פס"ד בעניין היקף זכויות שימוש בחלקת מגורים במשק וביטול מתנה

 בתמ"ש 39705-07-18                     ע"י ב"כ עוה"ד אלדד שורק ואח'

נתבעת                                                פלונית

בתמ"ש39705-07-18                       ע"י ב"כ עוה"ד ציון לוי ואח'                                                                    

פסק דין בשני ההליכים שבכותרת

עניינה של פרשה מצערת זו שהתגלגלה לפתחו של בית המשפט הוא סכסוך בין בת וחתן מזה ובין הוריה המבוגרים מזה, אשר בעת יריית הפתיחה ופתיחת ההליכים שבכותרת היו במחצית השנייה של העשור התשיעי לחייהם. ברקע שני ההליכים מערכת יחסים חמה וקרובה בין הורים ובתם, שופעת נתינה ותמיכה מצדם, כדרכם של הורים רבים החפצים ביקר ילדיהם וברווחתם ויש בידם להושיטן, אשר למרבה הצער, התדרדרה והסתיימה באקורד צורם במיוחד, נוכח מחלוקות שנתגלעו ביניהם סביב טיבן וגורלן של מתנות שהוענקו ע"י ההורים או מי מהם לבתם, ולימים הולידו סכסוך משפטי מר וארוך, שלקראת קצו נפטרו ההורים, בזה אחר זה, לבית עולמם.

בהליך הראשון פתחו הבת והחתן ובחלוף כמחצית השנה נפתח ההליך השני ע"י האם המנוחה.

ההליכים נשמעו במאוחד, אם כי הסיכומים הוגשו בנפרד.

מטעמי נוחות יינתן אמנם פסק הדין דנא במאוחד, אך תוך התייחסות נפרדת לכל אחד מן ההליכים.

ההכרעה בתמ"ש 54035-01-18

רקע כללי

1. בלב הדיון שלפנינו שימוש במשק ... במושב ..., אשר הנתבעים 1 ו- 2 הם בני הרשות בו (להלן: "המשק" ו/או "הנחלה").

    

   עניין לנו, כאמור, בסכסוך כאוב ובו מצד אחד של המתרס בת וחתן ואילו הוריה המנוחים ואחותה שתבדל"א מצדו השני.

    

2. לדאבון הלב, הנתבעת 2 הלכה לעולמה בשלהי ההליך ובשלב בו עמלו ב"כ הצדדים על הגשת הסיכומים בו, ואילו הנתבע 1 הלך לעולמו בעת שבית המשפט יושב על המדוכה ועסוק בכתיבת פסק הדין.

   אמנם ההורים זכו להאריך ימים (האב המנוח היה יליד 1930 ואילו האם המנוחה הייתה ילידת 1933), בהינתן עצימות הקונפליקט בין הצדדים, משכם של ההליכים, סערת הרגשות שהם הולידו ועמם הניכור והקיטוב בין הצדדים ברי, כי הם גם הורידו ההורים המנוחים ביגון שאולה.

    

3. כשם שהוער על ידי בית המשפט לכל אורך ההליך, ראוי היה כי המחלוקת בין הצדדים נושא ההליכים שבכותרת תיפתר בדרכי שלום, ולו בשל הקרבה המשפחתית, גילם המבוגר

    

    

   של ההורים המנוחים שבמועד הגשת התביעה היו, כאמור, בחציו השני של העשור התשיעי לחייהם וטיב המחלוקת בין הצדדים. ברם, למרבה הצער הדבר לא צלח.

    

4. ניהול ההליכים שבכותרת נמשך זמן רב, הן בשל סיבות אובייקטיביות (ובראשן התפשטות נגיף הקורונה, בפרט על רקע גילם המבוגר של ההורים המנוחים ודחיית דיוני הוכחות על הרקע האמור), והן בשל אופן ניהול ההליך, עת נעשו בראשיתו ניסיונות רבים להביא הצדדים לעמק השווה ומשהם לא צלחו, בחרו התובעים בהליך דנא לעמוד על מלוא זכויותיהם הדיוניות ולמצותן, ובתוך כך להאריך בחקירתם הנגדית של הנתבעים, לחקור צוות המומחים מטעם בית המשפט (לאחר שהופנו אליהם שאלות הבהרה והם השיבו עליהן), להגיש בקשות רבות, לרבות בקשות רשות ערעור על החלטות ביניים שניתנו במהלכו, ועוד.

   לפיכך, התקיימו בהליך מס' ישיבות קדם משפט ולא פחות משבעה (!) דיוני הוכחות.

   בתום דיוני ההוכחות ניתן צו להגשת סיכומים בכתב.

   הצדדים פעלו בהתאם, ומכאן פסק הדין שלפנינו.

    

5. ראשיתו של ההליך בהגשת תובענה על ידי הבת והחתן - התובעים כנגד הוריה, אחותה, רמ"י הסוכנות היהודית לארץ ישראל ומושב .... בהינתן כי הסוכנות היהודית נגרעה מן ההליך בשלב מוקדם שלו בהעדר יריבות בינה ובין הצדדים (היות שעל המשק נושא דיוננו חל הסכם המשבצת הדו צדדי), ובהינתן כי רמ"י ומושב ... כבמקרים אחרים, לא נקטו עמדה בהתייחס לסכסוך המשפחתי, יתמקד הדיון שלפנינו בטענות ההורים המנוחים (שייקראו להלן למען הנוחות בלבד ומבלי לפגוע, חלילה, בזכרם גם: "ההורים") והאחות, שייקראו יחדיו להלן למען הנוחות ופישוט הדברים: "הנתבעים".

    

6. עוד יצוין כבר בפתח הדברים, כי אין חולק שההורים נתנו לתובעים הזכות לבנות ביתם בשטח המשק, והוא אכן נבנה בהיתר וכדין, אלא שכפי שנפרט להלן, המחלוקת הנטושה בין הצדדים נסובה סביב השימוש שעושים התובעים, ומבקשים לעגן זאת בהכרעה שיפוטית, בחלקים נוספים של חלקה א' במשק מעבר למגורים בבית האמור.

    

7. הרקע להתדרדרות במערכת היחסים בין הצדדים שהתרחשה בשלהי שנת 2017, והובילה אותם לבית המשפט הוא החלטת ההורים להעביר במתנה הזכויות במשק לבתם – הנתבעת 3 (שתיקרא להלן גם: "...").

    

8. בתביעתם עותרים התובעים בעיקר לסעד הצהרתי על פיו מלוא הזכויות במגרש בשטח של דונם, המהווה חלק מהמשק, לרבות כל הבנוי והנטוע עליו שייך להם ומהווה קניינם, והם זכאים לפיצולו מהמשק ולרישום הזכויות בו על שמם בספרי האגודה השיתופית ורמ"י. כסעדים נלווים או חלופיים עתרו התובעים שייקבע כי על הנתבעים לשתף פעולה, לבצע כל

    

   שיידרש לצורך פיצול המגרש מהנחלה ורישום הזכויות בו על שם התובעים ; וכי ככל שלא ניתן יהא לפצל את מלוא השטח בן הדונם, כאמור, משטח המשק, להורות שיפוצל מגרש בשטח גדול ככל שניתן וביתרת השטח שלא יפוצל, יוקנו להם זכויות בלתי הדירות לשימוש ולחזקה ייחודיים ובלעדיים; להורות כי בעלויות הכרוכות בפיצול המגרש יישאו הצדדים באופן יחסי לשטח שלכל אחד מהם הזכות להחזיק ולהשתמש בו.

    

9. הנתבעים, מצדם, חרף הביקורת הקשה שיש להם כלפי התנהלות התובעים וכפיות הטובה שלשיטתם מתבטאת בעצם הגשת התביעה ובהתנהלות שקדמה לה, אינם מתנגדים לפיצול בית המגורים של התובעים משטח המשק, על פי נהלי רמ"י, ובלבד שהתובעים יישאו במלוא עלויות הפיצול.

    

10. במסגרת ההליך ולבקשת התובעים, מונה מומחה מטעם בית המשפט לשם ביצוע מדידה של השטח עליו נבנה בית התובעים, לרבות דרכי הגישה אליו תוך פיענוח תצלומי האוויר שבידי הצדדים או מי מהם בהתייחס לשימוש שנעשה על ידי התובעים במשק לאורך השנים.

    עקב הודעה שהוגשה לבית המשפט ניתנה החלטה נוספת על פיה שונתה זהות המומחה, ברם ההוראות בעניין חוות הדעת שנתבקשה נותרו בעינן.

     

    ביום 16.11.2020 הוגשה חוות דעת המומחה לתיק בית המשפט.

    בקליפת אגוז יצוין, כי בחוות הדעת תיאור של חלקה א' במשק ובתוך כך של בית מגורי התובעים וסביבתו. מחוות הדעת עולה, כי הגישה לבית המגורים מתאפשרת באמצעות דרך גישה שרוחבה כ- 6 מטר הנעה לאורך גבולה הצפוני של חלקה א'; כי שטח הבית לרבות פרגולות עומד על כ- 210 מ"ר; כי השטח הכולל של המגרש עליו הוקם הבית ואותו ניתן לייחס לשימוש התובעים (המכונה בחוות הדעת "מגרש 2"), עומד על 689 מ"ר; הוערך שווי המשק נכון למועד הגשת חוות הדעת; כי לטובת בית המגורים של התובעים עומדת הזכות להשלים מסגרת ההקצאה עד לגבול שבו מסומן קו המסגרת של 2.5 דונם (שטחה המקסימאלי של חלקה א' כמקובל) בשטח של כ- 100 מ"ר בכפוף להסדרת תכנון נקודתי ונשיאה בתשלום התואם לרמ"י בהתאם לתקנות הרלוונטיות. ככל שתאושרנה בעתיד זכויות בנייה, הן תיוחסנה לחלקת המגורים שתיוותר לאחר הפיצול בתחום הנחלה; יש לחלק עלויות הפיצול בהתאמה בין בעלי הזכויות, כך שכל אחד מהם יישא בעלויות הכרוכות בהסדרת רכיב הקרקע שיוחס לו. בענייננו ובהתאם לתקנות, עלויות ההסדרה הצפויות כוללות תשלום דמי רכישה בשיעור של 33% משווי מרכיב הקרקע ללא פיתוח וללא מע"מ, אך מדובר באומדן בלבד. המומחה העמיד את גובה דמי הרכישה, נכון למועד חוות הדעת, על כ- 400,000 ₪. בנוסף ציין, כי יש בפיצול המגרש מהנחלה כדי להקים חבות של התובעים בתשלום מס רכישה ושל ההורים במס שבח.

     

     

     

11. אגב בירור ההליך ולבקשת התובעים, ביקר בית המשפט במשק בנוכחות הצדדים ובאי כוחם, והתרשם באופן בלתי אמצעי ממראהו ומהשימוש הנעשה בו, דה פקטו, על ידי הצדדים או מי מהם נכון למועד הביקור.

     

12. במסגרת החלטה מיום 28.6.2020 הוגדרו הפלוגתאות בהליך דנא ולמען הסדר הטוב נשוב ונביאן על מנת למקד הדיון ובהקשר זה נעיר, כי הצדדים הרחיבו היריעה יתר על המידה אף שהמחלוקת ביניהם ברורה והוגדרה לא אחת על ידי בית המשפט:

    • מהו שטח המגרש שלתובעים הזכות לפצל מתוך המשק ומהו התוואי של מגרש זה; ההכרעה בשאלה זו טומנת בחובה גם הכרעה בשאלה האם נכרת הסכם בין התובעים וההורים בעניין זכות ואופי השימוש שלהם במשק, וככל שכן – האם ניתן לאכפו.

    • על מי מהצדדים לשאת בעלויות הפיצול של המגרש מהמשק וככל שעל שניהם לשאת בו – אופן החלוקה של הנשיאה בעלויות ביניהם.

       

      תמצית טענות הצדדים

      טענות התובעים

       

13. לטענת התובעים, נוכח הצעת ההורים בשלהי שנות ה- 90, סמוך לנישואיהם, הם הציבו בשטח המשק מבנה יביל (קרוואן) סמוך לבית ההורים, שנרכש על ידם ושימש למגוריהם. בעקבות הרחבת המשפחה ולידת ילדיהם הוצע להם על ידי ההורים לבנות בית מגורים בחלקה א' של המשק בשטח כולל של כאחד דונם. לדידם, הובטח להם ע"י ההורים שהבית והחצר המקיפה אותו יהיו שלהם, הם לא היו בונים אותו וקובעים את מרכז חייהם במשק ובמושב.

    לטענתם, טרם הוחל בבניית בית המגורים, הם ביקשו שייערך הסכם בכתב בינם ובין ההורים המסדיר הפרדה של מגרש בן דונם אחד מהמשק ורישומו על שמם. לפיכך, בשנת 2003 הוכנה טיוטת הסכם על ידי עו"ד ח., שהתובע 1 שכר שירותיו, ברם בסופו של יום לא נחתם ע"י הצדדים הסכם נוכח סירוב ההורים.

    התובעים שבים וטוענים, כי ההורים הבהירו להם לא אחת, שניתנת להם הזכות לבנות בשטח המשק את ביתם על מגרש בשטח של דונם, והוא על כל שייבנה עליו, יהיה שייך להם בלבד, באופן בלתי הדיר, ואף יירשם על שמם תוך שהם מבטיחים להם שזכויותיהם שמורות להם ואין להם סיבה לדאגה.

    התובעים סומכים ידם, בין היתר, על פתק אשר לדידם נכתב בשנת 2006 על ידי נתבע 1, בשמו ובשם נתבעת 2 על פיו הם מצהירים, כי שטח הקרקע עליו נבנה בית המגורים של התובעים בסדר גודל של כדונם אחד יוחרג, למעשה, משטח המשק ולא תהיה להם הזכות לעשות בו דיספוזיציה.

     

     

     

    על סמך הבטחות ההורים והצהרותיהם, נבנה בית התובעים בשטח של כ- 212 מ"ר, ובנייתו הושלמה בחודש מרץ 2006. לטענתם, עלות הבנייה עמדה על כ- 1,400,000 ₪ ומחצית מן הסך האמור מומן על ידי נתבע 1 כמתנה שניתנה להם על ידי ההורים. עוד מציינים הם, כי עם המעבר לבית המגורים, הועמד הקרוואן לרשות נתבעת 2, בהתאם לבקשתה, והיא התגוררה בו מאז שנת 2006 ללא כל תמורה.

    לטענתם, בשלהי שנת 2013, הם פנו שוב להורים וביקשו להסדיר את רישום המגרש והבית על שמם, ובעקבות זאת התקיימה בראשית שנת 2014 פגישה במשרדו של ב"כ הנתבעים אשר נתבקש להכין טיוטת הסכם להפרדת המגרש והבית מהמשק. ואכן, הוכנה טיוטה על פיה שטח המגרש שיפוצל מהמשק יעמוד על 500 מ"ר. על שום כך הם התנגדו לחתום על טיוטת ההסכם ומאז סרבו ההורים לשוב ולעסוק בעניין.

    בשלהי שנת 2017 נודע להם במפתיע, כי מלוא הזכויות במשק הועברו מההורים לנתבעת 3 במתנה ללא ידיעתם וחרף ההבטחות שניתנו להם בעניין שטח המגרש שהם זכאים לפצל מהמשק.

    התובעים טוענים בהקשר זה, כי נתבעת 3 הסיתה את ההורים כנגדם והוליכה אותם שולל תוך ניצול גילם המתקדם במניפולציות ובתחבולה עד כי גרמה להם להעביר הזכויות במשק על שמם תוך הדרה של התובעים. לדידם הם זכאים לאכיפת ההסכם שנכרת בינם ובין ההורים בשנת 2006 כך שמגרש בן דונם אחד יפוצל מהמשק וירשם על שמם, ומכל מקום, תינתן להם זכות שימוש ייחודית בשטח כזה.

     

    בסיכומיהם מוסיפים התובעים וטוענים, כי אי נקיטת עמדה בנוגע לסכסוך המשפחתי על ידי רמ"י כפי שהובע על ידה בכתבי בי-הדין בהליך ואי התערבות בהסכמים פנים משפחתיים ככל שנכרתו תומכת בטענותיהם, ובהתאם לפסיקת בית המשפט העליון (כגון פרשת בצר – צילביץ ע"א 2836/90 ופרשת חיים, ע"א 1662/99) הסדרים פנים משפחתיים אינם בבחינת פיצול הנחלה.

    בתוך כך טוענים הם עוד, כי האגודה השיתופית ורמ"י אדישים לתוצאת ההליך, ומבחינתם אין מניעה לקבלת התביעה ולמתן מלוא הסעדים שנתבעו במסגרתה.

    כן מדגישים התובעים הסתמכותם על התחייבות ההורים כלפיהם, ההשקעות שביצעו על יסודה והעובדה שהמושב והמשק מהווים מרכז חייהם משהם נטעו בו יתדות ומתגוררים במקום מאז שנת 1999.

    לשיטתם, אין מחלוקת לגבי תוכן ההסכם שנכרת בינם ובין ההורים שעניינו פיצול מגרש בשטח של כדונם מהנחלה, ועצם השימוש שהם עשו בו בפועל מלמד שאכן זו הייתה ההסכמה ביניהם.

    התובעים מציינים גם את ההסדר הדיוני שגובש במסגרת אחת מישיבות קדם המשפט (מיום 28.02.2018), אשר לא יצא לפועל בסופו של יום, מחמת סיכולו ע"י הנתבעים, על פיו היה עליהם לפעול להכנת תכנית לפיצול המגרש מהנחלה בהתאם לשטח המוחזק על ידם ולהגישה לאישור רמ"י.

     

     

    לדידם, ההורים מושתקים ומנועים מלטעון ל"עירוב זכויות" או לשימוש בשטח המבוקש באופן שאינו עולה בקנה אחד עם נהלי רמ"י, שעה שהם עצמם פעלו בניגוד לנהלים האמורים.

    עוד טוענים התובעים, כי מעבר לטענתם בדבר ההסכם שנכרת, כאמור, בעל-פה בינם ובין ההורים, הונחו בפני בית המשפט ראיות בהיקף הנדרש לצורך הוכחת קיומו של הסכם כאמור, ובתוך כך הפתק שנכתב על ידי הנתבע 1 (ת/2) ועדותו בהליך דנא.

    התובעים מדגישים השימוש הרצוף שהם עושים בשטח נושא התביעה מאז שנת 2006 ללא כל מחאה מצד ההורים, ומוסיפים וטוענים, כי הוכח על ידם שישנו בידול מובהק של השטח האמור מיתר חלקי הנחלה, וההשקעות בו מעידות על השימוש הייחודי שנעשה בו על ידם לאורך השנים ועולה בקנה אחד עם תוכן ההסכם כל זאת בשעה שהנתבעים לא הביאו כל ראיה לסתור זאת.

    באשר לטיוטת ההסכם משנת 2014 טוענים התובעים, כי תוכנה מנוגד להבטחות שניתנו להם על ידי ההורים ולמצב בשטח בפועל; וכי אין בה אזכור כלשהו בעניין העברת הזכויות במשק לנתבעת 3 מה גם שהנתבע 1 בעדותו ציין שהטיוטה אינה זכורה לו.

    התובעים מוסיפים, כי בשיחה שקיים תובע 1 עם הנתבע 1 והוקלטה על ידו (ת/3), הודה נתבע 1, כי הוסכם בין הצדדים על גריעה של 800 מ"ר משטח המשק, ולדידם מדובר בשטח המקיף את בית המגורים ששטחו כ- 200 מ"ר, ומכאן שנתבע 1 אינו חולק בעצם על הטענה, כי בהתאם להסכמות הצדדים ניתנה לתובעים הזכות לעשות שימוש ייחודי בשטח כולל של דונם אחד.

    באשר ל"עירוב הזכויות" כנימוק שהועלה על ידי ההורים לסירובם לדרישת התובעים להפרדה של מגרש בשטח דונם מהמשק, טוענים התובעים, כי מדובר בטענה חדשה שנולדה לצורך ההליך בלבד וזכרה לא בא קודם לכן.

    בעניין הנשיאה בעלויות הפיצול - שבים וטוענים התובעים בסיכומיהם, כי היות שעסקינן במתנה שניתנה להם על ידי ההורים, על ההורים לשאת במלוא עלות הפיצול , ולמצער על התובעים לשאת בחלקם היחסי בשיעור של שליש מהעלויות, כשיעור חלקו היחסי של המגרש ביחס לשטח חלקה א' במשק, ומכל מקום טוענים, כי לנתבעים תצמח תועלת מן הפיצול.

    באשר לעדויות הנתבעים בפני בית המשפט מציינים התובעים, כי הן היו רצופות סתירות והתחמקויות מתשובות לשאלות שנגעו ללב המחלוקת ובכלל התנהלותם, בפרט זו של הנתבע 1 הייתה נפסדת וביטאה זלזול בהליך השיפוטי, מכאן שיש לזקוף זאת לחובתם ולקבוע, כי גרסתם אינה מהימנה ואין לקבלה.

    באשר לחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, נטען על ידם, כי אין לקבלה שעה שהמומחה חרג מהמנדט שניתן לו ומהשאלות שהופנו אליו על ידי בית המשפט ואף לא פעל בהתאם להוראותיו ולא ביצע את כל הנדרש ממנו, לפיכך חוות הדעת אינה רלוונטית. מכל מקום טוענים הם, שגם על פי עדות המומחה ניתן לפצל דונם אחד משטח המשק.

     

     

    בסיכומי התשובה שלהם לסיכומי הנתבעים מוסיפים וטוענים התובעים, כי בניגוד לנטען ע"י הנתבעים, אין מניעה, והדבר נתמך בפסיקת בית המשפט העליון, כי מקום בו נהלי רמ"י לא יתירו פיצול מגרש בשטח דונם משטח המשק, להכיר בזכויות השימוש שלהם ביתרת השטח בהתבסס על מוסד הרישיון במקרקעין.

     

    טענות הנתבעים

     

14. בכתב ההגנה שהוגש על ידם טוענים הנתבעים, כי הגשת התביעה על ידי התובעים אינה אלא ביטוי לחמדנותם, בפרט חמדנות התובע 1 אשר רוב נכסיו נצברו הודות למתנות שהוענקו על ידי ההורים לתובעת 2, בתם ורעייתו.

    הנתבעים מציינים, כי לאורך השנים קיבלו התובעים מההורים סכומי כסף נכבדים, דירה ברמת גן, זכות למגורים בשטח הנחלה ומימון חלק משמעותי מעלויות הבנייה של ביתם ואף זכות לפיצול הבית משטח הנחלה, אולם הם בחרו להשיב להם רעה תחת טובה והגישו התביעה כשהיא רצופה שקרים והשמצות. ההורים הדגישו, כי חרף התנהלותם הנפסדת של התובעים, הם מעולם לא התנגדו ועדיין אינם מתנגדים כי תינתן לתובעים זכות לפיצול בית המגורים שלהם משטח הנחלה בהתאם לנהלי רמ"י, ובלבד שהם יישאו במלוא עלויות הפיצול.

    לטענתם, בחודש נובמבר 2014 נחתם על ידי ההורים תצהיר להעברת הזכויות בנחלה לנתבעת 3 במתנה וללא תמורה, למעט בית המגורים של התובעים שנבנה, כידוע, בשטחה. באותו מועד חתמה גם הנתבעת 3 על תצהיר קבלת המתנה הכולל, בין השאר, הצהרה מצדה, כי הזכויות שהוענקו לה במתנה אינן כוללות את בית המגורים של התובעים. בהתאם אף נרשם משכון על הזכויות בנחלה להבטחת זכויות הנתבעת 3 מכוח המתנה והיא התקבלה כחברה באגודה השיתופית של מושב ....

    בד בבד עם זאת החלו ההורים לטפל בהסדרת חריגות הבנייה שבנחלה.

    ההורים מדגישים, כי הם מעולם לא הסכימו לעירוב זכויות התובעים, דהיינו להעניק להם זכויות כלשהן בשטח המשק מעבר למותר על פי נהלי רמ"י, וממילא לא הסכימו כי תוגבלנה זכויותיהם כבני הרשות במשק לנהוג בו מנהג בעלים במובן של איסור על ביצוע דיספוזיציה בהן.

    הנתבעים מכחישים נחרצות טענות התובעים לעניין ההסכם שנכרת לכאורה בין הצדדים ו/או הבטחות שניתנו לתובעים על ידי ההורים לעשות שימוש בשטח של דונם, ולראייה סירובם לחתום על טיוטת ההסכם שהוכנה בשנת 2003 על ידי עו"ד ח. אשר התובעים שכרו שרותיו. כן מכחישים הם, כי שידלו התובעים ושכנעו אותם לקבוע מקום המגורים שלהם במשק ובמושב.

    הנתבעים אינם מכחישים קיומו של הפתק (ת/2) ברם טוענים, כי לא ניתן ללמוד ממנו שהובטח לתובעים שטח של דונם בנחלה ומכל מקום נכתב בו, כי ניתנה לתובעת 2 (ולא לשני התובעים) האפשרות לבנות בית מגורים בשטח המשק.

     

    עוד מציינים הם, כי התובעים ידעו על המהלכים להעברת הזכויות במשק לנתבעת 3 במתנה, כשם שידעו היטב שהזכות שניתנה להם היא לפיצול בית המגורים מהנחלה בשטח של חצי דונם בלבד.

     

    בסיכומיהם מוסיפים וטוענים הנתבעים, כי התביעה משוללת יסוד, וכי עצם הגשתה אינו אלא כפיות טובה מצד התובעים; הם שבים ומדגישים, כי הסכמת ההורים למתן זכות לתובעים לבנות בית בשטח נחלתם ולפצלו ממנה כפופה לנהלי רמ"י ואין בסמכות בית המשפט להורות על פיצול מגרש מנחלה בניגוד לנהלים ו/או למתן זכויות בלתי הדירות מעבר לשטח הניתן לפיצול בהתאם לנהלים.

    לטענתם, לתובע 1 הייתה כוונה להשתלט על הנחלה והוא תכנן מהלכיו בקפידה, אולם החלטת ההורים להעניק הזכויות במשק לנתבעת 3 במתנה סיכלה תכניתו.

    הנתבעים שבים ומדגישים, כי לא נכרת בין ההורים והתובעים הסכם לגריעת דונם מהנחלה לטובתם, וכי לא הובטחו וממילא לא ניתנו להם זכויות שימוש בלתי הדירות בשטח כזה, וכשם שהוכח - כל שניתן לתובעת 2 הוא אפשרות לבנות בית בשטח הנחלה שיהיה קניינה, ללא תיחום גבולות וללא גריעה של שטח כלשהו מהנחלה אלא אם יפוצל המגרש מהנחלה בהתאם לנהלי רמ"י.

