לוי נ' רווחה - מושב עובדים של הפועל המזרחי להתישבות שיתופית בע"מ

תביעה כספית בסך 830,308 ₪.

רקע כללי וטענות הצדדים

התובע הינו חבר אגודה במושב רווחה מאז שנת 1977 והינו בר רשות במשק מס' 75.

הנתבעת הינה רווחה מושב עובדים של הפועל המזרחי להתיישבות שיתופית בע"מ (להלן: "האגודה" או "המושב").

ביום 14.08.17 אושרה תכנית ולמ"ב 171/52/31 של רשות מקרקעי ישראל (להלן: "רמ"י") שעניינה שינוי ייעוד קרקע בגודל של 78.780 דונם משטחי המושב מקרקע חקלאית לבסיס צבאי כך שמחנה "פלוגות" הנמצא בסמוך למושב יורחב על חשבון קרקעות המושב.

השטחים אשר נקבע שיושבו לרמ"י, אשר היו ידועים כגוש 2951 חלקה 3 וגוש 2952 חלקות 2 ו- 3, מצויים בצד המזרחי של המושב (להלן: "המקרקעין שהושבו"). כנגד המקרקעין שהושבו שילמה רמ"י פיצויים למושב וכפי שיפורט בהמשך המושב העביר את הפיצויים לחבריו בדרך זו או אחרת.

במקרקעין שהושבו היו מצויות חלק מחלקות ב' של המושב וכן המקרקעין בהם החזיק התובע בשטח של כ- 16.97 דונם, המצויים בגוש 2952 חלקה 3 (להלן: "המקרקעין").

זכותו של התובע להחזיק במקרקעין וכן סיווג המקרקעין שנויים במחלוקת. התובע טוען כי מדובר בחלק מחלקה ב' שלו וכי קיבל את המקרקעין מהאגודה בשנות ה- 80 ולכן הוא מחזיק בהם כדין ואילו האגודה טוענת כי מדובר בחלקה ג' וכי התובע פלש למקרקעין בשנת 2009 ולכן אינו מחזיק בהם כדין וממילא אינו זכאי לפיצוי כלשהו בגין השבתם לרמ"י. אתייחס בהמשך בקצרה להבחנה בין חלקה ב' לחלקה ג'.

התובע אינו טוען כי המקרקעין הם חלקה ב' המקורית שלו אלא טוען כי קיבל את המקרקעין כחלקה ב' חלופית בהתאם לבקשתו עוד בשנות ה – 80 של המאה הקודמת ועל כן מדובר בחלקה ב' ולא בחלקה ג' ולכן הוא זכאי לפיצוי כמו חברי אגודה אחרים. התובע אף טוען כי ניתנה לו הבטחה מנהלית כי יפוצה והוא זכאי לאכוף הבטחה זו.

ביום 14.08.18 התקיימה פגישה במזכירות המושב בין נציגי המושב, נציגי רמ"י, עו"ד שלום יפרח (שהיה באותה עת יו"ר הוועד הממונה של המושב), השמאי מטעם התובע ונציגי משרד הביטחון. במהלך הפגישה הגיעו הצדדים להסכם לפיו השטחים יושבו לרמ"י באופן מיידי על מנת שלא לעכב את עבודות משרד הביטחון, רמ"י תעביר פיצוי לאגודה בהתאם להחלטה 1470 של מועצת מקרקעי ישראל והאגודה תסדיר מול חברי האגודה את זכאותם לקבלת הפיצוי.

ביום 21.08.18 העבירה רמ"י הודעה על סיום תקופת השכירות והעתק מהסכם ההשבה לחתימה (להלן: "הסכם ההשבה") ולאחר מכן תפסה חזקה במקרקעין שהושבו.

ביום 21.10.18 הועבר לב"כ התובע מכתב ממר יהודה משה, מנהל אשכול פיתוח (ירושלים, דרום, מרכז) של רשם האגודות השיתופיות, במסגרתו נטען כי על האגודה להימנע מלהעביר לחברי האגודה פיצוי בגין המקרקעין שהושבו, אלא עליה להקצות להם חלקות חלופיות בתנאים זהים לחלקות בהן החזיקו.

עו"ד שלום יפרח, ששימש כיו"ר הוועד הממונה של המושב בזמנים הרלוונטיים והיה מי שניהל את המו"מ מול רמ"י, סבר כי יש לפצות את החברים בפיצוי כספי וכך הוחלט ע"י האגודה. אציין כי התובע ומספר חברי מושב נוספים הגישו ערעור מנהלי על החלטת רשם האגודות בעניין זה (עמ"נ 1580-12-18) והערעור נמחק לאחר שהרשם הבהיר שלא ימנע פיצוי כספי לחברי האגודה.

האגודה, החליטה להעביר את הפיצוי שקיבלה מרמ"י לחברי האגודה כך שחבר שנגרע חלק מחלקה ב' שלו, קיבל את מלוא הפיצוי שהתקבל מרמ"י לפי גודל השטח שנגרע מחלקתו ואילו לגבי החלקים במקרקעין שהושבו אשר לשיטת האגודה לא היו חלקות ב' של חברי אגודה, חולק הפיצוי בין כל חברי האגודה (כך לטענת האגודה). לנוכח עמדת האגודה כי המקרקעין לא היו חלקה ב' אלא חלקה ג', לתובע לא הועבר פיצוי בגין המקרקעין.

התביעה העיקרית של התובע היא אם כן לפיצוי מלא כפי שקיבלו חברי אגודה אחרים, בסכום של כ - 49,000 ₪ כנגד כל דונם שהושב למדינה. כסעד חלופי, טוען התובע כי הוא זכאי לתשלום בסך 348,600 ₪, בהתאם לחוות דעת שמאית שצירף, בגין השקעותיו במקרקעין וכן בגין הפסדיו מגידול שתילי נענע שנמנע ממנו לאחר שרכש את השתילים והתכוון לשתול, וזאת בשל השבת המקרקעין.

ההבחנה בין חלקה ב' לחלקה ג'

באופן כללי ייאמר כי ההבחנה בין חלקה ב' לחלקה ג' והשלכתה על ענייננו כפי שעולה מטענות הצדדים היא כי חלקה ב' היא חלקה המשויכת למשק של כל חבר אגודה וחלקה ג' היא כל חלקה שאינה חלקה א' (חלקת המגורים) או חלקה ב' ולכן משוייכת לכלל חברי האגודה ולא לחבר ספציפי. כאמור לעיל, בענייננו, ההחלטה שהתקבלה ע"י האגודה הייתה כי רק בעלי חלקות ב' שחלק מחלקתם כלול במקרקעין שהושבו, יפוצו על כך כספית.

הראיות שהובאו בפניי

מטעם התובע הוגשו תצהירים שלו ושל חברי המושב הבאים: מר בנימין רחמים (להלן: "בנימין"), מר ישראל רחמין (להלן: "ישראל") ומר מנשה רחמים (להלן: "מנשה") וכן הוגשה חוות דעת שמאית של השמאי החקלאי, מר עמוס רגב. בהמשך הוגש מטעם התובע תצהיר של המדריך החקלאי, מר אסף אבנרי. מטעם האגודה הוגשו תצהירים של עו"ד שלום יפרח, מר שבתאי מזרחי ומר דוד חיים. האחרון חתם גם על תצהיר משלים בעקבות הגשת התצהיר של מר אבנרי. כל המצהירים נחקרו על תצהיריהם.

אוסיף כי מטעם האגודה הוגש גם תצהיר של מר מנחם אהרון, חבר אגודה ומי שכיהן כחבר וועד ההנהלה של האגודה בשנים 1989-1997 ומתוכן כיהן כיו"ר הוועד בשנים 1995-1997, אולם התצהיר נמשך מן התיק לאחר שהמצהיר לא התייצב לדיון ביום 26.12.22 על אף שזומן אליו כדין. האגודה טענה בדיון כי הוא לא התייצב מאחר ואינו בקו הבריאות והתבקשה להמציא אישור מחלה בעניינו אך מאחר ולא עשתה כן, ניתנה ביום 02.02.23 החלטה לפיה בית המשפט רואה באגודה כמי שוויתרה על עדותו.

הסוגיות הטעונות הכרעה

בין הצדדים מחלוקת עובדתית בשאלה אם התובע ביקש להחליף את חלקה ב' שלו ואם בקשתו אושרה, או שהוא פלש למקרקעין כטענת האגודה. ייאמר כי אין מחלוקת בין הצדדים על כך שהתובע עדיין מחזיק בחלקה ב' המקורית שלו, אולם לטענתו קיבל בפועל חלקה ב' נוספת ועל כן זכאי לפיצוי בגינה. מחלוקת נוספת קשורה בשאלה ממתי מעבד התובע את המקרקעין, האם מאז שנות ה – 80 כטענתו, או משנת 2009 כטענת המושב. במסגרת זו תיבחן המחלוקת בשאלה אם המקרקעין הם חלקה ב' או ג'.

מחלוקת נוספת היא בשאלה אם ניתנה לתובע הבטחה מנהלית ניתנת לאכיפה שיקבל פיצויים בגין השבת המקרקעין וכן ולחילופין קיימת מחלוקת בנוגע להשקעה של התובע במקרקעין, אבדן ההכנסה הנטען על ידו וזכותו לקבל פיצוי בגין אלה.

הפנייה לוועד וקבלת האישור – טענות הצדדים

התובע טוען כי בעבר חלקה ב' שלו הייתה רק בחלק הדרומי של המושב כחלק מגוש 2956, אולם בשנות ה- 80, לאחר שצורפו למשבצת המושב קרקעות שהיו מעובדות קודם לכן על ידי קיבוץ משאבי שדה, שחלקן מצויות בסמוך לחלקה א' שלו, הוא פנה לוועד האגודה בבקשה לקבל את הקרקעות הסמוכות לחלקה א' שלו המצויות בגוש 2952 חלקה 3, בשטח של 19.8 דונם, כחלקה ב' שלו על מנת לעבד אותן. לטענתו בקשתו אושרה. התובע מסביר שבקשה זו הוגשה על רקע העובדה שבאותן שנים הייתה בעיית השקיה בחלקה ב' המקורית שלו בשל בעיות בלחץ המים.

התובע טוען כי הוכיח טענתו בעזרת עדותו שלו והעדויות של בנימין וישראל. לפי עדותו שלו הוא פנה לבנימין, אשר בשנות ה- 80 שימש כמזכיר האגודה, וביקש את אישור הוועד לקבל את המקרקעין כחלקה ב' ולעבד אותם. בנימין אישר זאת והעיד כי היפנה את בקשת התובע לוועד, אשר קיבל את הבקשה. בנוסף, ישראל, שהינו חבר אגודה, העיד כי נכח במזכירות בעת פנייתו של התובע ושמע שהתובע ביקש לקבל את המקרקעין וכי לאחר זמן מה נודע לו כי אישרו את בקשת התובע.

לטענת התובע, לעומת עדותם המהימנה שלו ושל עדיו, האגודה זימנה לעדות את מר דוד חיים שאמנם היה יו"ר הוועד באותה תקופה, אך מעדותו עלה כי כלל אינו זוכר מי היו חברי הוועד שכיהנו איתו והוא אף הודה כי לפני חתימתו על התצהיר ולפני מתן העדות, הוא לא בדק עם חברי הוועד האחרים אם התובע פנה בבקשה לקבל את המקרקעין וגם לא בדק את הפרוטוקולים של ישיבות הוועד על מנת לראות אם הוגשה בקשה כזו. לגבי יתר עדי האגודה, טוען התובע כי הם לא היו בעלי תפקיד באותה תקופה ולכן וודאי שאינם יכולים לדעת אם הוא הגיש בשנות ה-80 בקשה לקבל את המקרקעין אם לאו.

