פלונית נ' אלמונית

המדובר בבקשה לביטול צו מיום 1.7.20 שניתן על ידי רשם הירושה לקיום צוואת המנוחה מיום 6.3.18, בהתנגדות לקיום הצוואות מיום 6.3.18 ומיום 25.10.17, ובבקשה לקיום צוואה מיום 22.7.15 שנדונו במאוחד.

רקע:

1. התובעת והנתבעת הן בנותיה של המנוחה, ילידת 1928, ניצולת שואה, שנפטרה לבית עולמה ביום 10.4.20. בעלה של המנוחה (ולהלן: "המנוח") נפטר לפניה עוד בשנת 2000.

    

2. במסגרת לימודי הדוקטורט של המנוח שהתה המשפחה בין השנים 1969-1976 בארה"ב. התובעת, בתם הבכורה, נישאה בארה"ב במהלך שהות המשפחה שם ונותרה לחיות בארה"ב מאז והקימה משפחה שם. הנתבעת, בתם הצעירה, שבה לישראל עם ההורים, נישאה והתגרשה ללא ילדים. האב נפטר בשנת 2000 ולמצער משנת 2006 התגוררה הנתבעת עם המנוחה בדירת המנוחה בירושלים (להוציא תקופה של שנתיים ימים בקירוב משנת 2012, וכפי שיפורט עוד להלן).

    

3. המנוחה הותירה אחריה שלוש צוואות:

   • צוואה בעדים מיום 6.3.18 שנערכה על ידי עו"ד X (והוא גם אחד מהעדים לה) ונחתמה בדירת המנוחה ובה ציוותה המנוחה לנתבעת את כל רכושה וקבעה שאם בעת פטירתה לא תהא הנתבעת בין החיים תזכה בכל עיזבונה האגודה למען החייל (ולהלן: "הצוואה האחרונה").

   • צוואה בעדים מיום 25.10.17 שנערכה על ידי עו"ד X (והוא גם אחד מהעדים לה) ונחתמה בדירת המנוחה ובה ציוותה המנוחה לתובעת סך של 100 ₪ ואת כל יתר עיזבונה ציוותה לנתבעת. כן הורתה שאם בעת פטירתה לא תהיה מי מהזוכות בין החיים יזכו בחלקה צאצאיה ואם אין לה צאצאים חלקה יתחלק באופן שווה בין יתר הזוכים (ולהלן: "הצוואה השנייה").

   • צוואה בעדים מיום 22.7.15 שנערכה על ידי עו"ד בעמותת "יד ריבה" (ארגון סיוע משפטי לקשיש) בה ציוותה המנוחה את כל עיזבונה לשתי בנותיה פרט לחשבון קופ"ג ומטלטלין הנמצאים בדירתה אותם ציוותה לנתבעת. כן הורתה שאם בעת פטירתה לא תהא הנתבעת בין החיים תבוא במקומה התובעת "בבחינת יורש אחר יורש" (ולהלן: "הצוואה הראשונה"). את הצוואה הפקידה בידי גיסתה, אחות בעלה המנוח, גב' Y (ולהלן: "הגיסה").

      

4. בפירוט עיזבון המנוחה בצוואה האחרונה לא נכללה דירתה משום שביום עשייתה (6.3.18), חתמה המנוחה גם על "הסכם מתנה ללא תמורה" (שנערך אף הוא על ידי עו"ד X) להענקת הזכויות בדירה במתנה לנתבעת ואף הפקידה בידיה ייפוי כח בלתי חוזר (ולהלן: "הסכם המתנה"; צורף כמוצג נ/8). הערת אזהרה בגין העסקה נרשמה ביום 8.4.18.

    

   השתלשלות דיונית

    

5. כבר במהלך ימי השבעה (או בסמוך לאחר מכן) עתרה הנתבעת לרשמת לענייני ירושה בבקשה לקיים את הצוואה האחרונה. אין חולק שהנתבעת לא הודיעה לתובעת (או לגיסה) על פטירת המנוחה (ועל כך נודע להן באקראי מעו"ס בית החולים לאחר הפטירה ולאחר תום ימי השבעה). אין חולק גם שהנתבעת לא הודיעה לתובעת על הגשת הבקשה לקיום הצוואה וביום 20.7.20 ניתן על ידי כבוד רשמת הירושה צו קיום לצוואה האחרונה.

    

6. ביום 27.7.20 עתרה התובעת בבקשה לביטול צו קיום הצוואה ולעיכוב ביצוע קיומה (ת"ע 23691-09-20). כן עתרה בבקשה לקיום הצוואה הראשונה (ת"ע 23452-09-20). בהחלטה מיום 9.9.20 העביר כבוד הרשם את הדיון לבית המשפט והורה גם על עיכוב ביצוע צו קיום הצוואה. היות ובבקשה מיום 21.9.20 טענה התובעת שהנתבעת הספיקה כבר להעביר את הזכויות בדירה על שמה ניתן צו באותו יום האוסר על הנתבעת לעשות "כל דיספוזיציה, מכל מין וסוג שהוא, בנכסי ובזכויות המנוחה, לרבות בנכסים ובזכויות שכבר הספיקה להעביר על שמה".

    

7. הנתבעת לא חלקה על כך שלא הודיעה לתובעת על הבקשה לקיום הצוואה האחרונה (עמ' 3 שורות 1-2 לפרוטוקול מיום 22.12.20) ולא חלקה על כך שעובדה זו מצדיקה את ביטול צו הקיום, אך טענה שאין טעם בביטול הצו שניתן לקיומה של הצוואה האחרונה משלא נפל בה כל פגם וממילא יהיה לקיימה. על כן ביקשה לדון במאוחד גם בבקשה לקיומה שהוגשה על ידיה בשנית (ת"ע 54976-10-21) לה התנגדה התובעת.

    

8. לבקשה לקיום הצוואה האחרונה צירפה הנתבעת בטעות את הצוואה השנייה במקום את הצוואה האחרונה, וכך נודע על אודות קיומה. לאור סמיכות מועד עריכת הצוואות השנייה והאחרונה (ולהלן ביחד לשם הנוחות: "הצוואות") ולאור מהות טענות התובעת לפסילתה של הצוואה האחרונה, היפות גם לצוואה השנייה, הוסכם שהדיון יתקיים במאוחד בשאלת תוקפן בד בבד עם הבקשה לביטול צו קיום הצוואה. הנתבעת לא התנגדה לבקשה לקיום הצוואה הראשונה, ומכאן שאם יפסלו הצוואות הרי שיש לקיימה.

    

9. ניהול ההליכים התעכב בין היתר בשל טענת הנתבעת לפסלות בית המשפט מלדון בתביעות, בשל בירור שערך עו"ד X מול לשכת עוה"ד (שערך את הצוואות השנייה והאחרונה וייצג את הנתבעת בהליכים כאן) אם יש מניעה אתית שימשיך בייצוג הנתבעת, בשל החלפת ייצוג הנתבעת פעמיים בהמשך (לאחר שהשתחרר עו"ד X מייצוגה בשלהי ניהול ההליכים), בשל ראיות שהותרה הגשתן לאחר שלב ההוכחות, ובשל מו"מ שניהלו הצדדים. משהודיעו הצדדים שכשל הניסיון לסיים את המחלוקת בפשרה הוגשו סיכומים בכתב ולא נותר אלא להכריע בתובענות.

    

   תמצית טענות הצדדים:

    

10. התובעת עותרת לביטול צו הקיום של הצוואה האחרונה ולקיום הצוואה הראשונה, אשר לא הוגשה התנגדות לקיומה. לטענתה הצוואות פגומות בשל נטילת הנתבעת חלק בעריכתן, בשל אונס, איום, תחבולה, תרמית והשפעה בלתי הוגנת, וכן בשל טעות.

    לטענת התובעת הנתבעת התעללה במנוחה חסרת הישע התעללות חמורה וקשה בעטיה שכנים ועוברי אורח הזעיקו את משטרת ישראל לעיתים קרובות. לדבריה הנתבעת בודדה את המנוחה מכל מכריה ומלוויה "ומכל ייצור אנוש כמעט" פרט לנתבעת ולעורך דינה (סעיף 6(ד) לסיכומים) ומנעה גם קשר בין המנוחה לתובעת עד שנותק ביניהן הקשר באופן מוחלט בחודש 10/17 ולא הועילו כל ניסיונות התובעת לשוחח עמה או להיפגש עמה. לטענתה בעזרת עורך דינה החתימה הנתבעת את המנוחה על הצוואות ועל עסקת המתנה על מנת להשתלט על כל רכושה.

    עוד נאמר על ידיה שהצוואות, שנערכו בסמיכות זמנים, הן תולדה של התעללות הנתבעת במנוחה, השתלטות עליה, ובידודה מכל סביבתה ומכריה תוך ניסיון למחוק את קיומה של התובעת באמצעותן ונישולה מעיזבון המנוחה וביטוי לכך אפשר למצוא גם בכיתוב שבחרה הנתבעת על מצבת המנוחה (שלא הזכיר קיומה של בת נוספת).

     

11. על אף שהנתבעת אינה חולקת על קיומה של עילה לביטול צו קיום הצוואה האחרונה היא עומדת על קיומה. הנתבעת טוענת להעדר פגם חוקי בצוואה ולהעדר הצדקה אחרת לפסילתה. לטענתה הצוואה נערכה כשהמנוחה הייתה כשירה וצלולה, מתוך רצונה הטוב והחופשי וללא מעורבות כלשהי מצידה להטיב עמה כמי שטיפלה בה במסירות יוצאת דופן. לדבריה מדובר גם בצוואה הגיונית מבחינת תוכנה כאשר המנוחה העדיפה אותה על פני התובעת כפי שדאגה ותמכה בה בכל ימי חייה, וכך למעשה ביקשה לעשות גם לאחר אריכות ימיה.

    לטענת הנתבעת המנוחה הייתה עצמאית, צלולה וכשירה עד ליום פטירתה "והייתה אמונה על ניהולה הפיננסי והכלכלי עד יום מותה ולרבות של הנתבעת" (סעיף 10 לסיכומים). בתוך כך יזמה ועשתה המנוחה פעולות משפטיות, כגון עסקת המתנה, מבלי שאיש התנגד להן (סעיף 13). לדבריה בעוד שהיא הקדישה את חייה לטיפול מסור במנוחה והיחסים שלהן היו טובים לא ניתן לומר דברים דומים על היחסים של המנוחה עם התובעת. התובעת חיה בארה"ב עם משפחתה והייתה מרוחקת מהמנוחה ומהנתבעת ולא הייתה בקשר ממשי עם המנוחה. עוד נאמר על ידיה שהמנוחה ביקשה שלא להיפגש עם התובעת החל משנת 2012 משום שהתובעת בעצמה ניסתה להפעיל עליה לחץ ולהשפיע עליה להוציא את הנתבעת מביתה. לדבריה המנוחה "לא רצתה" את התובעת ועל כן החסירה ממצבתה את שם התובעת (עמ' 118 שורות 14-18 לפרוטוקול מיום 28.2.23). לפיכך עותרת היא לקיום הצוואה האחרונה ולחלופין לקיומה של הצוואה השנייה, לה לדבריה לא התנגדה התובעת.

     

12. יאמר כבר כאן שיש לדחות את טענת הנתבעת לפיה התובעת לא התנגדה לקיום הצוואה השנייה. כנזכר לעיל, הצוואה השנייה התגלתה באקראי לאחר שהנתבעת צירפה אותה בטעות לבקשתה לקיום הצוואה האחרונה. מטעמי יעילות ולאור סמיכות המועדים של עריכת הצוואות האחרונה והשנייה והעובדה שטענות התובעת לפגמים ברצון המנוחה ומעורבות הנתבעת רלוונטיות לשתי צוואות אלו, הסכימו הצדדים שעילות ההתנגדות שהעלתה התובעת ביחס לצוואה האחרונה ידונו גם ביחס לצוואה השנייה (ראו החלטה בפרוטוקול הדין מיום 16.11.21; וראו גם עמ' 13 שורות 15-17 לפרוטוקול מיום 29.3.23).

     

     

     

     

    דיון והכרעה:

     

13. נקודת המוצא של דיון בתביעות כגון דא הוא עקרון כיבוד רצון המת. ההנחה הגלומה בצוואה היא שמבטאת היא את רצונו האמתי והמלא של המת לאשר ייעשה בנכסיו לאחר מותו. הצוואה משקפת אפוא את האוטונומיה שלו כפרט ואת זכותו החוקתית בקניינו. כיבוד רצונו של המת להורות מה ייעשה ברכושו הוא חלק מכבוד האדם שלו [דנ"א 7818/00 יוסף אהרן נ' אמנון אהרוני, נט (6); בע"מ 4990/12 מיכאל זילברסון נ' חנן זילברסון 653 (ולהלן: "פרשת זילברסון"); א' ברק, פרשנות במשפט, כרך חמישי, פרשנות הצוואה (ירושלים, תשס"א), בעמ' 59-58]. כפועל יוצא, בבואו של בית המשפט לבחון האם לקיים את צוואת המנוח, עליו לכבד את רצון המת ולהימנע ככל האפשר מלפגוע בחופש הצוואה [ע"א 724/87 ורדה כלפה (גולד) נ' תמר גולד, מח (1) 022, בע"מ 11116/08 פלוני נ' אלמוני (פורסם בנבו, 5.7.12)]. עם זאת, כלל לא פחות גדול הוא ביטולה של הצוואה, כאשר ישנו פגם מהותי בכושר השיפוט של המצווה, או כאשר מוכח שהיא לא נערכה מתוך רצון חופשי אמתי [ע"א 5185/93 היועץ המשפט לממשלה נ' מרום, פ"ד 318 (להלן: "פרשת מרום")].

     

14. רצונו של המצווה הוא אפוא הערך המנחה. הכללים שיוצר חוק הירושה, תשכ"ה-1965, לבחינת תוקפה של צוואה נועדו לוודא שהצוואה שלפנינו אכן משקפת רצון זה. בענייננו עסקינן בעיקר בדוקטרינת ההשפעה הבלתי הוגנת הקבועה בהוראת סעיף 30א לחוק הירושה, שזו לשונה: "הוראת צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית – בטלה". מטרת סעיף 30 לחוק הירושה כמו מטרת כל דיני הצוואות היא כיבוד רצונו של המת [עמ"ש (מרכז) 39988-09-17 ש. נ' ש. (פורסם בנבו, 27.12.18) סעיף 22]. בפסיקה נקבע שלא קיומה של ההשפעה פוסל את הצוואה כי אם קיומו של יסוד בלתי הוגן בה, שעיקרו הוא ניצול תלותו, חולשתו או חוסר יכולתו של המצווה על מנת לערוך צוואה לטובת הנהנה [ת"ע (חי') 638/90 סטיינבוק נ' מזרחי, פ"מ תשנ"א (ג) 407; שוחט, פיינברג ופלומין, דיני ירושה ועיזבון, מהדורה שביעית, תשע"ד, עמ' 101]. יש לבחון אפוא האם "בהתקיים אחת מאותן רעות (המפורטות בסעיף 30: אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה ותרמית- א.ב.ד) לא את רצונו שלו עושה המצווה אלא את רצונו של האחר, ועל פי רוב תהיה השאלה עד כמה עמוקה הפגיעה ברצונו האמיתי של המצווה, והאם נצדק באמרנו כי לא את רצונו שלו ביטא המצווה בצוואתו אלא את רצון הזולת" [ש. שוחט, פגמים בצוואות, מהדורה שניה – תשס"א, בעמ' 175].

     

     

    קיומה של השפעה בלתי הוגנת או היעדרה תקבע על-פי עובדותיו של כל מקרה ומקרה. בפרשת מרום מנה כב' השופט מצא ארבע אבני-בוחן, שבית המשפט עשוי להסתייע בהן בבואו להכריע בשאלה האם הצוואה היא תוצר של השפעה בלתי הוגנת, ואלה הן: תלות ועצמאות, תלות וסיוע, קשרי המצווה עם אחרים ונסיבות עריכת הצוואה.

     

15. בחינת השאלה אם הצוואה משקפת את רצון המצווה או את רצונו של הזולת מעוררת קשיים ראייתיים מיוחדים, מעבר לקושי הרגיל שטמון בכל ניסיון לגלות את האמת. על כך עמד כבוד השופט אור בפרשת מרום (בעמ' 848): "אשר לתוכנן של הראיות בדבר השפעה בלתי הוגנת, עלינו לזכור כי במסגרת הטענה של השפעה בלתי הוגנת, אנו דנים בשאלת הגורמים והמניע לעריכת צוואה, לאחר שהמצווה הלך לעולמו. בשלב האמור קיים קושי בסיסי בגביית עדויות ישירות בדבר נסיבות עריכת הצוואה והטעמים לעשייתה. המצווה אינו יכול להעיד. הנהנה הוא נוגע בדבר, אשר הערכת עדותו מחייבת מטבע הדברים זהירות רבה. פעמים רבות גם מי שערכו את הצוואה או היו עדים לעריכתה הם נוגעים בדבר, אף כי אינם זוכים על-פיה, או שאין בידם מידע רב בעל ערך. בשל כך, בדרך-כלל לא ניתן להגיע למסקנה ישירה בדבר המניעים והגורמים שהביאוהו לעשות את הצוואה אשר עשה ולהורות בה את שהורה.

    התוצאה היא,  ועל כך עמדה הפסיקה פעמים רבות,  כי הראיות לעניין קיומה של השפעה בלתי הוגנת הן,  בדרך-כלל, ראיות נסיבתיות... בין השאר, מדובר בראיות נסיבתיות בדבר מצבו הגופני או הנפשי של המצווה בתקופה שבה נערכה הצוואה, בדבר מידת תלותו בזולת, בדבר קשריו עם אנשים אחרים,  בדבר אופי יחסיו עם הנהנה על-פי הצוואה, או בדבר מידת המעורבות של הנהנה בעריכת הצוואה".

     

16. עוד נקבע שראוי לבחון את סוגיית ההשפעה הבלתי הוגנת כמכלול. לא אחת "חוטים שונים" של עילות שונות – הגם שלא היה בכוחו של כל אחד מהם לבסס עילה עצמאית לפסול את הצוואה – יכולים להישזר יחד לרבדים המחזקים ומבססים קיומה של ההשפעה הבלתי הוגנת כדי שלילת הבחירה החופשית של המצווה. כן נקבע שהמדובר במבחן "דינאמי ורחב כקשת החיים" [בע"מ 4459/14 פלונית נ' פלוני (פורסם בנבו, 6.5.15); ראו גם עמ"ש 45610-09-12 צ' ג' א' נ' נ' ג' א' ([פורסם בנבו, 19.5.14), פסקה 14].

     

17. אין חולק בענייננו שבצוואות נתמלאו כל הדרישות הצורניות וכן כל מרכיבי היסוד וחזקה שהן תקפות ותקינות. משכך, נותר נטל השכנוע על כתפי התובעת, המתנגדת לקיומן, לשכנע שיש לבטל את החזקה לפיה הצוואות נעשו על פי רצונה החופשי של המנוחה [פרופ' שמואל שילה "פירוש לחוק הירושה, תשכ"ח-1965" הוצאת נבו כרך 1 עמ' 269].

18. לאחר העיון בסיכומים, ובמכלול החומר, השתכנעתי - כפי שיפורט להלן – שהצוואות האחרונה והשנייה פסולות ואין לקיימן.

