ס' נ' מדינת ישראל

לפניי ערעור על החלטת הוועדה הפסיכיאטרית שהתכנסה ביום 11.02.2024 בבית החולים "מזרע" (להלן: "הוועדה הפסיכיאטרית", "בית החולים" בהתאמה) מכוח סעיף 28א' לחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991 (להלן: "החוק"), בה הוחלט על הארכת תוקף צו הטיפול המרפאתי הכפוי והמשך טיפול מרפאתי כפוי במסגרת החלטת בית המשפט (להלן: "החלטת הוועדה הפסיכיאטרית").

בנימוקיה קבעה הוועדה הפסיכיאטרית כדלקמן:

"מדובר במטופל המוכר למערכת הפסיכיאטרית ומאובחן עם סכיזופרניה פרנואידית, ידוע גם על שימוש בסמים ואלכוהול. בעניינו של המטופל ניתן צו טמ"כ בתאריך 1.3.2023 לתקופה מירבית של עד שלוש שנים בגין עבירות של איומים, לציין כי העבירות הינן מאפריל 2018 ואוקטובר 2019. היום בקשת המרפאה לשחררו.

על פי דיווח מהמרפאה מגיע למעקבים בצורה מסודרת, אך באופן חוזר מסרב ליטול טיפול ומבטיח שלא יחזור לשימוש בסמים ואלכוהול.

נערך דיון עימו ועם אחותו במרפאה וסוכם שלאור היציבות במצבו ומאחר ואין פסיכוטים פעילים וסימני מסוכנות מזה תקופה ארוכה, אין צורך במעקב בתוקף צו טמ"כ ולהערכת המרפאה ניתן לעבור למעקב במסגרת קופ"ח לבקשתו. המשפחה מוסרת שידאגו לכך.

בבדיקתו המטופל סובל מסכיזופרניה פרנואידית, בעברו 3 אשפוזים פסיכיאטרים, לפחות אחד מהם 

בכפייה במצב פסיכוטי. כעת במהלך השנה האחרונה אינו נוטל טיפול תרופתי אך אין זה אומר שהבריא ממחלתו הנפשית, אשר עלולה להתפרץ בכל זמן נתון בטריגר הקטן ביותר ואף ללא טריגר.

יש לציין עוד שחוות הדעת בעניינו שהוגשה לבית המשפט ובעקבותיה הוצא צו הטמ"כ נכתב אז בסעיף 3 למסקנות "...כיום, בהיעדר מסוכנות, אינו זקוק לאשפוז פסיכיאטרי וזקוק למעקב מרפאתי כפוי".

מילים דומות כותבת הרופאה המטפלת גם בהמלצה שלה לשחרורו מהצו, שהמטופל יציב, בהיעדר טיפול תרופתי ובהיעדר סימני מסוכנות, אין צורך במעקב צו טמ"כ. מכאן שאותם נימוקים חלו גם בעת הוצאת הצו והוועדה סבורה כי בנסיבות אלה, אין מקום עדיין, ובטרם חלפה שנה מאז הוצאת הצו, לשחררו והוועדה דוחה את בקשת המרפאה והמטופל."

בחודש נובמבר 2021 הוגש כנגד המערער כתב אישום המייחס לו עבירות של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, שביצע ביום 27.04.2018 ובמהלך חודש אוקטובר 2019, כנגד בניו הקטינים (ת"פ XXX, בית משפט השלום ב-XXX). ביום 01.03.2021, על יסוד חוות דעת פסיכיאטרית, נקבע כי המערער כשיר לעמוד לדין אך לא היה בר עונשין בעת ביצוע העבירה לאור מצבו הנפשי. נקבע כי המערער ביצע את העבירה ובהסכמת הצדדים ניתן צו מרפאתי כפוי לתקופה המקסימלית שלצד העבירה, תקופה מרבית של 3 שנים, היינו עד ליום 01.03.2026. מעיון בתדפיס המידע הפלילי של המערער עולה כי ההליך האמור (ת"פ XXX) הוא הרישום הפלילי היחיד. על פי תדפיס מידע תעבורתי של המערער, קיימת לו הרשעה אחת מיום 17.06.2019 בגין נסיעה ללא חגורה בניגוד לסעיף 83ב(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961.

