פס"ד בתביעות רכושיות בין בני זוג שעניינן איזון משאבים, פירוק שיתוף וחיוב בדמי שימוש ראויים

לפני תביעות רכושיות בין בני זוג שעניינן איזון משאבים, פירוק שיתוף וחיוב בדמי שימוש ראויים;

רקע בקצרה:

1. הצדדים יהודים, אזרחי ישראל ניהלו משק משותף משנת 1995. ביום .2.03 נישאו זל"ז כדמו"י והתגרשו בגט פיטורין ביום.3.22; מנישואים אלו נולדו שתי הבגירות, *** ילידת.97 ו*** ילידת.2002. בחודש 9/2016 עזב התובע את בית הצדדים.

    

2. בין הצדדים התנהלו הליכים שונים שתחילתם בשנת 2016 בבקשת הנתבעת (להלן: "הנתבעת או האישה") לצו הגנה כנגד התובע (להלן: "התובע או האיש") ואלה כללו תביעה למזונות הקטינות (דאז) אותה הגישה הנתבעת (תלה"מ 54184-12-16 ).

    

   כיום מונחים לפניי ההליכים הבאים:

   • תביעת האיש לאיזון משאבים ופירוק שיתוף מסגרתה עתר להצהיר כי הזכויות בדירת המגורים הרשומות על שם האישה בלבד, משותפת; פירוק שיתוף בחלקים שווים; להצהיר שהחובות שנצברו בתקופת השיתוף, משותפים, ועל הצדדים לשאת בהם באופן שווה; להצהיר על שיתוף ביחס לכלל הנכסים שנצברו בתקופת השיתוף (תלה"מ 39060-05-17).

   • תביעת האיש לחיוב האישה בדמי שימוש ראויים בסך 105,350 ₪ עבור התקופה שהחל מחודש 10/16 ועד להגשת הגשת התביעה; חיוב האישה בדמי שימוש עד למועד בו יבוצע פירוק השיתוף בנכס; חיוב האישה בסך של 7,844 ₪ עבור דמי ביטוח בהם נשא (תלה"מ 39840-04-22).

      

3. ביום 20.5.19 התקיים דיון במעמד הצדדים מסגרתו הגיעו להסכמה לפיה כל צד יוותר הבעלים של הזכויות הפנסיוניות הרשומות על שמו. הסכמה זו קיבלה תוקף של החלטה (ראה עמ' 24 לפרוטוקול מיום 20.5.19 שו' 22-24 וכן סעיף 3 להחלטה).

    

   חוות הדעת בהליך:

    

4. ביום 21.10.18 מונה השמאי *** כמומחה מטעם בית המשפט להעריך את שווי הנכס נשוא המחלוקת הידוע בגוש *** חלקה *** תת חלקה ** והנמצא ברחוב *** ב*** (להלן: "דירת המגורים" או "הנכס") כמו גם את גובה דמי השימוש הראויים. ביום 13.11.18 הוגשה חוות דעתו מסגרתה קבע את שווי הנכס כפנוי בסך של 1,140,000 ₪ (מיליון מאה ארבעים אלף ₪). את דמי השימוש החודשיים ראויים קבע בסך של 2,900 ₪ ₪ (להלן: "חו"ד שמאי ראשונה").

    

5. ביום 25.1.22 הוגשה לתיק חוות דעת מעודכנת מסגרתה העריך השמאי את שווי הנכס כפנוי בסך של 1,300,000 ₪ (מיליון ושלוש מאות אלף ₪). דמי השימוש הראויים נקבעו בסך של 3,300 ₪ לחודש (להלן: "חו"ד שמאי השנייה").

    

6. ביום 20.5.19 מונה רו"ח *** כמומחה מטעם בית המשפט (להלן: "המומחה" או "האקטואר") להערכת חובות הצדדים שנצברו בתקופת החיים המשותפים החל מתחילת הקשר הזוגי ביום 24.10.1995 ועד ליום 31.8.2016 (להלן: "המועד הקובע"). בנוסף, הוקנו למומחה סמכויות של אקטואר חוקר. ביום 17.12.19 הוגשה חוות דעתו מסגרתה קבע שלאיזון חובות הצדדים, על הנתבעת לשלם לתובע סכום חד פעמי בסך 103,353 ₪ (להלן: "חו"ד האקטואר").

    

7. בהתאם להחלטה מיום 27.12.20, הוגשה ביום 26.7.21 חוות דעת משלימה מסגרתה נתבקש המומחה לחוות דעתו בשאלת אופן ביצוע תשלומי המשכנתא והוצאות המחייה בתקופת החיים המשותפים (להלן: "חו"ד משלימה"). עיקר מסקנות המומחה היו שהנתבעת נשאה בתשלומי המשכנתא החל מחודש 06/00 ועד 06/21 וזאת ביחס להלוואה שנטלה בחודש 3/99; לצורך קיום התא המשפחתי על פי טבלאות מס ההכנסה, האיש השלים משכרו סך של 4,850 ₪ מידי חודש; לא היה בהכנסות האישה בכדי לשלם מעבר לתשלומי המשכנתא והמיסים העירוניים החלים על הנכס; האיש נשא בפועל בהוצאות הקשורות בכלכלה, אחזקת הבית, ביטוחים, הוצאות רכב, מלונות ומסעדות.

    

8. הצדדים שניהם ויתרו על זכותם לחקירת המומחים (ראו דברי ב"כ הצדדים בעמ' 18 לפרוטוקול הדיון מיום 28.4.22 שו' 11), כמו גם לא מצאו צורך במשלוח שאלות הבהרה, למעט שאלות ההבהרה ששלחה ב"כ הנתבעת לאקטואר על חוות דעתו הראשונה.

    

   עיקר טענות הצדדים בנושאים שבמחלוקת: 

    

9. לטענות התובע הצדדים היו ידועים בציבור החל משנת 1995 ועד לשנת 2002 אז נישאו, ובתקופה זו חלה עליהם חזקת השיתוף; בשנת 2003 נישאו כדין ומכאן, החל ממועד זה חלות עליהם הוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג- 1973 (להלן:"החוק"); לדידו, כל הראיות והעדויות מלמדות שמשך כל 20 שנות חייהם המשותפים ניהלו משק בית משותף וקיימו חיי זוגיות משותפים, כשהוא נשא בנטל הכלכלי העיקרי. כך גם המומחה בחוות דעתו הגיע למסקנה שבני הזוג נהגו בשיתוף בזכויות, בחובות ובתשלומים נוספים הקשורים בתא המשפחתי, והוא זה ששילם את כל הוצאות המחייה לרבות הוצאות אחזקת הדירה, בעוד משכורתה של הנתבעת שימשה רק לתשלום החזר המשכנתא החודשית באופן שאפשר לצדדים לחיות ברמת חיים גבוהה. עוד לטענתו, קבע המומחה שרק מחודש 7/2000 החלה הנתבעת לשלם את תשלום המשכנתא.

    

10. לעניין הזכויות בדירה גורס שאלה משותפות ומדובר בנכס ששימש את הצדדים ובנותיהם למגורים. לגרסתו, עלה בידי הצדדים לרכוש את הדירה בשל יכולתו הכלכלית הטובה, שבלעדיה לא הייתה משתכללת העסקה, שכן ההון העצמי שולם על ידו, והוא שימש לווה מרכזי בהלוואה. עוד מפרט שמקור הכספים אותם שילם, ממכירת דירה שהייתה בבעלותו ב*** בה התגוררו הצדדים, ואשר נמכרה ביום 15.4.99. מכספי המכר שנתקבלו ממכירת דירתו שילם עבור רכישת הדירה סך של 97,353 ₪, הכולל תשלום שכ"ט עו"ד והוצאות נוספות (23,342 ₪) ותשלום הון עצמי לקבלן (בסך 73,991 ₪ מתוכם תשלום מקדמה ע"ס 5,000 ₪ ביום 15.1.98 ותשלום בסך 52,000 ₪ בהעברה לחשבון מס XXX בבנק פועלים); בנוסף לכך, שילם את תשלומי משכנתא שנלקחה עבור מימון הרכישה משך 16 חודשים, החל מחודש 03/1999 ועד לקבלת הנכס מהקבלן בחודש 06/2000, ובסה"כ 37,150 ₪ כמתואר בסעיף ד'.3.7 לחו"ד האקטואר. לגרסתו, הסיבה היחידה בגינה החליטו הצדדים שהנתבעת לבדה תחתום על הסכם הרכישה, הייתה כדי לנצל הטבות מס כגון קבלת מענק והנחות נוספות להן זכתה כאם חד הורית במועד הרכישה.

     

11. הנתבע סבור שהנתבעת לא תמכה גרסתה באסמכתאות אובייקטיביות ומשכנעות המוכיחות את טענתה לפיה מימנה את רכישת הדירה מכספה או מכספים שקיבלה מהוריה, והסתפקה בעדויות סברה ושמועה של עדיה, כגון סעיפים 2-7 לתצהירה של אחותה מ.א. שם הצהירה שנתנה לנתבעת 10,000 $ מהון עצמי. מנגד, בדיון הוכחות טענה הנתבעת שקיבלה עזרה רק מהוריה ושילמה לקבלן הון עצמי בסך 50,000 ₪ לערך, זאת מבלי שמסרה לאקטואר אסמכתא על כספים אלה, ולכך יש להוסיף שההון העצמי היה בסך של כ- 100,000 ₪.

     

12. לעניין תביעתו לחיוב הנתבעת בדמי השימוש טוען שהחל משנת 2016 הנתבעת פעלה במכוון במטרה למנוע ממנו את השימוש בדירת המגורים המשותפת והוכח שהייתה לו מניעה ממשית ונמשכת שלא אפשרה לו להשתמש בדירה. בין היתר עלה בידו להוכיח שהנתבעת ניסתה בכל דרך להפליל אותו במעשים פלילים שלא עשה ובהצגת מצגים כוזבים בהמשך להם הורחק מביתו למשך 5 ימים, כל זאת בזמן שניסו להגיע להסכם מחוץ לבית המשפט באמצעות עורכי דין; כך גם הנתבעת טענה בכזב שנהג כלפיה באלימות כל חיי הנישואין ועת נחקרה ע"י ביהמ"ש מסרה עדות כוזבת לפיה הכה אותה 5 חודשים לפני. נוכח עדותה הכוזבת, ביהמ"ש דחה בקשתה לסילוק ידו מהדירה המשותפת וניתן צו למניעת הטרדה מאיימת בלבד. כמו כן, גם העדות אותה מסרו אחותה של הנתבעת ובתם המשותפת שקריות, ונועדו להציגו כאדם אלים ולמנוע ממנו קבלת דמי שימוש. הנתבעת בהתנהלותה גרמה לו נזק כלכלי שעה שמנעה ממנו להשתמש בנכס ובשל כך נאלץ להתגורר בדירה שכורה ולשלם שכ"ד חודשי בסך 2,500 ₪. בתצהירו מיום 20.6.22 הוסיף וטען שהנתבעת משכה זמן בכך שסירבה להגיע לפשרות בעניין פירוק השיתוף בדירה, לפני ואחרי תחילת ההליך, ביקשה דחיות להגשת כתבי בי-דין באופן קבוע, סירבה לנהל הליך י"ס, סירבה לפשרות ביהמ"ש, סירבה להצעות המגשר ולא המציאה מסמכים למומחה בזמן.

