פס"ד בבקשה לבטל צו הירושה אשר ניתן אחר אימו המנוחה ולקיים צוואה אחרת

מונחת לפני בקשת המבקש לבטל את צו הירושה אשר ניתן אחר אימו המנוחה, ולקיים את צוואתה, אליה מתנגד המשיב.

רקע עובדתי

המנוחה ת. א. ח. ז"ל (להלן: "המנוחה") הלכה לבית עולמה ביום 7/11/2020, בהיותה כבת ...שנים, אלמנה ואם לבן אחד.

למנוחה היתה בת נוספת, ע. ש. ז"ל, אשר הלכה לבית עולמה בשנת .....

הצדדים הינם בנה של המנוחה (להלן: "המבקש"), ומן הצד השני, אחד מנכדיה של המנוחה מבתה (להלן: "המשיב"). למשיב 5 אחים, נכדיה הנוספים של המנוחה, אשר אינם חלק מן ההליך.

ביום 13/1/2021 הגיש המשיב בקשה לצו ירושה אחר המנוחה וביום 28/2/2021 ניתן על ידי הרשם לענייני ירושה צו הירושה (להלן: "צו הירושה"), לפיו יורשיה של המנוחה על פי דין הם המבקש (6/12) ונכדיה של המנוחה מבתה (1/12 לכל אחד), (להלן: "הנכדים").

המנוחה הותירה אחריה צוואה בעדים מיום 25/3/2012 (להלן: "צוואת המנוחה"), אותה הגיש המבקש לקיום ביום 13/7/2021 (ת"ע 5611-04-22), יחד עם הבקשה לביטולו של צו הירושה, אליה מתנגד המשיב.

בצוואתה, ציוותה המנוחה את כל עיזבונה, לבנה, הוא המבקש.

התובענות הועברו על ידי הרשם לענייני ירושה לבית משפט בכאן ביום 28/3/2022 בהתאם לסיפא לסעיף 72 וסעיף 67א(א)(8) לחוק הירושה, התשכ"ה - 1965 (להלן:"חוק הירושה").

ב"כ האפוטרופוס הכללי הודיע בתגובתו מיום 15/3/2022 כי אין בדעתו להתערב.

בהחלטתי מיום 13/9/2022 קבעתי כי נטל ההוכחה להיותו המסמך הנטען כצוואה, כל כולו על המבקש.

בין הצדדים הוגשו הליכים נוספים על ידי המשיב ואחיו, בין היתר תביעה לפירוק שיתוף ותביעה לדמי שימוש, אלו, לעת עתה, הושהו עד לבירור סופי בעיזבון.

לאחר שמיעת הוכחות והגשת סיכומים, ניתן כעת פסק הדין.

טענות הצדדים

טענות המבקש

המנוחה חתמה על צוואה בפני עדים בחודש ניסן תשע"ב, לפיה הותירה את כל עיזבונה לבנה, הוא המבקש.

לאחר פטירת המנוחה מיהר המשיב ביום 13/1/2021 להוציא צו ירושה לעיזבון סבתו מבלי לעדכן או להודיע למבקש, אף הגיש הבקשה בשמו מבלי שנתן הוא את הסכמתו, תוך זלזול בכבודה של המנוחה. יובהר כי המבקש ונכדיה של המנוחה כלל אינם מדברים ביניהם.

בקשות המשיב למתן צו ירושה נדחו מס' פעמים לאחר שהוגשו באופן לא תקין, ללא ידיעת המבקש ותוך שניצל לרעה את מצבו הנפשי הקשה אשר היה בשנת אבל על אמו המנוחה.

ביום 19/1/2021 אף הגיש בקשה לצו ירושה בשם אמו אשר במועד זה כלל לא היתה בחיים, בקשה אשר אף היא נדחתה.

בבקשה לצו הירושה, המשיב זייף את חתימת המבקש ואף הודה בכך בעת חקירתו, וגם לאחר שניתן צו ירושה, למבקש לא נמסר עותק ממנו.

המשיב לא פעל בהתאם לתקנה 14(ב) לתקנות הירושה, ביניהן אישור על משלוח הודעה בדבר הגשת בקשה למתן צו ירושה בדואר רשום, המשיב לא שלח למבקש כל הודעה בדואר ולא במסירה אישית.

המשיב לא נתן למבקש הזדמנות להמציא את הצוואה בפניו או בפני הרשויות.

לאור הגילוי אודות מתן צו הירושה, נאלץ המבקש לפעול בניגוד לאמונתו (איסור לביצוע כל פעולה עד לסיום שנת האבל) ולחלל את כבודה של אימו המנוחה והגיש את הבקשה לצו קיום צוואה בטרם חלפה שנת האבל.

המשיב ושאר הנכדים לא היו בקשר עם המנוחה בעשר השנים האחרונות של חייה, לא באו לבקרה, גם לא בשבעה (למעט נכדה אחת) והמנוחה אף לא הכירה את ניניה.

הנכדים, מלבד זה אשר הגיש את הבקשה לצו ירושה (המשיב 1), זנחו את התנגדותם לצוואה ולא בכדי שכן להם ברור כי זו צוואת סבתם, זה רצונה האחרון עליו אף העידה המנוחה בצוואתה, בהתייחסה לקשר הרעוע עם נכדיה, שלא היו עימה בקשר.

את הכעס שחשה המנוחה ניתן לראות מצוואתה, בה אף לא נקבה המנוחה בשמה של בתה.

המנוחה בשנת 2012, במועד צוואתה היתה צלולה לכל דבר, עצמאית, התנהלה לבדה, ידעה היטב מה היא עושה ועל כך העידו גם עדי הצוואה, עדות אשר לא נסתרה.

המנוחה אשר היתה כבת 79 שנים, פנתה אל רבה, אשר באמונתה, בדמותו הוא שליח האלוהים, על פיו יישק דבר, לה היתה אמונה רבה ביכולתו, במילותיו ובהתחייבותו כלפיה.

הרב היה איש סודה, האדם עליו סמכה הכי בעולם, הפקידה בידיו את רצונה האחרון, ביקשה ממנו לערוך עבורה צוואה, לדאוג לבנה היחיד לו ציוותה את כל רכושה, הסבירה לו, בשפתה העילגת, את כוונתה באופן בלתי משתמע לשני פנים.

רצונה זה האחרון של המנוחה הועלה על הכתב על ידי רעייתו של הרב במכתב עליו חתמה המנוחה בטביעת אצבע והרב חתם כעד נוסף לצוואה.

אם זו לא צוואה, מהי צוואה?

חוק הירושה מכיר בכך כי יש צוואות שאינן מושלמות ואינן עומדות בכל הדרישות הצורניות ולכן נוסף התיקון לחוק, אשר נותן לבית המשפט סמכות רחבה להגן על מקרים בהם אין ספק באשר לאותנטיות עריכת הצוואה, אין ספק בכוונת המצווה, כמו גם העדים, בהתקיימות טקס עריכת הצוואה בזמן חתימתה, והכל במטרה לקיים את רצון המת שהינו עקרון על.

התנגדות המשיב לצוואת המנוחה נסמכת אך ורק על פגמים טכניים אשר אינם קיימים ו/או ביכולתו של בית המשפט להכשירם.

צוואת המנוחה הינה צוואה בעדים, נכתבה בכתב ונערכה בפני שני עדים, קיים תאריך (המחוקק אינו דורש תאריך מדוייק) וככל והיעדר ציון יום עריכת הצוואה מהווה פגם מהותי לתוקפה, הרי שניתן לרפאו.

עדות העדים (הרב ורעייתו) שניהם כשירים, לא נסתרה.

בהתאם לסעיף 25 לחוק הירושה, היעדר חתימת המנוחה מהווה לכל היותר פגם בהליך אשר ניתן לתיקון בהתאם לשיקול דעת בית המשפט ובאשר לחתימת שני עדי הצוואה, הרי שסעיף 25(ב)(2) לחוק הירושה דורש רק את עריכת הצוואה בפני שני עדים ולא את חתימתם, תנאי אשר התקיים במקרה זה.

בנוסף, לאחר תיקון 11 לחוק הירושה, חתימת העדים על הצוואה ובגופה איננה עוד בגדר מרכיב יסוד בצוואה לפי סעיף 20 לחוק.

