פלוני נ' גול ואח'

תביעה בגין נזקי גוף כתוצאה מתאונת דרכים מיום 15.05.18. מאחר שהתובע נהג באופנוע ללא ביטוח חובה הוגשה התביעה בהתאם לפקודת הנזיקין, שכן בנסיבות אלה לא קמה לתובע עילת תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונת הדרכים התשל"ה - 1975.

התאונה

1. התובע, יליד 1984, תושב נהריה, טוען כי ביום 15.05.2018 בשעה 18:09 או בסמוך לכך, נפגע בתאונת דרכים עת נהג באופנוע שמספרו XX-XXX-XX, ברח' ברנר טבריה. הנתבע 1 נסע ברכב פרטי בנתיב הנגדי ביקש, לפנות שמאלה לחנייה ממול ובכך , חסם את נתיב הנסיעה של התובע, וכתוצאה מכך התובע התנגש ברכבו של הנתבע (שרטוט של הרחובות והחניות הוגש וסומן נ/1). רכב הנתבע 1 היה מבוטח על ידי הנתבעת 2.

    

2. בעקבות אותה תאונה הוגש נגד הנתבע 1 כתב אישום בבית משפט לתעבורה בנצרת, המייחס לו עבירות של סטייה מנתיב נסיעה בנסיבות מחמירות, אי מתן זכות קדימה בפנייה שמאלה, נהיגה בחוסר זהירות , התנהגות הגורמת לנזק ולחבלה של ממש לפי סעיף 38 לפקודת התעבורה (ת"ע 10280-12-18 מדינת ישראל נ' ראובן יוסף גול). להלן נסיבות התאונה, כפי שתוארו בעובדות כתב האישום, בהן הורשע:

   "2. הנאשם נהג ללא זהירות וללא תשומת לב מספקת לתנאי הדרך והתנועה בה ובהגיעו בסמוך לרחוב ברנר בית מספר 4 בעיר טבריה סטה מנתיב נסיעתו וביצע פנייה שמאלה מבלי לתת זכות קדימה לתנועה הבאה ממול ובכך חסם את דרכו של רכב אופנוע...אשר היה נהוג בידי פלוני...אשר נסע באותו כביש מהכיוון הנגדי והנאשם התנגש עם רכבו ברכב (להלן: "התאונה")

   3. כתוצאה מהתאונה, נפגע ונזקק לטיפול רפואי נהג רכב ב', נגרמו לו חבלות של ממש בדמות: שבר פתח של שליש אמצעי טיביה ופיבולה משמאל בעטיו עבר ניתוח קיבוע שוק שמאל, וכן פצע קרוע בצד הפנימי של השוק. כמו כן, נגרמו נזקים לכלי הרכב" (כתב האישום הוגש על ידי התובע כחלק מת/2).

    

3. ביום 11.07.22 הרשיע בית המשפט לתעבורה את הנתבע 1 בעובדות כתב האישום לאחר שמיעת ראיות וביום 20.09.22 נגזר דינו (הכרעת הדין הוגשה כחלק מת/2).

    

   שאלת האחריות

   התובע הוכיח, כי יש להטיל על הנתבע את האחריות לתאונה, וזאת לאור אלה:

    

4. הנתבע הורשע בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, לרבות חסימת נתיב נסיעתו של התובע (הכרעת דין מיום 11.07.22).

    

5. בית המשפט לתעבורה הרשיע את הנאשם בעובדות כתב האישום, בין היתר, לאחר שהוכח שם, כי הנתבע לא הסתכל לכיוון התנועה ממול בזמן שפנה שמאלה: "מעדותו של הנאשם (הנתבע תוספת שלי י"ו) ודבריו שנשמעו בסרטון עולה בבירור כי הוא לא הסתכל לכיוון התנועה ממול, וכי מבטו היה מופנה אך ורק לעבר החניה בצד שמאל" וזאת למרות ששדה הראיה היה פתוח יחסית: " (ו)קביעת הבוחן כי הנפגע היה בשדה הראייה של הנאשם במשך כשמונה דקות, כי הנאשם לא הצליח למסור הסבר מדוע לא הבחין באופנוע". בעניין זה בית משפט אימץ את מסקנות בוחן התנועה. גם בעדותו לפני אישר הנתבע כי נראה שניתן היה למנוע התאונה אילו היה מסתכל לכיוון הנסיעה הנגדי (עמ' 8 ש' 26 לפרוט' מיום 19.04.23).

    

   זאת ועוד, נהג אחר שנסע מאחורי רכבו של הנתבע (יואל) כן הבחין בתובע במרחק של כ-150 מטר וחזר מניסיון עקיפה מאחורי רכבו של הנתבע, כך שלא הייתה סיבה משכנעת כיצד זה הנתבע עצמו לא הבחין בתובע (כפי שגם כן נקבע בהכרעת הדין).

    

6. בית המשפט לתעבורה גם דחה את טענת הנתבע, כי התובע נסע במהירות מופרזת ובשל כך אחראי לתאונה:

   "הנאשם טען באופן חוזר ונשנה כי הנפגע נסע במהירות מופרזת. גם אם אניח כי הנפגע נהג מעל למהירות המותרת לנוכח עוצמת הפגיעות הגופניות, הרי שלא ניתן לומר כי מדובר במהירות "טיסה" המגיעה לכדי גורם זר מתערב ומנתקת את הקשר הסיבתי בין מעשיו של הנאשם לתוצאות התאונה. אין ספק כי אופן נסיעתו של הנפגע תרמה לעוצמת החבלות, שכן היה מצופה ממנו לבלום ומהראיות עולה כי הוא לא בלם. יחד עם זאת לא ניתן לומר כי התנהגות הנפגע מהווה רשלנות חמורה שאינה ניתנת לחיזוי מראש (ראו והשוו בע"פ 18/66 דב קורניק נ' היועץ המשפטי לממשלה [פורסם בנבו] (18.04.66)".

    

7. בהתאם לסעיף 42א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות), הממצאים והמסקנות של פסק דין פלילי חלוט המרשיע את הנאשם, ישמשו ראיה לכאורה לאמור בהם, ולפי סעיף 42ג לפקודת הראיות, אין להביא ראיות לסתור את אותם ממצאים, אלא ברשות בית משפט, שתינתן רק מטעמים שירשמו וכדי למנוע עיוות דין (ר' ע"א 71/85 "אריה" חברה לביטוח בע"מ נ' בוחבוט, פ"ד מא(4) 327 (1987)). ר' בנוסף פסק הדין בת"א (ב"ש) 68463-11-19 פלונית נ' שלמה הראל (אסיר) (פורסם בנבו, עם ההפניות שם).

    

8. גם במסגרת חקירתו של הנתבע בדיון שלפני מיום 19.04.23 נמצא שיש להשית עליו את האחריות לתאונה. הנתבע אישר בעדותו, כי לא עצר לפני שפנה שמאלה (עמ' 8 ש' 23 – 24 לפרוט' מיום 19.04.23) חסם באופן חלקי את נתיב הנסיעה הנגדי והממצאים של בית המשפט לתעבורה לא נסתרו.

    

   אשם תורם

   כללי

9. הרשעתו של נתבע בפלילים, אינה מונעת ממנו את האפשרות לטעון לאשם תורם מצד התובע. כפי שנפסק בע"א 3387/08 שלומי צימרינג נ' אילן בן לוי (פורסם בנבו):

   "...(ו)כידוע, הרשעה בפלילי אינה חוסמת בעד הנתבע-המזיק מלהעלות טענה לרשלנות תורמת של התובע-הניזוק אף מבלי שיידרש לקבלת רשות בית המשפט להביא ראיות לסתור כאמור בסעיף 42ג לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (ע"א 895/89 עיריית נתניה נ' חסן אלמלק, פ"ד לז(2) 119 (1983); ע"א  1330/08 אשקר נ' עזבון המנוחה מרים עאסי ([פורסם בנבו], 29.12.2009) פסקה 6))".

    

10. בע"א 7099/16 פלוני נ' ד"ר אהוד רוזנר (פורסם בנבו, להלן: "פרשת רוזנר") בית המשפט המחוזי העמיד את שיעור האשם התורם של נהג האופנוע על 65%. בית המשפט העליון מצא להפחית שיעור האשם התורם ל-40% וזאת מהטעמים הבאים:

    "... התוצאה הקשה אירעה בשל השתלבות של התנהגויות רשלניות מצד רוזנר – שחסם את נתיב הנסיעה הנגדי בחוסר זהירות, ומצד ע' – שרכב על אופנוע במהירות מופרזת ללא פנס. שני הצדדים התרשלו והפרו את חוקי התעבורה, ודי בכך שאחד מהם היה נוהג כשורה כדי למנוע את ההתנגשות"

     

    באשר לאופן בחינת האשם התורם – קיים מבחן כפול:

    " .. בפסיקה התפתחה גישה המנחה לקבוע את שיעור האשם התורם בהתאם למבחן כפול: מבחן פיזי-סיבתי של גרימת הנזק ומבחן נורמטיבי של מידת האשם בהתנהגותו של הניזוק (ע"א 8684/11 אלקיים נ' עזבון המנוח ניב יבור, [פורסם בנבו] בפסקאות 36 ו-44 (25.6.2014) ...".