ביחס לטענת האגודה לפיה לא קיים פרוטוקול של ישיבת וועד המעיד על בקשתו, טוען התובע כי עדיה של האגודה הודו כי לא בדקו זאת אלא התבססו האחד על דבריו של האחר. הוא מפנה בעניין זה לעדותו של מר דוד חיים (ע' 75, ש' 1-2) וכן לעדותו של עו"ד שלום יפרח (ע' 65, ש' 12-23) שטען כי אמנם בדק פרוטוקולים אך לא משנות ה-80.

כן התייחס התובע לטענת הנתבעת לפיה אינדיקציה לכך שהוא לא ביקש להחליף את הקרקעות הינה כי הוא המשיך לעבד את חלקה ב' המקורית שלו גם לאחר קבלת המקרקעין. לטענתו, הוא יישב סוגיה זו כשהבהיר שלא התבקש להחזיר את חלקה ב' המקורית בדומה להרבה חברים שיש להם חלקות ב' גדולות יותר מתקן הנחלה, ולכן עיבד את שתי החלקות.

לטענת התובע, משהוכיח כי קיבל את המקרקעין בשנות ה – 80 כדין, די בכך כדי לקבל את תביעתו.

האגודה טוענת כי התובע מעולם לא החליף את חלקה ב' שלו וכי ממילא טענה זו לא הוכחה ואינה מתיישבת עם יתר העובדות ובעיקר עם העובדה כי התובע המשיך לעבד את חלקה ב' המקורית שלו. לטענת האגודה, התובע פלש למקרקעין בשנת 2009 וכל טענותיו המשתנות בעניין אינן אמינות.

האגודה טוענת בעניין זה כי תחילה בכתב התביעה, התובע לא טען שמדובר בחלקה ב' אלא רק טען כי "המקרקעין שעיבד ואשר הושבו לרמ"י אינם חלק מחלקות ג' " וכי רק במסגרת כתב התשובה טען כי מדובר בחלקה ב' שלו. היא מוסיפה כי כאשר נשאל בחקירתו מדוע לא ציין זאת בכתב התביעה, הוא השיב באופן מתחמק שהוא לא מבין בזה ועל כן יש לו ייצוג.

כן מפנה האגודה לסתירות שעלו בין האמור בתצהירו של התובע לבין הדברים שעלו בחקירתו. היא מפנה לכך שבסעיפים 5-7 לתצהירו, טען התובע כי ביקש להחליף את חלקה ב' שלו במקרקעין והמושב נענה לבקשתו, אך בחקירתו שינה חזית וטען שלא ביקש להחליף בין החלקות. כאשר נשאל איך זה מסתדר עם האמור בתצהירו כמפורט לעיל, הוא השיב "אולי טעיתי. לא יודע" (ע' 36, ש' 32-33) וכאשר נשאל איזו בקשה הוא ביקש מהוועד, הוא השיב כי בכלל ביקש אישור שאין לחץ מים בחלקה ב' שלו, ושיוציאו לו יציאה של ברז להשקות את החלקה ליד הבית (ע' 37, ש' 9-12). האגודה מוסיפה כי כאשר הוזכר לו שבתצהירו טען שהבקשה הייתה להחלפת קרקעות, הוא השיב "אבל לא החלפנו".

האגודה טוענת שהטענה, לפיה התובע לא החליף את חלקה ב' שלו, נתמכת בעדויות מטעמה וכי העדים מטעם התובע הינם עדים בעלי אינטרס שעדויותיהם נסתרו.

לגבי העדויות מטעמה, מפנה האגודה לסעיף 27 לתצהירו של עו"ד שלום יפרח, אשר כיהן כיו"ר וועד ממונה בשנים 2010-2020, שם טען כי הוא לא שמע על כך שהתובע ביקש להחליף או החליף את חלקה ב' שלו בחלקה אחרת ותצהירו לא נסתר וכן לסעיפים 13-15 לתצהירו של מר שבתאי מזרחי שנמצא במושב מאז ילדותו ואף כיהן כחבר ויו"ר וועד ההנהלה בשנים 1989-1995, שם ציין כי התובע מעולם לא וויתר על חלקה ב' שלו או ביקש להחליפה וכי הוא מחזיק בה עד היום ותצהירו לא נסתר.

עוד מפנה האגודה לסעיפים 6-7 לתצהירו של מר דוד חיים, שהיה יו"ר וועד האגודה בשנות ה-80 והצהיר כי מעולם לא אישר לתובע להחליף את חלקה ב' המקורית שלו וכי הוא מחזיק בה עד היום וכן העיד כי לא שמע על כך שהתובע ביקש להחליף או החליף את חלקה ב' שלו.

האגודה מוסיפה בעניין זה כי לא ייתכן שבקשה כזו תאושר מבלי שמר דוד חיים יידע על כך וכי החלטה בבקשה כזו צריכה להתקבל בצורה מסודרת ובכתב ע"י וועד ההנהלה וכמובן שאין סמכות ליו"ר וועד ההנהלה לאשר בקשה כזו בע"פ ועל דעת עצמו בלבד. היא מוסיפה למען הסר ספק כי התובע גם לא ביקש מהאגודה לקבל את המקרקעין שהושבו כחלקת קרקע נוספת לעיבוד וכי ממילא הוא לא הוכיח זאת. במסגרת סיכומי התשובה מטעמו טען התובע כי הטענה לפיה ההחלטה בבקשה הייתה צריכה להתקבל בכתב, מהווה הרחבת חזית מאחר והוזכרה לראשונה בסיכומים וכי היא ממילא אינה מסייעת לאגודה מאחר ועדיה ובפרט מר חיים דוד, הודו כי כלל לא בדקו אם קיים פרוטוקול ביחס לבקשה של התובע.

לגבי העדים מטעם התובע, טוענת האגודה כי הם בני דודים של מר צבי רחמים ז"ל אשר תביעה שלו מול האגודה בנסיבות דומות, מתנהלת במקביל בפני מותב זה.

בהתייחס לעדותו של מנשה, טוענת האגודה כי הוא זה שמנהל את התביעה בהליך של מר רחמים ז"ל ולכן יש לו אינטרס בהצלחת התובע בהליך כאן על מנת שהדבר יסייע לו ולבני משפחתו בהליך המקביל. האגודה אף טוענת לסתירה בין תצהירו של מנשה לעדותו אולם לא מצאתי ממש בטענה זו

האגודה מציינת כי מנשה העיד כי כיום התובע מחזיק בחלקה ב' המקורית שלו ומגדל בה כוסברה (ע' 28 ש' 20-21) וכי החלקה שהחזיק התובע במקרקעין שהושבו היא פשוט עוד חלקה ב' של התובע (ע' 31, ש' 5), כלומר הסכים שלא הייתה החלפה של חלקות.

בהתייחס לעדותו של ישראל מפנה האגודה לכך שהוא העיד שהתובע ביקש מהוועד להחליף את חלקה ב' שלו בחלקה שבה החזיק התובע ואשר הוחזרה לרמ"י וכי יו"ר וועד ההנהלה באותה התקופה, מר חיים דוד, אישר את בקשתו (ע' 22,ש' 16-18). האגודה מציינת עם זאת כי ישראל העיד כי בתקופה זו כלל לא היה בעל תפקיד כך שהדברים אינם בידיעתו ומר דוד חיים הכחיש זאת בתצהירו שלא נסתר. כן מפנה האגודה לכך שישראל העיד בהמשך חקירתו כי התובע לא באמת החליף קרקעות וכי הוא עדיין מחזיק בחלקה ב' המקורית שלו (ע' 23 ש' 21-22).

בהתייחס לעדותו של בנימין, טוענת האגודה שהוא אמנם הצהיר והעיד על כך שהבקשה של התובע הייתה להחליף בין חלקה ב' המקורית שלו לבין חלקה במקרקעין שהושבו וכי מר דוד חיים אישר את הבקשה, אך הוא לא ידע להתמודד עם הטענה שמר דוד חיים הצהיר בהליך זה שלא היו דברים מעולם (ע' 32, ש' 15-23). בעניין זה טען התובע במסגרת סיכומי התשובה מטעמו כי הוא לא היה צריך להתמודד עם עדותו של מר דוד חיים מאחר והאחרון לא זכר כמעט דבר, הוכח שלא בדק נתונים לפני עדותו ולא היה מעורב במה שקורה. ייאמר כי בנימין ציין שאפשר שדוד חיים לא היה בישיבה כלל (ע' 32 ש' 22-23).

בנוגע לעניין האישי של עדי התובע אציין כי במסגרת סיכומי התשובה מטעמו, טען התובע כי דין טענה זו להידחות מאחר שגם אם העדים הם קרובי משפחה של מר צבי רחמים ז"ל, לא נטען וממילא לא הוכח שהם יורשיו ולכן אין להם כל אינטרס להעיד שמדובר בחלקה ב' ולא בחלקה ג'. כן טען התובע כי הנסיבות בהן התובע קיבל את המקרקעין שונות מהנסיבות של מר צבי רחמים ז"ל כך שקביעה בעניין זכויות התובע לא תשליך על התביעה של מר רחמים ז"ל.

כראיה נוספת לכך שהינו בעל זכויות במקרקעין, מפנה התובע לכך שבמסגרת תצהירו הצהיר על כך שבעבר גידל במקרקעין גידולים שונים לרבות הדרים, וקיבל פיצוי כשהוטמן קו תשתית במקרקעין. לטענתו, הוא כלל לא נחקר על טענה זו והאגודה לא העלתה כל טענה או הסתייגות באשר לטענה זו במסגרת תצהיריה, כך שיש לקבלה.

בעניין זה טוענת האגודה כי התובע לא צירף כל אסמכתא התומכת בטענותיו וכי ממילא לא מדובר במקרקעין נושא התביעה משום שהתובע מעולם לא גידל בהם הדרים. כן מפנה האגודה בעניין זה לכך שמר שבתאי ציין בסעיף 19 לתצהירו, אשר לא נסתר, כי לא ידוע לו על כך.

אציין כבר עתה כי עצם העובדה שהתובע לא נחקר על טענה זו, אין בה בכדי לגרוע מכך שהיא נטענה בעלמא מבלי לנקוב בפרטים ספציפיים ורלוונטיים כגון המועד בו גידל הדרים לטענתו, המועד בו הוטמן קו התשתית לכאורה, גובה הפיצוי וכו' ומשכך לא ניתן ללמוד ממנה את שמבקש התובע ללמוד, היינו כי הוא היה בעל זכויות במקרקעין.

הפנייה לוועד וקבלת האישור - דיון והכרעה

לאחר עיון בטענות הצדדים בעניין זה, אני סבורה כי התובע לא הצליח להוכיח שהמקרקעין ניתנו לו כחלקה ב' או שניתן לו אישור רשמי של הוועד להחזיק במקרקעין.

