פסק הדין עוסק בשאלה האם יש להתיר לתובעת להרות מזרעו של מי שנטען להיות בן זוגה

האם יש להתיר לתובעת להרות מזרעו של מי שנטען להיות בן זוגה? זו השאלה העומדת על הפרק.

[כל ההדגשות בפסק הדין אינן במקור, אא"כ יירשם אחרת]

א' – העובדות הצריכות לעניין:

1. מר... ז"ל (להלן: המנוח) הל"ע ביום 30.7.2022, בדמי ימיו ובהיותו בן 42 שנים. טרם פטירתו ובהיותו מורדם ומונשם (על כך בהרחבה בהמשך), נלקח מגופו זרע לצורך הפרייה עתידית. בחייו של המנוח, ובטרם קרות התסבוכת הרפואית שהביאה למותו, ניסו התובעת והמנוח להרות כדרך הטבע ומשלא צלחה דרכם, הם ביקשו להיעזר לשם כך במומחים, בבדיקות ובטיפולים. זה המקום לציין כי התובעת והמנוח הכירו בשנת 2018 ומיום 1.9.2019 ועד לפטירתו הם התגוררו יחדיו בדירות שכורות תחת קורת גג אחת.

    

2. במהלך חודש אפריל 2022 החל המנוח להתלונן על קוצר נשימה חריף ולאחר בדיקות שעשה ולאחר שמצבו התדרדר, פנה המנוח לבית החולים איכילוב שם אושפז למשך 10 ימים ושוחרר לביתו. לאחר כחודש אושפז המנוח שוב ובתום אשפוזו הוא שוב שוחרר לביתו עד שביום 12.6.2022 נלקח לבית החולים שם התדרדר מצבו עד שהוחלט להרדימו ולהנשימו וכך היה עד פטירתו, כאמור, ביום 30.7.2022.

    

3. ביום 21.6.2023 ובהיותו מאושפז בבית החולים, פנו הנתבעים 2-3 (אבי המנוח ואחות המנוח; להלן גם: הנתבעים, האב, האחות – בהתאמה) לבית משפט זה בבקשה למינויים כאפוטרופוסים על המנוח (ר' תיק א"פ 46707-06-22). במסגרת הבקשה שהגישו, אשר נתמכה בתצהירם, הצהירו הנתבעים על הרכב משפחתו של המנוח "בזוגיות" וציינו את קרבתה של התובעת למנוח "בת הזוג" שכתובתה היא כתובת מגוריהם המשותף של המנוח והתובעת. עוד באותו היום (21.6.2023) ניתן צו לפיו מונו הנתבעים כאפוטרופוסים על גופו של המנוח.

4. למחרת היום, ביום 22.6.2023, נלקח זרע מגופו של המנוח, מן הסתם, בהסכמת הנתבעים כאפוט' של המנוח. הבקשה לנטילת הזרע נחתמה על ידי התובעת כבת זוגו של המנוח במעמד הנתבעים (ר' נספח 12 לתצהיר התובעת).

    

5. לאחר פטירת המנוח, התובעת והנתבעים באו בדברים בעניין השימוש בזרעו של המנוח ובעניין ירושתם את המנוח ולשם כך, ניסחו הנתבעים שלושה מסמכים אותם שלחו לתובעת לחתימתה (ר' בתיק מוצגים, ת1-ת3; להלן: שלושת המסמכים), ואלו הם:

    

   • ת/1 – מסמך שכותרתו "הסכם בין יורשים" ובו נרשם ב'הואיל' הראשון: "... [והתובעת] היא בת הזוג של המנוח במועד פטירתו". ב'הואיל' השני נרשם: "... אביו ובת הזוג [התובעת] הם היורשים היחידים של המנוח על פי דין...", ובהמשך לזאת נרשם בסעיף 5.3: "בת הזוג של המנוח במועד פטירתו, [התובעת], תירש 1% מעזבון המנוח".

   • ת/2 – מסמך שכותרתו "הסכם בעניין קטין" ובו נרשם ב'הואיל' הראשון: "[התובעת] הייתה בת הזוג של המנוח במועד פטירתו". ב'הואיל' השני נרשם: "ובכוונת [התובעת] להביא לעולם צאצא מזרעו של המנוח...". ב'הואיל' השלישי נרשם: "[והאב] שעתיד להיות סבו/ה של הקטין/ה [והאחות] שעתידה להיות דודתו/ה רואים חשיבות רבה בקיומו של קשר רציף ומיטיב בינם לבין הקטין/ה...".

   • ת/3 – מסמך שכותרתו "תצהיר הסתלקות" ובו נרשמו בפירוט הדברים שבהסכם בין יורשים הנ"ל.

      

6. לאחר שהתובעת סירבה לחתום על המסמכים הנ"ל, ובשים לב לעובדות ולנסיבות, עתרה התובעת להתיר לה לעשות שימוש בזרעו של המנוח לשם הפרייה, ולכך התנגדו הנתבעים בכל תוקף וטענו כי המנוח לא היה רוצה שייוולדו לו ילדים לאחר מותו.

    

7. עיון בכתבי וטענותיהם של הצדדים מלמד כי התובעת והנתבעים חלוקים בשלוש השאלות המרכזיות לצורך הכרעה בתובענה זו: הראשונה, האם התובעת והמנוח היו בגדר בני זוג?; השנייה, האם המנוח רצה/לא רצה שייעשה שימוש בזרעו לאחר מותו לשם הפרייה?; השלישית, האם המנוח רצה/לא רצה שהתובעת תהיה אם צאצאו שייוולד לו לאחר מותו?

    

   ב' – ההליכים שבפני:

    

8. ראשיתם של ההליכים שבפני ביום 4.5.2023 עת פנתה התובעת בתביעה כנגד היועמ"ש לאפשר לה לעשות שימוש בזרעו של המנוח לשם הפרייה. זה המקום להזכיר כי לנתבעים אין מעמד משפטי "רגיל" בתובענה, שכן מטענו הגנטי של המנוח אינו שייך למי מהם, ומן הסתם אין הם בעליה של אותה מנת זרע ואין הם בגדר מי שבכוחו להחליט מה יעלה בגורלה של מנת הזרע.

    

    

    

9. ביום 11.10.2023 פנו הנתבעים בתביעה משלהם שעיקרה מתן צו מניעה האוסר על שימוש בזרעו של המנוח לשם הפרייתה של התובעת, תוך שהם טוענים כי הפעולה מנוגדת לרצון המנוח. מטעמי יעילות גרידא ומאחר וכדי להתחקות אחר רצונו הברור או המשוער של המנוח, יש לשמוע עדים רלוונטיים בעניין – לרבות כמובן בני משפחתו הגרעינית – אפשרתי לנתבעים ליטול חלק בהליך העיקרי שבכותרת, אגב מחיקת ההליך שהגישו.

    

10. ביום 18.10.2023 – ולבקשת ב"כ היועמ"ש – הוגש תסקיר עו"ס מטעם השירות למען הילד בעניין דרישתה של התובעת להרות מזרעו של המנוח. לשם עריכת התסקיר, נפגשה העו"ס עם התובעת ועם הנתבעים. בפרק דיון וסיכום נכתב:

     

    "לפי המידע שהוצג בפני אין עוררין על כך שבני הזוג קיימו קשר זוגי וכי [המנוח] רצה בהמשכיות, תכנן להביא ילדים לעולם ביחד עם [התובעת] ועשה פעולות לצורך כך בעודו בחיים. למרבה הצער מותו היה פתאומי. הוא אמנם לא הצהיר באופן רשמי כי מעוניין בשאיבת זרעו ואולם מאידך, לא קיים בידינו מידע שמעיד על כך שרצה ילד אך ורק אם הוא יהיה בחיים ויזכה לגדלו בעצמו עם [התובעת]" (עמ' 4 לתסקיר).

     

    ומיד לאחר מכן נכתב: "מהמידע שהוצג נראה כי [המנוח] רצה ילדים ביחד עם [התובעת] וכשהחליט להביא אתה ילד לעולם הוא בעצם הצהיר כי הוא סומך עליה" (שם).

     

    ובהמשך: "אסכם ואומר שהאב [והאחות] התנגדו בתוקף לאפשרות [שהתובעת] תהרה מזרעו של [המנוח] ועם זאת לא שללו לחלוטין את האפשרות כי אם בסופו של דבר היא תלד, הם יהיו חלק מחייו של הילד" (עמ' 5 לתסקיר).

     

    והתסקיר נחתם במילים הבאות: "במצב דברים זה, עם כל האמפתיה לכאבם של [האב והאחות], לאור המידע שהוצג בתסקיר זה, לא מצאתי מניעה להיענות לבקשתה של [התובעת] וזאת, אלא אם יובא לידי כבוד בית המשפט ראיות נוספות שלא עמדו בפני בעת כתיבת תסקיר זה" (שם).

