פלונית נ' עירית ירושלים

תביעה בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת, ילידת 1938, שמעדה ונפלה לערוגת עץ, שלא היה נטוע בה עץ, במדרכה שברחוב מלכי ישראל בירושלים.

תמצית העובדות והמחלוקת

1. ביום 28.5.20 בערך בשעה 12:30 הלכה לה התובעת על המדרכה שברחוב מלכי ישראל בירושלים, לכיוון ככר השבת.

2. תוך כדי הליכה מעדה התובעת ונפלה לגומה או בור שהיה במדרכה, שהתברר להיות ערוגה של עץ שלא היה נטוע בה עץ. בין קרקעית הערוגה והמדרכה היה הפרש גבהים.

3. לטענת התובעת, מעידתה נגרמה כתוצאה ממפגע זה ועירית ירושלים, המחזיקה ומתחזקת את המדרכה הפרה את חובת הזהירות שהיא חבה כלפיה ועל כן היא חבה בעוולת הרשלנות. כמו כן חבה כלפיה העיריה עקב הפרת חובות חקוקות.

4. לתמיכה בטענותיה, הגישה התובעת גם חוות דעת של מהנדס, שמצא, בין השאר, שהפרש הגבהים בין אדמת הערוגה והמדרכה גבוה מזה שנקבע בהנחיות או מפרטי העבודה. גם רצועת המעבר על המדרכה נמצאה על ידו קטנה מזו שנקבעה בהנחיות כאמור.

5. לטענת העיריה, ערוגת עץ אינה מפגע והיא נמצאת במקומה כחלק מתכנון מסודר ומאושר. העיריה מטפלת באופן סדור בעצים שבערוגות, שנועדו לרווחתו של הציבור. הערוגה מושא התביעה היא ערוגה תקנית והאדמה שבה נמוכה יותר מהמדרכה על מנת למנוע פיזור אדמה ומים על המדרכה בעת ההשקיה. בערוגה אמנם לא היה עץ, וזאת משום שנעשו שתילות רבות במקום שלא עלו יפה. בסופו של דבר נסגרה הערוגה ולא בשל התאונה אלא בשל ההבנה כי לא ניתן יהיה לשתול שם עץ שיחזיק מעמד. לטענת העיריה, התובעת היתה צריכה לראות את הערוגה גם אם לא היה בה עץ, שכן ההבדל בינה ובין המדרכה ניכר לעין.

6. כתוצאה מנפילתה, נפגעה התובעת בראשה ובפלג גופה השמאלי ונגרמו לה פריקה וקרע מלא של הגידים בכתף. מומחה מטעמה של התובעת קבע כי עקב התאונה נותרה לה נכות צמיתה בשיעור של 25%. לטענת התובעת, מדובר בנכות אורתופדית משמעותית המגבילה אותה בתפקודה היומיומי. לפיכך עתרה היא לפיצוי בגין כאב וסבל, עזרת צד ג' והוצאות.

7. המומחה מטעם הנתבעת, ד"ר שמואל וייס, קבע כי לתובעת נותרה נכות צמיתה בשיעור של 20% אולם יש לייחס לתאונה רק מחצית ממנה, וזאת נוכח שינויים שחיקתיים משמעותיים של הכתף שמקורם עוד לפני התאונה, כאשר התאונה גרמה רק להחמרה במצבה של התובעת.

8. על מנת למנוע את הצורך במינוי מומחה שלישי מטעם בית המשפט, הגיעו הצדדים להסכמה על מיצוע הנכויות, באופן שנכותה הצמיתה המוסכמת של התובעת, כתוצאה מהתאונה, תעמוד על 17.5%.

9. הצדדים חלוקים, הן בשאלת האחריות, הן בשאלת שיעור הנזק שנגרם לתובעת.

