עיזבון המנוחה פלונית ז"ל ואח' נ' המרכז הרפואי ע"ש ברזילי ואח'

לפניי תביעת עיזבון לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] לפיצוי התובעים, הוריה של המנוחה ז"ל (להלן: "המנוחה"), בעקבות פטירתה בטרם עת, בהיותה בת חודשיים בלבד.

במסגרת התביעה נטען, כי פטירת המנוחה נגרמה כתוצאה מאי-מניעת הידבקותה במחלת השעלת (להלן: "המחלה"), באמצעות מתן חיסון לאימה במהלך ההיריון, בעת שנשאה אותה ברחמה; העדר אבחון המחלה במועד, לאחר שהמנוחה נדבקה במחלה, וכפועל יוצא, העדר טיפול מתאים; עיכוב בנקיטת פעולת אינטובציה לאחר יציאת הטובוס ממקומו וכפועל יוצא, העדר הנשמת המנוחה כראוי במשך זמן רב והחמרת מצבה עד לתוצאה המצערת.

התביעה הוגשה כנגד הנתבעים 1-3 - המרכז הרפואי ע"ש ברזילי, שם טופלה אם המנוחה במרפאה להריון בסיכון גבוה, במהלך הריונה, ושם גם טופלה המנוחה בעצמה בחדר מיון ובמחלקה לטיפול נמרץ ילדים בשל מצבה, לאחר שנדבקה במחלה (להלן: "המרפאה להיריון בסיכון גבוה" או "המרכז הרפואי ברזילי" לפי העניין); המרכז הרפואי ע"ש חיים שיבא, לשם הועברה המנוחה לאחר החמרה במצבה (להלן: "המרכז הרפואי שיבא") ומדינת ישראל – משרד הבריאות, הבעלים של מרכזים רפואיים אלה. כמו כן, התביעה הוגשה גם כנגד הנתבעת 4 – קופת חולים מאוחדת, מעסיקת רופא הנשים, שטיפל באם המנוחה במהלך ההיריון במועדים הרלוונטיים לתביעה (להלן: "קופת-החולים").

בישיבות ההוכחות מיום 19.2.23, 20.2.23, 26.2.23 ו- 31.5.23, נשמעו עדויות התובעים והמומחים מטעמם – פרופ' רון דגן, בתחום מחלות ילדים ומחלות זיהומיות (להלן: "המומחה מטעם התובעים בתחום מחלות זיהומיות" בפרוטוקול מיום 19.2.23), פרופ' גיל פומפ בתחום המיילדות והגניקולוגיה (להלן: "המומחה מטעם התובעים בתחום המיילדות" בפרוטוקול מיום 19.2.23) ופרופ' דוד גוזל, בתחום ההרדמה (להלן: "המומחה מטעם התובעים בתחום ההרדמה" בפרוטוקול מיום 19.2.23); העדויות מטעם הנתבעים 1-3 – פרופ' אריה הרמן, מומחה בתחום המיילדות והגניקולוגיה (להלן: "המומחה מטעם הנתבעים בתחום המיילדות") בפרוטוקול מיום 20.2.23), פרופ' שי אשכנזי, מומחה בתחום רפואת ילדים ומחלות זיהומיות (להלן: "המומחה מטעם הנתבעים בתחום מחלות זיהומיות" בפרוטוקול מיום 20.2.23), פרופ' שאול סופר, מומחה בתחום רפואת ילדים וטיפול נמרץ ילדים (להלן: "המומחה מטעם הנתבעים בתחום טיפול נמרץ" בפרוטוקול מיום 26.2.23), ד"ר גילי גולדבלט, אשר שימש כמתמחה במרכז הרפואי ברזילי במהלך ביקור המנוחה בחדר המיון של המרכז הרפואי ברזילי ביום 18.11.14 (להלן: "רופא חדר-המיון בברזילי" בפרוטוקול מיום 20.2.23), ד"ר סימון שנהב, מנהל המרפאה להיריון בסיכון גבוה במרכז הרפואי ברזילי במועדים הרלוונטיים ועד היום (להלן: "מנהל המרפאה להיריון בסיכון גבוה בברזילי" בפרוטוקול מיום 26.2.23), ד"ר מרינה רובינשטיין, אשר שימשה במועדים הרלוונטיים כרופאה בכירה ביחידה לטיפול נמרץ ילדים במרכז הרפואי שיבא (להלן: "רופאת היחידה לטיפול נמרץ בשיבא" בפרוטוקול מיום 26.2.23) וד"ר מיכאל קלינין, המשמש מאז האירועים מושא התביעה ועד היום כמנהל יחידת טיפול נמרץ ילדים במרכז הרפואי ברזילי (להלן: "מנהל יחידת טיפול נמרץ ילדים בברזילי" בפרוטוקול מיום 31.5.23) וכמו כן, נשמעו העדויות מטעם הנתבעת 4 – ד"ר אנטולי שפרברג, רופא הנשים, אשר טיפל באם המנוחה במהלך הריונה עובר ללידת המנוחה (להלן: "רופא הנשים" בפרוטוקול מיום 26.2.23) וד"ר דורון דוקלר, מומחה בתחום מיילדות וגניקולוגיה (להלן: "המומחה מטעם קופת-החולים בתחום המיילדות" בפרוטוקול מיום 31.5.23).

בתום הליך ההוכחות, נקבעו מועדים להגשת סיכומים בכתב; תמליל דיון ההוכחות האחרון נסרק לתיק בית-המשפט ביום 18.7.23; התובעים הגישו הסיכומים מטעמם ביום 20.9.23; לנוכח מצב החירום וארכות שניתנו להגשת הסיכומים, הנתבעת 4 הגישה הסיכומים מטעמה ביום 28.2.24, הנתבעים 1-3 הגישו הסיכומים מטעמם ביום 7.4.24 ולהלן פסק-הדין.

רקע עובדתי וטענות הצדדים

1. המנוחה נולדה ביום 18.9.14, בשבוע 34 להיריון, וביום 18.11.14 בהיותה בת חודשיים בלבד, הופנתה על-ידי רופאת הילדים לחדר המיון במרכז הרפואי ברזילי, לנוכח שיעול "נבחני עד טורדני התקפתי עם הפסקות נשימה וצבע אדום בפנים, אף גדוש", "לאחר התקף יש קצף מהפה, יונקת בקושי ובהפסקות" ולאחר שטופלה באינהלציות ללא שיפור במצבה; באותו היום בשעה 13:08, התקבלה המנוחה בחדר המיון במרכז הרפואי ברזילי ולאחר בדיקתה, היא אובחנה עם "תמונה המתאימה קלינית לברונכיוליטיס לקראת סוף המחלה" [ברונכיוליטיס - דלקת הסימפונות], הומלץ על מעקב רופא מטפל, מי מלח לאף לפני האכלה ובדיקה רפואית, ככל שתחול החמרה, והיא שוחררה לביתה.

    

2. למחרת היום, ביקרה המנוחה בשנית אצל רופאת הילדים והובהלה לחדר המיון במרכז הרפואי ברזילי, לנוכח "שיעול נבחני בלי הפסקה... אפניאה שעשתה בקופה היום" [אפניאה – הפסקת נשימה]; בשעה 09:11 באותו היום היא התקבלה בחדר מיון במרכז הרפואי ברזילי ובאבחנה של שעלת והפסקות נשימה, היא אושפזה במחלקת טיפול נמרץ ילדים והוחל טיפול באנטיביוטיקה ואינהלציות. בהמשך, הופיעה הפסקת נשימה ממושכת ותמונה של חמצת נשימתית עם עלייה קיצונית בלויקוציטים [כדוריות הדם הלבנות] ונדרשה הנשמתה (להלן: "לויקוציטים" או "כדוריות הדם הלבנות").

    

3. ביום 20.11.14 הועברה המנוחה למרכז הרפואי שיבא כשהיא מורדמת ומונשמת, לצורך ביצוע הליך Leukapheresis, לדילול רמות גבוהות של כדוריות דם לבנות בדם (להלן: "הליך הלויקופרזיס"); כשעה וחצי לאחר קבלתה, נרשם אירוע הוצאה יזומה של הטובוס, המשמש כצינור הנכנס לקנה הנשימה, ובוצעה פעולת רה-אינטובציה [צנרור הקנה] (להלן: "הטובוס" או "האינטובציה" לפי העניין); הליך הלויקופרזיס לא בוצע בסופו של דבר; בהמשך, חלה החמרה במצבה ובוצעה החייאה, שבסופה נקבע מותה המצער של המנוחה.

    

4. הצדדים חלוקים בדעתם הן בסוגיית החבות והן בסוגיית הנזק, ולהלן אדון בסוגיות על-פי סדרן.

    

   סוגיית החבות - דיון והכרעה

5. המחלוקת בין הצדדים נסבה במספר שאלות עיקריות: הראשונה – האם במועדים הרלוונטיים לתביעה הייתה הנחייה ליידע את הנשים ההרות בדבר חיסון נגד שעלת, וככל שכן, מי היה הגורם האחראי ליידע את אם המנוחה בדבר החיסון, האם רופא הנשים או שמא המרפאה להריון בסיכון גבוה?; השנייה – האם חל עיכוב באבחון המחלה במרכז הרפואי ברזילי, במתן טיפול הולם ובהעברת המנוחה לביצוע הליך לויקופרזיס במרכז הרפואי שיבא, וככל שכן, האם היה בעיכוב האמור כדי לגרום למותה המצער של המנוחה?; השלישית – האם חל עיכוב במרכז הרפואי שיבא בנקיטת פעולת האינטובציה לאחר יציאת הטובוס ממקומו, כך שהמנוחה לא הונשמה כראוי במשך זמן רב, וככל שכן, האם היה בעיכוב האמור כדי להביא להחמרה במצבה של המנוחה עד למותה?

    

6. לאחר שנתתי דעתי לטענות, לכתבי בי-הדין על נספחיהם ולעדויות מטעם הצדדים, מצאתי לקבל את התביעה כנגד המרכז הרפואי ברזילי ומדינת-ישראל וכן כנגד קופת-החולים, זאת לנוכח אי-יידוע אם המנוחה בדבר חיסון נגד המחלה; משנמנע הימנה ממילא לקבל את החיסון במהלך ההיריון ולהעביר הנוגדנים למנוחה בעת שנשאה אותה ברחמה; מששוכנעתי, שקיימת סבירות גבוהה, כי אילו דבר החיסון היה מובא לידיעתה, הייתה מקבלת את החיסון, הדבקת המנוחה הייתה ממילא נמנעת ולמצער, היו מופיעים אצלה לכל היותר סממנים קלים בלבד של המחלה.

    

   אי-יידוע אודות חיסון נשים הרות נגד שעלת

7. הצדדים אינם חלוקים בדעתם, כי היריון המנוחה הוגדר כהיריון בסיכון גבוה עקב יתר לחץ דם כרוני ובשל כך, הופנתה אימה למעקב היריון במסגרת המרפאה להיריון בסיכון גבוה במרכז הרפואי ברזילי; המועד המומלץ לקבלת החיסון נגד המחלה הוא בין השבועות 27-36 להיריון ועל אף שאם המנוחה ביקרה אצל רופא הנשים מטעם קופת-החולים בשבועות 9, 17, 21 ו- 30 וכן במרפאת הריון לסיכון גבוה בשבועות 13, 15, 17 ו-33 להריונה, אף גורם לא יידע אותה באשר לחיסון נגד המחלה והיא ממילא לא התחסנה .

    

8. המחלוקת בין הצדדים, בהקשר זה, נסבה בשאלה האם חובת היידוע אודות חיסון נשים הרות נגד שעלת חלה כבר במועדים הרלוונטיים להריון מושא התביעה, וככל שכן, מי היה הגורם האחראי ליידע את אם המנוחה אודות החיסון, האם רופא-הנשים מטעם קופת-החולים, האם המרפאה להיריון בסיכון גבוה במרכז הרפואי ברזילי או שמא שניהם?

    

9. לאחר שנתתי דעתי לכתבי בי-הדין על נספחיהם ושמעתי את העדויות, שוכנעתי, כי חובת היידוע אודות החיסון חלה כבר במועדים הרלוונטיים להיריון מושא התביעה והייתה מוטלת הן על רופא הנשים מטעם קופת-החולים והן על המרפאה להיריון בסיכון גבוה. ואפרט.

    

10. תחולת חובת היידוע אודות החיסון עולה משני חוזרים, שהוציא משרד הבריאות, עובר ללידת המנוחה. כך, במכתב מיום 22.10.12, כשנתיים עובר ללידת המנוחה ובמכתב מיום 18.7.13, כשנה עובר ללידתה, הנחה משרד הבריאות את כלל הצוותים הרפואיים לעודד קבלת חיסון נגד שעלת בקרב נשים הרות, זאת על מנת לספק הגנה חיסונית לעובר עד להשלמת סדרת החיסונים בטיפת חלב (להלן: "ההנחיה" או "המכתבים" לפי העניין) .

     

11. מחוות-דעת המומחה בתחום המיילדות מטעם התובעים, כמו גם מעדותו הקוהרנטית, עולה, כי ההמלצה למתן חיסון נגד שעלת לנשים הרות פורסמה כהנחיית הרגולטור - משרד הבריאות לדרגים המטפלים בקופות-החולים ובבתי-החולים כבר בחודש אוקטובר 2012, כשנתיים טרם לידת המנוחה, וכי הוא בעצמו, כרופא נשים המבצע מעקבי הריון, אף קיבל את ההנחיה, כהוראה לביצוע, באמצעות הדואר-האלקטרוני הארגוני בקופת-החולים בה הוא עובד .

     

12. תימוכין לאמור, ניתן למצוא בצילום מסך תיבת הדואר האלקטרוני של המומחה בתחום המיילדות מטעם התובעים, ממנו עולה, כי אכן התקבלו אצלו הודעות שונות מיום 23.10.12, 22.7.13 ו- 1.6.14, כולן עובר ללידת המנוחה, הנוגעות לעליית התחלואה בשעלת ולצורך במניעתה על-ידי מתן חיסון לנשים ההרות.

     

13. כך למשל, בנספח שצורף להודעת הדואר-האלקטרוני מיום 1.6.14, נערך על-ידי רופאת המחוז של משרד הבריאות, מוען למנהלים הרפואיים ולקופות-החולים ושכותרתו "המלצה לחיסון נגד שעלת בהריון", נרשם, כי "לאחרונה התלוננו מספר נשים הרות שהגיעו ללשכת הבריאות להתחסן נגד שעלת בהיריון על כך שלא קיבלו מידע על הצורך בחיסון במסגרת המעקב בקופת החולים" ומשכך, המנהלים הרפואיים וקופות-החולים מתבקשים "... ליידע את רופאי הנשים, רופאי המשפחה והצוות הרפואי בדבר ההמלצה של משרד הבריאות לחסן נגד שעלת נשים הרות בשבוע 27-36 של ההיריון... החיסון יכול להינתן ללא תלות במספר מנות Tdap שהאישה קיבלה בעבר, לרבות בהריונות קודמים בהם האישה קיבלה חיסון זה..." וכי ניתן לתת את החיסון "גם בכל שבוע אחר של ההיריון אם יש נסיבות מיוחדות" [ההדגשה אינה במקור] .

     

14. לא זו בלבד אלא, שגם מחוות-דעת המומחה בתחום מחלות זיהומיות מטעם התובעים, אשר שימש כחבר בוועדה המייעצת למחלות זיהומיות וחיסונים של מדינת-ישראל שהמליצה במועדים הרלוונטיים לתביעה על הוצאת ההנחיה של מתן חיסון נגד שעלת, עולה, כי ההנחיה משנת 2012 למתן חיסון נגד שעלת לנשים הרות, פורסמה בהנחיות הרגולטור - משרד הבריאות לדרגים המטפלים בקופות החולים, בבתי-החולים ובמרפאות לבריאות האישה והילד, כשנתיים לפני לידת המנוחה ואף הודגשה שוב בשנת 2013 .