ברקע יצוין כי המערער הינו בן 48, אלמן ואב ל-3, מתגורר בכפר XXX יחד עם XXX, אינו עובד ומקבל קצבאות שאירים ממבטחים וביטוח לאומי. המערער מוכר למערכת הפסיכיאטרית. בשנת 2011 חווה תכני רדיפה, פנה לדמויות בכפר וביקשם להפסיק את הרדיפה, קיבל סימנים לכך שהם מסרבים, הגיע לפסי הרכבת ב-XXX מתוך כוונה להתאבד. בעקבות כך אושפז בהסכמה ואובחן כלוקה בסכיזופרניה. לא המשיך במעקב וטיפול, המשיכו תכנים פרנואידים. בשנת 2013 זרק גרזן על חלון השכנים ואושפז בהוראת אשפוז, לאחר מכן שוחרר עם הוראה לטיפול מרפאתי כפוי אך לא הגיע לטיפול והפסיק טיפול ומעקב. בעברו שימוש באלכוהול וקנאביס. ב-XXX אביו נפטר, ב-XXX אשתו נפטרה.

בשנתיים האחרונות דווח כי המערער מסתדר באופן עצמאי, לדברי אחותו אין שום בעיות עם המערער והיא שוללת כל סימני מסוכנות טוענת כי אחיה בקשר עם פסיכיאטרית בקופת חולים המדברת איתו ותומכת בבקשתו להפסיק את הטמ"כ, אין תלונות של אירועים חריגים או מסוכנות, נרשם כי מצד המערער אין מסוכנות עצמית ולאחרים. בית החולים סבור היה כי לאור יציבות במצב, היעדר נטילת טיפול תרופתי וללא סימני מסוכנות מזה תקופה ארוכה, אין צורך במעקב בתוקף צו הטמ"כ.

ב"כ המערער טענה כי הוועדה הפסיכיאטרית שגתה בהחלטתה להותיר את צו הטמ"כ על כנו, חרף המלצת בית החולים להפסיק את הטמ"כ, שכן אין למערער כל צורך בטיפול רפואי, הוא נעדר מסוכנות, ואין כל החמרה במצבו הנפשי גם כשאינו נוטל תרופות מזה כשנה. לטעמה, החלטת הוועדה הפסיכיאטרית חורגת ממתחם הסבירות והמידתיות. עוד נטען כי תוקפו של צו מרפאתי כפוי הינו לתקופה המירבית ל-3 שנים אך בהתאם לפסיקת בית משפט זה בע"ו 58091-08-22, אין מדובר בגזירת גורל הכרחית למשך אותה תקופה. ב"כ המערער טענה כי בשים לב לחלוף הזמן מאז ביצוע המעשים שיוחסו למערער, מצבו הנפשי המתמשך מאז ועד היום, היעדר צורך בהמשך טיפול מרפאתי כפוי, יש לנהוג על פי תכלית חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, ולאפשר למערער לנהל את חייו באמצעי שפגיעתו היא הפחותה ביותר.

ב"כ המשיב טען כי אין להתערב בהחלטת הוועדה הפסיכיאטרית שכן מדובר בהחלטה סבירה ונכונה, המערער מוכר למערכת הפסיכיאטרית ובעל עבר פסיכיאטרי, צו האשפוז בעניינו הוצא לפני כשנה (מרץ 2023) בגין עבירות איומים, הוא אינו נוטל טיפול תרופתי, אין ערובה לכך כי הבריא ממחלתו, כי גם בהוצאת צו הטמ"כ במסגרת ההליך הפלילי נכתב שלא נשקפת מהמערער מסוכנות, כי הוא אינו זקוק לאשפוז אלא למעקב מרפאתי כפוי, ומכאן שדין הערעור להידחות.

לאחר שעיינתי בהחלטת הוועדה הפסיכיאטרית, פרוטוקול הוועדה הפסיכיאטרית, טופס ההפניה מבית החולים, מסמכיו הרפואיים של המערער, תדפיס מידע פלילי וכתב האישום שבמסגרתו הוצא צו הטמ"כ, הוראות החוק והפסיקה, מצאתי שדין הערעור להתקבל.