     

11. יוצא, אפוא, כי עורכת התסקיר צידדה ברצונה של התובעת להרות מזרעו של המנוח "אלא אם יובא לידי כבוד בית המשפט ראיות נוספות שלא עמדו בפני בעת כתיבת תסקיר זה" (ר' לעיל).

     

12. במסגרת בירור התובענה, הצדדים ועדיהם נשמעו ומשהוגשו סיכומיהם בכתב, בשלה העת ליתן פסק דין זה.

     

    ג' – טענות הצדדים:

     

13. להלן עיקר טענות התובעת:

     

    • התובעת והמנוח היו בני זוג לכל דבר ועניין, התגוררו יחדיו וניהלו משק בית משותף.

    • המנוח רצה להביא ילדים עם התובעת ומשלא צלחה דרכם להרות בדרך טבעית, הם פנו יחדיו למומחה לפוריות. התובעת והמנוח עברו בדיקות רפואיות (לרבות בדיקת זרע) שכולן יצאו תקינות ומשלא צלחה דרכם להרות גם בהזרעה עצמית, המליץ הרופא המטפל להתחיל בניסיונות של הזרעה מלאכותית.

    • מאחר והתובעת והמנוח לא היו נשואים, הם נתבקשו להציג אישור מאת המוסד לביטוח לאומי על היותם 'ידועים בציבור' ולחילופין, להציג הסכם לביצוע טיפולי פוריות. מתוך חשש שההליך מול המוסד לביטוח לאומי יארך שבועות רבים, הם החליטו לערוך הסכם לביצוע טיפולי פוריות ולשם כך נקבעה פגישה עם עו"ד מטעמם.

    • בחודש אפריל 2022, טרם הפגישה עם עו"ד, החל המנוח להתלונן על קוצר נשימה חריף. המנוח אושפז בבית החולים פעמיים ובאשפוזו האחרון התדרדר מצבו עד שהוחלט להרדימו ולהנשימו וכך היה עד פטירתו.

    • בהיותו במצב סופני ונוטה למות, התעוררה אצל התובעת התחושה שעליה לבקש לשאוב את זרעו של המנוח על מנת שתוכל לממש את רצונו האחרון להמשכיות. התובעת לא ידעה כיצד לפנות אל הנתבעים בעניין רגיש זה, או אז פנתה אחות המנוח לתובעת ושאלה אותה האם תרצה להרות מזרעו של המנוח והתובעת כמובן הסכימה.

    • לאחר פטירתו של המנוח, היה ברור לכולם כי התובעת תחל בתהליך הפרייה מזרעו של המנוח והנתבעים אף תמכו בכך. לאחר מכן, ומשיקולים כלכליים גרידא, הפכו הנתבעים את עורם.

    • רצונו הברור של המנוח בחייו היה להביא ילדים עם התובעת ומאחר והתובעת והמנוח היו בני זוג, חזקה שהמנוח היה מעוניין שייוולדו לו ילדים לאחר מותו וחזקה זו לא נסתרה.

    • התנגדותם של הנתבעים כרוכה כולה בשיקולים כלכליים (גריעת ירושתה של התובעת כבת זוגו של המנוח) ואין לה דבר עם רצונו של המנוח. הנתבעים כפו על התובעת הליך ארוך ומיותר שנועד להתיש אותה ואף להביא לכך שעם חלוף הזמן, סיכוייה להרות יפחתו (התובעת בת כ 42 שנים) ומשכך יש לחייבם בהוצאות משמעותיות ואף בהוצאות לטובת אוצר המדינה.

       

14. להלן עיקר טענות הנתבעים:

     

    • התובעת והמנוח לא היו בני זוג ולא בגדר 'ידועים בציבור'. מגוריהם בדירה המשותפת הייתה לצרכי נוחות, תוך שהם מתחלקים בהוצאות אחזקת הבית חצי-חצי. התובעת והמנוח אף חיו תוך הפרדה רכושית.

    • המנוח לא רצה להביא ילדים לאחר פטירתו ולראייה הוא היה תמיד אומר כי הוא רוצה לגדל ולחנך את ילדיו בעצמו.

    • הסכמת הנתבעים כי מגופו של המנוח יישאב זרע לא הייתה על מנת להביא ילדים לאחר פטירתו, אלא משום החשש שהטיפולים במנוח והזיהום שהיה בגופו עלולים היו לגרום לו לעקרות.

    • יש לדחות מכל וכל את טענותיה של התובעת ולא לאפשר לה לעשות שימוש בזרעו של המנוח.

       

15. להלן עיקר טענות ב"כ היועמ"ש:

     

    • בהתאם להנחיית היועצת המשפטית לממשלה מספר 1.2202 מיום 27.3.2003 שעניינה "נטילת זרע לאחר המוות והשימוש בו" ובהתאם לפסיקת בית המשפט העליון, ההנחה היא שהעמדת צאצאים לאדם מבת זוגו (בין אם היו נשואים ובין אם קשרו חייהם בחיים משותפים) עולה בקנה אחד עם רצונו, בייחוד אם היה חשוך ילדים. הנחה זו ניתנת לסתירה, אולם היא תעמוד בתוקפה כל עוד לא קיימת אינדיקציה לכך שהמנוח היה מתנגד לכך.

    • מאחר והנתבעים מכחישים את היותם של המנוח והתובעת בני זוג ומכיוון שטוענים כי המנוח לא היה רוצה ילדים עם התובעת לאחר פטירתו, תחילה על בית המשפט להכריע האם המנוח והתובעת היו בני זוג. ככל שהתשובה לכך חיובית, על בית המשפט להכריע האם החזקה דלעיל נסתרה.

    • הן הבקשה למינוי אפוטרופוס והן הבקשה לנטילת זרע הם שני מסמכים "מזמן אמת" ומכאן משקלם המשמעותי בשאלת מעמדה של התובעת כבת זוגו של המנוח. ניכר כי העדויות והמסמכים מכוונים לכך שהמנוח היה מעוניין בהבאת ילדים לעולם עם התובעת בעודו בחיים ולא נסתרה החזקה בדבר רצונו שייוולדו לו ולתובעת ילדם מזרעו לאחר מותו, "בפרט כעולה מהתנהלות אבי המנוח ואחותו בסמוך לאחר פטירתו" (ר' סעיף 15 לסיכומים).

    • "ככל שבית המשפט ישתכנע שאין אינדיקציות ברורות וראיות משמעותיות לסתירת החזקה בדבר רצונו של המנוח בהבאת ילדים לעולם לאחר מותו מבת זוגו, ובשים לב להמלצות בתסקיר העובדת הסוציאלית, היועצת המשפטית לממשלה אינה מתנגדת לבקשה שהמבקשת תעשה שימוש בזרעו של המנוח לצורך הפרייתה" (ר' סעיף 21 לסיכומים).

       

      ד' – דיון:

       

16. לאחר שנתתי דעתי לטרגדיה הקשה מנשוא שהייתה מנת חלקם של הנתבעים, לאחר שנתתי דעתי למצבם ולאחר ששקלתי ובררתי היטב-היטב את מילותיי – אינני רואה כל מנוס, אלא מלומר כי הליך זה הוא דוגמה להתנהלות חסרת תום לב ואף פוגענית של הנתבעים שיכלו למנוע הליך ארוך זה, ולמצער, לקצרו באופן משמעותי, לטובת כולם. לצערי הרב, הראיות הברורות שהונחו לפתחי, ראיות שלא מאפשרות כל מסקנה אחרת, לימדו כי – ייתכן מבלי משים – ניסו הנתבעים לסחור בזרעו של המנוח משל היה 'זרע עובר לסוחר', תוך שהם 'מסכימים' לעשיית שימוש בזרעו של המנוח לשם הפרייתה של התובעת ובלבד שזו תיאות 'להתפשר איתם'.

     

17. בעניין זה חובה להזכיר את המובן מכל כי יצירתו של אדם – היצירה המופלאה מכל – יצירת נפש חיה, עולם ומלואו, תחת נסיבות אלו אמורה להיות דבר נקי, טהור וזך ששום שיקול כלכלי לא אמור להכתימה. באותה נשימה ממש, אין לומר לבת זוג, אשר אף היא אבלה קשות על לכתו של חצייה השני, דברים שמריחים, נשמעים ונראים: "רוצה ילד? וותרי על זכויות ממוניות!". התניות מסוג זה אמורות להרעיד כל מי שלב פועם בחזהו ואין לי אלא להביע צער כבד כי לא כולם שותפים לדעתי זו.

     

18. לאחר כל זאת, אגש לבחינת הסוגיה שבפני.