     

15. כך גם, המומחה בתחום מחלות זיהומיות מטעם המרכז הרפואי ברזילי אישר בעדותו, כי הכיר היטב את ההנחיה משנת 2012 במועדים הרלוונטיים לתביעה, קיבל אותה במסגרת עבודתו כמנהל מחלקה והגם שבאותה המחלקה אינם מבצעים את החיסונים בעצמם, דאג להעביר את ההנחיה גם לידיעת כלל הרופאים, המתמחים, הסטודנטים והאחיות במחלקה ; מנהל היחידה להיריון בסיכון גבוה במרכז הרפואי ברזילי, אישר בעדותו, כי כחבר האיגוד וכמנהל היחידה, הוא קיבל ומכיר את החוזרים מהשנים 2012-2013 והמומחה בתחום המיילדות מטעם המרכז הרפואי ברזילי, אישר אף הוא בעדותו, כי משרד הבריאות שלח את ההנחיה לכלל רופאי המחוזות והנפות עוד בשנת 2012, ההנחיה הייתה מאוד ברורה וידועה, ולמצער אמורה הייתה להיות ידועה לקהילה הרפואית הרלוונטית, ומפאת חשיבות העניין, משרד הבריאות אף דרש כבר בשנת 2012 דיווח אחת לשבועיים אודות כמות הנשים ההרות המתחסנות .

     

16. אומנם, בחוות-דעתו הנגדית של המומחה בתחום המיילדות מטעם קופת-החולים, כמו גם מעדותו לפניי עולה, כי החיסון הוכנס לנוהל מסודר וניתן לו תוקף במדינת-ישראל, כהוראת הרגולטור, רק בחלוף כשלושה חודשים לאחר לידת המנוחה; המכתב מיום 1.6.14, עליו נסמך המומחה מטעם התובעים והמפרט את ההנחיה בדבר החיסון נגד שעלת, חתום על-ידי רופאת מחוז תל-אביב, היינו שמדובר ביוזמה אישית שלה, אין מדובר בהנחיית הרגולטור ולכן לא הובא לידיעתו וכמו כן, המכתב מיום 18.7.13 לא נשלח לבאר-שבע או אשקלון וממילא לא הובא במועדים הרלוונטיים לידיעת הצוותים הרפואיים במרכז הרפואי ברזילי וקופת-החולים, בה טופלה אם המנוחה במחוז הדרום .

     

17. דא עקא, שמעיון במכתב הראשון מיום 22.10.12, כמו גם במכתב השני מיום 18.7.13, עולה, כי הם נערכו על-ידי מנהלת האגף לאפידמיולוגיה במשרד הבריאות ונשלחו עם העתקים לכלל המנהלים הרפואיים וקופות-החולים ועל אף שהמומחה בתחום המיילדות מטעם קופת-החולים אישר, כי היה חבר האיגוד בשנים 2012-2014 ובמסגרת זאת קיבל מיילים מהאיגוד, כולל נהלים שרלוונטיים לניהול מעקב היריון, חיסונים והמלצות, הוא לא טרח לבצע אחזור למיילים מאותן השנים, על מנת להראות שאכן, כטענתו, לא קיבל את אותם מכתבים .

     

18. מכל מקום, המומחה בתחום המיילדות מטעם קופת-החולים אישר בעדותו, שככל שהיה יודע אודות ההנחיה בזמן אמת, היה מנחה את הנשים ההרות לבצע את החיסון נגד שעלת, שכן המכתבים אינם מותירים שיקול דעת לרופא המטפל ובוודאי, שככל שכך הם פני הדברים, גם רופא הנשים היה צריך ליידע את אם המנוחה אודות החיסון, כבר בעת הביקור אצלו בשבוע ה- 30 להיריון .

     

19. מכאן ובשים לב לכך שרופא הנשים מטעם קופת-החולים, אשר טיפל באם המנוחה במועדים הרלוונטיים לתביעה, אישר מפורשות בעדותו, כי הכיר את הנהלים מהשנים 2012-2013 וההנחיה של משרד הבריאות בעניין בזמן אמת כבר במועדים הרלוונטיים לתביעה , הרי שמאליו עולה המסקנה, כי החובה ליידע אודות חיסון נגד המחלה חלה כבר במועדים הרלוונטיים לתביעה, עובר ללידת המנוחה, והיה על הגורם שניהל את מעקב ההיריון ליידע על כך את אם המנוחה.

     

20. המרכז הרפואי ברזילי וקופת-החולים מגלגלים האחריות ליידוע אם המנוחה אודות החיסון נגד המחלה האחד לפתחו של השנייה; בעוד שהמרכז הרפואי ברזילי טוען, כי רופא הנשים מטעם קופת-החולים הוא שניהל את מעקב ההיריון, קופת-החולים טוענת, כי המרפאה להריון בסיכון גבוה במרכז הרפואי ברזילי היא שניהלה את מעקב ההיריון, כך שחובת היידוע אודות החיסון הייתה מוטלת עליה.

     

21. בהקשר זה, מצאתי לקבל את עדות המומחה בתחום המיילדות מטעם התובעים, לפיה חובת היידוע אודות החיסון חלה הן על רופא הנשים מטעם קופת-החולים והן על המרפאה להיריון בסיכון גבוה .

     

22. אכן, בעדותו לפניי, עמד רופא-הנשים על כך, שבנסיבות העניין הוא לא היה הגורם האחראי ליידע את אם המנוחה אודות החיסון, שעה שבעת הרלוונטית כבר הייתה נתונה במעקב מרפאת הריון בסיכון גבוה .

     

23. ואולם, במבחן המציאות, אם המנוחה שבה וביקרה אצל רופא-הנשים שלוש פעמים לאחר פנייתה למרפאה להריון בסיכון גבוה; באותם ביקורים רופא-הנשים רשם הפניות לביצוע בדיקות שגרה שונות; בביקור בשבוע ה- 30 להיריון, המצוי בטווח המועדים המומלץ לקבלת החיסון נגד המחלה, הוא אף בדק אותה בבדיקה קלינית ולא זו בלבד, שאין בתיעוד מאותם ביקורים, כל אינדיקציה לכך שרופא הנשים אינו מנהל עוד את מעקב ההיריון, אלא שבתיעוד אף נרשם על-ידו, ברחל בתך הקטנה, תחת הכותרת "סיבת הביקור" – "מעקב היריון" [ההדגשה אינה במקור] והדברים מדברים בעד עצמם .

     

24. בהקשר זה יוער, כי אין מקום לקבל את עדות רופא הנשים, לפיה נתן לאם המנוחה הפניות אך בכפיפות ובהתאם להמלצת המרפאה להיריון בסיכון גבוה , שהרי אם המנוחה כלל לא ביקרה במרפאה להריון בסיכון גבוה החל מהשבוע ה- 17 ועד לשבוע ה- 33 להיריון; במהלך אותה תקופה, היא ביקרה שלוש פעמים אצל רופא הנשים, שאף אישר בעדותו, כי ההפניות שניתנו על-ידו, ובכלל זה לבדיקת US מיילדותי שליש שלישי, בדיקת דיקור מי שפיר, בדיקת סקירה מאוחרת וכן ייעוץ גנטי, אינן בהתאם להמלצת המרפאה להיריון בסיכון גבוה, אלא בהתאם לשלבי ההיריון ועוד אישר, כי אינו משמש כפקיד שמוציא הפניות, אלא משמש כרופא לכל דבר ועניין; תוצאות הייעוץ הגנטי נשלחו הן למרפאת היריון בסיכון גבוה והן אליו והוא אף טרח לסרוק את התוצאות לתיק קופת-החולים .

     

25. רופא הנשים אף אישר מפורשות בהמשך עדותו, כי בשים לב לכך, שבדק את אם המנוחה ונתן לה הפניות בהתאם לגיל ההיריון, ממילא ניהל את מעקב ההיריון יחד עם המרפאה להיריון בסיכון גבוה ובסופו של דבר אישר, כי בעת שביקרה אצלו בשבוע ה- 30 להיריון כבר לא הייתה במעקב מרפאת היריון בסיכון גבוה ובנסיבות אלו, היה עליו ליידע אותה באותה העת אודות החיסון .

     

26. לנוכח המפורט לעיל, מצאתי לקבוע, כי היה על רופא הנשים מטעם קופת-החולים ליידע את אם המנוחה אודות החיסון נגד המחלה ומשלא עשה כן, הפר את חובת היידוע והתרשל כלפיה.

     

27. כך הם פני הדברים גם בהתייחס למרפאת היריון בסיכון גבוה. אומנם, מחוות-דעת המומחה בתחום המיילדות מטעם המרכז הרפואי ברזילי עולה, כי המרפאה להיריון בסיכון גבוה לא ניהלה את מעקב ההיריון ומכל מקום, המועד המומלץ לקבלת חיסון נגד שעלת לנשים הרות אינו אלא בין השבועות 27-36 ועל כן ובשים לב לכך, שאם המנוחה נמנעה מלהגיע לביקורת במרפאה להיריון בסיכון גבוה בסמוך לטווח המועדים כאמור, הרי שהחובה ליידע את אם המנוחה אודות החיסון ממילא לא הייתה מוטלת עליה.

     

28. עם זאת, משנשאל המומחה בתחום המיילדות מטעם המרכז הרפואי ברזילי באשר להבדל בין האחריות של רופא הנשים לבין האחריות של המרפאה להיריון בסיכון גבוה, הוא אישר, שכל מקרה לגופו ובהחלט יתכנו מצבים בהם מעקב ההיריון ינוהל במשותף הן על-ידי רופא הנשים והן על-ידי המרפאה להיריון בסיכון גבוה ; בנסיבות העניין שלפנינו, גם רופא הנשים מטעם קופת-החולים וגם המרפאה להיריון בסיכון גבוה ניהלו במשותף את מעקב ההיריון עד לשבוע ה- 15 להיריון ואומנם, לא נרשם על-ידי המרפאה להיריון בסיכון גבוה, כי הצוות הרפואי שלה הוא שמנהל את מעקב ההיריון, אולם מנגד גם כלל לא נרשם בתיעוד שנערך על-ידי המרפאה להיריון בסיכון גבוה, כי מעקב ההיריון אינו מנוהל על-ידה אלא רק על-ידי רופא הנשים בקופת-החולים .

     

29. ראו בהקשר זה גם עדות ד"ר סימון שנהב, מנהל המרפאה להיריון בסיכון גבוה במרכז הרפואי ברזילי במועדים הרלוונטיים ועד היום, שאישר בעדותו, כי בעת שאישה מגיעה למרפאת היריון בסיכון גבוה, מעקב ההיריון מנוהל יחד הן על-ידי רופא הנשים מטעם קופת החולים והן על-ידי המרפאה להיריון בסיכון גבוה, שאחראית ב"אחריות מלאה" לכל דבר ועניין על אותה אישה הרה .

     

30. אכן, אם המנוחה ביקרה במרפאה להיריון בסיכון גבוה בשבועות 13, 15 ו- 17 להיריון, ממילא זמן רב עובר לטווח המועדים המומלץ לקבלת החיסון בשבועות 27-36 ומעדות המומחה בתחום המיילדות מטעם המרכז הרפואי ברזילי, כמו גם מעדות מנהל המרפאה להיריון בסיכון גבוה במרכז הרפואי ברזילי עולה, כי מרחיק לכת לדרוש מהצוות הרפואי ליידע את אם המנוחה אודות החיסון כבר באותו שלב של ההיריון ; כך גם, ביקורה האחרון במרפאה להיריון בסיכון גבוה בשבוע ה-33 להיריון היה כבר בסמוך לפני הלידה ומחוות-דעת המומחה בתחום המיילדות מטעם המרכז הרפואי ברזילי עולה, כי חיסון נגד שעלת ניתן במסגרת אמבולטורית ולא באשפוז, בוודאי שלא באשפוז תחת האפשרות ליילוד מוקדם, ומכל מקום, גם אם היה ניתן חיסון למחרת האשפוז, הרי שעד ללידה, משך ימים ספורים בלבד, העלייה ברמת הנוגדנים ממילא אינה מיטבית.

     

31. כמו כן, המומחה בתחום המיילדות מטעם התובעים אישר בעצמו בעדותו, כי בהתאם לפרקטיקה הנוהגת, מיידעים נשים הרות אודות בדיקות או חיסונים אך במועדים סמוכים וכיום הוא נוהג ליידע אודות חיסון שעלת רק בשליש השלישי של ההיריון .

     

32. עם זאת, בחוות-דעתו, הטיב המומחה בתחום המיילדות מטעם התובעים להסביר, כי במקרה שלפנינו לא מדובר בבדיקת שגרה "רגילה" בהיריון, שהרי באותה התקופה תוארה התפרצות מגיפה של מחלת השעלת, אשר הביאה לתחלואה ולתמותה בקרב ילודים, כאשר תכנית החיסונים השגרתית לא נתנה מענה מספק; משכך, משרד הבריאות נקט בהתערבות דחופה לצורך הצלת חיים והא ראיה לכך, היא פרסום שני חוזרי משרד הבריאות בזה אחר זה, בתפוצה רחבה לכלל העוסקים במעקבי היריון.

     

33. בעדותו הקוהרנטית חזר המומחה בתחום המיילדות מטעם התובעים על האמור בחוות-דעתו והעיד, כי הרציונל העומד בבסיס הפרקטיקה של יידוע בסמוך לפני מועד ביצוע החיסון אינו רלוונטי לעניין החיסון נגד שעלת באותם מועדים, שהרי דובר בשעתו במצב "יוצא דופן" של התפרצות ועליית התחלואה במחלה; לא ניתן לגזור גזירה שווה בין בדיקות שגרה רגילות לבין ההתראות שניתנו והגיעו ליחידות הקצה, ההתייחסות ממילא הייתה אחרת והיה צריך ליידע את הנשים ההרות אודות החיסון נגד שעלת באותה התקופה כבר מהיום הראשון של גילוי ההיריון .

     

34. המומחה בתחום המיילדות מטעם המרכז הרפואי ברזילי הכחיש בעדותו "התפרצות", אשר באה לידי ביטוי במגיפה של מחלת השעלת; אף הכחיש עלייה בתחלואה במועדים הרלוונטיים ונסמך בהקשר זה על גרף שיעור תחלואה במחלה בשנים 1951-2015 .

     

35. אלא, שהמומחה בתחום המיילדות והגניקולוגיה מטעם התובעים הטיב להסביר, כי הגרף עליו נסמך המומחה בתחום המיילדות מטעם המרכז הרפואי ברזילי כולל, בין היתר, נתוני תחלואה בשנים 1950-1960, ולכן במשך מספר עשורים ניתן לראות רמת תחלואה נמוכה, אולם הנתונים מהתקופה הסמוכה עובר לשנים הרלוונטיות ואילך מלמדים דווקא על מגמת עלייה בתחלואה, והא ראיה לכך, היא גם העובדה שמשרד הבריאות החליט לחסן גם נשים הרות, בעוד שכאמור בעדותו, נדרשת סיבה מספיק "כבדה" כדי לחסן נשים הרות . ואכן, מעיון בגרף עולה, כי בשנים 2011-2012, עובר ללידת המנוחה ובסמוך לפני הוצאת החוזרים של משרד הבריאות, חלה עלייה הדרגתית בתחלואה, הגם שלאחר מכן בשנים 2013-2014 חלה ירידה בתחלואה ובשנת 2015 חלה עלייה חדה נוספת בתחלואה.

     

36. המומחה בתחום המיילדות מטעם המרכז הרפואי ברזילי עומת עם הנתונים כאמור והשיב, שאומנם חלה עלייה בתחלואה לפי הגרף אבל גם האוכלוסייה גדלה, אז צריך לבחון את הנתונים ביחס לכמות האוכלוסייה ומכל מקום אישר בהמשך, כי בשנת 2013, עובר ללידת המנוחה, משרד הבריאות הוציא חוזר בהשפעת סי. די. סי, שכן גם בישראל נצפתה עלייה בתחלואה .