    סלע המחלוקת בין הצדדים נוגע לשאלה האם את רצונה שלה ביטאה המנוחה בצוואות או אם את רצונה של הנתבעת. בבחינת גרסאות הצדדים מצאתי עדיפה את גרסת התובעת שהשתלבה בכל מארג הראיות והעדויות, ועם ההליכים הקודמים (עליהם יפורט להלן). לאחר ששמעתי את כל העדים והתרשמתי מהם התרשמות ישירה, ועיינתי בכל הראיות שהונחו לפני השתכנעתי שגרסת התובעת משקפת באופן מהימן ומדויק יותר את מסכת העובדות והעדפתי אותה על פני גרסת הנתבעת ואופן הצגת הדברים על ידיה.

     

19. עדות התובעת בכל הנוגע לטיב מערכת היחסים בין הנתבעת למנוחה והשפעתה עליה הייתה מהימנה, אמינה קוהרנטית ועקבית והתרשמתי שהיא העידה עובדות כהווייתן ללא כחל ושרק. התובעת השיבה תשובות מלאות ומפורטות לכל שאלה שנשאלה, לא ניסתה לייפות את התמונה באופן שייטיב עמה או יזיק לנתבעת אלא ביקשה לדייק את דבריה ככל הניתן כדי שתתקבל התמונה העובדתית השלמה. התובעת לא ניסתה למזער את מסירות הנתבעת בטיפול במנוחה ואף החמיאה לה על כך (גם בתצהיריה וגם בעדותה). התובעת הסבירה את המורכבות של הנאמנות והמסירות של הנתבעת למנוחה מצד אחד, ומצד שני התקפי הזעם מהם היא סובלת ופגיעתה במנוחה מהצד השני ולא ביקשה להשחיר את דמותה של הנתבעת (עמ' 29 שורות 1-4; עמ' 47 שורות 1-7 לפרוטוקול מיום 24.3.22). עדות התובעת הייתה זהירה, על דברים שלא ידעה השיבה שאינה יודעת ולא ניסתה להשלים פרטים באופן שאולי יטיב עמה. גרסת התובעת גם התיישבה עם הראיות והעדויות הנוספות, ולא נסתרה על ידי הנתבעת (שאף חיזקה חלק ניכר ממנה בעדותה). כל אלה מצטרפים להתרשמות הישירה החיובית של בית המשפט מהתובעת ומעדותה, ומצאתי לקבל אותה במלואה.

     

20. כן העידו מטעם התובעת בעלה והגיסה וגם עדויותיהם הותירו רושם אמין ביותר והשתלבו עם חומר הראיות. בעוד שגם לגבי עדות בעלה של התובעת ניתן לומר שהיא כשל בעל עניין הרי שהגיסה אינה בעלת עניין ואין לה כל אינטרס בתוצאות ההליך ועל כן המשקל שניתן לעדותה רב יותר. כמו כן, פרט לנתבעת ולתובעת הייתה הגיסה האדם הקרוב ביותר למנוחה והייתה אשת אמונה. למצער עד לשנת 2017 היו היחסים של המנוחה ושל הגיסה הדוקים מאוד. הגיסה ביקרה את המנוחה אחת לשבוע, שוחחה עמה בטלפון מידי יום וליוותה אותה לפגישות ולאירועים. בשנת 2012 מסרה המנוחה בידי הגיסה ייפוי כח נוטריוני לפעול בחשבונות הבנק שלה (בהם הצטברו סכומים משמעותיים). הגיסה הייתה אמונה גם על ביצוע כל התשלומים של הוצאות אחזקת הדירה של המנוחה כמו גם פעולות שונות בבנקים. הגיסה ליוותה את המנוחה גם לעשיית הצוואה הראשונה, ובידיה מסרה המנוחה העתק מהצוואה.

     

    אמנם נטען על ידי הנתבעת שעדות הגיסה הייתה מגמתית לאחר ש"פיטרה" אותה המנוחה בחודש 10/17 מלעסוק בענייניה (ושאלות בנוגע לכך אף הפנתה לגיסה בחקירתה). ברם, בחקירתה שללה הנתבעת שהיא עצמה מייחסת לגיסה את הדברים (עמ' 95 שורה 5 לפרוטוקול מיום 28.2.23). מכל מקום, הגיסה העידה שמעולם לא קיבלה טובת הנאה כלשהי מהמנוחה או כתוצאה מהעובדה שהחזיקה ייפוי כח וסייעה לה בביצוע פעולות בבנקים ובביצוע תשלומים וכי לא נפגעה מביטול ייפוי הכח אלא אף הודתה על כך (עמ' 11 שורות 6-14 לפרוטוקול) והתנגדותה הייתה לדרישה להתנתק מהמנוחה ולא מניהול ענייניה. יתרה מכך, גרסת הגיסה בנוגע לפגיעה של הנתבעת במנוחה ובידודה מאחרים נשמעה הרבה קודם לביטול ייפוי הכח שניתן לה מאת המנוחה, וכבר בחודש 1/17. כמו כן, לא נתגלו בעדות הגיסה סתירות או אי דיוקים. עדותה הייתה סדורה וקוהרנטית והשתלבה היטב עם חומר הראיות וההתרשמות הישירה מעדותה הייתה חיובית ומהימנה, ושהיא מעידה כהווייתם על דברים שראתה וששמעה ישירות מהמנוחה.

     

21. למרבה הצער לא ניתן לומר דברים דומים על עדות הנתבעת. הנתבעת לא הצליחה להציג גרסה סדורה וקוהרנטית, שללה הצהרות שנכללו בתצהירה והסבירה שעו"ד X כתב אותן (עמ' 105 שורה 23 לפרוטוקול מיום 28.2.23). בתוכן עדותה גם התגלו סתירות רבות שאינן שוליות אלא מהותיות הנוגעות ללבת המחלוקת שבין הצדדים. בתצהירה העידה הנתבעת שלא ידעה מדוע בחרה המנוחה לנשל את התובעת מעיזבונה (סעיפים 10 ו- 25 לתצהירה מיום 15.2.22) אך בחקירתה העידה ששוחחה עם המנוחה יום יום על הצוואות באופן שלא התיישב עם הצהרתה. כך גם טענתה שלא ידעה על קיום הצוואה השנייה (שצורפה על ידיה בשגגה) לא התיישבה עם עדותה שהיא נכחה בדירה בעת עשייתה וכי היא הסבירה למנוחה את ההוראה בצוואה המעניקה לתובעת 100 ₪ בלבד. רק במסגרת החקירה החוזרת וכשנשאלה אם יכול להיות שהסבירה למנוחה את הוראת הצוואה לאחר שחתמה על הצוואה נזכרה שהדברים היו לאחר מעשה (עמ' 126 שורות 8-15 לפרוטוקול) והמשקל של כך בהתאם. גם הסתרת הצוואה השנייה (עד שנתגלתה באקראי) עומדת בעוכרי הנתבעת וניכר שהסתרתה היא נדבך נוסף בניסיונה להרחיק את עצמה ממעורבות בעריכת הצוואות. כך גם בניסיון להסביר את נישול התובעת טענה הנתבעת שהיחסים של התובעת עם המנוחה לא היו טובים, קרובים ורצופים. עם זאת, לא רק שהנתבעת לא ביקשה לסתור את טענות התובעת לפיהן הקשר שלה הם המנוחה היה הדוק וקרוב גם לאחר שנת 2012 ויחסיהן היו חשובים ומשמעותיים למנוחה, אלא עלה מעדותה שלמעשה היא אינה חולקת על הקשר הקרוב של התובעת והמנוחה למצער עד שנת 2017, בסמוך למועד עשיית הצוואות. על כך יש להוסיף את ההתרשמות השלילית הישירה מעדותה, שכללה התפרצויות וצעקות לא מותאמות החורגות במובהק מהתרגשות מובנת (ראו כדוגמא עמ' 122-123 לפרוטוקול מיום 28.3.23), ועל כן מצאתי שלא ניתן לבסס על עדותה ממצאים קונקרטיים.

22. גרסת התובעת נתמכת גם בהלכים הקודמים שהתנהלו בעניין המנוחה ומהראיות שהתקבלו מתיק החקירה המשטרתי לאחר תום שלב ההוכחות, ושיפורטו להלן.

     

23. לאחר שעו"ד X חדל לייצג את הנתבעת בהליכים דכאן ביקשה הנתבעת לזמנו מטעמה למתן עדות כעורך הצוואות. בית המשפט נעתר לבקשתה הגם שכבר הסתיים שלב ההוכחות. בעדותו עלה לראשונה שהוא ייצג את הנתבעת בבקשה לשינוי עילת סגירת התיק המשטרתי שנפתח כנגדה בשנת 2017 ובמסגרתו אף הוצא כנגדה צו מעצר (והיא שוחררה בתנאים). בתחילה לא זכר עו"ד X שהיה מעורב בכך, ולא זכר את החשד שיוחס לנתבעת ואם מדובר היה בחשד לפגיעה במנוחה, ולא זכר אם ייצג את המנוחה (נפגעת העבירה) או את הנתבעת (החשודה). ראו הפירוט בהחלטה מיום 16.10.23 בה התקבלה בקשת התובעת למתן צו למשטרת ישראל לקבל את תיק החקירה. כן התקבלה בקשת הנתבעת לקבל את הרישום המשטרתי בנוגע לבקשת המנוחה להוציא את התובעת מביתה ביום 11.12.18. באותה החלטה נקבע שלאחר קבלת המידע תינתן לצדדים זכות טיעון בקשר להמשך ניהול ההליך, גם אם המשמעות היא פתיחת שלב ההוכחות מחדש. כן הודגש שהמשקל של הראיה יקבע במסגרת פסק הדן ואין בהיתר לצרפה משום הבעת עמדה בנוגע למשקל שיינתן לה.

     

24. בהמשך לצו שניתן לבקשת הנתבעת התקבלה הודעה ממשטרת ישראל שלא נמצא תיק חקירה בו היה מעורב מי מהצדדים בחודש 12/18 (צורפה להודעת הנתבעת מיום 29.10.23).

     

25. בהמשך לצו שניתן לבקשת התובעת התקבלו הראיות הבאות (צורפו להודעת התובעת מיום 25.10.23):

    • הודעת עו"ס C מלשכת הרווחה (ולהלן: "העו"ס") מיום 18.1.17 ותלונה שהגישה כנגד הנתבעת בגין תקיפת המנוחה ואיומים להרוג אותה. כמפורט בתלונתה באותו יום התקשרה אליה הגיסה, בנוכחות המנוחה, וסיפרה שהמנוחה אמרה לה שהנתבעת מכה אותה כל השבוע ואיימה שהיום בלילה היא תהרוג אותה ושהיא מפחדת להיות לבד. הגיסה העבירה את הטלפון למנוחה והעו"ס שמעה את הדברים ישירות מהמנוחה. במענה לשאלה אם היא סבורה שהנתבעת מסוגלת לפגוע במנוחה השיבה: "כן היא מרביצה לה, בועטת בה ומרביצה לה, האם היא ניצולת שואה וטענה בפניי בזמנו כי מה שהיא עוברת מהבת הנתבעת – אלו דברים יותר גרועים ממה שעברה בשואה" (שורות 12-16). כן השיבה העו"ס שהיא שומעת מהמנוחה שהנתבעת מכה אותה 'כל הזמן' משנת 2012 לפחות (שורות 15-16), וכי ביום 8.9.16, במהלך ביקור בית, הנתבעת תקפה גם אותה (שורות 36-40). עוד פירטה שמשך השנים המנוחה סירבה לכל הצעה שהוצעה כדי לעזור לה.

    • הודעת חשוד של הנתבעת וחקירתה מיום 24.1.17 בגין חשד לאיומים והתעללות בחסר ישע. לשאלה אם אמרה למנוחה שתהרוג אותה השיבה: "אולי בצחוק, אולי אדם סתם מדבר" (שורה 78) וכי אינה זוכרת מתי אמרה לה "כי זה לא היה רציני. סתם יצא לי" (שורה 85). הנתבעת השיבה שאינה יודעת כמה פעמים אמרה למנוחה שתהרוג אותה (שורה 89) וכי "זה דיבור מטומטם של ויכוח" (שורה 93). ובנוגע לאירוע קונקרטי שיוחס לה ביום 8.1.17 השיבה "אני באף שנייה לא אמרתי את זה ברצינות" (שורה 96). לחשד המיוחס לה שדחפה את המנוחה השיבה "יכול להיות אבל לא משהו" (שורה 101); "אולי תוך כדי ויכוח זה לא היה משהו רציני" (שורה 103). "אולי אמרתי לה "תקשיבי לי" ודחפתי אותה. עובדה שלא נגרם לה נזק" (שורה 105). לשאלה מתי היא זוכרת שדחפה אותה השיבה הנתבעת שאינה מתעדת את זה בתאריכים (שורה 107) ובאשר לתדירות שזה קורה השיבה "אולי מידי פעם, אחת לחצי שנה אולי" (שורה 109). לשאלה אם היא מבינה את החומרה השיבה: "אבל לא גרמתי לה נזק זה לא משהו רציני. לעומת מה שאני עושה בשבילה. אנחנו רוב הזמן מתנשקות ומתחבקות. אם כל כך רע לה למה היא מתחבקת ומתנשקת איתי. קורה. 24 שעות אני לרשותה" (שורות 113-114). הנתבעת שללה שהיא תוקפת את המנוחה "לא נכון, היו צעקות. אולי דחפתי אותה או משהו אבל לא תקפתי אותה (שורה 140), ובהמשך "אני לא איימתי עליה אף פעם, לגבי התקיפה אולי דחפתי אותה ולא יותר. לא בשום כלי ולא בשום מכשיר. אולי תוך כדי דיבור נגעתי בה. מה שקרה לי בשנת 2012 שזרקו אותי לרחוב גרם לי למרירות" (שורות 144-145).

      הנתבעת גם לא שללה את האירוע שתואר על ידי העו"ס שהתרחש במהלך הביקור ביום 8.9.16 וטענה "איבדתי את הראש ואני הוזזתי לה את הכסא בזמן שהיא ישבה, לא נגעתי בה רק בכסא" (עמ' 3 שורות 40-43). הנתבעת כפרה בטענה שהיא מונעת מהמנוחה מבקרים (שורה 69).

    • דו"ח פעולה מיום 24.1.17 למעצר הנתבעת לצורך חקירתה. פורט שהנתבעת לא פתחה את דלת הדירה, ולא השיבה לצלצולי הטלפון ולאחר שלא ניתן היה גם לפתוח אותה באמצעות מפתח שנמסר מהשכן, הגיעו למקום גם כוחות מד"א וכיבוי אש ופרצו את הדלת. הנתבעת נמצאה ליד המנוחה, וצעקה שהיא מפחדת משוטרים ולא רצחה אף אחד. בתחילה התנגדה הנתבעת למעצר אך לאחר התראה של שימוש בכח התרצתה. המנוחה ביקשה שלא ייקחו את הנתבעת המטפלת בה, וסירבה להשיב לשאלות או למסור עדות.

       

26. להליכים דכאן קדמו שני הליכים בעניין המנוחה:

    • ביום 26.7.12, במהלך שהותה בישראל, עתרה התובעת בבקשה לצו הגנה (ה"ט 5224-07-12) במסגרתה ביקשה להרחיק את הנתבעת מהמנוחה וטענה שהנתבעת מפעילה כלפי המנוחה אלימות פיסית, איומים וצעקות.

      בקשתה נתמכה בבקשה מאותו יום של העו"ס בה פורט שבשנת 2007 דיווחה המנוחה לעו"ד ביד ריבה על מסכת חיים קשה שעוברת עם הנתבעת, המתנהגת כלפיה בצורה מחפירה ואף תוקפת אותה, אך אסרה על דיווח למשטרה ולרווחה ואף איימה לנקוט בהליכים משפטיים כנגד המדווח. בכל זאת עוה"ד דיווח לרווחה והעו"ס נפגשה, בהשתתפות גורמים נוספים, עם רופאה של המנוחה מזה שלושה עשורים (נכון לאותה עת), ד"ר B (ולהלן: "הרופא") שתיאר שהמנוחה משתפת אותו בדברים ואף חשפה על גופה שטפי דם אך התנגדה לדיווח לרווחה. פורט עוד הקשר של המנוחה עם הרווחה בנוגע לתלונותיה שהשמיעה בפני העו"ס, ביניהן בין היתר שהיא חוששת לדבר באופן חפשי בביתה, וכי עם שובה מארה"ב בשנת 2012 כשהיא תלותית יותר התגברה התעמרות הנתבעת בה והאלימות שהיא מפעילה כלפיה. כן פורט שבעקבות כך והסכנה בה נמצאה המנוחה הגיעה התובעת לארץ עם בעלה על מנת למצוא פתרון להפרדת מגוריהן וכי ערב קודם הורחקה הנתבעת מדירת המנוחה על ידי משטרת ישראל.

      הבקשה לצו הגנה התקבלה במעמד צד אחד והנתבעת הורחקה מהמנוחה לתקופה של שלושה חודשים. הצו נותר על כנו בדיון שהתקיים ביום 1.8.12 בהשתתפות העו"ס, אליו לא התייצבה הנתבעת (להלן: "צו ההגנה"). במסגרת ההליך דכאן טענה הנתבעת שלא קיבלה זימון לאותו דיון, ואולם גם לדבריה רק כעבור שנתיים מתום תקופת ההרחקה שבה לגור עם המנוחה בדירתה (עמ' 66 שורה 24 לפרוטוקול מיום 28.2.23).

       

    • ביום 9.2.20 עתרה המדינה בבקשה יזומה למנות אפוטרופוס חיצוני למנוחה על כל ענייניה לאחר שהובאה המנוחה לאשפוז בעקבות נפילה (א"פ 20069-02-20). בבקשה נטען שבהתאם לתעודת רופא מיום 14.1.20 סובלת המנוחה מדמנציה מתקדמת ואינה מתמצאת בזמן, במקום או בסיטואציה ואינה מסוגלת להביע דעה בעניין הבקשה. בבקשה פורט שלא ניתן למנות מי מבנותיה כאפוטרופוסית. את התובעת משום שאינה חיה בישראל, ואת הנתבעת משום החשש שהיא מפעילה אלימות כלפי המנוחה ומזניחה אותה. הבקשה נתמכה בתצהיר העו"ס בו פורטה שוב מסכת התלונות של המנוחה לגבי הסבל והמצוקה שהיא חווה בעקבות פגיעות של הנתבעת בה המתבטאת בצעקות, יריקות, בעיטות ודחיפות, ומנגד סירובה העקבי להתערבות לצורך הגנה עליה, וסירובה של הנתבעת לקבל מענה טיפולי. עוד פורט שהתקבלו גם דיווחים על בידודה של המנוחה, עזיבת המטפלת הפרטית, הפסקת העזרה מכח גמלת הסיעוד, פניה לבני משפחה להפסיק לבקר את המנוחה או לקיים עמה כל קשר, וסירוב של הנתבעת לאפשר ביקורי בית של גורמי הרווחה. פורט עוד שהתקבלו דיווחים של סטודנטיות המתגוררות בבניין שהן שומעות מידי לילה צרחות המופנות כלפי המנוחה ותחינות של המנוחה להפסיק. לאור כך נערך ביקור פתע עם רופאת המשפחה (מהמרפאה) ושם נמצאה המנוחה בתנאי הזנחה קשים.