     

13. מכל האמור סבור שיש לחייב את הנתבעת לשלם לידיו את הסכום אותו קבע האקטואר כתשלום חד פעמי מהוון בסך 103,353 ₪ בצירוף ריבית והצמדה; לקבוע שכל החובות מכל סוג, לרבות חובות הקשורים בשימוש בדירה ולבנק וחברות כרטיסי אשראי, שנוצרו מהמועד הקובע חלות במלואן על הנתבעת בלבד; לקבוע שהבעלות בנכס משותפת ובהתאמה להורות על פירוק שיתוף אגב מינוי ב"כ הצדדים ככונסי נכסים לצורך מכירת הדירה, לאחר עדכון חוות הדעת; לחייב את הנתבעת לשלם לידיו דמי שימוש ראויים.

     

14. בסיכומי התשובה חזר התובע על טענותיו וגרס שעמד בנטל השכנוע והבאת הראיות והוכיח שהייתה שותפות קניינית מלאה בדירת המגורים משך כל תקופת החיים המשותפים, על אף הרישום בפנקס. לדידו, בסיכומיה התעלמה הנתבעת מתקופת הזוגיות טרם הנישואין בה היו ידועים בציבור משנת 1995. טענותיה, לרבות התשלום לקבלן מכספיה לא הוכחו בראיות, בניגוד לטענותיו שהוכחו בראיות פוזיטיביות, ובכלל זה תשלומים לקבלן. עוד טוען שהוכח כי הרחקתו מהדירה והתלונה במשטרה ננקטו כנגדו בחוסר תום לב והנתבעת מנעה ממנו את השימוש בדירה. מכאן, אין לראות בעזיבתו את הדירה כאילו מוותר על זכויותיו הקנייניות ובכלל זה הזכות לדמי שימוש (לכך מפנה לבע"מ 9881/05).

     

15. לטענות הנתבעת לאורך כל שנות נישואיה לתובע, הייתה כפופה להוראותיו, גחמותיו והתנהגותו האלימה, לרבות אלימות כלכלית שעה שהורה לה לשלם את כל הוצאות משק הבית, ורק כאשר נגמרו משאביה היה "משלים" במעט את החסר. כשמאסה בהתנהלותו ולאחר שגילתה אודות מערכות היחסים הרומנטיות שניהל התובע עם נשים אחרות בארץ ובחו"ל, ביקשה להתגרש. לדבריה, משך החיים המשותפים לא הייתה אווירה כללית של שיתוף ושל מאמץ משותף; מעולם לא היו חשבונות בנק מאוחדים מתוקף רצון הצדדים לשמור על הפרדה רכושית מלאה. אף המומחה מציין בעמ' 10 לחוות דעתו שקיימת ייתכנות שלא כל ההוצאות שבוצעו בחשבון הבנק ובכרטיס האשראי של התובע אכן שימשו את התא המשפחתי. כך גם התובע בעצמו מאשר את גרסתה עת מציין שכל תשלומי החובה בוצעו מחשבונה ואילו הוא היה אחראי "למסביב". לטענתה, התובע בזבז חלק גדול ממשאביו על נשים אחרות איתן ניהל מערכות יחסים מחוץ לנישואים, בעוד משכורתה "נאכלה".

16. לעניין הזכויות בדירת המגורים טוענת שנרכשו ונרשמו על שמה בלבד בטרם נישואי הצדדים, ומעולם לא יצרה מצג לפיו הדירה משותפת לצדדים. לכן, בהתאם להוראות חוק יחסי ממון אין התובע זכאי למחצית מהזכויות בה. טענתו ולפיה הזכויות נרשמו על שמה בלבד על מנת לזכות בהנחות ותמלוגים אינה נכונה ומדובר בעבירה פלילית. כמו כן, לא ניתן לפרש את סעיף 521 (א) לחוק המקרקעין המורה על חובת רישום מקרקעין בפנקסים כחריג בצמצום כאשר מבוקש להבריח כספים מרשויות. לראייה, עד מועד פרידתם משך 20 שנים לא ביקש התובע לשנות את הרישום על שמו ולהגן על זכויותיו, וזאת לא בכדי. הנתבעת מאשרת שהצדדים נטלו הלוואת משכנתא משותפת, אולם גורסת שעיקר תשלומי ההחזר בסך של 670,819 ₪ בוצעו על ידה, בעוד התובע שילם לכל היותר סך של 85,531 ₪ וכן את השקעת ההון הראשונית, כעולה סעיף ד. 7.3 לחו"ד המשלימה, סכום "הבטל בשישים" ואינו מעיד על שותפות. לטענתה, נוכח הפער המשמעותי בתשלומים, יש לראות בכספים אותם שילם התובע כמתנה שאינה כוללת תנאי מתלה ולכן אינה ברת ביטול. עוד טוענת שאין להסיק מהעובדה שהיו ידועים בציבור שרכושם משותף (כאמור בבע"א 52/80) במיוחד לאחר שהתובע העיד שהייתה הפרדה רכושית ביחס לדירתו ב*** אותה רכש לבדו ומכר בחודש 4/1999 תמורת סך של 238,006 ₪, בתקופה שניהלו מערכת יחסים ואף התגוררו ביחד. לטענתה, מכספי מכר אלה, החזיר התובע את המשכנתא שרבצה על דירתו ב*** וזאת מבלי לשתף אותה בהחלטות כלשהן. מטעמי זהירות גורסת שאם יקבע בית המשפט שעל הצדדים חלה חזקת השיתוף, אזי יש לקבוע חלוקה בלתי שוויונית בהתאם לחוק יחסי ממון, שכן אחוזי ההשקעה של התובע בדירה מזעריים, נוכח התנהלותו בסתר ביחס לכספיו.

     

17. עוד סבורה הנתבעת שיש לדחות את התביעה לחיובה בדמי שימוש ראויים שכן עת בוטל צו ההרחקה, התובע מעולם לא ביקש לחזור ולא הגיש כל תביעה בעניין זה עד ליום 24.4.22, ואין להפוך אותה כשוכרת בעל כורחה. מעבר לכך, התובע לא שילם משכנתא במועדים בהם לא התגורר בבית ועול תשלומי המשכנתא וביטוח המשכנתא הושת על כתפיה בלבד.

     

18. לעניין החובות שנצברו בתקופת החיים המשותפים גורסת שמעולם לא ידעה על החובות שנוצרו בחשבון התובע, והמדובר בחובות אישיים שלו שעה שלא הציג אסמכתאות כיצד נוצרו ולא הוכח שמלוא התשלומים בוצעו לטובת משק הבית המשותף. ככל וימצא בית המשפט שיש לאזן חובות אלה, יש להורות על קיזוז סך של 11,500 ₪ אשר התקבלו בידיה בגין נזקי גוף, כעולה מדברי המומחה בסעיף 1 לתשובות לשאלות הבהרה מיום 28.1.20.

     

     

     

     

     

     

    דיון והכרעה;

     

    תלה"מ 39060-05-17 פירוק שיתוף ואיזון משאבים;

     

    לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם ושמעתי את העדויות במסגרת דיון ההוכחות שהתקיים לפניי, מצאתי לקבוע שהזכויות בנכס משותפות לשני הצדדים בחלקים שווים, ויש להורות על פירוק השיתוף. אנמק טעמיי;

     

19. דירת המגורים נשוא המחלוקת נרכשה ביום 22.12.98 כ- 5 שנים עובר לנישואי הצדדים כדמו"י, כשהם הורים לשתי בנות משותפת, ושימשה למגורי הצדדים והתא המשפחתי. הזכויות נרכשו מהקבלן "*** בע"מ" (נספח 4 לתצהיר הנתבע מיום 26.5.20) בעלות של 540,000 ₪ ונרשמו בלשכת רישום מקרקעין ב*** על שם הנתבעת בלבד. לטענתה, רישום הזכויות, מועד הרכישה בטרם נישואי הצדדים ותשלום המשכנתא החודשית מחשבון הבנק שבבעלותה מלמדים על העדר שיתוף בדירת המגורים. התובע מצדו טוען שהזכויות משותפות באופן שווה לשני הצדדים על אף הרישום, שכן זה בוצע לצורך קבלת הטבות מס שונות שהגיעו לנתבעת באותם זמנים בשל היותה "אם חד הורית". מכאן, המדובר בשתי תקופות; תקופת השיתוף עובר לנישואי הצדדים מהלכה נרכשה הדירה, והתקופה לאחריה, קרי לאחר הנישואין.

     

20. בנסיבות אלה, תחילה אדרש לטענת הנתבעת ולפיה המדובר בנכס חיצוני ואין לקבוע שיתוף ספציפי לגביו, ורק באם אמצא לקבלה, אדרש לטענות התובע בדבר יישום הלכת השיתוף; אין חולק שהזכויות נרשמו על שם הנתבעת בלבד, ומועד הרכישה היה עובר לנישואי הצדדים. מכאן, על מנת להחיל את הסדר איזון המשאבים הקבוע ביחס לנכסים חיצוניים, יש לבדוק האם הייתה כוונת שיתוף ספציפית בין הצדדים, וכן, באם ניתן ללמוד מהתנהגותם על הכנסת הנכס למסת הנכסים המשותפים. זאת יעשה בבחינת הנסיבות העובדתיות והראיות במקרה הספציפי לפניי, בנוסף לעצם קיום הנישואין עצמם, ובחינת קיומו של "דבר מה נוסף" אשר יעיד על כוונת השיתוף ספציפית. בתוך כך אבחן את השיקולים הקשורים בנכס שלגביו נטענת כוונת שיתוף, לצד שיקולים הקשורים בבני הזוג עצמם.

     

21. הצדדים נישאו 19.02.03 וממועד זה, אלא באם ערכו הסכם יחסי ממון, יחול עליהם הסדר איזון משאבים כמפורט בפרק השני לחוק, הקובע שיתוף אובליגטורי דחוי לעת פקיעת הנישואין מחמת גירושין או פטירה של אחד מבני הזוג. הסדר איזון המשאבים כקבוע בסעיף 5 (א)(1) לחוק יחסי ממון אינו חל על "נכסים חיצוניים", שאינם תוצר של מאמץ משותף של בני הזוג ואינם חלק ממסת הנכסים. כידוע, למרות הוראות החוק, נקבעה בפסיקה הלכת שיתוף הספציפי המבוססת על הדין הכללי, ולפיה ניתן להחיל הסדר איזון המשאבים על נכסים חיצוניים, מקום בו יוכח שהייתה כוונת שיתוף ספציפי לגבי אותו נכס [ראו חוות דעתה של השופטת שטרסברג- כהן בע"א, 1915/91 יעקובי נ' יעקובי, פ"ד מט(3) 529, 621 (1995), ראה גם שחר ליפשיץ השיתוף הזוגי 174 (2016)).