     

37. מכאן, לנוכח העלייה בתחלואה בשנים הרלוונטיות, בגינה מצא משרד הבריאות להוציא מספר חוזרים ואף דרש כבר בשנת 2012 דיווח אחת לשבועיים אודות כמות הנשים ההרות המתחסנות; בשים לב לעדות המומחה בתחום מחלות זיהומיות מטעם המרכז הרפואי ברזילי, לפיה הצורך במתן החיסון נבע לנוכח מקרי תמותה בקרב פעוטות כתוצאה מהמחלה ועדות רופא הנשים ממנה עולה, כי ההנחיה לחיסון נשים הרות יצאה בשל סכנת חיים אפשרית , וממילא בהינתן המסקנה המתבקשת, כי מדובר היה במצב חירום, הרי שמטבע הדברים, אין מקום לגזור גזירה שווה בין ההפניה לבדיקות שגרה לבין היידוע אודות החיסון נגד המחלה.

     

38. הדברים נאמרים ביתר שאת, שעה שאין חולק, כי מדובר בהיריון בסיכון גבוה בשל יתר לחץ דם וממילא לנוכח הסיכון לרעלת היריון, אשר עלולה להביא גם ללידה מוקדמת ; בשים לב לכך שבהיריון כזה לא ניתן לצפות מה יהיה "בעוד חצי שעה", שכן תיתכנה התכווצויות ; בהינתן, שאם המנוחה נשאה הריונותיה הקודמים עובר לעלייה בתחלואה במחלה והחשיבות בקבלת החיסון אף לא הובאה לידיעתה עובר להיריון מושא התביעה ובפרט, בהינתן עדות המומחה בתחום המיילדות מטעם המרכז הרפואי ברזילי, שאישר ברחל בתך הקטנה, כי אין כל תופעות לוואי לחיסון נגד המחלה .

     

39. תימוכין לאמור ובבחינת קל וחומר אף ניתן למצוא בעובדה, שהמרפאה להיריון בסיכון גבוה מצאה להפנות את אם המנוחה לביצוע בדיקת אקו לב כבר בשבוע ה- 17 להיריון, הגם שאין חולק, כי בדרך כלל יש לבצע את הבדיקה רק בשבוע ה- 22 להיריון, פרק זמן לא מבוטל של כשישה שבועות לאחר מכן .

     

40. לנוכח האמור לעיל, מצאתי לקבוע, כי החובה ליידע את אם המנוחה אודות החיסון נגד המחלה חלה גם על המרפאה להיריון בסיכון גבוה, זאת למצער במהלך ביקוריה במרפאה בשבועות ה- 13, 15 ו- 17 להיריון ומשלא עשתה כן, הפרה אף היא את חובת היידוע כלפי אם המנוחה.

     

41. בבחינת למעלה מן הצורך, אציין כי שוכנעתי, שהיה על המרפאה להיריון בסיכון גבוה ליידע ולחסן את אם המנוחה נגד המחלה גם בשבוע ה- 33 להיריון, זאת הגם שעשרה ימים בלבד לאחר מכן הסתיים ההיריון בלידת המנוחה.

     

42. ראשית ובהקשר זה, על אף טענת הנתבעים, לפיה לא ניתן לחסן בבית-החולים, אישר מנהל המרפאה להיריון בסיכון גבוה בברזילי במועדים הרלוונטיים, כי אומנם לא מחסנים נשים בבית-החולים, שכן הכול נעשה בקהילה, אולם כן מחסנים בבית-החולים במקרים בהם האישה מאושפזת שמונה-תשעה שבועות ולא צפויה להשתחרר הביתה ומכל מקום, אישר בעדותו מיוזמתו, כי אישה במצב של רעלת חמורה לא יכולה להגיע ללשכת הבריאות לצורך קבלת החיסון ולכן בית-החולים הוא שיחסן אותה וכי אם המנוחה לא חוסנה בפועל בבית-החולים אך בשל כך, שידעו שצפויה לסיים ההיריון בשבוע ה- 34 ובהעדר יעילות לכאורה של החיסון נגד המחלה בשלב זה של ההיריון . ראו בהקשר זה, גם עדות המומחה בתחום המיילדות מטעם קופת-החולים, שאישר אף הוא, כי ניתן לחסן נגד המחלה גם במהלך האשפוז בבית-החולים .

     

43. שנית ובכל הנוגע לטענה בדבר העדר יעילות החיסון נגד שעלת, יוער כי אם המנוחה התקבלה במרפאה להיריון בסיכון גבוה ביום 9.9.14, בהיותה בשבוע ה- 33 להיריון והלידה נערכה ביום 18.9.14, כעשרה ימים לאחר מכן; היא התקבלה לצורך ביקורת בשבוע ה- 33 להיריון, לא היה ידוע בעת קבלתה ועובר לבדיקתה, כי תידרש ללידה מוקדמת כעשרה ימים לאחר מכן, וממילא שהיה על הצוות הרפואי ליידע אותה ולבצע את החיסון נגד המחלה באותה העת, שעה שמדובר בטווח המועדים המומלץ לקבלת החיסון .

     

44. מכל מקום, המומחה בתחום המיילדות מטעם המרכז הרפואי ברזילי אישר, כי אומנם ההגנה המקסימאלית מתקבלת כעבור חודש ממועד החיסון, אולם לא ניתן לומר בוודאות שאישה הרה שמקבלת חיסון נגד שעלת עשרה ימים בלבד לפני הלידה, "שום נוגדנים" לא יצליחו לעבור לעובר ולהגן עליו במהלך חייו, שכן אין דבר כזה ברפואה "שום" ולמעלה מכך, משנשאל האם כאשר אישה הרה מגיעה אליו ויודע שקיים סיכוי שתלד בעוד עשרה ימים, האם ימליץ לה להתחסן, השיב בחיוב, שכן אין תופעות לוואי לחיסון נגד המחלה .

     

45. כך גם, המומחה בתחום מחלות זיהומיות מטעם המרכז הרפואי ברזילי אישר בעדותו, כי "הדם מייצר נוגדנים מספר ימים עד שלושה שבועות לאחר החיסון" והגם שמכיר את המחקרים על חיסון שעלת בהיריון, אינו מכיר מחקר הבוחן האם נוצרים נוגדנים במשך התקופה כאמור; בהחלט קיימת אפשרות שכעבור שבועיים ממועד החיסון העובר לא יפתח נוגדנים וממילא לא תהיה הגנה כלל, אולם באותה המידה, תיתכן גם אפשרות שהעובר יפתח נוגדנים ותהיה הגנה מלאה; כשאישה מגיעה אליו ויודעים שקבוע לה ניתוח מוזמן לעוד שבועיים ושהחיסון אינו מסכן חיים, אז צריך להגיד לה שתעשה את החיסון, שכן כפי שהטיב להדגים, כי גם אם חולים עם דיכוי חיסוני מגיעים ל- 50% סיכוי לפתח נוגדנים, הוא מנחה אותם להתחסן, שהרי "יותר טוב מכלום זה ודאי" .

     

46. לנוכח המפורט לעיל בהרחבה מצאתי לקבוע, כי חובת היידוע אודות החיסון חלה במועדים הרלוונטיים לתביעה הן על רופא הנשים מטעם קופת-החולים והן על המרפאה להיריון בסיכון גבוה; אף אחד מהם לא טרח ליידע אותה ובנסיבות אלו, היא ממילא לא התחסנה ולא העבירה נוגדנים במהלך ההיריון למנוחה ולו באופן חלקי.

     

47. מכאן ומשאין חולק, כי המנוחה נפטרה מסיבוכי מחלת השעלת; מששוכנעתי שקיים קשר סיבתי בין אי-מתן החיסון לבין הדבקת המנוחה במחלה, ולמצער חומרתה, זאת לנוכח האמור בחוות-דעת המומחה בתחום המיילדות מטעם התובעים, כמו גם חוות-דעת המומחה בתחום ההרדמה מטעם התובעים, לפיה מתן החיסון היה מונע את הופעת מחלת השעלת או למצער מחלת שעלת קשה ובכך היה מונע את פטירת המנוחה; עדות המומחה בתחום מחלות זיהומיות מטעם המרכז הרפואי ברזילי, ממנה עולה, כי חיסון נגד שעלת לנשים הרות מספק הגנה ליילוד של כ- 90%, בהתאם למחקרים השונים ; עדות המומחה בתחום המיילדות מטעם המרכז הרפואי ברזילי, לפיה החיסון אומנם לא מונע לחלוטין הידבקות במחלה, אולם התסמינים חלשים יותר, כך שהסיכויים שהמחלה תביא למצב מסכן חיים, אשפוז והנשמה הם נמוכים יותר וחוות-דעתו ממנה עולה, כי על-פי המלצות הסי. די. סי בארה"ב, תחלואת ילודים שאימותיהם קיבלו את החיסון במהלך ההיריון הייתה נמוכה משמעותית, כולל הסיכון לאשפוז ויחידה לטיפול נמרץ ; משהנתבעים לא הביאו כל ראיה, אשר יש בה כדי ללמד, על מקרי פטירה בקרב פעוטות חרף קבלת חיסון נגד שעלת; בהעדר ראיה המפריכה הטענה, לפיה היה בחיסון כדי למנוע המחלה הקשה וממילא את פטירת המנוחה, מאליו עולה המסקנה בדבר קיומו של קשר סיבתי בין המחדל לבין התוצאה המצערת ומשכך מצאתי לקבוע, כי רופא הנשים ומרפאת ההיריון לסיכון גבוה התרשלו כלפי התובעים ובהתרשלותם גרמו לפטירת המנוחה.

     

    חלוקת האחריות

48. כמפורט לעיל בהרחבה, היה הן על רופא הנשים והן על המרפאה להיריון בסיכון גבוה ליידע את אם המנוחה אודות החיסון כבר במהלך ביקוריה עובר לטווח המועדים המומלץ לקבלת החיסון; אם המנוחה אף ביקרה אצל רופא הנשים מטעם קופת-החולים, גם בהיותה בשבוע ה- 30 להיריון ובמרפאה להיריון בסיכון גבוה גם בשבוע ה- 33 להיריון, קרי בטווח המועדים המומלץ לביצוע החיסון נגד שעלת, וממילא הוטלה על אותם גורמים החובה ליידע אותה אודות החיסון במועדים אלה, שהם המועדים המיטביים לביצוע החיסון נגד שעלת. מכאן מצאתי לקבוע, כי האחריות מוטלת על שניהם בחלקים שווים ביניהם.

     

49. משמצאתי לקבל את התביעה כנגד המרכז הרפואי ברזילי, מדינת-ישראל וקופת-החולים בעילה של אי-מניעת הידבקות המנוחה במחלה, להלן אתייחס ליתר טענות התובעים בדבר טיפול רפואי רשלני לכאורה במנוחה, לאחר הידבקותה במחלה.

    טיפול רשלני במנוחה – האומנם?

50. כמפורט לעיל, בהתאם להפניית רופאת הילדים, ביקרה המנוחה ביום 18.11.14 בחדר המיון במרכז הרפואי ברזילי ולאחר שנבדקה, שוחררה לביתה באבחנה של ברונכיוליטיס (להלן: "הביקור הראשון בחדר המיון"); ביום 19.11.14, הופנתה בשנית על-ידי רופאת הילדים והובהלה למרכז הרפואי ברזילי, שם התקבלה באבחנה של שעלת והפסקות נשימה, טופלה באנטיביוטיקה ואינהלציות, ולנוכח הפסקת נשימה ממושכת ותמונה של חמצת נשימתית עם עלייה קיצונית בלויקוציטים, היא נדרשה להנשמה ואושפזה במחלקה לטיפול נמרץ (להלן: "הביקור השני בחדר המיון"); ביום 20.11.14 הועברה המנוחה כשהיא מורדמת ומונשמת למרכז הרפואי שיבא, לצורך ביצוע הליך לויקופרזיס ולאחר קבלתה שם, נרשם אירוע הוצאה יזומה של הטובוס [צינור תוך קני] ובוצעה פעולת רה-אינטובציה [צנרור הקנה] (להלן: "הטובוס" או "האינטובציה" לפי העניין); זמן מה לאחר מכן, חלה החמרה במצבה של המנוחה ובוצעה החייאה, שבסופה נקבע מותה המצער, בעודה בת חודשיים בלבד.

     

51. התובעים טוענים, כי הרשלנות בטיפול במנוחה באה לידי ביטוי בהעדר אבחון המחלה במועד, הגם שניתן היה לכאורה לאבחן אותה כבר במהלך ביקורה הראשון בחדר המיון במרכז הרפואי ברזילי; בעיכוב באבחנת המחלה גם בביקורה השני בחדר המיון במרכז הרפואי ברזילי, חרף אינדיקציות ברורות; בעיכוב בהעברתה מהמרכז הרפואי ברזילי למרכז הרפואי שיבא לצורך ביצוע הליך הלויקופרזיס עד אשר מצבה החמיר והסיכויים להצילה היו כמעט אפסיים וכן לנוכח אירוע יציאת הטובוס מקנה הנשימה, בעת שהותה במרכז הרפואי שיבא, והעדר הנשמתה כראוי במשך זמן רב, וכפועל יוצא, התדרדרות במצבה עד לכדי הצורך בהחייאתה, שבסופה נקבע מותה.

     

    האם חל עיכוב באבחון המחלה במרכז הרפואי ברזילי ובהעברת המנוחה לביצוע הליך לויקופרזיס, וככל שכן, האם היה בעיכוב כאמור כדי להביא למותה המצער של המנוחה?

52. התובעים סומכים טענותיהם, בהקשר זה, על חוות-דעת המומחה מטעמם בתחום המחלות הזיהומיות, ממנה עולה, כי ניתן היה לאבחן את המחלה כבר בעת הביקור הראשון של המנוחה בחדר המיון במרכז הרפואי ברזילי, שכן הפרטים במכתב ההפניה של רופאת הילדים, ובכלל זה בין היתר, השיעול שהלך והחמיר במשך אחד-עשר ימים אצל תינוקת בת חודשיים, הפסקת הנשימה שבסופה הופיעו אודם בפנים וקצף מהפה וכן העדר תגובה לטיפול באינהלציות וסטרואידים, מצביעים על חשד גבוה למחלת השעלת ולא לברונכיוליטיס; על אף סימפטומים אלה והגם שרופאת הילדים ביקשה באופן מפורש בירור ומעקב אפניאות, המנוחה שוחררה מחדר המיון באבחנה של ברונכיוליטיס בתוך עשרים ושתיים דקות בלבד מעת שהגיעה לחדר המיון, מבלי שניתנה התייחסות לאמור בהפניה, מבלי שאושפזה להשגחה וממילא מבלי שנעשה בירור ובוצעו הבדיקות המתאימות, ובכלל זה, ספירת דם לצורך בדיקת כמות כדוריות הדם הלבנות.

     

53. עוד לפי חוות-דעת המומחה מטעם התובעים בתחום המחלות הזיהומיות, גם בביקורה השני של המנוחה בחדר המיון במרכז הרפואי ברזילי, למחרת היום, וחרף החמרה במצבה חל עיכוב באבחנת המחלה; חל גם עיכוב בהעברת המנוחה לביצוע הליך לויקופרזיס במרכז הרפואי שיבא; ככל שהמחלה הייתה מאובחנת במועד והמנוחה הייתה מועברת לביצוע הליך לויקופרזיס עשרים וארבע שעות לפני העברתה בפועל לביצוע ההליך, מצבה היה טוב בהרבה והיה סיכוי להצילה, אולם בעת שהועברה, מצבה כבר היה קריטי והסיכויים להצילה ממילא היו אפסיים.

     

54. תחילה יוער, כי אין בידי לקבל הטענה, לפיה בביקורה הראשון של המנוחה במרכז הרפואי ברזילי לא ניתנה התייחסות ראויה לאמור במכתב ההפניה של רופאת-הילדים מטעם קופת-החולים (להלן: "מכתב ההפניה").

     

55. במכתב ההפניה תועדו כאמור תלונות אודות "שיעול נבחני עד טורדני התקפתי עם הפסקות נשימה וצבע אדום בפנים.. קצף מהפה, יונקת בקושי ובהפסקות..."; נרשם, כי "טופלה באינהלציות ו- 5 ימים בבטנסול ללא שיפור..."; בבדיקתה הגופנית נמצאו "חרחורים גסים בריאה וצפצופים מפוזרים, ללא דיספנאה, ללא קריפיטציות, כניסת אוויר מעט מופחתת" ואובחנו "recurrent apnea, acutebronchiolitis" ועוד נרשם, כי ההפניה ניתנה "לצורך מעקב ובירור אפניאות" [ההדגשות אינן במקור] .

