פס"ד בבקשה לקיום צוואה נוטריונית שערך המנוח, חודש וחצי לפני פטירתו, התנגדות בטענות להשפעה בלתי הוגנת

המנוח הלך לבית עולמו ביום 13.10.21 כשהוא נשוי. המנוח הותיר אחריו אישה (התובעת), ושמונה ילדים, משלוש נשים שונות.

הנתבעים 1-2 (להלן: "ש.ל.ר" ו"י.ע" בהתאמה) הינם ילדיו של המנוח מאשתו הראשונה, ***. יצויין כי מנישואין אלה נולדו שני ילדים נוספים, א' ו-י', שאינם צד להליך.

הנתבעים 3-4 (להלן: "א.ל." ו"ש.ל." בהתאמה) הינם ילדיו של המנוח ממערכת יחסים זוגית שניה שקיים המנוח, שלא במסגרת נישואין.

בשנת 1991, נישא המנוח לתובעת, מנישואין אלה נולדו שני ילדים משותפים – התובע 2 (להלן גם: "ש.ע."/"התובע") ובת נוספת (להלן: "ח.ע.").

המנוח היה בעל זכויות של בר רשות בנחלה **** (****), בה התגורר עד יום מותו.

המנוח הותיר אחריו צוואה נוטריונית מיום 28.8.2021, במסגרתה ציווה את כלל רכושו לאשתו (התובעת), לרבות הזכויות בנחלה בה התגוררו. וכן ביקש למנות במסגרת הצוואה את בנו (התובע) כבן ממשיך בנחלה, וביקש מהתובעת לדאוג לרישומו ככזה. המנוח ציין כי ככל שאשתו לא תהיה בחיים במועד פטירתו, מלוא עזבונו יועבר לתובע. לשאר ילדיו לא הותיר המנוח דבר ובחר לאחל להם בצוואה "חיים טובים וארוכים".

עיקרי הוראות הצוואה:

סעיף 4 – "הנני מצווה בזה את כל עזבוני וכל נכסיי.. לאשתי היקרה ל.ע..."

סעיף 5 - "הנני מצווה בזה כי לאחר פטירתי יועברו כל זכויותיי בכל נכסי מקרקעין בהן אני רשום.. לאשתי ל.ע...", לרבות כמפורט בסעיף 5.1 - "בנחלה מספר ** הנמצאת ****, והרשומה ברשות מקרקעי ישראל"..

סעיף 6 - בכל במקרה "שאשתי לא תהיה בחיים בעת פטירתי, הנני מצווה את כל עזבוני

כמפורט בצווואה זו לעיל ולהלן, לבני ש.ע." (התובע).

סעיף 7 - "הנני מבקש למנות את בני – ש.ע... כבן ממשיך בנחלה **** הרשומה על שמי ועל שם אשתי ברשות מקרקעי ישראל ומבקש מאשתי להוציא החלטה משותפת זו שלנו על הפועל."

סעיף 8 – "הנני מצווה להעביר על שמו של בני – ש.ע... כל כלי רכב אשר יהיה בבעלותי"...

סעיף 9 - "לא כללתי בצוואתי זו את שאר ילדיי, ואני עושה זאת בדעה צלולה, ברצון מלא וחופשי, בשיקול דעת וללא כל כפיה או לחץ מגורם כלשהו ומאחל לשאר ילדיי חיים טובים וארוכים".

ביום 26.12.2021 הגישה התובעת בקשה לקיום הצוואה, ביום 16.1.2022 הגישו הנתבעים התנגדות לבקשה לקיום הצוואה בטענה כי המנוח לא היה כשיר לצוות בעת עריכת הצוואה וכי היה נתון להשפעה בלתי הוגנת, וכן טענו לפגמים צורניים שנפלו בצוואה.

בהסכמת הצדדים נשמעה עדותה המוקדמת של אימו של המנוח ביום 15.5.2022.

לבקשת המתנגדים מונה מומחה לבחינת כשרות המנוח לצוות אולם ביום 28.3.23 הודיעה באת כוחם כי הם מוותרים על מינוי המומחה.

לאחר שמיעת הראיות, הצגת צילום מעמד עריכת הצוואה ולאחר שהגישו הצדדים סיכומי טענותיהם, עלי להכריע בתובענות.

תמצית טענות המתנגדים:

לטענת המתנגדים בעת עריכת הצוואה המנוח לא היה כשיר לצוות, בהיותו נתון תחת השפעת תרופות והביע כוונות אובדניות לאחר שאושפז בעבר על רקע דומה. בהקשר זה נטען כי לאור החשש שיפגע בעצמו הסתיר התובע את הנשק האישי של המנוח.

לטענת המתנגדים הצוואה נערכה תחת השפעה בלתי הוגנת תוך ניצול מצבו הבריאותי הקשה בהיותו מבודד ממשפחתו וילדיו מנישואיו הקודמים. לטענתם לאורך כל השנים לא הסכימה התובעת שהמנוח יהיה בקשר עם ילדיו מנישואיו הקודמים והוא נאלץ להיפגש עימם בסתר ללא ידיעתה. א.ל. וש.ל. פגשו את התובעת לראשונה בלוויה ובשבעה סרבה לאפשר להם לשבת בבית אביהם המנוח והם ישבו שבעה בבית סבתם, אימו של המנוח.

כמו כן לטענת המתנגדים יש לבטל את הצוואה מחמת מעורבות בעריכתה, שכן בנסיבות בהן המנוח היה באחרית ימיו, מרותק למיטה, מחובר לחמצן ושרוי תחת השפעת תרופות, לא ברור מי הורה לעו"ד אוחנה לערוך את הצוואה ומי מסר לה את תוכנה של הצוואה. בנוסף, הבאת עוה"ד אוחנה והחתמת הצוואה ביום שבת אינה מתיישבת עם העובדה שהמנוח היה אדם מסורתי שומר שבת. אשר לשאלת הגיונה של הצוואה נטען כי בחירת המנוח להוריש לתובעת את כל רכושו ולנשל את ילדיו אינה מתיישבת עם יחסי הצדדים ורצונו של המנוח אותו הביע בגלוי בפני אחיו, להתגרש ממנה. כמו כן בחירתו לצוות את בית המגורים רק לבן אחד (התובע) מבין שמונת ילדיו אינה מתיישבת עם העובדה שבית זה נרכש על ידי המנוח בתקופה בה היה נשוי לאשתו הראשונה ושם גדלו ילדיו (בהם המתנגדים) וכן אין זה סביר שהמנוח שדאג ותמך בביתו א' באופן שוטף, בהיותה מתמודדת נפש, ינשל אותה מצוואתו.

בנוסף נפלו פגמים צורניים בצוואה - לטענתם לא התקיים מרכיב היסוד לצורך קיום הצוואה על פי סעיף 22 (א) לחוק הירושה. המנוח היה מרותק למיטתו בבית החולים מחובר לחמצן ובקושי יכול היה לדבר ובמצבו לא יכול היה לכתוב או להקריא את הצוואה בפני הרשות כדרישת הדין.

תמצית טענות התובעים:

התובעים דחו מכל וכל את טענות המתנגדים. אשר לשאלת כשרותו של המנוח, טענו התובעים כי על פי בדיקת רופא שנערכה למנוח מספר דקות לפני חתימת הצוואה נקבע כי "החולה מר נ.ע.(המנוח) הוא בהכרה מלאה ובדעה צלולה, אחראי על מעשיו וכשיר לעשיית פעולה בפני נוטריון". תעודת הרופא צורפה לצוואה. כמו כן הליך החתימה על הצוואה נעשה ללא דופי, בפני נוטריון וגובה בסרטון המעיד כי המנוח היה צלול בעת החתימה.

אשר לטענה על אשפוזו של המנוח בבית החולים הפסיכיאטרי, לטענת התובעים מדובר על אירוע חריג שקרה לפני למעלה מ 35 שנים. לעניין האקדח נטען כי המנוח ביקש להעביר את הבעלות על האקדח לידי התובע בשל הנטל בביצוע הפרוצדורה הנדרשת לחידוש הרישיון.

השפעה בלתי הוגנת ובידודו של המנוח – לטענתם התובעת לא כפתה על מנוח נתק מילדיו אלא המתנגדים הם אלה שבחרו שלא להיות מעורבים בחייו של המנוח. בניגוד לטענה לפיה ש.ל. וא.ל. פגשו את התובעת לראשונה בלוויה, פגשו אותה בבר המצווה של נכדו של המנוח, ****, כמו כן התובעת השתתפה באירועים משפחתיים רבים של משפחת המנוח והקשר של התובעים עם אחיו של המנוח היה מצוין עד פרוץ הסכסוך לאחר מותו של המנוח.

אשר להתנגדות התובעת שש.ל. וא.ל. יישבו שבעה בבית המנוח – לטענת התובעים מדובר במסע נקמה מתמשך בהשפעת אחיו של המנוח, מר יע'., שניסה לשדל את בני המשפחה שלא לשבת שבעה בבית המנוח (למעט י' ו-א') הכפיש את התובעת בלוויה, סרב להשיב לתובעים מלגזה של המנוח ואיים בפני השכן כי "אדאג למרר להם את החיים ולגרום להם סבל", על כן הגישו כנגדו בקשה למתן צו הגנה (ה"ט 49655-10-21).

מעורבות בעריכת הצוואה – לטענת התובעים המנוח הורה לעו"ד אוחנה להכין את הצוואה בהתאם להוראות שמסר לה בפגישה מוקדמת שנערכה במשרדה מספר ימים לפני עריכת הצוואה וביום שבת 28.8.2021 ביקש באמצעות התובע שיצר קשר עימה שתגיעה לבית החולים לסיים את אשר התחילו. בסרטון המתעד את מעמד החתימה נשמעת עוה"ד אוחנה כשהיא מציינת במפורש שהצוואה נערכה בהמשך לפגישה שהתקיימה עם המנוח ושהצוואה נערכה בהתאם למבוקשו באותה פגישה.

לטענת התובעים המנוח לא היה אדם דתי ועל כן לא היתה מניעה לחתום על הצוואה ביום שבת.

לטענת התובעים הצוואה משקפת את רצונו האמיתי והאותנטי של המנוח. התובעת היתה מסורה למנוח ולמשפחתו משך 30 שנות נישואיהם, דאגה וטיפלה באימו של המנוח והזמינה אותה לשבתות וחגים, בעוד שהנתבעים קיימו עימו קשר רופף, התקשרו אליו לעתים רחוקות מטעמים אסטרטגיים וכאשר המנוח בחר מרצונו שאלו לא יהיו חלק מחייו. יתרה מזו, בתקופה בה חלה המנוח, התובעים יחד עם הבת ח.ע. היו לצידו, דאגו לו וטיפלו בו במסירות רבה – התובעת הביאה לו אוכל שאהב, התובע וח.ע. נטלו חופשה ללא תשלום (חל"ת) למשך כמה חודשים מעבודתם וישנו עם התובעת לסירוגין בבית החולים, בעוד ש.ל. וא.ל. לא היו עימו בקשר, לא ביקרו אותו ולא התעניינו במצבו ורק לאחר שש.ל.ר. הודיעה להם שהמנוח בימיו האחרונים הואילו להגיע לביה"ח למספר דקות בודדות. וש.ל.ר. ו-י.ע. הגיעו לבקרו פעמים בודדות ולמשך זמן קצר.

לטענת התובעים לא נפל כל פגם צורני בצוואת המנוח. המנוח פנה לעוה"ד אוחנה והצוואה נעשה על פי רצונו המפורש, אותו ביטא בפניה בפגישה שנערכה במשרדה ביום 18.8.2021. בפגישה סוכם כי עו"ד אוחנה תערוך את הצוואה בהתאם להוראותיו ותגיעה לביתו על מנת להחתימו, אולם מאחר ובאותו יום פונה לבית החולים, הצוואה נחתמה כעבור מספר ימים בביה"ח.

לטענת התובעים המנוח לא היה מרותק למיטה ולראייה עבר טיפולי פיזיותרפיה בתקופה המאוחרת לחתימת הצוואה (צורפו חשבוניות). ובאשר לטענה לפיה בעת מעמד החתימה המנוח בקושי יכול היה לדבר, צפיה בסרטון מעידה כי המנוח שוחח עם עוה"ד אוחנה בטרם החתימה ואישר לה שכל מה שנכתב הצוואה הוא נכון.

נטל ההוכחה:

בהתאם להוראת סעיף 25 (א) לחוק הירושה תשכ"ה-1965, "התקיימו מרכיבי היסוד בצוואה, ולא היה לבית המשפט ספק כי היא משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה, רשאי הוא בהחלטה מנומקת לקיימה, אף אם נפל פגם בפרט מן הפרטים או בהליך מן ההליכים המפורטים בסעיף 19, 20, 22, או 23 או בכשרות העדים או בהעדר פרטים מן ההליכים כאמור".

בהתאם להלכה הפסוקה, צוואה שמתקיימות בה כל הדרישות הצורניות על פי הדין, עומדת לה חזקת כשרותה, והנטל להוכיח, כי היא בטלה, מוטל על המתנגד לקיומה (ר' ע"א 2098/97 בוסקילה נ' בוסקילה, פ"ד נ"ח (3) 873; ע"א 130/79 עוזרי נ' עוזרי פ"ד ל"ג (2) 346; ת"ע 41494-06-16 ט.ח.א נ' ז.א (11.02.2018) וההפניות שם).

במקרה דנן מדובר בצוואה בפני רשות (סעיף 22 לחוק הירושה), ומרכיבי היסוד בצוואה זו, הם כי " הצוואה נאמרה בפני רשות או הוגשה לרשות, על ידי המצווה עצמו" (סעיף 25 לחוק הירושה).

