אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> פלונית נ' מרכז רפואי שערי צדק

פלונית נ' מרכז רפואי שערי צדק

תאריך פרסום : 06/05/2024 | גרסת הדפסה

ת"א
בית משפט השלום תל אביב -יפו
52538-09-20
30/04/2024
בפני השופטת:
מיה רויזמן-אלדור

- נגד -
תובעת:
פלונית
עו"ד הילה בודיק קוכמן ו/או עו"ד רועי טובל
נתבע:
מרכז רפואי שערי צדק
עו"ד יואב כרמלי ועו"ד תמר דאר ברנץ
פסק דין
 

 

רקע כללי

 

  1. התובעת, ילידת X.X.1997, פנתה למרכז הרפואי שערי צדק (להלן – "בית החולים" או "הנתבע", לפי העניין) לצורך ייעוץ בעניין ניתוח הקטנת שדיים עקב כאבי גב מהם סבלה. בהמשך התובעת אף נותחה אצל הנתבע בידי ד"ר יואב גרונוביץ.

     

  2. עניינה של תביעה זו בטענות התובעת לכך שהניתוח כשל בהשגת מטרותיו, ובוצע ברשלנות ומבלי שהוסברו לה כלל השלכותיו ותוצאותיו האפשריות באופן שהסב לה נזקים רבים ומזכה אותה בפיצוי כספי.

    תמצית טענות הצדדים 

    טענות התובעת

     

  3. בכתב התביעה טענה התובעת כי בית החולים הוא הבעלים, המשווק והמפעיל של "המרכז לטיפולים אסתטיים, הרמוניה – שערי צדק" שלפי הפרסומים מציע ללקוחותיו בין היתר שירותים רפואיים על ידי כירורגים פלסטיים מומחים ובעלי ניסיון רב.

     

  4. לטענתה בשל כאבי גב ואי נוחות מהם סבלה עקב שדיים גדולים, ולאחר התייעצות רפואית עם מומחה אורתופד ומומחה בכירורגיה כללית בקופת החולים – הומלץ לה על ביצוע ניתוח להקטנת שדיים.

     

  5. ביום 16.8.2018 פנתה לבית החולים ונבדקה על ידי ד"ר יואב גרונוביץ, מומחה לכירורגיה פלסטית. לטענתה, ד"ר גרונוביץ המליץ לה לבצע ניתוח להקטנת שדיים והסביר לה כי מדובר בניתוח קל אשר יותיר בגופה "מעט צלקות, לא משמעותיות", כי הוא עצמו ינתח אותה, וסוכם ביניהם על מידת חזה רצויה לפי מידת חזייה בקאפ C-D.

     

  6. לטענתה, לפי עצתו הרפואית של בית החולים באמצעות ד"ר גרונוביץ והמצגים שהציג לה – ביצעה את הניתוח בבית החולים הנתבע.

     

  7. ביום 6.11.2018 הגיעה לבית החולים לצורך הכנה לניתוח, וביום 20.11.2018 הגיעה לבית החולים לצורך ביצוע הניתוח עצמו. לטענתה היא פגשה את ד"ר גרונוביץ שערך מדידות וסימן סימונים על שדיה תוך הצגת מצג כי הוא הרופא שינתח אותה. התובעת הורדמה ונותחה, ורק לאחר הניתוח התברר לה כי על דו"ח הניתוח חתום כמבצע הניתוח ד"ר אורן גולדשטיין שהוא רופא מתמחה ואינו מומחה בכירורגיה פלסטית.

     

  8. בנוסף, בבדיקה היסטולוגית מיום 21.11.18 נכתב כי משקל הרקמה שהוצאה משד ימין הוא 620 גר' ומשד שמאל 790 גר' בעוד שבדו"ח הניתוח עצמו צוין כי הוצאה רקמה במשקל 750 גר' משני הצדדים. בנוסף, במסמך רפואי צוין כי הניתוח בוצע ביום 21.11.18 (באופן שאינו נכון) - דבר המעיד על תיעוד לקוי של הטיפול הרפואי.

     

  9. לטענת התובעת ביום 13.12.18 הגיעה לביקורת אצל ד"ר גרונוביץ ובהמשך גם ביום 27.12.18, עת התלוננה על צלקות נרחבות ועל כך שהשדיים עדיין גדולים אך נענתה כי מדובר בנפיחות זמנית.

     

  10. ביום 3.5.19 שבה לביקורת אצל ד"ר גרונוביץ ושטחה בפניו תלונות דומות והוא הציע לה לבצע ניתוח מתקן בחינם וללא עלות ואף הבטיח כי הצלקות יעברו.

     

  11. לטענתה היא עברה לשווא ניתוח קשה שלאחריו החלמה ממושכת ונותרה עם צלקות כואבות ורגישות ושדיים שהוקטנו בצורה בלתי מספקת, כשהיא עדיין סובלת מכאבי גב ללא הקלה לאחר הניתוח. לטענתה שדיה נותרו אסימטריים ונפולים.

     

  12. התובעת תמכה תביעתה בחוות דעת של ד"ר אפרים דביר, מומחה בכירורגיה פלסטית, שקבע כי הייתה רשלנות בביצוע הניתוח וכי התובעת זקוקה לניתוח חוזר שיתקן את העיוותים בשדיה עם כריתה מסיבית של רקמת שד בזנבות השדיים ויתקן את האסימטריה ביניהם. ד"ר דביר אף קבע כי התובעת נותרה עם נכות צמיתה בשיעור 20% לפי ס' 75(1)(ג) לסעיפי הליקויים של המלל והעריך עלותו של ניתוח מתקן להקטנה מתאימה של השדיים בכ – 90,000 ש"ח.

     

  13. התובעת ציינה בכתב התביעה כי היא חוששת מביצוע ניתוח חוזר ואינה מעוניינת לבצעו.

     

  14. לטענתה, הנתבע כשל בייעוץ ובטיפול הרפואי שנתן לה. הניתוח הותיר בה נכויות ונזקים כבדים ועסקינן ברשלנות רפואית חמורה, כאשר התובעת (שהיא אישה צעירה) שׂמה מבטחה בנתבע ובד"ר גרונוביץ ועקב התנהלותו הלקויה נעצר מהלך חייה, היא סובלת מכאבי גב, משדיים אסימטריים ונפולים, מצלקות רגישות וכואבות המשפיעות על מצבה הנפשי וגורמות לה לחוסר ביטחון, לבושה, לדכאון ולחוסר יכולת ליצור קשרים זוגיים.

     

  15. לטענתה התקיימו בעניינו התנאים לתחולת כלל "הדבר מדבר בעדו" ולהיפוך נטל ההוכחה, והוסיפה כי העדר רשומות רפואיות מלאות, תאריכים שגויים ונתונים סותרים המצויים בתיקה הרפואי גרמו וגורמים לה לנזק ראייתי.

     

  16. עוד טענה התובעת, כי בית החולים הפר את חובות הזהירות החלות עליו עת לא גילה לה את זהות המנתח (שאינו מומחה לכירורגיה פלסטית) ואת הסיכונים האמיתיים של ביצוע הניתוח, אשר התממשו הלכה למעשה. עוד נטען כי הופרה זכותה לקבל את מלוא המידע הרלוונטי למתן הסכמתה מדעת לטיפול שהוצע לה.

     

  17. התובעת טענה כי הנתבע גם ביצע בה עוולת תקיפה לפי ס' 23 לפקודת הנזיקין משבוצע בה ניתוח מבלי שגולו לה הפרטים המלאים והנכונים לגבי מצבה הרפואי וסיכויי הצלחתו והסיכונים הטמונים בו, והנתבע גם הפר את ההסכם המפורש או מכללא עמה בדבר מתן טיפול רפואי נאות, באפן שמקים לה עילת פיצוי גם מכוח דיני החוזים. עוד טענה התובעת להפרת חובות חקוקות כלפיה.

     

  18. לטענת התובעת, שרשרת המחדלים והפעולות הללו גם פגעו באוטונומיה שלה.

     

  19. את סיכומיה מיקדה התובעת בשאלת היעדר ההסכמה מדעת וציינה כי דברי ההסבר שמסר לה בית החולים באמצעות ד"ר גרונוביץ היו חלקיים ומטעים, כי הוא לא גילה לה את המידע המלא שנדרש באופן סביר לגיבוש החלטה מושכלת והטעה אותה לחשוב שמדובר בניתוח קל נטול סיכונים מיוחדים.

     

  20. התובעת ביקשה מבית המשפט לפסוק לה פיצוי בגין כאב וסבל ופגיעה באוטונומיה בסך 400,000 ₪; פיצוי בגין הפסדי שכר לעבר בסך 50,000 ₪; פיצוי בגין הפסדי שכר לעתיד בסך 300,000 ₪ ופיצוי גלובלי בגין הוצאות רפואיות, נסיעות ועזרת צ"ג לעבר ולעתיד בסך של 300,000 ₪ נוספים.

    טענות הנתבע

     

  21. הנתבע מצדו הכחיש בכתב ההגנה את טענות התובעת, ובתוך כך הכחיש כל אחריות או חבות בגין האירועים מושא התביעה, בין שילוחית ובין ישירה; הכחיש את טענות התובעת לעניין התרשלות כלשהי בביצוע הניתוח והכחיש גם את שאר טענותיה לעוולות או להפרת הסכם כלפיה. הנתבע גם הכחיש את נזקי התובעת ואת הקשר הסיבתי הנטען בינם לבין מעשה או מחדל של הנתבע או של מי מטעמו.

     

  22. לטענתו עול השכנוע וההוכחה מוטלים על התובעת ולא התקיימו התנאים להעברתו אליו או לתחולת הכלל של "הדבר מדבר בעדו".

     

  23. עוד טען הנתבע, כי ניתנה הסכמת התובעת לניתוח לאחר שנמסר לה המידע הסביר והמקובל; כי מבצע הניתוח היה ד"ר גרונוביץ בעצמו וכי לא דבקו אי דיוקים בתיעוד הרפואי.

     

  24. בסיכומיו הוסיף וטען הנתבע כי טענותיה של התובעת הן טענות בעל-פה המנוגדות למסמך מפורט בכתב ובזמן אמת ומהוות פגיעה בשמו הטוב של ד"ר גרונוביץ באופן שדרושות טענות ברמת הוכחה נכבדה ביותר על מנת לקבלן.

    השאלות העובדתיות והמשפטיות הטעונות הכרעה

     

  25. על מנת להכריע בתביעה אדרש תחילה לשאלה האם עלה בידי התובעת להוכיח שלאחר הניתוח ובעקבותיו ממדי שדיה היו גדולים ביחס למה שהובטח לה, האם עלה בידיה להוכיח כי לאחר הניתוח ובעקבותיו נוצרה אסימטריה בין השדיים ובין הפטמות שלא הייתה קודם לכן והאם עלה בידיה להוכיח שהניתוח גרם לה לצלקות גדולות ומכאיבות.

     

  26. ככל שכן, אדרש לשאלה האם הוכחה התרשלות כלשהי של הנתבע בביצוע הניתוח, וככל שכן – האם הוכח קשר סיבתי בין ההתרשלות האמורה לבין נזקיה הנטענים של התובעת באופן שמצמיח עילת תביעה ברשלנות. בתוך כך אדרש, בין היתר, גם לשאלה האם התקיימו בענייננו התנאים להיפוך נטל ההוכחה מכוח ס' 41 לפקודת הנזיקין או מכוח דוקטרינת הנזק הראייתי.

     

  27. ככל שלא תוכח רשלנות של הנתבע בביצוע הניתוח, יהיה מקום להידרש לשאלה האם התרשל הנתבע בכך שלא קיבל הסכמתה מדעת של התובעת לניתוח על כלל תופעות הלוואי האפשריות שלו, וככל שהתרשל - האם קיים קשר סיבתי בין התרשלות זו להחלטת התובעת לבצע את הניתוח. ככל שלא יוכח קשר סיבתי שכזה, אבחן האם זכאית התובעת לפיצוי בגין הפגיעה באוטונומיה שלה בנסיבות ומה גובהו הראוי של פיצוי שכזה.

     

  28. אתייחס לשאלות אלו להלן, כסדרן.

    האם הוכיחה התובעת כי לאחר הניתוח ובעקבותיו שדיה היו גדולים משהובטח, אסימטריים ורווי צלקות גדולות ומכאיבות? 

     

  29. התובעת הפנתה בסיכומיה לעדותה כי כבר מהיום הראשון לאחר הניתוח הבחינה בנפיחות, בשדיים גדולים, באסימטריה בשדיים ובפטמות ובצלקות נרחבות. לטענתה אין מדובר בנזק שהתהווה עם הזמן, מה גם שלא הוסבר לה כלל שהניתוח יכול להחזיק מעמד חודשים ספורים בלבד. לטענתה, בניגוד לטענת הנתבע כי התמונות מיום 13.12.18 מראות מצב סימטרי – לא כך הדבר, שכן בחינת הסימטריה תלויה בזווית הצילום ויש ליתן אמון בעדותה כי מלכתחילה סבלה מאסימטריה בשדיים ובפטמות, כמו גם לעדותה כי מהיום הראשון הבחינה שהשדיים הוקטנו לממדים גדולים מאלו שסוכמו.

     

  30. הנתבע טען מנגד, כי עדותה של התובעת לא עלתה בקנה אחד עם תצהיריה בשאלת גודל השדיים, וגם עדותה בעניין מראה החזה המנותח לאחר הניתוח לא הייתה מהימנה. בעוד שהעידה כי מהיום הראשון לא הייתה סימטריה, התמונות שהוגשו ואשר צולמו בביקורת לאחר הניתוח לא מראות אסימטריה. גם הרשומה מאותה ביקורת מציינת "שדיים סימטריים" ואף תגובתה של חברתה של התובעת, העדה מטעמה, תומכת במסקנה זו. התובעת נמנעה מהגשת תמונות של שדיה במצבם הנוכחי באופן שצריך לפעול לחובתה. הנתבע הפנה לכך ששלושת המומחים שהעידו בתיק הסכימו כי התמונות מיום הביקורת הראשונה משביעות רצון ורק התובעת ואמהּ התעקשו על כך שאין זו תוצאה טובה, באופן שהוא סובייקטיבי לחלוטין.

     

  31. אני סבורה כי בעוד שלא עלה בידי התובעת להוכיח שגודל השדיים לאחר הניתוח שונה מזה עליו סוכם, עלה בידיה להוכיח קיומה של אסימטריה בשדיים ובפטמות כמו גם צלקות בולטות ומכערות שנוצרו בשדיה לאחר הניתוח ובעקבותיו, ואנמק.

     

  32. התובעת טענה כי ביום 13.12.18 הגיעה לביקורת אצל ד"ר גרונוביץ וביום 27.12.18 שבה לביקורת נוספת והתלוננה על הצלקות הנרחבות ועל גודל השדיים, ואולם ד"ר גרונוביץ השיב כי מדובר בנפיחות זמנית (ס' 16 לתצהירה).

     

  33. לטענתה גם כחצי שנה לאחר הניתוח, שבה לביקורת בתלונות על הצלקות ועל גודל השדיים וד"ר גרונוביץ הכיר בכישלון הניתוח והציע לה לבצע ניתוח מתקן בחינם וללא עלות ואף הבטיח כי מצב הצלקות ישתפר (ס' 17 לתצהירה).

     

  34. אמהּ של התובעת תמכה בטענות התובעת וציינה בתצהירה, כי יום לאחר הניתוח החזה היה נפוח מאוד כאילו לא עברה כלל הקטנה, וכי בהמשך לשחרור, לאט לאט הבחינו שאין שינוי ויש הקטנה מינורית מאוד ולא משמעותית של החזה, שנותר גדול (ס' 14-13 לתצהירה). לטענתה, בביקור של כמה חודשים לאחר הניתוח הלכו לד"ר גרונוביץ ואמרו שמרגישות שיש עדיין צלקות קשות והחזה הרבה יותר גדול ממה שאמור להיות. בעוד שבתחילה השיב הרופא שאין מה לדאוג, שהצלקות יעברו לאט לאט ושהנפיחות תרד, בחלוף תקופה הוא שינה עמדתו וטען שאם היו מקטינים את גודל השדיים למידה שהתבקשה על ידי התובעת החזה היה נראה פחוס ולא טבעי ולכן הוא החליט על דעת עצמו להשאיר את החזה הרבה יותר גדול ממה שהתבקש. לטענתה כאשר הצביעו על צלקות ועל אסימטריה בין השדיים והפטמות הציע הרופא ניתוח תיקון חינם ועל חשבון בית החולים (ס' 16 לתצהירה).

     

  35. מנגד, ד"ר גרונוביץ ציין בתצהירו כי בבדיקה מיום 30.5.19 תלונתה היחידה של התובעת הייתה על גודל השדיים אך לא על צלקות או אסימטריה, בבדיקתו מצא כי תהליך הריפוי היה תקין לחלוטין והוא הסביר לתובעת שיש אפשרות לבצע ניתוח רביזיה נוסף על מנת להקטין השדיים עוד יותר אך הדבר יהיה כרוך בפגיעה אסתטית כי השד יהפוך לפחוס ויאבד מהצורה התלת ממדית שלו. ד"ר גרונוביץ ציין כי הצעת הרביזיה ללא עלות נעשתה אך ורק על מנת שהתובעת תהיה מרוצה בסופו של דבר מהתוצאה האסתטית ולא על מנת לתקן טעות או נזק, מה גם שהתלונה על שדיים גדולים היא תלונה סובייקטיבית של התובעת, שכן במציאות גם לאחר הניתוח וגם בבדיקה חצי שנה לאחר מכן, גודל השדיים התאים בדיוק לציפיות מהניתוח – קאפ C-D (ס' 14-13 לתצהירו).

