פלוני ואח' נ' משרד הפנים - רשות האוכלוסין וההגירה

הערעור הנדון הוגש על פסק-דינו של בית הדין לעררים בירושלים לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן לפי העניין – בית הדין; חוק הכניסה לישראל) (כבוד הדיין חנניה גוגנהיים), מיום 23.8.2023 בתיק ערר (ירושלים) 3155/23. בפסק הדין נדחה ערר על החלטת המשיב מיום 10.7.2023, אשר על-פיה נדחתה על הסף את בקשת המערער 1, ישראלי ילידת שנת 1940 (להלן – המערער) להאריך מטעמים הומניטריים מיוחדים את תוקפו של רישיון הישיבה של המערערת 2, אזרחית הפליפינים (להלן – העובדת), כמטפלת סיעודית לשם טיפול במערער.

רקע, עיקרי העובדות ועיקרי טענות המערערים

2.עם הגשת הערעור ביום 13.9.2023, התבקש גם צו ביניים שימנע את הרחקת העובדת מישראל עד הכרעה בערעור לגופו. צו כאמור ניתן ביום 14.9.2023, ללא התנגדות מצד המשיב.

בשל מצב החירום, חל עיכוב בהגשת תשובת המשיב לערעור. מטעם זה ניתנה ביום 1.11.2023 החלטה אשר במסגרתה הוצע לצדדים מתווה, שתמציתו היא כי הערעור יימחק ללא צו להוצאות וכי תוקפו של צו הביניים יוארך בתשעה חודשים או בכל פרק זמן מוסכם אחר. עוד נאמר, כי במקרה של היעדר הסכמה, תיבחן אפשרות של הכרעה בערעור על סמך טענות הצדדים בכתב.

ביום 13.11.2023 הודיעו המערערים על הסכמתם למתווה המוצע וכן ביקשו כי שאם המשיב יתנגד לכך, יקוים דיון במעמד הצדדים. המשיב הודיע ביום 29.11.2023 על התנגדותו למתווה המוצע, צירף תשובה תמציתית לערעור והודיע על הסכמה להכרעה בערעור על סמך החומר הכתוב.

3.לאחר עיון בכל כתבי הטענות שהוגשו ובכלל זה, כתב הערעור, תשובת המשיב ונספחיהם וכן בהחלטת המשיב הנדונה ובפסק דינו המנומק של בית הדין, הגעתי לכלל מסקנה כי ניתן להכריע בערעור על יסוד החומר בכתב וכן כי יש לדחות את הערעור וזאת אף תוך הסתמכות על הנמקת פסק דינו של בית הדין (בהתאם להוראות תקנה 138(א)(5) ותקנה 148(ב) בתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018, החלות על הערעור הנדון מכוח תקנה 28 בתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000).

עם זאת, לאחר עיון בטענות הצדדים בעניין משך תוקפו של צו הביניים ומהטעמים שיובאו בהמשך הדברים, ראיתי לנכון להאריך מעט את תוקפו.

4.המערער, כבן 83, אלמן, הזקוק לעזרה סיעודית והוא אף בעל היתר להעסקת עובד זר בתחום הסיעוד, שהוא בתוקף עד סוף שנת 2023. העובדת היא כאמור, אזרחית הפליפינים, ילידת שנת 1975, אשר נכנסה לישראל לראשונה ביום 12.1.2007 באמצעות רישיון עבודה וישיבה בענף הסיעוד (ב/1), אשר תוקפו הוארך מעת לעת.

העובדת הועסקה בהתאם לאישור שניתן לה ביום 29.12.2013 מכוח סעיף 3א(ב1) בחוק הכניסה לישראל (להלן – סעיף 3א(ב1)) אצל שני מטופלים, עד פטירת המטופל השני ביום 1.10.2021 ובמועד זה היא סיימה את העסקתה החוקית. ביום 24.11.2021 היא החלה לעבוד אצל אשת המערער. על-פי הנטען, אשתו של המערער נפטרה בטרם הספיקה משפחתו להגיש בקשה להסדרת רישיונה של העובדת. סמוך לאחר פטירתה, ביום 10.7.2023, הוגשה בקשת המערער להאריך את תוקף רישיונה של העובדת לשם טיפול סיעודי בו וזאת מטעמים הומניטריים מיוחדים.

בקשתו האמורה של המערער נדחתה עוד באותו יום, לאחר שנמצא כי אינה עומדת בתנאי הסף הקבועים בסעיף 3א(ב1). בהחלטה צוין כי תנאי הסף שלא התקיימו הם העובדה שבעת הגשת הבקשה עברו מעל שמונה שנים מיום כניסת העובדת הזרה לראשונה לישראל באשרה ורישיון לעבודה בענף הסיעוד וכן כי חלפו מעל תשעים יום מאז סיום תקופת העסקתה החוקית. בתשובתו הוסיף המשיב, כי בשוגג לא סומן תנאי סף נוסף שלא התקיים, שעניינו העובדה שבעבר כבר אושרה הארכת תוקף רישיונה של העובדת לפי סעיף 3א(ב1) בחוק.