אפתח בכך שאין אני חולקת על כך שהמערער סובל ממחלת נפש מסוג סכיזופרניה פרנואידית ובעברו אשפוזים, כמו כן כי אין ערובה לכך שהמערער הבריא ממחלתו, כי קיימת האפשרות שמחלתו עלולה להתפרץ בכל זמן נתון אף "ללא טריגר" וכי חלפה כשנה מאז הוצאת צו הטיפול המרפאתי אשר תוקפו עד חודש מרץ 2026. עם זאת, סבורני כי הפתרון לסוגיה המשפטית שבפניי מצויה בניתוח הערכת המסוכנות של המערער ומתן תשובה לשאלה האם צו הטמ"כ שהוצא לו נחוץ באופן ממשי לצורך איון מסוכנותו. בהיעדר מסוכנות מצד המערער ובהיעדר נחיצות אמיתית לטיפול מרפאתי כפוי תחת צו טמ"כ הנחוץ לצורך איון מסוכנותו, אין מקום לפגוע בחירותו של המערער מעבר לדרוש על הגנה עליו, לטיפול בו או על הגנה על שלום הציבור.

החלטת וועדה פסיכיאטרית המורה על אשפוז כפוי, לחלופין המאריכה הוראת אשפוז כפוי, פוגעת בזכויות היסוד של אותו אדם. אשפוזו של אדם בבית חולים לחולי נפש קשה ומר הוא למאושפז ולבני משפחתו, ומשנעשה שלא מרצון המאושפז, יש בו משום אחת הצורות החמורות והמדכאות של שלילת חירותו של האדם (עיינו ב"ש 196/80 טולידנו נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(3) 332, 336 (1980)). המערער אינו נמצא באשפוז כפוי בבית חולים, אך הוצא כנגדו צו טמ"כ עד לחודש מרץ 2026, המחייב אותו לציית ולפעול בהתאם, שאם לא כן, מסתכן הוא באשפוז כפוי, עיינו סעיף 15(ה) לחוק.

האידיאולוגיה המונחת במדיניות החברתית של אשפוז וטיפול בחולי נפש יונקת ממספר גישות ערכיות אשר לעיתים סותרות זו את זו, והדרושות איזון (עיינו דן שניט, "אשפוז כפוי: כלפי מי, על ידי מי ועל סמך מה",עיוני משפט ח'(1982) 529, 532)) (להלן:"ד' שניט"). הגישה הפטרנליסטית - מעמידה במוקד את חובת החברה לדאוג לצרכיו הרפואיים של חולה הנפש אשר מצבו מחייב הגשת סיוע מצד החברה כדי שיתגבר ויצא מן המשבר אליו נקלע. התערבות חברתית זו תחשב מוצדקת על פי גישה זו כאשר היא מכוונת לטובתו ולתועלתו הרפואית של חולה הנפש, הנמצא במצוקה שאין הוא מסוגל להיחלץ ממנה ללא עזרה מבחוץ. הגישה המתמקדת בחירות - במרכזה עומדת זכותו של כל אזרח לעצב את עתידו ללא התערבות מבחוץ. על חירות זו יש להגן כל עוד התנהגותו של חולה הנפש אינה פוגעת בסובבים אותו. על פי גישה זו אין די בתועלתו הרפואית של חולה הנפש כדי להצדיק את אשפוזו בניגוד לרצונו. הגישה הדוגלת בהגנה על הציבור מפני יחידים אשר בהתנהגותם פוגעים או עלולים לפגוע באורח החיים התקין של האזרחים בחברה. זוהי חובתה וזכותה של כל חברה להעניק הגנה לחבריה מפני סכנה הצפויה לשלומם. (עיינו פסק דיני, ע"ו (מחוזי חיפה) 2153-02-22 א' ג' נ' הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית (נבו 09.02.2022).