     

  36. אשר לגודל השדיים - עיון במסמכים הרפואיים שצורפו לתע"ר התביעה מלמד כי במסגרת ביקורת 13.12.18 התובעת הייתה שבעת רצון מהניתוח (עמ' 15 לקובץ תע"ר התביעה) וגם בביקורת מיום 30.5.19, ובשונה מטענת התובעת, ד"ר גרונוביץ לא הודה שהשדיים גדולים או שהניתוח כשל אלא ציין: "לדבריה (של התובעת- מר"א) השדיים עדיין גדולים. הוסבר על אפשרות רביזיה (במחיר פגיעה בצורה)." (עמ' 16 לקובץ תער התביעה).

     

  37. גם תמונות שדיה של התובעת שצולמו ביום 13.12.18 בהשוואה לתמונות שדיה שצולמו לפני הניתוח (צורפו לחוות דעתו של ד"ר מוסקונה מטעם הנתבע), מלמדות על הקטנה נכבדת של השדיים בשני הצדדים, וגם מומחה התובעת עצמו הודה בחקירתו הנגדית כי מדובר ב"הקטנה יפה" (עמ' 16 ש' 11 לפר').

     

  38. מאחר שאין עסקינן במדע מדויק כי אם בניתוח ברקמות חיות, ומשהתובעת עצמה הודתה כי סוכם על גודל שדיים בקאפ C-D (ר' למשל עמ' 40 ש' 36-35; עמ' 41 ש' 18-1); מאחר שגם המומחה מטעם התובעת, ד"ר דביר, לא יכול היה לשלול שגודל שדיה של התובעת בתמונות לאחר הניתוח (שצורפו לחוות דעתו של ד"ר מוסקונה) מדגימות ממדים שאינם גדולים מקאפ D (עמ' 19 לפר'); וגם אם לשיטת התובעת השדיים עדיין היו גדולים מדי - הרי גם לשיטתה אותה חזייה שנדרשה לרכוש עובר לניתוח כך שתתאים לגודל החזה המשוער (קאפ C-D) – נסגרה עליה, גם אם בדוחק (עמ' 41 ש' 18-12 לפר'). בהתאם, לא הוכח ששדיה של התובעת בסיום הניתוח לא ענו על טווח הגדלים עליו סוכם עובר לניתוח.

     

  39. אמה של התובעת אמנם ציינה בעדותה כי התובעת במידת חזייהF , אך הודתה כי הביאו לה גם C ו – D אך זה לא עלה עליה "אחרי חצי שנה" (עמ' 54 לפר') – ללמדך שבסמוך לאחר הניתוח ממדי שדיה של התובעת היו בטווח המידות שבין קאפ C-D.

     

  40. עוד אציין בהקשר זה כי ד"ר מוסקונה, המומחה מטעם הנתבע, ציין בחוות דעתו כי לדברי התובעת עלתה מאז הניתוח בכ- 3 ק"ג, מה שעשוי להגדיל את השדיים – ומה שעשוי גם להתיישב עם עדותה האמורה של האֵם לעניין גדילת ממדי השדיים בחלוף הזמן.

     

  41. אשר לצלקות - אמנם עיון במסמכים הרפואיים שצורפו מלמד כי בביקורות שלאחר הניתוח – לא זו מיום 13.12.18, לא זו מיום 27.12.18 ואף לא זו מיום 30.5.19 לא נרשמה תלונה על צלקות או על א-סימטריה (עמ' 16-15 לקובץ תע"ר התביעה).

     

  42. לצד זאת, עיון בתמונות שצורפו לחוות דעת המומחה מטעם הנתבע שהתייחסו למצב שלאחר הניתוח מלמד כי כבר באותו שלב הצלקות היו מאוד בולטות לעין.

     

  43. התובעת אמנם לא צירפה תמונות נוספות כלשהן להמחשת מצב החזה או הצלקות במועד כלשהו מאוחר יותר, ואולם בחוות דעת המומחה מטעמה, ד"ר אפריים דביר מיום 6.9.20 צוין כי בבדיקתה על-ידו: "... הצלקת סביב העטרות אדומות, רחבות והיפרטרופיות. במישוש השדיים ניתן למשש מספר גושים רגישים. צלקות – אנכיות – באורך כ-11 ס"מ ורוחב כ – 2.5 ס"מ, אדומות, רחבות והיפרטרופיות בחלקן. הצלקות התת שדיות – באורך 12 ס"מ מימין, לעומת 14 ס"מ משמאל..." (ההדגשות במקור – מר"א, נספח ג' לקובץ תע"ר התביעה).

     

  44. גם המומחה מטעם הנתבע, ד"ר רוני מוסקונה, ציין בחוות דעתו כי בבדיקתו את התובעת (ביום 28.4.21) הבחין בצלקות מעט רגישות, שחלקן אדומות ובולטות במספר נקודות (עמ' 4 לחוות דעתו).

     

  45. יוצא אם כן, שלא רק התובעת והמומחה מטעמה דיווחו על צלקות אדומות ובולטות אלא גם המומחה מטעם הנתבע הודה בקיומן של צלקות רגישות אדומות ובולטות (בחלוף כשנתיים וחצי לאחר הניתוח), ולמעשה אין מחלוקת ממשית על קיומן של צלקות אדומות ובולטות בשדיה של התובעת כתוצאה מהניתוח.

     

  46. משאין חולק על כך שעובר לניתוח לא היו צלקות בשדיה של התובעת, ברי כי הצלקות נגרמו כתוצאה מהניתוח.

     

  47. אשר לאסימטריה בין השדיים והפטמות – התובעת כזכור תמכה תביעתה בחוות דעתו של המומחה ד"ר אפרים דביר שציין כי בבדיקתו מצא "שדיים גדולים, נפולים ואסימטריים, כאשר שד שמאל קטן משד ימין, במידה בולטת לעין. כמות רקמת השד בחלק התחתון של השדיים גדולה מאד ומתאימה לתיאור Bottoming Up – העטרות מצויות בשליש עליון של השדיים. העטרות שונות בגודלן, בשד שמאל העטרה קטנה יותר מאשר הימנית וגודלה מגיע ל – 4*4 ס"מ. עטרה ימנית – גדול מהשמאלית וגודלה 5*5 ס"מ..." (ההדגשות במקור – מר"א, נספח ג' לקובץ תע"ר התביעה).

     

  48. גם המומחה מטעם הנתבע, ד"ר רוני מוסקונה, ציין בחוות דעתו כי בבדיקתו את התובעת (ביום 28.4.21) נוכח בשדיים במראה יפה אך אסימטריים כאשר שד ימין גדול משד שמאל, כי המרחק מהפטמה לקפל התת שדי כמעט זהה, כי המרחק מהסטרנום לפטמה כמעט זהה וכי התחושה בפטמות ובכלל השד תקינה (עמ' 4 לחוות דעתו של ד"ר מוסקונה).

     

  49. אשר על כן, נראה כי גם מומחה הנתבע מסכים ששדיה של התובעת לוקים באסימטריה כלשהי. לצד זאת, שוכנעתי כי האסימטריה האמורה התפתחה בחלוף חודשים ממועד הניתוח ולא מיד בסמוך לאחריו.

     

  50. בביקורת שלאחר הניתוח מיום 13.12.18 ציין ד"ר גרונוביץ בסיכום הביקור כי "קו התפרים תקין. שדיים סימטריים." (עמ' 15 לקובץ תע"ר התביעה), ואף מעיון בתמונות שדיה של התובעת כפי שצילם ד"ר גרונוביץ לאחר הניתוח ניתן להבחין בכך שהשדיים סימטריים (ר' התמונות שצורפו לחוות הדעת מטעם הנתבע כמו גם בס' 6 לתצהירו של ד"ר גרונוביץ).

     

  51. גם עיון במסמכים הרפואיים שצורפו מלמד כי בביקורות שלאחר הניתוח – לא זו מיום 13.12.18, לא זו מיום 27.12.18 ואף לא זו מיום 30.5.19 לא צוין דבר על תלונות של התובעת בנוגע לא-סימטריה כלשהי (עמ' 16-15 לקובץ תע"ר התביעה).

     

  52. גם חברתה של התובעת לא התייחסה בתצהירה לבעיית אסימטריה כלשהי בשדי התובעת כי אם לגודל השדיים ולצלקות בלבד. חברתה של התובעת ציינה בתצהירה, כי מיד לאחר שהתובעת עברה את הניתוח היא הראתה לה את התוצאה ו"אני אמרתי לה שאני שמחה בשבילה ואני מקווה שכל הצלקות יעברו כמו שהוא הבטיח ושהנפיחות באמת תרד. הזמן עבר ואני ראיתי שה"נפיחות" לא יורדת, ואני שומעת את XXX כל כך סובלת, מכאבים, ורגישות בצלקות והלב שלי נשבר בשבילה." (ס' 5-4 לתצהירה).

     

  53. אמנם התובעת טענה בחקירתה הנגדית כי כבר מ- "DAY ONE" לא הייתה סימטריה ו"זה היה נראה רע" אך סמכה על ד"ר גרונוביץ שהבטיח שהנפיחות תרד ושהצלקות תרדנה (עמ' 42-41 לפר'). ואולם בתמונות שדיה של התובעת מיום 13.12.18 כפי שצורפו לחוות דעתו של ד"ר מוסקונה קשה להבחין בעין בלתי מקצועית באסימטריה. בעוד שד"ר דביר מטעם התובעת טען כי מדובר באסימטריה (עמ' 17-16 לפר'), הדבר איננו מובן מאליו ואינני משוכנעת שאני עצמי יכולה להבחין באסימטריה שכזו. על תמונות אלו ציינה התובעת כי מבחינתה הן "מזעזעות" בכל הנוגע לצלקות ולמיקום הפטמות ולגודל השדיים, ואולם בסופו של דבר מדובר בעניין סובייקטיבי התלוי בעיני המתבונן. מכל מקום התובעת לא הציגה תמונות אחרות מטעמה שתמחשנה טענותיה, ואין לנו אלא תמונות השוות אלף מילים ואשר אינן יכולות לתמוך באופן אובייקטיבי וחד משמעי בטענות התובעת לעניין אסימטריה במועד הניתוח או בסמוך לאחריו.

     

  54. בנוסף, גם מומחה התובעת עצמו הודה בחקירתו הנגדית כי מראה שדיה של התובעת כפי שראה בעיניו במועד בו בדק אותה היה במצב גרוע בהשוואה לתמונות שצולמו על ידי ד"ר גרונוביץ ביום 13.12.18 בסמוך לאחר הניתוח (עמ' 30 ש' 23-21 לפר').

     

  55. בשולי הדברים אציין כי השערתו המרומזת של מומחה התובעת, ד"ר דביר, כי לתמונות שדיה של התובעת מיום 13.12.18 נעשה "פוטושופ" (עמ' 30 ש' 36-24; עמ' 31 ש' 12-1 לפר') הועלתה בעלמא, ונעדרה אסמכתה חיצונית שתתמוך בה באופן שאין באפשרותי לקבלה. גם האפשרות שהצילום הושפע מזווית הצילום (עמ' 34-33 לפר') אינה משכנעת, ואף חברתה של התובעת אישרה בעדותה כי התמונות שצולמו מיום 13.12.18 ואשר צורפו לחוות דעתו של ד"ר מוסקונה הן תמונות שדיה של התובעת לאחר הניתוח (עמ' 61 ש' 36-33 לפר'). בכל מקרה, לו רצתה התובעת להוכיח קיומה של אסימטריה בשדיים ובפטמות כבר ממועד הניתוח עצמו - חזקה עליה שהייתה מציגה תמונות נוספות מאותו מועד – דבר שלא נעשה ופועל לחובתה.

     

  56. מכל אלו ניתן ללמוד לדעתי כי האסימטריה בשדיה של התובעת התפתחה בשלב מאוחר יותר שלאחר הניתוח ולא בניתוח עצמו או בסמוך לאחריו.

     

  57. בכל מקרה, הגם שלא שוכנעתי כי בעיית האסימטריה הופיעה מיד לאחר הניתוח אלא רק בחלוף חודשים לאחר מכן; מאחר שעובר לניתוח לא הייתה בעיית אסימטריה בשדיה של התובעת (לראיה - במסגרת סיכום פגישת הייעוץ הראשונה של התובעת אצל ד"ר גרונוביץ מיום 16.8.18 צוין כי השדיים "מקרומסטיים סימטריים" (עמ' 15 לקובץ תע"ר התביעה)), דומני כי ניתן לייחס את האסימטריה בשדי התובעת לניתוח הקטנת השדיים מושא דיוננו גם אם התפתחה חודשים לאחר ביצועו.

    האם הוכחה רשלנות הנתבע בביצוע הניתוח להקטנת חזה התובעת?

     

    מסגרת הדיון - כללי

     

  58. הכלל הוא כי בכל הליך אזרחי – ובתוך כך גם בעילת רשלנות או הפרת חובות חקוקות, הנטל להוכחת התביעה מוטל על התובעת.

     

  59. בהקשר זה, על מנת להוכיח רשלנות מצד הנתבע, על התובעת להוכיח כי הנתבע חב כלפיה חובת זהירות מושגית וקונקרטית, כי הפר את חובת הזהירות שלו ובכך התרשל, כי נגרם לה נזק וכי קיים קשר סיבתי בין אותה התרשלות לבין הנזק.

     

  60. כידוע, בפסיקה מושרשת חובת זהירות בנוגע למצבים של נזקי גוף שנגרמו בעטיה של רשלנות רופא וניתן לומר שמצבים אלו מצויים בליבת דיני הנזיקין (ר' למשל ע"א 2910/14 דואניאס נ' מרכז רפואי "שיבא" תל השומר (07.12.2015); ע"א 4025/91 צבי נ' קרול, פ"ד נ(3) 784 (1996); ע"א 9010/08 מרכז רפואי רבין נ' לוביאניקר (12.07.2011)).

     

  61. בתוך כך חלה על הנתבע גם חובת זהירות קונקרטית כלפי התובעת שהגיעה אליו לייעוץ בנושא הקטנת שדיים ובהמשך גם הגיעה אליו לשם ביצוע ניתוח להקטנת שדיים. בתוך כך על הנתבע, כמו גם על הצוות הרפואי שלו ובכלל זה ד"ר גרונוביץ, מוטלת החובה לטפל בתובעת כפי שכל בית חולים ורופא מומחה סביר היו מטפלים בה בנסיבות, ולנקוט בכל אמצעי הזהירות הדרושים בנסיבות.

     

  62. השאלה שצריכה להישאל היא האם הפרו בית החולים הנתבע וד"ר גרונוביץ את חובת הזהירות האמורה כלפי התובעת והאם התרשלו כלפיה בנסיבות.

     

  63. על מנת להשיב על שאלה זו יש להידרש תחילה לנטל השכנוע וההוכחה ולשאלה האם התקיימו התנאים להעברתם אל שכמו של הנתבע בנסיבות.

     

  64. ס' 41 לפקודת הנזיקין קובע כי:

    "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא הייתה ידיעה או לא הייתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע הייתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה – על הנתבע הראיה שלא הייתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה."

  65. סעיף זה קובע שלושה תנאים מצטברים להחלת הכלל של "הדבר מדבר בעדו": האחד - כי לתובעת לא הייתה ידיעה או יכולת לדעת מה הן הנסיבות שהביאו לאירוע הנזק; השני - כי הנזק נגרם על-ידי נכס שהיה בשליטתו המלאה של הנתבע; והשלישי – כי אירוע המקרה מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע התרשל מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה. רק אם יוכח על-ידי התובעת כי מתקיימים כל שלושת התנאים במצטבר, יועבר נטל השכנוע אל כתפי הנתבע, כי אין לייחס את קרות הנזק לרשלנות מצדו (ר' למשל ע"א 8151/98 שטרנברג נ' צ'צ'יק, פ"ד נו(1) 539 (2001), להלן – "עניין שטרנברג").

     

  66. הנטל מכוח ס' 41 לפקודת הנזיקין משמעו, שעל הנתבע להוכיח הסבר המעלה את הסיבה המדויקת, שגרמה לאירוע התאונתי, ושסיבה זו אין בינה לבין רשלנות מצדו ולא כלום. אם אין בכוחו להצביע על הסיבה המדויקת של התאונה, עדיין, מחובת הנתבע להוכיח שהוא נהג בזהירות סבירה, כדי למנוע את הסכנה. לפיכך אם בתום המשפט נותרו כפות המאזניים שבהן נשקלת שאלת הרשלנות שקולות, תזכה התובעת בתביעתה. החזקה שעל הנתבע לסתור נוגעת לאחריות והיא מניחה גם את קיום הקשר הסיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק (ר' עניין שטרנברג לעיל).