השימוש במונח "אני רוצה" ו"ירושה" על ידי המנוחה ובחזרה על כך כמה פעמים, הרי שבראייתה, המנוחה ראתה בכך טקס עריכת צוואה.

מעדותו של הרב עולה כי גם לאחר עריכת הצוואה, חזרה המנוחה בפניו, כל פעם בה נפגשו, על רצונה זה.

סעיף 54 לחוק הירושה קובע כי יש לפרש את הצוואה לפי אומד דעת המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה ובמידה שאינה משתמעת מתוכה, יש לפנות  לנסיבות.

אומד דעתה של המנוחה ברור ונהיר הוא, מוסבר על ידה באופן בלתי משתמע, כך שכל החלטה שלא לקבל את צוואתה, תחטא לרצונה של המנוחה ואף תעניק פרס לאלו שהיא רצתה להרחיק מעליה.

בהתאם לפסיקה, יש ליתן עדיפות עליונה לרצון המת כאשר מוכח מעבר לכל ספק כי מדובר בצוואה המבטאת באופן ברור ביותר את רצון המנוחה וכך במקרה שבכאן.

טענות המשיב

יש לדחות את הבקשה לקיום הצוואה ולהותיר על כנו את צו הירושה אשר ניתן כדין ביום 28/2/2021.

המבקש ידע היטב על הוצאת צו הירושה, מעשית ובזמן אמת, אף טען, זמן קצר לאחר הוצאת צו הירושה, כי אם צו הירושה תקין הוא יקיים את הוראותיו (בעניין זה יש לראות את תמלול ההקלטה אשר צורף).

כל יורש יכול על פי חוק לבקש צו ירושה ואף אחד לא חתם בשם המבקש.

המשיב פנה אל המבקש באשר לצו הירושה בכל דרך (מייל, דואר רשום ובטלפון), אך ללא כל מענה מצידו וכך גם באשר לפנייתו בעניין פירוק השיתוף בדירת המנוחה.

המבקש כלל לא הזכיר דבר קיומה של צוואה עת פנו אליו בעניין צו הירושה.

המשיב ושאר הנכדים מעולם לא וויתרו על חלקם בעיזבון המנוחה והסכימו לנסות להגיע לפשרה בכל דרך, תוך הימנעות מהליכים משפטיים.

המבקש פעל בניגוד לדין ובשיהוי ניכר כאשר לא הגיש בקשה לקיום צוואה עם פטירת המנוחה בהתאם לסעיף 75 לחוק הירושה, המורה להודיע דבר קיומה של צוואה מייד לאחר פטירת המצווה.

סעיף 72 לחוק הירושה מכוחו מבקש המבקש לבטל את צו הירושה הוא בבחינת חריג לכלל סופיות הדיון. טענתו הפתאומית של המבקש באוקטובר 2021 בדבר קיומה של הצוואה ועוד כזו שנוצרה לפני שנים היא עובדה וטענה שהמבקש יכול היה בבירור להביאה לפני מתן הצו ואף היה חייב לעשות כן.

המבקש ידע בוודאות על קיומו של צו הירושה ביום 30/3/2021, אך נמנע מהודעה לרשויות על קיומה של צוואה, ורק לאחר כחצי שנה נזכר הוא לבקש את ביטולו, תוך הצגת מסמך שהוא מעין צוואה. אין חולק כי במקרה זה היתה זו ההזדמנות הראשונה למבקש.

המנוחה היתה סיעודית, סבלה מדמנציה קשה משך שנים רבות, לא ידעה קרוא וכתוב, נראה כי הוחתמה על פיסת נייר שלא הבינה את תוכנה, ומכאן כי לא היתה כשירה לצוות.

טענת המבקש בדבר היעדר קשר בין המנוחה לבין המשיב ואחיו, אינן נכונות.

המסמך אותו מציג המבקש כצוואה לכאורה, אינו עומד בכללי תקפות צוואה, לא לעניין הוראות מהותיות וודאי לא דרישות צורניות וטכניות. הפגמים, הן המהותיים והן הטכניים במסמך, זועקים לשמים ומן הטעם הזה יש לדחות את בקשתו.

בהתאם לחוק הירושה, המסמך אינו עולה בגדר צוואה שכן הוא מעין מכתב/תרשומת דברים  מהמנוחה לאדם החתום על המסמך, אינו כתוב בכתב ידה של המנוחה, אינו חתום על ידה למעט טביעת אצבע, אינו נושא תאריך, אין חתימת המצווה בפני שני עדים, אין את אישורם של שני העדים כי המצווה הצהיר בפניהם או בכלל חתם, אלו אינם פגמים של מה בכך אלא פגמים היורדים לשורשו של עניין.

עד הצוואה הוא מכרו הקרוב וחבר ילדותו של המבקש.

אין המדובר בצוואה וודאי לא צוואה בעדים, ולכל היותר ספק ראיה על רצון או כוונה עתידית להשאיר ירושה, שמשמעותה אולי, צוואה בעתיד אך כזו לא נערכה ובנוסף חסר הוא בדרישות היסוד לצוואה.

הסמכות הנתונה לבית המשפט לרפא פגמים בצוואה היא מורחבת אך אינה כוללת את הסמכות לברוא צוואה יש מאין.

"ריפוי פגמים בצוואה" אינו כולל רפוי בבת אחת של שורה ארוכה של פגמים ובוודאי כאשר אין המדובר במסמך שעניינו ציווי ברור בענייני ירושה.

המנוחה לא באמת "הביאה" עניינה בפני שני עדים, כל שכן צוואה. ה"עדים" רק נכחו במקום אך לא "הובאו" ולא היה אותו טקס בו מדובר כה רבות.

מתרשומת הגב' פ. עולה כי המנוחה לכל היותר שיתפה בנקודה מסויימת בזמן את הזוג פ. על תחושותייה וזאת בכמה מילים שהסתכמו לכמה שורות, זאת מבלי להתייחס כלל לעניין היעדר חתימות העדים והיעדר ההצהרות.

גם אם ניתן תוקף ואמון לדברי העדים הרי שבמסגרת אותה שיחה ביניהם לבין המנוחה, שרק חלקה נרשם, שיתפה המנוחה גם ברצון שלה להשאיר ירושה. הגב' פ. היתה לכל היותר מעין רשמת, שאף לא חתמה כידוע.

שרבוט המילה צוואה בראש תרשומת דברים אלו, שגם לא ברור מתי הוספה, אינו הופך תרשומת זו לצוואה.

כאשר קיים ספק באם המסמך מהווה צוואה, גם כאשר מניחים שאין כל ספק באמיתותו, אין בכוחו של סעיף 25 לחוק הירושה להכשירו כצוואה. במקרה זה אין בכלל צוואה, אין מצווה ויש ספק גדול מהו בכלל ה"דבר" שהוצג כצוואה.

כאשר מדובר באדם שאינו מבין את השפה, במקרה כזה מצווה שלא קרא בעצמו את הצוואה, אלא היא הוקראה בפניו, חובה לבדוק אם הבין את שהוקרא לו וזאת בדרך של שאלות וראינו כי זאת לא נעשה.

דיון והכרעה

בפתח הדברים אומר כי המשיב מתיימר לטעון בשמו ובשם כל אחיו, אך משאלו לא צורפו להליך, לא הוגש תצהיר מטעם מי מהם, אלו אף לא נכחו בהליך, הרי שאין יכול המשיב לטעון בשמם וכלל טענותיו הן מטעמו בלבד.

בנוסף, המשיב לא התייחס, בסיכומים אותם הגיש, לטענת היעדר הכשירות של המנוחה לצוות, אף לא לטענת השיהוי בהקשר לסעיף 72 לחוק הירושה, ומכאן עולה כי המשיב ככל הנראה זנח טענות אלו.

לבסוף, לא מצאתי בין כלל טענות המשיב כל התייחסות לעניין הגשת הבקשה לצו ירושה ללא ידיעת המבקש, מלבד "ספק בדבר התמצאות המבקש במרחב ובזמן".

יחד עם זאת ולמען לא יהא ספק, אתייחס לאלו בפסק דיני.