     

    מן הכלל אל הפרט

11. ביישום הלכות אלה על נסיבות העניין, מצאתי להשית על התובע אשם תורם בשיעור של 30%, וזאת במכלול השיקולים המצטברים שיפורטו להלן:

    • מיקום הפגיעה ברכב הנתבע – מיקום הפגיעה ברכב הנתבע (בחזית קדמית שמאלית) מלמד שהתאונה ארעה כאשר הנתבע רק החל לפנות שמאלה, ולמרות שרכב הנתבע כבר נכנס בחלקו לנתיב הנגדי, הרי שככל שהתובע היה נוהג במהירות המותאמת לתנאי הכביש ניתן היה לצמצם את עוצמת הפגיעה ואף בהסתברות מסוימת למנוע את התאונה שכן התובע יכול היה לחמוק מרכב הנתבע להמשיך בנסיעה, ביתרת הנתיב שנותר פנוי או לבלום קודם לתאונה.

      כפי שעולה גם מדוח בוחן התנועה, "ההתנגשות הייתה בין חזית האופנוע לחזית פינה שמאלית של רכב הנאשם", ובהמשך "מעיכה בחזית בפינה שמאלית...הכולל מעיכה במכסה המנוע, לוחית זיהוי התעקם, פגוש קדמי פינה שמאלית שפשופים ומעיכות" (סעיף 5 לדוח הבוחן, עמ' 66 – 70 חלק מת/2, בעניין זה ר' גם תמונות הנזק ברכב הנתבע בעמ' 79 לת/2). יובהר כי התובע הגיש את חומר החקירה כחלק מחומר הראיות בהליך הנוכחי (ת/2 בדיון ההוכחות).

       

      • הנתבע נסע במהירות איטית טרם פנה שמאלה– ממכלול הראיות שבתיק עולה, כי הנתבע נסע במהירות איטית קודם לפנייה, וכי גם הפנייה עצמה שמאלה נעשתה כשהוא נוסע לאט. על הפנייה האיטית, ניתן גם ללמוד מהסרטון שתיעד חלק מתאונה, שניות ספורות לפני רגע המפגש ("אימפקט") בין הרכבים (הסרטון עצמו הוגש לתיק בהמשך להחלטה מיום 19.04.23 בעמ' 13 לפרוט'). בעניין זה מסר הנתבע בעדותו כי נסע לאט ועדותו נמצאה מהימנה. עדותו לא נסתרה וגם נהג הרכב שנסע מאחורי הנתבע (יואל) אישר כי הנתבע (הנאשם שם) נסע לאט ולכן אף ביקש לעקוף את רכב הנתבע, אך משראה את האופנוע לא ביצע את העקיפה. לכך גם התייחס בית המשפט לתעבורה בהכרעת הדין לאחר שאימץ את גרסתו של יואל ומצא את עדותו כמהימנה:

        "מר יואל...(להלן: "יואל") – נהג הרכב שנסע מאחורי רכבו של הנאשם. יואל סיפר בחקירתו הראשית כי נסע מאחורי רכב הנאשם וכי לא היו כלי רכב נוספים ביניהם. יואל מסר כי הנאשם נסע לאט והוא (יואל) החל לעקוף אותו, אך משראה את האופנוע ולא ביצע את העקיפה, ואז הנאשם אותת ופנה שמאלה. העד נשאל מדוע לא ביצע את העקיפה ובתשובה מסר: "כי ראיתי את האופנוע" (עמ' 18 לפרוטוקול שורה 8).העד נחקר בחקירה נגדית ודבריו לא נסתרו. אישר כי ראה את האופנוע ממרחק של כ-150 מטרים (עמ' 19 לפרוטוקול שורה 4)" (ר' גם סעיף ד' להכרעת הדין).

         

      • איתות - עולה מחומר הראיות כי הנתבע אותת לפני שפנה שמאלה, בעניין זה מצאתי לקבל את עדותו של הנתבע ("הוא לא ראה שאני מאותת" ר' בעמ' 8 ש' 10 לפרוט' מיום 19.04.23). גם נהג הרכב שנסע מאחורי הנתבע אישר בעדותו בבית משפט לתעבורה, כי הנתבע אותת שמאלה קודם שפנה (ש' 9 – 11 עמ' 18 לפרוט' מיום 24.10.21 – כאמור הפרוטוקולים הוגשו על ידי התובע כחלק מת/2). מכאן שככל שהתובע היה מתאים את מהירות נסיעתו לתנאי הכביש יכול היה להבחין ברכב הנתבע שמאותת, ולמנוע התאונה או לצמצם את עוצמת הפגיעה, ככל שהיה מקטין את מהירות נסיעתו.

      • שדה ראיה פתוח וראות טובה - לכך יש להוסיף שמחומר הראיות ומדוח הבוחן עולה, כי שדה הראיה של התובע (נהג האופנוע) היה פתוח למרחק של כ-100 מטר לפני התאונה (ר' עמ' 15 – 16 לפרוט' דיון בבית משפט לתעבורה מיום 24.10.21 הוגש על ידי התובע כחלק מת/2) וכי מזג האוויר במועד התאונה היה תקין עם ראות טובה, משכך היה גם באפשרותו להבחין בנתבע שהחל לפנות.

      • מהירות נהיגה גבוהה שאינה מותאמת לתנאי הכביש – עולה מחומר הראיות, כי התובע נסע במהירות גבוהה מזו שמותאמת לתנאי הכביש והמקום. לא ניתן להתעלם מכך שמצד ימין לנתיב נסיעתו של התובע, היו מספר מפרצי חנייה, כך שממילא היה על התובע להאט את מהירות נסיעתו שמא אחד מהרכבים החונים היה יוצא מהחנייה בנסיעה לאחור. התובע בחקירתו במשטרה אישר כי הראות הייתה טובה, כי הבחין ברכב של הנתבע לראשונה במרחק של בין 15 – 20 מטר (ש' 16 – 17) כאשר לטענתו נסע במהירות של 30 – 35 קמ"ש בלבד (ש' 18 – 19) וכי הספיק לבלום (ש' 20 - 21).

      • לא הוכח כי התובע בלם קודם לתאונה - אין לקבל את טענת התובע, כי הנתבע חסם את נתיב הנסיעה פחות משניה לפני התאונה, ולכן לא היה באפשרותו למנוע את התאונה, לצמצם את הנזקים או את עוצמת הפגיעה.

        ראשית התובע טען הן בהליך שלפני והן בהליך בבית משפט לתעבורה כי בלם לפני התאונה. בעדותו לפני חזר וטען כי הבחין בנתבע במרחק שבין 10 – 15 מטרים לפני התאונה וכי ניסה לבלום כ- 10 – 15 מטר לפני מקום הפגיעה (עמ' 12 ש' 15 – 20 לפרוט', ר' גם עדותו של התובע בעניין הבלימה הנטענת בעמ' 14 ש' 23, עמ' 15 ש' 9 לפרוט'). משמע התובע הבחין בנתבע זמן ממושך יותר משניה אחת לפני התאונה.

        שנית, עולה כי מרחק מסוים קודם לכן יכול היה התובע להבחין בכך שהנתבע מתחיל לפנות, בפרט שהנתבע גם אותת וכאשר שדה הראייה של התובע היה פתוח כ-100 מטר לפניו. אלא שגם בית משפט לתעבורה דחה את טענות התובע כי הספיק לבלום לפני התאונה, וגם בהליך לפני לא הוכח כי בלם:

        "...אינני מקבלת את גרסתו לעניין הבלימה. בזירה לא נמצאו סימני בלימה ועיון הסרטון מלמד כי הנפגע המשיך בנסיעה רצופה"

        ובמקום אחר:

        "אין ספק כי אופן נסיעתו של הנפגע תרמה לעוצמת החבלות, שכן היה מצופה ממנו לבלום ומהראיות עולה כי הוא לא בלם."

         

        משכך, אפילו נסע התובע במסגרת המהירות המותרת (לפי דוח בוחן התנועה כביש שבו המהירות המותרת היא 50 קמ"ש) היה על התובע להתאים את מהירות נסיעתו לתנאי הדרך ולסביבה שבה נמצא. בעדותו בבית משפט אף טען, כי מהירות הנסיעה המותרת במקום היא 30 קמ"ש, כי יש שם בית ספר סמוך (עמ' 13 ש' 17 – 20 לפרוט') אך כאמור שוכנעתי כי מהירות נסיעתו הייתה גבוהה יותר.