     

56. ואכן, מעיון במכתב השחרור מביקורה הראשון בחדר המיון במרכז הרפואי ברזילי, החתום על-ידי רופא חדר המיון (להלן: "מכתב השחרור"), כמו גם בטופס המפרט את המדדים של המנוחה, אשר כפי הנראה נערך על-ידי אחות חדר המיון (להלן: "טופס המדדים"), עולה, כי הצוות הרפואי היה ער לתלונות אודות "שיעול ליחתי מזה שבוע עם החמרה" ו- "הפסקות נשימה"; ערך בדיקת ריאות ובדיקת סטורציה וכן בדיקות חום, דופק, שתן, מעבר גזים וצואה; רשם, כי במהלך שהותה בחדר המיון נצפה "אירוע קצר של שיעול עם מעט האדמה בפנים, ללא כחלון" וכי היא "אוכלת סה"כ בסדר, מתנהגת כרגיל, נותנת שתן כרגיל.."; לנוכח האמור ובהינתן ממצאי הבדיקות, כמו גם העובדה שלדברי האב חל "שיפור" במצבה, הצוות הרפואי שלל מפורשות "טכרקידאה" [הפרעת קצב לב] ו-"אפניאה", רשם "תמונה המתאימה קלינית לברונכיוליטיס לקראת סוף המחלה" ושחרר את המנוחה עם המלצה ל-"מעקב רופא מטפל, מי מלח לאף לפני האכלה, במידה ויש החמרה כלשהי... לבדיקה רפואית" [ההדגשות אינן במקור] .

     

57. הנה כי כן, מהתיעוד האמור מהמרכז הרפואי ברזילי ניתן לראות בבירור, כי הצוות הרפואי היה ער לתלונות אודות התסמינים, כפי שנרשמו במכתב ההפניה של רופאת-הילדים, ובכלל זה השיעול והפסקות הנשימה וכן היה ער למשך זמן המחלה של המנוחה עד הגעתה לחדר המיון; בהתאם, ביצע בדיקות שונות ובחן מצבה במהלך שהותה בחדר המיון, בין היתר, על מנת לשלול קיומם של תסמינים, העשויים להצביע על הפסקות נשימה.

     

58. רופא חדר המיון הטיב להסביר בעדותו, כי אלמלא נתן דעתו לאמור במכתב ההפניה בכל הנוגע לחשד לקיומה של אפניאה, לא היה כותב "אירוע קצר אחד של שיעול עם מעט האדמה בפנים ללא כיחלון" [ההדגשה אינה במקור] . תימוכין לאמור ניתן למצוא בעדות מנהל היחידה לטיפול נמרץ ילדים במרכז הרפואי ברזילי ממנה עולה, כי הגדרת אפניאה היא מאוד ברורה וכוללת הפסקת נשימה למשך עשרים שניות "והכחלה", בעוד שבמכתב השחרור נרשם שנראה שיעול, אולם ללא הכחלה, וממילא ללא הפסקת נשימה והעובדה שתואר "שיעול" וצוין ברחל בתך הקטנה "ללא כיחלון ..." [ההדגשה אינה במקור], מלמדת שניתנה בהחלט התייחסות לאמור במכתב ההפניה .

     

59. למעלה מכך, המומחה בתחום המחלות הזיהומיות מטעם התובעים, אישר בעדותו, כי ניתנה התייחסות למכתב ההפניה בכל הנוגע לחשד לקיומה של אפניאה. אומנם גם העיד, כי לא ניתנה התייחסות לכך, שמדובר באפניאה "חוזרת" ולכך שרופאת-הילדים הפנתה את המנוחה לצורך מעקב ובירור אפניאות , אלא, שבטופס המדדים אשר נערך בחדר המיון נרשם תחת הכותרת "תלונה עיקרית" – "הפסקות נשימה" [ההדגשה אינה במקור] בלשון רבים, ומאליו עולה המסקנה, כי ההתייחסות שניתנה היא לקיומה של אפניאה חוזרת.

     

60. עוד אין בידי לקבל את טענת התובעים, לפיה המנוחה שוחררה כעבור עשרים ושתיים דקות בלבד מעת הגעתה לחדר המיון. מעדות רופא חדר המיון עולה, כי דרך הפעולה בחדר מיון היא שאחות ושני רופאים בודקים את המטופל וכך נעשה באותו המקרה . כך גם עולה מעדות מנהל יחידת טיפול נמרץ במרכז הרפואי ברזילי ואף המומחה בתחום מחלות זיהומיות מטעם התובעים אישר בעדותו, כי בדרך כלל אחות חדר מיון מקבלת את המטופל ולוקחת ממנו מדדים ובהחלט תיתכן סיטואציה בה המטופל נבדק הן על-ידי מתמחה והן על-ידי רופא בכיר ושלוש פעולות אלו כשלעצמן, אורכות למעלה מעשרים ושתיים דקות . תימוכין לאמור ניתן גם למצוא במכתב השחרור, בו ניתן להבחין בשלושה סוגי כתב-יד שונים.

     

61. מעבר לכך, מעיון במכתב השחרור עולה, כי המנוחה התקבלה בחדר המיון בשעה 13:08; בדיקתה הקלינית נערכה בשעה 13:30; בפרק של "טיפול במיון" נרשם, בין היתר, "אוכלת סה"כ בסדר, מתנהגת כרגיל, נותנת שתן כרגיל, לדברי האב יש שיפור..." [ההדגשה אינה במקור]; מטבע הדברים, לא ניתן להגיע למסקנות כאמור, אלא לאחר בחינה על פני זמן וממילא במהלך שהות המטופל בהשגחה .

     

62. ראו בהקשר זה, גם חוות-דעת המומחה מטעם התובעים בתחום ההרדמה אשר ציין, כי ביום 18.11.14 המנוחה שהתה "כמה שעות" בחדר המיון [ההדגשה אינה במקור] ואישר בעדותו, שכפי הנראה, האמור מבוסס על תיקה הרפואי של המנוחה במרכז הרפואי ברזילי .

     

63. מכאן ולנוכח התיעוד המפורט לעיל, ממנו עולה בבירור, כי הצוות הרפואי בחדר המיון, הכולל אחות ושני רופאים, ביצע בדיקות שונות ושלל קיומם של תסמינים, העשויים להצביע על הפסקת נשימה, זאת תוך בחינת מצבה של המנוחה, ובכלל זה מסוגלותה לאכול, התנהגותה ומתן שתן, בחינה שניתן לעשות מטבע הדברים אך על פני זמן, כשתוך כדי כך אף חל שיפור במצבה, אני נכונה להניח, כי המנוחה הושארה להשגחה וממילא לא ניתן לומר, כי שהתה בחדר המיון עשרים ושתיים דקות בלבד עד לשחרורה כפי שטוענים התובעים.

     

64. אכן, במכתב השחרור מחדר המיון לא נרשמה "שעת היציאה", ואולם במכתב השחרור מצוינות שעות בדיקת חום ובדיקת שתן שבוצעו ואגב כך, ממילא ניתן ללמוד על משך הזמן המינימאלי בו שהתה המנוחה בחדר המיון; לאחר שעיינתי במכתב השחרור אני סבורה, כי שעת בדיקת השתן כפי שנרשמה היא השעה 17:00 ולא כפי שנטען על-ידי התובעים ; כך העידו רופא חדר המיון ומנהל יחידת טיפול נמרץ במרכז הרפואי ברזילי, כי הם סבורים ששעת הבדיקה שנרשמה היא השעה 17:00 ; כך גם, המומחה בתחום מחלות זיהומיות מטעם התובעים אישר, כי לא ניתן לשלול האפשרות שנרשמה השעה 17:00 ומסקנה זו אף מתיישבת עם העובדה, שבוצעו למנוחה בדיקות על-ידי מספר גורמים רפואיים, תוך בחינה שמטבע הדברים, נמשכה על פני זמן וממילא במהלך שהותה בהשגחה, והכל כפי שפורט לעיל בהרחבה.

     

65. בהקשר זה גם יוער, כי בתצהיר העדות הראשית של אם המנוחה אין כל טענה עובדתית, לפיה המנוחה שוחררה כעבור עשרים ושתיים דקות בלבד מחדר המיון, ומכל מקום, אם המנוחה אישרה בעדותה, כי אינה זוכרת מהו משך הזמן בו שהתה המנוחה בביקורה הראשון בחדר המיון .

     

66. לנוכח המפורט לעיל בהרחבה, הגעתי לכלל מסקנה, כי בביקורה הראשון של המנוחה בחדר המיון במרכז הרפואי ברזילי ניתנה התייחסות מפורשת לאמור במכתב ההפניה של רופאת הילדים; לאחר שהמנוחה שהתה בהשגחה בחדר המיון, זאת לכל המוקדם עד לשעה 17:00, קרי במשך כארבע שעות לפחות, בוצעו בדיקות שונות, נשלל החשד לאפניאה ונבחן מצבה, היא שוחררה לביתה באבחנה של ברונכיוליטיס.

     

67. התובעים טוענים כאמור, כי ניתן היה לאבחן את מחלת השעלת כבר בעת הביקור הראשון של המנוחה בחדר המיון במרכז הרפואי ברזילי, שכן הפרטים במכתב ההפניה של רופאת הילדים, ובכלל זה בין היתר, השיעול שהלך והחמיר במשך אחד-עשר ימים אצל תינוקת בת חודשיים, הפסקת הנשימה שבסופה אודם בפנים וקצף מהפה וכן העדר תגובה לטיפול באינהלציות וסטרואידים, מצביעים על חשד גבוה למחלת השעלת ולא לברונכיוליטיס.

     

68. אלא, שכפי העולה מהעדויות, מלבד מכתב ההפניה, על רופאי חדר המיון להסתמך גם על האנמנזה של המטופל וממצאי הבדיקות, ואופן והמשך הבירור ממילא תלויים במצב המטופל בחדר המיון .

     

69. תימוכין לאמור ניתן גם למצוא בעדות המומחה בתחום מחלות זיהומיות מטעם התובעים, שהוסיף ואישר, כי לא פעם רואים פערים בין התרשמות רופא הקהילה לבין התרשמות הצוות הרפואי בחדר המיון; ההחלטה בחדר המיון מסורה אך לרופא חדר המיון, שיכול לבחון בעצמו קיומן של אפניאות מבלי להידרש למכתב ההפניה, זאת בכפוף למעקב של כארבע-חמש שעות בחדר המיון וככל שאין אפניאות, שיעול קשה, האדמה או הכחלה והמטופלת אוכלת טוב, ניתן לשחרר הביתה ולציין שלאחר מעקב לא נמצאו אפניאות .

     

70. ואכן, כמפורט לעיל בהרחבה, המנוחה שהתה בחדר המיון במשך כארבע שעות לפחות עד לביצוע בדיקת השתן, במהלך שהותה כאמור נצפה אירוע אחד של שיעול ללא הכחלה ולאחר שבוצעו בדיקות שונות, נמצא שהיא אוכלת טוב ונשללה אפניאה, היא שוחררה לביתה.

     

71. זאת ועוד, מחוות-דעת המומחה בתחום מחלות זיהומיות מטעם הנתבעים 1-3, עולה, כי התסמינים מהם סבלה המנוחה באמצע חודש נובמבר, כפי שנמצאו בבדיקתה בחדר המיון, ובכלל זה שיעול ליחתי ללא חום, הכחלות או הפסקות נשימה, כשהיא במצב כללי טוב, ללא קוצר נשימה ועם ריווי חמצן תקין באוויר החדר, הם תסמינים טיפוסיים לברונכיוליטיס וזו אכן האבחנה שרופא ילדים סביר אמור להעלות, כשעל-פי הפרקטיקה המקובלת ברפואת ילדים, בנתונים אלה גם לא הייתה התוויה לאשפז את המנוחה.

     

72. בעדותו, חזר המומחה בתחום מחלות זיהומיות מטעם הנתבעים 1-3 על האמור בחוות-דעתו והוסיף, כי אפניאות מופיעות כל מספר דקות ולא פעם ביממה, כך שככל שהיו אפניאות, בהחלט היו מופיעות בפרק הזמן בו שהתה המנוחה בהשגחה בחדר המיון; לנוכח מצב המנוחה ובהעדר חום וממצאים חשודים על פני הריאות, לא עלה חשד לשעלת; מכל מקום, גם בברונכיוליטיס מופיעות הפסקות נשימה, השיעול הוא טורדני והתקפי ומשך זמן מחלה של עשרה עד שנים-עשר ימים אינו נדיר בתינוקת בת חודשיים; בנסיבות אלו, אבחנה של ברונכיוליטיס הייתה סבירה יותר אותה העת וטענה, לפיה היה מקום לאבחן את מחלת השעלת כבר באותו הביקור אינה אלא "חוכמה שבדיעבד"; באבחנה של ברונכיוליטיס אין מקום לבצע ספירת דם או צילום חזה, רופא חדר מיון סביר בודק האם האף נפתח באמצעות מי מלח והתינוק יכול לאכול וככל שכן, מקובל לשחרר הביתה . תימוכין לאמור ניתן למצוא בעדויות יתר העדים מטעם הנתבעים .

     

73. כך גם, המומחה בתחום מחלות זיהומיות מטעם התובעים אישר בעדותו, כי מגיליון חדר המיון עולה, שהמדדים של המנוחה, ובכלל זה חום, דופק, סטורציה ומספר נשימות, נמצאו תקינים, שתן וצואה ניתנו באופן תקין, נמצא שהיא אוכלת ושותה באופן תקין ובדיקתה הקלינית נמצאה תקינה, למעט בדיקת הריאות שנרשם, כי כניסת אוויר טובה דו"צ אבל שומעים חרחורים וקפיטציות נחושתית. אומנם, הממצאים שעלו מבדיקת הנשימה או הריאות יכולים להתאים גם לשעלת, אולם בשעלת יכול להיות גם פרק זמן שהכול בסדר ופרקי זמן שלא בסדר, בעוד שבברונכיוליטיס אין הפוגות; רופא סביר צריך לחשוב תחילה על מחלת ברונכיוליטיס ורק כשמחמיר לחשוב על מחלת שעלת; המנוחה בגיל הזה בחדר מיון בחודש נובמבר חשופה להרבה מאוד חיידקים וזה חלק מהשיקולים שרופא צריך להביא בחשבון בהחלטה אם להשאיר בחדר מיון או לאשפז ובברונכיוליטיס קלאסית אין מקום לבצע ספירת דם .

     

74. מכאן ובהינתן, כי אף במכתב ההפניה של רופאת הילדים נרשם לצד אבחנה של אפניאה גם אבחנה של "acute bronchiolitis", שוכנעתי, כי אבחנה של ברונכיוליטיס בהינתן מצבה של המנוחה, במהלך ביקורה הראשון בחדר המיון, בהחלט הייתה סבירה אותה העת; לנוכח האבחנה כאמור ממילא לא היה מקום לאשפז אותה, לבצע ספירת דם וצילום חזה או לברר האם אם המנוחה חוסנה במהלך ההיריון נגד שעלת ודי היה בנסיבות אלו, כדי להשאירה להשגחה, וככל שמסוגלת לאכול לאחר טיפול במי מלח, לשחררה לביתה.

     

75. אכן, לא ניתן להתעלם מהעובדה שכבר ביום למחרת שחרורה מחדר המיון עם אבחנה של ברונכיוליטיס, אובחנה המנוחה עם מחלת השעלת. עם זאת, מהראיות שהונחו לפניי עולה, כי התסמינים, בעטיים אובחנה מחלת השעלת במהלך הביקור השני של המנוחה בחדר המיון מיום 19.11.14, לא היו קיימים במהלך ביקורה הראשון בחדר המיון מיום 18.11.14, וממילא שלא ניתן היה לאבחן את מחלת השעלת כבר באותה העת.