      כן נתמכה הבקשה בפנייה בכתב של הסטודנטית לרווחה, בתעודות רופא, ובהסכמת התובעת למינוי אפוטרופוס חיצוני. הנתבעת התנגדה למינוי אפוטרופוס חיצוני ועמדה על כך שיש למנותה. התקיימו שני דיונים (בימים 24.2.20 ו- 5.3.20) בהם נחקרה העו"ס על תצהירה על ידי הנתבעת (באמצעות עו"ד X) וכן נחקרו גם הסטודנטיות שדיווחו לעו"ס. למנוחה גם מונה אפוטרופוס לדין שהשמיע את עמדתו שהנתבעת מטפלת במנוחה וכי לא הספיק לגבש עמדה. בהחלטות מיום 5.3.20 ומיום 22.3.20 התקבלה עמדת המדינה למינוי גורם חיצוני כאפוטרופוס זמני. בטרם הוכרעה הבקשה למינוי של קבע נפטרה המנוחה ביום 10.4.20 (להלן: "הבקשה למינוי אפוטרופוס").

       

27. לאור טענותיה המרומזות של הנתבעת ועל מנת להסיר כל ספק וטענה יובהר שהמדובר בראיות קבילות. אשר לתיק המשטרה הובהר כבר בהחלטה להזמנתו שהוא ישמש כראיה והמשקל שיינתן לה יקבע בפסק הדין. עם זאת, במסגרת זכות הטיעון שניתנה לצדדים לא טענה מי מהן כנגד קבילת הראיות, ואף אחת מהן לא ביקשה להביא ראיות מפריכות. הנתבעת טענה שאין לתת משקל כלשהו למסמכים שהתקבלו מתיק המשטרה, והדגישה "שום בית משפט לא יכול לבסס מסקנותיו – אלא בגין הראיות שבפניו" (סעיף 12 לתגובה מיום 20.11.23). בסיכומים הדגישה שאין "להכשיר" את המסמכים שנתקבלו לאחר שנסגרה התלונה על ידי הרשות ומשנמצא שלא להגיש כנגד הנתבעת כתב אישום. לטענתה העובדה שהמנוחה מעולם לא התלוננה בעצמה כנגדה, והעובדה שלא הוגש כתב אישום מלמדות "שאין דברים בגו" (סעיף 68 לסיכומים). עם כך אין בידי להסכים. העובדה שלא הוגש כתב אישום אינה מלמדת על היות התלונה תלונת שווא (ויוער שפסק הדין אליו הפנתה בסעיף 68 אינו עוסק בנדון). הדברים אמורים במיוחד לאור העובדה שבחקירתה הודתה למעשה הנתבעת שאמרה למנוחה שתהרוג אותה וכי דחפה אותה מעת לעת. הנתבעת בחרה שלא ליתן כל הסבר להודאתה, ולא העמידה את עצמה לחקירה ולא ביקשה גם להעמיד את העו"ס לחקירה.

    יודגש שאין המדובר בקבילות הודיה שהנתבעת נתפסת עליה (שכן אין ענייננו בהליך פלילי שהוא ההליך הדיוני המיועד להגשתה) אלא המדובר בראיה קבילה שבית המשפט יידרש למשקל שיינתן לה. כמו כל הודאת חוץ של בעל דין שלא לטובתו הקבילה כראיה במשפט אך בית המשפט רשאי שלא לייחס לה משקל אם סבר כי יש להעדיף ראיות מהימנות אחרות [השוו: ע"א 8836/07 בלומרל השקעות בע"מ נ' ירון כהן, (פורסם בנבו, 23.2.10) בפסקה 32]. כאמור, הנתבעת לא הכחישה את אמירת הדברים בחקירתה ולא נתנה להם הסבר אחר.

     

28. כבר בדיון הראשון שהתקיים לפני בהליכים דכאן ביום 22.12.20 עלתה הרלוונטיות של ההליכים הקודמים שדנו בעניינה של המנוחה להכרעה בסוגיה הנדונה כאן והנתבעת טענה שחל שינוי ביחסים בינה לבין המנוחה מאז צו ההגנה (עמ' 3 שורות 14-15 לפרוטוקול).

    הנתבעת אף ביקשה לפסול את בית המשפט מלדון בהליכים בשל כך. בהחלטה מיום 25.1.21 שדחתה את בקשתה הודגשה האחדת הטיפול באותה משפחה בידי אותו שופט "כדי שתהא לפניו התמונה הכוללת מתוך היכרות כלל ההליכים שבין הצדדים" (להשלמת התמונה יצוין שבפסק דין מיום 18.3.21 נדחה ערעור שהגישה הנתבעת לבית המשפט העליון). יוער שהדברים אמנם נאמרו ביחס לטענות הנתבעת לפסילת מותב זה מלשבת בדין ואולם אמורים הם גם לגופו של עניין [להכרעות בהתנגדות לקיום צוואה המבוססות בין היתר גם על הליכים קודמים בין צדדים ראו למשל ת"ע 19587-03-15 ע.ח. נ' ר.ח ואח', (פורסם בנבו, 30.8.16)].

    כמו כן, ההליכים הקודמים חשופים לצדדים (שהיו שתיהן צד להם). אמנם אף אחת מהצדדים לא מצאה לזמן מי מהעדים שנשמעו בהליכים הקודמים כעדים מטעמה, והנתבעת לא ביקשה להפריך את העדויות והראיות שהובאו במסגרתם, ואולם שתיהן טענו לרלוונטיות שלהם והזכירו אותם במסגרת ההליכים כאן. התובעת מצאה בהם ביטוי להתנהגות הנתבעת כלפי המנוחה והשפעתה עליה, ואף הפנתה את הנתבעת לתצהיר עליו חתמה המנוחה בתמיכה למתן הצו ההגנה (עמ' 77 שורה 25 לפרוטוקול). לעומתה כבר בתצהיר מיום 30.9.20 טענה הנתבעת שהליך צו ההגנה והרחקתה מהמנוחה הוא שהניע את המנוחה להדיר את התובעת מעיזבונה, ובעטיו גם ביקשה להתרחק מהתובעת ומבני משפחתה. הנתבעת חקרה את התובעת על הליך צו ההגנה ואף הפנתה לפרוטוקול הדיון (עמ' 45 שורה 17 ואילך לפרוטוקול מיום 24.3.22). גם בעלה של התובעת נחקר על הליך צו ההגנה ועל הטענות שהועלו במסגרתו (עמ' 67 שורה 15 ואילך).

    גם בסיכומים התייחסו הצדדים להליכים הקודמים. התובעת אמנם לא התייחסה למסמכים ספציפיים מתוך ההליכים ואולם פירטה את העובדות (אותן ראתה כמוסכמות בסעיף 6 לסיכומים) בין היתר על יסוד ההליכים הקודמים והראיות שהובאו במסגרתם. הנתבעת מצדה התייחסה בסיכומיה באופן קונקרטי להליכים הקודמים ובאופן ספציפי לראיות שהובאו במסגרתם. כך למשל התייחסה לתלונות הסטודנטיות שקדמו להגשת הבקשה לאפוטרופסות (סעיף 64 לסיכומים), וכך התייחסה לעמדת האפוטרופוס לדין כפי שנשמעה בהליך האפוטרופסות (סעיף 65 לסיכומים).

     

29. עוד יש לזכור את הגמישות של בית משפט למשפחה בהחלת דיני הראיות כדי לרדת לחקר האמת ולעשות משפט צדק, המוצאת את ביטויה בהוראת סעיף 8 לחוק בית המשפט לענייני משפחה,תשנ"ה-1995 הקובעת: "בכל עניין של דיני ראיות וסדרי דין, שאין עליו הוראה אחרת, לפי חוק זה, ינהג בית המשפט בדרך הנראית לו הטובה ביותר לעשיית משפט צדק". אם הגעה לחקר האמת ותוצאה צודקת היא העיקר, לאור הרלוונטיות הרבה של הראיות ליריעת המחלוקת ולאור הקושי הראייתי הטמון בהליכים אלו ככלל, והקושי המיוחד בנסיבות ענייננו בהן התובעת גם אינה תושבת ישראל והורחקה לחלוטין מהמנוחה, ניכר שגם אילולא התייחסו הצדדים אל ההליכים הקודמים כראיה היה נדרש לקבלם כראיה.

    יודגש שוב שלא הייתה מניעה של מי מהצדדים לבקש לחקור את כל אותם גורמים שהגישו תצהירים בהליכים הקודמים והם בחרו שלא לעשות כן. עוד יש לזכור שבקבלת ההליכים הקודמים והתיק המשטרתי כראיה גם לא נפגעת זכות מהותית של הנתבעת שהרי העו"ס העידה בשני ההליכים הקודמים ובהליך האפוטרופסות אף נחקרה על ידי הנתבעת. בעדותה חזרה העו"ס על כל מסכת האירועים ועל הביקור שערכה בבית המנוחה בחודש 9/16 בו לדבריה תקפה אותה הנתבעת, והן על הדברים ששמעה מהמנוחה ומהגיסה בעטיים הגישה את התלונה כנגד הנתבעת בחודש 1/17 (עמ' 3 שורות 3-32 לפרוטוקול מיום 24.2.20). בדיון מיום 5.3.20 נחקרה על ידי הנתבעת בין היתר על הגשת התלונה (עמ' 17 שורה 10 לפרוטוקול).

     

30. לטענת הנתבעת המועד הרלוונטי לבחינת הטענות שבמחלוקת הוא מועד עריכת הצוואות, ועל כן אין רלוונטיות לאירועים שאירעו מאוחר יותר. כך טענה למשל שהנתק בין המנוחה לבין התובעת ואחרים התרחש לאחר עריכת הצוואות (סעיף 56 לסיכומים). התובעת גם נשאלה בחקירתה אם טענותיה לפסלות הצוואה הן תולדה של האירועים שאירעו לאחר עריכת הצוואה ואף לאחר פטירת המנוחה "יכול שכל מה שקרה אחרי הצוואה, אחרי ה- 6.3.18, יכול להיות שאת צודקת, יכול להיות שלא, יכול להיות שיש לך רגע עילה למשהו, אבל זה לא משפיע על הצוואה" (עמ' 41-42 לפרוטוקול מיום 24.3.20)].

    ככלל, כדי לפסול צוואה מהטעם של השפעה בלתי הוגנת יש להוכיח שההשפעה הלא הוגנת קדמה לעריכת הצוואה וכי הצוואה הייתה פועל יוצא של אותה השפעה אסורה. עם זאת, בהתאם להלכה הפסוקה ניתן ללמוד על קיומה גם מראיות ישירות על קיומה המתמשך גם בתקופה שלאחר עשיית הצוואה [ע"א 157/89 ששון נ' מזרב פ"ד מו(2) 209; עמ"ש (מחוזי תל אביב) 45610-09-12 צ' ג' א' נ' נ׳ ג׳ א' (19.5.14)]. כפי שיפורט בהרחבה להלן, בענייננו הוכחה השפעה בלתי הוגנת במועד עשיית הצוואות. החשדות שעלו כנגד הנתבעת באשר להתעללות במנוחה, לפני מועד עשיית הצוואות ולאחריו, כמו התלות המוחלטת של המנוחה בנתבעת גם לאחר מכן ועד לפטירתה, אך מחזקת את המסקנה.

     

    על רקע האמור נפנה לבחון את עובדות המקרה שלפנינו בראי המבחנים שנקבעו בפסיקה בשאלת קיומה של השפעה בלתי הוגנת.

     

31. הצדדים תמימי דעים שבעת עריכת הצוואות הייתה המנוחה עצמאית מבחינה הכרתית ושכלית. עובר לצוואה האחרונה, ביום 16.2.18, נבדקה המנוחה על ידי רופא שמצא שהיא כשירה לכתוב צוואה, והוסיף בפרק סיכום חוות הדעת: "מודעת לסביבה ולסיטואציה הקשורה לענייניה, כולל המתחים בין בנותיה, ומסבירה בבירור איך רוצה לנהוג לגבי רכושה (נספח א'2 לתגובת הנתבעת לבקשה לביטול צו קיום צוואה).

    עם זאת, הצדדים גם אינם חלוקים על כך שבתקופה הרלוונטית לעשיית הצוואות, חודשים 10/17 – 3/18, סבלה המנוחה מתחלואים שונים בעטיים הייתה מוגבלת מהבחינה הפיזית והתקשתה בניידות. כעולה מחומר הראיות כבר בשנת 2012 נדרשה המנוחה לסיוע בכל פעולות היום יום, ובעדותו פירט בעלה של התובעת שבניסיון לחשוב על הפרדת המגורים של המנוחה והנתבעת כבר בשנת 2012 נשקל גם הצורך בהעסקת עובדת זרה (עמ' 61 שורות 20-22 לפרוטוקול מיום 24.3.22).

    מטענות הנתבעת בעצמה עולה שסמוך למועד עשיית הצוואות כבר נדרשה המנוחה לטיפול ולסיוע בכל פעולות היום יום, ובעיות ניידות הקשו עליה לצאת מהדירה (בקומה הרביעית ללא מעלית), וכי מצב זה החל "שלוש-ארבע שנים לקראת הסוף" שבו לדבריה היא טיפלה לבדה במנוחה שהייתה כבר במצב סיעודי. קרי, החל מחודש 4/17 בקירוב ואף כבר מחודש 4/16. (עמ' 61 שורות 1-6 לפרוטוקול). הנתבעת העידה גם שהיא התקשרה לעו"ד X לבקשת המנוחה כדי לתאם את הפגישה כיוון שמבחינה פיזית לא יכלה המנוחה לעשות כן (עמ' 74 שורה 32 לפרוטוקול). בשל קשיי ניידותה הצוואות נערכו בדירת המנוחה וגם הבדיקה הרפואית של כשרותה לעשות צוואה התקיימה בדירתה. הנתבעת העידה שהמנוחה אף התקשתה לפתוח את דלת הדירה בעצמה (עמ' 102 שורות 30-32 לפרוטוקול) ועל כן נדרשה נוכחותה בדירה גם במועד עשיית הצוואות.

     

32. אין חולק אפוא שבתקופת עשיית הצוואות לא הייתה המנוחה עצמאית מהבחינה הפיזית והיא נזקקה לסיוע הזולת. לטענת התובעת הנתבעת היא היחידה שסייעה למנוחה בכל צרכיה והתלות של המנוחה בה הייתה מוחלטת. עבודת המטפלות של המנוחה הופסקה, ונותקו גם כל קשרי המנוחה עם גורמים נוספים (פרט לנתבעת ולעו"ד X). לא אך שלא הוצגו ראיות לסתור טענות אלו אלא שהנתבעת העידה על כך בעצמה. הנתבעת הצהירה ששירתה את המנוחה, טיפלה בה וסעדה אותה וסיפקה לה בעצמה את כל צרכיה "וללא יוצא מן הכלל" (סעיף 13 לתצהיר תמיכתה בבקשה לביטול צו קיום הצוואה). לדבריה היא דאגה לכל מחסורה של המנוחה, והיא היחידה שידעה אילו תרופות צריכה המנוחה ליטול ודאגה לכך, וכי מלבד הסיוע הפיסי סייעה למנוחה גם מבחינה מנטלית – רגשית (סעיפים 15-16).

     

33. עוד קודם למועד עשיית הצוואות הופסקה העסקת המטפלת הסיעודית, המטפלת הפרטית, המנקה והמבשלת. לטענת הגיסה בפורים שנת 2017 (שחל בחודש 3/17) כבר עזבה המטפלת ולאחר מכן לא הסכימה הנתבעת להכניס מטפלת אחרת במקומה. ובערב פסח שנת 2017 פיטרה הנתבעת גם את המנקה. גם דברים אלו התאמתו בעדות הנתבעת בעצמה שהעידה ש"שלוש-ארבע" שנים עובר לפטירתה של המנוחה גם לא הגיעו מטפלות, מבשלות או מנקות "לא הייתה אף אחת בכלל" (עמ' 60 שורה 17 – עמ' 61 שורה 4 לפרוטוקול מיום 28.2.23) וכי במועד עשיית הצוואות כבר לא הייתה מטפלת [עמ' 100 שורות 21-23; עמ' 103 שורה 12). כלומר, במועד עשיית הצוואה גם העזרה שקיבלה המנוחה מהמטפלת הפרטית ומטפלת הסיעודית הופסקה באופן שהגביר את תלותה בנתבעת.

     

34. הנתבעת לא חלקה למעשה על העובדה שהמנוחה נזקקה לסיוע בכל הפעולות היום יומיות, וכי במועד עשיית הצוואה היא היחידה שסייעה למנוחה. דומה שהנתבעת גם לא חלקה על יחסי התלות המיוחדים שהיו לה ולמנוחה ובסיכומיה הדגישה שהיא הקדישה את כל כולה למנוחה מאז שנפטר האב המנוח בשנת 2000, שירתה אותה וטיפלה בה במסירות, סעדה אותה וסיפקה לה את כל צרכיה ממש כ""פיליפינית" של המנוחה" (סעיף 21 לסיכומים) ומנגד דאגה לה המנוחה לכל "הפן הכלכלי וכל ההוצאות" (שם) וכלכלתה אף תלויה הייתה במנוחה (סעיף 28 לסיכומים). הנתבעת לא עבדה, לא הייתה לה כל הכנסה וכל הוצאותיה שולמו על ידי המנוחה.

     

35. למעשה אין חולק גם שבתקופת עשיית הצוואות הייתה המנוחה גם מנותקת ומבודדת מאחרים לאחר שניתקה את קשריה באופן מוחלט מכל סביבתה ומבני משפחתה האחרים מלבד הנתבעת. כפי שסיכמה הנתבעת בעצמה "למנוחה ולנתבעת היה רק זו את זו" (סעיף 21 לסיכומיה; ההדגשה שלי – א.ב.ד). אלא שלטענת הנתבעת המנוחה הייתה אישה עצמאית ודעתנית וכל חייה לא הייתה מוקפת באנשים רבים, והיא שבחרה לנתק את הקשר עם סביבתה הקרובה. כידוע, תהא הסיבה לכך אשר תהא (בין אם היא נבעה מהתנהגות הנהנה ובין אם היא תוצר של מצבו האובייקטיבי של המצווה), עצם הבידוד של המצווה מן העולם וניתוקו מאחרים (ללא קשר לגורם או לסיבה שהביאו לבידודו) מגביר את תלותו בנהנה. בנוסף, בבחינת גרסאות הצדדים עדיפה עלי גרסת התובעת שניתוק המנוחה מאחרים לא היה תולדה של רצונה. הוכח לפני שלכל המאוחר כבר בשלהי שנת 2016 החל תהליך של הרחקת המנוחה מבני משפחתה ומסביבתה, שהחריף בחודש 3/17 בעקבות חתונה בתה של התובעת בישראל ועד לניתוקם המוחלט בחודש 10/17, בסמוך לפני מועד עשיית הצוואה השנייה. כן עולה מחומר הראיות שבד בבד החלו להתקבל שוב חשדות לפגיעה פיסית של הנתבעת במנוחה.

    לצורך בחינת טענות אלו יש להידרש לנסיבות המשפחתיות, וכן ליחסי המנוחה עם התובעת ועם קרוביה עובר לתקופת עשיית הצוואות, מהם טענה הנתבעת שבחרה המנוחה להתנתק מרצונה ואותם בחרה לנשל מעיזבונה.

