פלונית נ' משרד החינוך

 נגד

צד ג'              מועצה אזורית גלבוע

                     ע"י עו"ד אילן מירון ואח'

פסק דין

לפני תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף.

האירוע נשוא התביעה  

1. אין מחלוקת כי התובעת שימשה במועדים הרלוונטיים לתביעה מורה בבי"ס "יד לחמישה" נכון למועד התאונה היה לתובעת ותק של כ - 15 שנה בעבודתה.

2. בית ספר "יד לחמישה" הינו בית ספר רגיל ולא בית ספר רגשי התנהגותי/ בית ספר של החינוך המיוחד. בבית הספר "יד לחמישה" יש אולם 3 כתות של החינוך המיוחד.

3. בזמנים הרלוונטיים לתביעה שימשה התובעת כמחנכת של כתה א', שהייתה כתת חינוך מיוחד. יחד עם התובעת הייתה סייעת בכתה, הגב' אודליה עמר (להלן: "הסייעת"). אותה גב' עמר נכחה בכתה במהלך האירוע נשוא התביעה.

   בכתה היו כ- 8 – 10 תלמידים (העיריה במקום אחד כתבה 8 ובמקום אחר 10, ראה למשל סעיף 23 לתחשיב הנזק מטעמה). התובעת שימשה גם רכזת החינוך המיוחד בביה"ס במשך כ – 4 שנים, נכון למועד האירוע נשוא התביעה.

   מנהלת בית הספר בזמנים הרלוונטיים הייתה הגב' הילה טולדנו (להלן: "המנהלת").

4. כיום משמשת התובעת כמורה בבי"ס "גלעד" בקיבוץ חמדיה, שהינו בי"ס רגשי התנהגותי/ ביה"ס לחינוך מיוחד

5. התובעת טוענת כי נפגעה ביום 27.11.18 עת נאלצה לטפל בתלמיד אשר השתולל בכתה. הנתבעת מכחישה את התרחשות התאונה ואת נסיבותיה. לאחר ששמעתי את הראיות בתיק אני קובעת כי האירוע הוכח כדבעי, ולהלן יפורט מה שהוכח לפני: -

    

   האירוע נשוא התביעה אכן התרחש כפי שהעידה התובעת

6. התובעת סיפרה על נסיבות התאונה, תחת אזהרה כדין, בקדם המשפט הראשון שהתקיים בתיק זה. לאחר מכן, במסגרת דיון ההוכחות העידה על נסיבות התאונה (העדויות נשמעו בעל פה). דבריה בקדם המשפט וכן עדותה בהליך ההוכחות היו קוהרנטיים, והתיישבו גם עם האמור בכתב התביעה. גם מה שנכתב למל"ל בטופס בל/250, על ידי המנהלת, מתיישב ותומך עם קרות האירוע נשוא התביעה. עדות הסייעת אף היא תמכה בטענות התובעת.

   וראו דבריה של התובעת תחת אזהרה בקדם המשפט הראשון: "הייתה פעילות קבוצתית בכתה, הילד כעס שלא קיבל מה שרצה. כתוצאה מכך החל לצעוק, לדחוף חפצים ואז לזרוק. הוא זרק כיסא לעבר הילדים. במצב כזה הרגשנו אני והסייעת שהוא מסכן אותנו אז הוצאנו אותו מהכיתה. מיד לאחר מכן התחלתי להרגיש כאבים ביד. תפסנו אותו. הוא השתולל והתנגד. ניסינו להרגיע וזה לא עבד. אני והסייעת תפסנו אותו כל אחד מאתנו תפסה יד אחרת. כשתפסנו אותו הוא המשיך להשתולל כאשר הוצאנו אותו הוא המשיך להשתולל. לשאלת ביהמ"ש נאלצתי להפעיל כוח שתפסתי אותו..." (פרו' עמ' 1). וראו עדותה של התובעת במהלך דיון ההוכחות: "...הינו בפעילות כיתתית. במהלך האירוע אותו ילד לא קיבל מה שרצה, החל להתפרץ, בעיטות, זרק כיסא, צעקות, כאשר זרק כסא, הרגשנו שהוא מסכן את הילדים האחרים ואז הסייעת ואני תפסנו אותו כל אחת ביד אחת והוצאנו אותו החוצה תוך כדי המשיך להשתולל ולצעוק..." (פרו' עמ' 11 שורות 11 – 13).

   עוד העידה בנוגע לחבלה: "ש. מה לגבי הפגיעה ביד מתי זה קרה?

   ת. אני הוצאתי אותו, אבל טיפלתי באירוע. הגעתי הביתה וראיתי שהכאב מתחזק. השאלתי סד מהשכנה..." (פרו' עמ' 11 שורות 14 – 16).

   "...ככל הנראה שהוצאנו אותו החוצה או תוך כדי, הוא השתולל..." (פרו' עמ' 13 שורה 19).

   עדותה של הסייעת תמכה בטענות התובעת, וראו עדותה: "התלמיד החל להתפרע. אני חושבת שהוצאנו את כל התלמידים החוצה והוא נשאר. אחת מאתנו הייתה צריכה לצאת עם שאר הילדים והיא החזיקה אותו, והוא התחיל לזרוק כסאות וממש להשתולל.." (פרו' עמ' 31 שורות 20 – 23).

   וראו גם בהמשך: "... ואני זוכרת שהיא אחזה בX. היא גם אמרה אחר כך שכואבת לה היד..." (פרו' עמ' 32 שורות 5 - 6).

   העובדה שהתובעת זכרה שהיא והסייעת החזיקו את התלמיד ואילו הסייעת זכרה שהתובעת החזיקה את התלמיד ואילו היא הייתה עם הילדים בחוץ וכן העובדה שהתובעת זכרה שקודם הוציאו את הילד ואילו הסייעת זכרה שקודם הוציאו את התלמידים האחרים – אינה מעלה ואינה מורידה. וראו גם דבריה של הסייעת בחקירתה: "אם פלונית (צ"ל – פלונית – התובעת), אמרה שהוא היה לכיוון הדלת, והיא אמרה שניסינו להוציא אותו אז ניסינו להוציא אותו...אם היא אומרת שניסינו להוציא אותו אז אני מקבלת את זה..." (פרו' עמ' 32 שורות 16 - 18). את "ליבת האירוע" שתיהן זכרו אותו הדבר – תלמיד מתפרע ומשתולל וזורק כסאות, צורך לטפל באירוע ולהגן על יתר התלמידים, אחיזה של התובעת בתלמיד ודיווח של התובעת מיד לאחר מכן שכואבת לה היד.

   יש לזכור שעדות הסייעת בתיק זה ניתנה בחודש 05/23, במהלך דיון ההוכחות, בעוד שהאירוע התרחש בחודש 11/18, היינו העדות ניתנה זמן רב לאחר האירוע.