     

22. בפסק הדין של בית המשפט העליון, ע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי, פ"ד נו(6) 175, 183 (2002), (להלן:" פרשת אבו רומי") קבעה כבוד השופטת שטרסברג כהן כי ניתן להסתמך על הדין הכללי ובכלל זה דיני הקניין, דיני החוזים, דיני הנאמנות, עיקרון תום הלב וכיו"ב, ולקבוע שיתוף בנכס חיצוני שאינו בר איזון. במקרה זה תידרש ההוכחה לקיומה של כוונת שיתוף ספציפי, קרי, הוכחת נסיבות עובדתיות בנוסף לעצם קיום הנישואין המשותפים והממושכים מהן ניתן להסיק על יסוד הדין הכללי הקניית זכויות בדירת המגורים. להבדיל מהלכת שיתוף כללית, ניתנת לבן זוג אפשרות להוכיח כוונת שיתוף בנכס מסוים ולהיות זכאי לסעד הצהרתי לפיו הנכס שייך אף לו, חרף העובדה שהדבר אינו מעוגן ברישום.

     

23. כאשר מדובר בדירת המגורים המשמשת למגורי בני הזוג הודגש אופייה וייחודה כ"נכס משפחתי מובהק, לעיתים הנכס המשמעותי ביותר של בני הזוג ולעיתים אף היחיד" (ע"א 7687/04 ששון נ' ששון, פ"ד נט(5) 596, 614 (2005)), "יהלום השיתוף" (רע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי, פ"ד נו(6) 175 וכן דברי כבוד השופטת בייניש (כתוארה אז) בע"א 7687/04 ששון נ. ששון (פ"ד נ"ט (5) 596, 615). נטל ההוכחה מונח לפתחו של הצד הטוען לשיתוף, ונקבע כי "יש טעם להקל על בן הזוג הטוען לבעלות משותפת בדירת המגורים כאשר זו רשומה רק על שם אחד מהם" [השופטת ט' שטרסברג-כהן בעניין אבו רומי בעמ' 183]. עוד נקבע כי "בין בני זוג נוצרים יחסים קנייניים דינמיים במהלך חיי הנישואין, והחוק אינו מפריע ליחסים אלה להתפתח" (רע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי, פ"ד נו(6) 175 (2002)) ועל אף שסעיף 5(א) לחוק יחסי ממון מחריג ממסת הנכסים המשותפת נכסים שהיו בבעלות אחד מבני הזוג טרם הנישואין, הרי ש"במקרים רבים ניתן ללמוד מהתנהגות הצדדים על הכנסתם של נכסים אלה למסגרת המאסה של הנכסים המשותפים של בני הזוג בעת הנישואין" [הנשיא מ' שמגר בע"א 1915/91 יעקובי נ' יעקובי, פ"ד מט(3) 529 (1995)].

     

24. בבע"מ 1398/11 אלמונית נ. אלמוני שניתן ביום 26.12.12 (פורסם נבו) נקבע שלא די בעצם הנישואין על מנת להוכיח כוונת שיתוף, אלא יש להוכיח "דבר מה נוסף" אשר יעיד על כוונת השיתוף בנכס הספציפי, כגון הוכחת השקעתו של בן הזוג שאינו רשום כבעלים בנכס, הצגת התחייבויות ומצגים שיכולים לבסס אינטרס הסתמכות מצד בן הזוג שאינו רשום. עוד נקבע כי "....ככל שמדובר בהשקעה כספית רצינית שאינה בטלה בשישים, מעידה בדרך של התנהגות על כוונת שיתוף מצד שני בני הזוג ועל עירוב נכסים כלכלי. ... כוונת שיתוף ספציפית בנכס "חיצוני" יכולה להתבטא גם בהבטחות ובמצגים אקטיביים שעשויים להביא להסתמכות מצד בן הזוג הלא רשום ולהקים טענת מניעות לבן הזוג הרשום, ובוודאי גם במקרה שבו מבוצעת הטעייה אקטיבית מצד בן הזוג הרשום המצויה על גבול המרמה".

     

25. בעניין זה, הוסיף השופט י' עמית בבע"מ 1398/11 כי "לצורך משקלו של אותו "דבר מה נוסף" הנדרש להוכחת כוונת שיתוף ספציפי יש להקל לגבי דירת המגורים לעומת נכסים אחרים שהובאו לנישואין על ידי אחד מבני הזוג. מבלי לקבוע מסמרות, אציין להלן מספר פרמטרים אשר יש להביא בחשבון בדוננו בשאלה אם להכיר בשיתוף ספציפי בדירת המגורים:

    ( - ) האם הדירה הובאה על ידי אחד מבני הזוג לנישואין (כמו במקרה דנן) או נרכשה על ידי אחד מבני הזוג לאחר הנישואין.

    ( - ) האם הדירה נתקבלה בתקופת הנישואין מכוח ירושה או מתנה, שאז נדרשת לטעמי מידה גדולה יותר של הוכחה. הדבר נכון במיוחד לגבי דירה שנתקבלה במתנה במהלך תקופת הנישואין, מן הטעם שיש ליתן משקל לכך שנותן המתנה בחר להעניקה רק לאחד מבני הזוג ולכך שבן הזוג השני הסכים, גם אם בשתיקה, כי הדירה שנתקבלה במתנה תירשם רק על שם בן הזוג מקבל המתנה.

    ( - ) האם גם לבן הזוג השני יש דירת מגורים או נכס חיצוני אחר שהביא עמו לנישואיו ואשר נותר רשום על שמו.

    ( - ) אורך התקופה בה הדירה הייתה רשומה על שם אחד מבני הזוג ומספר השנים בהם התגוררו בני הזוג בדירה (ככל שהתקופה קצרה יותר נדרשת מידה רבה יותר של הוכחה לשיתוף בדירה).

    ( - ) אורך חיי הנישואין עד לקרע או עד לגירושין (ככל שתקופת הנישואין קצרה יותר נדרשת מידה רבה יותר של הוכחה לשיתוף בדירה).

    ( - ) האם ניטלה הלוואה בגינה נרשם משכון/משכנתא על הדירה, ואשר שולמה לאורך השנים על ידי בני הזוג במשותף.

    ( - ) שיפוץ מסיבי או תוספת בניה מהותית שמומנה על ידי שני בני הזוג.

    ( - ) התנהגות הצדדים - אווירה כללית של שיתוף ושל מאמץ משותף.

    ( - ) נסיבות ספציפיות נוספות כגון יצירת מצג בפני בן הזוג השני.

    מובן כי הפרמטרים המנויים לעיל - ואשר חלקם "מושך" לכיוונים מנוגדים – אינם רשימה סגורה, וכל מקרה יידון לגופו."

     

26. בדנג"ץ 8537/18 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים (פורסם במאגרים) (נבו 24.06.2021) נקבע שמהות הדרישה ל"דבר מה נוסף" הינה מבחן עובדתי התלוי בנסיבות המקרה, כאשר השיקולים שנמנו בפסיקה מתחלקים לשתי קטגוריות עיקריות: שיקולים הקשורים בנכס שלגביו נטענת כוונת שיתוף, לצד שיקולים הקשורים בבני הזוג עצמם. וכך נפסק;

    "בין השיקולים הקשורים בנכס ניתן למנות את מקור הנכס (אם נקנה או התקבל כמתנה או כירושה, וככל שנקנה, מי מימן את הרכישה); את השאלה אם הנכס הגיע לידי בעליו לפני הנישואין או במהלכם; את השאלה אם ניתנו לבן הזוג הטוען לשיתוף בטוחות כגון הערת אזהרה; את התנהלותם הכספית-כלכלית של בני הזוג באשר לנכס, למשל אם לקחו משכנתא במשותף למימון הרכישה או הבנייה; את שאלת קיומן של השקעות כספיות בנכס מטעם בן הזוג הטוען לשיתוף; את השתתפותם של שני בני הזוג (בין בכסף ובין בעמל) בשיפוץ משמעותי שבוצע בנכס, בתכנונו או בבנייתו; הבטחות או מצגים אקטיביים מצד בן הזוג הרשום כלפי משנהו; וככל שמדובר בבית המגורים של בני הזוג – את משך הזמן שבו התגוררו בני הזוג בנכס.

    במסגרת הקטגוריה השנייה, שעניינה שיקולים הקשורים בבני הזוג, התחשבה הפסיקה במשך נישואיהם של בני הזוג; באופי יחסיהם ובשאלה אם התקיימה אפילו מידה חלקית של הרמוניה, "גם אם לא היו החיים 'גן של ורדים'" (בע"מ 1059/17, [פורסם בנבו] פסקה ז'; וראו גם עניין אלמונית, פסקה 27 לחוות דעתו של השופט דנציגר ופסקה 2 לחוות דעתו של השופט צ' זילברטל); בהתנהלותם הכלכלית של בני הזוג ובשאלת קיומה של "אווירת שיתוף" ביניהם; בשאלה אם לבן הזוג הטוען לשיתוף יש נכס חיצוני אחר שנותר רשום על שמו; ובשאלת קיומם של ילדים משותפים. עוד נקבע בפסיקה כי הנטל להוכחת כוונת שיתוף בנכס ספציפי מונח לפתחו של בן הזוג הטוען לשיתוף, וזאת מכוח הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה" (עניין אלמונית, פסקה 14 לפסק דינו של השופט י' דנציגר)."

     

27. כעת אבחן את השיקולים הקשורים בנכס שלגביו נטען השיתוף הספציפי לצד שיקולים הקשורים בבני הזוג עצמם.

     

    שיקולים הקשורים בנכס;

     

28. דירת המגורים נרכשה עובר לנישואי הצדדים, עת ניהלו חיים משותפים כידועים בציבור, ובה התגוררו יחד עם בנותיהם משך פרק זמן ארוך, כ- 18 שנים, דבר אשר יכול לכשעצמו להעיד על עירוב הנכס (לעניין זה ראה למשל ע"א 7687/04 ששון נ' ששון, תמ"ש (ת"א) 4518/98). אציין שהנתבעת לא כפרה בטענת התובע לפיה היו ידועים בציבור, ואף לא ניסתה לסתור אותה, ולעניין זה העלתה טענה יחידה לפיה לא הייתה אווירת שיתוף שכן נאלצה לשאת ברוב הוצאות הצדדים, דבר שנשלל ע"י המומחה בחוות דעתו המשלימה, כפי שיפורט בהמשך.

     

29. בחוות הדעת המשלימה מצא האקטואר שהתובע השקיע בנכס השקעות כספיות; בחוות דעתו ציין שמבדיקת חשבון הבנק שבבעלות התובע (מס' *** המתנהל בבנק ***) עולה שבתאריך 15.12.1998 נמשכה המחאה ע"ס 5,000 ₪ לטובת חשבון מספר *** המתנהל בסניף ** בבנק ה***, וזאת בהתאם לטענת התובע לפיה בהתאם להסכם הרכישה, עד לתאריך 9.12.1998 היה על הצדדים להעביר לקבלן תשלום ראשון בסך של 5,000 ₪ (ראו סעיף ד. 3.5 לחו"ד משלימה). בסעיף ד. 3.8 לחו"ד משלימה פירט המומחה את תשלומי המשכנתא החודשית אותה נטלו בני הזוג למימון הרכישה, וקבע שמחשבון התובע שולמו תשלומים לטובת ההלוואה המסתכמים בסך של 28,531 ₪. מכאן, עלה בידי התובע להוכיח שעבור רכישת הנכס, ובכלל זה תשלומי המשכנתא שנלקחה לצורך מימון הרכישה, שילם למצער סך של 33,531 ₪. טענתו זו לא נסתרה ע"י הנתבעת, ולמעלה מכך, בסיכומיה אף טענה שהתובע נשא בתשלומים בסך 85,531 ₪ בגין המשכנתא והשקעת ההון הראשונית.