     

36. גרסת הנתבעת להעדר קשר של המנוחה עם התובעת הופרכה. הוכח שעל אף המרחק הגיאוגרפי עד לשנת 2017 התקיים קשר הדוק ואוהב בין המנוחה לבין התובעת ובני משפחתה מהם רוותה המנוחה נחת.

    מאז פטירת האב המנוח בשנת 2000 ועד לשנת 2012 נסעה המנוחה לתובעת לארה"ב פעמיים בשנה לחגוג עמה ועם ומשפחתה את חג הסוכות ואת חג הפסח, ושהתה בבית התובעת מספר שבועות בכל ביקור. המנוחה גם השתתפה בשמחות ואירועים של התובעת בארה"ב וכך השתתפה בחתונת הנכד בארה"ב, והתובעת ומשפחתה הגיעו לישראל לבקר את המנוחה. על אף פער השעות התובעת והמנוחה גם שוחחו מידי יום בטלפון (עמ' 49 שורה 4; עמ' 54 שורות 6 ו- 9-10 לפרוטוקול מיום 24.3.22). בחודש 4/12 התארחה המנוחה אצל התובעת בארה"ב ובעקבות בעיה רפואית התארכה שהותה שם למשך חודשיים. אותה בעיה רפואית הביאה לירידה תפקודית של המנוחה ולקשיי ניידות שמנעו ממנה להמשיך לטוס ומאז כל המפגשים עם התובעת התקיימו בישראל. התובעת נהגה להגיע לישראל מספר פעמים בשנה לבקר את המנוחה, אך בשל התנגדות הנתבעת התארחה בבית מלון ולא בבית המנוחה, כאשר התובעת נשאה בעלויות כרטיסי הטיסה והמנוחה נשאה בעלות בית המלון בו התארחה.

    הנתבעת לא סתרה ולא הפריכה גם את עדות הגיסה שהעידה שהקשר של המנוחה עם התובעת היה "חמצן החיים של המנוחה", וכי המנוחה המתינה יום יום לשיחתה עם התובעת וציפתה לביקוריה בישראל ונהגה לומר לגיסה "איזה נס שהיא מגיעה לכמה ימים, היא מחזיקה אותי לחצי שנה" (סעיף 27 לתצהירה; עמ' 26 שורות 15-16; עמ' 40 שורות 30-32; עמ' 40 שורות 30-31 לפרוטוקול מיום 28.3.23).

     

37. למרבה הצער קשר דומה לא התקיים בין התובעת והנתבעת. בעדותה הסבירה הנתבעת שהיא סוחבת עלבון בעקבות אירוע שארע לדבריה עת ביקרה את התובעת בארה"ב לפני כארבעה עשורים (בשנת 1985), בעקבותיו החליטה לנתק את הקשר עם התובעת, ואף כשהתקשרה התובעת לברך אותה בימי הולדת או ביום האהבה ראתה בכך משום ניסיון להעליבה ולהקניטה (עמ' 78 שורות 22-32 לפרוטוקול מיום 28.3.23).

    הנתבעת נתנה חשיבות רבה לאירועים שאירעו בחודש 7/12, אשר סופם בצו ההרחקה מהמנוחה שהוצא כנגדה. לדבריה התובעת למעשה אחראית להם והיא שהעמידה את המנוחה בצורך "לבחור או אותי או אותה" (עמ' 118 שורות 6-7 לפרוטוקול). בעטיים לדבריה המנוחה "לא רצתה" את התובעת (שם, שורה 18) ובעטיים החליטה לתקן את צוואתה ולנשל את התובעת מעיזבונה.

     

38. לטענת התובעת בסמוך לאחר ששבה המנוחה ארצה בחודש 6/12 בקירוב ביקשה ממנה המנוחה להגיע לארץ ולסייע לה בהפרדת המגורים עם הנתבעת והתלוננה שהנתבעת פוגעת בה. לבקשת המנוחה הגיעו התובעת ובעלה בחודש 7/12 לישראל. במהלך ביקור זה הגישה התובעת את הבקשה לצו הגנה לבקשת העו"ס אך האירוע שהסעיר את המנוחה לטענת הנתבעת הוא הרחקתה מהדירה ערב קודם על ידי משטרת ישראל.

    הצדדים אינם חלוקים על העובדה שאותו ערב שהו בדירת המנוחה התובעת ובעלה (ולא בבית מלון) וכי הנתבעת כבר לא הייתה בדירה. כשחזרה הנתבעת לדירה סמוך לחצות הזעיקו התובעת ובעלה את המשטרה והנתבעת הורחקה מהדירה. הנתבעת ייחסה לאירוע זה משקל רב וחקרה את התובעת ובעלה באריכות בקשר לכך בניסיון להוכיח שהתובעת היא שהשפיעה על המנוחה להרחיקה. עדות התובעת ובעלה הייתה קוהרנטית וסדורה שהמנוחה ביקשה שהנתבעת תעזוב את דירתה (עמ' 17 שורות 21-23 לפרוטוקול מיום 24.3.22). התובעת דייקה בעדותה שהמנוחה אכן היססה לאחר שהנתבעת חזרה לדירה בחצות ובכתה (עמ' 18 שורות 9-10) אך עמדה על רצונה. גם בעלה של התובעת הסביר את הקונפליקט בו הייתה מצויה המנוחה שמצד אחד ביקשה להפריד את המגורים משום שסבלה מהנתבעת אך התנגדה לעזוב את דירתה בעצמה (עמ' 62 שורות 15-19). לדבריו "זאת אישה שסבלה מאוד מהידיים של הבת שלה, בצורה קשה. באותה עת היא גם אהבה אותה והיא הייתה בצער והיא רצתה את הנחמה של הקרבה שלה" (עמ' 69 שורות 15-16). הבעל לא טען שהזעקת המשטרה הייתה יוזמה של המנוחה, ואף דייק והדגיש שהיא לא הסכימה לכך אלא "לא התנגדה" (עמ' 65 שורה 25) וכי במענה לשוטרים השיבה להם המנוחה "אנשים אמרו שבתי הנתבעת צריכה לעזוב את הדירה" (עמ' 66 שורות 2-21), אך הבהיר שמלכתחילה הגיעו לבקשת המנוחה להפריד את המגורים בין השתיים (עמ' 60 שורות 13-14; עמ' 61 שורות 12-22).

    אינני מקבלת את טענת הנתבעת לפיה הרחקתה הייתה יוזמה של התובעת אותה ביצעה עם בעלה. הוכח שהעו"ס והגיסה ביקשו את עזרת התובעת בכך לאור תלונות המנוחה על הסבל שהיא סובלת והמצוקה במגורים עם הנתבעת הפוגעת בה. הבקשה לצו הגנה נתמכה גם בתצהיר המנוחה. הוכח שהמנוחה נמנעה ככל האפשר מנקיטת פעולות כנגד הנתבעת, ועל כן מקובל עלי לחלוטין הסברו של בעל התובעת שהאמירה "אנשים אמרו לי" שהנתבעת צריכה לעזוב מלמדת על הקושי והכאב שלה לפעול כנגד בתה, ועל כך שעשתה כן בלית ברירה וכמוצא אחרון (עמ' 67 שורות 11-14).

     

39. גרסת הנתבעת הופרכה והוכח שגם לאחר אותו אירוע צו הגנה בשנת 2012 ועד לשנת 2017 נשמרו היחסים ההדוקים של התובעת ושל המנוחה. התובעת הגיעה לישראל מעת לעת לשהות עם המנוחה (אך לא שהתה בדירה עם הנתבעת) ושוחחה מידי יום עם המנוחה. לטענת התובעת החל משלהי שנת 2016 היא כבר התקשתה לשוחח עם המנוחה באמצעות הטלפון כשנכחה הנתבעת בדירה והיא הצליחה לעשות כן בתיאום עם המטפלת של המנוחה.

    התובעת חיתנה בת בישראל בחודש 3/17, ונערכו תכניות שיאפשרו את השתתפות המנוחה בחתונה ובשבת שבע ברכות בבית המלון, ושהרופא יאסוף אותה מביתה ויסיע אותה לחתונה. לטענת התובעת המנוחה התרגשה מנישואי נכדתה בישראל וציפתה להשתתף באירוע אך שבוע לפני כן הודיעה במפתיע שלא תוכל להגיע.

    בחודש 8/17 הגיעה התובעת שוב לישראל כדי לפגוש את המנוחה כפי שסוכם ביניהן מבעוד מועד. לאחר הגעתה לישראל הודיעה לה המנוחה שלא תוכל לפגוש אותה משום שהנתבעת "לא מרשה". רק ביום השלישי לשהותה של התובעת בארץ הצליחה לבקר את המנוחה בדירה עת הנתבעת לא שהתה בה והמנוחה חזרה ואמרה לה שהנתבעת לא אפשרה לה להשתתף בחתונת הנכדה. התובעת ניסתה לתאם מועד נוסף לבקר את המנוחה לפני שובה לארה"ב, אך כל ניסיונותיה להשיג את המנוחה בטלפון עלו בתוהו והמנוחה שלא השיבה לצלצולי הטלפון ולהודעות. לפני ששבה לארה"ב הצליחה התובעת להיכנס לדירה בעזרת מפתח לדלת שהוחזק אצל השכנה. לדבריה המנוחה שמחה לקראתה ולקראת החתן והכלה שהתלוו אליה, הסבירה שהנתבעת אוסרת עליה לפתוח את הדלת "לאף אחד" ועליהם לצאת לפני שתשוב ותמצא אותם בדירה (סעיף 8 לתצהירה). לדברי התובעת בעקבות כך ניטל המפתח מהשכנה, נותק עמה הקשר והוחלף מנעול הדירה. כמו כן מאז התקשתה מאוד לשוחח עם המנוחה בטלפון, ושיחת הטלפון האחרונה ביניהן התקיימה כשהתקשרה לברך את המנוחה בערב יום הכיפורים 2017 (29.9.17). מאז לדבריה לא היה עוד מענה בטלפון הנייד של המנוחה, היא לא השיבה להודעות והדרך היחידה שלה לקבל מידע בנוגע למצבה היה מהשכן מר A.

     

40. בעדותה אישרה הנתבעת למעשה את גרסת התובעת שהמנוחה הייתה טסה אליה בחגים (עמ' 77 שורה 4 לפרוטוקול), ושעד שנת 2017 ביקרה התובעת את המנוחה בישראל (עמ' 68 שורות 6-10 לפרוטוקול מיום 28.2.23). הנתבעת לא כפרה בטענה שהמנוחה השתתפה בנישואי הנכד בארה"ב ואישרה בחקירתה שנערכו התכניות המפורטות על ידי התובעת לאפשר את השתתפותה בחתונת הנכדה בישראל בחודש 3/17 (עמ' 76 שורות 8-9 לפרוטוקול). הנתבעת גם לא הכחישה שהמנוחה הודיעה רק סמוך לאירוע שלא תשתתף בו (עמ' 75 שורה 29 לפרוטוקול), ולא סתרה את הטענות בקשר להחלפת המנעול וניתוק הקשר עם השכנה, אלא טענה שעשתה כן לבקשת המנוחה (עמ' 70 שורה 27). הנתבעת גם לא הכחישה את טענת התובעת לפיה מאז ערב יום הכיפורים בשנת 2017 לא הצליחה אף לשוחח עוד עם המנוחה. הנתבעת חזרה וטענה שהמנוחה ביקשה רק אותה, וכי אם הייתה רוצה הייתה לה האפשרות להתקשר למי שרצתה. אלא שלדברי הנתבעת בעצמה בחודש 10/17 היא נדרשה להתקשר לעו"ד X לבקשת המנוחה משום שהיא לא יכלה לעשות כן בעצמה.

     

41. גם הגיסה העידה שעד לשנת 2017 התקיים קשר הדוק, קבוע ורצוף בינה לבין המנוחה. המנוחה סמכה עליה וביקשה שתלווה אותה "לכל מקום" ובשנת 2012 העניקה בידיה את ייפויי הכח (סעיפים 39-41 לתצהירה). הגיסה טענה גם שהמנוחה הצטערה מאוד על כך שהנתבעת לא אפשרה לה להשתתף בחתונת הנכדה (סעיפים 48-53 לתצהירה).

     

    עוד נאמר על ידיה שבחודש 8/17 לאחר ביקור התובעת בישראל אמרה המנוחה גם לה שהיא לא יכולה להגיע לבקר ושצריך "לתאם עם הנתבעת" (סעיף 64 לתצהירה) אך היא הגיעה בכל זאת ולאחר שאיימה שאם לא יפתחו לה את הדלת תזמין משטרה אפשרה לה הנתבעת להיכנס לדירה ויצאה ממנה. לשאלה מדוע אינה עונה לה לטלפון השיבה לדבריה המנוחה "אני מדברת רק מה שמכתיבים לי" (סעיף 70 לתצהירה; עמ' 26 שורות 12-13; עמ' 40 שורות 24-27 לפרוטוקול מיום 28.2.23). לאחר מכן התקשר אליה עו"ד X ודרש בשם המנוחה שלא תגיע עוד לבקרה, ולדבריה היא סירבה משום שידעה עד כמה הביקורים חשובים למנוחה, אך לאחר מכן קיבלה מכתב התראה (סעיפים 70-78 לתצהירה). מאז עמדה בקשר עם הרופאה מקופ"ח, עם השכן ועם המנקה כדי לשמוע על מצבה של המנוחה (סעיפים 75-85 לתצהירה). לדבריה גם במהלך אשפוז המנוחה עובר לפטירתה סירבה הנתבעת לאפשר לה לבקר את המנוחה ונדרשה לשם כך מעורבות ביטחון בית החולים. על אף גילה המבוגר והחקירה התקיפה והארוכה עדותה הייתה כאמור קוהרנטית, סדורה ורצופה ולא עלה בידי הנתבעת לסתור אותה.

     

42. לטענת הנתבעת המנוחה ביקשה מרצונה לנתק את הקשר עם התובעת וכל בני משפחתה ועם הגיסה ובחודש 10/17, בסמוך למועד עריכת הצוואה השנייה פנתה המנוחה לתובעת ולגיסה, באמצעות עו"ד X שייצג את המנוחה, במכתבי התראה לפני נקיטת הליכים משפטיים לניתוק הקשר עמן.

    • ביום 22.10.17 הודיעה המנוחה במכתב התראה לגיסה על ביטול ייפוי הכח שמסרה בידיה ואסרה עליה להתערב בענייניה בכל דרך שהיא. כן התבקשה שלא להגיע לבית המנוחה ללא רשות מפורשת ממנה ולהשיב את מפתחות דירת המנוחה שבידיה (נ/1). הודעות לבנקים על ביטול ייפוי הכוח שבו החזיקה הגיסה נשלח על ידי עו"ד X בשם המנוחה ביום 2.11.17 (נ/3). בעדותה העידה הגיסה, כנזכר, שכבר שבועיים קודם למכתב התקשר אליה עו"ד X (קרי, כבר בסביבות ה- 10.7.17) ודרש ממנה לא להגיע לבקר את המנוחה (עמ' 23 שורות 7-11 לפרוטוקול מיום 28.2.23), ובכך לא כפרה הנתבעת.

    • ביום 2.11.17 פנתה המנוחה לתובעת במכתב התראה לפני נקיטת הליכים משפטיים, ובו הודיעה לה על הגשת תלונה כנגדה בגין הטרדתה ביום 25.10.17 בו ייחסה לתובעת שהזעיקה צוות מד"א לדירתה וביום 31.10.17 בו ייחסה לתובעת הזמנת שוטרים לדירתה. כן נדרשה התובעת להפסיק להתקשר למנוחה או לנסות ליצור עמה קשר בכל דרך אחרת, או להגיע לדירתה (נ/5).

      בו ביום, 2.11.17, פנתה המנוחה גם לאגף החקירות במשטרת ישראל בתלונה שהתובעת מזיקה לה באמצעות "תלונות שווא שקריות ומטרידות" (בהתייחס להזמנת ניידת מד"א ביום 25.10.17 והזמנת ניידת משטרה ביום 31.10.17) העולות כדי הטרדה מאיימת (נ/4).

       

43. התובעת הוכיחה שפנתה לעו"ד X בניסיון לשנות את רוע הגזרה ולקיים קשר עם המנוחה. ביום 26.12.17 פנתה התובעת למנוחה באמצעות עו"ד X בבקשה להגיע לישראל בחודש 1/18 כדי לחגוג עם המנוחה את יום הולדתה ה- 90 בהשתתפות הנכדים והנינים. בתשובה מיום 28.12.17 חזר עו"ד X על כך שהמנוחה אינה מעוניינת בביקור של התובעת או של מי מבני משפחתה, וציין שמתוך כך הודיע גם לבתה של התובעת שלא תבוא אף היא לבקר את המנוחה כפי שביקשה. כן הדגיש שהזמנת שוטרים וצוות מד"א "בשל תלונות שווא" גורמים נזק למנוחה. ההודעה נחתמה במילים "אשר על האמור, הנכם נדרשים לחדול משלל הפניות החוזרות והנשנות אל מרשתי, העולות כדי הטרדה ממש, על כל הנובע והמשתמע מכך" (ת/2). התובעת פנתה שוב לעו"ד X בכתב ביום 23.7.18 והביעה את חששה "לרווחתה, חייה וטובתה" של המנוחה אשר מחודש 9/17 נותקה מכל מעגל הקרובים והמכרים שלה ודרשה לאפשר לה ולבני משפחה אחרים לקיים עמה קשר.

     

44. הנה כי כן, החל מראשית חודש 10/17 נותק לחלוטין הקשר של התובעת ושל הגיסה עם המנוחה, ואין מחלוקת שהן גם לא הצליחו לשוחח עוד בטלפון עם המנוחה. הנתבעת טענה שהתובעת לא הייתה מוקפת בחברה גם לפני עשיית הצוואה והיא שבחרה את הקשר עם הסובבים אותה (סעיף 45 לסיכומים) וכי היה לה קשר עם גורמים אחרים: עם השכן A (המתגורר מול דירתה באותה קומה) ושילדיו הקטינים היו מבקרים אותה (ולהלן: "השכן") ועם "שרברב – שיפוצניק" שהיה מטפל לבקשתה בתיקונים בעת הצורך, שהעידו מטעמה. בכל הכבוד, עדות נותן שירותי תיקונים לא יכולה ללמד על קשר של המנוחה עם גורמים אחרים, גם אם היה מוכח (ולא הוכח) שהשירות ניתן לעיתים קרובות. כמו כן, בעדותו חיזק השכן את גרסת התובעת. השכן העיד "ששנתיים – שלוש" עובר לפטירתה (קרי, משנת 2017-2018) לא ביקר את המנוחה איש מלבד הנתבעת (עמ' 49 שורה 1; עמ' 51 שורות 28-30 לפרוטוקול מיום 28.2.23). כך למעשה העידה גם הנתבעת בעצמה (עמ' 68 שורות 22-24 לפרוטוקול). השכן גם הפריך את גרסת הנתבעת שלמנוחה נותר קשר עמו כשהעיד שגם הקשר עמו נותק, ונלקח ממנו גם המפתח שהחזיק לדלת דירתה.