      • באשר לניתוח הסרטון ומקטעי הזמן שביצע התובע בסיכומיו, תוך חישוב מרחק הנסיעה, הרי שאין באלה כדי לשלול את האשם התורם של התובע או להפחית אשם זה מעבר לשיעור שקבעתי, זאת לאחר שחזרתי וגם עיינתי בסרטון מספר פעמים. למעלה מן הדרוש ניתן גם להפנות להכרעת הדין שם נמצא כי:

        ".... אין ספק כי אופן נסיעתו של הנפגע תרמה לעוצמת החבלות, שכן היה מצופה ממנו לבלום ומהראיות עולה כי הוא לא בלם. יחד עם זאת לא ניתן לומר כי התנהגות הנפגע מהווה רשלנות חמורה שאינה ניתנת לחיזוי מראש".

         

        כאמור, אמנם קביעה זו אינה מחייבת מכוח סעיף 42א לפקודת הראיות, אלא שגם מחומר הראיות שהובא לפני לא הוכח, כי התובע בלם לפני הפגיעה עצמה.

         

12. באשר לאשם תורם של נהג אופנוע הרי שגם בפרשת רוזנר בית המשפט העליון התייחס למהירות הנסיעה כגורם המרכזי שיש בו כדי ללמד על שיעור האשם התורם:

    "הנתון העיקרי הרלוונטי לקביעת שיעור האשם התורם הוא מהירות הנסיעה של האופנוע. ניתן להניח כי אילו ע' היה נוהג במהירות המותרת – 50 קמ"ש, התאונה היתה נמנעת: אפשרות אחת היא שרוזנר היה מבחין באופנוע המתקרב, ואפשרות שניה היא שהאופנוע היה מספיק לבלום או לסטות לנתיב הפנוי".

     

    במקרה שם הושת אשם תורם גם בשל פנס קדמי שלא עבד, כאשר הצדדים סברו כי ככל שהפנס היה עובד ניתן היה לזהות האופנוע מרחוק, אך בענייננו כאמור לא הייתה מניעה לזהות את האופנוע, כמו כן מהירות הנסיעה שם הייתה גבוה מהמהירות המותרת. משכך ובהתאמות הנדרשות, מצאתי בנסיבות העניין להשית על התובע אשם תורם בשיעור של 30% בלבד.

     

13. באשר להעדר פוליסת ביטוח חובה ורישיון נהיגה בתוקף, עניינים אלה לבדם, אין בהם כדי להגדיל את שיעור האשם התורם, כפי שנפסק בפרשת רוזנר:

    "ודוק: ליקויים שלא תרמו מבחינה סיבתית לקרות הנזק - אינם מהווים שיקולים רלוונטיים לקביעת שיעור האשם התורם (עניין אלקיים, בפסקה 44 והאסמכתאות שם). לכן, נהיגה ללא ביטוח ורישיון, כשלעצמה, אינה מהווה עילה לייחס לנהג אשם תורם (ע"א 838/86 מחמוד נ' אבו זייד, פ"ד מג(1) 374, 377 (1989)); אך בענייננו, אלה נתונים רלוונטיים משום שהם מוסיפים חומרה יתרה להתנהגות שיש לה קשר סיבתי לתאונה – נהיגה במהירות מופרזת בניגוד לחוקי התנועה ובאופן לא מותאם לתנאי הדרך". כך גם בענייננו.

     

14. הנתבעות טענו כי יש להטיל על התובע אחריות מכרעת לתאונה וכי הנתבע ביצע פניה איטית שמאלה עם איתות אלא שהתובע הגיח שהוא נוהג במהירות מופרזת וגרם לתאונה. טענה זו דינה להדחות בשים לב לממצאים שבהכרעת הדין שלא הופרכו ולא נסתרו.

     

    שלב ב' - הנזק

    נתוני יסוד

    התובע יליד – XX.XX.1984

    תאריך התאונה – 15.05.2018

    גיל התובע במועד התאונה – 34

    גיל התובע כיום – כ-39.5

    שנות עבודה שנותרו כ-27.5 (עד גיל 67)

    נכות רפואית שנקבעה על ידי מומחה בימ"ש:

    24% בתחום האורתופדי

    15% - בתחום הפלסטי

    נכות משוקללת – 34.5%

    האיבר המרכזי שנפגע – קרסול ושוק רגל שמאל.

     

15. הפגיעה כפי שתוארה במיון - לאחר התאונה, פונה התובע באמבולנס "למרכז הרפואי פוריה" ובמיון אובחן עם "שבר פתוח בשליש האמצעי של טיביה ופובולה ברגל שמאל". בנוסף אובחן פצע קרוע גדול בצד האחורי של שוק שמאל כ-20 ס"מ עם בליטת רקמת שריר ועצם, ו"פצע אורכי כ-8 ס"מ בצד האחורי ליטראלי של שוק שמאל" ( נספח 3 לתצהיר התובע).

    הנכות הרפואית

16. התובע נבדק על ידי מומחה מוסכם מטעם הצדדים פרופ' משה רופמן אשר קבע, כי לתובע נותרה נכות רפואית צמיתה משוקללת בשיעור 34.55% (באשר להסכמות הצדדים בעניין מינוי המומחה וזהותו ר' הודעת התובע מיום 16.02.21).

    פרופ' רופמן קבע בחוות דעתו כי:

    "נותרה נכות אורתופדית קבועה שכן כיום ניתן למצוא הגבלה קלה בברך שמאל, הגבלת תנועות ניכרת בקרסול שמאל, הגבלת תנועה קלה בברך שמאל, איחוי חלקי של עצמות שוק שמאל בעיוות קל לוורוס, קיצור רגל שמאל בשני ס"מ בהשוואה לרגל ימין וכן צלקת ניכרת רחבה ומאד מכערת בשוק שמאל מהשתלת העור. כל אלה הן תוצאות השברים המרוסקים בעצמות שוק שמאל שהצריכו מספר ניתוחים כאשר הראשון בה קיבוע בעזרת מקבע חיצוני. קיבוע זה כשל ועבר ניתוח נוסף לקיבוע בעזרת מיסמור תוך לישדי. כמו כן עבר השתלת עור שהסתיימה בצלקת מכווצת על גבי חסר שריר ובהמשך לניתוחים החוזרים, ארעו זיהומים בפצעי הניתוח, ועד היום חלק מן הפצעים בצלקת הרחבה והמכערת עדיין לא נרפאו ועדיין מפרישים".

     

    על כן קבע כי יש להכיר בנכות צמיתה, כדלקמן:

    • נכות אורתופדית - בשיעור מצטבר של 23%, בגין הגבלה ניכרת בקרסול שמאל ובגין קיצור רגל שמאל ב-2 ס"מ בהשוואה לרגל ימין ובגין האיחוי בוורוס קל ועל השינויים הפורוטיים-ארתיטיים וכף רגל שמאל והגבלה קלה בכיפוף רגל שמאל, זאת בהתאם לתקנה 48(3)(א) לתקנות המל"ל בעניין הגבלה ניכרת בקרסול שמאל, סעיף 47(5)(ב) בגין קיצור הרגל, סעיף 35(1)(ב) בגין האיחוי בוורוס קל ועל השינויים הפורוטיים – ארתריטיים בקרסול וכף רגל שמאל והגבלה קלה בכיפוף ברך שמאל.

    • נכות פלסטית בשיעור 15% - לפי סעיף 75(1) בין (ב-ג) בגין הצלקות המכערות מכווצות וגם הנוספת ממקום נטילת שתל העור. המומחה ציין כי מדובר בנכות שעומדת בפני עצמה ונפרדת לחלוטין מהנכות האורתופדית.

       

      הצדדים לא ביקשו לחקור את המומחה על חוות דעתו והודיעו בדיון מיום 19.04.23 כי הם מוותרים על חקירתו.

       

      האשפוזים והניתוחים שעבר התובע בעקבות התאונה:

      • מיום התאונה - 15.05.2018 ועד ליום 24.05.2018 (משך 10 ימים) אושפז התובע ובמהלך תקופה זו עבר בין היתר קיבוע של השבר וכן בוצעו שטיפות רבות, הטריית פצעים וקירוב שוליים.

      • אשפוז נוסף מיום 2.06.2018 ועד 4.06.2018 (3 ימים), כאשר ביום 3.06.2018 התובע עבר ניתוח פלסטי, להשתלת עור בפצע בצד פנימי של שוק שמאל.

      • התובע גם אושפז מיום 1.07.2018 ועד ליום 4.07.2018 (סה"כ 4 ימים) כאשר ביום 2.07.2018 התובע עבר ניתוח להוצאות מכשיר מקבע חיצוני וקיבוע פנימי של השבר ע"י מסמר תוך לשדי.

      • אשפוז נוסף מיום 9.08.2018 ועד 21.08.2018 (סה"כ 13 ימים) בעקבות פצע מזוהם בשוק שמאל. במהלך אותו אשפוז קיבל טיפול אנטיביוטי.

        סה"כ 30 ימי אשפוז.