     

76. מתצהיר העדות הראשית של מנהל יחידת טיפול נמרץ ילדים במרכז הרפואי ברזילי עולה, כי בביקור הראשון של המנוחה בחדר המיון במרכז הרפואי ברזילי היא סבלה משיעול ליחתי, ללא חום, ללא הכחלות או הפסקות נשימה, ללא קוצר נשימה ועם ריווי חמצן תקין באוויר החדר (97%), כשהיא במצב כללי טוב, בעוד שרק למחרת היום, בביקורה השני בחדר המיון, תועדה החמרה במצבה ונרשם שיעול נבחני ללא הפסקה עם הפסקות נשימה, הכחלה ועליית חום עד 38.4 מעלות.

     

77. בעדותו, חזר מנהל יחידת הטיפול הנמרץ במרכז הרפואי ברזילי על האמור בתצהיר עדותו הראשית, לפיו ההבדל בין מצב המנוחה, במהלך הביקורים השונים בחדר המיון, נעוץ בכך שבביקור השני בחדר המיון כבר עלה למנוחה החום וכמו כן, הפסקת הנשימה התרחשה באותו היום בקופת-החולים. המומחה הוסיף בעדותו, כי עליית חום אצל תינוקת מהווה סיבה לאשפוז, הגישה מאוד אגרסיבית, חייבים להתחיל טיפול אנטיביוטי עוד לפני תוצאות מעבדה וככל שעליית החום הייתה מתרחשת כבר בביקור הראשון בחדר המיון, הרי שהייתה מאושפזת עוד באותו היום; במכתב ההפניה של רופאת הילדים מיום 18.11.14, הפסקת נשימה נרשמה "לדברי ההורים", בעוד שבמכתב ההפניה של רופאת הילדים מיום 19.11.14, הפסקת הנשימה נרשמה ותועדה על-ידי רופאת הילדים, שנכחה לראות את הפסקת הנשימה בעצמה ומכל מקום, האנמנזה שנרשמה מפי ההורים במכתב ההפניה של רופאת הילדים מיום 18.11.14, בדבר "הפסקת נשימה וצבע אדום בפנים", אינה מתאימה לאפניאה, שהרי אין הפסקת נשימה ללא הכחלה .

     

78. ואכן וכפי העולה מהתיעוד הרפואי, להבדיל ממכתב ההפניה של רופאת הילדים מיום 18.11.14, שם נרשם ב"תלונות החולה" – "שיעול נבחני... עם הפסקות נשימה וצבע אדום בפנים..." ובהתאם נרשם במכתב מחדר המיון מיום 18.11.14 "תלונה עיקרית"... הפסקות נשימה...", במכתב ההפניה של רופאת הילדים מיום 19.11.14 נרשם, כי המנוחה "נשלחה למיון עקב אפניאה שעשתה בקופה היום חוזרת שוב אפניאה בקופה. אבחנות – apnea, bronchiolitis acute. שאלות לבדיקה – אפניה בקופה לפי אם לא אוכלת מאתמול שוחררה אתמול מהמיון עם מי מלח לאף אתמול בבוקר גם עשה אפניה בקופה לכן נשלחה למיון..." ובמכתב קבלה בחדר המיון מיום 19.11.14 נרשם בהתאם - "בקופ"ח נצפה אפניה" [ההדגשות אינן במקור] .

     

79. בהקשר זה ובאמרת אגב יוער, כי במסגרת הסיכומים מטעמם ציטטו התובעים האמור במכתב ההפניה מיום 19.11.14, כאילו נרשם בו, כי "אתמול בבוקר גם עשתה אפניאה בקופה לכן נשלחה למיון", תוך שהם מוסיפים סימן פיסוק של נקודה לפני המילה "אתמול" [ראו סעיף 29 לסיכומים].

     

80. ואולם לא סומנו כל סימני פיסוק במשפט כפי שהוא מופיע במקור ומכל מקום, במכתב ההפניה של רופאת הילדים מיום 18.11.14 נרשם "ללא חום" ובמכתב השחרור מחדר המיון מאותו היום נרשם, כי מצבה הכללי של המנוחה אותה העת היה טוב, ללא חום וללא הכחלה, זאת בעוד שבמכתב הקבלה בחדר המיון מיום 19.11.14 נרשם "שיעול ליחתי עם החמרה נשימתית ביממה האחרונה. מהבוקר עליית חום עד C 38.4 עם שיעול והכחלה.." [ההדגשות אינן במקור] .

     

81. כך גם עולה מעדות המומחה בתחום מחלות זיהומיות מטעם הנתבעים 1-3, כי אומנם, בביקור השני של המנוחה בחדר מיון בוצעה בדיקת RSV לשלילת ברונכיוליטיס, שלא בוצעה בביקורה הראשון בחדר המיון, אולם בשנת 2014 בדיקת RSV לא הייתה בדיקה שגרתית והסיבה, בגינה בוצעה הבדיקה לשלילת ברונכיוליטיס בביקורה השני בחדר המיון, נעוצה במדדים הנמוכים בבדיקת סטורציה באותו היום, אשר העלו חשד לשעלת, זאת לעומת המדדים בבדיקת הסטורציה בביקור הראשון בחדר המיון, אשר נמצאו תקינים; הסיבה העיקרית בעטיה הפנתה רופאת הילדים את המנוחה לחדר מיון ביום 18.11.14, הייתה העובדה שנמצאו מדדים נמוכים בבדיקת הסטורציה (93%), בעוד שבבדיקת הסטורציה מאותו היום בחדר המיון, המדדים נמצאו תקינים (97%), וככל שגם המדדים בבדיקת הסטורציה בחדר המיון היו נמוכים בביקור הראשון בחדר המיון, קרוב לוודאי שהיו משאירים להשגחה ומאשפזים אותה .

     

82. ואכן, בסיכום ביקור בקופת-החולים מיום 18.11.14 נרשמה סטורציה 93%-94% ובמכתב השחרור מחדר המיון מיום 18.11.14 נרשם "סטורציה 97%", זאת לעומת רשומה רפואית מיום 19.11.14 בה נרשם "התקפי שיעול... דסטורציה עד 81%... בשעה 16:00... sat עד 84%-88% בזמן שינה, הוכנסה לכיפת חמצן... ערב... RSV שלילי... בשעה 16:30 עברה לטיפול נמרץ" [ההדגשות אינן במקור] .

     

83. לנוכח האמור ובהינתן התסמינים השונים במהלך כל אחד מהביקורים, ממילא שגם אין לתהות לנוכח האבחנות השונות במועדים הסמוכים.

     

84. כך או אחרת, אין חולק בין הצדדים, כי המחלה הופיעה אצל המנוחה כאחד-עשר ימים עובר לביקורה הראשון בחדר המיון; מעדות מנהל יחידת טיפול נמרץ ילדים במרכז הרפואי ברזילי עולה, כי טיפול אנטיביוטי יכול לסייע לחולה ממילא רק במהלך שבעת הימים הראשונים של המחלה, לאחר מכן כבר לא משנה את חומרת המחלה אלא משמש כטיפול תמיכתי בלבד המגן על הסביבה ומכאן, שגם אם הטיפול היה ניתן כבר במהלך הביקור הראשון בחדר המיון לא היה בכך כדי לסייע בידי המנוחה וכך גם, אישר המומחה מטעם התובעים בתחום מחלות זיהומיות, כי טיפול אנטיביוטי אינו עוזר בשלב השני של המחלה עם הופעת האפניאות ומאותו השלב הטיפול נועד ממילא רק למניעת הדבקה של סביבת החולה וכטיפול תומך בלבד .

     

85. לנוכח המפורט לעיל בהרחבה, בשים לב למסקנה, לפיה במהלך ביקורה הראשון של המנוחה במרכז הרפואי ברזילי ניתנה התייחסות ראויה למכתב ההפניה של רופאת הילדים; המנוחה הושארה להשגחה לצורך בירור אפניאות; בדיקותיה אותה העת נמצאו תקינות; אפניאות נפוצות יותר במחלת הברונכיוליטיס וכך גם הסממנים שהופיעו אותה העת אופייניים למחלת הברונכיליטיס, הנפוצה בעונת החורף, מצאתי לדחות את טענת התובעים בכל הנוגע לרשלנות בטיפול במנוחה במהלך ביקורה הראשון בחדר המיון במרכז הרפואי ברזילי.

     

86. התובעים מוסיפים וטוענים לרשלנות המרכז הרפואי ברזילי במהלך ביקורה השני בחדר המיון, זאת לנוכח העיכוב באבחנה, על אף ההחמרה במצבה ותסמינים ברורים של מחלת השעלת, לרבות בבדיקת ספירת דם, אשר הדגימה רמה גבוהה של לויקוציטים ואשר הצוות הרפואי הטיל ספק בממצאיה; ממילא לנוכח האיחור במתן טיפול מתאים, לרבות העברתה לביצוע הליך לויקופרזיס במרכז הרפואי שיבא, שאילו הייתה נעשית קודם, כשרמת הלויקוציטים עמדה על 50,000 לכל היותר, ניתן היה להציל את חייה. התובעים סומכים טענותיהם על חוות-דעת המומחה בתחום מחלות ילדים ומחלות זיהומיות מטעמם.

     

87. אומנם, לאחר שהתקבלה תוצאת בדיקת ספירת הדם ביום 19.11.14, אשר הדגימה 77,000 לויקוציטים, בוצעה בדיקת ספירת דם חוזרת. אולם, כפי העולה מתצהיר העדות הראשית של מנהל יחידת הטיפול הנמרץ במרכז הרפואי ברזילי, ספירת הדם החוזרת נועדה לחלוקה של לויקוציטים לסוגיהם והיא חשובה מאוד לצורך אבחנה מבדלת; במידה ורוב הלויקוציטים שייכים לקבוצת לימפוציטים, יחד עם גיל וקליניקה תואמים לאבחנה של שעלת בסבירות גבוהה מאוד, כך שהטענה בדבר עיכוב בקבלת הטיפול המתאים היות והטילו ספק באמינות הבדיקה אינה נכונה ומנוגדת לרשומה הרפואית.

     

88. מכל מקום, מעת שעלה חשד למחלת השעלת ועוד בטרם התקבלה תוצאת בדיקת ספירת הדם, הוחל במתן הטיפול הייעודי למחלה.

     

89. כך עולה מחוות-דעת המומחה בתחום מחלות זיהומיות מטעם הנתבעים 1-3, כי בעת שעלתה תמונה קלינית שהחשידה לשעלת, נלקחו בדיקות והוחל טיפול באזניל [אזיתרומיצין], שהוא הטיפול האנטיביוטי המיטבי לשעלת. ראו גם עדותו , כמו גם, האמור בספרו "רפואת ילדים", כפי שצורף לחוות-דעתו, ולפיו "טיפול אנטיביוטי מומלץ בכל חולה עם חשד לשעלת או שעלת מוכחת, עם אריתרומיצין... או אזיתרומיצין (מומלץ בתינוקות עד גיל חודש...)... במקרים קשים אפשר לתת טיפול סיסטמי בסטרואידים... טיפול סימפטומטי, מתן נוזלים וחמצן על-פי הצורך, חשוב במקרים הקשים" [ההדגשה אינה במקור].

     

90. תימוכין לאמור, ניתן למצוא גם בתצהיר העדות הראשית של מנהל יחידת הטיפול הנמרץ במרכז הרפואי ברזילי, ממנו עולה, כי עוד לפני קבלת תוצאות בדיקת ספירת הדם, אשר הדגימה 77,000 לויקוציטים, על סמך תמונה קלינית של שיעול ללא הפסקה, גיל וממילא בטרם השלמת תוכנית חיסונים מלאה נגד שעלת וממצאים בצילום חזה של תסנינים ותמטים, ניתנה הוראה למתן אזניל למנוחה, שהיא התרופה האנטיביוטית הייעודית לשעלת; המנוחה אומנם הועברה לטיפול נמרץ רק בשעה 16:30, אולם עוד טרם לכן הייתה מנוטרת במחלקה, תוך מודעות לאפשרות של החמרה במצבה; כמנהל היחידה לטיפול נמרץ דווח לו על מצבה והוא בדק אותה לאחר ירידות במדדי סטורציה, ניתן לה חמצן סביבתי בעודה במחלקה והיא הועברה לטיפול נמרץ עוד בטרם קבלת תוצאות בדיקת ספירת הדם החוזרת, זאת בשל החמרה שנצפתה במצבה, כולל ירידות במדדי סטורציה עם מספר נשימות גבוה והצורך בהשגחה צמודה.

     

91. בעדותו, חזר מנהל יחידת טיפול נמרץ על האמור בתצהיר עדותו הראשית והוסיף, כי בעליית חום אצל תינוקת בת חודש מתחילים בטיפול לפני התוצאות, שכן בגיל כזה ההתייחסות מאוד אגרסיבית לכל זיהום; בכלל זה, ניתן אזניל לפני התוצאות, הייתה גם מחשבה על לוקמיה ולכן עירבו גם את המטולוג הילדים שיסתכל על המשטח; כשנוכח לדעת שהבדיקה העלתה ספירת לויקוציטים במספרים חריגים, עלה אצלו החשד למחלת השעלת ומשכך, גם ניתן למנוחה עירוי נוזלים .

     

92. ראו בהקשר זה רשומה רפואית מיום 19.11.14, אשר נערכה על-ידי אחות במרכז הרפואי ברזילי ממנה עולה, כי בשעה 11:00 ניתן למנוחה טיפול ב- "אזיתרומיצין" וראו גם רשומה רפואית מאותו היום בה נרשם, "בס.ד 77,000, אפנאות... טכיקרדית עד 200 דופק, הוכנסה לכיפת חמצן..." [ההדגשה אינה במקור] .

     

93. המומחה בתחום מחלות זיהומיות מטעם התובעים אישר אף הוא בעדותו, כי עוד לפני קבלת התוצאות של בדיקת ספירת הדם שהעלתה 77,000 לויקוציטים, ניתן למנוחה טיפול בשלושה סוגים שונים של אנטיביוטיקה וכי בפרק הזמן מעת שהתקבלה התוצאה של בדיקת ספירת הדם הראשונה ועד לקבלת תוצאת ספירת הדם החוזרת המבדלת, הצוות הרפואי ביצע בדיקות נוספות במחשבה למחלות זיהומיות אחרות .

     

94. המנוחה אומנם לא הועברה לביצוע הליך לויקופרזיס ביום 19.11.14, אלא רק ביום 20.11.14, אולם זאת לנוכח מחשבה על אפשרות לשיפור במצבה. מחוות דעת המומחה בתחום מחלות זיהומיות מטעם הנתבעים 1-3 עולה, כי מרבית מהמקרים של שעלת מחלימים בלי אנטיביוטיקה; מרבית החולים לא מגיעים לספירת לויקוציטים של 80,000-100,000 ולא נזקקים להליך לויקופרזיס, ואומנם, תינוק יכול במהלך יום וחצי בלבד להעלות את רמת הלויקוציטים ל- 100,000, אולם גם יכול להישאר ברמה של 20,000 לויקוציטים, כל מקרה לגופו וכל אחד מגיב באופן שונה .

     

95. אכן, גם לאחר בדיקת ספירת הדם, אשר הדגימה רמה גבוהה של לויקוציטים, המנוחה לא הועברה לביצוע הליך לויקופרזיס, אלא רק ביום שלמחרת. אולם בהקשר זה, העיד מנהל היחידה לטיפול נמרץ במרכז הרפואי ברזילי, כי המצב לא אמור להחמיר בהכרח עם עליית הלויקוציטים וככל שנותנים נוזלים בכמות טובה, ניתן לדלל את הלויקוציטים בדם; המנוחה הייתה חיונית ביום 19.11.14 ולא הודגמו סימנים חריגים, מלבד העובדה שמבחינה נשימתית נזקקה לחמצן, וממילא בהינתן קיומה של אפשרות לשיפור במצבה; מכל מקום ואף אם היו מעבירים אותה ביום 19.11.14, לא היה בכך כדי לשנות את הפרוגנוזה, שהרי כבר באותו היום נרשמה ספירה של למעלה מ- 60,000 לויקוציטים ומכאן, ולנוכח פגות ברקע, דלקת ריאות ומשקל נמוך, ממילא קיים גם סיכוי של עד 80% לתמותה .

