גרשילוב נ' מנטין פלסטיק בע"מ

האם יש לחייב את הנתבעת לפצות את התובעת, אלמנתו של אחד מעובדיה, בגין הפקדות בחסר לקרן הפנסיה בה היה מבוטח במהלך תקופת העסקתו? זו השאלה העיקרית העומדת להכרעה בפנינו בהליך זה.

רקע עובדתי דרוש להכרעה כעולה מכתבי הטענות וניהול ההליך

1. התובעת היא אלמנתו ויורשתו היחידה של מר בוריס גרשילוב ז"ל, אשר הלך לעולמו ביום 9.7.2020 והוא בן 55 בלבד (להלן: "המנוח"). החל משנת 2005 ועד למועד פטירתו עבד המנוח בנתבעת, חברה העוסקת בייצור מוצרי פלסטיק (להלן: "הנתבעת" או "החברה"). במהלך תקופת העסקתו היה המנוח מבוטח בקרן הפנסיה של חברת "מנורה מבטחים" (להלן: "מבטחים" או "הקרן").

    

2. טענתה המרכזית של התובעת היא כי במהלך תקופת העסקתו של המנוח בחברה העלתה החברה את שכרו, תוך שהסוותה את העלאות השכר בתלושי שכרו באופן פיקטיבי על ידי כינוין בכינויים שונים על מנת להתחמק מהכללתן במסגרת השכר הקובע להפקדות לפנסיה ולתשלום זכויות סוציאליות שונות. בעקבות כך, נגרם נזק משמעותי לקצבת הנכות ששולמה למנוח בחייו ובהמשך לקצבת השארים שקיבלה התובעת ממבטחים לאחר פטירתו. נוכח האמור, עותרת התובעת לחייב את הנתבעת בפיצוי בגין החוסרים בקצבאות עקב התנהלותה. הנתבעת טוענת מנגד כי מדובר בתביעה היוצאת כנגד הסכמות מפורשות של המנוח, אשר מעולם לא הלין לגבי התוספות ששולמו לו או לגבי מהותן.

    

3. דיון מוקדם התקיים ביום 6.1.22 בפני ראשת המותב. ביום 13.3.23 התקיים בפנינו דיון הוכחות, במסגרתו ניסה בית הדין להביא את הצדדים להסכמות. משלא צלח הדבר, נחקרה התובעת על תצהירה. כן נחקר מטעמה מר אליאור וייסברג, אשר הגיש חוות דעת אקטוארית מטעמה והגב' אנסטסיה אפריימוב פדייב, בתם של התובעת והמנוח. מטעם הנתבעת העידו מר אלון מנטין, סמנכ"ל החברה ומר שארל להמי, אקטואר מטעם הנתבעת.

    

4. בתום הדיון הוסכם כי הצדדים יודיעו האם גיבשו הסכמות ביניהם. משהודיעו כי הדבר לא עלה בידם התקיים ביום 27.4.23 דיון תזכורת במעמד ב"כ הצדדים, במהלכו עשה בית הדין ניסיון נוסף על מנת להביא את הצדדים להסכמות. ביום 24.5.23 הודיעו הצדדים כי לא הגיעו להסכמה ועל כן נקבע התיק לסיכומים. כעת, משאלו נאספו אל התיק, הגיעה העת להכרעה.

    

   עיקר טענות הצדדים

5. לטענת התובעת, בשנים האחרונות לעבודתו של המנוח שילמה לו הנתבעת תוספות שכר קבועות אשר היוו חלק בלתי נפרד משכרו וכונו בשם "פרמיית איכות" בסך 400 ₪ לחודש ו"פרמיית ניהול" בסכום של 1,500 ₪ לחודש אשר עלה בהמשך ל-1,800 ו-2,000 ₪ לחודש (להלן: "התוספות שבמחלוקת"). חרף האמור, לא ביצעה הנתבעת הפקדות לפנסיה מתוך תוספות אלו וכן נמנעה מלקחתן בחשבון לצורך חישוב זכויותיו הסוציאליות בתקופת עבודתו.

    

6. בחודש דצמבר 2019 חלה המנוח ואיבד את כושר עבודתו ובחודש יולי 2020 הלך לעולמו. בעקבות התנהלות הנתבעת, נוצר חסר משמעותי בקצבת הנכות של המנוח ובקצבת השארים שקיבלה התובעת ממבטחים לאחר פטירתו. בשים לב לאמור, ובהסתמך על חוות דעת אקטואר מטעמה, עותרת התובעת לסך של 420,356 ₪, כאשר סכום זה כולל הן את הפסדי פנסיית השארים והנכות והן את הפרשי הזכויות הסוציאליות ששולמו למנוח מבלי שנלקחו בחשבון התוספות שבמחלוקת.

    

7. בסיכומיה מטעימה התובעת כי מדובר בתוספות קבועות ובלתי מותנות אשר שולמו למנוח עבור עצם עבודתו וכי אין לקבל את טענת הנתבעת כי המנוח הסכים לכך שלא יהוו בסיס להפקדות לפנסיה, שכן מדובר ברכיב קוגנטי אשר העובד אינו יכול לוותר עליו. כמו כן, התובע היה עובד "מוחלש" אשר עלה לארץ בגיל 39 ולא היה בקיא בשפה העברית, ואין גם להסיק בדבר הסכמתו מכך שקיבל דו"חות פנסיה מדי רבעון. עוד טוענת התובעת כי הפקדות בשיעור 7.5% השתכללו כחלק מתנאי העסקתו של המנוח וכי במסגרת החישוב האקטוארי יש לקחת בחשבון גם את היעדר ההפקדות לחלק העובד בגין התוספות שבמחלוקת.

    

8. הנתבעת טוענת כי לאורך שנות העסקתו המנוח היה מודע היטב לתנאי העסקתו ומעולם לא דרש או טען בפני החברה כי היא לא מבצעת הפקדות שהייתה צריכה לבצע או כי זכויותיו הסוציאליות שולמו בחסר. הנתבעת הסתמכה על מצג זה של הסכמה ובהתאם שילמה למנוח הטבות ותנאי יתר. אף כשהחל המנוח לקבל קצבת נכות מהביטוח הפנסיוני הוא לא פנה בטענה כלשהי לחברה ולא דרש מאומה. מכך לומדת הנתבעת כי התנהלותו זו של המנוח בחייו מאשרת כי הוא הסכים למכלול התנאים ששולמו לו שהיו תנאים מיטיבים שעלו על דרישות הדין ואין לאפשר לתובעת, שהיא צד שלישי ליחסי העבודה, לערער על הסכמות אלו לאחר פטירתו.