המסגרת הנורמטיבית

כלל הוא כי צו ירושה או צו קיום צוואה, כמותו כפסק דין והוא למעשה מכריע (ולפיכך מסיים), את העניין נשוא הדיון בו.

כלל זה נובע מהצורך בסופיות הדיון, וודאות הדין ויציבותו.

אלא שלכלל זה יש חריג הקבוע בסעיף 72 לחוק הירושה, המאפשר "לפתוח" ולדון מחדש בצו הירושה או צו קיום הצוואה אשר ניתן על ידי הרשם לענייני ירושה, וזאת בהתקיימם של תנאים מסויימים.

וכלשונו של סעיף 72(א) לחוק הירושה באשר לתיקונו וביטולו של צו ירושה או צו קיום צוואה:

"נתן רשם לעניני ירושה או בית משפט צו ירושה או צו קיום, רשאי כל אחד מהם, לגבי צווים שנתן, לפי בקשת מעוניין בדבר, לתקנם או לבטלם על סמך עובדות או טענות שלא היו בפניו בזמן מתן הצו; ואולם ראה רשם לעניני ירושה שלא להיזקק לעובדה או לטענה שהמבקש יכול היה להביאה לפני מתן הצו, או שיכול היה להביאה לאחר מכן ולא עשה כן בהזדמנות הסבירה הראשונה, יעביר את הבקשה לבית המשפט".

מהוראת חוק זו ניתן ללמוד, כי גם מקום שהמבקש לתקן או לבטל את צו הירושה/צו קיום הצוואה, יכול היה להעלות הטענות בהזדמנות הסבירה הראשונה למתן הצו ולא עשה כן, אין לרשם לענייני הירושה סמכות לדחות הבקשה, אלא היא תועבר לטיפול בית המשפט לענייני משפחה, בהתאם לסעיף 67א(א)(8) לחוק הירושה.

מכאן עדיין לא ניתן ללמוד על תכלית החיקוק בכל הנוגע לתנאים, שבהתקיימם, יבטל בית המשפט צו הירושה/צו קיום הצוואה שניתן כדין.

יחד עם זאת ובהתאם להלכה הפסוקה, על בית המשפט לבחון שני תנאים מצטברים:

הראשון, האם קיימת עובדה שלא הובאה בפני בית המשפט או הרשם לענייני ירושה טרם מתן הצו, או כי קיימת טענה שלא נטענה בפני בית המשפט בעת שנתן את הצו.

ככל שהתשובה היא בכן, יש ליתן את הדעת לשאלה, האם במידה ואותה עובדה או טענה הייתה מובאת בפני בית המשפט קודם מתן הצו, היה בה כדי לגרום לקבלת צו שונה מזה שניתן.

השני, האם ניתן היה להביא את הטענה הכלולה בבקשה לביטול הצו בפני בית המשפט קודם להגשת הבקשה לביטול הצו. במידה והמבקש לא עשה כן בהזדמנות הראשונה שהייתה לו, בדרך כלל ידחה בית המשפט את הבקשה, אם כי הוא אינו חייב לעשות כן ונתון לו שיקול דעת לקבל בקשה גם אם היא לא הוגשה על ידי המבקש בהזדמנות הסבירה הראשונה.

(ראה: ע"א 601/88 עזבון המנוח רודה ז"ל נ' שרייבר, מז(2), 441 {פמ"מ – 15/4/1993}).

"בבוא בית המשפט להחליט, במסגרת סמכותו על-פי סעיף 72(א) לחוק, אם עליו לדחות בקשה לתיקון צו ירושה בשל האיחור בהגשתה, יתחשב בית המשפט בעיקר בגורמים הבאים:

א. מידת האיחור בהגשת הבקשה ובהבאת העובדה והטענה החדשות לפני בית המשפט.

ב. מהו הסברו של המבקש לאיחור בהגשת הבקשה, ומהי מידת הסבירות או אי הסבירות

    של הסבר זה.

ג. האם בעטיו של האיחור נוצר קושי לברר את עובדות המקרה לאשורן, ובמיוחד, האם

השהיית הגשת הבקשה מקשה על אחד הצדדים המעוניינים בעיזבון בהבאת חומר  

ראיות לפני בית המשפט לביסוס טענותיו".

(ראה: ע"א 516/80 לשינסקי נ' שפירא, לו(4), 337 {פמ"מ – 4/11/1982}, {להלן: "הלכת לשינסקי"}).

האיחור או השיהוי נמדדים מהיום שבו נודעה "העובדה החדשה" ולא מיום הפטירה.

(ראה: ע"א 5640/92 אלוני נ' באומן, מט(5), 373 {פמ"מ – 28/4/1996} {להלן: "הלכת אלוני"}).

אכן, וכפי העולה מלשונו של סעיף 72(א) לחוק הירושה, בית המשפט אינו חייב לדחות הבקשה, אף אם לא הוגשה בהזדמנות הסבירה הראשונה, ונתונה לו לבית המשפט הסמכות שבשיקול הדעת.

יחד עם זאת, ראוי כי ההיזקקות לבקשות המוגשות באיחור לא תיעשה על דרך השיגרה.

הפעלת שיקול הדעת השיפוטי בשימת מחסום בפני דיון מחודש, או בחריגה מכלל סופיות הדיון, בתיקון הצו או ביטולו, תלויה בנסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה. במקרים בהם יוכח כי לא הייתה הסתמכות או שינוי מצב לרעה של צדדים שלישיים, ובמקרים בהם יוכח כי הנסיבות אינן מלמדות על שימוש לרעה בזכות, תוך פגיעה בסופיות הדיון וזאת על פי מבחני תום הלב והשיהוי, יבחן בית המשפט את קיום תנאיו של סעיף 72(א) לחוק הירושה על דרך של פרשנות רחבה ומקלה.

(ראה: "הלכת לשינסקי", לעיל).

יש ליתן הדעת, בין היתר, למהותה, טיבה ומשקלה הלכאורי של העובדה או הטענה החדשה, למידת האיחור בהגשת הבקשה ובהבאת העובדה והטענות החדשות לפני בית המשפט, להסברו של המבקש לאיחור בהגשת הבקשה ומהי מידת הסבירות או אי הסבירות של הסבר זה.            

ככל שההסבר לשיהוי סביר יותר, לא יהווה השיהוי מכשול, אף אם מדובר באיחור של שנים.

(ראה: "הלכת אלוני", לעיל).

לטענת המבקש, המשיב ניצל לרעה את מצבו הנפשי הקשה עת היה הוא בשנת אבל על מות אמו, ובהתאם לאמונתו ומנהגי האבלות, בהם בין היתר חל איסור על ביצוע כל פעולה עד לסיום שנת האבל מפאת חילול כבוד המת, לא עשה הוא דבר עד הגילוי אודות מתן צו הירושה.

מאידך טען המשיב כי טענתו הפתאומית של המבקש באוקטובר 2021 בדבר קיומה של הצוואה

היא עובדה שהמבקש יכול היה להביאה לפני מתן הצו ואף היה חייב לעשות כן, שכן המבקש ידע בוודאות על קיומו של צו הירושה ביום 30/3/2021.

אין חולק כי במקרה זה היתה זו ההזדמנות הראשונה למבקש.

אין חולק על כך כי בעת מתן צו הירושה על ידי הרשם לענייני ירושה, לא הובאה בפניו העובדה כי המנוחה ערכה צוואה, לכאורה.

ייתכן כי המשיב הסתיר מידע זה מעיניו של הרשם לענייני ירושה, יתכן כי כלל לא ידע הוא אודות צוואה זו לכאורה.

המשיב הגיש את הבקשה לצו הירושה, תוך שהבקשה נחזית להיות מכלל יורשיה של המנוחה על פי דין.

מכאן כי התנאי הראשון בעניין זה התקיים.

אם דבר ידיעת הצוואה לכאורה היה מול עיניו של הרשם לענייני ירושה, למצער הטענה בדבר קיומו, היה בכך כדי לגרום לקבלת צו שונה מזה אשר ניתן?

התשובה היא בכן.

כך הוראות חוק הירושה, ומכאן כי גם תנאי זה התקיים.

האם יכול היה המבקש להביא את דבר קיום הצוואה בטרם ניתן צו הירושה והאם הגיש את הבקשה לביטול צו הירושה בהזדמנות הסבירה הראשונה?