אתחיל ואומר כי אין מחלוקת כי בפועל התובע לא החליף בין החלקות, אלא הוא עדיין מחזיק בחלקה ב' המקורית שלו. התובע בעדותו התבלבל מעט בשאלה אם ביקש להחליף את החלקות אם לאו, אולם לא מצאתי חשיבות רבה לבלבול זה, כשאין מחלוקת כי בפועל לא הייתה החלפה ואפשר שכטענת התובע, הוא מלכתחילה ביקש להחליף בין החלקות אולם משלא התבקש להשיב את חלקה ב' המקורית שלו, לא עשה כן. מקובלת עלי עדותו של התובע שהוא ביקש לעבד את המקרקעין (ע' 36, ש' 28-29) וביקש להוציא צנרת מחלקה א' שלו למקרקעין שמצויים בסמיכות אליה (ע' 36, ש' 21-23).

בהקשר זה אציין כי גם בנימין שהיה המזכיר הראשי של הוועדה באותה העת העיד כי הוא העביר את בקשת התובע, להחליף את חלקה ב' שלו בחלקה הצמודה לחלקה א' ואף ישראל ציין מפורשות במסגרת תצהירו כי התובע ביקש להחליף את חלקה ב' שלו בחלקה ב' הנמצאת במקרקעין שהושבו על מנת שהיא תהיה סמוכה לחלקה א' שלו. כאמור לעיל, אני מוכנה להניח כי הבקשה הראשונית של התובע הייתה להחליף בין החלקות אולם בהיעדר דרישה להשיב את חלקה ב' המקורית המשיך התובע לעבד את שתי החלקות.

למרות האמור, אני סבורה כי התובע לא הוכיח כי הוגשה על ידו פנייה בעניין זה לוועד (וודאי לא בכתב, אולם גם לא בעל פה) וכי הוועד דן בבקשה ואישר אותה וזאת מן הטעמים שיפורטו להלן.

בניגוד לטענתו של בנימין במסגרת חקירתו, לפיה התובע פנה אליו בע"פ בבקשה להחליף בין החלקות וכי הוא העביר את הבקשה לוועד (ע' 32, ש' 4-10, טענה העומדת בסתירה לנטען בתצהירו שם טען כי התובע פנה לוועד ולא ציין את מעורבותו שלו בעניין), בחקירתו של ישראל טען האחרון שהוא היה עד לשיחה של התובע ישירות עם מר דוד חיים ושמר חיים אמר לו שאין בעיה ושזה יאושר (ע' 22, ש' 19-23). אציין כי בתצהירו טען ישראל כי היה עד לשיחה בין התובע לוועד ורק בחקירה טען שהשיחה הייתה עם מר חיים בעצמו.

ייתכן שניתן היה לחשוב שמדובר בשתי סיטואציות שונות במסגרתן פנה התובע בבקשה לגורמים שונים בוועד, אך בחקירתו של התובע הוא טען שהוא פנה לבנימין בע"פ ובהמשך כאשר נשאל על הנאמר בחקירתו של ישראל, שמר דוד חיים אישר לתובע את הבקשה, הוא השיב כי "אני דיברתי עם בני. לא יודע. אני אומר מה שאני יודע. אתה יכול לשאול אותו מה הוא אמר" (ע' 37, ש' 16-30). כלומר מדובר בגרסה לא קוהרנטית שאינה מרימה את הנטל ובוודאי אין כל אסמכתא בכתב לבקשה לוועד ולדיון של הוועד בבקשה.

העולה מן המקובץ הוא כי אף שניתן לקבל את טענת התובע כי רצה לעבד את המקרקעין הסמוכים לחלקה א' שלו ואף ניתן לקבל את טענתו בדבר בעיות בלחץ המים בחלקה ב' המקורית (כשעדים רבים העידו בעניין זה), לא מצאתי כי התובע הוכיח כי היה הליך סדור במסגרתו הפנה התובע בקשה לוועד המושב לעבד חלקה נוספת ועל אחת כמה וכמה לא מצאתי כי הוכיח כי הוועד אישר בקשה כזו.

למרות זאת, לנוכח קביעתי בהמשך, כי יש לקבל את גרסת התובע כי הוא עיבד את המקרקעין משנות ה – 80 וכי המושב היה מודע לכך, אני סבורה כי יש לראות בהתנהלות המושב בעניין זה הסכמה שבשתיקה לשימוש שעשה התובע במקרקעין.

אוסיף כי לנוכח קביעה זו, לא ניתן אף לקבל את עמדת התובע כי בהכרח יש לראות במקרקעין חלקה ב'. יחד עם זאת וכפי שיפורט בהמשך, עלה מעדויות העדים משני הצדדים, כי במושב זה לא הייתה הגדרה מדויקת של חלקות ג' ואף נושא חלקות ב' היה נזיל למדי ולכן לא מצאתי כי ההגדרה של המקרקעין כחלקה ב' קריטית.

עוד אציין כי לנוכח הקביעות לעיל, אין חשיבות רבה לטענות האגודה בדבר היותם של עדי התובע אינטרסנטים, מאחר שההסתמכות על עדותם אינה רבה, וודאי שלא לטובת התובע.

ממתי מעבד התובע את המקרקעין -טענות הצדדים

האגודה טענה כי חקלאי ממושב מנוחה בשם בועז יוסף עיבד את המקרקעין בין השנים 2000-2009 כך שלא ייתכן שהתובע עיבד אותם משנות ה – 80 כטענתו. לטענת האגודה התובע פלש למקרקעין בשנת 2009 בזמן שהיה יו"ר הוועד. לטענת התובע טענה זו אינה הגיונית ואף אינה מתיישבת עם ראיות האגודה. כמו כן לטענת התובע אין לתת משקל למסמכים שצירפה האגודה בעניין זה ואשר לשיטתה מוכיחים את הטענה.

המסמכים האמורים, אשר צורפו לתצהירו המשלים של מר דוד חיים, הם שני מכתבים מיום 05.03.09 ומיום 24.03.09, שנשלחו ע"י עו"ד בועז עמיר וכן בקשה לשכירות קרקע מיום 14.07.08. המכתב הראשון נשלח למשרד הביטחון והמכתב השני נשלח לרמ"י ונטען בהם שחקלאי ממושב מנוחה פלש לקרקע שעובדה בעבר על ידי קיבוץ משאבי שדה ואותו חקלאי טוען כי יש לרמ"י כוונה לחתום אתו הסכם שעה שהמושב מבקש לצרף קרקע זו לשטח המשבצת שלו.

התובע טוען כי המכתבים, שכאמור לעיל צורפו לתצהירו המשלים של מר דוד חיים, לא הוגשו באמצעות עורכם ומר דוד חיים כלל לא ידע מה הם אותם מכתבים ובאיזה הקשר נשלחו וצורפו לתצהירו (ע' 77 ש' 3-23). התובע מציין כי ניתן היה לזמן את עו"ד עמיר שכתב מכתבים אלה על מנת שיעיד על נסיבות כתיבתם, שיאשר כי הם אכן נשלחו לנמענים ושיעיד מה הייתה תשובת הנמענים לאמור בהם. הוא מוסיף בעניין זה כי העובדה שהאגודה נמנעה מלהזמין את עו"ד עמיר מקימה חזקה כי עדותו הייתה מזיקה לה.

בנוסף טוען התובע כי מעיון בבקשה לשכירות קרקע מיום 14.07.08, שצורפה כאמור לעיל אף היא לתצהיר המשלים של מר דוד חיים, עולה כי כלל לא מדובר במקרקעין שלו, אשר מצויים בחלקה 3 בגוש 2952, אלא בקרקעות המצויות בחלקה 2 באותו גוש. כן טען התובע בעניין זה כי במכתב מיום 05.03.09 נטען שהפלישה של החקלאי ממושב מנוחה הייתה מספר שבועות קודם לכתיבת המכתב, קרי בשנת 2009, נתון שאינו מתיישב עם טענת האגודה לפיה בועז יוסף עיבד את המקרקעין משנת 2000 ועד שנת 2009.

עוד טוען התובע כי המקרקעין צורפו למשבצת האגודה עוד בשנות ה – 80 ואילו את הקרקע אליה מתייחסים אותם מכתבים, מבוקש לצרף באותה עת למשבצת האגודה. התובע מפנה למוצגים 2 ו – 5 של הנתבעת. מוצג 5 הוא תכנית השקיה משנת 1961 וניתן לראות כי משבצת המושב מסתיימת בסוף חלקות א' ואילו במוצג 2 שהוא תכנית משנת 1990, ניתן לראות כי המקרקעין הם חלק ממשבצת האגודה.

התובע אף התייחס לכך שבעוד שהאגודה טענה כי מי שעיבד לכאורה את המקרקעין שלו הוא חקלאי בשם בועז יוסף (כך בסעיף 10 לתצהירו של מר מזרחי), במכתבים הנזכרים לעיל מדובר על חקלאי בשם רחמים יוסף. התובע מוסיף בעניין זה כי ממילא הנתבעת בחרה שלא לזמן לעדות גם את מר בועז יוסף ומשלא עשתה כן, חזקה שעדותו הייתה פוגעת בגרסתה.

מנגד, טוען התובע כי מר אסף אבנרי, המדריך החקלאי שלו, הצהיר כי הוא מלווה אותו משנת 2007 וכי בכל התקופה שהוא מלווה אותו, התובע גידל גידולים חקלאיים במקרקעין. הוא הוסיף בעניין זה כי עדותו של מר אבנרי לא נסתרה כך שלא ייתכן שעד שנת 2009 עיבד את המקרקעין חקלאי אחר. כמו כן טוען התובע כי אין היגיון בטענת האגודה כי הוא ניצל את מעמדו כיו"ר האגודה ופלש בשנת 2009, שכן אילו עשה כן, לא היה מודיע לרמ"י על פלישה של מישהו אחר. יתר על כן, אילו רצה לנצל את מעמדו, היה יכול פשוט לאשר לעצמו את הכניסה למקרקעין ולא היה צריך לפלוש.

האגודה בסיכומיה עומדת על טענתה זו. היא מפנה בעניין זה לעדותו של מר שבתאי (ע' 51, ש' 33-34) ומוסיפה כי מיד לאחר שמר יוסף פינה את הקרקע לפי דרישת רמ"י השתלט עליה התובע והחל לזרוע בה בעת שכיהן כיו"ר וועד ההנהלה. כן מציינת האגודה בהקשר זה כי כאשר עימת ב"כ התובע את מר מזרחי בחקירתו עם הטענה שהתובע נכנס למקרקעין בשנת 1985, הוא השיב שאין דבר כזה (ע' 52, ש' 25).

האגודה טוענת שמר בועז יוסף אינו זר לחברי המושב וכי עדיו של התובע, ישראל, מנשה ובנימין, אישרו כי הם מכירים אותו ממושב מנוחה. ייאמר עם זאת כי שלושתם ציינו שאינם יודעים אם הוא עיבד קרקע במושב.

כן מפנה האגודה בעניין זה לתצהירו ולעדותו של מר דוד חיים אשר שימש כמזכיר האגודה בשנת 2009, במסגרתם אישר כי המקרקעין לא היו בחזקתו של התובע עד סוף שנת 2009 מאחר ועד אז החזיק בהם מר בועז יוסף (ע' 75 ש' 20-25).

בהתייחס לשני המכתבים הנזכרים לעיל, טוענת האגודה כי לא ניתן היה להביא את עו"ד עמיר לעדות מטעמה מאחר והוא היה באותה העת בהליך משפטי מולה, אך לשיטתה המכתבים מדברים בעד עצמם.