7. וראו גם עדות המנהלת אשר אישרה שהתובעת נפגעה כאשר פעלה להרגיע את אחד התלמידים. המנהלת לא נכחה באירוע ואין לה עדות ישירה על האופן בו התרחש ולכן אין מקום שצד ג' "יתפס" לעדותה, באשר לאופן המדויק בו אירע האירוע. אולם עדותה בהחלט מחזקת את הטענה שהאירוע התרחש, שכן דווחה עליו כאמור בזמן אמת.

   וראו גם טופס בל/250 שהוגש לביטוח לאומי שעליו חתומה המנהלת ושם רשמה המנהלת כי התובעת דיווחה לה על הכאב "מיד לאחר האירוע". באותו מסמך נרשם על ידי המנהלת גם: "בעקבות התפרצות זעם מסכנת של אחד התלמידים בכתה, נאלצה המורה לעצור בעדו ונחבלה בידה..". כלומר, בזמן אמת ציינה המורה בפני המנהלת והלה קיבלה את דבריה, כי נאלצה לעצור בעד התלמיד בעקבות התפרצות זעם מסכנת (טופס בל/250 צורף לתחשיב התובעת).

8. הוכח שהתובעת פעלה כפי שפעלה כדי להגן על שלומם של יתר התלמידים בכתה. וראו דבריה: "....ואיך אני עומדת מול הורים של ילדים אחרים שאני צריכה להגיד להם שהילד שלהם חטף כיסא בראש...." (עמ' 14 שורה 25 – 26).

9. העובדה שהתובעת לא יכולה לדעת האם נפגעה מכיסא, או נפגעה מהאלימות שהפגין התלמיד, או נפגעה כתוצאה מכך שהפעילה כוח על התלמיד כדי להפסיק את הסכנה שנשקפה ממנו לעצמו וליתר ילדי הכתה, אינה פוגמת בקביעה שהתובעת הוכיחה את האירוע ואת הפגיעה שנגרמה לה כתוצאה ממנו. בלהט האירועים התובעת לא יכולה לדעת מה בדיוק פגע בה, ואין היא צריכה להוכיח את מנגנון הפגיעה המדויק.

10. באשר לפניית התובעת לטיפול רפואי הרי הוכח כי לתובעת היה כאב מיידי ואולם פנתה רק בהמשך לקופת חולים, ושם נמצא כי לתובעת נגרם שבר בעצם הסירה בידה הדומיננטית, השמאלית.

11. אני דוחה את הטענה כאילו התובעת התרשלה בכך שלא קראה למנהלת או לסגנית המנהלת או לרכז המוגנות (ראו בעניין זה שקופית שהינה חלק ממצגת שהוצגה לצוות בית הספר, במסגרתה צוין כי במקרה של אירוע חריג יש לקרוא למנהלת ו/או לסגנית ו/או לרכז המוגנות, אשר צורפה לכתב בית דין שהגישה הנתבעת ביום10.03.22).

    התובעת הייתה אחראית על ילדי הכתה כאשר התלמיד התנהג באופן שסיכן את יתר הילדים, ולפיכך היא נאלצה לפעול בצורה מהירה כדי לנטרל את הסכנה, ובמהלך עשותה כן היא נפגעה.

    הוכח כי הדברים קרו מהר מאוד, וכי התגובה של התובעת לפיכך הייתה התגובה הטובה ביותר בנסיבות שנוצרו. עזיבתה של התובעת או הסייעת את המקום כדי לקרוא למנהלת או לרכז המוגנות – הייתה מסכנת את התלמידים במקום. וראו בעניין זה מה נכתב על ידי התובעת בכתב בית דין שהגישה ביום 15.03.22: "...וכיצד יובטח בטחון שאר התלמידים אם הסכנה היא ברור ומיידית ואין שבריר שניה מיותר להתקשר לעזרה ואף אין יכולת להוציא את התלמידים, בעוד התלמיד המשתולל זורק כסאות. לתהייה "זניחה" זו הנתבעת איננה טורחת להתייחס (ראה עמ' 3 למטה).

    והדברים שנכתבו שם אכן הוכחו לפני – הסכנה הייתה ברורה ומיידית – ולכן אני מקבלת את עדות התובעת שלא היה סיפק בידה לקרוא למי מאנשי הצוות.

    ראו עדותה של התובעת: "

    ש. ניסית לקרוא לרכז המוגנות?

    ת. אחרי האירוע, לא יכולנו באותה שנייה...באותו רגע לא יכולנו.." (פרו' עמ' 16 שורות 5 – 7).

    וראו בהקשר זה חוזר המנהלת הכללית, "הוראת קבע"," אקלים חינוכי מיטבי והתמודדות מוסדות חינוך עם אירועי אלימות וסיכון", אשר צורף על ידי צד ג' לכתב הגנתו, שם נרשם בכל מקום, במקום הראשון בטבלה, שכותרתה "טווח התגובות", כי על הצוות החינוכי לפעול כדי להפסיק את אירוע האלימות, וכך בדיוק פעלה התובעת.

12. אני דוחה את הטענה של צד ג' לפיה בהתאם לעדות הסייעת והמנהלת, ובניגוד לעדות התובעת, קודם הוצאו הילדים מהכיתה, ורק אז ניגשה התובעת ואחזה בתלמיד, וכי גרסה זו סותרת מניה וביה את הצורך המידי באחיזה בקטין.

    באשר למנהלת יצוין כי היא בכלל לא נכחה במקום

    התובעת העידה שקודם כל יצאה עם הילד וציינה כי הדבר נעשה על ידה שכן הילד היה קרוב יחסית לדלת, והוא עמד ושאר הילדים ישבו סביב שולחן (פרו' עמ' 19 שורות 8 – 9). ושכן אם הייתה מוציאה את שאר הילדים היא חשש שהם יפגעו בדרך. (פרו' עמ' 18 שורה 26).

    הסייעת העידה כי היא חושבת שהיא יצאה עם התלמידים החוצה והתובעת החזיקה את התלמיד. אין כל סיבה להעדיף את עדות הסייעת דווקא על פני עדות התובעת. התובעת היא שהייתה הבכירה מבין השתיים באירוע והיא שניהלה אותו וסביר לפיכך שהיא תזכור טוב יותר מהסייעת מה היה. כך או כך, דומה לכאורה שאין כל חשיבות להכריע האם קודם הילדים יצאו או האם קודם התלמיד יצא. שוכנעתי שהיה מקום וצורך לאחוז בתלמיד בין אם קודם יצאו ילדי הכתה ובין אם קודם יצא התלמיד. הוכח שהתלמיד זרק כסאות והשתולל ולכן היה צריך לאחוז בו. הדברים מתיישבים עם ההיגיון וראו גם עדות המנהלת שציינה שהתובעת אכן פעלה נכון:

    "ש. בהנחה שהגרסה שלה נכונה, היא הייתה שם, מכיוון שהיא ראתה את הסכנה הברורה והמיידית ולא הייתה דרך להוציא אותם, והיא הסתערה עליו כדי לעצור אותו, לדעתך זה היה הצעד הנכון?

    ת. נכון מאוד" (פרו' עמ' 26 שורות 9 – 11).

