פלוני ואח' נ' בית ספר על שם בן-יהודה (נמחק) ואח'

מבוא

 

1. לפניי תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש].

 

2. עניינה של התביעה הוא תאונה מיום 21.3.2013, שנגרמה לתובע כשהיה כבן 11, במהלך קייטנה מטעם הנתבעות שהופעלה בחופשת הפסח. התאונה התרחשה במהלך ההפסקה בקייטנה, עת התובע נפל ליד הנדנדה בחצר (הגרסאות לגבי אופן הנפילה חלוקות כפי שיפורט בהמשך), ונגרמו לו כתוצאה מכך נזקי גוף (להלן: "התאונה").

 

3. הקייטנה במסגרתה נפגע התובע התקיימה בבית הספר בו למד התובע, המיועד לילדים עם לקויות שכליות והתפתחויות, שאין להם בעיות ניידות.

 

4. התובע סבל עוד לפני התאונה, ומלידה, מתסמונת נדירה המתבטאת באי רגישות לכאב, מפיגור שכלי בדרגה בינונית, ומהפרעות קשב וריכוז.

 

 

הצדדים

 

5. התובע, מר ע' א' א' (להלן: "התובע"), יליד 2002, היה קטין בן 11 במועד התאונה. כיום הוא בן 21. התובע הגיש תביעתו באמצעות שני הוריו, שהם אפוטרופוסיו הטבעיים.

 

6. הנתבע 1, בית הספר ע"ש בן יהודה, הנמצא בשכונת אבו-טור בירושלים, בו למד התובע בזמנים הרלוונטיים לתביעה, ובו התקיימה הקייטנה במהלכה התרחשה התאונה (להלן: "בית הספר"). מאחר שבית הספר אינו אישיות משפטית, התביעה נמחקה נגדו בהסכמה בפסק דין מתאריך 8.6.22.

 

7. הנתבעת 2, עיריית ירושלים (להלן: "העירייה"), היא הבעלים והמחזיקה של המקרקעין ושטח בית הספר בו התקיימה הקייטנה, וכן של המתקנים בו, לרבות הנדנדה, והיא גם מעסיקת הסייעות שעבדו בקייטנה והאחראית על מעשיהן ומחדליהן.

 

8. הנתבעת 3, מדינת ישראל- משרד החינוך (להלן: "המדינה"), היא האחראית על מערכת החינוך, לרבות בית הספר, מעסיקת צוות המורים והנהלת בית הספר, והאחראית על תכנית הלימוד ובטיחותם ושלומם של התלמידים הלומדים בבית הספר, לרבות התובע.

 

התאונה

 

9. אין מחלוקת שהתאונה נשוא התביעה התרחשה, דהיינו, שהתובע נפל במהלך ההפסקה בחצר ליד הנדנדה. עם זאת, בין הצדדים קיימות מחלוקות בנוגע לנסיבות התאונה ואופן התרחשותה. כמו כן, בין הצדדים מחלוקת בנוגע לאחריות לתאונה, בעיקר בעניין ההשגחה לה נזקק התובע בשל הליקויים מהם סבל, ובנוגע לבטיחות הנדנדה שהייתה מותקנת בחצר בית הספר. מחלוקת נוספת היא בעניין נזקי התובע כתוצאה מהתאונה.

 

רקע על מצבו של התובע לפני התאונה

 

10. קודם שיידונו המחלוקות בתיק, ישנה חשיבות לפרט מעט על מצבו הבסיסי של התובע, שכן יש לכך השלכות על תפקוד התובע וההשגחה שנדרשה לו בשל מגבלותיו הנובעות ממצבו.

 

11. מאז שנולד סובל התובע מתסמונת גנטית נדירה הנקראת CIPA, המאופיינת בחוסר תחושה לכאבו (להלן: "התסמונת"). בנוסף, סובל התובע מלידה מפיגור בינוני והפרעות קשב וריכוז.

 

12. במסגרת הליך זה, ולאחר שהצדדים הגישו חוות דעת רפואיות מטעמם, מונו שני מומחים רפואיים מטעם בית המשפט: ד"ר אייל מרכדו, מומחה בתחום האורתופדיה ופרופ' אביבה פתאל-ולבסקי, מומחית בתחום רפואת ילדים, נוירולוגית ילדים והתפתחות הילד, אשר מונתה בשל מחלוקת בנוגע לתוחלת חיי התובע. שני המומחים התייחסו בחוות דעתם לתסמונת ולשאר הליקויים בהם סובל התובע.

 

13. המומחה הממונה בתחום האורתופדיה תיאר את התסמונת כך: "...זו תסמונת המתבטאת ברגישות נמוכה לכאב ולטמפרטורה, ולכן גם לפציעות רבות יותר, עקב חוסר ההזעה יש החלמה לא טובה של הפצעים כמו גם נטייה לזיהומים ובנוסף, החלמה איטית יותר של שברים. יש נטייה לפציעה עצמית ע"י נשיכת הלשון והשפתיים, וכרסום האצבעות, כמו גם פגיעה מפרקית נוירופתית. מבחינה נפשית יש שכיחות גבוהה יותר של היפראקטיביות כמו גם בעיות רגשיות ולעיתים פיגור שכלי ברמות חומרה שונות. ואכן במהלך חייו של ע' כפי שמצויין בתיקו הרפואי עב הכרס, הוא סבל מרבים מהפציעות הנ"ל, כולל פגיעה עצמונית בלשון ובאצבעותיו, כמו גם ... (נוירופתיה מפרקית של הקרסול) שטופלה ע"י מקבע מתאים, סבל מפצעים וזיהומים רבים וממושכים כמו גם משברים שונים כולל זה שבו עוסקת תביעה זו. הוא סובל מפיגור שכלי ולכן גם ההיענות להנחיות הטיפוליות לא מיטבי והיותו מעט היפראקטיבי מגביר את נטייתו לנפילות ופציעות" (עמ' 36 לראיות המדינה).

 

14. המומחית בתחומי רפואת ילדים, נוירולוגית ילדים והתפתחות הילד, הוסיפה ופירטה בחוות דעתה כי בעקבות התסמונת וחוסר תחושת הכאב, סבל התובע עוד לפני התאונה מאירועים חוזרים של זיהומי עצם ומפרק בגיל 4 ובגיל 8 ומחבלות חוזרות בגפיים התחתונות שבגינן נזקק לקיבועים וסדים ונעזר לסירוגין בכיסא גלגלים. כמו כן, התובע עבר החלפת מפרק ירך מימין עקב פריקה; התובע סבל מעיכוב התפתחותי שבא לידי ביטוי בכך שהחל ללכת רק בגיל שנתיים וחצי; מילים ראשונות אמר בגיל 3 שנים ומשפטים אמר בגיל 4 שנים. התובע אובחן כסובל מהפרעת קשב וריכוז וטופל תרופתית בהתאם. התובע נמצא במסגרת חינוך מיוחד, אינו מסוגל לקרוא או לכתוב ומוגדר כסובל מפיגור בינוני.

 

שאלת האחריות – טענות הצדדים

 

טענות התובע

 

15. נסיבות התאונה- התובע טוען (בכל מקום שיוזכרו להלן טענות התובע, הכוונה לתובע באמצעות הוריו), כי הוא נפל בזמן ההפסקה בבית הספר. באשר לאופן התרחשות התאונה, יש להעביר את נטל הראיה אל הנתבעות להוכיח שהתאונה לא התרחשה בשל רשלנותן, שכן מתקיימים התנאים לכך לפי סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה"). הורי התובע לא נכחו בתאונה והתובע אינו מסוגל למסור בעצמו גרסה ברורה באשר לאופן התרחשותה. מטעם הנתבעות נרשמו ארבעה דיווחים על נסיבות התאונה, שביניהם ישנן סתירות. ככל שנטל הראייה יועבר, יש לקבוע כי הנתבעות לא עמדו בו.

 

16. לחילופין, התאונה התרחשה בשל דבר מסוכן שנמצא בשטח בית הספר, הוא הנדנדה, שעל הנתבעת היה לצפות שהוא עלול לגרום לתאונה, במיוחד לאוכלוסיית ילדים עם מוגבלויות שכליות, ולכן התחייב פיקוח והנחיות מיוחדות לשימוש בה.

 

17. ההשגחה הנדרשת לתובע- התובע הוכיח פוזיטיבית את רשלנות הנתבעות, בשל הפרת חובת זהירותן כלפי התובע, מאחר שהן לא שמרו על שלומו ובטחונו ולא מנעו את הפגיעה בו, על פי חובתן החוזית וכמתחייב מעוולת הרשלנות שבפקודה והפסיקה. הנתבעות לא העניקו לתובע את ההשגחה הצמודה והמיוחדת לה הוא היה זקוק, במיוחד בשל מצבו הבסיסי ונטייתו ליפול ולהיחבל. לא ניתנה הנחיה מיוחדת על החובה לסייע לתובע בעליה וירידה מנדנדה והסייעת לובה לא ראתה בעצמה כסייעת צמודה ולא פעלה ככזו. בית הספר לא העביר מידע מסודר מהצוות החינוכי לסייעות ולא תידרך את הסייעות לגבי מצבו של התובע וצרכיו. הסייעות לא עשו דבר למניעת התאונה. כל אלו מעידים על רשלנות הנתבעות, שאלמלא היא היה ניתן למנוע את התאונה.

 

18. הנדנדה- הנדנדה המותקנת בחצר, שלידה או ממנה נפל התובע, לא הייתה תקינה ולא בטיחותית, שכן היא הועמדה על ידי העירייה לרשותם של תלמידים עם בעיות שכליות והתפתחויות, ויצרה סיכון בלתי סביר, מאחר שהייתה ללא גידור או סימון של טווח הפגיעה מהנדנדה. בנוסף, השימוש בנדנדה היה ללא הנחיות ברורות או תדרוך לסייעות התורניות בחצר בכל הנוגע להשגחה הנדרשת סביבה. על הנתבעות הייתה חובה לנקוט בפעולות ראויות להגנה על הקטינים שבהשגחתן מפני פגיעה מחפץ שבשליטתן.

גובה הנדנדה היה לא תקני. על פי הוראות חוזר המנהלת הכללית של משרד החינוך, משטח הישיבה של נדנדה צריך להיות בגובה שבין 45 עד 63 ס"מ, בעוד הסייעת לובה העידה שגובהה היה 30- 40 ס"מ.

בנוסף, הנדנדה פורקה על ידי הנתבעות או מי מהן בסמוך לאחר התאונה, ועל כן לא היה ניתן להוכיח אלו הפרות נוספות היו. העדות מטעם הנתבעות לא זכרו את מצב הנדנדה במועד התאונה, ובהמשך הותקנה על ידי הנתבעות או מי מהן נדנדה חדשה ושונה. פירוק הנדנדה והתקנת נדנדה חלופית מהווה הודאת בעל דין במפגע מסוכן. הנתבעות גם לא הציגו דו"ח בטיחות המעיד על תקינות ובטיחות הנדנדה או על בדיקות תקופתיות שנערכו בה.

 

19. לא ניתן לייחס לתובע או להוריו הסתכנות מרצון או אשם תורם. התובע לא ידע ולא היה צריך לדעת שהנדנדה בחצר מהווה מפגע. אין זה מתפקידם של ההורים להתוות מדיניות בבית הספר או לתת הנחיות לטיפול בתובע, כפי שניסתה המנהלת לטעון.

 

20. הנתבעות הפרו חובות חקוקות רבות, בהן חוזרי מנכ"ל של משרד החינוך, חוק פיקוח על בתי הספר, התשכ"ט- 1968, והתקנות מכוחו, פקודת העיריות [נוסח חדש] על תקנותיו וחוקי העזר מכוחו, ועוד.

 

21. עדות הורי התובע הייתה אמינה ומהימנה. לעומתן, העדויות מטעם הנתבעות היו רצופות סתירות באשר לסוג ההשגחה שהוצמדה לתובע, ואף סתרו בתיעוד בכתב. עדות המנהלת הייתה מגמתית, תוך ניסיון לברוח מאחריות, כשלא זכרה כל פרט שלא היה לה נוח להשיב עליו.

 

22. הנתבעות נמנעו מזימון עדים רלוונטיים, כמו המורה טל כהן, המורה דורה שראתה את התאונה, ובנות השירות תמי ואלמוג שליוו את התובע לטיפול. הנתבעות נמנעו גם מצירוף דו"חות חינוכיים מלאים על התובע, וכן דו"חות לגבי בדיקות תקופתיות של הנדנדה, דרישות חוזרי משרד החינוך ועוד. הימנעויות אלו מקימות את החזקה לפיה העדויות או המסמכים היו מחזקים את טענות התובע.

 

23. לאור כל האמור, יש לקבוע כי הנתבעות התרשלו בתפקודן בכל הנוגע לתובע ואחראיות לקרות התאונה, ולכן יש לחייבן ביחד ולחוד בפיצוי התובע בגין נזקיו כתוצאה מהתאונה.

 

טענות הנתבעת 2- העירייה

 

24. נסיבות התאונה- התובע לא הוכיח את הגרסה העובדתית לה טען בכתב התביעה ובתצהירים מטעמו, לפיה חבריו נידנדו אותו בחוזקה כשהוא ישב על הנדנדה וכתוצאה מכך הוא נפל ונחבל. בתצהירי הוריו של התובע נטען שהתובע סיפר על מה שהתרחש. אלא שהתובע לא הובא לעדות ולא ניתן היה להתרשם מיכולתו למסור מידע לגבי שהתרחש. מהעדויות עלה שהתובע לא היה תקשורתי, ולכן לא ניתן היה לטעון שהתובע נדחף מהנדנדה. אמו של התובע העידה כי היא לא יודעת עד היום כיצד הוא נפל. אביו של התובע טען לראשונה בעדותו כי בחדר המיון אמרו לו שהתאונה נגרמה כתוצאה מכך שהנדנדה פגעה ברגל, והשיב בעניין זה באופן לא ברור.

 

25. העדויות היחידות הקבילות בנוגע לנסיבות התאונה הן של הסייעות, שהתייחסו גם להיקף חובת ההשגחה מטעמן. הסייעת עליזה גבאי, שהייתה תורנית בחצר באותה הפסקה, העידה כי לא ראתה את רגע הנפילה. הסייעת לובה העידה כי התובע ניסה לעלות לנדנדה ותוך כדי כך נפל. לטענתה, תפקיד הסייעת אינו תפקיד של סייעת צמודה, ואם יש תלמיד שאסור לו לצאת לחצר, מצמידים לו איש צוות שישגיח עליו בכיתה. לגבי התובע לא הייתה הנחיה המונעת ממנו להתנדנד או לצאת לחצר. בנוסף, לובה נדרשה להיות בתורנות השגחה כללית בחצר הגדולה, בה לא היה צורך בסיוע לעלות על הנדנדה כי היא נמוכה דיה. עדותה הייתה קוהרנטית ועקבית והתיישבה עם מה שמסרה למנהלת ולדו"ח שהמנהלת מילאה בהמשך עבור חברת הביטוח, אליו לובה לא הייתה מודעת. לאור האמור, יש לקבל את עדותה של לובה, שהתובע לא נדחף כשהתנדנד, אלא נפל כשניסה לעלות על הנדנדה.

 

26. עדות מנהלת בית הספר בנוגע לנסיבות התאונה הינה עדות שמיעה, שכן היא לא נכחה בבית הספר ביום התאונה, לרבות בנוגע לטענתה שהסייעת לובה הוצמדה לתובע בשל התסמונת ממנה הוא סובל.

 

27. בנוגע לארבעת הדיווחים בכתב על התאונה, אין ביניהם כל סתירה, אלא בחלקם התווסף פירוט. הטופס של התביעה לתאונות אישיות אינו חתום ולכן אין לו משמעות. טופס זה, שבדרך כלל ממלאים הורי התלמיד הנפגע, מולא לאחר הגשת התביעה בבית המשפט ולאחר בירור הנסיבות מול העדים הרלוונטיים, היא לובה הסייעת, כך שניתן לראות שגרסתה עקבית ועדותה מהימנה.

 

28. ההשגחה על התובע- טענת התובע שנדרשה לו השגחה צמודה מהווה הרחבת חזית. מכל מקום, לא ניתנה ללובה הנחיה להיות "צמודה" לתובע, אלא להיות תורנית חצר כללית. המנהלת העידה שסיוע "צמוד" משמעותו לפקוח עין על התובע באופן יותר צמוד ולא ללכת איתו יד ביד. לטענתה, לא הייתה כל הנחיה לתת לתובע השגחה צמודה. באופן דומה העידה הגב' שרה ביטנסקי, המורה האחראית על הקייטנה ביום התאונה. התאונה הינה סיטואציה רגילה, בה התובע הלך בחצר, ניסה לעלות על הנדנדה, איבד שיווי משקל ונפל. לובה העידה שלא היה לתובע קושי מיוחד לעלות על הנדנדה ואם היה כזה, היה מקבל ממנה סיוע, שכן היא הייתה קרובה אליו. הגדרת תפקיד הסייעת כוללת דרישה לסיוע לפי צרכי האוכלוסייה במוסד בו היא מוצבת, לפי הנחיות הצוות הטיפולי, הייעוצי והחינוכי בבית הספר. מהעדויות עולה כי התובע לא נזקק לסיוע צמוד שונה מזה שניתן לו.

 

 

29. טענת התובע שאדם סביר לא היה מאפשר לילדי בית הספר להתנדנד ללא פיקוח או הנחיות מיוחדות היא אבסורדית. מדובר בעניין במומחיות שלא הוכח בכלל ולגבי התובע בפרט. לחילופין, הסייעות לא קיבלו הנחיות מיוחדות מהצוות החינוכי ביחס לתובע, ואם הייתה צריכה להיות הנחייה כזו, מדובר ברשלנות המדינה והצוות החינוכי מטעמה.

 

30. נפילה מנדנדה הוא סיכון רגיל וסביר, מבלי שהייתה רשלנות מצד העירייה, לא בהעדר השגחה, ולא באי מתן הנחיות מתאימות למצב התובע או יישומן. קבלת טענות התובע משמעותה לסגור את התובע בחדר מבלי לאפשר לו לצאת לשחק, בעוד שמטרת הנתבעות הייתה לעודד את התובע להתנהלות עצמאית ולעודד את התפתחותו במסגרת מגבלותיו.

 

31. הטענה כי התובע נזקק להשגחה מיוחדת או עזרה בעליה או ירידה מהנדנדה היא טענה שבמומחיות שלא הוכחה ולכן יש לדחותה. לא הוכח שלתובע צרכים מוטורים מיוחדים. אין בדו"ח החינוכי משנת 2011, שנתיים לפני התאונה, כדי להוכיח צורך מיוחד של התובע בהשגחה מסוימת. באותו דו"ח גם אין המלצות הקובעות כי יש מניעה להסתובב במרחב או אזהרות לכך, או המלצות כלשהן לטיפול צמוד בתובע. מכל מקום, הדו"חות החינוכיים שהוגשו אינם רלוונטיים למועד התאונה. לפיכך, השגחתה של הסייעת לובה, שעמדה בסמוך לתובע, הייתה מספקת ואין בה רשלנות.

 

32. טענות התובע שהוא היה עצמאי בהתנהלותו עד לתאונה, ומנגד, שהיה צריך להצמיד לו סייעת צמודה כדי לסייע בעליה או ירידה מנדנדה, הן טענות סותרות שלא ניתן לקבלן. הצוות החינוכי התייחס לתובע באופן רגיל, מבלי שנדרשה לו השגחה "צמודה", מושג שמשמעותו השתנה עם שמיעת הראיות.

 

33. עדויות הורי התובע לא היו אמינות. לא ניתן לקבל טענתם שבבית לא הסירו עיניהם ממנו. בבית הספר למד התובע חמש שנים עד לתאונה תוך התנהלות עצמאית, ללא נפילות, בעוד שדווקא בביתו סבל משברים, פגיעות ופציעות שונות. התובע לומד כיום בבית ספר אחר, בו הסיוע דומה לבעבר. אמו של התובע ניסתה להפחית מערך הפציעות הקודמות שקרו לתובע. אביו כלל לא הכיר את מצבו של התובע לפני התאונה ועדותו הייתה מתגוננת ומתחמקת.

 

34. מדובר באירוע פתאומי ורגעי, שלא ניתן היה למנוע, שכן לא הייתה כל הנחיה למנוע מהתובע להסתובב חופשי בחצר או להשתמש עצמאית בנדנדה. ההשגחה הותאמה למספר הילדים ואופיים.

 

35. לאור האמור, לא ניתן לקבוע שהייתה רשלנות מצדה של לובה. היא פעלה בהתאם להוראות שניתנו לה, והשגיחה היטב על התובע. לכן אין לייחס אחריות או חבות לעירייה, מעסיקתה של לובה. גם המדינה לא התרשלה ואין לייחס לה אחריות שילוחית, שכן העמידה סייעת עם הכשרה המתאימה לעבודתה, אותה ביצעה לפי ההנחיות שקיבלה.

 

36. באשר להעברת נטל הראיה לנתבעות לפי סעיף 41 לפקודה, גם אם יש מקום להעבירו, העירייה עמדה בנטל להוכיח שלא הייתה רשלנות מצדה.

 

37. הנדנדה- הטענה לנדנדה לא תקינה או לא בטיחותית מהווה הרחבת חזית ואין לקבלה. בנוסף, לא הובאה לכך כל ראיה, לרבות חוות דעת של מומחה בטיחות, בייחוד כשבכתב התביעה נטען כי התובע נדחף מהנדנדה, ללא קשר לתקינותה. התקן אליו מפנים הוריו של התובע אינו רלוונטי ולא הובאו לגביו ראיות בתיק. מדובר בנדנדה סטנדרטית שכל התלמידים עשו בה שימוש ללא כל בעיה עד לאירוע, ושהוחלפה ללא קשר לאירוע, אלא במסגרת שיפוץ כללי בבית הספר, שנים רבות לאחר התאונה.

 

38. לאור האמור, טוענת הנתבעת 2, העירייה, כי דין התביעה נגדה להידחות.

 

טענות הנתבעת 3- המדינה

 

39. נסיבות התאונה- עדת הראייה היחידה לתאונה, שהובאה לעדות על ידי העירייה, היא הסייעת לובה. הסייעת השנייה, עליזה גבאי, לא ראתה את התאונה. התובע עצמו לא הובא לעדות, על אף שמהתיעוד בתיק עולה כי הוא מסוגל לתקשר. מגרסתה של לובה עולה כי התובע ניסה לעלות על הנדנדה ונפל כשהרים את הרגל ולא הצליח לטפס על הנדנדה. גרסת הוריו של התובע כאילו התובע נדחף מהנדנדה על ידי ילדים אחרים אינה עומדת. אין מקום להעביר את הנטל אל הנתבעות לפי סעיף 41 לפקודה, שכן לא הוכח עד כמה לקותו השכלית של התובע מונעת ממנו להבין ולהסביר את נסיבות התאונה.

לגבי הדיווחים שנרשמו על האירוע על ידי בית הספר, אלו נכתבו על ידי המנהלת לצורך דיווח לביטוח או לבקשת ההורים, כשהמנהלת כלל לא נכחה ביום התאונה. הדיווח נרשם על ידי המזכירה, באישורה של המנהלת, כשהפרטים שבהם מולאו לפי רשימות התורנות. מאחר שהסייעת לובה לא נכללה ברשימת התורנות ביום התאונה, היא אינה מוזכרת בדיווח על התאונה. מדובר בדיווחים שמולאו בטפסים מובנים, בהם לא ניתן פיזית להרחיב על הנסיבות, ומכל מקום לאחר הגשת התביעה, הובאה בהרחבה גרסתה של לובה.

 

40. ההשגחה- אם התובע לא היה מסוגל לעשות שימוש במתקני החצר, היציאה לחצר הייתה נאסרת עליו. התובע היה רשאי לצאת לחצר ולהסתובב בה באופן חופשי, מתוך מטרה לאפשר לו לחיות חיים עצמאיים ככל שניתן, כפי שגם אמו של התובע הודתה שרצתה. לא הייתה הנחיה רפואית או מצד ההורים למנוע מהתובע מלהשתמש בנדנדה. התובע היה מועד לפציעות, היה מגיע לעיתים פצוע מהבית ואף על כיסא גלגלים, ולמרות זאת הוריו נתנו הרגשה שיש להתייחס אליו כילד רגיל. אמו של התובע אישרה כי על אף שהשגיחה עליו בבית כל העת, הוא עבר שלל תאונות ביתיות. לא ניתן לייחס לנתבעות סטנדרט השגחה גבוה יותר מזה שנדרש מההורים.