     

  67. אשר לתנאי הראשון, נפסק כי תנאי זה אינו מתקיים מקום שבו אין עמימות ראייתית והתובעת מתיימרת להציג גרסה עובדתית פוזיטיבית ומפורטת באשר לנסיבות קרות האירוע, להבדיל מניסיון לשער או להסיק את מה שאירע מתוך ראיות חיצוניות (רע"ר 9113/05 מ"י נ' אבו ג'ומעה (9.12.2007)).

     

  68. בע"א 1071/96 עזבון אלעבד נ' מדינת ישראל (6.2.2006) נקבע בהקשר זה כי:

    "ביסודו של דבר, הצגת גרסה עובדתית בדבר נסיבות המקרה, והסתמכות על כלל "הדבר מעיד על עצמו" - יכול שתהיינה בבחינת תרתי-דסתרי. נראה כי ברגיל, קשה יהיה ליישב הצגת גרסה עובדתית ברורה עם פנייה לכלל "הדבר מעיד על עצמו", שהרי אם טוען התובע כי ידועות לו נסיבות התאונה, יתכבד ויוכיח אותן. כלל "הדבר מעיד על עצמו" אינו בבחינת מפלט-לעת-חירום, לאחר שבית המשפט דוחה את הגרסה העובדתית שהוצגה על-ידי התובע. אלא שיתכנו בהחלט מקרים, שבהם אין הנפגע מתיימר להציג ראיות ישירות בדבר ההתרחשות, או לדעת באופן חד-משמעי מה ארע. יחד עם זאת, מנסה הוא, ככל יכולתו, לשער, להסיק ולהוכיח, מה גרם לנזקו. ניסיון זה, לשרטט תרחיש רשלני ספציפי, גם אם כשל, לא בהכרח יהא בו כדי למנוע מן הנפגע את הטענה החלופית, בדבר התקיימות התנאים לתחולת כלל "הדבר מעיד על עצמו". בהקשר זה, יבחן כאמור כל מקרה על-פי נסיבותיו - האם הצגת הגרסה העובדתית על-ידי התובע שמטה את הקרקע מתחת לכלל, אם לאו".

  69. התנאי השני זכה לפרשנות מקלה בפסיקה. נקבע כי אין הכרח להוכיח שליטה רצופה ובלעדית, ודי בשליטה אפקטיבית בזמן האירוע (ר' למשל ע"א 241/89 ישראליפט תשל"ג בע"מ נ' הינדלי, פ"ד מט(1) 45 (1995); ת"א 21681/05 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' חברת החשמל לישראל (12.05.2011)).

     

  70. התנאי השלישי דורש הוכחה כי במרבית המקרים בהם מתקיימת תאונה מעין זו שנדונה באותה תובענה תוצאתה נגרמה בשל רשלנות. לשם קיום התנאי השלישי נדרשת התובעת להניח תשתית עובדתית מספקת להערכה שיפוטית אפשרית, לפיה התרחשות האירוע מתיישבת יותר עם קיומה של רשלנות מצד הנתבע מאשר היעדרה (ר' למשל ע"א 813/06 ג'ונס נ' בית הספר האזורי עמק החולה (7.2.2008)).

     

  71. נתון סטטיסטי הנוגע לנדירות התוצאה המזיקה עשוי להיות מובא בחשבון מכלול הראיות הבאות ללמד על קיומו של התנאי השלישי. בנסיבות מסוימות עשויה נדירות האירוע להוות סימן וראיה להתרשלות – זאת, בהצטרפה לנסיבות אחרות של המקרה – ובהן אופיו של הטיפול הרפואי שבמחלוקת; מצבו של החולה קודם לטיפול; טיב הנזק שנגרם לו והיחס שבין אופי הטיפול לבין טיב הנזק שנגרם. ניסיון החיים עשוי ללמד כי בהתחשב באופיו הפשוט והשגרתי של טיפול רפואי מסוים, במצב בריאותו התקין של המטופל טרם טיפול, בנזק הקשה שנגרם לו, ובהיעדר אפשרויות מסתברות אחרות שיש בהן כדי ללמד על סיבת הנזק, יתקיים התנאי השלישי האמור. אלא שלעתים קיומם של סיכונים בלתי נמנעים כתוצאה מהטיפול, גם אם הסיכוי להתממשותם נמוך, עשוי להתיישב גם עם אפשרות שאינה מלמדת על רשלנות (ר' עניין שטרנברג, לעיל).

     

  72. בענייננו לא שוכנעתי כי התקיימו התנאים להיפוך נטל השכנוע וההוכחה, וזאת בשים לב לטיבו של הניתוח להקטנת שדיים, למלוא התיעוד הרפואי שהונח לנגד עיני התובעת כבר מראשיתו של הליך, וליכולתה של התובעת להציג חוות דעת רפואית הבוחנת את שאלת ההתרשלות. כל אלו מקשים לקבוע כי התקיים התנאי הראשון להיפוך הנטל כאמור. בנוסף, וכפי שעוד ארחיב בהמשך, תופעות האסימטריה והצלקות עליהן מלינה התובעת הן תופעות לוואי ידועות ומוכרות בניתוח להקטנת שדיים, והן גם מפורטות בטופס ההסכמה לניתוח. משכך, גם לא התקיים בענייננו התנאי השלישי להיפוך הנטל כאמור, שכן לא די בעצם התקיימותן של תופעות לוואי של הניתוח כדי ללמד על התרשלות בביצועו, ולא ניתן לומר שההסתברות לכך שתופעות אלו מקורן בהתרשלות גדולה מההסתברות האחרת.

     

  73. על מנת שלא יימצא הנייר חסר אוסיף ואעיר בעניין זה, כי התובעת אמנם טענה בסיכומיה שהניתוח בוצע ביום 20.11.18 בעוד שבמסמך הרפואי נכתב כי הניתוח בוצע ביום 21.11.18 באופן שמעיד על תיעוד לקוי של הטיפול הרפואי. עוד טענה כי הפרקטיקה הניתוחית של הושבת המנותחת לצורך בדיקת סימטריה במהלך הניתוח אליה התייחס ד"ר גרונוביץ בעדותו לא מצאה ביטוי בדו"ח הניתוח באופן שמלמד על חסר ברישום ובתיעוד המצדיק היפוך נטל ההוכחה לכתפי הנתבע. למרות זאת, לא שוכנעתי כי די בכך כדי להצדיק היפוך נטל השכנוע וההוכחה בענייננו.

     

  74. אני סבורה כי בנסיבות המקרה דנן תיעוד תהליך הטיפול בתובעת היה סביר גם אם לא מושלם, וודאי שלא נגרם לתובעת נזק ראייתי מן הסוג המצדיק קבלת התביעה בעילת רשלנות או היפוך נטל השכנוע והטלתו באופן גורף על כתפי הנתבע מטעם זה בלבד, ולא התקיימו הנסיבות הקיצוניות שהוצגו בע"א 6160/99 דרוקמן נ' בית החולים לניאדו, פ"ד נה(3) 117 (2001)).

     

  75. אשר על כן, וכשאנו מצוידים בתובנה כי נטל השכנוע להוכחת רשלנות מצד הנתבע וד"ר גרונוביץ היה ונותר על שכם התובעת, יש לבחון האם עמדה בנטל זה בנסיבות ואני סבורה כי התשובה לכך שלילית ואנמק.

    לא עלה בידי התובעת להוכיח התרשלות בביצוע הניתוח עצמו

     

  76. התובעת נסמכה בעניין זה על חוות דעת מומחה מטעמה, ד"ר אפרים דביר. ד"ר דביר ציין בחוות דעתו כי ד"ר גרונוביץ ידע שהתובעת הגיעה אליו בעקבות בעיית גב קשה ולמרות זאת כרת כמות מינימלית של רקמת שד שרחוקה מהיעד למענו נעשה ניתוח זה. ד"ר דביר גם הפנה לפער בין דו"ח הניתוח שם נרשם כי נכרתה כמות דומה של רקמת שד משני השדיים לבין דו"ח הבדיקה ההיסטולוגית שם צוין כי בשד ימין נכרתה רקמה במשקל 620 גר' ובשד שמאל 790 גר' – דבר שיכול להסביר את האסימטריה שנוצרה בעקבות הניתוח. לטענתו היה על ד"ר גרונוביץ לדעת שעליו לכרות בנסיבות רקמת שד במשקל של 1 ק"ג לפחות מכל שד, ומשלא עשה כן פעל שלא על פי הפרקטיקה המקובלת ולא מילא בקשתה של המטופלת (נספח ג' לקובץ תע"ר התביעה).

     

  77. ד"ר דביר הוסיף, כי גם הרמת השדיים נעשתה במידה מצומצמת מדי ולכן השדיים נותרו גדולים ונפולים; כי ד"ר גרונוביץ לא דאג לסימטריה ובכך פעל בניגוד לפרקטיקה המקובלת; כי מיקום העטרות בשליש העליון של השד אף הוא תוצאה לא מקובלת ורחוקה מפרקטיקה נהוגה; וכי צורת השדיים לא עוצבה על פי הפרקטיקה המקובלת והם רחוקים מצורה של "שדיים נורמליים", כאשר השארת כמויות גדולות מאוד של רקמת שד, שומן ועור בזנב שד שמאל גרמה לצורת שד מרובעת שאינה מקובלת בכל ניתוח אסתטי של השדיים (נספח ג' לקובץ תע"ר התביעה).

     

  78. לטענת ד"ר דביר, משמדובר בניתוח שנועד להקטין שדיים ולהפסיק כאבי גב, ומשתוצאות אלו לא הושגו ובנוסף גרם הניתוח לכאבים בשדיים ולצלקות – מדובר בהוכחה ברורה לכך שהניתוח לא רק שלא השיג את מטרתו אלא אף העצים הבעיה. גם גודל העטרות אמור היה להיות שווה משני הצדדים וחוסר השוויון מהווה לטענתו הוכחה שחלק זה של הניתוח הוצא אל הפועל בצורה רשלנית (נספח ג' לקובץ תע"ר התביעה).

     

  79. ד"ר דביר העמיד את נכותה בגין הצלקות המכוערות על שיעור של 20% לפי ס' 75(1) לסעיפי הליקויים של המל"ל וקבע בחוות דעתו כי התובעת זקוקה לניתוח חוזר שיתקן את העיוותים בשדיה עם כריתה מסיבית של רקמת שד בזנבות השדיים ויתקן את האסימטריה ביניהם (בעלות שהעריך בסך של כ – 90,000 ₪) (נספח ג' לקובץ תע"ר התביעה).

     

  80. בסיכומיה הוסיפה התובעת וטענה, כי ד"ר מוסקונה, המומחה מטעם הנתבע, לא סיפק הסבר מניח דעת לפערים בין דו"ח הניתוח לדו"ח הבדיקה הפתולוגית בכל הנוגע למשקל הרקמות שהוצאו מכל אחד משדיה, וטענה כי השקילה בוצעה באופן רשלני או באופן שאינו משקף את מצב הדברים בפועל. לטענתה, הנתונים בדו"ח הפתולוגיה מתכתבים עם המציאות לפיה שד ימין גדול משד שמאל באופן שמעיד על רשלנות בביצוע הניתוח.

     

  81. התובעת גם הפנתה לכך שהרשומה הרפואית לא תקינה במובן זה שד"ר אורן גולדשטיין צוין כמנתח בעוד שד"ר גרונוביץ ציין כי היה עוזר מנתח בלבד. משלא הובא ד"ר גולדשטיין למתן עדות יש לקבוע כי הרשומה הרפואית היא הנכונה וכי ד"ר גולדשטיין היה מעורב בביצוע הניתוח בניגוד להסברים שניתנו לתובעת על אופן ביצוע הניתוח.

     

  82. אני סבורה כי כלל טענותיה של התובעת זכו למענה הגיוני ומניח דעת על ידי מומחה הנתבע ועל-ידי ד"ר גרונוביץ עצמו. בנוסף, חוות דעתו של מומחה התובעת, ד"ר דביר, לא צלחה את מבחן החקירה הנגדית. אשר על כן, לא שוכנעתי כי גודל שדיה של התובעת או האסימטריה שלהם או הצלקות שהתהוו בהם לאחר הניתוח מקורם בהתרשלות כלשהי של ד"ר גרונוביץ בביצוע הניתוח, ואפרט טעמיי.

     

  83. ראשית, עיון בדו"ח הניתוח מלמד כי היה מפורט למדיי, צוינו בו אופן השכבת התובעת, החומרים שהוזרקו לשדיה, סימון החתכים ואופן ביצועם, כריתת רקמה במשקל שווה של 750 גר' משני השדיים, הטיפול בעטרות וחבישת האזור (עמ' 19 לקוב. תע"ר התביעה). אמנם ד"ר אורן גולדשטיין היה חתום על דו"ח הניתוח כמנתח (עמ' 20 לקובץ תע"ר התביעה), ואולם בדו"ח הניתוח צוין ד"ר גרונוביץ כמנתח "ראשי" (עמ' 19, 28 לקובץ תע"ר התביעה). בנוסף, בגיליון הסיעודי בחדר ניתוח, המפרט עוד יותר את מהלך הניתוח צוין, כי בוצע טרום חתך "בנוכחות מרדים, מנתח, עוזר מנתח, אחים/ות." ללמדך שד"ר גולדשטיין לא היה אלא עוזר מנתח בלבד (עמ' 21 לקובץ תע"ר התביעה).

     

  84. המסקנה שד"ר גרונוביץ הוא זה שניתח את התובעת ולא ד"ר גולדשטיין, וכי ד"ר גולדשטיין היה עוזר מנתח בלבד נתמכה גם בתצהירו של ד"ר גרונוביץ עצמו, שציין מפורשות כי בניגוד לניתוחים פלסטיים במקומות אחרים, בבית החולים הנתבע, עוזר המנתח הוא מתמחה ולא אח/אחות, ואת הניתוח עברה התובעת כשהוא המנתח הראשי והעוזר שלו היה ד"ר גולדשטיין (ס' 9 לתצהירו).

     

  85. ד"ר גרונוביץ חזר על הדברים גם בעדותו, עת טען מפורשות כי לא ניתח את התובעת מנתח אחר בלתו (עמ' 98 ש' 36-11 לפר'). ד"ר גרונוביץ הסביר כי הוא אינו רשאי להיכנס לניתוח ללא עוזר, שלפי הסטנדרט כלל לא חייב להיות רופא. עוד הבהיר, כי משעסקינן בניתוח פרטי לחלוטין, שאיננו מבוצע במסגרת הרפואה הציבורית, אין כל קשר בינו לבין חובות דיווח של מתמחים במערכת הציבורית על ניתוחים שביצעו (עמ' 103-102 לפר'). ד"ר גרונוביץ הסביר כי עבודתו של המתמחה ד"ר גולדשטיין בחדר הניתוח שונה מעבודתו בבוקר במסגרת הרפואה הציבורית לבין עבודתו אחה"צ במסגרת הרפואה הפרטית, וכדבריו: "בבוקר ברפואה הציבורית הוא כן חותך ומנתח עושה הכל למעשה, ברפואה הפרטית אחרי צהריים הוא מסתכל." (עמ' עמ' 107 ש' 26-24; עמ' 108 ש' 33-32 לפר')).

     

  86. עוד יש לזכור בהקשר זה, כי הנתבע ביקש לצרף לתיק את תצהירו של ד"ר אורן גולדשטיין שאישר כי היה עוזר מנתח בלבד. בהחלטתי מיום 15.2.23 דחיתי את בקשת הנתבע בעיקר בשל עיתוי הגשתה המאוחר. מובן כי משתצהירו של ד"ר גולדשטיין לא התקבל לתיק ממילא לא ניתן להסתמך עליו כראיה. לצד זאת יש בבקשתו של הנתבע לצרף את התצהיר – גם אם נדחתה בשל עיתוי הגשתה- כדי ללמד על כך שלא היה לו דבר להסתיר בעניין זה.

     

  87. לאור כל שפורט לעיל, שוכנעתי כי ד"ר גרונוביץ היה המנתח שניתח את התובעת, ומשכך לא אוכל לקבל כל טענה להתרשלות שמקורה בביצוע הניתוח על ידי אחר.

     

  88. שנית, כאמור וכפי שציינתי לעיל, לא שוכנעתי כי גודל שדיה של התובעת בסיומו של הניתוח או מיד בסמוך לאחר מכן חרג מטווח הגדלים עליהם סוכם בין התובעת לד"ר גרונוביץ עובר לניתוח, וגם לא שוכנעתי כי הייתה בסיומו של הניתוח או מיד בסמוך לאחר מכן אסימטריה בשדיה של התובעת- וודאי לא אסימטריה בולטת לעין. אסימטריה שכזו התהוותה והתפתחה רק בהמשך.

     

  89. כפועל יוצא מקביעתי האמורה, שוכנעתי כי לא דבק כל פגם בגודל הרקמה שהוציא ד"ר גרונוביץ מכל אחד משדיה של התובעת במהלך הניתוח עצמו.