סעיף 28(ב) לחוק מקנה לוועדה הפסיכיאטרית סמכות לשחרר חולה שאושפז, לחלופין נמצא בטיפול מרפאתי כפוי על פי צו. סעיף 28(ב1) לחוק מורה כי "הוועדה תחליט על שחרורו של חולה אם מצאה כי אין עוד הצדקה להמשך אשפוזו נוכח מצבו הנפשי ונוכח מידת המסוכנות הנשקפת ממנו, בשים לב למצבו הנפשי", שכן: "תפקידה של הוועדה הפסיכיאטרית, בכל הנוגע לצו אשפוז שיפוטי, הוא לבחון לאחר זמן אם השתנו הנסיבות מאז ניתן הצו, ואם יש בשינוי הנסיבות כדי להצדיק שחרורו של הנאשם." (עיינו רע"פ 2060/97 כרמלה וילנצ'יק נ' הפסיכיאטר המחוזי - תל-אביב, נב(1) 697 (1998)‏‏). האמור לעיל תקף גם כאשר הוועדה הפסיכיאטרית מתכנסת לדון בעניינו של נאשם חולה נפש שהוצא לו צו טיפול מרפאתי כפוי, וזאת "הן מטעם ההיגיון והשכל הישר, בבחינת "קל וחומר" (שינוי נסיבות יש בו כדי להצדיק את שחרורו של נאשם מצו אשפוז שיפוטי, אשר הינו חמור ופוגעני יותר מצו טיפול מרפאתי כפוי), והן מכוח פרשנות החוק לאור חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, היוצר חזקה בעלת תימוכין פסיקתי נרחב כי כל דבר חקיקה נועד להגשים את חירותו של הפרט ופגיעה בחירות תיעשה רק לתכלית ראויה ולא מעבר למידה הדרושה" (עיינו פסק דיני, ע"ו (מחוזי חיפה) 58091-08-22צ' נ' מרכז בריאות הנפש -מעלה הכרמל(נבו 18.09.2022)‏‏). סעיף 28(ב2) לחוק מורה כי הוועדה הפסיכיאטרית תחליט החלטתה בין השאר מתוך שקילת סיכויי שיקומו של החולה והתנאים לשיקום, הטיפול הדרוש לשיקומו, הפרוגנוזה לגביו, נסיבות העבירה שבשלה ניתן צו הטמ"כ, עברו הפלילי ומשך הזמן שחלף מתחילת הטיפול המרפאתי.

מבחינת הערכת מסוכנות, עברו הפלילי של המערער מצומצם והוא כולל אך ורק את אותו כתב אישום שהוגש כנגדו בחודש נובמבר 2021 (ת"פ XXX, עבירת איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין). האירועים בגינם הוצא צו הטמ"כ אירעו בין השנים 2018-2019, משמע לפני כ-5-6 שנים. מאז ועד היום לא אירע אירוע נוסף שיש בו כדי לאשש חשש מפני מסוכנותו של המערער, לעצמו או לאחרים. ביחס לעניין זה, יש לזכור כי "ככל שחולף הזמן מעת ביצוע המעשים שהובילו לצו וככל שחולף הזמן מעברו הפלילי הקודם – כך המשקל שיש ליתן לכל אלו פוחתת" (ע"ו 12417-05-23 [לא פורסם], 12.06.2023). בטופס ההפנייה לוועדה הפסיכיאטרית מיום 20.08.2023 העריך בית החולים כי מצד המערער לא נשקפת מסוכנות לעצמו או לאחרים. הוועדה הפסיכיאטרית הקודמת שהתכנסה ביום 23.08.2023 העריכה כי מצד המערער נשקפת מסוכנות עצמית ולאחרים ברמה נמוכה. בטופס ההפניה לוועדה הפסיכיאטרית מיום 08.02.2024 העריך בית החולים שוב פעם כי מצד המערער לא נשקפת מסוכנות לעצמו או לאחרים. בהחלטת הוועדה הפסיכיאטרית מושא הערעור לא צוין דבר באשר להערכת המסוכנות הנשקפת מצד המערער. שורה זו נותרה ריקה וחזקה כי דבר זה נעשה בשל היעדר הערכת מסוכנות הנשקפת מצד המערער. עוד יצויין כי בנימוקי החלטת הוועדה הפסיכיאטרית לא נרשם דבר באשר להערכת מסוכנות כזו או אחרת הנשקפת מצד המערער כיום. המסקנה המתבקשת מהאמור לעיל היא כי מצד המערער לא נשקפת מסוכנות לעצמו או לאחרים.

מבחינת טיפול רפואי ונחיצות צו הטמ"כ, מהמסמכים עולה כי המערער מסרב לקבל טיפול תרופתי. ודוק, אכן הומלץ לו לקחת טיפול תרופתי, אך בהיעדר תסמיני פסיכוזה, הוא לא הוכרח ליטול תרופות. בסיכום ביקור בית החולים מיום 20.08.2023 נרשם כי: "[...] ללא תוכן פסיכוטי פעיל, ללא תוכן אפקטיבי מג'ורי. לא נטל טיפול שנים ומסרב גם כעת [...] מסרב להיות במסלול של חולים, לקבל נכות, לקחת טיפול תרופתי [...]". בסיכום ביקור בית החולים מיום 19.10.2023 נרשם כי: "[...] ללא תוכן פסיכוטי פעיל, ללא תוכן אפקטיבי מג'ורי. לא נטל טיפול שנים ומסרב גם כעת, למרות המלצתי [...]". בסיכום ביקור בית החולים מיום 28.12.2023 נרשם כי: "[...] לא נטל טיפול שנים ומסרב גם כעת, למרות המלצתי [...]". כך גם נרשם בסיכום ביקור בית החולים מיום 08.02.2024. דברים אלה צוינו ונכתבו גם בטופסי ההפנייה לוועדה הפסיכיאטרית מיום 20.08.2023 ומיום 08.02.2024 ("מסרב לקחת למרות המלצתינו").