    וראו גם מה כתבה הנתבעת בכתב בית דין שהגיש ביום 10.03.22: "...לעניין נוהל והאם קיים או לא איסור לעשות שימוש בגוף על מנת למנוע התפרצות ופינוי הכיתה להלן התייחסות הנתבעת: השכל הישר והאחריות האישית אומרים כי אם ילד מתפרץ ועלול לפגוע בילדים אחרים המבוגר הנוכח בכיתה צריך לדאוג לבטחונם של הילדים האחרים......". ראו גם מה שנכתב בהמשך, אולם קודם כל נכתב כי המבוגר הנוכחי בכיתה צריך לדאוג לביטחונם של הילדים האחרים וזה בדיוק מה שעשתה התובעת.

    בניגוד לטענות צד ג', הוכח גם הוכח צורך חירום לגעת בתלמיד.

13. הנתבעת טענה בסעיף 14 לתחשיב הנזק מטעמה (אשר הוגש ביום 26.10.21), כי: "על פי הנהלים המקובלים והנהוגים הרי שבמקרה של התפרצות זעם של אחד התלמידים על הצוות החינוכי לפנות את הכיתה מנוכחותם של התלמידים האחרים וכך עשתה התובעת במועד התאונה" (ההדגשה במקור – הח"מ). דברים אלו נכתבו על ידי הנתבעת כדי לתמוך בטיעון שלה, שנטען בסעיף 15 לאותו תחשיב לפיהם כלל לא היה לתובעת צורך לאחוז בתלמיד.

    בשל טענתה זו של הנתבעת, התבקשה הנתבעת, במהלך הדיון שהתקיים לאחר הגשת תחשיבי הנזק, להציג את אותו נוהל נטען (פרו' עמ' 6 שורות 22 – 23), כאשר בתגובה לכך ציינה הנתבעת בסעיף 1 להודעתה מיום 01.04.22 כי אין ביכולתה להציג נוהל כזה, אלא היא מסתמכת על מה שאמרה הסייעת לחוקר בזמנו. היינו הנתבעת כלל איננה יכולה להציג נוהל כזה שטענה לו. בכל הנוגע לעדות הסייעת (אשר צורפה לתיק שרובה מושחרת, וכנראה לא בכדי... ראה עמ' 5 לכתב בית דין מיום 01.04.22), הרי שעיון באותה עדות מעלה כי גם הסייעת איננה מציינת באותה חקירה שקיים נוהל בעניין.

    וראו גם דבריה בעדותה לפני, לפיהן כלל לא דובר בנוהל אלא בתיאום ציפיות בינה לבין התובעת (פרו' עמ' 32 למטה).

    הסייעת גם העידה - כאשר נשאלה מה ההנחיות שקיבלה לגבי תגובה במקרה של השתוללות של תלמיד - כי מוצאים את הילדים או את ילדי הכתה (פרו' עמ' 33 שורות 25 - 27), היינו ששתי האופציות הן אופציות רלוונטיות.

14. העובדה שהוכח שהיו הדרכות על מוגנות או העובדה כי היו מנתחות התנהגות בבית הספר או העובדה שהתובעת הינה מורה לחינוך מיוחד, אינן מעלות ואינן מורידות, שכן לא הוכח בשום מקום כי התובעת קיבלה הדרכה כיצד לעצור קטין משתולל כאשר אין זמן לפנות לרכז המוגנות או למנהלת. לכך אוסיף כי בכל מקרה, החבות של הנתבעת ו/או של צד ג' (ראה דיון להלן) כלפי התובעת, נובעת בעיקר מהשיבוץ של התלמיד לבית הספר, וראה בעניין זה פירוט להלן.

15. באשר לטענת המועצה, צד ג', לפיהן היה אסור לתובעת לגעת בתלמיד, אציין כי טענה זו לא נטענה בכתב ההגנה של המועצה וגם לא נטענה בשום מקום על ידי משרד החינוך. כך או כך הרי שאני דוחה את הטענה גם לגופה. אפנה לכך שמנהלת בית הספר העידה בצורה חד משמעית כי התובעת פעלה בצורה נכונה בסיטואציה שנוצרה, וראו עדות המנהלת: "לשאלת בית המשפט מה הייתה ההדרכה שלי לצוות אני אומרת שהמטרה היא קודם כל להגן על הילדים בכתה, אם צריך לאחוז בילד, לאחוז בילד, על אף שחוזר המנכ"ל לא מאשר, לאחוז בילד תקבלו ממני גיבוי מלא, וזאת ההנחיה שלי הייתה לצוות" (פרו' עמ' 26 שורה 19- 21). וראו גם בהמשך: "...ואם נדרש להחזיק את הילד אז להחזיק. קל וחומר בחינוך מיוחד..." (פרו' עמ' 26 למטה).

    וראו בהמשך: "אני אומרת שסיטואציה כיתתית היא לא סיטואציה סטרילית. אנחנו מטרתנו להחזיר הביתה ילדים בריאים וכל מה שנדרש לשם כך הוא כשר בעיני..." (פרו' עמ' 29 שורות 6 – 7).

    גם טענת המועצה כאילו: "עדותה של התובעת שהיה ידוע לה בבירור כי אסור לה לגעת בילד – היא עדות ספונטנית שיש לתת לה משקל מכריע" – דינה להידחות.

    עולה כאמור כי ההנחיה של המנהלת לצוות המורים הייתה שאם צריך לאחוז בילד אז יש לאחוז בילד. אני דוחה את טענת המועצה בסיכומיה כאילו משרד החינוך אשם בפגיעתה של התובעת לאור ההנחיה של המנהלת לצוותה. הוכח לפני כי באירוע הנדון הפעולה של התובעת מנעה פגיעה בתלמידים האחרים בכתה והייתה נדרשת.

16. אני מקבלת לפיכך את טענות התובעת באשר לקרות האירוע, נסיבותיו, והפגיעה שנפגעה תוך כדי האירוע. אני דוחה את טענות משרד החינוך והמועצה לפיהן יש מקום להטיל על התובעת רשלנות תורמת.

     

    השיבוץ של התלמיד בבית הספר בו לימדה התובעת 

17. לפני העידו בעניין זה, מלבד התובעת והמנהלת: -

    גב' נועם ארבל לנקרי, מנהלת החינוך המיוחד במועצה (להלן: "נועם עובדת המועצה"). גב' צילה אדלשטיין, מפקחת של החינוך המיוחד באזור צפון, מטעם משרד החינוך (להלן: "צילה עובדת משרד החינוך"). גב' חדווה שיק מנהלת המתי"א (הגוף המבצע של הפיקוח, ראה פרו' עמ' 20 שורות 10 – 11), של מועצה אזורית גלבוע אשר הייתה עובדת משרד החינוך (להלן: "חדווה עובדת משרד החינוך"). גב' איילת רחמיאן , מנהלת אגף החינוך במועצה (להלן: "איילת עובדת המועצה").