10. התובעת הגישה תצהיר עדות ראשית שלה, של בנה ש' שנחלץ לעזרתה לאחר התאונה ושל נכדה ד', שסייע לה. זאת בנוסף לחוות הדעת הרפואית וההנדסית מטעמה. הנתבעת מצידה הגישה תצהיר עדות ראשית של דוד מאיר ביטון, עובד במחלקת הגננות באגף שפ"ע בעיריה, מנהל "אזור הבוכרים" בו כלול גם רחוב מלכי ישראל המדובר, וזאת בנוסף לחוות הדעת הרפואית מטעמה.

11. העדים כולם, למעט המומחים הרפואיים, נחקרו, והצדדים סיכמו את טענותיהם.

    שאלת האחריות - טענות הצדדים

    טענות התובעת

12. לטענת התובעת היא צעדה לתומה על המדרכה, בקצב רגיל, בנעליים מתאימות להליכה ובמלוא תשומת הלב.

13. לטענת התובעת, מדובר במדרכה צרה שבה צועדים אנשים רבים ואשר קיימות לאורכה ערוגות עצים (נטועים). היא לא שמה לב, תוך כדי הליכה, שלפניה ערוגה ללא עץ. בכיוון הליכתה היא לא יכולה היתה להבחין בקיומה של הגומה, שכן עבור הולך הרגל זו נחזית להיות חלק מהמדרכה והאדמה שבתחתיתה מתלכדת עם המדרכה ונחזית להיות במפלס שווה עימה. כאשר דרכה במקום עם רגלה, הרגל נפלה בשל הפרש הגבהים והביא לנפילתה.

14. לאחר שעוברי אורח סייעו לתובעת להתיישב, היא הזעיקה את בנה, ש', שהיה בקרבת מקום. ש' המתין עם אמו במקום עד להגעת אמבולנס. למחרת חזר למקום על מנת לצלמו ולמדוד את גובה האדמה בערוגה. הבן ש' אף הגיש תלונה לעיריה, שבהמשך לה, כך נטען, כוסתה הערוגה. בהתאם לצילום, ההפרש בין שפת המדרכה לאדמה שבקרקעית הערוגה בה נפלה התובעת עמד על כ-8 ס"מ. לטענת התובעת, אמנם מוקפת הערוגה באבני שפה מגוון אחר לזה של המדרכה אולם ניתן להבחין ב-3 גוונים שונים של ריצוף במקום, דבר הנעשה מסיבות דקורטיביות בלבד.

15. כאמור, התובעת הגישה חוות דעת מומחה, של עמירם גוטמן, מהנדס ויועץ הנדסי. בהתאם לחוות הדעת, הפרש הגובה שנמצא בערוגה היה פי 35 מההפרש המקסימלי המותר (70 מ"מ במקום עד 2 מ"מ). רוחב רצועת ההליכה הפנוי עמד על 124 ס"מ (במקום 130 ס"מ). עוד הפנה המומחה להנחיות המחייבות העדר הימצאות מכשולים ומעקפים ברצועת ההליכה. בסיכום חוות דעתו קובע המומחה כי התובעת נפלה בשל מפגע בטיחותי במדרכה, כאשר מפגע מוגדר כפגם או ליקוי המסכן באופן ברור ומידי את האדם במגע מקרי או לא מכוון.

16. לטענת התובעת, העד ביטון מטעם הנתבעת העיד במפורש כי ידע אודות הערוגה נטולת העץ מושא התביעה דנן עוד לפני התאונה. העד אף הסביר שהיתה תכנית לסגור חלק מהערוגות עקב ריבוי הולכי הרגל ואף נערך לצורך כך סיור במקום. אלא שהערוגה נסגרה רק לאחר התאונה. לטענת התובעת הדבר מוכיח כי העיריה ידעה אודות המפגע ולא נקטה בפעולה כלשהי כדי למנוע את הסיכון שנבע ממנו. התובעת טוענת שהעד אף אישר במפורש שהתכנון לסגור את הערוגה נבע מכך, שהערוגה כפי שהיתה היוותה המפגע. יחד עם זאת הערוגה אף לא כוסתה באדמה, באופן זמני. לטענת התובעת העיריה ידעה שיש מפגע במקום ולא נקטה באמצעים שהיו יכולים למנוע את התאונה.