באשר להשפעה בלתי הוגנת, הכלל הוא שנטל ההוכחה לקיומה של השפעה בלתי הוגנת על המצווה מוטל על הטוען לקיומה (ע"א 245/85 אנגלמן נ' קליין, פ"ד מג (1) 772, 778) "ולא די בהוכחת חשש בלבד להשפעה זו" (ע"א 53/88 מנלה נ' ברונדווין, פ"ד מו(1), 48, 50).

פגמים צורניים:

עפ"י הוראות חוק הירושה, צוואה בפני רשות נעשית על ידי המצווה באמירת דבריו בעל פה בפני נוטריון או בהגשת דברי הצוואה בכתב, על ידי המצווה עצמו לנוטריון (סעיף 22(א) לחוק הירושה).

לטענת הנתבעים מצפיה בסרטון שהוצג עולה כי המנוח לא כתב ולא הגיש לעוה"ד אוחנה כל מסמך הנצפה כצוואה וכי הצוואה היתה מודפסת ומוכנה לחתימה, והמנוח לא הקריא את הצוואה בפני הנוטריון. בנוסף נפל פגם בצוואה מאחר ולא תועד בסרטון השלב בו המנוח חתם על הצוואה.

דין הטענות להידחות: בעמ"ש (מחוזי ירושלים) 13612-12-12יוסרא דרוויש נ' סאמי דרוויש (15.07.2013) נקבע כדלקמן:

"הוראת החוק העוסקת בצוואה בפני רשות הינה סעיף 22, ומרכיבי היסוד בצוואה זו, כפי שנקבע בסעיף 25 לחוק הם שהמצווה אמר את דברו בפני רשות, בין שהדברים נאמרים לרשות והיא רושמת אותם, ובין שהדברים מוגשים לרשות בכתב. דרישה זו התקיימה בנסיבות המקרה דנן, מששוכנע בית משפט קמא, כי המנוחה גילתה את רצונה בפני הנוטריון לצוות את רכושה למשיבים. התנאי של אמירת דברי הצוואה בעל פה בפני הרשות מתקיים אפילו מקום בו המצווה מוסר את הוראותיו לנוטריון בטלפון והן מועלות על ידי הנוטריון על הכתב ומוקראות על ידו למצווה (ע"א 594/99 אוחנה נ' אלעזר, פ"ד נה(3) 355...ככל שהנוסח הסופי שאמור לבטא את רצון המצווה הוקרא לפניו והוא אישר שזו אכן הייתה כוונתו – כבמקרה זה בו המנוחה גילתה הסכמתה להוראות אלו אחר שהן הובהרו לה – אין בכך כל פסול, והצוואה תיוותר בגדר צוואה בפני רשות". (ההדגשות שלי א.נ).

בצוואה בפני רשות, חוק הירושה אינו דורש את חתימת המצווה או אישורה, ואין גם כל דרישה לחתימת הרשות שבפניה נערכה הצוואה. המחוקק מסתפק באישורה של הרשות על הקראתה של הצוואה והצהרת המצווה, כערובה פורמלית לאמיתות הצוואה ולגמירות דעתו של המצווה. (תמש (י-ם) 18211-04-13 א.ג נ' מ.ש (11.3.2015)).

אשר לטענה כי לא הוסרט החלק של החתימה ע"י המנוחה, וזו לא תועדה בסרטון, אין בטענה זו כדי להעלות או להוריד שכן לא נטענה טענת זיוף והנוטריון אישרה בעדותה כי "נ.ע. חתם על הצוואה בפניי" (עמ' 31 ש' 30).

בענייננו הנוטריון אישרה בחקירתה כי במועד החתימה הצוואה היתה ערוכה ומוכנה, בהתאם למבוקשו של המנוח כפי שהכתיב לה בפגישה מקדימה שנערכה ביניהם במשרדה ביום 18.8.21. עוה"ד אוחנה הבהירה כי הפגישה נערכה לאחר כמה מפגשים אקראיים בהם שוחח עימה המנוח על הצוואה. עוד הובהר כי על מנת שלא לעכב את המנוח שהיה עייף וחלש סוכם כי מייד לאחר הפגישה תערוך את הצוואה ותגיע לביתו להחתימו, אולם בשל אשפוזו נדחה מועד החתימה ליום שבת 28.8.21. כך לדבריה (עמ' 30 ש' 28-34):

"הוא הגיע לבד. המשרד שלי בזמנו היה ****, כתבנו את כל מה שנ.ע (המנוח) מבקש על דף וסיכמנו שבערב לאחר שאערוך את הצוואה אני אגיע אליו הביתה. עוד באותו ערב התקשרה אליי ל.ע.(התובעת) ואמרה לי שהוא עלה על אמבולנס וביקש למסור לי שנתאם מועד אחר. הוא היה אצלי במשרד ביום 18.8.21 כתבנו את כל מה שהוא רוצה, אמרתי לו שאני אערוך את הצוואה ואני אגיע אליו הביתה כדי להחתים אותו. הוא עייף וחלש, לא רציתי לעכב אותו , כי צוואה נוטריונית אפשר לחתום בכל מקום".

משהוכח כי המנוח פנה אל הנוטריון במספר הזדמנויות בהן שוחח עימה בעניין הצוואה, קיים עימה פגישה בה הכתיב לה את רצונו, ומייד לאחר מכן הנוטריון העלתה אותן על הכתב וטרם החתימה, הקריאה את הצוואה בפני המנוח לשם אישורו (מילה במילה) - בנסיבות אלה אני קובעת כי מרכיבי היסוד של הצוואה התקיימו וכי אין מקום להיפוך הנטל.

הנתבעים ביקשו להסתמך על ע"א 36/88דורה זלוף נ' שאול זלוף, מו(3) 184 (1992) אולם אין הנדון דומה לראיה שכן בפס"ד זה נדון מקרה בו לא הוגשה תעודה רפואית לפי תקנה 4(ה) לתקנות הנוטריונים תשל"ז-1977, עובר הנטל להוכחת אמיתותה של הצוואה ולתקפותה על מי שמבקש לקיימה. כן ביקשו להסתמך על פסק הדין בעניין ע"א 493/83 אבו סנינה נ' טהא, אולם אף פס"ד זה אינו רלבנטי מאחר שעסק בסוגיה שונה לחלוטין (בפסק הדין נדון מסמך שכותרתו "מסמך והתחייבות" שנטען כי הוא מהווה צוואה ובין היתר נפסק כי אי-החתמת שני עדים בשעת עריכת הצוואה וחוסר הצהרה בפניהם שזו צוואתו של עורכה פוגמות, לכאורה, בגמירות דעתו של המצווה לראות במסמך זה משום צוואתו, כן נקבע כי החייבות המנוח לבצע כל פעולה כדי שלמסמך תהא הצורה החוקית והנכונה גם היא מצביעה על העדר גמירות דעתו שהמסמך ישמש כצוואה באותה שעה), ולא מצאתי כיצד הוא תומך בטענת הנתבעים.

לסיכום - בענייננו, מדובר בצוואה בפני רשות (נוטריון) אשר לא נפל בה כל פגם פורמלי. לפיכך, חזקה על הצוואה שצוואת אמת היא ועל הנתבעים מוטל נטל השכנוע להוכיח התקיימות עילות ההתנגדות לרבות כשרות לצוות, מעורבות בעריכת הצוואה והשפעה הבלתי הוגנת. כמו כן, על הנתבעים מוטל נטל הבאת הראיות להוכחת עילת התנגדותם (ש' שוחט, פגמים בצוואות 2016, בעמ' 182-187).

העדר כשרות לצוות:

בחינת הכשרות לצוות הינה עניין שבמומחיות. לשם בחינת מצבו הרפואי, הנפשי והקוגניטיבי של מנוח במועד עריכת צוואה, נוהגים בתי המשפט להיעזר במומחים רפואיים.

לצוואה צורפה תעודת רופא לפיה נקבע כי המנוח היה כשיר במועד החתימה. מנגד הנתבעים לא הביאו כל ראיה או ראשית ראיה מטעמם להעדר הכשרות לצוות במועד עריכת הצוואה.

חרף העובדה שהיה בידיהם צו להסרת חיסיון רפואי, ומונה מומחה מטעם בית המשפט, ביקשו לבטל את מינוי המומחה. במעמד הדיון ביום 28.3.2023 הודיעה ב"כ הנתבעים כי הם מוותרים על המומחה בטענה כי "כמות החומר הרפואי היתה עצומה ושכר הטרחה של המומחה היה גבוה 11,000 ₪".

לציין כי תיקו הרפואי של המנוח לא הוגש לתיק, ולשם הוכחת טענת העדר הכשרות ביקשו הנתבעים להסתפק למעשה בעדויות השונות שנשמעו.

כידוע, נקודת המוצא היא כי כל אדם כשיר לעשות פעולות משפטיות, זולת אם כשרותו הוגבלה או נשללה (ר' סעיף 2 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962). לא בנקל תישלל כשרותו של אדם לעשיית פעולות משפטיות. מכל מקום, העדר כשרות של אדם לביצוע פעולות משפטיות, היא עניין שברפואה, ולשם הוכחתה יש להיזדקק למסמכים רפואיים ולחוו"ד מומחה.

מאחר שהצוואה נחתמה עת היה המנוח מאושפז, קובעת תקנה 4 (ה) לתקנות הנוטריונים תשל"ז - 1977 כי "לא ייתן נוטריון אישור על עשיית פעולה בפניו אם המבקש לבצע את הפעול מאושפז בבית החולים או מרותק למיטתו, כל עוד לא הוצגה בפניו תעודה רפואית לפי טופס שבתוספת הראשונה שהוצאה ביום עשיית הפעולה; התעודה הרפואית תצורף לעותק האישור שיישמר בידי הנוטריון".

ואכן במועד עריכת הצוואה, 28.8.21 נבדק המנוח ע"י רופא בית החולים, ד"ר ****, רופא מתמחה במחלקה פנימית, שאישר כי בדק את החולה המאושפז במחלקה פנימית, ציין את פרטי מחלתו והצהיר כי "החולה מר נ.ע. הוא בהכרה מלאה ובדיעה צלולה, אחראי על מעשיו וכשיר לעשיית פעולה בפני נוטריון".

לטענת הנתבעים, לשם קביעת כשרותו של המנוח במועד החתימה, יש להתייחס ל"מכלול הנסיבות", לבכרן על פני האישור הרפואי שניתן עובר לעריכת הצוואה וכן על סמך עדויות אלה לקבוע כי המנוח לא היה כשיר לצוות במועד עריכת הצוואה. לטענתם המנוח אושפז בעבר על רקע ניסיון אובדני ובמהלך מחלתו הסופנית, הביע פעם נוספת את רצונו לשים קץ לחייו ולכן התובע הסתיר את נשקו האישי. עוד טענו כי המנוח היה מעורפל תחת השפעת התרופות שקיבל ולא הבין כי מדובר ביום שבת, התובעים הזעיקו את הנוטריון בשבת מאחר ובלילה שלפני עריכת הצוואה עבר "לילה לבן" ומצבו התדרדר. כן נטען כי אשתו של התובע עבדה באותה עת המשפיע על המשקל שיש לייחס לאישור הרפואי.

דין הטענות להידחות:

אשר לטענה בדבר אשפוזו בעבר על רקע דומה - לא צורפו מסמכים רפואיים אולם בתצהירים נטען כי המנוח סבל מדיכאון על רקע הפרידה מאשתו הראשונה ***, אושפז מרצון בביה"ח *** למשך חודשיים ובאותה תקופה ניסה לשים קץ לחייו ולאחר מכן צויין שהתאושש (ר' ס' 4-5 לתצהיר מר מא' וס' 5-6 לתצהיר מר יע', עמ' 8 ש' 23-25). מעבר לעובדה כי גם אם אירוע זה אכן קרה כמתואר בתצהירים (כאמור לא צורפו מסמכים רפואיים, חרף העובדה כי ביום 19.6.2022 ניתן צו להסרת החיסיון לרבות ובעיקר לביה"ח ***), מדובר במשבר נקודתי שאירע לפני יותר מ 35 שנה, ואין בכוחו לסייע להוכחת טענת העדר כשרות במועד עריכת הצוואה.

אשר לטענת האובדנות - לטענת הנתבעים, טרם נפטר, הביע המנוח במהלך האשפוז רצון לסיים את חייו ובשל חשש שיפגע בעצמו, ביקש האח יע' מהתובע להסתיר את נשקו האישי של המנוח (ר' סע' 19 לתצהיר יע', סע' 13 לתצהיר האח אב'). התובע הסביר כי המנוח נתן לו את נשקו האישי שכן לא עשה בו שימוש ולא רצה לחדש את הרישיון (ס' 17 לתצהיר התובע וס' 21 לתצהיר הגב' או'). בחקירה עמד האח יע' על עמדתו וטען כי המנוח אמר לתובע "חבל שנתתי לך את הנשק וחבל שהחלונות פה בבית החולים לא גבוהים", אם כי לא דיווח על כך (עמ' 14 לפרוט' ש' 6-20). לו היה יע' היה סבור שנשקפת סכנה ממשית לחייו של אחיו, היה מיידע את הגורמים הרפואיים האחראים, דבר שלא נעשה. עוד יודגש כי לטענת האח אמירות אובדניות אלה נאמרו לתובע אשר כלל לא נחקר בעניין זה.

הטענה בדבר "הלילה הלבן" שלפני עריכת הצוואה, אינה מהווה הוכחה להעדר כשרות לצוות. אין בכך שהמנוח לא הרגיש טוב בלילה שלפני עריכת הצוואה, אף אם מצבו הבריאותי אכן התדרדר כנטען, כדי להעיד על מידת כשרותו לחתום על הצוואה ולהבין את טיבה, ויוזכר כי המנוח נפטר חודש וחצי לאחר מכן.