    

9. הנתבעת מוסיפה כי בהגשת התביעה לאחר פטירתו של המנוח, גרמה לה התובעת נזק ראייתי משמעותי, שכן נמנע ממנה להעיד את המנוח ולחקור אותו אודות ההסכמות בין הצדדים וכי התביעה התיישנה ביחס לחלק מרכיבי התביעה. בנוסף טוענת הנתבעת כי ככל שבית הדין יכיר בזכאות התובעת לתשלומים מסוימים, יש לקזז מזכאות זו את כל הפרמיות ששולמו למנוח בשבע השנים שקדמו להגשת התביעה, הפרשות ששולמו לו ביתר בשיעור 7.5% במקום 6.5% ועוד.

    

10. בסיכומיה שבה הנתבעת על הטענה כי תנאי העסקתו של המנוח היו ברורים ומפורשים וכי זה הסכים להם ובחר ביודעין שלא לפנות אליה בעניין. עוד נטען כי ההסכם בין הצדדים הוא הסכם מיטיב ומשכך אין מדובר בויתור על זכות קוגנטית. בנוסף טוענת הנתבעת לתחולתו של ההסכם הקיבוצי בתעשיית הפלסטיקה (להלן: "ההסכם הקיבוצי") מכוח היותה מפעל לייצור מוצרי פלסטיקה החברה בהתאחדות התעשיינים. בהתאם להסכם הקיבוצי, פרמיות לא יכללו בשכר הקובע להפקדות לפנסיה.

     

    דיון והכרעה

11. דרך הילוכנו תהא כדלקמן: תחילה נבחן האם עלה בידי התובעת להוכיח כי התוספות שבמחלוקת מהוות חלק משכרו של המנוח לכל דבר ועניין. בתלות בקביעה זו, נבחן האם הוכיחה התובעת את זכאותה לפיצוי בעקבות אי הכללתן של התוספות בשכרו של המנוח בכל הנוגע להפקדות בחסר לקופת הפנסיה ואי תשלום זכויות סוציאליות.

     

12. בפתח הדברים נבהיר כי אין בידינו לקבל את טענת הנתבעת הנסמכת על תחולת ההסכם הקיבוצי בענף הפלסטיקה, הקובע בין היתר כי "פרמיות" לא יכללו בגדר "השכר הכולל" של העובד. ההסכם אותו צירפה הנתבעת לתצהירה (נספח נת/1 לתצהיר מר מנטין) פקע ביום 31.12.1973 ולא צורף הסכם עדכני יותר. כמו כן, במהלך חקירתו הנגדית של מר מנטין עלה כי אינו יודע מתי החלה הנתבעת להיות חברה בהתאחדות התעשיינים, כך שאף לא ניתן לקבוע מסמרות בשאלה האם ההסכם הקיבוצי בתעשיית הפלסטיקה אכן חל לגביה ומאיזה מועד (ר' עמ' 36 לפרוטוקול הדיון מיום 13.3.2023, שורות 13-32). אף לגופו של עניין, לא ניתן ללמוד מההסכם שצורף אודות מהותן של ה"פרמיות" עליהן מדובר בהסכם והאם מדובר באותם תשלומים ששולמו למנוח בענייננו, שמא מדובר בתשלומים אחרים המשולמים לעובד כפוף לתפוקה מסוימת בעבודתו. בהתאם לפסיקה, כינויה של התוספת אינו מכריע כך שהעובדה שהתשלומים כונו ע"י הנתבעת פרמיית ניהול ופרמיית איכות, אין בה כדי להוביל, לכשעצמה, למסקנה כי אין מדובר בחלק משכרו של המנוח. מר מנטין אף הודה כי אינו מכיר את ההסכם ולא ידע להפנות לסעיפים ספציפיים העוסקים בפרמיות (ר' עמ' 37 לפרוטוקול הדיון מיום 13.3.2023, שורות 3-22, 34-36; עמ' 38 שורות 1-2). עוד השתמע מחקירתו של מר מנטין כי למצער בכל הנוגע לפרמיית האיכות (ופרמיות נוספות כגון פרמיית 'איחורים וחיסורים'), מדובר ב'פרי יצירתה' של החברה עקב צרכים קונקרטיים שהתעוררו במפעלה ולא בעניין המוכתב מלמעלה ע"י הסכם קיבוצי או אחר כלשהו (ר' עמ' 41 לפרוטוקול הדיון מיום 13.3.2023, שורות 18-23). אשר על כן, יש לדחות את טענות הנתבעת מכוח ההסכם הקיבוצי בתעשיית הפלסטיקה.

     

13. וכך נקבע בפסיקה בכל הנוגע למהותו של רכיב מסוים כשכר עבודה:

    ""השם" בו נקרא התשלום כגון "תוספת" או "פרמיה" אינו קובע לעניין ההכרעה בשאלה, האם הוא מהווה חלק משכר היסוד, המשמש בסיס לחישוב פיצויי פיטורים[2]. מי שטוען, כי תשלום הנקרא "תוספת" או "פרמיה" הינו חלק משכר היסוד, עליו נטל הראיה[3]. המבחן בסוגיה זו הוא, האם התשלום היה פיקציה ושולם עבור עבודתו הרגילה של העובד או לאו? על כך נאמר:

     

    "העובדה שמכנים סכום הכלול בשכר עבודה בשם 'תוספת' אינה קובעת מהותו של אותו סכום, אם אכן מהווה הסכום 'תוספת' לעניין חוק פיצויי פיטורים והתקנות לפיו, כך שאם אינו נמנה במפורש עם התוספות הנקובות בתקנות לפי החוק, אין הסכום מובא בחשבון לעניין חישוב סכום פיצויי הפיטורים... על מנת שסכום המשתלם כשכר עבודה יהווה 'תוספת' ולא חלק מהשכר הכולל המשמש לחישוב פיצויי פיטורים, צריך שהתשלום יהיה מותנה בתנאי או במצב, כך שאם אין מתקיים התנאי או משתנה המצב – חדל התשלום"[4].

     

    מבחן זה, לבדיקת מהותה של "תוספת", יערך בכל מקרה ומקרה, תוך בדיקת הנסיבות הקשורות לתשלום הספציפי[5]..."

