ל. ואח' נ' מדינת ישראל

בפני ערעור על פסק דינו של בית הדין לעררים בירושלים לפי חוק הכניסה לישראל התשי"ב -1952 (להלן: "החוק") בערר (י-ם) 1069-24 מיום .28.1.24 (כב' הדיין ד"ר יוסף ברדא). בית הדין דחה ערר על החלטת המשיבה מיום 15.11.23.

המשיבה דחתה באותה החלטה, בקשה כי יוענק למערערת 2 רישיון ב/1 לצורך סיעוד של המערערת 1, ילידת 1941. הבקשה נדחתה מאחר ולא מתקיימים שני תנאי סף הנדרשים בהתאם לסעיף 3א(ב1) לחוק כדי להעביר את הבקשה לבחינה אם יש מקום ליתן הארכת אשרת העובדת מטעמים הומניטריים מיוחדים. התנאי האחד - עברו במקרה זה מעל ל-8 שנים מיום כניסת העובדת לישראל. התנאי הנוסף - חלפו מעל ל 90 ימים מיום סיום העסקה החוקית האחרונה בישראל של העובדת (ר' סעיף 3א(ב1)(1) ותת סעיף (ג) שם).

לאחר עיון לא מצאתי כי נפלה שגגה בהחלטת המשיבה או בפסק דינו של בית הדין ולפיכך דין הערעור שבפני להדחות.

בהמשך להחלטתי מיום 3.3.24 ובהעדר התנגדות ניתן פסק הדין על יסוד טענות שבכתב (ר' תקנה 138(א)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט - 2018 אשר חלה מכוח תקנה 28(א) לתקנות בית משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין) התשס"א - 2000.

רקע ופסק הדין מושא הערעור;

1. המערערת 1, היא ילידת 1941, אלמנה ומחזיקה בהיתר להעסקת עובד זר בענף הסיעוד מפאת מצבה הרפואי הקשה (להלן: "המערערת"). המערערת 2 - ילידת 1974, ביולי 2009 נכנסה לישראל מהודו באמצעות רישיון ישיבה מסוג ב/1 בתחום הסיעוד אשר הוארך מעת לעת (להלן: "העובדת הזרה" או "המערערת 2")). המערערת 3 היא בת המערערת. הרישיון האחרון של העובדת הזרה פג ביום 13.4.23 ולפיכך היה עליה לעזוב את הארץ באותו מועד. חרף זאת פנתה זו לעבודה אצל המערערת וביום 15.11.23 הוגשה בקשה ליתן לה רישיון מטעמים הומניטריים מיוחדים על מנת שתוכל להמשיך ולעבוד עם המערערת.

    

2. ביום 15.11.23 דחתה המשיבה את הבקשה משום שזו אינה עומדת בשני תנאי סף שנקבעו בס' 3א(ב1) לחוק. התנאי האחד הוא שלא יעברו מעל לשמונה שנים ממועד הכניסה לארץ, וכאמור כאן חלפו כבר כ-14 שנה. התנאי הנוסף הוא כי במועד הגשת הבקשה לא יחלפו יותר מ-90 ימים מיום סיום תקופת העסקה החוקית האחרונה בישראל (במקרה הנדון חלפו כשבעה חודשים). המערערות לא השלימו עם החלטה זו והגישו ערר לביה"ד אשר סומן ערר (י-ם) 1069-24.

    

3. ביה"ד דחה את הערר וזאת בפסק דין מיום 28.1.24 (כב' הדיין יוסף ברדא). ביה"ד ציין את התכלית העומדת בבסיס התנאים הקבועים בס' 3א(ב1) לחוק. עובדים זרים המועסקים בישראל בענף הסיעוד אמורים לשהות בישראל לצורך עבודה זמנית בלבד ולא להשתקע בישראל. מגבלות החוק נועדו לתמוך במדיניות זו ובהתאמה נקבע גם נוהל הטיפול בבקשות להארכת רישיונות ב/1 בענף הסיעוד מטעמים הומניטריים מיוחדים וחריגים, לפי ס' 3א(ב1) לחוק הכניסה לישראל-מס 5.3.0006 (להלן: "הנוהל"). ביה"ד ציין כי אין מחלוקת שהבקשה לא עומדת בתנאי הסף ולכן אין לשר הפנים סמכות להאריך את רישיונה של העובדת הזרה וניתן לסלק הבקשה בהתאם לנוהל.