בהתייחס לטענת התובע, לפיה במכתבים הוזכר השם רחמים יוסף ולא בועז יוסף, מפנה האגודה לעדותו של מר דוד חיים במסגרתה אישר כי רחמים יוסף הוא אביו המנוח של בועז יוסף (ע' 76 ש' 23-26) וכי גם לאחר שאביו הלך לעולמו בועז נשאר לעבד את האדמה. מר דוד חיים העיד כי בסמוך למועד הדיון הוא שוחח עם מר בועז יוסף אשר אישר לו שהוא עיבד את המקרקעין עד שנת 2009 (ע' 75 ש' 23-25). מר מזרחי העיד כי הוא ניסה לדבר עם בועז יוסף על מנת שיגיע להעיד אך האחרון סירב בטענה שאינו רוצה להסתכסך עם התובע (ע' 52 ש' 18). עוד מפנה האגודה בהקשר זה לכך שמר דוד חיים אף ידע את המיקום שבו עיבד בועז יוסף את הקרקע וזיהה אותה באופן וודאי כשציין שהיא הייתה "מהחורשה עד חלקות א' של יונה לוי" (ע' 76 ש' 7-8). האגודה מדגישה בהמשך לכך כי אין חולק שהמקרקעין היו בסמוך לחלקה א' של התובע.

בהתייחס לטענת התובע, לפיה תיאור המקרקעין במכתבים אינו תואם את פרטי הזיהוי של המקרקעין, טוענת האגודה כי אכן בבקשה לשכירות קרקע, עו"ד עמיר טעה במספרי הגוש והחלקה אך כי תיקן את הטעות במסגרת סעיף 2 למכתבו מיום 24.03.09. אציין כי לא ניתן לראות במכתב תיקון, אולם יש בו התייחסות לכך שהיו אי הבנות לגבי זיהוי החלקות על פי מספריהן.

בהתייחס לטענת התובע, לפיה במכתבים צוין כי הפלישה של החקלאי ממנוחה הייתה בת מספר שבועות, ולא מאז שנת 2000 כפי שנטען, טוענת האגודה כי הדבר צוין רק על מנת להראות לרמ"י שמדובר בפלישה טרייה ושניתן לטפל בה באופן מידי.

במסגרת סיכומי התשובה מטעמו, טען התובע כי טענות האגודה, לפיהן עו"ד עמיר טעה בנתוני הגוש חלקה של המקרקעין מהווה הרחבת חזית אסורה וכך גם הטענה כי האמירה בדבר פלישה בת כמה שבועות נועדה להראות לרמ"י שמדובר בפלישה טרייה שניתן לטפל בה.

בעניין העד מטעם התובע, מר אסף אבנרי, טוענת האגודה כי הוא טען בתצהירו שהתובע גידל במקרקעין גידולים שונים החל משנת 2007 אך לא טרח לצרף רישומים או אסמכתאות המראים כי התובע גידל גידולים באופן ספציפי במקרקעין. כמו כן היא טוענת כי כאשר נשאל על כך השיב מר אבנרי כי לא נדרש לעשות כן (עמ' 20, ש' 4-6). האגודה אף מציינת כי מר אבנרי לא ידע לאתר את מיקום משק התובע ע"ג מפה שהוצגה לו (ע' 20, ש' 17).

עוד טוענת האגודה כי המקרקעין הינם חלק מקרקע שהייתה שייכת בעבר לקיבוץ משאבי שדה ובשלב מסוים הועברה לשטח משבצת המושב. בעניין מועד ההעברה, טוענת האגודה כי גם אם זה קרה בשנת 1990, היא לא ידעה על כך לפחות עד שנת 2010. היא מפנה בהקשר זה לעדותו של מר שבתאי במסגרתה ציין כי הוא היה יו"ר במשך כ-6-7 שנים מאז שנת 1989 ובתקופה זו אף אחד מרמ"י לא הודיע לו שחלקה זו של משאבי שדה עוברת למשבצת המושב (ע' 51,ש' 2-3).

בנוסף טוענת האגודה בעניין זה כי בבקשה משנת 2008 שהגיש עו"ד עמיר בשם האגודה לעיבוד זמני של הקרקע, הוא ציין בפירוש שמדובר בקרקע לשעבר של משאבי שדה וניתן ללמוד מכך שבשנת 2008 האגודה לא ראתה בקרקע זו (של משאבי שדה לשעבר) חלק ממשבצת האגודה והיא ביקשה לצרף אותה למשבצת האגודה.

ממתי מעבד התובע את המקרקעין - דיון והכרעה

אני סבורה כי האגודה לא הוכיחה טענתה כי מר בועז יוסף עיבד את המקרקעין בין השנים 2000 ל – 2009 ומטעם זה לא ניתן לקבל את טענת התובע כי הוא עיבד את המקרקעין משנות ה – 80.

הראיות הטובות ביותר בעניין זה הן לכאורה המכתבים של עו"ד עמיר שמתייחסים מפורשות לעיבוד קרקע על ידי מי שהוא כנראה אביו של בועז יוסף. אלא שראיות אלה רחוקות מלשפוך אור על הסוגיה.

כפי שציין התובע, המכתבים הוגשו שלא באמצעות עורכם אלא צורפו לתצהירו המשלים של מר דוד חיים. הסיבה לאי זימונו של עו"ד עמיר (היותו בהליך משפטי מול האגודה) אולי "מנטרלת" את אי זימונו כראיה לכך שעדותו לא הייתה מחזקת את גרסת האגודה, אולם היא אינה מועילה כדי להסביר את מה שעמד מאחורי המכתבים ואת מה שלא נאמר בהם, דברים שמר דוד חיים לא ידע להסביר.

מר דוד חיים נשאל על המכתבים ועל העיבוד על ידי בועז יוסף והשיב שאינו זוכר ולא היה בעניינים (ע' 76 ש' 21-22, ש' 31-35, ע' 77 ש' 1-10) ובשלב מסוים אף הציע שיזמינו את בועז שיאשר את הדברים.

במכתבים האמורים, מצוין שם של אביו של בועז יוסף (ככל שזה אכן אביו) ולא של בועז יוסף עצמו, מצוינת חלקה שאיננה החלקה הנבחנת בהליך זה ומצוין כי מדובר בעיבוד מזה שלושה שבועות. האגודה בסיכומים נותנת הסבר לכל תהייה. לעניין השם של החקלאי נטען כי מדובר באביו (אולם במכתבים נטען שאותו אדם הוא שמעבד ולא בנו). לעניין מספר החלקה נטען כי זו טעות ולעניין ציון משך הפלישה, נטען כי הוא נועד אך ורק להצביע על כך שמדובר בפלישה טרייה כדי שרמ"י יפעלו לסילוק הפלישה באופן מידי. מעבר לכך שטענות אלה הן בגדר הרחבת חזית, לא ברור מה הבסיס הראייתי להן, בהינתן שאינן עולות מן המסמכים וכאמור, עו"ד עמיר לא זומן לעדות. אציין כי בבקשה לשכירות, לגבי גוש 2952, לא רק שצוינה חלקה 2 ולא חלקה 3, אלא נרשם "2 בחלק", כך שגם אם המספר שגוי, לא ברור כלל שהמקרקעין כלולים בבקשה זו.

אוסיף בשולי הדברים, כי טענת האגודה כי במכתבים נרשם כי מדובר בפלישה של שלושה שבועות על מנת שרמ"י תראה בפלישה "פלישה טרייה" ותפעל מידית, אינה מוסיפה מהימנות לגרסת האגודה, שלמעשה טוענת כי על מנת לקדם את ענייניה היא מוכנה לטעון טענות שלשיטתה אינן אמת.

הגדילה האגודה לעשות כשלא זימנה אף את מר בועז יוסף עצמו לעדות. מה יותר פשוט היה מלזמנו לעדות? מר דוד חיים טען ששוחח איתו בטלפון, אולם משקלה של עדות זו נמוך מאוד בהיותה עדות מפי השמועה ומר מזרחי טען שבועז יוסף לא רצה להסתכסך עם התובע ולכן לא רצה לבוא למסור עדות. לא ניתן לקבל טענה זו, שכן יכולה הייתה האגודה לזמנו לעדות גם אם לא רצה בכך ועל רקע טענתה כי היא בהליך משפטי מול עו"ד עמיר, וודאי היה עליה לנסות לזמן לפחות את בועז יוסף כדי לתמוך בגרסתה.

העובדה כי במכתבים ובבקשה שצורפה, הייתה התייחסות לקרקע שעובדה בעבר על ידי קיבוץ משאבי שדה, אינה ראיה כי מדובר במקרקעין. לא התברר מה היה שטח הקרקע שמשאבי שדה הפסיקו לעבד ולא התברר אם הקרקע שצורפה למשבצת המושב ועובדה לפני שנת 1990, היא כל הקרקע הזו, או שמא רק חלקה. ככל שמדובר היה רק בחלק מן הקרקע, אפשר שבועז יוסף עיבד חלק שלא צורף למשבצת והמקרקעין כן צורפו.

אוסיף כי קשה לקבל את טענת האגודה כי לא הייתה מודעת להגדלת המשבצת שלה על ידי צירוף קרקע שעובדה בעבר על ידי קיבוץ משאבי שדה עד שנת 2010. אציין כי חבר הוועד אורן מועלם שהגיע לקדם המשפט ביום 28.06.21 ציין כי הקרקע שהייתה של משאבי שדה צורפה למשבצת המושב לפני הרבה שנים והדבר עולה מן המסמכים (ע' 8 ש' 33-34). הוא לא טען שהמושב לא ידע על כך. כמו כן, הופנה מר שבתאי בעדותו לנספח 2 למוצגי האגודה שהוגדר "מפת משבצת האגודה" משנת 1990, ובה המקרקעין שהושבו נראים כחלק ממשבצת המושב. מר שבתאי טען כי על אף שהחלקה של משאבי שדה מופיעה בנספח זה היא אינה חלק ממשבצת האגודה (ע' 50 ש' 18-20) ואף טען שאמר ליו"ר האגודה שזה לא מוכר לו (ע' 51 ש' 4-7), אולם האגודה היא שצירפה מסמך זה לראיותיה ועל כן קשה לקבל גרסה זו.

במצב זה, לא מצאתי טעם שלא לקבל את העדות של התובע והעדים מטעמו לעניין משך העיבוד של המקרקעין על ידו. אומנם מר אסף אבנרי, המדריך החקלאי של התובע, העיד כי ליווה את התובע רק משנת 2007 ואומנם לא צירף רישומים בעניין זה ואולי אף לא ידע לאתר את החלקה על המפה, אולם בתצהירו הסביר כי ליווה את התובע בגידולים בחלקה הסמוכה לחלקה א' שלו, וחלקה ב' המקורית של התובע אינה סמוכה לחלקה א' שלו, אלא המקרקעין הם שמצויים בהמשך ישיר לחלקה א' שלו. התובע עצמו העיד בעניין זה ואף המצהירים מטעמו חיזקו טענתו זו ובהיעדר "מעבד" אחר משנת 2000, אין סיבה שלא לקבל את גרסתו של התובע כי הוא עיבד את המקרקעין לאורך השנים.

במצב זה אני סבורה כי גם אם התובע לא קיבל את החזקה במקרקעין כטענתו, במקום חלקה ב' המקורית שלו וגם אם לא ברור מקור החזקה שלו בחלקה, נראה כי התובע החזיק במקרקעין שנים רבות בידיעתה של האגודה, שאם אין בה הסכמה של ממש יש בה לפחות עצימת עין של האגודה ועל כן לא ברור מדוע כשהאגודה קיבלה פיצויים מרמ"י לא היה ראוי ליתן לתובע את חלקו.