18. כבר בכתב התביעה טענה התובעת כי היה פגם בשיבוצו של התלמיד בבית הספר. וראו האמור בסעיף 15(ב) לכתב התביעה: "התובעת תטען כי האירוע נגרם עקב רשלנותו ו/או חוסר זהירותו ו/או פזיזותו ו/או קלות דעתו של הנתבע...במעשים ו/או במחדלים הבאים, במצטבר ו/או לחלופין – לא דאג להמשך שיבוצו של התלמיד במסגרת לימודית המתאימה להפרעות ההתנהגות הקשות בהן הוא לוקה..." וראו גם ס"ק ה' – "לא העמיד תנאים אופטימליים להפחתת הסיכון הנשקף למורים ולתלמידים".

    וראו גם מה ציינה התובעת בקדם המשפט הראשון שהתקיים בתיק זה:

    "...שהילד עבר אלינו המנהלת של הבית ספר לבעיות התנהגות, היא כתבה שהוא מתאים לבית ספר שלה, אבל מטעמים טכניים אין שם בית ספר. במסמך ההעברה שאני ראיתי אותו..." . 

    וראו גם בהמשך עדותה: "...גם בכתב (צ"ל – בכתה – הח"מ), היתה מורכבות מאוד גדולה ולא היו אנשי צוות. הכתה היתה מוגדרת מלקויות למידה. ברגע שמכניסים ילדים עם מורכביות קשות, במקרה הזה הילד הזה החל שנה בבית ספר לבעיות התנהגות קשות אבל לא היתה להם שם כתה א'. הם כותבים מפרשות שהוא מתאים אך לא למועד הנוכחי..." (פרו' עמ' 14). הנתבעת וכן צד ג' טוענים בתגובה כי השיבוץ של התלמיד לבית הספר "יד לחמישה" היה נכון ומוצדק ולא היה בו כל פגם.

19. טענה חלופית של כל אחת מהנ"ל הינה שלא היא אחראית על כך אלא הצד השני. היינו המועצה טוענת שמשרד החינוך אחראי לכך ומשרד החינוך טוען כי המועצה אחראית לכך. הנתבעת, העיריה, טוענת כי צד ג', המועצה, היא שאחראית על שיבוץ התלמיד בבית הספר. לטענת הנתבעת הצד השלישי, המועצה, היא שמנהלת את וועדת ההשמה, ורוב הנציגים בוועדת ההשמה שם של המועצה. כמו כן פנייתה של הצד השלישי היא שהובילה להחלטה להעביר את התלמיד לבית הספר "יד לחמישה".

    צד ג', המועצה, טוענת כי השיבוץ של התלמיד נעשה בהנחייתה ואישורה של הנתבעת (ראה סעיף 4 לסיכומי צד ג'), וכן טוענת כי הנתבעת היא הקובעת הבלעדית בנושא שיבוץ ילדים בחינוך המיוחד (ראה סעיף 12 סיפא לסיכומי צד ג').

     

    דיון והכרעה בשאלת השיבוץ של התלמיד והמעטפת שניתנה/לא ניתנה בעקבות כך

20. בתחשיב הנזק מטעמה ציינה התובעת שהיא מבקשת לקבל את התיק האישי של התלמיד ובכלל זה עיון במסמכים ששלח ביה"ס המעביר ("קשת"), עם העברתו של התלמיד, לבית הספר "יד לחמישה" בתחילת שנת הלימודים. הנתבעת התנגדה לדרישה וציינה כי בהתאם לחוק זכויות התלמיד לא תוכל לאשר עיון בתיק.

    לאחר דיון בטענות הצדדים ולאחר שהחומר שנטען שחסוי הועבר ללשכתי ועיינתי בו, קבעתי כי דין בקשת התובעת להתקבל וכי מדובר במסמכים רלוונטיים לשאלה השנויה במחלוקת בתיק זה (ראה החלטה מיום 15.05.23).

21. כבר כעת יאמר כי בצדק התעקשה התובעת על חשיפת המסמכים, כאשר עיון בהם מעלה כי התובעת צדקה בטענותיה לכל אורך הדרך.

    לאחר ששמעתי את הראיות אני קובעת כי הוכח כי השיבוץ של התלמיד בבית הספר "יד לחמישה", הייתה החלטה משותפת של העירייה ושל המועצה וכי לשתיהן אחריות בעניין זה כלפי התובעת, והכל יפורט להלן.

22. מהמסמכים שהוגשו לתיק וכן מהעדויות שנשמעו, עלה כי היה ידוע למועצה ולמשרד החינוך כי התלמיד הוא כזה שיכול לפעול בצורה קיצונית שעלולה לסכן את הנמצאים סביבו. וראו בעניין זה מה שנרשם בסעיף 4 לשאלון הפנייה לוועדת השמה, תחת הכותרת "תארי בקצרה את הילד", בשאלון להפניה לוועדת השמה (השאלון צורף כמוצג 1 למוצגי התובעת) – "....ילד תנועתי ונראה חוסר שקט מוטורי ורגשי, זקוק לתיווך רב במשך היום. אימפולסיבי, מתוסכל בקלות ויכול להגיב בצורה קיצונית אשר עלולה לסכן את הנמצאים סביבו..." . וראה גם מה שנכתב בסעיף 8 באותו שאלון שכותרתו "תגובות למצבי תסכול: "...במצבי תסכול, צועק, מתפרץ בצורה לא מותאמת ויכול להגיב באלימות כלפי הסובבים אותו...". משפחת האומנה שלו ציינה בהערות: "...לרוב הוא לא צפוי ואין לדעת איך הוא יגיב על מצב שיום קודם הגיב אחרת יכולה להיות תגובה קיצונית ושונה ואפילו אלימה..." (ראה עמ' 14 לשאלון).

    בנסיבות אלו אני דוחה את טענת הנתבעת בסיכומיה לפיהן "מדובר באירוע אלימות ספונטני שלא ניתן היה למנוע" (ראה סעיפים 58 – 60 לסיכומי הנתבעת).

    הסיכון של התרחשות אירוע כדוגמת האירוע נשוא התביעה בנוגע לתלמיד, היה סיכון ידוע וצפוי.

23. מעיון בעדויות שהובאו לפני וכן מעיון במסמכים עולה כי בוועדת ההשמה שנערכה לתלמיד הוחלט שיש להשימו בבית ספר רגשי התנהגותי (ראה למשל מייל שכתבה גב' אנקרי מיום 06.09.23).

24. התלמיד שובץ אכן בבית ספר "קשת" בנוף הגליל שהינו בית ספר רגשי התנהגותי.

    התלמיד אולם שובץ לכתה בה ישנם תלמידי כיתות ב' ו – ג', על אף שהוא היה בכתה א' באותה עת. השיבוץ היה לכתה הנ"ל שכן לא הייתה כתה לילדים בגילו בבית ספר "קשת".