     

    ד.1. – הדין החל:

     

19. סוגית השימוש בזרע של נפטר נדונה בפסיקה לא אחת וטרם הוסדרה בחקיקה. בנוסף להלכות שנקבעו בבית המשפט העליון קיימות גם הנחיות היועמ"ש לממשלה 1.2202 "נטילת זרע לאחר המוות והשימוש בו" והמלצות הועדה הציבורית לבחינת הסדרה חקיקתית של נושא הפריון וההולדה בישראל (ועדת מור יוסף).

     

20. על פי הפסיקה, תנאי-בלעדיו-אין לשימוש בזרעו של נפטר, הוא הוכחה בדבר רצון הנפטר בהולדת ילדים מזרעו לאחר מותו. במוקד הדיון, על מגוון הסיטואציות, עומד רצונו של הנפטר ולא כל רצון אחר (ר' בע"מ 7141/15פלונית נ' פלונית(22.12.2016); להלן: "עניין פלונית"). עוד נפסק בעניין פלונית כי  מקום שבו נפטר אדם שהייתה לו בת זוג קבועה מבלי שנתן ביטוי מפורש (בכתב או בדרך אחרת) לרצונו או להסכמתו לעניין נטילת זרע מגופו ושימוש בו לאחר מותו, קמה חזקה הניתנת לסתירה לקיומו של "רצון משוער" של הנפטר להביא ילדים לעולם גם לאחר מותו עם בת זוגו. לכן, ככלל, תהא רשאית בת הזוג ולא איש מלבדה – לרבות הורי הנפטר או אחיו – לעשות שימוש בזרע לצורך הפרייתה היא.

     

21. בהתאם להנחיות היועמ"ש, אשר גובשו עוד בשנת 2003, ככלל, בהליכים בהם הוגשה בקשה של בת זוג של נפטר לעשות שימוש בזרע שניטל ממנו, ניתן לעשות שימוש בזרע על ידי בת זוגו שביקשה זאת, וזאת בשים לב לנסיבות המיוחדות של המקרה. נקודת המוצא של ההנחיה, היא קיומו של רצון משותף של שני בני הזוג להוליד ילד ולגדלו והעמדת צאצאים לאדם מבת זוגו גם לאחר מותו, בעיקר מקום שהוא חשוך ילדים (ר' עניין פלונית לעיל).

     

22. בבסיס החזקה האמורה, עומדת הנחת יסוד לפיה הכמיהה לילד ולהמשכיות היא כמיהה אנושית בסיסית וכי גברים רוצים בצאצאים גנטיים שייוולדו מזרעם אף לאחר מותם. הולדה, כמו גם הנושא של הנצחת המת, שימור זכרו והעמדת צאצאים, היא ערך מרכזי בחברה הישראלית. כך, בהיעדר אינדיקציה אחרת יש להניח כי גבר שנפטר במפתיע היה רוצה כי זרעו ישמש את בת זוגו להולדה לאחר מותו.

     

23. יחד עם זאת, קיימים ממצאים לפיהם לא ניתן להכליל ולהניח כי כל גבר באשר הוא היה מעדיף שייוולדו לו צאצאים לאחר מותו, וכן קיים קושי להניח כי גבר שהיה חפץ להיות אב בחייו, בהכרח היה חפץ שייוולדו לו ילדים לאחר מותו – ילדים שהוא לא יכיר ולא יוכל לגדל (ראה: 'בין רצון המת לבין רצונם של הנותרים בחיים: 'שימוש בזרע לשם הולדה לאחר המוות, פטריארכייה פרו נטליזם ומיתוס המשכיות הזרע', יעל השילוני דולב וצבי טריגר, עיוני משפט לט, 2016).

     

24. הרצון להורות אינו מעיד בהכרח על הרצון להמשכיות, והרצון להמשכיות אינו מעיד בהכרח על רצון להמשכיות ללא תנאי (ר' דברי כב' השופט י' עמית בעניין פלונית לעיל בסעיף 4 לפסק דינו). עוד נקבע באותו פסק דין כי מאחר וטובתו של הילד שמבוקש שייוולד היא סוגיה מהותית, יש צורך בתסקיר פקיד סעד קודם שייעשה שימוש בזרע לבקשת בת זוג.

     

25. אשר לבחינת רצונו המשוער של הנפטר, נפסק בבע"מ 378/20פלונית נ' בית החולים אסף הרופא, פוריות הגבר ובנק הזרע (נבו, 03.06.2020): "בחינת רצונו המשוער של הנפטר אינה מתמצה בשאלה, האם הנפטר רצה בהבאת צאצאים לעולם, אלא עיקרה בשאלה, האם רצונו זה של הנפטר מתקיים גם בנוגע להבאת ילדים מזרעו לאחר מותו? "רצונו של אדם להביא ילדים לעולם בחייו, ילדים אותם יגדל כהורה פעיל, אין בה כדי ללמד בהכרח על רצונו להביא לעולם ילדים מזרעו גם לאחר מותו, ילדים אותם לא יכיר ולא יגדל" (שם, פסקה 7 לפסק הדין).

     

    ובמקום אחר נקבע כי: "שימוש בזרעו של אדם שנפטר לשם הבאת ילדים לעולם מתאפשרת מבחינה משפטית בראש ובראשונה בשל עקרון כיבוד רצון הנפטר, הנובע מהאוטונומיה של הפרט וזכות האדם על גופו... האוטונומיה של הנפטר משמעה התחקות אחר רצונו שלו: שלו ולא של אחרים. זהו כבודו. כאשר הנפטר אינו מותיר אחריו הוראה מפורשת בעניין, יש להתחקות אחר רצונו המשוער. אך רצון משוער איננו מושג שיש ליצוק לו תוכן נורמטיבי-ערכי התלוי בשאלה מה ראוי שיהיה רצונו של הנפטר. התחקות אחר הרצון המשוער גם אינה תלויה ברצונם של גורמים חיצוניים, אלא בנפטר עצמו. אכן, לעיתים ניתן להיעזר בגורמים חיצוניים – דוגמת הוריו של הנפטר – כדי לגלות, מבחינה ראייתית, מה היה אותו רצון משוער. אך הם אינם יכולים לעצב בעצמם את אותו הרצון, הגם אם הדבר נעשה מתוך ניסיון להתמודד עם אובדן גדול, ומתוך אהבה וכמיהה להשיב את מה שאיננו עוד" (ר' בע"מ 6046/18היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית(נבו, 2.9.2019); פסקה 6 לפסק הדין).

     

     

     

     

     

     

     

     

    ובהמשך: "התחקות אחר רצון הנפטר היא מהמשימות הקשות. הוא אינו בנמצא כדי להעיד על שאירע בנפשו. קושי זה עולה וצף שוב ושוב בסוגיות של דיני ירושה. אלא שכאן המצב מורכב יותר: שימוש בזרע מן המת אינה שקולה להעברת נכסיו של נפטר מיד ליד. לא מדובר בנכס, כי אם במטען גנטי שבכוחו להביא חיים לעולם, ליצור אדם בשר ודם בעל מחשבה ותודעה – הלא הוא נזר הבריאה. לכך נוסיף כי לא מדובר בנכס קיים, כי אם ביצירת חיים חדשים. מהאין ליש. לא ירושה אלא מורשת. זהו פרק חדש שעל הנפטר לכתוב. עסקינן בסוגיה מורכבת מאין כמוה, ודווקא מתוך ערכם הרב של החיים שייווצרו, כמו גם ערך האוטונומיה של הנפטר – יש להתחקות אחר רצונו המשוער על בסיס אינדיקציות ברורות וראיות משמעותיות. בל ניתן למילה "משוער" לבלבל אותנו: לא ניתן להוכיח רצון משוער באמצעות השערות גרידא. על הראיות שמוכיחות את הרצון המשוער להיות מוצקות ואיתנות, בכפוף להגיון החיים וקיומן של חזקות ראייתיות שנועדו להתגבר על קשיי הוכחה" (שם, פסקה 6).

     

26. כאמור לעיל, בהתאם לפסיקה, אם וככל שאסיק כי התובעת הייתה בת זוגו של המנוח עד פטירתו, קמה חזקה לפיה המנוח היה רוצה בהמשכיות עם התובעת והנטל לסתור זאת הוא על המתנגדים לעשיית השימוש בזרעו של המנוח לאחר פטירתו, כאשר "על הראיות שמוכיחות את הרצון המשוער להיות מוצקות ואיתנות, בכפוף להגיון החיים וקיומן של חזקות ראייתיות שנועדו להתגבר על קשיי הוכחה" (ר' בסיפא לסעיף הקודם).

     

27. ומן הכלל אל הפרט;

     

    ד.2. – האם התובעת והמנוח היו בגדר בני זוג?