 

41. בנוגע לדו"חות החינוכיים המפרטים את מצבו של התובע לפני התאונה, הדו"חות הם משנתיים – שלוש לפני התאונה ומצביעים על שיפור מתמשך בהתנהגות ובמוטוריות של התובע. לובה העידה שהתובע השתתף בשיעורי ספורט כפי יכולתו. התובע היה מסוגל לעלות במדרגות לבד, והנדנה הייתה בגובה 30- 40 ס"מ, שהתאימה לתלמידי כיתה א' עם תסמונת דאון. בנוסף, הקייטנה התקיימה בבית הספר בו למד התובע ולכן הכיר את החצר ומתקניה היטב. הקייטנה התקיימה עם פחות ילדים ועם יותר השגחה מכפי שהיו בעת פעילות בית הספר. אמו של התובע העידה כי התובע משחק בחצר ביתו תחת השגחתה. המנהלת העידה כי התובע היה כשיר להסתובב עצמאית בחצר ללא צורך בהשגחה צמודה, למעט בימים שהגיע פצוע מהבית. משאר העדויות עולה כי לא היה צורך להיות צמוד ממש פיזית לתובע, אחרת היה נאסר עליו לצאת מהכיתה בהפסקה.

 

42. ברגע התרחשות התאונה, הסייעת לובה הייתה קרובה מאד לתובע. לפי תיאורה, התובע לא היה יכול לעמוד על רגל אחת וכשניסה להרים רגל לנדנדה, הוא נפל. אם מדובר באירוע פתאומי ולא צפוי, יתכן שאין ללובה אחריות. עם זאת, יתכן שהיה לה די זמן להביט ולראות שהתובע זקוק לסיוע ואז, גם ללא הוראה מפורשת, היה מצופה ממנה לסייע לו. לובה הייתה סייעת ותיקה, שעברה מעת לעת קורסים תקופתיים. לובה הייתה הסייעת המוצבת באופן קבוע בכיתת התובע ולכן הכירה את מצבו היטב. הסייעות לובה ועליזה היו מודעות לתסמונת הנדירה ממנה סבל התובע. לפיכך, יש לייחס רשלנות להתנהלותה של לובה ולייחס לעירייה אחריות שילוחית לרשלנותה.

 

43. הנדנדה- נדנדה אינה דבר מסוכן אלא מתקן משחקים מקובל, בייחוד כאשר השימוש בה הוא תחת השגחת שתי סייעות. בנוסף, לא ברור מתי צולמו תמונותיה שהגישו הוריו של התובע. הסייעת לובה והמורה שרה טענו בעדותן שבתמונות לא נראית הנדנדה או החצר או העמודים הרלוונטיים. למנהלת לא הוצגו התמונות. מועד השיפוץ שבוצע בבית הספר לא הוכח ולא הובאה כל ראיה לפגם קונקרטי כלשהו בנדנדה. הסייעת לובה לא נחקרה בעניין ביקור ההורים בבית הספר שבועיים לאחר התאונה, בו לכאורה צולמו התמונות. מכל מקום, האחריות לתקינות הנדנדה היא כולה על כתפי העירייה.

 

44. יש לייחס לאמו של התובע רשלנות בשל החשד שהתובע הגיע באותו יום לבית הספר עם נפיחות בירך שמאל, עליה האם לא סיפרה לצוות בית הספר. התיעוד על הנפיחות נרשם מפי האם בדו"ח מד"א, אך היא הכחישה זאת בחקירתה. יתכן שבגלל זה, העידה לובה שהתובע לא היה יכול לעמוד על רגל אחת. מצופה מהורה, בייחוד לילד בחינוך המיוחד, לשתף את הצוות במצבו הבריאותי של התובע ולא להשאיר אותו בקייטנה ללא עדכון ואזהרות נדרשות. לפיכך יש לייחס אשם תורם נכבד לאמו של התובע ויש בכך אף כדי לשלול אחריות מהנתבעות.

 

45. אין לייחס לחובת המדינה אי זימון עדים או אי הגשת מסמכים רלוונטיים. המדינה זימנה לעדות את שתי העדות הרלוונטיות במישור הניהולי. הגב' טל כהן שהוזכרה בדיווח על האירוע לא ראתה את התאונה והיא כפופה לגב' שרה ביטנסקי שהעידה בבית המשפט. מורה בשם דורה הוזכרה לראשונה בעדות לובה ולא קודם, ולכן יש לפנות לעירייה לקבלת הסבר בעניין זה. דו"חות בדיקה תקופתיים של הנדנדה נמצאים בידי העירייה ואינם בידי המדינה.

 

46. לאור כל האמור, טוענת הנתבעת 3, המדינה, כי אין לייחס לה אחריות לתאונה ויש לדחות את התביעה נגדה.

 

דיון והכרעה

 

שאלת האחריות

 

47. המחלוקות בין הצדדים בשאלת האחריות תתמקדנה בשלוש נקודות: נסיבות התאונה; ההשגחה לה נזקק התובע; ותקינות הנדנדה.

 

נסיבות התאונה

 

48. בכתב התביעה נטען כי התאונה התרחשה כאשר התובע ישב על הנדנדה בחצר בית הספר, חבריו נידנדו אותו בחוזקה וכתוצאה מכך הוא נזרק מן הנדנדה, נפל על הקרקע ונפצע בירך שמאל.

 

49. לחילופין, טען התובע בתביעה, כי יש להחיל את הכלל "הדבר מדבר בעדו", לפיו יש להעביר אל הנתבעות את נטל הראיה שלא הייתה לגבי התאונה התרשלות שיחובו עליה, בהתאם לסעיף 41 לפקודה. בסעיף 4 בכתב התביעה טוען התובע כי "לא הייתה לו הידיעה או לא הייתה לו היכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו לתאונה וכי התאונה נגרמה על ידי נכס ו/או על ידי מוסד חינוך ו/או על ידי פעילות שלנתבעים הייתה שליטה מלאה עליו וכי נראה שאירוע התאונה מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבעים לא נקטו זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהם נקטו זהירות כאמור".

 

הגרסה העובדתית בכתב התביעה

 

50. לא ניתן לקבל את הגרסה העובדתית הנטענת בכתב התביעה, לפיה התאונה התרחשה כתוצאה מכך שחבריו של התובע נדנדו אותו חזק וכתוצאה מכך התובע נפל מהנדנדה. לגרסה זו אין כל ראיות. כתב התביעה נשען בעניין זה על דברי הוריו של התובע, אשר אין מחלוקת שלא היו בבית הספר בזמן התאונה ולא ראו את התרחשותה. הוריו של התובע טענו בתצהיריהם שהגרסה לה טענו בכתב התביעה נטענה על בסיס מה שהם הבינו מהצוות החינוכי ו- "מבירורים שערכנו בקרב אנשי הצוות" (סעיף 4 לתצהיר אביו של התובע). אמו של התובע טענה בתצהירה כי שמעה על התאונה מהסייעת לובה, שהתקשרה אליה מיד לאחר התרחשותה. אביו של התובע טען גם כי רופא שבדק את התובע העריך בחדר המיון שהתובע נפגע מנדנדה ברגלו בגלל שהוא עבר לידה בזמן שנעה, ובגלל גובה הפגיעה בירך המתאים לגובה נדנדה. מדובר אפוא בעדויות שמיעה שאינן מבוססות על ידיעתם האישית של הורי התובע והן אינן קבילות. המדינה התנגדה לאמור בתצהירי הוריו של התובע בכל הנוגע לנסיבות התאונה וטענה כי הם עדויות שמיעה (ראו הודעת המדינה מיום 13.4.22).

 

51. באשר לתובע עצמו, לטענת הוריו לא ניתן היה לקבל ממנו גרסה ברורה על התאונה. בסעיף 8 לתצהירה טענה אמו של התובע: "מצבו השכלי של ע' לא ממש מאפשר לו לתאר בדיוק איך התאונה ארעה, במיוחד שמדובר באירוע שקרה מהר ובפתאומיות. אך ממה שע' הצליח לתאר לי הבנתי שהתאונה ארעה כאשר הילדים האחרים נדנדו את הנדנדה בעוצמה רבה, וכתוצאה מכך הוא נפל ארצה ונחבל... יתכן גם שהנדנדה שנעה במהירות פגעה ברגלו בעוצמה כשניסה לקום לאחר שנפל". בעדותה בבית המשפט אמרה האם, שהתובע אמר לה שהוא נפל מנדנדה, והיה עם חבריו, יונתן ושחף, אבל היא לא יודעת אם נידנדו אותו, ולמעשה עד היום היא לא יודעת מה קרה ואיך הוא נפל (עמ' 13 שו' 29 לפרו' מיום 3.7.22). בנוסף, לדבריה, התיעוד הרפואי הראשון, בו נכתב שהתובע נפל תוך כדי ירידה מנדנדה, נכתב על ידי רופא שדיבר עם הסייעת מבית הספר שליוותה את התובע לבית החולים, ולא איתה. גם אביו של התובע טען בעדותו כי הוא שאל את התובע איך התאונה קרתה, והבין ממנו שהיו איתו שני חברים והוא נפל מנדנדה.

 

העירייה מודה בסיכומיה כי מהעדויות עלה שהתובע לא היה תקשורתי, ולכן לא ניתן היה לטעון על בסיס דבריו שהוא נדחף מהנדנדה. למרות זאת, טוענות שתי הנתבעות כי יש לזקוף לחובת הוריו של התובע את העובדה שהתובע לא הגיע לבית המשפט על מנת שניתן יהיה להתרשם אם הוא אכן אינו מסוגל לדבר ולספר על נסיבות התאונה. המדינה טוענת כי עולה שהתובע כן מדבר, משתמש בטלפון נייד, שולח הודעות קוליות וכותב מספר מילים במחשב.

 

איני מקבלת את טענת הנתבעות.

ראשית, בטענותיה על תיאור תפקודו של התובע מסתמכת המדינה על חוות דעתה של המומחית מטעם בית המשפט פרופ' פתאל- ולבסקי (עמ' 7 לחוות הדעת). חוות הדעת היא משנת 2022 ואילו התאונה היא מ- 2013, לפני כעשור. המומחית לא בדקה את התובעת בשנת 2013, ותיאורה, על כן, אינו יכול ללמד על יכולת התובע לתקשר בשנת 2013, כעשר שנים קודם לחוות דעתה. המומחית גם העידה בבית המשפט כי כאשר בדקה את התובע בנוכחות הוריו, הוא "לא ממש דיבר איתה" (עמ' 2 שו' 15 לתמלול מיום 13.3.23).

 

שנית, אין מחלוקת שמדובר בתובע שסובל מפיגור שכלי ועיכוב התפתחות. מהעדויות והראיות שעמדו לפני בית המשפט, עולה כי התובע אכן לא היה מסוגל לדבר באופן מלא וברור:

 

• אמו של התובע העידה כי התובע מדבר עברית וערבית, אבל לא יודע לומר כל דבר. בבית הוא מדבר בעיקר ערבית. הוא לא היה יכול לדבר בבית המשפט, כי הוא מסוגל לדבר רק כמה מילים, אבל אחרים לא מבינים אותו. אמו של התובע לא ניסתה לטעון שהתובע אינו מסוגל לדבר כלל. עדותה באשר ליכולת הדיבור של התובע תאמה למתועד לגביו במסמכים השונים כפי שנזכרו לעיל, ולפיכך שיוותה לעדותה מהימנות.

 

• אביו של התובע העיד שהתובע לא הגיע לביהמ"ש כי הוא אחרי טראומה ו"כל המערכת" השתנתה לו. הוא יכול לדבר אבל חצי, לא 100%, וקשה לאנשים מבחוץ לתקשר איתו. ההורים מבינים אותו, אבל לאדם מבחוץ, גם למי שמדבר ערבית, קשה להבין אותו בגלל הפיגור.

 

• הסייעת עליזה גבאי, שהעידה כי הכירה את התובע היטב, אמרה שהתובע לא כל כך הצליח לדבר, אבל תיקשר במבט בעיניים והבעות, והצוות ידע איך לתקשר עם ילדים מוגבלים ורבלית.

 

• בדו"ח חינוכי לסיכום שנת הלימודים תש"ע (שנתיים לפני התאונה), שהוגש על ידי המדינה, נכתב כי לתובע לקות שפה התפתחותית. הוא מבין ומתבטא בעברית וערבית "אך בשתיהן בצורה לא ברורה, עם אוצר מילים קטן. הדיבור וההבנה בעברית טובים יותר. בעברית הוא מדבר במילים בודדות ובהיגוי לקוי מאד. הוא נוטה להביע מילה בהברה בודדה. יש לו קשיים בתכנון תנועה לקראת דיבור" (עמ' 6 לראיות המדינה).

 

• בדו"ח חינוכי לסיכום שנת הלימודים תשע"א, שנה לפני התאונה, נכתבו בנושא כישורי השפה דברים דומים לדו"ח הקודם, וצויין כי יש לעבור עם התובע "בצורה אינטנסיבית על אוצר המילים הפעיל שלו, מפני שהוא מראה שיכחה של מילים שידע בעבר. בטיפולים היה מאד מוסח והראה חוסר מוטיבציה ללמידה" (עמ' 9 לראיות המדינה).

 

לפיכך, בהתחשב בליקוי הקוגניטיבי הלא פשוט כמתואר לעיל ממנו סובל התובע, פיגור בדרגה בינונית וקושי שפתי בעברית ובערבית, ובהתחשב בכלל התיעוד והעדויות לגביו כפי שפורטו לעיל, אני מקבלת את טענת הוריו של התובע כי התובע מתקשה בדיבור, באופן שאינו מאפשר לדעת מדבריו כיצד התרחשה התאונה. סביר בעיניי גם שהוריו של התובע הגיעו לבית הספר כשבועיים לאחר התאונה, מעט לאחר שהתובע השתחרר מבית החולים, לאחר תקופה שהוגדרה על ידי ההורים כסיוט, מאחר שעד אותו רגע הם לא ידעו ולא הבינו כיצד התובע נפגע. אני מקבלת לפיכך את טענת הוריו של התובע, שהתובע לא היה מסוגל למסור גרסה ברורה על התרחשות התאונה.

 

לאור האמור, אני מקבלת את טענת הוריו של התובע שלא ניתן היה להבין מהתובע כיצד בדיוק התרחשה התאונה.

 

52. אינני מקבלת את טענת המדינה שיש לזקוף לחובת הוריו של התובע את העובדה שהתובע לא הובא לעדות בבית המשפט. העדויות נשמעו בשנת 2022, כמעט עשור לאחר התאונה. איני סבורה כי גם אם התובע היה מגיע לבית המשפט, במצבו, ניתן היה לתת משקל כלשהו לעדותו, כמי שמתבטא באופן לא ברור וסובל מליקוי קוגניטיבי ופיגור בדרגה בינונית. בוודאי עדות על נסיבותיו של אירוע שהתרחש תשע שנים קודם לכן.

 

53. הוריו של התובע טוענים כי למדו על נסיבות התאונה בפגישה בה נכחו עם הסייעת לובה בבית הספר. פגישה זו נקבעה ביוזמתם, מאחר שלא הבינו כיצד התרחשה התאונה. הם הגיעו לבית הספר כשבועיים לאחר התאונה כדי לשוחח עם הצוות, לראות את מקום התאונה ולשמוע כיצד היא התרחשה. בפגישה לא נכחה מנהלת בית הספר, הגב' רותי ירון.

הוריו של התובע נחקרו על מועד הפגישה, והעידו באופן דומה שהיא התקיימה כשבועיים לאחר התאונה, רק לאחר שיחרור התובע מבית החולים, כשהפגישה התאפשרה. אביו של התובע כעס מאד על היעדרות המנהלת בפגישה, וטען כי הם לא קיבלו תשובות ברורות על אופן התרחשות התאונה.

באותה פגישה, הראתה הסייעת לובה להוריו של התובע את החצר בה הייתה הנדנדה. אביו של התובע העיד כי הבין מלובה שהתובע נפל מהנדנדה בחצר שהיא הראתה להם, כשבחצר כבר לא הייתה נדנדה, ונותרו רק עמודי הברזל עליהם הנדנדה הייתה מותקנת והחבלים שלה היו מגולגלים כלפי מעלה סביב העמודים. אמו של התובע העידה באופן דומה.

ההורים טוענים כי במעמד אותה פגישה, הם צילמו את המקום שלובה הראתה להם, לרבות עמודי הברזל עליהם הייתה מותקנת הנדנדה והחבלים שהיו מגולגלים על העמודים. תמונות אלו הוגשו וסומנו כמוצג ת/3. טענות הנתבעות, שלא ידוע מתי התמונות צולמו ואם אכן נראה בהם מקום התאונה, יידונו בהמשך, אולם אין הכחשה מצד הנתבעות שפגישה בין ההורים ללובה אכן התקיימה.

 

54. הוריו של התובע היפנו גם לתיעוד בכתב על התאונה, שניתן להם על ידי מנהלת בית הספר, וטענו כי על סמך תיעוד זה ניתן היה להסיק שהתובע אכן נפל מהנדנדה, כפי שטענו בכתב התביעה.

• בטופס "דיווח ראשוני על תאונה" מתאריך 21.3.23, יום התאונה (להלן: "הטופס הראשון"), נכתב: "ע' נפל מהנדנדה בהפסקה". בטופס לא מולאו פרטי עדים או מורים שנכחו באירוע. הטופס מולא ככל הנראה על ידי מזכירת בית הספר ונחתם על ידי המנהלת (עמ' 15 למוצגי המדינה);
• בטופס "דיווח ראשוני על תאונה" מתאריך 5.5.13 (להלן: "הטופס השני") נכתב: "ע' נפל מהנדנדה". בטופס זה, שמילאה המנהלת לצורך העברתו לענבל, מבטחת המדינה, צויין כי העדים לאירוע היו הסייעות אליס אמסלם ועליזה גבאי, ורותם- מ"מ ומחנך (עמ' 16 למוצגי המדינה);
• בטופס ביטוח תלמידים של חברת הביטוח כלל, שמילאה המנהלת ושאינו נושא תאריך (להלן: "הטופס השלישי"), אין חתימה, אך המנהלת העידה כי היא מילאה אותו לבקשת ההורים. בטופס זה נרשם: "ע' התנדנד בנדנדה ונפל" וכן- "ע' נפל מהנדנדה בהפסקה" (עמ' 32 לראיות הוריו של התובע).

 

55. בכל הנוגע לטפסים שמילאה המנהלת כראייה לנסיבות התאונה, אין מחלוקת שהמנהלת לא הייתה בבית הספר ביום התאונה, והיא מילאה את הטפסים על סמך בירורים שערכה ולא מידיעתה האישית. לכן הם מהווים עדות שמיעה ולא ניתן להסתמך עליהם. יתרה מכך, המנהלת העידה כי הטופס הראשון לא נכתב על ידה, וכתב היד בו הוא של מזכירת בית הספר, אף שהמנהלת אישרה שהיא זו שחתומה על הטופס. המנהלת טענה שהיא לא מכירה את הטופס הראשון, למרות שצורף לתצהירה, וסברה שאולי התאריך בו, של יום התאונה, נכתב בו בטעות, כי היא עצמה לא הייתה בבית הספר ביום התאונה. לדבריה, אולי המזכירה כתבה אותו עבור ההורים.

המנהלת טענה כי היא עצמה מילאה טפסים רק לביטוח, כמו הטופס השני, שהמנהלת אישרה כי היא מילאה אותו, ונשלח ל'ענבל', הביטוח מטעם המדינה, והטופס השלישי, שהיה מיועד לחברת 'כלל' עבור ביטוח תאונות תלמידים.

המנהלת טענה כי היא מילאה את הטפסים לפי מה שאמרו לה, כשלדבריה, היא לא זוכרת את המונח המדויק שנאמר- אם נפל או נפצע וכדומה. משכך, לא רק שהתיעוד בטפסים נשען, כאמור, על עדויות שמיעה, אלא שאף לא ניתן לדעת ממי נשמעו ואם אכן הדברים נאמרו כפי שנרשמו.

 

56. קושי נוסף שעולה מהטפסים הוא, שהסייעת לובה, שראתה את התאונה, לא מוזכרת בהם. המנהלת טענה כי היא מילאה את הטפסים וכתבה את שמות הנוכחים לפי השמות שהיו כתובים ברשימת התורנים, ולובה לא הופיעה ברשימה זו. ואולם, כפי שיתברר בהמשך, לובה היא איש הצוות היחיד שראה את התאונה ועמדה בסמוך לתובע ברגע התרחשותה. מכאן שהבירור שנערך בעת כתיבת הטפסים, שלא כלל את שמה של לובה כעדת ראייה, לקה גם בחסר משמעותי.

 

57. זאת ועוד. בנוסף לשלושת הטפסים הנ"ל, לאחר הגשת התביעה העלתה המנהלת על הכתב פירוט נוסף מטעמה באשר לאופן התרחשות התאונה, במכתב מתאריך 30.4.18 הנושא את הכותרת "סיכום של האירוע בו נפצע ע' א'" (עמ' 14 לראיות המדינה, להלן: "המכתב"). במכתב תיארה המנהלת את נסיבות התאונה כך: "ע' ניסה לעלות על הנדנדה לא הצליח מעד ונפל (לא הספיק להתנדנד)". מכתב זה של המנהלת הוא המפורט ביותר לעומת שלושת הטפסים שקדמו לו, והוא היחיד שנרשם על ידה בנוסח חופשי ולא בטופס מובנה, כאשר הגרסה בו שונה לחלוטין משלושת הדיווחים הקודמים שכתבה המנהלת על התאונה, לפיהם התובע נפל מהנדנדה. בעדותה טענה המנהלת, כי היא לא זוכרת מי ביקש ממנה לכתוב את המכתב,  והיא לא זוכרת על מה הסתמכה כשכתבה אותו, או עם מי דיברה לצורך כתיבתו, אך מדובר בתיעוד שכתבה במסגרת נוהל שמבוצע כשמוגשת תביעה על ידי הורה. לטענתה, אם יש סתירות בין המכתב לטופס לביטוח, מה שגובר הוא המכתב האחרון שכתבה, הכולל את התיעוד המורחב, כי בטופס המקוצר לביטוח אין מקום להרחיב, אלא רק לדווח. לטענתה אין סתירה בין הטפסים למכתב.

 

58. גם מעדויות אנשי צוות נוספים שהיו בקייטנה ביום התאונה עלה, כי רק הסייעת לובה ראתה את רגע התרחשות התאונה. לובה עצמה העידה כי היא ראתה שהתובע הלך לנדנדה, הרים רגל אחת כדי לטפס על הנדנדה ונפל, עוד לפני שהצליח לטפס. לדבריה, התובע לא רץ לנדנדה, והתאונה לא התרחשה מיד בתחילת ההפסקה, אלא התובע התקרב לנדנדה לאט, כשעל הנדנדה לא היה אף ילד באותו רגע, וכל אותו זמן היא הסתכלה עליו. התובע לא נדחף על ידי אף אחד כשנפל. לובה לא ידעה להסביר מדוע המנהלת רשמה בשלושת הטפסים הנ"ל שהתובע נפל מהנדנדה, והניחה שאולי המנהלת התבלבלה. לובה העידה על עצמה שהיא לא מתבלבלת וכבר שנים היא אומרת אותו דבר בנוגע לנסיבות התאונה. היא עצמה לא כתבה את שלושת הטפסים הנ"ל, ואם היא הייתה ממלאת אותם, היא הייתה כותבת שהתובע נפל לפני שהספיק לעלות על הנדנדה.

 

59. סייעת נוספת, הגב' עליזה גבאי, העידה שהיא עמדה לא רחוק מהתובע אבל היא לא ראתה את התרחשות התאונה, שכן הביטה באותו רגע למקום אחר. היא הפנתה מבטה אל התובע מיד לאחר שנפל וראתה אותו שוכב ליד הנדנדה. באותו רגע אף אחד לא היה לידו, וגם לובה לא עמדה ממש ליד הנדנדה. הגב' גבאי ציינה כי היא סיפרה על נסיבות התאונה לאדם מצוות ההנהלה שאסף את המידע על כך, אך לא יצא לה לדבר עם המנהלת. היא לא ידעה להסביר מדוע המנהלת כתבה בטפסים שהתובע נפל מהנדנדה.