     

30. יתר על כן; הנתבעת לא הוכיחה טענתה ולפיה התשלום הראשון עבור מימון הרכישה, שולם על ידה מהון עצמי שהיה ברשותה. טענתה זו לא נתמכה בכל מסמך, על אף שניתן לעשות כן בנקל באמצעות אחזור דפי חשבון או פנייה לקבלן לקבלת אסמכתא אודות מקור התשלום. כאשר נשאלה על כך בחקירתה, לא עלה בידיה ליתן הסבר. וכך הצהירה (עמ' 27 לפרו' שו' 11-23);

    "ש.כמה שילמת הון עצמי לקבלן?

    ת.משהו קרוב ל 50,000 ₪, אז זכור לי שהדולר היה 4.2.

    ש.איך שילמת?

    ת.שילמתי במזומן.

    ש.לא הפקדת לבנק שום דבר? ככה במזומן סכום כזה גדול?

    ת.במזומן דרך הבנק. לא בתשלומים. זה נחשב מזומן.

    ש.הכסף הזה את קיבלת ולקחת והלכת ונתת לקבלן, זה נכון?

    ת.מה זה נתתי?

    ש.מזומן. שטרות.

    ת.לא אמרתי את זה. אם העברה דרך בנק זה גם נקרא מזומן, לא תשלומים.

    ש.למה לא צירפת הוכחה שכן שילמת ואיך שילמת? לא רואים שום תנועה בחשבון שלך שבאמת שילמת.

    ת.הגשתי הכל בתצהיר, במסמכים. "

     

31. בבחינת הראיות, לא עלה בידי הנתבעת לא הוכיחה ולו תשלום חלקי שביצעה לטובת תשלום המקדמה לקבלן המוכר. מנגד, התובע פירט את התשלומים שבוצעו על ידו, ומקורם, ובכלל זה שדירתו ב*** נמכרה ביום 15.4.99 והכספים שימשו לסילוק המשכנתא שרבצה עליה, טענה שהנתבעת אישרה בעצמה במסגרת סיכומיה. בעניין זה העיד התובע כדלקמן (ראה פרו' מיום 11/7/22 עמ' 21 שו' 29 עד עמ' 22 שו' 2):

    "ש.אתה קנית את הדירה ב*** אחרי שאתה ו- מ' הייתם זוג והדירה נרשמה על שמך בלבד.

    ת.נכון.

    ש.שמכרת את הדירה ב 99 מה עשית עם התמורה?

    ת.השקעתי בדירה שהיינו גרים ב***.

    ש.הדירה נמכרה ב238,000 ₪, נכון?

    ת.כן.

    ש.מה עשית עם הכסף?

    ת.השקעתי בדירה ב***.

    ש.מה עשית עם ה 238,000 ₪?

    ת.החזרתי משכנתא וחלק השקעתי. "

     

32. מהמסמכים שהוצגו עולה שביום 14.1.99 נטלו בני הזוג משכנתא בהתחייבות משותפת ע"ס 448,000 ₪ וזאת לצורך מימון הרכישה (נספח ב לתצהיר האישה מיום 11.1.222). להבטחת התחייבויותיהם, חתמה אחיינית התובע כערבה (ראו עמ' 26 לפרוטוקול ש' 11), וביטוח החיים המחויב להבטחת ההלוואה נרשם על שם התובע (ראה נספח 1 לתצהיר התובע מיום 21.11.21). הנתבעת מנגד גרסה שהתובע היה ערב הלוואת המשכנתא, אולם עיון בהסכם ההלוואה מלמד שהיה לווה יחד ולחוד עם הנתבעת. כשעומתה הנתבעת עם טענתה זו במסגרת חקירתה, לא עלה בידיה להסבירה. יתר על כן, מעדותה עולה שבשנת 2014 בוצע מחזור להלוואת המשכנתא, וגם אז, התובע נותר כלווה. וכך הצהירה (ראה פרו' מיום 11/7/22 עמ' 26 שו' 14-26);

    "ש.ב 2012 עשית מיחזור משכנתא?

    ת.עשיתי ב 2014.

    ש.ועדיין התובע הוא לווה ולא ערב. למה לא הוצאת אותו? ....

    ת.....לשאלת בית המשפט אם עשיתי מיחזור למה לא הוצאתי את התובע מהמשכנתא, אני משיבה (העדה חושבת) – מרוב התמימות שלי, המשכתי ככה, לא שיניתי שם מה שהיה. זה היה רשום אבל עדיין אומרת שאני יודעת שהוא היה ערב לא לווה. גם שעשיתי מיחזור של משכנתא היה ידוע לי שהוא לא לווה, הוא ערב. "

     

33. כפי שמצא המומחה בחוות דעתו המשלימה, וקביעתו זו לא נסתרה ע"י הנתבעת, התנהלותם הכספית-כלכלית של בני הזוג באשר לתחזוקת והוצאות הנכס, כמו גם התא המשפחתי כולו, הייתה משותפת. כך בסעיף ה. 7 לחו"ד המשלימה סיכם המומחה את בדיקת מימון תשלומי המשכנתא והוצאות המחייה ע"י הצדדים, וקבע כדלקמן:

    "...... לדעתי המקצועית עולה כי אכן שולמו תשלומי המשכנתא על ידי האישה בכל התק' שהחל מיוני 2000 ועד יוני 2021 , מתוך התק' הכוללת בה שולמו הוצ' המשכנתא בתק' שהחל ממרץ 1999 ועד יוני 2021. דהיינו כמעט בכל התק' התשלומים למשכנתא שולמו על ידי האישה.

    ..... אך לא היה באמצעים העומדים לרשות האישה לכלכל את הבית ולשאת בכל הוצאות המחיה ויחד עם זאת לשאת בתשלומי המשכנתא והמיסים העירוניים של הדירה .

    יתרה מכך, נמצא על ידי כי האיש נשא בהוצאות כגון : מזון ומשקאות, רכישת מוצרי חשמל ומחשבים, ביגוד, תש' לעיריית כרמיאל, רשתות הפארם, ביטוחים, חנויות לחיות מחמד, ציוד משרדי, ביטוח רישוי ואחזקת רכב, רשות השידור, מלונות, רהיטים, מסעדות, וכיוצ"ב ."

     

34. מבדיקת המומחה עולה שאכן מרבית תשלומי המשכנתא, החל מחודש 6/00 ועד לסילוקה ביום 6/21, שולמו מחשבון הנתבעת, ברם הצדדים התנהלו באופן של שיתוף כך שכל אחד מהם עבד, ומשכרו חלקו בהוצאות התא המשפחתי. המומחה מצא שהתובע מיזג רכושו ברכוש המשותף עת שילם את יתר התשלומים הדרושים לקיום התא המשפחתי לרבות תשלומים בגין הוצאות מחייה. התנהלותם זו של הצדדים מלמדת על שיתוף משאבים כללי וערבוב כספים ממקורות שונים. כמו כן, בבחינת טענות הצדדים ואופן התנהלותם התרשמתי שהייתה הסכמה לפיה הנתבעת תישא בהוצאות המשכנתא מחשבונה והתובע יישא ביתר התשלומים עבור הוצאות המחייה של התא המשפחתי.

     

35. את טענת הנתבעת ולפיה הצדדים לא ניהלו חשבון בנק משותף ומשכך לא הייתה כוונת שיתוף, מצאתי לדחות; כידוע ניהול חשבונות בנק נפרדים אינו מעידה על היעדר כוונת שיתוף בנכסי הצדדים ולא אחת נקבע כי "העובדה, שהיו לבני הזוג חשבונות בנק אחדים, שהיו בחלקם משותפים לשניהם ובחלקם נפרדים, בוודאי אין בה כדי להחליש את משקלן של הראיות הנ"ל; למעשה זוהי תופעה שכיחה גם אצל זוגות נשואים" (ראה ע"א 52/80 שחר נ' פרידמן). עובדה זו מקבלת משנה תוקף מקום בו במכלול הראיות מתקבלת תמונה המלמדת על מערכת יחסית כלכלית משותפת.

    שיקולים הקשורים בבני הזוג עצמם ;

     

36. מערכת היחסים הזוגית של הצדדים התפרשה משך 21 שנים, מתוכם 13 שנים כבני זוג נשואים; לא אחת נקבע בפסיקה שלנישואים ממושכים, אף אם לא כולם על מי מנוחות, יש משקל בבחינת שאלת השיתוף. ברירת המחדל במקרה שכזה היא לכוונת שיתוף מכוח הדין הכללי, תוך שיוטל על הבעלים הרשום להוכיח שלא כן הדבר, וכן שגילה דעתו. לכך מתווספת העובדה שהצדדים הורים לשתי בנות משותפות, אותן גידלו במשותף תחת קורת גג אחת משך כעשרים ואחת שנים. התנהלות הצדדים כמפורט לעיל, מלמדת על אווירת שיתוף כוללת, אשר יש גם בה בכדי להוות את אותו "דבר מה נוסף" שיש בכוחו להוכיח את השיתוף בנכס החיצוני שבענייננו (ראו: דברי כב' השו' צ' זילברטל בבע"מ 1398/11; תמ"ש (משפחה תל אביב-יפו) 34814-11-14 ט.א נ' מ.א (נבו 03.08.2017); עמ"ש (מחוזי מרכז) 10884-03-16 ד. מ נ' ט. ש. מ (נבו 02.01.2017)).

     

37. נתתי דעתי לטענות הנתבעת לפיהן חיי הזוגיות לצד התובע לא תמיד היו לשביעות רצונה, וכן שנקט כנגדה באלימות. אולם, טענות אלה אינן מביאות בהכרח למסקנה שלא קיים שיתוף, לבטח מקום בו לא הוכחו; עיון בראיות שהוצגו ובכלל זה בהליך ה"ט 44464-09-16 עליו נסמכת הנתבעת מלמד שבית המשפט הטיל ספק בטענותיה. בהחלטה מיום 19.9.16 קבע כבוד השופט נאמן כי "המבקשת למעשה לא ציינה כל אירוע עובדתי כזה או אחר, וגם כיום האלימות הפיזית היחידה שלה היא טוענת ארעה לפני 5 חודשים, על כן אינני מוצא כל מקום להורות על הרחקה של המשיב מהבית." בסופו של יום, במסגרת דיון במעמד הצדדים גובשה הסכמה ולפיה "מבלי להודות באף טענה, ומבלי שתהיה בהסכמה זו משום הודאה בטענה ו/או בעובדה, ברם אך ורק על מנת להרגיע את האווירה, יינתן צו הדדי למשך 90 יום האוסר על שני הצדדים להטריד זה את זה". (ר' עמ' 3 שו' 15-17).