     

    [ר' ע"ע 300370/97‏ אברהם זבדי – איי.די.אי. טכנולוגיות בע"מ, פ''ד לז(2002) 201. כן ר' בג"צ 5572/92 זכאי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מז(3) 602; בג"ץ 5580/94 מירוז ואח' נ' בית-הדין הארצי לעבודה ואח', פ"ד נב(1) 252, 262)]

     

     

14. נוכח האמור, עלינו לבחון האם בענייננו תוספות השכר שבמחלוקת, קרי "פרמיית הניהול" ו"פרמיית איכות" היו תוספות המותנות בתנאי, שמא דובר בתוספת קבועה אשר היוותה חלק משכרו הקובע של המנוח. נקדים ונציין כי לאחר בחינת הטענות, הראיות והעדויות שהובאו בפנינו שוכנענו כי יש לראות בתוספות שבמחלוקת כחלק משכרו של המנוח, שכן לא הוכח בפנינו 'התנאי' העומד בבסיסן ואלו שולמו למנוח מדי חודש עבור עצם עבודתו. כמו כן, לא הוכחה ההסכמה אותה מייחסת הנתבעת למנוח לאי הכללת התוספות בגדר השכר הקובע להפקדות לתגמולים, כאשר ספק האם כלל ניתן היה להגיע להסכמה כאמור בשים לב לכך כי הפקדות לתגמולים מהשכר הינה זכות קוגנטית שאינה ניתנת לויתור ע"י העובד.

     

15. זה המקום לציין כי סעיף 6.ג לצו ההרחבה הפנסיוני הכללי במשק קובע תקרת הפקדה עד לשכר הממוצע במשק ועל כן על פניו יכולה הייתה הנתבעת לטעון כי אף אם התוספות שבמחלוקת נחשבות לחלק משכרו של התובע, כלל לא חלה עליה חובה להפקיד בגינן לתגמולים, שכן הדבר עולה על השכר הממוצע במשק וכפועל יוצא לא נגרם לתובעת כל נזק כתוצאה מהיעדר ההפקדות. אלא שלבד מכך שהנתבעת לא טענה זאת, בסיכומיה (סעיף 147) אף טענה במפורש כי צו ההרחבה הפנסיוני הכללי אינו חל בנסיבות המקרה מאחר שלשיטתה חל ההסכם הקיבוצי בתעשיית הפלסטיקה, טענה אותה דחינו לעיל.

     

    אף לגופו של עניין, סעיף 5.א לצו ההרחבה הפנסיוני הכללי קובע כי אין בו כדי לפגוע בזכותו של עובד שחל עליו הסדר פנסיה מיטיב. בענייננו, אין מחלוקת כי הנתבעת הפקידה עבור המנוח 7.5% משכרו לתגמולים, קרי אחוז אחד מעבר לחובה החלה עליה מכוח הצו. בענייןע"ע (ארצי) 25181-03-19‏מלונות הכשרת הישוב בע''מ - שני בן עמי‏, ניתן ביום 4.3.21, קבע בית הדין הארצי כי צו ההרחבה לפנסיית חובה מהווה "רשת בטחון" המקנה לעובדים זכויות מינימום בתחום הביטוח הפנסיוני ולכן כאשר חל על עובד הסדר פנסיוני אחר, מכוח הסכם קיבוצי ענפי, יש לבחור בהסכם המיטיב עם העובד. בענייננו, אין מדובר בהסכם קיבוצי אלא בהסכם אישי מול התובע, אולם אנו סבורות כי ניתן להקיש לענייננו מהנפסק לעיל ולקבוע כי מקום בו המעסיק הפקיד לקופת הפנסיה עבור העובד בהתאם לשיעורים הגבוהים מאלו הקבועים בצו ההרחבה הכללי לפנסיית חובה, זכאי העובד להסדר הפנסיוני שמיטיב איתו. בהתאם, צו ההרחבה הפנסיוני הכללי אינו חל בעניינו של התובע וכפועל יוצא תקרת ההפקדה הקבועה בו אינה חלה אף היא.

     

16. לכך יש להוסיף, כי במסגרת ההליך שבפנינו ניסתה הנתבעת לשכנענו כי מדובר בתוספות שכר 'אמיתיות', קרי רכיבי שכר בגינם לא נדרשה להפריש הפרשות פנסיוניות וכי התובע הסכים לכך. אלא ששעה שהמסקנה אליה הגענו היא כי יש לראות תוספות אלו כשכר – אין משמעות להסכמתו של העובד שלא להפקיד לפנסיה מאותן תוספות, מקום בו הוא עצמו סבר, כך לטענת הנתבעת, כי מדובר בתוספת אמיתית ולא בשכר.

     

17. עיון בתלושי שכרו של המנוח עבור שבע השנים האחרונות לעבודתו (נספח ד' לתצהיר התובעת) מעלה כי רכיב השכר "פרמיית ניהול" שולם לו באופן קבוע מדי חודש בחודשו. בחודש פברואר 2014 עמד רכיב זה על סך של 1,500 ₪, בחודש אפריל 2015 עלה לסך של 1,800 ₪ ובחודש יולי 2016 לסך של 2,000 ₪. בנוסף, בחודש דצמבר 2017 נוסף לרכיב פרמיית הניהול רכיב של "פרמיית איכות" בסך של 400 ₪, אשר אף היא שולמה למנוח מדי חודש באורח קבוע. החל מחודש ינואר 2020, החודש שבו ככל הנראה יצא המנוח לחופשת מחלה בשל מצבו, שולמו לתובע דמי מחלה אך רכיב פרמיית הניהול בסך 2,000 ₪ המשיך להיות משולם לו כרגיל.

     

18. בתצהירו (ר' סעיף 14) העיד מר מנטין לעניין זה כי "פרמיית הניהול שולמה למר גרשילוב באופן מותנה, מעבר לכל תשלום לו היה זכאי. מדובר בתשלום מותנה ומטיב שהנתבעת לא היתה מחויבת לשלם לו על פי דין". בהמשך העיד כי תשלום פרמיית הניהול היה מותנה בעמידתו של המנוח ב"תנאי הזכאות" וכי "במסגרת אחריותו של מר גרשילוב, היה עליו לפקח על משמעת העובדים בעבודה ועל הציוד לצרכי העבודה, לרבות חומרי גלם, צבעים, אריזות וכיוב'. ככל שמר גרשילוב לא היה עומד במשימות הניהול שלו במלואן, לא היתה משולמת לו פרמיית הניהול המותנית. למשל, אם בסוף היום לא היה גרשילוב מכין את הציוד למשמרת הבאה, היה הדבר מוטל עלי, והיינו מחסירים ממנו את הפרמיה" (ר' סעיף 16.4 לתצהיר מר מנטין; הדגשות נוספו, מ.ק).

     

19. אלא שדברים אלו אינם מתיישבים עם התנהלות הנתבעת בפועל, שכן כפי שציינו לעיל – פרמיית הניהול שולמה למנוח מדי חודש ללא יוצא מן הכלל, לרבות בחודשים בהם שהה בחופשת מחלה (ר' תלושי שכר לחודשים ינואר-מרץ 2020). כך שדבריו של מר מנטין לפיהם "היינו מחסירים ממנו את הפרמיה" לא קיבלו ביטוי בפועל. כמו כן, פרמיית הניהול שולמה למנוח על בסיס חודשי ולא יומי ובסכום קבוע, וגם בשל כך גרסתו של מר מנטין כי תפקודו של המנוח היה נבחן מדי יום אינה מתיישבת עם התשלום, שהיה כאמור בסכום קבוע מדי חודש (עם העלאות לפרקים).