הטענות לפיהן המנוח היה במצב לא טוב ומעורפל בהשפעת התרופות, מקורן בהשערה של הנתבעים או מי מטעמם (סע' 12-13, 17-19 לתצהיר האח אב', ס' 5 לתצהיר אימו וכן בחקירתה הנגדית), מכל מקום אין בהן כדי להוכיח העדר כשרות לצוות, האח אב' הסיק שמצבו קשה מתוך התרשמות אישית שלו על רקע היותו חולה אונקולוגי בעצמו מבדיקות שראה ושיחות עם המנוח, ללא תיעוד רפואי "אני מכיר את אחי. אני הייתי חולה אונקולוגי, נ.ע. (המנוח) היה פי ארבע ממני בדרגה חמורה ברמת חמצן 0, אני יודע את זה מתוך בדיקות שראיתי אצלו ומתוך שיחות איתו.. ומתוך זה שזה היה לילה אחרון שלו".. (עמ' 30 ש' 1-7). כאשר נשאלה אימו של המנוח "מה זה תחת השפעת תרופות" השיבה – "תשמע. כמה זמן היה בבית חולים למה לא דיברו על זה? עד שהיה מצבו קשה הלכו להביא עורך דין יעני אבא אתה הולך למות מהר תחתום לנו. התכוונתי שבן אדם , אני עברתי הרבה מחלות יש תרופות שנותנים כמו סמים אפילו שבן אדם לא ירגיש את הכאבים ... אני בעצמי עברתי את המצב הזה" (עמ' 8 ש' 10-18).

עדויות אלה אין בהן כדי להעיד על מצבו הקוגניטיבי של המנוח. כפי שיפורט בהמשך, מעבר לאישור הרפואי שצורף בסרטון המנוח צולם כשהוא יוצר קשר עין עם הנוטריון, אישר שזכר מה שביקש ממנה בפגישתם המקדימה וכן אישר כי הצוואה עולה בקנה אחד עם רצונו וכי אין משהו נוסף שלא נכלל בצוואה. כאמור טענה להעדר כשרות היא עניין שברפואה והנתבעים ויתרו על מינוי מומחה מטעם בית משפט.

בכל הנוגע לאישור הרפואי העידה הנוטריון, כי טרם מעמד החתימה ביררה מי הרופא שטיפל במנוח על מנת לקבל אישור רפואי בהתאם לתקנה 4 ה' לתקנות הנוטריונים "על מנת לקבל אישור שנ.ע. (המנוח) כשיר וצלול לערוך את הצוואה ושהוא לא נמצא במצב שמישהו אומר לו מה להגיד לי ושהוא מבין מה אני הולכת לומר לו כשאני איכנס אליו לחדר" (עמ' 31 ש' 12-15).

הנוטריון הבהירה בעדותה כי בשונה מצוואה בעדים, כאשר נדרש אישור רפואי בצוואה הנערכת בפני רשות, מתייתרת הדרישה לברר אודות מצבו הרפואי של המנוח. כך לדבריה (עמ' 33 ש' 1-8):

"ש.היתה פה עדות של אח של נ.ע. (המנוח) שאומר שיום לפני החתימה על הצוואה ש.ע. כתב לו שהיה לאבא לילה לבן, ידעת על זה ?

ת.אני לא רופאה , ביקשתי אישור רפואי של רופא מטפל. אני לא חוקרת את מצבו הרפואי.

ש.שאלתי אם סיפרו לך שהיה לילה לבן ?

ת.לא אמרו לי ולא שאלתי. אמרו לי "אבא ביקש שתגיעי להמשיך את מה שהתחלתם". שאלתי רופא אם הוא כשיר לחתום על צוואה , קיבלתי אישור כזה וערכתי את הצוואה, אם לא היה ניתן לי אישור כזה לא הייתי עורכת את הצוואה באותו יום. אם הייתי עורכת צוואה בעדים הייתי צריכה לשאול"

מעבר למחדלם של הנתבעים בכל הנוגע להמצאת המסמכים הרפואיים לאחר שביקשו לבטל את מינוי המומחה מטעם בית המשפט, הנתבעים לא טרחו לזמן לעדות את הרופא החתום על האישור הרפואי שבדק את המנוח בזמן אמת ויכול היה להעיד על מצבו הקוגניטיבי בעת החתימה על הצוואה, או את הרופא אשר טיפל באופן קבוע במנוח בבית החולים.

כידוע, הימנעות בעל דין מלהעיד עד מרכזי וחיוני בהליך, מקימה חזקה לכאורית לפיה אותו בעל דין חשש מפני העדתו וחשיפתו לחקירה נגדית. כך בע"א 8151/98 שטרנברג נ' צ'צ'יק פד"י נו(1) 539 בעמוד 549, נפסקו הדברים הבאים:

"ככלל, הימנעות צד מהבאת ראיה או מהעדת עד כמוה כראיה נסיבתית העשויה להקים לחובתו של אותו צד חזקה עובדתית כי אילו הובאה אותה ראיה, היה בה כדי לפגוע בגירסתו... לא כך הדבר מקום שהנסיבות מלמדות כי ההימנעות מהבאת אותה ראיה אינה מעידה על רצון להתחמק מגילוי עובדה המזיקה לעניינו של אותו צד"

כן ר' הדברים שנפסקו בע"א 9656/05 נפתלי שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ (27.07.2008):

" 25. שיטת המשפט הנהוגה בישראל היא שיטת משפט אדוורסרית ו"אין לו לדיין אלא מה שרואות עיניו" (בבלי סנהדרין ו' ע"ב). לא מתפקידו של בית המשפט להביא ראיות שבעל דין לא דאג להביאן. התובע אינו חייב בהבאת הראיות הטובות ביותר שניתן להשיג, קרי: הראיות המקסימליות, ודי אם יביא ראיות מספיקות לשם הוכחת המוטל עליו...

לעיתים, הדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בבית המשפט הינה בעלת משמעות ראייתית, באופן דומה לראיה נסיבתית, וניתן להעניק משמעות ראייתית לאי הגשת ראיה. התנהגות כגון דא, בהעדר הסבר אמין וסביר - פועלת לחובתו של הנוקט בה, שכן היא מקימה למעשה חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון חיים, לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שלו הובאה אותה ראיה, היא הייתה פועלת לחובת הנמנע ותומכת בגרסת היריב. בדרך זו ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה. כאשר בפי בעל דין הסבר סביר ואמין לאי העדתו של עד מטעמו או לאי הגשת ראיה מצידו, ישמיט ההסבר את הבסיס מתחת לקיומה של החזקה שנוצרה לחובתו בשל אי הבאת הראיה".

אשר לטענת הנתבעים כי הנוטריון נקראה לבית החולים ביום שבת, ר' התייחסות בהמשך. בתמצית ייאמר כי מעבר לכך שלא הוכח כי המנוח שמר שבת, הנוטריון הבהירה בחקירתה כי "צוואה ביום שבת זה ממש לא דבר חריג" (עמ' 31 ש' 5-6).

אשר לטענה בדבר עבודתה של אשת התובע בבית החולים במועד החתימה על הצוואה ועריכת האישור הרפואי ראוי היה אילולא נטענה כלל, בוודאי כאשר לא התבקשה חקירתו של הרופא שבדק את המנוח וחתם על האישור הרפואי. אשת התובע, אחות בהכשרתה, אישרה כי בתקופה זו אכן עבדה בביה"ח במסגרת התמחות שעשתה, הטענה כי ביכולתה של אחות מתמחה להשפיע על רופא לחתום על אישור רפואי משמעותי, בניגוד לעמדתו המקצועית, להתרשמותו הרפואית, ובניגוד לצו מצפונו אינה מתיישבת עם השכל הישר. מכל מקום במועד עריכת הצוואה היתה אשת התובע בחופשת סמסטר, והצהירה כי לא הכירה את הרופא שחתם על האישור הרפואי של המנוח (עמ' 36 ש' 25-34).

בנסיבות אלה, אני קובעת כי הנתבעים לא הרימו את הנטל המוטל עליהם להוכיח כי המנוח לא היתה כשיר לצוות במועד עריכת הצוואה.

השפעה בלתי הוגנת:

סעיף 30(א) לחוק הירושה, תשכ"ה-1965, קובע כי "הוראת צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית – בטלה".

בהתאם לפסיקה, ההשפעה הבלתי הוגנת הינה אחד מאותם פגמים שיש בהם כדי להביא פסלות צוואה. קיומה של השפעה בלתי הוגנת שוללת למעשה את רצונו החופשי והאמיתי של המנוח באופן שתוכנה של הצוואה, לא מהווה ביטוי לרצונו של המנוח, אלא לרצונו של המשפיע (ת"ע 5428-06-14 עזבון המנוחה א' י' ז"ל נ' י' י' (22.02.2016) וההפניות הרבות שם).

ההבדל בין השפעה לגיטימית לבין השפעה בלתי הוגנת הוא לעתים מעורפל ולא ניתן לתחימה חד-משמעית. הוא נמצא בתחום קביעה ערכית נורמאטיבית וקשור במהותה של הגינות, ע"פ מושגים של מוסר אישי וחברתי (ע"א 4902/91 גודמן ואח' נ' ישיבת שם בית מדרש גבוה להוראה ודיינות על שם הרב שלמה מוסאיוף זצ"ל בירושלים, פ"ד מט (2) 441). המשמעות הינה כי מעבר להוכחת קיומה של השפעה ברמה העובדתית, על בית המשפט להשתכנע מנסיבותיה של אותה השפעה בקיומו של מרכיב בלתי הוגן שיש בה וכי הצוואה היתה פועל יוצא של אותו מרכיב. יודגש כי חשש לקיומה של ההשפעה הבלתי הוגנת והעלאת סברות וחשדות בעלמא תוך הסתמכות כאמור על העובדה שנושלו יורשים לטובת זוכים אחרים, אין בהם כדי להביא לבטלותה של הצוואה מטעם זה (ע"א 53/88 בעניין מנלה הנ"ל).

בדנ"א 1516/95 מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נב (2) 813 פרט כב' השופט מצא את מבחני המשנה שיש בהם כדי לסייע לבית המשפט לקבוע אם בעת כתיבת צוואתו היה המצווה נתון להשפעה בלתי הוגנת: מבחן התלות והעצמאות, מבחן התלות והסיוע, קשרי המצווה עם אחרים ונסיבות עריכת הצוואה.

הודגש כי בתלות, כשלעצמה, אין משום ראיה מספקת לקיומה של השפעה בלתי הוגנת, ואף לא להקמת חזקה בדבר קיומה "לא התלות היא העיקר, אלא ההסתברות שהתלות שללה את רצונו החופשי של המצווה".

בהתקיים המאפיינים של המבחנים האמורים במקרה נתון, מוקמת חזקה לכאורה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת. חזקה זו מעבירה את נטל הבאת הראיות על שכמו של מבקש הקיום לסתור את אותה חזקה תוך שלילת קיומם של אותם מאפיינים שהקימו את החזקה או תוך שלילת קיומה של "אי ההגינות" בהשפעה חרף קיומם של אותם מאפיינים.

ואולם, נטל השכנוע מוטל כל כולו על שכמו של המתנגד והוא שצריך לשכנע את בית המשפט שהמצווה עשה את צוואתו שלא מתוך רצון חופשי אלא מחמת השפעה בלתי הוגנת, והוא זה שחייב לעמוד בנטל זה גם אם כשל מבקש הקיום ב'הבאת ראיותיו לסתור', נטל שעבר אליו עם הקמתה של החזקה (דנ"א 1516/95, בעמ' 845).

כן נקבע כי לצורך הכרה בקיומה של השפעה בלתי הוגנת אין הכרח כי יתקיימו כל המבחנים שפורטו לעיל. למעשה, די בקיומם של חלק מהמבחנים האמורים כדי להצביע על קיומה של השפעה כאמור ובמקביל רשאי בית המשפט לעשות שימוש במבחנים נוספים לגיבוש הכרעתו.

בבע"מ 4459/14 פלונית נ' פלוני (6.5.15) נקבע כי ראוי לבחון את סוגיית ההשפעה הבלתי הוגנת כמכלול. אמנם הנטל להוכיח עילת פסלות זו רובץ על המבקש את פסלות הצוואה אולם לא פעם הראיות הן נסיבתיות. לעיתים "חוטים שונים" של עילות שונות – הגם שלא היה בכוחם לבסס עילה עצמאית – יכולים להישזר יחד לרבדים המחזקים ומבססים קיומה של ההשפעה הבלתי הוגנת העולה כדי שלילת הבחירה החופשית של המצווה. מדובר במבחן דינאמי ורחב קשת החיים ("הילכת החוטים השזורים").

טרם יישום המבחנים שנקבעו בפסיקה, אקדים אחרית לראשית ואומר כי לאחר עיון במכלול כתבי הטענות ולאחר עיון בתצהירים, בראיות בסרטון ושמיעת עדויות הצדדים שוכנעתי כי לא הוכחה השפעה בלתי הוגנת אשר שוללת את רצונו החופשי והאמיתי של המנוח כפי שבא לידי ביטוי בצוואה.

הנתבעים גוללו סיפור חיים נוגע ללב של אב שבחר להינשא בשנית ולכל אורך השנים פעל בהתאם לרצונה של אשתו. האב הסתיר מילדיו מנישואיו השניים את העובדה שיש להם שני אחים תאומים ממערכת יחסים שניהל עם אישה מחוץ לנישואין, ואף את ילדיו מנישואיו הראשונים ראה בעיקר מאחורי גבה של התובעת.