     

  90. בעניין זה ציין ד"ר מוסקונה בחוות דעתו, כי כמות רקמת השד שהוצאה בהתאם לדו"ח הניתוח הייתה 750 גר' מכל צד ומדובר בכמות רקמה גדולה יחסית ולא מינימלית כפי שמציגה התובעת. עוד ציין ד"ר מוסקונה, כי דו"ח הניתוח משקף בצורה מדויקת את שנעשה בניתוח על ידי המנתח והצוות הרפואי, שקילת הרקמה שהוצאה בניתוח לא נעשית אף פעם על ידי המנתח אלא על ידי האחות, והשקילה מבוצעת סופית רק בסיום שלב הקטנת השדיים בניתוח וטרם התחלת שלב הסגירה. כאן – המנתח דאג שכמות הכריתה תהיה זהה, וחוסר ההתאמה בין הרקמה שהוצאה בניתוח ובין המשקל בפתולוגיה הוא חסר חשיבות היות שטרם הניתוח מוזרקת כמות גדולה של תמיסת טומסנט (להקטנת דימום) לתוך השדיים וכאשר מתבצעת שקילה אחרי יום או יומיים בפתולוגיה, חלקו או רובו של הנוזל נספג לעתים לא בצורה זהה בין הצדדים ולכן עלולה להתקבל תוצאה לא סימטרית והשקילה המידית בניתוח היא השקילה הקובעת ועל פיה פועל המנתח (עמ' 5-4 לחוות דעתו).

     

  91. ד"ר מוסקונה הרחיב בעניין זה בעדותו וציין כי :

     

    "כל אישה הסטנדרט הוא שבסיום הניתוח לא סוגרים את ה, את כל החתכים מלא אלא סוגרים אותם זמנית וכל הצוות אבל בעיקר הרופא המנתח בא כשהחולה מושיבים אותה, יש טכניקה שמרימים את השולחן ממצב שטוח למצב ישיבה, הצוות ניגש מאחורה וכולם מסתכלים. אם יש איזשהו הבדל בגודל בין השדיים כולם אומרים הנה זה יותר גדול, זה יותר גדול, אף פעם זה סטנדרט, כל פלסטיקאי שתשאלי שעושה הרבה את הניתוחים האלה הוא יגיד לך את זה, לא רק ניתוחי הקטנה אלא כל ניתוחי השד זה נבדק על ידי כל הצוות וברגע שכל הצוות מסכים זהו אין מעבר לזה מה לעשות. זאת אומרת אם אנחנו כולנו ראינו ובמקרה של ד"ר גרונוביץ' אותו דבר בדיוק. מתברר שאנחנו כולנו ראינו שהשדיים סימטריים אין לנו מה להוסיף. עכשיו זה דבר אחד, דבר שני יש את העניין של השקילה אם מראש זה היה אותו דבר אז פחות או יותר השקילה צריכה להיות די דומה לפערים, זאת אומרת אם שקלו וכל שד 750 סביר, אם היו שוקלים 700 ו-500 זה נראה לא סביר אבל עדיין מה שקובע, מה שקובע זה מה שאנחנו רואים בעיניים. לא מדעי, לא מתמטי, לא מדויק אבל רפואה בכירורגיה פלסטית... כי מה שקובע, כן 100%, מה שקובע זה בסוף מה שאנחנו רואים על השולחן, מה שאנחנו רואים כתוצאה סופית על השולחן וזה לא רק אדם אחד, זה כל הצוות בודק את זה, זה סטנדרט." (עמ' 74-73 לפר').

     

  92. ובהמשך הסביר ד"ר מוסקונה כי:

     

    "...השקילה נעשית על ידי אחות שהיא לא חלק מהצוות, זאת אומרת היא לא משתתפת בניתוח, היא יכולה לבוא מבחוץ ולשקול בסוף הניתוח את, היא לא הבחורה שקובעת, אין לה שום אינטרס ואין לה שום דבר והיא שוקלת שד אחד, שוקלת שד שני והיא קובעת שהמשקלים הם זה. מה קורה מפה והלאה זה כבר תלוי בכל מיני גורמים, כל מיני גורמים. תלוי כמה רקמה שומנית הוציאו מצד אחד, כמה רקמה שומנית הוציאו בצד השני, כמה רקמת שד הוציאו בשד אחד, כמה רקמת שד בשד השני, יש וריאציות בין הדברים האלה, זה אף פעם לא אותו דבר בדיוק, אנחנו עוסקים ברקמות ביולוגיות ורקמות ביולוגיות מתנהגות אחרת מה שעל הנייר אצלך ברישומים. עכשיו מעבר למה שהוציאו שיכול להיות יותר רקמת שד בצד אחד ששוקלת יותר ויותר רקמת, ופחות רקמה שומנית ששוקלת פחות אז הדברים האלה מתאזנים, השקילה בסוף הניתוח זה המדד, מעבר לזה הדברים משתנים כי זה יכול להיות חומרים שונים. עכשיו החומר יכול לספוג פורמלין, יכול לספוג יותר בצד אחד, יותר בצד שני. ברגע שהפתולוג שם אותו יכול להיות שהוא סחט צד אחד, הוא לא סחט צד אחד אז יש יותר חומר, יותר חומר, פחות נוזל, אי אפשר לדעת. ההבדלים האלה הם חסרי חשיבות ואף רופא לא מסתכל על המספרים האלה אחר כך ומחפש לעצמו דרך לפתור את הבעיה, איך אנחנו נפתור את הבעיה? שהפתולוג שקל יותר, לא, לא מתעסקים בזה, כל הרופאים," (עמ' 77 ש' 23-4 לפר', ור' גם עמ' 78 לפר').

     

  93. הסבר דומה פורט גם על ידי ד"ר גרונוביץ עצמו בתצהירו (ס' 10-9 לתצהירו), והסבר משכנע דומה, מפורט ונרחב בהרבה, הוצג על ידי ד"ר גרונוביץ גם בעדותו לפניי (עמ' 116 ש' 36-5; עמ' 117 ש' 22-1 לפר').

     

  94. כאשר עומת ד"ר דביר מומחה התובעת עם הסבריהם של ד"ר מוסקונה ושל ד"ר גרונוביץ, הוא למעשה שלל את הסבריהם וטען כי בכל רקמת שד שהוצאה מכל שד יש אותו יחס בין רקמת שומן לרקמת שד. לכן, לשיטתו גם לאחר ספיחת הנוזלים אמור להיות משקל זהה.

     

  95. ואולם, מאחר שרקמת השד היא רקמה חיה, בהינתן אסימטריה טבעית ומולדת בין שדיים, ובהיעדר מחלוקת כי השד מורכב גם מרקמת שד וגם מרקמת שומן, לא שוכנעתי בתשובותיו של ד"ר דביר לשאלות בית המשפט לעניין זה, ולא ברור לי עד לרגע זה כיצד לשיטתו יכול להתקיים שיקוף מושלם של 100% בין שני השדיים וכיצד מנתח יכול לדעת מראש או אף בזמן אמת, מה היחס בין רקמת שד ושומן שהוא מוציא מכל שד (ר' עמ' 19-17 לפר').

     

  96. בעניין זה חשוב גם להזכיר, כי מתמונות שדיה של התובעת שצולמו על ידי ד"ר גרונוביץ לאחר הניתוח ניתן להתרשם ששדי התובעת סימטריים למדיי, או לכל הפחות כי אין מדובר באסימטריה בולטת (ר' ס' 6 לתצהירו של ד"ר גרונוביץ). אני סבורה כי נתון זה גם צריך להשליך באופן רטרואקטיבי על בחינת שיקול דעתו של ד"ר גרונוביץ כמנתח בזמן הניתוח עצמו: בזמן אמת הוא דאג להסיר מכל שד רקמה במשקל זהה, ובזמן הניתוח גם לא ניתן היה להתרשם בעין מאסימטריה כלשהי בשדי התובעת – וודאי לא בולטת. לא הוכח שאסימטריה שכזו הייתה קיימת במועד הניתוח או בסמוך לאחריו, והיא התפתחה רק בהמשך.

     

  97. חיזוק לכך ניתן למצוא בחוות דעתו של ד"ר מוסקונה, שציין כי תפקידו של הרופא המנתח להגיע לתוצאה סימטרית של השדיים בתהליך שנעשה באופן מבוקר במהלך הניתוח על ידי המנתח ובנוכחות שאר הנוכחים בחדר הניתוח ולא סביר שצוות מנוסה כפי שהיה במקרה זה לא ישים לב לאסימטריה שקיימת ביום הניתוח. מעבר לבדיקה שנעשתה במהלך הניתוח על ידי הצוות המנתח ומעבר למשקל הזהה של הרקמה שנכרתה בשני השדיים ניתן לראות בבירור בתמונות שצולמו על ידי ד"ר גרונוביץ מיום 13.12.18 שמראה השדיים סימטרי לחלוטין מכל בחינה שהיא וד"ר גרונוביץ דאג לקבל בסיום הניתוח מצב של סימטריה מרבית. למרות זאת התפתחה בהמשך אסימטריה כפי שניתן היה לראות בבדיקה שביצע ד"ר מוסקונה והסיבה לכך אינה ברורה, כאשר לטענת ד"ר מוסקונה מדובר באחת מתופעות הלוואי של הניתוח כפי שהוסבר למטופלת מראש והיא ניתנת לתיקון על ידי ניתוח משלים פשוט (עמ' 5 לחוות דעתו).

     

  98. ד"ר מוסקונה הסביר בחוות דעתו כי כירורגיה פלסטית אינה מדע מדויק ואין שום אפשרות להבטיח את תוצאת הניתוח ולהגשים את שאיפת המטופלת, תוצאת הניתוח אצל התובעת נופלת לקטגוריה זו, כאשר הניתוח עבר ללא סיבוכים רפואיים אך התוצאה ובעיקר הגודל – אינם לשביעות רצונה. בדיוק למטרה זו קיימים ניתוחים מתקנים שבהם ניתן להקטין את האסימטריה ולשפר את הצלקות, כאשר הניתוח המתקן נועד להשביע את רצונה של המטופלת ולא כיוון שהייתה רשלנות בניתוח הראשון (עמ' 6 לחוות דעתו).

     

  99. שלישית, בעניין גודל השדיים והאסימטריה שהתפתחה בהם, חוות דעתו של ד"ר דביר הניחה במידה רבה את המבוקש ולא הסבירה כיצד התקיימותן של תופעות לוואי ידועות של ניתוח מסוג זה הפכה במקרה הספציפי להתרשלות, בפרט מקום שלא הוכח כי גודל השדיים חרג מטווח הגדלים עליהם סוכם מלכתחילה בין התובעת לד"ר גרונוביץ, עובר לניתוח.

     

  100. רביעית, ד"ר דביר לא סיפק כל הסבר מניח דעת לכך שלא התייחס בחוות דעתו לתמונות שדיה של התובעת לפני הניתוח ומיד בסמוך לאחריו, בפרט מקום שהתבוננות בעין בלתי מקצועית בצילומים אינה מלמדת על אסימטריה (ודאי לא אסימטריה בולטת) או על גודל גדול במיוחד, בפרט בהשוואה למצב הקודם. ד"ר דביר אף ציין באופן תמוה ובלתי מובן (אף למי שאינו רופא), כי בכתיבת חוות דעת בעניין רשלנות רפואית בניתוח מסוג זה עיון בתמונות המצב שלפני הניתוח אינו מחויב המציאות (ר' עמ' 13-8 לפר').

     

  101. חמישית, ד"ר דביר הודה בחקירתו הנגדית כי התובעת לא הגיעה לד"ר גרונוביץ בתלונה על כאבי גב אלא פנתה לאורתופד שהפנה אותה לניתוח הקטנת חזה (עמ' 26 ש' 36-27; עמ' 33-32 לפר'). גם ד"ר גרונוביץ עצמו ציין בעדותו באופן וודאי, שאם לא רשום ברשומה הרפואית דבר על כאבי גב – נתון זה לא נמסר לו (עמ' 94 ש' 35-34 לפר'). לא הוכח לפניי כי תלונותיה של התובעת על כאבי גב כלל הוצגו לפני ד"ר גרונוביץ בשלב כלשהו, וממילא לא ברור כיצד ניתן לבוא אל ד"ר גרונוביץ בטרוניה על כך שכאבי הגב לא חלפו מקום שממילא לא זה הסימפטום בו התבקש לטפל.

     

  102. שישית, לא מצאתי כל טעם להעדיף את חוות דעתו של ד"ר דביר המומחה מטעם התובעת על פני חוות דעתו של ד"ר מוסקונה המומחה מטעם הנתבע. ההיפך הוא הנכון.

     

  103. ד"ר דביר הודה בחקירתו הנגדית כי ניסיונו בניתוחי הקטנת שדיים מתמצה בכ – 100 ניתוחים בלבד, שנערכו כולם במהלך תקופה של כעשרים שנה שהסתיימה לפני שנת 2010. חלקם אף בוצעו בין השנים 1988-1989. קרי – ניסיונו בתחום הוא ניסיון דל יחסית ומלפני שנים רבות, באופן שמקשה להסתמך עליו בניתוחים מן הסוג שלפנינו, בתחום בו הטכנולוגיה מתקדמת ומתפתחת במהירות עצומה (עמ' 14-13 לפר').

     

  104. לעומתו, ד"ר מוסקונה העיד על עצמו (באופן שלא נסתר) כי ביצע כמה אלפי ניתוחים מן הסוג המדובר ותרם לכתיבת ספרים בנושא (עמ' 68 ש' 17-14 לפר').

     

  105. בנוסף, ד"ר דביר לא נסמך על כל ספרות מקצועית בניסיונו לייחס לד"ר גרונוביץ רשלנות בביצוע הניתוח או לבסס טענתו שצריך היה להוציא מכל אחד משדיה של התובעת רקמה במשקל של 1 ק"ג לפחות. ד"ר דביר הסתמך לעניין זה אך ורק על ניסיונו האישי (שכאמור אינו רב) ולא על סטנדרט רפואי כלשהו (עמ' 21-20 לפר'), וגם לא ידע להסביר (לא כל שכן לשכנע) איזה סוג של תיאום ציפיות הוא יכול לעשות מול מטופלת כאשר הוא לא מדבר עמה על קאפים אלא על משקל של רקמה שתוסר, וכאשר הוא מנסה להמחיש לה את התוצאה המשוערת באמצעות תנועות ידיים בלבד (עמ' 30-29 לפר').

     

  106. בהינתן ההנחה שכל אישה נולדת עם בסיס שד בעל מאפיינים מסוימים שאינם זהים בין אישה לאישה, לא מצאתי בתשובותיו של ד"ר דביר כל הסבר הנדסי או פיזיולוגי לטענתו כי לעולם אין מגבלה לכמות רקמת השד שניתן להוריד בניתוח כזה על חשבון האסתטיקה של התוצאה (עמ' 29-28 לפר'). תשובה זו נוגדת לטעמי את ההיגיון הבריא ואת השכל הישר גם עבור הדיוט שאיננו מומחה ברפואה.

     

  107. בהקשר זה מקובל עליי יותר הסברו של ד"ר מוסקונה, כי הקטנת שדיים אינו ניתוח שבו ניתן להבין במדויק את רצונה של המטופלת ואין שום דרך לקבוע מראש את גודל השדיים לאחר הניתוח ולהגשים בכך במדויק את רצונה (עמ' 6 לחוות דעתו).

     

  108. ד"ר מוסקונה ציין בחוות דעתו כי מקובל בכירורגיה פלסטית ש – 10% מהמטופלים יצטרכו לעבור ניתוח נוסף כיוון שלא היו מרוצים מתוצאות הניתוח ובמידה ומוסכם על המנתח כי אפשר לתקן – וכי עובדה זו אינה קשורה ברשלנות בביצוע הניתוח.

     

  109. ד"ר מוסקונה ציין גם כי הרמת שדיים היא חלק אינטגרלי מניתוח להקטנת שדיים כאשר התוצאה תלויה בגודל השד שנשאר ואין מדובר בפעולה מדויקת שניתן להתחייב עליה מראש והערכת ההרמה תלויה במועד שבוצע הניתוח ובזמן שחלף מאז וככל שחולף הזמן מה ניתוח השד "יצנח יותר" (עמ' 5 לחוות דעתו).

     

  110. בעדותו הבהיר ד"ר מוסקונה כי האסימטריה בה הבחין אצל התובעת במועד בו בדק אותה (28.4.21, כשנתיים וחצי לאחר הניתוח) הייתה מינימלית, וכזו שכלל איננה מצדיקה ניתוח מתקן (עמ' 73 ש' 6-4; עמ' 88 ש' 6 לפר'). לצד זאת ד"ר מוסקונה הודה כי יש מטופלות שלא מוכנות להסתובב גם עם אסימטריה מזערית, וציין כי ככל שהמטופלת מתעקשת הוא מוכן לבצע ניתוח מתקן כאשר התעריף במרפאתו היה עומד על כ – 30,000 ₪ (עמ' 89-88 לפר').

     

  111. אשר על כן ומכל הטעמים שפורטו לעיל, אני סבורה כי אמנם עלה בידי התובעת להוכיח שבחלוף זמן ממועד ביצוע הניתוח נגרמה אסימטריה בשדיה ונוצרו שם צלקות בולטות ומכערות באופן שגרם לה למפח נפש גדול. ואולם לא עלה בידי התובעת להוכיח שד"ר גרונוביץ או בית החולים הנתבע התרשלו באופן כלשהו בביצוע הניתוח בתובעת.