     

20. לא זו אף זו. גרסתו זו של מר מנטין אינה מתיישבת אף עם מה שמסר לבתו של המנוח כאשר זו פנתה לחברה על מנת לברר מדוע פרמיית הניהול לא נכללה בשכר להפקדות. בתצהירה העידה התובעת כי הפגיעה שביצעה החברה במשכורתו של המנוח נודעה לה לראשונה כחודש לפני פטירתו, לאחר קבלת טופס 161 מהחברה, כאשר בתם של בני הזוג, אשר טיפלה עבורם בקבלת הפיצויים מהחברה, זיהתה חוסר התאמה בין המשכורת החודשית לבין זו שצוינה בטופס. בעקבות האמור, פנתה הבת לחברה וקיבלה תשובה כי לא מדובר בחלק מהשכר (ר' סעיף 17 לתצהיר התובעת). וכך נכתב בהתכתבות בין הצדדים (ר' נספח ב' לתצהיר התובעת):

     

    ביום 18.6.20 כותבת בתה של התובעת לחברה (הדגשות נוספו, מ.ק):

     

    "יש לי שאלה לגבי פרמיה נהול ששילמתם לאבא כל חודש סך של 2000 ₪. אני מבינה שזה לא נכנס להתחשבנות של תנאים סוציאלים וגם לפיצויים? נא תשובתך בבקשה".

     

    ביום 21.6.20 משיב מר מנטין, סמנכ"ל החברה, כדלקמן:

     

    "לא נכנס. כאשר בוריס עבר לעבוד רק ביום ללא עבודת לילה, הוא קיבל פרמייה ספציפית על תפקידו הניהולי באותו זמן כאחראי משמרת. הפרמייה הייתה עבור ביצוע תפקיד ספציפי, כאשר היה ברור שכאשר יום יבוא והתפקיד יעבור לעובד אחר, הפרמייה תעבור ביחד עם התפקיד והוא יחזור להיות עובד מן השורה ללא פרמיית ניהול. הפרמייה לא ניתנה כתוספת שכר כי אם כתוספת עבור ביצוע תפקיד ספציפי במערכת. בפועל ברגע שהעברנו את תפקיד אחראי משמרת לעובד אחר (אנטולי) הפרמייה עברה אליו. ביום שיחליט אנטולי שאינו מעוניין בתפקיד תעבור באותו אופן לעובד אחר שיחליף אותו ותבוטל אצל העובד שקיבל אותה אם עבר לתפקיד אחר".

     

21. כלומר, מתשובתו של מר מנטין משתמע כי פרמיית הניהול לא שולמה למנוח כפוף לעמידתו בתנאים מסוימים, כפי שהעיד בתצהירו, אלא עבור עצם תפקידו כאחראי משמרת.

     

22. בכל הנוגע לפרמיית האיכות, העיד מר מנטין בתצהירו (ר' סעיף 20) כי אף זו הייתה פרמיה מותנית וכי "מטרתה היתה לתמרץ את מר גרישלב בקשר עם פיקוח על איכות העבודה במפעל". ובהמשך: "עובדים נוספים קיבלו פרמיית איכות מותנית באותו זמן, כדי להטיב את איכות העבודה במפעל, אולם ספציפית למר גרישלוב כאחראי משמרת, ניתנה פרמיית איכות כאשר תשלומה מותנה בפיקוח מר גרישלוב על איכות המוצרים במפעל" (סעיף 22 לתצהיר מר מנטין).

     

23. בחקירתו הנגדית העיד מר מנטין כי בשנים שהמנוח קיבל את פרמיית הניהול שימש בתפקיד של אחראי משמרת (ר' עמ' 34 לפרוטוקול הדיון מיום 13.3.2023, שורות 25-26) וכי מדובר ב"סוג של מנהל עבודה" אשר מתוקף תפקידו היה אחראי "לקבל תוכניות עיצוב, לשבת איתה ולקבל אותה, להעביר אותה לעובדי משמרת יום, לדאוג שהכל יתבצע, סוג של מנהל עבודה כזה, אבל פשוט זה מפעל קטן אז זה לא. ולהכין בעצם את כל מה שנדרש למשמרות לילה, לקבל תוכנית יצוא, לדאוג שחומרי הגלם יגיעו בזמן, אריזות יגיעו בזמן, צבעים יגיעו בזמן..." (ר' עמ' 38 לפרוטוקול הדיון מיום 13.3.2023, שורות 11-16).

     

24. בהמשך נשאל מר מנטין לגבי פרמיית האיכות והעיד כי: "הייתה פרמיה שקראנו לה פרמיית איכות שמטעם תפקידו הוא היה צריך לדאוג לזה שהמוצרים, היו בדיקות שהוא היה מבצע, בדיקות מעל העובדים הרגילים, שהיה מבצע בדיקות נוספות ובעצם היה דואג לזה שהמוצרים, שהעובדים בדקו כמו שצריך, שהמוצרים נבדקו כמו שצריך, היינו מדרגים בעצם, הפרמיה הספציפית היינו מדרגים אותה לפי כמות התקלות וכמות התלונות שהיינו מקבלים מלקוחות לצורך העניין" (ר' עמ' 38 לפרוטוקול הדיון מיום 13.3.2023, שורות 22-28).

     

25. מר מנטין העיד עוד בתצהירו כי המנוח חתם על מסמך בו אישר כי פרמיית האיכות מותנית באיכות ביצועיו בכל חודש (ר' סעיף 21 לתצהירו). עיון במסמך שצורף לתצהירו (נספח נת/2) מעלה כי נכתב בו בהקשר לפרמיית האיכות כי "כל תקלת איכות תירשם בתיק האישי של העובד ותהיה אליה התייחסות בדיוני השכר הבאים. בסיכום כל חודש תידון פרמיית האיכות של כל עובד בהתאם לביצועיו באותו חודש". בעניין זה העיד מר מנטין בחקירתו כי הדיונים עליהם מדובר במסמך נעשו בעל פה עם מנהל הייצור באותו זמן וכי אין לו אסמכתא לדיונים אלו (ר' עמ' 40 לפרוטוקול הדיון מיום 13.3.2023, שורות 9-16, 26-31). עוד אישר כי ממילא לא נכתב במסמך כי פרמיית האיכות אינה חלק מהשכר להפקדות וכי לא ערך מסמך נוסף בנושא (ר' עמ' 40-41 לפרוטוקול הדיון מיום 13.3.2023, שורות 32-36, 1-16 בהתאמה).