17. עוד טוענת התובעת כי אין לייחס לה כל אשם תורם במקרה דנן, או לכל היותר אשם מינימלי, שכן מרחב ההליכה במדרכה היה צר והמרחק מהעץ הקודם לא היה מאד קצר. התובעת לא ראתה את הערוגה במיוחד כשהיא מסתכלת קדימה באופן שהערוגה, שכשלעצמה אינה כה גדולה, מתלכדת עם המדרכה.

    טענות הנתבעת

18. הנתבעת הביעה צער על הפגיעה שנגרמה לתובעת אולם לטענתה היא אינה אחראית לה.

19. לטענתה, לא עלה בידי התובעת להוכיח שהעיריה התרשלה. העובדה שהעץ נעקר ממקומו אינה מעידה על רשלנות כלשהי, ההיפך הוא הנכון. אנשי העיריה טיפלו בעצים במקום כל הזמן, עשו נסיונות שתילה חוזרים בערוגה המדוברת והיא קיבלה תשומת לב מיוחדת.

20. הנתבעת מדגישה כי בניגוד לדברי התובעת, הערוגה עצמה, גם אם היא ריקה, אינה בבחינת מפגע. מדובר באלמנט תכנוני שנמצא במרחב הציבורי. הוא תוכנן והוקם על ידי העיריה בהתאם לתכנית מאושרת ומסודרת והעובדה שלא היה שם עץ, היא תולדה של גורם שניסה להתענות לו עד שהעיריה נאלצה בסופו של דבר לסגור את הערוגה בניגוד לרצונה ובניגוד לרצון התושבים.

21. לטענת העיריה, הפעולות שבוצעו במקום דרשו זמן, לרבות עקירת עץ ששתילתו לא עלתה יפה ושתילה חוזרת. יש להכין את האדמה להחליט על סוג העץ, להזמין אותו לשתול אותו ולקבע אותו. בסופו של דבר השתילה החוזרת לא הצליחה והערוגה נסגרה.

22. לטענת הנתבעת התאונה היא תולדה של חוסר תשומת לב מצד התובעת. הערוגה תוכננה כך שהיא תהיה מובחנת מבחינת הצבעים והאבנים שמסגרו אותה והיא היתה נראית לעין.

23. הנתבעת טוענת שההנחיות אליהן הפנה המהנדס מטעם התובעת אינן תקן ואינן חוק מחייב. רחוב מלכי ישראל הוא בן כ-100 שנים ואף שהמרצפות שבו חדשות עדיין יש במקום תנאי טופוגרפיה מסוימים. יש להתחשב גם בכבישים וגם בחנויות, גם בהולכי הרגל וגם באלמנטים העיצוביים ובעצים, שיש להם השלכות לא רק עיצוביות. לטענת הנתבעת, גם המומחה הסכים שהפרש גבהים בין המדרכה לערוגה הוא בגדר חובה, שאחרת מים ובוץ יכולים לגלוש ממנה למדרכה וליצור סיכון החלקה. העיריה מקפידה על כך ולכן הפרשי הגבהים הקיימים הם קבועים יחסית.

24. הנתבעת מדגישה שהתובעת הלכה במקום באור יום מלא, היא העידה שהיא מכירה את המקום היטב ולמעשה אין כל הסבר מניח את הדעת מדוע לא ראתה את הערוגה באותו היום. התובעת גם הגיעה ממקום בו היו ערוגות עם עצים בשורה אחידה ועל כן לא ברור מדוע סטתה מנתיבה לכיוון הערוגה ונכנסה לתוכה.

25. מבחינת הפסיקה, טוענת הנתבעת, יש להבחין בין סיכון רגיל לבין סיכון בלתי רגיל. רק סיכון בלתי רגיל מקים חובת זהירות על רשות כלפי האזרח. סיכון של החלקה או נפילה ברחוב הוא סיכון רגיל ועצם העובדה שאדם מחליק ונופל אין בה כשלעצמה כדי להצביע על רשלנות מצד בעל המקום, על אחת כמה וכמה במקום פתוח, כפי שנקבע בפסיקה. סיכונים אורבים לפתחנו כל העת אך לא לכל נזק יש אחראי. בענייננו הסיכון שבנפילה ברחוב הוא צפוי אך אינו בלתי סביר ולכן יש לדחות את התביעה או לקבוע לחובת התובעת אשם תורם משמעותי.

