במסגרת ההליכים בפניי התקיימו חמישה דיונים מתוכם שני דיוני הוכחות בהם נשמעו טענות הצדדים בהרחבה, נחקרו מספר עדים לרבות הצדדים, פסק הדיו יכריע בכלל המחלוקות בין הצדדים בכל התיקים הפתוחים ואדון בנושאים הצריכים להכרעה אחד לאחד.
-
הצדדים ("התובע/האיש" ו"הנתבעת/האישה" בהתאמה) היו בני זוג אשר נישאו ביום XXX, ונפרדו בשנת XXX. לצדדים שלושה ילדים בגירים משותפים.
-
הקרן הקיימת לישראל הינה בעלת המקרקעין הידועים כגוש XX חלקה XX בYYYהמשתרעים על פני YY מ"ר (41 מ"ר ממנה הופקעו על ידי עיריית XXX) (להלן: החלקה") בעל זכויות החכירה המקורי הרשום בחלקה הוא אביו של התובע המנוח XXX ז"ל (להלן: "המנוח")
-
בשנת XXרכשו הצדדים מהמנוח, אביו של התובע, בית הידוע כ- X בחלקה (להלן:"הבית הראשון").
-
בשנת XX רכשו הצדדים מהמנוח שנפטר ביום XX, חלק אחר של החלקה בשטח של Y מ"ר עליו בנו את ביתם החדש בחלק, קרי Y הידוע כ- Y (להלן: "הבית במחלוקת או בית הצדדים").
-
ביום XX חתמו הצדדים על הסכם עם המנוח ביחס לזכויות הצדדים בבית שבמחלוקת (להלן: "הסכם XX").
-
בשנת TT עלו יחסי הצדדים על שרטון בגינם התגרשו הצדדים ואף חתמו על הסכם גירושין אשר קיבל תוקף של פסק דין ביום XX (להלן:"הסכם הגירושין").
-
ביום X/Y/2018 ניתן פסק דין בהליך ה"פ 65792-12-15 בבית המשפט המחוזי מרכז הקובע כי יש לבצע רישום הערת אזהרה לטובת התובע והנתבעת על הזכויות ב – XX חלקים במקרקעין, זאת עד להכרעת בית משפט זה במחלוקת שבין הצדדים בשאלת חלוקת זכויותיהם באותם XX (להלן: "פסק הדין המחוזי").
טענות התובע (נתבע שכנגד)
-
לטענת התובע, בפסק הדין המחוזי נקבע רק כי יש לרשום הערת אזהרה לטובת התובע והנתבעת על הזכויות ב – XXX חלקים במקרקעין, זאת עד להכרעת בית משפט זה במחלוקת שבין הצדדים בשאלת זכויתיהם באותם XXX ואין ללמוד מכך בהכרח כי לנתבעת יש זכויות כלשהן בחלקה.
-
משלדעת התובע אין לנתבעת זכויות כלשהן בחלקה, וזאת בהתאם להסכם הגירושין אשר נחתם בין הצדדים הרי שלנוכח פסק הדין המחוזי הוגשה תביעה זו שעניינה מתן סעד של פסק דין הצהרתי אשר יינתן לאור הוראה על ביצוע בקירוב של הסכם הגירושין שנחתם בין הצדדים וקיבל תוקף של פסק דין ביום XX זאת, תוך החלת דוקטורינת האכיפה בקירוב. בנסיבות העניין יש להורות על פינוי הנתבעת מהקרקע, מחיקת הערת האזהרה הרשומה על שמה והעברת תשלום מהתובע בסך של 1,005,016 ₪ לנתבעת.
-
לטענת התובע ביצוע בקירוב כאמור יביא לסיום המחלוקת תוך הגשמת כוונתם המקורית במועד חתימת ההסכם. ביצוע בקירוב לא יגרום עוול לנתבעת ויעמיד אותה במצב הרכושי בו היתה מצויה לו קויים במועד על ידי הצדדים הסכם הגירושין.
-
מומחה בית משפט השמאי XX (להלן: "המומחה") קבע כי גם כיום אין קושי לחשב ברמת דיוק את הסכומים שהיו מגיעים לנתבעת על פי הסכם הגירושין באופן שניתן יהיה להגיע לביצוע בקירוב של החיוב החוזי המקורי. לפיכך, מכוח סעיף 4 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 ובהתאם לעקרון תום הלב יש לפעול בהתאם לדוקטורינת האכיפה בקירוב. בהתאם לכך לפעול להביא למימוש ההסכם באופן הקרוב ביותר למדויק אשר מגשים את כוונת הצדדים המקורית תוך סטיה לא גדולה מן החיוב החוזי המקורי.
-
לחיזוק טענותיו מפנה התובע לרע"א יהודה דורון נ' עמיר XX (נבו 21.2.2017), ע"א וולף אייזמן נ' קדמת עדן נה(5) 365(2001), תמ"ש 26489-06-17 האישה נ' האיש (נבו 3.5.20) ותמ"ש 12081/04 פלונית נ' פלוני (נבו 16.9.10).
-
טענות הנתבעת חותרות תחת הסכם הגירושין וההסכמות אליהן הגיעו הצדדים בעת חתימתו ומשנות באופן מהותי את תנאי ההסכם. קבלת טענות הנתבעת תביא לכך שהנתבעת תקבל מחצית מהזכויות בקרקע ובדירת המגורים וזאת מבלי לקיים כל התחייבות או תשלומים בקשר אליהם.
-
לשונו של הסכם הגירושין ברורה, לנתבעת מגיעים 120,000$ בערכים ריאלים, כל היתרה מגיעה לתובע. עוד קובע ההסכם כי הנתבעת תרכוש דירה חלופית בת 3.5-4 חדרים בXXX ושווי הדירה כולל הוצאות רכישתה לא יעלה על 180,000$. עוד נקבע כי זכויות הדירה ירשמו 1/3 על שם התובע ו- 2/3 על שם הנתבעת. הדירה תימכר בהגיע אחרון הילדים לגיל 21 קרי ביום בו מלאו לבנם הצעיר, XXX, 21 שנה. בהתקיים תנאי זה ביום XXX היה עליהם למכור את הדירה החלופית.
-
לטענת התובע, הנתבעת סיכלה בכוונת מכוון את מכר המקרקעין ומכירת דירת המגורים והמשיכה להתגורר בה כל השנים. היא מסרבת להתפנות או לשלם לתובע דמי שימוש ראויים בגין חלקו במקרקעין למרות שמעולם לא נזנח הסכם הגירושין, על קיום הסכם הגירושין על ידי התובע יעידו תשלומי המשכנתא ששולמו על ידי התובע באופן בלעדי לאורך השנים.
-
בשנים Y -X נעשה ניסיון למכירת הבית הן על ידי התובע והן באמצעות אחיו XXX זאת לאחר שהתובע עבר להתגורר בXXX. הנתבעת הערימה קשיים על המכירה והקשתה על תיאום ביקורים של קונים והצגת הדירה ומנגד לא נקטה שום פעולה מצדה למכירת הדירה.
-
אל מול התנהגות זו של הנתבעת, ובחוסר ברירה, התובע משך ידיו ממכירת הדירה, זאת בנוסף לכך שהצפי לשינוי ייעוד הקרקע לבניה רוויה עתידית היה רחוק והתובע העדיף לאפשר לנתבעת להמשיך להתגורר בדירה ולא לפנותה על מנת לשמור על יחסים טובים ותקינים.
-
הנתבעת סירבה להצעת בית המשפט לפנות את הקרקע ולעבור לדירה חלופית קטנה יותר ולחלוק עם התובע בדמי השכירות שיתקבלו מדירת הצדדים (דיון מיום 9.8.20).
-
לטענת התובע, הקרקע נתנה במתנה על ידי אביו המנוח תוך שעלות בניית הבית מומנה ב- 95% באמצעות משכנתא אשר שולמה על ידי התובע בלבד בהתאם להסכם הגירושין. עוד נקבע בהסכם הגירושין כי כל סכום מתמורת המכר העולה על 180,000 $ ישולם לתובע, שכן הקרקע עליה נבנה הבית ניתנה במתנה על ידי אביו המנוח. גם בהסכם המכר שחתמו הצדדים עם המנוח בשנת XX הוצהר כי הקרקע נתנה לצדדים במתנה וככל שהקרקע ובית המגורים יימכרו עליהם להשיב למנוח את שווי הקרקע.
-
טענת הנתבעת כי חתימתה על הסכם XX זויפה, נטענה לראשונה בתצהירה ומהווה הרחבת חזית לפיכך יש לדחותה על הסף. זאת ועוד גם בהסכם הגירושין יש התייחסות מפורשת ואף הפנייה להסכם זה.