     

28. מיותר לומר כי טענותיהם של הנתבעים בהליך שבפני קורסות מתוך הצהרותיהם בהליך קודם וקורסות ביתר שאת משלושת המסמכים עליהם ביקשו להחתים את התובעת (ר' לעיל, ת/1-ת/3), ועל זה נאמר: "כיוון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד" (סנהדרין, מ"ד, ב). כמובא לעיל, בהליך הקודם הן אבי המנוח והן אחותו הצהירו כי התובעת היא בת זוגו של המנוח וכן הצהירו כי התובעת והמנוח בזוגיות. הלכה למעשה, הנתבעים הודו במפורש בשאלת "הזוגיות", כאשר על משמעות אותה הודאה אפנה לע"א 728/81 חיר נמר חלבי נ' עיזבון המנוח מועין חלבי (נבו, 9.5.83) בו נקבע כי: "... "הודאה משפטית" או "הודאה שיפוטית", שנועדה לפטור את הצד שכנגד מהוכחת עובדה או טענה מסוימת כדוגמת הודאות הנמסרות בכתבי הטענות... [ההודאה] אינה ראיה כלל, אלא היא מוציאה עובדה מתחום המחלוקת ומשחררת מן הצורך להוכיחה"" (סעיף 10 לפסק הדין; הדגשה לא במקור). אשר על כן, ובהתאם לדין, יש לראות בהצהרותיהם של הנתבעים לפיהן התובעת היא בת זוגו של המנוח כעובדה שהוכחה ואין כל צורך להוכיחה בשנית.

     

     

     

     

29. אם לא די בכך, לנוכח ההצהרות דלעיל בהליך הקודם, הנתבעים מושתקים מלטעון אחרת בהליך שבפני. בבע"מ 8943/22 פלוני נ' פלונית (נבו, 15.3.23) סיכמה כבוד השופטת י' וילנר את הדין החל בנוגע להשתק ואת התפתחות הפסיקה, עד היום, לאמור: "כידוע, כלל ההשתק השיפוטי מונע מבעל דין להעלות טענות סותרות בהליכים שונים. זאת, גם כאשר בעלי הדין בשני ההליכים אינם זהים... כלל זה נועד, בעיקרו של דבר, לשמור על טוהר ההליך השיפוטי ועל אמון הציבור במערכת המשפט... לתכלית זו שני פנים: מבחינה מוסרית, הכלל מתמקד בתום-לבם של בעלי הדין ונועד למנוע ניצול לרעה של ההליך השיפוטי; מבחינה מעשית, הכלל מבקש למנוע הכרעות סותרות של טריבונלים שונים... בעבר, תחולתו של כלל ההשתק השיפוטי הותנתה בכך שטענתו הרלוונטית של בעל הדין התקבלה במסגרת ההליך האחר... במרוצת השנים רוכך תנאי זה, לכדי דרישה שלבעל הדין צמחה "הנאה" כלשהי כתוצאה מהעלאת הטענה שעל הפרק... ואף ביחס לנחיצותה של דרישה מרוככת זו ניתן למצוא עמדות שונות בפסיקתו של בית משפט זה... אציין כי לגישתי, צמיחתה של "הנאה" כלשהי כתוצאה מהעלאת טענה מסוימת, איננה, ככלל, תנאי לקביעה כי בעל דין מושתק מלטעון את היפוכה. זאת, בעיקרו של דבר, לנוכח רציונל ההשתק שעניינו הגינות ותום-לב, שאינו מתמקד בתוצאת ההליך כי אם בהתנהלות בעל הדין, וממילא, תחולתו אינה מותנית בקיומה של "הנאה" כזו או אחרת... לנוכח האמור, אף בהנחה שהייתה מתקבלת טענת המבקש, שלא צמחה לו "הנאה" מהעלאת הטענה האמורה בהליך ההוצאה לפועל, לא היה בכך, לגישתי, כדי להוביל למסקנה שלפיה הוא אינו מושתק מלטעון את היפוכה בהליך דנן" (סעיפים 8-11 לפסק הדין; הדגשה לא במקור). למותר לציין שבזכות אותן הצהרות ניתן לנתבעים צו אפוטרופסות על גופו של המנוח.

     

30. לכל זאת נוסיף את האמור בשלושת המסמכים, שלהזכיר, נערכו על ידי הנתבעים(!!), ללמדך כי הנתבעים ראו תמיד את התובעת כבת זוגו של המנוח ומעולם לא הטילו בכך ספק. למותר לציין כי אם היה ספק בכך, מן הסתם היינו מצפים לראות ניסוח בהסתייגות כגון: "הואיל והתובעת טוענת כי היא בת זוגו של המנוח...". לא רק שלא חזינו באיזו הסתייגות, אלא נרשם בגאון פעם אחר פעם כי התובעת הייתה בת זוגו של המנוח במועד פטירתו.

     

31. בשים לב לאמור לעיל, דיוננו אמור היה להיפסק כאן ועכשיו, וחרף זאת על מנת שלא תימצא טענה שלא נתבררה, אוסיף ואדון בטענות.

     

32. כאמור לעיל, אין כל מחלוקת כי התובעת והמנוח התגוררו בשכירות משותפת במשך כשלוש שנים עד לפטירתו (ר' לעיל). אין מחלוקת כי התובעת והמנוח ניהלו משק בית משותף, וטענתם הסתומה של הנתבעים משל התובעת והמנוח חלקו דירה 'לצרכי נוחות' ורק על מנת לחלוק בהוצאות היא טענה מופרכת בעליל, שכן בל נשכח כי המנוח והתובעת ניסו להביא ילד לעולם תקופה לא מבוטלת ואף החלו בהליך של הפרייה בסיוע מומחים וברור שתהליכים אלו והחלטות הרות גורל מסוג זה אינם ממאפייניו הבולטים של 'קשר ידידותי' בלבד.

     

33. התובעת הוכיחה באותות ובמופתים כי היא והמנוח קשרו את גורלם זה בזו וניהלו משק בית משותף. התובעת צירפה לתצהירה הודעות ותמונות שלה ושל המנוח כבני זוג. בתמונה אחת הם נראים על חוף ים בעוד המנוח נושק לתובעת; בנוספת הם נראים יחדיו עם חתול ומעל כתובית: "משפחה אדומה ומעט תמוה(ה) שלי"; בנוספת נכתב: "[שם התובעת] אהובתי" ועוד ועוד.

     

34. בחקירתה הנגדית של אחות המנוח היא נשאלה האם כתבה לתובעת: "היה חשוב לנו להשאיר את מעמדך כיורשת" והשיבה בחיוב (ר' עמ' 91, ש' 7). בהמשך לזאת, היא נשאלה: "טוב, אז בואי תסבירי לי איך [התובעת] יכולה לרשת את [המנוח] אם היא לא בת זוג שלו. באיזה קונסטלציה זה יכול לקרות?" (שם, ש' 10-11) ולמרות שלל הזדמנויות להשיב, אחות המנוח דיברה על עניינים חסרי כל קשר לשאלה, עד אשר נרשם מפי: "אני חושב שאפשר להמשיך. כשנותנים שלוש הזדמנויות... ולא נותנים תשובה, אז כנראה לא רוצים לתת אותה" (עמ' 92, ש' 6-7). אציין כי עדותה של אחות המנוח הותירה בי רושם שיש טובים ממנו בלשון המעטה (ר' גם בהמשך).

     

35. אשר על כן, אני קובע כי התובעת הוכיחה כי המנוח והיא היו בני זוג עד לפטירתו.

     

36. משזוהי מסקנתי החד משמעית, כעת אפנה לבחון האם הנתבעים הביאו ראיות להוכיח כי המנוח לא רצה בהבאת ילדים לאחר פטירתו.

     

     

    ד.3. – האם המנוח לא רצה בהבאת ילדים לאחר פטירתו?

     

37. בל נתבלבל – השאלה דלעיל היא הנכונה ולא השאלה האם המנוח רצה בהבאת ילדים לאחר פטירתו. לכן, על מנת למנוע את השימוש בזרעו של המנוח, היה על הנתבעים להביא ראיות לשם כך ומלבד העלאת טענות בעלמא לפיהן המנוח רצה גדל ולחנך את ילדיו בעצמו, לא הובאה כל ראיה אחרת ובטח שבטח לא ראיה חזקה להוכיח שלא רצה בילדים לאחר פטירתו. בעניין זה נשמעו עדים לא מעטים שכל אחד מהם העיד מה נראה לו שהמנוח היה רוצה או לא היה רוצה, כאשר הכל מתוך ספקולציות והנחות של העד ועל אחריותו בלבד.