     

  112. בהיעדר הוכחה להתרשלות בביצוע הניתוח עצמו – ממילא יש לדחות את עילת התביעה של התובעת ברשלנות.

     

  113. עתה כל שנותר לבחון הוא האם דבק פגם בקבלת הסכמתה מדעת של התובעת לניתוח.

    האם עלה בידי התובעת להוכיח כי הנתבע לא יידע אותה אודות הסיכונים ותופעות הלוואי באופן שפגע בהסכמתה מדעת לניתוח?

     

  114. כאמור, בכתב התביעה ובסיכומיה טענה התובעת כי דברי ההסבר שקיבלה היו חלקיים ומטעים, כי ד"ר גרונוביץ לא גילה לה את המידע המלא שהיה דרוש לה לצורך קבלת החלטה מושכלת והטעה אותה לסבור שמדובר בניתוח פשוט ונטול סיכונים מיוחדים, ובכך הופר ההסכם החוזי עמה, בוצעה כלפיה עוולת תקיפה, הופרו כלפיה חובות חקוקות והניתוח בוצע ללא הסכמתה מדעת כנדרש על פי חוק זכויות החולה, התשנ"ו – 1996 (להלן – "חוק זכויות החולה").

     

  115. בסיכומיה הפנתה התובעת לכך שלאחר פגישת הייעוץ הראשונה עם ד"ר גרונוביץ מיום 16.8.18 גמלה בליבה ההחלטה לבצע את הניתוח, כי מפאת חשיבותה של הפגישה הראשונה עבורה ובשל גילה הצעיר נכחו בפגישה גם אמהּ ודודתהּ וכי הפגישה ארכה 20-30 דקות. לטענתה, במהלך פגישת הייעוץ הראשונה הוסבר לה שמדובר בניתוח קל שיותיר בגופה מעט צלקות לא משמעותיות (כאשר לטענתה ד"ר גרונוביץ אף הציג לה תמונות מטעות לגבי צלקות – תמונות שהוסתרו מבית המשפט), הוסבר לה כי היא תוכל להניק, כי לא נשארים כאבים וכי היא צפויה להרגיש הקלה.

     

  116. בסיכומיה גם הפנתה התובעת לעדותה כי האמור בטופס ההסכמה לא הוסבר לה מעולם, כי לא הוסברו לה סיכוני האסימטריה, ההצטלקויות, היעדר היכולת להניק, הזיהום ושינוי השד לאחר כשנה. בסיכומיה הפנתה גם לעדויותיהן של אמהּ ושל דודתהּ, המחזקות טענתה כי לא רק שהסיכונים לא הוסברו לה, אלא שההסבר שניתן היה כי הניתוח יטיב עמה וכי אין בו סיכונים מיוחדים.

     

  117. התובעת גם הצביעה על הפגמים בגרסתו של ד"ר גרונוביץ שהוא עד יחיד בעל עניין שעדותו לא נתמכה בראיות נוספות, בפרט מקום שהתעקש לנכוח במהלך כל הדיון ושמע את עדויות התובעת והעדים מטעמה טרם העיד בעצמו. עוד הצביעה על כך שרק בעדותו הודה ד"ר גרונוביץ שלא זכר את הפגישה עם התובעת לפרטיה וטען ל"רוטינה" אותה לא טרח להוכיח באמצעות עדים נוספים או באמצעות ראיות חיצוניות כלשהן.

     

  118. התובעת הוסיפה בסיכומיה כי רק במהלך הפגישה השנייה מיום 6.11.18 הוחתמה על טופס ההסכמה מדעת מבלי שהוקרא לה וללא הסבר על האמור בו, והפנתה גם לחוות דעת המומחה מטעם הנתבע ולעדותו, בה ציין כי שיעור הניתוחים המשלימים או המתקנים בכירורגיה הפלסטית מגיע ל – 10%-15%. לטענתה לא הוכח שהנתבע נתן לה הסברים לעניין הצלקות, לעניין האסימטריה והפגיעה בתחושה או לעניין הסיכוי לצורך בניתוח חוזר.

     

  119. עוד טענה התובעת בסיכומיה כי לא הוסבר לה הסעיף עליו הוחתמה לפיו כל אחד יכול לנתחה, וזאת בפרט בשים לב לכך שעל דו"ח הניתוח חתום ד"ר אורן גודלשטיין כמבצע הניתוח אשר לא הובא בעצמו למתן עדות ובאופן שמחזק את המסקנה כי ד"ר גולדשטיין היה מעורב בביצוע הניתוח בניגוד להסברים שניתנו לתובעת ולא על פי הסכמתה.

     

  120. התובעת הפנתה לכך שהיקף חובת הגילוי רחב יותר מקום שמדובר במטופלת צעירה ובניתוח אלקטיבי, וטענה כי בנסיבות הוכח שלוּ הייתה יודעת על סיכוני הניתוח – לא הייתה מבצעת אותו אלא פונה לאפיקים חלופיים, כך שהוכח קשר סיבתי בן התרשלותו של ד"ר גרונוביץ באי קבלת הסכמה מדעת לבין הנזק שנגרם לה.

     

  121. הנתבע מצדו טען בסיכומיו כי טענותיה של התובעת הן טענות חמורות שפוגעות בשמו הטוב של ד"ר גרונוביץ באופן שמצריך רמת הוכחה נכבדה לשם ביסוסן, ובכל מקרה מדובר בטענות בעל-פה נגד מסמך בכתב באופן שמקשה לקבלן לאור הוראות ס' 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני. עוד נטען כי חזקה על התובעת שהייתה מודעת למסמך עליו חתמה וכדי לסתור חזקה זו עליה לעמוד ברמת הוכחה מוגברת.

     

  122. הנתבע הוסיף וציין, כי עדותן של התובעת ושל העדוֹת מטעמה אינה עדיפה על עדותו של ד"ר גרונוביץ, ובשים לב לנטל המוגבר המוטל על שכמהּ – לא ניתן לקבוע כי עמדה בנטל זה. לטענתו ד"ר גרונוביץ הסביר לתובעת שלא ניתן להגיע לכל מידה מבוקשת בשל מגבלות בסיס השד הנתון ולא מדובר במידה אחידה אלא בהערכת גודל; כי אין אפשרות לחזות את מראה הצלקות התלוי בסוג העור ובתכונות הריפוי שלו וכי מידת השדיים והסימטריה שלהם בעתיד תלויה בשינויים בגופה של התובעת. עוד העיד ד"ר גרונוביץ כי הוא זה שניתח את התובעת, כי חתימתו של מתמחה על דו"ח ניתוח היא דבר מקובל וידוע, והוא אף ביקש להעיד את ד"ר גולדשטיין על אף שהדבר בסופו של יום לא התאפשר בשל עיתוי הגשת הבקשה.

     

  123. עוד טען הנתבע בסיכומיו כי לנוכח תצהיר אמהּ של התובעת ותצהירי דודתהּ וחברתהּ ניכר, כי האֵם הייתה מעורבת ביותר בהחלטה על הניתוח וניכר שההחלטה על כך התגבשה במידה רבה עוד לפני שכלל פגשו אותו, וממילא כאשר אדם מגיע למנתח עם רצון מוקדם מגובש אפשר ששמיעתו תהיה "סלקטיבית". הנתבע גם הוסיף וטען כי רצונה של התובעת בניתוח לא נבע רק מחוסר שביעות רצון ממראה שדיה אלא גם מקושי רפואי תפקודי שהיה כרוך במשקלם באופן שהסב לתובעת כאבי גב שטיפולים שמרניים לא היטיבו. התובעת גם נשענה, בין היתר, על המלצות חמות של דודותיה שהתבססו על ניסיונן האישי הטוב – וכל אלו מחזקים אף הם לטענת הנתבע את המסקנה כי ההחלטה על הניתוח התגבשה אצל התובעת עוד לפני המפגש עם ד"ר גרונוביץ.

     

  124. לטענתו, העובדה שגם התובעת וגם העדוֹת מטעמה מעידות כי ד"ר גרונוביץ הבטיח לה צלקות לא ניכרות אינה הופכת את הטענה לאמיתית.

    הסכמה מדעת לטיפול רפואי – כללי

     

  125. לצורך ביצוע טיפול רפואי וטרם ביצועו, על המטפל לקבל את הסכמתה מדעת של המטופלת. בתוך כך, המטפל חייב להציג למטופלת את מכלול המידע הדרוש לאדם סביר במקומה כדי לגבש החלטה מושכלת אם להסכים לטיפול המוצע. ביצוע הטיפול הרפואי תוך הפרת חובת הגילוי שחב המטפל למטופלת ואי מסירת מלוא המידע הרלוונטי לטיפול מהווה הפרת חובת הזהירות שחב המטפל למטופלת, ויש בה משום התרשלות.

     

  126. החובה לקבל הסכמתה מדעת של המטופלת קבועה בסעיף 13(א) לחוק זכויות החולה, לפיו לא יינתן טיפול רפואי למטופלת אלא אם כן נתנה לכך המטופלת הסכמה מדעת לפי הוראות פרק זה.

     

  127. הסכמה כזו כוללת מתן הסבר על הטיפול, על כלל הסיכויים והסיכונים שבו.

     

  128. בהקשר זה, ככל שהטיפול חיוני ודחוף פחות, כך מוטלת על המטפל החובה למסור מידע נרחב יותר. כך למשל בע"א 6153/97 שטנדל נ' שדה, פ"ד נו(4) 746 פס' 12-11 לפסק הדין (2002) נקבע כי:

     

    "ככל שהטיפול אינו חיוני, כך כוללת חובת הגילוי מתן מידע מפורט יותר....ההסבר הנדרש לקבלת הסכמה מדעת לניתוח אלקטיבי - שאף בלעדיו ניתן לנהל אורח-חיים רגיל - נכלל ברף העליון של חובת הגילוי, והוא כולל, בנוסף להתייחסות לסיכויי ההצלחה, גם מתן אזהרה מפני הסיבוכים האפשריים. זאת, גם אם סיבוכים אלו נדירים. דרישה נרחבת זאת מתחייבת במיוחד בתקופתנו, שבה מתפתחת רפואה פרטית המציעה לציבור הרחב - אם בדרך ישירה באמצעות פרסומים, ואם בעקיפין, בהסתמך על מוניטין של רופא המקיים מרפאה פרטית - ניתוחים אלקטיביים למיניהם, כגון ניתוחים לשיפור הראייה באמצעות לייזר. ניתוחים אלו מיועדים לשפר את איכות החיים של המטופלים, אך מטבע הדברים יש בהם אף סיכונים, שאותם יש לגלות לחולים."

     

    (ההדגשה שלי – מר"א. לעניין חובת היידוע הרחבה יותר בטיפולים אלקטיביים ר' עוד למשל ת"א 23318-09-10 בר צבי נ' או. אר. מרפאות מומחים בע"מ (30.11.2011), להלן – "עניין בר צבי"; ע"א 2781/93 דעקה נ' בית החולים "כרמל" חיפה, פ"ד נג(4) 526 (1999) להלן - "עניין דעקה"; ע"א 522/04 מרכז לייזר לנתוחי קרנית בע"מ נ' דיראוי (28.06.2005) וכיו"ב).

     

  129. לפיכך יש לקבוע שהיעדר הסכמה מדעת לטיפול המבוצע בגופו של אדם מקים לנפגע ממצב דברים זה זכות תביעה, בין משום שהטיפול בנסיבות אלה מקיים את יסודות עוולת ה"תקיפה" ובין אם מכוח עוולת הרשלנות (ר' למשל ת"א 13318-06 מזרחי נ' ענתבי, פס' 17 לפסק הדין (05.06.2011)).

     

    האם עלה בידי התובעת להוכיח שהיה מידע חיוני שלא הוסבר לה או שלא הוצג לה עובר לביצוע הניתוח?

     

  130. כזכור בענייננו, עובר לניתוח התקיימו שתי פגישות של התובעת עם ד"ר גרונוביץ במהלכן דובר והוסבר אודות הניתוח ותופעותיו האפשריות, כאשר בסיומה של הפגישה השנייה מיום 6.11.18 (כשבועיים לפני הניתוח עצמו) חתמה התובעת על טופס הסכמה לניתוח להקטנת שדיים.

     

  131. במסגרת טופס ההסכמה מצוין מפורשות כדלקמן:

     

    "הוסברו לי דרכי הטיפול החלופיות האפשריות בנסיבות המקרה, היתרונות והחסרונות של כל אחת מהן וסיכויי הצלחתן.

    הוסברו לי התוצאות המקוות של הניתוח העיקרי וכן מגבלותיו לרבות אסימטריה בין השדיים.

    אני מצהירה ומאשרת בזאת כי הוסברו לי תופעות הלוואי לאחר הניתוח העיקרי לרבות כאב ואי נוחות. כמו כן הוסבר לי שבחלק מהמקרים לא תהיה אפשרות להניק לאחר ניתוח להקטנת שדיים.

    הוסבר לי שבכל מקרה תוותרנה צלקות על השד ומתחתיו. הוסבר לי שצורת הצלקות שתיוותרנה תלויה בסוג העור שלי ותכונות הריפוי שלו ויש מקרים בהם תתפתחנה צלקות קלואידיות.

    כמו כן הוסברו לי הסיבוכים האפשריים לרבות: דימום, זיהום, פעירת שולי החתים, פגיעה בתחושה בפטמות, ואפשרות להתפתחות נמק חלקי של הפטמה והעטרה או של חלק מרקמת השד שיצריכו, לעתים רחוקות, התערבות ניתוחית...

    ...אני יודעת ומסכימה לכך שהניתוח העיקרי וכל ההליכים האחרים ייעשו בידי מי שהדבר יוטל עליו בהתאם לנמהלים ולהוראות המוסד וכי לא הובטח לי שייעשו כולם או חלקם בידי אדם מסוים ובלבד שייעשו באחריות המקובלת בכפוף לחוק וכי האחראי על הניתוח יהיה ד"ר יואב גרונוביץ."

     

    (עמ' 7 לקובץ תע"ר ההגנה, ההדגשות שלי – מר"א).

     

  132. לכאורה, יש להחזיק את התובעת, שהייתה בגירה בת 21 במועד החתימה על טופס ההסכמה לניתוח – כמי שקראה את האמור בטופס וכמי שידעה על מה היא חותמת והסכימה לכך. בהקשר זה גם ראויה להישמע טענת הנתבע כי טענותיה של התובעת כנגד מסמך בכתב החתום בחתימתה יש להוכיח גם כן באמצעות מסמך בכתב (לפי ס' 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני) או שכדי לסתור את החזקה לפיה הייתה מודעת למסמך ההסכמה עליו חתמה עליה לעמוד ברמת הוכחה מוגברת (ר' למשל ע"א 1333/14 מיטרי נ' דוברונסקי (28.07.2015)).

     

  133. לצד זאת, בהקשר הספציפי של קבלת הסכמתה מדעת של מטופלת לטיפול רפואי נקבע בפסיקה, שהחתמת המטופלת על טופס ההסכמה אינה כשלעצמה תנאי מספיק לקיומה של "הסכמה מדעת", ועל-מנת שהסכמתה של מטופלת לטיפול רפואי שעתיד להיעשות בגופה תהא "הסכמה מדעת", יש לספק לה מידע הולם על מצבה, על מהות הטיפול המומלץ ומטרתו, על הסיכונים והסיכויים הטמונים בו ועל אלטרנטיבות טיפוליות סבירות לטיפול האמור (ר' למשל עניין דעקה לעיל).

     

  134. אפתח בכך כי מקום ששוכנעתי בטענת ד"ר גרונוביץ כי הוא זה שביצע את הניתוח בעצמו (לעיל) ממילא ירדה מהפרק טענת התובעת לפגיעה בהסכמה מדעת בנוגע לזהות מבצע הניתוח.

     

  135. ביחס לשאר טענותיה של התובעת - שוכנעתי כי ד"ר גרונוביץ לא הסביר לה כראוי את הסיכון להצטלקויות קשות (להבדיל מהצטלקויות קלות ומזעריות), לא הסביר לה כראוי את הסיכון לאסימטריה ואת הסיכון להיעדר היכולת להניק (על אף שסיכונים אלו מפורטים בטופס ההסכמה לניתוח עליו חתמה התובעת), וגם שוכנעתי שלא הסביר לה את הסיכוי לצורך בניתוח מתקן (נתון שכלל לא מופיע בטופס ההסכמה לניתוח), באופן שמהווה משום הפרת חובת הזהירות כלפיה ומשום התרשלות. אנמק טעמיי.

     

  136. ראשית, ניכר כי פגישת הייעוץ הראשונה עם ד"ר גרונוביץ הייתה אירוע "מכונן" עבור התובעת, אותו היא זכרה באופן אישי ולפרטי פרטים, בעוד שהתברר כי ד"ר גרונוביץ הסתמך על זיכרון כללי בלבד ועל "רוטינת" הסברים שלטענתו הוא נוהג להסביר למטופלות שלו.