-
לטענת התובע חיזוק נוסף להעדר זיקת הנתבעת לקרקע ניתן ללמוד מסעיף 5(ז) להסכם הגירושין הקובע כי התובע לבדו ישלם למנוח כל סכום המגיע לו מכוח הסכם XX ויחזיר את כל ההלוואות שקיבלו הצדדים לטובת בניית הבית. עוד נקבע כי גם תשלום המשכנתא ישולם על ידי התובע בלבד.
-
לתובע זכויות נוספות בחלקים של XXX בחלקה מכוח ירושת המנוח והסכם החלוקה. הנתבעת מעולם לא היתה מעורבת בניסיונות פיתוח החלקה ולא התעניינה בכך, לא נשאה בתשלומים למודד למינהל או למשכנתא. התנהגות זו יש בה בכדי להעיד כי הנתבעת מעולם לא הרגישה כשותפה או בעלים בחלקה.
-
לטענת התובע להסכם חלוקת העיזבון בינו לבין אחיו מיום XXעליו חתומה גם הנתבעת, אין תוקף משפטי בכל הקשור לזכויות הנתבעת הואיל והסכם זה מאוחר להסכם הגירושין ומעולם לא אושר בבית משפט לעינייני משפחה בהתאם לנדרש בחוק יחסי ממון. לחיזוק טענה זו מפנה התובע לתמ"ש 12081/04 פלוני נ' פלונית (נבו 16.9.XXX) ובה"מ 3292/89 זערור נ' זערור פ"מ תש"ן (3) 227 ו- ת"א 11792/92 לדר נ' לדר (נבו 30.5.93).
בנוסף בסעיף 61 בפסק הדין המחוזי (כאמור לעיל ולהלן) נקבע כי בהעדר הסכמה כוללת של כל השותפים בחלקה לא ניתן לרשום הסכם זה במרשם המקרקעין מכוח סעיף 29(א) לחוק המקרקעין.
-
לטענת התובע היות ולנתבעת אין זכות להחזיק במקרקעין יש לחייבה בדמי שימוש ראויים, חיוב הנתבעת יהיה באופן של תשלום ההפרש שבין דמי שימוש בקרקע ובית המגורים בחלקה לבין 2/3 דמי השימוש החודשיים של דירת 3.5-4 חדרים בXXX אותה התחייבה לרכוש בהתאם להסכם הגירושים. למרות שמהותית דמי השימוש מתחילים בשנת XXX עת הגיעו של XXX לגיל 21, בתביעה שהוגשה דמי השימוש הנדרשים מתייחסים רק לתקופה שבין ספטמבר XX- ספטמבר XX
בהתאם לקביעת השמאי דמי השימוש החודשיים בדירת המגורים בחלקה הוערכו בסך של 5,750 ₪ לחודש ודמי שימוש חודשיים לדירה חלופית בXXX הוערכו בסך של 3,850 ₪ כאשר שני שליש מהסכום עומד על סך של 2,566 ₪.
בשנים XX הוערכו דמי השימוש החודשיים לדירה בחלקה על סך 7,000 ₪ ודמי השימוש החודשיים לדירה חלופית 4,150 ₪ כאשר שני שליש מהסכום עומד על סך של 2,766 ₪.
-
לחילופין, ככל שייקבע כי הצדדים שותפים שווים ב -XXX חלקים בחלקה על הנתבעת לשלם לתובע סך של 1,565,827 ₪. שכן שותפות בזכויות הינה גם שותפות בהתחייבויות במקרקעין כמפורט בסעיפים 10.2-10.5 לסיכומיו.
-
בסיכומי התשובה לסיכומי הנתבעת מבהיר התובע כי מעסקת הקומבינציה יישארו בידיו בגין חלקם היחסי רק 1.37 דירות נטו לא 18 דירות כטענת הנתבעת. כמו כן, בקשת הנתבעת לסילוק התביעה על הסף כבר נדחתה ביום XX. כן טוען כי בשנת XX לא נרכשו מקרקעין בחלקה, שכן אילו הצדדים היו רוכשים קרקע כאמור, ההסכם משנת XXX על קבלת הקרקע במתנה היה מתייתר.
-
אשר לטענת ביטול ההסכם בהתנהגות נטען בכתב התשובה כי הדבר אינו אפשרי בהסכם גירושין אשר קיבל תוקף של פסק דין בהתאם לסעיפים 2(א) ו- 2(ד) לחוק יחסי ממון הקובע כי שינוי הסכם גירושים ייתכן רק בדרך של תיקון פסק הדין באמצעות הערכאה שנתנה אותו. בנוסף הנתבעת עצמה מודה כי ההסכם בתוקף ולא בוטל מעולם למעט סעיף אחד שלשיטתה נזנח.
-
עוד נטען בסיכומי התשובה כי לנתבעת אין זכות קנייניות בחלקה לפיכך אינה יכולה לעתור לפירוק שיתוף אלא רק לאחר שתינתן הכרעה לעניין הזכויות. כמו כן טענותיה לעניין הערכת שווי החלקה על ידי המומחה מופרכות שכן המומחה מונה על ידי בית המשפט ובהעדר טעמים קיצוניים בית המשפט ייטה לאמץ את קביעותיו.
טענות הנתבעת (תובעת שכנגד)
-
מיד לאחר הגירושים נישא התובע לגב' XX הביא עימה ילד משותף ועבר להתגורר בXXX למשך 10 שנים.
-
סעיף 5 בהסכם הגירושין קובע כי דירת הצדדים תימכר בתוך 6 חודשים והם יחלקו בכסף, כמפורט בהסכם, כך שהאישה תוכל לרכוש דירה חלופית שתירשם בהתאם למפורט בהסכם. עוד נקבעו בהסכם מנגנונים להבטחת מכירת הבית דוגמת מינוי כונס צו פינוי וכו' לפיכך, ככל שרצה לעשות זאת, לא הייתה כל מניעה מצד התובע לאכוף את ההסכם, זאת אף בהעדר שיתוף פעולה (דבר המוכחש על ידה) מצידה.
-
לאחר אישור ההסכם העמידו את הצדדים את הבית למכירה למספר חודשים, אולם לאחר מספר חודשים התובע חזר בו מכוונתו למכור את הבית זאת לאחר שהסתבר לו כי בקרקע זו בעתיד יהיו זכויות בניה ניכרות ושוויה אמור לעלות פי כמה. כאמור לעיל, הנתבעת מכחישה מכל וכל טענות התובע לסיכול ההסכם על ידה ונתמכת בעדים לצורך כך.
-
התובע הסביר לנתבעת ושכנע את הנתבעת כי בעתיד יהיה ניתן לבנות בניה רוויה אשר תניב לצדדים 6-7 דירות אשר מתוכן 3 דירות יועברו לקבלן שיבצע את עיסקת הקומבינציה. בהתאם לכך הוסכם בין הצדדים כי הליכי המכירה של דירת הצדדים לא יקויימו ועד למימוש הזכויות תמשיך הנתבעת להתגורר בדירה. עם מקסום ערך הקרקע יחלקו בחלקים שווים. מהודאת התובע בדיון התברר כי למעשה מדובר ב- 18 דירות.
-
לנתבעת לא היתה כל הבנה בעניינים כלכליים ובמשמעות של זכויות הבניה והיא השקיעה את כל מרצה בגידול שלושת הילדים כמעט לבדה, זאת בהעדרו המוחלט של התובע מחיי הילדים.
-
בשנת XXX עקב סכסוך בין בעלי החלקים בחלקה הגיעו כל בעלי החלקה להסכם לו קראו "הסכם חלוקת עיזבון" (להלן על פי דברי הנתבעת: "הסכם השיתוף"). הסכם זה שאושר על ידי בית משפט עומד בסתירה לטענות התובע בדבר הוויתור על הבעלות שכן הנתבעת היא צד להסכם ועל כך אין מחלוקת ורשום שם שלשניהם יחד X מ"ר בחלקה.
-
בהסכם השיתוף מצהיר התובע כי הוא והנתבעת בעלים במשותף במקרקעין אותם קיבלו עוד בחיי האב. התובע החתים את הנתבעת כי לטובתה רק Y מ"ר מחצית ה- X מ"ר, לטובתו כפי שיפורט בהמשך הותיר X מ"ר.
-
בשנת YY עם ההבנה בדבר שוויה העתידי של הקרקע, גמלה בליבו של התובע החלטה להתכחש לזכויות הנתבעת כך שבידיו יישארו 18 דירות וביד הנתבעת מאות אלפי שקלים בודדים, כך עת הגשת התביעה הראשונה.
-
התובע הסתמך על סעיף אחד בלבד לעניין מכירת הבית בתוך חצי שנה מתוך כל ההסכם בין הצדדים שכלל לא קויים.
-
ביום X הגיש התובע תביעת פינוי כנגד האישה ללא התייחסות לבעלות. ביום X התובע מחק תביעתו וחוייב בגין תביעת הסרק בהוצאות.