     

38. ראיה אחת מיני רבות להוכחת כישלונם של הנתבעים להבין את מהותו של ההליך ואת הנדרש מהם על פי הדין, ניתן למצוא בסעיף 71 לסיכומיהם שם נטען כי התובעת והמנוח שוחחו ביניהם על המוות ועל כך שדאגו למנות האחד את השנייה "כאחראים על אתר הזיכרון שלהם, אשר יוקם עם מותם" וכי המנוח שוחח תמיד על המוות. לפיכך, טוענים הנתבעים: "בעובדה זו, יש שוב, כדי לסתור את החזקה ולהראות כי המנוח לא רצה ילדים לאחר מותו" (שם). ובהמשך נטען כי: "מי שמשוחח על אתר זיכרון לאחר מותו, במיוחד בתקופה בה נטען כי ביקש להביא ילדים לעולם, מן הסתם יידבר גם על הבאת ילדים לאחר מותו, ככל שהיה רוצה בכך" (שם). בכל הכבוד, הטיעון דלעיל לא עומד בכל מבחן של טיעון לוגי, כפי שיובא בקצרה להלן:

     

    לטענת הנתבעים, המנוח שוחח על המוות והשיח הנ"ל היה בתקופה בה נטען שרצה להביא ילדים ולכן, ככל שהיה מעוניין בילדים לאחר מותו היה מדבר על כך. משלא דיבר על כך, כך מבקשים הנתבעים שאסיק, החזקה שרצה ילדים נסתרה.

     

    ושוב, על מנת לסתור את החזקה היה על הנתבעים להציג ראיות פוזיטיביות לחוסר רצונו של המנוח בילדים לאחר פטירתו והמסקנה – אליבא דנתבעים – כי מאחר והמנוח לא דיבר על ילדים לאחר המוות הרי שלא רצה בהם, לית מסקנה היא. מיותר לציין כי אם נקבל את התיזה הזו של הנתבעים, קרי: 'כל אימת שמנוח לא דיבר באופן פוזיטיבי על רצון בילדים לאחר מותו הרי שלא רצה הילדים', נביא, הלכה למעשה, לביטול החזקה שנקבעה בפסיקות בית המשפט העליון בנוגע לשימוש בזרע על ידי בן זוג ובכך נשווה את דינה של בת הזוג לדינו של כל אדם אחר שמבקש לעשות שימוש בזרע של נפטר.

     

39. הנתבעים המשיכו בקו זה, ולשיטתם, עד שלא יוכח כי המנוח רצה ילדים לאחר מותו, אין להיעתר לדרישת התובעת. כך לדוגמה מוצאים בסעיף 76 לסיכומיהם ניתוח של עדות עד מטעם התובעת עליו מנסים הנתבעים להתבסס באומרם: "עוד למדים מעדותו, כי למרות היותו חבר של המנוח, מעולם, לא שוחח עמו על הבאת ילדים לאחר המוות" (שם). מיותר לומר כי כל ניסיון להתבסס על "מסקנות" מסוג זה לא יצלח, גם אם יחזרו על אותו מוטיב פעם אחר פעם. מבחינה לוגית הדבר דומה למסקנה לפיה אדם איננו רעב רק משום שלא ביקש לאכול, ואין צורך להוסיף.

     

40. אחות המנוח נשאלה והשיבה:

     

    "ש:[המנוח] פעם אמר לך, אם אני אלך לעולמי, אני לא ארצה שיהיה לי ילדים?

    ת:לא. אבל הוא אמר מילים אחרות, שמהיכרותי אתו 42 שנות חייו, בכל הזדמנויות של חייו, ואני הייתי צריכה שניה לאסוף את זה ולחשוב את זה ולהיות כנה עם עצמי ולהבין. מסך כל הדברים אני משוכנעת שהוא לא היה רוצה ילדים לאחר מותו" (עמ' 95, ש' 2 ואילך).

     

41. במהלך חקירתה של אחות המנוח, הפניתי אליה מספר שאלות והיא השיבה:

     

    "ש:... אני מבין את הטרגדיה האיומה שקרתה לך. את פה למעשה להביא את הקול של [המנוח]. נכון?

    ת:נכון.

    ש:זת אומרת, הסיבה שאת פה זה כדי לספר לבית המשפט מה [המנוח] רצה ומה [המנוח] לא רצה?

    ת:נכון.

    ש:ומה שמדריך אותך זה לעשות רק מה [שהמנוח] רצה.

    ת:נכון" (עמ' 95, ש' 17 ואילך).

     

    האמנם?

     

     

42. בהמשך חקירתה הנגדית, ביקשתי לברר עם אחות המנוח כיצד התנגדותה לדרישת התובעת עולה בקנה אחד עם נכונותה 'להסכים' שהתובעת תביא ילד מזרעו של אחיה, אם וככל שמה שמדריך אותה (את אחות המנוח) זה לעשות אך ורק את רצונו של אחיה המנוח. כך נשאלה והשיבה:

     

    "ש:כן, אבל מקודם, כשאני שאלתי אותך שאלה, הרי לא שאלתי סתם. שאלתי אותך האם היית רוצה לקיים רק את רצונו של [המנוח], ואת אמרת שכן. אז אם [המנוח] לא רצה להביא ילדים – סליחה שאני אומר, מדוע שאת תחליטי להביא ילדים בשבילו? הרי לפני חמש דקות העדת פה ואמרתי לך [שהמנוח], שאת פה עומדת כדי לעשות את דבריו של [המנוח]. אז אם את פה כדי לעשות את דבריו של [המנוח], מי שמך להחליט [שהתובעת] תהרה מזרעו של [המנוח], אם הוא לא רצה? אז אולי הוא כן רצה?

    ת:אתה צודק. לקח זמן לחבר את כל הנקודות, ואני חוזרת, [התובעת] מאד משכנעת. היא טענה שהוא כן רצה, ולכן חשבתי שנכון להיפגש איתה, לשבת איתה ולדבר איתה על כל העניינים האלה" (עמ' 100, ש' 24 ואילך).

     

43. ממה נפשך? אם הנתבעים ידעו כי המנוח לא רצה להביא ילדים לאחר מותו, מדוע היו צריכים "לשבת איתה ולדבר איתה על כל העניינים האלה", ואם לא ידעו כי המנוח לא רצה להביא ילדים לאחר מותו, על סמך מה הוגשה התנגדותם שבפני?! יותר מכך, כיצד זה שהנתבעים ידעו בוודאות מה המנוח רצה (ילדים לאחר מותו) כפי שעולה מהמסמכים עליהם ביקשו להחתים את התובעת, ואילו כאשר רצונה הכלכלי של התובעת לא הלם את רצונם של הנתבעים, לפתע 'המנוח לא היה רוצה ילדים לאחר מותו', לשיטת האחות?!

     

44. אציין כי בהמשך לתשובתה זו נעשו ניסיונות רבים, רבים מאד, להבין את הסתירה שבדבריה של אחות המנוח וגם לאחר קריאה חוזרת לא עלה בידי לקבל תשובה המתכתבת עם שורת ההיגיון והשכל הישר. בהמשך לזאת, נשאלה אחות המנוח שאלות המשך (מאחר ולא מסרה תשובה מלאה) בדבר רצונו של המנוח או אי רצונו בהבאת ילדים. כך נשאלה והשיבה:

     

    "ש:אוקי. אז אני רוצה להבין, אם את משוכנעת [שהמנוח] לא רצה ילדים לאחר המוות שלו מצד אחד, ואת חושבת [שהתובעת] מתכוונת לבקש לעשות שימוש בזרעו של [המנוח], כמו שאמרת, אז למה שלחת לה הסכם שבעצם תומך – שמסדיר את מערכת היחסים? למה לא אמרת לה, [שם התובעת], אני לא מוכנה, אני חושבת שזה לא מה שאח שלי רצה? 

    ת:כי לקח לי זמן להבין שצריך להגשים את רצונו של אח שלי ולא את רצונה של [התובעת].

    ש:כלומר שבאותו מועד את כן חשבת שזה רצונו של אח שלך? 

    ת:לקח לי זמן להבין שצריך להגשים את רצונו של אח שלי ולא את רצונה של [התובעת].

    ש:למה שתרצי להגשים את רצונה של [התובעת]? איזה מערכת יחסים יש לך עם [התובעת]?

    ת:לקח לי זמן – לא היה לי מערכת יחסים עם [התובעת], עד שהמערכת יחסים... המפגשים הקרובים היו בתקופה שאח שלי היה מאושפז ללא הכרה.

    ...

    ש:אז את אומרת שאת רצית להגשים את הרצון של [התובעת] בהבאת ילדים? כל המעשים שאת עשית, ההסכם ששלחת לה והשיחות שניהלת איתה, זה כדי להגשים את הרצון של [התובעת]?

    ת:אמרתי שלקח לי זמן להבין – אני לא ידעתי. אנחנו יושבים פה ואנחנו דנים – עומדים פה בשאלה כבדת משקל, האם אח שלי רצה ילדים לאחר מותו. צריך לחבר נקודות בחיים של בן אדם כדי להבין את זה. להגיד לך שאני ידעתי באותו רגע? לא ידעתי באותו רגע. לקח זמן לחבר נקודות ולהבין את זה" (עמ' 102, ש' 19 ואילך).