     

45. כעולה מדו"ח הפעולה שצורף לתיק החקירה, השוטר נטל את המפתח מאשת השכן בניסיון להיכנס לדירה. כלומר, בחודש 1/17 עוד היה לשכן מפתח לדירה, כן השכן העיד על שיחה שהייתה לו עם המנוחה אותה עת (אז נעצרה הנתבעת) שאמרה לו לדבריו שלקחו לה את הנתבעת וכי היא מעוניינת שרק היא תטפל בה (עמ' 52 שורות 23-24 לפרוטוקול). כלומר, הקשר עם השכן התקיים גם לאחר 1/17 והשאלה מתי ניתק הקשר גם ממנו.

     

     

    התובעת העידה שהקשר של השכן עם המנוחה נפסק באותה תקופה בה נפסק הקשר עמה ועם האחרים (עמ' 35 שורות 1-2 לפרוטוקול מיום 24.4.22) וכשנותק עמה הקשר לא הצליחה לקבל גם ממנו מידע באשר למצבה של המנוחה משום שהוא הסביר לה שאינו רואה את המנוחה יוצאת מהדירה ולא מאפשרים לו עוד להיכנס אליה (עמ' 36 שורות 6-8 לפרוטוקול). מצאתי להעדיף את גרסתה על פני גרסת השכן באשר לנקודת הזמן שבה נותק הקשר עמו.

    בתצהירו ביקש השכן לצייר תמונה של קשר רצוף עם המנוחה שכלל ביקורים בדירתה (סעיפים 3-5 לתצהירו) ורק בעדותו הודה ש"בשנה – שנה וחצי" האחרונה לפני פטירתה גם הקשר שלו עם המנוחה ניתק וגם ילדיו הקטינים כבר לא נכנסו לבקרה (עמ' 49 שורה 11; עמ' 51 לפרוטוקול). כלומר, שלהי שנת 2018. השכן העיד שהוא החזיק מפתח לדירת המנוחה ועד אותה עת בכל פעם שהיה שומע צעקות היה נכנס לדירתה ובודק את שלומה, אך לאחר שניתק הקשר עמה ונלקח ממנו המפתח לדירתה הוא היה מתקשר למשטרה ולמד"א כשהיה שומע את הצעקות (עמ' 50 שורה 31 – עמ' 51 שורה 8 לפרוטוקול). גם עדות זו נכבשה בתצהירו שבו ביקש לצייר קשר רצוף עם המנוחה ותמונה אידילית של יחסיה עם הנתבעת. כמו כן, עולה סתירה פנימית ומהותית בעדותו. לדבריו הוא החל להזמין משטרה לאחר שניתק עמו הקשר ונלקח ממנו המפתח לדירתה. דברים אלו אינם מתיישבים כלל ועיקר עם הטענה שהמנוחה ניתקה עמו את הקשר מאחר והיה מזמין את המשטרה (עמ' 50 שורות 8-18 לפרוטוקול). המדובר בסתירה מהותית שאינה נובעת מהקושי למקם את הנתק על ציר הזמן הכרונולוגי. מדובר בסוגיה מהותית בשאלה מדוע ניתקה עמו המנוחה את הקשר ונטלה ממנו את המפתח לדירתה, אם בעקבות הזעקת משטרת ישראל כששמע צעקות, או שארע אירוע אחר בעטיו נותק הקשר ושבעקבותיו לא יכול היה להיכנס עוד לדירתה ולבדוק את שלומה בעצמו ואז החל להזעיק ניידת משטרה.

    כמו כן, אין חולק שהשכן סירב לבקשת עו"ד X לשמש כעד לצוואה השנייה באופן המחזק את גרסת התובעת שהקשר עמו ניתק בסמוך למועד זה, כפי שניתק ממנה ומכל האחרים.

     

46. הנה כי כן, במועד עשיית הצוואה נותק הקשר של המנוחה עם התובעת ועם הגיסה. כן נותק הקשר עם השכן ונלקח ממנו המפתח שהחזיק לדירתה. הנתבעת לא חלקה כאמור על כך שלאחר חודש 8/17 המנוחה נטלה גם מהשכנה את המפתח בו החזיקה עד אז וניתקה גם עמה את הקשר (אותה שכנה היא אחת מהעדות לצוואתה השנייה), ולא חלקה על כך שאותה תקופה ניתקה המנוחה את הקשר גם עם הרופא, שהיה רופאה האישי כארבעה עשורים, טיפל בה באופן פרטי בביקורי בית והיה קרוב אליה. ודוק. בחקירתה במשטרה (בשלהי חודש 1/17) לשאלה מי מבקר את המנוחה השיבה הנתבעת שבעיקר הגיסה והרופא שכבר בפנסיה (שורה 66).

     

47. אלא שהנתבעת טענה שהבידוד של המנוחה נעשה מרצונה, ושהיא עצמה לא אך שלא התנגדה לביקורים אלא אף נהנתה מהם (עמ' 71 שורות 2, 6 ו- 11 לפרוטוקול מיום 28.2.23). לדבריה המנוחה לא הסכימה לפגוש את התובעת, את הגיסה, או את נכדיה וניניה משום שכולם "איימו במשטרה עלי" (עמ' 68 שורות 32-33 לפרוטוקול). לטענתה היא זו שסיפרה למנוחה שהגיסה מזמינה משטרה (עמ' 87 שורה 23 לפרוטוקול). לשאלת בית המשפט אם יתכן שכל אלה ביקשו להזמין משטרה משום שלא אפשרו להם להיכנס לבקר את המנוחה השיבה הנתבעת "מפני שהיא רצתה להשתלט על כל הרכוש ע"י הכפשתי" (עמ' 87 שורה 33 – שורה 88 3 לפרוטוקול). הנתבעת כיוונה לתובעת והסבירה שהגיסה שיתפה עמה פעולה ולכן "גם אותה וגם אותה לא רצתה" המנוחה (עמ' 89 שורות 17-18 לפרוטוקול).

     

48. הוכח שהקשר עם התובעת היה חשוב למנוחה, והמנוחה קיימה אותו ברצון ובשקיקה עד לשנת 2017. ההסבר שניתן על ידי הנתבעת, ועל ידי עו"ד X, לסיבה בעטיה ביקשה לכאורה המנוחה לנתק באחת את הקשר עם התובעת ועל כל בני משפחתה, בעקבות הזמנת שוטרים לדירתה בימים 25.10.17 ו- 31.7.17 אינו מסתבר כלל ועיקר. לדבריהם הגעת השוטרים לדירתה בעקבות תלונת שווא פגעה בה מאוד ועל כן גמרה בלבה אומר לנתק את הקשר עם התובעת. פגיעתה הייתה כה קשה עד כי הגישה באמצעות עו"ד X תלונה למשטרת ישראל כנגדה. ראשית, הקושי של התובעת לשוחח עם המנוחה ולבקרה החל עוד הרבה קודם למועדים אלו. שנית, התובעת הכחישה מכל וכל שהזעיקה משטרה (עמ' 21 שורה 20; עמ' 25 שורות 18-21 לפרוטוקול מיום 24.3.22) ואף טענה שלא ניתן להתקשר למספר חירום מחו"ל (עמ' 22 שורות 1-3) ושללה גם שהזעיקה משטרה באמצעות אחרים (עמ' 25 שורה 22 – עמ' 26 שורה 1). ואכן, הנתבעת העידה בעצמה שהשכן היה זה שתמיד הזמין משטרה (עמ' 61, שורה 25) ועשה כן "לעיתים קרובות מאוד" (עמ' 63 שורה 22) משום שלדבריה התובעת לחצה עליו לעשות כן (עמ' 62 שורות 14-15). השכן אישר בעדותו שעשר פעמים בקירוב הזמין ניידת משטרה לאחר ששמע צעקות מדירת המנוחה (עמ' 49 שורה 27), והיה "המטריד הלאומי" של המשפחה (עמ' 50 שורה 16). הוכח אפוא שהשכן הוא שהזעיק את המשטרה על דעתו ולאחר ששמע צעקות מהדירה, ולא הוכח שהתובעת היא שהזמינה משטרה באותן פעמיים שמיוחסות לה, בעצמה או באמצעות אחר. שלישית, גם אם נקבל את הטענה שהמחזה של שוטרים שהגיעו לדירתה פגע במנוחה, קשה לקבל שהפגיעה הקשה נגרמה לה דווקא בשל פעמיים אלו. שהרי, למרבה הצער וכפי שהעידה התובעת (עמ' 28 שורות 24-25 לפרוטוקול מיום 24.3.22) ניידות משטרה הוזעקו לדירת המנוחה פעמים רבות (בהליך צו ההגנה עלה שהוזעקו ניידות לפחות פעמיים; השכן העיד שהזמין ניידות עשר פעמים; מעדות העו"ס במשטרה עולה שהוזעקו ניידות גם בחודש 9/16 ובחודש 1/17). לא ניתן כל הסבר, ולא כל שכן הסבר מניח את הדעת מה היה מיוחד באותם שני מקרים המיוחסים לתובעת.

    גם לא ניתן לומר שהפגיעה העצומה של המנוחה נבעה מכך שהיא האמינה שבפעמיים אלו התובעת היא שהזעיקה משטרה (להבדיל מפעמים אחרות), משום שאין חולק שבשנת 2012 התובעת ובעלה הזעיקו משטרה כשנכחו בדירת המנוחה.

    כמו כן, כעולה מדו"ח הפעולה שצורף לתיק המשטרה ביום 24.1.17 נעצרה הנתבעת בדירה בנוכחות המנוחה לאחר שהשוטרים נאלצו לפרוץ לדלת הדירה ולאיים בשימוש בכח בטרם שיתפה עמם הנתבעת פעולה. שוטרים המגיעים לדירתה לא היה אפוא מחזה חדש למנוחה בחודש 10/17. אין גם חולק שבחודש 10/17 יצאו השוטרים כלעומת שבאו (ביום 25.10.17 אף נכח עו"ד X בדירה), בעוד שביום 24.1.17 עצרו את הנתבעת בנוכחותה ואין הסבר מניח את הדעת מדוע דווקא הגעת השוטרים בחודש 10/17 פגעו במנוחה כל כך.

     

49. לטענת הנתבעת ועו"ד X המנוחה החליטה לנתק את הקשר עם הגיסה ולבטל את ייפוי הכח שהעניקה לה לאחר שהגיסה לא שילמה בזמן פעם אחת חשבון חודשי לספק שירותי אינטרנט ושילמה את התשלום לאירוח התובעת בבית מלון עת שהתה בישראל בחודש 8/17. משך שנים החזיקה הגיסה ייפוי כח מאת המנוחה, פעלה בחשבונותיה לבקשתה ושילמה את כל חשבונות אחזקת דירתה. אין חולק שכל זאת עשתה הגיסה ללא תמורה וללא דופי משך שנים. הטענה שבגין חשבון אחד שלא שולם בזמן (ואף אם גרר מכתב התראה שנשלח לבית המנוחה) החליטה המנוחה לא רק לבטל את ייפוי הכח שהעניקה בידי הגיסה אלא גם לנתק איתה את הקשר באופן מוחלט אינה מסתברת כלל וכלל. זאת ועוד. מכתב ההתראה נשלח למנוחה ביום 16.7.17 ועל גביו צוין שכבר ביום 1.8.17 הוסדר תשלום הקרן ללא כל דרישה לתוספת (נספח ו' לתצהיר הנתבעת). גם התשלום לבית המלון בעד אירוח התובעת בחודש 8/17 בוצע כבר ביום 4.8.17. אם אכן נפגע אמון המנוחה בגיסה בעקבות כך מדוע השתהתה עד סוף חודש 10/17? ודוק. אותה תקופה עוד התקיים קשר בין המנוחה לגיסה ולא נטען שעד למכתב ההתראה בחודש 10/17 היא ביקשה בעצמה מהגיסה להפסיק לפעול בענייניה באמצעות ייפוי הכח. דווקא לאור טענת הנתבעת להיות המנוחה אישה דעתנית "שעל אף גילה המתקדם ידעה היטב כיצד להביע את רצונותיה ולפעול על פיהם באופן נחוש ועצמאי" (סעיף 8 לתצהיר הנתבעת במסגרת תגובתה לביטול צו קיום הצוואה), מתבקש היה שהמנוחה הדעתנית שיודעת להביע את רצונה באופן עצמאי תודיע בעצמה ובאופן מידי לגיסה על רצונה לבטל את הסמכתה לפעול בחשבונותיה. כמו כן, ולהשלמת התמונה יוער שהגיסה העידה שהמנוחה בעצמה ביקשה שתשלם את שהות התובעת בבית המלון בחודש 8/17 כפי שעשתה תמיד קודם לכן, וכי באותה שיחה גם אמרה לה שהיא מסתירה זאת מהנתבעת (עמ' 34 שורות 28-31 לפרוטוקול מיום 28.2.23).

     

50. יודגש גם שכתוצאה מביטול ייפויי הכח שנמסרו לגיסה נדרשה הנתבעת בהכרח לסייע למנוחה גם בכל הנוגע לביצוע פעולות בחשבונות הבנק וביצוע תשלומים.

    זאת כאשר אין חולק שאותה עת כבר לא יצאה המנוחה מדירתה, לשיטת הנתבעת כבר לא יכלה להתקשר בעצמה בטלפון, או לכתוב המחאות בעצמה. כלומר, החל ממועד ביטול ייפוי הכח הייתה המנוחה תלויה בנתבעת גם בכל הקשור לגישה לכספיה ולחשבונות הבנק.

     

51. הרופא טיפל במנוחה עשרות שנים באופן אישי בביקורי בית ודומה שאין חולק שהתפתחו ביניהם גם יחסי קרבה ואמון. כך למשל לחתונת הנכדה בחודש 3/17 סוכם שהרופא יאסוף את המנוחה ועמו תגיע לחתונה. אין חולק שהמנוחה ניתקה גם עמו את הקשר והפסיקה להיות מטופלת על ידיו (ראו עדות הנתבעת בעמ' 123 שורה 9 לפרוטוקול מיום 28.2.23). הנתבעת לא הפריכה את גרסת התובעת שניתוק הקשר עם הרופא ארע אף הוא באותה תקופה לאחר החתונה בחודש 3/17 (עמ' 31 שורות 15-17 ; עמ' 53 שורות 7-9 לפרוטוקול מיום 24.3.22).

    להתנגדותה צירפה התובעת תצהיר מהרופא. הרופא לא התייצב להיחקר על תצהירו והתובעת ביקשה לקבל את עדותו לפי הכלל רס ג'סטה (Res gestea) המתיר קבלת עדות מפי השמועה משום שלדבריה בעקבות צירוף תצהירו טענה כנגדו הנתבעת שהוא הטריד אותה מינית (ראו עדות הנתבעת עמ' 122 שורה 24) וכן לא דיווח על ההכנסות שקיבל מהמנוחה בעד הטיפול בה. לא מצאתי עילה בדין להתיר את קבלת תצהיר הרופא כשבחר לא להעמיד את עצמו לחקירה עליו. אך יוער שכבר בבקשת העו"ס שצורפה לבקשה לצו הגנה (מיום 26.7.12) פירטה העו"ס פגישה שלה עם הרופא המטפל במנוחה משך שלושה עשורים ואת קרבתו למנוחה, ודברים שאמר לה בקשר עם אלימות שמפעילה הנתבעת כלפי המנוחה.

     

52. התובעת העידה שלאחר שניתק הקשר עם הרופא לא התאפשרה גם כניסת רופאה מהמרפאה לדירה לבדוק את המנוחה (עמ' 29 שורה 25 לפרוטוקול מיום 24.3.22). גם הגיסה העידה שהייתה מקבלת מידע בנוגע למנוחה בין היתר מקופת החולים (ככל הנראה נתנה לכך המנוחה הרשאה) ושגם דרך זו נחסמה בפניה. הנתבעת אישרה בחקירתה שהמנוחה סירבה לאפשר כניסת רופאה מהמרפאה שנשלחה על ידי הגיסה (עמ' 122 שורות 4-8) ושהמנוחה הודיעה גם למרפאה שלא "ישמעו" עוד את הגיסה (עמ' 122 שורות 30-31).

     

53. העולה מהאמור הוא שהמנוחה שמרה כל חייה על קשרים הדוקים עם בתה התובעת ועם בני משפתה, ועם הגיסה שהייתה אשת אמונה. גם עם הרופא שטיפל בה במסירות עשרות שנים היה למנוחה קשר הדוק והוא היה קרוב אליה. בחודש 10/17, בחדא מחתא, ניתקה המנוחה את כל קשריה מהאנשים הקרובים לה ביותר ולא אפשרה להם עוד כל קשר עמה. בסמוך לאותה עת נותק הקשר גם עם השכנים, והופסקה העסקת המטפלת ונותני השירותים האחרים (מבשלת, מנקה), ואיש לא יצא ולא בא לדירת המנוחה, פרט לנתבעת ולעו"ד X, כפי שטענה התובעת.

54. ההסבר שסיפקה הנתבעת לבחירת המנוחה לנתק את הקשר באופן מוחלט מכל אחד מהאנשים הקרובים ביותר אליה ומכל סביבתה באופן שבודד אותה אינו מתקבל על הדעת. גם אם היה ניתן לקבל באופן פרטני כל אחד מההסברים לבחירת המנוחה לנתק את הקשר מכל אחד מהאנשים הקרובים ביותר אליה (ואינני אומרת כה) ומסביבתה, הרי שצירוף המקרים לנתק בבת אחת את הקשר עם כולם ולהישאר מבודדת ומנותקת לא אך שאינו מסתבר אלא כשלעצמו מעורר חשד שאין המדובר ברצון של המנוחה. לא רק צירוף המקרים מקשה על קבלת גרסת הנתבעת אלא גם העיתוי. עיתוי ניתוק הקשר עם האנשים הקרובים ביותר אליה ועם סביבתה, ואליהם יכולה הייתה לפנות לקבל סיוע, לאחר הגשת התלונה ומעצר הנתבעת בחודש 1/17 מעורר אף הוא חשד. חשד המתעצם מעדות הנתבעת בעצמה לפיה הניתוק הוא תולדה של האיום הנטען להתלונן כנגדה במשטרה. על כן מצאתי לדחות את טענת הנתבעת לפיה הבידוד מאחרים היה תולדה של רצון המנוחה. דחיית גרסתה בעניין מהותי זה פוגעת אף היא במהימנות גרסתה.

     

55. הוכח אפוא שבתקופה שקדמה לעשיית הצוואות נזקקה המנוחה לסיוע אותו קיבלה מהנתבעת בלבד והייתה תלויה בה לחלוטין. כן הוכח שבעת עשיית הצוואות הייתה המנוחה מנותקת לחלוטין מכל סביבתה ומכל מכריה והיא חיה בתנאים של בידוד. הנתבעת טענה, כאמור, שזה היה רצונה של המנוחה שלא רצתה "שום אדם אחר לטפל בה" (סעיף 7 לתצהירה). כאמור מעלה, אין בידי לקבל טענה זו. ואולם מעבר לכך לפי ההלכה הפסוקה הסיבה לניתוק ולבידוד של המצווה פחות רלוונטית. עצם הבידוד של המנוחה מן העולם הגביר את תלותה בנתבעת. כמו כן, דחיית גרסת הנתבעת לפיה הניתוק היה פרי רצון המנוחה מלמדת על היות המנוחה כר נח להשפעה וגם בכך לחזק את המסקנה בדבר היות הצוואות תוצאה של השפעה בלתי הוגנת של הנתבעת כלפיה.