נבחן את השתשלות האירועים, כמו גם את הנסיבות.

המנוחה כאמור נפטרה ביום 7/11/2020.

המשיב הגיש בקשה לצו ירושה אחר המנוחה ביום 13/1/2021 ואילו צו הירושה ניתן על ידי הרשם לענייני ירושה ביום 28/2/2021, כשלושה וחצי חודשים לאחר פטירתה.

המבקש הגיש בקשה לקיום צוואת המנוחה בד בבד עם בקשה לביטול צו הירושה ביום 13/7/2021.

על פני תקופת הזמן המתוארת, הרי שמיום בו נודע למבקש אודות צו הירושה, קרי ממהלך חודש מרץ 2021 לערך, לשיטת המשיב לאור שיחה אשר התקיימה בין המבקש לבין נציגה ממשרדו של ב"כ המבקש, או כפי טענת המבקש אף לאחר הוצאת צו הירושה לא ידע על קיומו, ועד להגשת הבקשה למתן צו קיום, הרי שמדובר בתקופת זמן בת חודשים ספורים, תקופת זמן אשר אינה העיקר בעניין זה.

טען המבקש כי לא נתן הסכמתו להגשת הבקשה למתן צו ירושה, לא חתם הוא על הבקשה וכלל לא היה מודע להגשת הבקשה.

המשיב אשר התיימר להגיש הבקשה בשם כל אחיו, אף הגיש הבקשה בשם המבקש, לכאורה.

לטענתו, בקשה לצו ירושה יכול להגיש כל יורש.

אכן הצדק עימו!

יחד עם זאת, תקנות הירושה מחייבות יורש, עת הגשת הבקשה ליידע את כלל היורשים אודות פעולתו זו.

הוראות החוק בעניין זה ברורות עד מאוד, וראה תקנה 14(ב)(4) לתקנות הירושה, תשנ"ח – 1998 וכן פרק י"ט לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט – 2018.

מעיון בבקשה לצו ירושה, אותה הגיש המבקש, עולה כי בציון שמות היורשים על פי דין הוכנס שמו של המבקש (שורה 7), כתובתו – ...., קרבה – בן, חלקו בעיזבון 6/12.

בשאלה "האם היורשים יודעים על הגשת בקשה זו", צויינה התשובה "כן".

בעמודה/הצהרה כי "המבקש הודיע אישית לכל היורשים ומצהיר כי הם מודעים לבקשה", סומנה בעיגול תשובה חיובית.

מגיש הבקשה, המבקש, הצהיר כי הוא מאשר ומצהיר בזאת כי כל האמור בבקשה זו הוא אמת.

הרשם לענייני ירושה, בבקשה מסוג זה, כאשר מסמן המבקש כי הודיע באופן אישי, אין הוא דורש אסמכתאות נוספות כגון דואר רשום או אישור כי היורשים קיבלו ההודעה, אלא מסתמך על תצהיר המבקש.

המשיב אף הודה בחקירתו כי לא הודיע למבקש כי הגיש את הבקשה לצו ירושה.

וכך כעולה מעדותו לפרוטוקול הדיון, בעמ' 23:

"ש.       אני מפנה אותך לנספח 1 לתגובה לבקשה לביטול צו ירושה והתנגדות שהוגש מטעמנו, יש כאן מסמך מרשם הירושה, שם כתוב "לכבוד ...., ..., זוהי כתובתך?

ת.          כן.

ש.          ... גר איתך?

ת.          לא.

ש.          לבית המשפט: אם לא הגשת בקשה בשמו של ..., מדוע מסמכי רשם הירושה מופנים ל..., בכתובת שלך?

ת.          הגשתי בקשה לצו ירושה מרשם הירושות ופעם ראשונה שעשיתי את זה בחיים, לא נזקקתי לבצע את זה בעבר. ביצעתי  מספר טעויות, 4 פעמים עשיתי את זה, והמזכירות של הרשם לענייני ירושה העמידו אותי על הטעויות וחזרתי ועשיתי זאת שוב.

ש.          לבית המשפט: הוספת את ...כמבקש?

ת.          לא.

ש.          כתבת בבקשה את ... כמבקש?

ת.          כתבתי אותו כאחד היורשים. זה שנעשתה טעות מבחינתי או המערכת עצמה רשמה אותו כמבקש, אני לא יודע מה בדיוק היה שם. אני בתור אזרח, בתור יורש, זכותי על-פי חוק להגיש בקשה לצו ירושה. 

........

ש.          מתי הודעת ל... שהגשת צו ירושה?

ת.          הודעתי לך יומיים אחרי שקיבלתי צו ירושה והתעלמת מהמיילים ששלחתי אלייך, גם שלחתי שליח.

ש.          מתי שלחת לי?

ת.          יומיים אחרי שקיבלתי צו ירושה ביום 28.02.2023 ושלחתי אלייך ב- 30.02.2023.

ש.          אני ...?

ת.          שלחתי אלייך".

מכאן כי המבקש לא יכול היה להביא את דבר קיום הצוואה בפני הרשם לענייני ירושה בטרם ניתן צו הירושה, גם ספק לאחר מתן הצו, אם טענתו כי לא קיבל עותק מצו הירושה לאחר הינתנו, טענה נכונה.

כך גם באשר לתביעות המבקש בעניין פירוק השיתוף או דמי השימוש אשר הוגשו, על קיומן לא ידע הוא דבר, שעה שאלו כלל לא הומצאו לידיו.

אלו כאמור הומצאו לידי עו"ד רחמנוב לכתובת המייל, לכתובתה מגורים פרטית, בטרם ידע כלל המשיב אם עו"ד רחמנוב היא זו המייצגת את המבקש אם לאו.

המשיב חפץ לפרש את התנהלות המבקש, כמו גם השיהוי, כהסכמה למתן צו הירושה.

לטענתו, המבקש ידע על כך כי הם פועלים מול הרשם לענייני ירושה להגשת צו הירושה, לראייה צירף המשיב תמלול שיחה מיום 30/3/2021, אותה קיימה נציגה ממשרדו של עו"ד סולומון, ב"כ המשיב, הגב' ע. ש..

עוד לטענת המבקש, שלח את פנייתו המעידה על כוונתו לפעול להוצאת צו ירושה, אל עו"ד רחמנוב.

לפנייתו זו צירף המבקש אסמכתא בדבר אישור מסירה.

לבסוף בעניין זה, טען המבקש כי המשיב אמר כי יכבד כל צו בעניין עיזבון המנוחה.

אלא שפני הדברים שונים במקצת, ואסביר.

עיינתי בתמלול השיחה ויוזכר כי הגב' ש. לא נחקרה.

להתרשמותי מ"אווירת השיחה" עולה כי המבקש לא הבין את משמעותם של הדברים אשר נאמרו לו, אדם פשוט אשר אינו בקיא בענייני הירושה, אם טענתו בדבר היעדר הקשר בין המנוחה לבין המשיב ואחיו, הרי שלא יכול היה לשער בדעתו מה בין צו ירושה לבין עיזבון המנוחה וראה שאלתו "איזה נכדים"?

השיחה אותנתית, וכדברי המבקש "אין שום צו ירושה...לאף אחד אין לו צו ירושה...שיראו לי את זה...ואם זה תקף ותקין אין בעיה....".

לזכות המבקש עולה כי על אף שלא גילה בקיאות במהות הדברים שנאמרו לו, ידע הוא להפנות את הפונה אל עורכת דינו על מנת שתטפל, יש לומר במקצועיות, בעניין זה.

סבור אני כי טענת המשיב כי המבקש הודיע כי יכבד הצו, אין לה על מה להישען שעה שאין המדובר ב"צו תקין".

הפרשנות כי המבקש יכבד הצו, אין בה כדי להעיד דבר על כך שמסכים הוא.

לבסוף, טועה המשיב כי ככל שמוגשת הבקשה לא בשם כל היורשים, לא רק שחובה עליו לציין הדבר, אין הוא יכול לכתוב, כפי שנכתב כי הודיע לכל היורשים ואף הצהיר על כך.

רק מן הטעם הזה, לטעמי, יש להורות על ביטולו של צו הירושה.