     

26. מר מנטין עומת עוד עם העובדה כי המנוח קיבל מדי חודש את פרמיית האיכות במלואה, אולם תשובותיו בעניין זה לא הניחו את הדעת, כאשר לא ידע להצביע על חודש בו שולמה למנוח פרמיית איכות בסכום הפחות מ-400 ₪ וניסה להסביר זאת בכך שהמנוח היה "עובד מצטיין" (ר' עמ' 38-39 לפרוטוקול הדיון מיום 13.3.2023, שורות 32-36, 1-34 בהתאמה). וכך העיד בעניין זה, בין היתר:

     

    "העד, מר מנטין: שנייה. יש שני אלמנטים. פרמיית איכות מדברת על איכות המוצרים, פרמיית ניהול מדברת על איכות העבודה שלו כמנהל. ושוב, עובד היה מנהל, איך אני אגיד, הוא היה מנהל מושלם, הוא היה נהדר, הוא עשה את העבודה כמו שצריך.

    עו”ד אזולאי רגב: בגלל זה גם פה הוא קיבל כל חודש ללא סייג את פרמיית האיכות ולא הורדתם לו אף חודש.

    העד, מר מנטין: נכון ואנחנו גם חברה שמאוד דואגת לעובדים שלה.

    עו”ד אזולאי רגב: הבנתי.

    העד, מר מנטין: אם אין צורך אז למה אני צריך להפחית לו?

    עו”ד אזולאי רגב: במשך מ-2012 עד שנת 2020 העובד היה מצטיין,

    העד, מר מנטין: עובד מצוין, עושה את כל העבודה שלו, אז אני אמור להפחית לו מהפרמיה בשביל מה? למה אני צריך להפחית לו? מה אני צריך להעניש אותו? על מה?

    עו”ד אזולאי רגב: רגע אז בעצם אבל נתתם לו את זה, זה היה מותנה במה? שיהיה אחראי משמרת?

    העד, מר מנטין: זה היה מותנה באיכות העבודה שלו כמנהל, הוא היה בקשר עם ספקים, היה בקשר עם לקוחות, היה בקשר עם עובדים, היה דואג לכל הצרכים שלהם, היה דואג לכל מה שמסביב.

    עו”ד אזולאי רגב: ואתה אתה מסכים איתי שזה לא כל סביר להגיד שמ-2012 עד 2020 אף פעם לא הייתה לו שום תקלה ולכן שילמתם לו תמיד 100%?

    העד, מר מנטין: לא, אני לא חושב ככה. כי אם הוא לא היה עושה את מה שהוא עשה בצורה טובה אז גם הוא לא היה נשאר בתפקיד בסופו של דבר, ואם היו לו כישלונות פה ושם אז זה היה נרשם אצלו.

    עו”ד אזולאי רגב: היה לו כשלונות פה ושם?

    העד, מר מנטין: לא ברמה שהצדיקה פגיעה בפרמייה.

    עו”ד אזולאי רגב: איזה כשלונות למשל?

    העד, מר מנטין: קרה פה ושם שהיה חוסר במשהו, לא יודע, שלא הוזמן משהו בזמן, אבל על כזה דבר אתה לא פוגע לבן-אדם. אם הפגיעה, אם השוני הוא לא מהותי, זה פרמיה שבאה לתגמל,

    עו”ד אזולאי רגב: לא הבנתי, אם אתה אומר שכן הייתה פגיעה בעבודה שלו פה ושם, בכל זאת השארת את אותו סכום.

    העד, מר מנטין: אבל בדברים קטנים. אתה לא פוגע לעובד אם אין משהו מהותי שקורה."

     

    (ר' עמ' 41-42 לפרוטוקול הדיון מיום 13.3.2023, שורות 34-35, 1-32 בהתאמה)

     

27. כך שמבחינה עובדתית ניתן לקבוע כי התוספות שבמחלוקת שולמו למנוח עבור עצם עבודתו ללא שהוכח בפנינו כי אלו היו מותנות בתנאי. בכל הנוגע לפרמיית הניהול מדובר היה בתשלום ששולם למנוח עבור עצם תפקידו כאחראי משמרת, קרי עבור עבודתו ה'רגילה' ובכל הנוגע לפרמיית האיכות לא הוכח כי זו אכן הייתה מותנית בתנאי מסוים ולכל היותר מדובר היה בתנאי "מלאכותי" אשר מעולם לא יושם בפועל. כך שעל פניו תשלומים אלו מהווים חלק משכרו הרגיל של המנוח.

     

28. עוד הודה מר מנטין בעדותו כי ככל שהמנוח היה מבקש זאת, הייתה הנתבעת משלמת לו פרמיה נמוכה יותר אולם מפקידה בגינה לפנסיה ובלשונו: "נניח לרגע שעובד היה בא אלי ואומר לי "תקשיב זה חשוב לי", העובד חשוב לי, יקר לליבי, עובד שאהבתי, איזו סיבה יש לי בעולם לא להיענות לבקשתו? זה משפיע עליי? אם עלות המעסיק שלי לא משתנה, למה שאני לא אעשה את זה?..." (ר' עמ' 44-45 לפרוטוקול הדיון מיום 13.3.2023, שורות 30-35, 1-16 בהתאמה). לא זו אף זו, בהמשך אף הודה כי כיום, לאחר הגשת התביעה דנן, הנתבעת החלה להפקיד לעובדיה גם עבור רכיבי הפרמיות (ר' עמ' 46-47 לפרוטוקול הדיון מיום 13.3.2023, שורות 36, 1-12 בהתאמה). גם דברים אלה תומכים במסקנה אליה הגענו על יסוד הדיון אותו הבאנו לעיל, לפיה התוספות שבמחלוקת מהוות שכר.

     

29. מכאן, נפנה לבחון את טענת הנתבעת ל"הסכמה" מצד המנוח לאי הכללתן של התוספות שבמחלוקת במסגרת השכר הקובע להפקדות לפנסיה. ראשית, נציין כי לשיטתנו מלכתחילה לא ניתן היה להגיע להסכם כאמור עם המנוח. בהתאם לפסיקה –

     

    "הוראת צו ההרחבה היא הוראה קוגנטית, ואין כל תוקף להסכמתו של העובד לוותר על זכותו מכוח צו ההרחבה. כשם שהמעביד אינו מבקש את הסכמתו של העובד לנכות משכרו מס הכנסה או דמי ביטוח לאומי, כך אין רלוונטיות להסכמתו של העובד להעביר ניכויים לקרן הפנסיה על פי הוראות צו ההרחבה, ועל המעביד להעביר לקרן הפנסיה הן את חלקו והן את חלק העובד"

     

    (ר' ע"ע 212/06 ימית א. ביטחון (1988) בע"מ נ' אלי אפרים, ניתן ביום יום 12.11.08).

