעותר כאזרח ישראלי ללא ביצוע בדיקה גנטית לא.ע, ומנגד, כי כיון שהעותר טוען כי הוא אזרח ישראלי לא ניתן להכיר בו כחסר אזרחות, הדיון בה אינה נדרש לאור ההכרעה לעיל. עם זאת אביא לעניין זה את תיאור המלכוד מהספר "מלכוד 22" מאת ג'וזף הלר (1961). שם הספר נגזר ממספרו של סעיף בדיוני בחוק השירות הצבאי האמריקני, שעל פיו רק מי שאינו שפוי רשאי להשתחרר משירות בצבא. המלכוד נובע מן המסקנה כי חייל המבקש להשתחרר מהצבא בטענה כי הוא מפחד מן הסכנות הכרוכות בשירות, סביר להניח שהוא שפוי, ולכן לא יזכה לשחרור. ובמילות הספר (ציטוט מתוך התרגום לעברית, מאת ירון בן עמי, בהוצאת ספרי עליית הגג, ידיעות אחרונות, ספרי חמד עמ' 65-66 (2008):

  " היה רק מלכוד אחד, מלכוד 22, שציין במפורש כי דאגה לביטחון האישי אל מול סכנות ברורות ומיידיות היא תהליך של חשיבה הגיונית.......אור היה משוגע והיה אפשר לקרקע אותו. כל מה שהוא היה צריך לעשות זה לבקש. וברגע שהיה עושה את זה, הוא כבר לא היה משוגע והיה צריך לטוס למשימות נוספות. אור היה משוגע כשטס למשימות נוספות, ושפוי כשלא טס, אבל אם הוא היה שפוי הוא היה צריך לטוס. אם הוא טס הוא היה משוגע ולא היה צריך לטוס. אבל אם הוא לא רצה לטוס הוא היה שפוי והיה חייב לטוס.”

   

  מלכוד 22 הפך למטבע לשון פופולרי, כיון שבמהותו הוא מתייחס ללוגיקה בירוקרטית מתסכלת, כפי שעולה מטיעוני הרשות במקרה שלפניי: העותר לא יקבל אזרחות ישראלית מכיון שאינו רשום במרשם כבנו של א.ע., אולם כיון שהוא טוען לאזרחות ישראלית, לא ניתן להכיר בו כמי שאין לו אזרחות.

   

  סוף דבר

  לאור האמור לעיל, העתירה מתקבלת. העותר יירשם במרשם האוכלוסין כאזרח ישראלי, כבן של א.ע., באופן מיידי (לאור המצב הבטחוני אראה רישום כמיידי אם יבוצע לא יאוחר מיום 1.11.23).

   

  הרשות תישא בהוצאות העותרים ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 15,000 שקלים. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

   

   

  ניתן היום, כ"ו תשרי תשפ"ד, 11 אוקטובר 2023, בהעדר הצדדים.