    

4. מאחר והמערערים הפנו לחוק הכניסה לישראל (תיקון מס' 37 - הוראת שעה -נגיף הקורונה החדש), התשפ"ג-2023 (להלן: "הוראת השעה"), התייחס ביה"ד גם לכך והבהיר כי הוראת השעה אינה חלה על המקרה, שכן לא הוגשה בקשה בהתאמה להוראותיה והבקשה, מושא הליך זה, גם לא הוגשה במועדים שנקבעו באותה ההוראה.

    

5. ביה"ד ציין הוסיף כי הערר שבפניו גם הוגש בשיהוי של חודש מהמועד הקבוע בהתאם לתקנה 6(א) לתקנות הכניסה לישראל (סדרי הדין והמנהל בבית דין לעררים), התשע"ד-2014, ולא הוצג טעם מיוחד להארכת המועד. ביה"ד סיים את הכרעתו באמירה כי חרף ההבנה באשר לקושי של משפחת המערערת, לא די בכך כדי להתערב בהחלטת המשיבה שניתנה בהתאם לדרישת חוק ברורה. למערערת 2 ניתנה שהות של 21 יום לצאת מישראל.

    

   תמצית טענות הצדדים:

6. המערערות לא משלימות עם פסק דינו של ביה"ד ובכתב הערעור הן מרחיבות באשר למצב הקשה של המערערת. צוין כי זו סובלת מדמנציה מתקדמת, איננה דואגת להיגיינה בסיסית של עצמה וזקוקה לעזרה מלאה ברחצה ולבוש. המערערת נדרשת לליווי והשגחה 24/7. בשנת 2018 היא איבדה את נכדתה באסון נחל צפית. בעלה שהיה אז בחיים, שכר טיפול שנערך בביתם, אך המערערת התקשתה ליצור קשר עם מספר מטפלות והתנגדה לטיפולן בכל הקשור להיגיינה אישית שלה. בעל המערערת נפטר ומאז חלה החמרה נוספת במצב המערערת והיא גם מתקשה בדיבור וזקוקה למוצרי ספיגה. בין המערערת לעובדת הזרה נוצר קשר טוב וכעת היא נראית מסודרת ומטופלת היטב. מדובר במטפלת הראשונה אשר המערערת מסכימה כי תקלח אותה. הערעור מדגיש שהמערערת חתמה על ייפוי כוח מתמשך וביקשה בו כי במקרה של התדרדרות קריטית במצבה היא תישאר בבית. המערערת 3, בתה - מבקשת לכבד בקשתה זו, אך חוששת כי אם לא יאושר המשך השהות של העובדת הזרה, הדבר לא יהיה אפשרי. צוין כי העובדת הזרה קיבלה עליה את הטיפול, למרות שמדובר במלאכה עם קושי רב. בין השתיים גם נוצרו יחסי אמון והערכה והעובדת מבינה את צרכי המערערת ודואגת להם. עוד צוין כי שני ילדי המערערת מתגוררים בחו"ל והדבר מוסיף קושי רב לליווי המשפחתי. נטען כי לאור המצב הקשה של המערערת שהולך ומחמיר ובשים לב ליחסי התלות בעובדת הזרה - הרי שיש מקום לחרוג מנהלי המשיבה ולשקול בחיוב קבלת הבקשה. המערערות טוענות כי מדיניות המשיבה פוגעת בזכויות יסוד והיה מקום, לכל הפחות, להעביר את הבקשה לבחינת הוועדה ההומניטרית. זאת, תחת סילוקה על הסף. המערערות חזרו על טענות שהעלו בביה"ד ובכלל זה ההפניה להוראת השעה.