     

30. דברים אלו נכתבו אמנם בכל הנוגע לצו ההרחבה בענף השמירה אולם כוחם יפה אף לענייננו. עוד הובהר בפסיקה כי הפקדה לתגמולים מהווה "רשת בטחון" המקנה לעובדים זכויות מינימום בתחום הביטוח הפנסיוני (ר' ע"ע (ארצי) 25181-03-19‏ מלונות הכשרת הישוב בע''מ - שני בן עמי‏, ניתן ביום 4.3.21). לאחרונה הבהירה הפסיקה עוד כי עובד אינו יכול לוותר על זכות שמוקנית לו מכוח משפט העבודה המגן אף במסגרת כתב ויתור (ע"ע (ארצי) 9682-10-22 פרחי שי אבי - וי אם וור ישראל בע"מ, ניתן ביום 15.8.2023). משכך, ככל שאכן משולם לעובד רכיב מסוים שהוא במהותו שכר עבודה, אין מקום להגיע עמו להסכמה סותרת בעניין או להחתימו על ויתור שכן מדובר בהתנהלות הנוגדת את חוקי המגן (בכפוף להוראת סעיף 6.ג לצו ההרחבה הפנסיוני הכללי וככל שכך אכן יושם בפועל, קרי הפקדה פנסיונית לפי גובה השכר הממוצע במשק). כפועל יוצא, אין משמעות לכך שהתביעה שבפנינו הוגשה לאחר פטירת המנוח, שכן ממילא אין מקום לקבל את הטענה כי הסכים באופן כלשהו לוותר על זכויותיו להפקדות פנסיוניות.

     

    זאת ועוד, הכרה בהסדר דוגמת זה לו טוענת הנתבעת, לפיו מעסיק מגיע להסכם עם עובד כי רכיבי שכר המשולמים לו אינם מהווים חלק משכרו על אף שבמהותם הם שכר לכל דבר, תרוקן מתוכן את מושג הזכויות הקוגנטיות המוקנות לעובדים מכח חוקים שונים ועלולה להוביל ל'מדרון חלקלק' בו יוכלו מעסיקים לפצל באופן פיקטיבי את שכר העובד ע"י תשלום שכר יסוד בגובה מינימלי ורכיבי שכר נוספים, תוך ניצול עמדת המיקוח החזקה שלהם על מנת לכפות על העובד הגעה להסכמה כי אותם רכיבים נוספים אינם מהווים בסיס להפקדות פנסיוניות וחישוב זכויות שונות וכך להפחית את "עלות המעסיק" המוטלת עליהם.

     

31. אף לגופו של עניין לא שוכנענו כי אכן הייתה הסכמה כאמור מצד המנוח. אין חולק כי המנוח מעולם לא חתם על מסמך בכתב, כאשר עדותו של מר מנטין לפיה "היה הסכם בהתחלה" אך הוא לא אותר, לא הייתה מהימנה ועלתה לראשונה רק בחקירתו הנגדית (ר' עמ' 43 לפרוטוקול הדיון מיום 13.3.2023, שורות 7-27). כך שהסכמה מפורשת מטעם המנוח לא הוכחה בפנינו. עוד טוענת הנתבעת ל"הסכמה בשתיקה" מטעמו, שכן קיבל תלושי שכר ודוחות פנסיה ועל פניו היה בכוחו להבין מאלו כי התשלומים הנוספים אינם מהווים בסיס להפקדות, והעובדה שבחר שלא להלין על כך או לנקוט בצעדים שונים – מעידה על הסכמתו לכך.

     

32. טענה זו דינה להידחות. אף אם היינו מניחים לטובת הנתבעת כי המנוח הבין עברית ברמה סבירה ויכול היה להבין את תלושי השכר ודוחות הפנסיה, הרי שהשאלה האם התוספות שבמחלוקת מהוות שכר עבודה הינה שאלה משפטית שאין לצפות ממנו להיות בקיא בה. כך שאף אם הבין כי התוספות אינן מהוות שכר לצורך הפקדות לתגמולים מבחינת הנתבעת אין הדבר מוביל למסקנה כי הסכים לכך באופן מודע או כי נשללת המסקנה כי אכן מדובר בשכר לכל דבר ועניין. בנוסף, העובדה כי עובד אינו מלין בפני מעסיקו לאורך שנים כי זכויותיו אינן משולמות לו אינה מצביעה על הסכמתו לכך או על ויתור כלשהו מצדו בנוגע לזכויות אלו ובוודאי שאינה יוצרת עבורו "השתק" מעמידה על זכויותיו כפי שטוענת הנתבעת בסיכומיה, שכן על פי רוב עובד אינו שש להלין על זכות קוגנטית כל עוד הוא עובד אצל מעסיקו מאחר שהוא חושש לעתיד עבודתו (ר' לעניין זה את פסק דינה של סגנית הנשיאה, כבוד השופטת גילצר-כץ בסע"ש (ת"א) 16795-12-18‏ ‏גד באום - ע.מי.ש.ב. שרותים בע"מ, ניתן ביום 10.11.2021).

     

33. עוד אין לקבל את טענת הנתבעת בסיכומיה, כי עצם העובדה שהתובעת לא העלתה טענה ביחס להפקדות בחסר לרכיב פיצויי הפיטורים שומטת את הקרקע תחת טענותיה (ר' סעיף 40 לסיכומי הנתבעת). אף כי ניתן לתמוה על כך שכן הגדרת השכר הקובע משפיעה אף על גובה פיצוי הפיטורים להם היה זכאי התובע, כידוע התובע הוא המגדיר את 'גבולות ההתדיינות המשפטית' והעובדה כי התובעת בחרה שלא לתבוע בגין הפרשי פיצויי הפיטורים אינה מהווה הודאה כלשהי מטעמה או תמיכה בכך כי התשלומים ששולמו למנוח אינם מהווים חלק משכרו. כמו כן, אף אם ניתן היה לקבל את הטענה כי האפשרות להגיש תביעה עמדה בפני המנוח עוד בחייו אולם הוא סירב לשתף פעולה, אין הדבר מונע מהתובעת, יורשת המנוח הבאה כעת בנעליו ואף אוחזת בעילת תביעה אישית בפני עצמה בגין קצבת השארים, מלנקוט באמצעים משפטיים על מנת לממש את זכויותיה ואין הדבר מהווה חוסר תום לב מצדה.