     

38. כמפורט בסעיף 35 לעיל, מצאתי שהתנהלותם הכלכלית הכללית של הצדדים מלמדת על אווירת שיתוף, ויש בה בכדי להוות דבר מה נוסף המעיד על כוונת השיתוף בנכס הספציפי. הצדדים נשאו במשותף בהוצאות מחיה ומגורים של התא המשפחתי באופן המעיד על שיתוף משאבים כללי וערבוב כספים ממקורות שונים. ביחס להתנהלות הכלכלית הצהיר התובע בחקירתו באופן מפורט, סדור וקוהרנטי, ועדותו תואמת את קביעות המומחה בחוות דעתו. וכך הצהיר: (ר' עמ' 22 שו' 25-34)

    " ש.שעברתם להתגורר יחד היה שינוי בהתנהלות הכלכלית שלכם?

    ת.היינו סוגרים מי משלם זה ומי משלם זה. לא היה הסכם, זה היה בע"פ.

    ש.מה היו הוצאות הבית?

    ת.משכנתא, מיסים, מזון, כל מיני מה שקשור למשפחה.

    ש.במה אתה היית נושא?

    ת.במזון, לבגדים, לתכשיטים, לבושם, בגדים של הילדים, כל מה שקשור לילדים.

    ש.מתנות?

    ת.כמובן.

    ש.ומה מ' היתה משלמת?

    ת.משכנתא, גם חשמל, גם ארנונה. "

     

39. בנוסף, עלה בידי התובע להוכיח שהיה בבעלותו נכס חיצוני שנתח משמעותי מהכספים שנתקבלו ממכירתו, הועבר על ידו לרכישת הדירה המשותפת ואת היתר העביר לסגירת המשכנתא שרבצה עליו. בסיכומיה אישרה הנתבעת שהתובע נשא בסך של 85,531 ₪ עבור רכישת הדירה ובכלל זה תשלום ההון ראשוני, בעוד לאורך כל ההליך הכחישה שנשא בתשלומים עבור רכישת הנכס (סעיף 2 לתצהירה) וטענה שאת ההון הראשוני גייסה בעצמה (ס' 2 לתצהירה); ואולם, לא עלה בידיה להוכיח טענתה לפיה היו ברשותה כספים ממועד עלייתה ארצה בסך 45,000 ₪ וכן שקיבלה סיוע מהוריה (ראה סעיף 12 לתצהירה מיום 11.1.22). הנתבעת ביקשה להציג תמונה ולפיה רכשה את הדירה בתקופה "שהכירה" את התובע (סעיף 3 לתצהירה מיום 11.1.22) אולם, כעולה מהראיות, בניגוד לטענתה, טרם רכישת הדירה היו בני הזוג ידועים בציבור, התגוררו ביחד ואף היו הורים לבתם הבכורה.

     

40. מכל המפורט לעיל, ובבחינת כלל הראיות מצאתי לקבוע שהתנהלות הצדדים יצרה הסתמכות הדדית על הנכסים שנצברו, ובכלל זה דירת המגורים ששימשה משענת לעתיד עבור שניהם, וזאת גם אם יחסי הצדדים לא היו על מי מנוחות באופן תמידי (ראו תמ"ש 3591-02 ש. צ. נ' ח. צ. 05/12/07). לא מצאתי שעלה בידי הנתבעת להוכיח שאירעו אירועים מיוחדים מהם ניתן ללמוד על הפסקת השיתוף או למצער כוונה מצדה לעשות כן, ומנגד, התובע הוכיח קיומו של דבר מה נוסף המעיד על כוונת שיתוף בנכס הספציפי. מכאן, אני קובעת שחרף רישום הזכויות על שם התובעת בלבד, הצדדים בעלים במשותף בנכס, באופן שווה.

41. בהתאמה לאמור, ושעה שהצדדים אינם מתגוררים תחת קורת גג אחת מזה תקופה ממושכת, ובהתאם להוראות הדין, ובכלל זה הוראת סעיף 37 (א) חוק המקרקעין הקובע עקרון-על לפיו כל שותף במקרקעין יכול ורשאי להביא לפירוק השיתוף (רע"א 1017/97 יצחק רידלביץ נ' יצחק מודעי, פ"ד נב(4) 625 [1998]) אני מורה על פירוק השיתוף בנכס, בהתאם להוראות הקבועות בסייפא לפס"ד.

    איזון זכויות וחובות הצדדים:

42. משנת 1995 ועד ליום בו נישאו בשנת 2003 ניהלו הצדדים משק בית משותף, התגוררו יחדיו ונולדו בנותיהם. ביום 19.2.03 נישאו הצדדים וממועד זה חל עליהם הסדר איזון משאבים הקבוע בפרק השני לחוק. הצדדים לא חלקו על מועד הקרע וזה נקבע ליום 31.8.16, המועד בו עזב התובע את הבית (להלן: "תקופת השיתוף"). סעיף 6 לחוק יחסי ממון קובע מימוש הזכות לאיזון:

    "6.    (א)  לצורך איזון המשאבים לפי סעיף 5 יש לשום את נכסי כל אחד מבני הזוג, פרט לנכסים שאין לאזן שוויים; משווי הנכסים האמורים של כל בן-זוג יש לנכות את סכום החובות המגיעים ממנו, למעט חובות בקשר לנכסים שאין לאזן שוויים.

    (ב)  היה שוויים של נכסי בן הזוג האחד עולה על שוויים של נכסי השני, חייב האחד לתת לשני את מחצית ההפרש, אם בעין ואם בכסף או בשווה כסף.

    (ג)   באין הסכמה בין בני הזוג בשאלה מה מגיע מהאחד לשני או באיזו דרך יבוצע האיזון, יחליט בית המשפט או בית הדין לפי הנסיבות, ורשאי הא לקבוע מועדי הביצוע, הבטחתו ושאר תנאיו, לרבות תוספת ריבית במקרה של ארכה או סילוק בשיעורים.

    (ד)  בהחלטתו לפי סעיף קטן (ג) יתחשב בית-המשפט או בית-הדין בכל הנסיבות הקשורות במצבו הכלכלי של כל אחד מבני הזוג ובטובת ילדיהם הקטינים, ובאופן שימנע ככל האפשר –

    (1)   גרימת אובדן מקור פרנסה סבירה לאחד מבני הזוג;

    (2)   הפסקת קיומו או פגיעה בהמשך תיפקודו התקין של תאגיד או של מקום עבודה אחר;

    (3)   פגיעה בצבירת הזכויות הסוציאליות של אחד מבני הזוג;

    (4)   פגיעה ברווחת ילדי בני הזוג הקטינים."

     

43. כידוע, חזקה על חובות שנצברו במהלך רגיל של ניהול חיי משפחה תיקים, שהם משותפים, אלא באם מי מהצדדים הוכיח שחוב מסוים מקורו בפעילות חריגה או שלא לטובת התא המשפחתי. וכך נקבע בע"א 7442/97 יפה עמית נ' ציון עמית, נד(4) 625 (2000); "אכן, הלכה פסוקה היא כי שיתוף בנכסים בין בני-זוג כולל בחובו כרגיל, לצד השיתוף בזכויות, גם שיתוף בחובות, וזאת ביחס לחובות שנצברו בדרך הרגילה על-ידי אחד מבני-הזוג בתוך תקופת השיתוף ביניהם, כאשר הם מנהלים אורח חיי משפחה תקינים, להוציא חובות שהם בעלי אופי אישי מובהק ואשר מעצם טיבם ייתכן שאין זה מן הצדק לשתף את בן-הזוג האחר בעולם. יישומם של עקרונות אלה עשוי להביא בנסיבות המתאימות לכלל מסקנה כי גם אם קמה חזקת השיתוף בחובות בין בני-זוג המנהלים משק בית משותף, עדיין תיטה הכף לעבר אי-הכללתו של חוב מסוים במסגרת החובות המשותפים, כאשר הוכח בראיות כי החוב האמור הינו תוצר של פעילות חריגה של אחד מבני-הזוג שאיננה משרתת את היחידה המשפחתית, או במקרים מסוימים, אפילו חותרת תחתיה."

44. המלומד עו"ד אריאל דרור מסביר בפרק ח' לספרו "חלוקת רכוש בהליך גירושין" את עקרון שיתוף החובות בין בני זוג מכח סעיף 6, כדלקמן:

    "ההנחה העומדת בבסיסו של סעיף 6 לחוק יחסי ממון היא כי חובות שצברו הצדדים במהלך חייהם, כגון יתרת חובה בבנק, משכנתא בגין דירה משותפת, או חוב בשל לקיחת הלוואה משותפת – הם בדרך כלל משותפים. על כן, אין חשיבות לזהות הצד שהוציא אותם בפועל - כל עוד ההוצאה נועדה לצרכים השוטפים הרגילים של משק הבית (כגון הוצאות מדור ואחזקתו, כלכלה, ביגוד וכיוצ"ב), והוצאה לפני המועד הקובע. ..לא ניתן להגיש תביעה שכל כולה מבקשת לחייב את הצד השני בחובות, ללא עריכת איזון בכלל הנכסים. תביעה כזו אינה הגונה, שכן אין מטרתה להעניק לבן הזוג האחר זכויות, אלא לחייבו בחובות בלבד, שהם בגדר נכסים שליליים."

     

45. עוד מציין עו"ד דרור שהכלל בפסיקה קובע שעל מנת להכריע האם חוב משותף, יש לבחון את דרך היווצרותו ,ולכן כל מקרה נבחן לגופו. כמו כן, את סוגי החובות שעלולים להיחשב כחובות שאינם משותפים לבני הזוג שהכירה בהם הפסיקה, מסכם בספרו כדלקמן:

    א)חוב שנוצר עקב הפרת נאמנות, כדוגמת הוצאות של הבעל להחזקת מאהבת.

    ב)חוב שנוצר בגין מעשה עבירה של אחד מבני הזוג.

    ג)חוב שנוצר בגין פעולה קניינית שנעשתה לאחר הפירוד בין בני הזוג.

    ד)חוב שנוצר בגין פעולה שהיא בלעדית לאחד מבני הזוג, ואינה קשורה לחיים המשותפים.

    ה)חוב שהוא תוצר של פעולה חריגה ובלתי הגונה של בן הזוג, כמו מניפולציה כספית.

     

46. האקטואר נתבקש לערוך חוות דעת ולבחון את טענות הצדדים בשאלת החובות שנצברו בתקופת השיתוף; ביום 17.12.19 הגיש את חוות דעתו הראשונה וקבע שלאיזון זכויות וחובות הצדדים (לא כולל זכויות פנסיוניות לגביהם הגיעו להסכמה כמפורט בריישא לפס"ד) על הנתבעת לשלם לתובע בסכום חד פעמי בסך של 103,353 ₪. התובעת מתנגדת לקביעות המומחה בחוות דעתו, ברם לא עלה בידיה להוכיח שנפלה בהן כל שגגה; הנתבעת לא הציגה ולו אסמכתא אחת להוכחת טענתה לפיה על אף שהמדובר בחובות שנצברו בתקופת החיים המשותפים, אין לראות בהם ככאלה, ובניגוד לחובתה על פי דין, ביקשה להפוך את נטל ההוכחה באופן בו יחוייב התובע להציג אסמכתאות לפיהן הכספים שלווה שימשו את התא המשפחתי.