     

56. הנה כי כן, המנוחה נזקקה לסיוע, ואת הסיוע קבלה רק מהנתבעת. המנוחה לא יצאה מדירתה ולא נכנס לדירתה איש פרט לנתבעת. היא חיה בתנאי בידוד והתלות שלה בנתבעת הייתה מוחלטת. לטענת הגיסה עד לניתוק הקשר שלה עם המנוחה הייתה חושפת המנוחה בפניה סימני אלימות שהפעילה הנתבעת כלפיה "סימנים כחולים על הידיים ממכות שקיבלה מהנתבעת" (סעיף 22 לתצהירה). ועל כך חזרה גם בחקירתה (עמ' 13 שורות 25 – 32 לפרוטוקול מיום 28.2.23). כן העידה שהנתבעת הייתה מאיימת שתעזוב את המנוחה לבד, וכי על אף חששה מהנתבעת חששה המנוחה שהנתבעת תממש את איומיה ותעזוב (עמ' 17 שורה 20; עמ' 18 שורות 1-6), כי "פחדה לישון לבד" (עמ' 16 שורה 23) ושהמנוחה הייתה משתפת אותה שהנתבעת שולטת בה "שלטון אבסולוטי" (עמ' 30 שורות 9-11). גרסת הגיסה נתמכת מתלונת העו"ס בחודש 1/17 שהמנוחה מתלוננת על אלימות שמפעילה כלפיה הנתבעת משנת 2012 "כל הזמן".

57. לטענת הנתבעת התובעת ידעה על כוונת המנוחה לערוך צוואה לטובת הנתבעת ועל כן הזעיקה מארה"ב בחודש 10/17 ניידת משטרה ומד"א בקריאות שווא ללא יסוד ושלא נמצא מאחוריהן מאום (ביום 25.10.17 הוזעקה המשטרה עת גם עו"ד X נכח בדירה שהעיד שהאווירה בדירה הייתה שקטה ונינוחה ולא הייתה הצדקה להזעקת משטרה). הנתבעת כופרת בכל טענה של שימוש באלימות מכל סוג כלפי המנוחה וטוענת שהתיק שנפתח כנגדה במשטרה נסגר, וכי אם שמע מאן דהו צעקות מהדירה הרי יתכן שהן נבעו מהעובדה שהמנוחה לא שמעה היטב (סעיף 38 לסיכומים). טענה זו שהמנוחה לא שמעה היטב ועל כן נאלצה הנתבעת לצעוק אינה מתיישבת עם עדותה שהמנוחה שמעה מהדירה את הגיסה מאיימת מחוץ לדלת הדירה להזעיק משטרה אם לא תפתח הדלת (ולאחר שהבינה שעדותה אינה מתיישבת עם הטענה שהמנוחה לא שמעה היטב שינתה את גרסתה והעידה שהיא אמרה למנוחה שהגיסה צועקת; עמ' 87 שורות 14-19 לפרוטוקול מיום 28.2.23). גרסתה גם אינה מתיישבת עם עדות הגיסה, אותה מצאתי מהימנה, ולפיה לא נזקקה לצעוק בשיחותיה עם המנוחה משום שהמנוחה הרכיבה מכשיר שמיעה (עמ' 46 שורות 16-21). וחשוב מכך, אין מדובר רק בדיבור בקול רם אלא בצעקות שגרמו לדיירים אחרים בבניין – השכן והסטודנטיות – לחוש שהמנוחה בסכנה ולהזמין משטרה. הדעת נותנת שעל מנת לגרום לצד שלישי, לא מעורב, שגר בקומה אחרת, להזעיק משטרה, יש צורך ביותר מהרמת קול על מנת להתגבר על קשיי שמיעה.

    כפירת הנתבעת בכל טענה של שימוש באלימות, אינה מתיישבת גם עם חקירתה במשטרה בעקבות הגשת התלונה מיום 24.1.17. הודאת הנתבעת בחקירתה במשטרה מתיישבת עם גרסת העו"ס ומתיישבת עם גרסת הגיסה. הודעת העו"ס במשטרה, ועדויותיה בבית המשפט בהליך האפוטרופסות, ועדות הגיסה על דברים ששמעו מהמנוחה על מעשיה ואיומיה של הנתבעת כלפיה, תומכים ומחזקים באורח ניכר את דברי הנתבעת בחקירתה במשטרה ועל כן מצאתי ליתן להם גם משקל.

     

58. מהעדויות ומהראיות עולה תמונה של בידוד המנוחה ושל שליטה בידי הנתבעת, בה הייתה המנוחה תלויה לחלוטין למצער משלהי שנת 2016. הצטיירה גם תמונה קשה מאוד של השתלטות הנתבעת על אמה המנוחה ועל רצונה תוך הפעלת לחץ ואיומים להותירה לבד. המנוחה הייתה נתונה להשפעה והניתוק עם כל סביבתה נחזה להיות תוצאה של השפעה. התובעת הצהירה שבשיחות שלה עם השכן להתעניין במצבה של המנוחה סיפר לה השכן שהוא שומע צעקות של הנתבעת מדירת המנוחה, בהן מילים ברורות כגון "כסף" ו- "מה יהיה איתי כשתמותי" (סעיף 10 לתצהירה). גם הגיסה העידה שהשכן סיפר לה ששמע צעקות "על כספים" (עמ' 31 שורה 11; עמ' 32 שורה 30 לפרוטוקול מיום 28.2.23).

     

    השכן הכחיש ששמע את המילה כסף אך אישר ששמע את הנתבעת צועקת "מה יהיה איתי אחרי 120" (עמ' 51 שורה 15 לפרוטוקול מיום 28.2.23), ובכך ללמד שהנתבעת ביקשה להשפיע על המנוחה "לדאוג לה" לאחר אריכות ימיה. הנתבעת העידה שיום יום שאלה את המנוחה אם היא בטוחה שהיא לא רוצה להנחיל לתובעת דבר ולשנות את צואתה (עמ' 72 שורות 3-7; עמ' 73 שורות 13-15 לפרוטוקול מיום 28.2.23) ובכך לימדה שאכן שוחחה עם המנוחה "יום יום" על שיעשה ברכושה לאחר לכתה לבית עולמה. כידוע, עצם ההשפעה אינה פסולה ויש להוכיח את יסוד אי ההגינות שבהשפעה אשר נלמד מנסיבות הפעלתה של ההשפעה. בידודו של המצווה וניתוקו מאחרים, כמבחן משנה למבחן התלות והסיוע מגבירים את התלות של המצווה בנהנה וצובעים את נסיבות ההפעלה של ההשפעה בצבעים של אי הגינות [עמ"ש 36529-11-10 ב.ש.מ נ' ש.מ (פורסם בנבו, 28.2.12)]. כמו כן בענייננו גם אם נאמר שלא הוכח שהנתבעת הפעילה כלפי המנוחה אלימות פיסית הרי שלכל הפחות הוכח שהנתבעת הפעילה כלפי המנוחה לחץ ואיומים אשר מלמדים כשלעצמם על אי ההגינות שבהשפעה.

     

59. הגיסה העידה שבסמוך לפני עשיית הצוואה השנייה בביקוריה מצאה שהמנוחה הייתה מוזנחת (עמ' 26 שורות 3-7 לפרוטוקול מיום 28.3.23). מהתסקיר שצורף לבקשה למינוי אפוטרופוס, לו צורף דו"ח הרופאה שבדקה אותה ודו"ח נהג האמבולנס שהוזעק לדירה והסיע את המנוחה לבית החולים עולה תמונה עגומה מאוד בנוגע למצבה המוזנח של המנוחה בסמוך לפני הגשת הבקשה למינוי אפוטרופוס. גם אז סירבה הנתבעת לשתף פעולה עם עו"ס רווחה, עם עו"ס ביה"ח, ועם המלצות הגורמים הרפואיים. הנתבעת גם התנגדה להמלצות הגורמים הרפואיים וגורמי הרווחה להעברת המנוחה למסגרת מוסדית "סיעודי מורכב" והתעקשה על המשך הטיפול בה בביתה, כאשר הפגישה עם העו"ס התקיימה בהשתתפות עו"ד X שעמד בשמה על מינוי הנתבעת כאפוטרופוסית למנוחה ולהמשך הטיפול בה בביתה על ידי הנתבעת. עדות הגיסה נתמכת אפוא אך בראיות מאוחרות למועד עשיית הצוואה. בנסיבות ענייננו, לצורך הכרעה בתוקפן של הצוואות לא מצאתי הכרח להידרש לשאלה אם הנתבעת גם הזניחה את הטיפול במנוחה במועד עשיית הצוואות.

     

60. בהתאם להוראת סעיף 35 לחוק הירושה, הוראת צוואה המזכה את מי שערך אותה, היה עד לעשייתה או לקח חלק אחר בעשייתה – בטלה. עם זאת, בהתאם לפסיקה "אפשר שמעורבות הנהנה לא תגיע עד כדי לקיחת חלק בעריכת הצוואה, אך תהווה ראיה לכאורה להשפעה בלתי הוגנת על המצווה, או למצער, שיקול רלוונטי להקמת חזקה בדבר קיומה של השפעה כזאת עליו" [פרשת מרום, בעמ' 829].

     

     

61. לטענת הנתבעת נסיבות עריכת הצוואה מלמדות שהצוואה היא מעשה אישי של המנוחה. לדבריה המנוחה ביקשה ממנה לאתר עו"ד בעקבות מעשיה של הגיסה והפגיעה באמונה, וכך איתרה את עו"ד X, עמו לא הייתה לה היכרות מוקדמת (סעיפים 14-15 לתצהירה). כך החלה היכרות המנוחה עם עו"ד X שפעל להוציא את המכתבים לביטול ייפוי הכח של הגיסה. לדבריה התובעת כנראה שמעה על כך ועל כן הזמינה ניידת משטרה ומד"א ביום 25.7.17 וביום 31.7.17 ו"נוכח מעשים מחפירים אלו" החליטה המנוחה לערוך את הצוואה האחרונה (סעיף 20 לתצהירה). לדבריה לא הייתה לה כל מעורבות גם בעריכת הצוואה השנייה, ורק מתוך ההליכים ולאחר שצורפה בטעות לבקשתה (שהוגשה באמצעות עו"ד X) נודע לה על אודותיה, וגם לגביה "לא הייתה לי שום מעורבות, וככל שידעתי עליו אי פעם בעבר" (סעיף 26 לתצהירה).

     

62. בעדותו הדגיש עו"ד X שהקשר שלו עם המנוחה החל בביטול ייפוי הכח שמסרה בידי הגיסה (עמ' 10 שורה 28 ועמ' 11 שורה 27 לפרוטוקול מיום 29.3.23). ולאחר מכן פנתה אליו המנוחה בבקשה לערוך צוואה (עמ' 12 שורה 30), ולאחר פגישה ראשונה ששמע ממנה מה רצונה הגיע אליה שוב ביום 25.10.27 להחתימה על הצוואה (השנייה) שנערכה לפי הנחיותיה (עמ' 13 שורות 1-7). לדבריו המנוחה לא אמרה דבר נגד התובעת אך הסבירה שרוצה להעניק לנתבעת שגרה עמה (עמ' 14 שורות 3-6) וכי הנתבעת נכחה בחדר אחר בדירה (עמ' 15 שורות 10-12). בעקבות אירועי הזמנת המשטרה בימים 25.10.17 ו- 31.10.17 אותם ייחסה המנוחה לתובעת ביקשה המנוחה לשנות את צוואתה, ואז כבר ביקש שתעבור בדיקה שתאשר את כשירותה משום שהבין שלאור הסכסוך במשפחה ייתכן שיהיו הליכים (עמ' 21 שורות 20-26 לפרוטוקול). לאחר מכן נזכר בעדותו שהמנוחה גם הזכירה את אירוע חודש 7/12 שבו הזמינו התובעת ובעלה משטרה (עמ' 28 שורות 3-12 לפרוטוקול). עו"ד X העיד שהוא התרשם שהמנוחה צלולה ופעל לפי רצונה, לא הבחין ברמז של אלימות של הנתבעת כלפי המנוחה (עמ' 30 שורות 15-27 לפרוטוקול). לדבריו בגלל קשיי הניידות של המנוחה הוא הגיע אליה לדירה בכל אחת מהפעולות המשפטיות שערך לבקשתה. המנוחה היא ששילמה לו את שכרו, והגם שהצוואות נחתמו בדירתה הנתבעת לא נכחה.

     

63. מעדות עו"ד X לבדה לא ניתן לחלץ או למצוא אישוש או הפרכה לטיעון של השפעה בלתי הוגנת או לחץ שהופעל על המנוחה. למעשה משמיעת עדותו עולה שהמנוחה הביעה את רצונה באופן עצמאי. עם זאת, נמצאו סתירות בתוכן עדותו בהשוואה לעדות הנתבעת. כך למשל העיד שקיבל מהמנוחה ישירות את התשלום באופן שהוא היה ממלא את פרטי ההמחאה והמנוחה חתמה (עמ' 47 שורות 23 – עמ' 48 שורה 4). לעומתו העידה הנתבעת שהיא שילמה את שכרו בנוכחות המנוחה (עמ' 74 שורה 24 לפרוטוקול). עדותו גם לא הייתה רצופה.

     

    כך למשל העיד שהנתבעת נכחה בכל הפגישות שקיים עם המנוחה (פרט לצוואות) אך לאחר מכן ניסה לתקן את תשובתו (עמ' 52 שורות 6-30 לפרוטוקול) ואולם הדגיש שבעת החתימה על הצוואות, כל פעם בנוכחות עד נוסף אחר ממשרדו (או עמו יש לו קשרי עבודה) לא נכחה הנתבעת, גם אם נכחה בחדר אחר בדירה. בבחינת המשקל שיש ליתן לעדותו של עו"ד X כעורך הצוואות יש להתחשב גם בעובדה שהוא ייצג את הנתבעת בהליך מינוי האפוטרופוס, וכן ייצג את הנתבעת בהליכים דכאן. הוא הגיש בשמה את כתבי הטענות, ערך את תצהירה ותצהיר עדיה, והוא שחקר את התובעת ובעלה על תצהיריהם בכובעו כבא כוחה.

    כמו כן, אשר לעדות עו"ד המעיד בנוגע לפעולה שערך כבר נקבע "בסופו של דבר, עורך דין ששרותיו נשכרים לצורך שרות ספציפי, ואין לו היכרות של ממש עם הנפשות הפועלות או עם כלל הנסיבות והרקע של קבלת השרות, רואה את הדברים דרך פריזמה מאוד צרה שאינה ביקורתית, מה גם שבאופן טבעי יש לו נטיה להכשיר בדיעבד את הפעולה המשפטית שביצע עבור לקוחותיו. והרי נדרשת מידת חסידות בלתי מבוטלת מצידו של עורך דין על מנת שיודה כי החתים אדם קשיש על שטר מתנה למרות שהיה לו ספק שאכן מדובר ברצונו האמיתי של אותו אדם. מכל מקום, התמונה בשלמותה, על שלל גווניה, מתגלה בדרך כלל רק במהלך שמיעת הראיות, כאשר בפני הערכאה הדיונית מונח מארג כולל ושלם של ראיות ועדויות, והיא אף מתרשמת מעדותם של הנוגעים בדבר תחת מבחן החקירה הנגדית, ובוחנת את הדברים מנקודת מבט ביקורתית, מפוקחת ונטולת פניות" [עמ"ש (ת"א) 12174-10-11 פלונית נ' עזבון המנוח ד.ל. (פורסם בנבו, 6.1.14)]." על אינטרס עורך הצוואה להגן על הפעולה המשפטית שעשה ראו גם ת"ע 52921-12-11 פלונית נ' אלמונית (פורסם בנבו, 11.3.15).

     

64. התמונה שהתגלתה מהראיות ומהעדויות היא שהמנוחה חששה לדבר בחופשיות ליד הנתבעת עוד בתקופה שזכתה לקשר עם אחרים, ונדרשה הייתה לאישורה אם להשתתף בחתונת נכדתה בישראל או אם לאפשר קבלת מבקרים או אף את ביקורי העו"ס או ביקורי רופא. וכפי שהעידה הגיסה אמרה לה המנוחה ערב ניתוק הקשר עמה "אני מדברת מה שמכתיבים לי". לאחר שנותקה מכל האחרים ממילא לא היה לה עם מי לדבר, ואך הגיוני שחששה לדבר בחופשיות גם בפגישות שנערכו עם עו"ד X (בהם לדבריו השתתפה גם הנתבעת). ודוק. גם הבדיקה לבחינת כשרותה לעשות צוואה נערכה בבית המנוחה, וכעולה מחוות הדעת נכחו בבדיקה גם עו"ד X וגם הנתבעת (נספח א'2 לתגובת הנתבעת לבקשה לביטול צו קיום הצוואה).

     

     

65. בנוסף, עובדת צירוף הצוואה השנייה בטעות על ידי עו"ד X בכובעו כב"כ הנתבעת (עליה לכאורה לא ידעה הנתבעת) מעוררת קושי במספר רבדים. כידוע, המחוקק ציווה מפורשות על כל מי שיש בידו צוואה למסור אותה לרשם לענייני ירושה מיד לאחר שנודע לו על מות המצווה [סעיף 75 לחוק הירושה; ש' שילה, כרך שלישי בעמ' 111 – 113]. גם אם נניח שהנתבעת לא עשתה כן מפאת העובדה שעתרה לקיום הצוואה האחרונה, יש פגם בכך שלא צורפה הצוואה השנייה למצער מרגע שעמדו לבירור הצוואה האחרונה והראשונה. אך מתבקש היה שהנתבעת לכל הפחות תצהיר על עובדת קיומה של צוואה נוספת (השנייה) בתגובתה לבקשה לביטול צו קיום הצוואה האחרונה (בה נטען שיש לקיים את הצוואה הראשונה) או בתגובה לבקשת התובעת לקיים את הצוואה הראשונה ולטעון שגם אם תבוטל הצוואה האחרונה יהיה לשיטתה לקיים את הצוואה השנייה ולא את הראשונה כפי שמבקשת התובעת. קשה להתעלם מהחשש המובן שהעלתה התובעת שיתכן שהנתבעת ביקשה להסתיר את קיומה של הצוואה השנייה משום שטענותיה בתגובה לבקשה לביטול צו קיום הצוואה, שביקשו להסביר את הזמנת המשטרה בימים25.10.17 ו- 31.10.17 כפעולות שהניעו את המנוחה לעשות את הצוואה האחרונה, אינן מתיישבות עם עשיית הצוואה השנייה (ביום 25.10.17), ולהימנע גם מהצורך בבירור השאלה מדוע ביקשה המנוחה לשנות את צוואתה השנייה שוב לאחר זמן כה קצר, ועוד שאלות המתעוררות כתוצאה מכך.

    עובדת צירוף הצוואה השנייה "בטעות" מלמדת גם על המורכבות שבייצוג הנתבעת על ידי עורך הצוואות אשר לא הפריד בייצוג הנתבעת בין מסמכי המנוחה שהגיעו לידיו בייצוגו אותה לבין מסמכי הנתבעת, ואף העביר את מסמכי המנוחה לבא כוחה החדש של הנתבעת (עמ' 16 שורות 32-33 לפרוטוקול) מבלי להקפיד על חיסיון המנוחה.