האם המקרקעין הם חלק מחלקות ג' של האגודה? – טענות הצדדים

כאמור לעיל, עמדת האגודה הייתה כי המקרקעין הם חלק מחלקה ג' של האגודה, כלומר קרקע שאינה משויכת לחבר אגודה מסוים ועל כן הפיצוי שהתקבל שייך לאגודה ואין מקום לחלקו לחקלאי כזה או אחר ובמסגרת זו גם לא לתובע. האגודה מבהירה בעניין זה כי חלקות ג' הן רכוש האגודה ואינן רכושו או קניינו של מי מחבריה וכי הן אינן משויכות לנחלה או לחבר ספציפי. לטענתה חלקות שאינן חלקות א' או ב' הן חלקות ג' והיא נסמכת על עדותם של ה"ה שבתאי ויפרח בעניין זה.

לטענת התובע, עמדת האגודה כי המקרקעין אינם חלקה ב' אלא חלקה ג', עלתה רק לאחר שהמקרקעין המושבים הושבו למדינה. התובע מציין כי בא כוחו השתתף במו"מ מול רמ"י והביא להגדלה משמעותית של הפיצוי, שכן ועד האגודה הסכים בתחילה לפיצוי של 6,000 ₪ לדונם ובעקבות המו"מ שהתנהל עלה הפיצוי לסכום של 49,000 ₪ לדונם ועו"ד יפרח שלום בעדותו אישר זאת (ע' 56 ש' 4-6). לטענת התובע, אילו טען המושב כבר אז כי החלקה של התובע אינה כלולה במסגרת הפיצוי הצפוי, הוא היה מסרב לפנות את החלקה דבר שהיה גורם לשלילת התמריץ בגין הפינוי לגבי כל החלקות וכן היה התובע מעלה כבר אז טענה בעניין זה.

התובע טוען כי במסגרת שמיעת ההוכחות, הוא והעדים מטעמו העידו כי אין במושב חלקות ג' וכך גם העידו העדים מטעם האגודה. הוא מפנה בעניין זה לעדותו של מר שבתאי מזרחי אשר העיד שאין חלקות ג' (ע' 47,ש' 25-29, ע' 49, ש' 17-18 וע' 51, ש' 22-30) וכן לעדותו של מר דוד חיים אשר העיד שיש רק חלקות א' ו- ב' (ע' 74, ש' 9-10). הוא מוסיף כי אילו היה מדובר בחלקה ג', הוא היה נדרש לשלם דמי שכירות אולם הוא מעולם לא נדרש לעשות כן.

כן התייחס התובע לעדותו של מר שבתאי מזרחי וטען שהוא אמנם העיד שפנה ליו"ר הוועד, עו"ד שלום יפרח, וטען שיש לדרוש מחברי אגודה שמעבדים חלקות שהיו שייכות לקיבוץ משאבי שדה שישלמו דמי שכירות (ע' 52, ש' 5-6), אך טענה זו עלתה לראשונה במסגרת עדותו ולכן מהווה הרחבת חזית אסורה וממילא היא לא נתמכה בעדותו של עו"ד יפרח שרק הודה שהאגודה לא גבתה דמי שכירות (למעט לגבי 400 דונם שכונו "חלקת הפרדס", ע' 63,ש' 30-33).

בהתייחס לטענת האגודה לפיה לא ייתכן שהמקרקעין הינם חלק מחלקה ב' שלו מאחר ולא ייתכן שתהיה לו נחלה גדולה יותר מתקן הנחלה של המושב העומד על 45 דונם וכי מתן פיצוי למקרקעין החורגים מתקן הנחלה יקעקע את משטר הנחלות באגודה ויפגע בעיקרון השוויון, טוען התובע כי דינה להידחות מאחר וכפי שהעיד מתוך ידיעתו האישית כמי שבמשך שנים רבות שימש כיו"ר הוועד וכחקלאי פעיל במושב, ישנם משקים רבים שנחלתם חורגת מתקן הנחלה. הוא מפנה בעניין זה לעדותו (בע' 35, ש' 28-29, ע' 37, ש' 31-33 וע' 38,ש' 18-20).

כן מפנה התובע בעניין זה לעדויות מטעם האגודה אשר אף מהן עלה כי לא תמיד האגודה מקפידה על גודל נחלה תקני. הוא מפנה בעניין זה לעדותו של מר שבתאי מזרחי אשר העיד כי הוא מעבד נחלה הגדולה מהתקן וכי הוא ובעל הנחלה אינם משלמים עבור הדונמים העודפים (ע' 49, ש' 1-7) וכן לעדותו של מר דוד חיים אשר העיד כי נחלתו דווקא קטנה מן התקן כי כך קיבל אותה וכאשר נשאל אם הוא מודע לכך שלמשק 80 יש יותר מ-35 דונם בחלקה ב', הוא השיב שזה יכול להיות (ע' 73, ש' 34 עד ע' 74, ש' 3). הוא מוסיף בעניין זה כי למשק 80 יש כ-80 דונמים מבלי שנדרש לשלם דמי שכירות ומבלי שנטען שמדובר בחלקות ג' שלו. אציין כי טענה אחרונה זו לא הוכחה.

האגודה טוענת בעניין זה כי גם אם לכאורה חברים אחרים פלשו לקרקעות מעבר לחלקות ב' שלהם, הרי שאין זה מצדיק שהם יקבלו פיצויים בגין הפקעת שטחים אלה. כן התייחסה האגודה לטענות בעניין חלקתו של מר שבתאי וטענה שניסיון התובע לצייר אותו כפולש הינו מטעה. היא מפנה בעניין זה לחקירתו במסגרתה אישר כי גודל חלקה ב' שלו הינה 25.4 דונם וכי את השטח שהוא מעבד מעבר לזה הוא שוכר מבעל החלקה (ע' 48, ש' 28 עד ע' 49, ש' 11).

לטענת האגודה, משהוכח מיקומה של חלקה ב' המקורית של התובע, הוכח למעשה שהמקרקעין הם חלקה ג'. היא מוסיפה כי המקרקעין שהושבו כללו שני סוגי חלקות, חלקות ב' וחלקות ג' ומפנה בעניין זה למפה שצורפה כנספח 3 לתיק המוצגים מטעמה, על גביה סימון המקרקעין שהושבו לרבות פירוט החברים שהחזיקו בהם (להלן: "מפת ההשבה").

לטענת האגודה, כפי שעולה ממפת ההשבה, השטח אשר מסומן "אגודה 3" בשטח של כ- 26 דונם ואשר בחלק ממנו החזיק התובע, אינו מהווה חלקה ב' של חבר מסוים אלא חלקה ג'. היא מפנה לכך שבעדותו אישר התובע כי מי שעיבד את השטח הצמוד אליו במקרקעין שהושבו היה מר צבי רחמים ז"ל וכי כאשר נשאל אם הוא יודע שגרסתו של צבי רחמים ז"ל בהליך המשפטי שמתנהל בין הצדדים היא כי הקרקע שהוא החזיק במקום הייתה חלקה ג', הוא לא השיב עניינית (ע' 41, ש' 22-25 וש' 31-36).

האם המקרקעין הם חלקה ג' - דיון והכרעה

אני סבורה כי מעדויות שני הצדדים עלה כי למעט 400 דונם (שכונו הפרדס), שבמובהק הוגדרו כחלקה ג' ולא שויכו לאף חבר באגודה והושכרו על ידי האגודה לעיבוד על ידי גורם אחר (ראה עדותו של עו"ד יפרח בע' 63 ש' 32-33), לא היו שטחים שבמובהק הוגדרו כחלקה ג'.

על אף ניסיונות להציג משטר של שוויון בנחלות, עלה באופן חד משמעי כי יש נחלות בגדלים שונים במושב, לעיתים גדולות יותר מן התקן ולעיתים קטנות יותר מהתקן ועל כן הטענה כי כל קרקע החורגת מתקן הנחלה כלפי מעלה היא למעשה חלקה ג', אינה מסתברת.

יתר על כן, כשמפקח מטעם רשם האגודות, בשם משטר השוויון בנחלות, הביע דעתו כי יש ליתן לחברי האגודה שהיו להם חלקות במקרקעין שהושבו, פיצוי בקרקע ולא בכסף, האגודה חלקה על גישה זו והסבירה כי נכון יהיה לפצות את החקלאים כספית. לא ברור אם כן כיצד האגודה קיבלה החלטה על פיצוי כספי, שבמובהק פוגעת במשטר השוויון בנחלות, וכעת בהליך כאן, מתהדרת בעיקרון זה.

הטענה כי כל מה שאינו חלקה א' או חלקה ב' הוא כברירת מחדל חלקה ג', אפשרית, אולם לנוכח העדויות בנוגע להתנהלות האגודה לגבי אותן חלקות, המשמעות שלה מעטה. אם בשום שלב לא נגבו דמי שכירות ממי שעיבדו קרקע בחריגה מתקן הנחלה ובשום שלב לא נערכו הסכמים בין האגודה לבין חבריה לגבי קרקע בחריגה מתקן הנחלה, הנפקות של הגדרת קרקע כחלקה ג', קטנה וכפי שיפורט בהמשך, אין זה סביר כי הנפקות היחידה או העיקרית של הגדרה זו תהיה מניעת פיצוי מן התובע.

ככלל אני סבורה כי הצדדים ניסו לרבע את המעגל במובן זה, שניסו לעשות סדר בחלקות המושב, למרות שבפועל אין בהן סדר. כל צד מן הכיוון המתאים לו ניסה לטעון להגדרה מדויקת של חלקות ב' וג', כשאין כזו, או לפחות אין הגדרה של חלקה ג', ואין תקן אחיד של חלקות ב' ולכן יש לתהות אם יש חשיבות לשאלה זו כשבאים לבחון אם התובע זכאי או לא זכאי לקבל פיצוי בגין המקרקעין.

התנהלות האגודה כלפי התובע והבטחתה המנהלית

טענות הצדדים

התובע טוען כי האגודה התנהלה מולו בחוסר תום לב כשהציגה בפניו מצג שווא לפיו יקבל את מלוא הפיצוי בגין השבת המקרקעין ורק לאחר שהשיב את המקרקעין לרמ"י, היא חזרה בה.

התובע טוען כי יש לראות בדבריו ובהתנהלותו של עו"ד יפרח הבטחה מנהלית מחייבת, מאחר ששימש כיו"ר הוועד הממונה והיה מוסמך לקבל החלטות בשם האגודה והיה על האגודה לפעול על פי החלטה זו.

בנוסף לטענות שפורטו לעיל בעניין המצגים שיצרה האגודה, טוען התובע גם כי לאחר שרשם האגודות השיתופיות הביע עמדתו כי על האגודה ליתן קרקע חלופית ולא פיצוי כספי לחבריה שאדמתם הושבה, הוגש ערעור מנהלי על ידי התובע ואחרים. ערעור זה לטענת התובע נמחק רק לאחר שרשם האגודות השיתופיות הודיע כי האגודה רשאית לחלק פיצויים והאגודה הסכימה לנהל מו"מ לגבי אופן החלוקה. אף בכך רואה התובע מצג של האגודה שגרם למחיקת הערעור וגרירת התובע להליך גישור שלא הוביל לדבר, מלבד תשלום למגשר.

האגודה הפנתה לחקירתו של עו"ד יפרח במסגרתה העיד כי ככל הנראה התובע הבין שאינו זכאי לקבל פיצויים ולכן לא התנגד למחיקת הערעור וכי בכל מקרה לא היו כל הסכמות על מתן פיצויים בעניינו.