    ההורים טוענים עוד, כי גם לאחר שהוחלט על ידם להעניק הזכויות במשק לנתבעת 3 במתנה, נשמרה זכות התובעת 2 לפיצול בית המגורים.

    הנתבעים מוסיפים ומציינים, כי ככל שנהלי רמ"י יתירו פיצול של שטח העולה על 500 מ"ר ועד דונם אחד לטובת התובעים, הם לא יתנגדו ויכבדו כל החלטה שיפוטית שתינתן בעניין.

    בהקשר זה מוסיפים הם ומציינים, שהפער בין השטח המותר לפיצול בהתאם לנהלי רמ"י ובין הזכויות לשימוש בשטח להן טוענים התובעים (בשטח של דונם) בא לידי ביטוי, לכל היותר, בחצרים המצויים בשולי השטח המותר לפיצול, ואין בהם כדי לפגוע בשימוש התובעים בבית המגורים וחלק מן החצרים האמורים מצוי בצדו המערבי של המשק ועולה כדי פלישה לשטח החקלאי בהסטת תוואי הוואדי.

    לדידם, התובעים אינם רשאים לדרוש פיצול מגרש מהנחלה שייעשה בניגוד לנהלי רמ"י ובאותה נשימה לעתור לסעד על פיו תינתן להם זכות שימוש ייחודית ובלעדית ביתרת השטח (עד לדונם) שעה שתוצאה כזו תיצור חוסר וודאות בנוגע לגבולות המגרש המפוצל ותיצור תלות בין הצדדים או חליפיהם, למשל מקום בו מי מהם יבקש לבצע דיספוזיציה בזכויותיו.

    לטענתם, ניתנה ע"י ההורים הסכמה לבניית בית מגורים על ידי התובעים בשטח הנחלה, אולם מעולם לא דובר, וממילא לא סוכם אודות שטח המגרש שיוקצה לצורך הבנייה ואף לא על פיצול מגרש כלשהו מהנחלה.

    אין ליתן כל משקל לטיוטת ההסכם משנת 2003 משהיא לא נחתמה. גם הפתק (ת/2) לא נחתם על ידי הנתבע 1, הוא אינו נושא תאריך, ולטענת הנתבעים נכתב לאחר השלמת הבנייה של בית המגורים והולדתו בדרישות חוזרת ונשנות של התובע 1 לקבלו.

    גם לצוואת הנתבעת 2 אין ערך ראייתי בנוגע להסכמה כלשהי שניתנה ומוכחשת, היות שעסקינן במשק חקלאי שעל פי הסכם המשבצת אינו חלק מעיזבון בר הרשות, ועם מותו

     

    זכויותיו במשק עוברות בשלמותן לבן הזוג הנותר בחיים. כך או כך, לטענתם הצוואה נעשתה תוך הפעלת לחץ על הנתבעת 2 על אף שהמוציא והמביא בכל ענייני המשק היה הנתבע 1 שמעולם לא ערך צוואה לטובת התובעת 2 ואף הבהיר לה שאין בכוונתו להנחיל לה זכויותיו במשק.

    ההורים העידו, כי השימוש שעשו התובעים במשק חרג לעיתים מגדר השימוש הסביר, לרבות בדרכי הגישה והשימוש בחצרים תוך פגיעה בשטחים אחרים בנחלה ובמחובר והנטוע בה, אולם הם בחרו לנצור לשונם, ואין לראות בכך הסכמה שבשתיקה למתן זכויות של בר רשות על ידם.

    התמונות שצורפו על ידי התובעים לתביעתם צולמו בשנת 2018 ולא בשנים בהן ניתנה להם על ידי ההורים האפשרות לבנות את הבית, בנייתו והמעבר למגורים בו (2003 עד 2006), ולא בכדי, שעה שהן משקפות לכל היותר שימושים שנעשו בנחלה נכון למועד בו צולמו וחלקם ללא הסכמת ההורים, לפיכך אין בהן כדי ללמד על קיומן של זכויות שימוש בלתי הדירות של התובעים.

    גם הישענות התובעים על פיענוח התצ"א אין לה על מה שתסמוך, משהוא נעשה בדיעבד וגם הסימונים על גביו אינם מדויקים.

    על התובעים רובץ נטל מוגבר להוכיח גמירות הדעת של נותן המתנה והם לא הרימו אותו.

    עוד מצביעים הנתבעים על התנהלות התובעים בהליך הכוללת הצפה של בית המשפט בבקשות, לרבות בקשה למינוי מומחה נוסף, נקיטה בהליכי ערעור על החלטות ביניים ועוד, באופן שסרבל ההליך וגרר את ההורים בגילם המתקדם להליכים משפטיים שפגעו בבריאותם הנפשית והפיזית.

    באשר לחוות הדעת של המומחה מטעם בית המשפט - טוענים הנתבעים, כי בפועל צוות המומחים ביצע מדידה של שטח בית מגורי התובעים ודרכי הגישה אליו, התייחס לפיענוח תצלומי האוויר והציג אפשרויות הפיצול על פי נהלי רמ"י תוך הצגת העלויות הכרוכות בכך מבלי להסיג גבולו של בית המשפט. בנוסף נטען על ידם, כי לא נפלה כל טעות בתשריט המדידה שנערך ע"י צוות המומחים בהתבסס על התשריט הרשמי שצורף לתב"ע.

    לדידם, מעדות המומחה עולה שרמ"י אינה מאשרת פיצול מגרש בשטח של דונם מנחלה אלא אם הוכח שהדבר מחויב בשל אילוצים תכנוניים.

    ובאשר לנשיאה בעליות הפיצול - לדידם יש להשיתן במלואן על התובעים, בפרט נוכח המתנות הרבות שהוענקו להם לאורך השנים על ידי ההורים והוצאות המשפט שנכפו עליהם במסגרת ההליך דנא. לשיטתם, מתמלול השיחה בין התובע 1 והנתבע 1 (ת/3) עולה בבירור, כי התובע 1 מצהיר שייקח על עצמו הנשיאה בעלויות הפיצול.

    בנוסף, והיות שפיצול המגרש משביח את ערכו של המגרש המפוצל, מפחית מערך הנחלה ופוגע בזכויות הבניה בה, יש להטיל מלוא ההוצאות הכרוכות בפיצול על התובעים הנהנים למעשה מן הפיצול, ובפרט להטיל עליהם את מס השבח היות שההשבחה נוגעת למגרש המפוצל.

     

     

    טענות רמ"י

     

15. בכתב ההגנה שהוגש מטעמה, אכן מציינת רמ"י, כנהוג בכגון דא, כי אינה נוקטת עמדה בנוגע לסכסוך בין הצדדים, וכי תקיים כל החלטה או צו שיינתנו, כפוף להלימה בינם ובין החלטות מועצת מקרקעי ישראל ונהליה.

    לטענתה, מעיון בתיק המתנהל אצלה עולה, כי בראשית שנת 2000 נחתם הסכם בין ההורים ומושב ... לבניית בית מגורים שני בשטח הנחלה; כי בחודש נובמבר 2014 ניתן ע"י המושב אישור להעברת הזכויות במשק מההורים לנתבעת 3 ללא תמורה וקבלתה כחברה באגודה השיתופית.

    כן הובהר על ידה, כי בהתאם להוראה 62 של האגף החקלאי, לא ניתן לפצל בית מגורים מהנחלה, כי אם להפריד מגרש ממנה.

    רמ"י מפנה להוראת סעיף 19 להסכם המשבצת החל על מושב .... (דו צדדי) על פיו העברת זכויות במשק ע"י חבר האגודה לאחר בחייו טעונה הסכמה מראש ובכתב שלה וגם הסכמת האגודה.

    כן הובהר על ידה, כי בהתאם למדיניות הנקוטה על ידה, לא ניתן לפצל זכויות בנחלה, וכל רישום העלול להוביל לפיצול הנחלה נוגד את מדיניותה. עם זאת, לכלל זה חריגים על פיהם ניתן להפריד מגרש מנחלה מכוח החלטה 1523 של מועצת מקרקעי ישראל או לפי הוראה 62 הנ"ל.

    ובאשר למקרה דנא נטען, כי בהתאם לדו"ח הפיקוח שנערך בחודש ינואר 2018 בעניין המשק, קיימות בו 3 יחידות דיור ומבנה בשימוש שאינו תואם התכנית, ולכן לא ניתן לקדם העברת הזכויות במשק לנתבעת 3 ולכך מתווספת גם התחייבות ההורים שניתנה לתובעת 2 אגב מתן ההסכמה על ידם לבניית בית מגורים על ידה בשטח המשק.

     

    טענות האגודה השיתופית

     

16. לטענתה, הצדדים פעלו בניגוד לנהלי האגודה ולהוראות שבתקנונה ולא הוגשה לה כל בקשה בעניין פיצול מגרש מן הנחלה, ויכול שעל שום כך נקלעו לסכסוך שלפנינו. בעניין זה מבהירה האגודה, כי לא ידוע לה על כל הסכם שהוא שנערך או נכרת בין ההורים והתובעים, והטענות בעניין נודעו לה לראשונה עם הגשת התביעה.

    לפנים משורת הדין מוסיפה האגודה ומציינת, כי אינה נוקטת עמדה בעניין הסכסוך בין הצדדים, אך ככל שהתביעה תתקבל, כי אז יהא על הצדדים לעמוד בהחלטותיה ובהוראות שבתקנונה, ובתוך כך עמידה בהחלטות רמ"י.

    האגודה מאשרת, כי נתנה הסכמתה להעברת הזכויות במשק מההורים לנתבעת 3 במתנה.

     

    דיון והכרעה

17. עניין לנו כידוע, במשק חקלאי.

     

    מבלי להרחיב היריעה יתר על המידה ולצורך תיחום הדיון שלפנינו, נזכיר מושכלות יסוד בנדון דידן. המקרקעין עליהם שוכן המשק הם בבעלות המדינה ומנוהלים בידי רמ"י, וזכויות ההורים המנוחים במשק הם של בני רשות.

    משבצת הקרקע עליה הוקם המושב הועמדה לרשות האגודה השיתופית והיא העניקה הרשות לחבריה תוך חלוקתה לנחלות. לפיכך, חברי האגודה הם למעשה בני רשות של בת הרשות.

    צא ולמד, כי חברי האגודה (במקרה דנא ההורים המנוחים) יונקים זכויותיהם בקרקע מהסכם המשבצת הרלוונטי.

    לפיכך, כל דיספוזיציה בזכויות במשק ו/או הענקת זכויות הנוגעות למשק טעונה הסכמה של המוסדות המיישבים, ובמקרה דנא - רמ"י והאגודה השיתופית.

    בקליפת אגוז נציין, כי מדיניות רמ"י בכל הנוגע לשימוש במקרקעין מקורה במטרה שלשמה הוענקה לכתחילה הרשות להשתמש בהם – עיבוד חקלאי באמצעות אגודות שיתופיות. למדיניות זו שני פנים: האחד, שמירה על הנחלה כיחידה משקית אחת שאינה ניתנת לחלוקה או לפיצול; והשני, הותרת היכולת לפקח על זהות הגורמים שלהם מבקש חבר האגודה להעביר זכויותיו בנחלה בידי המוסדות המיישבים, היות שמדובר באגודה שיתופית חקלאית הנושאת אופי חברתי-כלכלי ייחודי.

    על אף שבעת הזו משקים חקלאיים אינם משמשים עוד לצרכי חקלאות, התשתית הנורמטיבית לא שונתה והמגבלות החלות על פעולות משפטיות כאלו ואחרות הקשורות בהם נותרו בעינן.

     

18. אפשרות הפיצול של מגרש מנחלה מוסדרת בהוראה 62 של האגף החקלאי ברמ"י משנת 1999 ובהחלטה מס' 1523 של מועצת מקרקעי ישראל מיום 18.09.2017.

    במקרה דנא, כאמור, אין חולק כי ניתנה לתובעים ע"י ההורים, בני הרשות במשק, אפשרות לבנות בית מגורים בשטחו, והוא אף נבנה בהיתר. המחלוקת הנטושה ביניהם נסובה, אפוא, סביב הרשות שניתנה לתובעים ע"י ההורים – טיבה והיקף פרישתה.

     

    המסגרת הנורמטיבית

    רישיון לשימוש במקרקעין

19. במועדים הרלוונטיים לדיוננו להורים המנוחים היו, כאמור, זכויות בר רשות במשק.

    זכות בר הרשות אינה זכות קניינית אלא זכות אישית, אשר פעולותיו של בעליה בקשר עמה כפופות להוראות הסכם המשבצת מכוחו נוצרה ובמסגרתו עוגנו זכויות וחובות הצדדים לו.

    בעניין אופי הזכות ראו למשל: ע"א 1662/99 חיים נ' חיים, פ"ד נו(6)295; ע"א 103/89 אזולאי נ' אזולאי, פ"ד מה(1)477, 481.

     

     

     

    הגם שבאספקלריה של דיני הקניין, לא היו להורים המנוחים זכויות של בעלים או חוכרים במקרקעין, שעה שעניין לנו, כידוע, בזכויות שימוש במקרקעין, נביא להלן סקירה של הסוגיה באשר נתגבשה בספרות ובפסיקה.

     

20. כשם שנכתב על ידי לא אחת, ובין השאר ב-תמ"ש (ק"ג) 50681-11-16 פלוני נ' אלמונית (פורסם במאגרים האלקטרוניים), רישיון במקרקעין הוא היתר להחזקה ולשימוש במקרקעין של אחר או היתר לשימוש בלבד. הרישיון יכול להיות בתמורה או ללא תמורה; הוא יכול להיות לתקופה מוגדרת מראש או ללא הגבלת זמן; והוא יכול להתייחס למקרקעין בשלמותם או רק לחלק מסוים של המקרקעין.

    מוסד 'הרישיון במקרקעין' האנגלי נקלט בשלמותו במשפט המקומי בסוף שנות הארבעים. בתי המשפט עיצבו את ה'רישיון הישראלי', על ענפיו השונים, על־פי המודל האנגלי: "(הרשות) אפשר שהיא תהא מעוגנת בחוזה שנקשר בין הצדדים וכך תצמיח למקבל הרשות זכות חוזית כלפי בעל המקרקעין (להלן: "רשות חוזית"), ואפשר שתינתן על ידי בעל המקרקעין ללא כוונה ליצור התחייבות חוזית, אקט של רצון טוב, או תילמד משתיקתו ואי מחאתו להחזקה או לשימוש שעושה אחר בנכס (להלן: "רשות גרידא")" ראו: נ' זלצמן "רישיון במקרקעין", הפרקליט מב 24(תשנ"ה), 24.

     

    עינינו הרואות, כי לרשות השימוש במקרקעין מספר פנים וצורות - אפשר שהרשות תהא "רשות חוזית" ואפשר שתהא "רשות גרידא". רשות שנותן בעל מקרקעין לאחר להחזיק או להתגורר במקרקעין שלו יכול שתהא מעוגנת בחוזה ומתוך כך תצמיח למקבל הרשות זכות חוזית כלפי בעל המקרקעין. זכות מעין זו, היקפה וסייגיה יבחנו לאור דיני החיובים השונים, למשל חוק המתנה, התשכ"ח-1968, חוק החוזים, תשל"ג-1973 ועוד.

     

    מן העבר האחר, אפשר שהרשות שתינתן תהא בגדר "רשות גרידא" בלבד, הניתנת כביטוי של רצון טוב, מבלי שתצמיח למקבל הרשות זכות כלשהי כלפי בעל המקרקעין (ראו למשל: רע"א 1156/02 עבד אל סלם חיר ואח' נ' אלון לידאי פורסם במאגרים האלקטרוניים).

     

    ככלל, רשות במקרקעין אינה מותנית בהסכם מפורש, ודי שניתן יהא להסיק מהתנהגות בעלי המקרקעין כי הסכימו בדיעבד לשימוש של אחר ברכושם. במציאות החיים יוצרת עובדה זו במקרים רבים קושי בפרשנות ההבחנה בין השתיים: האם מדובר ברשות חוזית פרי הסכמה של שני הצדדים או שמא מדובר ברשות גרידא. הבחנה זו, כאמור, אינה פשוטה כלל ועיקר [ראו למשל: בג"צ 45/71 קרושבסקי נ' ראש העיר חברי המועצה ותושבי העיר תל אביב יפו, פ"ד כה(1) 792; ע"א 32/77 טבוליצקי נ' בית כנסה ובית מדרש החסידים, פ"ד לא(3) 210].

     

     

     

    להבחנה בין רשות חוזית ובין רשות גרידא תהא נפקות לצורך בחינת השאלה אם לפלוני, בר הרשות, זכות חוזית כלפי בעל המקרקעין, נותן הרשות, להחזיק ולהשתמש בנכס, או שאין בידיו אלא היתר של חסד, המתחדש מרגע לרגע וכל עוד חפץ בעל המקרקעין לתתו (ראו נ' זלצמן הנ"ל, בעמ' 27).

     

    ובאשר לסיווג הזכות כהדירה אם לאו - על דרך הכלל, על מנת שהרשות תהא בלתי הדירה ובלתי ניתנת לביטול תידרש הסכמה מפורשת מצד בעל הקניין לכך. הפסיקה הבחינה בין הרשאה שניתנה בתמורה, הניתנת לביטול בכפוף להוראות הדין, לבין הרשאה שניתנה ללא תמורה הניתנת לביטול לרוב "כהרף עין" לפי רצונו של המרשה. הסקתה של רשות בלתי הדירה מכללא ומכוח הנסיבות בלבד תיעשה בזהירות רבה, שהרי משמעותה היא שלילת האפשרות מידי בעלים לממש את זכותם הקניינית.

     

    סיווג הרישיון כרישיון הדיר או בלתי הדיר תלוי בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה ולעיתים נחתך עפ"י מבחן הצדק. הכרה ברישיון בלתי הדיר במקרקעין מכללא מעוררת קשיים בלתי מבוטלים, ולכן, ככלל, היא תוכר רק במקרים חריגים, נוכח המשמעות מרחיקת הלכת כלפי זכויותיו של בעל המקרקעין (רע"א 2427/14 מרגוליס נ' דיין, פורסם במאגרים האלקטרוניים). יתר על כן, גם למקרים החריגים הללו סייגים, וכשעל הכף עמד פינוי המחזיק מן המקרקעין ביכרו בדרך כלל בתי המשפט להורות על ביטול הרישיון וסילוק ידו כפוף לתשלום פיצוי [ראו למשל: ע"א 7139/99 אלוני נ' ארד, פ"ד נח(4) 27, 35; ע"א 515/76 לוי נ' ויימן, פ"ד לא(2) 127; ע"א 5136/91 קוגלמס נ' קוגלמס, פ"ד מט(2) 419; ע"א 2836/90 בצר נ' צילביץ, פ"ד מו(5) 184; ע"א 618/05 דיאמנשטיין נ' מחלקת עבודות ציבוריות מדינת ישראל, פורסם במאגרים האלקטרוניים].

     

    בפסיקה גובשו אמות המידה של שיקול הדעת השיפוטי בכגון דא, ונקבע כי על בית המשפט להתחשב, בין היתר, בכוונת הצדדים לרישיון, בתנאי הרישיון, בציפייה שיצר בעל המקרקעין אצל בעל הרישיון, במידת הסתמכותו של האחרון על הרישיון שניתן ובנזק שנגרם לו בעקבות ההסתמכות וביטול הרישיון (ראו למשל רע"א 2701/95 כנעאן נ' גזאוי, פורסם במאגרים האלקטרוניים).

     

    נוסיף ונאמר בנדון דידן ובעניין נטלי ההוכחה, כי בפסיקה נקבע עוד, שעל צד הטוען לרישיון בלתי הדיר רובץ נטל הוכחה מחמיר במיוחד (למשל רע"א 5312/12 שלום נ' כרסנטי, פורסם במאגרים האלקטרוניים).

     

    כך או כך וכפי שהובהר לעיל, שעה שעסקינן בפגיעה בזכות הקניין (או מעין קניין) של הבעלים על כל הנובע ומשתמע מכך, ברי כי גבולותיו של רישיון מכללא, הנוצר מכח השתק גרידא, צריכים להיות צרים ומתוחמים היטב, והכל תוך בחינת נסיבות העניין (ראו: ע"א 5881/81 ציזיק נ' הורביץ, פ"ד מ(1) 32; ו-נ' זלצמן הנ"ל, בעמ' 30).

     

    ובאשר לביטול הרשות נקבע עוד בפסיקה, כי יש מקום לבצע הבחנה בין רשות שעניינה עשיית פעולות כגון טיול בגן, שימוש במעבר, טבילה בבריכה וכו', שביטולן אינו גורר הרעת מצבו של בר הרשות ביחס לזה שהוא היה נתון בו לפני מתן הרשות, ובין רשות שעניינה הקמת מבני קבע וכיו"ב, הכרוכה בהוצאות מרובות ע"י מקבל הרשות, וביטול הרשות עלול

    לגרום לו, מסתמא, נזק כבד [ראו והשוו: ע"א (ת"א) 271/85 הילמן נ' רוזן ואח', פ"מ תשמ"ז(א)3].

     

    ומן הכלל אל הפרט

21. לאחר עיון בכל אשר הונח לפניי, מצאתי להעדיף גרסת הנתבעים ועמדתם על פני זו של התובעים, ובאתי לכלל מסקנה, כי לא עלה בידי התובעים להרים הנטל הרובץ לפתחם להוכחת הטענה שנכרת בינם ובין ההורים הסכם המעניק להם רשות בלתי הדירה להשתמש בשטח של דונם מתוך חלקה א' בנחלה, וכל שניתן להם הוא זכות לבנות בה בית מגורים. בהמשך, ולאחר שהחליטו ההורים ליתן המשק לנתבעת 3 במתנה, הם הסכימו גם לפיצול המגרש עליו נבנה בית מגורי התובעים בהתאם לנהלי רמ"י.

     

    מכל מקום ולמעלה מן הצורך יובהר, כי גם אם גובש הסכם פנים משפחתי בין התובעים וההורים בעניין השימוש בחלקה א' במשק, אין בו, בנסיבות המקרה דנא, כדי לגבור על נהלי רמ"י והאגודה.

     

    טרם נכנס לעובי הקורה יאמר, כהקדמה ובתמצית, כי מן התשתית הראייתית שהונחה לפניי עולה, שהמסד העובדתי והמשפטי בפרשה שלפנינו פשוט יחסית – הורים ביקשו לסייע לבתם הצעירה לאחר נישואיה והציעו שתבנה ביתה בשטח נחלתם, ואף נשאו במימון מרבית העלויות של בניית הבית. בעת שניתנה ההסכמה לא גובש הסכם בעניין זכויות הבת בנחלה וגם לא בדיעבד, היות שלא הושגה הסכמה ביניהם לגבי תנאיו. עם הזמן ומטבע הדברים התרחב השימוש בשטח עליו נבנה הבית וכלל גם שימוש בשטח המקיף אותו, לרבות סלילת שביל גישה אליו, מקומות חנייה, הצבת שער, נטיעת פרחים ודשא ועוד.

     

    לא שוכנעתי, שההסכמה שניתנה ע"י ההורים עובר לבניית בית מגורי התובעים כללה הגדרה של השטח המותר בשימוש, טיב והיקף השימוש בו ו/או התחייבות בעניין פיצול המגרש עליו הוא נבנה, ואפילו ניתנה עם הזמן רשות מכללא נוכח שתיקת ההורים והעדר מחאה מצדם כנגד הרחבת השימוש של התובעים במקרקעין, אין לראות בכך רשות בלתי הדירה, וודאי לא באופן המנוגד למדיניות בעלת הקרקע – המדינה ונהלי רמ"י המנהלת את המקרקעין.

    ואלה נימוקיי

22. על שתי שאלות מרכזיות עלינו להשיב בפרק זה של פסק הדין: האם נכרת הסכם פנים משפחתי בין התובעים וההורים המעניק להם זכות שימוש בשטח של דונם במשקם;

     

    וככל שכן, האם יש בכוחו של הסכם זה לגבור על נהלי רמ"י בכל הנוגע לפיצול מגרש מנחלה ולהעניק לתובעים זכות שימוש וחזקה ייחודיים במגרש ששטחו עולה על זה שרמ"י מתירה פיצולו.

     

    האם נכרת הסכם בין התובעים וההורים המנוחים

     

23. אין חולק, כי לא נחתם בידי הצדדים הסכם בכתב, והטיוטא שהוכנה בידי עו"ד ח. לבקשת התובעים או מי מהם (ת/1) לא התגבשה לכדי הסכם.

    לא מצאתי ליתן לטיוטא זו כל משקל ראייתי, מששוכנעתי, כי היא נערכה לבקשת התובע 1, על דעתו ובאמצעות בא כוחו – עו"ד ח. בלא שהוא נפגש כלל עם בני הרשות במשק- ההורים (ראו עדות עו"ד ח.: פרוטוקול הדיון מיום 01.12.2020 בעמ' 88 ש' 16-18, עמ' 100 ש' 15-17, עמ' 102 שו 22-23), וכי תכנה נדחה מניה וביה ע"י ההורים, ובכך נזנח הרעיון.

    בהקשר זה יצוין, כי עפ"י התרשמותי, התובע 1 היה לכל אורך הדרך, לרבות במסגרת ניהול ההליך דנא, הרוח החיה, המוציא והמביא ומי שביקש לאכוף על ההורים הרשאת השימוש בשטח הנטען ע"י התובעים, תוך ניסיון לעגנה בכתב ובהמשך - איסוף ראיות לביסוס התביעה כנגדם.

    להשלמת התמונה יצוין עוד, כי לא מצאתי לקבל טענת התובעים לפיה סירוב ההורים לחתום על הטיוטא נבע מהתנגדותם לסעיף 8 בה שעניינו רישום משכון על זכויותיהם במשק, כשם שהודתה בכך התובעת 2 עצמה (עמ' 119 ש' 24-עמ' 120 ש' 1 בפרוטוקול הדיון מיום 01.12.2020).

     

24. התובעים משליכים עיקר יהבם על הפתק שנכתב בידי נתבע 1 והוגש, במקור, כמוצג במסגרת שמיעת הראיות בהליך (ת/2).

    עסקינן בפתק הכתוב בכתב יד, כאמור, שאינו נושא תאריך ואף לא חתימה.

     

    מפאת חשיבותו יובא להלן תכנו של הפתק ככתבו וכלשונו:

    "אנו מצהירים בזה כי שטח הקרקע עליו נבנה ביתה של בתנו ..., ומסביבו בגבולות של 1 דונם לא יכלל בעתיד בכל איזו שהיא פעילות הקשורה בעניני ירושה וכו'".