 

60. הגב' שרה ביטנסקי, הרכזת האחראית בקייטנה, העידה גם היא בבית המשפט, ואמרה שהיא לא ראתה את התאונה. היא נקראה למקום התאונה מיד לאחר התרחשותה, הזעיקה גם את הרכזת הפדגוגית טל כהן, ושתיהן דאגו לפינוי התובע לבית החולים באמצעות אמבולנס. שרה לא זיהתה את כתב היד בטפסים שהוצגו לה, והניחה שהמנהלת מילאה את הדו"חות על בסיס שיחה עם הסייעות. לטענתה, אם כתוב שהתובע נפל מנדנדה, כנראה כך קרה והוא נפל לאחר שכבר עלה לנדנדה. גם היא, כאחראית, ממלאת דו"חות לפי המידע שנמסר לה. שרה העידה עוד כי המורה טל היא שהתקשרה לאמו של התובע, ולא היה טעם לזמנה לעדות כי היא לא ראתה את התאונה אלא הייתה במשרד ברגע התרחשותה. שרה לא ידעה לומר על סמך מה המנהלת כתבה את שמות העדים בטופס השני, לא ידעה מי זו רותם המוזכרת בטופס השני, ולא ידעה מדוע הסייעת לובה לא מוזכרת בטפסים, אם היא זו שהייתה ליד התובע ברגע התאונה.

 

61. לסיכום האמור; אין תימוכין לגרסה הנטענת בכתב התביעה, לפיה התובע נפל מהנדנדה. ההורים לא היו עדים לתאונה, הם לא באמת יודעים אם מה שנמסר להם על התאונה הוא נכון ואין להם מקור מידע אחר על נסיבות התאונה למעט הטפסים שקיבלו מהמנהלת. טענת ההורים, אפוא, אינה מבוססת על ידיעתם האישית והתובע עצמו לא היה מסוגל למסור להם גרסה ברורה על שהתרחש. בנוסף, ההסתמכות על הטפסים שמולאו על ידי המנהלת אינה יכולה להועיל, שכן הם מולאו בהסתמך על עדויות שמועה וללא בירור מעמיק, כשלובה, שראתה את התאונה, אינה מוזכרת בהם וכאשר הגרסה במכתב המנהלת שנכתב לאחר הגשת התביעה סותרת את האמור בהם.

 

62. טענת ההורים הנוספת שהתובע נפגע מהנדנדה כאשר עבר לידה, גם היא אינה יכולה להתקבל, שכן היא מבוססת על התרשמות הרופא בבית החולים בגלל גובה הפגיעה בירך, והיא השערה בלבד.

 

63. מכל האמור עולה, כי בפני בית המשפט עדות אחת בלבד הנוגעת לנסיבות התאונה המבוססת על ידיעה אישית, היא עדותה של הסייעת לובה, שהייתה עדת ראייה יחידה ישירה לתאונה ושבגרסתה לא נפלו סתירות. על פי גרסתה של לובה, התובע נפל תוך ניסיון לטפס על הנדנדה. עדות זו גם מתועדת במכתב המנהלת שנכתב לאחר הגשת התביעה, שהוא התיעוד הראשון שמזכיר את נוכחותה של לובה במקום. שאר הגרסאות מבוססות על עדויות שמיעה בלבד שלא ניתן לתת להן משקל.

 

64. על בסיס עדותה של הגב' לובה, אשר לא נמצאו בה סתירות, ולא נמצאו לה סתירות בעדויות אחרות, אני קובעת כי התאונה התרחשה כאשר התובע ניסה לעלות לנדנדה ותוך כדי כך נפל.

 

העברת נטל הראייה לפי הכלל "הדבר  מדבר בעדו"

 

65. בכתב התביעה טען התובע, כטענה חלופית לטענה העובדתית על נסיבות התאונה, כי יש להחיל בענייננו את הכלל "הדבר מדבר בעדו" בהתאם לסעיף 41 לפקודה, ולהעביר את נטל הראייה אל הנתבעות, שהתאונה לא התרחשה בשל רשלנותן.

 

66. הכלל "הדבר מדבר בעדו" הוא חריג לכלל הבסיסי, לפיו "המוציא מחברו עליו הראיה" ולצורך החלתו, יש לבחון אם מתקיימים שלושת התנאים הקבועים בסעיף 41 לפקודה, כדלקמן:

 

• התנאי הראשון- לתובע לא הייתה ידיעה מה היו נסיבות התאונה- תנאי זה מתקיים בענייננו, שכן כבר קיבלנו קודם את הטענה שהוריו של התובע לא ידעו מה נסיבות התאונה. במועד הגשת התביעה הם הסתמכו על הסבריו הלא ברורים של התובע, אשר כבר נקבע לעיל כי לא ניתן להסתמך עליהם, ועל הטפסים שמילאה המנהלת, שהיו עדות שמיעה כשלעצמם ואף מבוססים על מידע חלקי בלבד, ללא בירור מול הסייעת לובה, שהייתה היחידה שראתה את התאונה. כן התקבלה הטענה כי לא ניתן היה לקבל מהתובע מידע ברור על התאונה, בשל מצבו הקוגניטיבי ודיבורו הלקוי.

 

לאור האמור, אני קובעת כי התנאי הראשון לצורך החלת כלל "הדבר מדבר בעדו", שלהוריו של התובע לא הייתה ידיעה מהן נסיבות התאונה, מתקיים.

 

• התנאי השני- התאונה נגרמה על ידי נכס שלנתבעים שליטה מלאה עליו- תנאי זה מתקיים אף הוא. התאונה התרחשה בזמן פעילות קייטנת בית הספר, המפוקחת על ידי מורות ורכזות שהן עובדות המדינה. מקום התאונה היה בחצר בית הספר, וקשור עם הנדנדה של בית הספר, שתחזוקתם והאחריות עליהם היא של העירייה. הוריו של התובע לא נכחו בבית הספר ולא הייתה להם כל שליטה על המתרחש. רק הסייעות, שהן עובדות העירייה, נכחו בחצר בית הספר בסמוך למיקום התאונה. לפיכך, התאונה נגרמה בנכס שבשליטת הנתבעים.

 

• התנאי השלישי- נראה כי אירוע התאונה מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבעים לא נקטו זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהם נקטו זהירות כאמור- בהתחשב בכך שהתובע היה קטין, בעל מוגבלויות ונכויות, ללא נוכחות הוריו, בקייטנה שבאחריות הנתבעות, ונוכח מסקנותיי שיפורטו להלן, להעדר השגחה נאותה על ידי הסייעת, והעדר נהלים נאותים מצד הצוות החינוכי והמנהלת, בהם התאמה והתחשבות במצבו המיוחד של התובע, מצאתי כי אירוע התאונה מתיישב יותר עם העדר זהירות סבירה מצד הנתבעות, מאשר עם המסקנה שננקטה זהירות כזו.

 

67. לאור האמור, אני מקבלת את טענת הוריו של התובע כי יש להעביר את הנטל אל הנתבעות להוכיח את אופן התרחשות התאונה, וכי זו לא התרחשה בשל רשלנותן.

 

68. בנוסף, אני סבורה כי יש מקום להפעיל את הכלל הראייתי, לפיו צד שיש בידו ראייה והוא בעל היכולת להציגה בפני בית המשפט, עליו הנטל להביאה, ולכך יש להוסיף גם את החזקה שבפסיקה, לפיה הימנעות מהבאת ראייה רלוונטית נזקפת לחובתו של בעל דין שיכול היה להביאה ונמנע מהגשתה. לא יכולה להיות מחלוקת כי בידי ההורים לא הייתה יכולת להציג ראיה באשר לאופן התרחשות התאונה. הם לא היו במקום בעת התאונה ואפילו התובע לא היה מסוגל למסור להם גרסה ברורה על התרחשותה. כל הראיות על התרחשות התאונה והסיבות לה מצויות בידי הנתבעות, שהמקרה קרה בתחום שבשליטתן ובהחזקתן, בידיהן בלבד המידע, ובשליטתן העדות הרלוונטיות- הסייעות לובה ועליזה שנכחו בחצר בעת התאונה, והרכזת שרה שהייתה הגורם האחראי על התנהלות הקייטנה ביום התאונה. לאור האמור, אני קובעת כי גם מכוח הכללים הראייתיים הנ"ל, על הנתבעות הנטל להוכיח את נסיבות התאונה ואת העדר רשלנותן בהתרחשותה.

 

שאלת ההשגחה

 

המסגרת הנורמטיבית

 

69. אין מחלוקת כי לא כל תאונה ניתן למנוע, וחובת ההשגחה של המורים וצוות בית הספר אינה יכולה להיות בכל מקום ובכל רגע. עם זאת, הפסיקה התוותה מבחנים בקשר עם חובת ההשגחה של צוות ההוראה על תלמידים בעת פעילות בית הספר בכלל, ובעת ההפסקה בפרט. כך למשל בע"א 715/79 גדעון דניאלי נ' אורט ישראל, נתניה [פורסם בנבו] (11.3.1981), בו נקבע כך:

"אם לסכם האמור לעיל, נוכל להסיק את אלו:

(א) מידת הפיקוח הדרושה היא פועל יוצא של הנתונים, כגון: גיל הילדים, תנאי השטח, אופי העיסוק והסיכון, הנובע ממנו, וכיוצא באלה.

(ב) בעת הפסקה, משחקים וכדומה, בהם נוטים ילדים להשתובבות ואף לפראות, מתחייב, בדרך כלל, פיקוח כללי, אך אם אין נסיבות מיוחדות לאור הנתונים מן הסוג, המוזכר בסעיף-קטן (א), אינו מתחייב פיקוח צמוד דווקא, המכסה כל פינה, אלא מספיקה נוכחות בקרבת מקום...

(ג) ראוי שהמורה יהיה בקרבת מקום... אך מובן, מאידך גיסא, כי המורה אינו יכול למנוע פעולת פתע או תגובה ספונטאנית, שאינה צפויה מראש. במשחקי ספורט, למשל, אין הפיקוח יכול למנוע, בדרך כלל, מעידה בעת ריצה או התנגשות בין מתחרים, הרצים זה בקרבת זה, אם אלו הם תולדה של אופי המשחק ולא של נסיבות או תנאים יוצאי דופן, אותם ניתן לצפות מראש, כדי למנוע את המשחק או את קיום הנסיבות והתנאים האמורים.

(ד) כאשר נבחנה שאלת הפיקוח והשפעתה על אירועו של נזק, נבחן נושא זה בשני שלבים: ראשית, נשאלת השאלה, אם היה פיקוח נאות, וכאשר התשובה שלילית, אם יש ליחס את הנזק שנגרם להעדרו של הפיקוח." (ההדגשות שלי, שס"מ).

 

70. בנוסף לאמור, בדנ"א 2571/94 עזבון ארגמן נ' חפצדי, [פורסם בנבו] פסקה 5 (12.6.1996) נקבע כך:

"...אימתי ייראה המורה כמי שהפר את חובת הזהירות המוטלת עליו? מטבע הדברים, אפשרויות ההשגחה של מורים ומחנכים – כאפשרויות ההשגחה של הורים באשר הם – אינן בלתי מוגבלות. מידת ההשגחה המצופה מהם הינה, בהכרח, תוצאה של 'איזון בין האינטרס של השגחה על ילדים ומניעת תאונות מצד אחד, והיכולת להקצות כוח אדם להשגחה על התלמידים מצד שני' [...]

עיקרו של דבר הוא שבקביעת מידת ההשגחה הנדרשת יש להתחשב בנסיבותיו המיוחדות של המקרה הנתון: סוג הפעילות בה מועסקים הילדים, טיב וגודל הסיכון הכרוך בפעילות, או שמפניו יש יסוד לחשוש, גיל הילדים הנוגעים בדבר ושיקולים נוספים כיוצא באלה [...] היינו כשהמדובר אינו בקטני-קטנים שסכנת היפגעותם גדולה במיוחד, וכשהפעילות בה עסוקים התלמידים אינה כרוכה בסיכונים אופייניים מיוחדים – נדרשים המורים למידה מסוימת של השגחה. אלא שבנסיבות רגילות אין מתעורר צורך בפיקוח צמוד ודי בפיקוח המתבטא בנוכחות קרובה למקום הפעילות. טול, למשל, מצב שכיח של הפסקה רגילה בחצר בית הספר. הפיקוח הנדרש על תלמידים בעת משחקיהם בהפסקה, בדרך כלל, אינו מצריך יותר מנוכחות של מורה בחצר בית הספר".

 

71. על בסיס ההלכות האמורות, תיבחן להלן שאלת ההשגחה שנדרשה והתאימה לתובע, במצבו המורכב, ובסיטואציה בה מדובר בהפסקה, ותוך כדי עלייה לנדנדה המותקנת בחצר בית הספר.

 

מן הכלל אל הפרט

 

72. טענתו העיקרית של התובע היא שהנתבעות לא השגיחו עליו באופן המתאים לנטייתו להיפצע ולתסמונת ממנה סבל, וכי נדרשה לו השגחה צמודה, משמעותית יותר מזו שקיבלו שאר הילדים. בנוסף, לא ניתנה הנחיה מיוחדת לצוות על החובה לסייע לתובע בעליה וירידה מנדנדה, והסייעת לובה לא הבינה שעליה לתפקד כסייעת צמודה ולא פעלה ככזו, שכן הצוות החינוכי לא העביר הנחיות סדורות לסייעות כיצד עליהן לפעול בנוגע לתובע, בהתחשב במצבו המיוחד.

 

73. הנתבעות מכחישות את האמור, וכטענת סף, טוענות כי הטענה לצורך בהשגחה צמודה הינה הרחבת חזית. אינני מקבלת טענה זו. בכתב התביעה טענו הוריו של התובע כי כאשר התובע נפגע בתאונה נשוא התביעה, הוא היה "בלי פיקוחם של מורי ביה"ס והשגחתם" (עמ' 1 פרק ב' לכתב התביעה). בנוסף, בפרק ד', פרק האחריות בכתב התביעה (עמ' 3 שם), טענו הוריו של התובע כי הנתבעות התרשלו בין היתר בגלל המעשים או המחדלים הבאים:

• העדר פיקוח יאות על הנעשה בשטח המצוי בתחום; (...)
• לא הנהיגו ו/או לא אכפו נהלי בטיחות המחייבים הימצאות מורה תורן בכל מקום בו צפויה סכנה ולרבות במקום התאונה ברוח שהיה בעצם נוכחותו המרתיעה ו/או אזהרותיו בכדי למנוע כליל את התרחשות התאונה; (...)
• לא נקטו במידת הפיקוח הנדרשת כפועל יוצא מגיל התלמידים ו/או העובדה כי מדובר בילדים בעלי צרכים מיוחדים ו/או תנאי השטח ו/או אופי העיסוק והסיכון הנובע ממנו...
• פעלו- בין על דרך מעשה ובין על דרך מחדל- כפי שאדם ו/או בעל מק' ו/או מחזיק מק' ו/או תופש מק' ו/או רשות ציבורית ו/או רשות מקומית ו/או בעל מוסד חינוך ו/או מנהלו ו/או מורה ו/או עובד סביר, מיומן ונבון לא היה פועל בנסיבות העניין."

הטענות בכתב התביעה הן בלשון רחבה, הפותחת חזית לטענה להעדר פיקוח שנדרש לליקויי התובע, באופן צמוד והדוק יותר מכפי שקיבל בפועל. לא ניתן, על כן, לטעון להרחבת חזית.

 

74. יתרה מזו. אף אחת מהנתבעות לא הביאה כל ראיה להוכחת ההגדרה הפורמלית מהי "השגחה צמודה" על פי נהלי משרד החינוך, ולא הוכיחה מה ההבדל בין השגחה "צמודה" להשגחה שאינה "צמודה" אלא רגילה. הנתבעות, אשר הגישו את הוראות חוזר מנכ"ל בנוגע לתפקידי הסייעת בכלל, ובחינוך המיוחד בפרט, נמנעו מהגשת ההגדרה או ההוראה המדויקת להשגחה צמודה, על אף שמונח זה עמד בלב המחלוקות בתיק. מנהלת בית הספר אף נשאלה במפורש על ההבדל בין השגחה רגילה לצמודה, והודתה שהיא אינה יודעת להשיב על כך ("סליחה, אני חייבת לומר, השאלה הזאת קצת מבלבלת אותי ואני לא יודעת לענות עליה"- עמ' 97 שו' 24 לפרו' מ- 3.7.22). בנוסף, אין מחלוקת שהייתה השגחה על התובע, שכן בחצר בית הספר נכחו שתי סייעות ברגע התרחשות התאונה, ומכאן שהסייעות השגיחו על התובע במבטן בלבד. לפיכך, טענת הוריו של התובע בכתב התביעה, לפיקוח "שאינו יאות" ושלא התאים למצבו של התובע, פתח את החזית להוריו של התובע לטעון כי נדרשה השגחה "צמודה" יותר לתובע מזו שניתנה בפועל, ואם הנתבעות עצמן אינן יודעות מהי אותה השגחה צמודה, ודאי אינן יכולות לטעון להרחבת חזית, ולפיכך טענתן זו נדחית.

 

75. כדי לבחון את טענת הוריו של התובע שההשגחה שניתנה לתובע הייתה רשלנית, יש לבחון את הגדרת תפקידן של הסייעות, מה הן ביצעו בפועל, והאם היקף ההשגחה שנקבע עבור התובע הלם את מצבו. שאלות אלו תיבחנה להלן.

 

תפקיד הסייעת

 

76. בכל כיתה בבית הספר, מלבד מורה, הייתה גם סייעת קבועה. המנהלת צירפה לתצהירה טבלה המפרטת את אנשי הצוות בשנת הלימודים בה התרחשה התאונה, ממנה עלה כי בכיתתו של התובע, שלמד עם המורה אירית, הסייעת הקבועה הייתה הגב' לובה. עוד אין מחלוקת כי בזמן ההפסקה בה התרחשה התאונה, נכחו בחצר הסייעות לובה ועליזה, שהשגיחו על התלמידים בהם התובע. הסייעות העידו כי הן מבצעות את תפקידן על פי הוראות הצוות החינוכי והמנהלת וגם טענה זו אינה מוכחשת.

 

77. העירייה הגישה את הגדרות תפקידה של סייעת טיפולית ב"מסמך הגדרת תפקיד הסייעת", אשר לא ברור מי הוציא אותו ומי חתום עליו (עמ' 1035 לראיות העירייה). במסמך זה נקבע כך:

"מטרת התפקיד: מתן סיוע כולל למורה בכיתת החינוך המיוחד לצורך הבטחת שלומם, רווחתם והתקדמותם הלימודית-חינוכית של התלמידים, בהתאם לצרכי האוכלוסייה במוסד בו היא מוצבת, להנחיות הצוות הטיפולי, הייעוצי והחינוכי והנהלת ביה"ס...

מטלות עיקריות: ... מתן עזרה פיזית לתלמיד/ים מוגבל/ים, כולל ביצוע החתלות לתלמידים בכל שכבות הגיל... ביצוע הרמה פיזית וסיוע לתלמידים בכל שכבות הגיל (כולל נערים ונערות)... התמודדות עם בעיות התנהגות קשות, בהתאם לנהלי ביה"ס ולגורמים המקצועיים הרלוונטיים... השגחה שוטפת על התלמיד/ים בעת הפעילות בכיתה ובחצר, כולל הבטחת שלומו של התלמיד... בהתאם להנחיות הנהלת ביה"ס."

(ההדגשות שלי, שס"מ).

 

78. בהוראות חוזר מנכ"ל – מדינת ישראל משרד החינוך (עמ' 1036 לראיות העירייה), בנוגע לאוכלוסיות מיוחדות, וסייעות במוסדות החינוך המיוחד, נקבע כך:

"התפקידים המוטלים על הסייעת בכל מסגרת חינוכית הם בשלושה רבדים: סיוע ברמת התלמיד הבודד, סיוע ברמת הכיתה וסיוע ברמת בית הספר בכללותו. הדגשים הספציפיים בתפקידה נגזרים מהמדיניות החינוכית הטיפולית של המסגרת שהיא מועסקת בה, בהתחשב בצרכים המיוחדים של התלמידים הלומדים בה. דגשים אלה עשויים להשתנות מעת לעת, בהתאם לצרכים המשתנים בתוך המסגרת או כתוצאה מהעברת הסייעת לעבודה במסגרת אחרת, שצרכיה שונים."

 

בין יתר התפקידים המפורטים בחוזר המנכ"ל, מוזכרים "הגשת עזרה פיזית לתלמידים מוגבלים מבחינה מוטורית ומבחינה תפקודית", וכן "דאגה לניקיונו האישי של התלמיד, לניקיון סביבתו ולשלומו", "סיוע לתלמידים המתקשים בניידות (ובכלל זה העברת תלמידים בכיסאות גלגלים)...", "טיפול בתלמידים והשגחה עליהם בעת פעילות בחצר ובכיתה... על פי ההנחיות של הנהלת בית הספר" (ההדגשות שלי, שס"מ).

 

 

79. כאמור, משמעות המונח השגחה צמודה, לו טוענים הוריו של התובע, לא הוגדר במפורש ולא הובהר כנדרש. במהלך שמיעת העדויות, העדות מטעם הנתבעות (שתי הסייעות מטעם העירייה, עליזה ולובה, ומטעם המדינה מנהלת בית הספר הגב' ירון, והמורה- רכזת הקייטנה, הגב' שרה ביטנסקי), טענו כולן כי בהשגחה צמודה אין המשמעות להחזיק את ידו של התובע, אלא להיות צמודה אל התובע במבט קרוב (למשל ראו עדות המנהלת, עמ' 98 שו' 11 לפרו' מ- 3.7.22). עם זאת, אין מחלוקת שהשגחה במבט ניתנה לתובע, שכן הסייעת לובה עמדה קרוב לנדנדה וראתה את התובע מתקרב אליה, מנסה לעלות עליה ונופל. טענות הורי התובע להשגחה צמודה יותר מאשר במבט קרוב, עניינה אפוא השגחה שחייבת לכלול היבט נוסף, שהינו פיזי, וכולל מתן יד והושטת סיוע לתובע בניסיונו לעלות לנדנדה. היבט זה מתיישב עם תפקיד הסייעת כפי שצוטט לעיל, לפיו על הסייעת להושיט "עזרה פיזית לתלמידים מוגבלים מבחינה מוטורית ומבחינה תפקודית" (ההדגשה שלי, שס"מ), ו"סיוע לתלמידים המתקשים בניידות", לרבות "השגחה עליהם בעת פעילות בחצר", בהתאם להנחיות ונהלי בית הספר. עולה אם כך, שהשגחה צמודה הכוללת היבט פיזי בהחלט יכולה להיות חלק בלתי נפרד מתפקידה של הסייעת, במקרים המתאימים.

 

80. אין מחלוקת שלא הייתה בבית הספר כל הנחייה להשגיח על התובע באופן צמוד הכולל היבט פיזי, ולא היה נוהל המחייב את אחת מהסייעות להיות צמודה לתובע ולהשגיח עליו מעבר למבט כללי, בדיוק כפי שהצוות השגיח על שאר התלמידים. להלן תיבחן השאלה האם היה מקום לקבוע נוהל והנחיה כזו.

 

היקף ההשגחה שנדרש לתובע

 

81. אין מחלוקת שהסמכות להחליט על היקף ההשגחה היא של המנהלת והצוות החינוכי, ולא של הסייעות בעצמן. הסייעות לובה ועליזה העידו כי הן מבצעות את תפקידן בהתאם להנחיות שהן מקבלות מצוותי ההוראה והן אינן קובעות זאת בעצמן (ראו עדות עליזה- עמ' 58 שו' 14 לפרו' מיום 3.7.22 ועדות לובה- עמ' 84 שו' 20- 27 שם). לובה העידה כי מי שנותן את ההנחיות זה הצוות הפדגוגי, ספציפית המחנכת, ונותנים הנחיות לכל ילד בנפרד, כשלגבי התובע לא הייתה הנחייה על סייעת צמודה, כי היה בבי"ס לחינוך מיוחד, ולא רגיל. עליזה העידה שאת ההנחיות היא הייתה מקבלת מהמחנכת, 'הסגנית', המנהלת ואם היה אירוע חריג, היו תמיד מיידעים והן היו תמיד מעבירות ביניהן אינפורמציה לצוות החינוכי והמטפל (עמ' 57 שו' 23 לפרו' מ- 3.7.22).

 

82. המנהלת אף היא אישרה שמתוקף תפקידה, באחריותה לייצר ולנהל את המדיניות, לרבות העבודה של הצוות החינוכי והסייעות בבית הספר ולוודא שכל אחד עושה את עבודתו כנדרש (עמ' 112 שו' 25 לפרו' מ- 3.7.22).

 

83. ההוראה הברורה שהצוות החינוכי הוא שקובע את מדיניות הטיפול עולה גם מלשון הגדרות תפקידה של סייעת טיפולית הנ"ל (עמ' 1035 לראיות העירייה), בהן נקבע כי תפקיד הסייעות הינו בהתאם לנהלי ביה"ס ולגורמים המקצועיים הרלוונטיים...", וכי "השגחה שוטפת על התלמיד/ים בעת הפעילות בכיתה ובחצר, כולל הבטחת שלומו של התלמיד... בהתאם להנחיות הנהלת ביה"ס." גם בהוראות חוזר המנכ"ל המפרטות את תפקידי הסייעת, נכתב כי עליהן לטפל בילדים "על פי ההנחיות של הנהלת בית הספר" (עמ' 1036 לראיות העירייה, ההדגשות שלי, שס"מ).