-
ביום XX ניתן בבית המשפט המחוזי פסק דין הקובע כי הצדדים בעלים במשותף (פסק הדין המחוזי).
-
ביום 26.9.19 התובע הגיש תביעה זו תוך שינוי העובדות ועתר לסעד הצהרתי שיקבע כי הבית בבעלותו הבלעדית ולכן מבקש הוא כי בית משפט יורה על מחיקת הערת האזהרה הרשומה לטובתה של הנתבעת וכן יורה על פינויה של הנתבעת מהבית. לחילופין מבקש התובע להצהיר כי הבית בבעלות הצדדים בחלקים שווים זאת בכפוף לתשלומים אותם לטענתו חבה לו הנתבעת.
-
הנתבעת עותרת למחיקת התובענה או דחייתה על הסף מהטעמים הבאים: אי תשלום אגרה, השתק שיפוטי נוכח פסק הדין המחוזי, השתק נוכח הסכמי רכישת הקרקע וההסכם עם המנוח והשתק מכוח הסכם השיתוף.
-
בית המשפט המחוזי הפנה את הצדדים לבית משפט זה בשל העדר סמכות עניינית ביחס לחלוקה הפנימית של זכויות הבעלות במקרקעין זאת לאחר שנקבע שהתובע אינו הבעלים היחיד ואף ניתנו החלטות אופרטיביות אשר לאופן הרישום.
-
עוד טוענת הנתבעת כי יש למחוק או לדחות את התביעה על הסף מחמת אי תשלום אגרה, ומחמת העדר עילה, וכן טוענת כי הבית נרכש על ידי הצדדים באמצעות משכנתא ומכירה אגב גירושין וחלוקת התמורה וודאי שאינה ויתור על בעלות. בנוסף טוענת היא למחיקה מחמת השתק פלוגתא והשתק עילה נוכח פסק דין המחוזי הקובע כי הצדדים הינם בעלים במשותף.
-
לטענת הנתבעת ביום XX רכשו הצדדים מאביו המנוח של התובע במשותף את הבית הראשון אשר היה מצוי על שטח של XXמ"ר תמורת סך של 95,000 $, הבית סומן כ- CC בחלקה ואף נרשמה לטובת הצדדים הערת אזהרה .
-
כך גם, בשנת XX רכשו הצדדים מאביו המנוח של התובע קרקע בצד אחר של החלקה, בשטח של מעל XX בתמורה לסך של 120,000$, מטעמי מיסוי ונוחות הבית הראשון נותר רשום על שמו של המנוח, הבית במחלוקת סומן כ- X' .
-
הבית הראשון נמכר על ידי XX לXX, מכספי התמורה שהתקבלו מהצדדים עבור הבית השני רכש המנוח דירה ברחוב XX בXXX אשר לאחר מותו התחלקה בין ארבעת ילדיו ביניהם התובע.
-
בהסכם המכר של הבית הראשון לXX התחייב המנוח למחוק את הערת האזהרה שנרשמה על שם הצדדים ולייחד להם ה"א לחלק האחר עליו בנו את הבית המשותף נשוא המחלוקת כעת, קרי X.
-
ביום XX חתמו הצדדים על הסכם עם המנוח שבו מצהיר המנוח כי הם קיבלו במשותף את החלקה בצד הדרום מערבי של החלקה.
-
לטענת הנתבעת מעולם לא סיכלה את מכירת הבית, ביטול המכירה נעשתה בהחלטה משותפת בעל פה ובהתנהגות של הצדדים בכדי למצות את מלוא הזכויות במקרקעין. הזמן שחלף כ- 20 שנה כשלעצמו מפריך את טענת הסיכול. הרי מיום בו רצה התובע לטעון שהקרקע שלו בלבד (ולממשה בהתאם) הגיש התובע כ- 6 תביעות נגדה, הכיצד ישב במשך 20 שנה בחוסר מעש? הנתבעת מוסיפה כי כל העת היו הצדדים ביחסים מצויינים, זאת ועוד בהסכם אף נקבעו מנגנונים ברורים למכירת הבית גם כנגד רצונה (צו פינוי וכיוצ"ב).
-
בסעיף 4.3 לתצהירו מודה התובע כי אכן איפשר לנתבעת להמשיך להתגורר בבית מהטעם הפשוט שהפשרת המקרקעין לא היתה קרובה ופינויה לא נדרש, דהיינו שיש כאן הודעת בעל דין הסותרת את הסיכול הנטען על ידו.
-
לטענת הנתבעת סעיף מכירת הבית המשותף בוטל תוך חצי שנה מיום חתימת ההסכם בזאת בדרך של התנהגות. לחיזוק טענתה מפנה הנתבעת להלכה ע"א 557/75 אגקי נ' כהן (פורסם) ופסיקות נוספות, כן הפנתה הנתבעת לע"א 10148/05 חברת תדי ירושלים בע"מ נגד כץ-שיבאן (פורסם 15.3.XXX) הקובעת כי ייתכנו מקרים בהם שתיקה, חוסר מעש והעדר כל פעולה לביצוע החיובים הקבועים בהסכם במשך תקופה ארוכה מאוד, יהא בהם כדי ללמוד שהצדדים זנחו את ההסכם וויתרו על ביצועו. למראה מקום של הפסיקה שהוזכרה ראה סעיף 50 לסיכומי הנתבעת.
-
לעניין הטענה החלופית בכתב התביעה לפיה הצדדים בעלים במשותף בחלקים שווים בכפוף להשלמת תשלומי המשכנתא והשבת הוצאות פיתוח ששילם התובע, לטענת הנתבעת הבעל חוייב בתשלומי המשכנתא וכל ההתחייבות הנוספות למנוח בהתאם ללשון הברורה והמפורשת של הסכם הגירושין והסכם XX. מבלי לפגוע באמור מבהירה הנתבעת כי דמי המשכנתא ששילם התובע היו נמוכים מאוד והיוו חלק מתשלום מדור הקטינים.
-
לעניין הוצאות הפיתוח, יש לדחות את התביעה הן מחמת התיישנות והן משום שהתובע לא הרים את הנטל להוכיח כי הוצאות אלה אכן שולמו על ידו. מן הנספחים עולה כי התשלומים בוצעו על ידי אחיו XX למעט תשלום אחד להזמנת מפה טופוגרפית בסכום זניח אותו שילם התובע במשותף עם אחיו. מעבר לכך תטען הנתבעת כי ככל והיו הוצאות כאמור, התובע מעולם לא פנה אליה בדרישת תשלום.
-
כאמור, הנתבעת מבקשת לדחות את התביעה לדמי שימוש הן מהטעם הטכני של אי תשלום אגרה והן מהטעם כי התובע הוא עצמו זה שאפשר לנתבעת את המשך המגורים בדירה וזאת על מנת שתישא בכל הוצאות ההחזקה ותטפל בנכס. זאת ועוד, בכל תביעות הפינוי שהגיש נגדה התובע הוא עתר לפינויה מהבית בתוך 90 יום מיום שהועדה המקומית לתכנון ובניה תתן אישור עקXX לבנייה במקרקעין, לפיכך התובע מושתק מלטעון ביחס למגוריה בדירה. לעניין זה יוער כי עד היום טרם התקבל אישור עקXX, את טענת התובע לפינוי מכוח הסכם הגירושים יש לדחות מכוח ביטול ההסכם כפי שפורט לעיל.
-
לעניין פינוי הבית בהגיעו של XXX לגיל 21, לא ניתן לפנות את הדירה החדשה משום שזו מעולם מעולם לא נרכשה, שהרי ההסכם לא קויים. אשר למגורי הנתבעת בדירת הצדדים המשותפת שהייתה דירת המשפחה, בהתאם להלכת זרקא כאשר בן זוג עוזב מרצונו את הדירה המשותפת יש לראות בכך הסכמה למגורי בן הזוג השני בדירה ללא תשלום דמי שימוש (ראה ע"א 1492/90 זרקא נ' פארס).
-
הנתבעת מעולם לא רצתה להמשיך להתגורר בבית, הבית ישן וגדול מכפי צרכיה ויכולותיה הכלכליות לעמוד בהוצאות אחזקתו, הסביבה הסמוכה לו הינה אתר בניה מסוכן.
בכדי למכור את הבית אף עתרה לבית המשפט לצורך פירוק שיתוף כבר בחודש נובמבר 2019 כשנה טרם הגיש התובע את תביעת דמי השימוש, אלמלא סיכל התובע בעצמו את מכירת הדירה לא היתה נשארת בבית אף לא דקה.
-
התובע אינו יכול מחד להתנגד לפירוק שיתוף ומנגד לדרוש דמי שימוש אשר אינם מותירים בידיה את האפשרות לרכישת בית חלופי. בנוסף במועד חתימת ההסכם שווי הפיצוי בסך 120,000 $ שיקף מחצית של עלות בית ריאלי עבור הנתבעת, כיום סכום זה אינו משקף ולו עשירית מסכום זה.