התובע טוען עוד כי האגודה נמנעה מלהעביר לו את הפיצוי בגין המקרקעין על אף שמאז ומתמיד העבירה את פיצויי ההפקעות או ההשבות לחברי האגודה שחלקותיהם נפגעו. הוא מפנה בעניין זה לעדותו של מר דוד חיים (ע' 77, ש' 31-32).

התובע מפנה בעניין הוכחתה של הבטחה מנהלית לפסק הדין בעניין בג"צ 594/78 אומן מפעלי סריגה בע"מ נ' שר התעשייה ואח' (להלן: "עניין אומן מפעלי סריגה").

האגודה טוענת בעניין זה כי היא לא הבטיחה לתובע פיצויים בגין פינוי המקרקעין וכי גם עו"ד יפרח לא הבטיח זאת מטעמה. לטענתה, טענה זו ממילא לא הוכחה וההיפך הוא הנכון מאחר ולאורך כל הדרך הובהר לתובע שלא יתאפשר למאן דהוא לגזול מהאגודה את משאביה הציבוריים. היא מוסיפה בעניין זה כי גם במסגרת הישיבות עם רמ"י לא הובטח שמי שאינו מחזיק בחלקות ב' יהיה זכאי לפיצויים ומפנה לסעיפים 31-33 לתצהירו אשר לא נסתרו לטענתה. כמו כן, טוענת האגודה כי עו"ד יפרח אף העלה זאת על הכתב במייל ששלח ביום 13.09.18 לעו"ד שוורץ במסגרתו הבהיר כי רק חברים המחזיקים בחלקות ב', יהיו זכאים לפיצויים.

כראיה נוספת לכך שלא הובטח לתובע דבר כאמור לעיל, מפנה האגודה לכך שלמרות שבסעיף 27 לתצהירו טען התובע כי למרות הסכמות הצדדים לאחר שרמ"י העבירה לאגודה הסכם השבה לחתימה טענה האגודה כי תסכים להעביר פיצוי רק למי שמחזיק שטחים המהווים חלקה ב', כאשר נשאל בחקירתו לאיזה הסכמות התכוון הוא השיב שאינו יודע (ע' 40 לפרוטוקול, ש' 6-7).

כן מפנה האגודה לכך שהתובע טען בסעיף 29 לתצהירו כי עו"ד יפרח ראה בכל החלקות שהושבו לרמ"י כחלקות ב' לרבות החלקה שלו אך כי כאשר נשאל בחקירתו איך זה מסתדר עם ההודעה של עו"ד יפרח מיום 13.09.18 בה כתב בפירוש כי הפיצויים בגין קרקעות האגודה בגודל של 25.6 דונם לרבות הקרקע בה החזיק התובע שייכים לאגודה, הוא השיב כי אינו קורא את ההודעות של עו"ד יפרח אבל מכיר את ההודעות האלה (ע' 41 ש' 12-18).

האגודה מציינת כי בחקירתו הכחיש עו"ד יפרח כי הבטיח לתובע שיהיה זכאי לפיצויים וגם המסמכים אליהם הפנה התובע מתוך תיק המוצגים שלו, אין בכוחם לסייע לטענתו, כפי שפורט לעיל.

דיון והכרעה

הלכה היא כי תנאי בסיסי להבטחה מנהלית הינו כי הטוען לכך יוכיח את עצם קיומה של ההבטחה. ראה בעניין זה ע"א 8490/06 אברהם בדרה נ' מנהל מקרקעי ישראל (נבו 17.04.2011). כן אפנה לפסק הדין בעניין אומן מפעלי סריגה אליו הפנה התובע, שם הוכח כבסיס לטענה, כי ניתנה הבטחה (שם דובר על מכתב במסגרתו צוינו הסכמות).

בענייננו, לא עלה בידי התובע להוכיח זאת ומעיון בחקירתו אף עולה כי התקשה להצביע על הבטחה מפורשת. כשהופנה לסעיף 24 לתצהירו ונשאל לאילו הסכמות התכוון, הוא השיב כי רמ"י הבטיחו לו פיצוי ובהמשך טען כי אדם בשם אסף רפלד (שהיה מנהל מרחב ירושלים ברמ"י) הבטיח זאת (ע' 39, ש' 15-32). אולם אין מחלוקת כי מר רפלד אינו מן האגודה ועיון בנספח 10 של התובע יראה כי מר רפלד בפגישה שהתקיימה ביום 11.07.18 בהשתתפות עו"ד שוורץ, הדגיש כי פיצוי יינתן לאגודה בלבד, כך שלא ברור היכן בדיוק הובטח לתובע פיצוי על ידו.

התובע לא ידע ליישב בין טענתו במסגרת סעיף 29 לתצהירו, לפיה עו"ד יפרח ראה בכל החלקות במקרקעין שהושבו חלקות ב', לבין ההודעה של עו"ד יפרח מיום 13.09.18 במסגרתה ציין במפורש כי פיצוי בגין קרקעות האגודה בגודל של 25.06 דונם שייכים לאגודה, הוא השיב כי נודע לו על מכתב זה בע"פ וכי כשהם היו בגישור, עו"ד יפרח אמר "אתם תקבלו את כל הכסף אל תדאגו" (עמ' 41, ש' 6-18).

אני סבורה כי טענות התובע בעניין זה אינן מגיעות כדי הבטחה מנהלית או הבטחה כלל. הבטחה מנהלית צריכה להיות מפורשת. אפשר שהתובע הניח בתחילת הדרך כי הוא זכאי לפיצוי על השבת המקרקעין והמושב לא טען אחרת באותו זמן ואפשר שהתנהלות המושב הייתה חסרת תום לב בהקשר זה, אולם אם התובע לא העלה את הסוגיה והאגודה לא הביעה עמדתה המפורשת בעניין לא ניתן לראות בכך הבטחה מנהלית מחייבת.

מעבר לנדרש אוסיף לעניין מחיקת הערעור המנהלי כי ההתנהלות במסגרת ההליך המנהלי לא הובאה בפניי במלואה, אולם ממוצגי התובע עולה כי האגודה מלכתחילה העדיפה פיצוי בכסף על פני פיצוי בקרקע וניתן לראות במוצג 15 למוצגי התובע, כי עו"ד יפרח כבר באוקטובר 2018 ביקש מן הרשם לשקול את עמדתו לפיה יש ליתן פיצוי במקרקעין ולא בכסף (הערעור הוגש בדצמבר 2018). על כן, ככל שהערעור נמחק, ספק אם ניתן לייחס זאת להתנהלות שלא בתום לב של האגודה או מי מטעמה.

לאור כל האמור לעיל, דין הטענה בדבר הבטחה מנהלית, להידחות.

על האגודה להעביר את הפיצוי שקיבלה לתובע

למרות שאני דוחה את טענת התובע בדבר הבטחה מנהלית ועל אף קביעתי כי התובע לא ביקש ולא קיבל אישור מפורש להחזיק במקרקעין, לנוכח קביעתי כי התובע החזיק במקרקעין ועיבד אותם משנות ה – 80 בידיעת האגודה, אני סבורה כי בהינתן כי לא הייתה הגדרה מדויקת לחלקות ג' במושב, ההחלטה להגדיר את המקרקעין כחלקה ג' ולשלול את הפיצוי מן התובע חסרת בסיס וחסרת תום לב.

לעניין ידיעת האגודה על העיבוד על ידי התובע אפנה לכך ששבתאי טען שכשראה שהתובע ואחרים מתחילים לעבד את השטח שהיה של משאבי שדה הוא פנה ליו"ר הוועד הממונה ואמר לו שצריך לדרוש מהמגדלים דמי שכירות ואף להוציא את השטח למכרז. עלה שהוא התייחס לשנת 2010 לערך (ע' 52 ש' 5-6), אולם יו"ר הוועד הממונה, עו"ד יפרח טען שנודע לו על הפלישה של התובע רק כשהמדינה ביקשה את השבה של המקרקעין שהושבו (ע' 65 ש' 31-36). מעבר לכך שדברים אלה לא נכתבו בתצהירו של מר שבתאי עלה מהמשך עדותו של מר שבתאי כי אנשי המושב רואים מה קורה במושב, מי מעבד איזו חלקה ומה הוא מגדל. מר שבתאי ידע להעיד שהתובע לא גידל במקרקעין גידולי שלחין משום שיש לו חלקת נענע בקרבת מקום (ע' 52 ש' 11-12).

הטענה כי למעשה היה על התובע לשלם דמי שימוש במקרקעין חסרת שחר בהתחשב בעדות של עדי האגודה כי מעולם לא גבו מאף אחד דמי שכירות (למעט אותם 400 דונם שנזכרו לעיל) למרות שהרבה חברים עשו שימוש בדונמים נוספים מעבר לתקן הנחלה שלהם. מר שבתאי מזרחי העיד שבחלקה שהוא מעבד יש עוד "4 או 5 דונם שזה פלישה של בעל החלקה פלש כמו כל שאר החברים שפלשו לאדמות של קיבוץ משאבי שדה" (ע' 49 ש' 2-3). עוד עלה בעדותו של מר שבתאי כי מדובר בחלקה שצמודה גם היא למקרקעין שהושבו והוא סימן אותה בספרה 2 על גבי מוצג ת/2.

עיון בע' 74 לתיק המוצגים של התובע יראה כי המקרקעין שהושבו היו משויכים ל – 12 נחלות. למעט שתיים, מדובר היה בשטחים די קטנים של שניים שלושה דונם לכל נחלה עד מקרים בודדים של 7-8 דונם. רק התובע ובעלים של עוד נחלה אחת (נחלה 10), החזיקו מתוך המקרקעין שהושבו בשטח של מעל 15 דונם.

מאחר שלא הוצגו בפני מפות ומדידות ברורות של משבצת המושב, לפני השבת המקרקעין ולאחריה, אפשר להבין מעדותו של מר שבתאי, כי כל או חלק מהחברים שפוצו בגין המקרקעין שהושבו, למעשה פלשו למקרקעין שעובדו בעבר על ידי קיבוץ משאבי שדה (כאמור לעיל, בע' 49 ש' 2-3). אלא שרובם "פלשו" לשטח של 4-5 דונם כעדותו והתובע ועוד חבר אגודה אחד "פלשו" לשטח גדול יותר. השאלה אם מדובר בחלקות ב' או ג' אינה חשובה לצורך חלוקת הפיצוי שכן כאמור במושב זה לא הוגדרו חלקות ג' מעולם. מנשה העיד באופן נחרץ כי האגודה אולי מכנה כל מה שלא חלקה א' או ב', חלקה ג', אולם בפועל לא הייתה הפרדה בין חלקות ב' לג' (ע' 29 ש' 6-11 וש' 26-27). מר שבתאי מזרחי מטעם האגודה גם כן הסכים שבפועל לא היו במושב חלקות ג'.

מנהל אשכול פיקוח, במכתב לוועד הממונה מיום 21.10.18 (נספח 14 למוצגי התובע) מציין כי כנגד קרקע שמוחזקת על ידי חברי האגודה בחלקה ב', ג' וכיו"ב, על האגודה להקצות קרקע חלופית ולא לתת פיצוי. כלומר על פני הדברים לעניין הפיצוי, גם לשיטת הפיקוח אין הבדל בין חלקות ב' לג' ומה שקובע הוא ההחזקה.