סעיף 75 לחוק הירושה קובע כך:

"(א)       מי שיש בידו צוואה חייב למסרה, במקור או בהעתק מאושר, לרשם לעניני ירושה מיד לאחר שנודע לו על מות המצווה.

(ב)         המפר הוראות סעיף זה, דינו – מאסר שלושה חדשים או קנס".

הגם שסעיף 75(ב) לחוק הירושה הינו הוראה פלילית, הקובעת סנקציה עונשית ביחס למי שלא פעל בהתאם להוראותיו, הרי שאין בו הוראה לפיה, שיהוי או הימנעות ממסירת הצוואה מביא ליצירת פגם בצוואה או בהליכי קיומה, או שיש בו כשלעצמו כדי למנוע מבית המשפט ליתן צו לקיום הצוואה.

שלילה שכזו עלולה לפגוע קשות בעיקרון "כיבוד רצונו של המת".

הוראות החוק לא קבעו קו גבול ברור עד מתי ניתן יהיה למסור צוואה לבית המשפט, גם לא נאמר כי לאחר פרק זמן מסויים צוואה לא תתקבל.

הצבת קו הגבול אשר נקבעה בחוק הינה בהתאם ל"שיקול דעתו של בית המשפט".

בפתח הדברים יאמר כי המשיב כלל לא הגיש התנגדות לקיום צוואת המנוחה, אלא רק הגיש תגובתו לכך במסגרת בקשת המבקש לביטול צו הירושה.

המבקש כאמור טען כי לא פעל להגשת הבקשה לצו קיום צוואה בשל מנהגי האבלות.

כך גם עולה מדבריו בשיחה בה קיים עם הגב' ש., כך גם כעולה מעדותו לפרוטוקול הדיון, בעמ' 20:

ש.          כי ציינת שבעצם לא רצית להתעסק עם הצוואה עד שנה, להתקררות הגופה.

ת.          נכון. לא התקררות, היא לא היתה בבית קירור. יש אצלי מנהג, שבן אדם מת אז נותנים לו שנה לנוח בקבר, שאף אחד לא יפריע לו ולא עושים בלגאן כשהמת עדיין נמצא. זו הכוונה.

ש.          כי כתבת שלא רצית להתעסק בענייני צוואות עד שנה.

ת.          כן. אני לא רוצה להתעסק בכלל בדברים שהיו קשורים באמא שלי, בשנה הזאת.

ש.          בעצם לא חיכית שנה, כי אזכיר לך – אמך נפטרה בנובמבר 2020,

ת.          מה זה נובמבר? איזה חודש זה?

ש.          חודש 11. אתה פנית להכיר במסמך הזה כצוואה, כבר הלכת לחברתי ביוני 2022.

ת.          מה זה יוני? חודש 6?"    

אין ביכולתי להתעלם, ואין הדבר הוא עניין רק של אדם דתי או חילוני, כי יש הנוהגים במנהגי אבלות בשנת האבל הראשונה מפטירתם יקירם. כל אחד באמונתו הוא.

יכול אני להבין, אף לקבל את טענת המבקש באשר למנהגי האבלות בהם נהג.

בין אלו, יש הנמנעים מלבצע כל פעולה בעניין עיזבון המנוח אף לדון באם הותיר צוואה אם לאו, מה היה רצונו של המנוח בטרם הלך לבית עולמו ועוד, כל זאת בשנה הראשונה לפטירתו.

תימוכין נוסף לכך ניתן למצוא בתצהיר הרב אשר הוא, לשיטתו, שהורה למבקש לא לעסוק בענייני עיזבון המנוחה בטרם סיום שנת האבל הראשונה (ור' סעיפים 24-26 לתצהירו מיום 16/3/2023).

אומר כי טענת המשיב כי המבקש אינו מצוי במרחב הזמן והגיש את בקשתו לצו הקיום לפני חלוף שנת האבל, הרי שעשה זאת לאור נקיטת המשיבים בהליכים משפטיים ועם היוודע לו דבר קיומו של צו הירושה.

אין ספק כי המבקש "אולץ" לפעול בטרם חלפה שנת האבל, לאור הידיעה כי המשיב פעל להוצאת צו ירושה, ועליו היה לפעול בהתאם.

סבור אני כי המבקש לא היה בקיא בפעולות בהן היה עליו לפעול, כמו גם סברתו שאינו חייב לפעול בניגוד למנהגי אבלותו, אך כאמור, ידע הוא להפנות את מי מטעמו של המשיב, לעורכת דינו.

הדברים עולים גם מאותו תמלול שיחה אשר צורף.

למען שלמות התמונה, אין מנוס מבדיקת תוקפה של הצוואה, זו הנטענת על ידי המבקש והמבוקשת לקיומה.

וכך לשונו של המסמך הנטען להיות צוואתה של המנוחה:

"                                                                                                  ניסן תשע"ב

              צוואה

קוראים לי ...., ת"ז....

ש.,

בגלל שאנחנו מכירים הרבה שנים

אתה כמו בן משפחה, כמו הבן שלי

ואני סומכת עליך שאתה רב

ואני משביעה אותך שלא תגלה לאף אחד

את הדבר הזה עד שאני אלך מהעולם

ואני רוצה שתדאג ל... שלא יעבדו עליו ולא יקחו לו כלום

אני רוצה להשאיר ירושה ל... הבן שלי את הבית, הרהיטים, הכל הכל

בגלל שהוא דואג לי "מהיתעדש"

תמיד עשה כבוד ממש לא עזב אותי

אחותו לא הסתכלה עלי אפילו לא ביקרה אותי לא עשתה לי טלפון

לימדה את הילדים שלה שאין סבתא

אף אחד לא הסתכל עלי

הנכדים היו באים רק מתי שצריך כסף

ואני סומכת עליך שלא תאכזב אותי

כי אני יודעת שאתה אדם טוב, וישר ודתי.

...."

עוד, בתחתית המסמך, בצידו הימני חתימתו של ש. פ. ואילו בצידו השמאלי, טביעת אצבע.

חוק הירושה מכיר בארבעה סוגי צוואות ומציב דרישות פורמאליות וצורניות לכל סוג צוואה.

בבסיסה של המחלוקת בין הצדדים, עומדת השאלה האם עסקינן במסמך אותנטי אשר נחתם על ידי המנוחה, העומד בדרישות חוק הירושה ל"צוואה בעדים".

סעיף 20 לחוק הירושה קובע:

"צוואה בעדים תהיה בכתב, תצויין בתאריך ותיחתם ביד המצווה בפני שני עדים לאחר שהצהיר בפניהם שזו צוואתו; העדים יאשרו באותו מעמד בחתימת ידם על פני הצוואה שהמצווה הצהיר וחתם כאמור".

אין חולק כי המסמך, באם תוכח אמיתותו של המסמך כצוואה, הוא בכתב, מצויין תאריך (גם אם לא תאריך מלא), קיימת חתימה בטביעת אצבע, נחתם בפני עד אחד, מר ש. פ..

עוד אין חולק כי המנוחה לא הצהירה בפני העד כי המסמך הוא צוואתה, העד אף לא הצהיר על גבי הצוואה כי המנוחה הצהירה כאמור, באותו מעמד.

קיום צוואה, על אף פגם או חסר בו לקתה, מוסדר בסעיף 25 לחוק הירושה, זו לשונו:

"(א)       התקיימו מרכיבי היסוד בצוואה, ולא היה לבית המשפט ספק כי היא משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה, רשאי הוא, בהחלטה מנומקת, לקיימה אם אף נפל פגם בפרט מן הפרטים או בהליך מן ההליכים המפורטים בסעיפים 19, 20, 22 או 23 או בכשרות העדים, או בהעדר פרט מן הפרטים או הליך מן ההליכים כאמור.

(ב)         בסעיף זה "מרכיבי היסוד בצוואה" הם:

(1)         ........

(2)         בצוואה בעדים כאמור בסעיף 20 – הצוואה בכתב והמצווה הביאה בפני שני עדים;

(3)         ........

(4)         ........".

סעיף 25(ב)(2) העוסק בצוואה בעדים, קובע שני מרכיבי יסוד בצוואה שכזו -  הצוואה צריכה להיות בכתב והמצווה הביא אותה בפני שני עדים.