-
לנוכח כל האמור יש לדחות על הסף את תביעת דמי השימוש או ככל ויקבע חיוב להחילו אך ורק ממועד הגשת התביעה והלאה, זאת ועוד אף אם נסכים לשיטתו של התובע כי דמי השימוש עומדים על סך של 6,000 ₪ יש לחייב את הנתבעת רק במחציתו של הסכום שכן הבעלות בדירה משותפת ו- 50% שייכים לנתבעת.
-
בעניין הבעלות, הנתבעת הגישה תביעה נגדית להצהרתה כבעלת מחצית הזכויות, לטענתה מעולם לא ויתרה על זכויותיה, טענות הירושה של התובע אינן רלוונטיות וככל ויש לאכוף את ההסכם הרי הוראותיו דו כיווניות. משמע מקום בו חלקה ממכירת הבית עמד על סך של $120,000 אזי חלקו של התובע בהתאם להסכם עומד על סך של 60,000$ בלבד.
בפני התובע קיימת האופציה לביצוע פירוק שיתוף במקרקעין באמצעות מכירתם בשוק הפרטי וחלוקת התמורה, במקרה זה הסכימה היא כי תעמוד לתובע זכות ראשונים לרכישה בהתאם לחוק.
-
כיום נותר לחלוקה שטח של X מ"ר, בתחילה רכשו הצדדים שטח של XX ממנו מכר התובע לאחיו בהמשך שטח של 100 מ"ר מבלי שהנתבעת קיבלה חלק בתמורה ושטח נוסף של XX מ"ר הופקע. על מנת לשים קץ למלחמות הסכימה הנתבעת בהסדר בבית המשפט העליון לוותר על שטח זה.
-
בקשת התובע כיום, לאחר 24 שנה, לקיים את תנאי הההסכם דאז תוך עיוות פרשנותו ובהינתן כי בחלוף השנים חלה עלייה משמעותית בערך הבית לוקה בחוסר תום לב ואף אינה אפשרית.
כך גם בקשתו ל"ביצוע בקירוב" - דוקטורינה אשר אינה קיימת בדין הישראלי ודינה להידחות מחוסר תו"ל, שכן תשלום של 120,000 $ גם אם הם מוצמדים תוך התעלמות מהתמורות שחלו בשוק הנדל"ן ועליית ערך הזכויות במאות אחוזים אינו מקיים את הרציונל שבאכיפת הסכם בדרך של ביצוע בקירוב.
-
בסיכומי התשובה טוענת הנתבעת כי בסיכומיו התובע משנה את הסעד המבוקש מסעד הצהרתי לעניין בעלותו היחידה בחלקה או לחילופין בעלות משותפת של הצדדים בכפוף להחזר תשלומים שונים לסעד של אכיפת הסכם, משמע מדובר בהרחבת חזית תוך הסתמכות על דוקטורינת הביצוע בקירוב שאינה חלה בדין הישראלי. בכל מקרה אינה רלוונטית שכן עניינה בביצוע הסכם כאשר במועד הביצוע הביצוע כבר אינו רלוונטי. דהיינו מדובר במועד שנת ביצועו של ההסכם ולא בעתיד, שנת ביצוע הסכם הגירושין היתה שנת XX. ככל ובית המשפט יחיל את טענת הביצוע בקירוב אף התובע יקבל את מה שהגיע לו מההסכם בקירוב במועד הרלבנטי.
-
בהנחה כי הבית הוערך על ידי השמאי ב-XX בסך של 300,000$ בהפחתת המשכנתא בסך 70,000$ וחלוקת התמורה לשתיים כל צד היה מקבל 115,000$ שהוא הסכום אותו טוען התובע כי הנתבעת היתה צריכה לקבל, משמע כי החישוב מעלה שגם על פי ההסכם הנתבעת זכאית לשווי מחצית הזכויות.
-
הנתבעת מבקשת לדחות את התביעות ולהורות על פירוק שיתוף, מינוי ב"כ הצדדים ככונסי נכסים לביצוע המכירה וחלוקת המכירה בחלקים שווים. עוד מבוקש להטיל על התובע הוצאות בגין עינוי הדין אותו היא עוברת משך 5 שנים.
דיון והכרעה
ביטול הסכם גירושין מכוח התנהגות
-
השאלה המרכזית הטעונה הכרעה היא האם ניתן לבטל הסכם גירושין שקיבל תוקף של פסק דין וכיצד ניתן לבטלו, וככל שכך, במקרה דכאן, האם בוטל הסכם הגירושין שנחתם בין הצדדים ואושר על ידי בית משפט וזאת מכוח התנהגות הצדדים לאורך השנים מיום החתימה על ההסכם ואישורו בבית משפט ואילך.
-
אין מחלוקת כי ביום 5.9.1993 נרשמה לטובת הצדדים ובנק XX הערת אזהרה בגוש XX חלקה XX אשר המנוח היה רשום עליה כבעל הזכות בשלמות.
-
אין מחלוקת כי שטחה של חלקה X הינו X מ"ר.
-
אין מחלוקת כי הסכם הגירושין שנחתם בין הצדדים קיבל תוקף של פסק דין ביום X.X.Y ובין השאר מתייחס ההסכם לאופן התנהלות הצדדים ביחס לבית המגורים של הצדדים (חלקה XXX).
-
אין מחלוקת כי פסק הדין של הסכם הגירושין לא בוטל בהחלטה שיפוטית או בכל דרך אחרת בכתב ומעולם לא הוגשה בקשה לבטלו.
-
אין מחלוקת כי ביום XXX חתמו הצדדים על הסכם השיתוף במסגרתו קיבלה הנתבעת חלק של XX בחלקה XXX (נספח 8א לתצהיר התובע).
-
אין מחלוקת כי ביום 31.1.2018 ניתן פסק דין בבית המשפט המחוזי מרכז הקובע כי הצדדים בעלים במשותף בחלקה X בשטח של XXX וכי ההכרעה אשר לאופן יחס החלוקה הפנימית בין הצדדים בשטח זה הינה בסמכותו של בית משפט זה.
-
בהתאם לסעיפים 1 ו- 2(א) לחוק יחסי ממון בין בני זוג התשל"ג – 1973 ("חוק יחסי ממון") הסכם המסדיר יחסי ממון בין בני זוג לרבות שינויו טעונים אישור בית המשפט המוסמך:
-
הסכם בין בני זוג המסדיר יחסי ממון שביניהם (להלן – הסכם ממון), ושינוי של הסכם כזה, יהיו בכתב.
-
(א(הסכם ממון טעון אישור בית המשפט לעניני משפחה (להלן – בית המשפט) או בית הדין הדתי שלו סמכות השיפוט בענייני נישואין וגירושין של בני הזוג (להלן – בית הדין), וכן טעון שינוי של הסכם כזה אישור כאמור.
-
עם זאת, חוק יחסי ממון שותק ואינו קובע כי ביטולו של הסכם ממון מחויב באישור בית המשפט, כך בניגוד לאישורו או שינויו. מכך שעל פי לשון החוק, ביטול הסכם (להבדל ממתן תוקף להסכם או לשינוי), אינו טעון אישור בימ"ש. בנוסף, הפסיקה הכירה זה מכבר באפשרות לבטל הסכם, לרבות הסכם גירושין, מכללא וע"י התנהגות.
לעניין זה ראו דברי כב' השופט ג'יוסי בתמ"ש ר.ח. נ' י.ע.ח (נצ') 43431-11-11 (פורסם בנבו):
"חוק יחסי ממון קובע בסעיף 2(א), כי ההסכם ושינויו הם אלה שטעונים אישור ביהמ"ש. באף מקום לא נאמר, כי ביטולו של ההסכם טעון אישור של ביהמ"ש.
האישור של ביהמ"ש להסכם או לשינויו נדרש כדי להבטיח, כי בני הזוג עשו את ההסכם או את השינוי בהסכמה חופשית וכי הבינו את משמעותו ואת תוצאותיו. ממילא, כאשר הצדדים מבטלים הסכם זה, הם חוזרים לנקודה בה נמצאו גם לפני עריכת ההסכם ובמקרה זה חלות עליהם הוראות חוק יחסי ממון, כפי שהן חלות על בני זוג אחרים שלא כרתו הסכם ממון. בנסיבות אלה ברור, כי גם לא נדרש אישורו של ביהמ"ש לכך.
נוסיף, כי הפסיקה הכירה זה מכבר באפשרות לבטל הסכם גירושין מכללא וע"י התנהגות. ראו תמ"ש 38602/99 (ת"א) ה.א נ' ה.ש [לא פורסם] פורסם בנבו, 16/5/04 "
-
בהתאם לאמור מעלה, ההלכה לעניין ביטול הסכם גירושין קובעת שהסכם שקיבל תוקף של פסק דין ניתן לביטול ככל הסכם אחר, בין מחמת פגם שנפל בו, ובין מחמת שינויו או ביטולו במפורש או מכללא ואף בהתנהגות.