    

7. המשיבה מנגד מפנה לכך שנקודת המוצא בחוק היא כי עובד זר יכול לקבל רישיון לישיבת ביקור עד לסך כולל של 63 חודשים. אכן בס' 3א(ב1) לחוק ניתנה אפשרות לחרוג מאותה תקופה, אך מדובר בסמכות מוגבלת לצורך מספר מצומצם של מקרים מטעמים הומניטריים מיוחדים וחריגים. בהתאם להוראת הסעיף, ניתן לבחון את הבקשה ובלבד שבמועד הגשת הבקשה לא חלפו למעלה מ-90 ימים מיום סיום תקופת ההעסקה החוקית האחרונה של העובד הזר ובנוסף, יתקיימו במקרה מספר תנאים. אחד מאותם תנאים מצוין בתת סעיף ג' ועל פיו יש צורך כי: "בעת הגשת הבקשה לפי סעיף זה, לא עברו 8 שנים מיום כניסתו לישראל לראשונה של העובד הזר לעבודה בענף הסיעוד". במקרה דנן חלפו יותר מ-90 יום והעובדת הזרה שוהה בישראל גם יותר משמונה שנים. התשובה מפנה לשינויים שחלו בהוראת הסעיף ובשים לב לפסיקה וזאת ביחס למגבלת 90 הימים. עם זאת, המצב הנוהג כעת הוא כי מגבלת הזמן עומדת בתקפה ולא נשקלת ארכה ביחס אליה, כאשר מגיש הבקשה ממילא אינו עומד בתנאי סף נוסף (בענייננו שהות של יותר משמונה שנים). המשיבה חוזרת גם על ההבהרה מדוע הוראת השעה אינה חלה על המקרה. לטענתה אין מקום להתערב בפסק הדין של בית הדין, שכן בהיעדר עמידה בתנאי הסף אין למעשה סמכות להיעתר לבקשה.

    

   הכרעה:

8. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים שבכתב, אני סבורה שאין מקום לקבל את הערעור. בהקשר זה אחזור על דברים שאמרתי לאחרונה בעמ"נ 38888-12-23. כפי שפורט בתשובה, עובדים זרים נכנסים מלכתחילה לצורך עבודה זמנית ואין פסול בקביעת הוראות אשר מטרתן למנוע השתקעות כאן. שר פנים היה מודע לקשיים הקמים מחמת מגבלת הזמן, בנסיבות ייחודיות, ועל רקע זה ניתנה אפשרות להאריך את האשרה של העובד הזר בנסיבות הומניטריות מיוחדות, בהתאם לקבוע בסעיף 3א(ב1) לחוק. בד בבד האפשרות להאריך את תקופת השהייה מעל ל-63 חודשים, כפופה למספר תנאים וזאת בהתאם להוראות אותו סעיף. באופן כללי יאמר כי מטרת אותם תנאים הייתה להבטיח כי גם מטופלים סיעודיים קשים יוכלו לזכות בטיפול עובד זר וכי אלו לא יפנו רק למטופלים, אשר הטיפול בהם קל. כך גם המחוקק ביקש למנוע מצב בו המדינה תמצא עצמה בפני עובדות מוגמרות מחמת היווצרות קשרים עמוקים וארוכים, ללא שיתאפשר שיקול דעת באשר לצורך של המטופל הספציפי לקבל את שירותי העובד הספציפי.

    

9. אין חולק כי בסעיף 3א(ב1) נקבע כי ניתן ליתן אשרה מטעמים הומניטריים מיוחדים וחריגים "ובלבד שבמועד הגשת הבקשה לא חלפו למעלה מכ-90 ימים מיום סיום תקופת העסקתו החוקית האחרונה בישראל של העובד הזר". תנאי זה לא מתקיים בענייננו וזאת מקום בו המועד האחרון של ההעסקה החוקית היה ביום 13.4.23 בעוד הבקשה הוגשה רק ביום 15.11.23. עוד לא יכולה להיות מחלוקת, כי בס"ק (ג) נקבע כי יש צורך שלא יחלפו שמונה שנים מיום הכניסה לישראל, ואף תנאי זה לא מתקיים בענייננו. כאמור, העובדת הזרה נכנסה לישראל ביולי 2009 וממילא במועד הגשת הבקשה חלפו כ-14 שנה.