המסמך הנטען כצוואה הינו מסמך בכתב יד ויוזכר כי הוראות החוק אינן מציינות כי על הצוואה להיכתב בהכרח בכתב ידו של המצווה.

האם התקיים המרכיב השני בעניין הבאת הצוואה בפני שני עדים?

בתצהירו של מר פ. ציין הוא כי המנוחה ביקשה שיכתוב לה צוואה, כי המנוחה היתה נחושה כי יערוך לה צוואה באותו מעמד בו ביקר הוא בביתה, אמרה בפניו את רצונה כציווי שיש לקיים את צוואתה ואף ביקשה לחתום עם טביעת האצבע שלה.

מעדותו לפרוטוקול הדיון, בעמ' 12, עולה כי דבריו אלו קיבלו חיזוק, וכך:

"ש.       אתה מציין בתצהירך שהמנוחה ביקשה, התעקשה שתערוך לה את הצוואה. ערכת איזושהי צוואה למנוחה?

ת.          אותה צוואה שהיתה זו אותה צוואה יחידה שיש.

ש.          כלומר, לא ערכת או כתבת משהו אחר?

ת.          שום דבר. גם לא אני כתבתי, זו אשתי כתבה.

ש.          האם המנוחה השתמשה באופן מדויק במילים "תערוך לי צוואה"?

ת.          זו היתה בקשה שלה, כן.

......

ש.          שאלתי האם המנוחה, במילותיה וכפי שאתה מצטט, ביקשה ממך כי תערוך לה צוואה?

ת.          פשוט ביותר, כן".

ובעמ' 14:

"ש.       אתה יודע שכשיש צוואה, יש מצווה.

ת.          יש את המנוחה שפנתה לש. וביקשה שיכתוב, שהיא סומכת עליו במאת אחוזים ושהיא לא יודעת מה יקרה איתה ומה יהיה מחר, ואני מנסה להסביר לה שהיא צדיקה ותאריך ימים ושנים והכל יהיה בסדר והיא "לא יודעת, אני מפחדת שאעצום עיניים ולא אקום מחר" ולכן ביקשה שאעשה עבורה את העניין הזה".

מעדותו זו ניתן ללמוד כי המנוחה אף חזרה על כך כי רצונה זה הוא בבחינת צוואה.

מר פ. הודה בהגינותו כי זו לו הפעם הראשונה בה נתבקש לערוך צוואה ובשל חוסר ניסיונו זה לא נערכה הצוואה, בראות עיניו, כפי הוראות הדין הישראלי.

על מנת לבחון את מרכיב היסוד בצוואה בשלמותו, בעניין שני העדים, יש להוסיף מסמך נוסף, הנחתם על ידי הגב' מ. פ., וכך:

"לכל מאן דבעיי

אני פ. מ., ת"ז...

אשתו של הרב ש. פ. של"יטא

מאשרת בזאת שנוכחתי בעת חתימת וכתיבת המכתב

ועוד יותר מזה אני כתבתי אותו במו ידיי

היות ובעלי הוא רב הוא לא נפגש עם נשים לבד

אפילו לנשים מקורבות כמו גב' ...

והייתי צריכה להתלוות אליו וע"כ אני כתבתי את המכתב.

על החתום:

פ. מ...."

במסמך לא ננקב תאריך.

הגב' פ. בתצהירה מיום 16/3/2023 העידה כי המנוחה ביקשה מבעלה, הרב פ. כי יכתוב עבורה צוואה.

לטענתה, הרב פ., שכתב ידו אינו ברור ביקש ממנה להעלות בכתובים את דברי המנוחה וכך עשתה.

כמו בעלה, גם לה זו היתה הפעם הראשונה בסיטואציה זו ולכן לא היתה היא בקיאה במונחים המשפטיים.

וכך מעדותה, בעמ' 18 לפרוטוקול:

"ש.       את מצהירה כי ... ביקשה מבעלך שיכתוב לה צוואה (סעיף 7). הוא כתב לה צוואה?

ת.          מה שהיא ביקשה, הוא שכתב אותי בעצם. יש לו כתב חרטומים קצת, אז הוא ביקש ממני.

ש.          אז זה לא הוא כתב?

ת.          אני בכתב ידי כתבתי את המכתב.

ש.          הקפדת באמת לרשום כל מה ש... אמרה?

ת.          כל מה ש... אמרה, אפילו מילים במרוקאית הכנסתי, כמו "מאט עדאש" שזה כאילו כל הכבוד לך, או משהו כזה.

ש.          אגב, כתבת בתצהיר שאפילו רשמת את הביטויים, יש רק אחד, נכון?

ת.          כן, אבל יש עוד ביטויי שהיא דיברה. היא אמרה "מאט עדאש" ותמיד היתה מכניסה קצת מרוקאית לדיבור שלה. במה שאני זוכרת אותה, היא דיברה איתי והיתה מדברת גם בעברית. פה נכתב מילה במילה ולא שיניתי כלום ממה שהכתיבה.

ש.          זאת אומרת, ... דיברה אל בעלך ואת רשמת?

ת.          נכון.

.........

ש.          אחרי שסיימת לכתוב הקראת לה מה שכתבת, נכון?

ת.          כן.

ש.          אחרי שהקראת ל..., היא אישרה ואמרה שזה רצונה?

ת.          כן.

ש.          ואחרי ש... אישרה, היא ביקשה לחתום, נכון?

ת.          כן.

ש.          ראית את בעלך חותם?

ת.          כן, ברור".

עוד באשר לנסיבות עריכת הצוואה עולה מעדותו של הרב ... בעמ' 13, כך:

"ש.       הצהרת שהמנוחה לא ידעה קרוב וכתוב, ביקשת מאשתך שתכתוב, אבל ציינת שלא סתם אשתך כתבה אלא הקפידה לרשום כל מילה ש... אמרה.

ת.          בוודאי.

ש.          יש משהו שגם כתבת במפורש ולא סתם "רשמה כל מילה", אלא רשמת "כדי שהמילים שייצאו מגרונה יקבלו ביטוי מדויק". גם ציינת שלאחר שאשתך כתבה את הוראות ..., היא הקריאה למנוחה מה שכתבה, נכון?

ת.          כן.

ש.          אתה גם אומר שאחרי שאשתך הקריאה ל..., ... אישרה את ששמעה ואמרה שזה רצונה, אכן?

ת.          אמת.

ש.          ואחרי ש... אישרה שזה רצונה, היא ביקשה לחתום.

ת.          כן.

ש.          גם ישבת ממש ליד אשתך ווידאת שהיא רושמת כל מה שהיא אומרת, נכון?

ת.          פחות או יותר, כן.

              .........

              ש.          ומבחינת מה שנקרא החתימה, אחרי שאשתך הקריאה הכל ובאופן מדויק,

המנוחה היא זו ששאלה איפה הכרית דיו כדי לחתום?

ת.          לא ידעתי אפילו שהיא לא יודעת לחתום. היא אמרה שהיא לא יודעת קרוא וכתוב וחשבתי לגבי החתימה, היא לא ידעה לגבי הכרית של הדיו ואז אמרנו שיש פתרון והוצאנו את החותמת.

ש.          אתה כתבת שהיא שאלה איפה הכרית דיו – (סעיף 10 לתצהיר העד) "המנוחה ביקשה לחתום עם טביעת האצבע שלה ושאלה איפה הכרית". כלומר, היא שאלה אותך, היא כבר רצתה לחתום עם טביעת האצבע, נכון?

ת.          נכון.

ש.          אחרי שהמנוחה חתמה, אתה חתמת?

ת.          כן.

ש.          האם אשתך, חלילה, שינתה משהו ממה ש...אמרה, כשהיא כתבה?

ת.          זה מה שהיא אמרה וזה מה שכתבנו.

              ......

ש.          השאלה שלי לא היתה בנוגע ל..., אלא בנוגע אליך עצמך. אתה רב, אומרת לך אישה שאתה מכיר היטב ואתה רוצה בטובתה, שהיא רוצה להוריש הכל לבן שלה. לא חשבת שמהמסמך הזה צריך לעשות צוואה?

ת.          ממש לא. הייתי בטוח שזו צוואה ושזה מספיק.