     

66. בחקירתו של עו"ד X כעורך הצוואה גם עלה לראשונה שהוא ייצג את הנתבעת בהליך שינוי עילת סגירת התיק המשטרתי שנפתח כנגדה בגין חשד להתעללות בחסר ישע ובאיומים. זכרונו של עו"ד X בגד בו בעדותו בכל הנוגע לסוגיה זו. לכתחילה העיד שכלל לא היה מעורב בכל סוגיית מעצרה של הנתבעת בחודש 1/17 (עמ' 10 שורה 13 לפרוטוקול מיום 29.3.23). לאחר שרוענן זכרונו (עמ' 20 שורה 20) לא זכר אם ייצג את הנתבעת או את המנוחה בבקשה לשינוי עילת הסגירה של התיק המשטרתי שנפתח כנגד הנתבעת, ולא זכר במה הייתה חשודה (עמ' 55-56 לפרוטוקול). כמו כן, הגם שטען שהעביר לבא כוחה הנוכחי של הנתבעת את כל המסמכים שהיו מצויים בידיו, ולרבות את מסמכי המנוחה, הבהיר בא כוחה הנוכחי של הנתבעת שאת המסמכים הנוגעים למעצר ושינוי עילת הסגירה לא קיבל מעו"ד X, ואלה גם לא גולו במסגרת ההליכים כאן.

     

     

    חוסר וודאות זה את מי ייצג בהליך סגירת התיק (שאלה עליה לא ידע ליתן בעדותו מענה אך הניח שלצורך שינוי עילת הסגירה נזקק לייפוי כח מאת הנתבעת - החשודה), עלה גם בהליך האפוטרופסות. שם הביעה המדינה תהיה בקשר לכך ובמענה לכך נאמר תחילה שעו"ד X מייצג את הנתבעת לבקשת המנוחה שביקשה שהנתבעת תתמנה כאפוטרופוסית (עמ' 5 שורות 1-5 לפרוטוקול מיום 24.2.20) ולאחר מכן נאמר שהמנוחה שמחה על העובדה שעו"ד X מייצג את הנתבעת (עמ' 10 שורות 8-9 לפרוטוקול מיום 5.3.20 בהליך האפוטרופסות). עם זאת, בעדותו בהליכים דכאן העיד עו"ד X שגם בהליך האפוטרופסות ייצג את המנוחה ולא את הנתבעת (עמ' 18 שורה 11; עמ' 58 שורות 28-33 לפרוטוקול). חוסר הקוהרנטיות בסוגיה מהותית למחלוקת מחליש את מהימנות עדותו של עו"ד X. להשלמת התמונה יוער גם שבתעודת הרופא שצורפה לבקשה למינוי אפוטרופוס פורט שהמנוחה "אינה מתמצאת בזמן במקום ובסיטואציה.. אינה יכולה במצב זה להיות שותפה לקבלת החלטה כלשהי על גופה.. לא מסוגלת להביע דעתה במינוי אפוטרופוס".

    גם קשה להתעלם מהרושם שהקושי הנקודתי בזיכרון של עו"ד X נבע מהבעייתיות המובנית לייצג את החשודה בהתעללות במנוחה ובמקביל ליתן שירותים משפטיים למנוחה להעניק את רכושה בחייה ובמותה לידי הנתבעת (החשודה) ולנתקה מבני משפחתה האחרים. בהליך האפוטרופסות סברה המדינה שמדובר אף "בניגוד עניינים מובנה" (עמ' 10 שורה 2 לפרוטוקול מיום 5.3.20).

     

67. לטענת הנתבעת הגם שייתכן שחלק מהטענות כלפי עו"ד X "מוצדקות במישור האתי" אין בכך לשנות מגמירת הדעת של המנוחה להעדיפה על פני התובעת וכי "עו"ד X לא עבד בשירות הנתבעת בימי חייה של המנוחה" (סעיף 27 לסיכומים). הוכח בבירור שטענה עובדתית זו אינה נכונה כלל ועיקר ושעו"ד X ייצג את הנתבעת במהלך ימי חייה של המנוחה גם בבקשה לשינוי עילת סגירת התיק (תיק בו נחשדה בפגיעה במנוחה) וכן בהתנגדות למנות אפוטרופוס חיצוני למנוחה (כשנטען שהסיבה שלא ניתן למנות את הנתבעת היא משום פגיעתה במנוחה והזנחתה אותה). אינני מוצאת להידרש לשאלה אם פעל עו"ד X בניגוד עניינים או אם עבר עבירה אתית. ברם, אינני מקבלת את הטענה שאין בכך רלוונטיות לשאלת גמירת דעתה של המנוחה.

    הבסיס לקשר בין עורך דין ולקוחו הוא קשר חוזי. בעת שעורך דין עורך צוואה, פועל הוא בשליחותו של המצווה ולא בשליחותו של אף אדם אחר. בוודאי שעורך דין העורך צוואה לאדם, אינו יכול לפעול בשליחותו של אדם אחר שצפוי ליהנות מהוראות הצוואה, וזאת לאור הכלל הקובע כי "שליחו של אדם כמותו" (סעיף 2 לחוק השליחות, תשכ"ה - 1965), שהרי אז קרוב לוודאי הצוואה תיפסל בשל כך שהנהנה על פיה לקח חלק בעריכתה, באמצעות שלוחו.

    כך נקבע בפסיקה שמעורבות של נהנה בעריכת הצוואה יכולה להתקיים אף כאשר הנהנה לא נכח פיזית במועד עריכת הצוואה, כי אם נטל חלק בעריכתה באמצעות אחר [עז' (י-ם) 1482/95 וידר נ' ב"כ היועץ המשפטי לממשלה (פורסם בנבו, 25.1.98)].

    כן הפסיקה התייחסה לכך, שבמסגרת בחינת קיומה של השפעה בלתי הוגנת "יבחן בית-המשפט אם זכה המצווה לייעוץ משפטי בלתי תלוי בעת עריכת הצוואה. מעורבותו של הנהנה מן הצוואה בבחירת עורך-הדין שיערוך אותה מחייבת בחינה זהירה של נסיבות העניין על-מנת לוודא שאין בהן כדי להצביע על השפעה בלתי הוגנת" [ע"א 7506/95‏ שוורץ נ' בית אולפנא בית אהרון וישראל, פ''ד נד(2) 215, 225 (2000); ע"א 1750/90 אהרונסון נ' אהרונסון, פ''ד מו(1) 336, 341 (1991)].

    השתלשלות הדברים שאירעה מעוררת את השאלה, האם באמת פעל עו"ד X בשליחותה של המנוחה בשלב עשיית הצוואות, או שמא פעל בשליחותה של הנתבעת, הצפויה ליהנות מהצוואות. מכאן שלשאלה אם פעל עו"ד X בשליחות הנתבעת אין חשיבות רק במישור האתי אלא גם במישור המהותי. עם זאת, אצא מנקודת ההנחה, שעו"ד X ייצג את המנוחה. ואולם סבורתני שבייצוג גם של הנתבעת בהליכים בעניינה של המנוחה (אם כנפגעת עבירה (בסמוך למועד עשיית הצוואות) אם כאדם שמבוקש למנות לו אפוטרופוס (בתקופה מאוחרת לכך)), עת שכרו שולם על ידי הנתבעת מכספה של המנוחה, יש ללמד על חשש לטשטוש הגבולות שבין המנוחה לבין הנתבעת, או לכל הפחות על קושי להפריד בין הרצון של שתיהן ולהבחין בתלות של המנוחה בנתבעת.

     

68. מכלול הנסיבות והאינטנסיביות של הפעולות המשפטיות שנעשו בתקופת זמן קצרה של מספר חודשים, שקשורות כולן בבידודה של המנוחה והותרתה תלויה לחלוטין בנתבעת והעברת כל הזכויות לידיה (בחיים ולאחר פטירה) מעוררות מצבור של סימני שאלה המצטרפים לתהיות בשאלת הייצוג בהליכים האחרים. לדברי עו"ד X הנתבעת ישבה עמו ועם המנוחה בכל הפגישות שנגעו לכל הפעלות המשפטיות שעשה עבור המנוחה (פרט לצוואה). לעומתו העידה הנתבעת ששמעה מהמנוחה על הדברים שעלו בפגישות עמו (עמ' 88 שורות 25-33 לפרוטוקול). ברם, העובדה שנכחה בפגישות נלמדת מתוך תצהירה וידיעתה על תוכן הפגישות (ראו סעיף 16 לתצהירה; ראו גם עדותה באשר לתוכנה של השיחה עם הרופא שהוזמן לבחון את כשרות המנוחה עמ' 100 שורות 5-8 לפרוטוקול). הנתבעת העידה גם שהיא זו שביקשה מעו"ד X שידרוש מבתה של התובעת לא להגיע לבקר את המנוחה ושאינה יודעת אם המנוחה ביקשה ממנו זאת בעצמה (עמ' 70 שורות 1-4 לפרוטוקול מיום 28.2.23). הנתבעת העידה שהיא זו שהסבירה למנוחה את ההוראה בצוואה השנייה המצווה לתובעת 100 ₪ (עמ' 80 שורות 18-20). הנתבעת נכחה בדירה למצער בעת עשיית הצוואה השנייה. עולה לפיכך שהדברים מורכבים יותר מכפי שניסתה הנתבעת להציג באמצעות עדותו של עו"ד X שערך את הצוואות השנייה והשלישית.

     

     

    אף אם המנוחה הביעה באוזניו רצון "עצמאי" לשנות את צוואתה הראשונה הוכח שהיא נזקקה לסיוע והייתה תלויה לחלוטין בנתבעת ונתונה להשפעתה וללחצים שהיא מפעילה כלפיה. לנתבעת היה המניע להשפיע על המנוחה להעניק לה את כל רכושה מחד, וכן לנשל לחלוטין, ובכל מקרה, את התובעת ובכך לבוא עמה חשבון על אירועי העבר ו"להוכיח" לה שהמנוחה לא אהבה אותה, וכלשון הנתבעת: להביא את המנוחה "לבחור או אותי או אותה" (עמ' 118 שורות 6-7 לפרוטוקול).

     

69. עוד יש לזכור שמדובר במנוחה שחתמה על צוואות בסלון ביתה (ולא במשרד עו"ד) כאשר הוכח שלמצער בעת החתימה על הצוואה השנייה נכחה הנתבעת בחדר הסמוך. הנתבעת היא שיצרה קשר בין המנוחה לבין עו"ד X שערך את הצוואה, לעו"ד X גם הייתה זיקה לנתבעת והוא ייצג אותה בהליך הקשור למנוחה בו היא נפגעת העבירה. כנזכר, מעורבותו של הנהנה בעשיית הצוואה, גם אם אינה עולה כדי מעורבות לפי סעיף 35 לחוק הירושה, יכולה ללמד על קיומה של השפעה בלתי הוגנת.

     

70. כל מבחני העזר שנקבו בפסיקה מתקיימים בענייננו. המנוחה הייתה בת 90 שנים בקירוב בעת עשיית הצוואות, צלולה מבחינה הכרתית שכלית אך מוגבלת מהבחינה הפיזית וזקוקה לסיוע של הסובבים אותה. המנוחה נותקה מכל מי שהיה לה עמו מערכת יחסים קרובה והדוקה ובו נתנה את מבטחה ומכל סביבתה. כאשר עוגן משמעותי זה בחייה של המנוחה ניטל הימנה היא נותרה מבודדת לחלוטין ותלויה באופן מוחלט בנתבעת. התלות של המנוחה בנתבעת לא הייתה רק פיסית, אלא גם נפשית ורגשית, והמנוחה הייתה חרדה מפני האפשרות שהנתבעת תממש את איומיה ותותיר אותה לבד. גם נסיבות עריכת הצוואה מבססות באופן מובהק את המסקנה בדבר השפעה בלתי הוגנת.

     

71. בין הצדדים נסבה מחלוקת בדבר רצון המנוחה. בהתאם לפסיקה אין "בעובדה שפלוני הוא היורש היחיד על פי צוואה כדי ליצור הנחה עובדתית שהוא השפיע השפעה בלתי הוגנת על המצווה במטרה שינחיל לו את נכסיו" [ע"מ (מחוזי ת"א) 1100/05‏ פלוני נ' פלונית (פורסם בנבו, 6.4.09) פסקה 10; ע"א 53/88‏ מנלה‎ ‎נ' ברנדווין, פ''ד מו(1) 48, 51 (1991)], ואולם הפסיקה הכירה בכך, שלעיתים צוואה "המפלה באורח כה בוטה בין שני בנים... מעלה סימני שאלה ברורים. בכוחם של סימני שאלה אלו לעורר את בית המשפט לבחון אם הדבר משקף את רצונה האמיתי של אם לילדים, או שמא נעשה הדבר מחמת טעות, שעשויה להצדיק את תיקונה של הוראת צוואה או את ביטולה." [פרשת זילברסון, עמ' 12]. בעניינו טענה התובעת שלא אך שהצוואה אינה משקפת את רצונה האמתי של המנוחה אלא שאם אכן עשתה אותה מתוך אמונה שהנתבעת היא שהזמינה משטרה בימים 25 ו- 31 לחודש 10/17, הרי שמקורה בטעות.

72. גלגולו של ההליך כזכור היה שתחילה ניתן צו קיום לצוואה האחרונה. התובעת ביקשה את ביטולה וטענה לקיום הצואה הראשונה. הנתבעת לא הגיבה לבקשה לקיום הצוואה הראשונה, ובתגובה לביטול צו הקיום שניתן לצוואה האחרונה טענה שלא נפל בה כל פגם וכי יש לקיימה, משהיא משקפת את רצון המנוחה שביקשה להטיב עמה כמי שטיפלה בה, ולנשל את התובעת בגין אירועי שנת 2012 עליהם לא מחלה ועליהם חזרה התובעת בהזמנת המשטרה בשנת 2017 (סעיפים 25-25 לתצהירה מיום 1.10.20 בתגובה לבקשה לבטול צו קיום הצוואה). לאחר שהתקבלה עמדתה שיש לדון בתוקפה של הצוואה האחרונה בד בבד עם הבקשה לביטול צו קיומה הגישה הנתבעת בקשה נוספת לקיומה (ביום 21.10.21), לה התנגדה התובעת. אלא שבמקום לצרף את הצוואה האחרונה (אותה מבקשת היא לקיים) צירפה הנתבעת בשגגה את הצוואה השנייה. דיון קד"מ התקיים ביום 16.11.21, ועוד בטרם הוגשה התנגדות התובעת, ובו הפנה בית המשפט את הצדדים לכך. בתצהירה מיום 20.2.22 חזרה הנתבעת על כך שבעקבות "מעשיה המחפירים" של התובעת בהזמנת המשטרה בחודש 10/17 החליטה המנוחה "להכין צוואה חדשה" (סעיף 20). הנתבעת הצהירה שאינה יכולה להעיד על מערכת השיקולים של המנוחה בעשיית הצוואה פרט לכך שהמנוחה אמרה לה ש"התנהגות התובעת כה מכעיסה שאין מקום להוריש לה דבר מעזבונה" (סעיף 25). אשר לצוואה השנייה הצהירה: "לאחרונה נודע לי כי לפי הנראה, נערכה צוואה קודמת בסיוע של עו"ד X. גם לגבי אירוע זה לא הייתה לי שום מעורבות וככל שידעתי עליו אי פעם בעבר, לגמרי שכחתי אותו" (סעיף 26).

     

73. אף מבלי להתעכב על בחירת המילה "סיוע" בעריכת הצוואה (ובשים לב שכל אימת שעדותה לא עלתה בקנה אחד עם תצהירה טענה הנתבעת שעו"ד X ניסח אותו; ראו למשל עמ' 106 שורות 19-20), הרי שהגרסה לפיה הנתבעת לא ידעה על צוואת שנת 2017 נסתרה בעדותה. הנתבעת העידה שאף נכחה בדירה בעת עריכתה ואף הסבירה למנוחה (לפני או אחרי עשייתה) את ההוראה המצווה לתובעת 100 ₪. כמו כן, הטענה שלא ידעה מהם השיקולים של המנוחה בעשיית הצוואה האחרונה אינה מתיישבת עם גרסתה שהמנוחה החליטה לנשל את התובעת מעיזבונה לאחר שהתבדתה תקוותה שהתובעת תתנצל על אירועי שנת 2012 אותם "לא שכחה ולא סלחה" (סעיף 35 לתצהירה; עמ' 67 שורות 13-18 לפרוטוקול מיום 28.2.23) ועליהם חזרה עם הזמנת המשטרה בחודש 10/17. לטענת הנתבעת בעקבות אירועים אלו ביקשה המנוחה לקרוא לעו"ד X "כדי להכין עבורה צוואה חדשה" וכי עו"ד X דרש שקודם תיבדק על ידי רופא שיאשר את כשרותה המשפטית (סעיפים 18-20 לתצהירה מיום 17.2.22 בת"ע 54976-10-21).

     

     

    ניכר שגרסת הנתבעת מתייחסת לנסיבות עריכת הצוואה האחרונה מיום 6.3.18 (ולאחר שנבדקה המנוחה על ידי רופא ביום 16.2.18 (נ/6)) וההיגיון שעמד מאחורי רצון המנוחה לנשל את התובעת מעיזבונה, ואינה נותנת מענה לשאלה מדוע ביקשה המנוחה לשנות את צוואתה הראשונה ביום 25.10.17, ומדוע בחלוף ארבעה חודשים בקירוב בחרה לשנותה שוב בצוואה האחרונה מיום 6.3.18. ודוק. כבר בצוואה מיום 25.10.17 נישלה המנוחה את התובעת מעיזבונה. ההבדל בין שתי הצוואות הוא שבצוואה האחרונה התובעת אינה יורשת את המנוחה אף אם הנתבעת (לה אין צאצאים) תלך לעולמה לפניה, וכן בד בבד עם עשיית הצוואה האחרונה נערך גם הסכם מתנה.

     

74. אין למעשה בפי הנתבעת כל גרסה לאירוע שהתרחש לפני 10/17 שיסביר את רצונה של המנוחה לשנות את צוואתה הראשונה. בתצהירה (שהוגש לאחר שנודע על קיום הצוואה השנייה) נתנה הנתבעת משקל לאירועי 2012 אשר עליהם לא סלחה לדבריה המנוחה לתובעת ובעטיים שינתה את צוואתה הראשונה. גרסה זו לא מתיישבת עם העובדה שהבקשה לצו הגנה נתמכה בתצהיר המנוחה מיום 1.8.12 בו ביקשה בעצמה את הרחקת הנתבעת ממנה, ואף לשיטת הנתבעת משך שנתיים לאחר מכן היא לא שבה לדירת המנוחה. אם היה מדובר בהליך שנכפה על המנוחה על ידי התובעת מדוע אפוא לא שבה הנתבעת לדירה מיד עם חזרת התובעת לארה"ב, או בתום תקופת ההרחקה?.

    גרסה זו של הנתבעת גם אינה מתיישבת עם העובדה שביום 22.7.15 ערכה המנוחה את הצוואה הראשונה בפני גורמים ניטרליים (עורך הצוואה והעדים) וציוותה את רכושה באופן שווה לשתי בנותיה. אם כעסה כל כך המנוחה על מעשי התובעת בשנת 2012 מדוע לא נישלה אותה מעיזבונה כבר בשנת 2015 והמתינה עד שינוי הצוואה בשנים 2017 ו 2018?.