-
עוד נקבע בפסיקה, כי שינוי או ביטול של הסכם בדרך התנהגות צריך שיושתת על בסיס ראייתי מוצדק ויתגבש בדפוס התנהגות מתמשך ועקבי של שני הצדדים.
-
בעניין זה נקבע על ידי בית המשפט העליון בע"א 4956/90 פז-גז חברה לשיווק בע"מ נ' גזית הדרום בע"מ (ראה פיסקה 8, פורסם בנבו).
"כאשר מדובר בשינוי חוזה כתוב על דרך של התנהגות הצדדים המאוחר לכריתתו, מן הדין שהתנהגות הצדדים לחוזה תשקף את גמירת הדעת לסטות מהוראות החוזה. עקרון זה נובע מהוראות סעיפים 2 ו-5 לחוק החוזים, לפיהם נדרשת, כתנאי לשיכלולם של הצעה וקיבול, מסקנה בדבר גמירת דעת. משמעות דרישה זו תוארה על ידי פרופ' ג' שלו בספרה הנ"ל, בעמ' 91 כ'רצון מגובש, כוונה רצינית להתקשר בחוזה והחלטיות'. עקביותם הפנימית של דיני החוזים מחייבת, כי המסקנה שהוראה חוזית שונתה או בוטלה תושתת על בסיס מוצק וברור, לא פחות מזה הנדרש לשם הסקת עצם קיום היחס החוזי בין הצדדים. גם הצורך במערכת יחסים יציבה וניתנת לחיזוי מראש על ידי הצדדים, מחייב כי לא בנקל יוסק מהתנהגותם של הצדדים הרצון בשינוי החוזה ביניהם....
תרגומה המעשי של הדרישה, כי כוונת הצדדים לסטות מהחוזה תבוטא בבירור...יהיה – בחוזים מסוג זה – קיומו של דפוס התנהגות מתמשך, לו שותפים שני הצדדים. רק דפוס כזה, במובחן מהתנהגויות אקראיות אשר אין בינן חוט מקשר, יכול לבסס את המסקנה כי הצדדים התכוונו שלא לקיים את החוזה כפי שהוסכם מלכתחילה ביניהם..."
(ההדגשות אינן במקור – א.ו).
-
הסכם גירושין הוא חוזה ככל חוזה וככזה חלים עליו בנוסף לחוק יחסי ממון או כל דין מיוחד אחר דיני החוזים הכללים. משכך, גם הסכם גירושין, נתון לפרשנות בהתאם לאומד דעת הצדדים ולהתנהגותם לאחר כריתתו ואישורו לרבות חובת תום הלב, הסכם גירושין מסדיר את ההסכמות העתידיות של הצדדים בהתאם לנסיבות ולעובדות שהיו בפניהם במועד כריתתו.
-
משנקבע כי הסכם גירושין ניתן לביטול בדרך של התנהגות ואין צורך באישור בית המשפט לצורך ביטולו, יש לדון בשאלה האם הצדדים שלפני, בהתנהגותם, אכן ביטלו את הסכם הגירושין עליו חתמו ואותו הביאו לאישור בית המשפט.
-
ככלל הסכמי גירושין כורכים וקושרים מספר סוגיות אשר נובעות מסיום הקשר בין הצדדים, לרוב יבואו בהסכם כזה לידי ביטוי התחייבויות והסכמות הצדדים בנוגע למזונות הילדים, קביעת משמורת וחלוקת רכוש. הוראות ההסכם שלובות זו בזו וככלל לא ניתן לבצע הפרדה של הוראה ספציפית או חלק ספציפי מהסכם.
ראו דברי כב' השופטת שטופמן בע"מ (ת"א) 1191/02 ח' א' נ' ח' מ' פורסם בנבו, 25.12.2003).
"הסכם גירושין כורך וקושר עניינים שונים אשר נובעים מסיום הקשר בין בני הזוג, כאשר ההסכמות לגביהן הן תוצאה של פשרה, תוך הסתכלות הצדדים על ההסכם כמכלול, מבלי שכל נושא בהסכם הגירושין מוגדר כחוזה נפרד, שניתן להפרידו מהנושא האחר"
-
בפסק דין ע"א משה קם נגד דבורה קם 442/83 פ"ד לח(1) 767 נקבע הרציונל בהתייחס לשינוי או ביטול הסכם שאושר בבית משפט.
"פסק-דין, שניתן בהסכמה, אין לפתחו אלא במקרים נדירים, וזאת בשל אופיו ההסכמי. ודאי שניתן לפתחו, אם הצדדים השאירו פתח לכך, במפורש או במשתמע. ראה ע"א 259/75 [1] הנ"ל וע"א 109/75 [5]. אך גם אם לא הייתה זו כוונת הצדדים, מכוחו של בית המשפט לקרוא תניה כזו לתוך ההסכם, וזאת מאחר שיש לראות את ההסכם כמכוון למערכת עובדות ונסיבות מסוימת, כפי שהייתה בעת כריתת החוזה.
מגמת היסוד היא האיזון בין שני אינטרסים, היינו בין אינטרס הסופיות של פסק הדין לבין האינטרס, שלא יישאר על כנו פסק-דין, שאכיפתו הפכה, עקב שינוי נסיבות, לבלתי צודקת לחלוטין"
(ההדגשה אינה במקור א.ו).
-
לטענת הנתבעת לאחר אישור ההסכם הצדדים העמידו את הבית למכירה למשך מספר חודשים, הרבה רוכשים פוטנציאליים התעניינו ברכישתו, אך התובע, בהתנהגותו, חזר בו מכוונתו למכור את הבית, לאחר שהסתבר לו, כך לדבריה, כי בקרקע יהיו בעתיד זכויות רחבות ושוויה אמור להאמיר ולגדול פי כמה.
-
אין מחלוקת כי לאחר הגירושין עבר התובע למשך 10 שנים לXXX, בתחילה טיפל הוא במכירת הבית ולאחר מכן העביר את הטיפול במכירה לאחיו XXX אך הטלפון על השלט המפרסם את מכירת הבית היה של התובע והקונים הפוטנציאליים היו משוחחים עמו [ראו עדות אח התובע XX עמ' 40 ש' 12-26] ולעניין אופן הצגת הבית לקונים פוטנציאלים ראו גם עדותו של העד XX [בעמ' 57 ש' 27-35] ממנה ניתן ללמוד כי הגורם שתיכלל את הליך הצגת הבית היה התובע והנתבעת שיתפה פעולה ככל שעלה הצורך.
-
סבורה אני כי כדברי הנתבעת, אכן התנהלות הצדדים לאורך השנים מעידה בצורה ברורה כי הצדדים זנחו את ההסכמה למכירת הדירה ואף לא אחד מהצדדים נקט בעשייה אקטיבית משמעותית בכדי להביא לידי ביצוע המכירה בפועל. כך גם לא נקט מי מהצדדים בהפעלת אותם הסעיפים בהסכם הנוגעים לפעולה במידה והמכירה תסוכל (כינוס, צו פינוי וכיוצ"ב – ראו סעיף 5(ה) להסכם הגירושין).
-
מבלי להיכנס למניעיו של כל אחד מהצדדים אשר לשאלה מדוע והאם מצב זה היה נוח או כדאי מבחינתו כפי שעלה מטענות הצדדים (יציבות, חסכון בתשלומי אחזקת הדירה, מגורים מרוחקים ובניית משפחה חדשה, שמירה על יחסים טובים, המתנה להכשרת הקרקע וכו'), הרי שמהתנהלות זו של הצדדים עולה כי בפועל לא נעשה דבר והייתה הסכמה שבשתיקה או אף בשיחה בעל פה כפי שטוענת הנתבעת לאיון הסכמות הצדדים ובפועל בביטול ההסכם.
(ראו חקירת הנתבעת מיום 12.7.21, עמוד 59 שורות 30-32 ועמוד 63 שורות 15-18)
"..זה ההסכם שלא מוכרים אותו, המזונות היה נמוכים, XX יצא מהבית עם כל מה ששייך לו.. מישהו אמר לי לצאת?"
"ת:...אם XX היה רוצה הוא היה יכול למכור את הבית , גם אני יכולתי למכור"
ש: למה לא עשית את זה?
ת: כי היה הסכם שלא למכור את הבית"
וכן ראו סעיפים 4.3 ו - סעיף 2.10 לתצהיר התובע
"לבסוף הרמתי ידיים ואיפשרתי לנתבעת להמשיך ולהתגורר בדירת המגורים עפ"י רצונה שלה, מן הטעם הפשוט כי כל עוד לא היתה קרובה הכשרת המקרקעין לבנייה, לא היה לו צורך בפינוי הנתבעת מהמקרקעין" (ההדגשה במקור).