17. בהמשך ולאחר התאונה, התובע נזקק לטיפולי פיזיותרפיה, והיה מרותק לטענתו לכיסא גלגלים תקופה ארוכה של כשנה וחצי. לטענתו, הוא המשיך ועדיין סובל מכאבים והגבלות תנועה ניכרת ברגל שמאל, חולשה, צליעה קושי בהליכה או בעמידה.

     

    נכות כללית שהוכרה במל"ל

18. לפני התאונה, הוכר התובע ע"י המוסד לביטוח לאומי במסגרת נכות כללית – בגין מחלת סכיזופרניה – נכות צמיתה בשיעור 50% החל מיום 1.08.2009 (נספח 5 לתצהיר התובע) והוכר בדרגת אי כושר יציבה בשיעור של 100% (ר' ת/1).

     

19. ביום 26.08.2018 התובע הגיש תביעה לקצבת נכות כללית בגין תאונת הדרכים נשוא התביעה, במסגרתה טען כי הוא שבר את רגל השמאל ושתי עצמות. בהתאם להחלטת הוועדה הרפואית של המל"ל מיום 2.12.2018 התובע הוכר כנכה בשיעור 20% בגין שבר ברגל עם השתלת עור החל מיום 1.12.2018.

    סה"כ נכות משוקללת צמיתה במסגרת נכות כללית – 60%.

    הנכות התפקודית וגריעת השכר

20. התובע טען כי בהתאם למבחן ה"גולגולת הדקה" יש להעמיד את הנכות התפקודית של התובע בשיעור של 100% ללא קשר לפוטנציאל השתכרותו, וזאת לאור העובדה שלפני התאונה הצליח לעבוד בעבודה פיסית מלאה, למרות שסבל מנכות נפשית בשיעור של 50%, והגם שלא היה כשיר לעבודה קוגניטיבית (סעיף 71 לסיכומיו).

     

21. בעניין זה ביקש התובע להסתמך על פסק הדין שניתן בבית המשפט העליון בע"א 3222/10 ביטוח ישיר חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני (פורסם בנבו, להלן: "פרשת ביטוח ישיר") שם קבע בית המשפט, כי למרות נכות רפואית נוירולוגית שממנה סבל התובע קודם לתאונה, בשיעור של 75%, הרי שלאותה נכות לא הייתה השפעה על השתכרותו של התובע שם לאורך שנים רבות עד לתאונה, והתובע שם אף עבד בשתי משרות, ולכן מכוח עקרון "הגולגולת הדקה" או החמרת מצב, ומכוח עקרון היסוד בדיני הנזיקין של השבת המצב לקדמותו, הרי שלמרות שהתאונה גרמה להחמרה של 19% בלבד בנכות הרפואית הנוירולוגית (סה"כ נכות משוקללת לאחר התאונה – 94.6%), יש לחשב נכות תפקודית של 100% בעקבות התאונה בניכוי 10% מתוך נקודת הנחה שמחלתו של המשיב קודם לתאונה הייתה גורמת בעתיד לפגיעה בתפקודו ובכושר השתכרותו ללא קשר לתאונה.

     

    בעניין זה נפסק שם:

     

    "ככלל, ראוי להבחין בין הנכות הרפואית, הפגיעה התפקודית והגריעה מן ההשתכרות או מכושר ההשתכרות. זו האחרונה היא הקובעת. השפעת הנכות הרפואית על הפגיעה התפקודית אינה זהה בכל מקרה ומקרה ואף הפגיעה התפקודית (השונה מצידה מן הנכות הרפואית), אינה מלמדת, בהכרח, על הגריעה מסכום ההשתכרות בעתיד." (מתוך פרשת ביטוח ישיר שם הפנה בית המשפט לפרשת כהןרע"א 8532/11 כהן נ' קרקובסקי ([פורסם בנבו], 25.3.2012)

     

22. כאמור , נהוג להבחין בין הנכות הרפואית, הפגיעה התפקודית, והגריעה מכושר ההשתכרות [ע"א 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ [פורסם בנבו] (11.1.2015), פסקה 6 לפסק דינו של כבוד השופט י' עמית, והאסמכתאות שם]). המונח נכות תפקודית משמש לתיאור השפעת הנכות הרפואית בכל תחומי החיים, אולם בדרך כלל המישור של כושר השתכרות הוא העיקרי והמרכזי לצורך חישוב הפיצויים המגיעים לנפגע, וככלל ובהעדר אינדיקציות סותרות, ישנה הלימה בין הנכות התפקודית למידת הפגיעה בכושר ההשתכרות.

     

23. הלכה היא כי הנכות התפקודית באה לבטא את מידת הפגיעה שגורמת הנכות הרפואית בתפקודו של הנפגע הספציפי ומידת הגריעה מכושר השתכרותו, וכי היא נקבעת על ידי בית המשפט בהתאם לראיות שהונחו בפניו באשר לכלל הנסיבות הרלבנטיות לנפגע, למהות הפגיעה ולהשלכות שיש לפגיעה על תפקודו ועיסוקו של הנפגע. לצורך כך, הנכות הרפואית מהווה נקודת פתיחה אך אינה מהווה נקודת סיום [ע"א 63/88 ברגר נ' רוזנווסר [פורסם בנבו] (27.3.1991)]. לעתים קרובות ישנה חפיפה בין הנכות הרפואית לזו התפקודית, אך ייתכנו מקרים בהם בית המשפט יגיע למסקנה כי בשל נסיבותיו הספציפיות של הנפגע, עולה הנכות התפקודית על הרפואית, או להיפך, ולעתים אף במידה ניכרת [ע"א 526/86 אררט נ' אזולאי, פ"ד מ(4) 690, 700 (1986); ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 792, 800 (1995); ע"א 4919/09 עזאם נ' בר [פורסם בנבו] (14.6.2011)].

     

    על השיקולים שיש לשקול בעת קביעת הנכות התפקודית, עמד בית המשפט העליון, בין השאר, בע"א 4302/08 שלמייב נ' בדארנה, פסקה 8 (25.7.2010), שם נקבע כי כאשר בית המשפט נותן דעתו על הנכות התפקודית יש להתחשב בנסיבות הפרטניות של הנתבע- משמע, עיסוקו, השכלתו, גילו ומידת ההשפעה של הנכות הרפואית על היכולת לשוב ולעסוק באותו מקצוע ובאותו מקום עבודה בו עבד עובר לתאונה (הפסקאות הנ"ל מתוך פסק דינה של כב' השופטת קריב בת"א (שלום - חי') 37663-07-20 פלוני נ' לילך סלאמה (פורסם בנבו).

     

    הנכות התפקודית נקבעת על ידי בית המשפט בהתאם לראיות ולכלל הנסיבות הרלבנטיות לנפגע ולהשלכות שיש לפגיעה על תפקודו ועיסוקו ( ראו ת"א (שלום חי') 43803-12-15 ס' א' ר' נ' הכשרה חברה לביטוח בע"מ (נבו 10.05.2021) וכן ע"א 43134-12-12 רשות הטבע והגנים נ' שוקרון  (17.03.2013) ; ר' גם פסק דינו של כב' השופט י' טורס – ס' הנשיאה בת"א (קריות) 57284-02-16 פלונית נ' פלוני (פורסם בנבו).

     

     

    מן הכלל אל הפרט

24. כפי שיפורט להלן, לא שוכנעתי כי התאונה היא זו ששללה מהתובע את כושר השתכרותו באופן מלא כפי שטען התובע וזאת מהטעמים הבאים:

     

25. אופי ורציפות העבודה לפני התאונה - לא הוכח כי התובע עבד ברציפות גם קודם לתאונה. מדו"ח הרציפות של המל"ל, עולה כי התובע החליף מספר לא מבוטל של מקומות עבודה בפרקי זמן קצרים יחסית, כי הייתה לו היסטוריה תעסוקתית דלה וחסרת עקביות, כמו כן לא ניתן להתעלם מתקופות בהן היה מאושפז בשל מחלתו הנפשית, לא עבד כלל עוד לפני התאונה.

     

    מדוח רציפות של המל"ל עולה כי משך שנתיים - בשנים 2015 ו-2016 התובע כלל לא עבד וגם בשנת 2014 התובע עבד רק 4 חודשים, כאשר החליף שני מקודמות עבודה. בשנת 2013 התובע עבד כ-6 חודשים בלבד (דוח הרציפות צורף בעמ' 8 – 9 לתצהיר נתבעת). בשנת 2017 התובע החליף 3 מקודמות עבודה - התובע עבד אצל חברת גוב פלייס בע"מ במשך 9 חודשים, עבד כחודשיים בחברת מעוף משאבי אנוש, ועבד חודש אחד בחברת דוגלס פתרונות בע"מ.

    בשנת 2018 התובע התחיל לעבוד במקום אחר (חברת חופית) והפסיק לעבוד שם בחודש אפריל 2018 - התובע אישר בעדותו כי פוטר מאותה עבודה בסוף חודש אפריל 2018 (עמ' 18 26 – 27 לפרוט') כלומר עוד לפני התאונה וללא קשר אליה.