5.הטענות העיקריות בערעור הנדון, בדומה לאלו שנטענו בכתב הערר שהוגש לבית הדין, הן כי לא היה מקום לדחיית הבקשה על הסף וזאת בעיקר בשל כך שהדבר נעשה בהתעלם מנסיבותיו המיוחדות של המערער, בהתעלם ממצבו הסיעודי הקשה ומהקושי באיתור עובד חלופי עבורו. כן נטען, כי היה מקום לקיים דיון בערר ולבחון את נסיבות המקרה הנדון באופן פרטני. בנוסף לכך נטען כי ישנה הצדקה לקביעת תקופת התארגנות ממושכת לשם מציאת מטפל חלופי למערער.

פסק-דינו של בית הדין

6.בית הדין דחה את הערר על הסף וללא קיום דיון בערר (בהתאם לסמכותו לעשות כן לפי תקנה 17(1) בתקנות הכניסה לישראל (סדרי הדין והמינהל בבית דין לעררים), התשע"ד-2014). זאת משמצא כי בקשת המערער להארכת תוקף רישיונה של העובדת אמנם לא עמדה בתנאי הסף שנקבעו בסעיף 3א(ב1).

בית הדין עמד על שתי תכליותיהם של תנאי הסף שנקבעו בהוראה זו, המאפשרת לוועדה המייעצת לשר הפנים להמליץ על הארכת תוקפם של רישיונות מסוג ב/1 בענף הסיעוד מטעמים הומניטריים מיוחדים. האחת היא כי תוקפם של רישיונות יוארך רק בנסיבות של מטופלים סיעודיים שמצבם מורכב ביותר, בשונה ממטופלים סיעודיים שמצבם מורכב ומטעם זה הם רשאים להעסיק עובד זר. השנייה היא הצורך לאזן בין צורכי המטופלים הסיעודיים לבין שיקולי הגירה כלליים (מדיניות אשר כידוע, אושרה בבג"ץ 4343/19 כן לזקן – לקידום זכויות הזקנים נ' כנסת ישראל (16.3.2022)).

בעניין הנסיבות הנדונות קבע בית הדין, כי מאחר שלא התקיימו תנאי הסף, לא נמצא מקום להתערב בהחלטת המשיב. עוד הוסיף בית הדין, כי אף הוראת השעה שנוספה בתקופת הקורונה ואשר תוקפה הוארך מעת לעת (האחרונה: חוק הכניסה לישראל (תיקון מס' 37 – הוראת שעה – נגיף הקורונה החדש), התשפ"ג-2023), אינה יכולה לסייע בנסיבות הנדונות, מאחר שהבקשה הוגשה לאחר המועד הקובע שנקבע בה.

דיון והכרעה

7.כאמור לעיל, לא נמצא מקום להתערב בפסק-דינו של בית הדין ואף נמצא כי ניתן לדחות את הערעור הנדון בהסתמך על הנמקתו.

כפי שנקבע לא אחת, מלכתחילה עובדים זרים המועסקים בישראל בענף הסיעוד מוזמנים לישראל רק למטרת עבודה זמנית. לפיכך וכדי למנוע את השתקעותם בישראל, עליהם לצאת מישראל בתום תקופת העסקתם המרבית. חריגה מכך תתאפשר רק אם התקיימו "טעמים הומניטריים מיוחדים וחריגים המתקיימים במטופל הסיעודי והקשורים למורכבות או לייחודיות הטיפול הסיעודי הנדרש לו או לנסיבות אישיות אחרות של המטופל" ובלבד שהתקיימו כל תנאי סעיף 3א(ב1), לרבות תנאי הסף הקבועים בו. כפי שהודגש לא אחת, תנאי סף אלו הם בגדר "תנאי בל יעבור, אשר נקבע בחקיקה ראשית" (עמ"נ (ירושלים) 32147-02-21 ש"צ נ' שר הפנים (16.2.2021)‏‏, פסקה 5, כבוד השופט ע' שחם). לפיכך, אם נמצא כי תנאי הסף, כולם או אף חלקם, אינם מתקיימים, אין שר הפנים מוסמך להאריך את תוקף רישיונו של העובד הזר (ראו למשל, החלטת כבוד השופט ע' פוגלמן בעניין בר"מ 5607/20 פלונית נ' משרד הפנים, רשות האוכלוסין וההגירה (13.12.2020)‏‏, הדוחה את בקשת רשות הערעור על פסק הדין בעמ"ן (ירושלים) 50843-12-19 פלונית נ' משרד הפנים (14.7.2020) (כבוד השופט א' דראל)).