     

    התובעים השקיעו זמן רב בחקירה הנגדית של נתבע 1 על אודות תכנו של הפתק ונסיבות עריכתו, ובפרט סביב הספרה 1 המופיעה בו.

    הנתבעים טוענים, בין השאר, כי הספרה 1 הוספה לפתק בשלב מאוחר יותר ולא בידי הנתבע 1 (ראו למשל עדות הנתבע 1 – פרוטוקול הדיון מיום 25.06.2020 בעמ' 43 ש' 17-עמ' 44 ש' 2 וכן בעמ' 50 ש' 11-17).

     

     

    כידוע, הנטל על הטוען לזיוף להוכיח טענתו.

    הפתק לא נשלח לבחינת מומחה לכתב יד, אך מעיון בו, גם בעין לא מקצועית, ניכר, כי אופן הכיתוב של הספרה 1 שונה מיתר הכיתוב בפתק, ונראה כי עובייה וגונה שונים מיתר רכיבי הטקסט.

    אף כי עסקינן בתחום שהוא במומחיות, יאמר בזהירות, שטענת הנתבעים לפיה הספרה הוספה בשלב מאוחר יותר ע"י מאן דהוא, שאינו מקרב הנתבעים, איננה מופרכת בעיניי, לשון המעטה.

    כך או כך וגם אם נצא מנקודת הנחה שלא עלה בידי הנתבעים להרים הנטל להוכחת טענת הזיוף, וכי עפ"י לשון הפתק אין בספרה 1 עצמה כדי להכריע בעניין טיבו, משקלו ופרשנותו, הרי שלא עלה בידי התובעים להוכיח, ברמת ההוכחה הנדרשת, שנכרת בינם ובין ההורים המנוחים הסכם המעניק להם זכות שימוש בשטח של דונם בחלקה א' במשק.

    כידוע, פרשנות טקסט תעשה בראש ובראשונה עפ"י לשונו. מלשון הפתק עולה, כי כוונת עורכו הייתה להפיס דעתה של התובעת 2, שקיבלה מהוריה הזכות לבנות בשטח משקם בית מגורים, ולהבטיח כי זכות ההורים לבצע דיספוזיציה בזכויותיהם במשק כפופה לזכויות התובעת 2 בבית המגורים ובשטח שעליו הוא נבנה.

    פרשנות זו מתיישבת גם עם נסיבות המקרה שלפנינו ועם עדויות הצדדים.

     

    לאחר שנשמעו לפניי עדויות הצדדים מצאתי לקבל גרסת ההורים במלואה משעדויותיהם היו מהימנות עליי, ושוכנעתי, כי הפתק נכתב לבקשת התובעים או מי מהם (ראו עדות התובעת 2 בעמ' 146 ש' 15-17 בפרוטוקול הדיון מיום 19.04.2021) כלאחר יד, ב"שליפה מהמותן" ובהעדר גמירות דעת, בתמימות, בלא שהשטח עליו נבנה בית המגורים ודרכי הגישה אליו נמדדו בידי איש מקצוע, ללא כוונה להעניק זכויות תוך חריגה מנהלי רמ"י ובעיקר מתוך אהבה כנה של אב לבתו ורצון להיטיב עמה.

    לדבר נמצא חיזוק בתמליל השיחה שהתקיימה בין התובעת 2 ונתבע 1 והוקלטה ללא ידיעתו (ת/11) שם הוא שב ומבהיר, כי מעולם לא ניתנה לתובעים הבטחה או הסכמה לשימוש בשטח של דונם בחלקה א'.

    עוד ראו למשל: עדות הנתבע 1 לפיה הסכמת ההורים המנוחים הייתה לבניית בית ותו לא; לא דובר אז כלל על פיצול המגרש מן הנחלה וודאי לא בשטח דונם (פרוטוקול הדיון מיום 25.06.2020 בעמ' 42 ש' 13-16) ולא על הענקת זכויות במקרקעין עליהם נבנה הבית; והפתק נכתב בלחצה של תובעת 2 (שם, בעמ' 46 ש' 16-18; בעמ' 48 ש' 3-4 ו-ש' 12-13; בעמ' 53 ש' 22-24; בעמ' 35 ש' 14-17).

    גם נתבעת 2 העידה, ועדותה נמצאה, כאמור, מהימנה עליי, כי לא דובר בין התובעים וההורים על שטח המגרש עליו תוכננה בניית בית המגורים של התובעים ואף לא דובר כלל על פיצולו מן הנחלה (עמ' 238 ש' 24-עמ' 239 ש' 1 ו-עמ' 243 ש' 19-23 בפרוטוקול הדיון מיום 10.05.2021).

    עוד העידה נתבעת 2, כי גם כאשר נושא ההסדרה של שימוש התובעים בחלקה א' במשק עלה, הוא ירד מסדר היום משהצדדים לא ראו דחיפות לטפל בו (שם, בעמ' 244).

     

    כן ראו הסברו של נתבע 1 באשר לנסיבות כתיבת הפתק – ללא תאריך וחתימה בבית התובעים (עמ' 54 ש' 8-9 בפרוטוקול הדיון מיום 25.06.2020) ועל מנת להניח דעת בתו, התובעת 2 (שם, בעמ' 55 ש' 6-10).

    מכל מקום, כאמור, שוכנעתי, שעל רקע היחסים המשפחתיים הקרובים והחמים בין ההורים והתובעת 2, הוענק לה על ידם לאורך השנים סיוע כלכלי נרחב, הן בהעמדת דירת הנתבעת 2 ב.... למגוריה משך שנים מספר שנים ללא כל תמורה (ראו עדות תובעת 2 – פרוטוקול הדיון מיום 01.12.2020 בעמ' 117 ש' 5-8 ו- ש' 9-12), הן בהעברתה לימים על שמה ובמימון חלק לא מבוטל מן ההוצאות השוטפות הכרוכות בהחזקתה (עמ' 168 ש' 19-22 בפרוטוקול הדיון מיום 19.04.2021) הן בהרשאה שניתנה לתובעים להציב קרוואן למגוריהם בשטח המשק ללא תמורה (ראו עדות התובע 1 – שם, בעמ' 172), הן במתן הזכות לבניית בית מגורים בשטח משקם במימון כמעט מלא של ההורים (ראו למשל עדות הנתבעת 2 בעמ' 209 בפרוטוקול הדיון מיום 10.05.2021) והן בנשיאה בתשלום הארנונה עבור בית המגורים של התובעים משך שנים הרבה (ראו עדות התובעת 2 בעמ' 141 ש' 22-23 ו- בעמ' 142 ש' 1-3, ש' 11-15 ו-ש' 16-19 בפרוטוקול הדיון מיום 19.04.2021) מתוך אמון מלא וללא כל התחשבנות מצדם. לפיכך, גם אם נכתב ע"י הנתבע 1 בפתק כשם שנכתב, אין בכך כדי לבסס התחייבות חוזית כלפי התובעים באופן הנטען על ידם, וודאי אין מקום לאכוף על רמ"י לכבדה ככל שהיא מנוגדת לנהליה.

     

25. אף שהתובעים מבקשים להטיל דופי בעדות ההורים לפניי, ובעיקר בעדות האב המנוח נוכח סגנונו, הציניות וקוצר הרוח שהופגן על ידו, מצאתי עדותו מהימנה, אותנטית, כנה ומשכנעת. יצוין, כי בעת חקירתו הנגדית, שהייתה ארוכה והשתרעה על פני שעות רבות, היה האב המנוח כבן 90 שנה, היא התקיימה בעת שהתפשטות נגיף הקורונה הייתה בשיאה וכשהוא עוטה (ככל האחרים) מסכה. לצד זאת ניכר היה שהוא מעיד מדם לבו, בכאב ובצער רב (ראו למשל פרוטוקול הדיון מיום 02.11.2020 בעמ' 43).

    התרשמתי, כי האב המנוח נעלב מהתנהלות התובעים וחש אכזבה צורבת מעצם הגשת התביעה על ידם כמו גם מהקלטתו בסתר ע"י תובע 1 (ראו למשל: שם, בעמ' 80).

    ודוק, התובע 1 הודה בחקירתו הנגדית, שמערכת היחסים בין התובעים וההורים הייתה טובה וחמה (בעמ' 162 ש' 23-24 לפרוטוקול הדיון מיום 19.04.2021), ולמרות זאת הוא הקליט בסתר את הנתבעת 2 (שם, בעמ' 156).

    לא מצאתי, אפוא, שיש לבוא עם הנתבע 1 חשבון על האופן בו השיב לשאלות עליהן נשאל בחקירתו הנגדית.

    עוד יובהר, כי חרף גילו המתקדם והנסיבות בהן הוא נחקר, התרשמתי מצלילותו, מחדות המחשבה שלו, ומאותות האמת שנתגלו בתשובות הנתבע 1, גם כאשר לא היה בהן לשרת גרסת הנתבעים (למשל: בעמ' 55 ש' 6-10 לפרוטוקול הדיון מיום 25.06.2020).

     

     

     

    גם מעדות הנתבעת 2 (שניתנה בהיותה לקראת תום העשור התשיעי לחייה) התקבל הרושם שהמעמד היה קשה לה, אך בכל הקשור להליך דנא היא העידה באופן צלול וברור, בכנות ובאותנטיות.

     

    מעדות ההורים שוכנעתי, אפוא, כי ניתנה על ידם לתובעים הרשות לבנות בשטח משקם בית מגורים בכל גודל שיבחרו (עמ' 225 בפרוטוקול הדיון מיום 10.05.2021) בלא שדובר על

     

    השימושים הנלווים למגורים בבית ובלא שדובר על פיצול המגרש עליו נבנה הבית מן המשק, אך לאחר שהוחלט על ידם להעביר לנתבעת 3 הזכויות במשק במתנה והתעורר הצורך בהסדרת זכויות השימוש של התובעים בחלקה א' במשק, עמדתם הייתה, שיש לעשות כן בהתאם לנהלי רמ"י (ראו למשל עדות הנתבעת 2 בעמ' 242 ש' 15-16, שם).

     

26. לא מצאתי גם לקבל גרסת התובעים בעניין הרשות, שניתנה להם מכללא ע"י ההורים לשימוש בשטח של דונם נוכח שתיקת ההורים, העדר מחאה או התנגדות לשימוש שעשו דה פקטו בשטח, הסתמכות התובעים והשקעותיהם הכספיות בשטח.

    ראשית ובאשר להיקף ולטיב השימוש שנעשה ע"י התובעים בשטח – כאמור, בית המשפט קיים ביקור במשק והתרשם במו עיניו מהשימוש שנעשה ע"י התובעים וההורים בחלקה א' בו, אם כי ברור שמועד הביקור אינו יכול ללמד באופן רטרוספקטיבי על השימוש שנעשה לאורך התקופה שממועד בניית בית מגורי התובעים ועד למועד הגשת התביעה.

    זאת ועוד, בניגוד לאופן בו מוצגים הדברים ע"י התובעים, מן הביקור במקום עולה, כי ביתם נראה כפי גילו, סביבתו מטופחת, אך אין המדובר בבית מידות ו/או בהוד והדר יוצאי דופן.

     

    גם בתמונות שהוצגו ע"י התובעים במהלך שמיעת הראיות (ת/4) אין כדי לסייע, משהתברר כי הן צולמו ע"י תובע 1 בסמוך להגשת התביעה (ראו עדויות התובעים בעמ' 163 ש' 21 בפרוטוקול הדיון מיום 19.04.2021 ובעמ' 123 בפרוטוקול הדיון מיום 01.12.2020).

    ההורים העידו, ועדותם נמצאה מהימנה עליי, שעם הזמן ובהדרגה הרחיבו התובעים השימוש שעשו בחלקה א' בלא שנטלו הסכמתם לכך מראש (ראו עדות הנתבע 1 בעמ' 59 ש' 1-8 ו-ש' 17-18 לפרוטוקול הדיון מיום 25.06.2020), ובהגינותם הוסיפו וציינו, כי גם לא ביקשו מהתובעים לחדול ו/או להשיב המצב לקדמותו בדרך של פירוק מבנים או מחוברים שהציבו במקום על דעת עצמם (כגון פינת החי – ראו עדות נתבע 1 בעמ' 46 ש' 2-3 ו-4-5, שם; ועדות נתבעת 2 בעמ' 228 ש' 1-2 ובעמ' 233 ש' 14-16 בפרוטוקול הדיון מיום 10.05.2021), לרבות כאשר נגרמו על ידם נזקים כגון עקירת עצים יקרים והחלפת צינור ביוב – (עמ' 47 ש' 1-3, שם ועמ' 226 ש' 1-9 בפרוטוקול הדיון מיום 10.05.2021), הריסת בית הסוכנות, מחסן ובית אימון והגבהת הקרקע עליה נבנה בית המגורים באופן שגם לשיטפונות ולחדירת מי גשם לבית ההורים (ש' 8-12, שם) והרחקת התעלה מעברה לעבר השטחים החקלאיים (עמ' 227 ש' 13-16 בפרוטוקול הדיון מיום 10.05.2021). נתבע 1 אף

     

    הודה, כי תובע 1 סלל במקום דרך גישה למכוניות ומקומות חניה על גבי שטח מרוצף בלא שקיבל הסכמתו לכך (עמ' 60 ש' 2-4, שם), שעם הזמן הלכה והתרחבה (ש' 7-9, שם, שם) והציב גדר הנשענת על עץ התאנה שלו (עמ' 57, ש' 18-20, שם). גם נתבעת 2 הודתה, שהתובעים סללו בחלקה א' שביל גישה לביתם וסדרו מקום חניה למכוניות, שתלו פרחים ודשא, נטעו עץ זית, התקינו שער כניסה חשמלי ובנו בית עץ בחצר (עמ' 216, 218 ו-220 לפרוטוקול הדיון מיום 10.05.2021).

    הנתבעים אינם מכחישים, אפוא, כי שימוש התובעים בבית המגורים גרר אחריו, עם השנים, שימוש נרחב יחסית בחצר המקיפה אותו והסדרת דרכי הגישה אליו ברכב וברגל, חנייה בשטח החלקה וטיפוח החצר.

    עם זאת, מדובר בשימושים הנלווים למגורי התובעים בחלקה א' שנעשו על דעת התובעים בלבד ותוך ניצול יחסי הקרבה בינם ובין ההורים ומערכת היחסים הטובה ביניהם, ומכאן שאפילו ניתנה להם מכללא ע"י התובעים הרשות לבצעם, בשים לב לטיב השימוש ולמגבלות החלות ממילא על מתן הרשות על רקע טיבן של זכויות ההורים במשק כבני רשות בלבד, אין מקום לקבל טענות התובעים, לפיה הרשות היא בלתי הדירה.

     

27. יתר על כן, לא עלה בידי התובעים כלל ועיקר לבסס טענותיהם בעניין היקף השקעותיהם במשק בכלל, וכנימוק לקבלת עתירתם לזכויות שימוש בו בהיקף הנטען על ידם בפרט.

    ראשית, והגם שהתובעים הקפידו לאסוף ראיות להוכחת זכויותיהם הנטענות בחלקה א' במשק, דווקא בעניין כה מהותי לא הוצגו כמעט על ידם ראיות חפציות להוכחת טענותיהם בעניין היקף השקעותיהם במשק.

    ודוק, אין בטבלה שצורפה כנספח 6 לתצהיר התובעים (אשר נערכה ע"י התובעים מטעמים ברורים ולא ברור כלל מועד עריכתה והאם אי פעם הוצגה בפני ההורים קודם להליך דנא) כדי להועיל לתובעים כלל ועיקר, שהרי אין חולק, כי בניית בית המגורים הושלמה ברבעון הראשון של שנת 2006 בעוד שעולה מן הטבלה האמורה, כי עד אז עמדו לרשות התובעים מקורות כספיים נזילים בסכום זניח של כ-17,000 ₪.

    עת נשאלה על כך התובעת 2 בחקירתה הנגדית, התחמקה ממתן תשובות (עמ' 138 בפרוטוקול הדיון מיום 19.04.2021).

    יתר על כן, יתר הסכומים המפורטים בטבלה, אשר לטענת התובעים מקורם בהלוואה שניטלה על ידם מבנק הפועלים ופידיון כספים שנחסכו על ידם בין בתכניות חסכון ובין בקרן השתלמות או פיצויים, הגיעו לידיהם בשנים 2008 ו-2009, זמן רב לאחר שבניית בית המגורים הושלמה.

    הנה כי כן, לא עלה בידי התובעים להוכיח, כי בתקופת הבנייה של בית המגורים והפיתוח, עמדו לרשותם מקורות כספיים נזילים כלל, וממילא לא עלה בידיהם להוכיח שהם נשאו בתשלומים כלשהם הכרוכים בבניית הבית.

     

     

     

    ואם לא די בכך, הרי שמעדויות הצדדים נותר רושם ברור, שמצבם הכלכלי של התובעים אותה עת לא היה מן המשופרים, לשון המעטה, ושוכנעתי כי אלמלא הסיוע הכלכלי הנרחב שהם קיבלו מן ההורים, לא הייתה להם אז כל אפשרות לרכוש דירה וודאי לא לבנות בית

     

    פרטי בהעדר הון עצמי מינימאלי, ולמצער היה עליהם ליטול הלוואות למימון מלוא עלות הרכישה או הבניה (אשר כידוע מבוצעות בסמוך להן ולא בחלוף שנים מביצוען).

     

28. לא מצאתי גם לקבל טענות התובעים לפיהן חלומם היה לגור בצפון הארץ, אך נוכח בקשת ההורים והסתמכותם על הבטחותיהם הם בחרו לקבוע מקום המגורים שלהם במושב.

    טענה זו נטענה בעלמא ואף נסתרה ע"י התובעים עצמם, אשר מעדותם ניתן, כאמור, ללמוד בבירור, כי בראשית חייהם המשותפים, משאביהם הכלכליים היו דלים, כאמור, ולכן גם הסתייעו רבות בהורים והמגורים במשק ללא תמורה השתלמו להם.

    ראו בעניין זה עדות התובעת 2 לפיה המעבר למושב נעשה לצורך חסכון בעלויות ומגורים בחינם, משמגורי התובעים למשך תקופה קצרה בשכירות חודשית בסך 800$ נחשבו יקרים עבורם (עמ' 118 ש' 1-5 בפרוטוקול הדיון מיום 01.12.2020); הודאתה כי לא היו ברשות התובעים מקורות כספיים למימון בניית הבית והם תכננו ליטול משכנתא, אך היות שההורים מימנו הבנייה, לא היה צורך בכך (עמ' 119 ש' 10-17, שם); הודאתה, כי התובעים היו ב"מינוסים מטורפים" (בעמ' 139 ש' 17-19 ו-בעמ' 140, שם). לכך נמצא חיזוק גם בעדותה בעניין נשיאת האם המנוחה בחלק לא מבוטל מן ההוצאות השוטפות של הדירה ברמת גן, שהועברה על שמה, על פיה האם עשתה כן כסיוע שניתן על ידה, נוכח מצבם הכלכלי של התובעים (בעמ' 150 ש' 4-7, שם).

    יובהר, כי טענות התובעת 2 לפיהן בשנים 2008 ו-2009 (בעיקר) כוסו ע"י התובעים הוצאות הקשורות בבניית בית המגורים לא נמצאו מהימנות עליי.

    גם התובע 1 העיד, כי לכל אורך השנים היו לתובעים יתרות חובה (עמ' 160 ש' 16 בפרוטוקול הדיון מיום 19.04.2021).

    עדותו בעניין מימון בניית הבית גם כן לא נמצאה מהימנה עליי, ומכל מקום היא לא נתמכה בראיות חפציות כלשהן, על אף שכאמור מלאכת איסוף הראיות בהליך נעשתה על ידו ביסודיות רבה. יובהר, שוב, כי לא מצאתי לקבל גרסת התובעים על פיה בחלוף שלוש שנים ממועד השלמת הבנייה, הם נשאו עדיין במימון עלותה (ראו עדותו בעמ' 160 ו-161, שם).

    לא מצאתי גם לקבל טענת התובעים לפיה על יסוד הבטחות ההורים הם רכשו קראוון (בשנת 1999) תמורת 200,000 ₪, הן משום שטענה זו לא הוכחה כלל ובהעדר היגיון בצדה, כשבעניין זה בית המשפט משתמש גם בידיעה השיפוטית שברשותו ובניסיון החיים, עת ממילא לא הוצגה ולו ראשית ראיה בעניין.

    בהקשר זה יצוין, כי עדות הנתבעת 2 בעניין ניסיון התובעים להשפיע עליה גם בעניין הצוואה שנערכה על ידה כשהם שבים ומדגישים מצבה הכלכלי של התובעת 2 (עמ' 207 ש' 13-15 בפרוטוקול הדיון מיום 10.05.2021) נמצאה מהימנה עליי.

     

    וכך גם עדות הנתבעת 3 לפיה התובעים נהגו להתלונן תדיר על מצבם הכלכלי ולכן ההורים סייעו להם (עמ' 266 ש' 1-2 בפרוטוקול הדיון מיום 24.05.2021).

    להשלמת התמונה יצוין, כי מצאתי לדחות ניסיון התובע 1 בעדותו למזער חשיבות ותרומת הסיוע הכלכלי הנרחב שהוענק לתובעים ע"י ההורים, עת מחד הובעה על ידו התפיסה לפיה

    כשהורים נותנים לילדים אין מקום להתחשבנות כספית (פרוטוקול הדיון מיום 19.04.2021 בעמ' 172 ש' 1-7), ומאידך, באותה נשימה בוצעו על ידו חישובים והתחשבנות בעניין שווי מגורי האם המנוחה בקראוון (שם, בעמ' 174), שאין לקבלם בשום פנים ואופן; מזכיר עבודות הגננות שביצע במשק ללא תמורה (שם, בעמ' 175 ש' 5-6); והתחשבנויות מינוריות על סביב הוצאות על תיקונים בדירה ב... בהן נשאו התובעים (שם, בעמ' 175).

    מבלי להכביר מלים בדבר ברי, כי אין שום פרופורציה בין תשלומים שביצעו התובעים ו/או "חסרון כיס" שנגרם להם אגב יחסיהם עם ההורים ובין היקף הסיוע הכלכלי שניתן להם ע"י ההורים והם בטלים בשישים כנגדם.

     

29. גם ניסיון התובעים להצביע על קיומם של גבולות פיזיים כאלה ואחרים כביכול, המגדירים את השטח בו הם משתמשים אין בו להועיל להם. מן המונח לפניי ומהתרשמותי הבלתי אמצעית בעקבות הביקור במקום עולה, כי עסקינן בחלקה אחת ובה ממוקמים זה לצד זה (כמעט בצמידות) בתי התובעים וההורים; גם אם התובעים בחרו להניח מעקה, להתקין שער חשמלי, לטעת עצים או לשתול פרחים, אין בכך, בפרט נוכח התנהלות הצדדים לאורך השנים, כדי להוכיח שנכרת בינם ובין ההורים הסכם המעניק להם זכות שימוש בלתי הדירה בשטח שעל גבולותיו הם מצביעים.

     

30. לסיכום נקודה זו יאמר, כי על יסוד התשתית הראייתית שהונחה לפניי, לא מצאתי שעלה בידי התובעים להרים הנטל הרובץ עליהם להוכחת הטענה כי נכרת בינם ובין ההורים הסכם בכתב או בע"פ להקצאת דונם משטח נחלת ההורים לשימוש בלעדי של התובעים בו, לרבות לא בשאלת פיצול המגרש מהנחלה ו/או שניתנה להם רשות בלתי הדירה מכללא לעשות שימוש בשטח של דונם בחלקה א', ואף לא כי ניתן ללמוד עליה נוכח הסתמכותם והשקעותיהם בחלקה א' במשק. התובעים אמנם טיפחו החצר המקיפה את ביתם ויצרו לעצמם גישה נוחה אליו וסביבת מגורים נעימה ונאה, ומטבע הדברים כרוך הדבר בהשקעה כספית, אך היא שולית לעומת ההשקעה בבניית בית המגורים שמומנה רובה ככולה ע"י ההורים, ומכל מקום, בנסיבות העניין אין בה כדי להקים להם רשות בלתי הדירה לשימוש בשטח של דונם בחלקה א'.

     

    חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט

31. כאמור, לבקשת התובעים שהועלתה לצורך הוכחת טענותיהם בדבר היקף השימוש שלהם בחלקה א', טיבו ומשכו, מונה כמומחה מטעם בית המשפט בתחום המדידות משרד זייד. חוות הדעת שהוגשה לתיק בית המשפט (להלן: "חוות הדעת") נערכה בידי מומחה מתחום

     

    שמאות המקרקעין - מר מוטי זייד כשמשרדו עבד בשיתוף פעולה עם מומחה מתחום המדידות - ד"ר קובי זייד.

    חוות הדעת מקיפה ומפורטת. למרות זאת, הופנו למומחים ע"י התובעים שאלות הבהרה רבות. בנוסף הוגשה על ידם לבית המשפט המחוזי בקשת רשות ערעור על אחת ההחלטות

    שניתנה בעניין ניתוח תשריט שנערך בידיהם ו/או בידי מי מטעמם בעניין השטח שעפ"י הנטען הם עושים בו שימוש ומדידה שלו (רמ"ש 13783-03-21) אשר הוכרעה בהסכמה, תוך שמירת טענות הנתבעים ומבלי לגרוע מן האמור בהחלטה מיום 28.06.2020 בעניין מינוי המומחה.

    גם לאחר המענה לשאלות ההבהרה לא נחה דעת התובעים והם עתרו לזימון המומחים לחקירה על חוות הדעת, ומבוקשם ניתן להם.

     

    בנוסף (ובין חקירותיהם של המומחים אשר נחקרו במועדים שונים) עתרו התובעים למינוי מומחה נוסף ולחלופין לקבלת היתר להגשת חוות דעת מטעמם ובקשתם נדחתה וכך גם בקשתם לקבלת רשות ערעור עליה באשר ניתנה ע"י בית המשפט המחוזי (רמ"ש 18778-07-22).

    יאמר כבר כעת, כי בראי המחלוקת בהליך דנא והפלוגתאות באשר הוגדרו ע"י בית המשפט, התנהלות התובעים בכל הנוגע למלאכת המומחים ולחוות הדעת לא הייתה פרופורציונלית כלל, חרגה מגדר הסביר, וגררה השקעת זמן ומשאבים יקרים נוספים תוך הארכת ההליך שלא לצורך.