    אולם לאחר פרק זמן קצר מאוד פנתה המנהלת שם למנהלת החינוך המיוחד במועצה וציינה כי הוא צעיר מידי מכדי להיקלט בבית הספר, כאשר בבית הספר נקלטים תלמידים מכתה ב' – ח'. במכתבה של מנהלת בית הספר ויועצת בית הספר לקבסי"ת מחלקת החינוך במועצה אזורית גלבוע נרשם כי בית ספר קשת אינו מתאים עבור התלמיד "לזמן הנוכחי", שכן התלמיד זקוק למסגרת של כתה א'.

    בעניין זה ראו מכתב ששלחה ביום 04.09.18 מנהלת בית הספר "קשת" לקב"סית מחלקת החינוך של המועצה עלה כי השיבוץ שם אינו מתאים לתלמיד שכן אין אצלם כתה א'. וראו דבריה: "...אנו חוששים מאוד לשלומו הנפשי והפיזי ומרגישים כי חובתנו המקצועית היא להתריע על כך שהשיבוץ שנבחר עבורו לזמן הנוכחי אינו מותאם". עוד נרשם כי התלמיד: "...זקוק למסגרת של כיתה א' קטנה, מכילה, הדרגתית, לחברים בני גילו, לסביבה מותאמת יותר שאינה כוללת התמודדויות חברתיות, רגשיות ונפשיות נוספות...".

    מהאמור לעיל עולה ברורות כי המסגרת המתאימה לתלמיד הייתה בית ספר רגשי התנהגותי, בהתאם לקביעת וועדת ההשמה, אך מאחר ובית ספר קשת קולט תלמידים רק מכתה ב', התבקשה העברתו לבית ספר אחר.

    צודקת התובעת בסיכומיה כאשר היא מציינת שתשובת משרד החינוך בשאלון לפיו התלמיד הועבר לבית הספר "מעלה החמישה" שכן - "לא התאים ללמידה בבית ספר לחינוך מיוחד" (= בית ספר רגשי התנהגותי), אינה מדויקת כלל ועיקר (ראה תשובה 5ב' לשאלון ששלחה התובעת למועצה, אשר צורף לתחשיב הנזק מטעם התובעת).

    ועדת ההשמה קבעה שהמסגרת המתאימה לתלמיד הינה בית ספר רגשי התנהגותי, אולם הוא לא התאים לבית ספר "קשת" כיוון שהיה צעיר מידי.

25. מהמסמכים והראיות המונחים לפני עלה כי בעקבות פנייה זו החליטו כל הגורמים המעורבים – המועצה ומשרד החינוך – ולאחר שקיבלו את אישור המנהלת של בית ספר "יד לחמישה" לכך – לשבץ את התלמיד בבית ספר זה. בית ספר "יד לחמישה" אינו בית ספר רגשי התנהגותי, הוא בית ספר רגיל שיש בו כתות לחינוך מיוחד, והתלמיד שובץ בכתה זו. וראו מייל ששלחה גב' אנקרי לגורמים שונים מהמועצה ומשרד החינוך, ביום 06.09.18: "...בוועדת השמה הוחלט על בית ספר רגשי התנהגותי ושיבצתי אותו בביה"ס קשת שבנצרת עלית. ב 09-04 קיבלתי פניה ממירב מנהלת בית הספר למצוא ל X מסגרת אחרת עקב גילו הצעיר. X עולה לכיתה א אך לומד בכיתה ב-ג ובבית הספר קשת חוששים למוגנותו (יש בביה"ס ילדים עד כתה ח). ביקשתי מהילה מנהלת יד לחמישה לקבל את X והיא ישר נרתמה לעניין. לאחר התייעצות עם צילה המפקחת וחיה הראל אין צורך לקיים וועדת השמה X יכנס לכתה א קטנה ביד לחמישה...". מאותו מייל עולה כי דובר על החלטה משותפת של המועצה ושל משרד החינוך.

    וראו עדותה של גב' נועם עובדת המועצה לפיו מנהלת בית הספר "יד לחמישה" התנגדה לשיבוץ אבל "ידעה שאין לה ברירה" (פרו' עמ' 36 שורות 9- 10).

26. עוד עולה כי התלמיד שובץ לבית הספר "יד לחמישה", ולא לבית ספר אחר של החינוך המיוחד שכן גישת המועצה הייתה להשאיר את הילדים בתחומי הרשות המקומית. וראה בעניין זה עדותה של גב' לנקרי, מנהלת החינוך המיוחד במועצה. התלמיד שובץ בבית ספר "יד לחמישה" שהיה בית ספר רגיל, על אף שוועדת ההשמה בעניינו קבעה שיש לשבצו בבית ספר לחינוך מיוחד. ראו בעניין זה עדות המנהלת: "...לשאלת בית המשפט אם שמו אותו בבית ספר חינוך מיוחד, נכון שועדת ההשמה חשבה שזה המקום המתאים עבורו.." (פרו' עמ' 27 שורות 19- 20). וראו גם מה שאמרה: "..נכון שהעבירו אותו (מבית הספר של החינוך המיוחד לבית הספר הרגיל "יד לחמישה" – הערה שלי – הח"מ), כי לא הייתה כתה ברמתו.." (פרו' עמ' 27 שורות 18- 19).

    וראו עדותה של נועם עובדת המועצה: "...ומה שהוחלט בוועדה זה בית ספר רגשי התנהגותי.." (פרו' עמ' 35 שורות 24 – 25).

27. באותו מייל ששלחה גב' אנקרי לגורמים במשרד החינוך ובמועצה, ביום 06.09.18, נכתב שם: "צילה וחדוה עלינו לשבת בהקדם עם הילה ולחשוב על מענה רגשי לילדים שנכנסו לכתה א קטנה, חלקם עם מורכבות גדולה. הילה קבעי בבקשה פגישה עם צילה, חדוה, אנוכי, יאיר וגליה".

    כלומר נועם, עובדת המועצה, הבינה שחלק מהילדים בכתה הם עם מורכבות גדולה ויש לפיכך צורך להיערך לכך.

    וראו גם עדותה בעניין זה: "ש. באותו מייל שלחת את כותבת – "צילה וחדווה..חלקם עם מורכבות גדולה", כלומר היה אתגר שהיה צריך להתמודד איתו?

    ת. כן. ללא ספק זו הייתה כתה מאתגרת.." (פרו' עמ' 38 שורה 23).

    בהמשך נשאלה האם אכן כונסה ישיבה כזו, בה ראתה צורך, וציינה אותו באותו מייל -

    ש. הייתה ישיבה כזה?

    ת. אני לא זוכרת. לא רוצה להגיד סתם" (פרו' עמ' 38 שורות 23 – 24).

    חדווה, עובדת משרד החינוך, העידה שהייתה תוספת של שעות טיפול, אולם לא העידה כי התוספת התקבלה טרם האירוע נשוא התביעה להבדיל מלאחריו.