     

  137. בתוך כך, בתצהירה ציינה התובעת, כי לאחר שביקשה להקטין את שדיה בעקבות המלצת רופאיה המטפלים ובעקבות אי נוחות וכאבי גב מהם סבלה, הגיעה לפגישה הראשונה עם ד"ר גרונוביץ במהלכה ציין כי מדובר בניתוח קל שיותיר בגופה "מעט צלקות, לא משמעותיות" וסוכם על מידת חזיה רצויה C- D. לטענתה בפגישה הראשונה גם ציין ד"ר גרונוביץ כי לא תהיינה בעיות להניק, כי לא יישארו כאבים, כי החזרה לתלם מהירה והדבר היחיד שמרגישים לאחר הניתוח הוא הקלה (ס' 9-7 לתצהירה).

     

  138. גרסתה של התובעת נתמכה בגרסת אמהּ ודודתהּ שנכחו עמה במעמד פגישת הייעוץ הראשונה כאמור.

     

  139. בחקירתה הנגדית הוסיפה התובעת מזיכרונה האישי, כי שאלה את ד"ר גרונוביץ כל מיני שאלות, שאלה אם תוכל להניק והוא השיב בחיוב ושלא תהיה בעיה, וציינה כי: "אז פשוט הדבר היחיד שראיתי זה שתהיה לי הקלה בסוף וגם זה מה שנאמר." (עמ' 38 ש' 12-4 לפר'). התובעת טענה כי ד"ר גרונוביץ לא הסביר לה על סיכונים בניתוח כגון אסימטריה; היעדר יכולת להניק; כאבים או חוסר נוחות בשדיים; הצטלקויות התלויות בסוג העור או דימום או זיהום (עמ' 38 ש' 36-13; עמ' 39 ש' 3-1 לפר').

     

  140. גם אמהּ של התובעת וגם דודתהּ העידו באופן דומה וטענו כי ד"ר גרונוביץ לא הסביר בפגישה הראשונה על הסיכונים שפורטו לעיל, אלא התייחס לצלקות וציין כי הן "מזעריות" (עמ' 51-50; עמ' 56 לפר').

     

  141. לטענת התובעת גם בפגישה השנייה שנערכה בינה לבין ד"ר גרונוביץ ציין הלה כי הניתוח יחזיק מעמד גם במקרה של עליה במשקל, ולשאלתה לגבי הצלקות אישר כי תישארנה "צלקת כמעט בלתי נראית מסביב לפטמות", "קו קטן ומתחת ועוד קו קט מתוח מתחת לחזה שבכלל לא רואים כי החזה יסתיר." (ס' 10 לתצהיר התובעת).

     

  142. אל מול גרסתה של התובעת שניתנה מזיכרון אישי ברור וחד ונתמכה בעדויותיהן של אמהּ של דודתהּ שנכחו עמה באותו מעמד, התברר כי ד"ר גרונוביץ כלל לא זכר את מהלך הפגישה מזיכרונו האישי.

     

  143. הגם שתצהירו של ד"ר גרונוביץ נוסח כביכול מידיעה אישית (ס' 7-3 לתצהירו); הגם שבתצהירו ציין מפורשות כי בפגישת הייעוץ הראשונה שוחח עם התובעת על הניתוח, על מהלכו ועל הסיכונים שבביצועו ואף הציג בפניה תמונות של שדיים עם שטפי דם וצלקות להמחשה תוך ששלל את טענת התובעת כי הוסבר לה שהצלקות יהיו קטנות וייעלמו מהר מאוד; הגם שטען כי בצילומים שהוא מציג ובהסבר שהוא נותן הוא מסביר שיישארו צלקות והמראה שלהן תלוי בסוג העור ובתכונות הריפוי שלו ולא ניתן לחזות את התוצאה הסופית מראש והדבר אף מופיע מפורשות בטופס ההסכמה שהחתום על ידי התובעת (ס' 7-3 לתצהירו) - בחקירתו הנגדית הודה כי הוא זוכר את התובעת בכלליות וכי אינו זוכר ממש מה היה במהלך פגישת הייעוץ עצמה (עמ' 92 ש' 23 לפר').

     

  144. בעדותו צין ד"ר גרונוביץ כי פגישות ייעוץ ראשוניות בניתוחים אסתטיים מן הסוג המדובר אורכות כ – 20 דקות עד חצי שעה, הבהיר כי יש לו רוטינה ברורה של הסברים שהוא מסביר למטופלות תמיד, והוא הפנה לרוטינה האמורה (עמ' 100-99 לפר').

     

  145. אין לי אלא לקוות כי ד"ר גרונוביץ אכן נוהג להסביר למטופלותיו לפרטי פרטים את שלל הסיכונים הטמונים בניתוחים שהוא מבצע, כהצהרתו. ואולם בענייננו הפרטני, די בפער בין האופן בו ניסח ד"ר גרונוביץ את תצהירו לדברים שמסר בעדותו, ודי בכך שנשען על רוטינת הסברים ולא על זיכרון אישי מבלי שהציג שום אסמכתה חיצונית או עדות מטעמו לתמיכה באותה רוטינת הסברים לה טען או בדברים שלטענתו מסר לתובעת בפגישת הייעוץ הראשונה - כדי להפחית מהמשקל שניתן לייחס לגרסתו לעניין טיב ההסברים שהעניק לתובעת הספציפית שלפניי.

     

  146. שנית, בכל הנוגע לאופי הצלקות שיותיר הניתוח בגופה טענה התובעת כי במהלך הפגישה השיב ד"ר גרונוביץ על שאלותיה ועל שאלות אמהּ ודודתהּ שהתלוו אליה, צין כי הצלקות יהיו קטנות וייעלמו מהר והראה להן תמונות של נשים שעברו ניתוח כזה בהן הצלקות היו כמעט בלתי נראות והמידה נראתה נוחה ובהפרשים משמעותיים מהמצב שלפני הניתוח.

     

  147. בחקירתה הנגדית ניכר היה שהתובעת משחזרת את הפגישה מזיכרונה האישי והיא הרחיבה אודות מהלך הדברים בפגישת הייעוץ הראשונה עם ד"ר גרונוביץ וציינה כי: "הוא גם ענה על שאלות שלי והוא הסביר לי דברים, הוא הראה לי תמונות במחשב של ניתוחים כאילו שהוא עשה כזה לפני ואחרי, מה שראיתי שם זה צלקות מאוד, מאוד, מאוד קטנות, כאילו על גבול הבלתי נראות, זה היה נראה הבדלים משמעותיים, זה חלק מהסיבה הכי מרכזית שזה גרם לי לבוא ולרצות לעשות את הניתוח דווקא אצלו גם." (עמ' 38 ש' 12-4 לפר') .

     

  148. בחקירתה הנגדית לא הכחישה התובעת שד"ר גרונוביץ ציין שתהיינה צלקות, ואולם הסבירה כי תיאר צלקות קטנות ובקושי נראות וכדבריה:

     

    "הוא אמר לי שיהיו צלקות, אני יכולה גם להסביר לך בדיוק את ההסבר, מסביב לפטמה ממש קו אדום קטן, קטן, קטן, מתחת יש פס ממש ממש קטן שלא רואים ומתחת לחזה שכבר לא רואים את זה יש פס כזה זה מה שנאמר לי שיהיה ואז גם לאחר שנאמר לי שזה מה שיהיה ראיתי את התמונות האלה במחשב שזה באמת מה שהיה לנשים אחרות." (עמ' 41 ש' 27-23 לפר').

     

  149. עדותה של התובעת נתמכה גם בגרסת אמהּ, שציינה בתצהירה כי בפגישה הראשונה אמר ד"ר גרונוביץ "בבטחה שאפשר להקטין לאיזו מידה שרוצים,XXX אמרה שתשמח למידה כמו C גג D, ושהיא רוצה לדעת לגבי צלקות, הד"ר אמר לה במפורש שהצלקות יהיו קטנות, ייעלמו מהר מאוד ושאין לה בכלל מה לדאוג מזה(!).... ". לטענת האם ד"ר גרונוביץ אף הראה להן קטלוג של נשים שעשו את הניתוח, ושם הצלקות היו כמעט בלתי נראות וכך גם המידה הייתה נוחה ובהפרשים משמעותיים מאוד (ס' 10-8 לתצהירה).

     

  150. מנגד, ד"ר גרונוביץ לא צירף לקובץ הראיות מטעמו את התמונות שאף הוא עצמו הודה כי הציג לתובעת במהלך פגישת הייעוץ הראשונה, וגם לא סיפק הסבר מניח דעת למחדלו זה (ר' עמ' 109 לפר'), באופן שיש לזקוף לחובתו.

     

  151. שלישית, סיכום פגישת הייעוץ הראשונה על ידי ד"ר גרונוביץ נרשם בצורה לקונית ביותר, וכל שנרשם שם הוא: "הוסבר בפירוט על BR" (עמ' 15 לקובץ תע"ר התביעה, ההדגשה שלי – מר"א).

     

  152. אמנם, כאשר נשאל ד"ר גרונוביץ לגבי האופן הלקוני בו רשם את הרשומה הרפואית שסיכמה אותה פגישת ייעוץ ראשונה הפנה לשאלות שברומו של עולם הנוגעות למידת הפירוט הנדרשת מרשומה רפואית וציין:

     

    "שנים רבות נעשה דיון נקרא לו דיון פרא-רפואי, מדיקו לגאלי סביב מה צריך או לא צריך להיות ברשומה. אני רופא, אני לא עו"ד, לא נמצא לידי עו"ד, אני כותב המון חוות דעת לבתי משפט ואני נמצא גם כמומחה מטעם בתי המשפט. הרשומה הרפואית לא צריכה להיות מפורטת לרמה שאת חושבת. כשאני כותב הוסבר בפירוט זה אומר שהסברתי את כל מה שאני אמור להסביר ואני יכול לפרט לך. לו הייתי וזו שאלה שגם אנשים מהצד שלכם מעורבים גם בכנסים שלנו במשך שנים, יש על זה עבודות מה צריך או לא צריך, בגישה שלי לו הייתי מתחיל לפרט א' זה לא פרקטי כי אני לא יושב וכותב אני יושב ומסתכל על המטופלת במקרה הזה או המטופל שמגיעים אליי ובייעוץ אני מרוכז אך ורק בהם ולא מול המחשב ולא מול הרשומה הידנית ולא מחפש איך לכסות סעיף כזה או אחר זה ממש לא האינסנטיב שלי ומעבר לזה אם הייתי מתחיל לפרט אז מישהי כמוך הייתה אומרת רגע, רגע, רגע, כתבת דימום וזיהום ו(לא ברור), לא כתבת אני לא יודע מה, אספירציה.... אז כשאני כותב הוסבר בפירוט אני יודע שאני כתבתי, הסברתי, לא כתבתי, הסברתי את מה שאני אמור להסביר ואפשר לדבר על זה ואת מה שמופיע בטופס ההסכמה." (עמ' 93 ש' 25-8 לפר', ההדגשה שלי – מר"א).

     

  153. ואולם, הסבר זה אינו מניח דעת לטעמי, שכן ניתן היה להפוך הרשומה למלאת תוכן ומשמעות במאמץ קטן יחסית ובעלויות מזעריות. כך למשל, לו היה מציין ד"ר גרונוביץ בסיכום הייעוץ ברחל בתך הקטנה כי עבר עם התובעת על טופס ההסכמה לניתוח ועל כל אחת מתופעות הלוואי המפורטות בו – דומני כי היינו נמצאים במקום אחר...

     

  154. אני סבורה כי האופן הלקוני בו פורטה הרשומה הרפואית, אף מבלי לקבוע כי רשומה שכזו צריכה בהכרח להיות מפורטת בצורה קיצונית – פועל אף הוא לחובת הנתבע.

     

  155. רביעית, למצער בכל הנוגע לסוגיית היכולת להניק, מצאתי תמיכה לגרסתה של התובעת דווקא בעדותו של ד"ר גרונוביץ עצמו. כזכור, התובעת עצמה טענה שהוסבר לה כי לאחר הניתוח תוכל להניק בעוד שדה פקטו ככל הנראה לא כך יהיו פני הדברים.

     

  156. כשד"ר גרונוביץ התייחס לסוגיית ההנקה ציין כי:

     

    "...תראי לגבי הנקה, א', א' כן ואני אגיד לך מה אני מסביר על הנקה... בגישה שאני מנתח היא גישה שבדרך כלל לא פוגעת לא בדרכי החלב, בבלוטות החלב ולא פוגעת לא בתחושה ולכן בדרך כלל וזה מה שאני אומר בגישה הזאת יש סיכוי ואנחנו לא יודעים וזה אני גם מדגיש לכל אחת בפרט כשהיא עוד לא הרתה, יש נשים שלא יכולות להניק בלי שום קשר לא עברה שום ניתוח, זה ההסבר שכולם שומעים ולכן אני לא יודע להגיד אם היא תוכל או לא תוכל להניק. מהניתוח עצמו אני מצפה שתהיה איזושהי יכולת. תיאר את זה גם ד"ר, ד"ר מוסקונה. ולגבי תחושה אני מציין תמיד שמיד אחרי הניתוח תהיה הפרעה בתחושה שיכולה להיות בדרך כלל נימול וחוסר תחושה, לפעמים תחושת רגישות יתר שאפילו מגע בבגד מפריע וזה בדרך כלל חולף בשנה הראשונה, זה ההסבר שהם שומעים ממני." (עמ' 110 ש' 21-5 לפר', הדגשה שלי – מר"א).

     

  157. כלומר, לגישתו של ד"ר גרונוביץ, השיטה בה הוא מבצע את ניתוח הקטנת השדיים בהחלט עשויה לשמר את היכולת להניק ומעדותו עלה כי כך הוא גם מציג את הניתוח למטופלות. בהתאם, לא מן הנמנע כי האופן שבו הוצגו הדברים לתובעת הוא כזה שתוכל להוסיף ולהניק, ולא הושם דגש מספיק על האפשרות האחרת של היעדר יכולת להניק כפי שמפורטת גם בטופס ההסכמה. דבר זה כמובן תומך בגרסת התובעת ומחזק אותה.

     

  158. חמישית, הגם שהתרשמתי כי התובעת בחורה חכמה, פקחית ודעתנית, והגם ששוכנעתי בטענת הנתבע כי הגיעה לפגישת הייעוץ כשהיא מצוידת בידע מוקדם, עדיין אין בכך כדי לפטור אותו מהסבר מלא, רחב ומפורט אודות כל תופעות הלוואי והסיכונים שבניתוח.

     

  159. בהקשר זה, בעוד שהתובעת ציינה בעדותה כי לא התייעצה עם מנתחים נוספים פרט לד"ר גרונוביץ (עמ' 36 ש' 36; עמ' 37 ש' 5-1 לפר'), אמהּ הודתה בחקירתה הנגדית כי עובר לניתוח התובעת התייעצה עם עוד מומחה אחד או שניים (עמ' 49 ש' 16 לפר') וטענה כי התובעת קראה הרבה אודות הניתוח, שאלה והתעניינה (עמ' 49; עמ' 50 ש' 8-7 לפר'). גם שוכנעתי כי שאלת הסיכונים מהניתוח, כבכל ניתוח, ריחפה בחלל האוויר והייתה ידועה (ר' למשל עדותה של הדודה, שהודתה כי תיארה לעצמה שיש בניתוח סיכון, כבכל ניתוח (עמ' 60-59 לפר').

     

  160. לצד זאת, לא שוכנעתי כי כלל הסיכונים הספציפיים (על תרחישי הקיצון שלהם) הובהרו לתובעת באופן סביר וראוי עובר לניתוח. לראיה גם דודתה שנכחה בפגישת הייעוץ הראשונה ואשר הודתה כי בכל ניתוח קיים סיכון וחשש, ציינה כי לא תיארה לעצמה תוצאה כפי שהייתה בפועל (עמ' 60-59 לפר').

     

  161. בעניין זה כבר נפסק כי ידיעה כללית של המטופלת על סיכונים אפשריים כתוצאה מהטיפול אינה פוטרת את הרופא מלחזור ולהציג בפניה את מכלול הסיכונים (ר' ע"א 8126/07 עזבון המנוחה ברוריה צבי נ' בית החולים ביקור חולים (03.01.2010)). אינני סבורה כי הדברים שונים מהותית, ברמת העיקרון, בענייננו.

     

  162. שישית, התובעת אמנם לא הכחישה שניתן לה טופס הסכמה מדעת ושחתמה עליו לאחר שיכלה לעיין בו. ואולם היא טענה כי:

     

    "...אני זוכרת את הרגע של טופס ההסכמה די טוב כי אני רק רפרפתי עליו, אני לא באמת קראתי אותו כי הרגשתי שאין לי שום צורך כי הדבר שנאמר זה זה טופס סטנדרטי, צריך לחתום עליו לפני שעושים את הניתוח אז מבחינתי אם זה טופס סטנדרטי ואני סומכת עליו ואני מאמינה בו והוא הסביר לי הכל למה אני צריכה לשבת ולקרוא בעיון כל דבר והוא היה מולי, אם זה היה כל כך חשוב הוא לא היה אמור להסביר לי כל סעיף בו? כאילו אתה נותן לי לחתום על טופס, אומר שזה טופס סטנדרטי ובשביל לעבור ניתוח אני צריכה לעשות אותו ואתה לא חושב להסביר לי על כל סעיף בו?" (עמ' 39 ש' 14-6 לפר').