 

84. אין מחלוקת כי ביום התאונה המנהלת לא נכחה בבית הספר, וכי בבית הספר פעלה קייטנת פסח, בה האחראית הייתה המורה הגב' שרה ביטנסקי, ששימשה כרכזת הקייטנה, יחד עם מורה אחראית נוספת בשם טל כהן. המנהלת אישרה בעדותה שבמסגרת תפקידה של הגב' ביטנסקי כרכזת הקייטנה, הייתה בידה גם הסמכות להחליט להצמיד סייעת מסויימת לתלמיד ספציפי בהתאם למצבו וכי בהתאם לסמכותה זו, ביום התאונה, הגב' ביטנסקי החליטה להצמיד את לובה לתובע.

 

85. במקרה הנוכחי, למעט באותו יום בו לובה הוצמדה לתובע, לא היו הנחיות מיוחדות הנוגעות להשגחה על התובע, וההשגחה שקיבל הייתה זהה לזו שקיבלו שאר התלמידים. אלא שעיון בתיעוד על התובע מלמד כי החלטה זו של הנהלת בית הספר, שלא להשגיח על התובע באופן חריג ומיוחד, לא הלמה את צרכיו המיוחדים של התובע. אפרט:

 

86. התובע סובל מתסמונת CIPA, המאופיינת בעיקר בחוסר תחושה של כאב, ולא היה אף תלמיד נוסף בבית הספר שסבל מתסמונת זו. התובע הרבה להיפצע עוד לפני התאונה, סבל משברים שהחלימו חלקית ובאיטיות, ומזיהומים שונים, אצבעותיו היו חבושות, שכן נהג לכרסם אותן, ושיניו הקדמיות נעקרו על מנת שלא יגרמו לו נזקים נוספים. כבר לפני התאונה, התובע הגיע לבית הספר באמצעות הסעה בה היה ליווי של סייעת, ולעיתים היה התובע מגיע לבית הספר על כיסא גלגלים בשל פציעותיו. כל ארבע העדות מטעם הנתבעות העידו שהצוות כולו היה מודע היטב למצבו של התובע, הן מאחר שלא היה תלמיד נוסף שסבל מאותה תסמונת, הן מאחר שכל הצוות השתתף בישיבות מורים שלוש פעמים בשנה ומסר על התלמידים את כל המידע על מצבם.

 

87. מצבו הפיזי והתפקודי של התובע, התנהלותו ומידת עצמאותו לפני התאונה, והתייחסות ליכולותיו המוטוריות, פורטו בדו"חות חינוכיים ובדו"ח ריפוי בעיסוק שהגישה המדינה.

בדו"ח חינוכי של בית הספר מיולי 2010, כשלוש שנים לפני התאונה נשוא התביעה (עמ' 6 לראיות המדינה), נכתב בקשר עם כישוריו המוטוריים, כי התובע משחק בדרך כלל לבד בגלל קשיי השפה מהם הוא סובל, יש לו נטייה לאלימות כלפי ילדים כצורת משחק או כדרך לשעשע את עצמו, יש מגע לא מקובל בגוף האחר, לעיתים פותר בעיות באלימות, נמשך לילדים אלימים, כשתכנית המוגנות הביאה לשיפור ניכר בהתנהגות זו. עוד צויין באותו דו"ח כי התובע מפחד מהמעלית אך נמשך אליה כל הזמן, אינו מפחד להיפצע ולא נזהר מפגיעה, הוא קופץ מגבהים נתקל בכוונה בחפצים, ומחפש תשומת לב בצורה שלילית. התובע מראה נכונות לעצמאות, יש לו טיטול כל הזמן בשל חוסר שליטה בעקבות התסמונת, והתחבושות על ידיו מפריעות לתפקוד לימודי ועצמאי (עמ' 7 לראיות המדינה).

 

88. שנה לאחר מכן, ביולי 2011, כשנתיים לפני התאונה, נערך על ידי בית הספר דו"ח חינוכי נוסף, בו נכתבו דברים דומים לדו"ח מהשנה שקדמה לו.

 

89. בדו"ח ריפוי בעיסוק מיוני 2011 נכתב, שחלק ממטרות הטיפול היו לסייע לתובע לפתח יותר מודעות לסביבתו. במסגרת זו נבחנו מטרות הטיפול ותוצאותיו:

 

• מטרת הטיפול- שהתובע "ישתמש בראייה כאמצעות בטחון בזמן פעולה מוטורית". מטרה זו לא הושגה במהלך הטיפול, והתובע "עדיין זקוק לתזכורות מילוליות להשתמש בחוש הראייה";
• מטרת הטיפול- שהתובע "ישתמש בתומכים פיזיים על פי הצורך ללא הנחיית מבוגר". גם מטרה זו לא הושגה בטיפול, ונכתב כי התובע "זקוק לתזכורות ואפילו עושה דווקא ולא משתמש בתומכים כי הוא נהנה מתגובות המבוגרים בסביבה";
• בנוגע למטרה שהתובע "יעבור מכשולים בדרך (בתוך מסלול מתוכנן) ללא עזרת מבוגר", נכתב כי מטרה זו הושגה באופן חלקי ו"חל שיפור במודעות לסביבה אך עדיין זקוק להשגחה".
• בנוגע למטרה שהתובע "יעבור ממשטח למשטח עם גובה משתנה ללא עזרת מבוגר" נכתב "כנ"ל", היינו המטרה הושגה באופן חלקי, חל שיפור, אך עדיין זקוק להשגחה.

 

בסוף הדו"ח נרשמו המלצות לשנת הלימודים הבאה, במסגרתן נכתב, בין היתר, כך: "אין צורך בהמשך טיפול פרטני. מומלץ עבודה בקבוצה קטנה או במסגרת הכיתתית עם דגש על פעילויות מוטוריות" (עמ' 10 לראיות המדינה, ההדגשות שלי, שס"מ).

 

90. מהדו"חות עולה באופן מובהק כי התובע אינו יכול לחלוטין להתנהל באופן עצמאי. הוא זקוק לתזכורת מבוגר להשתמש בחוש הראייה, הוא זקוק ללמידה לעבור ממשטח למשטח עם גובה משתנה ללא עזרת מבוגר, הוא מסכן את עצמו במודע, קופץ מגובה ולמעשה אינו אחראי לשלומו במידה שניתן לקבוע שהוא מוגן מפני הסכנות הטמונות בהתנהגותו האופיינית לתסמונת ולפיגור מהם הוא סובל.

למרות האמור בדו"חות, לא הייתה כל הנחייה שהתובע יקבל השגחה צמודה באופן קבוע.

המנהלת התבקשה לתת הסברים מדוע לא ניתנה הנחייה להשגיח על התובע באופן מיוחד, שכן כאמור, הייתה זו סמכותה לקבוע נהלים והנחיות הנוגעים לתובע באופן ספציפי.

 

עדות המנהלת על היקף ההשגחה שנקבע לתובע

 

91. המנהלת נחקרה בבית המשפט על החלטתה שלא להצמיד לתובע סייעת צמודה, שתסייע לו פיזית בקשייו המוטוריים שפורטו לעיל. המנהלת טענה, כי מאחר שמדובר בחינוך מיוחד, בו יש אנשי צוות רבים על מעט תלמידים, לא נדרשה השגחה הכוללת היבט פיזי של מתן יד לתובע.

עוד טענה המנהלת, שלא הייתה כל הנחייה מההורים, או מורים או רופאים, להשגחה צמודה לתובע, או למנוע מהתובע לשחק עם שאר הילדים, או למנוע ממנו להתנדנד בנדנדה. לדבריה, התובע, שהיה בן 11 במועד התאונה, היה ילד פעיל שאהב לשחק, לא הייתה לו מוגבלות ברגליים, וההורים נתנו הרגשה של ילד רגיל כשגם בבית היו לו חיים רגילים, כך שהבינו בבית הספר שאין לו מוגבלות. המנהלת טענה שכאשר התובע לא היה פצוע, והיה מסוגל ללכת בבית הספר ללא כיסא הגלגלים, הוא היה הולך בחצר עם צוות שפוקח עין, וגם עולה ויורד במדרגות, שכן כיתתו הייתה בכיתה גבוהה. המנהלת לא ידעה להשיב כיצד היה התובע מגיע לכיתתו כשהיה מגיע פצוע על כיסא גלגלים.

המנהלת טענה כי הנטייה שלו להיפצע אינה סיבה למנוע ממנו להתנדנד. המנהלת לא ידעה להסביר מדוע דווקא ביום התאונה החליטה רכזת הקייטנה, הגב' שרה ביטנסקי להצמיד את הסייעת לובה לתובע. לטענת המנהלת, אם לילד מותר לצאת לחצר, אז הכל מותר לו, לרבות שימוש בכל מתקני החצר, ואם יש הנחיה שלא יעלה על נדנדה, אז הוא אינו רשאי לצאת לחצר בכלל.

המנהלת טענה שלא היו בבית הספר תלמידים עם השגחה צמודה, שכן בית ספר של חינוך מיוחד הוא קטן, הכיתות בו הן של 6 - 8 ילדים בלבד, עם צוות מוגבר, יש בו הרבה ילדים עם בעיות מורכבות, ולמרות זאת, נותנים להם חיי איכות והתפתחות, שיהיה להם טוב. לכן, מאפשרים לכל ילד השגחה מסויימת, אבל גם את האפשרות להתנהל כרגיל. המנהלת טענה כי אם יש הנחייה למנוע מילד להתנדנד, היא צריכה להתקבל מהרופא המטפל. צוות ביה"ס לא יכול לקבל הנחיה כזו. יש שיקול דעת מקומי לפתוח עין עליו, אך לא ברמה של השגחה צמודה.

המנהלת העידה כי היא זו שקובעת את היקף ההשגחה לכל תלמיד, על בסיס הדו"חות החינוכיים, המלצות רפואיות וכדומה. המנהלת גם העידה כי בזמן הקייטנה, הייתה סמכות לרכזת הקייטנה לקבוע כי תלמיד מסויים זקוק להשגחה צמודה.

המנהלת לא ידעה להסביר בעדותה מה ההבדל בין סייעת כיתתית כמו לובה, לבין "סייעת צמודה". לדבריה, בכיתה יש מורה, סייעת ובת שירות, ובחצר יש תורני חצר. אם יש ילד לא רגוע ומצמידים לו סייעת לפרק זמן, תפקידה של אותה סייעת הוא להיות בהשגחה, בטווח ראייה קצר. מהבירור שערכה, לובה הוצמדה לתובע במרחק של מבט, והיא לא הייתה אמורה לתפוס אותו ביד ולהתהלך איתו.

 

92. המנהלת העידה עוד כי אם בדו"חות החינוכיים על התובע מצאו לנכון לציין את נטייתו לאלימות, ההנחה היא שזה היה משמעותי, אך היא לא ידעה להעיד על כך באופן מעמיק והפנתה למחנכת שכתבה את הדו"חות. המנהלת התעקשה כי על אף האמירות בדו"חות, שהתובע לא זהיר, קופץ מגובה וכו', הצוות לא קיבל כל הנחיה לסייעת צמודה. לדבריה, הורים אמורים לבקש השגחה צמודה, ואז היא פונה לאישור מרופא ואז לאישור ממשרד החינוך וגם – לא בחופשות. אם האמא הייתה מבקשת זאת, אולי המנהלת לא הייתה מאשרת לתובע להשתתף בקייטנה, אבל זה לא המצב. רצו לתת לו איכות חיים, אז היחס אליו היה כמו כל ילד אחר, עם מבט קצת יותר מקרוב, יותר מהילדים האחרים, וזו הנחיה כללית.

 

93. המנהלת הסכימה שחלק מתפקידה של הסייעת הוא הושטת עזרה פיזית ושמירה על שלום הילדים, אך אם יש מסוגלות פיזית לילד, לא מתחייבת השגחה בנדנדה או מדרגות, וכך היה התובע, כשהיה ללא כיסא גלגלים. כאשר התבקשה המנהלת להסביר את המסקנות בדו"ח הריפוי והעיסוק, והקושי והצורך בהשגחה במעבר ממשטח למשטח, נתקלה בקושי. היא אישרה שהמלצות הריפוי בעיסוק נלקחות בחשבון כי המורה לומדת מאותן המלצות איך לגשת אליו, אך לא כמדיניות גורפת.

 

94. המנהלת טענה גם שתפקידה הוא ליישם ולנהל מדיניות ולנהל את עבודת הצוות החינוכי והסייעות, אך היא אינה קובעת אותה לבדה. מנגד, היא אישרה כי יש לה את שיקול הדעת להחליט להצמיד לילד מסוים סייעת, אך לא באופן גורף. המנהלת טענה שלתובע לא הייתה בעיה בהליכה, הוא עלה וירד במדרגות, הוא הסתובב בחצר עצמאית, לא היה צריך להחזיק לו את היד, למעט הזמנים שהיה פצוע. ההורים לא ביקשו לאסור עליו דברים מסויימים. התאונה הייתה הפציעה היחידה שלו בביה"ס. היא לא ידעה לומר אם התובע השתמש בנדנדה לפני התאונה, אך הניחה שכן.

 

95. מצאתי קושי ממשי בעדות המנהלת. לא ניתן לקבל את האמירה שהצוות התרשם שמדובר בילד שחי חיים רגילים גם בביתו. המנהלת עצמה הרי אישרה שהתובע היה מגיע פצוע, עם יד שבורה, עם אצבעות מכורסמות, או על כיסא גלגלים. פציעות אלו לא אפיינו אף ילד אחר. שתי הסייעות והרכזת הגב' ביטנסקי העידו כולן שמצבו של התובע היה חריג ביותר בהיותו היחיד בבית הספר הסובל מהתסמונת שגרמה לו לפציעות ולצורך בחבישות יומיומיות.

תמוהה בעיניי גם מסקנת המנהלת שהנטייה של התובע להיפצע לא היוותה סיבה למנוע מהתובע להתנדנד. לטעמי, דווקא הנטייה שלו להיפצע היא זו שבעטיה חובה היה למנוע ממנו לבצע פעולות שמסכנות את שלומו. זאת במיוחד משנרשם בדו"חות שיש לו קושי במעבר ממשטח למשטח בגבהים שונים, כאשר זו בדיוק פעולת העלייה לנדנדה, שהיא משטח הגבוה מעל הקרקע, שגם אינו יציב אלא מתנדנד ו"בורח" מהילד שמנסה לטפס עליו.

 

96. מצאתי סתירה של ממש בעדות המנהלת, שטענה מחד שאין לה סמכות לקבוע בלעדית את היקף ההשגחה לתובע ובאותה נשימה, אמרה שיש לה את שיקול הדעת להצמיד לילד מסויים סייעת. המנהלת הרי העידה שהיא העניקה את סמכותה זו בפועל לגב' שרה ביטנסקי, שהחליפה אותה בזמן הקייטנה, כשהגב' ביטנסקי עשתה שימוש בסמכות שקיבלה והחליטה להצמיד את הסייעת לובה לתובע ביום התאונה.

 

97. עדות המנהלת הותירה רושם שהיא מנסה לתרץ ולהסביר בדיעבד את החלטתה על היקף ההשגחה לתובע, מבלי שהופעל שיקול דעת מעמיק בזמן אמת באשר לצרכי התובע, וללא הבנה מקצועית שנדרשה בנוגע להיקף השגחה רגיל מול צמוד. למנהלת הייתה סמכות לקבוע היקף השגחה משתנה מילד לילד, בהתאם לצרכיו, וכאשר סמכות זו הועברה לגב' ביטנסקי בזמן הקייטנה, עשתה הגב' ביטנסקי שימוש בסמכות זו והחליטה להצמיד לתובע את הסייעת לובה, כפי שהמנהלת כתבה גם בתצהירה וגם במכתבה מיום 30.4.18. לא ברור אפוא, מדוע המנהלת עצמה לא קיבלה החלטה דומה בנוגע לתובע באופן שוטף, ומדוע החלטה כזו התקבלה לגביו רק בעת הקייטנה.

 

הימנעות מהגשת דו"חות

 

98. יצויין, כי אני מקבלת את טענת התובע, כי יש לזקוף לחובת המדינה את הימנעותה מצירוף הדו"חות החינוכיים לשנה הסמוכה לתאונה.

המדינה צירפה את הדו"חות לשנתיים ושלוש לפני התאונה בלבד, כשהדו"ח הסמוך לתאונה, שלא הוגש, היה יכול ללמד יותר מכל על מצבו של התובע במועד לתאונה. הימנעות המדינה מצירוף הדו"ח העדכני ביותר מקימה אפוא את החזקה שבפסיקה לפיה, אם הדו"ח היה מוגש, טענת המדינה להעדר צורך בהשגחה צמודה הייתה נחלשת. ההנחה היא כי אם בדו"ח העדכני, שלא הוגש, היה תיעוד על הטבה במצב התובע או על עצמאות טובה יותר מזו שבדו"חות הקודמים, המדינה הייתה מגישה אותו לבית המשפט בתמיכה לטענתה כי התובע לא נזקק להשגחה צמודה. משהדו"ח העדכני לא הוגש, ככל הנראה לא הייתה הטבה במצב התובע, אם לא החמרה בו.

 

היקף ההשגחה של ההורים על התובע

 

99. אינני מקבלת את טענת הנתבעות, שלא נדרשה מצדן השגחה צמודה לתובע בשל כך שהוריו של התובע לא העניקו לו השגחה כזו.

הפסיקה אכן קובעת כי מורים אינם חבים בחובת השגחה העולה על זו שתלמיד מקבל בביתו (ראו למשל ע"א 635/70 יעקב מנדלסון נ' יעקב קפלן ואח' [פורסם בנבו] (2.6.1971) ועוד רבים אחרים). אלא שבמקרה דנן, הוריו של התובע העידו כי התובע אינו מתנהל לעולם באופן עצמאי וכי ההשגחה שהם מעניקים לו היא צמודה ביותר:

 

עדות הורי התובע בעניין השגחתם על התובע

 

אמו של התובע העידה שכשהתובע נולד, היא עזבה את עבודתה בהוראה והקדישה את חייה בשבילו והקדישה לו את כל זמנה, כשהוא החשוב ביותר, לעומת שאר ארבעת ילדיה, שהם רגילים. היא תיארה שהחל מהרגע בו הוא מתעורר, היא רוחצת ומלבישה אותו, מאכילה אותו (למעט כריך שיכול לאכול לבד), מפקידה אותו בידי הסייעת שמגיעה עם ההסעה לבית הספר, ובשעות הצהריים כשהוא חוזר הביתה, היא שוב איתו עד שהוא הולך לישון. כשהתובע בבית הספר, מקפידה אמו לבשל ולכבס, כדי שתהיה פנויה להיות איתו שוב ברגע שיחזור מבית הספר. וכשהתובע חוזר מבית הספר, הוא הולך לישון ואחר הצהריים הוא בסלון רואה טלוויזיה. בזמן זה, אם יש לאחים שלו שיעורי בית, היא עוזרת להם, והוא רואה טי.וי או מצייר. בגלל המחלה שלו, האמא דואגת שלא יעשה הרבה. הוא יושב. מדבר ומשחק, בפאזל, אוהב לראות תמונות, אוהב לשמוע סיפורים. לגבי מוטוריקה, אמרה האמא שהוא עצלן. גם בגלל הפציעות, היא חובשת לו את האצבעות וזה לא עוזר. היא דאגה שהוא יתקדם אבל בדרכו. אין לו חברים, שיחק עם האחים שלו. אוהב גם לשחק קצת עם כדור, אבל מה שמסכן אותו היא לא נותנת לו. היא משגיחה אבל נותנת לו שירכוש כישורים. דואגת שיתפתח מוטורית ויעשה פעילות גופנית, אבל אף פעם לא נתנה לו לעלות על נדנדה, גם כששיחק עם האחים שלו. לדבריה, הם גרים בקרוואן, יש להם חצר קטנה, אך היא לא הייתה נותנת לתובע לשחק הרבה, אלא רק קצת, כשהיא מסתכלת עליו כל הזמן. לכל היותר, היא מאפשרת לו לעלות על משחק של סוס על קפיץ, שהוא מאד אוהב, כשהיא מעלה ומורידה אותו מהמתקן ועומדת לידו כשהוא רוכב עליו. אין לה מגלשה או קרוסלה בחצר שלה. רק את הסוס. האם הסבירה שהתובע לא יכול להתפתח מוטורית בגלל מחלתו, ובנוסף, יש לו פיגור בינוני ומחלה, כך שצריך לשמור עליו היטב, ועל אף הצורך לקדם את תפקודו, מהפחד שייפגע היא לא נתנה לו לעשות הרבה דברים, גם אם זה עוצר את ההתקדמות שלו. לכן הוא גם יכול לעלות על נדנדה עם השגחה צמודה, ולמרות זאת היא בחרה לא לאפשר לו את זה. לכל היותר היה משחק עם האחים שלו וזהו. למרות זאת, אמו של התובע אישרה שהתובע אכן נפל ונפצע בבית, למשל כשהיא הייתה במקלחת, משמע כשעזבה אותו למספר דקות, משמע שההשגחה הצמודה היא זו שמנעה מהתובע פציעות נוספות.

 

אביו של התובע העיד גם הוא, כי אפשר להראות לתובע ספר, לתת לו הדרכה, אבל משהו פיזי- הוא לא היה מאפשר לו. התובע רק יושב. השמירה עליו הייתה שלא יזוז ולא יזיק. הוא משחק עם האחים שלו קצת בבית, בתוך הסלון, והם לא משחקים בכדור. לדבריו, גם לא היו הולכים לגן שעשועים כי היו שומרים עליו בגלל שהיו לו נפילות, כשהשמירה עליו הייתה יותר מהרגיל. לא נתנו לו לעשות שום דבר פיזי,  גם לא בהשגחה צמודה, ואפילו לא נתנו לו לגזור במספריים או לעשות שימוש בדברים חדים (עמ' 44 שו' 30 לפרו' מ – 3.7.22).  שני הוריו של התובע הסכימו בעדויותיהם כי אכן היה חשוב שהתובע יתפתח ויחווה עצמאות, אך באותה נשימה גם העידו כי לא ניתן היה לאפשר זאת לתובע, שכן היה במתן עצמאות כדי לסכן את עצמו ולכן הם נמנעו מכך והשגיחו עליו באופן צמוד ביותר.

 

בתיעוד הרפואי, כמו גם בדו"חות החינוכיים, נכתב כמה פעמים שהתובע מטופל באהבה והוריו מסורים אליו. גם המומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדי, ד"ר מרכדו, ציין בחוות דעתו כי הוא התרשם מהורים שעושים הכל לשמירה על בריאות בנם, כשהם מתמודדים עם מחלה קשה, כרונית, ללא אפשרות ריפוי נכון להיום, בצורה "מעוררת כבוד והערכה". לא מצאתי, על כן, לפקפק בעדותם בעניין ההשגחה הצמודה שהם נותנים לתובע, במיוחד אמו, שהותירה רושם אמין ביותר, ואני מקבלת את טענתם. רישום דומה מופיע בדו"חות החינוכיים הנ"ל.

 

אשר על כן, לא ניתן לטעון שהוריו של התובע טוענים להיקף השגחה בבית הספר העולה על ההשגחה שמקבל התובע בביתו, ואינו מקבלת טענה זו.

 

סיכום ביניים- ההשגחה שנדרשה לתובע

 

100. לסיכום האמור, ובהתחשב בהשגחה שקיבל התובע בביתו ובמסקנות הדו"חות החינוכיים ודו"ח הריפוי בעיסוק, אינני מקבלת את הסברי המנהלת להחלטה לאפשר לתובע להתנהל באופן עצמאי בבית הספר.

החלטת הצוות החינוכי לאפשר לתובע להסתובב באופן חופשי בחצר בית הספר לא הלמה את מצבו והייתה רשלנית לטעמי. הדו"חות קבעו באופן מפורש שהתובע מסכן עצמו ומועד לפציעות. התאונה נשוא התביעה הייתה אפוא עניין של זמן, אשר הייתה יכולה להימנע במתן הנחייה פשוטה, לפיה יש להשגיח באופן צמוד ופיזי לתובע בזמן ההפסקה. באמצעות השגחה צמודה זו, ניתן היה לוודא שהתובע עושה שימוש בחוש הראייה, שהוא מצליח לעבור ממשטח למשטח בגובה משתנה ושאינו מבצע פעולה שמסכנת את עצמו כמו לנסות לטפס למתקן כשרגליו אינן נושאות את משקלו באופן תקין. אם הייתה לתובע סייעת צמודה, שהייתה יודעת שתפקידה כולל מתן סיוע פיזי, היא הייתה יכולה להעלות אותו לנדנדה או למצער לתת לו יד ולתמוך בו כשהרים רגל אחת לכיוון הנדנדה. העדר סייעת צמודה לתובע הספציפי, במצבו החריג, משמעה כהפקרתו בזמן ההפסקה והחלטה זו אינה עומדת בהלימה לסכנות הטמונות לתובע בחצר, במתקנים, במפגש עם ילדים אחרים, ולנטייתו להיפצע ולסכן את עצמו.