    כשם שהוצג לעיל, מחוות הדעת עולה, בין השאר, ששטח חלקה א' עומד על 2.286 דונם; שטח בית מגורי התובעים עומד על כ- 210 מ"ר; והשטח הכולל בו עושים הם שימוש עומד על 689 מ"ר (על יסוד המצב בשטח ופענוח תצלומי האוויר).

    במובן זה, חוות הדעת תומכת בטענות התובעים לפיהן השטח בו עושים הם שימוש עולה על חצי דונם (המותר בפיצול עפ"י הוראה 62 של האגף החקלאי ברמ"י כאמור לעיל), אך אינה תומכת בטענה לפיה השימוש משתרע על פני שטח של דונם.

    חרף ניסיונות התובעים להצביע על כשלים בחוות הדעת ו/או בביצוע מלאכת המומחים, לא מצאתי שנפל בהם כל רבב.

    גם ניסיונותיהם לפגוע במהימנות המומחים ו/או להצביע על שגיאות במסקנותיהם לא צלחו.

    מחקירתם הנגדית לפניי התרשמתי כי עסקינן במומחים מקצועיים, מנוסים, מיומנים, ידענים, יסודיים ונטולי פניות, שעמדו מאחורי הממצאים והמסקנות בחוות הדעת ללא כחל ושרק.

    בניגוד לנטען, המומחים לא הסיגו גבולו של בית המשפט וביצעו את שהוטל עליהם וברמה הנדרשת והמצופה.

    בנוסף ובניגוד לנטען, לא מצאתי, כי יצאה שגגה תחת ידי המומחים במדידת שטחה של חלקה א' והשטח בו נעשה שימוש ע"י התובעים.

     

    ההיפך הוא הנכון!

    ודוק, התובעים בשאלותיהם ניסו לגרור המומחים לדיון בשאלות תיאורטיות והיפותטיות הנוגעות לסוגיה זו, ולבד מכך שאין ליתן כל משקל לשאלות אלו משהדיון שלפנינו אינו אקדמי, הרי שכפי שהובהר לעיל ויובהר להלן, לא מצאתי שעלה בידיהם לערער יסודותיה המוצקים של חוות הדעת ומהימנות ורצינות עדות המומחים לפניי.

     

    יתר על כן, עסקינן בתחום שהוא במומחיות, ומה לנו כי נעדיף מידע המופיע על גבי מסמכים שלא ברורה זהות עורכם ומידת הדיוק, הידע, המקצועיות והאובייקטיביות שלהם ו/או תיזות כאלו ואחרות על פני חוות דעת מקצועית שעורכיה, בני הסמכא, התייצבו בפני בית המשפט והבהירו דבר דבור על אופניו תכנה וממצאיהם?!

    ברי, כי השאלה רטורית והתשובה עליה ברורה.

    כך, למשל, לצורך ההדגמה ומבלי למצות העניין נציין, כי עת ניסה ב"כ התובעים לקעקע את ממצאי חוות הדעת בהצביעו על הפער בין שטחה של חלקה א' המופיע בספרי הוועדה המקומית לתכנון ובניה (ועומד על 3 דונם) ובין זה שנמדד על ידו (ועומד על 2.286 דונם), השיב המודד (ד"ר קובי זייד) בבירור ובאופן מקצועי ומשכנע, שגם אם הרישום על גבי המסמך שהוצג (ת/19) הוא נכון, אין בכך כדי להעלות או להוריד בעניין מדידת השטח בו נעשה שימוש ע"י התובעים ודרכי הגישה אליו, בהינתן ההבחנה בין הרישום ובין סימון השטח הרלוונטי לבניה ולמגורים במפה (וצבוע בצהוב) - ראו עמ' 305-306 בפרוטוקול הדיון מיום 09.03.2022 והסברו הזהה של המומחה הנוסף בעמ' 335 לפרוטוקול הדיון מיום 01.12.2022.

    בהמשך וחרף ניסיונות התובעים לשרטט גבולות השטח בו נעשה על ידיהם שימוש באמצעים שונים (כדוגמת עצים, מעקה וכו'), הוסבר באופן משכנע ע"י המומחה, כי מעקה עץ המוצב במגרש אינו בבחינת קו גבול – ראו עמ' 388 ש' 7-8 בפרוטוקול הדיון מיום 09.03.2022.

    הוא הדין גם בהתייחס לקו המקווקוו בתשריט שאיננו בבחינת מבדל – ראו ש' 9-15, שם, שם.

    בהמשך מבהיר המומחה, כי על אף שהתובעים מבקשים לבדל השטח בו נעשה על ידם שימוש גם בהתבסס על גובהו ביחס ליתר השטח, מדובר בהגבהה של 25 ס"מ בלבד – ראו ש' 20-24 שם, שם.

    וכי השטח עליו מצביעים התובעים כולל חריגה ונכללת בו גם החצר האחורית (בצדה המערבי של החלקה) – ראו עמ' 314 ש' 12-18, שם; ועדות המומחה הנוסף בעמ' 332 בפרוטוקול הדיון מיום 01.12.2022.

    בהקשר זה יוער, כי במסגרת הביקור במקום ראה גם בית המשפט במו עיניו את השימוש בחצר האחורית (הפונה לעבר השטחים החקלאיים) לצרכי נוי (דשא) ונוחות (ככל חצר ביתית).

    גם תשובות המומחה בעניין פענוח (או אי פענוח) הפריטים הרבים בתצלומי האוויר נמצאו מהימנות עליי ומשכנעות – ראו עמ' 317 ש' 16-21 בפרוטוקול הדיון מיום 09.03.2022, ומכל

     

    מקום אין בידו, ובצדק לקבוע מי מבין הצדדים (שכידוע דרים בחלקה אחת ובצמוד זה לזה) עושה שימוש בשבילים, בגינות וכיו"ב – ראו עמ' 321 ש' 9-14 שם.

     

    גם עדות המומחה הנוסף – מר מוטי זייד, שנשמעה במועד מאוחר יותר, הייתה קוהרנטית, בהירה, משכנעת, מהימנה ומקצועית.

     

    מעיון בחוות הדעת ומשמיעת עדותו לא מצאתי להטיל כל ספק ביחס לקביעה כי מדידת חלקה א' העלתה ששטחה הוא 2.286 מ"ר – ראו למשל עמ' 334 ש' 12-14 בפרוטוקול הדיון מיום 01.12.2022.

    עוד הובהר על ידו באופן מקצועי ומשכנע, כי ה-תב"ע עליה משליכים התובעים יהבם אינה קובעת או מגדירה את גודל השטח אלא תוחמת קווי רחוב וקווי מגרש בלבד – ראו ש' 31-32 שם, שם.

    המומחה גם הבהיר בצורה משכנעת ובהירה המלצתו בחוות הדעת בעניין שטח המגרש המפוצל, הגם שניתנה על ידו פרשנות מרחיבה לביטוי "אילוץ תכנוני" המופיע בהחלטת מועצת מקרקעי ישראל הרלוונטית לענייננו (פרשנות הפועלת לטובת התובעים) – ראו עמ' 337 ועמ' 346 שם.

    כך גם באשר לממצאים או ההמלצות בעניין שביל הגישה – רוחבו והעדר זיקה בינו ובין קו הבניין – ראו עמ' 339, 340 שם.

    עוד ובנוסף הבהיר המומחה בצורה משכנעת, כי גריעת יחידת מגורים משטח הנחלה יפחית משוויה – ראו עמ' 347 שם, וכי גם אם תהיה תוספת של חצי דונם לשטחה של חלקה א' ללא תוספת של אחוזי בניה, מסקנות וממצאי חוות הדעת שלו יעמדו בעינן ולא ישתנו.

     

    כאמור, הדברים דלעיל הובאו כהדגמה בלבד, שעה שמלוא התשובות שניתנו ע"י צוות המומחים בהתייחס לחוות הדעת נמצאו על ידי מהימנות, מקיפות ומספקות, על אחת כמה וכמה בהינתן יריעת המחלוקת בין הצדדים והתכלית לשמה מונה המומחה.

     

32. ואם לא די בכל זאת נזכיר מושכלות יסוד ראשונים בכל הנוגע למשקלה של חוות דעת מומחה מטעם בית המשפט (מינוי שהוא, כידוע, בבחינת הכלל עפ"י סדרי הדין הנוהגים בבית המשפט לענייני משפחה).

    הלכה ידועה ומושרשת היא, שלחוות דעת הניתנת ע"י מומחה מטעם בית המשפט ניתן משקל רב, בהיותו זרועו הארוכה של בית המשפט ובהינתן החזקה כי מדובר במומחה אובייקטיבי וניטרלי, להבדיל ממומחה מטעם אחד הצדדים ששכר שירותיו, משלם את שכרו, ומסתמא חוות דעתו תתמוך בעמדת אותו צד.

    אף שבית המשפט אינו בבחינת חותמת גומי, ככלל הוא יאמץ חוות הדעת של המומחה אשר מונה על ידו, שהרי היא נשענת על הידע שבאמתחתו, ובמובן זה יש לו יתרון על פי בית

     

     

    המשפט, והסטייה ממנה תהא במקרים חריגים בלבד כשיש טעמים כבדי משקל וסיבה בולטת לעין המצדיקים זאת.

    בית המשפט העליון שב על הלכה זו פעמים הרבה וקבע גם, כי פסילת חוות דעת של מומחה מטעם בית המשפט היא צעד קיצוני שיינקט במקרים חריגים בלבד, כשנמצא פגם בחוות הדעת היורד לשורש העניין ועלול לגרום עיוות דין.

    ראו והשוו למשל: רע"א 1867/20 פלונית נ' בית חולים העמק, פורסם במאגרים האלקטרוניים; ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה נ' מונטי רבי, פורסם במאגרים

    האלקטרוניים; ע"א 5602/03 אבי ושרה סגל נ' שיכון ופיתוח לישראל בע"מ, פורסם במאגרים האלקטרוניים; רע"א 6117/19 פלוני נ' מרכז החינוך העצמאי, פורסם במאגרים האלקטרוניים.

    ובאשר לעדות המומחה – על אף מומחיותו, הוא עד ככל העדים ולבית המשפט מסור שיקול הדעת לקבוע משקל עדותו (ע"א 3056/99 שטרן נ' המרכז הרפואי ע"ש חיים שיבא, פורסם במאגרים האלקטרוניים).

     

33. על יסוד כל האמור לעיל ובהעדר כל נימוק שהוא המצדיק סטייה מממצאי חוות הדעת וממסקנות המומחה מטעם בית המשפט, אני מאמצת אותם במלואם, כפוף לקביעות דלהלן בעניין חלוקת הנשיאה בעלויות הפיצול, שאינה שאלה במומחיות, כי אם שאלה משפטית גרידא, אשר תוצאתה היא נגזרת של יתר הפלוגתאות שהוגדרו ושל ההכרעה השיפוטית בהן.

    ודוק, אין בעצם השימוש שנעשה ע"י התובעים בשטח של כ-700 מ"ר בחלקה א' כדי לשנות מסקנתי לפיה לא ניתנה להם רשות ההורים לעשות כן, וגם אם ניתנה מכללא, אין היא רשות בלתי הדירה.

    להשלמת התמונה בלבד, בהינתן היקף הטיעון של התובעים ולמעלה מן הצורך ושמא ייתפס הדבר בעיניהם כהתעלמות בית המשפט מכך יובהר, כי ניסיונם להפוך תצלומי האוויר ופיענוחם והתשריט שנערך בידיהם או בידי מי מטעמם (נושא בקשת רשות הערעור ברמ"ש 13783-03-21) לראיות כבדות משקל בהליך לא צלח. בראי הנסיבות, התשתית הראייתית שהונחה לפניי, לרבות התרשמותי מן העדויות השונות שנשמעו לפניי, בפרט אלו של המומחים, ובהינתן יריעת המחלוקת בין הצדדים באשר הוגדרה, מצאתי כי משקלן של הראיות האמורות נמוך ולבטח אין בהן כדי לכרסם כהוא זה ממשקל חוות הדעת ועדויות המומחים.

     

34. על פניו בכך הושלמה ההכרעה בפלוגתא הראשונה שהוגדרה וניתן היה להתקדם מכאן לדיון בשאלת הנשיאה בעלויות הפיצול.

     

     

     

     

    עם זאת ולמעלה מן הצורך ולהשלמת התמונה, נדון גם בשאלת יחסי הגומלין בין ההסכם הפנים משפחתי (ככל שנכרת ולו בדוחק ובהתנהגות) ובין מדיניות ונהלי המוסדות המיישבים.

    יצוין, כי בשונה ממרבית המקרים שהפסיקה מדברת בהם בהקשר זה של זכות שימוש בחלקת המגורים במשק חקלאי, כלל לא עומדת על הפרק במקרה דנא שאלת הלגיטימיות של מגורי התובעים בה או מצדו השני של המטבע – שאלת פינויים מבית המגורים שלהם ואף לא בעניין זכותם לחזקה ייחודית בבית המגורים ובשטח עליו הוא ניצב. בנוסף, לדידי, וכפי שיפורט להלן, גם סוגיית ההשקעות שלהם במשק אינה מעוררת התלבטות של ממש,

    משנחה דעתי, כאמור, כי ממילא מרבית ההשקעה בבניית בית המגורים הייתה של ההורים- מעניקי הרשות כסיוע שניתן על ידם לבתם-התובעת2 וכמחווה של רצון טוב.

     

    במובן זה ניתוח המקרה דנא וההכרעה במחלוקות בין הצדדים פשוטים יחסית למקרים אחרים, הן באספקלריה של דיני המשקים, הן באספלקריה של דיני החוזים והדוקטרינות מכוחם ובהן תום לב, מניעות, השתק, והן באספקלריה הרחבה של דיני היושר ושל שיקולי צדק [ראו והשוו למשל: ע"א 2863/90 אריה בצר נ' נחמה צילביץ ואח', פ"ד מו(5)184; ע"א 5136/91 קוגלמס נ' קוגלמס ואח', פ"ד מט(2)419; ע"א 1662/99 חיים נ' חיים, פ"ד נו(6)295].

     

    לשון אחר: הגם שהתובעים מנסים להציג זאת כך, במסגרת ההליך דנא הם אינם מנהלים מאבק למען ההגנה על ביתם ועל קורת הגג שעל ראשם אלא על גודל השטח המקיף אותו. הא ותו לא.

     

    נשוב ונזקק המחלוקת בין הצדדים: בעוד הנתבעים שבים ומצהירים, כי הם מכירים בזכות התובעים להמשיך לעשות שימוש בבית המגורים ולפצל המגרש עליו הוא נבנה בהתאם ובכפוף לנהלי רמ"י, טוענים התובעים, למעשה, כי ללא קשר לנהלי רמ"י, ניתנה להם ע"י ההורים זכות להחזקה ולשימוש ייחודיים בשטח של דונם מתוך חלקה א' במשק, ויש לאכוף זאת עליהם ולאפשר להם לנהוג בשטח זה מנהג בעלים. ודוק, לדידם, אין לראות ברשות שניתנה להם להשתמש באופן ייחודי ובלעדי בשטח של דונם בחלקה א' פיצול של המגרש כמשמעותו בדיני המשקים.

    עינינו הרואות, כי לשיטת התובעים, על בית המשפט להעניק מעמד בכורה להסכם הנטען על ידם, ומוכחש ע"י הנתבעים, תוך התעלמות מעמדת המוסדות המיישבים, וליתר דיוק מעמדתה של בעלת המקרקעין ומנהליה.

    יובהר כבר כעת, כי בניגוד לפרשנות שמבקשים התובעים ליתן לאמור בכתבי ההגנה של רמ"י ושל האגודה השיתופית, הן אינן אדישות כלל לתוצאת ההליך! ההיפך הוא הנכון: כבכל סכסוך משפחתי אחר הנסוב סביב זכויות במשק חקלאי, המוסדות המיישבים,

     

     

    ובצדק, אינם נוקטים עמדה בנוגע לסכסוך גופו, ברם שבים ומבהירים, כי על כל החלטה שתתקבל להלום נהליהם והחלטותיהם.

    לטעמי, בנסיבות המקרה דנא וגם לו הייתה מתקבלת גרסת התובעים בדבר קיומו של הסכם פנים-משפחתי המעניק להם זכות בלתי הדירה לשימוש בשטח של דונם בחלקה א' במשק, בהתנגשות בינו ובין נהלי רמ"י, ידם של האחרונים על העליונה.

    וכל כך למה? על שום טיבן של זכויות בר הרשות במשק, מעמדן של רמ"י והאגודה השיתופית במערכת היחסים בינן ובין חבר האגודה והבטחת ערכי הוודאות, האחידות, היציבות והשוויון.

    צא ולמד, כי הוראות הסכם המשבצת ונהלי רמ"י שולטים בכיפה ויכול אמנם שהם ייסוגו מפני הסכמים פנים משפחתיים במישור היחסים הפנימיים (להבדיל ממישור היחסים בין

     

    בר הרשות ובין המוסדות המיישבים) ומפני ערכים הנטועים בדיני החוזים, אך זאת במקרים חריגים בלבד, עת עקרונות הצדק, ההגינות ותום הלב מחייבים זאת, ובאופן מסויג, משעצם ההכרה בתקפם אינו בהכרח פותח הפתח לתבוע כל סעד מכוחם.

     

    המקרה דנא אינו בא בגדר אותם מקרים חריגים.

    נזכיר, כי פריצת הדרך וההכרה בתקפם של הסכמים פנים משפחתיים גם כשאינם עולים בקנה אחד עם מדיניות המוסדות המיישבים הייתה בפרשת חיים (ע"א 1662/99 הנ"ל). ראוי להבהיר, כי גם עפ"י דעת הרוב בבית המשפט העליון, יש להבחין בין עצם ההכרה בתקפם של הסכמים מעין אלה ובין תוצאותיהם המשפטיות והסעדים שניתן לתבוע מכוחם. עוד ראוי להבהיר, כי שאלת קיומו של הסכם בין בני המשפחה שם ותכנו של ההסכם כלל לא היו במחלוקת (ויתר על כן, ההסכם ביניהם היה בכתב).

    מכאן ועד לקביעה קטגורית כי ניתן לאכוף הסכמים פנים משפחתיים, ככל שנכרתו, לרבות בע"פ ו/או בהתנהגות הנוגעים לשימוש במשק חקלאי גם אם אינם עולים בקנה אחד עם מדיניות המוסדות המיישבים ונהליהם, ארוכה הדרך.

    ברי, כי עלינו להישמר מפני מדרון חלקלק, וכאמור להבטיח הוודאות, היציבות, האחידות והשוויון בין המתדיינים.

    במקרה דנא, אין חולק כי לא נכרת בין הצדדים הסכם בכתב בעניין הרשות שניתנה לתובעים להשתמש בחלקה א' במשק, וכאמור מעניקי הרשות גם אינם מתכחשים לרשות שניתנה לתובעים לבנות את ביתם בשטח החלקה ובהמשך אף לפצל מהמשק המגרש שעליו הוא בנוי, ואינם נסוגים מהסכמה זו.

    היש למתוח את גבולות הרישיון מעבר למותר ולאכוף על נותני הרשות ו/או חליפיהם הכרה בזכויות השימוש הבלעדיות של התובעים מעבר למגרש שהם רשאים לפצל? התשובה היא בפירוש לא, גם לא מכוח ההלכה שנקבעה בפרשת חיים.

     

35. הצדדים שבו וטענו בכתבי בי הדין שלהם לקיומה או העדרה של האפשרות ל"עירוב זכויות", דהיינו שימוש התובעים בשטח שהם זכאים לפצל משטח המשק בהתאם לנהלי

     

    רמ"י ובד בבד עם זאת מכוח מוסד הרישיון במקרקעין, וליתר דיוק רישיון מכללא. נוכח הקביעות דלעיל, איני מוצאת להרחיב מעבר לאמור לעיל, ויובהר שוב – בנסיבות המקרה שלפנינו לא זו בלבד שלא עלה בידי התובעים להרים הנטל (הכבד) הרובץ לפתחם ולהוכיח שאכן ניתנה להם רשות כאמור, הרי שאין כל מקום הן בראי הדין והן משיקולים של צדק, מניעות או השתק להכיר בה.

    יוער, כי אין בהחלטה עליהם משליכים התובעים יהבם (ב-בע"מ 9518/08, 768/09) כדי להועיל להם, הן משום שההערה בסעיף כ' להחלטה נאמרה באוביטר (הדיון נסב סביב שאלה שבסדרי הדין ופרשנות תקנה 462 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984), הן משום שאין המדובר בהלכה (נדחתה בקשת רשות ערעור) והן, וזהו אולי העיקר, משהשאלה שעמדה לדיון נגעה לעצם הפיצול (וכלל אינה דומה לשאלה שלפנינו) ורמ"י מושתקת הייתה מלטעון כנגד הפיצול שעה שלא הוגש על ידה ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה שהורתה כן.

     

    בשולי הדברים אך בהחלט לא בשולי חשיבותם יובהר, כי גם בהיבט הפרקטי וכשם שטענו הנתבעים ובצדק, לא ניתן לאכוף אותו "עירוב זכויות", וודאי בשעה שמערכת היחסים בין התובעים והנתבעים נעכרה, ובאופן בלתי הפיך, לכל הפחות ולמרבה הצער בין התובעים וההורים המנוחים, ובהינתן העברת הזכויות במשק במתנה לנתבעת 3, כיום יותר מתמיד ראוי לבדל, משפטית, שטחם של התובעים משטחה ולנתק הזיקה והתלות ביניהם.

     

     

    הנשיאה בעלויות הפיצול

     

36. כשם שפורט לעיל, הצדדים חלוקים גם בשאלת הנשיאה בעלויות הפיצול של המגרש עליו בנוי בית התובעים משטח הנחלה – הן בעניין זהות הנושאים בהן, וכנגזרת מן ההכרעה בשאלה זו גם בעניין אופן חלוקתן ביניהם.

    נקדים ונעיר מספר הערות בנדון דדן.

    בחוות הדעת ישנה התייחסות לשאלת העלויות הכרוכות בפיצול, הכוללות תשלום לרמ"י, תשלומי חובה (מיסים והיטל השבחה) והוצאות הנלוות אגב הגשת התכניות לרמ"י והטיפול המשפטי בפיצול.

    בנוסף, ישנה התייחסות לחלוקת העלויות תחת ההנחה שהפיצול הוא מעין פירוק שיתוף בנחלה.

    יש, כמובן, להבחין בין שתי הסוגיות הללו, שעה שהראשונה, ככל שהיא נוגעת לתשלומים לרמ"י ולתשלומי החובה, היא שאלה שבמומחיות, ואילו השניה היא שאלה משפטית גרידא שהתשובה לה נגזרת מן הממצאים שנקבעו ומן המסקנות שגובשו ע"י בית המשפט אגב ההכרעה בלבת המחלוקת בין הצדדים שיוזכרו שוב בתמצית – אופי והיקף השימוש

     

     

    שעושים התובעים בחלקה א' במשק שההורים בני הרשות בו, אדניו המשפטיים והזכות לעגנו כחוק בדרך של פיצול המגרש הרלוונטי מן הנחלה.

     

    בטיוטת ההסכם לפיצול הנחלה בין ההורים והתובעים משנת 2014 (ת/9), אשר כידוע לא התגבשה לכדי הסכם ולא נחתמה בידי הצדדים, הוצהר, בין השאר, כי התובעים חפצים בפיצול המגרש מן הנחלה, והדבר עולה בקנה אחד עם רוחו, מהותו ותכנו של ההליך דנא על הראיות הרבות שהוצגו במסגרתו, לרבות תמלול השיחה שהתקיימה בין הנתבע 1 והתובע 1 והוקלטה ע"י האחרון (ת/3).

    אף שהטיוטא לא התגבשה, כאמור, לידי הסכם, נעשה באמצעותה ניסיון לעגן הסכמה להצטרפות הצדדים להסדר שעניינו פיצול מגרש מנחלה בהתאם להחלטת מועצת מקרקעי ישראל.

    ברי, כי כך או כך, על הפיצול להתבצע בהתאם לנהלי רמ"י ולהחלטה הרלוונטית של מועצת מקרקעי ישראל.

    מן התשתית הראייתית שהוצגה לפניי לא עולה כלל, כי ההורים נטלו על עצמם התחייבות לשאת בעלויות הפיצול. ראו בעניין זה, למשל, עדות התובע 2 המאשר זאת (עמ' 183 ש' 7-8 בפרוטוקול הדיון מיום 19.04.2021).

    בהערת אגב יצוין, כי בהסכם העברת הזכויות במשק שנחתם בין ההורים ובין נתבעת 3 בחודש נובמבר 2014 (ת/10), צוין, כי התובעת 2, שקיבלה מההורים הזכות לבניית בית המגורים בשטח הנחלה ובמימונם, וניתנה לה זכות בלתי הדירה לעשות בו שימוש בלעדי, והיא מעוניינת לפצלו מן הנחלה, תישא במלוא העלויות הכרוכות בפיצול.

    התובעים, כמובן, לא היו צד להסכם זה.

    מן התשתית הראייתית שהונחה לפניי שוכנעתי, כי עת ניתנה לתובעים הרשות לבנות ביתם בשטח הנחלה, סוגיית פיצול המגרש עליו תוכננה בנייתו כלל לא עמדה על הפרק, כך וביתר שאת ניתן ללמוד מטיוטת ההסכם משנת 2003 שנערכה בידי ב"כ התובעים, עו"ד ח. וכידוע לא התגבשה לידי הסכם (ת/1); כי בדיעבד ולאחר בניית בית המגורים של התובעים התברר לנתבע 1 שישנה אפשרות לפיצול המגרש מן הנחלה אך היא כרוכה בעלויות גבוהות ולכן היא נזנחה (ראו עדותו בעמ' 47 ש' 2-6 לפרוטוקול הדיון מיום 25.06.2020 ועדות הנתבעת 2 לפיה סוגיית פיצול המגרש מהנחלה לא עמדה על הפרק וגם כשהגיחה בשיח בין הצדדים, הם לא התייחסו אליה ברצינות בהעדר כל דחיפות לטפל בה – עמ' 243-244 בפרוטוקול הדיון מיום 10.05.2021, אשר נמצאו מהימנות עליי).