בעיקר נגע ללב, סיפורו של י.ע., שתיאר בדמעות את הסיטואציה בה היה מגיע פעם אחר פעם לבית אביו, ואשתו (התובעת) דאגה להבהיר לו שהוא אינו רצוי: "אין ילד שלא רוצה לחיות עם אבא שלו, אמא שלי לא נשארה במושב, הסיפור שלי זה כמו סרט תורכי. ל.ע. (התובעת) דאגה להבהיר לי ולהראות לי שאני לא רצוי ושאני אחזור חזרה לגור אצל סבתא שלי, אני ניסיתי לגור עם אבא , גם גרתי אצל אבא, אתה מגיע מבית ספר אתה רוצה לאכול, היא אומרת לך תאכל אצל סבתא שלך, כשאתה שם בגדים בכביסה, היא שמה אותם למחרת בתוך שקית בחדר ואומרת לי לכבס אצל סבתא, זה עושה לי רע לדבר על כל זה היא אמרה לי במפורש שאתה לא הבן שלי, כל פעם שאבא שלי לא היה בבית היא היתה מבהירה לי את הסוגיה הזאת (הערה: העד בוכה) לאבא שלי זה היה קשה, הוא לקח אותי לשיחה אחרי שהוא ביקש ממנה, הוא אמר לה שאני אסבול, לפני שנולדו הילדים שלה היא התייחסה אליי כמו בן, הייתי שמח שהיא תדאג לי , היתה קונה לי בגדים ולוקחת אותי למשפחה שלה **** וקנתה לי מחשב ואז הגיעו הילדים הביולוגיים שלה ואז התחילה התייחסות קשה מאוד" (עמ' 16 ש' 1 ואילך).

התובעת בעדותה נשאלה לפשר יחסיה עם ילדיו הנישואיו הראשונים של המנוח והאם לא היה סביר שיגדלו עם אביהם (עמ' 44 ש' 24 ואילך):

"ש.למה את שונאת אותם?

ת.אני לא שונאת אותם, אני לא שונאת אף אחד.

ש.הילדים י.ע. וש.ל.ר וא' וי', אף פעם לא שאלת את נ.ע (המנוח) למה הם לא גרים איתכם?

ת.למה שיגורו איתנו כשסבתא לקחה עליהם אחריות.

ש.יותר הגיוני שהם יגורו עם סבתא ולא עם אבא שלהם?

ת.יותר הגיוני שאני שאני לא אמא שלהם יגדל אותם ? למה אמא שלהם לא תגדל אותם?

ש.אז בעצם את אומרת אני לא אמא שלהם אני לא אמורה לגדל אותם?

ת.נכון כן. זה לא ילד אחד זה 4.

ש.את לא הסתרת גם שזו הגישה שלך?

ת.אני אף פעם לא דיברתי איתם על זה. ידעתי שהסבתא מגדלת אותם".

אודה כי קשיות ליבה של התובעת כלפי ילדיו של המנוח מנישואיו הראשונים, ואמירותיה במהלך יהול ההליך, עוררו מידה מסויימת של חוסר נוחות, כך, מעבר לציטוט לעיל המדבר בעד עצמו, כאשר נשאלה "בדיון הקודם עמדו פה הילדים והאחים של נ.ע (המנוח) ואמרו דברים מאוד קשים ומידי פעם הסתכלתי עלייך וראיתי שזה לא נוגע לך , לא הזלת דמעה , לא זזת במקום, מנסה להבין איתך מה הרגשת כששמעת את העדויות? השיבה (עמ' 44 לפרוט'):

"ת.לא הבנתי את השאלה...

ש.איך הרגשת כשהילדים כאן בכו והתפרקו?

ת.ככה הוא החליט זו החלטה שלו לא להכיר בהם.

ש.איך הרגשת, לא הפריע לך לראות את זה?

ת.לא הפריע לי לראות את זה".

בהתאמה, אף בתה ח.ע, העידה כי לא הסכימה לשבת שבעה עם ילדיו א.ל וש.ל, וזו זכותה: "זה היה מפריע לי. זה אומר שבמשך שבעה ימים הם יישבו איתי שבעה, אני לא מכירה אותם וזו זכותי" (עמ' 41 ש' 15-16)), למרות שהתוצאה של הדברים היתה כי השבעה פוצלה ורק התובעת וילדיה זכו לשבת שבעה בביתו של המנוח. ח.ע נשאלה האם יכולה להבין את הנתבעים בנושא הכאוב של השבעה והשיבה לשאלה זו בשלילה (עמ' 41 ש' 9). בעניין זה העיד יע' כי מעשים אלה לא היו נראים לו הגיוניים כי לכל הילדים יש זכות לשבת שבעה על אביהם "זה הבית של אבא שלהם יש להם את כל הזכות לשבת שבעה", וכאשר גילה כי אכן זו החלטת התובעים, החליט שאף אחד לא ישב שבעה בבית המנוח ועד היום הוא לא מבין את הרוע והשנאה ל"מעשה הנבלה" שעשתה התובעת (עמ' 12 ש' 13 ואילך).

יחד עם זאת, לא אופיים של התובעת וילדיה "עומד למשפט" ולהכרעה שיפוטית ולא בחירותיו של המנוח בחייו, אלא רצונו של המנוח במועד עריכת הצוואה. הרושם הכללי היה כי הנתבעים תובעים את עלבונם בהליך זה ולא השלימו עם בחירותיו של אביהם המנוח בחייו, אולם עם כל ההבנה הרבה לתסכולם, מחובתם להוכיח השפעה ואי הגינות של ההשפעה האמורה על המנוח בעת עריכת הצוואה, וזאת לא הוכח.

יישום המבחנים שנקבעו בפסיקה לקיומה של השפעה בלתי הוגנת:

מבחן התלות והעצמאות:

מאחר ש"תלות" ועצמאות" הינם שני מושגים הופכיים, מדובר במבחן של מידה, ובמסגרתו על בית המשפט לבחון האם המצווה, בתקופה הרלוונטית לעשיית הצוואה, היה עצמאי הן מהבחינה השכלית-הכרתית והן מהבחינה הפיזית, ועד כמה היה עצמאי. ככל שהמצווה היה עצמאי יותר באותה תקופה מכל אחת משתי הבחינות האמורות תתחזק הנטייה לשלול את קיומה של תלות המצווה בנהנה ולהיפך. הדגש הוא על העצמאות השכלית-הכרתית. ייתכן שעצמאותו מבחינה שכלית-הכרתית תחפה על תלותו הפיזית ותוביל למסקנה כי חוסר העצמאות או התלות הפיזית לא גרע כלל מעצמאותו.

ממכלול הראיות עולה כי עובר למועד אשפוזו המנוח היה עייף וחלש וסבל מקשיי נשימה עם זאת לא עלה בידי הנתבעים להביא ראיה להעדר כשרות קוגניטיבית ונפשית לערוך את הצוואה, וגם אם התנועה היתה קשה עליו מבחינת מצבו הרפואי, לא הוכח שהמנוח לא היה עצמאי מבחינה פיזית ומבחינה שכלית הכרתית.

יע' הצהיר כי בשיחות שערך עם המנוח לאחר שחלה (ר' סעיפים 15, 18 לתצהירו של יע'), ניסה לעודד אותו ואמר לו שהוא אדם חזק, והמנוח השיב שהוא לא מסוגל אפילו ללכת כמה צעדים מהמחסן לצימר וכי אין לו כוח לנשום. יע' לא נשאל בסוגיה זו בחקירתו הנגדית. לדברי ש.ל.ר, המנוח שוחח עימה באופן עצמאי, אם כי לא הרגיש טוב והיה לו קשה לדבר "בכל תקופת האשפוז הייתי בקשר טלפוני עם אבא שלי. לא בכל יום מאחר והוא לא הרגיש טוב, היה לו קשה לדבר ולא רציתי להכביד עליו" (סע' 22 לתצהיר). ש.ל.ר נחקרה בעניין זה והעידה כי היו לה הרבה שיחות עם אביה לאחר שחלה, הוא סיפר לה על המחלה והטיפולים ושקשה לו לדבר (עמ' 20 ש' 8-11). כך גם עולה מעדותה של הנוטריון, לדבריה בפגישה שנערכה במשרדה ביום 18.8.2021 (ערב אשפוזו והמועד המתוכנן לחתימה על הצוואה) המנוח היה עייף וחלש, עם זאת הגיע לפגישה לבדו "הוא הגיע לבד. המשרד שלי בזמנו היה ****, כתבנו את כל מה שנ.ע. (המנוח) מבקש... הוא עייף וחלש, לא רציתי לעכב אותו , כי צוואה נוטריונית אפשר לחתום בכל מקום (עמ' 30 ש' 29-30, 32-34). בנוסף, התובעים צרפו קבלות על טיפולי פיזיותרפיה שקיבל המנוח לאחר מועד חתימתה הצוואה, מיום 31.8.21 ומיום 19.9.21 (ר' נספח 7 לתצהיר התובע עמ' 52), דבר שיש בו כדי להעיד על כך שהגורמים הרפואיים סברו כי גם במצבו, טיפולי הפיזיותרפיה אפקטיביים.

חיבור המנוח לחמצן במועד החתימה על הצוואה אינה מעידה על העדר עצמאות ותלות של המנוח. יודגש כי עיקר הטענות שהועלו ע"י הנתבעים התמקדו במצבו הנפשי של המנוח. המתנגדים טענו כי בנסיבות בהן גילוי המחלה היה סמוך לאחר שחלו אחיו *** ז"ל, אב' ומא', המנוח קיבל את דבר המחלה מאוד קשה, הוא סבל נפשית מזה והיה בדיכאון, וכי "למעשה חרב עליו עולמו" ואף לדברי הבת ח.ע טופל בכדורים נגד חרדות (ר' סע' 15-18 לתצהיר האח יע', ס' 20 לתצהיר של ש.ל.ר, ס' 18 לתצהיר הבן י.ע, ס' 12-13 לתצהיר האח אב'). טענות אלה אשר לא גובו במסמך רפואי, אינן מעידות על העדר עצמאות מבחינה שכלית הכרתית, או שמצבו היה כה ירוד באופן שהיווה כר נוח להשפעת מי מהתובעים עליו.

כאמור לעיל לצוואה צורפה תעודה רפואית מיום 28.8.2021 (מועד החתימה על הצוואה) המתארת כי המנוח נמצא בהכרה מלאה ובדעה צלולה אחראי על מעשיו וכשיר לעשות פעולה בפני נוטריון, כאשר למעשה הצוואה היתה אמורה להיחתם עשרה ימים קודם לכן, ערב אשפוזו של המנוח, כאשר במועד זה הביא בפני הנוטריון את רצונו הברור מה ייעשה ברכושו לאחר מותו, ובמועד זה היה עצמאי לחלוטין, הגיע בכוחות עצמו למשרדה של הנוטריון. המסמך שהודפס ע"י הנוטריון היה זהה לדברי המנוח בפניה, וזו הובאה בפניו והוקראה לו בביה"ח ע"י הנוטריון ללא שינוי. "הצוואה הייתה ערוכה, מה שעשיתי בסך הכל באותה שבת, זה לשנות את התאריך , להדפיס אותה וללכת לבית החולים, הכל היה ערוך ומוכן" (עמ' 31 ש' 6-7).

לסיכום נקודה זו, משעולה כי במועד החתימה על הצוואה, המנוח אמנם היה עייף וחלש אולם תפקד באופן עצמאי, כאשר עשרה ימים קודם לכן, הגיע בכוחות עצמו למשרדה של עורכת הצוואה והכתיב לה את רצונו, יש לקבוע כי במועד עריכת הצוואה המנוח היה כשיר, ופעל בצורה עצמאית בוודאי מבחינה שכלית הכרתית, ללא תלות באדם כלשהו.

בנסיבות אלה ומשלא הוכח חוסר עצמאות, ספק אם יש צורך לעבור למבחן הנוסף – מבחן התלות והסיוע, יחד עם זאת למען הזהירות אתייחס אף למבחן משנה זה.

מבחן התלות והסיוע:

כאשר מתברר שהמצווה לא היה עצמאי ועקב כך נזקק לסיוע הזולת, מתעורר צורך לבחון אם הקשר שהתקיים בינו לבין הנהנה התבסס על מתן הסיוע שהמצווה נזקק לו. אם היה זה הנהנה אשר סייע למצווה להתגבר על קשייו ומגבלותיו, ייטה בית המשפט לקבוע שהמצווה היה תלוי בנהנה (דנ"א 1516/95 בעמ' 828).

בהתאם לפסיקה, סיועו של אדם אחד עלול להעמיד את המצווה במצב של תלות מוחלטת באדם המסייע לו. לפיכך, במסגרת מבחן משנה זה יש לבחון האם הנהנה היה היחיד שסייע למצווה בכל צרכיו או שהמצווה הסתייע גם באחרים. הדעת נותנת, שכאשר אנשים אחרים חולקים ביניהם את מטלות הסיוע, מידת התלות של המצווה בכל אחד מהם היא מטבע הדברים קטנה יותר ומתמעט החשש להיווצרות תלות העלולה להיות פתח להשפעה בלתי הוגנת (ת"ע 5428-06-14 עזבון המנוחה א' י' ז"ל נ' י' י' (22.02.2016) וההפניות שם).

כפי שפורט לעיל, לא הוכח כי המנוח היה תלוי בעזרתם של התובעים שהם הנהנים ע"פ הצוואה. לציין כי מהראיות עולה כי הבת ח.ע שאינה נהנית ע"פ ההצוואה, היתה שותפה מלאה יחד עם התובעים בטיפול במנוח, ואף מונתה בהסכמת בני המשפחה, לרבות שניים מהמתנגדים (י.ע ו-ש.ל.ר) לאפוטרופסית זמנית לשם ביצוע התערבות רפואית דחופה למנוח (ר' עדותה של ש.ל.ר בעמ' 21 ש' 28-30).

לכך יש להוסיף כי המנוח שיתף את בתו ש.ל.ר באופן עצמאי בטיפולים שעבר ובמצבו הרפואי וזאת ללא צורך בסיוע כלשהו בהעברת המידע האמור, כך, ש.ל.ר העידה כי בתקופת אשפוזו הגיעה לבקרו וערכה עמו שיחות רבות בהן סיפר לה המנוח בעצמו על המחלה והטיפולים שעבר - "כשאבא שלי חלה היו לי איתו הרבה שיחות, אני יכולה גם להוציא פירוט שיחות כי הם טענו שאני כמעט ולא דיברתי איתו וזה לא נכון, יום אחד התקשרתי והוא סיפר לי על המחלה והטיפולים והריאות ושקשה לו לפעמים לדבר..." (עמ' 20ש' 8-11).