     

  163. גם אמהּ העידה על תהליך החתימה באופן דומה וציינה כי:

     

    "תקשיב ד"ר גרונוביץ' הסביר לנו הכל, הסביר לנו, מה ששאלנו נענינו, הסביר לנו הכל, זה שהיא חתמה אז היא חתמה אבל היא לא עכשיו קראה, עיינה בזה ככה אתה יודע גם אני לא זה וחתמה כן.... לא, רפרפנו ככה לא ממש כי סמכנו עליו, הוא הסביר לנו מה שרצינו לדעת, הוא הסביר לנו הכל, הוא לא, ידענו מה הולך להיות בניתוח, מה אחרי אז לא, לא עכשיו נגיד שקראנו את הטופס, לא, רפרפנו בו ככה אתה יודע וחתמנו." (עמ' 52 ש' 8-1 לפר').

     

  164. בהקשר זה יש לזכור, כי התובעת ניגשה לביצוע הניתוח בגיל מאוד צעיר (גיל 21). מהאופן שבו העידה, ברי היה כי דיברה מדם ליבה, ושוכנעתי כי עברה ברפרוף על טופס ההסכמה לניתוח עובר לחתימה עליו ולא נתנה דעתה בצורה מספקת לתופעות הלוואי המפורטות שם, בפרט בשים לב לכך שמבחינתה כבר קיבלה בעבר הסבר מד"ר גרונוביץ על הניתוח ועל הסיכונים הגלומים בביצועו.

     

  165. אכן, קשה להתעלם מהעובדה שטופס הסכמה לניתוח הוא טופס מפורט בכתב, שמצופה ממטופלת לקרוא אותו בעיון ובמלואו עובר לחתימה עליו.

     

  166. בהקשר זה בהחלט לא נעלמה מעיניי עמדתו של ד"ר גרונוביץ, אשר ציין כי:

     

    " ...הסיבה שאני פה היא בדיוק כדי להגן על הצד השני של המערכת והצד השני של המערכת הוא כזה שלא יכול להיות שכשיש טופס הסכמה מסודר ויש שתי פגישות חודשיים או חודשיים וחצי לפני הניתוח והמטופלת לא הייתה לבד, היו איתה עוד אנשים ללכת לנרטיב של היא צעירה ולא מבינה, היא צעירה וחכמה ומבינה מצוין ואני לא, כל ה, כל הניסיון להמעיט ביכולות האינטלקטואליות לא תורמות שום דבר... אני רק אכוון לנקודה. לו הנרטיב שאת מכוונת אליו של רופא שכל מה שהוא עושה מתוך אלפים הוא לא זה ויש לו פה פס ייצור אז בכל שנותיי סביר, ככה אני חושב שכל בר דעת היה אומר היה לפחות עוד מקרה שניים של, של כאלה שלא הבינו אותו כי הוא לא מסביר, הוא לא, הוא אומר שהצלקות לא יהיו בכלל, אני קראתי את התצהירים, אמר ניתוח בלי צלקות, האמא אומרת שהתובעת הייתה, ראתה, ראתה, ראתה גוגל, הלכה לעוד שני רופאים, מה כולם נוכלים? לא מופיע? כלומר היום עושים, כשאני אומר עושים שיעורי בית זה אומר שכשאני אומר תקשיב יהיו צלקות כבר לפעמים שולפים לי מהטלפון ומראים לי... אנשים באים חכמים, אנשים באים מבינים, זה לא אומר שאני לא מסביר, זה אומר שהייעוץ מגיע לרזולוציות שבעבר, בטח ד"ר מוסקונה לפני 30 שנה יכול להגיד את זה, בעבר לא היינו מגיעים בכלל להסביר מה, היום אנחנו לא צריכים את הבסיס הזה אבל זה לא מקצר שום דבר בתהליך ההסברה. עכשיו אי אפשר לקחת ולהגיד באופן גורף ובתיק כזה שסימנתם איזה מטרה ואתם מנסים כאבי גב ומנסים אולי הוא לא הרופא ומנסים איכשהו לצלוף משהו אולי יצליח לכם ואז בסוף להגיד אוקיי נכון יש פה טופס הסכמה שלא חתמו עליו ברגע הניתוח שזה לא תקין וכולו ממולא ואין פה שום, אפילו השעה כתובה ולא כתוב שום דבר לא טוב והוא מולא ונחתם לפני הניתוח בנוכחות שתי עדות ועדיין לא, אף אחד לא הבין כלום." (עמ' 112-11 לפר', ההדגשה שלי – מר"א).

     

  167. ואולם, למרות דבריו של ד"ר גרונוביץ ואולי דווקא בגלל דבריו אלו ולנוכח הגישה העומדת מאחוריהם, המבטאת הסתמכות רבה על הידע המוקדם עמו מגיעים מטופלים (ר' עדותו בעמ' 92 ש' 34-30 לפר'), דומני כי יש לדקדק באופן מיוחד בדברי ההסבר והפירוט שמציגים רופאים בעל-פה למטופליהם לפני החתמתם על טופס ההסכמה לניתוח.

     

  168. דווקא בגלל התעצמות כוחו ותחומי פריסתו של "ד"ר גוגל" שקנה לעצמו שליטה כמעט בלתי מעורערת על חכמת ההמונים בכל הנוגע למיחושים, לפרוצדורות רפואיות ולסיכונים הגלומים בהן, דומני שאנו כחברה – ובכלל זאת הרופאים שבינינו – צריכים להזהיר עצמנו חזור והזהר מפני התרופפות חובת ההסבר האנושי, הבלתי אמצעי והבלתי תלוי בידע המוקדם של המטופלים. להסבר האישי, המפורט והאינטימי בין רופא למטופלת, אודות הסיכונים האמיתיים והריאליים הגלומים בפרוצדורה הרפואית שהיא עתידה לעבור – אין תחליף.

     

  169. בהקשר זה יש לזכור כי ככל שעסקינן בטיפול דחוף פחות ובעל אופי אלקטיבי יותר, כך מתעצמת חובת ההסבר והגילוי (ר' למשל ת"א 45103-07 צינצוקלר נ' נאטורפיל מדיק סנטר (13.09.2010)). משעסקינן בטיפול אלקטיבי ואסתטי לחלוטין – ממילא חובת היידוע ווידוא ההבנה שחלה על ד"ר גרונוביץ בענייננו מוגברת.

     

  170. על רקע זאת, ודווקא בגלל אותו ידע מוקדם עמו מגיעים מטופלים לרופאים – ידע שאיננו מוכוון, איננו מבוקר, איננו מווסת והוא במידה רבה נתון למניפולציות ולמניעים פרסומיים שנוהגים לייפות מציאות, ודווקא במקרים בהם מטופלות מגיעות לרופאים בבקשה לבצע פרוצדורות אסתטיות אלקטיביות כאשר ברור שרצונן הסובייקטיבי וחלומותיהן לגבי מראה משופר עשויים לטשטש את בוחן המציאות שלהן – דווקא אז נצפה כחברה מרופאינו לעמוד על המשמר באופן קפדני יותר, להוריד את המטופלות מסולם החלומות אל קרקע המציאות ולהסביר להן בצורה מפורטת ומציאותית את כל הסיכונים האפשריים שהובלתן אל שולחן הניתוחים מציבה בפניהן.

     

  171. בענייננו נראה כי התובעת הגיעה מצוידת בידע קודם חיובי אודות הניתוח לנוכח ניסיונן האישי המוצלח של שתי דודותיה (ר' עדות האֵם, עמ' (עמ' 49 ש' 12-1; עמ' 50 לפר'). התובעת כבר הייתה שבויה בתפיסה אידילית של הניתוח כשהגיעה לד"ר גרונוביץ, ודווקא על רקע זאת החשיבות בפירוט עצמאי ונרחב של הסיכונים שבניתוח התעצמה עוד יותר דווקא בעניינה – דבר שלא שוכנעתי כי נעשה.

     

  172. שביעית, דומני כי קשה לחלוק על חשיבותו של הנתון בדבר שיעור הניתוחים המתקנים בהקטנת חזה, כחלק מהנתונים והסיכונים שעל מטופלת לדעת אודותיהם עובר לקבלת החלטה על ביצוע ניתוח מסוג זה, וודאי אם הניתוח אלקטיבי. יש לזכור כי האפשרות לביצוע ניתוח מתקן כלל לא מצאה ביטוי בטופס ההסכמה לניתוח, וודאי לא שיעוריהם הגבוהים יחסית של ניתוחים מתקנים בתחום, כך שלמצער ביחס לסוגיה זו כלל לא רלוונטי הדיון הנוגע לחזקת החתימה המודעת על טופס ההסכמה.

     

  173. בהקשר זה אזכיר, כי ד"ר מוסקונה ציין בחוות דעתו כי מקובל בכירורגיה פלסטית ש – 10% מהמטופלים יצטרכו לעבור ניתוח נוסף כיוון שלא היו מרוצים מתוצאות הניתוח ובמידה ומוסכם על המנתח כי אפשר לתקן, וכי עובדה זו אינה קשורה ברשלנות בביצוע הניתוח.

     

  174. בעדותו נקב ד"ר מוסקונה בשיעור ניתוחים מתקנים גבוה עוד יותר וציין כי "...בפלסטיקה סטנדרט במקצוע אצלנו בין 10 ל-15% ניתוחים משלימים, זה סטנדרטי, בכל הניתוחים דרך אגב. באפים, בהגדלות, בהקטנות, בכולם." (עמ' 73 ש' 6-4; עמ' 88 ש' 6 לפר').

     

  175. התובעת טענה כי הנתון לא הוצג לפניה.

     

  176. ד"ר גרונוביץ טען מנגד כי הציג לתובעת את האפשרות לעבור ניתוח רביזיה, תוך שהסביר כי:" לא, אני לא מדבר באחוזים, זה גם לא האחוזים שלי, בכלל לא, אחוזי רביזיות שלי של הקטנות שדיים אני יכול להגיד שאולי 3 נשים בשנה ואני מאוד ליברלי בניתוחים, בניתוחים חוזרים כי בסוף אתה רוצה שהמטופל שלך יהיה שבע רצון, זה חלק מההסכם שיש לי גם בהרמוניה, נוח לי, אני לא גובה על זה תשלום, זה משהו שאני עושה. ניתוחי הקטנת שדיים זה ממש לא השכיחות שאני נמצא בה ואני לא מדבר על אחוזים אבל להסביר שיהיה צורך ברביזיה או תיקון בוודאי, חד משמעית." (עמ' 114 ש' 25-19 לפר')

     

  177. לצד זאת, ד"ר גרונוביץ לא זכר האם הסביר את פרקטיקת ניתוחי הרביזיה לתובעת (עמ' 114 ש' 34-26 לפר'), ובכל מקרה יש לזכור כי ד"ר גרונוביץ לא העיד בענייננו כמומחה, אלא המומחה מטעם ההגנה הוא ד"ר מוסקונה שהעיד בבטחון מלא על שיעור שבין 10%-15% של ניתוחים מתקנים בתחום. מעבר לכך שד"ר גרונוביץ לא הוכיח בממצאים פוזיטיביים או אחרים כלשהם את טענתו לשיעור נמוך של ניתוחי רביזיה בסטטיסטיקה העצמית שלו, וגם לוּ היה מוכיח טענתו לשיעור נמוך כאמור ואולי דווקא בגלל שיעור נמוך זה, האפשרות לכך שלא הציג נתון זה או שהציג אותו בצורה מוצנעת עד בלתי רלוונטית גבוהה מהאפשרות ההפוכה, באופן שמצדיק לטעמי להעדיף את גרסת התובעת גם לעניין זה.

     

  178. אשר על כן, ומכל הטעמים שפורטו לעיל, אני מוצאת לנכון להעדיף את גרסת התובעת בנוגע לפגמים בקבלת הסכמתה מדעת, וקובעת כי הגם שחתמה על טופס הסכמה לניתוח להקטנת שדיים, לא הוסבר לה בצורה מלאה וברורה דייה על תופעות הלוואי של הצטלקויות קשות; אסימטריה, היעדר יכולת להניק והסיכון לניתוחים מתקנים.

    האם הוכיחה התובעת קשר סיבתי בין אי הצגת סיכוני הניתוח המלאים לבין החלטתת לעבור הניתוח?

     

  179. בהקשר זה, ועל מנת לבחון האם עוול הנתבע כלפי התובעת ברשלנות בכל הנוגע לקבלת הסכמתה מדעת, על התובעת להוכיח כי לוּ היה מוסבר לה אודות תופעות הלוואי בצורה תקינה לא הייתה עוברת את הניתוח.

     

  180. לא שוכנעתי שהתובעת עמדה בנטל זה בנסיבות ואנמק.

     

  181. בחינת הקשר הסיבתי בעניין אי מתן הסכמה מדעת והפרת חובת היידוע היא, למעשה, הערכת ההסתברות שהמטופלת הייתה מסכימה לטיפול או בוחרת בדרך טיפול אחרת או נמנעת מביצוע הטיפול כליל. על התובעת להוכיח, על פי מאזן הסתברויות, כי לא הייתה מסכימה לטיפול אם היה נמסר לה המידע הדרוש. זהו מצב היפותטי וכבר נפסק כי הוכחתו אינה פשוטה (ר' עניין בר צבי, לעיל).

     

  182. הערכת ההסתברות שהתובעת הייתה מסרבת לטיפול או בוחרת בדרך טיפול אחרת תתבצע לפי אמות מידה של "המטופלת הסבירה" ובהתייחס לנסיבותיה הסובייקטיביות של התובעת הספציפית. דהיינו, מתוך ניסיון להעריך מלכתחילה, ולא בדיעבד - מה הייתה בחירתה כמטופלת סבירה ובהתחשב בנסיבותיה האישיות, מצבה הנפשי והעדפותיה טרם הטיפול (ר' למשל ע"א 2781/93 דעקה נ' בית החולים "כרמל" חיפה, פ"ד נג(4) 526 (1999), להלן "עניין דעקה").

     

  183. בהקשר זה, נכון להעניק משקל להתרשמותה הסובייקטיבית של הערכאה המבררת מעמדת המטופלת במהלך המשפט, אם כי אין לשכוח שהצהרת מטופלת לאחר מעשה בגדרו נגרם לה נזק אינה משקפת בהכרח את עמדתה עובר לניתוח (ר' ע"א 1997/10 צורף נ' רוזנבאום (13.02.2012); ור' גם ת"א 10417-07-16 פלונית נ' כהן (21.12.2022); ת"א 34357-08-18 פלונית נ' וקנין (21.12.2020)).

     

  184. בענייננו התובעת טענה, כי לו הייתה יודעת שאלו עלולות להיות תוצאות הניתוח לא הייתה מבצעת אותו או שהייתה בודקת שיטות טיפול אחרות ובכל אופן הייתה מתעקשת עם הרופא המנתח להקטנה לגודל הרצוי כי אחרת אין טעם בסבל שעברה שאשר אותו היא חווה עד היום (ס' 29 לתצהירה).

     

  185. ואולם, שוכנעתי כי טענתה זו של התובעת היא במידה רבה חֹֹכמה שלאחר מעשה, ולו היו מוצגים בפניה כלל הסיכונים במלואם עובר לביצוע הניתוח עדיין הייתה מקבלת אותה החלטה ואנמק.

     

  186. ראשית, שוכנעתי כי המחשבה על ביצוע ניתוח להקטנת שדיים העסיקה את התובעת כבר מגיל צעיר, וזאת בין היתר בשל בעיות הגב מהן סבלה.

     

  187. אמהּ של התובעת ציינה בתצהירה, כי התובעת התלוננה מגיל צעיר על כאבי גב והרופאים חשבו שזה בגלל גודל החזה ו"הייתה מחשבה ללכת ולעשות ניתוח הקטנת חזה, כדי להקל ולמנוע את הכאבים." האם ציינה כי כשהתובעת הייתה צעירה החליטו שזה לא הזמן והשאירו לה את הבחירה לכשתגדל (ס' 4-3 לתצהירה).

     

  188. גם דודתהּ של התובעת העידה כי:

     

    "כן מכיוון שהיו לה כאבי גב, היא כל הזמן סבלה מכאבי גב וזה גם הרופאים, היא הייתה אצל רופאים והם ראו שיש לה כאבי גב, היא סחבה את זה עליה וזה היה קשה וזה אחת הסיבות שהיא רצתה להתנתח." (עמ' 57 ש' 30-27 לפר').

     

  189. התובעת עצמה ציינה בתצהירה כי "בהמלצת רופאי המטפלים, ביקשתי להקטין את שדי וזאת עקב אי נוחות וכאבי גב מהם סבלתי." (ס' 4 לתצהירה), והדבר אף מצא ביטוי בחוות דעתו של המומחה מטעמה, ד"ר אפריים דביר, שציין בחוות דעתו כי "עקב שדיים גדולים, סבלה מכאבי גב. ביקשה לבצע ניתוח דרך המבטחת שלה, קופ"ח מאוחדת. פנתה לאורטופד ולכירורג כללי שקבעו כי היא זקוקה לניתוח הקטנת שדיים." (עמ' 66 לקובץ תע"ר התביעה).

     

  190. גם בחקירתה הנגדית אישרה התובעת כי רופאיה המטפלים המליצו לה על ניתוח להקטנת חזה בין היתר כדי לפתור בעיות גב (עמ' 37 ש' 18-6 לפר').