ש.          חשבת להפקיד את המסמך בבית הדין הרבני?

ת.          מעולם לא עשיתי דבר כזה, גם לא חשבתי לעשות את זה. אני לא איש משפטים".

על התנאים להפעלת סעיף 25 לחוק הירושה לעניין צוואה בעדים, עמד בהרחבה כבוד השופט א. מצא, וכך:

"והנה, סעיף 25 בנוסחו החדש מתיר לקיים כל צוואה חרף פגם או חסר שבו לקתה. בכך הולך נוסחו החדש של הסעיף כברת דרך ארוכה לקראת גישתו של הנשיא, שבפרשיות קניג [2] ובדיחי [3] נותרה עמדתו במיעוט (לעניין מגמת תיקונו של סעיף 25 ראו דברי ההסבר להצעת חוק הירושה (תיקון מס' 11) (קיום צוואה על אף חסר בצורתה), תשס"ד-2003).

ואולם סעיף 25 בנוסחו החדש מתנה את תחולתו בשני תנאים מוקדמים: האחד, כי "התקיימו מרכיבי היסוד בצוואה"; השני, כי "לא היה לבית המשפט ספק כי היא משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה...". להלן מפרט הסעיף מהם "מרכיבי היסוד בצוואה", שהתקיימותם מהווה תנאי מוקדם לתחולתו, ובאשר לצוואה בעדים הוא קובע (בסעיף קטן (ב)(2)):

"בצוואה בעדים כאמור בסעיף 20 – הצוואה בכתב והמצווה הביאה בפני שני עדים".  

(ראה: דנ"א 7818/00 אהרן נ' אהרוני, נט(6), 653 {פמ"מ – 22/3/2005}).

על דרישת הבאת הצוואה בפני שני עדים, עמד כבוד השופט ש. שוחט, וכך:

"הדרישה לקיומם של שני עדים בצוואה בכתב לפי ס' 20  לחוק הירושה היתה,  מאז ומתמיד,  גם לפני תיקון 11  האמור,  'מרכיב יסודי  בצוואה'  מסוג זה.  ר' ע"א 869/75  ,בריל נ' היועמ"ש, לב(1) 98;  ע"א 796/87  ,מוסד אריאל נ' דוידי , מה(2) 473,   ע"א 493/83, אבו סנינא נ' טהא  לט(4) 639;  ת"ע  (ת"א)  4694/93,  קראקש נ' היועמ"ש  (לא פורסם) ; ע"א 127/87 ,בדיחי נ' בדיחי מג(4) 341).  

המחלוקת בפסיקה,  טרם תיקון 11 הנ"ל,  התייחסה לשאלת העדרן של חתימות העדים להבדיל מקיומם של שני העדים  לאמור, למצב בו היו עדים לצוואה אלא ששכחו הם או אחד מהם,  לחתום עליה.  דעת הרוב בפסיקה  (ע"א 127/87  בדיחי נ' בדיחי,  מג(4) 341; ע"א  284/84 ,עזריאל נ' היועמ"ש  לט(3) 166) סברה,  כי חתימתם של העדים לצוואה בכתב, על פני הצוואה, הינה   בגדר מרכיב יסודי ולא ניתן להתגבר על העדר החתימה באמצעות ס' 25 לחוק הירושה (כנוסחו טרם התיקון) .הנשיא ברק בדעת מיעוט סבר שהדרישה לחתימה של העדים  אינה בגדר מרכיב יסודי להבדיל מקיומם של שני העדים. לדבריו לקיום צוואה בעדים די אם בפנינו צוואה שבסיסה הקונסטיטוטיבי התקיים,  לאמור, נערכה היא בכתב בפני שני עדים  (ר' לענין זה ש. שוחט, פגמים בצוואות, מהדורה שניה עמ' 116-120).   צא ולמד שעל דעת הכל צוואה בעדים ללא עדים לאו צוואה היא ואין היא ברת תיקון מכוח ס' 25 לחוק, כנוסחו טרם התיקון. הלכה זו לא נשתנתה בעקבות תיקון  11.  תיקון 11 האמור מביא על פתרונה את המחלוקת באשר לנחיצות חתימתם של העדים על הצוואה. חתימת העדים אינה יותר מרכיב יסוד בצוואה בכתב לפי ס' 20. תיקון 11 אינו משנה את ההלכה לפיה נוכחותם של שני עדים בצוואה בעדים מהווה מרכיב יסוד שבלעדיו אין".

(ראה: ת"ע (ת"א) 11632/99 פלוני נ' אלמוני {פמ"מ – 25/4/2004}).

סבור אני כי הרב פ., כמו גם רעייתו, הגב' פ., ראו עצמם כעדיה של צוואת המנוחה לכל דבר, גם אם לא מן הטעמים המשפטיים הנדרשים בחוק.

אלו נרתמו ל"הזמנת" המנוחה לטובת מימוש רצונה מה יעשה בעיזבונה, בראייתה שלה באמצעות מסמך כתוב, בראייתם של הרב פ. ורעייתו ככאלו אשר ממשים את רצונה זה באמצעות מה שבאמונתם ובמנהגים המקובלים בקרבם, כצוואה, גם אם זו אינה במצוות הוראות החוק.

היות הרב לשהות לבדו עם המנוחה לא היה דבר אפשרי מבחינתו ולפיכך נדרש הוא לליווייה של רעייתו.

המנוחה לא ידעה קרוא וכתוב, ועל כך אין חולק, ומכאן כי נדרשה לזה אשר יעלה את דבריה על הכתובים.

חתימת הרב על המסמך, כמוה כחתימת עד לכל דבר.

המסמך הנילווה למסמך הנטען להיות צוואה, המתאר את השתלשלות הדברים ואשר נחתם על ידי רעייתו של הרב, כמוהו כחתימתה על גבי המסמך עצמו.

עדותם של הרב פ. ורעייתו, אשר אינם בעלי אינטרס בטובתו של צד זה או אחר, וכל שלעיניהם מימוש אינטרסיה של המנוחה, מהימנה עלי וסבורני כי בנסיבות אורח חייהם, כמו גם של המנוחה, הרי שמרכיב היסוד כמשמעו בחוק, התקיים במקרה זה בעניין שני עדים לצוואה.

בטרם תיקון 11 לחוק הירושה היתה קיימת הדרישה (בין היתר) לחתימת העדים כמרכיב צורני, אלא שאלו אינם יותר מרכיבי יסוד, והיעדר חתימות אלו אינו מונע את קיומה של הצוואה, אך בהינתן כי בית המשפט משתכנע כי היא משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה.

העיד הרב פ. כי המנוחה חזרה על דבריה מפעם לפעם בכל עת בה פגשה אותו.

אין אני יודע טיבה של מערכת היחסים בין המנוחה לבין בתה המנוחה ואין בדעתי להעביר ביקורת על מערכת יחסים זו.

במסמך אותו כתבה המנוחה לא חסכה היא מדעתה, ביקורתה, רצונה ביחס בתה.

גם לאחר שהלכה בתה לעולמה, לא מצאה המנוחה לשנות דבר מה מאותו מסמך.

יכול שהיה במערכת יחסים זו גם השפעה על יחס נכדיה של המנוחה, ילדיה של בתה, הם המשיב ואחיו, אל המנוחה.

לטענת המבקש המשיב ואחיו לא היו בקשר עם המנוחה בעשור האחרון לחייה.

לא עלה בידי המשיב לסתור טענה זו, למעט העובדה כי מי מהנכדים לא לקח מסבתם כסף ואף הגיעו להלווייתה.

והדברים עולים גם מעדות המבקש ואחד מאחיו לפרוטוקול הדיון, בעמ' 22:

"ש.       סבתא שלך, לפני שנפטרה, אתה יכול לומר איפה היא היתה נמצאת? איפה היא גרה?

ת.          סבתא היתה, מתי שהיא חלתה באלצהיימר?

ש.          בשנה האחרונה.

ת.          בבית של ..., ברחוב ..., אני חושב. בבית של ..., אני חושב. לא עקבתי אחרי זה.

ש.          אם אגיד לך שסבתא שלך משנת 2017 מאושפזת היתה בבית אבות ואחר כך במקום סיעוד, מה תאמר?