    אף אחד מהגורמים לא פירט האם התקיימה פגישה כזו ומה הוחלט בה. כלומר, עולה שכל המעורבים כולם היו ערים למורכבות של התלמידים בכתה א', והבינו שצריך לחשוב על מענה רגשי לתלמידים, כאשר הדברים נכתבו בהקשר של השיבוץ של התלמיד לכתה א' בבית ספר "מעלה החמישה", לפיכך מובן שהובן שהוא אחד התלמידים המורכבים, אולם לא הוכחו שאכן התקיימה פגישה כזו ו/או על אילו צעדים שיתנו מענה רגשי לתלמידים החליטו הגורמים הרלוונטיים.

28. כך למשל ניתן היה להחליט שבתחילת השנה, היינו בשניים, שלושה, החודשים הראשונים, החודשים של היקלטות התלמידים – תקופת ההסתגלות - שמטבע הדברים הם קשים יותר, יהיו 2 סייעות בכתה ולא אחת, ו/או ניתן היה להחליט על טיפולים רגשיים וכיוצ"ב. ואלו רק דוגמאות, כאשר לא הוכח כאמור כיצד נערכו משרד החינוך והמועצה לטיפול באותה כתה מורכבת, על אף שהם בעצמם הבינו שהדבר דורש הערכות מיוחדת, בעקבות העברת התלמיד לאותה כתה.

    וראו בעניין זה האמור בסעיף 15(ה) לכתב התביעה, שם טענה התובעת כי הנתבעת לא העמידה תנאים אופטימליים להפחתתה סיכון הנשקף למורים ולתלמידים.

    באותו מייל מיום 06.09.19 נרשם שהתלמיד ייקלט בכתה לאחר החגים, ודומה שהאירוע אירע בסמוך מאוד להיקלטותו בכתה.

    ראו בעניין זה עדות התובעת:

    אני אומרת אם מכניסים ילד כזה, תנו לנו מעטפת אל תשאירו אותנו לבד...אני כן חושבת שילד מאוד מורכב כמו הילד הזה, והייתה לו מורכבות מיוחדת, שכן יתנו לנו עוד סייעת.... " (פרו' עמ' 14) (הדגשה שלי – הח"מ).

    וראו במקום אחר:

    ש. מה הכוונה חינוך מיוחד (השאלה נשאלה לגבי הכתה של חינוך מיוחד בה שהה התלמיד)

    ת. ההגדרה כעקרון, זה לקויות מדינה (צ"ל – למידה). אך בעצם הכניסו לשם אוסף של מורכבויות קשות...אני הרגשתי שהשילוב מורכב מאוד כי אין מספיק מעטפת למורים ולצוות. אני עברתי לבית ספר שכולו חינוך מיוחד. המעטפת שם מאוד גדולה עבור הצוות..." (פרו' עמ' 12 שורות 4 – 7) (הדגשה שלי – הח"מ).

    וראו בעניין זה עדות המנהלת בעמ' 25 שורות 26ו – 27, משם עולה כי היה לה ברור וידוע הקושי הקיים לתלמידים בעת תקופת ההסתגלות.

29. המנהלת אף היא העידה כי בתחילה הכתה הוגדרה "ראשי" – כתת לקויות למידה, ו"משני" רגשי, כאשר בהמשך הוחלף האפיון של הכתה ל - "ראשי" - רגשי, ו"משני" לקויות למידה, ובעקבות כך התקבלו יותר שעות סיוע. המנהלת לא העידה כי הדבר התרחש טרם האירוע נשוא התביעה (פרו' עמ' 23 שורות 9- 20).

30. הוכח כי הגוף האחראי לשיבוץ תלמידים בבית הספר הינה וועדת ההשמה. בוועדה זו יושבים גורמים שונים הן ממשרד החינוך והן מהמועצה. כך או כך, כפי שפורט לעיל, וועדת ההשמה קבעה כי התלמיד מתאים לחינוך המיוחד, כאשר לאחר מכן בעצה אחת ו/או במשותף ו/או בהסכמת המועצה ומשרד החינוך – הוחלט להעביר את התובע לבית ספר שאיננו בית ספר של החינוך המיוחד.

31. הנתבעת טוענת כי העובדה שהמסגרת של בית ספר התאימה לקטין נלמדת מכך שבסופו של דבר למד התלמיד בבית הספר "יד לחמישה" עד כתה ה', מנגד ניתן לטעון שהעובדה שבסופו של דבר עזב את בית הספר, מלמדת דווקא על אי התאמתו למסגרת (נטען כי הדבר נעשה שכן ההורים שלו ביקשו "יום ארוך", אולם לא הובאה על כך הוכחה).

    להשלמת התמונה אציין כי בחקירה של נועם, עובדת המועצה, בדיון ההוכחות ציינה כי עם התקדמות השנים אובחן התלמיד שסובל מתסמונת האלכוהול העוברי (פרו' עמ' 36 שורות 28- 29), דבר המתיישב עם מה שנכתב לגביו בשאלון שפורט לעיל, לפיו הוא לא צפוי ויכול לסכן אחרים. כך או כך, הוכח לפני כי ההשמה שלו בית הספר "יד לחמישה" הייתה בניגוד להחלטת וועדת ההשמה לפיה הוא צריך להיות משובץ לבית ספר של "החינוך המיוחד".

32. הוכח כי בבית הספר אליו עברה התובעת לאחר האירוע נשוא התביעה - שהינו בית ספר של החינוך המיוחד – להבדיל מבית הספר "יד לחמישה" - ישנה מוגנות גבוהה יותר למורים. וראו דבריה של התובעת בעניין זה בקדם המשפט, לאחר שהוזהרה כדין: "...אני עברתי למסגרת של חינוך מיוחד. הבית ספר בנוי פיזית שהכיתות סמוכות לבניין ההנהלה, בצורת ח', חדר המנהלת והיועצת באמצע בית הספר, בנוסף יש צוות וסגן מנהל ומנהל, שנמצאים בטווח של שניות בודדות במקרה של אירוע. נתקלתי באירוע כזה, אפילו שיש משהו קטן, שנופל בכיתה שלי, ישר הוא פותח את הדלת ובודק אם הכל בסדר. אני לא מתמודדת עם דברים כאלו, אלא שניות בודדות, כי מיד מגיע מישהו..." (פרו' עמ' 3 למטה).

    וראו גם עדותה בדיון ההוכחות בנוגע לבית הספר לחינוך מיוחד אליו עברה לאחר האירוע נשוא התביעה : "...יש אנשי צוות, 3 גברים זמינים ממש בשניות בודדות לכל אירוע חירום, והיו כאלה אירועים. יש סייע בכיתה מולי שממש בכל אירוע, כל רעש חריג, הוא נכנס לראות שהכל בסדר. למשל בשבוע שעבר היה צחוק והוא בא לראות מה קורה. בית הספר בנוי בצורה כזו שהחדר של המנהל עם חלונות לכל הרחבה, הוא יכול לראות מה קורה כמעט בכל שטח בית הספר, ובשניות בודדות אפשר להזעיקו..." (פרו' עמ' 12 שורות 8 – 15).