 

101. אינני סבורה כי נדרשת חוות דעת שבמומחיות מטעם התובעים להוכחת היקף ההשגחה, שכן המסקנות הנ"ל מתיישבות בדיוק עם ההמלצות המפורטות בדו"ח הריפוי בעיסוק, שנכתב על ידי המטפלת המקצועית בתחום זה (גב' חנה ביינר, מרפאה בעיסוק מוסמכת, עמ' 10 לראיות המדינה).

 

102. העדר הנחיות מצד המנהלת והצוות החינוכי/פדגוגי שערך את הדו"חות החינוכיים, הביא להעדר השגחה מתאימה לצרכי התובע, וכתוצאה מכך לעצמאות מוגזמת, שאינה מתאימה לתובע, דבר שהביא לפציעתו בתאונה עת ניסה לעלות על נדנדה בכוחות עצמו.

 

103. לאור האמור, אני קובעת כי הצוות החינוכי, והמנהלת בראשו, התרשלו בקביעת היקף ההשגחה שניתן לתובע. רשלנות זו יש לייחס באחריות שילוחית למדינה, מעסיקת הצוות החינוכי, לרבות המנהלת, שקבעו את דרכי הטיפול בתובע ואשר על פיה פעלו הסייעות.

 

ההשגחה שניתנה לתובע בפועל

 

עדות המנהלת

 

104. מנהלת בית הספר, הגב' רותי ירון, טענה בסעיף 7 לתצהירה, כי "בשל נטייתו של התובע להיחבל ולהיפצע, עקב מצבו הרפואי, הוצמדה אליו סייעת בשם לובה קורולוב. לובה הייתה סייעת של הכיתה שלו." (ההדגשה שלי, שס"מ).

 

105. גם במכתבה מיום 30.4.18, התייחסה המנהלת לסייעת לובה כסייעת כיתתית, ובנוסף לכך, כמי שהייתה צמודה לתובע בהפסקה בה הוא נפצע, כשכתבה כך: "...באותו יום של האירוע יצא ע' א' לחצר בית הספר בזמן ההפסקה עם צוות תורנים... ביניהם לובה קורולוב ת.ז... שנכחה בצמוד אליו בעת האירוע שהיא גם הייתה הסייעת הכיתתית בכיתתו וגם יצאה לתורנות באותו יום (למרות שלא הייתה רשומה כתורנית הצמודה אליו). כמו כן נכחה גם עליזה גבאי סייעת בית הספר לתורנות ת.ז..." (ההדגשות שלי, שס"מ). מניסוח זה עולה כי מלבד תפקידה של לובה כסייעת כיתתית ובנוסף לו, תפקידה של לובה היה גם לצאת לתורנות ולהיות "צמודה" לתובע.

 

106. בניגוד לאמור בתצהירה ובמכתבה הנ"ל, בעדותה בבית המשפט ניסתה המנהלת לחזור בה מהנטען בתצהירה, למזער את היקף ההשגחה לו התכוונה כשהשתמשה במונח "הצמדה", וטענה כי לא התכוונה להשגחה הכוללת צמידות פיזית. לטענתה בנוגע לתפקידה של לובה - "...היא הייתה צמודה, אבל זה לא במונח שאת מתכוונת אליו"- עמ' 94 שו' 32 לפרו' מ- 3.7.22). עוד טענה, כי "יש את המונח של השגחה צמודה וזה לא המקרה, המקרה זה היה לפקח לפקוח עין יותר צמודה בגלל הרגישות שלו, לכן הוסיפו..."- עמ' 95 שו' 18 שם). כאשר נשאלה המנהלת מדוע כתבה בסעיף 7 לתצהירה שלובה הוצמדה לתובע, השיבה- "אבל מצד שני כתבתי שאני לא הייתי נוכחת באותו יום... אני לא יודעת באותה סיטואציה מה היה" עמ' 96 שו' 4 שם), ובהמשך אמרה שהשימוש במונח "הוצמדה" לא היה טוב (עמ' 115 שו' 33 שם), ולמעשה כוונתה הייתה "כוח נוסף, זהו, כוח השגחה נוסף תקראי לזה, לא הצמדה... את יודעת אנחנו כמנהלים או כאנשי חינוך משתמשים לפעמים בביטויים שלא בהכרח משפטיים... בשבילי הוצמדה זה אומר שהייתה במה שנקרא קרבת מקום, מגע עין..." (עמ' 116 שו' 6 שם).

 

107. קיים קושי של ממש לקבל את עדות המנהלת גם בנוגע להיקף ההשגחה שניתן לתובע ביום התאונה. בעדותה, טענה המנהלת למעשה כי בפועל, קיבל התובע השגחה במבט בלבד, על ידי סייעת שעמדה בחצר, היא לובה, כאשר לא מדובר בהשגחה מיוחדת כלל, אלא בהשגחה כפי שקיבלו כל שאר הילדים בבית הספר. אין הסבר אפוא, לנטען על ידי המנהלת בתצהירה ובמכתבה מיום 30.4.18, שביום התאונה לובה הוצמדה לתובע באופן מיוחד. עדות המנהלת, על כן, לא הייתה אמינה בעיני.

 

108. רכזת הקייטנה, הגב' ביטנסקי, התקשתה להסביר מדוע החליטה ביום התאונה להצמיד את לובה לתובע, ומה בדיוק היא הסבירה ללובה שכוללת הצמדה זו.

 

 

109. כך או כך, גם המנהלת וגם הגב' ביטנסקי אישרו שלובה הוצמדה לתובע ביום התאונה. חיזוק למסקנה זו עולה בשל כך שלובה הייתה בפועל בחצר כסייעת תורנית על אף ששמה אינו מופיע ברשימת המורים התורנים ששובצו לתורנות החצר ביום התאונה (רשימה זו צורפה לתצהיר המנהלת). אמנם המנהלת ניסתה לטעון בעדותה ששיבוצה של לובה כתורנית אולי נועד להחליף מורה אחר שלא היה יכול לבצע את התורנות, אולם אינני מקבלת טענה זו. מדובר בהשערה בלבד, שאינה תואמת את הדברים המפורשים שכתבה בתצהירה ובמכתבה, שלובה הוצמדה במפורש לתובע על ידי הרכזת הגב' ביטנסקי.

 

עדויות הסייעות

 

110. יש לנסות ולהבין אפוא, מה כללה בפועל ההנחיה של הגב' ביטנסקי ללובה, להיות "צמודה" לתובע. בעניין זה, כל העדות מטעם הנתבעות העידו שהשגחה צמודה משמעה השגחה באמצעות מבט בלבד, ללא צורך לתת לתובע יד או למנוע ממנו עלייה לנדנדה או כל פעולה אחרת שהוא רוצה לעשות בחצר:

 

111. הסייעת עליזה גבאי טענה ש"כל הילדים (בבית הספר- ביאור שלי, שס"מ) זקוקים שם לעזרה והשגחה צמודה" (עמ' 57 שו' 3 לפרו' מ- 3.7.22), כשאין בעיה להיות צמודה לכל התלמידים, שכן היא יכולה להסתכל עליהם. מאידך, ובאותה נשימה, טענה עליזה שהיא לא יודעת אם לתובע הייתה אי פעם סייעת צמודה או אם יש ילדים בבית הספר עם סייעת צמודה אישית (עמ' 57 שם). עליזה, שעובדת בבית הספר עד היום, טענה בסעיף 5 לתצהירה שלא ניתנו לה הנחיות ספציפיות לגבי עזרה או סיוע או השגחה צמודה על התובע במהלך ההפסקה או בכלל. עליזה העידה שהתובע הסתובב חופשי בחצר והיה עצמאי, בעוד היא ולובה עמד בחצר הגדולה כתורניות חצר, כשלובה עמדה בקרבת הנדנה. עליזה זכרה שלובה גם הייתה בחצר מכוח תורנות השגחה ואישרה שיתכן שסייעת לא תהיה רשומה בתורנות ובכל זאת היא תצטרף כתורנית כשעניין זה גמיש, ובכל מקרה לא משאירים את התלמידים לבד. לדבריה, החטיבה של התובע הייתה משחקת בחצר וחטיבות אחרות שיחקו בחצרות אחרות ונפרדות. החצר ענקית והילדים מתפזרים בין המתקנים השונים- הנדנדות, מגלשות, מתקנים, סקוטרים, אופניים. לדבריה, ובסתירה מוחלטת לעדותה של לובה, הילדים היו מנדנדים אחד את השני (עמ' 64 שו' 31 לפרו' מ- 3.7.22). בזמן ההפסקה היו סך הכל ארבעה אנשי צוות תורנים, שהיו מסתכלים על הילדים כל הזמן. ההפסקה נמשכה 20 דקות. הילדים הקטנים מופרדים מהגדולים, הם תמיד מוגנים ותחת השגחה, לא כל דקה ושנייה. הצוות היה מסתובב בחצר שהייתה גדולה, כל איש צוות במקום מסוים ומסתכל על הילדים וכך גם היא עשתה. אם היה ילד אלים, היו עוצרים אותו והוא היה יושב בצד. אם מישהו צריך עזרה, עוזרים לו.

 

112. הסייעת לובה העידה ש"אין לנו תפקיד כזה סייעת צמודה כי למה? כי אנחנו בית ספר חינוך מיוחד, לא נותנים לנו, אם הוא היה בחינוך רגיל היה מגיע לו" (עמ' 76 שו' 26 לפרו' מ- 3.7.22). לובה העידה שהיא הייתה סייעת כיתתית בכיתה של התובע, שלמד בכיתה ד'. במסגרת זו היא סייעה לצוות החינוכי ולמורות, ונתנה תמיכה לכל התלמידים לפי ההנחיות שקיבלה מהצוות החינוכי, כאשר בשום שלב לא נאמר לה שהיא צריכה להיות צמודה לתובע באופן חריג או מיוחד. לתובע לא הייתה סייעת צמודה, כפי שלא הייתה כזו לשאר הילדים בבית הספר.

בנוגע להשגחה בהפסקות העידה לובה, כי בכל הפסקה יש תורנות השגחה בה חולקים המורות והסייעות. באותה חצר שיחקו ילדים לפי גילאים, היו 3 כיתות, בכל כיתה בין 5 ל- 8 תלמידים ובקייטנה היו פחות. יש גם הפרדה בין חטיבה בוגרת לצעירה. ביום התאונה היא עמדה והשגיחה בחצר הגדולה, לפי הנחיית המורה טל, שהייתה אחראית אותו יום על חלוקת התורנויות. תפקידה היה להיות תורנית כללית ולהשגיח על כלל התלמידים, ולא על התובע באופן מיוחד או צמוד. לדבריה, היא הייתה מוצבת ליד הנדנה, כי שם היו חייבים לעמוד. החצר די גדולה ומחלקים אותה בין התורניות, כשאחת עומדת ליד הנדנדות, ואחת ליד המגלשות. זה לא כתוב ולא קבוע. פשוט כך החליטו. לובה אמרה שיש הכרח לעמוד ליד הנדנה, כי רק לצוות מותר לנדנד את הילדים, ואסור שילד ינדנד את חברו (עמ' שו' 23 לפרו' מ- 3.7.22).

לובה הדגישה שהיא ראתה שהתובע התקרב לנדנדה והיא עמדה במקומה, כי היא לא צמודה אליו, אלא תורנית כללית.  בנוסף, התובע כבר השתמש באותה נדנדה קודם, ולא הייתה כל הנחיה לא לאפשר לו לעלות עליה או לסייע לו באופן מיוחד בעת השימוש בה, כפי שכל התלמידים עשו בה שימוש עצמאי, כשלכולם היו מוגבלויות.  לשאלה אם היא לא הייתה צריכה לעזור לו והשיבה- "לא היה שום הנחיה" (עמ' 74 שו' 6 לפרו' מ- 3.7.22). לטענתה, יש מקרים שילדים מסיבה כלשהי לא יכולים לצאת לחצר ואז יש תורנית איתם בכיתה ונותנים לגביהם הנחיה ספציפית, ויש כאלה עם סייעת צמודה שלא יכולים להיות בחצר. אין סתם סייעת צמודה אלא רק בהפסקה, כל ילד מסיבה אחרת.

לובה טענה שלא אמרו לה משהו רשמי לגבי מסוכנות וחפצים, או הנחייה ספציפית לגביו. לא אמרו שצריך סיוע במעבר ממשטח למשטח, לעבור מכשולים בדרך, גם לא אמרו לסייעות אחרות, לא היו השגחות מיוחדות לגביו. היחס אליו היה כמו אל כל התלמידים האחרים. לטענתה, לא היה צריך לעזור לתובע לעלות לנדנדה כי היא בגובה מאד נמוך. היא רק בדקה שלא יעלו על הנדנדה יותר מידי ילדים, ואם מישהו נפל היא הייתה צריכה להרימו. היא הייתה "ממש קרובה... ממש דבוקה בצד אני עומדת, באמצע יש 2 הנדנדות, אני באמצע", כשהסייעת עליזה השגיחה על המגלשות (עמ' 78 שו' 18 לפרו' מ- 3.7.22),.

לובה הסכימה בעדותה שחלק מהתפקיד שלה כסייעת הוא לדאוג לשלומו של הילד וגם להושיט לו עזרה פיזית, "...אבל אני איך אני יכולה לדאוג לשלומו? אני לא רופאה ולא יודעת למה את מתכוונת, אני לא הבנתי" (עמ' 85 שו' 29 לפרו' מ- 3.7.22). לגבי השגחה, כשמדברים על השגחה צמודה זה קשר עין לכמה ילדים שבאזור הנדנדה ולא ספציפית לתובע (עמ' 87 שו' 14 לפרו' מ- 3.7.2). לא הייתה הנחייה ספציפית על התובע, כי הוא היה הולך לשיעורי ספורט כמו כולם, לא היה קופץ, והיא לא הכירה אותו כמטפס. לא זכור לה.

 

113. כפי שצויין לעיל, מנהלת בית הספר, הגב' רותי ירון, עשתה כל שביכולה לנסות למזער את היקף חובותיה של לובה כסייעת צמודה, וטענה כי חובתה כללה מבט צמוד בלבד, בשל רגישותו, ולא מעבר לכך.

 

עדות רכזת הקייטנה

 

114. גב' שרה ביטנסקי העידה שהיא החליטה להצמיד את לובה לתובע, כי היה ידוע שהוא "שביר" עם תסמונת מיוחדת, ובשל כך יש לו נטייה לנפילה. התובע היה ייחודי, לא היה עוד תלמיד עם תסמונת כזו. לא היו תלמידים נוספים מלבד התובע שהיו עם סייעות צמודות. לדבריה, המנהלת הייתה מעבירה מידע לגבי תלמידים מוגבלים ופגועים, ושרה עצמה ידעה על התובע על אף שהיא לא הייתה מורה שלו למיטב זיכרונה, אולי רק מורה מקצועית אבל לא מחנכת. היא ידעה עליו כתוצאה מהעברת המידע בצוות החינוכי, שעבר גם לכל הסייעות, וגם למי שלא סייעת בכיתה שלו. על דברים חריגים דיברו בישיבות.

לדבריה, בכוונתה להצמיד את לובה לתובע, אין הכוונה ל- "צמודה זה לא שדבוקה אליו", אלא רק אמורה להשגיח עליו ו- "הייתה צריכה לעשות יותר עין עליו" (עמ' 122 שו' 4 לפרו' מ- 3.7.22). היא ביקשה מלובה שתהיה צמודה אבל גם במראית עין (שו' 23 שם). לטענתה, התובע לא היה ילד ששמרו שלא יצא לחצר או יעלה למתקנים. זה לא שאפשר היה לעטוף אותו בצד, ולא הייתה הנחיה כזו.  הוא היה מסתובב עצמאית בחצר. אם לובה חשבה שהיא בחצר כתורנית כללית ולא צמודה, אולי כך היא הבינה. הגב' ביטנסקי לא זכרה את השיחה שלה עם לובה, לא ידעה אם התנהלה ביניהן שיחה, אבל כן זכרה שכאשר התובע הגיע, דבר שהיה זכור שכן הוא נעדר המון, היא אמרה ללובה להיות צמודה לתובע. הגב' ביטנסקי לא ידעה לומר אם בבקשתה זו היא התכוונה שלובה תהיה במרחק של 2 מ' מהתובע, או 2 ס"מ ממנו, אלא שתשים עליו עין. אם הוא מנסה לעלות על נדנדה, מספיק שהיא תראה אותו. אין יותר צמוד מזה. אחרת לא יתנו לו לצאת לחצר. 

 

סיכום ביניים- השגחה בפועל

 

115. מהאמור עולה כי בפועל, כל נשות הצוות שהעידו לא ראו בהנחיה להשגחה "צמודה" ככזו הכוללת קירבה פיזית. כולן טענו כי השגחה, בין אם צמודה או רגילה, הינה במבט קרוב כזה או אחר. המשמעות היא כי בפועל, אף אחד מאנשי הצוות לא ידע להסביר כיצד באה לידי ביטוי אותה "הצמדה" מיוחדת עליה הורתה הגב' ביטנסקי ביום התאונה. יוצא אפוא, כי על אף שלובה קיבלה הוראה להיות צמודה לתובע, לא הייתה לכך כל משמעות בפועל, שכן אף אחד מהצוות לא ראה בכך כדי להשגיח עליו באופן שונה ממבט, כפי שעשו תורני החצר גם ללא הוראה מיוחדת. משכך, ההשגחה שקיבל התובע הייתה רגילה, כמו כל שאר הילדים בחצר, מבלי שניתן כל ביטוי למצבו החריג.

 

116. אי מתן הנחיות ברורות לסייעת לובה, מבלי להבהיר לה מה משמעות ההנחייה להיות צמודה לתובע, מבלי להנחות אותה כיצד יש להשגיח על התובע באופן צמוד, וכיצד יש לתת למצבו החריג של התובע מענה ראוי וסביר בפועל, הינה רשלנותן של הרכזת הגב' ביטנסקי, שנתנה את ההוראה ביום התאונה, ושל המנהלת הגב' ירון, בנוגע להתנהלותו הכללית של התובע בבית הספר, כאשר על המנהלת הייתה החובה להעביר הוראות ברורות אלו גם לגב' ביטנסקי. ללא הוראות ברורות, לא היה לסייעת לובה על מה להישען כשהתבקשה להשגיח על התובע באופן מיוחד ביום התאונה, ומשכך, השגיחה עליו כפי שידעה, במבט רגיל, כפי שעשתה גם הסייעת עליזה. גם רשלנות זו יש לזקוף לחובת המדינה, כמעסיקתן של המנהלת ושל הרכזת.

 

שיקול הדעת של לובה

 

117. לובה העידה כי היא עמדה באזור הנדנדה, ראתה שהתובע התקרב אליה בהליכה, והיא עמדה והסתכלה עליו, כי הייתה אחראית על אזור הילדים ולא על התובע באופן ספציפי. היא נשאלה: "ש. וע' בא לאט, מתקרב לנדנדה מה את עושה?

ת. מה אני עושה? אני עומדת כי אני תורנית גם לא, אני לא צמודה שלו, אני תורנית כללית.

ש. ואת רואה אותו מנסה לעלות לנדנדה, מתקשה, מה את עושה?

ת. הוא ניסה, כן, הוא ניסה והוא נפל, הוא לא הצליח לעלות על הרגל.

ש. אז את פשוט רואה אותו מתקשה לעלות לנדנדה וממשיכה להסתכל עליו?

ת. לא, לא היה לו קשה, פשוט הוא לא יכל לעמוד על רגל אחת, זהו, זה סך הכול...

ש. את מבחינתך ע' כמו כל שאר הילדים.

ת. בדיוק" (עמ' 73 שו' 24 לפרו' מ- 3.7.22, ההדגשות שלי, שס"מ).

 

118. בהגדרות תפקידה של סייעת טיפולית אשר הובאו לעיל (עמ' 1035 לראיות העירייה), נקבע בין היתר, כי מטרת תפקידה של הסייעת בחינוך המיוחד הוא לדאוג להבטחת שלומם של התלמידים, בין היתר על פי הנחיות הצוות החינוכי והנהלת בית הספר, כאשר כבר קבענו לעיל כי הנחיות כאלו לא ניתנו. אלא שלא די בכך. באותן הגדרות נקבע גם כי על הסייעת לדאוג לשלום התלמידים "בהתאם לצרכי האוכלוסייה במוסד בו היא מוצבת". בין מטלותיה של הסייעת נכללת גם מתן עזרה פיזית לתלמיד/ים מוגבל/ים, כולל ביצוע החתלות לתלמידים בכל שכבות הגיל... ביצוע הרמה פיזית וסיוע לתלמידים בכל שכבות הגיל (כולל נערים ונערות)... התמודדות עם בעיות התנהגות קשות, בהתאם לנהלי ביה"ס ולגורמים המקצועיים הרלוונטיים... השגחה שוטפת על התלמיד/ים בעת הפעילות בכיתה ובחצר, כולל הבטחת שלומו של התלמיד... בהתאם להנחיות הנהלת ביה"ס." (ההדגשות שלי, שס"מ). הוראות דומות נכללו גם בהוראות חוזר מנכ"ל של המדינה (עמ' 1036 לראיות העירייה), בנוגע לתפקידן של סייעות בעבודתן עם אוכלוסיות מיוחדות.

בין יתר התפקידים המפורטים בחוזר המנכ"ל, מוזכרים "הגשת עזרה פיזית לתלמידים מוגבלים מבחינה מוטורית ומבחינה תפקודית", וכן "דאגה לניקיונו האישי של התלמיד, לניקיון סביבתו ולשלומו", "סיוע לתלמידים המתקשים בניידות (ובכלל זה העברת תלמידים בכיסאות גלגלים)...", "טיפול בתלמידים והשגחה עליהם בעת פעילות בחצר ובכיתה... על פי ההנחיות של הנהלת בית הספר" (ההדגשות שלי, שס"מ).

 

119. לובה אישרה כי חלק מתפקידה היה לעזור עזרה פיזית לתלמידים (עמ' 85 שו' 13 לפרו' מ- 3.7.22). נכון שהגב' לובה הייתה כפופה להוראות הצוות החינוכי, והוא זה שמסר את ההנחיות והתווה את הנהלים באשר לטיפול ולהשגחה שנדרשים לכל תלמיד, ונכון שבכל הנוגע לתובע לא היו הנחיות חריגות (עמ' 83 לפרו' מ- 3.7.22). עם זאת, לובה העידה כי היא הייתה משתתפת בישיבות עם הצוות המקצועי, המחנכת, היועצת, בת שירות לאומי אלמוג, בו דיברו גם על מצבו של התובע (עמ' 75 לפרו' מ- 3.7.22). לובה העידה כי היא זוכרת שהייתה לתובע תסמונת נדירה, כי כשלמדה על כך היתה בשוק. לדבריה, ידעו שהוא מסוכן ולא זהיר, כי אכל לעצמו את אצבעות, וחבשו לו אותן והיו מרטיבים לו את הידיים ולוקחים אותו לשירותים (עמ' 77 שם). עם זאת, לובה טענה כי לא אמרו לה שהתובע צריך עזרה במעבר מכשולים או במעבר ממשטח למשטח (שם, שם).

 

120. גם הסייעת עליזה העידה שאמנם "לא כל דבר מיידעים" על מצבו של כל תלמיד בבית הספר, אבל גם – "אנחנו גם קוראים מצבים, יש מצבים שאתה קורא אותם, אתה מסתכל על ילד, אתה מנסה ליצור קשר... אבל תמיד יש דיון עם הצוות" (עמ' 55 שו' 5 לפרו' מ- 3.7.22). לגבי התובע, אישרה עליזה שהיא ידעה שהייתה לו הפרעה כי הוא היה מכרסם את הציפורניים והאצבעות והיא עצמה חבשה לו אותן מספר פעמים ביום "ויידעו אותי שיש לו חוסר תחושה בידיים, חוסר כאב, חוסר תחושת כאב" (עמ' 55 שו' 22 שם). עם זאת, גם עליזה טענה שהיא לא הכירה את האור בדו"חות החינוכיים לגבי נטיית התובע לאלימות וכולי.