     

  191. מן המקובץ ניתן ללמוד על הלך רוחה של התובעת, שהיה מוכוון ומוסלל עוד מגיל צעיר מאוד לכיוון ביצוע ניתוח להקטנת שדיים.

     

  192. חיזוק להלך רוחה האמור של התובעת ניתן למצוא בתצהירה של חברתה הטובה, שציינה כי: "אחרי מחשבות ארוכות, XXX החליטה שהיא רוצה לעשות את הניתוח וסיפרה שהרופא שהיא הלכה אליו בבית החולים שערי צדק נראה מקסים ואכפתי, ושהוא ענה לה על כל השאלות שהיא שאלה, שהוא הבטיח לה שיהיה בסדר והיא האמינה לו לחלוטין וסמכה עליו." (ס' 3 לתצהירה, ההדגשה שלי – מר"א).

     

  193. שנית, שתי דודותיה של התובעת עברו ניתוחים מוצלחים להקטנת שדיים באופן שעודד את התובעת לכיוון ביצוע הניתוח ותמך בהחלטתה לעניין זה.

     

  194. אמהּ של התובעת ציינה בתצהירה כי כשהתובעת השתחררה מהצבא בשנת 2018 שוב עלה הניתוח על הפרק והתחילו בירורים, ולטענתה "דיברנו עם אחות של בעלי שעשתה ניתוח הקטנה, ועם אחותי שגם עשתה, והתחלנו לברר על החיים שאחרי הניתוח. הבנו מהן שזה מדהים ומשפר את החיים פלאים. הם הראו לנו את החזה ואמרו לנו שבקושי יש צלקות, שהחזה אחר כך עומד יותר, נראה טוב יותר ושזה משפר את הכאבים הקשים בגב." (ס' 5 לתצהירה של האם, ההדגשה שלי – מר"א).

     

  195. גם בחקירתה הנגדית הודתה האֵם כי התובעת רצתה מאוד את הניתוח אבל קצת חששה (עמ' 48 ש' 8 לפר'), וכדבריה:

     

    "היא (התובעת – מר"א) כשהייתה יותר צעירה, כשהייתה אפילו בצבא קצת אחרי או בצבא היא רצתה, היא כל הזמן דיברה על זה רק היא חששה ואז לא אמרתי לה תעשי לא תעשי, לא, כאילו החלטה שלה.... השארנו את זה כהחלטה שלה... נכון, היא החליטה ואני יחד איתה, הלכתי איתה.... אחרי, היא, העלינו אותו על הפרק ואז בדקנו כל מיני, הלכנו לכל מיני בדיקות וזה ואז הגענו לד"ר גרונוביץ'. גיסתי עשתה את הניתוח, לא זה לא אצלו, לא משנה אחותי ואז ראינו שזה כל כך מוצלח וזה אז אמרנו, אז XXX אמרה אני הולכת על זה, הולכים על זה, נלך לשמוע." (עמ' 48 ש' 27-14 לפר', ההדגשה שלי – מר"א).

     

  196. מן האמור נראה כי התובעת גמרה אומר בליבה לבצע את הניתוח, וייזום פגישת הייעוץ עם ד"ר גרונוביץ (ועם מומחה או מומחים נוספים בהם נועצה) לא היה אלא נדבך ראשון בביצוע התכנית עליה החליטה קודם לכן.

     

  197. התובעת אמנם ציינה בעדותה לפניי כי: "רציתי לעשות את הניתוח אבל לא בכל מחיר, רציתי לבוא לשמוע, זה לא שאמרתי אני באה אני עושה את הניתוח בטוח, רציתי לבוא ולשמוע ולהבין ואז כשקיבלתי את ההסברים שקיבלתי שממה שהבנתי זה רק יקל לי על החיים הניתוח הזה אז החלטתי שאני רוצה לעשות אותו באופן סופי אחרי הפגישה הראשונה." התובעת גם טענה כי החליטה סופית על ביצוע הניתוח לאחר הפגישה הראשונה עם ד"ר גרונוביץ (עמ' 37 לפר').

     

  198. ואולם, מעבר לכך שבהמשך עדותה השיבה תשובות פחות חד משמעיות ויותר מתחמקות כגון: "אם הייתי יודעת שיש סיכונים הייתי חושבת פעמיים, לא הייתי יוצאת בהחלטה שאני רוצה לעשות את הניתוח." (עמ' 38 ש' 17-16 לפר'), לא מצאתי בפיה הסבר מניח דעת לכך שעל אף שהודתה שפחדה מהניתוח והתלבטה לא מעט, לא שאלה את ד"ר גרונוביץ אודות כלל הסיכונים הטמונים בו. גילה הצעיר של התובעת איננו הסבר מניח דעת לעניין זה לטעמי, בפרט מקום שאמהּ העידה עליה כנחושה ודעתנית וכך התרשמתי ממנה אף אנכי (עמ' 39 ש' 35-34; עמ' 40 ש' 22-1 לפר').

     

  199. הסבר הגיוני יותר לטעמי להימנעותה של התובעת מהפניית שאלות לד"ר גרונוביץ נעוץ בכך שכבר ממילא החליטה על ביצוע הניתוח, עוד קודם לכן.

     

  200. בשים לב לגילה הצעיר של התובעת, בהינתן ההסתברות הנמוכה להתרחשות תופעת הלוואי, והגם שבחוכמה שלאחר מעשה התובעת טענה שלו הייתה יודעת על תופעות הלוואי לא הייתה ניגשת לניתוח מלכתחילה, לא שוכנעתי שבראייה שלפני מעשה בנסיבותיה של התובעת, היא הייתה פועלת אחרת.

     

  201. משכך, ובהיעדר הוכחת קשר סיבתי בין הפרת חובת היידוע המלאה לבין החלטתה של התובעת לעבור את הטיפולים – לא הוכחה רשלנותו של הנתבע בהקשר זה.

     

  202. מכל מקום, בשים לב לקביעתי כי עלה בידי התובעת להוכיח שד"ר גרונוביץ לא הסביר לה באופן מפורט ברור ומובן די הצורך את תופעות הלוואי של הניתוח הנוגעות להצטלקויות מכוערות, לאסימטריה, להיעדר האפשרות להניק ולסיכון לצורך בניתוח מתקן – קמה לה הזכות לפיצוי מכוח עילת הפגיעה באוטונומיה.

    עילת הפגיעה באוטונומיה

     

  203. עילת הפגיעה באוטונומיה כרוכה בעילה של העדר הסכמה מדעת. כאשר לא נמסר למטופלת המידע הדרוש טרם ביצוע הטיפול הרפואי, מחדל זה כשלעצמו יכול להוות עילה להכרה בראש נזק של פגיעה באוטונומיה, ללא קשר לשאלת הנזק שנגרם מאותו טיפול וללא צורך להוכיח קשר סיבתי בין אי קבלת הסכמת המטופלת לטיפול ובין הנזק.

     

  204. הפיצוי במקרה זה נובע מן ההכרה כי בביצוע פרוצדורה רפואית בגופו של אדם שלא בהסכמתו המודעת ישנה פגיעה בכבודו ובזכותו לאוטונומיה. למטופלת זכות לבחור אם ואיזה טיפול יינתן לה. פיצוי בשל פגיעה באוטונומיה ניתן בשל הפגיעה בזכותו היסודית של מטופלת כאדם לכבוד ולאוטונומיה. מדובר בפיצוי בגין פגיעה בערך בלתי מוחשי. אמת המידה לקביעת הפיצוי בגין כך היא אינדיווידואלית, בהתאם לעוצמת הפגיעה שנגרמה לניזוקה הספציפית.

     

  205. ולעניין זה נקבע בעניין דעקה לעיל, כי:

    "במקרים מן הסוג העומד לדיון, יתבטא הנזק בעיקר בתגובתו הנפשית והרגשית של התובע לכך שנעשה בגופו טיפול רפואי ללא הסכמתו מדעת, ולהתממשותם של סיכונים אשר כלל לא הובאו בפניו בטרם הסכים לביצוע הטיפול...בהערכת גובה הפיצוי בגין נזק זה, עשויה להיות חשיבות לחומרת ההפרה של החובה לקבל את הסכמתו המודעת של החולה בטרם ביצוע הטיפול בו. הימנעות ממסירת מידע משמעותי כלשהו על הפרוצדורה שאותה מבקשים לבצע בחולה חמורה יותר, בדרך-כלל, מאי-מסירה של חלק מן האינפורמציה המהותית. באופן דומה, ככל שהסיכון אשר לא נמסר לחולה על דבר קיומו הוא חמור יותר מבחינת הפגיעה האפשרית בחולה, וככל שהסתברות התרחשותו גבוהה יותר, הרי שעוצמת הפגיעה באוטונומיה של החולה חמורה יותר. לשון אחר, ככל שחשיבותה של ההחלטה שמדובר בה, מבחינת החולה, גדולה יותר, נישולו ממעורבות אפקטיבית בתהליך קבלת ההחלטה פוגע במידה רבה יותר בזכותו לאוטונומיה. ברור, כי מדובר בהנחיות כלליות בלבד. המדובר בנזק אשר מעצם טיבו קיים בו היבט סובייקטיבי דומיננטי, המעורר קשיים בלתי נמנעים בהערכתו. בסופו של דבר, גובה הפיצוי בכל מקרה, בדומה לפיצוי בגין נזקים לא ממוניים אחרים, נתון לשיקול-דעתו של בית-המשפט, וייקבע בדרך של אומדנה המבוססת על הערכה של מכלול נסיבות העניין, ועל התרשמותו של בית-המשפט. על בית-המשפט לנקוט, בעניין זה, גישה מאוזנת. עליו ליתן את המשקל הראוי לכך שמדובר בפגיעה בזכות יסוד, אשר מחייבת קביעת פיצוי הולם, להבדיל מפיצוי סמלי. לצד זה, בשל הקשיים הטבועים בתהליך הערכת הנזק, על בית-המשפט לרסן עצמו, ולא לפסוק פיצויים בשיעורים מופרזים..."

    (ר' גם עניין בר צבי לעיל).

    שאלת הנזק

     

  206. בכתב התביעה טענה התובעת כי הטיפול שניתן לה הסב לה נזקי גוף משמעותיים ובלתי הפיכים לרבות נכות בתחום הכירורגיה הפלסטית ונכות נפשית, היא סבלה ועודנה סובלת משדיים גדולים הגורמים לכאבי גב, מצלקות נרחבות כואבות ורגישות, היא מתביישת בגופה, סובלת מחוסר בטחון עצמי, אינה יוצרת קשרים זוגיים וסובלת ממצוקה נפשית ומראה גוף מעוות המשליך על תפקודה. עוד ציינה כי ככל שיהיה בידיה להינשא ולהביא לעולם ילדים היא לא תוכל להניק אותם בשל רגישות הצלקות וכאבים עזים מהם היא סובלת במגע עם הצלקת. לטענתה היא אינה מסוגלת לתפקד כבעבר ומטופלת בטיפולים נפשיים.

     

  207. הנתבע מצדו טען כי התובעת נכנסה לניתוח עם שדיים גדולים ונפולים וכשהיא סובלת מכאבי גב בשל גודל השדיים. אין חולק כי ניתן לבצע ניתוח נוסף להקטנה נוספת של השדיים והוצע לה (ועדיין מוצע לה) לבצע זאת במסגרת הנתבע ועל חשבונו ובאופן שיתקן גם את האסימטריה ככל שקיימת ולפיכך אינה זכאית לפיצוי בגין גודל השדיים וצורתם אלא, לכל היותר, בגין הצורך לעבור ניתוח נוסף, וככל שלא יבוצע במסגרת הנתבע יש לפצותה בגין עלות ניתוח מתקן בסך שלא יעלה על 30,000 ₪ כעדותו של מומחה הנתבע, שתחום מומחיותו הוא ניתוחים מן הסוג המדובר.

     

  208. אשר לצלקות טען הנתבע כי בהיעדר תמונות של המצב בגינו נקבעה הנכות על ידי ד"ר דביר לא ניתן לקבל את קביעתו לפיה שיעור הנכות הוא 20% ויש להפחית את שיעור הנכות שהיה נגרם בכל מקרה ולהעמיד את שיעור הנכות על לא יותר מ – 10%.

     

  209. הנתבע טען אפוא כי נזקיה של התובעת מתמצים בעלות ניתוח מתקן בסך 30,000 ₪, בנזק לא ממוני בגין עצם הצורך בניתוח נוסף ובהפסד של 2-3 ימי עבודה ולא בנזקים שנתבעו על ידה, ובמקרה בו יקבע כי הופרה החובה לקבל הסכמה מדעת בנסיבות המזכות את התובעת בפיצוי בגין פגיעה באוטונומיה בלבד גובה הפיצוי הראוי לטענת הנתבע הינו כ – 50,000 ₪.

     

  210. משקבעתי כי לא הוכחה אחריותו של הנתבע בעוולת הרשלנות אלא אך בעילה של פגיעה באוטונומיה, סכום הפיצוי אף הוא יתייחס לנזק הלא ממוני, אשר ישקף את מידת הפגיעה באוטונומיה בכך שנשלל מהתובעת הסבר ראוי על תופעות הלוואי של ניתוח הקטנת השדיים אותו עברה.

     

  211. בענייננו דומה כי שני וקטורים מנוגדים צריכים להשליך על גובה הפיצוי בגין פגיעה באוטונומיה: מחד, התובעת הייתה מודעת לכך שבניתוח סיכונים, לרבות סיכונים לצלקות - הגם שלא במראה הספציפי בו מצאו ביטוי בגופה בפועל. גם שאר הסיכונים שהתממשו אצל התובעת יכולים להיפתר באמצעות ניתוח מתקן, באופן שלכאורה מקהה מעוקצה של הפגיעה באוטונומיה של המטופלת בנסיבות. מאידך, נראה כי התובעת היא בחורה צעירה מאוד, בתחילת חייה האינטימיים והזוגיים, וברי כי ייחסה ועודנה מייחסת משקל וחשיבות מרובים למראה גופה. ניכר גם כי דימוי הגוף שלה מושפע משמעותית ובאופן מובן ממראה שדיה, לרבות ביחסים אינטימיים עם בני זוג פוטנציאליים. מובן גם כי היעדר היכולת להניק עלול להוסיף ולהעצים את הפגיעה בנשיותה, באופן שעשוי לכאורה להגביר את עוצמתה של הפגיעה באוטונומיה שלה בנסיבות.

     

  212. לאחר שקילת מכלול נסיבותיו של התיק והתובעת הספציפית, בהתחשב בכך שהתובעת לא הציגה תמונות עדכניות של מצב שדיה וכל שיכול להתרשם ממנו בית המשפט אלו תמונות שצולמו לאחר הניתוח ביום 13.12.18 וצורפו לחוות דעתו של מומחה הנתבעת, בשים לב לכך שהתובעת עודנה צעירה ויכולה לו תחפוץ בכך לשפר את מצבה באמצעות ניתוח מתקן (הגם שלניתוח נוסף מחיר פיסי ונפשי לא מבוטל), דומני כי נכון יהיה להעמיד הפיצוי בגין הפגיעה באוטונומיה שלה במקרה זה על סך של 70,000 ש"ח (השוו למשל לע"א 27327-02-11 פלונית נ' ד"ר נ' קלדרון (29.02.2012) שם נפסק לתובעת פיצוי בגין נזק לא ממוני בסך 60,000 כתוצאה מהפרת החובה לקבל הסכמה מדעת לניתוח הקטנת שדיים כשהנזק הנטען התייחס אף הוא לצלקות עבות, מכוערות ומגרדות, לשדיים גדולים מדיי ואסימטריים; לת"א 2708-03-14 פלונית נ' ד׳׳ר וינברגר (01.11.2019) שם נפסק פיצוי בסך 70,000 בגין נזק לא ממוני שנגרם בשל פגמים בקבלת הסכמה מדעת לתופעות הלוואי של ניתוח להגדלת שדיים ולהרמתם; ת"א 45864-08-18 פלונית נ' ד"ר דין עד אל (18.04.2021) שם נפסק פיצוי בסך 50,000 בגין פגיעה באוטונומיה שנגרמה כתוצאה מפגם בהסכמה מדעת לניתוח להוצאת שתלי חזה; לעניין בר צבי, שם נפסקו 55,000 ₪ בגין פגיעה באוטונומיה לאישה שטופלה בלייזר ונגרמו לה בין היתר נזקים של שׂיעוּר מוגבר בפנים ובחזה וכיו"ב).

    סיכום

     

  213. מכל הטעמים שפורטו לעיל, התביעה מתקבלת בחלקה, וככל שהיא נוגעת לעילת הפגיעה באוטונומיה בלבד.

     

  214. הנתבע ישלם לתובעת סך של 70,000 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד בסך 16,500 ₪.

     

  215. הסכום הכולל ישולם תוך 30 יום שאם לא כן יישאו הפרשי ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל.

     

  216. משמדובר בפסק דין בתביעת נזקי גוף, פסק הדין מותר בפרסום ללא ציון שמה של התובעת.

     

  217. המזכירות מתבקשת להמציא את פסק הדין לב"כ הצדדים ולסגור את התיק.

     

     

     

     

     

     

    ניתן היום, כ"ב ניסן תשפ"ד, 30 אפריל 2024, בהעדר הצדדים.

     

    Picture 1

     

     


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