     

37. משבאתי, כאמור, לכלל מסקנה, כי לא נכרת בין התובעים וההורים הסכם להקצאת שטח של דונם מנחלת ההורים לשימוש ייחודי ובלעדי של התובעים, לרבות לא הסכם המסדיר פיצול של מגרש בכל שטח שהוא מן הנחלה, ואגב מתן הרשות לתובעים ע"י ההורים לבנות ביתם בשטח נחלתם לא דובר בין הצדדים כלל על פיצול המגרש מן הנחלה; בהינתן כי מצאתי, שההורים מימנו החלק הארי של בניית בית המגורים ואף לא חזרו בהם מן ההבטחה שניתנה לתובעים כי זכות המגורים שלהם בנחלה מובטחת, ולכל אורך ההליך לא הובעה על ידם התנגדות לפיצול המגרש ע"י התובעים בהתאם לנהלי רמ"י; בשים לב לשווי בית מגורי התובעים שיהא לאחר הפיצול וליתר המתנות, המחוות הכלכליות והסיוע הכספי הנרחב שניתן להם לאורך שנים רבות ע"י ההורים; ואף משיקולי צדק שהם מנשמת אפו של ההליך המשפטי, מצאתי ליתן ההוראות הבאות בעניין הנשיאה בעלויות פיצול המגרש.

    המקור הנורמטיבי עליו נשענת סוגיה זו של עלויות פיצול מגרש מנחלה מצוי בהחלטה 1523 של מועצת מקרקעי ישראל ובסימן ז' בפרק משנה 8.3 בקובץ ההחלטות של מועצת מקרקעי ישראל (להלן: "הקובץ"), הזהים זה לזה בתכנם.

     

    יובהר שוב, כי הכלל הנקוט בידי רמ"י הוא איסור על פיצול נחלה, ופיצול מגרש מנחלה מכוח ההסדר האמור ובכפוף לו הוא בבחינת החריג לכלל (ראו גם ההוראה שבסעיף 8.3.50 בקובץ).

    כן יובהר, כי הזכות להצטרף להסדר האמור נתונה לבר הרשות ולא למשתמש בפועל במגרש שפיצולו מתבקש.

    כעולה מחוות הדעת, מעדות המומחה (עמ' 346 בפרוטוקול הדיון מיום 01.12.2022), מהוראת סעיף 4.7 בהחלטה 1523 ומהוראת סעיפים 8.3.46 ו-8.3.48 בקובץ, כפוף לקיומה של תכנית תקפה המאפשרת את הפיצול, כרוך הפיצול בתשלום לרמ"י בשיעור 33% משווי המגרש למגורים (המפוצל) עפ"י שומה עדכנית למגרש המפוצל המשולם באופן הבא: דמי חכירה בשיעור 3.75% משווי הקרקע של חלקת המגורים עם היקף הבניה הבסיסי למגורים (375 מ"ר), שבכל מקרה יש לשאת בהם, והשלמת תשלום לרמ"י בשיעור 29.25% עבור 160 מ"ר ותשלום בשיעור 33% עבור יתרת הזכויות שלא נרכשו (בהפחתת 160 מ"ר עבורם כבר בוצע תשלום כאמור).

    מן המונח לפניי עולה, וכך גם מורנו השכל הישר וניסיון החיים, כי פיצול המגרש מן הנחלה מפחית משוויה (ראו סעיף 8.3.48 (4) בקובץ ועדות המומחה בעמ' 347 בפרוטוקול הדיון מיום 01.12.2022).

    על יסוד כל האמור לעיל, לרבות הממצאים העובדתיים שנקבעו ובנסיבות העניין, ובתוך כך גם מעמדו וטיבו של המגרש המפוצל לאחר פיצולו בפן המשפטי ושווי הכלכלי לאחר הפיצול (ודוק, לאחר הפיצול יהא, הלכה למעשה, בבעלות התובעים מגרש יקר ערך ובית מגורים הבנוי עליו על כל המשתמע מכך), העדר הסכם בין התובעים וההורים בעניין הפיצול, היקף השקעות ההורים בבניית בית המגורים והיקף הסיוע הכלכלי שניתן על ידם לתובעים לאורך שנים רבות, חתירת התובעים לקבלת היתר לפיצול מגרש בשטח העולה על זה המעוגן בנהלי רמ"י ויתר נסיבות הפרשה שלפנינו באתי לכלל מסקנה, כי על התובעים לשאת במלוא העלויות הכרוכות בפיצול, כמפורט לעיל, לרבות ההוצאות הנלוות (כגון ומלי למצות: תשלומים הכרוכים בהגשת התכניות לרמ"י וכל הכרוך בטיפול המשפטי בפיצול).

    למען הסר ספק מובהר בזאת, כי על התובעים לשאת גם בכל תשלומי החובה מכל מין וסוג שהם (לרבות תשלומים למסמ"ק והיטל השבחה) הכרוכים בפיצול המגרש מן הנחלה.

    בנוסף ובנסיבות הפרשה שלפנינו מצאתי להגביל בזמן זכות התובעים לפיצול המגרש.

     

38. טרם נעילת הדיון בהליך דנא מצאתי להבהיר, כי בניגוד לנטען ע"י התובעים מניהול ההליך ומהתרשמותי מן הצדדים ומעדותם לפניי, לא מצאתי כי הנתבעת 3 הייתה הגורם לסכסוך ו/או כי חרחרה ריב והסיתה ההורים כנגד התובעים.

    ההיפך הוא הנכון: התרשמתי כי ההורים בחרו משיקולים עצמאיים ולגיטימיים שלהם להעניק לנתבעת 3 הזכויות במשק בלא להפקיר התובעים ומבלי להתעלם מכך שהם נתנו להם בשעתו הזכות לבנות ביתם בשטח הנחלה.

    ראו למשל עדות הנתבעת 2, שנמצאה מהימנה עליי (בפרוטוקול הדיון מיום 10.05.2021 עמ' 208).

    על אף שעדות הנתבעת 3 לא הייתה מאורגנת, היא הותירה רושם של אדם הגון ואמין.

    הנה כי כן, טענות התובעים בעניין זה נטענו בעלמא וללא כל ביסוס.

    כך או כך, ואפילו ניתן להבין תסכולם של התובעים, אין בו כדי להצדיק הטלת רפש בנתבעים או במי מהם.

     

    סוף דבר

39. העולה מן המקובץ, כי התובעים קיבלו מידי הנתבעים 1 ו-2 הרשות לבנות ביתם בשטח נחלתם ובהמשך גם הזכות לפעול לפיצול המגרש עליו הוא נבנה, ותו לא.

    לפיכך, התביעה מתקבלת באופן חלקי בלבד במובן זה שלתובעים זכות לפצל המגרש עליו נבנה ביתם בנחלה בהתאם לנהלי רמ"י, דהיינו בשטח של 500 מ"ר. בהינתן עמדת הנתבעים באשר הובעה וממצאי חוות הדעת, רשאים התובעים להגיש תכניות לפיצול מגרש העולה בשטחו על 500 מ"ר אך עד לשטח מקסימלי של 690 מ"ר בהתבסס על אילוצים תכנוניים בלבד, ברם מובהר, כי אין בכך כדי לחייב את רמ"י לאשרן ו/או משום התערבות בשיקול הדעת המסור לה בעניין.

    ככל שכתנאי לאישור תכנית הפיצול תידרש הסרה של שימושים חורגים במגרש שפיצולו מבוקש, יהא על התובעים להסירם על חשבונם. הוא הדין גם בכל הנוגע להתאמת השימוש במגרש לצורך אישור תכנית הפיצול; ככל שתידרש הסרה של שימושים חורגים בשטחים אחרים במשק, יהא על הנתבעים ו/או חליפיהם להסירם על חשבונם.

    התובעים יישאו במלוא עלויות הפיצול, לרבות תשלומי החובה מכל מין וסוג שהם שיהיו כרוכים בהליך הפיצול.

     

    הצדדים מחויבים לשתף פעולה בכל הכרוך בפיצול המגרש בהתאם לתוצאות פסק הדין ובתוך כך לחתום על כל מסמך שיתבקש ולהתייצב בפני כל גורם ו/או מוסד.

    הליכי הפיצול יושלמו תוך 36 חודשים מיום מתן פסק הדין.

     

40. ובאשר להוצאות המשפט – לאחר ששקלתי בדבר, בהינתן התוצאה אליה הגעתי, לרבות בשאלת הנשיאה בעלויות הפיצול, בשים לב להתנהלות הצדדים בהליך ולאופן בו בחרו לנהלו, להימשכות ההליך, אף שניתן היה לסיימו בדרכי שלום בשלביו הראשונים תוך

     

    חסכון במשאבים חומריים ורגשיים כבירים ובכך גם להביא לפיוס בין הצדדים שהם כידוע בני משפחה מהמעגל הראשון נוכח התבצרות הצדדים בעמדתם, לטיב המחלוקת באשר הובהר במסגרת פסק הדין (ראו למשל עדות התובעת 2 לפיה במועד הגשת התביעה לא ידעה שההורים מסכימים לפיצול המגרש בהתאם לנהלי רמ"י – פרוטוקול הדיון מיום 01.12.2020 בעמ' 109 ש' 7-10 ובכל זאת נוהל ההליך עד תום ותוך השקעת משאבים רבים ויקרים), להליך הנוסף שנוהל לצד ההליך דנא ולתוצאתו, תוך שהבאתי בחשבון גם ההסדר הדיוני שלא יצא לפועל, מצאתי לחייב התובעים בהוצאות הנתבעים 1-3, ביחד ולחוד, בשיעור מופחת ולאחר קיזוז הוצאות התובעת 2 בהליך הקשור בסך כולל של 60,000 ₪.

     

     

    ההכרעה בתמ"ש 39705-07-18

    עניינו של ההליך דנא הוא תביעת האם המנוחה כנגד בתה ... בגדרו עתרה לסעד הצהרתי לפיו העברת דירה שהייתה בבעלותה (שביני לביני ובמסגרת פרויקט תמ"א 38 הפכה לשתי דירות) על שם ... מבוטלת, והיא בעלת מלוא הזכויות בשתי הדירות.

    יצוין, כי הנתבעת עתרה בשלביו המוקדמים של ההליך לסילוק התביעה על הסף, ובהחלטה מנומקת שניתנה ביום 26.12.2019 בקשתה נדחתה.

     

    העובדות הצריכות לעניין

    1. הצדדים שלפנינו – אם ובת.

       היות שחלק מן המסד העובדתי הנוגע להליך הנוסף הובא לעיל, יובאו להלן העובדות הרלוונטיות להליך דנא בלבד.

       כאמור, לדאבון הלב, לקראת קצו של ההליך הלכה האם-התובעת לעולמה.

       למרות עובדה מצערת זו ולצורך הנוחות בלבד, תוך כיבוד זכרה של המנוחה כמובן, היא תיקרא להלן : "התובעת".

        

       הנתבעת היא בת הזקונים, הצעירה מבין ארבעת ילדי התובעת ובן זוגה אשר לדאבון הלב אף הוא הלך לעולמו לאחרונה.

       הורי הנתבעת המנוחים היו בני רשות בנחלה 105 במושב ..., ובה התגוררו משך רוב שנות חייהם.

        

    2. מן התשתית הראייתית שהונחה לפניי עולה, כי עובר לפרוץ הסכסוך בין ההורים ובתם-הנתבעת וחתנם-בן זוגה, בשלהי שנת 2017, שררה בין הצדדים מערכת יחסים משפחתית חמה וקרובה, שהתאפיינה גם ביחסי שכנות טובים ובתמיכה כלכלית נדיבה שהושיטו ההורים לבתם ולחתנם.

        

        

    3. ביום 29.03.1964 הועברו לתובעת מאביה מלוא הזכויות בדירת מגורים השוכנת ברח' .... (שתיקרא להלן: "הדירה"). הזכויות בדירה הנוספת באותו בניין, שהייתה בבעלותו הועברו לאחות התובעת.

        

    4. לאורך השנים השכירה התובעת את הדירה לצדדים שלישיים, נתנה גם לשניים מילדיה האפשרות להתגורר בה, ובמהלך שנות ה – 90 העמידה אותה לרשות הנתבעת אשר התגוררה בה משך כשש שנים חינם אין כסף, וגם לאחר שהכירה את בן זוגה לו נישאה ברבות הימים, התגוררו בה השניים יחדיו משך כשנה ומחצה ללא תמורה.

        

        

    5. בשנת 1997 נישאה הנתבעת ולאחר מגורים קצרים בדירה שכורה במושב ..., ובהסכמת הוריה המנוחים, הציבו היא ובן זוגה קראוון בשטח הנחלה ששימש למגוריהם גם לאחר שהתברכו בילדים.

       לימים, בנו הנתבעת ובן זוגה ביתם בשטח הנחלה – בניה שהושלמה בראשית שנת 2006 ומאז ועד הלום הם מתגוררים בו. בד בבד עם זאת, עברה התובעת להתגורר בקראוון ובסמוך להגשת התביעה מושא ההליך דנא עזבה את הנחלה ועברה להתגורר ב"נאות אחווה".

        

    6. ביום 05.02.2008 נחתמו בידי הצדדים במשרדו של ב"כ הנתבעת ובן זוגה עו"ד ח. (שיקרא לשם הנוחות: "עו"ד ח.") ייפויי כוח בלתי חוזרים לצורך העברת זכויות התובעת בדירה לנתבעת ורישומן על שמה; תצהירים להעברה ולקבלה ללא תמורה של הזכויות בדירה לצורך הגשתו לרשויות השונות; וכתב התחייבות בלתי חוזר החתום בידי הנתבעת, שתקפו עד אחרית ימיה ושנותיה של התובעת, ולפיו מחויבת הנתבעת להעביר לידי התובעת מלוא התקבולים שיתקבלו מהשכרת הדירה לצדדים שלישיים ובנוסף מחויבת להימנע ממכירת הדירה לצד שלישי.

       ביום 02.12.2008 נרשמו הזכויות בדירה על שם הנתבעת.

        

    7. במהלך שנת 2012 הוצעה לבעלי הדירות בבניין, וביניהם הנתבעת, הרשומה כבעלת הזכויות בדירה, עסקת קומבינציה במסגרת פרויקט תמ"א 38 בגדרה הוצע, כי הבניין בו שוכנת הדירה ייהרס וייבנה תחתיו בניין חדש, ובו בנוסף לדירת מגורים חדשה שיקבלו בעלי הדירות, תינתן להם דירת מגורים נוספת בבניין.

       ביום 10.12.2012 נחתם הסכם בין היזם ובעלי הדירות בבניין במסגרתו מכרה הנתבעת את זכויותיה בדירה כנגד זכות לקבלת שתי דירות בבניין החדש שייבנה, על פיו שטח אחת הדירות יעמוד על 84 מ"ר (להלן: "הדירה הראשונה ו/או המקורית") ושטח השנייה יעמוד על 45 מ"ר (להלן: "הדירה השנייה ו/או "הנוספת").

       במהלך תקופת הבנייה, שארכה כשנתיים ורבע - החל מחודש 12/2014 ועד לחודש 03/2017 הועברו לידי התובעת דמי השכירות החודשיים ששולמו ע"י הקבלן בסך 5,000 ₪.

        

       עם סיום הבנייה והחל מחודש 04/2017 הושכרו שתי הדירות לצדדים שלישיים. דמי השכירות החודשיים בגין הדירה הראשונה בלבד בסך 6,000 ₪ (אשר לטענת הנתבעת הופחת לימים והועמד על 5,500 ₪), הועברו לידי התובעת, ואילו הנתבעת מקבלת לידיה מאז דמי השכירות החודשיים בגין הדירה השנייה.

        

    8. על רקע העברת הזכויות במשק לאחות הנתבעת פרץ סכסוך משפחתי אשר, כאמור, הלך והתעצם עם הגשת התביעות מושא ההליכים שבכותרת וניהול ההליכים שלפנינו, כפי שתואר בהרחבה במסגרת הדיון בהליך הנוסף.

        

       טענות הצדדים

       תמצית טענות התובעת

    9. בתביעתה טוענת התובעת, כי בפן המהותי העסקה נושא המחלוקת – מתנה מחמת מיתה מנוגדת להוראת סעיף 8 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 ומשכך היא בטלה. בעניין זה היא מוסיפה וטוענת, כי אמנם הזכויות בדירה נרשמו ע"ש הנתבעת עוד בחיי התובעת, ברם הבעלות עצמה נותרה בידה וזולת הרישום לא הועברו הזכויות והחובות הקשורות בדירה לנתבעת, לרבות לא הזכות לעשות בה דיספוזיציה. התובעת סומכת ידיה גם על הוראת סעיף 2 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1968; לדידה, תוצאת הבטלות של העסקה היא רישום שתי הדירות על שמה.

       התובעת מוסיפה וטוענת, כי הדירה נרשמה על שם הנתבעת בנאמנות בלבד, וכתב ההתחייבות הבלתי חוזר משמש ראיה לכוונת הצדדים בעניין זה. לדידה, מטרת הנאמנות היא שיורית, כקבוע בסעיף 1 לחוק הנאמנות, התשל"ט-1969; בהתאם להוראת סעיף 2 לחוק, הנאמנות אינה טעונה מסמך בכתב, ומכל מקום ניתן להחיל על נסיבות המקרה דנא נאמנות משתמעת – מוסד הקיים בשיטתנו; היא לא הייתה מעורבת בהכנת המסמכים המשפטיים הנוגעים לעסקה נושא המחלוקת ונוכח יחסי האמון ששררו בינה ובין הנתבעת, הסתפקה באלה שהוכנו ע"י ב"כ הנתבעת וחתמה עליהם תחת ההסכמה, כי רישום הזכויות בדירה ע"ש הנתבעת נעשה בנאמנות בלבד.

       עוד ובנוסף טוענת היא, כי בנסיבות המקרה דנא אין המדובר בהענקת הדירה במתנה על ידה לנתבעת, ומציינת גם, כי הסכם למתן מתנה הוא חוזה לעסקה דו צדדית, המשתכללת ע"י הצעה וקיבול, עליו חלה מערכת דינים כפולה: דיני החוזים הכלליים ודיני המתנה כדין ספציפי; לפיכך, אבן היסוד להשתכללות החוזה האמור היא גמירות דעת הצדדים להתקשר בו, הנבחנת עפ"י אמות מידה אובייקטיביות, אשר במקרה דנא ובהתאם ללשון מסמכי העברת הזכויות מובילה למסקנה, כי כוונת התובעת לא הייתה להעניק לנתבעת הדירה במתנה, וודאי לא בתרחיש שארע בפועל – הריסת הבניה הקיימת ובניה חדשה תחתיה המגדילה את היקף הזכויות מדירה אחת לשתיים.

       בסיכומיה מוסיפה וטוענת התובעת, כי מניהול ההליך עלתה תמונה עגומה של בת וחתן שפעלו ללא לאות ובמהלכים מתוכננים היטב לסחיטת כספים ונכסים מהוריה, תוך ניצול

        

       אהבתם הרבה כלפי בתם ורמיסת נורמת היסוד האוניברסלית של כיבוד הורים וכפיות טובה מובהקת; כי הדירה שהיא קיבלה מאביה כבר בשנת 1964 נרשמה ע"ש הנתבעת ל"משמורת", באופן "טכני", בכפוף ובתנאי שתישמר לתובעת הזכות לנהוג בה "מנהג בעלים" בימי חייה; לשיטתה, אין המדובר בהענקה ללא תמורה שהושלמה אלא לכל היותר במתנה שלאחר מיתה, אשר דינה בטלות.

       עוד נטען על ידה, כי בעת החתימה על מסמכי העברת הזכויות בדירה משמה לשם הנתבעת לא היו לה סיוע או ייצוג משפטי ועל כן אין הם משקפים נאמנה את הסכמתה ואף אינם מגנים באופן מספק על זכויותיה בדירה במהלך חייה.

       לטענתה, גם מכתב ההתחייבות הבלתי חוזר, לפיו התחייבה הנתבעת להעביר לידיה את כל התקבולים שיתקבלו מהשכרת הדירה ולא למכור הדירה עד אחרית ימיה של התובעת ניתן להיווכח, כי הבעלות נותרה בידי התובעת בעודה בחיים.

       לשיטתה, אף התנהלות הצדדים בפועל, לרבות מימון הוצאות ההחזקה של הדירה על ידה, מימון התיקונים שנדרשו בה מעת לעת וכיו"ב מוכיחים כי היא נותרה, הלכה למעשה, בעלת הזכויות בדירה בעודה בחיים.

       באשר להסכם בו התקשרה הנתבעת עם היזם במסגרתו נמכרו לו על ידה מלוא הזכויות בדירה בתמורה לשתי דירות בבניין שייבנה טוענת התובעת, כי הוא מנוגד לכתב ההתחייבות הבלתי חוזר במסגרתו התחייבה הנתבעת להימנע ממכירת הדירה עד אחרית ימיה של התובעת.

        

       הפתק שהיא כתבה לנתבעת ונושא התאריך 01.01.2018 אותנטי וממחיש את הלך הרוח ששרר בין הצדדים עובר לפרוץ הסכסוך ביניהן.

       התובעת מתארת, תוך הפניה לראיות שהוצגו ונשמעו במהלך הדיון את הרקע לעסקה נושא המחלוקת הנעוץ במערכת היחסים הטובה והחמה ששררה בינה ובין הנתבעת- בתה ובן זוגה-חתנה, אשר שימשה כ"קרקע פורייה" להשפעה של השניים עליה ועל בן זוגה המנוח, וכללה, בין השאר, מניפולציות רגשיות שהופעלו עליהם מצדם וניצול לרעה של אהבתם הרבה כלפיהם.

       לעניין נסיבות החתימה על מסמכי העברת הזכויות בדירה טוענת התובעת, כי תיאום הפגישה לצורך החתימה נעשה תוך זמן קצר, הליך החתימה במשרד ב"כ הנתבעת היה קצרצר, כשילדי הנתבעת שהיו אז קטנים נכחו בפגישה נכחו במקום - כל אלה מעידים, לדידה, על ניצול מצבה והלחץ שהופעל עליה במסגרת הפגישה; בנוסף היא טוענת, כי העסקה ועריכת מסמכי ההעברה לא היו ביוזמתה, אלא מהלך יזום ומתוכנן של חתנה – בן זוגה של הנתבעת, וכי חתמה על המסמכים בהעדר ייצוג משפטי ותוך מתן אמון מלא בבן זוגה של הנתבעת ובעורך-הדין שלהם לאור היחסים החמים ששררו ביניהם אותה עת; לדידה, הנתבעת לא הציגה כל הסבר למניע שהוביל את התובעת לחתום על מסמכי העברת הזכויות בדירה ע"ש הנתבעת.

        

        

       לטענתה, התנהלות הצדדים לאחר החתימה על מסמכי העברת הזכויות מעידה, כי רישום הדירה ע"ש הנתבעת היה טכני, "למשמורת".

       התובעת טוענת עוד, כי אין ממש בטענות בן זוגה של הנתבעת לפיהן הוא שיתף אותה בכל שלביו של פרויקט ה-תמ"א 38 ומוסיפה, כי עדותו בהקשר זה רצופת סתירות; בתוך כך, היא מציפה התמיהה בעניין הקלטת השיחה ביניהם על ידו, שהרי לו הסכמתה להענקת הדירה לנתבעת במתנה הייתה כה ברורה כנטען על ידה, לא ברור מדוע הקליט בן זוגה את השיחה והביע דאגה מפני הבאות.

       ברובד המשפטי מפנה התובעת שוב להגדרת בעלות במקרקעין בסעיף 2 לחוק המקרקעין, וכוללת, בין השאר, הזכות לעשות במקרקעין "כל דבר וכל עסקה", בעוד שבנסיבות

       המקרה דנא לא ניתנה לנתבעת, למשל, הזכות למכור את הדירה או להשתמש בה פרט להשכרתה, כאשר בפועל גם דמי השכירות שהתקבלו מן ההשכרה הועברו לידי התובעת.

       עוד נטען על ידה, כי יש להשקיף על ההסכם כהסכם ל"משמורת" בנאמנות אשר מתנה בסופה, שעה שזיקת הנתבעת לדירה אינה רק למטרות הנאמנות אלא גם בציפייה לקבלתה לאחר מות התובעת. לחלופין נטען על ידה, כי העברת הדירה לנתבעת הייתה כמתנה מותנית בתנאי מפסיק. לשיטתה, בשני האפיקים הללו כפופה זכות הנעבר לחבויות שלו כלפי המעביר או לזכויות המעביר.

        

       במקרה דנא ובהתבסס על הוראת סעיף 4 בחוק הנאמנות ולהוראות חוק החוזים, והעדר דרישת הכתב בכגון דא, ניתן ללמוד מהתנהגות הצדדים במקרה דנא על כריתת הסכם נאמנות בהתנהגות - נאמנות משתמעת.

       לדידה, במיזוג בין דיני המתנה ודיני החוזים לצורך גיבוש היקף המתנה ומהותה במקרה דנא, יש ליתן משקל מכריע לכוונת נותן המתנה בהתאם לכללים שנקבעו בפסיקה.

       התובעת מפנה גם להוראת סעיף 2 בחוק המתנה לפיו מתנה נגמרת בהקנייתה ע"י נותנה למקבלה בהסכמה ביניהם שהדבר ניתן במתנה. לדידה, התנאי הקבוע בה אינו מתקיים במקרה דנא, שעה שלא ניתן ללמוד על כוונה מצדה להעניק מתנה, ומדגישה, כי המילה "מתנה" אינה נזכרת באופן מפורש באף אחד מן ממסמכי העסקה שנחתמו בידי הצדדים.

       ובאשר לטענה בדבר היות העסקה נושא המחלוקת מנוגדת להוראת סעיף 8 לחוק הירושה מוסיפה וטוענת, כי בפסיקה העוסקת ביישומו נקבע, שאם מכלול האינדיקציות מצביע על כך שלא מדובר על מתנה לאלתר ושכוונת הצדדים הייתה, כי הנכס מושא המתנה יועבר למקבל רק לאחר מות הנותן, יש לבטל העסקה בהיותה מתנה מחמת מיתה שלא הוענקה באמצעות צוואה.