     

96. הדברים נאמרים ביתר שאת, בשים לב לכך שהליך הלויקופרזיס כרוך בפרוצדורה מסוכנת. המומחה בתחום מחלות זיהומיות מטעם הנתבעים 1-3 העיד, כי אכן בספירה של 77,000 לויקוציטים צריך לחשוב על לויקופרזיס, אולם מדובר בהליך חריג, ניסיוני לחלוטין וקיימים סיבוכים קשים הכרוכים בפרוצדורה, הכוללת הוצאת דם מהתינוק, העברת הדם במכונה והחזרתו, ירידה ועלייה של לחץ הדם, הפרעות במלחים וזיהומים בעת הוצאת הדם והמנוחה הועברה לביצוע הליך לויקופרזיס אך בשל הרמה הגבוהה של הלויקוציטים ומשמדובר במקרה נדיר .

     

97. ראו בהקשר זה גם תצהיר העדות הראשית של מנהל יחידת טיפול נמרץ במרכז הרפואי ברזילי, לפיו ההחלטה, להעביר את המנוחה בניסיון לבצע הליך לויקופרזיס, ניתנה לנוכח החמרה דרמטית במצבה והבנה, כי מצבה אינו צפוי להשתפר וממילא בהינתן סיכויי הישרדות אפסיים וכן עדות המומחה בתחום מחלות ילדים וטיפול נמרץ מטעם הנתבעים 1-3, לפיה הפרוצדורה של לויקופרזיס מאוד מסוכנת, שכן חייב להרדים ולהנשים את החולה ולהכניס קטטר .

     

98. כך גם, הרופאה הבכירה ביחידת טיפול נמרץ במרכז הרפואי שיבא, העידה, כי בספירה של פחות מ- 100,000 לויקוציטים מטפלים במתן נוזלים, ניטור ומעקב ולא מבצעים הליך של לויקופרזיס, כך שממילא לא נוצרו התנאים לביצוע הליך הלויקופרזיס ביום 19.11.14, אז הודגמה ספירה של 77,000 לויקוציטים בלבד; מכל מקום, לבית-החולים הנעבר שיקול דעת באם לנקוט בהליך מסוים בגינו הופנה המטופל, אם לאו; התנאים האופטימאליים לביצוע הליך לויקופרזיס הם משקל של מעל 5 ק"ג, תפקודי קרישה תקינים ויציבות המודינמית נשימתית, כמעט ולא נוקטים בהליך של לויקופרזיס במשקל של 3 ק"ג, כמשקל גופה של המנוחה, וקיבלו אותה להליך לויקופרזיס על אף האמור, אך מכיוון שמצבה ממילא הלך והחמיר משמעותית.

     

99. עוד עולה מעדות הרופאה הבכירה ביחידת טיפול נמרץ במרכז הרפואי שיבא, כי אומנם לחץ הדם של 60/40, כפי שנמדד אצל המנוחה בעת הרלוונטית, מלמד על יציבות, אולם לא כזו המאפשרת ביצוע הליך לויקופרזיס, שכן ברגע שמתחילה הפרוצדורה, לחץ הדם יורד ל- 40/20; לא היה מקום להתחיל בטיפול, העשוי להפחית מסיכוייה להישאר בחיים, ובפרט, כאשר קיים טיפול אחר שאינו פוגע ביתר המערכות .

     

100. אומנם, המומחה בתחום מחלות זיהומיות מטעם התובעים הפנה בחוות-דעתו למספר עבודות מחקר, ובין היתר, לעבודה משנת 2010 שפורסמה על ידי ROWLANDS וחב', ממנה עולה, כי מבחינה סטטיסטית, התוצאה הטובה ביותר של הישארות בחיים בתינוקות רכים החולים במחלה, היא באמצעות הליך לויקופרזיס, זאת להבדיל מהעדר טיפול במחלה .

      

101. עם זאת ומנגד, העיד המומחה בתחום טיפול נמרץ מטעם הנתבעים 1-3, אשר פרש מעבודתו בבית-החולים סורוקה בשנת 2013, כי בשנת 2012 הוא טיפל בשני מקרים בבית-החולים, בהם לקח חלק גם הצוות של פרופ' רון דגן, המומחה מטעם התובעים בתחום מחלות זיהומיות; בשני המקרים הצוות הרפואי לא המליץ לבצע הליך של לויקופרזיס, זאת למרות שהמאמר העיקרי של ROWLANDS, עליו נסמך כיום המומחה מטעם התובעים בחוות-דעתו, פורסם כבר בשנת 2010; אכן, מהמאמר עולה הבדל עצום בתמותה בין אלה שבוצע להם הליך לויקופרזיס לבין אלה שלא, אולם בקהילה הרפואית למדו להיזהר מתרופה חדשה או טיפול חדש שמופיע ממרכז אחד ומראה תוצאות כה מדהימות; על אף מסקנות המאמר, עדיין התלבטו בשני המקרים האם לבצע ההליך אם לאו; במקרה הראשון הוחלט שלא לבצע את הפרוצדורה כלל ובמקרה השני, לנוכח עלייה לספירה של למעלה מ- 100,000 לויקוציטים, הוחלט לבצע את ההליך, שהצליח לכאורה בהינתן ירידה ברמת הלויקוציטים, אולם לאחריו החולה נפטרה, כך שההליך לא עצר את הדינמיקה של המחלה.

      

102. כמו כן, ב- "Up To Date", עיתון הסוקר את החידושים האחרונים במצבי חולי שונים והמסכם את הנושא בשנת 2012, נרשם, כי במקרה שבו תינוק לוקה בשעלת עם ריבוי לויקוציטים וכישלון נשימתי, אפשר לעשות הליך לויקופרזיס, ואולם מעדות המומחה בתחום טיפול נמרץ מטעם הנתבעים 1-3 עולה, כי המנוחה אומנם סבלה מהפסקות נשימה מרובות, אולם קיימת הגדרה ל-"כישלון נשימתי" והמנוחה לא ענתה על אותה הגדרה, בעת שאושפזה במרכז הרפואי ברזילי .

      

103. מכל מקום, ב- "Up To Date", אשר פורסם כאמור בשנת 2012, לאחר פרסום המאמר של ROWLANDS ובסמוך לפני האירועים מושא התביעה נרשם "Given the sparsity of the data, use of this modality in infants with severe leukocytosis and respiratory failure should be considered investigational", קרי כי בשים לב לנתונים הדלים, השימוש בטיפול להפחתת כדוריות הדם הלבנות בתינוקות עם לויקוציטוזיס חמור ואי ספיקת נשימה נחשב נכון לאותה העת לפרוצדורה מחקרית .

      

104. לא זו בלבד אלא, שלמול עבודות המחקר, עליהן נסמך המומחה בתחום מחלות זיהומיות מטעם התובעים ומהן ניתן לכאורה ללמוד על יעילות הפרוצדורה, המומחה בתחום מחלות ילדים וטיפול נמרץ מטעם הנתבעים 1-3 הפנה לעבודות מאוחרות, מהן ניתן ללמוד שהפרוצדורה דווקא אינה יעילה. כך למשל, הפנה לעבודה פרוספקטיבית ב- 17 יחידות לטיפול נמרץ ילדים מהמובילות בארה"ב, אשר פורסמה בשנת 2013 על-ידי BERGER וחב' בסמוך לפני האירועים מושא התביעה, ממנה ניתן ללמוד, כי התמותה הייתה גבוהה במעט בקרב תינוקות חולים שעברו פרוצדורות להפחתת מספר כדוריות הדם הלבנות וכי "Survival benefit was not apparent", היינו, כי לפרוצדורות להפחתת הלויקוציטים לא הייתה כל יעילות בקשר להפחתת התמותה וממילא נחוץ מחקר נוסף בנושא .

      

105. המומחה בתחום רפואת הילדים וטיפול נמרץ מטעם הנתבעים 1-3 הוסיף והעיד בהקשר זה, כי אומנם, קיימת עבודה אחת מ- 2021 המצביעה על התוצאות שבמאמר של ROWLANDS מ- 2010, עליו נסמך המומחה בתחום מחלות זיהומיות מטעם התובעים, אולם גם ניתן ללמוד מאותה עבודה, כי בצרפת 50% מהילדים לא עברו את הפרוצדורה באותה השנה, היינו כי לא הייתה הסכמה בספרות וכך גם אין הסכמה עד היום . מכל מקום, אין מדובר אלא בעבודה, אשר נערכה כאמור בשנת 2021, תקופה לא מבוטלת של למעלה משש שנים לאחר המועדים הרלוונטיים לתביעה וממילא, שאין בה כדי ללמד על פני הדברים באותם מועדים.

      

106. עוד העיד המומחה בתחום רפואת ילדים וטיפול נמרץ מטעם הנתבעים 1-3, כי על-פי NELSON TEXTBOOK, ספר הלימוד החשוב ביותר ברפואת ילדים, אשר יצא לאור בשנת 2020, שום דבר לא הוכח כיעיל בפרוצדורה של לויקופרזיס; במאמר מברזיל ובמאמר מאיטליה נכתב במפורש, כי בהעדר יעילות של הפרוצדורה, הם לא נקטו בה בכלל ובעבודה גדולה מניו זילנד בשנת 2016, קיימים מאות מקרים שלא עשו בכלל את הפרוצדורה .

      

107. כמו כן, הרופאה הבכירה במחלקה לטיפול נמרץ במרכז הרפואי שיבא הופנתה למאמר, ממנו עולה שתינוקת בת חודש אושפזה בבית-החולים גליל מערבי עם שעלת קשה, ספירת לויקוציטים גבוהה וטופלה לכאורה בהצלחה בהחלפת דם בשנת 2014 והעידה, כי במאמר המרכז את malignant pertussis, התמותה מלויקופרזיס היא מעל 75% .

      

108. כך או אחרת, ובשים לב לכך שהבעיה בעלייה בלויקוציטים בדם אינה בכמות הלויקוציטים כשלעצמה, כי אם בהשפעה, אשר באה לידי ביטוי בסמיכות בדם, העשויה לחסום את כלי הדם; משבוצעה פעולת דילול של הדם באמצעות מתן נוזלים במרכז הרפואי שיבא וניתן מענה למצב המנוחה, אשר הביא הלכה למעשה לשיפור בכמות כדוריות הדם, עד למצב שכבר לא נדרש עוד ביצוע הליך לויקופרזיס, ממילא לא ניתן לומר, כי חל איחור בביצוע הליך הלויקופרזיס.

      

109. ראו בהקשר זה עדות הרופאה הבכירה ביחידת טיפול נמרץ שיבא, ממנה עולה, כי הייתה עושה בדיוק אותו הדבר ככל שהייתה מקבלת את המנוחה בבית-החולים מלכתחילה; הבעיה היא לא בכמות הלויקוציטים בדם, אלא בהשפעה, אשר באה לידי ביטוי בסמיכות בדם העשויה לגרום לחסימת כלי הדם, כך שנדרש דילול הדם; הספרות בנושא זה מתייחסת להורדת כמות כדוריות הדם הלבנות בכלל ולאו דווקא באמצעות הליך לויקופרזיס; אומנם לא בוצע הליך לויקופרזיס, אך מכל מקום, כן ביצעו טיפול אחר שעזר מבחינת כדוריות הדם הלבנות – טיפול בהורדת ריכוז הלויקוציטים על ידי מתן נוזלים, זאת לאחר התייעצות עם מנהלת בנק הדם, מתן נוזלים מדלל הלויקוציטים בדם ובפועל, הטיפול הביא לירידה של לויקוציטים מ- 100,000 ל- 63,000, 78,000 ו- 80,000, היינו לספירת לויקוציטים שחד משמעית אינה דורשת לויקופרזיס .

      

110. לנוכח המפורט לעיל בהרחבה, שוכנעתי, כי ניתן טיפול ראוי ונעשתה השתדלות ראויה גם בביקורה השני של המנוחה בחדר המיון במרכז הרפואי ברזילי, בהתחשב במצבה במועדים השונים, זאת תוך שקילת השיקולים הרלוונטיים ובהתאם לידע הרפואי המקובל בעת הרלוונטית.

      

111. כבר נפסק, כי עוולת הרשלנות מושתתת על שלושה אדנים: קיומה של חובת זהירות של המזיק כלפי הניזוק, הפרתה של החובה ונזק הנוצר כתוצאה מההפרה. נקודת המוצא העקרונית היא, כי ביחסים שבין רופא למטופל קיימת חובת זהירות. יחד עם זאת, חובת הזהירות הקונקרטית נקבעת על-פי מבחן הצפיות במישור הטכני והנורמטיבי. משמע, על בית-המשפט לבחון האם רופא סביר יכול היה לצפות בנסיבות המיוחדות של המקרה את התרחשות הנזק. ככל שהתשובה לשאלה זו תענה בחיוב, אז יש לבחון האם רופא סביר גם צריך היה לצפות את התרחשות אותו נזק, שכן רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית (ע"א 915/91 מדינת ישראל נ' לוי, פ"ד מח(3) 45).

      

112. בעניין זה הרחיבו בתי-המשפט וקבעו, כי האחריות המוטלת על רופא, אינה אחריות מוחלטת הנבחנת על פי התוצאה; על הרופא מוטלת חובה לנהוג במקצועיות ובמיומנות, תוך שקילת כל השיקולים הרלבנטיים בהתאם לידע הרפואי המקובל בעת הרלבנטית (ת.א. (מחוזי-מרכז) 52964-02-11 אליק איליאדז'ייב נ' מדינת ישראל – משרד הבריאות (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 30.12.14); לא כל החלטה שבדיעבד מתבררת כהחלטה מוטעית היא החלטה רשלנית, שכן המבחן אשר על פיו על בית המשפט לבחון בו מעשה או מחדל פלוני של רופא, תוך כדי טיפולו המקצועי, אם יש בו או אין בו רשלנות אינו מבחן של "חכמים לאחר המעשה" אלא של הרופא הממוצע בשעת המעשה (ע"א 280/60 א. פדרו נ' חפץ פלדמן ואח', פ"ד טו 1975, 1977) והחובה המוטלת על-פי דיני הרשלנות, איננה לתוצאה אלא למאמץ, שכן דיני הרשלנות מבוססים על עקרון האשמה ולא על עקרון האחריות המוחלטת (ע"א 4025/91 צבי נ' ד"ר קרו, פ"ד נ(3) 748).

      

113. מן הכלל אל הפרט. מששוכנעתי בענייננו, כי נעשו מאמצים והשתדלות ראויה על מנת לאמת או לשלול ממצאים וממילא לצורך אבחנה ומתן טיפול הולם, ומשכבר נפסק, כי החובה המוטלת על-פי דיני הרשלנות איננה לתוצאה אלא למאמץ, מצאתי לדחות את טענות התובעים בכל הנוגע לטיפול רשלני במנוחה במהלך ביקוריה בחדר המיון במרכז הרפואי ברזילי.

      

114. אלא, שבכך לא סגי ועל בית-המשפט להוסיף ולבחון טענת התובעים בדבר רשלנות בטיפול במנוחה במרכז הרפואי שיבא, וכמפורט להלן.

     האם חל עיכוב בנקיטת פעולת האינטובציה לאחר יציאת הטובוס ממקומו והאם העיכוב כאמור הביא להחמרה במצבה של המנוחה תוך גרימת מותה?

115. ביום 20.11.14 הועברה המנוחה מהמרכז הרפואי ברזילי למרכז הרפואי שיבא לצורך ביצוע הליך לויקופרזיס להפחתת כדוריות הדם הלבנות; המנוחה התקבלה במרכז הרפואי שיבא בשעה 13:50 כשהיא מורדמת ומונשמת; היא חוברה למכשיר הנשמה ו- servo והונשמה ב- mode של pressure support, כשהיא מורדמת פרמקולוגית על-ידי fentanyl ו ;midazolamלאחר קבלתה הוחלט, בהתייעצות עם מנהלת בנק הדם, שלא לבצע הליך לויקופרזיס והיא טופלה במתן נוזלים.