"כפי שיפורט להלן, הנתבעת סיכלה את מכר דירת המקורים, ומשכך זו לא נמכרה ואף לא נרכשה הדירה החליפית, הכל כרצון הנתבעת (אשר המשיכה להתגורר בדירה), לה נעתרתי לבסוף".
-
חיזוק לזניחת קיום ההסכם לרבות מכירת בית הצדדים ניתן לראות אף בהליכים המשפטיים בעניין המקרקעין שהתקיימו שנים מאוחר למועד המכירה המיועד, להלן הסכם היורשים XXX ופסק הדין המחוזי, בשני ההליכים הנתבעת מוגדרת כבעלים של הקרקע ולא עולה מצד התובע כל טענה לעניין זה.
-
אשר להוראות ההסכם לעניין זמני שהות ומזונות מעדות הצדדים שניהם עלה כי זמני השהות לא קוימו ולעניין החיוב במזונות, מתצהירה של הנתבעת (ס' 11) עולה כי התובע לא שילם את דמי המזונות כסדרם. מהאמור עולה כי הצדדים בהתנהגותם לא פעלו בהתאם להוראות ההסכם כמעט בכל נושא - נכון הוא כי אין מחלוקת שהתובע שילם את מלוא תשלומי המשכנתא, אולם אין באמור כדי לשנות את מסקנתי כי ההסכם בוטל על ידי הצדדים בהתנהגותם. לעניין תשלומי המשכנתא אתייחס בהמשך וראו לעניין זה סעיף 97 לפסק הדין להלן ואילך.
-
לנוכח כל האמור מצאתי לקבוע כי ההסכם בוטל על ידי הצדדים בהתנהגותם אשר איינה את ההסכם כליל ולפיכך הוראותיו אינן מחייבות.
בעלות על הקרקע ופירוק שיתוף
-
משקבעתי שבוטל ההסכם יש מקום להכריע בעניין הבעלות בקרקע.
-
בכתב התביעה שהוגש ביום 26.9.19 עותר התובע לקבלת סעד הצהרתי הקובע שהוא הבעלים הבלעדי במקרקעין ברחוב XX X בXXX. בסעיף קטן ב' מבוקש כי
"לחילופין ומחמת הזהירות בלבד, ככל שבית המשפט לא ייעתר לסעד המבוקש בס"ק (א) לעיל, כי אז מתבקש בית המשפט הנכבד להצהיר כי הצדדים הינם בעלים במשותף בדירת המגורים ובמקרקעין (כ"א X/Y חלקים), בכפוף לתנאים שלהלן...."
כך גם עתר במסגרת סעיף 10 לסיכומיו:
"לחילופין ומחמת הזהירות – הצהרה כי התובע והנתבעת שותפים שווים באותם XXX חלקים במקרקעין (כ"אx /Y חלקים), בכפוף לתשלום של הנתבעת לתובע בסך 1,565,827 ₪. (ההדגשה במקור).
-
בכתב התביעה שכנגד בסעיף א(3) עותרת התובעת שכנגד (הנתבעת בהליך העיקרי) במסגרת הסעדים המבוקשים:
"לחילופין להורות על פירוק שיתוף במקרקעין בדרך של מכירה וחלוקת התמורה בין בני הזוג".
סעד זה מפורט אף בסעיף 4 בו עותרת הנתבעת לסעד של פירוק שיתוף במידה ובית המשפט לא יורה על מתן פס"ד הצהרתי כנגד תשלום לנתבע שכנגד, כך נרשם בסעיף 4(ג):
"לחילופין לצוות על פירוק השיתוף במקרקעין בדרך של מכירתו כפנוי מכל אדם וחלוקת התמורה שתתקבל מהמכירה- לאחר ניכוי הוצאות המכירה בחלקים שווים בין הצדדים תוך שמחלקו של הבעל יופחתו תשלום המשכנתא הרובצת על הנכס" (ההדגשה במקור).
-
בעניין הסוגיה המרכזית - בעלות על הקרקע, כמפורט לעיל בכתב התביעה טוען התובע טענות חלופיות במסגרתן מסכים כי מחצית תהיה לנתבעת בתמורה לתשלומים שישולמו לו על ידיה (כמפורט במסגרת טענותיו). כך גם הנתבעת מעוניינת במסגרת התביעה שכנגד בהצהרה כי הצדדים בעלים במשותף בקרקע ובהמשך בפירוק שיתוף. לפיכך, לכל הפחות לעניין זה נראה כי יש הסכמה בין הצדדים באשר לדרך אפשרית לרישום הבעלות על המקרקעין, באופן שהקרקע תירשם על שם הצדדים בחלקים שווים ומורה אני לצדדים לפעול לאלתר באופן זה.
-
אשר לתביעת התובעת כי יתבצע פירוק שיתוף במקרקעין - פירוק השיתוף במקרקעין הוסדר בסעיפים 37-40 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969:
37. (א) ״כל שותף במקרקעין משותפים זכאי בכל עת לדרוש פירוק השיתוף.״
38. (א) ״פירוק השיתוף יהיה על פי הסכם בין השותפים: נקבעה בהסכם חלוקת המקרקעין בעין, טעון ההסכם אישור המפקח המאשר כי החלוקה תואמת את הוראות חוק התכנון והבנייה וכל חיקוק אחר בנדון.״
(ב) ״באין הסכם כאמור בסעיף קטן (א), יהיה פירוק השיתוף על פי צו בית המשפט בהתאם לסעיפים 39 עד 43.
-
משמדובר בבני זוג שהתגרשו זה מכבר אין מקום להמשך השותפות ביניהם, אלא אם יבחרו בכך שניהם מטעמיהם. משכך ומשמצאתי כי הבעלות על הקרקע (X מ"ר) תירשם על שם הצדדים בחלקים שווים הריני מורה על פירוק השיתוף וניתן בזאת צו לפירוק שיתוף בקרקע.
ככל שהצדדים לא יגיעו להסכמה אחרת, מורה אני כי ימכרו את הקרקע בעצמם בתוך 6 חודשים, בין אם למי מהם בדרך של התמחרות שתיעשה על ידי ב"כ ובין אם לצד ג'. ככל שלא יעלה בידם למכור את הקרקע בעצמם, יתבצע פירוק השיתוף בדרך של מכירה לצד ג׳ ע״י כונס נכסים שימונה לצורך כך. ככל שהצדדים יסכימו על זהות הכונס יפנו אליו, ככל שלא יסכימו על זהות הכונס ימנה ראש ההוצל"פ כונס והליך הכינוס יתנהל בפני ראש ההוצל"פ אשר הוא שיאשר את הסכם המכר ויקבע את שכר הכונס.
-
עם זאת, רישום הבעלות על שם הנתבעת הינו בכפוף לחיוב הנתבעת במחצית ההוצאות ששולמו בפועל בגין הקרקע והשבחתה מיום החתימה על הסכם הגירושין ועד כה. התובע ימציא לנתבעת אסמכתאות לעניין כל התשלומים שביצע התובע בגין הקרקע עד כה ומחצית מתשלומים אלו תשולם לו על ידי הנתבעת בתוך 30 יום. כאמור, התשלומים יבוצעו כנגד הצגת אסמכתאות ברורות המעידות על ביצוע התשלומים על ידי התובע. לאחר ביצוע התשלומים תירשם הקרקע על שם הצדדים בחלקים שווים.
-
בנוסף, כל עוד הצדדים בעלים במשותף בקרקע, הצדדים שניהם יישאו מעתה בחלקים שווים בכל תשלום וכל הוצאה הכרוכה במקרקעין ככל שיחולו הוצאות ותשלומים כאלו. כך גם יישאו הצדדים בחלקים שווים בכל הוצאה נדרשת לצורך מכירת המקרקעין כאמור לעיל.
תשלומי המשכנתא
-
בפסק הדין תמ"ש ר.ח. נ' י.ע.ח (נצ') 43431-11-11 (פורסם בנבו) נקבע לעניין הסדרת תשלום מזונות בהסכם גירושין נרשם כדלקמן:
"ההסכם שבפניי כולל התחייבויות שונות ושלובות, לרבות בענייני מזונות הילדים, משמורתם וכאמור גם מסדיר חלוקת הרכוש בין הצדדים. ללא ספק, ביסודו של ההסכם עומדת החלטת הצדדים והסכמתם להתגרש, שכתוצאה ממנה היה צורך להסדיר עניינים נוספים וקשורים, כגון מזונות הילדים, משמורתם וחלוקת הרכוש שלהם...
אשר לתשלום מזונות על ידי הנתבע, הרי ברור כי אין בתשלום זה משום ביטוי למימוש ההסכם. ממילא, הנתבע היה חייב בין אם על פי חובתו המוסרית ובין אם המשפטית לשאת בהוצאות ילדיו, ככל אב, וברי כי אין לראות בעובדה זו משום מימוש וקיום ההסכם..."