ת.          בסדר.

....

ש.          סבתא שלך היתה גרה עם ..., וכשהיתה גרה עם ..., הייתם מדי פעם מבקרים אותה?

ת.          אצל אמא בבית? מעטות הפעמים.

.....

ש.          את סבתא ביקרת בבית חולים בתקופה האחרונה שלה?

ת.          לא שזכור לי".

יתכן כי בכך ראתה המנוחה לנכון לבוא חשבון עם מי אשר לא בא לבקרה, גרם לה נחת, דאג לה בחולייה או בבריאותה, וזו דרכה היתה להביע את רצונה האחרון באשר לרכושה.

הדברים אינם תלושים מן המציאות במקרה זה.

יתכן כי ראתה בבנה, המבקש, כל עולמה, או מי אשר דאג לה, בחולייה ובבריאותה, זה אשר החיים לא האירו לו פנים בהיבט המשפחתי, זה אשר התגורר עימה בשנות חייה האחרונות.

גם כאן אין הדברים תלושים מן המציאות ובנסיבות העניין.

וכדברי המנוחה:

"...ואני רוצה שתדאג ל... שלא יעבדו עליו ולא יקחו לו כלום...בגלל שהוא דואג לי "מהיתעדש"...תמיד עשה כבוד ממש לא עזב אותי".

מטרתו של סעיף 25 לחוק הירושה, להגשים את עקרון העל בדיני הצוואות לפיו מצווה לקיים את דברי המת חרף פגמים שנפלו בצוואתו.

"לא הצורה עיקר אלא התוכן, לא הקנקן אלא מה שיש בו; וכמו דיני היושר מימי עולם, כן המחוקק דנא מביט אל כוונת העושה ולא אל צורת המעשה".

(ראה: ד"נ 40/80 קניג נ' כהן, לו(3), 701 {פמ"מ – 28/7/1982}).

כוונתה כמו גם רצונה של המנוחה להוריש למבקש בלבד את רכושה, ברורים ביותר ויש לקיימם בהתאם לסעיף 25 לחוק הירושה.

בטרם סיום אתייחס בקצרה לעניין כשירותה של המנוחה, טענה אשר אותה נראה כי המשיב זנח בסיכומיו.

המשיב צירף מסמך רפואי מטעם מומחה גריאטריה, מיום 20/6/2018 בעניין המנוחה, בו בין היתר פורטו מהן התרופות אותן נוטלת המנוחה, תיאור התלונות, סיבת הביקור ועוד.

בסיכום הביקור נכתב:

"בת 82, סיעודית בתפקודה יומימית. לא סובלת מירידה קוגניטיבית ברמה משמעותית על רקע מחלת שיטיון, לדעתי כעת ... מבינה את מצבה מביעה רצונה בצורה ברורה ומעוניינת למנות את בנה כיפוי כח מתמשך...יש לציין שמדובר במטופלת עם ירידה תפקודית קשה והגבלות בהליכה ועקב כך המטופלת מתאימה להגדרה של סיעודית...".

יוזכר כי מסמך זה תוקפו משנת 2018 ואילו צוואת המנוחה היא משנת 2012, קרי שש שנים לאחר מכן.

מצב סיעודי, תוך התיאור הנילווה, אין משמעו אי כשירות קוגנטיבית הכרתית.

המשיב לא עתר למינוי מומחה רפואי, אף לא לגילוי מסמכים רפואיים כלשהם מהם ניתן ללמוד על מצבה הבריאותי.

לצד זאת, צירף המשיב עלונים ממאגרי מידע העוסק ב"סולם ברתל", "עלון תרופות סרוקוול", ו"ממוקס לטיפול באלצהיימר".

מידע המצוי באתרי מידע אודות תרופות כאלו או אחרות אין בו כדי להעיד דבר על מצבו הרפואי של אדם שעה שכל מקרה, הוא ונסיבותיו ובפרט כאשר הדברים הכתובים באותו מסמך רפואי, בו מצויין דבר השימוש באותן תרופות, אין בו להעיד כי המנוחה לא היתה כשירה, או סבלה מבעיה קוגנטיבית בדרגה בה לא ידעה אודות הנעשה סביבה.

ואחזור על אשר כבר אמרתי כי אין כל ראיה ממתי החלה המנוחה בנטילת תרופות אלו ובאם אלו גרמו להיות בהיעדר צלילות בעת עריכת הצוואה.

מעבר לאמור לא עלה בידי המשיב להביא כל ראייה או עדות נוספת אשר יש בה כדי להטיל ספק בכשירות המנוחה להבין טיבה של צוואה.

אי ידיעת המנוחה קרוא וכתוב, לשיטת המשיב, אין בכך לסבור כי הדבר מעיד על פגיעה קוגניטיבית ואין בכך כדי לבטל את רצונה אותו הביעה באותו מסמך הנטען להיות צוואה.

פסיקות רבות נתנו תוקף לצוואות מנוחים אשר לא ידעו כלל קרוא וכתוב.

(ראה למשל: ע"א 2119/94 לנדאו נ' וין, מט(2), 077 {פמ"מ – 9/8/1995}).

סבור אני כי המבקש עמד בנטל השכנוע כי המסמך הוא בבחינת צוואת אמת הוא, ובהתאם לדרישת סעיף 25(א) לחוק הירושה, עלה בידיו להוכיח כי זו צוואת המנוחה והיא המשקפת את רצונה החופשי והאמיתי של המנוחה.

המשיב לא סיפק ולו ראייה אחת להוכיח היפוכם של דברים, כזו אשר תתמוך בטענתו כי המסמך לאו צוואה הוא, או כי המנוחה לא היתה צלולה וכשירה לצוות.

הכלל הנקוט בדיני הירושה, גם בפסיקה כי מצווה היא לקיים את דברי המת, אם כי יהיו מקרים בהם צוואה תבוטל  כאשר מוכח כי לא נערכה מתוך רצון חופשי של המצווה.

(ראה: ע"א 5185/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' מרום, מט(1), 318 {פמ"מ – 20/2/1995}).

יפים הם דברי כבוד השופט י. טירקל, המתאימים גם למקרה זה אשר לפני:

"הצוואה היא מסמך מיוחד במינו. היא מסמך משפטי, אך מסמך זה אינו חסר נשמה. הוא כמו מכתב אישי אחרון, ביטוי של משאלות, אהבות, רגשות ואף חשבונות, היוצאים ממעמקי לבו של אדם המהרהר במותו ובמה שיקרה אחרי מותו. כאן צופה הוא אל התחנה האחרונה של חייו – והראשונה שאחרי מותו. כאן הניסיון האחרון שלו לעצב את חייהם של הנשארים אחריו, ולמצער, להשפיע עליהם. כאן תקוותו האחרונה לחיות בזיכרונם באהבה ובהכרת תודה. ולא רק בשל כך קשה פרשנותה של צוואה מפרשנותו של כל מסמך משפטי אחר. אין היא כפרשנותו של חוק, שצור מחצבתו, ההליכים שקדמו לחקיקתו ומטרותיו ותכליותיו ידועים. אין היא כפרשנותו של חוזה שהצדדים לו, בדרך-כלל, בין החיים, והם או הנסיבות מעידים על הכוונות ועל התכליות שעמדו ביסודו. כאן מונח לפנינו דף נייר שבתוכו גלומים דבריו של המנוח, ואנו, שמצווה עלינו לקיים את דבר המת, עלינו לשמוע את קולו, להבין את דבריו ולהטות אוזן לבנות הקול המשתמעות מתוך דבריו....".

(ראה: ע"א 7735/02 אלבז נ' אהל פז, נח(3), 161 {פמ"מ – 16/2/2004}).

סוף דבר

תביעת המבקש לביטול צו הירושה אחר המנוחה מתקבלת וצו זה מבוטל.

אני קובע כי המסמך מחודש ניסן תשע"ב הינו צוואת המנוחה לה הנני נותן תוקף.

המבקש יגיש פסיקתה לחתימתי כדוגמת טופס 5 לתקנות הירושה.

המשיב יישא בהוצאות המבקש, בסך 60,000 ₪.

מתיר פרסום פסק דין זה ללא כל פרט מזהה אודות הצדדים.

המזכירות תסגור את התיק