    שאלת האחריות – דיון והכרעה

26. לאחר שעיינתי בראיות שהגישו הצדדים ושמעתי את העדויות והטענות מטעמם, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל, כפי שיפורט להלן.

27. כידוע, עוולת הרשלנות, הקבועה בסעיפים 35-36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] נשענת על שלושה יסודות: קיומה חובת זהירות מושגית וקונקרטית, הפרת חובת הזהירות ונזק שנגרם כתוצאה מכך.

28. אין מחלוקת בין הצדדים כי הנתבעת, עירית ירושלים, חבה בחובת זהירות מושגית כלפי הולכי הרגל במדרכות הציבוריות שבעיר. הלכה היא, כי החזקה במקרקעין מטילה על המחזיק בהם את חובת הזהירות הקבועה בסעיף 36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] כלפי המבקרים במקרקעין, חובה הנובעת מכך שהמחזיק הוא לרוב בעל היכולת הטובה ביותר לחזות ולמנוע סיכונים הטמונים במקרקעין ולפעול להקטנת סיכונים הנובעים מפעילות המתבצעת במקרקעין (ר' למשל ע"א 4597/91 קיבוץ אפיקים נ' כהן, פ"ד נ(2)111, ע"א 1068/05 עירית ירושלים נ' מימוני (14.12.2006)).

29. המחלוקת בין הצדדים נוגעת לקיומה של חובת זהירות קונקרטית בנסיבות ענייננו.

30. כידוע, לצורך בחינת קיומה של חובת זהירות קונקרטית מבחין הדין בין סיכונים שהם סבירים, "סיכונים טבעיים ורגילים... לפעילות האנוש המקובלת" ובין סיכונים שאינם בבחינת סיכונים סבירים (ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1)113). כפי שנקבע (שם):

    "חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון. הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. ומהו סיכון בלתי סביר? הסיכון הבלתי סביר שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית, הוא אותו סיכון, אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו".

31. לטעמי, ערוגת עץ שקרקעיתה נמצאת במפלס נמוך בכ-8 ס"מ ממפלס המדרכה, ואשר לא נטוע בה עץ (שלמעשה גם מסמן אותה ומתריע על קיומה), היא בבחינת סיכון בלתי סביר להולכי הרגל במדרכה, במיוחד בנסיבות דנן. את התממשות סיכון זה היה על הנתבעת לצפות ודומה שהיא אף צפתה אותו בפועל, וממילא היתה עליה חובה למנוע.

32. אין מחלוקת כי לנתבעת היה ידוע היטב שבמדרכה נמצאת ערוגת עץ ללא עץ נטוע בה. יותר מכך, מדובר היה בערוגה שנעשתה בה עבודה חוזרת ונשנית של שתילה ועקירה. מכאן, שהנתבעת ידעה בדיוק לא רק אודות קיומה של הערוגה אלא גם על מצבה המדויק וממילא גם עומקה.

33. זאת ועוד, הנתבעת אף היתה ערה במפורש גם לסכנה שהיוותה הערוגה, כשעמדה נטולת עץ ולא סגורה. כפי שהעיד העד מטעמה (עמ' 10, ש' 22-24):

    • אתה אומר שאפילו תכננתם לסגור את הערוגה הזאת לפני התאונה כי חששתם שזה יהווה מפגע, נכון

      ת. נכון.

34. יש לברך על נסיונה של העיריה להרבות בשתילת עצים (וצמחים אחרים) ברחבי העיר ירושלים. יש לברך גם על כך שהיא לא התייאשה מהר גם מערוגת עץ זו וניסתה שוב ושוב לשתול בה עץ מתוך תכנון ומחשבה שטובת הציבור ביסודם. יחד עם זאת, בכל אותה עת של ניסיונות עמדה הערוגה מעת לעת כשהיא ריקה ועמוקה, ומסוכנת לציבור הולכי הרגל. על העיריה היה לנקוט לכל הפחות באמצעי פשוט יעיל וזול, לגדר את הערוגה עד להחלטה סופית בדבר גורלה, לכאן או לכאן.