      

116. אין חולק בין הצדדים, כי זמן מה לאחר קבלתה במחלקה לטיפול נמרץ במרכז הרפואי שיבא אירעה אקסטובציה ספונטנית, הטובוס ששימש לצורך הנשמתה באינטובציה זז ממקומו ובנסיבות אלו, בוצעה פעולת רה-אינטובציה, קרי הוצאת הטובוס והכנסתו לתוך קנה הנשימה בין מיתרי הקול; לאחר מכן, מתוארת ירידה בלחץ הדם ובריווי החמצן והמנוחה טופלה תרופתית ובמתן נוזלים כולל מתן דם; החל מהשעה 17:55 הועברה המנוחה להנשמה במכשיר הנשמה עם תדר גבוה (HFV) ומצבה התייצב; מאוחר יותר, חלה החמרה המודינמית ונשימתית, ביום 21.11.14 בשעה 06:00 החלה החייאה, שנמשכה עד לשעה 07:55, אז נקבע מותה.

      

117. התובעים טוענים, כי בשל אקסטובציה ופעולה ממושכת של רה-אינטובציה, המנוחה לא הונשמה כראוי במשך זמן רב וסומכים טענותיהם על חוות-דעת המומחה מטעמם בתחום ההרדמה, ממנה עולה, שכבר בשעה 16:00 נמצא שהטובוס אינו במקומו ורק בשעה 16:55 הסתיימה פעולת הרה-אינטובציה, כך שהמנוחה לא הונשמה כראוי במשך חמישים וחמש דקות; בשל כך נגרמה החמרה במצבה עד לכדי הצורך בהחייאתה, שבסופו של דבר הביאה למותה.

      

118. דא עקא, שהמומחה מטעם התובעים אישר בעדותו, כי מסקנות חוות-דעתו בכל הנוגע לאירוע האינטובציה מתבססות באופן מכריע על הרשומה הרפואית שערך אח מחלקת טיפול נמרץ, באשר מדובר ברשומה שנרשמה על-ידו בזמן אמת (להלן: "אח מחלקת טיפול נמרץ" או "הרשומה הרפואית" לפי העניין) .

      

119. ואולם, האמור ברשומה הרפואית, אשר נערכה על-ידי אח מחלקת טיפול נמרץ, עליה נסמכות מסקנות חוות-דעת המומחה מטעם התובעים, אינו מתיישב עם הנתונים העולים מדף "הדפסת סימנים", המתעד את המדדים של המנוחה במועדים הרלוונטיים, כפי שנמדדו ונרשמו באופן אוטומטי ובזמן אמת על-ידי מכשירי ההנשמה והניטור (להלן: "דף הדפסת הסימנים").

      

120. כך, על אף האמור ברשומה הרפואית, ממנה עולה, כי "בשעה 16:00... הוצא טובוס בצורה יזומה, המטופל אינו מונשם כראוי... בסיום ירידה בלחץ דם" [ההדגשה אינה במקור], בדף הדפסת הסימנים נרשמו באותה השעה מדדים יציבים, ובכלל זה מדד דופק של 171, מדד לחץ דם של 76/34 ומדדי ההנשמה של 28/5.4.

      

121. אומנם, עוד עולה מדף הדפסת הסימנים, כי בשעה 16:40 חל שינוי במדדים. כך, לעומת מדד דופק של 166 בשעה 16:35, נרשם בשעה 16:40 מדד דופק של 124; לעומת מדדי לחץ דם של 78/37 בשעה 16:35, נרשמו בשעה 16:40 מדדי לחץ דם של 46/25; לעומת מדד הסטורציה שעמד בשעה 16:35 על 99%, נרשם בשעה 16:40 מדד הסטורציה של 0%; לעומת מדד ETCO2 שעמד בשעה 16:35 על 35, נרשם בשעות 16:40-16:45 מדד ETCO2 של 0 ולעומת מדדי ההנשמה שעמדו בשעה 16:35 על 20/5.4, נרשמו בשעה 16:40 מדדי הנשמה של 0/0.9.

      

122. עם זאת, בסמוך לאחר מכן, חזרו המדדים לערכים הדומים לאלה שנרשמו עובר לשעה 16:40. כך, בשעה 16:45 נרשמו מדד דופק של 161; מדדי לחץ דם של 87/46 ומדד סטורציה של 95% ובשעה 16:50 נרשם מדד ETCO2 של 41.

      

123. מחוות-דעת המומחה מטעם הנתבעים בתחום טיפול נמרץ עולה, כי מהמדדים המפורטים בדף הדפסת הסימנים ניתן ללמוד, כי עד לשעה 16:40 הסימנים החיוניים של דופק, לחץ דם וסטורציה ומדדי הנשמה, היו יציבים, כך שבוודאות אירוע האינטובציה לא התרחש בשעה 16:00, אלא בשעה 16:40, אז נרשמה ירידה בדופק ובלחץ הדם, כמו גם במדדי ההנשמה - לחצי PIP ו- PEEP, אשר עמדו אותה השעה על אפס, וממילא, שמכשיר ההנשמה לא הנשים את המנוחה באותה העת וכבר בשעה 16:45, כעבור חמש דקות בלבד, נרשמו סימנים חיוניים תקינים, כמו גם חזרה תקינה של לחצים במכשיר ההנשמה.

      

124. עוד עולה מחוות-דעת המומחה מטעם הנתבעים בתחום טיפול נמרץ, כי גם צילום החזה הנוסף, שנערך לאחר החזרת הטובוס, לא הראה שינויים ריאתיים או טובוס בעמדה עמוקה, היכולים להסביר התדרדרות נשימתית ובכל מהלך ההחייאה שתוארה ברשומה הרפואית, לא הייתה הפסקה בפעילות הלב או ירידה בדופק. מכאן, שאירוע האינטובציה נמשך דקות ספורות בלבד, חסר משמעות קלינית ולא ניתן לייחס לו ההתדרדרות הקלינית שחלה במצב המנוחה.

      

125. אומנם, בחוות-דעתו המשלימה, עמד המומחה מטעם התובעים בתחום ההרדמה, על כך שלכאורה המדדים העולים מדף הדפסת הסימנים מלמדים על בעיה בחמצון לזמן ממושך, שכן בשעה 16:40 נרשמה סטורציה 0% ורק בשעה 16:45, כעבור חמש דקות של מדד סטורציה 0%, חזרה לסטורציה תקינה, באותן דקות גם הופיעה התדרדרות המודינמית עם ירידה בדופק ובלחץ הדם, אותם מדדים העידו על היפוקסיה ושוק והסטורציה התייצבה כעבור ארבעים דקות. נתונים אלה, על-פי חוות-הדעת, מצביעים על בעיה רצינית וחמורה למשך זמן רב, במהלכו המנוחה לא הייתה מונשמת כראוי ולא קיבלה מספיק חמצן ובשל כך, חלה החמרה במצבה, אשר הביאה למותה.

      

126. אלא, שבאשר למדד של סטורציה 0%, הטיב המומחה מטעם הנתבעים בתחום הטיפול הנמרץ להסביר בחוות-דעתו המשלימה, כי אין מדובר בקריאה למשך חמש דקות ברציפות, אלא בקריאה שנמדדה בשעה הנתונה. אומנם דף הדפסת הסימנים, כפי שצורף על-ידי המומחה מטעם הנתבעים בתחום הטיפול הנמרץ, מתעד את המדדים של המנוחה במועדים הרלוונטיים מידי חמש דקות בלבד, כך שלא ניתן לדעת מה היו מדדי הסטורציה בכל דקה ודקה במשך אותן חמש דקות, אולם הגם שהמומחה מטעם התובעים בתחום ההרדמה אישר, שקיימת אפשרות לראות את המדדים גם מידי דקה, הוא לא ביקש לראות המדדים כאמור , ממילא גם נמנע מלצרף אותם לחוות-דעתו ולא הוכיח אחרת.

      

127. מכל מקום, הבהיר המומחה מטעם הנתבעים בתחום הטיפול הנמרץ בחוות-דעתו המשלימה, כי מדד של סטורציה 0% אינו משקף נתוני אמת, שכן בכל מקרה גם במצוקה נשימתית, פתאומית וקשה, ריווי החמצן אינו יורד ל- 0%, לנוכח רזרבות חמצן הקיימות בגוף, וסביר יותר, שמדד של סטורציה 0% נרשם בשל תקלה טכנית, אשר נגרמה ככל הנראה הואיל וחיישן הסטורציה התנתק או זז ממקומו בעת שינוי תנוחה של המנוחה לצורך ביצוע האינטובציה; המנוחה ממילא הונשמה על ידי מפוח ומסיכה בתוספת חמצן בין ניסיונות האינטובציה, אין כל עדות להיפוקסמיה ולגבי מצב של הלם, הרי שירידה זמנית בדופק מ- 160 ל- 120 בדקה וירידה זמנית בלחץ הדם מ- 78/37 ל- 46/25 בתינוקת בת חודשיים עם התאוששות מהירה במדדים תוך מספר דקות, אינן מבטאות מצב של הלם, אלא של ירידה קלה וזמנית בלחץ הדם, זאת כפי הנראה בשל מתן תרופת ההרגעה לצורך האינטובציה.

      

128. המומחה מטעם הנתבעים בתחום הטיפול הנמרץ חזר בעדותו על האמור בחוות-דעתו העיקרית והמשלימה והוסיף, כי אף במצבים הכי קשים בסמוך לפטירת המנוחה נרשמו מדדי סטורציה של 35%, 37% ו- 40%, שכן תמיד המכשיר קולט ערך כלשהו אפילו אם הגוף לא מחומצן לחלוטין וכך גם, התנודה החדה, מסטורציה של 99% בשעה 16:35 לסטורציה של 0% בשעה 16:40 וסטורציה של 95% בשעה 16:45, אינה הגיונית. אומנם, במהלך חמש הדקות בהן המנוחה לא הונשמה באמצעות הטובוס, מדדי הדופק ולחץ הדם ירדו, אולם בתום חמש דקות אלו חלה עלייה באותם מדדים, נראתה התייצבות ונרשמו מדדים תקינים .

      

129. אכן, על-פי דף הדפסת הסימנים כמפורט לעיל, לאחר פעולת הרה-אינטובציה חלה ירידה בלחץ הדם בשעה 17:10, אשר נמשכה עד לשעה 17:55, וכך גם חלה ירידה בסטורציה החל מהשעה 17:15 ועד לשעה 17:35, אולם בחוות-דעתו הסביר המומחה מטעם הנתבעים בתחום הטיפול הנמרץ, כי אלו נגרמו כפי הנראה בעקבות החמרה המודינמית משנית למחלה הריאתית ובעיקר עקב העלייה בסמיכות בדם, אשר נגרמה כאמור בעקבות עלייה בלויקוציטים וגרמה לעלייה בלחץ הדם הריאתי ומכאן לכישלון לבבי, שהצריך בהמשך מתן תרופות אינוטרופיות כמו אדרנלין ונוראדרנלין. הטיפול התרופתי הביא לשיפור זמני קל אך לא מנע את המשך המחלה, כפי שניתן היה לראות בעליה נוספת של ה- INR והדימומים, עלייה בלקטט, ירידה ב- PH ולבסוף דום לב ומוות שלא הגיב להחייאה.

      

130. תימוכין לאמור בחוות-דעת המומחה מטעם הנתבעים, ניתן למצוא גם בתצהיר הרופאה הבכירה במחלקת טיפול נמרץ במרכז הרפואי שיבא, כמו גם בעדותה, לפיה מדובר באירוע קצר ביותר ללא שום שינוי המודינמית ונשימתית; די בכך שהטובוס מעל מיתרי הקול ולא בקנה הנשימה כדי לתת קריאה שאינה משקפת נתוני אמת, מדד סטורציה של 0% כמעט לא קורה, לא מלמד על מדד נמוך וכפי הנראה כלל לא הייתה קריאה .

      

131. לא זו בלבד אלא, שלאחר שהמומחה מטעם התובעים בתחום ההרדמה עומת בעדותו עם הנתונים העולים מדף הדפסת הסימנים, הוא אישר ברחל בתך הקטנה, כי האמור ברשומה הרפואית, עליה נסמך בחוות-דעתו ועל-פיה חלה התדרדרות, לרבות, בין היתר, ירידה בסטורציה ובלחץ הדם של המנוחה, החל מהשעה 16:00, עומדת בסתירה למדדים העולים מדף הדפסת הסימנים; דף הדפסת הסימנים משקף את הנתונים שנמדדו ונרשמו באופן אוטומטי על-ידי מכשירי ההנשמה והניטור בזמן אמת מידי חמש דקות וממילא מדובר בנתונים מהימנים, העדיפים על-פני הנתונים כפי שנרשמו בדיעבד על-ידי אח מחלקת טיפול נמרץ ברשומה הרפואית עליה נסמך בחוות-דעתו ובסופו של דבר אישר שטעה, שכן ההחייאה במנוחה החלה בשעה 16:40 ולא בשעה 16:00, כפי שסבר בחוות-דעתו, עד אותה העת כל המדדים היו תקינים וגם חזרו להיות תקינים כבר בשעה 16:50, בסמוך לאחר מכן .

      

132. עוד אישר המומחה מטעם התובעים בתחום ההרדמה, כי באמצעות צילום חזה ניתן היה לראות האם הטובוס נמצא במקום, והגם שמדובר במדד נוסף שיכול היה לסייע בידו בהפרכת האמור בחוות-דעת המומחה מטעם הנתבעים כמו גם בעדותו, הוא לא ביקש את הצילומים , ממילא לא צירף אותם לחוות-דעתו ולא הפריך בהקשר זה את מסקנות חוות-דעת המומחה מטעם הנתבעים.

      

133. מכאן ומשהתברר, כי ההנחה העובדתית עליה התבססה חוות-דעת המומחה מטעם התובעים בתחום ההרדמה אינה נכונה, ממילא גם לא ניתן לאמץ מסקנותיה.

      

134. אומנם, המומחה מטעם התובעים בתחום ההרדמה גם עמד בעדותו על כך, שמדד CO2 0%, כפי שנרשם בדף הדפסת סימנים בשעה 16:40, מלמד על כך שהחולה לא מונשם כלל. עם זאת, גם אישר, כי לעומת המכשירים הקיימים כיום, אשר יכולים למדוד מדד סטורציה של 0%, המכשירים בתקופה הרלוונטית לאירועים מושא התביעה מדדו סטורציה של עד 40% לכל הפחות; ברגע שהמכשיר אינו מחובר, זז או יצא מהמקום, דבר שיכול לקרות בפרט כשעושים מניפולציה של קיבוע הטובוס, המכשיר אינו מודד סטורציה 0%, אלא אינו מודד כלל (עמוד 83 בשורות 10-19 ובשורות 31-38), ממילא ניתן להניח שאין מדובר אלא בתקלה טכנית ואין לנתון זה כל משמעות.

      

135. תימוכין למסקנה, לפיה המנוחה לא הונשמה אלא במשך זמן קצר בלבד וללא כל משמעות קלינית, אף ניתן למצוא בדו"ח "הדפסת תהליכים רפואיים" בו נרשם מפורשות בזמן אמת, כי "מספר שעות לאחר קבלתה עברה אקסטובציה ספונטנית ורה-אינטובציה מהירה. ללא שינויים המודינמיים.." [ההדגשה אינה במקור].

      

136. המסקנה כאמור אף מתיישבת עם הרשומה הרפואית, בה נרשם על-ידי אח מחלקת טיפול נמרץ, כי "לאחר ביצוע ריטייפנג וצילום, בית החזה אינו עולה סטורציה בירידה. 11-9 ETCO2 הוצא טובוס בצורה יזומה..." ובהקשר זה, הסביר המומחה מטעם הנתבעים בתחום הטיפול הנמרץ בחוות-דעתו המשלימה, כי ברגע שהטובוס זז ממקומו ויוצא מקנה הנשימה אל מעל למיתרי הקול, מפסיקה או למצער נחלשת תנועת בית החזה והדבר נצפה ישירות ובו זמנית, גם מערכת האזעקה מתריעה על ירידה בערכי ה- ETCO2.