עולה כי במסגרת צו הטמ"כ המערער אינו מקבל כל טיפול רפואי, הוא מסרב ליטול תרופות, והוא מגיע למרפאה לצורך מעקב בלבד. בעניין זה יש לזכור כי משפחת המערער מלווה אותו ותומכת בו, מעידה כי אין עמו כל בעיות וכי תדאג ללוות אותו למעקב במסגרת קופת בית החולים.

באשר לטענת ב"כ המשיב כי תוקף צו הטמ"כ הינו עד לחודש מרץ 2026 וחלפה לה כשנה אחת בלבד ממועד הוצאתו (מרץ 2023), אציין כי "[...] וכי הצו אינו חייב להמשיך ולהיות בתוקפו לכל אורך התקופה שנקבעה" (עיינו פסק דיני, ע"ו (מחוזי חיפה) 18617-04-22ל' נ' הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית חיפה (נבו 04.05.2022)‏‏). נוכח חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וכן נוכח כללי פרשנות חקיקתית תכליתית, סבורני כי השארת צו טמ"כ במקומו מוצדקת כל עוד הצו נחוץ ונדרש.

בסיכומו של דבר, רמת המסוכנות של המערער (היעדר מסוכנות) והיעדר נחיצות הצו המרפאתי הכפוי (במסגרתו המערער לא מקבל טיפול רפואי ולא נוטל תרופות), מטים את הכף לכדי הכרעה כי אין להותיר את צו הטמ"כ. צו הטמ"כ אינו מוצדק לפי גישת ההגנה על הציבור מפני יחידים הפוגעים או עלולים לפגוע באורח החיים התקין של האזרחים בחברה, ואינו מוצדק לפי הגישה הפטרנליסטית. המערער מוכן להיות במעקב רפואי במסגרת קופת החולים ולפי הגישה המתמקדת בחירות הפרט, יש להגן על זכותו לעצב את חייו בצורה הנכונה לו, כל עוד אינו פוגע באחרים ורמת המסוכנות מאפשרת זאת.

טרם חתימה, אשוב ואצטט את כב' הנשיא א' ברק (כתוארו אז), ברע"פ 2060/97 פלונית נ' הפסיכיאטר המחוזי-תל אביב (נבו 11.03.1998), כדלקמן:

"אין לאשפז חולה נפש אשפוז כפוי בבית חולים אם ניתן לטפל בו ולהגן על שלום הציבור באמצעות טיפול מרפאתי כפוי, ואין לכפות טיפול אם ניתן להשיגו ללא כפיה. תמיד יש לנקוט באמצעים המגשימים את המטרה הראויה ושפגיעתם בחולה הנפש היא הקטנה ביותר."

מכל המקובץ עולה כי בנסיבותיו הקונקרטיות של המערער, קרי היעדר מסוכנות מצד המערער לעצמו או לאחרים והיעדר קבלת טיפול רפואי או תרופתי במסגרת צו הטמ"כ, רצון והסכמת המערער (לרבות משפחתו) להגיע למעקב במסגרת חלופית בקופת חולים, שאינה על דרך כפייה – סבורני שאין תכלית עניינית ו/או משפטית להותיר את המערער תחת צו טמ"כ, ואני מורה כי צו הטמ"כ ייפקע עם מתן פסק דיני זה.

המערער יגיע למעקבים רפואיים בקופת החולים על פי הנחיית הרופא המטפל בקופת חולים.

פסק הדין מותר לפרסום בהשמטת פרטים מזהים.

המזכירות תמציא לצדדים ותסגור התיק.

ניתן היום, י"ד ניסן תשפ"ד, 22 אפריל 2024, בהעדר הצדדים.