     

47. יתר על כן, הנתבעת לא ביקשה לזמן את המומחה לחקירה על חוות דעתו וזאת חרף העובדה ששלחה להתייחסותו שאלות הבהרה ביום 13.1.20, ועל פי תשובתו מיום 29.1.20 (סעיף 15) לא מצא לסטות מקביעתו. כזכור, לא אחת נקבע שעצם ויתור על חקירה נגדית משמעה שאין חולקים על האמור בתצהירו של העד ויפים דברים אלה גם לגבי ויתור על חקירתו של המומחה על חוות דעתו [ראו: י' קדמי על הראיות – הדין בראי הפסיקה (חלק שלישי, מהדורה שלישית מורחבת ומעודכנת, תשס"ד) 1702-1709 והאסמכתאות המובאות שם; ת.א. (מחוזי ת"א) 1727/02 מאסי נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ [נבו] (2/10/2005, סעיף 50 לפסק הדין); ע"א 4003/99 קוז'וך נ' ליאל פ"ד נב(3) 444 (02/04/2001); ע"א 296/82 נבנצאל נ' ג'רסי פ"ד מ(3) 281 (27/05/1986), עמ' 303).

     

48. מעיון בחוות הדעת לא מצאתי שנפלה בה כל שגגה; המומחה בחן באופן מדוקדק ומפורט את ההתנהלות הכספית ולא מצא כל חריג בהתנהלות התובע או כל אינדיקציה אשר יש בה בכדי לתמוך בטענות הנתבעת. מכאן, ובהתאם לפסיקה הרווחת ולפיה בית המשפט אשר לו מסורה הסמכות להכריע באופן סופי במחלוקת, נוטה לאמץ את מסקנותיו של המומחה אשר מינה בהעדר סיבה הבולטת לעין (רע"א 1773/15 קלדרון אינסטלציה בע"מ נ' רו"ח אמיר, ניתן ביום 20.04.2015), כמו גם שהתערבותו של בית המשפט בחוות דעת המומחה מצומצמת למקרים יוצאי דופן בהם נפלה טעות גסה, פגיעה בכללי צדק טבעי, חריגה מסמכות, מרמה או כאשר נפל פגם היורד לשורשו של עניין שיש בו כדי לגרום לעיוות דין קשה (ע"א 402/85 מרקוביץ נ' עיריית ראשון לציון, פ"ד מא(1) 133, 139 (1987); ע"א 8557/06 עיריית פתח תקווה נ' חב' אולימפיה בניה השקעות ופיתוח (1994) בע"מ, [נבו] פסקה 9 (15.9.2010)), מצאתי לקבל את מסקנותיו כקבוע בחוות דעתו.

     

    טענת הנתבעת לקיזוז כספים; 

     

49. בסעיף 1 לשאלות ההבהרה כמו גם בסיכומיה (סייפא לעמוד 5) טענה הנתבעת שכספים בסך 23,000 ₪ המצויים בפיקדונות וניירות ערך בחשבונה, התקבלו בידיה כפיצוים בשל נזקי גוף שנגרמו לה ועל כן אין לאזנם. גם טענה זו לא נסמכה בכל אסמכתא; ביום 29.1.20 הגיש המומחה תשובות לשאלות ההבהרה מטעם הנתבעת לעניין זה וציין כי "ככל שכב' ביהמ"ש יקבע כי הפיצוי הינו בגין נזק גוף ואינו בר איזון, יש להפחית מחלקו של האיש מחצית מהסכום שאוזן על ידי, דהיינו להפחית סך של 11,500 ₪ מהסכום שעל האישה להעביר לאיש" (ראה סעיף 1 לתשובות המומחה מיום 29.1.20). בניגוד לטענת הנתבעת, בתשובתו, המומחה מציין במפורש שההכרעה בשאלה נתונה לשיקול דעת בית המשפט, וככל ותתקבל, רק אז, יקוזז הסך הנטען. וחרף תשובתו זו של המומחה, הנתבעת לא צירפה ולו ראשית ראייה לתמיכה בטענתה ולפיה מקור הכספים בפיצוי עבור נזק גוף, על אף שניתן היה לעשות כן בנקל באמצעות פנייה לגורם המשלם והמצאת כתבי סילוק או כל מסמך אחר המלמד על טיב התשלום. משלא עשתה כן, ובחרה להעלות טענתה בעלמא, ושעה שהמדובר בכספים שנתקבלו בתקופת החיים המשותפים, אין לי אלא לדחותה.

     

50. מכל האמור לעיל; ולאחר שלא מצאתי כי נפלה שגגה בקביעות המומחה, או שהוצגה כל סיבה אחרת בעטייה יש לפסול את מסקנותיו; ומשלא עתרה הנתבעת לחקירת המומחה וטענותיה לא הוכחו, מצאתי לקבוע שמלוא החובות שנצברו בתקופת השיתוף, משותפים, ועל הצדדים לשאת בהם בחלקים שווים. כן לא מצאתי לקזז כל סכום מהסכומים שעל הנתבעת לשלם לנתבע. בהתאמה, אני מאמצת את קביעות המומחה כאמור בחוות דעתו מיום 17.12.19 ונותנת להן תוקף של פס"ד.

     

    איזון הזכויות ברכב; 

     

51. בבעלות התובע רכב מסוג הונדה סיביק שנת יצור 1999 מ.ר *** שנרכש בתקופת החיים המשותפים. במסגרת הדיון מיום 20.5.19 הגיעו ב"כ הצדדים להסכמה כדלקמן:

    "אנו מסכימים כי האיזון ביחס לרכב כך שהאישה תקבל סך של 3,500 ₪ יעשה בסוף ההליך, תוך שהרכב יהיה בשימושו של הרכב והבעלות תועבר על שם התובע." (ר' שם בעמ' 13 שו' 6-7).

    מכאן, אני מאשרת הסכמתם ונותנת לה תוקף של פס"ד.

    תביעת האיש לחיוב האישה בדמי שימוש ראויים (תלה"מ 39840-04-22):

     

    המתווה הנורמטיבי והפסיקה הצריכה;

52. סעיף 33 לחוק המקרקעין, תשכ"ט – 1969 קובע כי "שותף שהשתמש במקרקעין משותפים חייב ליתר השותפים, לפי חלקיהם במקרקעין, שכר ראוי בעד השימוש". סעיף זה במהותו נועד למנוע עשיית עושר ולא במשפט של מי מהשותפים במקרקעין  (ע"א 891/95 זידאני נ' אבו אחמד, פ"ד נג(4) 769, 778). בהתאם להלכה הפסוקה, החובה לשלם דמי שימוש ראויים קיימת "כאשר השותף האחד השתמש במקרקעין באופן בלעדי, באופן שנמנע מיתר השותפים להשתמש אף הם באותם מקרקעין" (ר': ע"א 1492/90 זרקא נ' פארס [פורסם במאגרים] (20.1.1993). בהמשך להלכת זרקא נפסק לא אחת, שככלל בן זוג העוזב את דירת המגורים מרצונו, אינו זכאי לדמי שימוש ראויים שכן אינו יכול להפוך את בן הזוג האחר ל"שוכר בעל כורחו" (ר': בע"מ 9881/05 פלוני נ' פלונית[פורסם במאגרים] (9.4.2006)ע"מ (ירושלים) 320/02ורדה עפל-רפאלי נ' עמיחי עפל[פורסם במאגרים] (13.10.2002) ).

53. על הלכת זרקא נמתחה ביקורת מן ההיבט של דיני עשיית עושר ולא במשפט נוכח הטענה שהלכה זו כלל לא עוסקת בסוגיה. ואכן, בתי המשפט המחוזיים וגם בתי המשפט לענייני משפחה הכירו במשך שנים באפשרות חיוב בן זוג בדמי שימוש ראויים תוך התחשבות בעובדת היותם בני זוג ובהשלכותיה הן על עצם החיוב והן על שיעורו [עמ"ש (ת"א) 7396-12-09פלונית נגד אלמוני,[פורסם בנבו], תמ"ש 18760-07-11 פלוני נ' אלמונית]. וחרף הביקורת, הלכת זרקא ממשיכה להנחות את בתי המשפט(ר' תמש (י-ם) 5635-10-13 פלונית נ' פלונים[פורסם במאגרים]  23.04.17 וההפניות שם).

54. כך גם הכירה הפסיקה שאין בעזיבת בן זוג את הבית המשותף בתקופת משבר בין בני הזוג כדי להוות ויתור לעתיד או בכדי לשלול ממנו דמי שימוש בתקופה מאוחרת יותר וכן כי "המועד שממנו ואילך יהיה זכאי המשיב לדמי שימוש ראויים נתון לקביעתו של בית המשפט לענייני משפחה" [ר': בע"מ 9126/05 פלונית נ' פלוני(פורסם במאגרים) ]. עוד נקבע שהגשת תביעה לפירוק שיתוף יש בה כדי להצביע על כך שבן הזוג העוזב אינו מסכים לשימוש ייחודי ואינו מוותר על דמי שימוש ראויים [ר': כב' השופט שנלר בעמ"ש (ת"א) 7396-12-09 21.4.2013 וכב' השופטת שטמר בעמ"ש (חיפה) 29522-05-13;  תמ"ש(ב"ש) 18489-02-12 ר.ח. נ' מ.ח.].

55. ביחס לתקופה שלאחר הגירושין, נקבע הכלל ע"י בית המשפט העליון מפי כב' השופט א. רובינשטיין (בבע"מ 5357/06פלוני נ' פלוני[פורסם במאגרים]) לפיו "ביחס לתקופה שאחרי הגירושין הכלל הוא פסיקת דמי שימוש, והחריג הוא פטור - שיינתן רק בנסיבות של ויתור מפורש", כאשר "כלל זה מהווה גם תמריץ לבן הזוג הגר בדירת המגורים לפעול לפירוק השיתוף". עוד ראה לעניין תקופה זו דבריו של כבד השופט ג'יוסי בעמ"ש 60567-12-21 שם קבע: "שונים פני הדברים בכל הנוגע לתקופה שממועד הגירושין ואילך.

    ראשית, נקודת המוצא כי שותף זכאי לדמי שימוש בגין השימוש שעושה האחר בחלקו. כך עפ"י הוראות חוק המקרקעיןוכך עפ"י הפסיקה, גם בהינתן שמדובר בבני זוג (ראהבע"מ 2642/20פלונית נ' פלוני;בע"מ 299/20פלוני נ' פלונית;עמ"ש (ת"א) 25980-06-19;עמ"ש (ת"א) 3703-11-17.

     

    שנית- כשם ששיקולי דיני עשיית עושר מצדיקים חיוב המערער בהשקעה בחניה, שיקולי עשיית עושר זהים מצדיקים החלת אותו עיקרון בשל התעשרות המשיבה מהשימוש בדירה, התעשרות שהיא הבסיס לכלל הנקוטבסעיף 33לחוק המקרקעין."