35. מדובר בערוגת עץ, או למעשה בבור בעומק של כ-8 ס"מ הממוקם במדרכה, המשמשת נתיב הליכה לעוברים ושבים. אין מחלוקת שמדובר ברחוב ראשי. כאמור, בהעדרו של עץ, קשה להבחין בקיומה של הערוגה מרחוק, גם בהינתן שאבני השפה שלה הם בגוון שונה במעט מאשר הגוון של המדרכה. כפי שציינה התובעת, במדרכה האמורה קיימים מספר גוונים ומכל מקום אין די בעצם קיומו של גוון מעט שונה כדי להעמיד את העוברים ושבים על סכנת הנפילה לתוך הערוגה. ערוגת עץ נטולת עץ, היוצרת למעשה בור באמצע המדרכה, שלהולך רגל ההולך לתומו קשה להבחין בו, הוא בבחינת מפגע.

36. עוד יש להזכיר את חוות דעתו של המומחה ההנדסי מטעם התובעת. גם אם אין המדובר בתקן או דין מחייב, כטענת הנתבעת, הרי שיש בדברים שנכתבו בחוות הדעת כדי לשמש קנה מידה להתייחסות. גם ללא חוות דעת בענין דומה שעומק ערוגה של 8 ס"מ אכן מהווה סיכון בלתי סביר ומפגע שיש לכל הפחות להזהיר מפניו את העוברים ושבים. גם רוחב רצועת ההליכה שנמדד במדרכה (מעט יותר ממטר ועשרים) אינו גדול מאד. בהינתן תנועת הולכי הרגל, אין להלין על התובעת שבחרה לצעוד דווקא במקום בו נמצאה הערוגה. בהתאם לתמונה הערוגה הקודמת (בה היה נטוע עץ) לא היתה קרובה מאד. זאת ועוד, בתמונות שצורפו עולה כי הרוכלים בחלק מהחנויות אף הוציאו את מרכולתם למכירה בדוכנים מחוץ לחנות דבר שהקטין את מרחב ההליכה של הולכי הרגל.

37. מכל מקום, גם בהינתן קיומו של סיכון בלתי סביר כאמור, "חובתו של המזיק היא לנקוט אמצעי זהירות סבירים, ואחריותו מתגבשת, רק אם לא נקט אמצעים אלה" (ענין ועקנין, שם). בעניננו, אין מחלוקת שהנתבעת לא נקטה באמצעי זהירות כלשהם על מנת למנוע את הסכנה שנוצרה מקיומו של הבור בערוגה, אף שידעה עליה. המינימום שהיה על הנתבעת לעשות, עד שהחליטה אם יש מקום לכסות את הערוגה ועד לסיום ביצוע הכיסוי היה לגדר את הערוגה. אין המדובר בפעולה מסובכת, מורכבת או יקרה לביצוע.

38. משלא נקטה הנתבעת אמצעי זהירות כלשהם, כאמור, הפרה את חובת הזהירות הקונקרטית המוטלת עליה.

39. ביחס לתנאי השלישי להטלת אחריות בעוולת הרשלנות (הקשר הסיבתי בין הפרת החובה לנזק), הרי שניתן בענייננו לקבוע, כי הפרת חובת הזהירות של הנתבעת כלפי התובעת היא שגרמה לקרות הנזק. לולא הופרה החובה ואילו היו ננקטים אמצעי זהירות כאמור, הסיכוי כי הנזק היה נמנע גדול מהסיכוי שהוא היה מתרחש בלאו הכי (ר' ענין ועקנין, לעיל).

40. משנקבעה אחריותה של העיריה לתאונה, יש לבחון את שאלת האשם התורם שיש לטענתה לייחס לתובעת.