 

121. אלא שבניגוד לטענות הסייעות לובה ועליזה, המנהלת רותי ירון העידה שלצוות היה כל המידע על בעיותיו של התובע, לרבות האמור בדו"חות החינוכיים, שכן שכל הצוות משתתף בישיבות צוות שלוש פעמים בשנה, בהתחלה, אמצע וסוף השנה (עמ' 98 שו' 19 לפרו' מ- 3.7.22). לדבריה, לובה הייתה סייעת הכיתה של התובע, כך שהכירה אותו באופן הכי ברור, לרבות הדוחות החינוכיים עליו. באופן דומה העידה גם הרכזת שרה ביטנסקי, שכל הצוות ידע שהתובע "שביר" וחריג במצבו.

 

122. נוכח האמור, אני סבורה כי ניתן וצריך היה לצפות מלובה להבין כי חובתה הברורה הייתה להשגיח על התובע באופן צמוד הכולל עזרה פיזית לתובע בכלל, ובאופן ספציפי כשהיא ראתה שהוא עומד לעלות על נדנדה. לובה לא מצאה לנכון לעשות דבר מלבד להשקיף ולראות את התובע פוסע לאט לעבר הנדנדה, ונופל, ללא כל התערבות מצדה. היא לא הפעילה שיקול דעת עצמאי ולא פעלה בהתאם למצופה ממנה על בסיס כל המידע שהובא בפניה וידיעתה על נטיית התובע להיפצע, על העדר תחושת הכאב, הנטייה לסכן עצמו וקשייו המוטוריים, לרבות במעבר ממשטח למשטח, והתייחסה אליו כאל כל תלמיד אחר, כשבסך הכל עמדה וצפתה בו עומד לסכן את עצמו בניסיונו לעלות עצמאית על הנדנדה.

 

123. אינני מקבלת את טענת הנתבעות, שהעובדה שלובה עמדה קרוב מאד לתובע מעידה על כך שהיא שמרה עליו באופן קרוב מאד, ולכן לא נפל פגם בהתנהלות הסייעת ולא הייתה רשלנות בהשגחה שקיבל התובע. גם אם לא היו הנחיות אחידות או ברורות ללובה להיות "צמודה" או בקרבה פיזית לתובע, היה מצופה ממנה, כסייעת המודעת לתפקידה כפי שפורט לעיל, להושיט יד לתובע כשניסה לעלות על הנדנדה. כך לטעמי היה מצופה מסייעת סבירה, במיוחד כשידעה על הרקע שלו, וכשהתובע התקדם לעבר הנדנדה באיטיות וניתן היה לצפות את מעשיו ואת הסיכון הטמון בהם.

 

124. אינני מקבלת את טענת הנתבעות שהתאונה הייתה אירוע פתאומי ולכן לא צפוי ושלא ניתן למנוע. לובה העידה במפורש את ההפך ואמרה שהתובע ניגש לנדנדה בנחת, ללא ריצה והיא ידעה לאן פניו מועדות (עמ' 73 שו' 7 לפרו' מ- 3.7.22). גם הסייעת עליזה העידה שהתובע לא רץ אלא הלך לאט (עמ' 61 שו' 16 לפרו' מ- 3.7.22). לדברי לובה, לא היו ילדים נוספים מלבד התובע על הנדנדה או בסביבתה. עליזה העידה שהיו ילדים רק על הנדנדה השנייה. כך שהיה ניתן להבין ולצפות שהתובע מתכוון לנסות לעלות על הנדנדה.

 

125. לאור האמור, אני קובעת כי לובה התרשלה בעבודתה כסייעת צמודה לתובע. רשלנות זו יש לייחס לעירייה באחריות שילוחית, כמעסיקתה של לובה.

 

 

 

 

הנדנדה

 

126. בכתב התביעה טענו הוריו של התובע לכך שנדנדה היא דבר מסוכן לפי סעיף 38 לפקודה, עצם הצבתה בבית הספר לחינוך מיוחד סיכנה את התלמידים והתחייב להציב סביבה גידור שימנע את קרבת התלמידים אליה. עוד נטען להעדר תחזוקה ראויה ואי התקנת אמצעי מיגון ראויים, כי הנתבעות "לא העמידו דרישות קפדניות לבטיחות, גיהות ולתיקון ליקויים ו/או לא אכפו כיאות דרישות אלה; חדלו מלתחזק ולקיים כלל ו/או די את הנדנדה וסביבתה באופן שיותר אותן בכל עת ראויות ובטוחות לשימוש", וכי הנתבעות "תיכננו ו/או בנו ו/או תיחזקו את הנדנדה וסביבתה באורח לקוי ובאופן שיצר ו/או לא מנע קיומה של סכנה בדמות הפגיעה של התובע" (עמ' 4 לתביעה). נוכח הטענות שנטענו בתביעה כמפורט לעיל, אינני מקבלת את טענת העירייה כי טענות בנוגע לאי תקינות הנדנדה מהוות הרחבת חזית.

 

תמונות הנדנדה ומיקומה

 

127. מטעם התובע הוגשו לבית המשפט תמונות של החצר בה התרחשה התאונה, ובה נראים גם עמודי הברזל עליהם הייתה מותקנת הנדנדה ממנה נפל התובע, כאשר בקצה העליון שלהם מלופפים חבלים של נדנדה, ללא הנדנדה עצמה (התמונות סומנו ת/3). אביו של התובע העיד כי הוא צילם את התמונות כאשר הגיע לבית הספר עם אשתו למפגש שהתקיים כשבועיים לאחר התאונה, ואשר נקבע לבקשתם, כדי להבין כיצד התאונה התרחשה. האב העיד שבאותו מפגש לובה הראתה להם את החצר ולכן הוא צילם דווקא אותה. ההורים ראו שהנדנדה ממנה נפגע התובע פורקה ואינה בשימוש יותר. האב טען כי לדעתו, היא הוסרה בגלל שהבינו שהיא מסוכנת לילדים עם צרכים מיוחדים. אמו של התובע העידה באופן דומה.

 

128. בנוגע לזיהוי מקום התאונה בתמונות, גם הגב' עליזה גבאי, וגם הגב' שרה ביטנסקי, אישרו בעדותן כי בתמונות נראה מקום התאונה, וכי הנדנדה חסרה בו. גב' ביטנסקי העידה כי היא לא זוכרת שהנדנדות נקשרו כלפי מעלה לאחר התאונה. לעומתן, לובה התקשתה לזהות את המקום המצולם באותן תמונות, אך היא סתרה עצמה בעניין זה. תחילה היא לא הבינה איפה צולמו התמונות וטענה כי החצר דומה ולא דומה. היא הסתכלה על הבניין שנראה מאחורי החצר אך לא זכרה איפה התמונות צולמו. בהמשך אמרה שהיא מכירה את המקום בתמונה אך לא את המכשירים, אך סייגה ואמרה שאולי היא טועה. כשנשאלה אם אולי זה לא המקום של התאונה היא השיבה – "לא יודעת, כן, לא, היו לנו ברזלים, למה זה מעץ? וואי אני לא זוכרת, כן" (עמ' 84 שו' 14 לפרו' מ- 3.7.22). לא ניתן לפיכך לייחס לתשובותיה של לובה כל משקל. אני מקבלת, על כן, את עדויות ההורים, שנתמכו בעדויותיהן של עליזה והגב' ביטנסקי, שבתמונות שהוגשו נראה המקום בו התרחשה התאונה.

 

פירוק הנדנדה אחרי התאונה

 

129. כל ארבע העדות, הסייעות עליזה ולובה מטעם העירייה, המנהלת רותי והרכזת שרה מטעם המדינה, טענו כולן כי לא זכור להן שהנדנדה פורקה מיד לאחר התאונה ובקשר אליה. כולן העידו שבשלב מסויים הנדנדות בבית הספר הוחלפו בשל שיפוצים נרחבים שבוצעו בו, ללא קשר לליקוי כלשהו שהיה בהן, וכאשר במסגרת השיפוץ, הותקנו נדנדות דומות לאלו שהיו קודם. אף אחת מהנתבעות לא גיבתה טענות אלו במסמך מסויים, לא בנוגע למועד בו בוצע שיפוץ, ולא בנוגע לנדנדות שהותקנו בו כיום. מנהלת בית הספר טענה כי התיעוד המלא על כך צריך להיות בידי העירייה, שהיא האמונה על התחזוקה והציוד בבית הספר. מטעם הנתבעות גם לא הוגשה תמונה של החצר בה לשיטתן כן התרחשה התאונה, על מנת לסתור את טענת הוריו של התובע שהתמונות שהם הציגו מדגימות את מקום התאונה. הכחשות הנתבעות אפוא, נותרו סתמיות.

 

130. מאחר שמדובר במקרקעין שבשליטת העירייה, עליה היה הנטל להביא את הראיות שברשותה כדי לבסס טענתה שהנדנדות הוסרו ללא קשר לתאונה, אלא במסגרתו של שיפוץ שבוצע בסמוך למועד התאונה. הימנעות העירייה מהגשת תיעוד הנוגע לשיפוץ מקימה את החזקה שבפסיקה לפיה אם היה מוגש תיעוד על מועד השיפוץ, או על מועד הסרת הנדנדות או התקנת נדנדות חדשות, ככל הנראה תיעוד זה לא היה תומך בטענתה שהנדנדות הוסרו בקשר עם שיפוץ וללא קשר עם התאונה. חסר זה יש לזקוף לחובת העירייה.

 

תקינות הנדנדה

 

131. לובה העידה כי הנדנדה הייתה תקינה, תלמידים רבים התנדנדו עליה לפני ואחרי התאונה. הנפילה של התובע קרתה ללא קשר לבעיה בנדנדה. היא עגולה וגדולה, בגובה של 30- 40 ס"מ מהקרקע, וכל התלמידים עשו בה שימוש (עמ' 74 לפרו' מ- 3.7.22). לדבריה מושב הנדנדה היה עגול, די גדול, ומותר לפי החוק שיעלו עליה שלושה תלמידים. זה גם כתוב בחצר. לובה טענה כי הנדנדה הייתה נמוכה ומיועד לילדים, כשהתובע לא היה נמוך. לדבריה, הוא היה פחות מהכתף שלה והיא בגובה 1.55 מ'.

 

 

132. גם הסייעת עליזה העידה שכל הילדים בביה"ס עשו בנדנדה שימוש ולא הייתה איתה בעיה. עליזה היא סייעת בביה"ס כבר 20 שנה, אך היא לא זכרה בדיוק איך נראתה הנדנדה ממנה נפל התובע, וחשבה שהיא הייתה קרש עץ (עמ' 64 שו' 20 לפרו' מ- 3.7.22). היא גם אמרה שהנדנדה לא הייתה מגודרת, ולא הוצבה במקום מופרד, כשגם היום יש נדנדה, אך היא עגולה עם רשת, עליה עולים 2- 3 ילדים.

 

133. המנהלת העידה כי בבית הספר היה איש תחזוקה וגם איש בטיחות מטעם העירייה. לטענתה, מתפקידה היה רק לבדוק שהמתקנים הם לפי חוק ומקובלים, והמתקנים קיבלו את אישור איש הבטיחות. המנהלת לא זכרה איזה נדנדות היו לפני השיפוץ, אך אישרה את דברי עליזה, שאמרה שהיה קרש עץ, ואמרה שהיו שתי נדנדות כאלה, ואחת עגולה, כשהיא לא יודעת ממה התובע נפל. גם לדבריה, לא הייתה בעיה בנדנדה. ילדים עשו בה שימוש, היתה מותאמת ללא דברים חריגים.

 

134. לטענת שרה ביטנסקי, היו שני מושבים שצורתם עגולה. אלה היו הנדנדות מאז ומתמיד. אולי לפני 40 שנה היו נדנדות אחרות.

 

135. משהתקבלה הטענה כי בתמונות שהגישו הוריו של התובע נראה מקום התאונה, שצולמו כשבועיים לאחר התרחשותה, ובהן כבר לא ניתן לראות את הנדנדה, ומאחר שכל המידע על הנדנדות היה בידי העירייה, אני סבורה כי יש לזקוף לחובת העירייה את העובדה שלא הוגשה מטעמה כל ראיה לגבי תקינות הנדנדה. טענות המנהלת שלנדנדה ניתנו אישורי בטיחות נטענו בעלמא. לא הוגש כל דו"ח בטיחות שנערך בבית הספר ממנו ניתן ללמוד שגובה הנדנדה נמדד, ושהיא נמצאה עונה לתקן הרלוונטי. התובעים לא היו יכולים להגיש בעניין זה חוות דעת בטיחות מטעמם, שכן לא היו יכולים לדעת איזו נדנדה הייתה מותקנת, האם הייתה קרש עץ, או עגולה עם רשת, ואילו העירייה החזיקה במלוא התיעוד הרלוונטי, הן על צורת ומראה הנדנדה, הן על מועד החלפתה וכו'.

 

136. לאור האמור, אני קובעת כי הימנעות העירייה מהגשת ראיות בנוגע למראה הנדנדה, תקינותה והתחזוקה שניתנה לה נזקפת לחובתה. בהעדר ראיות כאמור, אני מקבלת את טענת התובע שסביר יותר שהתאונה התרחשה בגלל נדנדה לקויה או לא בטיחותית, בשל הפרת חובת הזהירות המוטלת על העירייה, כבעלת המקרקעין והאחראית על תחזוקת המתקנים בבית הספר. בהעדר בדיקות תקופתיות לנדנדה, לא ניתן לדעת מה היה גובהה בפועל ואם גובה זה תאם לתקן הבטיחותי הרלוונטי. לחסר זה ישנו קשר סיבתי ישיר לתאונה, שכן התובע נפל כשהרים את רגלו כדי לעלות על הנדנדה. אם הנדנדה הייתה מהודקת וקשורה גבוה מידי, ולא הייתה מתוחזקת, וגובהה התקני לא נבדק, ליקוי זה גרם באופן ישיר לאופן הרמת רגלו של התובע לעבר הנדנדה, ולפיכך גם לאיבוד שיווי המשקל ולנפילתו.

 

דבר מסוכן

 

137. מנגד, אינני מקבלת את טענת התובע שנדנדה הינה "דבר מסוכן" לפי סעיף 38 לפקודה. הצבת נדנדה בחצר משחקים אינה דבר חריג, אלא עניין נפוץ ומקובל. התובע לא ביסס טענתו מדוע הנדנדה כשלעצמה היא מסוכנת ולא צירף פסיקה כלשהי לתמיכה בטענתו. מדובר במתקן משחקים פשוט, שהטענה כי עצם הצבתו בחצר משחקים היא רשלנית היא טענה מרחיקת לכת.

 

סיכום ביניים בעניין תקינות הנדנדה

 

138. לאור האמור, אני קובעת כי העירייה התרשלה בשל העדר ראיות לתקינות הנדנדה שהוצבה בבית הספר במועד התאונה, העדר תחזוקה הולמת של הנדנדה שהוצבה בחצר בית הספר ושהתובע נפל כשניסה לעלות עליה.

 

סיכום כללי של שאלת האחריות

 

139. המדינה התרשלה בכך שהמנהלת והצוות החינוכי לא קבעו לתובע היקף השגחה צמוד, הכולל השגחה פיזית וקרובה, בהתחשב בקשייו התפקודיים והמוטוריים שפורטו בדו"חות החינוכיים ובדו"ח הריפוי בעיסוק אודותיו. המדינה התרשלה גם בשל כך שהמנהלת והרכזת לא העבירו הנחיות ברורות באשר להיקף של השגחה צמודה בכלל, ביום התאונה בפרט, דבר שגרם לאי בהירות בביצוע ההנחייה של הרכזת לסייעת, להיות צמודה לתובע ביום התאונה.

 

140. העירייה התרשלה בשל כך שהסייעת לובה לא צפתה את התאונה ומנעה אותה, ופעלה באופן לא סביר ולא מקצועי. העירייה התרשלה גם בכך שלא תיחזקה את הנדנדה, לא בדקה אותה ולא וידאה כי היא תואמת לתקן וכי היא בטיחותית עבור ילדי בית הספר.

 

141. אציין כי התובע טען גם להפרות חובות חקוקות רבות, כאשר מלבד הוראות חוזר מנכ"ל הנ"ל, הוא לא ביאר מדוע חובות אלו הופרו וכיצד. נוכח האמור ומשהוטלה אחריות ברשלנות על הנתבעות, איני מוצאת לדון בהן.

 

142. בשיקלול הקביעות הנ"ל, אני מוצאת לחלק את האחריות בין שתי הנתבעות באופן שווה.

 

אשם תורם

 

143. אינני מקבלת את טענת הנתבעות שלאמו של התובע אשם תורם בשל כך ששלחה אותו לבית הספר ביום התאונה, על אף שסבל מבליטה בירך.

טענת הנתבעות מבוססת על רישום בדו"ח מד"א לפיו האם שלחה אותו לבית הספר באותו יום עם בליטה בירך. אלא שאמו של התובע העידה, כי הרישום בדו"ח לא נרשם מפיה, שכן היא כלל לא ראתה את אנשי מד"א, מאחר שהגיעה לבית החולים בשלב מאוחר יותר, ואין לה מושג למה הם כתבו זאת. לדבריה, לתובע לא הייתה נפיחות כלשהי. היא שלחה אותו לבית הספר, הלבישה אותו בעצמה, הוא נסע במונית הקבועה לביה"ס. לא היה דבר חריג ואם הייתה לו נפיחות, הוא לא היה נשלח לבית הספר.

הרישום בדו"ח מד"א מהווה עדות שמועה ולא ניתן לקבלו, שהרי נציג מד"א רשם את הדברים על סמך דבר מה שנאמר לו, ולא ידוע מי מסר לו את הדברים. לפיכך, אם רצו הנתבעות לבסס את האמור באותו דו"ח, לכל הפחות היה עליהן להזמין את נציג מד"א לעדות, דבר שלא נעשה.

 

144. עוד יש לציין, כי בכתבי ההגנה לא הועלתה אף טענה לאשם תורם להוריו של התובע, שהם אינם תובעים בעצמם, אלא אפוטרופוסיו של התובע ותובעים את נזקיו בשמו. כל שנטען הוא לאשם תורם של התובע או מי מטעמו (ראו סעיפים 13.י. ו- 14 לכתב ההגנה מטעם העירייה). אשם תורם בוחן את אחריותו של הניזוק בלבד, במקרה הנוכחי- התובע, ומאחר שלא הוגשה הודעת צד ג' נגד הוריו ולא נטענו כלפיהם ספציפית טענות לאשם תורם במהלך ניהול ההליך, לא ניתן להעלותן במסגרת הסיכומים. גם מטעם זה, הטענה לאשם תורם של אמו של התובע נדחית.

 

הנזק

 

145. כתוצאה מהתאונה, שהתרחשה בתאריך 21.3.13, אושפז התובע בבית החולים הדסה עין כרם בירושלים, ואובחן אצלו שבר של עצם ירך שמאל. יומיים מאוחר יותר נותח התובע ובוצע ברגלו שחזור פתוח וקיבוע באמצעות פלטה וברגים. התובע שוחרר לביתו בתאריך 24.3.13 כשנאסרת עליו דריכה על הרגל. ההחלמה מהשבר הייתה ארוכה ביותר, שכן התובע סבל מזיהום שהצריך אשפוז נוסף מ- 21.5.13 עד 6.6.13.

ב- 3.9.13 אובחן אצל התובע שבר נוסף בטיביה שמאל שטופל על ידי גבס ארוך במשך כחודש וחצי, ויצויין כי העירייה טוענת שאין קשר לשבר זה ולתאונה נשוא התביעה.

בנובמבר 2013 החל התובע ללכת במעברים בהשגחת הורים בלבד ושאר הזמנים על כיסא גלגלים. ב- 15.12.13 ובהמשך לפציעה בתאונה, אובחנה נפיחות בכל ירך שמאל ואובחן שבר בפמור בתוך הקיבוע, עם התרופפות המשתלים. התובע אושפז שוב, בניתוח הוצאו המשתלים והרגל שוב גובסה בגבס ארוך. ב- 16.1.14 התובע שוחרר מהאשפוז. התובע המשיך בטיפולים שיקומיים חודשים ארוכים. בינואר 2017 נרשם שהשבר מחובר והתובע מסוגל לבצע צעדים ספורים בלבד וסיוע במעברים בתמיכת בן משפחה. ביולי 2020 דווח על שבר מחובר המאפשר לבצע מעברים לטווחים מוגבלים בלבד בתמיכת מכשיר KAFO לרגל שמאל (מתוך חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה, ד"ר מרכדו, עמ' 2 לחוות הדעת).

 

הנכות

 

146. מטעם התובע הוגשה חוות דעתו של ד"ר מיכאל מיכיילביץ, מומחה לכירורגיה של היד ואורתופדיה, שהיה בין היתר מנהל מחלקת אורתופדיה בקופ"ח כללית בירושלים, רופא בכיר בקופות החולים כללית ומאוחדת. בחוות דעתו מתאריך 20.1.20, קבע המומחה כי לתובע נותרו הנכויות הבאות:

• 50% בגין קישיון לא נוח בפרק ירך שמאל לאחר שבר, לפי סעיף 48(1)(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז- 1956 (להלן: "התקנות"), עקב ההגבלה הקשה שנותרה בפרק ירך שמאל לכל הכיוונים.
• 10% בגין צלקות רבות וגסות בירך, לפי סעיף 75(1)(ב) לתקנות.

 

147. מטעם הנתבעות הוגשה חוות דעתו של ד"ר שמואל וייס, מנתח אורתופד.

בחוות דעתו מתאריך 7.8.20, הפנה המומחה למסמכים מהם עלה כי כבר לפני התאונה, האורתופד המטפל של התובע, ד"ר פינסקי, החליט באופן מודע לרתק את התובע לכיסא גלגלים כדי להגן עליו מפני נפילות, שברים וזיהומים חוזרים. לפיכך, קבע המומחה מטעם הנתבעות כי "לתובע שלל פגיעות באזורים שונים ברגליים, ממפרקי הירכיים ועד הקרסוליים וכפות הרגליים, שגורמים לו להפרעה קשה בניידות." נכותו של התובע כתוצאה מהתאונה היא בשיעור של 20% ולא מעבר, כאשר "שאר ההפרעה נזקפת לחובת ההפרעות האחרות שקיימות ברגליים, שאינם קשורים לפגיעה הנדונה" (עמ' 31 לראיות המדינה).

 

148. בשל הפער בין חוות דעת הצדדים, מינה בית המשפט כמומחה רפואי מטעמו את ד"ר אייל מרכדו, אורתופד מנתח, בין היתר רופא בכיר, אורתופד ילדים ואחראי תחום תיקון עיוותי גפיים ועמוד שדרה במרכז הרפואי שניידר לילדים.

המומחה הממונה הסכים עם מומחה הנתבעות, שקיימים גורמים רבים שהביאו את התובע למצבו הנוכחי וכי קיימת היסטוריה רפואית עשירה שאינה מוזכרת בחוות הדעת מטעם הוריו של התובע. עם זאת, קביעת מומחה הנתבעות שלא היה שיתוף פעולה בפיזיוטרפיה לא לוקחת בחשבון את הפיגור השכלי ממנו סובל התובע, כמו גם הפרעת קשב וריכוז, שלא מאפשרים שיתוף פעולה מיטבי בטיפול מאין זה, "מה גם שלאחר הפציעות הילד חזר לשחק ולראייה צויין בבדיקותיו בהתפתחות הילד שנוהג לשחק וגם פציעותיו היו תוך כדי משחקי כדור ופעילות בגני משחקים כולל הפציעה שנידונה בתביעה זו".

 

המומחה הממונה קבע כי הפציעה בתאונה בטיביה שמאל טופלה על ידי גבס, ובהמשך סד שגרם לאי נוחות לתובע, ולכן הומר בחבק גמיש שמגביר את יציבות הברך אך מאפשר תנועה, מה שמחזק את הטענה שלפני השבר בתאונה, תנועת הברך הייתה קיימת, גם אם אולי לא מלאה, אך מספקת להליכה ולמשחק. לאחר התאונה רגלו קובעה בגבס ובהמשך בסד, שלא מאפשר תנועה לפרק זמן ארוך מאד, "מה שהחמיר את הנוקשות והפגיעה בתנועת מפרק הברך, כמו גם הירך שאמנם לא היו מלאים טרם התאונה הנדונה אך אפשרו תפקוד שכלל משחק ופעילות מחוץ לביתו טרם התאונה, ולכן ישנו קשר ישיר של ממצאים אלו לתאונה".