-
לא אחת תשלומי משכנתא משוקללים במסגרת קביעת מזונות כחלק מתשלום מדור הקטינים בעיקר כאשר גובה תשלומי המשכנתא נמוך יחסית ומהווה פחות מ-50% מדמי שכירות סטנדרטים, כפי שהיה הדבר בעניינם של הצדדים.
-
בסעיף 11 לתצהירה טוענת הנתבעת כי לאחר הגירושין היא נותרה לגדל את שלושת הילדים כמעט לבדה, דמי המזונות כמעט ולא שולמו לה למעט 700 ₪ לכל ילד מביטוח לאומי. דמי המזונות היו נמוכים מאוד 2,100 ₪ לשלושה קטינים שהם שווי ערך ל- 3,000 ₪ בערכים של היום. לטענת הנתבעת תשלום המזונות הנמוך והסדר המדור בדירה היוו יחדיו השלמה לעניין המדור, לא בכדי נקרא הפרק בהסכם הדן בדירה "הסדרים רכושיים /מדור לילדים"
"...המזונות היה נמוכים, XX יצא מהבית עם כל מה ששייך לו.. מישהו אמר לי לצאת?" (ראה חקירת הנתבעת מיום 12.7.21 שורות 30-32)
"את המשכנתא XX היה אמור להחזיר ולחסל. לאורך כל הגירושין לא ביקשתי ממנו את הפנסיה, זה היה מדור לילדים" (שם, עמוד 61 שורות 17-18).
-
לטענת התובע, תשלומי המשכנתא שולמו על ידו באופן מלא במסגרת חיובו בהסכם הגירושין, עם זאת בהתאם להסכם עם הגיעו של בנם הצעיר XXX לגיל 21 ביום XXX תשלומים אלה מסתיימים שכן "הדירה החלופית" הייתה אמורה להימכר והצדדים היו אמורים לחלק את התמורה ביחס לזכויות הבעלות שבידיהם.
-
לנוכח האמור לעיל מצאתי כי עד הגיע XXX לגיל 21 יש לראות את תשלומי המשכנתא ששילם התובע (המחצית בה הייתה אמורה הנתבעת לשאת) כאילו היו חלק מחיובי המזונות (מדור). עם זאת בהגיעו של XXX לגיל 21 יש מקום לחיוב הנתבעת, כבעלים במקרקעין (מחצית) במחצית תשלום המשכנתא. ככל שמשולמים עדיין תשלומי משכנתא בגין המקרקעין תישא הנתבעת במחציתם. אשר לתשלומי העבר, הנתבעת חייבת בהם ותשלמם לתובע בכפוף להצגת אסמכתאות לתשלום המשכנתא על ידי התובע וזאת החל מיום XXX שאז הגיע של בנם הצעיר של הצדדים XXX לגיל 21 ופסקה חובת האב לשלם מדור.
-
אשר לחוב העבר של המשכנתא, כמפורט לעיל, בנסיבות העניין מצאתי כי ראוי שחוב זה ישולם לתובע עם מכירת המקרקעין ויקוזז מחלקה של הנתבעת בתמורה שתתקבל. סכום זה יועבר ישירות לידי התובע מחלקה של הנתבעת בתמורת המכר.
חיובים שונים לאב המנוח –
-
לטענת התובע הנתבעת חבה לו מחצית מהתחייבויות שחבו שניהם לאביו המנוח: מחצית ממתנה בשווי 10,000$, מחצית מהלוואה בסך 10,000$ שנתן להם המנוח, מחצית משווי הקרקע ומחצית מדמי ההיוון. כל זאת חבים הצדדים לטענתו לאב המנוח במסגרת הסכם XX. חיובים אלו צריכים היו הצדדים להחזיר למנוח עם מכירת הבית. משנפטר המנוח עוברת לכאורה זכות זו עוברת ליורשי המנוח קרי אחיו של התובע. עם זאת מעדויות האחים ותצהיריהם עולה כי טענה זו לחובות התובע (והנתבעת - רעייתו דאז) למנוח נזנחה וכלל האחים – ילדי המנוח -הסתדרו והתקזזו ביניהם. עוד בעניין זה ראה סעיף 10.2 לסיכומי התובע:
"אולם כמפורט בסעיף 3 להסכם מיום 2.2.19 המחו שלושת האחים הנוספים לתובע את זכותם לגבות מהנתבעת את חלקה בקיום ההתחייבויות לפי הסכם XX (מחצית מכלל ההתחייבויות) וויתרו לתובע על קיום התחייבויותיו מכח אותו הסכם"
-
לאור הודאת התובע כי הלכה למעשה האחים ויתרו לו על החיוב שנבע מההסכם עם המנוח ועדויות האחים (ר' עדות התובע עצמו בעמ' 49 ש' 23-24 ועדות האח XX בעמ' 29 ש' 12-22), לא מצאתי להורות לנתבעת לשלם את חלקה (מחצית) לידי התובע שכן סבורה אני כי משמחלו לו אחיו על החוב יהיה בגבייתו מידי הנתבעת משום עשיית עושר שלא במשפט.
דמי שימוש
-
במסגרת תביעתו בתלה"מ 64204-09-19 שמוכתרת בכותרת "תביעה לסעד הצהרתי" תבע התובע בין השאר תשלום דמי שימוש ראויים בגין השימוש הבלעדי שעושה הנתבעת בבית וזאת החל מיום הגיעו של XXX לגיל 21.
-
עם זאת, ביום 18.10.20 הגיש התובע תביעה כספית (נוספת) לחיוב הנתבעת בדמי שימוש ראויים רטרואקטיבית החל מחודש ספטמבר 2019 מועד בו הוגשה על ידי התובע התביעה בתלה"מ 64204-09-19 ועד לספטמבר XX שהיה המועד המשוער לדעתו למתן פסק דין לפינוי הנתבעת. לטענת התובע הנתבעת חבה לו דמי שימוש ראויים החל מיום XX בו הגיע בנם הצעיר XXX לגיל 21 אך לפנים משורת הדין הוא מבקש לחייבה רק מיום הגשת תביעתו לבעלות מלאה במקרקעין (תביעת תלה"מ 64204-09-19 ) .
-
עוד עתר התובע לסעד של מינוי שמאי מומחה לבחינת שווי דמי השימוש. שהוערכו על ידי התובע בסך של 6,000 ₪ לחודש, מהם יש לטענתו לקזז את חובו ביחס של 2/3 מדמי שכירות של דירה חלופית אותו היו הצדדים צריכים לרכוש במסגרת ההסכם, ובסה"כ מבוקש סעד כספי בסך של 144,000 ₪.
-
לטענת התובע היות ולנתבעת אין זכות להחזיק במקרקעין יש לחייבה בדמי שימוש ראויים, לשיטתו יש לחייב את הנתבעת באופן של תשלום ההפרש שבין דמי שימוש בקרקע ובית המגורים בחלקה בקיזוז שווי של 2/3 דמי השימוש החודשיים של דירת 3.5-4 חדרים בXXX אותה התחייבה לרכוש בהתאם להסכם הגירושין.
-
לטענת הנתבעת יש לדחות את תביעת דמי השימוש על הסף שכן התובע התיר לה את המשך המגורים בדירה כדי שתישא בכל הוצאות ההחזקה. כמו כן בכל תביעות הפינוי שהגיש נגדה התובע הוא עתר לפינויה מהבית בתוך 90 יום מיום שהוועדה המקומית לתכנון ובניה תתן אישור עקXX לבנייה במקרקעין, לפיכך התובע מושתק מלטעון ביחס למגוריה בדירה ויש לפסוק בהתאם להלכת זרקא הקובעת כי כאשר בן זוג עוזב מרצונו את דירת המגורים המשותפת יש לראות זו כהסכמה למגורי בן הזוג השני ללא דמי שימוש (ר': ע"א 1492/90 זרקא נ' פארס [פורסם בנבו] (ניתן ביום 20.1.1993)).
-
ביום 8.7.21 הוגשה חוות דעת מומחה בית משפט שמאי המקרקעין XX בעמוד 27 לחוות הדעת נתנה הערכתו לעניין גובה דמי שימוש ראויים בדירה שבמחלוקת והן בדירה חלופית ככל והייתה נרכשת במועדים הרלוונטיים.
-
סעיף 96 לחוק המקרקעין, תשכ"ט – 1969 קובע כדלקמן:
"שותף שהשתמש במקרקעין משותפים חייב ליתר השותפים, לפי חלקיהם במקרקעין, שכר ראוי בעד השימוש".