    אשם תורם

41. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ושמעתי את העדויות מטעמם, הגעתי למסקנה כי בנסיבות הענין יש מקום לקבוע כי לתובעת תרומה מסוימת להתרחשות התאונה.

42. אכן, לא מצופה מאדם שילך וראשו באדמה, אולם אין גם מחלוקת שהתובעת הכירה היטב את המדרכה האמורה וכי התאונה ארעה באור יום מלא ובמזג אויר טוב ולא גשום. מכאן, שקיים סיכוי כזה או אחר, שבתשומת לב מדוקדקת יותר היתה התובעת מבחינה בערוגה מבעוד מועד.

43. לפיכך, בנסיבות כפי שפורטו לעיל, מצאתי להעמיד את שיעור האשם התורם שיש להטיל על התובעת על 20%.

    שיעור הנזק

44. ממקום התאונה הובהלה התובעת לבית החולים שערי צדק בירושלים, שם נקבע כי קיים חשש לפריקה של כתף שמאל. היא אושפזה ליום אחד, כאשר במהלך האשפוז הוחזרה הכתף למקומה תחת הרדמה. התובעת שוחררה מבית החולים עם המלצה למתלה יד, מעקב ומשככי כאבים. הכאבים מהם סבלה התובעת נמשכו, לטענתה, שבועות ארוכים, בהם היתה מוגבלת בתפקודה.

45. התובעת צירפה לתביעתה את חוות דעתו של ד"ר מיכאל לבני, מומחה בכירורגיה אורתופדית, שקבע בחוות דעתו כי בעקבות התאונה שארעה לה היא סובלת מפריקה קדמית עם נזק משמעותי, קרע מלא של הגידים בכתף וכתוצאה מכך הגבלות בטווחי התנועה של הכתף השמאלית. המומחה קבע לתובעת נכות צמיתה בשיעור של 25% וכן נכויות זמניות לתקופות שונות.

46. לטענת התובעת, מדובר, כאמור, בנכות אורתופדית משמעותית המגבילה אותה בתפקודה היומיומי, לרבות בפן האישי. בין השאר היא מתקשה בהרמת היד, הרמת ונשיאת חפצים כבדים, הפעלת היד במאמץ כגון סחיטת סמרטוט, פתיחת קופסאות, פקקים ומכסים וכד'.

47. מומחה הנתבעת קבע לתובעת נכות בשיעור של 20% אשר חציו ייחס למצב ניווני קודם.

48. כפי שצוין לעיל, הצדדים הסכימו על מיצוע הנכויות ועל כן שיעור נכותה המוסכם של התובעת כתוצאה מהתאונה הועמד על 17.5%.

49. התובעת עתרה לפיצוי בשלושה ראשי נזק: כאב וסבל, עזרת צד ג' והוצאות.

    כאב וסבל

50. בכל הקשור לכאב וסבל טוענת התובעת שיש להתחשב בכך שעניננו באשה מבוגרת שסבלה וסובלת סבל משמעותי מאז התאונה ועד היום. היא נאלצה לקבל זריקות בעבר ומקבלת כאלה אף כיום.

51. לטענת הנתבעת יש להתחשב בגילה של התובעת ובהקבלה להפחתת הפיצוי בשל כך לנפגעי תאונות דרכים, שכן ככל שנשאר פחות זמן לסבול הסכומים קטנים יותר.

52. בהתחשב בפגיעה שנפגעה התובעת בכתפה, בקרע בגידים והשלכותיו על תפקודה, בשיעור נכותה הרפואית המוסכמת כמו גם גילה של התובעת מצאתי לפסוק לתובעת פיצוי בגין נזק שאינו נזק של ממון בסך של 50,000 ₪.

    עזרת צד ג'

53. נכדה של התובעת, ד', העיד שסעד את סבתו עוד לפני התאונה, פעמיים בשבוע למשך שעתיים בכל פעם, כאשר תמורת עזרתו שילמה לו התובעת סך של 50 ₪ לשעה. בתקופת החלמתה הסמוכה לתאונה, העיד הנכד שהגיע לביתה של סבתו כל יום, שעתיים ביום, למשך כחודש, כאשר עבור זאת קיבל 600 ₪ לשבוע. זאת בנוסף לסיועה של דודתו ואביו, בתחומים נוספים. מאז ועד היום, העיד הנכד, הוא מגיע אל סבתו פעמיים בשבוע למשך 5 שעות בכל פעם תמורת 60 ₪ לשעה.