אב' אחיו של המנוח העיד כי ליווה את המנוח לבדיקות יחד עם התובעים וח.ע בתקופת גילוי המחלה, אם כי בשל מצבו הבריאותי נבצר ממנו להגיע לביקורים סדירים בבית החולים למעט פעם אחת בימיו האחרונים (ר' סע' 13-14 לתצהירו). כאשר נשאל בעניין זה השיב: "כן רוב המקרים כן. כשיכולתי הצטרפתי. למרות שאני חליתי עודדתי אותו שאפשר לצאת מזה" (עמ' 29 ש' 26-28).

כפי שיפורט בהמשך, במבחן קשרי המצווה עם אחרים, בני משפחה רבים היו בקשר עם המנוח במהלך מחלתו ואישפוזו. טענות אלה בדבר המפגשים והביקורים בביתו ובבית החולים על בסיס קבוע, הטיפול במנוח של התובעים בצוותא עם הבת ח.ע, עדכון של המנוח אודות מצבו לכל מי שביקש והתעניין, כאשר לא הוכחה תלות מוחלטת של המנוח בתובעים, וכאשר היה עצמאי בפעולותיו גם אם בהחלט נזקק לתמיכה, וכאשר לא נטען כי הקשר בין התובעים למנוח היה מבוסס על סיועם הבלעדי של התובעים בטיפול במנוח, כל אלה מובילים למסקנה כי אף מבחן משנה זה אינו תומך בטענה להשפעה בלתי הוגנת.

יודגש כי אף אם היו הנתבעים מוכיחים שהמנוח היה תלוי רק בתובעים (ולא זה היה המצב), לא היה בכך די, שכן היה עליהם להוכיח שהתלות שללה את רצונו החופשי של המנוח. זאת לא הוכח.

מבחן קשרי המצווה עם האחרים:

במסגרת מבחן משנה זה, נבחנת שאלת בידודו של המנוח כחלק משאלת התלות. ככל שיתברר, כי בתקופה הרלבנטית לעריכת הצוואה היה המצווה מנותק לחלוטין מאנשים אחרים או שקשריו עם אחרים היו מועטים ונדירים, תתחזק ההנחה בדבר תלותו של המצווה בנהנה ללא קשר לגורם או לסיבה שהביאו לבידודו. עצם הבידוד של המצווה מן העולם יש בו כדי להגביר את תלותו בנהנה (דנ"א 1516/95 בעמ' 829).

לטענת המתנגדים, התובעים וח.ע מנעו מהם להגיע לבקר את המנוח ולא עדכנו אותם אודות מצבו, אולם הראיות והעדויות לרבות מצידם של הנתבעים, מוכיחות תמונת מצב שונה, וכי המגבלות על מפגשים של המנוח עם אחרים, היו על רקע מגיפת הקורונה:

הנתבעים היו אלה שטענו כי במהלך אשפוזו, בנו של המנוח י' ואחיו נפ' יע' ואו' יחד עם בעלה *** הגיעו לבקר את המנוח בתדירות גבוהה (יע' בפרו' הדיון עמ' 14 ש' 28-29 העיד שהגיע מדי יום לבקרו, סע' 9 בתצהיר נפ' הצהיר כי הגיע כמעט כל יום לבקר את המנוח במהלך תקופת אישפוזו) הבת ש.ל.ר הבהירה כי תחילה נמנעה מלבקרו אם כי משהבינה כי יע' מגיע לביה"ח חרף אזהרותיה של ח.ע אודות חשש ממגפת הקורונה, החלה גם היא להגיע (סע' 24 לתצהירה) והבת א' ביקשה להתעדכן במצבו מדי יום.

בעניין זה טענה ש.ל.ר כי בשבועות הראשונים של תקופת האשפוז ח.ע ניסתה למנוע ממנה להגיע לבקר את המנוח בטענה לחשש ממגפת הקורונה. בעניין זה ח.ע הצהירה כי "בתחילת האשפוז ובשל מחלתו של אבי, הצוות הרפואי הדביק שלט בדלת החדר "בידוד הגנתי" וזאת לאור העובדה כי נגיף הקורונה היה בשיאו והיה חשש מהידבקות". (סע' 25 לתצהירה של ח.ע, אשר לא נסתר בחקירה הנגדית), לא ניתן לראות בהגבלה על מספר המבקרים של חולה אונקולוגי בתקופת מגיפת הקורונה כבידודו של המנוח, במובן של מבחן המשנה להשפעה בלתי הוגנת.

כאמור, ש.ל.ר עצמה העידה כי לאחר שנודע לה שיע' וי' מגיעים לביה"ח החלה לבקר את המנוח חרף אזהרותיה של ח.ע – "ממי אני צריכה לפחד? . הם אמרו לי אל תבואי קורונה קורונה, בדקתי עם יע' ו-י' , הם אמרו שהם הולכים ונשארים שם, אמרתי טוב גם אני הולכת, מסבתא עליתי לבית חולים, ישבתי בפתח של הדלת עם מסכה" (עמ' 22 ש' 4-14).

לציין כי אמנם היתה מחלוקת בין הצדדים אשר לעדכונים בדבר מצבו הרפואי של האב (ח.ע טענה כי "כל מי שביקש להתעדכן במצבו של אבי, דאגתי לעדכנו ולהשיב לו" (סע 26 לתצהירה) מנגד ש.ל.ר טענה כי "ל.ע (התובעת) ח.ע וש.ע (התובע) אף פעם לא עדכנו אותנו כשהוא היה מאושפז והכל נודע לנו בדיעבד כשהיינו מתקשרים אליו לברר מה מצבו (ר' סע' 23-24 לתצהיר)) מכל מקום גם לשיטתם של הנתבעים,ש.ל.ר שוחחה עם אביה בטלפון במהלך תקופת האשפוז והוא עדכן אותה ישירות בדבר מצבו הרפואי.

י.ע טען כי בתקופת המחלה והאישפוז, "בכל פעם שדיברתי עם ש.ע (התובע).. הוא אמר לי שאין צורך להגיע, יש קורונה וכו" וכי "בדיעבד אני מבין שרק אחרי שהחתימו אותו על הצוואה, אמר לי ש.ע שאני יכול להגיע. כשהגעתי לבקר את אבא שלי לצערי הוא לא הצליח לדבר הוא היה מחובר עם מסיכת חמצן " (סע' 21-22 לתצהירו). לציין כי הצוואה נחתמה בתחילת אשפוזו של המנוח, והמנוח נפטר חודש וחצי לאחר מכן, כלומר לא הוכח קשר בין האמירות של ש.ע (התובע) לא להגיע לבית החולים מחשש ממגיפת הקורונה לבין החתימה על הצוואה, מעבר לכך שמבקרים אחרים כן הגיעו לבית החולים, חרף האזהרות.

בכל הנוגע לאי הגעתה של הבת ש.ל לבית החולים, אף עניין זה לא ניתן לייחס לנסיונות של התובעים לבודד את המנוח. בעניין זה הסבירה ש.ל כי התחננה לראות את אביה למרות שטסה לחופשה בימיו האחרונים של המנוח והודתה כי בדיעבד זו היתה טעות שלא הגיעה לראותו (עמ' 23 ש' 11-12, 15). עוד העידה כי התובעים "מנעו ממני ואמרו לי אל תגיעי , את לא רצויה פה, זה מה שהיא דאגה להבהיר במשך 33 שנה ואתה יודע מתי נתנו לי לראות אותו? כשהוא היה מורדם ומונשם (שם ש' 12-14). יחד עם זאת, מתצהירה של ש.ל.ר עולה כי ש.ל.ר היא זו שאמרה לש.ל לא להגיע לביה"ח על אף שש.ל ביקשה לבוא, וזאת בשל החשש שהמפגש בינה ובין התובעת יגרור ויכוחים וצעקות וישפיע לרעה על המנוח, לדבריה "פחדתי שיהיו ויכוחים וצעקות וזה ישפיע לרעה על אבא שלי ז"ל שלא היה במצב טוב". (סע' 28 לתצהיר של ש.ל.ר . כן ר' התכתבות עם ש.ל.ר בנספח א' לתצהיר של ש.ל בה כותבת ש.ל.ר לש.ל "וואללה אחותי לא כדאי הוא יכול להתרגש או להילחץ ואז לכי תדעי מה יקרה איתו. שמעי לי חכי עם זה שלא יאשימו אותנו חלילה... אני אעדכן אותך בהכל אל תדאגי" ובהמשך ש.ל כותבת "אני לא רוצה לטוס בידיעה שלא פגשתי אותו...."). מדבריו של א.ל עולה כי כלל לא נעשה ניסיון מצידו להגיע או לברר אפשרות לראות את אביו והוא הסתפק בדיווחיה של ש.ל על שיחותיה עם ש.ל.ר כן הצהיר כי "כשנודע לנו שאבא שלי מאושפז בביה"ח, העבירו לנו מסר שאני וש.ל לא רצויים שם ושעדיף שלא נגיע לביה"ח" (סע' 14 לתצהירו).

עם כל הצער, מהעדויות עולה כי המנוח ביקש להסתיר את קיומם של ש.ל וא.ל מחיי ילדיו מנישואיו השניים, ובחייו בחר שלא יתקיים ביניהם קשר. בעניין זה ר' עדותה המפורטת של אימו של המנוח על המשבר הגדול שנוצר בעקבות העובדה שגילתה לילדיה של התובעת אודות קיומם של אחיהם למחצה, וביקשה שלא יספרו לאימם אודות הגילוי (ר' עדות אימו של המנוח בעמ' 5 ש' 5-20). אף התובע אישר בעדותו, כי סבתו השביעה אותו שלא לספר על כך שגילתה לו על קיומם של אחיו למחצה וכי הוא דיבר על כך רק עם ח.ע (עמ' 42 ש' 13-23), אם כי סרב לאשר כי אימו ניתקה קשר עם סבתו על רקע דברים אלה וטען שאין לו מושג מדוע נוצר הנתק (שם).

לא נעלם מעיני כאבה הגדול של אימו של המנוח, והתייסרותה על שלא עלה בידה לבקר את בנה במהלך תקופת אישפוזו: "רציתי ללכת הבן שלי היה חודשיים בבית חולים לא נתנו לי ללכת (בוכה) אומרים לי לא רוצים שתבואי בגלל קורונה הוא מפחד שידביק אותי. לא נתנו לי ללכת אחר כך אמרתי לו תעשה לי טובה תקח אותי הוא אמר לי אני אקח אותך סבתא. בורא עולם אתה עד עלי שאני אומרת אמת. הוא אמר לי כן. התלבשתי וחיכיתי לו ולא לקח אותי". (עמ' 2 ש' 13-16וסע' 20-21 לתצהירה). מדברים אלה עולה כי, נוכח גילה ומצבה הבריאותי של אם המנוח, לא היתה מסוגלת להגיע בכוחות עצמה לבקרו והיתה תלויה בצד שלישי שיסיע אותה לביקור, כל זאת על רקע החשש מהידבקות במחלת הקורונה והיותה בקבוצת סיכון. יחד עם זאת, אף עניין זה איננו מהווה "בידוד" המנוח במובן של מבחן המשנה של השפעה בלתי הוגנת.

תחת זאת אימו של המנוח ביקשה מהתובעת ומח.ע לקחת אותה לציון קבר הרשב"י על מנת להקליט לבנה ברכה משם, וטענה כי לאחר מכן חלמה על המנוח "הוא כועס עלי שלא הלכתי אבל עכשיו הנשמה שלו עדה שם שאני רציתי ואף אחד לא רצה" (עמ' 2 ש' 19-30).

בנוסף, עולה כי המנוח נפגש עם אנשים נוספים מלבד התובעים בתקופת מחלתו לרבות במועדים הסמוכים למועד עריכת הצוואה. נפ' העיד כי "היינו ביחד הרבה, כמעט כל יום" לרבות במהלך אשפוזו (עמ' 6, ש' 1 וסע' 9 לתצהירו) ואישר כי ביקר רבות בביתו של המנוח ואף נהג לאכול עמו ועם משפחתו וישב איתם (עמ' 5 ש' 18 ואילך), וכן מכרים נוספים הצהירו כי ביקרו אותו בצורה חופשית הן בביתו והן במהלך אשפוזו בביה"ח (ר' סע' 3, 6-7 לתצהיר **** שם ציין כי גם בתקופת אישפוזו של המנוח היה מגיע לבקרו בבית החולים ודברים אלה לא הופרכו בחקירתו הנגדית, כן ר' סע' 3 לתצהיר **** ציין כי המשיך להיות בקשר עם המנוח אף לאחר שחלה אם כי בתקופה זו "הקשר הופחת" ).

האח אב' אישר בעדותו כי את יום ההולדת האחרון של המנוח חגג עם המנוח בביתו בנוכחות התובעים ואחיו נפ' (עמ' 28 ש' 22-23 ור' תמונה בנספח ה' לתצהיר הבת ח.ע).

אין חולק כי במהלך תקופת האשפוז התובעים וח.ע היו לצידו של המנוח, דאגו לו לכל צרכיו וטיפלו בו במסירות, הדבר עולה לא רק מעדויות התובעים, אף יע' אישר בעדותו כי אמר שח.ע וש.ע טיפלו באביהם בצורה מעוררת קנאה (עמ' 14 ש' 23-25), בהתכתבות בין התובע לאב', ציין התובע כי "אנחנו איתו לא עוזבים אותו לרגע.." ובתגובה לכך השיב אב' "אבא זכה בכם.." (נספח ט' לתצהיר התובע ) או' כתבה לח.ע "אחי זכה בבת לתפארת" (נספח 10 לתצהיר של ח.ע). לא ניתן לומר כי טיפול צמוד של חולה אונקולוגי, על רקע הימנעות מריבוי מבקרים בצל חשש הידבקות מקורונה כאשר בזמן אמת לא סברו המקורבים למנוח כי החשש איננו לגיטימי, עולה כדי בידודו של המנוח.