     

    בשלב זה הפניתי לאחות המנוח שאלה, וכך השיבה:

     

    "ש: המסמך הזה ששלחת [לתובעת] היה קשור לויתורים כלכליים של [התובעת]?

    ת: כן. אבל שוב פעם" (עמ' 103, ש' 8-9).

     

45. לצערי הרב ועל הדברים להיכתב, עדותה של אחות המנוח הותירה בי רושם קשה, רושם של עדה שבאה לספר סיפורים, שספק רב מאד אם היא עצמה מאמינה לאמיתותם. סיפורים חסרי כל חוליות מקשרות שכולם נועדו לחפות על האמת הפשוטה שהיה פה ניסיון לעשות עסקה פסולה עם התובעת, כפי שנרשם מפי מאוחר יותר לפרוטוקול: "... אומרים פה [לתובעת]... זה המחיר שאנחנו רוצים תמורת זה שנאפשר לך להיות אמא. כלומר – עוד פעם, סליחה שאני אומר... אתם סחרתם ביכולת של [התובעת] ללדת. זה היה מסחר פר-אקסלנס. עכשיו, איזה פרשנות עוד אפשר לתת פה? ואת אמרת שאת רוצה לקיים את רצון אחיך. אז אני לא יודע, אם מישהו היה אומר לי שהוא רוצה לקיים את רצון האח שלו ותמורת כסף הוא היה עושה רצון אחר, אז מה הייתי חושב עליו? מה, ככה אח שלו יקר לו? חס וחלילה, שבשביל כסף מביאים לו עכשיו ככה ילד, אחרי פטירתו?..." (עמ' 110, ש' 8 ואילך). לאחר שעיינתי במלוא העדויות ולאחר שנחשפתי לסיכומי הצדדים, מצאתי לשוב על הדברים וביתר שאת.

     

46. בהמשך לדברים הללו, נשאלה אחות המנוח האם השינוי בעמדתה - ממצב שהסכימה שהתובעת תעשה שימוש בזרעו של המנוח למצב דהיום - נובע מעניינים כלכליים. שימת לב הקורא לא רק לשאלות, אלא בעיקר לניסיונות ההתחמקות ממתן תשובות ואף לאבסורדיות העולה מהן:

     

     

    "ש:מהן המחלוקות הכלכליות? מהן המחלוקות הכלכליות שיש ביניכם, לטענתך?

    ת:אני לא יודעת, לא היה דיון אף פעם. אז אני לא יודעת מה המחלוקות.

    ש:את אמרת לעובדת הסוציאלית שיש ביניכם מחלוקות כלכליות. לאיזה מחלוקות כלכליות את מתכוונת?

    ת:עצם העובדה שהיא לא הסכימה אפילו לדבר, הבנתי שיש מחלוקות.

    ש:על מה לדבר?

    ת:על בכלל בדיקת ההיתכנות של הבאת ילד מזרעו של אחי.

    ש:אבל איך זה קשור למחלוקת כלכלית?

    ת:הסדרי ראייה וכלכלי.

    ש:זאת אומרת, אם היא תוותר על הירושה – על החלק שלה בירושה של [המנוח], אז אתם תתמכו בתהליך של הבאת ילד לעולם? זה המחלוקת הכלכלית?

    ת:לא, זה אף פעם לא היה.

    ש:אז מה המחלוקת הכלכלית אם ככה?

    ת:אני לא מבינה את השאלה, אני מצטערת" (עמ' 111, ש' 15 ואילך).

     

47. עם כל הכבוד, המסקנות שניתן להסיק באופן סביר ואף למעלה מכך הן כי אחות המנוח הציבה בפני התובעת "הסכם פשרה" בעל מאפיינים כלכליים טהורים שבמסגרתו תוכל התובעת לעשות שימוש בזרעו של המנוח ומשהתובעת לא הסכימה לזאת, נולדה התביעה לצו מניעה שהגישו הנתבעים ולהתנגדותם זו שבהליך שבפני, כביכול, בשמו של המנוח. עם כל הכבוד, כל מסקנה אחרת היא באחריותו של המסיק בלבד.

     

48. רשימת הראיות המוכיחות את האמור לעיל, קרי: הסכמת הנתבעים לשימוש בזרעו של המנוח בתמורה לדבר כלכלי לא מסתיימת במובא לעיל, ואולם בחרתי להביא אחת נוספת, פרי עטו של ב"כ הנתבעים בסעיף 90 לסיכומיו: "... בהסדר שנשלח לתובעת לצרכי משא ומתן בלבד, היא מוגדרת כיורשת... משקיבלה את ההסכם... ".

     

    ועל כך ישאל התם, על מה ולמה טוענים הנתבעים שלא ביקשו לסחור בזרעו של המנוח, שהרי שלחו הסכם ובו התייחסות להפריית התובעת מזרעו של המנוח ובאותה נשימה התייחסות לזכויותיה הכספיות של התובעת, שהן זכויות פחותות מזכויות שיש לבת זוג על פי דין?

     

49. גם אביו של המנוח העיד בפני. כך נשאל והשיב:

     

    "ש:בוא נקריא את התמליל. בעמ' 1 לתמליל, הרופא – בשיחה שאתה גם נוכח בה... הרופא, ד"ר שימי ברדה אומר, את בת זוג שלו? [התובעת] אומרת כן. הרופא, ד"ר שימי ברדה אומר, אה, ואתם ידועים בציבור, ובהמשך [התובעת] אומרת, בדיוק לפני שהכל קרה היינו אמורים לחתום על הסכם הורות ולהתחיל טיפולי I.V.F.. אוקי? יופי. ואתה נכחת בשיחה הזאת, שמעת את הדברים הללו. ובהמשך הרופא גם שואל, אתם המשפחה, מכירים את [התובעת] כבת הזוג, והבת זוג שלך..., אומרת, בטח, ברור. וגם בהמשך [בת הזוג של האב] אומרת ביחס לשאיבת הזרע, אנחנו רוצים בזה לפחות כמו שהיא רוצה בזה. זאת אומרת שבת הזוג שלך ראתה [במנוח] – סליחה, ראתה [בתובעת] כבת זוגו של [המנוח] וכידועה בציבור שלו. נכון? כמו שהיא בעצמה אומרת ב...

    ת:את אומרת.

    ש:לא, אבל היא אמרה את זה, [בת הזוג של האב] נכחה בשיחה ובשיחה שומעים את [בת הזוג של האב] אומרת [שהתובעת] בת הזוג של [המנוח]. היא הייתה שם ואמרה את זה, וגם אתה נכחת בשיחה.

    ת:את מסיקה מסקנות, אוקי, תרוצי.

    ש:אין פה הסקת מסקנות. יש פה למעשה אמירה מפורשת של בת הזוג שלך, שאומרת דבר כזה. אז בוא תסביר מה היא אמרה.

    ת:קודם אני רוצה להסביר את הנסיבות...." (עמ' 123, ש' 28 ואילך).

     

50. עם כל הכבוד וההבנה למצבו של אבי המנוח ועל האובדן הקשה שחווה, עלי לומר כי גם תשובותיו לא הותירו בי רושם חיובי, לא כל שכן כאשר הוא נמנע מלהשיב לשאלות ותחת זאת בחר לדבר על נושאים אחרים לגמרי. בהמשך עדותו הוא נתבקש לאשר דברים שבעובדה ותשובותיו התאפיינו בהתחמקות מופגנת מלהשיב לגופם של דברים.

     

51. קראתי בעיון רב ויותר מפעם אחת את סיכומי הנתבעים המחזיקים לא פחות מ 29 עמודים(!), ולא עלה בידי להבין על מה למה התעקשו לנהל הליך זה ולטעון דברים בשם המנוח, שהם הפוכים בתכלית ההיפוך ממעשיהם ומדבריהם "בשם המנוח". סתירה זו לא עלה בידם ליישב, מה שמלמד על היותן של הטענות כולן בגדר 'טענות אווירה' שאין בהן דבר להוכיח כי המנוח לא היה רוצה ילדים לאחר פטירתו.

     

52. התובעת אף היא נחקרה בפני ושבה על טענותיה דלעיל ובעיקר על הטענות כי המנוח היה בן זוגה, על כך שתכננו להביא ילד לעולם, על כך שקשרו זה את גורלו בזו. התובעת ענתה לשאלות שנשאלה ולא ניסתה להתחמק ממתן כל תשובה. עדותה של התובעת הותירה בי רושם חיובי ביותר, רושם של בעל דין כואב שמדבר מדם ליבו, ולפרקים לא מבינה מדוע היה עליה לעבור את ההליך המשפטי שנכפה עליה, על שלל ההשמצות וטענות הסרק שנטענו כנגדה.