      

137. כך גם עולה מעדות המומחה מטעם הנתבעים בתחום הטיפול הנמרץ, כי הצוות הרפואי הבחין בתזוזת הטובוס באופן מיידי, שכן כפי העולה מהרשומה הרפואית תזוזת הטובוס אירעה בעת שעמדו לידה וטיפלו בה; הא ראיה לכך היא העובדה, כי בסמוך לפני הוצאת הטובוס לצורך הכנסת טובוס אחר, נרשם מדד CO2 של 9 ולא על 0, כפי שמצופה היה לראות ככל שהטובוס היה יוצא לגמרי מהמקום, ומכאן עולה המסקנה, שהצוות הרפואי הבחין בתזוזה ממש בעת שהאקסטובציה אירעה וממילא עוד בטרם יצא הטובוס ממיתרי הקול .

      

138. מכל מקום, מחוות-דעת המומחה מטעם הנתבעים בתחום הטיפול הנמרץ, כמו גם מעדותו עולה, כי בתזוזת הטובוס ממקומו ממילא לא היה כדי לגרום לפגיעה נשימתית, מכיוון שהמנוחה הונשמה כל אותה העת עם מפוח ומסיכה בתוספת חמצן. אומנם, דבר ההנשמה באמצעות מסיכת חמצן לא נרשם ברשומה הרפואית בזמן אמת, אולם אני נכונה לקבל, בהקשר זה, את עדות המומחה מטעם הנתבעים בתחום הטיפול הנמרץ, הנתמכת גם בתצהיר העדות הראשית של הרופאה הבכירה במחלקת טיפול נמרץ במרכז הרפואי שיבא, כמו גם בעדותה, לפיה לא נהוג לרשום שהמטופל מונשם באמצעות מסיכת חמצן, שהרי זה ברור בהינתן שתזוזת הטובוס אירעה בזמן שטיפלו בה הרופאים והאחיות וממילא לא היו מותירים אותה ללא הנשמה .

      

139. אכן, לאחר אירוע האינטובציה חלה התדרדרות במצבה של המנוחה, בעטיה היא נדרשה להחייאה ממושכת שבסופה נקבע מותה, אולם ההתדרדרות הופיעה לאחר שכאמור לעיל כבר נרשמו מדדים תקינים ומכל מקום, לא ניתן להתעלם מהעובדה, שהמנוחה הגיעה למרכז הרפואי שיבא בעודה במצב קשה וממילא לא ניתן לשלול, כי אותה התדרדרות אינה קשורה, אלא לעליית כדוריות הדם הלבנות בעטיה של מחלת השעלת בה לקתה.

      

140. ראו בהקשר זה חוות-דעת המומחה מטעם הנתבעים בתחום הטיפול הנמרץ, כמו גם עדותו, ממנה עולה, כי סיכויי ההישרדות של המנוחה היו מלכתחילה אפסיים, בהינתן מחלת השעלת המלווה בכישלון נשימתי דוהר וספירה של למעלה מ- 100,000 כדוריות דם לבנות בגילה; אומנם, הופיעה חמצת נשימתית כשעה אחרי הרה-אינטובציה, אולם המנוחה לקתה בחמצת נשימתית קשה, היפוקסמיה [תת-חמצן בדם] והיפרקרביה [צבירת כמויות משמעותיות של CO2 בגוף], עוד בטרם הועברה למרכז הרפואי שיבא, ומטבע הדברים, קיימת דינמיקה במחלה שמתקדמת .

      

141. כך גם עולה מתצהיר העדות הראשית של הרופאה הבכירה ביחידה לטיפול נמרץ שיבא, כמו גם מעדותה, כי המנוחה חלתה בשעלת חריפה מאוד, בעודה מתחת לגיל שלושה חודשים, ומדובר במחלה "דוהרת" עם תמותה מאוד משמעותית; באותה התקופה גם הייתה מגיפה ומספר ילדים שחלו, גם בבתי-חולים אחרים, נפטרו מהמחלה; מלבד ספירת הדם הלבנה, עמה התקבלה המנוחה במחלקת טיפול נמרץ במרכז הרפואי שיבא, נמצאו בבדיקות הדם הראשונות שלה גם אנמיה - המוגלובין 7.3 והפרעה בתפקודי קרישה INR 2.05, היא חוברה למכשיר הנשמה וחל אומנם שיפור בחמצון, אך עדיין נרשמה חמצת מטבולית על רקע נשימתי; לאחר פעולת הרה-אינטובציה, נרשמו מדדים תקינים וככל שההחמרה במצב הייתה נובעת מפעולה זו, מצופה היה לראות מדדים נמוכים של לחץ דם וסטורציה גם בחלוף חמש דקות, צילום חזה שונה מהקודם והמלמד על בעיה וריאות מחמירות, כמו גם מדד של לקטט שונה, ולא כך הם פני הדברים .

      

142. גם מחוות-דעת המומחה בתחום מחלות זיהומיות מטעם הנתבעים 1-3 עולה, כי המנוחה הגיעה למרכז הרפואי שיבא כשהיא חולה בשעלת, מונשמת ועם ספירת כדוריות לבנות של 130,000. בנתונים אלה סיכויי ההישרדות הם אפסיים, על-פי הניסיון בארץ ובעולם, גם במתן הטיפול המקצועי הטוב ביותר, כפי שניתן ביחידה לטיפול נמרץ.

      

143. אומנם, המומחה בתחום טיפול נמרץ מטעם הנתבעים אישר בעדותו, כי לקטט 100 מהווה אינדיקציה למצב של הלם קשה והוא מניח שהמנוחה לא הגיעה עם לקטט של 100 למרכז הרפואי שיבא . עם זאת, בהקשר זה הסבירה הרופאה הבכירה במחלקת טיפול נמרץ שיבא, אשר נכחה במהלך פעולת הרה-אינטובציה, כי הלקטט שנרשם תוך כדי אירוע האינטובציה עמד על 27 לכל היותר, בעוד שעליית לקטט לשיעור של 120 נרשמה אך בדקות האחרונות לחייה וכחלק מהתהליך של מחלת השעלת; הלקטט מהווה מדד לפרפוזיה [אספקת דם] של כל הרקמות ואם הוא לא הספיק לעלות במהלך הרה-אינטובציה, סימן שהרקמות לא סבלו באותה העת . אכן, ההיפותרמיה נגרמה בעקבות הרה-אינטובציה, אבל זה הדבר היחיד שניתן לייחס לאינטובציה; מכל מקום, הדבר נובע מכך שרחצו, החליפו וסידרו את המנוחה לקראת צילום לאחר האינטובציה; רמת ההיפותרמיה שנרשמה באותה העת דומה לרמה שנרשמה במהלך הצילום בעת קבלתה במרכז הרפואי שיבא ומכאן, שההחמרה במצבה של המנוחה אינה נעוצה בפעולת הרה-אינטובציה .

      

144. מהמפורט לעיל בהרחבה; משההנחה, אשר עמדה בבסיס חוות-דעת המומחה מטעם התובעים, בכל הנוגע להעדר הנשמה לזמן ממושך, נסתרה לנוכח הנתונים מזמן אמת ומשממילא לא ניתן לאמץ מסקנותיה; בהינתן הנתונים מנגד, המלמדים על הפסקת ההנשמה באמצעות הטובוס למשך חמש דקות בלבד וחזרה למדדים תקינים מיד לאחר מכן; משמכל מקום שוכנעתי, כי המנוחה הונשמה כל אותה העת באמצעות מסיכת חמצן ומשקיימת סבירות גבוהה יותר, כי ההחמרה במצבה נובעת דווקא ממצבה הבסיסי כתוצאה ממחלת השעלת, שכאמור אינה אלא מחלה "דוהרת", מצאתי לקבוע, כי לא הוכחה רשלנות בטיפול הרפואי שניתן למנוחה במרכז הרפואי שיבא.

      

145. בהינתן המסקנה דלעיל כמו גם המסקנה, לפיה לא הוכחה רשלנות בטיפול במנוחה במהלך שהותה במרכז הרפואי ברזילי, מצאתי לדחות טענות התובעים באשר לרשלנות בטיפול במנוחה.

      

146. משמצאתי לקבל טענות התובעים בכל הנוגע לרשלנות באי-יידוע אודות החיסון נגד שעלת ומשדין התביעה כנגד קופת-חולים, כמעסיקת רופא הנשים, וכנגד מדינת ישראל, כבעלים של המרכז הרפואי ברזילי המנהל את המרפאה להיריון בסיכון גבוה, ממילא להתקבל, להלן אדון בסוגיית הנזק.

      

      

     סוגיית הנזק

147. התובעים עותרים לפיצוי בסך של 850,000 ₪ בגין ראש נזק של כאב וסבל וקיצור תוחלת חיים למנוחה; פיצוי בסך של 762,308 ₪ בגין אובדן הכנסה בשנים האבודות, אשר חושב לפי שכר ממוצע במשק נטען בסך של 13,267 ₪, מקדם היוון רגיל בשיעור של 289.7142 עד גיל 64 ומקדם היוון כפול בשיעור של 0.6611; פיצוי בסך של 15,000 ₪ בגין הוצאות קבורה; פיצוי בסך של 540,000 ₪ בגין כאב וסבל לתובעים הורי המנוחה וכן פיצוי בסך של 15,000 ₪ בגין עזרה, סיעוד והוצאות שנגרמו לתובעים עד למות המנוחה [ראו סעיפים 159-164 לסיכומים מטעם התובעים].

      

148. הנתבעים טוענים מנגד, כי לכל היותר התובעים זכאים לפיצוי בסך של 400,000 ₪ בגין כאב וסבל וקיצור תוחלת חיים למנוחה; פיצוי בסך של 718,954 ₪ בגין אובדן הכנסה בשנים האבודות וכן פיצוי בסך של 10,000 ₪ בגין הוצאות קבורה ומצבה; אין מקום לפסיקת פיצוי בגין כאב וסבל שנגרם לתובעים, הורי המנוחה, זאת בהעדר חוות-דעת מתאימה בתחום הפסיכיאטריה וממילא בהעדר תחולת הלכת "אלסוחה" וכך גם, בהעדר אסמכתאות להוצאות שנגרמו בפועל ומשהמנוחה אושפזה במשך ימים בודדים בלבד עד למותה, אין מקום לפיצוי בגין עזרת הזולת והוצאות [ראו סעיפים 64-69 לסיכומים מטעם קופת-החולים ועמוד 33 לסיכומים מטעם הנתבעים 1-3].

      

149. באשר לראש הנזק של כאב וסבל וקיצור תוחלת חיים, לאחר שנתתי דעתי לנסיבות המקרה ולפסיקה הנוהגת בעניין; משמדובר במנוחה, אשר נפטרה בהיותה בת חודשיים בלבד, אושפזה לראשונה בגין המחלה ביום 18.11.14 ושוחררה מספר שעות לאחר מכן, אושפזה בשנית ביום 19.11.14 לאחר החמרה במצבה ושהתה באשפוז עד לפטירתה ביום 21.11.14, כשלושה ימים לאחר מכן, מצאתי לפסוק פיצוי בראש נזק זה בסך של 450,000 ₪.

      

150. התובעים, הורי המנוחה, מוסיפים ועותרים לפיצוי נוסף בגין כאב וסבל, לנוכח הנזקים הנפשיים שנגרמו להם בעטים של האירועים מושא התביעה. דא עקא, עם כל ההבנה לכאבם הקשה של ההורים ולטרגדיה הנוראה שפקדה אותם והגם שצורפו קבלות עבור טיפולים פסיכולוגיים, הטענה בדבר נזקים נפשיים אינה נתמכת בחוות-דעת רפואית מתאימה. מכאן, בהעדר הוכחת נכות פסיכיאטרית וקשר סיבתי בינה לבין האירועים מושא התביעה וממילא בהעדר הוכחת פגיעה נפשית ומשמעותית, המהווה תנאי לתחולת הלכת "אלסוחה", אין מקום לפיצוי בראש נזק זה.

      

151. בראש הנזק של אובדן הכנסה בשנים האבודות, משמדובר במנוחה קטינה וממילא ללא תלויים, הרי שיש לחשב האובדן בראש נזק זה לפי שכר ממוצע במשק, העומד נכון להיום על סך של 12,962 ₪ [לפי תוכנת המשערכת], שיטת חישוב של 30% כהלכת פסק-הדין בעניין פינץ, מקדם היוון רגיל בשיעור של 299.1951 עד גיל 67 ומקדם היוון כפול בשיעור של 0.7224, כך שהפיצוי בראש נזק זה עומד על סך של 840,476 ₪.

      

152. כמו כן, מצאתי לפסוק פיצוי בגין הוצאות קבורה בסך של 12,000 ₪ ובאשר לראש הנזק של עזרת הזולת והוצאות שנגרמו לתובעים, לטענתם, עד למות המנוחה, בשים לב לכך שהמנוחה נפטרה כשלושה ימים בלבד לאחר ביקורה הראשון בחדר המיון והעובדה שהמנוחה ממילא נדרשה להשגחה במועדים הרלוונטיים, בהיותה בת חודשיים בלבד, אין מקום לפיצוי בראש נזק זה.

      

     סוף דבר

153. התביעה מתקבלת בסוגיית אי-יידוע אם המנוחה במהלך הריונה אודות החיסון נגד שעלת ונדחית ביתר הסוגיות.

      

154. קופת-החולים ומדינת ישראל, כבעלים של המרכז הרפואי ברזילי, המנהל את המרפאה להיריון בסיכון גבוה, תישאנה בחלקים שווים וביחד ולחוד בתשלום הפיצוי לתובעים בסך כולל של 1,302,476 ₪, כמפורט לעיל ולהלן:

     • כאב וסבל וקיצור תוחלת חיים - 450,000 ₪

     • אובדן הכנסה "בשנים האבודות" - 840,476 ₪

     • הוצאת קבורה - 12,000 ₪

       _____________

     • סה"כ - 1,302,476 ₪

        

155. קופת-החולים ומדינת ישראל תישאנה, ביחד ולחוד, כל אחת לפי חלקה היחסי כמפורט לעיל, בתשלום סכום הפיצוי כמפורט לעיל, בתוספת שכר-טרחת עורך-דין בסך של 304,779 ₪; אגרה ויתרת האגרה השנייה; שכר-טרחת המומחה מטעם התובעים בתחום המיילדות בלבד בכל הנוגע לסוגיית החיסון נגד שעלת ובשכר עדותו, בכפוף להצגת אסמכתאות מתאימות.

      

156. התובעים עותרים להחזר הוצאות משפטיות כולל, בין היתר, הוצאת חומר רפואי, שלוש חוות-דעת בתחום מיילדות, טיפול נמרץ ורפואת ילדים ומחלות זיהומיות ואגרת בית-משפט הנאמד בסך של 60,000 ₪. כמו כן, עותרים התובעים לשכר-טרחת עו"ד בשיעור של 25% בתוספת מע"מ, כפי שגובה לטענתם באת-כוחם [ראו סעיפים 165-166 לסיכומים מטעם התובעים]. כאמור לעיל ובהינתן תוצאת פסק-הדין, מצאתי לחייב את הנתבעות בתשלום שכר-הטרחה ושכר העדות של המומחה מטעם התובעים בתחום המיילדות בלבד. כמו כן ובהעדר אסמכתא, כהסכם שכר-טרחה, מצאתי לדחות בקשת התובעים לשכר-טרחת עו"ד בשיעור של 25% בתוספת מע"מ ושכר-הטרחה נפסק כמקובל וכמפורט מעלה.

      

157. סכום הפיצוי ישולם בתוך 30 יום מיום קבלת עותק פסק-הדין, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית החל מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

      

     המזכירות תעביר העתק מפסק-הדין לבאי-כוח הצדדים ללא דיחוי

      

      

      

      

      

      

      

      

      

      

     ניתן היום, כ"ט ניסן תשפ"ד, 07 מאי 2024, בהעדר הצדדים.