     

26. באשר לנכות התפקודית שיש לייחס לנכות הפלסטית – התובע לא הוכיח כי הנכות הפלסטית גרמה לנכות תפקודית מלאה מעבר לנכויות האורתופדיות שקבע המומחה, הגם שמדובר בצלקת מפרישה. מדובר בצלקת הממוקמת בחלק האחורי של שוק שמאל, כאשר פגיעה זו בשוק היא שגם גרמה בעיקרה לפגיעה בתנועת הקרסול בגינה הוכרה נכות אורתופדית.

    הנה כי כן, הגם שהמומחה קבע כי נותרה בנוסף נכות פלסטית בשיעור של 15% שעומדת בפני עצמה. עיון בחוה"ד מלמד כי מדובר בצלקת מכערת מכווצות אך זו אינה גורמת לפגיעה ממשית בתפקוד או הגבלה בתנועה מעבר לנכות התפקודית שנקבעה בתחום האורתופדי שכבר כוללת – "הגבלה ניכרת בקרסול" שמאל (48(3)(א) שמעניקה נכות של 10%) נכות בכין קיצור קרסול (47(ב)(5) התקצרות "מעל ל-2 ועד 3 סנטימטרים שמעניקה 5%" וכן בגין האיחוי בווורוס קל והגבלה קלה בכיפוף ברך שמאל (35(1)(ב) שעניינה – " ..השפעה קלה על כושר הפעולה הכללי או התנועות" המעניקה 10% בנוסף גם בשים לב למיקום הצלקת בחלק האחורי של השוק, לא שוכנעתי שיש בה כדי לגרום לנכות תפקודית ממשית מעבר לנכות האורתופדית שהוכרה. סעיף 75(1) בין (ב-ג) שהמומחה קבע מתייחס לצלקות: "מכאיבות או מכערות" (סעיף קטן ב') בשיעור של 10% לבין צלקות "נרחבות באזורים מרובים" 20% (סעיף קטן ג') בשים לב לעיסוקו של התובע, לא שוכנעתי שיש בצלקות אלה להגביל באופן ממשי את עבודתו מעבר לנכות האורתופדית.

     

27. עם זאת, לא ניתן לשלול כי התובע הצליח לעבוד ולו באפן חלקי במומו, וכי התאונה פגעה ביכולתו להשתכר באותה מידה כפי שעשה קודם לתאונה. לאור כל האמור, בשים לב לנתוניו האישיים של התובע, לכלל השיקולים שהזכרתי לעיל, לנכות הרפואית שנקבעה לו, מהותה, והסתברות השפעתה על תפקודו ובעיקר על יכולת השתכרותו בעתיד, כי הנכות הפלסטית היא בשוק – איבר הצמוד וקרוב לקרסול ושיש לה השלכה ישירה על ההגבלה בתנועת הקרסול (כתוצאה משברים בריסוק עצמות שוק שמאל) שבגינה הוכרה נכות אורתופדית (מכאן חופפת ברובה את הנכות האורתופדית) ולאור מצבו הרפואי והתעסוקתי קודם לתאונה, אני מוצא להעמיד את נכותו התפקודית והגריעה מכושר ההשתכרות של התובע על שיעור של 30%.

     

28. באשר לפרשת ביטוח ישיר אליה הפנה התובע, דובר שם בנסיבות שונות מהעניין שלפני, שם נקבע כי :

    "נכותו הרפואית המשמעותית של המשיב לפני התאונה, לא נתנה אותותיה בהשתכרותו ולא הצריכה אותו להיזקק לעזרת צד ג', בעוד שלאחר התאונה השתנה המצב מהקצה אל הקצה, ומאדם עצמאי שהחזיק בשתי משרות, המשיב אינו מסוגל כיום לעבוד והוא נזקק לעזרת הזולת לאורך שעות היממה".

    במקרה שם דובר כאמור במי שעבד ברציפות ולאורך שנים בשתי משרות. מנגד כאמור מחלת הנפש ממנה סבל התובע נתנה את אותותיה עוד קודם לתאונה מושא ההליך הנוכחי.

     

    אדון להלן בראשי הנזק השונים:

     

    כאב וסבל - נזק לא ממוני

29. בהתאם להלכה הפסוקה, סכומי הפיצוי בגין כאב וסבל ונזק ללא ממוני שחלים בתביעות לפי חוק הפלת"ד אינם חלים בתביעות המתנהלות לפי פקדת הנזיקין ואינן מוגבלות בתקרות הקבועות בחוק הפלת"ד, גם כאשר עסקינן בארוע שבמהותו מהווה תאונת דרכים (ככל שהיה לתובע כיסוי ביטוחי).

     

30. התובע ביקש לקבוע פיצוי בגין רכיב זה בסכום של 350,000 ₪, הנתבעת ביקשה להעמיד הפיצוי על סכום של 70,000 ₪ לפנים משורת הדין.

     

31. לאחר בחינת טענות הצדדים, בשים לב לגילו של התובע, לשיעור הנכות הרפואית המשוקללת (34.5%) ימי האשפוז (30), והניתוחים שעבר, ותקופת ההחלמה והאשפוזים מהם, הכאב ממנו סובל, טיפולי הפיזיותרפיה שעבר, התקופה בה היה מרותק לכיסא גלגלים והשתמש בקביים, היות הצלקת מפרישה וכואבת הנני סבור, כי יש לפסוק לתובע פיצוי בגין הנזק הלא ממוני ע"ס 200,000 ₪ (פיצוי לפי פלת"ד כ-81,000 ₪).

     

    בסיס השכר

32. התובע טען כי יש להעמיד את ממוצע שכרו המשוערך על סך 6,136 (בסיס שכר 5,200 ₪ לפני התאונה, סעיף 86 לסיכומיו). כאשר לטענתו בשנת 2017 הוא עבד כ -9 חודשים, חוץ מהחודשים בהם ארעה לו תאונת עבודה. כמו כן הוא טען, כי לאחר שעזב את מקום עבודתו הקודם הוא מצא מקום עבודה אחר, מה שמעיד על כך שהתובע היה עקבי בעבודתו והיה מסוגל להשתכר כך במשך כל חייו. כמו כן, התובע טוען כי במשך שנים רבות ועד התאונה הוא היה אוסף בקבוקים והיה מרוויח מכך סך שנע בין 2,500-3,000 ₪ בחודש, וכי בקיץ אף היה מגיע ל 7,000 ש"ח בחודש (ר' עמ' 3 לתצהיר התובע).

     

33. הנתבעת ביקשה להעמיד את ממוצע שכרו על סך 3,000 ₪. עיון בדוח הרציפות מעלה כי בשנת 2011 עבד התובע 4 חודשים והשתכר בממוצע 2,000 ₪ לחודש, בשנת 2012 עבדת 6 חודשים 3,000 ₪ לחודש, בשנת 2013 עבדת 6 חודשים 4,000 ₪ לחודש, בשנת 2014 עבדת 4 חודשים, 1,500 ₪ לחודש, בשנים 2015 ו-2016 לא עבד בכלל, בשנת 2017 עבד כל השנה ובשנת 2018 ארבעה חודשים.

     

34. מצאתי להעמיד את שכרו של התובע בממוצע על סכום משוערך של 5,000 ₪ לחודש, זאת לאחר שעיינתי במסמכים השונים בתלושי השכר בדוח הרציפות ובשים לב לעובדה שהתובע לא היה עקבי בעבודתו, החליף מספר לא מבוטל של מקומות עבודה, ולפני התאונה עבד 4 חודשים בלבד לפני שפוטר וללא קשר לתאונה. בהקשר זה אציין כי בשנת התאונה 2018: התובע צירף תלושי שכר עבור 3 החודשים הבאים: פברואר 2018: 5589 ₪. ברוטו, מרץ 2018: 5499 ₪. ברוטו אפריל 2018: 7077 ברוטו, ולא צירף תלוש של חודש ינואר 2018. ממוצע: 6055 ₪ ברוטו. בשנת  2017 (שנה לפני התאונה) לפי דו"ח רציפות סך כל הכנסות התובע עמדו על 50,197 ₪  - 4,183 ₪ בממוצע לחודש. לצד כל אלה כאמור, לא ניתן להתעלם מהחלפת מקומות עבודה בתדירות גבוהה כמו גם מצב נפשי שנראה שפגמו ברצף התעסוקתי וביכולתו להתמיד ולהשאר באופן עקבי באותו מקום עבודה.

     

35. באשר להכנסות שהתובע טען כי קיבל ממכירת בקבוקים (פקדון בקבוקים) לא הוכח שיש להוסיף רכיב זה כחלק מהכנסותיו, לצורך חישוב בסיס השכר וממילא לא שוכנעתי, כי לא יוכל להמשיך לעסוק בכך גם כיום. התובע גם לא משתכר בסיוע בבעלי החיים שבבית אביו. אביו אישר כי רכש את בעלי החיים כדי שיהיה לתובע מה לעשות ולא לצורך פרנסה (עמ' 22 ש' 24 – 25 לפרוט') בסיכומיו גם למעשה זנח התובע טענות אלה.