ויודגש: יסוד אי ההגינות שבהשפעה לא נלמד מתוכנה של הצוואה או מהתוצאות אותן מבקש המשפיע להשיג. יסוד אי ההגינות נלמד מנסיבות הפעלתה של ההשפעה. בידודו של המצווה וניתוקו מאחרים, כמבחן משנה למבחן התלות והסיוע מגבירים את התלות של המצווה בנהנה וצובעים את נסיבות ההפעלה של ההשפעה בצבעים של אי הגינות (עמ"ש 36529-11-10 ב.ש.מ נ' ש.מ (28.02.2012). בנסיבות אלה לא ניתן לראות במנוח כמי שבודד מסביבתו או שקשריו עם אחרים היו מועטים ונדירים, לפיכך אף מבחן זה לא יכול לסייע למתנגדים להוכיח קיומה של השפעה בלתי הוגנת.

נסיבות עריכת הצוואה:

בהתאם לסעיף 35 לחוק הירושה, הוראת צוואה המזכה את מי שערך אותה, היה עד לעשייתה או לקח חלק בעשייתה – בטלה. יחד עם זאת, בהתאם לפסיקה, "אפשר שמעורבות הנהנה לא תגיע עד כדי לקיחת חלק בעריכת הצוואה, אך תהווה ראיה לכאורה להשפעה בלתי הוגנת על המצווה, או, למצער, שיקול רלוונטי להקמת חזקה בדבר קיומה של השפעה כזאת עליו" (דנ"א 1516/95 עמ' 829). במקרה זה נטען ע"י המתנגדים טענות למעורבות בעריכת הצוואה, אם כי טענה זו לא נטענה כעילה עצמאית לביטול הצוואה (במסגרת סעיף 35 לחוק) אלא כחלק ממבחן המשנה לבחינת קיומה של השפעה בלתי הוגנת.

בהתאם לפסיקה, הביטוי "לקח חלק באופן אחר בעריכתה" של הצוואה הינו ביטוי גמיש המתמלא תוכן על פי נסיבות המקרה והמבחן – אם פלוני לקח חלק בעריכת הצוואה אם לאו – הוא, בסופו של דבר, מבחן השכל הישר. השאלה האם הזוכה נטל חלק בעריכת הצוואה, תיבחן לפי מידת המעורבות וחומרתה. ככל שהמעורבות והפעילות של הנהנה כבדה יותר, גסה יותר, עמוקה יותר – תיפסל הצוואה. הצטברותם של אירועים וזיקות שכל אחד מהם כשלעצמו אין בו כדי להציב תווית של נטילת חלק בעריכת הצוואה, עשויה ליצור את אותה מעורבות בעריכת הצוואה שיש בה כדי לפסלה (ת"ע 5428-06-14 וההפניות הרבות שם).

עדות עורכת הצוואה:

הנוטריון, עו"ד אוחנה העידה בפניי בישיבת ההוכחות מיום 18.4.2023 כאשר למועד החקירה הביאה עמה את תיק המסמכים הרלבנטי על מנת להיזכר בצורה מדויקת בתאריכים ובסדר הדברים והסבירה באריכות את הליך עריכת הצוואה.

לדבריה פגשה את המנוח מספר פעמים במהלך השנה שקדמה למועד עריכת הצוואה באקראי, וכבר אז דיבר עימה על דברי הצוואה. "נ.ע (המנוח) ואני גרנו באותו מושב ובאותה שכונה, לא אחת הוא תפס אותי ברחוב והתחיל לדבר איתי על צוואה ומה שהוא רוצה לעשות, קבענו פעמיים פגישה שלא יצאה לפועל מכיוון שבדיעבד הסתבר לי שהמנוח חלה ולא הצליח להגיע. כמה פעמים לפני שהוא חלה הוא דיבר איתי על זה, הוא דיבר איתי על זה במהלך השנה לפני שהוא ערך את הצוואה". (עמ' 30 ש'22-26).

לבסוף פגשה את המנוח במשרדה ***** ביום 18.8.2021 כאשר לפגישה הגיע המנוח לבדו והכתיב לה את רצונו. כיוון שהיה עייף וחלש לא רצתה לעכבו, על כן סוכם כי תערוך את הצוואה מיד לאחר הפגישה ותגיע אליו לביתו להחתימו. בסופו של יום בשל אשפוזו עוכבה החתימה וביום 28.8.2021, התובע יצר איתה קשר ואמר שהמנוח מאושפז וביקש שתגיע לביה"ח לסיים את אשר התחילו. כך לדבריה (עמ' 30 ש' 29-30): "הוא הגיע לבד. המשרד שלי בזמנו היה ****, כתבנו את כל מה שנ.ע מבקש על דף וסיכמנו שבערב לאחר שאערוך את הצוואה אני אגיע אליו הביתה...הוא עייף וחלש, לא רציתי לעכב אותו , כי צוואה נוטריונית אפשר לחתום בכל מקום. ביום שבת 28.8.21 , יצר איתי קשר ש.ע בבוקר, אמר לי שאביו מאושפז וביקש שאני אבוא לבית החולים להמשיך את מה שהתחלנו".

הנוטריון הבהירה כי הצוואה הודפסה במלואה מיד לאחר הפגישה המקדימה במשרדה ביום 18.8.2021 והובאה לחתימה ביום 28.8.2021 מבלי שנערך בה כל שינוי "במקרה הזה הצוואה הייתה ערוכה, מה שעשיתי בסך הכל באותה שבת, זה לשנות את התאריך , להדפיס אותה וללכת לבית החולים, הכל היה ערוך ומוכן. יש לי בבית גיבוי של המחשב במשרד והוא מתעדכן פעם ביום או יומיים והוא שמור אצלי בבית" (עמ' 31 ש' 6-10)

כן הדגישה הנוטריון ברחל ביתך הקטנה כי "אף אחד מלבד נ.ע (המנוח) לא הדריך אותי מה לכתוב בצוואה, הוא היחיד שנתן לי את הוראות הצוואה ורצונו בלבד זה מה שכתוב בצוואה" (עמ' 31 ש' 9-10).

אשר למעמד החתימה ולאישור הרפואי שניתן עובר לחתימה:

כמצוות תקנה 4(ה) לתקנות הנוטריונים, תשל"ז-1977 טרם החתימה על הצווה ביקשה הנוטריון שתוצג בפניה תעודה רפואית עדכנית. הנוטריון זכרה היטב את פרטי מעמד החתימה וציינה כי עם הגעתה לביה"ח פנתה לרופא שיבדוק את המנוח בהתאם לתקנות, והסבירה: "עמדתי בעמדת הפקידה קודם כל לבדוק מי הרופא המטפל של נ.ע (המנוח) כדי לקבל אישור רפואי בהתאם לתקנה 4 ה' לתקנות הנוטריונים , על מנת לקבל אישור שנ.ע (המנוח) כשיר וצלול לערוך את הצוואה ושהוא לא נמצא במצב שמישהו אומר לו מה להגיד לי ושהוא מבין מה אני הולכת לומר לו כשאני איכנס אליו לחדר".

הנוטריון אישרה בחקירתה כי שוחחה עם הרופא שנתן את האישור, עדכנה אותו אודות עריכת צוואה למנוח וביקשה ממנו לבדוק אם הוא כשיר וצלול לחתום על הצוואה (עמ' 33 ש' 9-12):

"ש.היתה לך תקשורת עם הרופא שנתן את האישור?

ת.בוודאי , הסברתי לו למה הגעתי, כי ש.ע קרא לי, ביקשתי שיבדוק אם הוא כשיר וצלול לחתום על צוואה, הוא שאל את כל השאלות, מסרתי לו את הטופס שהוא צריך לחתום עליו, הוא חתם עליו , ורק אז ערכתי את הצוואה"

בעניין זה הודתה בכנות כי אינה יודעת האם הרופא שנתן את האישור היה הרופא המטפל, עם זאת ציינה כי התייעץ (בשפה הערבית) עם רופא נוסף לפני שנתן את האישור (עמ' 33 ש' 21-24) :

"ש.הרופא שנתן את האישור הוא הרופא המטפל?

ת.לא יודעת. אני הגעתי למזכירות ושאלתי מי הרופא המטפל של נ.ע (המנוח), זה הרופא שהגיע, אני כן יודעת לומר שהוא התייעץ עם רופא נוסף לגבי מצבו הרפואי של נ.ע (המנוח) ככל הנראה בגלל שהיה תורן בשבת, זה היה בשפה הערבית , הוא הלך לדבר איתו, ובסופו של דבר ניתן אישור".

הנוטריון הבהירה כי רק לאחר שהרופא אישר שהמנוח צלול וכשיר לערוך את הצוואה, ביקשה מהאחות **** שצילמה את הסרטון להתלוות אליה לחדר של המנוח. בחדר היה בנו י' והיא ביקשה ממנו לצאת ולדבריה התובעת וח.ע ישבו מחוץ לחדר במרחק מה והתובע לא כלל היה: "כשקיבלתי את האישור חתום על ידי הרופא , ביקשתי מהאחות **** להיכנס איתי לחדר של נ.ע (המנוח), כשנכנסנו לחדר נמצא שם בנו י', ביקשתי ממנו לעזוב את החדר ... מחוץ לחדר במרחק מה ישבו ל.ע (התובעת) וח.ע, ש.ע (התובע) לא היה בכלל" (עמ' 31 ש' 12-18) וכן הבהירה בהקשר זה כי "לא יודעת ולא מעניין אותי איפה הוא היה. עם ח.ע ול.ע לא החלפתי מילה, נכנסתי לחדר של נ.ע (המנוח), י' יצא והתחלנו. (שם ש' 20-21).

עוד הוסיפה כי במעמד החתימה נכחו בחדר היא, האחות **** והמנוח "זה חדר מאוד קטן... ומי שעמדו בו זה אני והאחות, אפילו מיטה נוספת אי אפשר להכניס למיטב זכרוני".

כאמור, בטרם הוסרט מעמד החתימה ערכה עם המנוח שיחה מקדימה בפגישה ביום 18.8.2021 במשרדה "בדיוק כפי שאני אומרת בסרטון "שלום נ.ע הגעתי לכאן לסיים את מה שביקשת.." (עמ' 32 ש' 3-4) וכן ציינה במפורש כי כל מה שהיה במעמד חתימת הצוואה תועד בסרטון. עוד ציינה כי את הצילום החלו מיד לאחר שביקשה מי' לצאת מהחדר "וגם נ.ע (המנוח) הנהן בראש וביקש מי' לצאת , לאחר מכן הכל מוסרט" (עמ' 32 ש' 5-8) אף פרטים קטנים אלה מעידים כי אכן הנוטריון זוכרת את מעמד החתימה לפרטיו הקטנים. הנוטריון הסבירה כי "אין חובת הסרטה זה משהו שאני נתתי בחובת זהירות" (עמ' 33 ש' 31).

אשר לשכר הטרחה, ציינה כי התובעת שילמה לה ביום 30.8.21 את שכר טרחתה, הכולל אישור נוטריון וצוואה הדדית שערכה עבורה במשרדה ביום 31.8.21. וציינה כי יש לה רישום מסודר על כך במשרדה "יש לי דף לקוח שבו רשומה השתלשלות האירועים ואני אוכל להגישה לבית המשפט" (עמ' 32 ש' 7-14).

הנוטריון הבהירה כי המנוח לא פירט בפניה מה היו הטעמים לנישול שאר ילדיו ומה היו שיקוליו לצוות לתובע את הנחלה ולהעביר את כל הזכויות לתובעת ולאחר מותה לתובע, עוד ציינה כי מאחר שידעה שיש לו עוד ילדים ניסתה לשאול אותו אם הוא רוצה להשאיר להם משהו או לציין משהו לגביהם בצוואה ומה שאמר בעניין זה נכתב בצוואה (עמ' 33 ש' 13-20):

"ש.איך נ.ע (המנוח) הסביר מדוע הוא לא נותן לשאר הילדים שלו?

ת.מה שהוא אמר לעניין הילדים זה מה שנכתב בצוואה שהוא מאחל להם חיים טובים, הוא אמר ש.ע (התובע) יקבל את הנחלה וכל הזכויות יועברו לל.ע (התובעת), ולאחר מותה לש.ע הוא לא שיתף אותי בשיקולים שלו לגבי שאר הילדים. את ש.ע הוא ביקש למנות כבן ממשיך שאת זה אפשר לעשות עוד בחיים.

ש.האם הוא שיתף אותך בנושא של שאר הילדים?

ת.כשערכתי את הצוואה , ידעתי שיש לו עוד ילדים, שאלתי אם הוא רוצה להשאיר להם משהו או לציין משהו לגביהם בצוואה והמשפט שנכתב זה מה שהוא ביקש שאכתוב".

עוד ציינה בהקשר זה כי את ילדיו הגדולים הכירה מילדות ואת ילדיו מנישואיו לתובעת (התובע וח.ע) הכירה מאזור מגוריהם "אנחנו מתגוררים באותו מושב", עם זאת הבהירה בכנות כי בעת עריכת הצוואה לא ידעה אודות קיומם של ש.ל ו-א.ל "את ארבעת הילדים הגדולים אני מכירה מילדות, גרנו באותה שכונה. ש.ע וח.ע אני מכירה מהמושב, אנחנו גרים באותו מושב, ואת התאומים שגרים **** עד יום הלוויה לא ידעתי על קיומם", וכי אף המנוח לא הזכיר אותם (עמ' 32 ש' 23-29).