בנסיבות הנדונות וכאמור, לא התקיימו שלושה תנאי סף, כך שדי היה בכך כדי שהבקשה תידחה על הסף ואף הערר על ההחלטה יידחה.

8.כאמור לעיל, הצדדים חלוקים בשאלת משך תקופת ההתארגנות שתיקבע עד יציאת העובדת מישראל. המערערים אשר ביקשו כי תיקבע תקופת התארגנות ממושכת, הדגישו את הקושי של המערער להישאר לבדו וללא מטפלת המוכרת לו וכן הדגישו את תקופת המלחמה ומצב החירום הנוכחיים. תקופה זו לטענתם, לא רק מקשה על המערער אלא אף הביאה לכך שעובדים זרים רבים עזבו את ישראל ולכן לטענתם, ישנו קושי ממשי לאיתור עובד חלופי. כתמיכה להצדקה להארכת תקופת ההתארגנות, אף הפנו להודעת המשיב שעל-פיה בשל המצב הביטחוני בישראל, תוקפן של אשרות שהיה חוקיות של זרים השוהים בישראל כדין תוארך עד יום 8.2.2024.

מנגד העלה המשיב ארבעה נימוקים לטענתו בדבר היעדר הצדקה לקביעת תקופת התארגנות ממושכת. ראשית, העובדת שוהה בישראל כשבע-עשרה שנה וזה כשנתיים שלא כחוק, בעוד שאף בקשת המערער הוגשה כבר בעת שהעובדת שהתה בישראל ללא אשרה כדין. בנסיבות אלו נטען, כי לרשות המערער כבר עמד פרק זמן בן כשלוש שנים לאיתור עובד חלופי; שנית, על-פי נתוני המשיב המעודכנים ליום 15.11.2023, מאז 7.10.2023 יצאו מישראל 2,782 עובדי סיעוד זרים, מחציתם עם אשרת כניסה חוזרת, שמשמעה כי הם מתכוונים לשוב לישראל ואילו 3,179 עובדי סיעוד חזרו ונכנסו לישראל. בהתאם לכך, ביום 26.11.2023 היו בישראל 1,529 עובדי סיעוד חוקיים בני השמה בנוסף לכמה מאות עובדים בני השמה להחלפות או להשמה קבועה בהתאם לנהלים ולהקלות שפורסמו; שלישית, לא נדרשת תקופה ארוכה (תשעה חודשים, כפי שהוצע) לשם איתור עובד סיעודי זר חלופי. כך בייחוד שתקופה ממושכת עשויה להקשות על המערער את החלפת העובד שלו; רביעית, השארת העובדת בישראל בהיעדר עילה בדין המצדיקה זאת, עשויה לעודד נקיטת הליכים משפטיים שכל תכליתם תהיה הארכת שהות העובד הזר בישראל, בהיעדר הצדקה לכך.

9.לאחר בחינת טענות הצדדים בעניין משך תקופת ההתארגנות הגעתי לכלל מסקנה כי אכן, לא ניתן להתעלם ממצבו הסיעודי המורכב של המערער, שאף עומד ביסוד ההיתר שניתן לו להעסקת עובד זר בתחום הסיעוד ואף לא ניתן להתעלם מהקושי הנטען באיתור עובד מתאים אחר. כך בדרך כלל וכך במיוחד בתקופה המורכבת הנוכחית וזאת אף בהתחשב בנתוני המשיב בדבר מספרם של העובדים הזרים בענף הסיעוד הנמצאים עתה בישראל שהם בני השמה. עם זאת, למרבה הצער מדובר בקשיים שכיחים אשר כבר נקבע לגביהם לא אחת, כי אינם מצדיקים התערבות בהחלטת המשיב, המעוגנת בהוראות החוק וממילא שלא יהיה נכון לעקוף זאת באמצעות הארכה ממושכת של תקופת ההתארגנות.

חרף זאת ואף אם הדבר בבחינת לפנים משורת הדין ובהתחשב גם בתקופה שחלפה מאז הגשת הערעור, ראיתי לנכון לקבוע תקופת התארגנות בת שלושה חודשים.

10.מכל הטעמים האמורים, הערעור נדחה.

צו הביניים (מיום 14.9.2023) יעמוד בעינו עד יום 10.3.2023.

לפנים משורת הדין, אין צו להוצאות. העירבון יוחזר אל המערערים באמצעות באת-כוחם.

ניתן היום, כ"ג בכסלו תשפ"ד, 06 בדצמבר 2023, בהיעדר הצדדים.