       בסיכומי התשובה שלה נטען בשם התובעת (שלמרבה הצער הלכה בינתיים לעולמה), כי לא קם השתק שיפוטי כנגדה היות שטענותיה בכל אחד מן ההליכים אינן סותרות זו את זו, לא ברובד המשפטי ולא ברובד העובדתי, ואין בהן כדי לשנות את מהות ההסכמה בין הצדדים, שעניינה העברת הדירה במעין נאמנות או כמתנה המותנית בתנאי מפסיק גם אם היא נקטה בכתבי בי הדין שלה בהליך הקשור במונח "מתנה"; דווקא משום שההליכים

        

       התנהלו בפני מותב אחד ועל יסוד התנאים (המצטברים) שנקבעו בהלכה הפסוקה, אין להחיל הכלל האמור על המקרה דנא; הפסיקה אליה הפנתה הנתבעת בסיכומיה בנדון דדן אינה רלוונטית לנסיבות המקרה דנא; הגם שבמסמכי העברת הזכויות לא נכתב כי היא ל"משמרת" או באופן "טכני", דווקא מלשון כתב ההתחייבות הבלתי חוזר עולה, שאין המדובר במתנה מוגמרת אלא במתנה המותירה את הזכויות בדירה בידי התובעת למשך חייה ולא הייתה גמירות דעת שלה למתן מתנה מוגמרת אלא העברת הזכויות במעין נאמנות; הנתבעת לא עמדה בנטל להוכיח כי מדובר במתנה מוגמרת והתנהלותה מעוררת תמיהות קשות; היות שהדירה המקורית לא הועברה לנתבעת במתנה גמורה, הרי שגם הדירה הנוספת שהיא בבחינת פירות שצמחו מן הדירה המקורית אינה מוקנית לה, ועליה

       להשיבה לתובעת לאלתר; גם אם יקבע שהדירה המקורית ניתנה לנתבעת במתנה מוגמרת, כי אז בהתאם לכתב ההתחייבות הבלתי חוזר ולכלל הפרשני לפיו יש לנסח חוזה לרעת מנסחו, הרי שהדירה הנוספת המהווה פירותיה, שייכת לתובעת כשם שנקבע בנוגע לדמי השכירות המתקבלים בגין הדירה המקורית; הנתבעת לא הוכיחה כל השקעה כספית שהיא בדירה המקורית ובדירה הנוספת וטענותיה בעניין נטענו בעלמא; הנתבעת מנסה לקעקע מהימנות התובעת בזוטי דברים ואין לייחס להם כל משקל.

        

       תמצית טענות הנתבעת

    10. בכתב ההגנה שלה טוענת הנתבעת, כי התביעה משוללת יסוד, והוגשה בחוסר תום לב מובהק וכמשקל נגד לתביעה שהוגשה על ידה וע"י בן זוגה כנגד הוריה ואחותה – מושא ההליך הקשור בניסיון לרפות ידיהם ולגרום להם לוותר על זכויותיהם עליהן ביקשו להגן ואותן ביקשו לעגן במסגרתו. בתוך מצביעה היא על עיתוי הגשת התביעה בחלוף כשבעה חודשים ממועד הגשת התביעה ושל בן זוגה ובסמוך לישיבת קדם המשפט בהליך הקשור ותוצאתה ובהינתן, כי עד לראשית שנת 2018 (עת נכתב ע"י התובעת הפתק המוזכר לעיל) לא באה כל דרישה מצד התובעת לקבלת איזו משתי הדירות ב.... – נושא הדיון; לדידה, דווקא תוכן הפתק שומט הקרקע תחת טענות התובעת בעניין העברת הזכויות בדירה על שמה בנאמנות ובעניין בטלות העסקה בהיותה מנוגדת להוראת סעיף 8 לחוק הירושה כמו גם השיהוי הרב בהעלאתן.

        הנתבעת עתרה לדחיית התביעה על הסף מחמת השתק שיפוטי והיותה נגועה בחוסר תום לב משהטענות המועלות בה סותרות את אלו שהועלו על ידה בהליך הקשור, ולשיטתה יש לזקוף חומרה יתרה לדבר מששני ההליכים מתנהלים בפני אותו מותב; הנתבעת מפנה לטענות התובעת בכתבי בי הדין שהוגשו על ידה (יחד עם יתר הנתבעים בהליך הקשור), הן בכתב ההגנה והן בתגובה לבקשת הנתבעת ובן זוגה לסעד זמני שהוגשה במסגרת ההליך הקשור, במסגרתם נטען שוב ושוב שהדירה ניתנה על ידה לנתבעת במתנה.

         

         

         

        לדידה, עסקינן במתנה שניתנה לה לאור הקרבה הרבה שאמה חשה כלפיה והקנייתה הושלמה. בנסיבות אלו, אין קשר בין המתנה ובין הוראות חוק הירושה ובנסיבות העניין אין גם קשר למוסד הנאמנות.

        לגוף העניין ולצד הכחשת טענות התובעת טוענת הנתבעת, כי הרבה קודם לפרוץ הסכסוך המשפחתי, ונוכח מערכת היחסים הקרובה בין הצדדים, ניתנה לה הדירה ע"י התובעת במתנה כשהיא ישנה והרוסה.

        לטענתה, בפגישה שהתקיימה לצורך החתימה על מסמכי העברת הזכויות בדירה במשרדו של עו"ד ח., ניתן לתובעת על ידו הסבר מפורט אודות טיב העסקה ומשמעויותיה בלא שנשמעה מפיה כל טענה בעניין נאמנות כביכול או הקניית המתנה לאחר פטירתה, ורק לאחר מכן נחתמו בידי הצדדים המסמכים. בהתאם, דווח לרשויות המס אודות העסקה,

        שולם ע"י הנתבעת מס רכישה, והדירה נרשמה על שמה ובכך הושלמה הקניית המתנה והיא הפכה בעלת הדירה, ונרשמה ככזו גם בעירייה, בתאגיד המים ובחברת החשמל.

        הנתבעת מוסיפה וטוענת, כי בסמוך לאחר החתימה על מסמכי העברת הזכויות בדירה ערכה התובעת צוואה בעדים (בפני עורכי דין שאינם מוכרים לה), ובה לא מוזכרת הדירה כלל ועיקר, הגם שהיא כוללת פירוט של רכוש ספציפי אחר.

        כן נטען על ידה, כי אין חולק שהיא קיימה ומקיימת התחייבותה כלפי התובעת ודמי השכירות החודשיים בגין הדירה הראשונה הועברו לידי התובעת באופן סדיר ושוטף.

        לעניין פרויקט ה-תמ"א 38 נטען על ידה, כי בן זוגה השקיע משאבים רבים בעניין, תוך שהוא משתף בכך את התובעת ומיידע אותה לגבי התפתחויות והתקדמות הפרויקט; וכי היא ובן זוגה השקיעו משאבים רבים בהסתמכם על קבלת הדירה במתנה, השביחו אותה ונשאו בתשלומים בסך של כ- 400,000 ₪ אגב ביצוע הפרויקט ושדרוג הדירה השנייה שנתקבלה במסגרתו.

         

        בסיכומיה מוסיפה וטוענת הנתבעת, כי תכלית כתב ההתחייבות הבלתי חוזר שנחתם בידי הצדדים והתחייבותה להימנע ממכירת הדירה הייתה להבטיח, כי יישמר המקור לקבלת דמי השכירות בגינה בידי התובעת, ותו לא.

        עוד נטען על ידה, כי עד להגשת התביעה מעולם לא באה כל דרישה מצד התובעת כלפיה ו/או כלפי בן זוגה לקבלת דירה אחת או שתיים ב... מחמת נאמנות, והדרישה לקבלת אחת הדירות באה לראשונה לעולם באמצעות הפתק הנזכר לעיל, וממילא, כאמור תוכנו ועיתוי כתיבתו עומדים בסתירה לטענות התובעת ברובד המשפטי (בעניין הנאמנות והוראות חוק הירושה).

        בהתייחס לטענתה בעניין ההשתק השיפוטי מציינת הנתבעת בסיכומיה, כי עפ"י סדרי הדין הנוהגים בבית משפט זה, על כתבי הטענות להיות מגובים בתצהיר לאימות העובדות הנטענות בהם, ומשכך לתחולת הכלל האמור משנה תוקף בהליכים המתנהלים לפניו.

        בהקשר זה, נוסף על הדוגמאות לסתירות בין טענות התובעת בהליך הקשור ובין טענותיה בהליך דנא באשר פורטו על ידה בכתב ההגנה, טוענת הנתבעת, בפן העובדתי, תוך הפניה

         

        לפרוטוקולי הדיון, כי כאשר עומתה התובעת עם הסתירה החזיתית, כלשון הנתבעת, בגרסותיה לא עלה בידה ליישבן; כן טוענת היא, כי הסברה של התובעת בסיכומיה לפיו אזכור הדירה ב... על ידה בכתבי בי הדין בהליך הקשור נעשה כבדרך אגב ואין לייחס לו נופך מהותי, אין לו על מה שיסמוך. לפיכך, לדידה, טענות התובעת בכל אחד מן ההליכים אינן יכולות לדור בכפיפה אחת, ומכאן שדין תביעתה להידחות.

        הנתבעת שבה וטוענת, כי אין רגליים לטענה לפיה הדירה נרשמה על שמה בנאמנות, שהיא בבחינת גרסה כבושה של התובעת, וכי גם עדותו של עו"ד ח., אשר זומן להעיד מטעמה תומכת בגרסתה לפיה מדובר בעסקת מתנה, כעולה גם ממסמכי העברת הזכויות בדירה שנערכו על ידו; בתוך כך, כתב ההתחייבות הבלתי חוזר אוסר מכירת הדירה הראשונה בלבד ואינו אוסר ביצוע עסקאות אחרות הקשורות בה.

        הנתבעת מטעימה, כי במקרה דנא עניין לנו במתנה בחיוב כמעוגן בסעיף 4 בחוק המתנה.

        בהתייחס לטענות התובעת בעניין נסיבות החתימה על מסמכי העברת הזכויות טוענת הנתבעת, כי לא עלה בידה להרים הנטל להוכחתן, ומדגישה, כי עסקינן במסמכים קצרים, בהירים ונהירים, עליהם חתמה התובעת ולא עלה בידה לסתור החזקה לפיה החתימה מעידה ש היא קראה אותם והבינה תכנם טרם החתימה עליהם. מכל מקום, לדידה, העתקם נמסר לידי התובעת לאחר שחתמה עליהם והיה באפשרותה לעיין בהם, אך עד להגשת התביעה לא נטען על ידה מאום כנגד תקפם או בנוגע לנסיבות החתימה עליהם.

        לדידה, היא נהגה בדירה "מנהג בעלים" בסיועו של בן זוגה, ובתוך כך הם נשאו בהוצאות ההחזקה שלה, למעט הוצאות זניחות בהן נשאה התובעת, טיפלו בהשכרתה לצדדים שלישיים ובכל הכרוך בפרויקט ה-תמ"א 38 (מכך נהנתה גם אחות התובעת שאף היא קיבלה, כאמור, מאביהן דירה בבניין).

        זאת ועוד, טענות התובעת הנשענות על דיני הירושה ועל דיני הנאמנות עומדות בסתירה זו לזו ואינן יכולות לדור בכפיפה אחת, היות שככל שהדירה הראשונה הוחזקה בנאמנות עבור התובעת, ממילא אין להידרש לביטול העסקה, וככל שהעסקה בטלה בהתאם לדיני הירושה, הרי שהדבר מאיין את טענת הנאמנות.

         

        דיון והכרעה

    11. יריעת המחלוקת בין הצדדים באשר נפרשה לעיל מלמדת, כי אלו הן השאלות שבלב הדיון שלפנינו:

        • האם העברת הזכויות בדירה מהתובעת לנתבעת הייתה במתנה או בנאמנות; ככל שיקבע כי מדובר במתנה – האם תקפה או בטלה היא באספקלריה של דיני הירושה; האם הקנייתה הושלמה, אם לאו; ואם מתנה היא – מה טיבה –האם מתנה בחיוב או מתנה המותנית בתנאי מפסיק והנפקות שיש לסיווגה בנסיבות המקרה דנא; האם משתרעת היא על שתי הדירות או שמא על הדירה אחת מהן בלבד;

           

           

           

        • האם בנסיבות המקרה דנא חל הכלל בדבר השתק שיפוטי, באופן בו התובעת מושתקת מלהעלות טענותיה שבכתב התביעה ומצדיק דחייתה.

           

          אף שלכאורה מבחינה לוגית יש להידרש לשאלה השנייה תחילה, בנסיבות המקרה שלפנינו וברוח ההחלטה בבקשת הנתבעת לסילוק התביעה על הסף, מצאתי לפתוח הדיון דווקא בשאלה הראשונה.

           

          האם הזכויות בדירה נרשמו על שם הנתבעת בנאמנות בלבד

          או שמא ניתנו לה במתנה, וככל שכן – מהו טיבה ומה גורלה של מתנה זו

           

    12. נפתח ונשרטט בקווים כלליים מאפייניהם של מוסד הנאמנות מזה ושל דיני המתנה מזה.

        כפי שנכתב על ידי בפסק דיני בתמ"ש (ק"ג) 59714-11-18 פלוני נ' אלמוני (פורסם במאגרים האלקטרוניים), בחוק הנאמנות, תשל"ט-1979 (להלן: "חוק הנאמנות") וכך גם נקבע בפסיקה - אין הנאמנות מכוח חוזה טעונה מסמך בכתב. ודוק, בפסיקה הובהר, כי שימוש בדוקטרינה של יצירת נאמנות מכוח חוזה בעל פה יכול להיעשות בפרט כאשר קיימים יחסי אמון מיוחדים כדוגמת יחסים בין בני משפחה (ראו והשוו: בע"מ 7033/15 פלוני נ' פלוני, פורסם במאגרים האלקטרוניים).

         

        אופן יצירת חוזה נאמנות מוסדר בסעיף 2 בחוק הנאמנות:

        "2. נאמנות נוצרת על פי חוק, על פי חוזה עם נאמן או על פי כתב הקדש".

         

        וכך נכתב, בין היתר, בהקשר דנא ב-בע"מ 7033/15 הנ"ל:

        "חוזה נאמנות, ככל חוזה אחר, יכול להיעשות בעל פה, בכתב או בצורה אחרת, בכפוף לדין. חוזה נאמנות אף יכול שייערך במשתמע, שכן קיבול הצעת חוזה על ידי נאמן אינו חייב להיות באמצעות הודעה מפורשת מצדו. די אם יעשה הנאמן מעשה לביצוע החוזה או שיתנהג בצורה המעידה שקיבל עליו את חובת הנאמנות, זאת בהתאם לסעיף 6(א) לחוק החוזים (חלק כללי) (שלמה כרם חוק הנאמנות תשל"ט-1979 184 (2004) (להלן: כרם)). ניתן לומר שכאשר אדם מעביר נכס לזולתו ללא תמורה, וכאשר ההעברה אינה מיועדת לשמש מתנה, חזקה שהצדדים הסכימו ביניהם כי הנעבר יחזיק בנכס כנאמן עבור המעביר או עבור מי שהמעביר קבע כנהנה (ע"א 3829/91 וואלס נ' נחמה גת פ"ד מח(1) 801, 813 (1994) (להלן: עניין וואלס); ע"א 4351/01 איתן ארז נ' מדינת ישראל (20.06.2005) [פורסם בנבו] ; כרם, בעמ' 179). בין אם מדובר בחוזה בכתב, בעל-פה או בחוזה משתמע, 'לעתים קרובות נכרת חוזה-נאמנות ללא פורמליות או פירוט תנאי הנאמנות, בשל יחסי האימון שיוצר הנאמנות רוחש לנאמן. במקרים אלה אין הצדדים מנסחים בבירור את טיב העסקה ותנאיה' (כרם, בעמ' 185). במקרה כזה יש לפרש את החוזה 'לפי אומד דעתם של

         

         

        הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ...'(סעיף 25(א) לחוק החוזים; ראו: עניין וואלס, שם)".

         

        כידוע, גם מהתנהגות הצדדים ומפעולותיהם ניתן ללמוד על כוונתם ליצור נאמנות, אף כי לא הובעה במפורש, כך למשל כאשר הנכס מועבר לנאמן ללא ציון מטרת ההעברה או כאשר הנכס מועבר מאדם אחד למשנהו, אפילו מדובר בבני משפחה, ללא תמורה (ראו: ע"א 3829/91 הנ"ל). דעה זו זכתה לתמיכה גם בספרות [ש. כרם חוק הנאמנות, התשל"ט-1979 (מהדורה רביעית, 2004); נ' כהן "התערבות ביחסים חוזיים" (רמות, תשמ"ב)59].

         

        מן הראוי להבהיר עוד, כי עפ"י דיני הנאמנות, נאמן פועל מתוך נקודת מוצא של סמכות מלאה, דהיינו נאמן של נכס הוא בעל הכוח לעשות בו כל דבר שהבעלים יכול היה לעשותו. עוד ראוי להבהיר, כי הנאמן הוא ישות עצמאית הפועלת על דעת עצמה והמנהלת את הנכס

         

        תוך הפעלת שיקול דעת, והכל בכפוף לחובות הנאמנות שהיא חבה לבעלים [ראו: ע"א 3829/91 אבינועם וואלס נ' נחמה גת, פ"ד מח(1)801; וכן: ע"א 3521/11 וגנר נ' עבדי, פורסם במאגרים האלקטרוניים; ע"א 2976/12 בר אל נ' קאופמן, פורסם במאגרים האלקטרוניים].

        לנהנה, לעומת זאת, אין זכות או כוח להתערב בדרך ניהול הנכס.

         

        זהו בסיסם של דיני הנאמנות וכדברי פרופ' ויסמן [י' ויסמן "אבני נגף בחוק הנאמנות" עיוני משפט (תשל"ט-תש"ם)282] המצוטטים ב-ע"א 3829/91 הנ"ל: "עוקצה של הנאמנות טמון בכך שהמשפט האנגלי אינו הולך לא בדרך הראשונה, ולא בדרך השניה, אלא רואים בו את נכס הנאמנות כשייך הן לנאמן והן לנהנה. לנאמן הבעלות שבדין בנכס ואילו לנהנה הקנין שביושר. למבנה האנליטי הזה של מוסד הנאמנות השלכות מעשיות חשובות. כך, למשל, בהיות הנאמן בעל הנכס בכוחו לבצע עיסקאות תקפות בשמו הוא (ההדגשה שלי – פ.ג.כ), ואפילו תוך חריגה מן הסמכויות שהוענקו לו בכתב הנאמנות".

         

        ובאשר למתנה – גם בעניין זה יובאו להלן דברים שנכתבו על ידי בפסק דיני בתמ"ש (ק"ג) 10724-08-18 פלונים נ' אלמונית (פורסם במאגרים האלקטרוניים):

        מכוח העובדה שחוק המתנה דורש את הסכמת שני הצדדים – הנותן והמקבל, ניתן ללמוד כי המתנה היא חוזה. מעצם הגדרת המתנה כחוזה נובע, כי בעניינים שאין חוק המתנה, כדין ספציפי, דן בהם ישירות, יחולו דיני החוזים הכלליים.

        האלמנטים ההכרחיים לחוזה מתנה הם: הצדדים לעסקה (הנותן והמקבל); ההסכמה בין הנותן למקבל; הקניית נכס או התחייבות להקנותו בחיי הנותן; האופי הלא תמורתי של ההקניה; צורת הכתב (במקרה של התחייבות לתת מתנה).

         

         

        בהיות המתנה חוזה חד-צדדי, ישנה חשיבות רבה לגמירות הדעת של נותן המתנה להתקשר בחוזה [מ. א. ראבילו, חוק המתנה, תשכ"ח – 1968 (תשנ"ז – 1996), עמ' 37; ע"א 155/73 שרון נ' ליבוב, פ"ד כח(2)673 ו- ע"א 268/81 ברעם נ' גרטי, פ"ד לח(3)45].

        גם חובת תום הלב המעוגנת בסעיף 39 לחוק החוזים חלה על חוזה מתנה, שהרי הוא חולש על כל סוגי החוזים, בין בתמורה ובין שאינם בתמורה (ע"א 5187/91 מקסימוב נ' מקסימוב, פ"ד מז(3) 177).

        כאמור, הצדדים חלוקים גם בשאלת טיבה של המתנה - האם מתנה על תנאי (אם כי מדובר בטענה חלופית של התובעת לגביה טוענת הנתבעת להרחבת חזית) או שמא מתנה בחיוב. כידוע, קביעת אופייה של המתנה ייעשה בהתאם ללשון ההסכם ולנסיבות שבהן הוא נכרת.

         

        מושכלות יסוד, כי הסכמות הצדדים הן יסוד החוזה. הסכמה פירושה מפגש רצונותיהם של הנותן ושל המקבל – ההצעה והקיבול. במילים "הסכמה ביניהם" יש לראות ביטוי להשקפה, כי כדי ליצור מתנה – כמו בכל חוזה אחר – נדרשת נוכחות של ההסכמה

        המתבטאת ברצון ובהצהרה (ראבילו הנ"ל, עמ' 269-270). להסכם זה שני היבטים: ההקניה או ההתחייבות להקנות מחד גיסא, והעדר תמורה מאידך גיסא.

         

        בסעיף 4 בחוק המתנה, תשכ"ח – 1968 (להלן: "חוק המתנה") נקבע לאמור:

        "מתנה יכול שתהיה על תנאי ויכול שתחייב את המקבל לעשות מעשה בדבר-המתנה או להימנע מעשותו; נותן המתנה רשאי לדרוש מהמקבל את מילוי החיוב, ורשאי לדרוש זאת מי שהחיוב הוא לזכותו, ואם היה בדבר ענין לציבור – היועץ המשפטי לממשלה או בא כוחו".

         

        עינינו הרואות, כי עניינו של הסעיף אשר כותרתו "תנאים וחיובים" הוא הסדרה של שני סוגי מתנה למעשה: מתנה המותנית בתנאי ומתנה אשר בצדה חיוב.

        באשר למתנה על תנאי – התנאי הוא אלמנט של העסקה המשפטית, שעל פי גילוי רצונם של הצדדים מופנה ליצירת התוצאות הרגילות של העסקה בהתאם לקיום או אי הקיום של מאורע עתידי, בלתי וודאי. התניית מתן מתנה בתנאי מחייבת התניה מפורשת, הגלויה גם למקבל המתנה. לצד זאת נאמר, כי מהעובדה שהמחוקק רואה במתנה על תנאי מתנה לכל דבר נובע, כי תחול עליה חזקת ההסכמה שבסעיף 3 לחוק (ראבילו הנ"ל, עמ' 299- 300).

        לעומת זאת, כאשר מדובר במתנה בחיוב, החיוב למעשה מטיל על מקבל המתנה התחייבות לעשות מעשה, אולם, ביצוע החיוב איננו תנאי להקניה. צא ולמד, כי תנאי בעסקת מתנה מותיר בספק את קיומן של תוצאות העסקה וגם במקרה שהוא נוגע לעניין התלוי ברצון המקבל, הוא אינו מחייב מבחינה משפטית והמקבל חופשי לחלוטין – ברצונו ממלא אחר התנאי, וברצונו אינו ממלא אחריו ואינו זוכה במתנה. לפיכך, כאשר מדובר במתנה בחיוב המקבל מקבל "פחות", אולם ההתעשרות הנובעת מהמתנה היא מלאה. אמנם הנטל שהוא לקח על עצמו מחייב, אך הוא אינו מתנה או מפסיק כמו התנאי. במקרה של מתנה בחיוב כל התוצאות של המתנה קמות מיד עם העברת הנכס לידי המקבל והחיוב של המקבל קם

         

        כתוצאה מתוקף המתנה. לאחר שהוא זכה במתנה הוא חייב מבחינה משפטית לקיים את החיוב. המתנה, ההתעשרות, מוגבלת על ידי הנטל או החיוב.

        כדי לברר האם לפנינו תנאי או חיוב, יש לבדוק את רצון הנותן. המלאכה אינה תמיד קלה, ולא בנקל ניתן לקבוע אם הצדדים ובמיוחד הנותן אכן התכוונו להתנות או לחייב, ועל בית המשפט לקבוע מתוך טענות הצדדים ומהתנהגותם לפני המתנה ולאחריה מה הייתה כוונתם האמתית.

         

        גם עסקת מתנה שיש בצדה חיוב, היא עסקת חינם, שכן ההקניה מלווה בנטל ולא בגמול. הנטל הוא בבחינת הגבלה כלכלית בלבד: "החוזה בין הצדדים אינו חוזה הדדי, אלא חוזה חד צדדי שבו המשיבה נותנת מתנה למקבלה. בצד זאת נוטל על עצמו המקבל חיוב כלפי הנותן. חיוב זה אינו מהווה תמורה למתנה, ועל כן ניתן לו בחוזה מתנה. חיוב זה אינו סינלגמטי והוא משאיר לעסקה את אופייה העיקרי כמתנה" [ראו: ע"א 495/80 איזידור ברקוביץ נ' בטי קלימר, פ"ד לו(4)57, 62 וראו גם ע"א 383/87 פרי נ' פרי, מ"ד(2)154, 159].

         

        באשר להפרת החיוב והקשר בינה ובין שאלת ביטול המתנה – היות שחיוב המקבל אינו עומד ביחס סינלגמטי להקניה שלא בתמורה מצד הנותן, ככלל לא יוכל הנותן להביא לביטולה של המתנה עקב הפרת החיוב. אי קיום החיוב הנספח למתנה אינו יכול לשנות את אופייה של המתנה מהקניית נכס שלא בתמורה לעסקה משפטית סינלגמטית בעלת חיובים הדדיים (ראבילו הנ"ל, עמ' 326).

        וכך קובע בעניין זה בית המשפט העליון מפי כב' השופט ברק (כתוארו אז): "כחלק מהסכם המתנה הוטל חיוב על מקבלי המתנה ליתן זכות שימוש למשיבה כל ימי חייה. על פי אפשרות זו החוזה בין הצדדים אינו חוזה הדדי אלא חוזה חד צדדי שבו המשיבה נותנת מתנה למקבלה. בצד זה נוטל על עצמו המקבל חיוב כלפי הנותן" (ע"א 495/80 הנ"ל בעמ' 62).

        וכן: "מן הבחינה המהותית, אי קיומו של החיוב אינו יכול לבטל את המתנה, כי החוזה משתכלל והמתנה הושלמה על כל מרכיביה. החיוב לא היה משום תנאי, אשר אותו היה צריך לקיים לשם השתכללות עסקת המתנה. זו נסתיימה בעיקרה עם ההקניה. החיוב הוא מרכיב נוסף הנצמד לחוזה מעת השתכללותו כמעין חוזה נלווה, היינו כמעין סוכת משמר הנבנית ליד בית. אם החיוב אינו מקוים, חוזה המתנה אינו מופר בכך; חוזה החיוב הוא שמופר. הטעם השני הוא פורמלי; הוא עולה מן הנוסח של החוק וטוען במלואו את הניתוח המהותי שהובא לעיל. סעיף 4 קובע:... נותן המתנה רשאי לדרוש מהמקבל את מילוי החיוב ורשאי לדרוש זאת מי שהחיוב הוא לזכותו, ואם היה בדבר עניין לציבור- היועץ המשפטי לממשלה או בא כוחו. הווה אומר, אין בניסוחו של החוק דבר וחצי דבר על ביטול המתנה עקב אי מילוי החיוב. סוף דבר, הביטול לפי דיני החוזים עניינו ביטול החיוב ולא ביטול חוזה המתנה" (דברי הנשיא שמגר בע"א 383/87 הנ"ל).