עדותה של הנוטריון היתה מדוייקת מפורטת וקוהרנטית, הנוטריון השיבה בצורה ארוכה ומפורטת לכל השאלות שנשאלה בחקירה נגדית, זכרה היטב את השתלשלות האירועים, תיעדה את מהלך העניינים בניירת שהביאה עימה לדיון, התנהלותה הן בהליך עריכת הצוואה והחתימה עליה והן בחקירה הנגדית – היתה מקצועית וללא רבב.

בקלטת, נראה המנוח אמנם מחובר לחמצן ומתנשם בכבדות אולם הישיר מבט לנוטריון. בתחילת השיחה ביניהם ציינה הנוטריון כי הגיעה בעקבות הפגישה שלהם במשרדה, והקריאה לו את הוראות הצוואה מילה במילה, ובכל אותה העת הישיר המנוח את מבטו לנוטריון. כאשר שאלה את המנוח בתום הקראת הוראות הצוואה אם יש משהו נוסף שלא כלול בצוואה בהתאם לפגישה או שהכל כמו שצריך השיב המנוח ש"הכל כמו שצריך" ולאחר מכן אמרה לו שכעת תחתים אותו על הצוואה.

בשלב זה ההקלטה הופסקה והסרטון אינו מתעד את שלב החתימה. הנוטריון הסבירה כי "מי שצילמה זאת האחות, אם היא כיבתה אין לי מושג, נ.ע (המנוח) חתם על הצוואה בפניי , צוואה בפני נוטריון זה כמו צוואה בפני שופט". מאחר שאין מחלוקת כי חתימת המנוח היא החתימה המתנוססת על הצוואה אין פגם בהפסקת ההקלטה בשלב זה.

הזעקת הנוטריון בשבת לשם עריכת הצוואה:

לטענת המתנגדים חתימת הצוואה ביום שבת אינה מתיישבת עם העובדה שהמנוח היה אדם שומר שבת. טענה זו הוכחשה על ידי התובעים ולטענתם המנוח לא היה אדם דתי ולא היתה כל מניעה לחתום על הצוואה בשבת.

מעדות אמו של המנוח עולה כי נהגה בשבת להתארח בביתו של המנוח, לדבריה "אנחנו רגילים הזקנים באים הגברים מבית הכנסת אוכלים, אני עשיתי אצלה שבת" (עמ' 8 ש' 29) את האוכל חיממו על פלטה לשבת "שמה לי על הפלטה והם לא שמים פלטה רק לכבודי" (עמ' 9 ש' 3). עוד טענה כי המנוח הלך לבית הכנסת בשבת אבל ."בשביל לא לריב" הכין לתובעת קפה באמצעות קומקום חשמלי (עמ' 13 ש' 3 ואילך). כן ר' תצהירה של גב' **** שהצהירה כי התובעת והמנוח היו נוסעים בשבת (סע' 12 לציין כי העדה כלל לא נחקרה בעניין זה).

לא הוכח כי המנוח היה שומר שבת, לטענת התובע "לפני פטירתו של אבי, הבית שלנו היה מסורתי בלבד, כלומר היינו עושים קידוש וחגים יחד, רואים טלוויזיה ונוסעים בשבת". (סע' 33 לתצהיר). והנוטריון הבהירה כי "צוואה ביום שבת זה ממש לא דבר חריג". לדבריה אין שום מניעה לערוך צוואה ביום שישי, שבת או חג ואין זה דבר חריג ומניסיונה אין לעכב צוואה כשהמצווה מבקש - "זה דבר מאוד לא חריג. ביום שבת, שישי, בחג, בעיניי זו טעות חמורה לא ללכת, קרה מקרה כזה שבן אדם שביקש ממני צוואה בהתחלה אמרתי שאין לי אפשרות, הצלחתי בכל זאת לעשות את הצוואה ולמחרת הוא נפטר. מאז אני לומדת לקח שכל אדם שמבקש צוואה באותו רגע אני הולכת, אי אפשר לדעת מה יקרה מחר" (עמ' 31 ש' 2-5).

בנסיבות אלה אני דוחה את טענות המתנגדים כאילו עריכת הצוואה בשבת מעידה על כך שהמנוח היה מטושטש ולא הבין כי מדובר ביום שבת.

מעורבותם של התובעים:

התובעים הציגו עמדה אחידה, לפיה התובע התקשר לעורכת הצוואה לבקשת המנוח "ואמר לה לבוא לסיים את אשר התחילו" אם כי לטענתם אף אחד מהתובעים לא ידע על בואה לא ידע על תוכן הצוואה וכי במעמד החתימה ישבו התובעת, ח.ע וי' מחוץ לחדר והתובע כלל לא היה בביה"ח.

לטענת המתנגדים אין זה סביר שהתובע "רק" זימן את עוה"ד אוחנה ולא ידע אודות קיומה של הצוואה. בנוסף, הקלטת סבתו (אמו של המנוח) מיד לאחר הגשת ההתנגדות והבקשה לגביית עדות מוקדמת בניסיון "להכשיר" את עדותה "תוך שהוא חוקר אותה על סעיפי ההתנגדות ומנסה "להכניס לה מילים לפה", מעידה על מעורבותו בעריכת הצוואה. התובע מצידו הכחיש את הטענה לפיה ידע אודות הצוואה עם זאת אישר שידע על רצונו של המנוח למנותו כבן ממשיך (עמ' 43 ש' 23).

אקדים ואומר כי אני דוחה את גירסת התובע כי לא ידע על עריכת הצוואה. אין חולק כי התובע היה זה שהתקשר לנוטריון פעמיים, פעם אחת להודיע לה על אישפוז המנוח וביטול הפגישה שתוכננה לאותו היום, ופעם שניה הוא זה שהתקשר לנוטריון וביקש ממנה להגיע לבית החולים שם מאושפז המנוח "לסיים מה שהתחילו". אף אם נצא מנקודת המוצא שאימו כלל לא שיתפה אותו בכך שהיא והמנוח ערכו צוואה הדדית וכי הוא היורש היחיד, הטענה כי התובע לא ידע מטרת הזעקת הנוטריון בשבת לבית החולים, הינה היתממות שאינה במקומה. לא סביר שהתובעים אשר ביקשו לגונן על המנוח מפני ריבוי מבקרים בתקופת הקורונה, לא ביקשו לדעת מהי מטרת הזעקת הנוטריון (אשר ברור כי לא נעשתה למטרת ביקור חולים), בוודאי כאשר התובע ידע על רצונו של האב למנותו כבן ממשיך, וכאשר הבן ידע כי למנוח ילדים ממערכות זוגיות קודמות עימם הקשר מורכב.

אף בעניין התובעת, הסבירות כי לא ידעה על תוכן הצוואה אינה גבוהה, בעיקר כאשר העידה כי ביקשו לערוך צוואה הדדית (עמ' 47 ש' 21) וכי המנוח ביקש למנות את התובע כבן ממשיך, ועל רקע עדות הנוטריון כי שוחחה עם המנוח ועם התובעת על הצוואה: "אין כאן בדרך כלל. את הפגישה עם ל.ע (התובעת) עשיתי בנפרד ככל הנראה בגלל המצב הרפואי של נ.ע (המנוח) לא יצא להם להגיע ביחד. ומהניסיון שלי גם צוואות הדדיות נכתבות לפעמים בנפרד. הוא אמר לי של.ע תבוא לעשות צוואה הדדית וגם ל.ע דיברה איתי בטלפון" (עמ' 32 ש' 17-19).

יחד עם זאת ידיעה אודות עריכת צוואה אין משמעה השפעה על המנוח לערוך אותה, ובוודאי אין משמעה כי ידיעה אודות עריכת הצוואה עולה לכדי השפעה בלתי הוגנת על המנוח.

מהראיות עולה כי היה זה רצונו הברור של המנוח למנות את התובע כבן ממשיך: התובעים וח.ע הודו כי ידעו על רצון המנוח למנות את התובע כבן ממשיך. המהנדס **** ציין בתצהירו כי המנוח שיתף אותו ברצונו למנות את התובע כבן ממשיך ושהוא יבנה את ביתו בנחלה ואף פנה אליו להכנת מדידות ותוכנית בנייה. מר **** העיד בבית המשפט כי התוכנית הוכנה אולם לא הוגשה לאישור הוועדה בשל מחלתו של המנוח "סיימתי את התוכניות הראשוניות ובדיוק הוא חלה" (עמ' 30 ש' 3). הנוטריון אישרה בעדותה כי "כשנ.ע (המנוח) היה אצלי במשרד הוא גם ביקש ממני להתחיל את התהליך של מינוי של ש.ע (התובע) כבן ממשיך, ולא הספקנו בגלל המצב הרפואי שלו" (עמ' 32 ש' 19-21). התובעת פרטה כי היא והמנוח ערכו צוואה הדדית, כל אחד ציווה את רכושו לאחר וכי המנוח החליט שהתובע יהיה בן ממשיך (עמ' 47 ש' 18 ואילך).

לכך יש להוסיף כי אמו של המנוח בעדותה המוקדמת העידה כי "אם הילדים האלו יקבלו חלק של אבא שלהם, צריך המשק להימכר.. לא טוב לי... אני מעדיפה שיהיה לש.ע" (עמ' 11 ש' 13-15).

התובע לא הסתפק בחקירת הסבתא ובדברים שנאמרו בבית המשפט, ובחר לצרף תמליל שיחה עימה במהלכה אמרה כי זה היה רצונו של המנוח "הבן שלי ירצה המשק לילדים שלו.. אני רוצה איבני המשק – אתה תשמור עליו רק לך.. אתה עד עלי והנשמה של הבן שלי... שרק אתה תמשיך במשק של אבא שלך".

במאמר מוסגר אציין כי הקלטת הסבתא, אימו של המנוח, אשר ידעה בחייה צער, לצרכי ההליך השיפוטי, והגשת תמלולי השיחות לבית המשפט, הינה מהלך סר טעם, אשר תועלת מועטה בצידו מנגד, גרם לפגיעה גדולה של הסבתא ועל כך יש להצר. אף אם התובעים ביקשו להוכיח כי יע' מסית את הסבתא, או "מרעיל אותה" כלשונו של התובע (עמ' 42 ש' 30-32), לא היה מקום בשם הרצון להוכיח עניין זה שאינו נוגע ללב המחלוקת, לפגוע כך באימו של המנוח במיוחד כאשר התובע עצמו העיד כי הוא היה הנכד האהוב. אימו של המנוח, נפגעה ממהלך זה של התובע, חזרה על כך פעם אחר פעם בעדותה וציינה כי זו הסיבה העיקרית שלא היתה מסוגלת אף להשתתף בחתונתו. בין היתר העידה "...שבא להביא לי הזמנה הוצאתי את השמלה ואמרתי לו הנה אבל בלב שלי אמרתי אני לא אלבש את השמלה אולי אני אשמע את הקידוש אני אעשה כבוד לנכד שלי וזהו והוא הקליט אותי ולא הזמין אף אחד מהמשפחה אף ילד אמרתי להם כל זה מה עשו הילדים? אבל עם כל זה נעשה כבוד לש.ע (התובע) השם של בעלי והיקר בשבילי הנכדים שלי. קיבלתי הקלטה לפני החתונה ואין לי כבר מה ללכת ואם היה רוצה שאני אלך היה מקליט אותי?" (עמ' 3 ש' 22-30 ועמ' 4 ש' 1-6). עוד העידה בגילוי לב שגם אחרי שנפגעה לא היתה מסוגלת לומר לנכדה לא להגיע לביתה וביקשה מיע' לומר לו זאת : "כשאמר לי יע' למה לא באו הרבה זמן פתאום באו? תזהרי באו להקליט אותך אני אמרתי אני לא רוצה שיקליט אותי שלא יבוא יותר אז אני דיברתי עם יע' אמרתי לו אני מבקשת אין לי לב להגיד לנכד שלי לא לבוא אני לא רוצה בעיות מה הוא בא להקליט אותי? אבל הוא כבר הקליט אותי" (עמ' 4 ש' 16-19).

עוד לציין כי לא מצאתי טעם בניסיון לטעון כי יע' שולט על אימו של המנוח ואף נכנס כשותף לחשבונה. בעניין זה הסבירה אם המנוח כי "הילדים שלי יע' היה קצין, היה במשטרה, יש לו תואר יש לו שכל ואני רציתי שהוא ישמור לי על הכסף אם אני אמות שהוא ידאג" (עמ' 6 ש' 16-17). את טענות התובעים כאילו ביקשה להעביר סכום נכבד לתובע, הכחישה הסבתא מכל וכל (עמ' 7 ש' 7).

אשר לטענה בדבר מעורבותה של אשת התובע, שעבדה באותה תקופה בבית החולים, טענה זו נדחתה לעיל, ואין צורך לשוב על הדברים.

לסיכום נקודה זו: הגם שאני דוחה את טענות התובעים כאילו לא ידעו על סיבת הגעת הנוטריון לבית החולים ועל תוכנה של הצוואה, לא הוכחה כל מעורבות שהיא מצידם של התובעים בניסוח הוראה מהוראות הצוואה או בעריכתה ואני דוחה טענות אלה. מעבר לעצם הזמנת הנוטריון לבית החולים, בהמשך לשיחות קודמות שקיים המנוח עם הנוטריון, התובעים לא השתתפו בהליכי עריכת הצוואה. באין השתתפות, אין להסיק השפעה אפשרית ממה שכתוב בצוואה עצמה, אפילו הוגדל בה חלקו של הנהנה (ע"א 750/90 כולל בית יהודה נ' גוטר, פ"ד מה (1) 498, 502).