    הזיכרון הקשה הנטען של אותם אירועים עד כדי ניתוק הקשר עם כל בני המשפחה (נכדים ונינים) גם אינו מתיישב עם העובדה שהוכחה שהקשר ההדוק בין המנוחה לתובעת ולבני משפחתה נשמר עד שנת 2017 ושהמנוחה ציפתה להשתתפותה בחתונת נכדתה בישראל בחודש 3/17 והתאכזבה שלא התאפשר לה לעשות כן, ורק לאחריו נותק הקשר שלה עם התובעת.

     

75. גם בכל הנוגע להיגיון הנטען של הצוואה האחרונה כזו שנעשתה לאחר הזמנת המשטרה בחודש 10/17 כשברקע הליכי שנת 2012 עולות תהיות. כפי שכבר הוזכר קשה לקבל את הגרסה שהמנוחה כעסה על הזמנת משטרה והרחקת הנתבעת בשנת 2012 והזמנת נידות המשטרה בחודש 10/17 שעה שלמרבה הצער הזעקת ניידות משטרה לביתה היו אירוע שכיח בחיי המנוחה, וכנזכר לעיל לא ניתן כל הסבר, לא כל שכן הסבר מניח את הדעת, מדוע דווקא אותם שני מקרים בהם הוזעקו כוחות ההצלה בחודש 10/17 נצרבו כפוגעניים כל כך בנפשה של המנוחה.

    זאת במיוחד בשים לב לכך שמעצר הנתבעת בבית המנוחה (לאחר פריצת הדלת והתראה לשימוש בכח) התרחש בחודש 1/17 בנוכחות המנוחה. היתכן שהמנוחה לא נפגעה מאירוע זה, וכן נפגעה מהזמנת ניידות המשטרה בחודש 10/17 באירוע בו יצאו השוטרים כלעומת שבאו. או שמא נפגעה המנוחה בחודש 10/17 משום שאז לכאורה הוזעקה הניידת ללא סיבה, ואילו בחודש 1/17 הייתה הצדקה למעצר הנתבעת?.

     

76. עוד טענה הנתבעת בהתייחס להגיונה של צוואה שהמנוחה ביקשה להכיר תודה על מסירותה ועל הטיפול בה. למותר לציין שבתי משפט הכירו בצוואות בהן ביקשו מצווים להודות לנהנים על כל מעשיהם. "ניתן להצביע על פסקי דין רבים בהם הכיר בית המשפט בהכרת תודה של מצווים ואישר את צוואתם; תוך שנקבע, כי אין במערכת יחסי גומלין, שבה סייע 'המשפיע' למצווה ותמך בו בשעותיו הקשות, ויש יסוד לקבוע כי המצווה אכן חש רגשי הכרת תודה ורצון כן לגמול למיטיבו, כדי להצביע על השפעה בלתי הוגנת... 'במקרים רבים יש בחומר הראיות תימוכין לסברה שהצוואה משקפת רגשות חיבה וקרבה או הכרת תודה שרחש המוריש לאדם מסוים, בשל העזרה שהגיש לו זה בחייו או בשל הקרבה ששררה ביניהם, וזו הסיבה לכך שהוריש לאותו אדם, ולו בלבד, את כל רכושו עלי אדמות... קרבה או עזרה כאלה אינן פסולות, ואף שיש בהן כדי להשפיע על תוכנה של הצוואה, אין בהן משום 'השפעה בלתי הוגנת', שהרי לא כל השפעה אפשרית היא פסולה, לא ראויה ובלתי הוגנת'" [ת"ע (משפחה ת"א) 51430-04-17 א.ח נ' ר.נ.ח (פורסם בנבו, 19.8.21)].

     

77. כן טענה הנתבעת שבצוואתה ביקשה המנוחה להמשיך ולתמוך בה כפי שעשתה בחייה, והדגישה ש"במהלך חייה" העבירה לה המנוחה במתנה את הדירה (סעיף 23 לתגובה לבקשה לביטול צו קיום הצוואה; סעיף 5 לסיכומים). אותה עסקת מתנה "במהלך חייה" ממנה מבקשת הנתבעת ללמוד על רצונה של המנוחה נערכה ביום עשיית הצוואה האחרונה. כמפורט לעיל השתכנעתי שבאותו יום פעלה המנוחה תחת השפעה בלתי הוגנת בעשיית הצוואה. ניתן לסבור שהענקת רכושה העיקרי לנתבעת עוד בחייה אף מחזק מסקנה זו, שכן לא די בתלות המוחלטת של המנוחה בנתבעת ובתנאי הבידוד בהם חיה באותה תקופה ובהנחלת כל רכושה לנתבעת לאחר אריכות ימיה, בהענקה הנטענת גם רוקנה את עצמה בחייה ממרבית רכושה באופן שאך מגביר את תלותה בנתבעת ומחזק את המסקנה שנפל פגם ברצונה בעשיית הצוואה. 

    בהקשר זה מצאתי להביא את דבריו של כבוד השופט ברנר, בלשונו: "אין זו דרכו של אדם קשיש ודל אמצעים להקנות בערוב ימיו את כל רכושו במתנה, ואם ברצונו להיטיב עם אחד מילדיו ולהעדיפו על פני ילדיו האחרים, הדרך לעשות כן היא באמצעות צוואה, קרי, לצוות מה ייעשה ברכושו לאחר מותו. חזקה על אדם כזה שלא ייפרד בנקל מרכושו בעודו בחייו, על מנת שבמידת הצורך הוא יוכל לממש אותו לצרכיו שלו. זאת ועוד, אין לאדם כזה כל סיבה לשלול מעצמו מראש את האפשרות לחזור בו מן המתנה. שלילת הזכות משרתת באופן בלעדי את האינטרס של מקבל המתנה. על כן, שומה על בית המשפט לבחון בקפדנות יתירה מקרים כגון אלה, בהם מוחתם אדם קשיש על שטר מתנה לפיו הוא מקנה לאחר את הבעלות בדירת מגוריו ואף שולל מעצמו את אפשרות החרטה. הדברים יפים במיוחד כאשר ניכרת לעין מעורבות גלויה ופעילה של מקבל המתנה, בכל הנוגע להחתמה על מסמכי המתנה..." [עמ"ש (ת"א) 12174-10-11 פלונית נ' עיזבון המנוחה ד.ל. ז"ל (פורסם בנבו, 26.1.14). עוד נקבע שניתן לעשות שימוש בדיני ההשפעה הבלתי הוגנת גם לבחינת תוקפה של עסקת מתנה [ע"א 236/84 מנהל עיזבון המנוחה יפה נ' אסיא שוורץ פ"ד מה(5) 13, בעמ' 27; ע"א 2041/05 מחקשווילי נ' מיכקשווילי (פורסם בנבו, 19.11.07)]. לפיכך אני דוחה את טענת הנתבעת וקובעת שלא רק שהענקת המתנה אינה מלמדת על רצון המנוחה כפי שהוא גם משתקף בצוואות כנטען על ידיה, אלא שהענקת המתנה מחזקת את המסקנה שנפל פגם ברצונה של המנוחה.

     

78. בצוואתה הראשונה (שנעשתה לאחר אירועי שנת 2012) חילקה המנוחה את עיזבונה בין בנותיה בחלקים שווים, פרט למטלטלין ולקופ"ג שציוותה לנתבעת. מתמונת חייה של המנוחה שהצטיירה בפניי וקשריה עם בנותיה, קודם לעשיית הצוואות השנייה והאחרונה, ומנקודת מבטה המשוערת של המנוחה, נראית הצוואה הראשונה הגיונית. חלוקה שווה ביסודה בין בנותיה שכה אהבה. על אף התנהגותה של הנתבעת כלפיה, כפי שהביעה המנוחה בעצמה, ביקשה להמשיך ולתמוך בה בדרך הנחלת הכספים שבקופ"ג לידיה, כמו גם המטלטלין של הדירה, ששימשו גם אותה. כפי שפורט באריכות לעיל, עלה בידי התובעת לשכנע שלא ארע אירוע כלשהו בין מועד עריכת הצוואה הראשונה לבין מועד עריכת הצוואות השנייה והשלישית שיסביר את הגיונן של הצוואות לנשל את הנתבעת, ובמיוחד הצוואה האחרונה לנשלה גם במקרה שהנתבעת תפטר לבית עולמה לפני המנוחה. השתכנעתי שהנתק בין המנוחה לבין התובעת לא היה פרי רצונה העצמאי והאמתי של המנוחה וכי הקשר שלה עם התובעת וצאצאיה היה יקר לה והיא ביקשה לנצור אותו. כמו כן, בשים לב לחומרת המעשים שיוחסו לנתבעת לתקיפת המנוחה וההתעללות בה על יסוד תלונות שהשמיעה המנוחה בעצמה (לתובעת, לגיסה, ולעו"ס) מתקשה בית המשפט לקבל שהמנוחה ביקשה מרצונה להנחיל את כל רכושה לנתבעת ולנשל את התובעת.

    בחינת תוכן הצוואות על רקע נסיבות עריכתן תומך במובהק בטענת התובעת לפיה הצוואות אינן משקפות את רצון המנוחה.

     

79. מסתברת יותר בעיני גרסת התובעת לפיה המנוחה נקרעה משך השנים בין אהבתה לנתבעת והכרת התודה על מסירותה, לבין החשש מפניה והחשש להיוותר לבד. עולה בבירור מחומר הראיות שמשך השנים המנוחה בעצמה התלוננה על אלימות שמפעילה כלפיה הנתבעת, ועל חששה מפניה והקושי לחיות במחיצתה. עם זאת, מאז הליך צו ההגנה ועד לאשפוזה בסמוך לפני הליך צו האפוטרופסות, לא עשתה המנוחה כל פעולה אקטיבית נוספת כדי להוציא את הנתבעת מדירתה, לא שיתפה פעולה עם הרווחה להוציאה ומעולם לא התלוננה כנגדה בעצמה במשטרת ישראל. כעולה מהליך צו ההגנה ומהליך האפוטרופסות המנוחה סירבה משך השנים לניסיונות הרווחה להX ביניהן כדי להגן עליה, וקודם להליך צו ההגנה (בשנת 2007) אף איימה למצות את ההליכים עם עו"ד אליהם פנתה ועם הרופא לאחר שהבהירו לה שיש להם חובה לדווח על פגיעת הנתבעת בה כפי שחשפה בפניהם. הגיסה תיארה זאת כך: "אמרתי שהיא לא רצתה את הנתבעת? היא רצתה. אבל היא פחדה ממנה פחד מוות" (עמ' 35 שורות 16-17 לפרוטוקול מיום 28.2.23). כן הוסיפה הגיסה" אבל היא (המנוחה – א.ב.ד) רצתה גם את התובעת והיא (הנתבעת – א.ב.ד) לא נתנה לה להיכנס הביתה" (עמ' 38 שורה 32 לפרוטוקול).

     

80. המדובר במקרה מצער, שבו עוד בחיי המנוחה נדרש בית המשפט פעמיים להליכים הנוגעים לטובתה ולהגנה עליה מפני הנתבעת. בכל אחד מהמקרים עלתה תמונת מצב כואבת של אישה קשישה, ניצולת מחנות השמדה, המתארת שהסבל שהיא עוברת עם הנתבעת קשה יותר מהסבל שחוותה בשואה. תלונות בקשר לצעקותיה ולתחינותיה הוגשו על ידי שכנים ששמעו אותן וביקשו לסייע לה מתוך חובה מוסרית. על אף שהמנוחה השמיעה בעצמה את הדברים לתובעת, לגיסה, לרופא, לעו"ס ולעו"ד מיד ריבה (ואף הגישה תצהיר תמיכה בבקשה לצו הגנה) היא עמדה במריה כל השנים לקבל עזרה להוציא את הנתבעת מדירתה או לצאת בעצמה, ומעולם לא התלוננה במשטרה כנגד הנתבעת. התיק המשטרתי היחיד שנפתח כנגד הנתבעת בגין החשדות שעלו נגדה נסגר (ולא ברור אם הצליחה הנתבעת לשנות את עילת הסגירה מחוסר ראיות לחוסר אשמה, אם לאו). מאז אותה תלונה הידקה הנתבעת את אחיזתה בתובעת. הופסקו שירותי המטפלות והנתבעת נותרה היחידה לטפל בה כך שהמנוחה הייתה תלויה בה באופן מוחלט. כל בני המשפחה, המכרים והשכנים נצטוו גם להפסיק לבקר את המנוחה או אפילו להתקשר, כך שהמנוחה נותרה גם מבודדת מהעולם.

    השכן שהעיד מטעם הנתבעת העיד שלאחר שגם הוא נותק מהמנוחה, ואף ילדיו לא הורשו עוד להיכנס לדירתה, הזמין עשר פעמים ניידות משטרה כששמע את המנוחה צועקת. כן העיד ששמע את הנתבעת צועקת בדאגה בנוגע למצבה לאחר אריכות ימיה של המנוחה.

    השינויים שערכה המנוחה בצוואותיה השנייה והאחרונה, נעשו בתקופה שהיא היתה תלויה לחלוטין בתובעת גם מבחינה פיסית וגם מבחינה רגשית, מבודדת ומנותקת מכל סביבתה, וגם כדי להתקשר בטלפון נזקקה לסיוע הנתבעת, והייתה נתונה להשפעה וללחצים מצד הנתבעת. השתכנעתי שהנתבעת הפעילה לחץ והשפעה על המנוחה לעשות את הצוואה השנייה והאחרונה, וכי לא מדובר בלחץ שגרתי אלא בלחץ פסול. הצוואות גם נחזות לכאלה שנערכו מתוך השפעה בלתי הוגנת שמוצאת ביטוי בנישול לא מוסבר של התובעת.

     

81. נסיבות ענייננו מלמדות שהתקיימה תלות מקיפה ויסודית של המנוחה בנתבעת שהלכה והתגברה ככל שנקפו השנים עד לפטירת המנוחה. טרם סיום יוער שבהתאם להלכה הפסוקה כאשר נסיבות המקרה מלמדות שהתקיימה תלות יסודית ומקיפה של המצווה בנהנה, והוראת הצוואה השנויה במחלוקת היא בעליל לטובת הנהנה, יעבור נטל הבאת הראיות אל מבקש הקיום. "תלות מוחלטת של המצווה בזוכה יוצרת חזקה עובדתית, שלפיה הצוואה נערכה מחמת השפעה בלתי הוגנת, דבר המעביר את הנטל לסתור חזקה זו על המבקש את קיום הצוואה" [ע"א 3598/98 מיכקB מ' מיכקB פ"ד נד (2) 337; פרשת מרום; ע"א 423/75 בן נון נ' ריכטר, פ"ד לא(1) 372]. הפסיקה הכירה בכך, שכאשר מדובר בסיוע שניתן למצווה מצד בן משפחה מדרגה ראשונה "נטייתו של בית המשפט לראות בהשפעה כלגיטימית [(ע"מ (מחוזי נצרת) 1028/07 שרוני ז"ל נ' חג'ג' (6.7.08) פסקה 27], וכי "תלות שמבחינת היקפה ועוצמתה עלולה היתה להשפיע על החלטת המצווה, אך לא לשלול את רצונו החופשי, אינה מקיימת את התנאי להקמת החזקה" [ת"ע (משפחה חיפה) 5167-12-08‏ ‏ עזבון המנוח י.ל. ז"ל נ' י.כ (2.2.14) פסקה 19].

    בענייננו, המדובר בתלות של המנוחה בבתה. ברם, סבורתני שמערכת היחסים בין המנוחה לנתבעת מקימה באופן מובהק את הפרזומפציה בדבר השפעה בלתי הוגנת ובאופן להעביר את נטל הבאת הראיות מהתובעת, הטוענת להשפעה בלתי הוגנת, אל הנתבעת, המבקשת לקיים את הצוואה [ש' שילה, כרך א' עמ' 271-271]. צירוף כל העדויות למכלול אחד, בשים לב למצבה הפיזי של המנוחה, התלות היסודית והמקיפה של המנוחה בנתבעת, העובדה שהמנוחה חיה בתנאי בידוד והתנהגות הנתבעת כלפיה מלמדים על מערכת יחסים שבה קיים חוסר שוויון בולט בין הצדדים ובה אחד הצדדים חסר את היכולת לפעול. יודגש שבהעברת הנטל אל שכמה של הנתבעת אין משום הטלת דופי מוסרי בפעולותיו של מי שאכן סייע למנוחה משך תקופה ארוכה. העברת הנטל לסתירת קיומה של השפעה בלתי הוגנת, כאשר בין הצדדים יחסים מיוחדים, נועדה למנוע מראש שימוש לרעה ביחסי האמון, והיא אינה מבוססת על שימוש לרעה בפועל ביחסי האמון.

    הנתבעת לא הביאה ראיות משכנעות שהיה בכוחן לסתור את ההנחה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת בעשיית הצוואות ושהמנוחה פעלה ביישוב דעת, מרצון חופשי, ומבלי שהופעלה עליה כל השפעה בלתי הוגנת. לא הוכח שלמנוחה הייתה אפשרות להתייעץ עם אנשים שונים ושהייתה לה יכולת לקבל החלטה עצמאית שאינה מושפעת מקרבתה של הנתבעת.

     

    עם זאת יודגש, הדברים נאמרו בבחינת מעבר לצורך שכן התובעת לא טענה להפיכת נטל הראיה (וממילא לא התאפשר לנתבעת להתייחס לטענה זו שלא הועלתה). על כן נבחנו והוכרעו כל טענות התובעת תוך הנחה שנטל השכנוע ונטל הבאת הראיות מוטל כולו על שכמה של התובעת.

     

82. במבט על, על מכלול נסיבות עריכת הצוואות, מתעורר חשד כבד ביותר בנוגע לשאלה אם הצוואה משקפת את רצונה החופשי והאמתי של המנוחה וסבורתני שעלה בידי הנתבעת לעמוד בנטל המוטל עליה ברמה של מאזן ההסתברויות (ואף למעלה מכך) ולהוכיח שהצוואות נעשו מחמת השפעה בלתי הוגנת שהפעילה הנתבעת על המנוחה, שאין לראות בהן כמבטאות את רצונה החופשי ואמתי של המנוחה ולפיכך אין לקיימן. לאור התוצאה מתייתר הצורך לדון ביתר טענות הפסלות שהעלתה הנתבעת, ביניהן טעות.

     

83. אשר על כן, ובשים לב לנימוקים והטעמים וההסברים המצטברים דלעיל, באתי לכלל דעה, לבטל את צו הקיום שניתן לצוואה האחרונה, לקיים את הצוואה הראשונה משנת 2015 ולדחות הבקשות לקיום הצוואות המאוחרות בשל הוכחת קיומה של השפעה בלתי הוגנת על המנוחה מצד הנתבעת.

     

84. סיכומו של דבר אני מורה כדלקמן:

    • מתקבלת התביעה לביטול צו קיום הצוואה מיום 20.7.20.

    • מתקבלת ההתנגדות לקיום הצוואות מיום 8.3.18 ומיום 25.10.17 ואני קובעת שהן פסולות.

    • הנני נעתרת לבקשה לקיום צוואת המנוחה מיום 22.7.15. בתוך 10 ימים תגיש התובעת צו לחתימה.

    • לאור התוצאה ובשים לב להיקף ההתדיינות אני מחייבת את הנתבעת בהוצאות התובעת בסך של 60,000 ₪.

      פסה"ד מותר לפרסום ללא שמות הצדדים ופרטים מזהים.

       

      ניתן היום, כ' שבט תשפ"ד, 30 ינואר 2024, בהעדר הצדדים.