         

         

         

        עינינו הרואות, אפוא, כי כשמדובר במתנה בחיוב, החיוב הוא עצמאי ואינו קשור בעסקת המתנה שהושלמה ואין הוא מהווה גם תמורה למתנה. הפרת החיוב היא הפרה של חיוב חוזי לכל דבר ועניין, אך היא אינה מקנה למעניק מתנה הזכות לבטלה.

         

        סעיפים 5 ו- 6 בחוק המתנה עניינם התחייבות ליתן מתנה ומתנה שהקנייתה הושלמה (בהתאמה).

        בסעיף 6 נקבע לאמור:

        "בעלות בדבר-המתנה עוברת למקבל במסירת הדבר לידו, או במסירת מסמך לידו המזכה אותו לקבלו, ואם היה הדבר ברשות המקבל – בהודעת הנותן למקבל על המתנה; והכל כשאין בדין אחר הוראות מיוחדות לענין הנדון".

         

        פשיטא, כי משהקניית המתנה הושלמה, אין המעניק רשאי לחזור בו ממנה (אלא אם היו פגמים ברצון).

        עם זאת, כל הקבוע ברישא של סעיף 6 יחול כשאין בדין אחר הוראות מיוחדות לעניין הנדון (ראו והשוו: ע"א 304/85 מנהל מס שבח נ' זמר, פ"ד מא(4)826).

         

        סעיף 7 (א) בחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין") קובע, כי "עסקה במקרקעין טעונה רישום; העסקה נגמרת ברישום...".

        בהקשר זה יש להבחין, כמובן, בין מתנה של זכות במקרקעין עליה יחול גם סעיף 7(א) בחוק המקרקעין ובין מתנה של זכות חוזית (אובליגטורית) למקרקעין. זכות חוזית זו ניתנת להעברה מיד (סעיף 2 בחוק המתנה).

         

        בסעיף 5 מוסדרת, כאמור, סוגית ההתחייבות ליתן מתנה כלשהי בעתיד והתנאים לחזרה ממנה, דהיינו ההבטחה לתת (שהתקבלה ע"י המקבל) היא חוזה מתנה שמועד ביצועו נדחה למועד מאוחר יותר (ראבילו הנ"ל, עמ' 334). לשון אחר: כל חוזה מתנה שנקבע, כי מועד ביצועו מאוחר למועד ההסכם הופך להיות התחייבות ליתן מתנה ככל שמתקיימות דרישות החוק.

         

        צא ולמד, כי חוק המתנה מציב בפני אדם הרוצה ליתן מתנה שתי אפשרויות עיקריות שהוא יכול לבחור ביניהן: הקנייה מידית ללא יכולת להתחרט עליה או התחייבות לעשות כן בעתיד, שיש בה הסדר מיוחד.

        למען הדיוק יובהר, כי בדין הישראלי מוכרות שלוש צורות של מתנה – שתיים בין חיים והשלישית מחמת מיתה: (א) מתנה המקוימת מיד; (ב) התחייבות לתת מתנה בעתיד; (ג) התחייבות לתת מתנה שתוקנה לאחר מותו של הנותן. על סוג זה של מתנה יחולו הוראות סעיף 8(ב) בחוק הירושה, בעוד שבמקרה הראשון יחול סעיף 1 בחוק המתנה ובמקרה השני – סעיף 5 בחוק המתנה (ראבילו הנ"ל, עמ' 337).

         

         

        יודגש, כי עניינו של סעיף 5 לחוק המתנה הוא בחזרה מהתחייבות לתת. דהיינו, לא ניתן לחזור ממתנה ריאלית או מהתחייבות שכבר קוימה. זכות החזרה פוקעת עם השלמת המתנה. מכאן החשיבות הרבה הנודעת לקביעת מועד ההקניה ואובייקט ההקניה (שם, עמ' 358).

         

        ומדברים כלליים אלה נשוב לענייננו

    13. לאחר עיון בכל אשר הונח לפניי באתי לכלל מסקנה, כי העסקה בין הצדדים הייתה עסקת מתנה בחיוב, שהקנייתה הושלמה והיא אינה מנוגדת להוראת סעיף 8 בחוק הירושה.

        ואלה נימוקיי

    14. אכן, לא פעם ההבחנה בין מוסד משפטי אחד למשנהו אינה פשוטה, פרשה אחת אינה זהה לחברתה, וגם סיפורן של משפחות, דינמיקת היחסים בתוכן, התפיסות והדפוסים שונים, והם משתנים ממקרה למקרה.

         

    15. במקרה שלפנינו, לית מאן דפליג, כי העברת הזכויות בדירה מהתובעת לנתבעת הושלמה ברישום.

        אין צורך להכביר מילים בדבר מעמד הרישום של זכויות במקרקעין, החקוק עלי ספר בסעיף 125(א) לחוק המקרקעין, ולפיו "רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתכנו".

        ברי, אפוא, כי הנטל להוכחת הטענה לפיה רישום הזכויות בדירה על שם הנתבעת הוא בנאמנות בלבד ואינו ראיה לבעלותה בה, רובץ לפתחה של התובעת.

        אכן, משמדובר בבני משפחה יכול שבית המשפט, בנסיבות מסוימות ועל רקע מסד עובדתי וראייתי מתאים, ינקוט בגישה גמישה ומרוככת, שתעקוף במידת מה הכלל האמור ויכיר בקיומה של נאמנות, דהיינו יקבע, כי בעל הזכויות הרשום אינו אלא נאמן בעוד הנהנה הוא בעליהן האמיתי.

        עם זאת, קיומו של קשר משפחתי, גם במעגל הראשון של הורים וילדים, אינו חזות הכל ויש לצלול פנימה ולבחון טיבה האמיתי של העסקה הן בראי בנסיבות, הן עפ"י לשון המסמכים עליהם היא מבוססת, הן עפ"י התנהגות הצדדים והן במבחן ההיגיון והשכל הישר.

         

    16. כאמור, בשנת 2008 חתמו הצדדים במשרדו של ב"כ הנתבעת - עו"ד ח. על שורת מסמכים להעברת זכויות התובעת בדירה ממנה לנתבעת ללא תמורה, לרבות כתב התחייבות בלתי חוזר (שיקרא מכאן ואילך למען הנוחות: "כתב ההתחייבות") שנחתם בידי הנתבעת. העסקה דווחה לרשות המיסים, וכאמור הושלמה ברישום.

        הצדדים, ובעיקר התובעת, מיקדו טענותיהן בכתב ההתחייבות– נוכח לשונו, תכנו והנפקות שביקשו להעניק להם.

         

        מפאת חשיבותו תצוטט להלן לשון כתב ההתחייבות:

        "לכבוד

        ... ת.ז....

        כתב התחייבות בלתי חוזר

        הואיל: ואימי, ... ת.ז. ...., מעבירה לרשותי, ... ת.ז. ...., את כל זכויותיה בדירה הנמצאת ברח' ... והידועה כחלק מגוש ... חלקה ... (להלן: "הנכס");

        לפיכך, אני הח"מ, ... ת.ז. ... מצהירה ומתחייבת בזאת כדלקמן:

        1. המבוא למסמך זה מהווה חלק בלתי נפרד ממנו.

        2. כל התקבולים שיתקבלו לרשותי, אם יתקבלו, מהשכרת הנכס, יועברו במלואם לידי אימי, ....

        3. כמו כן, אני מתחייבת כי לא אמכור את הנכס וזאת עד אחרית ימיה של אימי.

        4. התחייבות זו הינה בתוקף עד אחרית ימיה של אימי, ....

            

           ולראיה באתי על החתום:

           _________

            

           תאריך: ________"

            

           הצדדים אינן חלוקות באשר לעצם ההתחייבות שנטלה על עצמה הנתבעת-הנעברת אגב העברת הזכויות בדירה על שמה, ולה שני ראשים: העברת מלוא התקבולים שיתקבלו מהשכרתה לידי התובעת –המעבירה; והימנעות ממכירת הדירה לצד ג'. הצדדים גם אינן חלוקות באשר לתוקף ההתחייבות – עד אחרית ימיה ושנותיה של התובעת.

            

           נניח לרגע ההתפתחויות שהתרחשו מאז ביצוע העסקה נוכח פרויקט ה-תמ"א 38 ("הולדת" דירה נוספת והשימוש בפירות הדירה הנוספת) ונתחקה אחר אומד דעת הצדדים בבואן להתקשר בעסקה נושא דיוננו.

            

           לשון המסמכים המעגנים העסקה ברורה ופשוטה – העברת הזכויות בדירה מהתובעת לנתבעת, מאם לבת, ללא תמורה ובצדה התחייבות הבת להימנע ממכירת הדירה ולהעביר לידי האם מלוא התקבולים מהשכרתה עד אחרית ימי האם ושנותיה.

           מבחינה לשונית של הטקסט אין, אפוא, כל אזכור של נאמנות או החזקת הזכויות בדירה ע"י הנתבעת באופן "טכני" או "למשמורת".

           חזקה על לשון המסמך, שהיא משקפת את אומד דעתם של הצדדים. במישור הראייתי, כידוע, לא בנקל ניתן לטעון בעל-פה נגד מסמך בכתב.

           כידוע, סעיף 25(א) בחוק החוזים, שעניינו פרשנות חוזה, קובע בנוסחו דהיום (ולאחר תיקון מס' לחוק) לאמור:

            

           "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו".

           הנה כי כן, בתיקון מס' 2 קובע המחוקק חזקה פרשנית לפיה כאשר ניתן ללמוד בבירור על אומד דעת הצדדים מלשון החוזה, יש ליתן לה מעמד בכורה ולפרש החוזה בהתאם לפשט לשונו.

           בנסיבות המקרה דנא הצדדים אמנם לא ערכו הסכם בצורתו המקובלת והמוכרת, אך עיגנו ההתקשרות ביניהן בתצהירי ההעברה ללא תמורה ובכתב ההתחייבות – עובדה ההופכת במידה מסוימת מלאכת הפרשנות וההתחקות אחר אומד דעתן למעט מורכבת יותר.

            

    17. ברם גם אם לא נסתפק בפרשנות הלשונית הצרה של מסמכי ההעברה ונפנה לבחינת הנסיבות החיצוניות האופפות את העסקה שלפנינו נגיע למסקנה, כי האפשרות המסתברת

        יותר היא, שהצדדים לא התכוונו להעברת הזכויות בדירה מהתובעת לנתבעת בנאמנות בלבד.

        נזכיר, כי הטענה בדבר העברת הזכויות לנתבעת בנאמנות נטענה ע"י התובעת לראשונה בכתב התביעה מושא ההליך דנא, דהיינו בחלוף למעלה מעשור מאז ביצוע העסקה, ויתרה מכך – טענה זו לא הוזכרה גם בכתב ההגנה שהוגש ע"י התובעת דכאן ויתר הנתבעים בהליך הקשור כחצי שנה קודם להגשת התביעה (הגם שאין חולק כי עניינו שונה מזה שבלב ההליך דנא). עובדות אלו מכרסמות ברצינות הטענה.

         

        מעדות עו"ד ח., שייצג הנתבעת בעסקה וליווה העסקה עד להשלמתה ברישום, ונמצאה מהימנה עליי עולה, כי בפניית בן זוגה של הנתבעת אליו על מנת לשכור שירותיו לצורך הטיפול בעסקה לא הוזכר כלל עניין הנאמנות, וכך גם במעמד החתימה על מסמכי ההעברה, עת נפגש לראשונה עם התובעת – לא הועלתה מצדה כלל האפשרות שהעברת הדירה לנתבעת היא בנאמנות או למשמרת – ראו פרוטוקול הדיון מיום 01.12.2020 בעמ' 91 ש' 20-24.

        בהקשר זה יצוין, כי חרף הקשיים שאופן ביצוע העסקה מעורר ומציף, עו"ד ח. העיד באופן מהימן וקוהרנטי בלא כל ניסיון לטשטש אותם, ויש בכך לחזק משקל עדותו. כך, למשל, הוא העיד, כי הפנייה אליו לצורך טיפול בהעברת הדירה לנתבעת הייתה לבקשת בן זוגה (שם, בעמ' 89 ש' 7-8); כי לפגישה שקדמה לזו שנקבעה לשם החתימה על מסמכי העברת הזכויות הגיע למשרדו בן זוגה של הנתבעת בלבד (שם, בעמ' 92 ש' 23-24); כי מלוא המידע, הפרטים והמסמכים הנוגעים לעסקה הועברו אליו ע"י בן זוגה של הנתבעת (שם, בעמ' 93 ש' 1-9); כי פגש בתובעת לראשונה במעמד החתימה על מסמכי ההעברה, על אף שהיא בעלת הזכויות בדירה וכשהמסמכים מוכנים לחתימה (שם, שם ש' 10-14); וכי התובעת לא הייתה מיוצגת בעסקה (שם, בעמ' 94 ש' 7-12).

         

         

        מנגד, כשנחקרה התובעת על תוכן הפגישה אצל עו"ד ח. השיבה, כי אינה זוכרת היכן ומתי נאמר לו שהעברת הזכויות בדירה ממנה לנתבעת היא למשמרת ובאופן טכני בלבד (פרוטוקול הדיון מיום 10.05.2021 בעמ' 199).

        בכלל, מעדות התובעת ניכר היה, שהיא התקשתה לעמוד מאחורי הגרסה לפיה העברת הזכויות בדירה לנתבעת הייתה למשמרת או בנאמנות, ובתוך כך אינה מספקת הסבר מניח הדעת לכבישתה ולפער בין הטרמינולוגיה בהליך הקשור שם נטען למתן הדירה במתנה ובין זו שבהליך דנא במסגרתו נטען, כאמור, להעברתה בנאמנות (שם, בעמ' 202, בעמ' 249 ובעמ' 251).

         

    18. זאת ועוד, בסעיף 1 לחוק הנאמנות כך מוגדרת "נאמנות":

        "נאמנות היא זיקה לנכס שעל פיה חייב נאמן להחזיק או לפעול בו לטובת נהנה או למטרה אחרת".

        לטענת התובעת, במקרה דנא תכלית הנאמנות היא בהתאם להגדרה השיורית שבסיפת הסעיף.

        לא מצאתי לקבל גרסה זו.

        העובדה שהמחוקק בחר להגדיר נאמנות באופן רחב אינה פוטרת את הטוען לקיומה מחובתו להוכיח קיומה ובתוך כך גם להצביע על מטרתה. אכן, וכשם שהובא לעיל, כשמדובר ביחסים בין בני משפחה ניתן לרכך הדרישה להגדרת מטרת הנאמנות במסמך היוצר אותה (בהנחה שהוסדרה בכתב). עם זאת, לא ניתן להתעלם מדרישת המחוקק לפיה על הנאמנות להגשים תכלית מסוימת.

         

        במקרה דנא הסתפקה התובעת בכתבי בי הדין שלה בטענה, כי העברת הזכויות בדירה לנתבעת בנאמנות הייתה "למטרה אחרת" ולא יספה עוד.

        ישאל השואל ובצדק, מהו, לשיטת התובעת, ההיגיון (הכלכלי, זה הנעוץ ביחסים המשפחתיים או אחר) אשר ניצב מאחורי מהלך זה? לשם מה נועדה העברת הזכויות בדירה לנתבעת בנאמנות? אלא שתשובה לכך לא ניתנה על ידה. בתוך כך יצוין, כי לא נראה, למשל, שריחפה סכנה כלשהי על זכויות התובעת בדירה עובר לעסקה נושא דיוננו; לא נראה גם שבמועד ביצוע העסקה לא הייתה התובעת מסוגלת לנהל ענייני הדירה בעצמה, ומכל מקום ברי, כי לצורך קבלת סיוע בניהול ענייני הדירה (השכרתה לצדדים שלישיים, תחזוקה שוטפת וכו') אין צורך בהעברת הזכויות בה לנאמן, אשר כפי שהראינו סמכויותיו בכל הנוגע לנכס מושא הנאמנות נרחבות, ולכל היותר ניתן להעסיק בתשלום מאן דהוא שיעשה זאת.

         

        על פניו נראה, כי לשיטת התובעת, ברירת המחדל היא נאמנות, דהיינו, ככל שיקבע, כטענתה, שלא נרקמה בין הצדדים עסקת מתנה בהעדר גמירות דעת מצדה להעניק הדירה לנתבעת במתנה, אזי יש לראות במהלך שבוצע ע"י הצדדים העברת הזכויות בדירה אל הנתבעת בנאמנות.

         

        אין בידי לקבל תפיסה זו.

         

    19. יובהר, כי לא שוכנעתי, שלא הייתה גמירות דעת מצד התובעת.

        כידוע, המבחן לקיומה של גמירות הדעת, כנדרש ביחס לכל חוזה, הוא ככלל אובייקטיבי, דהיינו האם בנסיבות כגון אלה היה אדם סביר לומד מן ההצעה שהופנתה אליו על כוונה ליצור יחסים משפטיים, והזרקור מכוון לעבר גילויה החיצוני של ההסכמה ולא על הכוונות או המחשבות המלוות אותה. כאשר מדובר בהסכם מתנה נקבע בפסיקה, כי המבחן האובייקטיבי נותר על כנו, אולם אינטרס ההסתמכות של הניצע – מקבל המתנה מפנה מקומו במידה מסוים לטובת מתן משקל מוגבר לרצונו של נותן המתנה (ראו למשל: ע"א 6296/05 פנינה כהן נ' עזבון המנוחה בקשי כתון, פורסם במאגרים האלקטרוניים).

         

        אכן, נסיבות החתימה על מסמכי העברת הזכויות, שאינן שנויות במחלוקת ועולות מעדותו המהימנה, כאמור, של עו"ד ח., מעוררות אי נוחות, לשון המעטה.

        התובעת, אישה כבת 75 שנה לערך אותה עת, אינה בעלת השכלה משפטית, אינה מיוצגת ואף לא נטלה כל ייעוץ משפטי בעניין, מובאת ע"י הנתבעת ובן זוגה למשרד עורכי דין בת"א שאת שירותיו שכר בן זוגה של הנתבעת (ראו למשל עדות בן זוגה של הנתבעת בפרוטוקול הדיון מיום 19.04.2021 בעמ' 168 ש' 6-7 אשר אישר זאת), מתבקשת במהלך פגישה קצרה לחתום על שורת מסמכים שמוצגים לפניה לראשונה והוכנו מבעוד מועד ע"י עורך דינו של חתנה ועניינם העברת זכויות בדירה שהיא קיבלה במתנה מאביה שנים רבות קודם לכן לנתבעת ללא תמורה, וכל זאת בלא שניתנת לה כל בטוחה לקיום התחייבויות הנתבעת בכתב ההתחייבות שהוא חלק אינטגרלי מן העסקה.

         

        עם זאת, ואף תוך מתן משקל מוגבר לרצון התובעת, לא מצאתי, שהיא לא הבינה פשרה של העסקה והשלכותיה, ואף לא שנפל פגם בגמירות הדעת שלה.

        ראשית, עפ"י התרשמותי, התובעת, גם במועד העדות לפניי (בחלוף למעלה מ-13 שנים ממועד העסקה) הייתה צלולה, וניכר כי היא שולטת היטב בשפה העברית.

        שנית, כאמור, התרשמתי ממהימנות עדותו של עו"ד ח., ולא מצאתי, כי הליך החתימה על מסמכי העסקה נעשה במחטף ו/או תוך הפעלת לחץ על התובעת.

        שלישית, חזקה שאדם החותם על מסמך קרא אותו והבין את תכנו (ראו למשל: ע"א 9136/02 מיסטר מאני ישראל בע"מ נ' שרה רייז, פ"ד נח(3)934), על אחת כמה וכמה עת מדובר בחתימה על מסמך כה מהותי (ע"א 1513/99 דטיאשוילי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נד(3)591; ע"א 6645/00 עו"ד ערד נ' אבן, פ"ד נו(5)365). צדו השני של המטבע הוא, שאדם החותם על מסמך מבלי לעיין בו, לא יישמע, בדרך-כלל, בטענת Non Est Factum או בטענה דומה (ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' לופו, פ"ד נד(2)559).

        יצוין, כי התובעת העידה, שהיא חתמה על מסמכי ההעברה לאחר רפרוף בהם בלבד (פרוטוקול הדיון מים 10.05.2021 בעמ' 192 ש' 12-18). לא מצאתי, שיש בכך כדי לסתור

         

        החזקה האמורה, ומכל מקום אין בכך כדי לבסס טענתה בדבר העדר גמירות דעת למתן הדירה לנתבעת במתנה.

        ורביעית, בהינתן טיב העסקה ובראי כלל הנסיבות נראה, כי היא מגנה גם על האינטרסים של התובעת, עת מחד הועברו על ידה אמנם הזכויות בדירה לנתבעת ללא תמורה, אך מאידך הובטח לה שעד אחרית ימיה ושנותיה הדירה לא תימכר ודמי השכירות שיתקבלו מהשכרתה יועברו במלואם לידיה.

        ניתן, אפוא, להסיק מכך, שהייתה לה כוונה להתקשר בעסקת המתנה בבחינת "זה נהנה וזה לא חסר".

         

        בנסיבות אלו עת מדובר ביחסים בין אם ובת, שהיו אותה שעה טובים ומיטיבים, ומשאין המדובר בעסקה בלתי הוגנת או תמוהה, ולא נראה כי מאן דהוא אילץ את התובעת להגיע

        למשרד עורכי הדין של הנתבעת ובן זוגה ו/או לחתום על מסמכי העברת הזכויות בדירה באותו מעמד, אין מקום לקבוע, כי העסקה נעשתה בהעדר גמירות דעת מצד התובעת להתקשר בה.

         

        מובן גם, כי העלאת הטענה בחלוף למעלה מעשור מביצוע העסקה בלא שנעשה קודם לכן כל ניסיון לבטלה, מקהה עוקצה עד מאד.

         

    20. נזכיר עוד, כי בפסיקה הישראלית אומצה מתוך הדין האנגלי "חזקת המתנה" על פיה כאשר מדובר ביחסי קרבה המתאפיינים בדאגת הנותן לצרכי המקבל, טבעם של דברים הוא שיועברו כספים או נכסים בין הנותן לבן חסותו. בהתבסס על הנחה זו הניזונה ממציאות החיים קמה חזקה, כי הנסיבות וטיב היחסים בין הצדדים מצביעים לרוב שהעברות אלו נועדו להיות מתנה אלא אם היא תיסתר. זאת, בניגוד למצב הדברים הרגיל בין צדדים שאין ביניהם מערכת יחסים של דאגה לצרכי המקבל, או אז ההנחה היא שכאשר אדם נותן נכס לזולתו הוא מצפה לתמורה או להשבה של הנכס (ראו: רע"א 8068/16 שרה קטן נ' אילן כהן, פורסם במאגרים האלקטרוניים).

        אף כי ניתן לזהות גישות מעט שונות בפסיקת בית המשפט העליון בהתייחס להיקף פרישותה של החזקה, ישנה תמימות דעים כי במערכת יחסים בין הורים וילדים החזקה חלה, גם כאשר מדובר בילדים בגירים.

        ראו למשל את שנקבע ב-ע"א 3829/91 וואלס נ' גת, הנ"ל:

        "חזקה זו מצומצמת רק לקשרים אשר בהם טבעי להניח שמדובר במתנה, למשל, כאשר מדובר ביחסים שבהם המעביר מחויב לדאוג לרווחתו הכלכלית של הנעבר (כמו ביחסים בין הורים וילדים..."

        ופסק דינו של כב' השופט הנדל ב- רע"א 8068/16 הנ"ל (בעמ' 6 לפסק הדין):

        "אם נדייק, ונצעד רק לפי אמות המידה של חובה לדאוג לצרכיו של המקבל – כי אז החזקה לא תחול גם בין הורה לבנו הבגיר. במצב האמור, אין חובה משפטית לאב לדאוג

         

        לבנו. אלא הניסיון ומציאות החיים מלמדים כי לא פעם הורה לא משחרר עצמו מהדאגה לבנו, גם אם החובה המשפטית אינה בנמצא מחמת גילו של הבן...

        לכן החזקה נועדה לשקף את המציאות, אך לא לכפות את עצמה עליה. החזקה ניתנת לסתירה. הרף אינו מעבר למאזן ההסתברויות, כאשר חזקת המתנה היא נקודת הפתיחה".

         

        הנה כי כן, נקודת המוצא במקרה דנא היא שחזקה, כי העברת הזכויות מן התובעת לנתבעת הייתה במתנה ועל התובעת הנטל לסתור אותה.

        על יסוד כל האמור לעיל וגם על רקע המסד העובדתי בהליך הקשור, באשר הובא בהרחבה במסגרת הדיון בו לעיל וטענות התובעת שם, לפיהן באהבתם אותה העניקו היא ובן זוגה

        המנוח בימי חייהם סיוע כלכלי נרחב ומגוון לנתבעת, באתי לכלל מסקנה, כי לא עלה בידה לסתור החזקה בדבר הענקת הדירה לנתבעת במתנה.

         

        להשלמת התמונה יאמר עוד, כי כשם שנקבע בהליך הקשור, מן התשתית הראייתית שהונחה לפניי עולה, שמצבם הכלכלי של הנתבעת ובן זוגה בתקופת ביצוע העסקה נושא

        דיוננו (וגם בתקופה שקדמה לה) לא היה מן המשופרים (ראו למשל נספח 6 לתצהירם בהליך הקשור – הטבלה שהוכנה על ידם – ובה פירוט הלוואות שנטלו ופירעון תכניות חסכון ופדיון זכויות סוציאליות על ידם בשנים 2008 ו-2009, הגם שבניית בית המגורים הושלמה בראשית שנת 2006 ומרבית עלויות הבניה ככולן מומנו ע"י הורי הנתבעת המנוחים).

        נראה, אפוא, כי עיתוי העסקה נושא דיוננו בחודש פברואר 2008 ועריכת הצוואה ע"י התובעת כשלושה חודשים לאחר מכן (הגם שאיני מקבלת כלל טענות הנתבעת בעניין תוכן הצוואה ואיני רואה צורך להרחיב מעבר לכך) אינו מקרי והוא בא על רקע מצבה הכלכלי של הנתבעת אותה עת וכחלק מהתנהלות הוריה המנוחים אשר אופיין, כאמור, בנתינה ובסיוע כלכלי נרחב ומתמשך.