54. לטענת הנתבעת, התובעת סבלה משינויים ניווניים ושחיקתיים משמעותיים עוד לפני התאונה. לטענתה, אצל כל אדם הזמן עושה את שלו. בנוסף הנכות היא לא חמורה מאד ובכל מקרה התובעת היתה זקוקה לעזרה בשל גילה ובשל מגבלותיה עוד לפני התאונה ולראיה הנכד בא וסייע לה גם לפני התאונה כי היתה זקוקה לכך. לפיכך, טוענת הנתבעת, הצורך בעזרה בעקבות התאונה והצורך הבסיסי שהיה קיים לפניה, מתלכדים יחד כך שכיום אי אפשר להפריד בין העזרה לה נזקקה התובעת לפני התאונה והעזרה לה היא נזקקת לאחריה, למעט בתקופת ההחלמה הסמוכה לתאונה.

55. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים בראש נזק זה, הגעתי למסקנה כי יש מקום לחלק את הפיצוי לתקופה הסמוכה לתאונה, תקופת ההחלמה, ולתקופה שלאחריה.

56. לתקופת החלמתה של התובעת בסמוך לתאונה (כחודש), יש מקום לפסוק לתובעת פיצוי בגין עזרת צד ג' הן עבור עזרתו המוגברת של הנכד, הן עבור עזרה מוגברת של בני המשפחה האחרים בתחומים נוספים, בסך של 5,000 ₪.

57. מעבר לכך יש לפסוק לתובעת סכום גלובלי לעבר ולעתיד, באופן שישקף את העובדה שהיא נזקקה לסיוע מסוים עוד לפני התאונה והיתה נזקקת לו בעתיד, באופן הולך ועולה, גם ללא קשר לתאונה ככל שהיא הולכת ומתבגרת. עוד יש להתחשב בתוחלת חייה של התובעת.

58. לפיכך מצאתי לפסוק לתובעת בגין עזרה לעבר ולעתיד עבר סך כולל נוסף של 90,000 ₪.

     

    הוצאות

59. התובעת מפנה לצורך בתשלום השתתפות עצמית בקופת חולים, צורך בנסיעות, כאשר בנה העיד שמסיע אותה או שהיא לוקחת מונית. אכן סביר שהתובעת נזקקת להוצאות כאלה ואחרות בדמות דמי השתתפות עצמית בקופת חולים, משככי כאבים וכיוצא באלה. מאחר שהתובעת נפגעה בכתף, דומה שאין לקשור זאת בהוצאות ניידות מוגברות. לפיכך מצאתי לפסוק לתובעת סך גלובלי כולל בגין הוצאות לעבר ולעתיד בסך של 5,000 ₪.

    סיכומם של דברים

60. סך הפיצוי המגיע לתובע הוא כדלקמן:

    כאב וסבל50,000 ₪

    עזרת צד ג' לעבר ולעתיד95,000 ₪

    הוצאות 5,000 ₪

    --------------------------------------------------------

    סה"כ 150,000 ₪

    בניכוי אשם תורם בשיעור 20% 120,000 ₪

61. בסה"כ תשלם הנתבעת לתובעת פיצוי בסך של 120,000 ₪.

62. כמו כן תשלם הנתבעת לתובעת את הוצאותיה (אגרת בית משפט, עלות חוו"ד המומחים ועלות שכר עדותו של המומחה ההנדסי, בהתאם לקבלות שתמציא התובעת לנתבעת). עוד תישא הנתבעת בשכ"ט עו"ד של התובעת בשיעור של 20% מסכום הפיצוי, בתוספת מע"מ.

    ניתן היום, ז' אדר ב' תשפ"ד, 17 מרץ 2024, בהעדר הצדדים.