    

10. בית משפט זה קבע לא אחת כי לא ניתן להיעתר לבקשת אורכה מכוח הסעיף הרלוונטי - מקום בו המבקש אינו עומד בתנאי הסף הנדרשים לכך. בעניין זה ר' - עמ"נ (י"ם) 41100-07-15 אסתר סלע נ' רשות האוכלוסין וההגירה (3.8.2016), ובעניינו בר"ם 7006/16 אסתר סלע נ' רשות האוכלוסין וההגירה (7.9.2016)); עמ"נ (י"ם) 13254-04-17 לילי נמט נ' רשות האוכלוסין וההגירה (25.9.2017), ובעניינו בר"מ 8248/17 לילי נמט נ' רשות האוכלוסין וההגירה (20.12.2017); עמ"נ 54922-12-18 זערור ואח' נ' משרד הפנים (25.2.2019); עמ"נ 64695-03-19 פלונית נ' מדינת ישראל - משרד הפנים רשות האוכלוסין וההגירה (23.3.2020) ובעניינו בר"ם 4428/20 פלונית נ' משרד הפנים רשות האוכלוסין וההגירה (1.7.2020); עמ"נ (י-ם) 50843-12-19 פלונית ואח' נ' ראשות האוכלוסין וההגירה (14.07.20); עמ"נ (י-ם) 1063-03-20 ר' נ' שר הפנים (07.06.2020); עמ"נ (י-ם) 32147-02-21 ש' צ' נ' שר הפנים (16.02.2021).

     

11. בקשה להעביר את עניין המערערות לבחינת הוועדה הפועלת לפי ס' 3א(ב1) לחוק, למרות שהיא לא עומדת בתנאי הסף, היא למעשה בקשה לעקוף את הוראות החוק והנוהל ולכן ובדין נדחתה אותה הבקשה. על אף שבית המשפט נתקל לא אחת במקרים דומים אשר בולטת בהם מצוקת המערער, הנדרש לסיוע העובד הזר - הרי מקום בו בחר המחוקק לקבוע הוראות נוקשות, המגבילות את האפשרות להיעתר לבקשות, אין בידי בית המשפט לסייע.

     

12. עוד אין מקום לטענות הנסמכות על הוראת השעה הייחודית לתקופת הקורונה. כפי שהובהר היטב בתשובה כדי לחסות תחת הוראת השעה, היה על הבקשה להיות מוגשת בין 01.03.20 לבין 31.03.23, אך הבקשה מושא ההכרעה, הוגשה רק ביום 15.11.2023. מה גם שזו לא הוגשה בהתאם לדרישות הוראת השעה. צודקת המשיבה בהפנותה לכך שהעסקה החוקית של העובדת הסתיימה ביום 13.4.3023 והיה עליה לעזוב כבר אז את ישראל. אף שניתן להבין את הקושי הכרוך בעזיבת העובדת וזאת בכלל ועל רקע הקשיים הבריאותיים של המערערת והקשר בין השתיים בפרט - הרי שטענות באשר לקשר זה, הן בבחינת ניסיון להעמיד את המשיבה בפני עובדה מוגמרת. החוק ביקש למנוע מצב זה.

     

    סופם של הדברים הוא אפוא, כי חרף הבנת המצב הקשה של המערערת והצורך של זו בהמשך העסקת העובדת הזרה, אין בית המשפט יכול לסייע בדבר. לפיכך דין הערעור להידחות.

     

    בהחלטתי מיום 3.3.24 נעתרתי לבקשה לצו ביניים. מכוח אותה החלטה מוסיפה העובדת הזרה לשהות בישראל. כדי לאפשר לזו להיערך לעזיבת ישראל ומנגד לאפשר למערערות 1 ו-3 לאתר מחליפה - נמצא לקבוע כי על העובדת הזרה לצאת מישראל לכל המאוחר עד ליום 15.5.24 (הובא בחשבון הקושי הכרוך באיתור עובד חלופי, בתקופת חג הפסח המתקרב).

     

    המערערות תשלמנה הוצאות המשיבה בסך 2,000 ₪. הפיקדון אשר בקופת בית המשפט יועבר למשיבה לתשלום ההוצאות.

     

    פסק הדין יישלח לצדדים על ידי המזכירות.

     

    ניתן היום, י"ז אדר ב' תשפ"ד, 27 מרץ 2024, בהעדר הצדדים.