        התובעת עצמה העידה על כך, אם כי ייחסה לנתבעת ולבן זוגה לחץ מאסיבי עליה (כלשונה – "טמטמו אותי"), שהנתבעת ובן זוגה ביקשו ממנה לתת לנתבעת את הדירה ואף לערוך צוואה במסגרתה יונחלו לה זכויותיה במשק נוכח מצבה הכלכלי של הנתבעת אותה עת (פרוטוקול הדיון מיום 10.05.2021 בעמ' 204 ש' 22-34-עמ' 205 ש' 1-3 ובעמ' 207 ש' 13-15).

        יצוין, כי לא נעלמו מעיניי טענות התובעת לפיהן ניתן ללמוד מהתנהגות הצדדים על כי חרף העברת הזכויות בדירה על שם הנתבעת, היא המשיכה לנהוג בה מנהג בעלים (ובתוך כך נשאה בהוצאות ההחזקה השוטפת שלה ובתיקונים, טיפלה בהשכרתה וקיבלה לידיה דמי השכירות שהתקבלו מהשכרתה). דא עקא, דווקא טענות אלו, מבלי להכריע בשאלת נכונותן בפן העובדתי, שומטות הקרקע תחת טענת הנאמנות, שכן, כפי שהובהר לעיל, דווקא מקום בו נכס מועבר בנאמנות, סמכויות הנאמן בנוגע אליו אינן מוגבלות, כפוף לחובת הנאמנות שלו כלפי הנהנה, והוא אשר נוהג בו מנהג בעלים.

         

        לפיכך, דווקא הישענות התובעת על ההגבלות שהוטלו על הנתבעת אגב העברת הזכויות בדירה על שמה מטה הכף לעבר דחיית טענתה בדבר הנאמנות בעוד טענות התובעת בעניין הנשיאה בהוצאות התחזוקה השוטפות של הדירה למרות העברת הזכויות בה על שם הנתבעת מחדדות המסקנות דלעיל בעניין אופי והיקף הסיוע שניתן לנתבעת לאורך השנים ע"י הוריה - התובעת ובן זוגה המנוח, ואין בהן כדי להועיל לה בשאלת אופי הזיקה שלה או של הנתבעת לדירה.

         

        הנה כי כן, בנסיבות המתוארות נוטה הכף לעבר הקביעה כי עניין לנו בהעברת הזכויות בדירה אל הנתבעת במתנה ולא בנאמנות.

         

        טיבה של המתנה

    21. מניתוח הנסיבות והתשתית הראייתית שהונחה לפניי באתי לכלל מסקנה, כי עניין לנו במתנה בחיוב שהקנייתה הושלמה.

        כאמור, העסקה דווחה כדין לרשויות המס והושלמה ברישום הזכויות בדירה על שם הנתבעת במרשם המקרקעין.

        כפי שהובהר לעיל, לא מצאתי, כי העברת הזכויות בדירה לנתבעת היה בנאמנות, ומכאן שהענקת המתנה הושלמה עם רישום הזכויות במרשם המקרקעין על שמה.

        לצד זאת מצאתי, כי עניין לנו במתנה בחיוב. כתב ההתחייבות מגלם החיובים שנטלה על עצמה הנתבעת אגב ההסכמה לקבל המתנה. ראו בעניין זה גם עדות עו"ד ח. בפרוטוקול הדיון מיום 01.12.2020 בעמ' 95 ש' 10-11.

        בהתאם להלכה הפסוקה, ככל שהופר החיוב הצמוד למתנה ע"י מקבלה, רשאי נותן המתנה לדרוש מן המקבל את מילוי החיוב, אך אינו רשאי לבטל את חוזה המתנה היות שהוא נשתכלל והקניית המתנה הושלמה – ראו: ע"א 343/87 דפנה פרי נ' משה פרי הנ"ל.

         

        הנה כי כן, אין בעובדה שפרץ משבר, חריף ככל שיהא, ביחסי הצדדים והם נקלעו לסכסוך מר, כדי להשיב הגלגל לאחור ולהפוך המתנה לבטלה.

        התובעת טענה, כטענה חלופית, שנוכח יחסי הנתבעת כלפיה עם פרוץ הסכסוך והפרת הציווי המוסרי-אוניברסלי של כיבוד אב ואם, ככל שיקבע כי מדובר במתנה, הרי שהיא מותנית בתנאי מפסיק.

        אכן וכשם שנטען ע"י הנתבעת, נראה כי מדובר בהרחבת חזית ודי בכך כדי לדחות הטענה. מכל מקום ולמעלה מן הצורך נאמר, כי דינה להידחות משעניין לנו במתנה שהקנייתה הושלמה ולא ניתן לחזור ממנה, להבדיל מהתחייבות ליתן מתנה, והיות שהצמדת תנאי למתנה טעונה הוראה ברורה ומפורשת שאינה בנמצא במקרה דנא, ובנסיבותיו אין מקום לקרוא לתוך העסקה תנאי מכללא.

         

         

         

        היש בעובדה שהנתבעת התקשרה עם יזם במסגרת פרויקט תמ"א 38 ומכרה לו הזכויות בדירה משום הפרת החיוב?

    22. אף שמדובר בטענה שובת לב ועין, אשר על פניה אינה מופרכת, לא מצאתי להידרש לה, משמצאתי, כאמור, כי עניין לנו במתנה בחיוב שהושלמה, וכאמור בהתאם להלכה הפסוקה, אפילו הופר החיוב, אין בכך כדי להביא לביטולה. למעלה מן הצורך נאמר, כי מעיון במסמכי ההעברה ומן העדויות שנשמעו לפניי עולה, כי הרציונל מאחורי העסקה נושא דיוננו ברור – התובעת העניקה אמנם הדירה במתנה לנתבעת, אך כוונת הצדדים הייתה, שכל עוד התובעת בין החיים, היא תשמש לה כמקור הכנסה או כרשת ביטחון כלכלית וההכנסות שתניב יועברו לידיה במלואם. על שום כך התחייבה הנתבעת, בד בבד עם קבלת המתנה, להימנע ממכירת הדירה ולהעביר לידי התובעת את דמי השכירות המתקבלים מהשכרתה.

         

        הצדדים אינן חלוקות בעניין העברת דמי השכירות שהתקבלו מהשכרת הדירה המקורית לידי התובעת ביחס לשום שלב שהוא על רצף הזמן, אף לא בתקופה בה פונתה לצורך הריסת הבניין ובניית הבניין החדש תחתיו.

        במובן זה, הרציונל שבבסיס העסקה נשמר והחיוב במהותו קוים.

        אין חולק, כי מאז יצאה העסקה אל הדרך ועד קצה העצוב עם פטירת התובעת (כזכור – תוקף החיוב הוא עד אחרית ימיה ושנותיה) מושא החיוב – הדירה- עבר מטמורפוזה, והפך מדירה אחת לשתיים, אשר כל אחת מהן מניבה פירות, וגם אין חולק, כי דמי השכירות המתקבלים מהשכרת הדירה השנייה לא הועברו לידי התובעת.

        האם יש בכך להזיז מחוגי הזמן לאחור - לערב כריתת חוזה המתנה, לדמות, היפותטית, מצב בו ידוע היה אז לצדדים, כי בעתיד הנראה לעין תהפוך הדירה לשתי דירות במסגרת פרויקט תמ"א 38, להניח שעל יסוד מצג זה יגובשו ביניהם הסכמות אחרות ולהביא בכך לשינוי החוזה?

        לטעמי, התשובה לכך היא בשלילה.

         

        מושכלות יסוד, כי המשפט אינו עוסק בשאלות היפותטיות.

        ברובד העובדתי נמצא, כאמור, כי עסקת המתנה השתכללה והושלמה. הדירה עברה לבעלות הנתבעת על כל הכרוך בכך וכל המשתמע מכך.

        מן הראיות שהוצגו לפניי לא מצאתי אינדיקציה כלשהי לכך שטרם כתיבת הפתק מיום 01.01.2018 ע"י התובעת (ת/14) באה מצדה דרישה לקבלת איזו מן הדירות לבעלותה ו/או לביטול העסקה.

        למען שלמות התמונה נצטט להלן הפתק במלואו:

        "1.1.2018

        ל...!

        לא חותמת על פיצול במשק

         

        עד שדירה אחת ב...

        תהיה רשומה על שמי בטאבו

        בזמנו הובטח לי שבמידה ויאשרו

        2 דירות אחת תהיה שלי

        טפלי בעינין (כך במקור – פ.ג.כ) עכשיו

        בלי איומים עלי

        אמא"

         

        יוער, כי כינוי הפתק ע"י הנתבעת כ"מכתב סחיטה" אינו ראוי, ומוטב היה אלמלא נעשה הדבר.

        הנתבעת הודתה בחקירתה הנגדית, כי לא השיבה לדרישה זו של התובעת להעברת אחת הדירות על שמה, ותחת זאת הגישה יחד עם בן זוגה התביעה מושא ההליך הקשור (פרוטוקול הדיון מיום 01.12.2020 בעמ' 130 ש' 13-22), אם כי הכחישה הטענה לפיה היא התחייבה להעביר לתובעת גם את דמי השכירות עבור הדירה השנייה (פרוטוקול הדיון מיום 19.04.2021 בעמ' 151).

         

        עת נשאלה התובעת אודות הפתק התחמקה מלהשיב (פרוטוקול הדיון מיום 10.05.2021 עמ' 194-195).

        זולת הכתוב בפתק, שנראה, כי אין חולק באשר למועד ולנסיבות בהם הוא נכתב (ראו עדות התובעת – שם, בעמ' 194 ש' 1-10), לא הוצגה ראיה כלשהי ממנה ניתן ללמוד, כי התקבלה הסכמה כלשהי בין הצדדים במועד המאוחר למועד ביצוע העסקה המשנה את יסודותיה או רכיביה, גורעת מהם או מוסיפה להם.

        זאת ועוד, הטענה לפיה הובטחה לתובעת כי עם השלמת פרויקט ה-תמ"א תועבר לבעלותה אחת הדירות אינה עולה בקנה אחד עם טענת הנאמנות, שהרי ככל שהדירה אכן נרשמה על שם הנתבעת בנאמנות בלבד מה לי דירה אחת ומה לי שתיים?

        לפיכך, וכפי שצוין לעיל, לצורך ההכרעה בהליך דנא ובשים לב לסעד שנתבע במסגרתו (הצהרתי בלבד), לא מצאתי להרחיב מעבר לאמור.

         

        בהקשר זה יוער עוד, כי אין מקום לקבל טענת התובעת לפיה יש לראות בדירה השניה "פירות" הדירה הראשונה, ולו מן הטעם שעל פי כתב ההתחייבות התחייבה הנתבעת להעביר לידי התובעת מלוא דמי השכירות המתקבלים מהשכרת הדירה הראשונה ולא נעשה בו כל שימוש במונח "פירות".

         

        האם יש להורות על ביטול העסקה בהיותה מנוגדת להוראת סעיף 8 לחוק הירושה

    23. גם בעניין זה לא מצאתי לקבל טענת התובעת.

         

         

        נזכיר, כי לטענת התובעת, העסקה נושא דיוננו מנוגדת להוראת סעיף 8(ב) בחוק הירושה ומשכך היא בטלה.

        בסעיף 8 (ב) לחוק הירושה נקבע לאמור:

        "מתנה שאדם נותן על מנת שתוקנה למקבל רק לאחר מותו של הנותן, אינה בת-תוקף אלא אם נעשתה בצוואה לפי הוראות חוק זה". 

        ראשית וכשם שנטען ע"י הנתבעת ובצדק, טענה זו אינה מתיישבת עם טענת הנאמנות ויש בכך, לכל הפחות, לכרסם כרסום ממשי ברצינותה.

         

        לגוף העניין ונוכח המסקנה אליה הגעתי, על פיה עניין לנו במתנה בחיוב שהקנייתה הושלמה ומבלי לשוב על הדברים שנכתבו לעיל יובהר, כי אין בעובדה שתוקף החיוב הצמוד למתנה והוטל על הנתבעת הוא עד אחרית ימיה ושנותיה של התובעת כדי להפכה למתנה

        לאחר מיתה, אשר בהתאם להוראת הסעיף האמור אינה בת תוקף ככל שלא נעשתה בצוואה.

        בהקשר זה די בכך שנפנה ל-ע"א 879/14 עמוס נחשון נ' יהודה נחשון (פורסם במאגרים האלקטרוניים) שנסיבותיו דומות מאד לנסיבות המקרה דנא ונקבע שם בדעת רוב, כי יש ליתן להוראת הבטלות שבסעיף 8(ב) בחוק הירושה פרשנות זהירה ומצמצמת ולהחילה על אותן עסקאות שבהן ברי, כי כוונת הצדדים היא שדבר המתנה יועבר לרשות המקבל רק

        לאחר מות הנותן, ואין להחילה כל אימת שכוונת הצדדים היא שדבר המתנה יועבר לרשות המקבל לאלתר, תוך שהנותן מותיר בידו שליטה מסוימת בדבר המתנה באמצעות הטלת מגבלות או חיובים על המקבל.

        יודגש, כי ההכרעה שם נתקבלה, על אף שנותן המתנה ביקש לחזור בו ממנה כחצי שנה לאחר שנכרת הסכם המתנה בינו ובין המקבל (וביטא רצונו במכתב ביטול שנשלח על ידו לעוה"ד שערך את הסכם המתנה ובצוואה חדשה שערך), על אף שהזכויות בנכס מושא ההסכם מעולם לא נרשמו על שם הנותן, ועל יסוד תשתית ראייתית חלשה בהרבה מזו שלפנינו שעה שנותן המתנה נפטר טרם נחקר על גרסתו והמקבל נמצא בלתי כשיר להעיד.

        נהיר, אפוא, כי מכוח קל וחומר יש להחיל קביעות בית המשפט העליון על המקרה דנא באשר כוונת הצדדים והתנהגותם לאחר ההתקשרות בעסקת המתנה ברורה, כשם שהובהר לעיל, ובהינתן, בין השאר, כי עסקת המתנה הושלמה ברישום, בהינתן כי הצדדים פעלו בהתאם להסכמות ביניהן והנתבעת קיימה החיוב שנטלה על עצמה, ובהינתן כי התובעת לא פעלה משך למעלה מעשור לביטול המתנה.

         

        לסיכום פרק זה של פסק הדין – נמצא, כי הצדדים – אם ובת התקשרו בראשית שנת 2008 בעסקת מתנה בחיוב על פיה דירת התובעת-האם הועברה לבעלות הנתבעת-הבת ללא תמורה ומנגד התחייבה הנתבעת להעביר לידי התובעת מלוא דמי השכירות שיתקבלו מהשכרת הדירה ולהימנע ממכירתה עד אחרית ימיה ושנותיה של התובעת.

        העסקה הסתיימה ברישום.

         

         

        נקבע, כי העברת הדירה על שם הנתבעת הייתה, כאמור, במתנה ולא בנאמנות, ושעה שעניין לנו במתנה שהקנייתה הושלמה ולא הוכח כי נפל פגם בגמירות דעת הצדדים ואף לא נמצאה שהעסקה מנוגדת להוראת סעיף 8(ב) בחוק הירושה, הרי שהיא תקפה.

         

         

        האם בנסיבות המקרה דנא חל הכלל בדבר השתק שיפוטי באופן בו התובעת מושתקת מלטעון טענותיה ומצדיק דחיית התביעה

         

    24. אף שבכך ניתן לחתום היה הדיון בהליך, היות שהצדדים האריכו טיעוניהם בעניין זה נדון גם בו.

        גם בהקשר זה אין לי אלא להביא להלן דברים שנכתבו על ידי בפסק דיני ב-ת"ע (ק"ג) 53441-09-16 אלמונית נ' פלונית (פורסם במאגרים האלקטרוניים).

         

        כלל ההשתק השיפוטי חל ביחסים שבין בעלי הדין ובין המערכת השיפוטית, המייצגת את עניינו של הציבור כולו. השתק שיפוטי משתיק את מי שהעלה טענה פלונית בהליך אחד מלהעלות טענה סותרת בהליך אחר בלא תלות בשאלה האם יריבו הסתמך על הטענה שנטענה בהליך הראשון ושינה מצבו לרעה, ואף אם יריבו בהליך השני כלל לא לקח חלק

        בהליך הראשון (ראו: בר"מ 8689/14 הוועדה המקומית לתכנון ובניה מגדל העמק נ' מבני תעשייה בע"מ, פורסם במאגרים האלקטרוניים והפסיקה המוזכרת שם).

         

        תכלית הדוקטרינה של ההשתק השיפוטי היא ביסוס אמון הציבור במערכת המשפט, שמירה על טוהר המערכת המשפטית, חובת תום הלב לה כפופים צדדים להליך השיפוטי ואיסור השימוש לרעה בהליכי המשפט.

         

        ההלכה בעניין ההשתק השיפוטי סוכמה ב- ע"א  513/89 Interlego A/Sנ'Exin – Lines Bros S. A, פ"ד מח(4), 133 . בפסק-הדין סקר הנשיא שמגר (כתוארו דאז), בנוסף לפסיקה הישראלית, אף את הפסיקה האנגלית, האמריקאית ואף את הלכות המשפט העברי בנושא, וקבע, שהכלל העולה מכל המקורות הללו הוא, כי רק כאשר בעל-דין טוען טענה בהליך אחד, וטענתו התקבלה – אזי קם "השתק שיפוטי" המונע ממנו מלהתכחש לטענתו גם בהליך נגד יריב אחר. הנשיא שמגר מבהיר בפסק-דינו, כי המקור במשפטנו לכלל זה, המונע מצד שזכה בתביעה על-סמך טענה מסוימת מלטעון טענה סותרת לטענתו זו בהליך אחר, מצוי בחובת תום-הלב הקבועה ב סעיפים 12 ו- 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, אשר הורחבה ב סעיף 61(ב) לאותו חוק – לכלל החיובים, והפסיקה הרחיבה אותה אף יותר, וראתה בה עיקרון אוניברסלי המתפרש על כל תחומי המשפט (ראו: עמ' 194-193 לפסק-הדין).

         

         

        הלכה זו יושמה וצוטטה רבות בפסיקה הישראלית במרוצת השנים. כך, לדוגמא, ב-רע"א 6753/96מ.מ.ח.ת. בע"מ ו-4 אח' נ' ישראל פרידמן, פ"ד נ(5), 418, עמ' 422-421 וב-ע"א 502/00 רשות שדות התעופה בישראל נ' אפקון בקרה ואוטומציה (פורסם במאגרים האלקטרוניים).

        בהמשך, נקבעו יתדות ההלכה בפרשת בית ששון : "הטענה בדבר השתק שיפוטי יכולה להתעורר מקום שבו אחד מבעלי-הדין מעלה טענות עובדתיות או משפטיות סותרות באותו הליך עצמו או בשני הליכים שונים (ניתן לראות באיסור על העלאת טענות עובדתיות חלופיות כנגד אותו בעל-דין בכתב-טענות אחד משום דוגמה של השתק שיפוטי; האיסור קבוע בתקנה 72(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984). התכלית שמאחורי ההשתק השיפוטי היא למנוע פגיעה בטוהר ההליך השיפוטי ובאמון הציבור במערכת המשפט וכן להניא מפני ניצולם לרעה של בתי-המשפט (פרשת אינטרלגו [1], בעמ' 200;

         

        R.G. Boyers "Precluding Inconsistent Statements: The Doctrine of Judicial Estoppel" [20], at pp. 1251-1250). בעוד שתורת ההשתק מכוח מצג מתמקדת בצדדים ובמערכת היחסים ביניהם, הרי הדגש בהשתק השיפוטי הינו על היחס בין בעל-הדין לבין בית-המשפט. מכך אף נובע שתחולתו של ההשתק השיפוטי אינה מוגבלת למצב דברים שבו מדובר באותם מתדיינים בהליך הראשון ובהליך המאוחר (פרשת אינטרלגו [1], בעמ' 196; Edwards v. Aetna Life Ins. Co. (1982) [15], at p. 598), ואף אין דרישה שהצד האחר שינה את מצבו לרעה (G. Spencer Bower, A.K. Turner The Law Relating to Estoppel by Representation [19], at p. 360)...".

        (רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, פ"ד נט(6) 625).

         

        בפסק דינו היטיב השופט גרוניס (כתוארו אז) לתאר החשיבות הרבה שיש בהחלת כלל ההשתק השיפוטי במקרים המתאימים, תוך שהשווה את השימוש האסור שעושה בעל דין בהעלאת טענות סותרות למיצג הלהטוטן בקרקס: "ניתן לדמות את המבקשים ללהטוטן בקרקס הרוכב בעת ובעונה אחת על שני זוגות אופניים. הדבר אפשרי בקרקס אך לא בבתי המשפט" (ראו שם).

         

        עוד נקבע בפסיקה, כי להגנה על טוהר ההליך השיפוטי שני פנים:

        • הפן המוסרי – שעניינו מניעת שימוש לרעה בהליכי בית המשפט והחלת חובת תום הלב החולשת על כל אחד משלביו של הליך שיפוטי או מעין שיפוטי.

        • הפן המעשי –שעניינו מניעת קבלתן של החלטות סותרות בהליכים שונים, בין אם מדובר בהליכים המתנהלים בבתי המשפט ובין אם בהליכים מנהליים.

           

           

           

           

          צא ולמד, אפוא, כי תכלית הכלל המדובר היא הגנה על טוהר ההליך השיפוטי, והוא מותנה בקיומם של שני תנאים מצטברים: העלאת טענות סותרות בהליכים שונים וטובת הנאה שצמחה לטוען כתוצאה מקבלת אחת הטענות.

           

          להשלמת התמונה יוער, כי עם הזמן נסדקה משהו תמימות הדעים ששררה בקרב שופטי בית המשפט העליון בהתייחס לתנאי השני להחלת הכלל, דהיינו האם הטענה שנטענה בהליך הראשון נתקבלה והיא שהצמיחה לטוען אותה טובת הנאה (ראו: בר"מ 8689/14 הנ"ל).

          עוד יוזכר, כי להחלת הכלל השלכות פוגעניות שעה שתוצאתה היא פגיעה בזכות הגישה לערכאות ושלילת זכותו של בעל הדין לקבל יומו בבית המשפט.

           

    25. בטיעוניה בסיכומים כמו גם בבקשה לסילוק על הסף טענה הנתבעת באריכות ובפירוט יתר בעניין זה תוך השוואת טענות התובעת בהליך הקשור לאלו שבהליך דנא, וליתר דיוק –

         

        טענותיה בבקשה לסעד הזמני שהוגשה שם אל מול כתב התביעה בהליך דנא. בתמצית יאמר, כי הנתבעת ניסתה להצביע על סתירה בין טענותיה בהליך הקשור לפיהן הדירה ניתנה לה במתנה בעוד שבהליך דנא נטען כי היא נרשמה על שמה בנאמנות בלבד.

        התובעת גם נחקרה ארוכות אודות ההבדל בין הגרסאות וניכר, כי התקשתה להסבירו. כך למשל, השיבה לאחת מני השאלות הרבות שנשאלה בעניין: "אם כתבתי אני לא יכלה להתחרט?" (פרוטוקול הדיון מיום 10.05.2021 בעמ' 200 ש' 18-19).

         

    26. בנסיבות המקרה דנא, אף שאין להקל ראש בהבדלי הגרסאות בכל אחד מן ההליכים, לא מצאתי, שיש בכך כדי להקים כלל ההשתק השיפוטי כמחסום דיוני מפני התובעת, מן הטעמים הבאים שיובאו בתמצית: לא מצאתי, כי מדובר בטענות הסותרות זו את זו חזיתית. אמנם גרסת התובעת בכל אחד מן ההליכים שונה, אך השוני הוא בעיקר בפן המשפטי בעוד שבפן העובדתי לא נמצאו סתירות בגרסתה וודאי לא סתירות מהותיות או חזיתיות כלשון הנתבעת, מה גם שמרבית המסד העובדתי אינו שנוי במחלוקת; ההליך השני ננקט בסמוך יחסית להליך הראשון (בחלוף כמחצית השנה) ובהיות הליך הראשון בראשיתו. מובן, אפוא, כי בעת העלאת הטענה בעניין הנאמנות טרם הוכרע ההליך הראשון; לתובעת לא צמחה כל טובת הנאה כתוצאה מהעלאת הטענה בדבר הענקת הדירה לנתבעת במתנה בהליך הראשון; שני ההליכים התבררו במאוחד בפני מותב אחד, ומכאן שהחשש מפני "לוליינות" משפטית, זריית חול בעיני בית המשפט וקבלת החלטות סותרות אינו קיים; מהתרשמותי הבלתי אמצעית מן התובעת לא מצאתי, כי התנהלותה נגועה הייתה בחוסר תום לב – לא בפן המהותי ולא בפן הדיוני. עניין לנו באם מבוגרת מאד שנפגעה עד מאד מהתנהלות בתה וחתנה, ופעלה בהתאם לייעוץ המשפטי שקיבלה באמצעים החוקיים העומדים לרשותה להשגת הצדק כשם שהוא נתפס בעיניה.

         

        הנה כי כן, בנסיבות המקרה דנא, באיזון בין כלל האינטרסים והזכויות, לרבות זכות הגישה לערכאות שהוכרה כזכות יסוד, באתי לכלל מסקנה, כי דחיית התביעה על יסוד הכלל בדבר השתק שיפוטי לא זו בלבד שאינה עולה בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה, היא בוודאי גם אינה מידתית בנסיבות העניין.

        לפיכך, טענת הנתבעת בעניין זה נדחית.

         

        סוף דבר

    27. העולה מן המקובץ, כי דין התביעה להידחות.

         

    28. באשר להוצאות – לאחר שהבאתי בחשבון כלל השיקולים לרבות נסיבות הפרשה שלפנינו באשר פורטו לעיל ובתוך כך ומבלי למצות, האופן בו בוצעה עסקת המתנה (המותיר טעם רע), התנהלות הנתבעת בכל הקשור בפרויקט ה-תמ"א 38 ותוצריו, התרשמותי מן הצדדים, העובדה המצערת שהתובעת הלכה לעולמה לקראת תום ההליך, העובדה שמרבית

         

        המשאבים בניהול ההליכים שבכותרת הושקעו בהליך הקשור, והיות שהשתתי על התובעים בהליך הקשור הוצאות בשיעור מופחת תוך קיזוז הוצאות הנתבעת בהליך דנא מהן, איני עושה צו להוצאות בהליך דנא וכל צד יישא בהוצאותיו.

         

    29. המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים, תסרוק אותו בהליך הקשור ותסגור את שני התיקים שבכותרת.

         

    30. פסק הדין ניתן לפרסום תוך השמטת שמות הצדדים ופרטים מזהים נוספים.

         

         

        ניתן היום, י' חשוון תשפ"ד, 25 אוקטובר 2023, בהעדר הצדדים.