 

149. בהתחשב בכל האמור, קבע המומחה מטעם בית המשפט כי לתובע נכויות כדלקמן:

• 20% בגין איחוי גרוע של שבר בירך עם מגבלה בתנועת ירך לפי סעיף 47(2)(ב) המוביל לסעיף 48(1)(ו) לתקנות;
• 10% בגין איחוי גרוע של שבר בירך עם מגבלה בתנועת הברך לפי סעיף 47(2)(ב) המוביל לסעיף 48(2)(ה)(IV) מופחת, מאחר שחלק מהירידה בתנועתיות הברך כבר היתה טרם התאונה;
• 10% בגין צלקות היפרטרופיות מכערות וכאובות ברגל שמאל, לפי סעיף 75(1)ב'.

סה"כ נכות משוקללת בשיעור של 35.2% לצמיתות.

המומחה הסכים עם ההמלצה לניוד למרחקים ארוכים בכיסא גלגלים, ומציין שיתכן המלצה זו לפני התאונה צוינה על ידי הרופא המטפל כדי לסייע בקבלת קצבת ניידות בלבד. המומחה ציין עוד כי התובע מסוגל לבצע מעברים לטווחים מוגבלים בלבד בתמיכת KAFO לרגל שמאל, ונזקק לסיוע הסובבים אותו בכך.

 

תוחלת חיים

 

150. מטעם הנתבעות הוגשה חוות דעת רפואית בתחום נוירולוגית ילדים, של ד"ר יהודה ברק, מומחה ברפואת ילדים, התפתחות הילד ונוירולוגיה של הילד. בחוות דעתו מתאריך 19.10.21, קבע המומחה כי ילדים עם תסמונת כמו של התובע "חיים על זמן שאול". בשל מאפייני מחלתו, בשילוב עם פיגור שגלי וקשיי קשב וריכוז מביאים למסקנה כי לתובע תוחלת חיים עד גיל 25 שנים.

 

 

151. מטעם התובע הוגשה חוות דעתו של פרופ' א. להט, מומחה בנוירולוגית ילדים, התפתחות הילד ורפואת ילדים, שהיה בין היתר מנהל המערך לנוירולוגית ילדים והתפתחות הילד במרכז הרפואי אסף הרופא. בחוות דעתו מתאריך 12.1.22 קבע המומחה, כי תוחלת חייו של התובע יכולה להגיע לגיל 45- 50 שנים, מאחר שהתובע כבר הגיע לגיל 20, וכן בשל העובדה שהוא נעזר בכיסא גלגלים שמונע ממנו נפילות ומפחית את הסיכון לחבלה משמעותית במוח או לזיהום בגפיים, עיכובו ההתפתחותי הוא בינוני, הוא ניזון מכלכלה רגילה ואינו סובל ממחלות כרוניות ואינו מקבל טיפול תרופתי קבוע.

 

152. בחוות דעת משלימה של ד"ר יהודה ברק, המומחה מטעם הנתבעות, מתאריך 6.3.22, התייחס ד"ר ברק בין היתר לקושי באי תחושת הכאב, הפציעות המסוכנות הכרוכות בכך, וסיבות המוות הכרוכות בתסמונת ממנה סובל התובע. ד"ר ברק הסכים עם הקביעות שהתובע משתמש רוב הזמן בכיסא גלגלים, סובל מפיגור שכלי וזקוק לשמירה מתמדת 24 שעות, אך למרות זאת, קבע כי אין אפשרות להגן עליו לחלוטין מפני נפילות וחבלות בגלל הפיגור והפרעת הקשב והריכוז מהם הוא סובל.

 

153. בשל המחלוקת בין הצדדים, מינה בית המשפט כמומחית מטעמו לבחינת סוגיית תוחלת החיים את הפרופ' אביבה פתאל- ולבסקי (להלן: "המומחית"), מומחית לרפואת ילדים, לנוירולוגית ילדים והתפתחות הילד, מנהלת המכון לנוירולוגית ילדים בבית החולים לילדים "דנה" במרכז הרפואי על שם סוראסקי תל אביב.

בחוות דעתה מתאריך 26.7.22, הסבירה המומחית כי סיבות התמותה במחלת התובע אינה מושפעת רק מהמחלה, אלא מגורמים חיצוניים כמו חשיפה להיפרתרמיה וחשיפה לזיהומים ולכן אינה אחידה בין כל החולים במחלה. מאחר שהתובע נמצא בכיסא גלגלים, יש להניח שהסיכון לחבלות בגפיים התחתונות הוא נמוך יותר בהשוואה לילדים אמבולטוריים. נותר בעיקר הסיכון להיפרתרמיה. במקרה זה התרשמה המומחית שלבני משפחתו של התובע מודעות גבוהה לסיכוני המחלה והם עושים כל שביכולתם בכדי למנוע את הסיבוך הנ"ל. בנוסף צויין כי לתובע יש בן דוד עם אותה מחלה שהוא כיום בן 27. פרמטר נוסף רלוונטי הוא אופן ההזנה והצורך בתמיכה נשימתית. במקרה הנוכחי, התובע ניזון דרך הפה ואינו זקוק להזנה אנטרלית. בנוסף, אין לו הפרעות במערכת הנשימה. מנגד, חוסר הניידות שלו הוא גורם פרוגנוסטי שלילי, עקב סיבוכים שיכולים להיות כמו פצעי לחץ ופקקת ורידים. התובע בעת כתיבת חוות הדעת בן 20 וגילו כבר מעבר לגיל הממוצע המתואר בספרות לתמותה מהמחלה. יש להניח שמשאבי הרפואה בישראלי והמודעות למחלה בארץ תורמים לשיפור בתוחלת החיים בהשוואה למתואר בספרות לפני 12 שנים.

בהתחשב בכל האמור, העריכה המומחית את תוחלת חיי התובע בין 35 ל- 40 שנים ובממוצע- 37.5 שנים.

 

חקירת המומחית בעניין תוחלת החיים

 

154. הנתבעות חולקות על קביעות המומחית. לטענת המדינה, המומחית הסתמכה על כך שיש לתובע בן דוד בן 27 הסובל מאותה תסמונת, על אף שלא ראתה אף מסמך רפואי ממנו ניתן ללמוד על דמיון בינו לבין התובע. בנוסף, המומחית הודתה כי מעולם לא טיפלה בילד הסובל מהתסמונת, ולכן אין לקבל את סטייתה מהסטטיסטיקות על תוחלת החיים במקרים דומים. גם קביעות המומחית שהתובע כבר בן 21 ושהרופאה מתקדמת ותתקדם עם השנים אינה מצדיקה את קביעת תוחלת החיים של המומחית, שמנגד, גימדה ולא נתנה ביטוי מספיק לסיכונים מחבלות, נשיכות עצמיות וזיהומים הצפויים לתובע.

העירייה מוסיפה וטוענת כי המומחית לא עיגנה קביעותיה בספרות או בניסיון מקצועי שלה, ואף לא בנתונים הספציפיים של התובע, ולכן על בית המשפט לאמץ את הקביעות שבספרות הרפואית הרלוונטית המתועדת, הגם שאינה מרובה, וכפי שפורטה בחוות דעת המומחה מטעם הנתבעות בעניין זה. המומחית אישרה שלא בדקה מה הפעולות שהתובע מבצע אלא הסתמכה בעניין זה על דיווח ההורים בלבד. המומחית אישרה גם שאוכלוסיית האנשים הסובלים מהתסמונת של התובע הוא קטן בגלל תוחלת החיים הקצרה, וכי העובדה שהתובע על כיסא גלגלים אינם מורידה לאפס את הסיכון שייפצע, כאשר בשל כך גם גדל הסיכון לפצעי לחץ, גורם סיכון משמעותי לסיבוכים ותמותה מוקדמת. המומחית אישרה כי הסתמכה על הנתונים הגבוהים יותר, כשהיא נסמכת על מחקר אחד שתועד בגיל 40, על אף שאינה יודעת על אדם שעבר את גיל 25, וגם הודתה שהרופאה לא התפתחה דרמטית בעשור האחרון בטיפולים בתסמונת. לכן אין לקבל את קביעות המומחית ויש לקבוע את תוחלת חיי התובע על פי מומחה הנתבעות.

 

155. בישיבת הוכחות שהתקיימה בתאריך 2.2.23, נחקרה המומחית על חוות דעתה. המומחית אישרה בעדותה כי כשכתבה בחוות דעתה שלתובע בן דוד הסובל מאותה מחלה שהוא בן 27 מבוססת על מידע מהמסמכים שעמדו לפניה, כשאין לה מידע על מצבו הכולל של בן הדוד, על רמת התסמונת ממנה הוא סובל ואם הוא סובל מפיגור.

 

156. המומחית הסבירה כי כאשר ראיינה את הוריו של התובע היא פנתה אליהם בשאלות "פתוחות", כמו "מה אתם עושים כשיש לו חום", והתרשמה שהם מודעים למצבו ודרכי הטיפול בו. המומחית הסבירה עוד מדוע אופן ההזנה ותמיכה נשימתית משפיעים על תוחלת החיים, ופוגעים בה, תוך שהשוותה את מצב התובע לנכים הסובלים משיתוק כמו פראפלגים וקוואדרופלגים, על אף שהם פחות מוגבלים שכלית. אין בסיס אפוא לטענת הנתבעות כי השאלות שהופנו להורי התובע היו מנחות או "סגורות".

 

157. המומחית חזרה על מסקנתה שהעדר פגיעה בהזנה והעדר תמיכה נשימתית מעלים את סיכוי התובע לשרוד יותר שנים. עוד חזרה המומחית על האמור בחוות דעתה, שהעובדה שהתובע יושב בכיסא גלגלים מפחיתה את הסיכון לפציעות, גם אם אינה מבטלת אותו לחלוטין, שכן הוא פחות תנועתי. המומחית לא הכחישה שעדיין קיים סיכון לפגיעה באצבעות על ידי נשיכות, והתפתחות זיהום עקב כך, אך הדגישה שהתובע עשה כך כשהיה קטן ואין תיעוד לכך בשנים האחרונות כי הוא התבגר. המומחית אישרה שהתובע עלול ליפול מהכיסא אם הוא רוכן להרים דבר מה ואף עלול ליפול באמבטיה, ושכיסא גלגלים אינו פוטר את כל הסיכונים, אך העריכה כי השימוש בכיסא הגלגלים מפחית את הסיכונים לפציעה במידה ניכרת של כ- 80% כי רוב החבלות הן מריצה, נפילה וכיוצא בזה. הסיכונים הנותרים הוערכו על ידי המומחית ב- 20% מכלל הסיכונים, הגם שציינה שלא בדקה את סטטיסטיקת הסיבות לנפילות (עמ' 11 שו' 32 לתמלול מיום 13.3.22), שכן מאז 2013, כשהתובע יושב על כיסא גלגלים, ועד היום, אין תיעוד על חבלות ונפילות, ומרבית אירועי הנפילות והחבלות קודמים לכך.

 

158. המומחית אישרה בעדותה, כי חישוב תוחלת החיים מבוסס על סטטיסטיקה ולא על מקרים קיצוניים. המומחית הפנתה לארבעה מאמרים, אחד מהם מיפן, שם ראו חולים באותה התסמונת שחיו עד גיל 40. המומחית אישרה שבאותו מאמר ישנו גרף לפיו ממוצע הגילאים של החולים הוא דווקא בין 20 ל- 25, אך הסבירה כי חישבה את הסטטיסטיקה לפי חציון, בגלל שהתובע כיום כבר בן 20, והרפואה התקדמה בינתיים. המומחית אמרה שלא נראה לה שהתובע ילך לעולמו תוך 5 שנים כי הוא מטופל טוב מאד, משפחתו מודעת למצבו, הרפואה התקדמה, ויש לו בן דוד עם אותו גן שכבר בן 27. לכן לא נכון לקבוע תוחלת חיים עד גיל 25. לכן, מצאה לקבוע את תוחלת החיים על פי חישוב שמעבר לממוצע (ולמעשה לפי נתוניו הספציפיים של התובע). מנגד, המומחית אמרה במפורש כי היא סבורה שעל אף מודעותם הגבוהה של הורי התובע לטיפול הנכון בו, לצערה היא אינה חושבת שהתובע יחיה מעבר לגיל 40.

 

159. באשר להתקדמות הרפואה, הסכימה המומחית שאין התקדמות בטיפול בתסמונת, אולם הרפואה כן התקדמה בטיפול בזיהומים ובסיבוכים כמו מכת חום, ובנוסף, למגזר אליו משתייך התובע יש יותר נגישות לשירותי הרפואה. המומחית ציינה כי במגזר הבדואי בעיקר בדרום בארץ התסמונת נפוצה יותר בגלל נישואי קרובים ולכן בבית החולים סורקה ישנה יותר מודעות לדרכי הטיפול ולכן מערכת רפואה טובה יותר לעומת יפן וארה"ב.

 

160. בסיכומו של דבר, עמדה המומחית על מסקנותיה בחוות דעתה ולא שינתה דעתה בחקירתה, לפיה לתובע תוחלת חיים עד גיל 37.5 שנים. לא מצאתי לסטות מקביעותיה של המומחית, שהיו מנומקות היטב. אמנם לא עמדו בפני המומחית מסמכים על בן דודו של התובע, אולם קביעותיה אינן מסתמכות רק על כך, אלא מבוססות על שיקול דעתה, על מאמרים רלוונטיים ובעיקר על מצבו הספציפי התובע בנוגע לאכילה עצמאית ונשימה עצמאית, שהם בעיקר אלו שהביאו אותה לשקלול הערכת תוחלת החיים, שהיא אינה מדע מדוייק אלא ביטוי למגוון פרמטרים. משמדובר בקביעה המבוססת על התיעוד הרלוונטי ספציפית לתובע, איני רואה סיבה שלא לקבלה. לפיכך, קביעת המומחית מתקבלת כפי שהיא.

 

השלכות הנכות על תפקודו התובע

 

161. התובע טוען כי אמנם לפני התאונה הוא סבל מתסמונת נדירה שגרמה לפציעות רבות, והוא אכן השתמש מדי פעם בכיסא גלגלים, לאחר פציעה או כשנדרש ללכת מרחקים ארוכים, אולם לא הייתה לו בעיה משמעותית ברגליים. התובע התגבר על פציעותיו והתנהל באופן עצמאי, והיה מסוגל ללכת לבדו בבית הספר. התובע טוען כי לאחר התאונה לימודיו למעשה הופסקו, ורק כשנתיים מאוחר יותר, ב- 1.3.15, הוא חזר ללימודים, אך לא חזר לבית הספר בו התרחשה התאונה, אלא לבית ספר "רנד", שם יש לו סייעת צמודה. היום התובע סובל ממגבלות קשות, זקוק למכשיר מייצב לרגל שמאל, הליכתו אינה יציבה והוא מוגבל בניידות ובפועל מרותק לכיסא גלגלים.

 

162. מנגד, טענתן העיקרית של הנתבעות היא שגם לפני התאונה, ובשל פציעותיו הרבות, ממילא התובע היה מוגבל ביותר בתפקודו, הגיע לעיתים קרובות לבית הספר על כיסא גלגלים, עשה שימוש בכיסא גלגלים גם למרחקים ארוכים, קיבל קצבת ניידות, ונזקק להשגחה צמודה, כך גם לפי עדות אמו. התובע הוכר בביטוח לאומי כתלוי לחלוטין בעזרת הזולת בכל פעולות היום יום עוד בשנת 2006, בהיותו בן 3. לכן התאונה לא גרמה לשינוי משמעותי בתפקודו או בעזרה לה הוא נזקק. הנתבעות טוענות כי ככל שתימצא כנכונה טענת התובע שהוא היה זקוק להשגחה צמודה עוד לפני התאונה, כך תיחלשנה טענותיו לשינוי מהותי במצבו לאחר התאונה ושיעור הנזק יפחת בהתאמה.

העירייה מפנה בסיכומיה לפירוט טווחי התנועה בירך שמאל של התובע, כפי שנמצאו בבדיקת המומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדי, ובבדיקת ועדת ערר של המוסד לביטוח לאומי לעניין קצבת ניידות מיום 15.3.12, לפני התאונה (עמ' 1017 לראיותיה), וטוענת כי אין ביניהן הבדל מהותי אם בכלל, כשמצבו של התובע כיום אף יותר טוב ובטווח הנורמה. עוד טוענת העירייה כי הורי התובע לא שיתפו פעולה בהליך השיקום והפיזיוטרפיה, ובהתאם להמלצת הרופא המטפל, העדיפו להשאיר את התובע על כיסא גלגלים כדי להימנע מפציעות נוספות בגלל התסמונת ממנה הוא סובל, כך שהשימוש בכיסא הגלגלים אינו נובע בתאונה אלא בתסמונת. התובע לומד עד גיל 21 בבית ספר מותאם למצבו ללא קשר לנפילה, קיבל קצבת ילד נכה מלאה לפני התאונה וללא קשר אליה, ואין למעשה במצבו כל שינוי בגובה הקצבה או בפרמטרים או בזכאותו לאחר התאונה. לפיכך, אין לנכותו הרפואית כל משמעות תפקודית.

 

הנכות התפקודית - דיון והכרעה

 

163. המומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה קבע כי לתובע נותרה נכות צמיתה משוקללת כתוצאה מהתאונה בשיעור של 35.2% , מתוכה נכות בשיעור של 10% בגין צלקות, אשר גם התובע אינו טוען כי יש להן ביטוי תפקודי. הנכות האורתופדית ללא הצלקות עומדת אפוא על שיעור משוקלל של 28%.

 

164. תפקודו של התובע לפני התאונה נלמד בין היתר מהדו"חות החינוכיים והדו"ח מטיפולי הריפוי בעיסוק שעבר התובע עד שנתיים לפני התאונה. גם הוריו של התובע העידו על תפקודו. אמו של התובע העידה כי עד התאונה היה הולך לבד לבית הספר, עומד על הרגליים ומסתדר, אך מאז הוא אינו מסוגל לכך יותר. אמו של התובע לא ניסתה להאדיר את קשייו, והודתה כי גם לפני התאונה, היה התובע מתקשה בהליכה למרחקים ארוכים ולצורך כך היה עושה שימוש בכיסא גלגלים, אלא שלאחר התאונה, כבר לא הסתדר ולא היה מסוגל לבצע פעולות אלו. אמו של התובע אישרה שעוד לפני התאונה היו לו שבר ברגל שמאל ושבר ברגל ימין ובקרסול ימין כי הוא נפל, אבל טענה כי אלו היו שברים קטנים, ולא שבר חזק כמו שקרה בתאונה. לטענתה, לא היו לו הרבה בעיות ברגליים ולכן הוא גם היה מסוגל לעלות ולרדת במדרגות בבית הספר. האם העידה עוד שהיא מטפלת בבנה מאז שנולד ועד היום, מקלחת אותו, מחליפה לו טיטול, מלבישה ומאכילה אותו, אולם לפני התאונה היה התובע נכנס למקלחת על הרגליים, וכעת הוא מוכנס למקלחת על כיסא של המקלחת ובכך היא זקוקה לעזרה כי קשה לה להרים אותו לבד. היא אישרה שבכל מקרה, לפני ואחרי התאונה, היא זו שמקלחת אותו.

 

165. אביו של התובע העיד כי לפני התאונה התובע הלך לבד מרחקים קצרים בלבד, בעיקר בסלון הבית, שהוא בקרוואן, וגודלו כ- 10 על 10 מטרים (עמ' 40 שו' 18 לפרו' מ- 3.7.22). לדבריו, התובע אינו מסתובב לבד. הוא היה יכול להתנייד אבל הוריו תמיד קרובים אליו ולא היה מצב שהם ישבו והוא הסתובב לבד. רק בסלון בבית. עליה במדרגות מבצע רק עם עזרה. הוא עם פיגור שכלי. היה הולך אבל לא היה במצב של כיסא גלגלים. גם האבא אישר שהיו לתובע שברים לפני התאונה וגם היה לו כיסא גלגלים, אבל המכה בתאונה הייתה הכי קשה, ומאז הוא רק בכיסא גלגלים.

 

166. מנהלת בית הספר אישרה בעדותה שהתובע עלה במדרגות באופן יומיומי בבית הספר שכן כיתתו הייתה באופן קבוע בקומה גבוהה (עמ' 93 שו' 23 לפרו' מ- 3.7.22). הסייעת לובה אישרה שהתובע השתתף בשיעורי ספורט ככולם (עמ' 76 שו' 29 שם).

 

167. מהאמור עולה, כי טענת הנתבעות באשר להשלכות התאונה על תפקודו של התובע נכונה ברובה. התובע, שהיה כבן 11 במועד התאונה, אכן היה מוגבל בפעולות מסויימות של הליכה למרחקים ארוכים, ואמו אכן טיפלה בכל צרכיו, אך הוא היה מסוגל לשחק לבדו, לרבות משחק כדור בחצר ביתו, ולהתנהל עצמאית בבית הספר מרבית הזמן, כשלא היה פצוע. התובע אינו משותק ויש ממש בטענת העירייה שכיסא הגלגלים בו עושה התובע שימוש בקביעות מאז התאונה הוא בגלל החשש מפני פציעות נוספות, יותר מאשר צורך חיוני הנובע בנכות שנותרה בתאונה. עם זאת, המומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדי קבע כי פציעת התובע באה לידי ביטוי בכך שהוא מסוגל לבצע מעברים לטווחים מוגבלים בלבד, בתמיכת מכשיר KAFO לרגל שמאל, והוא נזקק לסיוע הסובבים אותו בכך. לאחר התאונה רגלו קובעה בגבס ובהמשך בסד, שלא מאפשר תנועה לפרק זמן ארוך מאד, "מה שהחמיר את הנוקשות והפגיעה בתנועת מפרק הברך, כמו גם הירך...". כן יש לציין כי התאונה התרחשה בחודש מרץ 2013, ובתאריך 1.9.13, בשנת הלימודים שלאחר התאונה, עבר התובע לבית הספר "רנד", ממנו נעדר מ- 12/2013 עד 1.3.2015 בשל אשפוזו כתוצאה מהתאונה. מאז המשיך התובע ללמוד באותו בית ספר, אשר שלח לתובע סייעת אישית בתקופה בה התובע שהה בבית ההורים (ראו מכתב מנהל בית הספר רנד מיום 1.9.15- עמ' 46 לראיות התובעים). אין כל תיעוד כי נשלחה לבית התובע סייעת אישית קודם לכן.

 

168. לפיכך, לא ניתן לומר שלתאונה אין השלכה כלשהי על מצבו של התובע, כפי שטוענות הנתבעות, אך גם טענת התובע שמוגבלותו נובעת בעיקר מהתאונה, גם היא אינה יכולה להתקבל. בהתאם לקביעות המומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדי, אני קובעת כי הפגיעה התפקודית אצל התובע באה לידי ביטוי בעיקר בפעולות נקודתיות של ביצוע מעברים מכיסא הגלגלים, למשל למקלחת. אם עד התאונה התובע היה מסוגל ללכת בתוך סלון ביתו ולגשת בעצמו לחפץ שהוא רוצה, או להיכנס למקלחת, מאז התאונה פעולות אלו נמנעות ממנו.

 

169. באשר לשימוש התובע בכיסא גלגלים באופן קבוע, שימוש זה החל לאחר התאונה בלבד. עם זאת, לא ניתן לייחסו באופן מלא לתאונה, שכן השבר של התובע החלים וכשנתיים לאחר התאונה, הליכתו הייתה תקינה. השימוש בכיסא הגלגלים אינו נובע משיתוק כלשהו חלילה, או בגלל אי החלמת השבר, אלא מהמלצת רופאיו של התובע להימנע מפציעות נוספות. אף על פי כן, התאונה גרמה לנכות נוספת ומשמעותית שלא הייתה לתובע קודם לתאונה, שהוסיפה למוגבלויותיו שהיו ממילא. לכן לא ניתן לקבוע שאין לתאונה כל השלכה לצורך של התובע לעשות שימוש קבוע בכיסא גלגלים. יתכן שאלמלא התאונה, היה התובע ממשיך לעשות שימוש בכיסא גלגלים רק לאחר פציעות, כפי שהיה לפני התאונה.

 

170. בגין השלכות אלו ומורכבות מצבו, שבחלקו מהתאונה ובחלקו ממצבו ללא קשר לתאונה, כמפורט לעיל, זכאי התובע לפיצוי גלובלי, כפי שיפורט להלן.