כך גם בהתאם לסעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979. צד שבשימושו מלוא נכס השותפות מתעשר כתוצאה מכך שעושה שימוש ללא כל הפרעה או חלוקה עם השותף, ומכאן שלכאורה הנתבעת חייבת בדמי שימוש בגין השימוש שעשה בזכויות התובע בבית המגורים גם מכוח חוק זה.
-
הפסיקה קבעה כי כאשר הצד העוזב את הדירה המשותפת מגיש תביעה לפירוק שיתוף יש בכך להצביע על כך שאינו מסכים לשימוש ייחודי של בן הזוג שנשאר בדירה והוא אינו מוותר על דמי שימוש ראויים (ראו דברי כב' השופט שנלר בעמ"ש 7396-12-09 פלונית נ' אלמוני (פורסם בנבו, 21.4.13), וכב' השופטת שטמר בעמ"ש 29522-05-13 מ' ח' ל נ' ל' א (פורסם בנבו, מיום 9.3.2013) , כן ר' פסק דינה של כב' השופטת גאולה לוין בתמ"ש 18489-02-12 ר.ח. נ' מ.ח. (פורסם בנבו, מיום 19.4.2015).
"מעת שבן הזוג שעזב את הדירה הגיש תביעה לפירוק שיתוף, הרי גילה דעתו שאין הוא מסכים לא לשימוש הייחודי ולא לוויתור על דמי שימוש ראויים"
(דברי כב' השופט שנלר בעמ"ש 73XX-12-09 לעיל.)
-
בתמ"ש 64531-11-15 י.ר נ' ת.ר (פורסם בנבו, מיום 7.8.16) נקבעו על ידי כב' הש' זגורי השיקולים המנחים את בתי המשפט לענייני משפחה בתביעות לחיוב בדמי שימוש ראויים, כדלקמן:
-
הארכת תקופת השיתוף ע"י אחד מבני הזוג מטעמיו הוא, בין במישרין ובין באמצעות
עיכוב הסדרת הגט, בעוד הצד השני מבקש פירוק שיתוף.
-
כשמדובר בבית גדול, שבמקרה של אי מימושו יגרום להפסד כלכלי.
-
אבחנה ברורה בין תובענה לחיוב בדמי שימוש לפני הגירושין, היינו כשבני הזוג עדיין נשואים, לבין עתירה לתקופה שלאחר הגירושין, כאשר, ככלל, מיום הגירושין ואילך, מאחר שהצדדים מנועים מלגור יחד תחת קורת גג אחת, יש לפסוק לבן הזוג שאינו גר בדירה, דמי שימוש ראויים, אלא אם הוכיח הנתבע ויתור מפורש על דמי שימוש מצד התובע.
-
בפסק דינו של כב' הש' זגורי נעשתה אבחנה ברורה בין תובענה לחיוב בדמי שימוש לפני הגירושין, כשבני הזוג עדיין נשואים, לבין התקופה שלאחר הגירושין, כאשר, ככלל, מיום הגירושין ואילך, מאחר שהצדדים מנועים מלגור יחד תחת קורת גג אחת, יש לפסוק לבן הזוג שאינו גר בדירה, דמי שימוש ראויים, אלא אם הוכיח הנתבע ויתור מפורש על דמי שימוש מצד התובע.
-
הכלל לגבי פסיקת דמי שימוש נקבע עוד על ידי כב' רובינשטיין בבע"מ 5357/06 פלוני נ' פלוני (פורסם בנבו, 22.10.06),:
"לסיכום: ביחס לתקופה שאחרי הגירושין הכלל הוא פסיקת דמי שימוש, והחריג הוא פטור - שיינתן רק בנסיבות של ויתור מפורש", כאשר "כלל זה מהווה גם תמריץ לבן הזוג הגר בדירת המגורים לפעול לפירוק השיתוף" (פסקה י"א)].
כך גם בבע"מ 9126/05 פלונית נ' פלוני (פורסם בנבו, 26.1.06) קבע כב' השופט רובינשטיין:
"... כי גם אם המשיב עזב את הבית מרצונו החופשי, אין סיבה לומר כי יש בכך מחילה על דמי שימוש ראויים מעתה ועד עולם"
-
לנוכח כל האמור לעיל מצאתי לקבל את תביעת התובע לדמי שימוש ראויים ואני קובעת כי הנתבעת חבה בדמי שימוש ראויים לתובע בגין השימוש הבלעדי שעשתה בנכס המשותף וזאת החל מיום הגשת התביעה (בתלה"מ 64204-09-19) על ידי התובע- משבתביעתו האחרונה לדמי שימוש (תמ"ש 30999-10-20) תובע הוא דמי שימוש "רק" מחודש ספטמבר 2019 ולא מיום שמלאו לXXX 21 כפי שתבע בתלה"מ 64202-09-19 הרי שגילה דעתו שדמי השימוש נתבעים רק ממועד זה ולא קודם לכן. משכך, דמי השימוש ישולמו החל מחודש ספטמבר 2019 ועד לפינוי הנכס על ידי הנתבעת.
-
משבהתאם לפסק דיני מחצית מהמקרקעין שייכים לנתבעת דמי השימוש שתשלם הנתבעת יעמדו על מחצית מדמי השימוש הראויים עבור דירת הצדדים בהתאם לחוות דעתו של השמאי שמונה על ידי בית המשפט. משחוות הדעת הוגשה בחודש יולי 2021 ובהתאם לה שכה"ד הראוי לשנים 2020-2021 עומד על 7,000 לחודש, מצאתי להעמיד את דמי השימוש הראויים לתקופה ספטמבר 2019 ועד ינואר 2021 על סכום זה, ולתקופה זו עומד חלקה של הנתבעת על 3,500 ₪ לחודש (כפול מספר החודשים). אשר לשנים 2022-2024 והלאה, משמן המפורסמות הוא ששכה"ד עלה בצורה לא מבוטלת בתקופה זו, אף ללא צורך להידרש לחוות דעת נוספת מצאתי להעמיד את שכה"ד הראוי מתחילת שנת 2022 והלאה על סך של 7,700 ₪ (תוספת של 10%) ומכאן שלתקופה זו יעמוד חלקה של הנתבעת על סך של 3,850 ₪ לחודש.
-
לעניין אופן תשלום דמי השימוש, מצאתי לקבוע כי הנתבעת תתחיל ותשלם לתובע דמי שימוש ראויים מידי חודש בחודשו החל מיום 1.1.24 ובכל ראשון לחודש קלנדרי וזאת עד לפינוי הדירה בפועל על ידה.
אשר לחוב העבר, חוב זה ישולם לתובע בתוך 45 יום. מחוב העבר של הנתבעת יש לקזז מחצית מכל הוצאה שהוציאה שחלה כדבר שבשגרה על בעלים של נכס ולא על שוכר (כגון תיקוני חשמל, תיקוני אינסטלציה, תיקוני בניה ותשתית, אגרות ומיסים – למעט ארנונה וכיוצ"ב). סכומים אלו יקוזזו מחוב הנתבעת לתובע כנגד המצאת אסמכתא על ביצוע ההוצאות.
טענות להרחבת חזית
-
לא מצאתי להידרש לטענות מי מהצדדים בדבר הרחבת חזית שכן לא נדרשתי לסעדים שלא התבקשו בכתבי הטענות של הצדדים שניהם. כך גם לא מצאתי להידרש לטענות הנתבעת להשתק פלוגתא עקב קיומו של פסק הדין המחוזי שכן פסק דין זה קבע כי חלוקת זכויות הצדדים במקרקעין תיקבע על ידי בית משפט זה.
סוף דבר
-
הוצאות – התנהלות הצדדים הן במהלך הדיונים והן במסגרת הגשת הבקשות והתגובות לתיק לא הייתה לכבודם או לכבודו של בית המשפט. כבר במהלכו של ההליך הוטלו הוצאות על הצדדים בגין התנהלות לא ראויה זו.
-
לאור האמור, לנוכח העובדה כי טענות הצדדים התקבלו בחלקם, אף כי היה ראוי כי אטיל הוצאות בסך 50,000 ₪ על כל אחד מהצדדים לטובת משנהו, מקום שבו כל צד נדרש לשלם לצד שכנגד מייתר הדבר את החיוב וכל צד יישא בהוצאותיו.
-
עם זאת, לאור התנהלות ב"כ הצדדים האחד כלפי רעותו ולהפך ואף היחס לבית המשפט עצמו שקלתי בכובד ראש הטלת הוצאות לטובת אוצר המדינה, לפנים משורת הדין בחרתי שלא להטיל הוצאות אלה בכדי לא להכביד על הצדדים שאינם אחראים להתנהלות ב"כ.
פסק הדין ניתן לפרסום ללא פרטים מזהים.
תואיל המזכירות לסגור את כלל התיקים בין הצדדים ותשלח לצדדים את פסק הדין.
ניתן היום, כ"ב טבת תשפ"ד, 03 ינואר 2024, בהעדר הצדדים.