     

36. בעניין זה אציין כי בדיון ההוכחות מיום 19.04.23 הודיע התובע, כי הוא מוותר על התצהירים של מר גרעיני בנוגע להכנסות מאיסוף בקבוקים ובהתאם התצהיר הוצא מהתיק (באותו דיון גם ויתר על תצהירה של גב' גרעיני ביחס לסיוע שלה בהחזקה וניקיון הדירה שבה מתגורר התובע ואביו).

     

    הפסד שכר לעבר

37. התובע ביקש פיצוי לעבר לפי הפסד עבור תקופה של 62 חודשים לפי שכר משוערך של 6,136 ₪ ובסה"כ – 380,432 ₪ (בעניין זה נרשם שורה מעל פיצוי של 233,120 ₪).

    לטענת הנתבעת יש להכיר באובדן השתכרות של חודשיים בלבד באופן מלא ו-4 חודשים אובדן השתכרות חלקי בשיעור של 40%.

     

38. התובע טען כי היה מאושפז בבי"ח מזרע במשך מספר שנים לפני התאונה והכחיש אשפוז כזה לאחר התאונה. לטענתו המסמך מהמל"ל שבו נרשם כי אושפז בשנת 2019 מסתמך על דברי אמו של התובע ונאמרו בטעות. גם בחקירתו בבימ"ש לא אישר במפורש, כי אושפז בשנת 2019 (בעניין זה הפנתה הנתבעת לעדותו בעמ' 16 לפרוטוקול דיון מיום 19.04.2023, אלא שלמקרא האמור שם לא אישרה במפורש כי אושפז ב-2019).

     

    דיון והכרעה 

39. באשר להפסד שכר לעבר, נקודת המוצא היא כי מדובר בנזק מיוחד אשר טעון הוכחה בשני מישורים עצם קיומו ושיעורו (ע"א 525/74 אסבסטוס נ' פזגז חברה לשווק בע"מ, פ"ד ל (3) 281, 285 (1976); ע"א 355/80 אניסימוב נ' טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה (2) 800, 809 (1981); ע"א 444/94 אורות ייצוא אומנים והפקות נ' עטרי, פ"ד נא (5) 241, 255 (1997)).

     

40. בעניין זה אין מחלוקת, כי התובע הפסיק לעבוד במקום העבודה הקודם בסוף חודש אפריל 2018 עוד לפני וללא קשר לתאונה כפי שעולה מדוח הרציפות ומעדותו. התובע אישר בעדותו, כי הפסיק לעבוד בסוף אפריל בעקבות תאונת עבודה וכי לאחר מכן לא חזר לעבוד שם (עמ' 17 ו-18 לפרוט'). התובע העיד בפני, כי מאז התאונה הוא אינו עובד ורק עוזר לאבא שלו בגידול חיות, כבשים ועיזים בחצר הבית.

     

41. מנגד לא ניתן גם להתעלם מתקופת האשפוז והניתוחים הרבים מחודש מאי 2018 עד שלהי חודש אוגוסט 2018 (21.08.18).

     

42. תקופות אי כושר הנ"ל מתחזקות בשים לב לנכויות הזמניות שנקבעו על ידי המל"ל למשך תקופה מצטברת של כ- 6.5 חודשים, תחילה בשיעור של 100% בגין שבר ברגל וניתוח לתקופה שמיום 15.05.18 ועד ליום 30.06.18 (חודש וחצי) ולאחר מכן הכיר המל"ל בתקופת החלמה לפי תקנה 35(1)(ה) בשיעור 50% מיום 01.07.18 עד ליום 30.11.18 (חמישה חודשים)

     

43. על כן, ביחס לתקופת שבסמוך לאחר התאונה מצאתי לפסוק פיצוי גלובאלי בנסיבות העניין כדלקמן, וזאת מהטעמים שיפורטו להלן:

    כפי שקבע כב' השופט טורס בת"א (קריות) 57284-02-16 פלונית נ' פלוני (פורסם בנבו) תוך יישום הנחיות אלה על נסיבות המקרה.

44. הסיבות בגינן הפסיק התובע לעבוד לפני התאונה נותרו עמומות, בעיקר בשל כך שהתובע לא טרח להביא ראיות ברורות בנושא. לא ניתן להתעלם מכך שהתובע לא עבד תקופה של מעל לחמש שנים מאז התאונה, וכי לא היה זה בשל התאונה בלבד. עם זאת, מקובל עלי כי התאונה הסיטה את התובע ממסלול חייו והשפיעה על המוטיבציה שלו לחזור לעבודה. לאור כך, ובשל האפשרות לעליות ומורדות במצבו הנפשי והגופני במהלך התקופה, כמו גם הצורך בטיפולים ותקופת ההחלמה הלא קצרה שעבר, אין מקום לגישה של "הכל או כלום". כלומר, אין מקום לפסוק פיצוי אריתמטי בהתאם לשיעור הגריעה מכושר ההשתכרות כפי שנקבע לעיל, אלא פיצוי המביא בחשבון את הפגיעה בכושר ההשתכרות (כנכס) ולאו דווקא את הפסד ההשתכרות (קציר, בעמ' 407-408; להבדלים בין הגישות ראו גם ע"א 237/80 ברששת נ' האשאש, פ"ד לו(1), 283 (1981)). מנגד, אין גם מקום לקבוע שלא קיים הפסד שכר כלל בשל כך שהתובע בחר שלא לעבוד בכל התקופה וללא קשר לתאונה.

     

45. קיים קושי ממשי להעריך מתי היה שב התובע לעבודה אלמלא התאונה, באיזה היקף משרה והאם היה שומר על רצף תעסוקתי. כן יש להעריך האם, במומו, ראוי להכיר בתקופות "משבר" בהן מוצדק לאפשר תקופות אי כושר נוספות, לפרקים. אף ביחס לבסיס השכר קיימת אי בהירות מובנית לאור כך ששכרו של התובע נגזר מהיקף המשרה ומיכולתו לשמור על רצף תעסוקתי.

     

46. סיכומו של דבר, בהיעדר נתונים ברורים הדרושים לחישוב הפסדי העבר (בכל הפרמטרים הרלוונטיים) ולאחר ששוכנעתי שאכן נגרמו לתובע הפסדים, אני סבור כי נכון לפסוק פיצוי גלובלי (לאפשרות פסיקת פיצוי גלובלי גם ביחס לנזק מיוחד, ראו קציר, בעמ' 408-414) ואני מעריך אותו בסכום של 85,000 ₪.

     

47. באשר לטענת הנתבעת כי חלק מהפסדי השכר לעבר הן בשל אשפוז נפשי של התובע לאחר התאונה, הרי שבשעה שכל החומר הרפואי הונח בפני הנתבעת ולא הייתה מניעה להציגו, ובהעדר מסמך המלמד על אשפוז לאחר התאונה לא מצאתי לקבל את טענות הנתבעת בעניין.

     

    לסיכום, מצאתי לפסוק לטובת התובע הפסד שכר לעבר בסכום של 85,000 ₪.

     

    הפסד שכר לעתיד

48. התובע ביקש לחשב את הפסד כושר השתכרותו לעתיד לפי נכות תפקודית בשיעור 100% במסגרת דוקטרינת הגולגולת הדקה או ("הקש ששבר את גב הגמל" כהגדרתו) ולכן דרש פיצוי בסכום של 1,392,872 ₪ בהתאם למקדם היוון של 227 ובסיס שכר משוערך של 6,136 ש"ח.

     

49. לעומת זאת, הנתבעת טוענת כי התובע בעל עבר תעסוקתי ירוד, לאור הרקע הרפואי והנפשי ולכן אין לפסוק פיצוי כלשהו לעתיד שכן ממילא מדובר במי שנעדר כל כושר השתכרות לאור מצבו הנפשי. בעניין זה הנתבעת גם הפנתה לממצאי בדיקה במל"ל מיום 02.09.18 שם נרשם בין היתר "אי כושר מלא ויציב לעבודה עקב סכיזופרניה" ולכן הוחלט על דרגת אי כושר בשיעור של 100% (עמ' 171 לתיק מוצגי נתבעת) אלא שבהמשך אותו מסמך סומן כי התובע "מסוגל לעבודה מוגנת ולעבודה שאינה מפרנסת" (עמ' 132 לתיק מוצגים של הנתבעת) התובע כאמור הצליח לעבוד במומו גם אם לא באופן רציף ולא בצורה מסודרת אצל אותו מעסיק. עובר לתאונה , יחד עם זאת, לאור התיעוד במסמכים הרפואיים, ניתן לקבוע כי התובע סובל מכאבים והגבלות אשר מהם לא סבל קודם לתאונה.