     

56. הוראות החוק והפסיקה בסוגיית חיוב בן זוג בדמי שימוש ראויים זו נסקרו בהרחבה על ידי כבוד השופט סארי ג'יוסי בעמ"ש (חי') 50188-02-17 נ.מ נ' ג.מ [פורסם בנבו] (8.6.18) שם קבע:

    "הסוגיה של דמי שימוש בין בני זוג לשעבר, אשר היו בעלים במשותף של נכס, קיבלה התייחסות מיוחדת בפסיקה. זאת מתוך הבנה, כי לא ניתן להתייחס לבני זוג כשותפים "רגילים" במקרקעין, ויש לתת את הדעת למכלול הנסיבות הקשורות לפירודם, אשר ייתכן ויש בהן כדי להשפיע על שאלת דמי השימוש. כפי שציין בית משפט קמא בפסק דינו, לבית המשפט הדן בתביעה לדמי שימוש נתון שיקול דעת רחב הן בהכרעה האם יש מקום לפסוק דמי שימוש, והן בקביעת תקופת החיוב, ואולם עליו להפעילו בדקדקנות, על מנת שיעשה צדק והאיזונים יישמרו.

    ...

    בע"א 1492/90 זרקא נ' פארס [פורסם בנבו] (20.01.1993)) (להלן: "עניין זרקא"), אליו מפנה גם בית משפט קמא נקבע, כי במקרה של פירוד בין בני זוג, אם עוזב אחד מהם את בית המגורים המשותף, על דעת עצמו ומרצונו, הוא לא יוכל לתבוע מבן הזוג שנותר בבית המגורים דמי שימוש ראויים. זאת כיוון שניתן לראותו כמי שמסכים לשימוש של בן הזוג האחר, ללא כל תמורה עבור שימוש זה, ורואים בו למעשה כמי שוויתר על זכותו זו.

    ...

    עוד יצוין, כי בפסיקה מאוחרת לזרקא נפסק כי אף אם ניתן לראות בעזיבה רצונית של בן הזוג ויתור על זכותו לדמי שימוש ראויים, אין המדובר על ויתור "מעתה ועד עולם". ראו לעניין זה: בע"מ 9126/05 פלונית נ' פלוני [פורסם בנבו] (26.01.2006); בע"מ 9881/05 פלוני נ' פלוני [פורסם בנבו] (09.04.2006)(להלן: "בע"מ 9881/05"); ע"מ (חי') 356/06 נ' בן א' נ' ג' בן א' [פורסם בנבו] (02.09.2007) (להלן: "ע"מ חיפה"); עמ"ש (ת"א) 7396-12-09 פלונית נ' אלמוני [פורסם בנבו] (21.04.2013); עמ"ש (ת"א) 52376-02-15 א' נ' א' [פורסם בנבו] (25.10.2016);; תמ"ש (משפחה י-ם) 21879/00 ח' ב' נ' ח' מ' [פורסם בנבו] (20.08.2007)).

    ...

    עוד נפסק, כי תישלל זכותו של בן הזוג היוצא לדמי שימוש ראויים (מלבד עזיבה מרצון של אחד מבני הזוג) בשני מקרים אלה: האחד בו בן הזוג היוצא מורחק מדירת המגורים עקב צו שיפוטי, והשני בו בן הזוג היוצא מערים קשיים או פועל לסיכול ביצוע של פירוק השיתוף (בע"מ 9881/05; 356/06). ....

    לדעתי, מלבד אותם מקרים בהם נשללה הזכות לדמי שימוש, נקודת המוצא בבחינת סוגיה זו תהא כי יש לפסוק לבן הזוג העוזב את הדירה דמי שימוש. נכון להיום, זוהי נקודת המוצא לאחר מועד הגירושין (ראו בע"מ 5357/06 פלוני נ' פלוני [פורסם בנבו] (22.10.2006)), אולם, יתכנו מקרים בהם יש להקדים את תקופת הזכאות לפני הגירושין, בין היתר, לאור העובדה כי יתכנו מקרים בהם מועד הגירושין הפורמלי מגיע זמן רב לאחר המועד בו בני הזוג כבר אינם יכולים לגור ביחד. במה דברים אמורים?

    דרכו של עולם היא שכאשר בני זוג מחליטים להיפרד, יציאתו של אחד מהם מבית המגורים המשותף, היא לרוב בלתי נמנעת, אף אם לא נקלעו לסכסוך חריף ביניהם. כל עוד אין סיבה המצדיקה לקבוע אחרת, יהא זה נכון לאפשר לבן הזוג היוצא מבית המגורים לממש את זכותו לקבל דמי שימוש ראויים בעד חלקו, היות וברור כי במצב זה, קיימת מניעה כי שני בני הזוג יעשו שימוש בבית המגורים המשותף. כמובן, תמיד יש לשקול כל מקרה לגופו ונסיבותיו המיוחדות, ובמקרים מסוימים יהיה מוצדק להימנע מפסיקת דמי שימוש.

    כך למשל, פער כלכלי משמעותי בין בני הזוג (לטובת בן הזוג היוצא), בעקבותיו פסיקת דמי השימוש תטיל נטל כבד על בן הזוג הנותר שאינו יכול לעמוד בו, יכול להצדיק אי פסיקת דמי שימוש או דחיית החיוב בתשלומם".

57. באשר למועד תחילת החיוב נפסק שככלל לא יוקדם זה מעת שבא הגילוי בדבר העדר הסכמה או ויתור, והכל לפי נסיבותיו של כל מקרה. תביעה לפירוק שיתוף מלמדת על העדר הסכמה לשימוש בלעדי של שותף מסוים בנכס, והיא גם דרך המלך לבקש את דמי השימוש הראויים עבור ההנאה שצמחה באין הסכמה שכן"מעת שבן הזוג שעזב את הדירה הגיש תביעה לפירוק שיתוף, הרי גילה דעתו שאין הוא מסכים לא לשימוש הייחודי ולא לוויתור על דמי שימוש ראויים" [עמ"ש (מחוזי ת"א) 7396-12-09פלונית נ' אלמוני[פורסם בנבו] (21.4.13)]. ברוח דומה נפסק כי "הגשת התביעה לפירוק השיתוף היא ביטוי ראוי ומוצדק לרצונו של בן הזוג להפסיק את מגורי החינם" [עמ"ש (מחוזי חיפה) 29522-05-13מ.ח.ל. נ' ל.א. [פורסם בנבו] (9.3.13)]. 

    ומן הדין אל בעלי הדין:

58. עיון בהחלטות אשר ניתנו במסגרת הליך ה"ט 44464-09-16 מלמד שביום 19.9.16 עתרה הנתבעת לקבלת צו הגנה כנגד התובע ובין היתר טענה לגילוי אלימות מצדו. בקשה זו הוגשה לאחר שהתובע עזב את בית הצדדים (ראה לעניין זה הסכמתם בפרוטוקול דיון מיום 21.11.17, עמוד 2 שורות 2-9 שם הסכימו שהתובע עזב את הבית ביום 1.4.16). בהחלטת בית המשפט מיום 19/9/16 בה"ט 44464-09-16 נקבע כי "המבקשת לבקשתה בכתב למעשה לא ציינה כל אירוע עובדתי כזה או אחר, וגם כיום האלימות הפיזית היחידה שלה היא טוענת ארעה לפני 5 חודשים, על כן אינני מוצא כל מקום להורות על הרחקה של המשיב מהבית." בית המשפט מצא שלא עלה בידי הנתבעת להוכיח טענתה בדבר אלימות לכאורה מצד התובע, ומשכך נדחתה בקשתה להרחיקו, וניתן צו האוסר עליו מלהטרידה. בדיון מיום 27.10.16 שהתקיים במעמד הצדדים, הגיעו להסכמה ולפיה "אנו מקבלים את המלצת בית המשפט, לפיה מבלי להודות באף טענה, ומבלי שתהיה בהסכמה זו משום הודאה בטענה ו/או בעובדה, ברם אך ורק על מנת להרגיע את האווירה, יינתן צו הדדי למשך 90 יום האוסר על שני הצדדים להטריד זה את זה בכל דרך ובכל מקום...". הסכמה זו אושרה בתוקף של פס"ד, ומהוראותיה עולה שמטרת הצו "בהרגעת האווירה", ולא מן הטעם שבית המשפט מצא שהתובע נקט באלימות כלפי הנתבעת.

59. בנסיבות אלה, מנועה הנתבעת מלטעון שהתובע הורחק עקב גילוי אלימות מצדו. בנוסף, לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, התרשמתי שהתובע עזב את דירת המגורים על מנת שלא להחריף את הקונפליקט בין הצדדים, ובכדי לאפשר לשניהם, וגם לבתם, מדור שקט. לאור עוצמת הקונפליקט בין הצדדים, אשר ליוותה את הסכסוך לכל אורך ההליך, מקובלת עליי טענתו ולפיה הצדדים לא יכלו להמשיך ולהתגורר תחת קורת גג אחת, לרבות בשל התנהלות הנתבעת. מכאן, אין לראות בתובע כמי שעזב את הנכס מרצונו אגב ויתור על זכויותיו, ובכלל זה טענות בדבר דמי שימוש.

60. עוד מצאתי לדחות את טענת הנתבעת ולפיה התובע ויתר על זכותו לדמי שימוש שכן הגיש תביעתו רק ביום 24.4.22; עיון בכתב התביעה אותו הגיש בשנת 2017 (ראה סעיפים 15-17 לכתב התביעה בתלה"מ 39060-05-17) מלמד שכבר אז הביע את אי הסכמתו לשימושה הייחודי של הנתבעת בנכס כמו גם שאינו מוותר על דמי שימוש ראויים. כך גם במסגרת הסעדים להם עתר, ביקש לחייב את הנתבעת בדמי שימוש למן המועד שעזב את הבית (09/16) ועד למועד פירוק השיתוף בפועל. לפיכך, ובהתאם לפסיקה כמפורט לעיל, למצער למן המועד בו הוגשה התביעה, התובע גילה דעתו שאינו מסכים לשימוש ייחודי של הנתבעת בדירה.

61. אמנם, לא עלה בידי התובע להוכיח שהנתבעת מנעה ממנו מלעשות שימוש בנכס, ועזיבתו, על אף שהיתה מוצקת בנסיבות, קשורה ברצונו להפרדת המגורים. ואולם, לא ניתן להתעלם מכך שהתובע גילה דעתו באופן ברור, למצער ביום הגשת התביעה הראשונה שאינו מסכים שתעשה שימוש בלעדי בנכס, כמו גם עתר לפירוק שיתוף. מכאן, יש לערוך איזון בזכויות הצדדים, בשאלת חיוב הנתבעת בדמי שימוש.