     

34. סיכומם של דברים: קבענו לעיל כי מאפייני "פרמיית הניהול" ו"פרמיית האיכות" ששולמו למנוח תומכים בהיותן חלק משכרו הרגיל. מדובר בתוספות ששולמו לו באופן קבוע, כאשר פרמיית הניהול המשיכה להיות משולמת לו אף לאחר שחלה ושהה בחופשת מחלה. שוכנענו, כי התוספות לא היו מותנות בתנאי, כאשר גרסתו של מר מנטין, סמנכ"ל החברה, בעניין זה לא הייתה אחידה כאשר בעדותו טען כי תוספת הניהול שולמה למנוח בכפוף לעמידה בתנאים מסוימים אולם ב'זמן אמת' מסר לבתו של המנוח כי זו 'צמודה' לתפקידו הניהולי כאחראי משמרת. אף בפועל שולמו התוספות למנוח מדי חודש בסכומים קבועים כך שלא עלה כי אלו היו מותנות בתנאי כלשהו מכוחו ראתה הנתבעת להפחיתן. הנתבעת אף לא הוכיחה את טענתה להסכמה מצד המנוח לכך כי התוספות שבמחלוקת אינן מהוות שכר. כפי שציינו, הסכמה כאמור ממילא לא יכולה הייתה להתקבל עקב היותה של הזכות להפקדות לתגמולים זכות קוגנטית שהעובד אינו יכול לוותר עליה ואף בפועל לא הוכח כי המנוח הביע הסכמה כלשהי, מפורשת או משתמעת, לכך כי תוספות השכר לא יהוו בסיס להפקדות לתגמולים ואף אם ידע לקרוא את תלושי השכר ודוחות הפנסיה שנשלחו אליו מעת לעת, אין הדבר מצביע על כך כי ויתר על זכותו להפקדות.

     

35. משקבענו כי התוספות שבמחלוקת מהוות חלק משכרו של המנוח, נפנה כעת לבחון את הטענות במישור האקטוארי, שעניינן אופן חישוב הזכויות המגיעות לתובעת.

     

36. הצדדים הגישו בפנינו חוות דעת אקטואריות בעניין זה. התובעת הגישה חוות דעת מאת האקטואר מר אליאור ויסברג (להלן: "מר ויסברג") והנתבעת הגישה חוות דעת מאת האקטואר מר שארל להמי (להלן: "מר להמי").

     

37. בהתאם לחוות הדעת האקטוארית מטעם התובעת ההפסדים שנגרמו לתובעת עומדים על סך של 361,206 ₪ כמפורט להלן:

    • קצבת נכות- 10,788 ₪

    • קצבת שאירים – 350,418 ₪

       

38. בהתאם לחוות הדעת האקטוארית מטעם הנתבעת, ההפסדים שנגרמו לתובעת עומדים על סך של 137,480 ₪ כמפורט להלן:

    • קצבת נכות – 4,691 ₪

    • קצבת שאירים – 132,789 ₪

39. לאחר שעיינו בטענות הצדדים וכן שמענו את עדותם של שני המומחים, מצאנו להעדיף את חוות דעתו של מר ויסברג מטעם התובעת.

     

40. בהתאם לפסיקת בית הדין הארצי, אף כאשר עומדות בפני בית הדין חוות דעת מנוגדות לא חלה עליו חובה למנות מומחה מטעמו ושמורה לו הסמכות "להעריך את הראיות, ולהכריע ביניהן, דהיינו, להחליט את איזו מבין חוות הדעת להעדיף, אם בכלל (ר' ע"ע (ארצי) 11504-10-10‏ רוזין סוכנות לביטוח (1997) בע"מ נ' רונן משיח, ניתן ביום 23.7.17).

     

41. בחוות דעתו מציין מר ויסברג, בין היתר, כי בהתאם להגדרת "שכר קובע" בתקנון קרן הפנסיה אשר צורף לחוות דעתו, אילו הייתה החברה כוללת בהפקדות את פרמיית הניהול ופרמיית האיכות בגובה 2,400 ₪, קצבת הנכות הייתה גדלה ב-1800 ₪ ואילו קצבת השארים הייתה גדלה ב-1,440 ₪. עוד מסביר מר ויסברג את הפגמים שנפלו לשיטתו בחוות דעתו של מר להמי, ובכלל זאת התעלמותו מהגדרת "השכר המבוטח" בתקנון הקרן, הסתמכות על לוח תוחלת חיים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה חלף לוח התמותה המופיע בתקנון קרן הפנסיה וחישוב השכר הקובע לפי הפקדות חלק המעסיק לתגמולים בלבד, בהתעלם מחלק העובד בהפקדות. בעניין זה מבהיר מר ויסברג כי בכל מקרה, אף אם ההפקדות לתגמולים היו בשיעור 12.5% ולא בשיעור גבוה יותר כפי שנעשה בפועל, ההפסד הכולל היה נותר ללא שינוי.

     

42. מר ויסברג נחקר על חוות דעתו והעיד בין היתר לעניין קביעת השכר המבוטח, כי חוות דעתו לא הייתה משתנה אילו הפקדת המעסיק הייתה נעשית בשיעור 6% במקום 7.5% כפי שנעשה והסביר כי ככל ששיעור ההפקדה גבוה מ-12.5% השכר ממנו נגזרת הקצבה היה אותו שכר (ר' עמ' 18 לפרוטוקול הדיון מיום 13.3.2023, שורות 1-17). דברים אלו נתמכים בהגדרת "השכר המבוטח" בתקנון קרן הפנסיה, לפיה לגבי עמית שכיר מדובר ב"חלוקה של דמי הגמולים ששולמו למרכיב התגמולים בעד העמית לקרן בשל חודש מסוים, בשיעור ההפקדות למרכיב התגמולים באותו החודש. ככל ששיעור ההפקדה בפועל יהיה נמוך מ-12.5%, יחושב השכר המבוטח כחלוקה בשיעור של 12.5%" (הדגשה נוספה, מ.ק). עולה מן האמור, כי תוספת השכר בסך 2,400 ש"ח נותרת בעינה בין אם המעסיק היה מפקיד בגינה 6.5% תגמולים או 7.5%. בהתאם, ניתן לגזור מכך את ההפרש בין קצבת הנכות והשארים ששולמה לזו שהייתה צריכה להיות משולמת בפועל, על פי השיעורים הקבועים בתקנון קרן הפנסיה (75% לקצבת נכות וכ-60% לקצבת השארים). ודוק, אין עסקינן בתביעה לפיצוי חלף הפקדות, קרי הפרשים בגין כל חודש בו לא העבירה הנתבעת הפקדות עבור המנוח בגין תוספות השכר. אלא בתביעה לאובדן פנסיית שארים, שהיא כידוע כיסוי ביטוחי שאינו תלוי באחוזי ההפקדה שנעשו וגובהה תלוי בגובה שכרו של המנוח.