 

נזקי התובע

 

171. בהתאם לאמור, להלן התייחסות לנזקי התובע:

 

הפסדי שכר לעתיד

 

172. התובע טוען כי על אף מצבו לפני התאונה, יש להניח כי אלמלא התאונה הוא היה יכול לעבוד בעבודות קלות המותאמות למגבלותיו, בעיקר בעידן בו קיימת מודעות לבעלי מוגבלויות ולשילובם בעבודות תוך מתן תמריצים למעסיקיהם. עוד טוען התובע לקיומו של פוטנציאל להשתכר לפחות בגובה מחצית שכר מינימום במשק. כעת ובשל פגיעתו, סיכוייו למצוא עבודה הינם אפסיים. לפיכך, טען התובע בסיכומיו כי יש לפסוק לו פיצוי בסכום של 468,798 ₪ בגין הפסדי שכר לעתיד, לפי חישוב אקטוארי המבוסס על בסיס שכר של 2,700 ₪. כן מבקש התובע פיצוי בגין הפסדי פנסיה ואובדן זכויות סוציאליות בשיעור של 12.5% מהפיצוי בגין הפסדי שכר לעתיד, בסכום נוסף של 58,599 ₪. לחילופין, טען התובע בסיכומיו כי מבוקש לקבוע שאלמלא התאונה הוא היה יכול לעבוד ביכולת עבודה פחותה לפי תקנה 4(א) לתקנות שכר מינימום (שכר מותאם לעובד עם מוגבלות בעל יכולת עבודה מופחתת), התשס"ב- 2002 (להלן: "תקנות שכר מינימום").

 

173. מנגד, העירייה טוענת בסיכומיה כי בהתחשב במצבו לפני התאונה, וללא קשר אליה, אין לתובע כל פוטנציאל השתכרות, גם לא במסגרת מוגנת. התובע אינו מתקשר עם הזולת, למעט עם הוריו בקושי רב, אין לו יכולות בסיסיות ולפי עדות הוריו, הוא מתקשה אפילו בשימוש במספריים. בנוסף, השבר שנגרם לתובע בתאונה לא מונע ממנו לבצע עבודה מוגנת כשהוא יושב על כיסא גלגלים, אם היה מוכח שהיה כשיר לכך.

 

174. המדינה טוענת כי התובע סבל מפיגור שפגע בו קוגניטיבית ומוטורית, כפי שעולה מהדו"חות החינוכיים שהוגשו, וכן מרמת ניידות שעובר לתאונה הצריכה השגחה צמודה של אמו, וכן החלפת טיטול והאכלה. בגין כל אלו, ונטייתו להיפצע, לא היה התובע מתקבל למקום עבודה, גם לא לבעלי מוגבלות. התובע תואר על ידי אמו כ"עצלן" ואין שינוי מהותי במצבו לפני ואחרי התאונה בהיבט התעסוקתי. בנוסף, לא הוגשה חוות דעת תעסוקתית מטעם התובע לעניין כושר עבודתו התאמתו למסגרות "עבודות קלות" לפני התאונה, ולכן אין לתובע הפסד השתכרות כתוצאה מהתאונה.

 

175. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, דעתי כדעת הנתבעות. בשל התסמונת, בשילוב עם העובדה שהתובע סובל מפיגור בינוני, ליקוי קוגניטיבי, חוסר יכולת לתקשר ולדבר, והפרעת קשב וריכוז, אינני סבורה שהתובע היה יכול להשתלב בעבודה כלשהי גם אלמלא התאונה, וספק אם התאים גם לעבודה מוגנת פשוטה. מכל מקום, התאונה לא פגעה בכושר ההשתכרות המועט שהיה לו, אם היה. העובדה שהתובע יושב על כיסא גלגלים אינה מעלה או מורידה משאר יכולותיו, שכן עבודות מוגנות לאוכלוסייה של בעלי מוגבלויות קיימת גם עבור נכים המרותקים לכיסא גלגלים. ככל שהיה לתובע כושר השתכרות העולה על עבודה מוגנת, וככל שכושר השתכרות זה נפגע בתאונה, על התובע היה הנטל להוכיח זאת באמצעות ראיות, למשל על ידי הגשת חוות דעת מומחה ברפואה תעסוקתית, או לחילופין על ידי הבאת עדות איש מקצוע העוסק בהשמת נכים במפעלים מוגנים וכיוצ"ב, שהיה מתאר היכן התובע היה יכול להשתלב ולאיזה עבודות התאים לפני התאונה ואחריה. ראיות כאלו לא הוגשו.

כך גם לא הובאו ראיות בנוגע לאופן קבלת ההחלטות, והקריטריונים הרלוונטיים שנלקחים בחשבון במסגרת התקנה אליה מפנה התובע בתקנות שכר המינימום, וטענה זו נטענה בעלמא.

 

176. לאור האמור, אני קובעת כי אין מקום לפיצוי התובע בגין הפסדי שכר לעתיד והפסדי פנסיה וזכויות סוציאליות.

 

הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד

 

177. התובע טוען כי כתוצאה מהתאונה הוא נזקק לעשרות טיפולים רפואיים ושיקומיים, בגינם נאלץ לשלם השתתפות עצמית לרופאים מומחים, לחבישות לרגל, לאביזרי שיקום, לחידוש כיסא גלגלים, כיסא למקלחת ועוד. הוצאות אלו יהיו מנת חלקו של התובע גם בעתיד. התובע טוען כי משרד הבריאות לא יספק את כל צרכיו וסל הבריאות עלול להשתנות בעתיד. הוריו של התובע שמרו קבלות אולם הוצאותיהם היו רבות יותר. בשל האמור, התובע מבקש פיצוי גלובלי בסכום של 150,000 ₪ לעבר ולעתיד.

 

178. מנגד, העירייה טוענת בסיכומיה, כי התובע מתנייד כיום עם כיסא גלגלים ללא קשר לתאונה אלא בשל מכלול בעיותיו. בפועל, התובע החל ללכת לאחר התאונה ואין מניעה פיזית שידרוך על רגליו, בהעדר פגיעה עצבית ונוכח טווחי התנועה במפרקים ברגליים. הסיבה היחידה לכיסא הגלגלים היא הצורך להימנע מפציעות נוספות בגלל התסמונת ממנה הוא סובל, כפי שהסכימה גם המומחית מטעם בית המשפט לעניין תוחלת החיים. יתרה מכך, ההנחיה לכיסא הגלגלים ניתנה על מנת שהתובע יהיה מוכר במוסד לביטוח לאומי ובמשרד הבריאות כזכאי לקצבת ניידות, כפי שגם ציין המומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדי. מאחר שהשבר שנגרם בתאונה התאחה, ומאחר שהתובע נזקק לטיפולים ומעקבים רפואיים גם ללא קשר לתאונה, כאשר גם לא הוצגה אף קבלה בגין הוצאות רפואיות לעבר, אין הצדקה לפסוק לתובע כל פיצוי בגין הוצאות רפואיות, הוצאות ניידות או התאמות דיור כלשהן.

 

179. המדינה מוסיפה וטוענת כי כל הטיפולים והאביזרים להם זקוק התובע עקב התאונה מכוסים בסל הבריאות והביטוח הלאומי והתובע לא הציג כל ראיה להוצאה שאינה נכללת בהם. טענת התובע לשינויים בעתיד בסל הבריאות היא טענה היפותטית שאין לתת לה משקל.

 

180. מהתיעוד הרפואי שעומד לפני בית המשפט עולה, כי גם לפני התאונה היה התובע בביקורות רפואיות, סבל מפציעות שונות ונזקק למעקב רפואי באופן קבוע. כתוצאה מהתאונה, היה התובע מאושפז מספר פעמים ועבר תקופת החלמה ממושכת, בה עבר טיפולים שיקומיים ופיזיוטרפיה, כאשר כשנתיים לאחר התאונה נראה שישנה התייצבות במצבו. מאז, התובע אינו נזקק לטיפולים הקשורים לתאונה, וגם המומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה אינו מציין זאת. אכן התובע לא צירף קבלות לראיותיו, ואין הוצאה ספציפית שכיום אינה מכוסה בסל הבריאות. לא ניתן לקבל את טענת התובע לכך שבעתיד הוצאותיו לא תהיינה מכוסות בסל הבריאות, שכן זו טענה תיאורטית, ובאותה מידה שטיפול מסויים לא יכוסה, יתכן שטיפול אחר, שכיום אינו כלול בסל יהיה מכוסה. אמת המידה לפיצוי היא ביום מתן פסק הדין, כאשר בעת הזו כלל הוצאות התובע מכוסות בסל הבריאות ובביטוח הלאומי. לאור האמור, אני סבורה כי יש לפסוק לתובע פיצוי גלובלי בגין השתתפות עצמית עבור הטיפולים שנבעו בתאונה בלבד, ולא במצבו הכללי שקדם לתאונה. בהעדר קבלות, אני פוסקת לתובע סכום גלובלי של 10,000 ₪ בגין הוצאות רפואיות מוגברות בגין התאונה, לעבר ולעתיד.

 

הוצאות נסיעות וניידות לעבר ולעתיד

 

181. התובע טוען כי הוריו נאלצו להוציא הוצאות רבות בגין הסעתו באופן מוגבר למרפאות ובתי חולים בארץ. בנוסף, מאחר שנעזר בכיסא גלגלים במיוחד מחוץ לבית, ואינו יכול להשתמש בתחבורה ציבורית, טוען התובע כי הוא נזקק להסעות במכונית או מונית לכל מקום, לרבות לטיפוליו הרבים. התובע טוען כי בפסיקה הוערכה עלות הנסיעות ב- 1,800 ₪ לחודש ובהצמדה להיום- 2,405 ₪. בשל מצבו לפני התאונה, הפחית התובע מסכום זה והעריכו במחצית מהסכום- 1,200 ₪ לחודש. בהתאם, התובע מבקש בסיכומיו פיצוי בסכום של 144,000 ₪ לעבר ו- 208,354 ₪ לעתיד.

 

182. המדינה טוענת בסיכומיה כי גם לפני התאונה היה התובע מוסע במונית, ואין בכך שינוי לאחר התאונה. כנ"ל גלבי הסעה ברכב פרטי. לא הוצגו אסמכתאות כלשהן בגין נסיעות. חלק מהנסיעות לטיפולים נדרשו גם לפני התאונה עקב מצבו. השבר שנגרם לתובע בתאונה התאחה וניידות התובע השתפרה. לאור כל האמור, טענה המדינה כי ניתן להעריך פיצוי בסכום של 30,000 ₪, המבטא את ההפרש בין הוצאות התובע כיום, לאלו שהיו מנת חלקו עובר לתאונה.

 

183. העירייה טענה אף היא כי אין מקום לפיצוי התובע, כפי שפורט לעיל בראש הנזק של הוצאות רפואיות.

 

184. שקלתי את טענות הצדדים. לא יכולה להיות מחלוקת כי לתובע הייתה מגבלה בניידותו למרחקים ארוכים לפני התאונה, בעטייה עשה שימוש בכיסא גלגלים, ולכן הוא נדרש להסעות גם קודם. התובע גם היה זכאי לקצבת ניידות מלאה. בהיבט זה, אין בתאונה כדי להחמיר את מצבו של התובע, כאשר יש לזכור כי בשל התסמונת ומצבו הכללי של התובע, גם לפני התאונה הוא נדרש לנסוע לביקורות רפואיות רבות ומעקבים רפואיים בהתאם למצבו. לפיכך אין מקום לפסוק לתובע פיצוי בגין הוצאות חודשיות מוגברות שנגרמות לו בגין התאונה, לא לעבר ולא לעתיד, מלבד לתקופה הראשונה שלאחר התאונה, בה החלים מפציעתו, אושפז מספר פעמים ועבר טיפולים שיקומיים, לרבות במוסד אלי"ן בירושלים. בגין תקופה זו מוצע סכום גלובלי של 20,000 ₪.

 

עזרת הזולת

 

185. התובע טוען כי אמנם הוא נזקק לעזרה לפני התאונה, אך היא הייתה פחותה מזו שהוא נדרש לה כתוצאה מהתאונה. לפני התאונה הלך התובע עצמאית, נכנס למקלחת לבד, ונזקק בעיקר להשגחה מפני פציעות וסכנות, כשהיקף עזרה זה היה אמור לפחות עם בגרותו. כתוצאה מהתאונה, נזקק התובע לעזרה פיזית מרובה בתחומים נוספים, הוא זקוק לליווי כל הזמן, סיוע במעברים עם הכיסא וככל שהוא גדל, נדרש סיוע משמעותי יותר. בנוסף, בשל הטיפולים הרבים להם נזקק, אחד מהוריו היה צריך להיות צמוד אליו כל הזמן כל שעות היממה, תוך הפסד ימי עבודה, או ניצול ימי חופש ומחלה של האב. התובע טוען כי הפסיקה מכירה בזכאות משפחה להשקעת מאמץ חריג בטיפול בבן נכה לתגמול, גם אם לא בתשלום. לאור האמור, מבקש התובע בסיכומיו להעריך את הפיצוי החודשי בגין עזרה בסכום של 3,000 ₪ לעבר, בו נלקחו בחשבון תקופות אשפוז והחלמה מניתוחים בהן העזרה מוגברת יותר, ו- 1,500 ₪ לעתיד עד תום תוחלת חייו. בהתאם, מבקש התובע פיצוי בסכום של 360,000 ₪ לעבר ו- 260,443 ₪ לעתיד.

 

186. הנתבעות טוענות בסיכומיהן כי מבחינת התמיכה והעזרה שמקבל התובע מבני משפחתו, אין שינוי מהותי מהתקופה שלפני התאונה לעומת זו שאחריה, כפי שעולה מעדותה של אמו וממילא התובע קיבל עזרה צמודה כל שעות היממה גם לפני התאונה. האם הפכה לעקרת בית מאז שהתובע נולד, הרבה לפני התאונה, והתובע נתמך ומושגח על ידי בני המשפחה ללא קשר לתאונה. אם נזקק התובע לעזרה מסויימת בגלל השבר ברגלו השמאלית, הרי שעזרה זו 'נבלעת' בעזרה שקיבל התובע עובר לתאונה. ממילא לא הוגשה חוות דעת שיקומית על צרכי התובע עקב מצבו מהתאונה ולא בכדי. לגבי הפסדי שכר שנגרמו להורים בשל ליווי התובע לטיפולים רפואיים, לאמו של התובע לא נגרמו הפסדים שכן היא לא עבדה, וממילא אם היו לאב הפסדים, הם אינם קשורים לתאונה, ומכל מקום לא הוצגו על כך לאסמכתאות כלשהן. לכן אין זכאות לפיצוי בגינן.

 

187. אמו של התובע העידה שאין לה עזרה חיצונית או בשכר. היא היחידה המטפלת בתובע, הגם שלא שללה שאולי תיקח עזרה חיצונית בעתיד. אמו של התובע מטפלת בו באופן צמוד בכל פעולות היום יום, והוא מקבל השגחה צמודה כל שעות היממה, לרבות בפעולות כמו רחצה, אכילה ולבוש, בדיוק כפי שהיה לפני התאונה.

 

188. נכותו של התובע באה לידי ביטוי אפוא בפעולות נקודתיות ביותר, בעיקר של מעברים מכיסא הגלגלים, למשל בכניסה לתוך המקלחת, שהתובע מתקשה לבצע עצמאית. קשייו אלו של התובע מצדיקים פיצוי גלובלי בגין עזרה מוגברת מסויימת, מועטה, מעבר לעזרה הרבה והצמודה שניתנה לתובע גם לפני התאונה בגין התסמונת והפיגור מהם סבל.

 

189. יצויין כי לאחר התאונה, היה התובע מאושפז שבועות ארוכים, מספר פעמים, ונדרש לתקופת שיקום של מספר חודשים, שהצריכו את אמו של התובע להיות צמודה אליו. אלא שאמו של התובע לא עבדה לפני התאונה ולא נגרמו לה הפסדי שכר בשל הטיפול בתובע. אביו של התובע לא הגיש ראיה כלשהי כי גם לו נגרמו הפסדי שכר. לא נטען לעזרה חיצונית כלשהי בתקופה זו, כשההורים היו יכולים להחליף זה את זה בהשגחה על התובע, כאשר את עיקר הטיפול בתקופה זו הוא קיבל מהצוות הרפואי שטיפל בו, ולא מאמו.

 

190. לאור כל האמור, אני פוסקת לתובע פיצוי גלובלי לעבר, מאז התאונה במרץ 2013 ועד היום, תקופה של 126 חודשים, בגין העזרה המסויימת העודפת שנדרשה לו כתוצאה מהתאונה, המוערכת בכ- 500 ₪ לחודש מעבר לעזרה שקיבל התובע לפני התאונה, בסכום של 63,000 ₪.

 

191. בגין העתיד, בהתחשב בתוחלת חיי התובע כפי שקבעה המומחית מטעם בית המשפט בנושא זה, היינו עד גיל 37.5, בעוד 16.5 שנים, ובהתחשב בכך שיתבגר עם השנים ויתכן שיהיה לאמו קושי גובר לטפל בו לבדה, אני פוסקת לתובע פיצוי גלובלי נוסף בסכום של 150,000 ₪, המבטא פיצוי של כ- 20 שעות עזרה בחודש בנוסף לסיוע שהתובע קיבל גם לפני התאונה.

 

192. סך כל הפיצוי בגין עזרת הזולת בעבר ולעתיד- 213,000 ₪.

 

התאמת דיור ואביזרים

 

193. התובע טוען כי הוא מתגורר בקרוואן בן שני חדרים, בבית שאינו מותאם לשימוש בכיסא גלגלים עקב פתחים צרים, העדר גישה ועוד. הוריו של התובע הצהירו כי תכננו לבנות בית מונגש ומותאם, אך מצבם הכלכלי אינו מאפשר את סיום הבנייה. עקב מצבו וצרכי התובע, והצורך לגישה נוחה לשירותים, למקלחת ובכניסה והיציאה מהבית, נדרשות התאמות דיור. התובע מפנה לפסיקה לפיה זכות תובע לפיצויים בגובה מלא ערך הדירה על פי עקרון השבת המצב לקדמותו, בהתחשב בנסיבות ונתוני הנפגע, ויכול לנוע בין 400,000 ₪ עבור שיפוץ, עד לסכום של מחיר דירה מלא. התובע מבקש פיצוי בסכום של 200,000 ₪.

 

194. המדינה טוענת בסיכומיה כי הוריו של התובע לא טענו דבר בנוגע לאביזרים בסיכומיהם, ובנוגע לדיור - לא ברור במה מדובר. התובע גר לפני ואחרי התאונה באותו קרוואן נטול מדרגות, והיה מתנייד פנימה והחוצה עם כיסא הגלגלים ששימש אותו גם לפני התאונה. גם היום התובע אינו מרותק לכיסא הגלגלים. בנוסף, לא הובא כל תשריט או צילום של ביתו של התובע, כשאביו של התובע טען לסלון מרווח בגודל של כ- 100 מ"ר (עמ' 40 שו' 16- 18 לפרו' מ- 3.7.22). כך גם לא הוגשה חוות דעת של מומחה בעניין. בנוסף, עלה שמשפחת התובע בונה את ביתה החדש ברהט, וגם בעניין זה לא הוצגו אסמכתאות- חשבונות, תשריטים, היתר בניה וכיוצ"ב. ההורים אמנם טענו כי בניית הבית טרם הושלמה, אך האמור נטען בעת הגשת התצהירים, לפני כשנה וחצי, וסביר שעד היום הבנייה כבר הסתיימה. מכל מקום, לא הובא כל הסבר לקשר בין הבנייה לנכות התובע ולא הוצגו עלויות הבניה, כך שטענות הורי התובע בעניין עלויות הדיור נטענו בעלמא ואינן מזכות בפיצוי.

 

195. העירייה טענה אף היא כי אין מקום לפיצוי התובע, כפי שפורט לעיל בראש הנזק של הוצאות רפואיות.

 

196. התובע לא צירף לראיותיו ולו תמונה אחד של הבית בו הוא מתגורר לפני ואחרי התאונה, ולא הסביר מהם האביזרים להם הוא זקוק דווקא כתוצאה מפציעתו בתאונה, שהם ייחודיים נובעים מפציעתו ושהוא לא נזקק להם קודם. כך גם לא ברור כיצד נראית הכניסה לקרוואן בו מתגוררת משפחתו של התובע, האם יש מדרגות בכניסה או שהוא בקומת קרקע כפי שטוענות הנתבעות, מה רוחב הפתח, וכן מה גודל הבית. התאמות הדיור הנדרשות הן עניין הטעון הוכחה מדוייקת, כמו גם הגשת לכל הפחות הצעת מחיר מפורטת על עלויות השיפוץ הנדרשות לצורך ההתאמות. דבר מזה לא הוגש. לפיכך, הוריו של התובע לא הוכיחו את טענותיהם בראש נזק זה והם אינם זכאיים לפיצוי.

 

כאב וסבל

 

197. התובע טוען כי הוא זכאי לפיצוי הולם עבור כאב וסבל כתוצאה מהתאונה, בשל תקופות האשפוז הממושכות שנכפו עליו, הניתוחים להם נזקק, היעדרותו הממושכת ממסגרת לימודית, השיקום והטיפולים שנדרש להם והנכות שנותרה לו לצמיתות. בגין כל אלו, מבקש התובע בסיכומיו פיצוי בסכום שלא יפחת מ- 350,000 ₪.

 

198. המדינה טוענת בסיכומיה כי לאור נכותו ומגבלותיו של התובע לפני התאונה, בשים לכך שמצבו לא השתנה מהותית, יש לפסוק לתובע פיצוי נמוך משמעותית מזה שהתובע דורש, אך לא נקבה בסכום הפיצוי הראוי מבחינתה.

 

199. העירייה טענה כי בנסיבות, מוצע פיצוי בסכום של 70,000 ₪ בגין כאב וסבל.

העירייה הדגישה כי אין לנתבעות טענות לניכויים כלשהם בגין קצבאות נכות כללית או ניידות, שכן מצב התובע לא השתנה בעקבות התאונה, כשהוא הוכר עם נכות של 100% עוד לפני התאונה והנכות המקסימלית בניידות. לכל היותר הנזק מהתאונה 'נבלע' במצבו של התובע לפני התאונה.

 

200. לתובע נותרה נכות רפואית בשיעור של 35.2%, מתוכה נכות תפקודית בשיעור של 28%. פציעתו כללה שבר בירך שמאל שהצריך לפחות שני ניתוחים ותקופת החלמה ממושכת. אמנם התסמונת ממנה סובל התובע מאופיינת בכך שהוא אינו חש כאב, אך לא ניתן להתעלם מכך שאשפוז, טיפולים רפואיים חוזרים ושיקום ארוך כרוכים באי נוחות, סרבול בתנועות וקושי להתרגל להשלכות הפציעה. מנגד, לתובע תסמונת נדירה, משמעותית וקשה, ובנוסף פיגור בינוני והפרעות קשב וריכוז, שהן אלו שמשפיעות דרמטית על חייו, התנהלותו ומוגבלויותיו באופן יומיומי, יותר מהשלכות התאונה. לפיכך ובשיקלול כל השלכות התאונה כפי שפורט לעיל, אני פוסקת לתובע פיצוי בסכום של 150,000 ₪.

 

סיכום נזקי התובע

 

201. להלן נזקי התובע כפי שנפסקו לעיל:

הוצאות רפואיות-                                                               10,000 ₪.

הוצאות נסיעה-                                                                   20,000 ₪.

עזרת הזולת-                                                                       213,000 ₪.

כאב וסבל-                                                                           150,000 ₪.

                                                                                             _________

סך הכל-                                                                               393,000 ₪.

 

סוף דבר

 

202. בהתאם לתוצאה אליה הגעתי, תביעת הוריו של התובע מתקבלת.

 

203. הנתבעות תישאנה בפיצוי שנפסק לתובע, בסכום כולל של 393,000 ₪, כשלסכומים אלו יצורפו הסכומים הבאים:

1. שכר טרחה בשיעור של 23.5% מהסכום שנפסק כאמור.
2. החזר אגרה כפי ששולמה בפועל, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום התשלום עד היום.
3. החזר עלויות חוות הדעת הרפואיות ששילמו הוריו של התובע למומחים מטעמם בתחומי האורתופדיה ותוחלת החיים, והחזר העלויות בהם נשאו הוריו של התובע בגין שכר טרחת המומחים מטעם בית המשפט בתחומים אלו, הכל בכפוף להצגת קבלות, כשלסכומים אלו יצורפו הפרשי הצמדה וריבית מיום התשלום עד היום.

 

204. הסך הכולל המפורט לעיל ישולם על ידי הנתבעות 2 ו- 3 בחלוקה שווה ביניהן, על פי חלוקת האחריות שנקבעה בסעיף 142 בפסק הדין להלן.

 

205. הסכומים הנ"ל ישולמו תוך 30 ימים מהיום, אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום עד למועד התשלום בפועל.

 

ניתן היום, י"ז תשרי תשפ"ד, 02 אוקטובר 2023, בהעדר הצדדים.