     

    דיון והכרעה

50. ראשית, אין לקבל את טענת הנתבעת כי התובע היה משולל כושר עבודה ללא קשר לתאונה, שכן ברי כי למרות שאובחן כסובל מסכיזופרניה עוד בשנת 2009 התובע הצליח לעבוד במהלך השנים גם אם עבודתו לא הייתה סדירה ורצופה, וכי היו תקופות בהן לא עבד כלל (משך שנתיים - 2015 – 2016).

51. בענייננו מצאתי לקבוע כי שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות לעתיד זהה לנכות התפקודית בשיעור 30% עד גיל 67 גיל הפרישה. על כן, בהתאם לבסיס השכר שנקבע לעיל, הנכות התפקודית, מצאתי לפסוק פיצוי בגין הפסד שכר לעתיד באופן גלובלי.

    נקודת המוצא היא כי לתובע נותרו 27.5 שנות עבודה מהיום ועל כן תחשיב אקטוארי מלא היה מעמיד פיצוי כדלקמן:

    5,000 ₪ X 30 % X מקדם היוון ( 223.206) = 334,809 ש"ח.

     

52. עם זאת מתוך נקודת הנחה שמחלתו של התובע קודם לתאונה הייתה גורמת בעתיד לפגיעה בתפקודו ובכושר השתכרותו ללא קשר לתאונה (כפי שנקבע גם בפרשת ביטוח ישיר), ומאחר שגם קודם לתאונה, התובע לא עבד התאונה באופן רציף (בשונה מפרשת ביטוח ישיר, שם גם תחום הנכות לפני ואחרי התאונה היו שניהם בתחום הנוירולוגי), מצאתי להפחית רכיב מסוים מחישוב השכר לעתיד ובנוסף אין מקום לחישוב אקטוארי מלא, בשים לב לכך שהתובע פוטר מעבודתו קודם לתאונה, וללא קשר אליה העדר רציפות במקומות עבודה. מכאן היה מקום לפסוק לתובע פיצוי בהתאם לשיטה הגלובלית וזאת לאור אותם שיקולים שפורטו לעיל ביחס להפסד שכר לעבר. אני מעריך את ההפסד לעתיד באופן גלובלי ומעמידו בסך של 200,000 ₪.

     

     

53. הפסד הפרשות לפנסיה - הפנסיה תחושב לפי שיעור של 12.5% מתוך הפסד השכר : 12.5% X 200,000 ₪ + 85,000 ₪ = 35,625 ₪.

     

    עזרת צד ג' לעבר ולעתיד

54. התובע טוען כי עובר לתאונה הוא היה עצמאי בתפקידו, אך בעקבות התאונה וההגבלה בקרסול וברגל הוא מתקשה לעמוד, מתקשה ללכת והוא נזקק לעזרה בפעולות יומיומיות לרבות טיפול בצלקות המפרישות המחייבות חבישה קבועה בשים לב לניתוחים שעבר ולתקופות החלמה והתאוששות. כמו כן, לטענתו בשל מצבו הוא מתקשה לעמוד וללכת ונזקק לעזרה יומיומית. בהתאם להערכת תלות של המל"ל מיום 19.02.2019 בשל התאונה התובע זקוק לעזרה בהכנת בגדים בשל תלותו בקביים, הכנת תנאי רחצה ונוכחות בעת רחצה בשל החשש מהחלקה בעמידה ללא קביים, וכן בשל ההגבלות הקשות ברגליים בחימום ובהגשת אוכל.

55. התובע ביקש לחייב את הנתבעת בפיצויים עבור עזרה צד ג' לעבר ולעתיד בסכום של 453,256 ₪. פיצוי זה חושב על ידו בהתאם לתחשיב של 50 ₪ עזרה ליום וסה"כ 1,500 ₪ לחודש כאשר יש לחשב הפיצוי עד לגיל 81 כך שהתקופה הרלבנטית להיוון – 47 שנים שכן התובע היה בן 34 במועד התאונה (ר' סעיפים 106 – 109 לסיכומי התובע).

    עם זאת לא ניתן להתעלם מכך שבעוד שבהערכת התלות הראשונה שנערכה בשנת 2018 נמצא התובע זכאי זמנית לתלות, אך לא הוכח שקיבל תשלום על כך (ולטענת התובע לא קיבל תשלום כלשהו) בהערכת התלות משנת 2019 לא הוצג מסמך הקובע, כי התובע זכאי לתשלום ונמצא לטענת התובע שהוא זקוק לעזרה בשיעור של 2 נקודות בלבד ולכן לא קיבל סיוע בגין שירותים מיוחדים (ר' סעיף 102 לסיכומי התובע).

     

56. הנתבעת טוענת כי לא הוכחה קיומה של עזרה כלשהי וסבורה, כי יש לפסוק לכל היותר בגין רכיב זה סכום של 20,000 ₪.

     

57. דיון והכרעה - בשים לב למצבו הרפואי של התובע לאחר התאונה, תקופת האשפוז והניתוחים שעבר, הערכת תלות ראשונית וזמנית משנת 2018 והערכת תלות נוספת משנת 2019, בה הוכרו לטענת התובע 2 נקודות בלבד, נמצא שאינו מסוגל לבצע פעולה של הכנת אוכל או אחזקת הבית מתהלך בחופשיות עם קביים, הערכת התלות בוצעה בחודש פברואר 2019. נראה כי התובע נדרש לסיוע מסוים מבני משפחתו וזאת מעבר לסיוע ההדדי הרגיל הקיים בתוך משפחה נורמטיבית (ר' למשל ע"א 5774/95 שכטר נ' כץ (19.11.1997); ע"א 142/89 גמליאל נ' אושיות חברה לביטוח בע"מ (31.12.1989)). בעניין זה שבתי ולקחתי בחשבון את הניתוחים שהתובע נאלץ לעבור, תקופות אשפוז והחלמה בעקבות התאונה.

     

    על כן במכלול השיקולים, מצאתי לקבוע פיצוי גלובלי בסך 80,000 ₪ בגין ראש נזק זה.

     

58. אבהיר כי בסיכומיה ויתרה הנתבעת על טענתה כי יש לערוך ניכוי רעיוני בשל תביעה לשירותים מיוחדים (שר"מ), מה גם שהתובע הגיש תביעה בעניין למל"ל נעשו הערכות תלות הן בשנת 2018 והן בשנת 2019, אך כאמור לא הוכח שהתובע קיבל תשלום כלשהו עבור כך או היה זכאי לתשלום כזה.

     

    הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד

59. הטענה להוצאות בעבר היא טענה לנזק מיוחד שטעון הוכחה. התובע טוען כי כתוצאה מהתאונה נגרמו וייגרמו לו הוצאות רפואיות רבות בגין התאונה, לרבות בגין הוצאות נסיעה במוניות וכן בגין רכישת תרופות, משחות, תחבושות. לטענתו לפי קביעת המומחה הצלקות של התובע דלקתיות ומפרישות ומחייבות חבישה קבועה.

60. אביו של התובע וגם אחיו טענו בתצהיריהם, כי הם נדרשו לקנות לתובע תרופות מבית מרקחת כמעט 3 פעמים בשבוע. אביו של התובע הצהיר כי נדרש לקנות לתובע קביים ותרופות.

61. לאחר בחינת כלל הראיות שהוצגו בפניי, ובשים לב להיעדר קבלות ו/או אסמכתאות להוצאות לעבר, ומנגד לא ניתן להתעלם מההוצאות שהתובע נדרש להוציא לשם רכישת תכשירים ותרופות, חבישות של הצלקת המפרישה (חלקם מעבר לאלה הממונים על ידי קופת חולים), נסיעות לקבלת טיפולים רפואיים (גם אם הוסע על ידי קרוב משפחה), הרי שבמכלול השיקולים, מצאתי לפסוק לתובע פיצוי בגין הוצאות לעבר ולעתיד בסך 20,000 ₪.

     

    דיור מיוחד – התאמת דיור - מקום מגורים

62. התובע ביקש לחייב את הנתבעת בפיצויים בסכום של 149,597 ₪ בגין התאמת דיור. לטענתו הוא נדרש לשכור דירת קרקע עקב הפגיעה ברגל שמאל שהגבילה אותו בעליה ובירידה במדרגות בית מגוריו ולכן לטענתו החל מיום 01.01.2019 שכר בית קרקע בעלות של 3,700 ₪ בטבריה, וכי הפרש זה בדמי השכירות לעומת דמי השכירות ששילם בדירתו הקודמת – 1,700 ₪, נובע מכך שדמי שכירות בדירת קרקע גבוהים מדמי שכירות בקומה גבוהה יותר ללא מעלית. לכן ביקש לקבוע פיצוי בסך 500 ₪ לחודש מיום 01.01.2019 ועד לסוף תוחלת חייו בגיל 81, סה"כ 46 שנים ופיצוי כולל של 149,597 ₪ (לפי מקדם היוון של 299.1958).