שאלת הגיונה של הצוואה:

על פי מבחן זה, על מנת לקבוע האם הצוואה משקפת את רצונו האמיתי של המצווה, יש לבחון האם הצוואה סבירה על פי הבנת השופט את הגיונו של המצווה. השופט יוכל לבחון זאת באמצעות הראיות המובאות לפניו. "מן הראיות הבאות לפני בית-המשפט, במסגרת הדיון בתוקפה של הצוואה, קרוב שתצטייר בפניו תמונת חייו של המצווה עובר לכתיבת הצוואה, קשריו החברתיים, ערכיו והעדפותיו; ויעלה בידו לבדוק אם הצוואה, מנקודת מבטו המשוערת של המצווה, נראית לכאורה הגיונית. תשובה חיובית לשאלה זו תחזק את ההערכה כי הצוואה משקפת את רצון המצווה... מנגד, כאשר תוכן הצוואה נראה בלתי סביר, יש מקום לבדוק היטב את כשרות הצוואה..." (דנ"א 1516/95 , בעמ' 844).

מעיון בצוואה לא ניתן לומר שתוכנה בלתי סביר. נהפוך הוא. הצוואה משקפת את הסיפור המשפחתי ואת סיפור חייו של המנוח. מהראיות שהובאו בפני עולה אמנם, כי למורת רוחה של התובעת, המנוח עדיין שמר על קשר עם ילדיו מנישואיו הראשונים, ודאג להם בחייו, אולם הקשר עם ילדיו מנישואיו השניים היה קרוב יותר וקיימות עדויות רבות המוכיחות את רצונו של המנוח למנות את התובע כבן ממשיך. אשר לנתבעים 3-4, הקשר עימם לא היה הדוק וכאמור עצם קיומם נודע לילדיו מנישואיו השניים רק באמצעות הסבתא (אם המנוח). בנסיבות אלה לא ניתן לומר כי נישולם מהצוואה מעיד על חוסר הגיון פנימי בהוראותיה.

מהצוואה עולה כי המנוח ביטא בה את רצונו - בעוד שמחד גיסא לא פרט את הטעמים לנישול שאר ילדיו, מאידך גיסא ביקש להסדיר את העניינים הקרובים לליבו ובעיקר את רצונו במינוי התובע כבן הממשיך תוך מתן הוראה לתובעת להוציא לפועל החלטה משותפת זו (סע' 7 לצוואה).

כפי שצויין לעיל, מעדותם של ש.ל.ר וי.ע, עולה כי בילדותם רצו להתגורר עם אביהם "אין ילד שלא רוצה לחיות עם אבא שלו" (עמ' 16 ש' 1) בפרט לאחר גירושי ההורים והמעבר של אימם מהמושב, אולם בשל סירובה של התובעת שעמד בניגוד לרצונו של המנוח, גדלו אצל הסבתא שדאגה לצרכיהם כאשר אביהם הקפיד לבקר אותם והעניק להם יחס חם "דיברנו איתו, ישבנו איתו, היה בא לסבתא , הייתי מציעה לו תה קפה" (עמ' 20 ש' 29). ר' עדות י.ע על יחסה המנוכר של התובעת כלפיו לאחר שנולדו ילדיהם המשותפים, כאשר בשלב זה השתנה יחסה והיא הבהירה לו כי הוא אינו רצוי בביתם ושיחזור לגור בבית סבתו (עמ' 16 ש' 2 ואילך). כפי שצויין לעיל התובעת לא טענה כי הרעיפה על ילדיו של המנוח יחס חם, וקיבלה את העובדה כי סבתם "לקחה עליהם אחריות" (עמ' 44-45 לפרוט'). מעדותה של ש.ל.ר עולה כי היא ואחיה קיבלו את רוע הגזירה על מנת שלא לגרום לסכסוך ולחיכוכים בין אביהם לתובעת. כך למשל כאשר המנוח רצה שא' תעבור לגור עימו על מנת שיוכל לטפל בה, התובעת אמרה לה ללכת, בתגובה לכך "אבא שלי כעס והוא אמר שזה הבית שלי ושלכם תישארי כמה שאת רוצה ואז א' אמרה לו לא אבא אני לא רוצה לעשות לך בעיות. כולם לא רצו לעשות לאבא בעיות כדי שלא יהיו סכסוכים ביניהם" (עמ' 19 25-27) ובהמשך - "ויתרנו כדי שלאבא יהיה טוב מה נהרוס לו את החיים?" (שם ש' 29).

עוד העידה ש.ל.ר כי כאשר המנוח רכש מגרש ורצה להעניקו לשני בניו י' וי.ע, על מנת שיבנו עליו את ביתם, חזר בו בשל סירובה של התובעת: "אבא שלי לפני כמה שנים קנה שטח בהרחבה ובא לי' וי.ע ואמר להם שהוא קנה לשניהם שטח והם יבנו על השטח הזה, זה מתנה ממני , אחרי כמה זמן הוא בא ואמר להם תשמעו אני לא נותן לכם בסוף את השטח ל.ע (התובעת) לא מסכימה כי היא רוצה למכור את השטח ולקבל עליו כסף, כאב לאבא שלי למכור כי הוא רוצה ששניהם יבנו עליו, הוא בא לי.ע אתה רוצה לקנות את השטח, י.ע אמר שאין לו כסף, י' הסכים ונתן חלק מהכסף והוא אמר שהוא יביא לו את הכסף כשהוא ימכור את הבית וי' איחר בתשלום ול.ע רצתה ללכת לעו"ד לתבוע את אחי, ואבא שלי אמר לה אני את הבן שלי לא תובע , מתי שיהיה לו הוא יביא" ( עמ' 22 ש' 17-24). ש.ל.ר העידה כי גם תמיכתו הכלכלית בביתו א' שנמצאת במצב נפשי קשה, עשה המנוח בסתר על מנת של.ע (התובעת) לא תדע: "היה מעביר לא' כסף מאחורי הגב כסף במסתורין. יש דבר כזה להסתיר, זאת אומרת אם אתה מקבל 1000 ₪ אתה מסתיר 200 ₪ בצד ואומר זה לילדה שלי. עצם העובדה שכל הכסף הועבר בסתר, לסבתא שלי הוא היה נותן ואומר שתעביר לא', וככה גם לי, הוא היה מגיע עד אליה הביתה בסתר , א' אחותי סיפרה , אני יכול לאמת את כל מה שאני אומר, הוא אמר לא' אל תגידי שאני אצלך אני אצל ****, הוא היה לוקח מפה 100, מפה 200 ₪ מהקופה של השוק עובדים שם במזומן הוא היה לוקח מהקופה של השוק לא' כי היא הייתה במצב פסיכיאטרי קשה ועד היום. כל זה היה לבקשתו בסתר, אם בן אדם עושה את זה בסתר זאת אומרת שמי ששולט בברז.. לא עושים דברים כאלה בסתר "(עמ' 17 ש' 25-32).

בנוסף, ש.ל.ר עצמה העידה כי לא היתה בקשר הדוק עם המנוח, ונפגשה איתו בעיקר כאשר היה מבקר את א'. ש.ל.ר העידה כי במשך השנים חל ריחוק ביחסים ביניהם והודתה כי משך 14 שנים לא ביקרה את אביה בביתו למעט פעם אחת: "אני 14 שנה לא הייתי אצל אבא שלי. הבת שלי לפני 3-4 שנים היתה לה יום הולדת וזה היה בתקופת הקורונה שאמרו שהצימרים נפתחים, חיפשתי בסביבת **** צימרים ליום הולדת זה בסך הכל 5 בנות, ידעתי שלאבא יהיה סיפור אם אני אשאל אותו, ואז אמרו לי שבצימרים כבר לא עושים ימי הולדת ואז הבת שלי ביקשה ממני להתקשר לסבא, ואז אמרתי לה שאני אתקשר אבל זה לא תלוי רק בסבא , התקשרתי לאבא שלי וביקשתי לעשות יום הולדת בצימר ואמרתי לו שאם צריך לשלם אני אשלם, הוא אמר לי את לא משלמת שום דבר, חיכיתי 40 דקות לתשובה ואז הוא התקשר ואמר לי תבואו, הגענו עם ה – 5 בנות, הגעתי עם בעלי , מתוך נימוס אמרתי לל.ע. תודה רבה, ואז היא ענתה לי לא עשיתי את זה בשבילך, שתקתי כי אבא שלי היה בחלון, זו היתה הטעות שלנו ששתקנו שנים רבות ... זו היתה הפעם היחידה בתוך ה-14 שנים" (עמ' 21 ש' 9-21).

י.ע העיד כי כל הקשר בין המנוח לא.ל וש.ל "היה בסתר" ואף בחגיגת בר המצווה שלו המנוח השתתף בסתר: "... אני לא זוכר את הפרטים, עשו משהו כדי שהוא יגיע ושהיא לא תדע , זה בוודאות אני יכול להגיד, הכל היה בסתר" (עמ' 18 ש' 10-14). א.ל. העיד כי אביהם כמעט שלא היה נוכח בחייהם "אני הסתדרתי לבד ,לא הייתי צריך אף אחד בחיים. (העד בוכה) אם זה היה בזמן הצבא, הייתי חייל , הייתי לוחם עם כל הקשיים , תמיד זה בא ממקום כזה של איפה אבא איפה אבא, אין לך אבא", ותיאר בבכי סיטואציה מהילדות שהוא זוכר כאשר אביו נפגש איתו ועם אחותו ****, הביא להם ממתקים. א.ל. העיד שגם כשנזקק לעזרה כלכלית בעת שירותי הצבאי, ופנה לאביו בעניין המזונות שהיה חייב על פי פסיקת ביהמ"ש "לפעמים הוא היה מאחר קצת בכסף ולי הכמה שקלים האלה , זה היה קריטי. הייתי מתקשר אליו, לפעמים היה קצר לפעמים לא היה עונה, לפעמים היה מדבר אתי מה איתך, איך אתה? הייתי מנסה לדמיין שזה אבא ובן נורמליים".

סיטואציה קשה נוספת תיאר א.ל במפגש מקרי בינו לבין אביו בבית הסבתא: "פעם אחת נכנסתי לסבתא שלי לבית, הסתכלתי עליו, אני חושב שהייתי שם עם אחת הידידות שלי והיא לא היתה לידנו , אני זוכר ששאלתי אותו לא מפריע לך שיש לך ילדים שאתה לא יודע מה איתם ואני רואה את הפרצוף שלו וידעתי בפרצוף שלו , אתה יכול לראות על הבן אדם בפנים את מה הוא מרגיש ומה הוא עובר ואתה רואה עליו ואתה אומר , הוא לא נתן תירוץ הוא אמר לי זה המצב זה החיים לא כזה פשוט כמו שאתה חושב משהו כזה והמשכנו לדבר עוד קצת והוא היה צריך לקום וללכת, אני בטוח שהוא קם והלך כי הוא לא יכל להסתכל לי בפנים ולהבין את הסיטואציה הזאת" (עמ' 25 ש' 5-33 ועמ' 26 ש' 1-2).

המתנגדים הכבירו מילים בעניין רצונו של המנוח להיפרד מהתובעת. אף אם יש ממש בטענה כי המנוח והתובעת ידעו גם מריבות וסכסוכים בחייהם, אין בכך כדי להוכיח כי הצוואה אינה משקפת את רצונו, בוודאי כאשר הנתבעים עצמם העידו כי לכל אורך חיי המנוח עם התובעת, הוא ביקש להימנע ממחלקות איתה, לעיתים אף שילם על כך מחיר כבר.

לסיכום נקודה זו: הוכח כי הוראות הצוואה עולות בקנה אחד עם סיפור חייו של המנוח ועם סיפור חייהם הלא פשוט של הנתבעים.

לסיכום:

בהתאם לפסיקה, נישול חלק מהילדים אינו מעיד על השפעה בלתי הוגנת: "יצירת מעין חזקה לפיה הוראות צוואה שאינן קובעות חלוקת רכוש המצווה בין ילדיו באופן שווה מבחינה פורמלית מעידות על השפעה בלתי הוגנת שהופעלה עליו, אינה עולה בקנה אחד עם עקרון העל בדיני הירושה לפיו יש לקיים את רצון המת, ויתרה מזו – חותרת תחתיו. יתר על כן, קבלת טענה ממין זה תפתח פתח לתקיפת צוואות בעילה של השפעה בלתי הוגנת כל אימת שאדם הניח אחריו צוואה שאינה קובעת חלוקה שווה של רכושו בין יורשיו על פיו דין, ולמצער, בין ילדיו" תמ"ש 6479-09-11 פלוני נ' אלמוני (22.03.2017).

בטלות צוואה מחמת השפעה בלתי הוגנת אינה דבר של מה בכך. במקרה שלפני לא הונחה תשתית ראייתית במידה הנדרשת להוכחת השפעה בלתי הוגנת או להקמתה של החזקה להשפעה כאמור. ממכלול הראיות שוכנעתי שהצוואה משקפת את רצונו האמיתי והבלתי תלוי של המנוח, רצון אשר עם כל הכאב, תואם לסיפור חייו של המנוח, ולא מצאתי שתוכנה או נסיבות עריכתה מלמדים על השפעה בלתי הוגנת של מי מהתובעים עליו.

סוף דבר:

בנסיבות אלו, מכל הנימוקים שפורטו בהרחבה לעיל – אני מורה כדלקמן:

• הבקשה לקיום צוואת המנוח מיום 28.08.21 - מתקבלת.

  • ההתנגדות לקיום צוואת המנוח – נדחית.

  • ניתן בזאת צו לקיום צוואת המנוח מיום 28.08.21. על התובעים להמציא פסיקתא לחתימה בהתאם לתקנות הירושה.

     

חרף השיקולים שהותוו בפסיקה בעניין פסיקת שכר טרחה ריאלי בעיקר בתיקי עיזבון, נוכח התרשמותי ממצבם של הנתבעים וההתנהלות כלפיהם במהלך ניהול ההליך, אני רואה לנכון לחייב את הנתבעים בהוצאות סימליות בסך כולל של 1,800 ₪. סכום זה ישולם לתובעים בתוך 30 יום מהיום שאם לא כן, יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

1המזכירות תסגור את התיקים ותמציא לצדדים.

ניתן לפרסם בהשמטת פרטים מזהים.

ניתן היום, ב' אדר ב' תשפ"ד, 12 מרץ 2024, בהעדר הצדדים.