     

43. מנגד, עיון בחוות דעתו של מר להמי מעלה כי ערך את חישוביו בהסתמך על שכר הכולל את הפרמיות שבמחלוקת, אולם מעדותו עלה כי לא כלל את חלק העובד בהפקדות [ר' עמ' 50 לפרוטוקול הדיון מיום 13.3.2023, שורות 15-25 וכן ר' לעניין הכללת חלק העובד בחישובי ההפסדים ע"ע (ארצי) 39115-01-21 יונתן שי תירוש - יפעת בן שחר, ניתן ביום 22.02.2023]. עוד עלה כי כפי שציין מר ויסברג בחוות דעתו, מר להמי עשה שימוש בלוח תוחלת החיים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בעוד הלוח בו יש לעשות שימוש הוא של קרן הפנסיה (ר' לדוג' החלטת מינוי אקטואר בתיק ע"ע (ארצי) 21167-03-16 זיגמונט וולודרצ'יק - וולדמיר פרידמן מיום 23.7.17, סעיף 3.ה). זאת ועוד, עיון בחישוביו של מר להמי לגבי פנסיית הנכות העלה כי על פניו ערך את חישובו בהתאם לאחוז כיסוי נמוך יותר מהזכאות בפועל, קרי 65% במקום 75%, והדבר אינו ברור ואינו מאפשר להתחקות אחר חישוביו. יצוין, כי שני המומחים ערכו חישובים בהתאם לריבית היוון בשיעור 3% ולא מצאנו בכך פגם.

     

     

44. בהתאם לאמור, שוכנענו כי מר ויסברג ערך את חוות דעתו בהתאם להנחות יסוד המקובלות בעניין זה, ובהתאם מצאנו להעדיפה על פני חוות דעתו של מר להמי.

     

45. בהתייחס לטענות הנתבעת בסיכומיה בכל הנוגע ל"אשם תורם" למנוח עקב כך ששתק כל השנים למרות שידע מהו השכר המוסכם ממנו מפקידים עבורו לפנסיה (ר' סעיף 185 לסיכומי הנתבעת). אין בידינו לקבל טענה זו. לבד מכך שטענה זו עלתה לראשונה רק בסיכומים, אף לגופו של עניין לא סברנו כי יש לייחס למנוח אשם כלשהו, כאשר המקרים שנידונו בפסיקה לעניין זה נגעו למחדל המעסיק מלבטח את העובד באופן כליל, בניגוד לנסיבות כבענייננו, בו העובד בוטח בקרן פנסיה אך לא עבור מלוא השכר, כאשר השאלה האם אכן מדובר ב"שכר" אף הייתה מצויה במחלוקת בין הצדדים בהליך זה וכפי שקבענו לא הוכח כי אכן הייתה הסכמה כלשהי עם המנוח בעניין.

     

46. בנוסף, יש לקבל את טענות התובעת בכל הנוגע להפרשי השכר להם היא זכאית כיורשת המנוח בגין חופשה, שעות נוספות ומחלה, כנגזרת מההכרה בתוספות שבמחלוקת כרכיבי שכר. התובעת הגישה בעניין זה תחשיב מפורט הכולל התייחסות לרכיבים השונים עבור 7 השנים האחרונות להעסקת המנוח, כאשר בסיכומי התשובה מטעמה הגישה תחשיב מעודכן הכפוף למגבלת ההתיישנות בכל הנוגע לימי החופשה. הנתבעת לא הגישה תחשיב נגדי. נוכח האמור, זכאית התובעת ברכיב זה ל-54,529 ₪ כפי שנתבע.

     

    טענות קיזוז

47. בכתב ההגנה העלתה הנתבעת מספר טענות קיזוז והשבה, מכוחן היא סבורה כי יש לקזז סך כולל של 194,506 ₪ מכל סכום שיפסק לתובעת. בתוך כך, עותרת הנתבעת להשבת כל פרמיות הניהול והאיכות ששולמו למנוח ב-7 השנים האחרונות להעסקתו, הפקדות ביתר בשיעור 1% שהופקדו עבורו לפנסיה (7.5% במקום 6.5% כמתחייב), השבת תשלומי יתר ששולמו לו בגין פיצויי פיטורים וכן השבת תשלומים ששולמו לו בחודשים ינואר-מרץ 2020 למרות שאינו זכאי להם, משום שקיבל קצבת נכות מהקרן (ר' סעיף 54 לכתב ההגנה, פרק ט' לסיכומי הנתבעת).

     

48. אין בידינו לקבל טענות אלה. בהתאם לפסיקה, לא ניתן להורות על קיזוז בדיעבד של תשלום אשר הפך לחלק מתנאי עבודתו של העובד רק בשל העובדה כי הוגשה תביעה (ר' ע"ע (ארצי) 45431-09-16 אלכס גורביץ נגד א.ב.מ תעשיות פלסטיקה (1989) בע"מ, ניתן ביום 16.1.18; ע"ע (ארצי) 24946-09-14 ריאן זינאת נגד איי אס אס אשמורת בע"מ, ניתן ביום 4.8.16). הנתבעת אף לא הפנתה למקור נורמטיבי המאפשר לערוך קיזוז כאמור, לא הוכיחה כי התובע קיבל תשלומי יתר עבור החודשים ינואר-מרץ 2020 ובכל הנוגע לפיצויי הפיטורים, טענותיה מוטעות שכן אלו מתעלמות מכך שרכיבי השכר שבמחלוקת הוכרו בדיעבד כשכר בעוד הנתבעת מסתמכת אך ורק על שכרו השעתי של המנוח. בשים לב לאמור, אנו דוחות את טענות הקיזוז של הנתבעת.

     

    סוף דבר

49. התביעה מתקבלת, כמפורט לעיל. הנתבעת תשלם לתובעת את הסכומים הבאים תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין:

    • הפסדי פנסיית נכות בסך 10,788 ₪;

    • הפסדי פנסיית שאירים בסך 350,418 ₪;

    • הפרשי שכר בסך 54,529 ₪.

      סך הכל: 415,735 ₪.

       

      הסכום ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.

       

50. בנוסף תשא הנתבעת בהוצאות התובעת בסך 15,000 ₪, שישולמו אף הן תוך 30 יום מהיום.

     

51. ערעור כדין לבית הדין הארצי לעבודה.

     

    ניתן היום, ט' טבת תשפ"ד, (21 דצמבר 2023), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

    גב' קריסטינה פוליצר מימון נציגת ציבור מעסיקים		מירב קליימן, שופטת אב"ד