    וראה עדותה של התובעת לגבי בית הספר "מעלה החמישה" ממנה עולה כי שישנו מרחק בין הכתה שלה לחדר של המנהלת, וכי המרחק בין הנ"ל איננו מרחק שבצעקה אפשר לשמוע אותה ולבוא.

    וראו עדות המנהלת שגיבתה טענה זו כאשר הודתה שלא שמעה את הצעקות ביום האירוע (פרו' עמ' 27 שורות 25 – 26).

    גם לגבי רכז המוגנות הוכח כי החדר שלו ממוקם במבנה אחר מהמבנה של הכתה של התובעת וכי רוב היום נמצא בחדרו ומלמד תלמידים שהופנו אליו (פרו' עמ' 11 שורות 21 – 27).

    בהקשר זה ראו גם עדות המנהלת לפיה רכז המוגנות מפטרל בהפסקות וכדומה ולא מפטרל כל היום וכל הזמן (פרו' עמ' 24 שורות11 – 16).

    צודקת התובעת בטענותיה לפיהן העובדה שרכז המוגנות לא הובא לעדות פועלת לחובת הנתבעת, בנוגע לטענות הנוגעות ליכולתו לסייע במקרה אלימות כגון האירוע נשוא התביעה.

33. יצוין כי עלה אכן שהגורמים הרלוונטיים פעלה בתום לב כאשר טובת התלמיד למול עיניהם, אולם, הדבר לא גורע מקביעתי כי קיימת אחריות של אותם גורמים כלפי התובעת, בגין האירוע נשוא התביעה. דומה שאין חולק כי לנתבעת (וכך גם לצד ג'), אחריות גם כלפי התובעת ולא רק כלפי התלמיד.

    וראה בעניין זה דברים שנכתבו על ידי צד ג' בסיכומים מטעמו: "באשר לחובת הזהירות המושגית – האם יש למשרד החינוך אחריות כלפי המורים המלמדים בבית הספר נראה כי קשה יהיה לחלוק על כך (סעיף 20, פסקה 2, ההדגשה במקור).

     

    דיון בשאלת הנזק

    נתונים רלוונטיים

34. התובעת ילידת XX.XX.80

35. תאונה מיום 27.11.18

36. התובעת בת 38 ביום התאונה, בת 43 כיום.

37. בעת התאונה היו לתובעת 5 ילדים, חלקם היו תינוקות/פעוטות.

38. התובעת נפגעה ביד שמאל שהינה ידה הדומיננטית.

    האמה וכף היד קובעו בגבס למשך מספר שבועות.

39. הצדדים הסכימו להעמיד את נכותה של התובעת על 5%. [התובעת הגישה חוות דעת ערוכה על ידי ד"ר גרשון זינגר אשר קבע כי לתובעת 10% נכות.

    הנתבעת הגישה חוות דעת ערוכה על ידי ד"ר ביאליק אשר קבע כי לתובעת לא נותרה כל נכות.

    יצוין כי במל"ל נקבעה כי לתובעת 10% נכות, 5% מתוכה בגין התאונה נשוא התביעה ו- 5% בגין מצב קודם. כן נקבעו לה נכויות זמניות].

40. הוכח כי התובעת חזרה לעבודתה ביום 01.04.19.

     

    הפסדי שכר בעבר

41. התובעת העידה כי חזרה לעבודה בחודש 04/19. הוכח כי לתובעת היה גבס במשך מספר שבועות חודשים. התובעת טוענת כי יש לפצותה בגין רכיב זה בסך של 25,530 ₪ שכן חלק מימי ההעדרות נוכו מצבר ימי המחלה של התובעת.

    הנתבעת טוענת כי לתובעת לא נגרם כל נזק בשכר. התובעת לא העידה כל גורם ממשרד החינוך ו/או גורם מוסמך אחר, בנוגע לנסיבות ניצול ימי המחלה, והאם הדבר גרם לה לגריעה בשכר בפועל או האם צפוי שיגרע שכרה. עוד מציינת הנתבעת כי התובעת קיבלה דמי פגיעה בסכום של 28,791 ₪ בצירוף הצמדה וריבית להיום.

    גם צד ג' טוענת כי לא נגרמו לתובעת כל הפסדי שכר בעבר.

    אני סבורה כי יש לפצות את התובעת בגין הפסד ימי מחלה אולם לא בשיעור שנתבע על ידה. התובעת צרפה לתחשיב הנזק מטעמה מסמך ממשרד החינוך בדבר העדרותה מהעבודה בו נרשם כי בחודש 03/2019 נעדרה מעבודתה ע"ח ימי מחלה העומדים לזכותה. באותו מכתב (או במכתב נפרד ממשרד החינוך), ניתן היה גם לעמוד על זכאותה של התובעת לפדיון ימי מחלה שלא נוצלו, תוך התייחסות לימי המחלה שהתובעת ניצלה/לא ניצלה עד כה ותנאי הפידיון במשרד החינוך. לכך אוסיף כי בכתב התביעה דרשה התובעת סך של 10,000 ₪ בגין הפסד השתכרות לעבר, כאשר נרשם שהסך הנ"ל כולל תנאים סוציאליים ופנסיה וכן כולל הפסד שכר של מלווים (כאשר בסיכומים לא נדרש הפסד שכר של מלווים). יחד עם זאת לאור הפסיקה והוראות התקשי"ר דומה שאין חולק על זכותה של התובעת לפידיון ימי מחלה.

    בשקלול כל הנ"ל מצאתי לנכון לפסוק לתובעת פיצוי בסך של 5,000 ₪ בגין הפסד ימי מחלה, כאשר לקחתי גם בחשבון שבגין חלק מהתקופה קיבלה דמי פגיעה (לפיכך אין מקום לנכות את דמי פגיעה מסכום הנזק הכולל שפסקתי להלן).

     

    עזרה בבית לעבר ולעתיד

42. התובעת טוענת כי יש לפצותה בסך של 10,000 ₪ בגין העבר וסך של 35,000 ₪ בגין העתיד.

    הנתבעת וצד ג' טוענות שככל שנזקקה התובעת לעזרה הרי שמדובר בעזרת בני משפחה סבירה שאינה מזכה בפיצוי, כך גם העידו התובעת ובעלה ולא הובא כל עד אחר בעניין זה.

    10,000 ש"ח ₪.

    הוכח כי במועד התאונה התובעת הייתה מטופלת ב – 5 ילדים, שהקטנים ביניהם היו בני 1.5 ו – 2.5, כאשר הוכח שבן זוגה עבד באותה עת במשך שעות ארוכות. מהחומר המצוי לפני עולה כי ידה של התובעת גובסה/קובעה, במשך מספר שבועות. הוכח כי התובעת נעזרה באותה עת בחברים ובבני משפחה, כאשר אני סבורה שהשילוב של הנ"ל – גבס ביד לאמא ל – 5 ילדים, ולאור עדותה של התובעת בדבר העזרה הרבה לה נדרשה, מדובר בעזרה החורגת מהעזרה הרגילה בנסיבות העניין.