     

53. במהלך חקירתה הנגדית של התובעת, היא הישירה מבט ואמרה בקול כואב: "[המנוח] היה בן אדם שמאד אהב תשומת לב, אהב להיות במרכז העניינים, בכל הפוסטים שלו רואים את זה, גם בכל הפוסטים שלי אחרי מותו, הוא רק מדבר על כמה הוא אהב את התשומת לב וכמה חשוב הלייקים וכמה חשוב כל הדברים האלה. הוא לא היה רוצה להשאיר אחריו כתבות, שיתכן ובעוד שנה, שנתיים, חמש לא יהיו רלוונטיות ואף אחד לא יקרא אותם. הוא היה רוצה להשאיר לעולם ילד, או ילדה - רצינו ילדה, שתדבר כמוהו, שתיראה כמוהו, שתהיה קלאמזי כמוהו, זה מה שהוא רצה. מישהו שיזכיר לכל העולם שהוא קיים ושלא ישכחו אותו" (עמ' 50, ש' 27 ואילך).

     

    דבריה אלו של התובעת הותירו בי רושם עמוק של תובעת אשר מספרת את הדברים כהווייתם ושל אשה שרוצה לספר בשבחו של בן זוגה. לא רק שלא מצאתי בעדותה סממנים לאי אמירת אמת, אלא להיפך. התרשמותי מהעדה הייתה טובה ומהימנה.

     

54. בניגוד לרושם הטוב שניסתה התובעת להותיר על דמותו של המנוח, היא נשאלה רבות על הטענה כי היה משתמש בסמים ושותה אלכוהול, עד שהשיבה בכאב: "כל עוד אין לך עוד ילדים, אתה רשאי לעשות מה שאתה רוצה. ומה שבן אדם עושה בביתו ובסוף שבוע, אני לא חושבת שזה עניינו של אף אחד. וכאילו, מאד עצוב לי שאתם מכניסים בכלל את זה ומכפישים את שמו כשהוא לא פה להגנה עצמית" (עמ' 52, ש' 7 ואילך). ניכר כי הדברים מדברים בעד עצמם.

     

55. התובעת נשאלה מדוע אמרה או לא אמרה מילה זו או אחרת כאשר הוחלט לשאוב זרע מגופו של המנוח והשיבה: "אני עומדת שם – סליחה, לא עומדת, אני יושבת שם בחדר עם עוד מיליון אנשים ומדברת על לשאוב זרע מהבן זוג המורדם והמונשם שלי, הבן זוג שתכננתי לבלות אתו לנצח. אתה באמת עכשיו הולך להתדקדק על איזה מילה השתמשתי כן או לא? אתה יודע באיזה מצב נפשי אני הייתי שם?" (עמ' 45, ש' 3 ואילך). לצערי, כך בדיוק התאפיין חלק ניכר מחקירתה הנגדית, הטחת שאלות על דברים של מה בכך, שייתכן שעם מעט הבנה למצבה הקשה, ניתן היה לחסוך ממנה חלק מהן.

     

56. בסעיף 89 לסיכומי הנתבעים נרשם כי התובעת נרשמה על גבי הטופס לשאיבת זרע כבת זוגו של המנוח וכן: "אין ללמוד מכך על הודאה כלשהי, כפי שניסו לטעון כאילו התובעת היא בת הזוג. הכל נעשה למטרה אחת, להקל על הליך השאיבה". לצערי הרב, ועל הדברים להיאמר, כך בדיוק ניהלו הנתבעים את ההליך, מתוך גלגול עיניים והפרחת טענות חסרות שחר שאין קל מלהפריכן עד תום, כפי שהובא לעיל. גם כאן ישאל התם, ומדוע נשלחו לתובעת מסמכים לחתימתה, לרבות כתב הסתלקות והסכם בין יורשים, אם היא לא הייתה בת זוגו של המנוח ואם לא ביקשו הנתבעים להקל על הליך הירושה?!

     

57. עוד חובה לציין כי במהלך בירור התביעה, לא אחת הנתבעים "זגזגו" בטענותיהם שהרושם היה שאף הם לא תמיד בטוחים מהו המצב העובדתי שיסייע לעניינם, כפי שיובא מתוך חילופי דברים ביני לבין ב"כ הנתבעים:

     

    "בימ"ש:הוא לא ידע שהוא הולך למות. הוא לא ידע – זאת אומרת, הוא לא ראה את פני המוות שלו.

    ב"כ הנתבעים:חד משמעית.

    בימ"ש:הוא לא ראה.

    ב"כ הנתבעים:נכון.

    בימ"ש: אז היא הנותנת. אז אם הוא לא ראה את פני המוות, אז מה יש לו לתכנן?

    ב"כ הנתבעים:נכון.

    בימ"ש:הרי, אתה יודע, אדם שמוצאים לו, לא עלינו, גידול בציפורן, מתחיל להוציא [צ"ל – לכתוב] צוואות.

    ב"כ הנתבעים:אז אני אראה לאדוני שהוא ראה פני המוות" (עמ' 12, ש' 20 ואילך).

     

    וכל המוסיף, גורע.

     

58. בחלק ניכר מסיכומיהם (32 הסעיפים הראשונים) מלינים הנתבעים על "חוסר הצדק" שנעשה עמם, תוך שהם מהינים לטעון כי כבר בדיון מיום 14.11.2023 תחושתם הייתה "כי בית המשפט הכריע וכבר גיבש עמדה בתביעה" (שם, בסעיף 2). מיותר לומר כי אם היה שביב של אמת בטענתם של הנתבעים, מן הסתם היו מעלים טענת פסלות באמצעות ב"כ המלומד, ודבר זה לא נעשה. בפרפראזה לבקשת פסלות, אזכיר כי הלכה היא שטענת פסלות אינה "נשק סודי" שאותו שומר בעל דין באמתחתו לעת מצוא, כאשר הוא חש כי ההליך אינו מתקדם לשביעות רצונו (ר' ע"פ 4164/21 טויטו נ' מדינת ישראל (נבו, 5.7.2021), פסקה 11).

     

59. עוד בסיכומיהם אנו מוצאים טענות להליך מהיר ולא יסודי, עת טענו הנתבעים שבקשתם מהתובעת למסור להם מידע ומסמכים נדחתה על ידי. בעניין זה ניתנה החלטה ולא מצאתי לשוב על נימוקיה, אולם תמוה (או שלא) שמיד לאחר פטירתו של המנוח, הסכימו הנתבעים כי התובעת תעשה שימוש בזרעו ולא ביקשו אז מסמכים או ראיות להוכחת רצונו של המנוח. שוב, תמוה (או שלא) שכאשר סברו והאמינו הנתבעים כי התובעת "תתפשר" איתם, מסרו את הסכמתם להפרייתה (נזכיר, הסכמה שכל כולה שיקוף רצונו של המנוח), וכאשר הבינו כי אין בכוונתה "להתפשר" עמם, רק אז ביקשו לקבל מידע ומסמכים.

     

60. ביום 4.4.24 – כשלושה חודשים וחצי לאחר הדיון ולאחר שהתובעת הגישה סיכומיה – נזכרו הנתבעים לפנות בבקשה לשני סעדים: הראשון, להורות לתובעת לחשוף מסמך כלשהו שלטענתה הוגש או לא הוגש באתר המוסד לביטוח לאומי, תוך שהם מייחסים לה עבירה פלילית באומרם כי: "לנוכח יעוץ פלילי, אותו קיבלו המבקשים, בכוונתם להגיש תלונה בעניין זה. לצורך כך הם זקוקים לאותו חלק רלוונטי בהודעות בין הצדדים". השני, להורות כי כל תכתובות הווצאפ שבין המנוח לתובעת, ייסרקו לתיק בית המשפט.

     

61. התובעת, בתשובתה, התנגדה מכל וכל לבקשה על שני סעדיה והזכירה שוב כי חלקה הראשון נועד להלך עליה אימים ומהווה המשך ישיר להתנהלות פוגענית של הנתבעים כלפיה. באשר לחלקה השני, הופנה בית המשפט להסכמות שגובשו בדיון ולפיהם בתמורה לסריקת שלושת המסמכים לתיק בית המשפט, יהא רשאי ב"כ הנתבעים לעיין במשרדו בתכתובות הווצאפ, תוך שנאמר על ידי: "ייקח את זה, יסתכל, ימצא משהו רלוונטי, יגיש. לא ימצא רלוונטי, לא יגיש" (ר' בעמ' 107-108 לפרוטוקול, ש' 28). בהמשך לזאת, ולנוכח ההסכמה, נרשם מפי: "החלטה: המידע ייחשף לעו"ד שיבר וטיוטות ההסכמים ייחשפו לבית המשפט" (שם, ש' 33).