     

    דיון והכרעה

63. בהתאם לפסיקה –תובע שנדרש להחליף את דירתו בעקבות נכות שנגרמה לו בעקבות התאונה ובשל העדר תנאים מתאימים בדירה הקיימת, או תובע שנדרש לבצע התאמות שונות בדירה הקיימת, כי אז קמה לו הזכות לפיצוי על הוצאות שינוי הדיור והתאמתה לצרכיו, זאת בין אם לצורך הרחבת הפתחים בדירתו או גישה נוחה יותר, ובין אם לשם החלפת הדירה לדירת קרקע או דירה עם ממעלית. עם זאת, תובע אינו זכאי לשפר את תנאי הדיור שלו על חשבון המזיק (ר' מספרו של ריבילין "תאונות דרכים, חישוב הפיצויים" עמ' 1126 – 1127 שמפנה לפסק הדין בע"א 357/80 יהודה נעים נ' משה ברדה, לו(3) 762 וכן ע"א 2596/92 הסנה, חברה לביטוח בע"מ נ' כהן ואח' (פורסם בנבו))

     

    מן הכלל אל הפרט

64. התובע לא צירף חו"ד שיקומית, או כל חוות דעת אחרת לפיה הוא נזקק להתאמת מקום מגורים או כי הוא מחויב לעבור לקומת קרקע או לדירה עם מעלית. מהראיות עולה כי התובע עבר להתגורר בקומת קרקע כדי שיוכל לגדל בעלי חיים וסוס שביקש להחזיק בו יחד עם אביו. התובע מתגורר באותה דירה יחד עם אביו. לא הוצגו חוזי השכירות כדי ללמד על ההבדלים בדמי השכירות ובגודל הדירות. גם מומחה בימ"ש לא קבע בחוות דעתו, כי התובע מוגבל בניידות אינו מסוגל ללכת או לעלות במדרגות וגם המל"ל כאמור לא קבע זאת במסגרת נכות כללית שהוכרה.

     

65. גם במסגרת הערכת תלות שנערכה לתובע בפברואר 2019 נרשם, כי התובע עצמאי עם קביים ואף סומנה הרובריקה "מתהלך באופן חופשי" (הערכת תלות צורפה החל מעמ' 144 לתיק מוצגים של הנתבעת), בכל מקרה לא הוצגו ראיות ביחס למצבו כיום ואפשר שאף אינו נזקק כבר לקביים. לאור כל האמור התובע לא הוכיח כי הוא נדרש לבצע התאמות דיור או להחליף את דירתו בשל הנכות שנגרמה לו בעקבות התאונה – כאשר גם שיעור הנכות האורתופדית 24%, וטיב הפגימה אין בהם די כדי לבסס הטענה.

     

    ניכויים נכות כללית

66. הנתבעת טענה כי יש לנכות באופן יחסי את הנכות שהוכרה לתובע במסגרת נכות כללית על חשבון התאונה (50% בגין סכיזופרניה ללא קשר לתאונה -20% בגין הפגיעה ברגל – עמ' 115 לתיק המוצגים) . בהתאם לחוו"ד אקטוארית מטעם הנתבעת בעניין היוון קצבאות נכות כללית (חו"ד של גד שפירא מיום 16.08.22) סה"כ שערוך קצבת נכות כללית בעבר עומד על סך 191,615 ₪ ובסה"כ שערוך היוון קצבות נכות כללית בעתיד עומד על סך 597,395 ₪. על כן, לטענת הנתבעת יש לבצע ניכוי בסך 150,00 ₪ שמשקפות 16.6% מהקצבאות בערכן העדכני.

     

67. לטענת התובע מאחר שהתובע קיבל קצבה מלאה מהמל"ל עוד לפני התאונה אין לערוך ניכוי כלשהו מהמל"ל בגין פגיעתו (הוכר כאמור מיום 01.08.19 כנכה בשיעור של 50% בגין סכיזופרניה לפי סעיף 33(ב)(5) לתקנות המל"ל, כך שממילא קיבל קצבת נכות כללית מלאה (נספח 5 לתצהיר התובע).

     

    דיון והכרעה

68. ככל שאכן התובע לא היה מקבל קצבת נכות כללית מלאה עוד קודם לתאונה, היה מקום לבצע ניכוי יחסי (ר' בעניין זה רע"א 3953/01 פרלה עמר נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו), רע"א 1459/10 המוסד לביטוח לאומי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו), רע"א 496/22 פלונית נ' שומרה (פורסם בנבו)).

     

69. עם זאת, מעיון במסמכים שצורפו מהמל"ל עולה כי התובע קיבל קצבת נכות כללית בשיעור של 100% עוד לפני התאונה החל מאוגוסט 2008. בעניין זה ר' מסמך ת/1 – אישור מהמל"ל על תשלום קצבאות לפי פרק ביטוח נכות לשנת 2018 ממנו עולה כי כבר מיום 01.08.2009 נקבעה לתובע במסגרת נכות כללית דרגת אי כושר יציבה בשיעור של 100%. בנוסף, עוד בחודשים מרץ אפריל 2018 (לפני התאונה) קיבל התובע קצבת נכות כללית מלאה מהמל"ל בשיעור של 3,272 ₪ לפי 100% נכות וזאת עוד קודם לתאונה. לפני כן קיבל התובע קצבה חודשית בסכום של 2,164 ₪ וכי העלייה בקצבה נובעת מהעלאת שיעורי הקצבאות (תשלומי נכות כללית צורפו כנספח 8 לתצהיר נתבעים).

     

70. ביום 26.08.2018 התובע הגיש תביעה לקצבת נכות כללית בגין התאונה. בהתאם להחלטת הוועדה הרפואית של המל"ל מיום 2.12.2018 התובע הוכר כנכה בשיעור 20% בגין שבר ברגל עם השתלת עור החל מיום 1.12.2018. בהחלטה נקבע כי אחוז נכותו המשוקלל של התובע עומד על 60%, אלא שסכום הקצבה לא השתנה בעקבות אותה החלטה.

     

71. כבר נפסק לא אחת כי במקרים שבהם לא היה בנזקי התאונה כדי להעלות או להוריד מזכאותו של התובע לקבלת קצבת נכות כללית, שכן הוא נמצא זכאי ממילא לקצבה בשיעור מלא עוד לפני התאונה וללא קשר אליה, אין מקום לבצע ניכוי יחסי של תגמולי המל"ל בגין קצבת נכות כללית (ר' למשל ת"א (מחוזי נצ') 30506-05-11 אסמאעיל מוחמד קיס נ' בהג'ת גאנם(נבו 01.05.2017) וכן רע"א 2904/08הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' ולדימיר צ'יליגן(נבו 24.03.2009).

     

    כפי שנפסק בת"א (שלום ת"א) 29469-04אורי ששון-חן נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב(נבו 11.10.2009) הרציונל לכך ברור "...,משהמל"ל ממשיך ומשלם לתובע מלוא התגמולים המגיעים לו בגין נכות כללית לא קשר לתאונת הדרכים, המל"ל גם לא ישוב אל המזיק (חב' הביטוח) מקום בו מקור החיוב אינו מהתאונה. מכאן, שאין גם סכנה כי המזיק – חברת הביטוח - תיאלץ לשלם/להשיב למל"ל את מה שזה ממלא לא שילם ולכן אין גם את מה לנכות."

     

    ניכויי תשלומים תכופים:

72. לפי שטר סילוק תשלום תכוף שצורף לתצהיר הנתבעת, לתובע שולם בטעות סכום מצטבר של 25,000 ₪ בגין התאונה עבור תשלום תכוף בשעה שהנתבעת סברה בתחילה, כי מדובר בתביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (ר' נספח 3 לתצהיר הנתבעת, בהתאם לפירוט הבא: 10.2019 – סך שך 15,000 ₪ ; 12.2019 – סך של 10,000 ₪). על כן יש לנכות סכומים אלה מהפיצוי שנקבע.

     

    סיכום נזקי התובע

    כאב וסבל 200,000 ₪

    הפסדי שכר לעבר85,000 ₪

    הפסדי שכר לעתיד200,000 ₪

    פנסיה עבר ועתיד35,625 ₪.

    עזרת צד ג' לעבר ולעתיד80,000 ₪

    הוצאות רפואיות לעבר לעתיד20,000 ₪

    סה"כ נזק 620,625 ₪

    ניכוי אשם תורם בשיעור 30%186,187 -

    ניכוי תשלומים תכופים 25,000 ₪ -

     

    סה"כ409,438 ₪ (במעוגל) 

     

    התוצאה:

    אני מקבל את התביעה באופן חלקי ומחייב את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובע סכום של 409,438 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד בסכום של 95,808 ₪, והחזר אגרת תביעה.

     

    כל הסכומים הנ"ל ישולמו לתובע תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית על פי חוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

     

    ניתן היום, כ"א כסלו תשפ"ד, 04 דצמבר 2023, בהעדר הצדדים.