זאת ועוד, עו"ד יפרח בסעיף 12 לתצהירו מסביר את ההסדר הקרקעי הנוהג במושב ובסעיף 12.3 מבהיר כי: "כאשר אגודה נוטלת מחבר אגודה חלקה ב' שלו, עליה לתת לחבר חלקה ב' חלופית על מנת לשמור על השוויוניות ומשטר הנחלות." בסעיף 12.4 הוא מסביר שבמקרה של סיום רשות שימוש בקרקע שאינה חלק מנחלת חבר האגודה, האגודה אינה רשאית לתת לו קרקע חלופית ובוודאי כך הוא כשמדובר בשימוש ללא הסכמת האגודה כמו במקרה זה.

למרות הצהרתו זו בסעיף 12.3 לתצהירו, עו"ד יפרח במכתבו למר יהודה מיום 23.10.18 (נספח 15 למוצגי התובע), הסביר את הרצון ליתן פיצוי לחברי האגודה ולא קרקע חלופית, ב"תסיסה החברתית" שעלולה להיגרם אם לא יינתן פיצוי כספי. מדוע תסיסה חברתית היא טעם טוב לסטייה ממשטר השוויוניות של הנחלות ועיבוד מקרקעין במשך שנים אינו טעם טוב לפיצוי כספי?

טענת האגודה כי פיצוי התובע יהיה עשיית עושר פעמיים, פעם כי התובע השתמש באדמות המושב ללא רשות או תשלום ופעם כשיקבל פיצויים, אינה מדויקת ואינה צודקת. לגבי השימוש שנעשה בעבר – ללא קשר להרשאה, כל העדים היו בעמדה כי האגודה מעולם לא גבתה תשלום עבור שימוש באדמות שחורגות מחלקה א' וב', כך שהטענה בעניין זה וודאי אינה משקפת את מצב הדברים. לגבי הפיצוי המבוקש, דומה שדווקא חלוקת הפיצוי שהמדינה נתנה עבור המקרקעין, בין כלל חברי האגודה (ככל שכך נעשה), חברים שלא נגרע מהם דבר עם החזרת המקרקעין למדינה, היא שתהווה עשיית עושר.

באמור לעיל, אין משום הכרעה כי לתובע הייתה זכות לדרוש קרקע חלופית במקום המקרקעין. על פני הדברים, הקצאת קרקע חלופית אילו נעשתה, הייתה נעשית על מנת לשמור על שוויון בין גודל הנחלות. השבת המקרקעין לא הביאה את התובע למצב בו הנחלה שלו נהיתה קטנה מן התקן ועל כן ספק אם יכול היה לדרוש מקרקעין חלופיים, אלא שכפי שפורט לעיל, האגודה בחרה שלא להקצות מקרקעין חלופיים אלא ליתן פיצוי כספי לחבריה. כאמור לעיל, התובע החזיק שנים רבות במקרקעין ועיבד אותם בידיעת האגודה ובהסכמתה לפחות שבשתיקה ומשהאגודה קיבלה פיצוי על גריעת המקרקעין מן המשבצת, די בזכותו זו של התובע כדי שיהיה זכאי לקבל את חלקו שלו בפיצוי.

לפני סיום אתייחס לפסק הדין בע"א 2298/21 אליהו לוי נ' אגודת מושב מצליח- מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ (04.01.23) (להלן: "עניין מצליח"), אליו הפנתה האגודה בסיכומיה. לטענת האגודה, פסק הדין עוסק בנסיבות כמעט זהות לענייננו. שם הודיעה רמ"י בשנת 2016 לאגודה כי בכוונתה להפקיע חלק ממשבצת האגודה לצורך הרחבת מחנה צבאי סמוך. האגודה הגיעה לסיכום עם רמ"י על פיצויים המגיעים לה בגין שטחים אלה ופסק הדין ניתן בעניין שני חברי אגודה שהחזיקו בחלקות ב' בשטחה אשר עובדו על ידם במשך שנים רבות. החברים פינו את השטחים אך דרשו מן האגודה את הפיצוי שהתקבל מרמ"י, לרבות פיצוי בגין רכיב הקרקע. בית המשפט קבע כי הם אינם זכאים לפיצוי בגין מרכיב הקרקע.

לטענת האגודה, מאחר ופסק דין זה עוסק בחלקות ב', קל וחומר שיש להחילו בענייננו בו התובע החזיק בכלל בחלקה ג' ולא בחלקה ב'.

התובע התייחס לפסק הדין במסגרת סיכומי התשובה מטעמו וטען כי מדובר בנסיבות שונות מאחר ובעניין מצליח, עובר להשבה לרמ"י, החליטה האסיפה הכללית של המושב שחלקות א' תירשמנה על שם חברי האגודה ואילו חלקות ב' כולן תירשמנה על שם האגודה וכן החליטה כי במקרה של השבה, הפיצוי בגין חלקות א' יינתן לחברים ואילו הפיצוי בגין חלקות ב' יינתן לאגודה למעט הפיצוי עבור המחוברים שיועבר למי שעיבד בפועל את הקרקע.

לטענת התובע, בענייננו לא הייתה כל החלטה המקנה את הפיצוי בגין חלקה ב' לאגודה אלא להיפך- האגודה נתנה את מלוא הפיצוי שניתן לבעלי חלקות ב' פרט לתובע.

כן מדגיש התובע כי בעניין מצליח, החברים קיבלו קרקע חלופית שלא כמו בענייננו וכי מה שכן ניתן להקיש מעניין מצליח לענייננו זה שמי שעיבד את המקרקעין בפועל, זכאי לפיצוי בגין מחוברים ואובדן רווחים מאחר שהפיצוי מרמ"י מבוסס על קיומם של גידולים במקרקעין ולפיכך, הוא וודאי זכאי לפיצוי בגין אובדן רווחיו בשל מניעת גידול הנענע.

אני סבורה כי צודק התובע כי נסיבותיו של פסק הדין בעניין מצליח שונות מענייננו באופן מהותי. נקבע שם בפרק הרקע כדלקמן:

1. "ביום 7.2.2006 התכנסה האסיפה הכללית של האגודה לדון במצב שנוצר כתוצאה מהפקעות קרקעות המושב כמתואר לעיל. בתום ישיבת האסיפה הכללית הוחלט כי בהתאם לתכנית לצרכי רישום שהוכנה, יבוצע רישום של הסכם חכירה לדורות לכל חבר אגודה ביחס לחלקה א' המצויה בנחלתו. באשר לחלקות ב', הוחלט כי חלקות אלו תרשמנה על שם האגודה, כך שהאגודה תהיה אחראית על ריכוז גביית הכספים מהחקלאים המעבדים חלקות אלה, ועל חלוקת הכספים באופן שוויוני בין חברי האגודה.

2. עוד במסגרת החלטה זו נקבע כי ככל שיתקבלו פיצויים בגין הפקעה או שינוי ייעוד של קרקע שהינה חלקה א', הפיצוי יינתן לחבר האגודה. עם זאת, ככל שיתקבלו פיצויים בגין הפקעה או שינוי יעוד של קרקע שהינה חלקה ב', נקבע כי: "...הפיצוי יהיה לאגודה (לטובת חבריה) [ו]-הפיצוי על [ה]-מחוברין[ם] יהיה למחזיק/למעבד" (להלן: החלטת האסיפה הכללית משנת 2006). ...".

כלומר, באותו עניין הייתה החלטה של האגודה, שנים רבות לפני ההשבה שנבחנה באותו עניין, כי בגין חלקות ב' שיושבו למדינה, הפיצוי יינתן לאגודה. מאחר שמדובר בנסיבות שונות, לא מצאתי כי ניתן לגזור גזירה שווה גם לעניין הפסד הרווחים ואתייחס לנושא זה בהמשך וללא קשר לפסק הדין בעניין מצליח.

העולה מן המקובץ הוא כי אני מקבלת את התביעה ומוצאת לנכון לחייב את האגודה להעביר את כספי הפיצוי שקיבלה מרמ"י עבור המקרקעין (830,308 ₪) לתובע בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.

למרות שאני מקבלת את התביעה אתייחס בקצרה אף לסעד החלופי שתבע התובע, בגין ההשקעות שהשקיע והפסד הרווח מגידולי הנענע, אולם יובהר כי הפיצוי שנקבע לעיל, כולל בחובו את מלוא הפיצוי שאני פוסקת לתובע (ושנתבע בהליך זה) והדברים שיפורטו להלן, הם למעלה מן הצורך.

הסעד החלופי- פיצוי בגין השקעות במקרקעין ואובדן הכנסות בגין אי גידול נענע

התובע טוען כי גם אם ייקבע כי לא הוכיח את זכויותיו במקרקעין, הרי שלכל הפחות הוא זכאי לפיצוי בסך 348,600 ₪, בהתאם לחוות דעת השמאי עמוס רגב, בגין השקעותיו במקרקעין והפסדיו בגין הרוח מגידול הנענע שנמנע ממנו לשתול.

פיצוי בגין השקעות במקרקעין

במסגרת תצהירו (סעיף 8) טען התובע כי כשקיבל את המקרקעין הם לא היו ראויים לשימוש משום שקיבוץ משאבי שדה הפסיק לעבד אותם כמה שנים קודם ולכן הוא נדרש להשקיע כספים רבים בפינוי פסולת, פיזור קומפוסט, משתות וחריש מיוחד. בחקירתו חזר על כך שקיבוץ משאבי שדה נטש את הקרקע "ונהיה פח אשפה" (ע' 42, ש' 16-20). התובע מפנה לכך שגם מר שבתאי מזרחי העיד כי המקרקעין נזנחו ע"י קיבוץ משאבי שדה (ע' 48 ש' 2-6) כך שברור שהיה צורך להכשירם בכדי לזרוע או לשתול בהם.

לטענת התובע הוא לא צירף אסמכתאות לעבודות שבוצעו מאחר ולא ידע שיצטרך לשמור אסמכתאות לעבודות שביצע לפני למעלה מ- 30 שנה אך כי צירף חוות דעת של השמאי החקלאי, מר עמוס רגב, לצורך הערכת עלויות ביצוע העבודות על פי העלויות המקובלות והאגודה לא הגישה חוות דעת נגדית וגם לא הצליחה להפריך את האמור בה במסגרת חקירת השמאי, ולכן יש לקבל את חוות הדעת במלואה.

האגודה טוענת כי טענה זו של התובע לא הוכחה וכי הוא אף אישר בעדותו כי אין לו ראיות (ע' 42,ש' 21-22). לטענת האגודה, המקרקעין אליהם פלש התובע היו שייכים בעבר לקיבוץ משאבי שדה ועובדו על ידו כך שממילא היו ראויים לעיבוד חקלאי. היא מוסיפה בעניין זה כי התובע פלש למקרקעין מיד לאחר שבועז יוסף פינה אותה בשנת 2009, לאחר שעיבד אותה במשך תשע שנים כך שהיא הייתה מוכנה לעיבוד.

כן מתייחסת האגודה בהקשר זה לחוות דעתו של השמאי עמוס רגב אשר צורפה על ידי התובע, וטוענת כי בעדותו הודה כי העדות היחידה מבחינתו לכך שבכלל בוצעה הכשרה במקרקעין ומה בדיוק בוצע במסגרת הכשרה לכאורית זו, הייתה מפי התובע עצמו וכי הוא לא היה עד להכשרה (ע' 16, ש' 5-7 וש' 25 ומ' 17, ש' 31-33). כן טוענת האגודה כי מר רגב לא צירף כל ביסוס לחישוב העלויות שפירט וכי הוא ערך חישוב לפי 19.8 דונם למרות שאין חולק שגודל המקרקעין שהושבו עמד על 17 דונם בלבד ע' 16, ש' 15-16).