     

62. כעת להחלטתי בבקשה זו;

     

    באשר לסעד הראשון – עליו נאמר על ידי הנתבעים כי הוא דרוש להם על מנת להגיש תלונה למשטרה כנגד התובעת "לנוכח יעוץ פלילי, אותו קיבלו", אשיב כי בכל הכבוד, היה מצופה מאותו 'יעוץ פלילי' ליתן דעתו לאחד מעקרונות היסוד של המשפט הפלילי בארצנו, הידוע גם כחיסיון מפני הפללה עצמית, כפי שבא לידי ביטוי בסעיף 47(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א 1971: "אין אדם חייב למסור ראיה אם יש בה הודיה בעובדה שהיא יסוד מיסודותיה של עבירה שהוא מואשם בה או עשוי להיות מואשם בה". אשר על כן, הבקשה לסעד זה נדחית הן משום האמור לעיל, הן משום השיהוי הכבד והן משום שלהתרשמותי, יש ממש בטענת התובעת כי הדבר נועד להלך עליה אימים.

     

    באשר לסעד השני – גם כאן צודקת התובעת בתשובתה וההסכמה שניתנה, הייתה לעיון בלבד של ב"כ הנתבעים בתכתובות הווצאפ. מעבר לזאת, נזכור כי בהחלטתי צויין במפורש כי ב"כ הנתבעים רשאי לעשות שימוש בהודעות שימצא ("ייקח את זה, יסתכל, ימצא משהו רלוונטי, יגיש. לא ימצא רלוונטי, לא יגיש") ודווקא העובדה כי לא הגיש דבר רלוונטי, מהווה הוכחה נוספת לאפסות הטענות. כך או כך, במתח שבין זכותה של התובעת כי כל חייה עם המנוח ייחשפו ויועלו לתיק הממוחשב לבין זכותם של הנתבעים להביא את קולו של המנוח בהליך שבפני, אני סבור כי זכותה לפרטיות של התובעת גוברת ובכך אין כדי לפגום במאומה בנתבעים שהיו חשופים לחומרים וברצותם יכולים היו לצטט מהם. אשר על כן, גם העתירה לסעד זה נדחית. לעניין זה, ורק על מנת לחשוף את האבסורדיות שעולה מטענות הנתבעים, אפנה לסעיף 41 לסיכומיהם בו נכתב על אודות התכתובות הנ"ל: "... אין ביניהם כמעט התכתבויות על הרצון להביא ילדים...". ואם כך, תישאל השאלה, האם דרישתם זו של הנתבעים לסרוק התכתובות לתיק נועדה למטרה לגיטימית להליך או ששוב, אף היא נועדה למטרות זרות?! ניכר כי אין צורך להשיב.

     

63. לאור כל האמור לעיל, הריני לקבוע כי לחלוטין לא הוכח שהמנוח לא רצה שייוולדו לו ילדים לאחר פטירתו וטענותיהם של הנתבעים בעניין זה הן טענות סרק, שנועדו לשם השגת הישגים כלכליים, בניגוד לדין ותוך ניסיון לעשות שימוש בדבר שאינו שייך להם (זרעו של המנוח) לשם קבלת זכויות כלכליות.

     

    ה – סיכומם של דברים:

     

64. בתום מסענו זה מצאתי להיעתר לדרישתה של התובעת ולאפשר לה לעשות שימוש בזרעו של המנוח לשם הולדה. צר לי מאד כי התובעת נאלצה להתמודד עם טענות מופרכות ולהיות חשופה לחיטוט בחייה האישיים, כאשר לא התרשמתי שכל אלו נועדו באמת ובתמים כדי להתחקות אחר רצונו של המנוח.

     

     

     

     

     

65. באשר להוצאות ההליך שבפני;

     

66. תקנה 151(א) לתקנות סדר הדין האזרחי תשע"ט - 2018 (להלן: התקנות) קובעת כי חיוב בעל דין בהוצאות נועד "לשפות את בעל הדין שכנגד על הוצאותיו בהליך בהתחשב בתוצאותיו, במשאבים שנדרשו לניהולו ובהתנהלות בעלי הדין". במסגרת שומת ההוצאות, נדרש בית המשפט לבטא את "האיזון הראוי שבין הבטחת זכות הגישה לערכאות, הגנה על זכות הקניין של הפרט ושמירה על שוויון בין בעלי הדין" (תקנה 151(ב) לתקנות). כמו כן, אנו מוצאים התייחסות מפורשת לפסיקת הוצאות לבעל דין שעשה שימוש לרעה בהליכי משפט, כך ש בית המשפט "רשאי לחייבו בהוצאות לטובת הנפגע או לטובת אוצר המדינה ובנסיבות מיוחדות אף את בא כוחו" (ר' תקנה 151(ג) לתקנות).

     

67. בעניינים אלו ממש נקבע ברע"א 7650/20 Magic Software Enterprises Ltd נ' פאיירפלאי בע"מ (נבו, 28.12.20) כי: "הבסיס לפסיקת הוצאות אינו עונשי או נזיקי, כי אם חיוב מכוח הדין המקנה שיקול דעת לבית המשפט... נקודת המוצא היא כי בעל דין שאינו זוכה בהליך יחויב בהוצאותיו הריאליות של הצד שכנגד שזכה. הדבר נועד למנוע חיסרון כיס של הצד הזוכה; להרתיע תובעים בכוח מנקיטת הליכי סרק; ולעודד נתבעים בכוח להימנע מהתגוננות סרק מפני תביעה ראויה... עם זאת, פסיקת הוצאות בשיעור ריאלי כפופה להיותן סבירות, מידתיות והכרחיות לניהול ההליך... פסיקת הוצאות משפט מיועדת אפוא לאזן בין זכות הגישה לערכאות לבין שיקולים מוסדיים, ובהם מניעת תביעות סרק, שאיפה למניעת ניהול מכביד של ההליך או שימוש בהליך שלא בתום לב... על כן, שיעור ההוצאות הראוי נקבע תוך בחינת כל מקרה לגופו, תוך התחשבות במספר נתונים, ביניהם: אופן ניהול ההליך; היחס בין הסעד שנתבקש והסעד שנתקבל לבין שיעור ההוצאות; מורכבות התיק וחשיבותו; היקף העבודה שהושקעה על ידי בעל הדין בהליך; ושכר הטרחה ששולם בפועל או שבעל הדין התחייב לשלמו... ההוצאות צריכות להיות פרופורציונליות להליך עצמו ולמהותו, שכן בכך יש כדי למנוע הטלת עלות-יתר על המפסיד להליך ולעודד ניהול הליך ראוי על ידי הזוכה..." (שם, ס' 9-10 לפסק הדין).

     

68. התובעת בסיכומיה עתרה לחיוב הנתבעים בשכ"ט ב"כ בסך של 80,000 ₪ בצירוף מע"מ, ואף טענה להוצאות בסך של 6,084 ₪ בעבור תמלול דיון וסך של 105 ₪ בעבור תמלול הודעות ווצאפ (סה"כ 6,189 ₪).

     

69. מאחר והתובעת הייתה מחויבת בהליך מול היועמ"ש, אין לומר כי הנתבעים אחראיים למלוא ההוצאות שנגרמו לה, ואולם בכך שהאריכו את הדיון שלא לצורך ובכך שהביאו אותה להתמודד עם שלל טענות, מופרכות יותר או מופרכות פחות, אין ספק שנגרמו לה הוצאות עודפות מחמת התנהלות הנתבעים ועליהם לשפותה בגין כך.

     

     

     

     

70. לאחר ששקלתי בדבר ולאחר שנתתי דעתי גם להתנהלות, לסעד שהתבקש מול הסעד שניתן ואף לדרך בה ניהלה התובעת את ההליך – באופן מקצועי ביותר – מצאתי לחייב את הנתבעים לשלם לתובעת שכ"ט ב"כ בסך כולל של 50,000 ₪ וכן להשיב לה את ההוצאות ששילמה לעיל (6,189 ₪).

     

71. לא אוכל לחתום פסק דין זה מבלי שאאחל לתובעת לזכות ולחבוק את פרי בטנה שיהיה משותף לה ולמנוח שכה אהבה, ואף לנתבעים שימצאו בו משום המשכיות ואף נחמה לבן ולאח שאיננו עוד, ומתוך תקווה כי אכן יתקיים בהם האמור בתסקיר: "... לא שללו לחלוטין את האפשרות כי אם בסופו של דבר היא תלד, הם יהיו חלק מחייו של הילד" (ר' לעיל).

     

72. אשר על כן, נפסק כי:

     

    • התובעת רשאית לעשות שימוש בזרעו של המנוח לשם הפרייתה.

    • הנתבעים ישלמו שכ"ט ב"כ התובעת בסך של 50,000 ₪ וכן ישלמו את הוצאותיה בסך של 6,189 ₪. כל הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים, אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד מועד התשלום בפועל.

    • פסק הדין מותר בפרסום בהשמטת פרטים מזהים.

    • התיק ייסגר.

       

       

      ניתן היום, י"ג ניסן תשפ"ד, 21 אפריל 2024, בהעדר הצדדים.