    הוכח שהתובעת סובלת עדיין מכאבים וכי דרושה לה עזרה בבית, אולם יש לזכור כי מדובר בנכות שאיננה גבוהה, בסך של 5%, כאשר סברתי לפיכך שיש מקום, באיזון הראוי, לפסוק לה סך 20,000 ₪ בגין עזרה בבית לעבר ולעתיד.

     

    כאב וסבל

43. התובעת טוענת כי יש לפצותה בסך של 60,000 ₪.

    הנתבעת וצד ג' טוענים כי יש לפצות את התובעת בסך של 5,000 ₪ לאור הפציעה הקלה והנכות הנמוכה שנקבעה לתובעת.

    הוכח אכן כי ידה של התובעת גובסה/קובעה, במשך מספר שבועות וכי התובעת הייתה בחופשת מחלה/אי כושר מלא/חלקי כארבעה חודשים. מעדותה של התובעת עלה כי הוא סובלת עוד היום מכאבים וקשי בתפקוד. וראו בעניין זה גם עדותו של בעלה.

    לאחר ששקלתי את טענות הצדדים החלטתי לפסוק לתובעת פיצוי בסך של 30,000 ₪ בגין כאב וסבל ₪.

     

    הפסד השתכרות לעתיד

44. התובעת מודה כי שכרה לא נפגע עקב התאונה ואף עלה והתעדכן עקב הוותק שלה, אולם טעונת כי לנכותה השלכות תפקודיות המלוות אותה בעבודתה מידי יום. התובעת עותרת לפסיקת 50% מהחישוב האקטוארי אותו העריכה בסך של 176,800 ₪.

    הנתבעת טוענת כי התובעת הצהירה בתצהיר תשובות לשאלון כי לא נגרמה לה כל ירידה בשכר. עוד היא טוענת שמדובר בנכות בשיעור נמוך ולפיכך אין כל מקום להציע הפסדי שכר לעתיד. גם צד ג' טוענת כי לא נגרמו לתובעת כל הפסדי שכר.

    בתחשיב הנזק מטעמה ציינה התובעת כי ממוצע שכרה לפני התאונה היה סך של של – 12,300 ₪ וביצעה את התחשיב על סמך שכר זה (לאחר הצמדה). בסיכומים מטעמה טוענת לביצוע חישוב על בסיס שכר אחר, כאשר מפנה לתלוש עדכני אחד שצרפה. אותו תלוש עדכני אחד אינו מלמד על שכרה הממוצע, לפיכך מצאתי לנכון לבצע החישוב לפי השכר הממוצע שנרשם בתחשיב, כאשר הוגשו אז מספר תלושי שכר וכאשר בסיס השכר גם מתיישב עם השכר הרבע שנתי שנקבע בביטוח הלאומי. חישוב אקטוארי מלא מגיע לסך של כ – 136,000 ₪. לאחר ששמעתי את עדות התובעת ועיינתי במסמכים אני מקבלת את טענות התובעת בסיכומים שמגיע לה 50% מהחישוב האקטוארי המלא, ובסה"כ מגיע לה 68,000 ₪ ובתוספת הפסדי פנסיה – 76,500 ₪.

     

    הוצאות ונסיעות

45. התובעת טוענת שיש מקום להחזיר לה סך של 450 ₪ בגין טיפולים רפואיים בהתאם לקבלה שצרפה וכן טוענת שנאלצה לבצע נסיעות רבות לטיפולים בעיקר באזור הגליל אך גם בירושלים.

    הנתבעת טוענת כי התובעת לא צרפה כל אסמכתא המבססת דרישה זו. מכל מקום, ככל שנגרמו לתובעת הוצאות, אלו מכוסות במלואן ע"י המל"ל בהיות התאונה תאונת עבודה. צד ג' טוענת אף שהיא שלא מגיע לתובעת הוצאות נסיעה. עוד היא מוסיפה כי הוצאות הנסיעה של התובעת הצטמצמו שכן עברה לעבוד בבית ספר קרוב יותר למקום מגוריה.

    התובעת אכן צרפה קבלה בסך של 450 ₪ וגם העידה על נסיעות לטיפולים ולכן מצאתי לנכון לפצותה בגין רכיב זה בסך של 1,500 ₪.

     

     

    ניכויים

46. הנתבעת טוענת כי מכל פיצוי שיוצע לתובעת יש לנכות את מלוא הגמלאות שקיבלה מאת המל"ל בסכום של 32,000 ₪ (ראה מסמכים שצורפו לתיק על ידי הנתבעת ביום 01.04.22).

     

    סה"כ

47. נזקיה של התובעת מסתכמים בסך של 133,000 ₪. מסכום זה צריך לנכות את תגמולי המל"ל בסך של 32,000 ₪. לתובעת מגיע לפיכך סך (בעיגול) של 100,000 ש"ח.

     

    לסיכום

48. על אף שמדובר בתיק של 5% נכות, התיק נוהל עד הסוף. לצערי מספר ניסיונות פשרה של הח"מ לא צלחו. התובעת והנתבעת הסכימו לפשרה שהוצעה אולם צד ג' סירבה לפשרה. (בשלב מסוים הוצע כי מאחר וישנה מחלוקת בין מועצה לעיריה, יפנו השתיים לגורם מוסמך כלשהו לפתור את המחלוקת, אולם גם הצעה זו לא הבשילה. המועצה גם סירבה לבצע תשלום ביניים לתובעת).

49. לאור האמור לעיל לתובעת מגיע פיצוי בסך כולל של 100,000 ₪.

50. לתובעת מגיע שכ"ט בסך של 21,060 ₪. התיק נוהל עד תומו. הוגשו תחשיבי נזק. הנתבעת התנגדה לחשיפת תיקו האישי של התלמיד והתובעת נאלצה לטעון בעניין זה כאשר בסופו של דבר קיבלתי את עמדתה. בהמשך נאלצה התובעת להגיש תחשיב נזק משלים. כמו כן התנהל דיון הוכחות במהלכו העידו מספר לא מבוטל של עדים, שלאחריו גם הגישו הצדדים סיכומים.

51. לתובעת מגיע הוצאות בסך של 5,850 ₪ בגין חוות דעת וכן סך של 715 ₪ בגין אגרה.

52. הנתבעת תשלם לתובעת הסכומים הנ"ל תוך 30 יום מהיום.

53. צד ג' ישפה את הנתבעת תוך 30 יום לאחר מכן במחצית מכל הסכומים שנפסקו לעיל.

54. כמו כן צד ג' תשלם לנתבעת שכ"ט עו"ד בסך של 15,000 ₪ שכן ההודעה לצד שלישי התקבלה (הגם שבחלקה). הסכום הנ"ל ישולם גם כן 30 יום לאחר שהתובעת תבצע את התשלום לתובעת.

55. הודע לצדדים זכות ערעור כדין.

56. המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

     

    ניתן היום, י"ד חשוון תשפ"ד, 29 אוקטובר 2023, בהעדר הצדדים.