62. במכלול הנסיבות לפניי מצאתי לקבוע שהתובע זכאי לדמי שימוש ראויים למן המועד בו הוגשה התביעה הראשונה, 18.5.17. אסביר; ראשית, בהתאם לפסיקה כמפורט לעיל, אין חולק שהחל ממועד מתן הגט זכאי הצד העוזב, לדמי שימוש ראויים, קרי החל מיום 1.3.22. ועובר לכך; הליך זה לפניי מתנהל למעלה משש שנים, כאשר הנתבעת הייתה מודעת לעמדת התובע ביחס לשימוש הבלעדי בנכס. אמנם, המשכות ההליכים אינה קשורה כולה בהתנהלותה, שכן מועד ההוכחות נדחה גם לבקשת ב"כ התובע וזאת לאחר שעתרה למינוי אקטואר במועד שנקבע לשמיעת ראיות, ואולם, גם הנתבעת הביאה להארכתם באופן בלתי ראוי, תוך שהיא נהנית בתקופה זו משימוש בלעדי בנכס. כך לדוגמא, בדיון מיום 11.7.22 הסכימה לשקול את הצעת בית המשפט לקידום ההליכים וסיומם לאחר הסכמת התובע להצעה, אולם לאחר מתן מספר אורכות לבקשתה, עיכבה את הודעתה להצעה, ואף ביום 2.10.22 חויבה בהוצאות על אי קיום החלטות בימ"ש וניתנה לה אורכה נוספת להגשת הודעתה. אם לא די בכך, משלא פעלה פעם נוספת כהחלטת בימ"ש ועיכבה את סיום ההליך, ביום 26.10.22 חויבה בהוצאות פעם נוספת בגין ביזיון בימ"ש, ובהמשך לכך הורתי על הגשת סיכומים.

63. על פי כל דין, התובעת ביקשה למצות את יומה בבית המשפט ואין לזקוף זאת לחובתה. יחד עם זאת, מקום בו נדחו טענותיה ביחס לזכויות בלעדיות בנכס, והיא עשתה ועושה בו שימוש בלעדי, כשהיא יודעת בידיעה מלאה שהתובע אינו מוותר על טענותיו לחיובה בדמי שימוש, אין כל מקום שתצא נשכרת והתובע בחסר, בפרט כשהוא נדרש לשלם דמי שכירות חודשיים. מכאן, באיזון הראוי, מצאתי לחייבה בתשלום דמי שימוש ראויים לטובת התובע, החל למן המועד בו הגיש תביעתו הראשונה, 18.5.17, ועד למועד פירוק השיתוף בפועל. שעה שאין חולק שהנתבעת נשאה בתשלומי המשכנתא באופן בלעדי למן המועד בו התובע עזב את הנכס, מחיובה זה, יקוזזו מחצית משלומי המשכנתא בהם נשאה החל מהמועד בו עזב התובע את הנכס (09/16) ועד לסילוק ההלוואה.

64. בנוסף לחיובים כקבוע בסעיף 64; התובע טען שנשא בתשלומי ביטוח עבור הלוואת המשכנתא, בסך ממוצע של 200 ₪ לחודש, ומכאן, על הנתבעת להשיב לידיו סך של 7,844 ₪ המהווים מחצית מהתקבולים ששולמו עבור התקופה שהחל מחודש 09/16 ועד למועד הגשת התביעה בפועל. לכתב התבעה ותצהיר עדותו הראשית צירף התובע אישורי המעיד על ביצוע התשלומים (ראה נספח 8 לכתב התביעה ולתצהיר עדות ראשית). הנתבעת לא התייחסה לטענתו זו של התובע. לאחר שעיינתי במסמכים שצורפו, מהם עולה שהתובע נשא בתשלומי ביטוח הנכס, ועת המדובר בתשלומים החלים על שני הצדדים, אני מקבלת את הטענה ומחייבת את הנתבעת להשיב לידי התובע סך של 7,844 ₪ המהווים מחצית מהתשלומים בהם נשא.

65. לעניין גובה דמי השימוש הראויים; הנתבעת ויתרה על זכותה לחקור את השמאי. עיון בחוות הדעת אינה מגלה כל טעות או אי סבירות בקביעותיו. בנסיבות אלה, מצאתי לאמץ את קביעות השמאי בחוות הדעת הראשונה והשנייה.

    התוצאה:

66. אני מחייבת את הנתבעת לשלם לידי התובע מחצית מדמי השימוש הראויים החל מיום 18.5.17 ועד למועד פירוק השיתוף בפועל; גובה דמי השימוש, החל מיום 18.5.17 ועד ליום 21.5.22 יהיו בשיעור מחצית מדמי השימוש כפי שנקבעו ע"י השמאי בחוות הדעתו הראשונה. החל ממועד זה ועד למועד פירוק השיתוף בפועל, דמי השימוש יהיו בגובה מחצית מדמי השימוש שנקבעו ע"י השמאי בחוות דעתו השנייה. מסכומים אלה יקוזזו מחצית מתשלומי המשכנתא בהם נשאה הנתבעת החל מיום 1.9.16 ועד לסילוק ההלוואה.

67. בנוסף, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך שך 7,844 ₪ המהווים מחצית מתשלומי פוליסת הביטוח בהם נשא.

    סוף דבר:

     

68. דירת המגורים:

    • אני קובעת שהצדדים בעלים במשותף בזכויות בדירה, באופן בו כל צד זכאי להירשם כבעל מחצית מהזכויות.

       

    • אני מורה על פירוק שיתוף זכויות הצדדים בדירת המגורים בדרך של מכירה אשר תבוצע באופן הבא;

      ב .1. השמאי מר *** יעדכן את חוות הדעת וזאת תוך 30 ימים מיום שיומצא לידיו פס"ד. בעלות שכ"ט יישאו הצדדים בחלקים שווים.

       

      ב.2.לשני הצדדים זכות ראשונים לרכוש את זכות הצד אחר; צד המבקש לעשות כן יודיע לצד האחר בהודעה כתובה וזאת תוך 15 ימים מיום קבלת חוות הדעת השמאי שאם לא כן יחשב כמי שוויתר על זכותו. ככל ושני הצדדים יבקשו לרכוש את הזכויות, תיערך ביניהם התמחרות וזאת תוך 15 ימים מהיום שנקבע למשלוח ההודעה. הצד שיציע את ההצעה הגבוהה ביותר, יזכה בהתמחרות. התמורה תשולם בהתאם לתנאים שיקבעו בהסכם המכר שיחתם בין הצדדים וזאת תוך 10 ימים מסיום ההתמחרות.

       

      ב.3.ככל ורק צד אחד יבקש לרכוש את זכויות הצד השני, יעשה כן בהתאם לשווי הנכס, שכפי שיקבע ע"י השמאי בחוות דעתו המעודכנת. התמורה תשולם בהתאם להסכם המכר שיחתם בין הצדדים וזאת תוך 10 ימים, מתום מניין 15 הימים כקבוע בסעיף ב.2 לעיל.

       

      ב.4.ככל ושני הצדדים לא יבקשו לרכוש את הזכויות בנכס, יימכר הנכס בשוק החופשי. באם לא יעלה בידי הצדדים למוכרו באופן עצמאי וזאת תוך 3 חודשים מהיום שנקבע בסעיף ב.2 לעיל, ימונה כונס נכסים למכירת הזכויות. הליך כינוס הנכסים יבוצע בלשכת ההוצל"פ ובהתאם להוראות רשם ההוצל"פ.

      שני הצדדים ישתפו פעולה באופן מלא לצורך מכירת הנכס ובכלל זה יאפשרו ביקור רוכשים פוטנציאלים, ויחתמו על כל מסמך שיידרש.

      עד למכירת הנכס תוכל הנתבעת להמשיך ולהתגורר בו, ובלבד שתשא בכלל עלויות אחזקתו, ותשלם לתובע מחצית מדמי השימוש הראויים כפי שיקבעו ע"י השמאי בחוות דעתו השנייה.

       

      ב.5.הצדדים יישאו בחלקים שווים בכל עלויות מכירת הנכס ובכלל זה ולא רק; פרסום, תיווך, אגרות, ושכ"ט עו"ד. עלות העברת הזכויות ע"ש אחד מהצדדים, תשולם על ידי הצד שעל שמו נרשמות הזכויות.

       

      ב.6.תמורת המכירה תחולק בין הצדדים בחלקים שווים לאחר תשלום עלויות המכירה .

       

       

       

69. דמי שימוש ראויים;

    • אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע דמי שימוש ראויים החל מיום 18.5.17 ועד ליום מסירת החזקה לקונה, או סילוק ידה מן הנכס, המוקדם מבין השניים; החל מיום 18.5.17 ועד ליום 21.5.22 תחויב הנתבעת לשלם לתובע מחצית מדמי השימוש הראויים כפי שנקבעו על ידי השמאי בחוות דעתו הראשונה; החל מיום 18.5.22 ועד ליום פירוק השיתוף בפועל, תשלם הנתבעת לתובע מחצית מדמי השימוש הראויים כפי שנקבעו על ידי השמאי בחוות דעתו השנייה.

       

    • מסכום האמור בסעיף 68 א' יקוזזו מחצית מתשלומי המשכנתא בהם נשאה הנתבעת וזאת החל מיום 1.9.16 ועד למועד בו סולקה ההלוואה. ככל וקיימת מחלוקת בשיעור הסכומים, יערוך האקטואר אבי כהן חוות דעת. הצדדים יישאו בעלות עריכתה בחלקים שווים.

       

    • סכום זה ישולם לידי התובע באמצעות קיזוז מחלקה של הנתבעת מהתקבול הראשון שיתקבל בגין מכירת הנכס.

       

    • בנוסף, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לידי התובע סך של 7,844 ₪ המהווים מחצית מתשלומי הביטוח עבור הנכס, בהם נשא. סכום זה יקוזז מחלקה של הנתבעת בעת מכירת הנכס.

      איזון זכויות וחובות משותפים;

      • אני מאשרת את חוות דעת האקטואר מיום 17.12.19 ונותנת לה תוקף של פס"ד. האקטואר יפעל לשערוך הסכומים נכון להיום. ככל ותחול עלות בגין חוות דעתו, ישאו בה הצדדים בחלקים שווים.

         

      • הסכומים ישלומו לתובע באמצעות קיזוז מחלקה של הנתבעת במועד מכירת הנכס, וככל האפשר, מהתשלום הראשון.

         

70. זכויות ברכב:

    • אני קובעת שהצדדים בעלים במשותף בזכויות ברכב, בחלקים שווים.

       

    • בהתאם להסכמת הצדדים מיום 20.5.19, התובע ישלם לנתבעת סך של 3,500 ₪ המהווים מחצית משווי הרכב. סכום זה יקוזז מחלקו של התובע ממכירת הזכויות.

71. אחר:

    כקבוע בסעיף 7 לחוק בית משפט לענייני משפחה, תשנ"ה- 1995, אני קובעת שפס"ד מותר לביצוע בלשכת ההוצל"פ, לרבות לצורך פירוק השיתוף.

     

72. הוצאות הליך :

    לאור התוצאה אליה הגעתי, ולאחר שנתתי דעתי להתנהלות הצדדים לאורך כל ההליך ובכלל זה העובדה שהנתבעת לא פעלה בהתאם להחלטות בית המשפט, מצאתי לחייבה בהוצאות. לאחר ששקלתי את כלל השיקולים הצריכים, ובכלל זה ההוצאות בהן חוייבה משך ההליך (ראה לעניין זה החלטות מיום 5.7.20, 2.10.22, 26.10.22), אני מחייבת אותה בהוצאות ושכ"ט לטובת התובע בסך של 20,000 ₪. הסכום ישולם תוך 30 ימים מהיום שאם לא כן יישא הסכום הפרשי ריבית והצמדה החל מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

     

     

     

     

    המזכירות תמציא פס"ד לצדדים ותסגור את התיק.

     

    ניתן היום, ט"ו כסלו תשפ"ד, 28 נובמבר 2023, בהעדר הצדדים.