במסגרת כתב התביעה טען התובע כי העילה עליה מבוסס סעד זה הינה עשיית עושר ולא במשפט. הוא מוסיף בעניין זה כי האגודה קיבלה פיצוי בגין אדמה שלא החזיקה בה או עיבדה אותה ומדגיש כי בהתאם להחלטת המועצה 1470, עליה התבסס חישוב הפיצוי, נקבע כי סכום הפיצוי מבוסס על כך שהמקרקעין שהושבו היו מקרקעין מעובדים.

אין מחלוקת שהפיצוי היה מבוסס על החלטה זו ואף שההחלטה לא צורפה לתיק על ידי מי מהצדדים, הרי שהאגודה לא חלקה על טענה זו אלא טענה כי המקרקעין שהושבו היו שייכים בעבר לקיבוץ משאבי שדה שאנשיו עיבדו אותם. כאמור לעיל, קיבלתי את עמדת התובע כי הוא החל לעבד את המקרקעין בשנות ה – 80 ודחיתי את הטענה כי חקלאי ממושב שלווה עיבד אותם עד שנת 2009.

צודקת האגודה בטענתה כי התובע לא הוכיח כי החל בעיבוד המקרקעין כשהם היו מלאי פסולת ומוזנחים. מנגד, טענת האגודה כנגד טענה זו של התובע נדחתה על ידי, היינו הטענה כי חקלאי אחר עיבד את המקרקעין עד שנת 2009. בנוסף לא התברר עד מתי המקרקעין עובדו על ידי משאבי שדה ועל כן עצם העיבוד אינו ראיה כי המקרקעין לא דרשו הכשרה. על כן, ניתן לקבל את עדותו של התובע כי נדרש להכשיר את המקרקעין והשקיע בכך משאבים.

השמאי מטעם התובע העריך את עלויות הכשרת הקרקע בסכום של 138,600 ₪. הוא פירט כי סכום זה כולל עלויות הכשרת שטח בגודל של 19.8 דונם כשההכשרה כוללת את הפעולות הבאות: פינוי פסולת, סיקול אבנים, בירוא וריסוס עשבייה, מילוי אדמה, יישור ופילוס קרקע, שיפועים לניקוזים, טיוב קרקע יסוד, הסדרת מערכות השקיה עיקריות ורישות השטח במערכת השקיה פנימית.

בחקירתו הודה השמאי כי לא הוצגו לו מסמכים המעידים על פעולות ההכשרה והסביר כי הוא מעריך שרוב הפעולות נעשו באופן עצמאי משום שלתובע יש את הכלים הדרושים לשם כך (ע' 16, ש' 28-29). בהמשך הוא אף הודה מפורשות שכל המידע שיש לו בעניין הכשרת הקרקע הגיע מהתובע עצמו (ע' 17,ש' 31-32).

השמאי ציין כי המועד הקובע מבחינתו להערכת העלויות היה מועד השבת המקרקעין (21.08.18) ויכול היה לערוך תחשיב עלויות היסטורי ולשערך (ע' 18 ש' 5-8).

מצד אחד, לא התחדדה ההשלכה של עמדת השמאי כי ההשקעה נעשתה באופן עצמי על ידי התובע באמצעיו שלו, האם העלות של 7,000 ₪ לדונם, משקפת זאת, שכן הדבר נאמר בעדותו של השמאי, אולם לא צוין בחוות דעתו. מן הצד השני, האגודה לא טענה בעניין זה. טענתה הייתה לעצם העובדה כי המקרקעין דרשו השקעה ניכרת ולמועד תפיסת החזקה על ידי התובע ולכך שנערך חישוב לכל שטח המקרקעין ולא רק לחלק שהושב ובהיעדר טענה לסכום שהוערך על ידי השמאי, אין טעם טוב שלא לקבלו.

בנסיבות אלה, אני מקבלת את חוות הדעת של השמאי מטעם התובע, בנוגע לעלות ההשקעה של התובע במקרקעין.

הפסד הכנסות בגין אי שתילת נענע

התובע טוען כי עובר להשבת המקרקעין, הוא התכוון לשתול בהם נענע וכי נמנע ממנו לעשות כן בשל השבת המקרקעין ולכן הוא זכאי לפיצוי בגין אובדן הכנסות.

התובע הציג חשבונית רכישת שתילי נענע עובר למועד ההשבה במסגרת נספח 17 לתיק מוצגיו.

האגודה טענה כי אין תשתית מים במקרקעין כך שלא ייתכן כי הוא גידל בהם גידולים מושקים. התובע מפנה לתצהירו של מר אבנרי, בו הוא פירט אילו גידולים מושקים הוא גידל במקרקעין (כגון: אבטיח, חומוס, וחמנייה) ומציין כי מר אבנרי לא נשאל על כך בחקירתו כך שהאמור בתצהירו לא נסתר. כן טוען התובע בעניין זה כי הבהיר במסגרת עדותו כי כל השנים השקה את המקרקעין באמצעות צנרת השקיה שהועברה מקצה חלקה א' שלו, שהותקנה לאחר שהוא פנה ליו"ר וועד האגודה דאז, מר דוד חיים, ששימש באותה תקופה גם כנציג המושב בתאגיד מימי הדרום בבקשה להתקין לו ברז בקצה חלקה א' שלו. לטענת התובע, גרסתו זו לא נסתרה.

כן מתייחס התובע לעדותו של מר דוד חיים במסגרתה אישר כי שימש כנציג המושב במימי הדרום בעבר אך טען כי אינו זוכר את בקשתו של התובע, וטוען כי כך טען לגבי כל טענה שסתרה את עמדת האגודה.

האגודה טוענת בעניין זה כי התובע עצמו העיד כי הוא מעבד בשטח של כ- 500 דונם במושב (ע' 43, ש' 12-13) ועל אף זאת, עלה כי הוא מעולם לא גידל נענע ולטענתה גם מעולם לא התכוון לגדל נענע.

האגודה מפנה בעניין זה לכך שהתובע אישר בעדותו כי מעולם לא גידל נענע (ע' 43, ש' 14-17), השמאי רגב אישר בעדותו כי התובע מעולם לא גידל נענע (ע' 18,ש' 17-18), מר אבנרי ציין שאינו יודע על כך שהתובע גידל נענע (ע' 20, ש' 30-31), ישראל אישר בעדותו כי הוא לא יודע אם התובע גידל אי פעם נענע (ע' 25, ש' 5-6) וכן מנשה (ע' 31, ש' 8-9).

כן טוענת האגודה כי יש לתמוה בעניין טענת התובע לפיה רכש שתילי נענע והתכוון לשתול אותם דווקא במקרקעין ולא בשום שטח אחר מתוך השטח של ה-500 דונם שעיבד. היא מפנה לכך שכאשר נשאל על כך בחקירתו, הוא לא השיב עניינית (ע' 43,ש' 28-33).

עוד טוענת האגודה כי התובע העיד בחקירתו שלא שתל את שתילי הנענע אלא מכר אותם לבן דוד שלו, אורי לוי, אשר מגדל נענע באופן שוטף. עם זאת טוענת האגודה, כי התובע לא הציג כל אסמכתא למכירת השתילים ומוסיפה כי החשבונית יצאה ע"ש האחים לוי כשבשותפות זו שותפים התובע ושני אחיו וסביר כי השתילים נרכשו עבור אחד משני האחים או עבור בן הדוד אבל לא עבור התובע. היא מפנה בעניין זה לחקירת התובע במסגרתה העיד כי לפחות עד שנת 2020 עסק אחד האחים, מלבד התובע, בחקלאות ואף נמצא עמו בשותפות עד היום (ע' 44, ש' 15-16).

במסגרת סיכומי התשובה מטעמו, טען התובע כי ביקש להתחיל לגדל גידולי עלים ותבלינים, כגון נענע וכוסברה, בשנה בה הושבו המקרקעין לרמ"י אך לא הספיק לשתול אותם וכי לראיה, גם כיום הוא מגדל כוסברה בחלקתו כפי שמודה האגודה בסעיף 34 לסיכומיה. מעיון בסעיף אליו מפנה התובע עולה כי מדובר בהפניית האגודה לכך שמנשה העיד כי התובע מחזיק כיום בחלקה ב' המקורית שלו וכי הוא מגדל בה כוסברה. בניגוד לטענת התובע, אין ללמוד מכך שהאגודה בהכרח מודה בכך מאחר ובהמשך הסעיף היא טוענת שדברי העד סותרים את האמור בתצהירו כך שלמעשה אינה מקבלת את דבריו של העד.

השמאי קבע במסגרת חוות דעתו כי התובע זכאי לפיצוי בסך 210,000 ₪,זאת בהתייחס לשתילת נענע בשטח של 3 דונם. בחקירתו הסביר כי לקח בחשבון גודל שטח זה מאחר וזה שטח השתילה שנדרש בהתאם לכמות השתילים שנרכשו.

על אף שאינני שוללת את טענת התובע כי גידל במקרקעין גם גידולים מושקים, אני סבורה כי אין בסיס לפיצוי הנתבע בגין הפסד ההכנסה מגידול נענע.

אוסיף בהקשר זה כי מר שבתאי על אף שהעיד שהתובע לא גידל בחלקה גידולי שלחין וציין שיש לו חלקת נענע בקרבת מקום (ע' 52 ש' 11-12), כשעומת עם כך שהמדריך החקלאי אישר שהתובע גידל בחלקה גידולים מושקים, מר שבתאי לא שלל את זה ואמר "זה יכול להיות" (ע' 53 ש' 12-16).

למרות זאת, כאמור לעיל לא מצאתי כי יש מקום לפצות את התובע. לנוכח העובדה כי התובע העיד כי הוא מעבד 500 דונם במושב, לא התברר מדוע לא יכול היה להקצות 3 דונם לשתילי הנענע, ככל שסבר כי מדובר בגידול רווחי. התובע לא תבע פיצוי בגין כל תזרים ההכנסות העתידי שלו מן המקרקעין, אלא רק בגין גידול הנענע וכאמור לא ניתן טעם טוב לכך שבסופו של יום הוא לא ניצל את השתילים בחלקה אחרת. גם ההסבר של התובע כי הייתה לו שותפות עם אחיו שהתפרקה, כי לא אישרו לו תאילנדים וכו' – מחזקים את הגרסה, כי לא בגלל השבת המקרקעין הוא לא גידל נענע, אלא משלל סיבות אחרות. בנסיבות אלה לא מצאתי כי יש בסיס לפיצוי התובע בסכום של 210,000 ₪ בגין אי הגידול כפי שקבע השמאי מטעמו.

סוף דבר

העולה מן המקובץ הוא כי אני מחייבת את האגודה לשלם לתובע סכום של 830,308 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.

כמו כן אני מחייבת את האגודה לשאת בהוצאות התובע בסכומי האגרה ששולמו על ידו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום תשלום כל מחצית ועד למועד התשלום בפועל.

בנוסף אני מחייבת את האגודה בשכר טרחת עו"ד של התובע בסכום של 50,000 ₪.

כל הסכומים לעיל ישולמו בתוך 30 יום מקבלת פסק הדין.

זכות ערעור כחוק.

ניתן היום, י"א שבט תשפ"ד, 21 ינואר 2024, בהעדר הצדדים.