הילד, שלוקה בתסמונת נדירה ונוטה להיפצע, נפל כשניסה לעלות על נדנדה. השופטת קבעה שהיה על הנהלת הקייטנה והסייעת להשגיח עליו ביתר שאת נוכח מצבו המיוחד
בית משפט השלום בבת ים פסק לטובת צעיר הסובל מתסמונת נדירה והוריו פיצוי של כחצי מיליון שקל, עקב מעורבותו בתאונה לפני כ-11 שנה, במסגרתה נפל מנדנדה במהלך קייטנת פסח בבית ספרו. השופטת שרי סנדר מקובר קבעה שעיריית ירושלים והמדינה התרשלו בכך שלא השגיחו על התובע בשבע עיניים, לאור מצבו הרפואי הייחודי.
התובע (22) סובל מאז לידתו מתסמונת נדירה המתבטאת באי רגישות לכאב, פיגור שכלי והפרעות קשב וריכוז. כחלק ממצבו הייחודי, הוא נוטה להיפצע ולסכן את עצמו. במרץ 2013, עת היה בן 11, הוא השתתף בקייטנת פסח מטעם עיריית ירושלים שנערכה בבית ספרו. במהלך אחת ההפסקות הוא נפצע כשהשתמש בנדנדה. לטענת ההורים חבריו לקייטנה דחפו אותו ממנה, בעוד שלגרסת העירייה והמדינה הפציעה אירעה תוך כדי ניסיונו לטפס על הנדנדה.
בעקבות התאונה אושפז הנער ב"הדסה עין כרם" ואובחן אצלו שבר בירך. בתביעה שהוגשה לבית המשפט באפריל 2018 טענו הצעיר והוריו, באמצעות עו"ד יוסף נחשון ועו"ד זכא שאיב קאדרי, שהנתבעות התרשלו בכך שלא שמרו על ביטחונו ושלומו של התובע ביתר שאת נוכח מצבו הייחודי ונטייתו להיפצע, כך שעליהן לפצותו על נזקיו השונים. בתוך כך נטען שהנדנדה לא הייתה תקינה ובטיחותית.
מנגד טענה העירייה, באמצעות עו"ד יוסף רנרט ועו"ד שמרית כהן דאום, כי נפילה מנדנדה היא סיכון רגיל וסביר. לטענתה מדובר באירוע פתאומי ורגעי שלא ניתן היה למנוע, כך שאין לייחס לה או למדינה רשלנות.
המדינה, באמצעות באי-כוחה עו"ד דב ויסגלס ועו"ד גיא שניאור, טענה שהסייעות מטעם העירייה הן אלה שהיו מודעות לתסמונת הנדירה ממנה סובל הנער, כך שאם הייתה רשלנות כלשהי – היא של העירייה בלבד.
הכתובת הייתה על הקיר
תחילה קבעה השופטת סנדר מקובר כי גרסת ההגנה בקשר לנסיבות התאונה, לפיה התובע נפל כשניסה לעלות על הנדנדה ולא נדחף ממנה, מתיישבת יותר ונתמכת בעדות הסייעת שהייתה עדה לתאונה.
במישור האחריות קבעה השופטת שהחלטת הנהלת בית הספר שלא להשגיח על התובע באופן חריג ומיוחד, לא התאימה לצרכיו המיוחדים ובפרט לנטייתו להיחבל. "החלטת הצוות החינוכי לאפשר לתובע להסתובב באופן חופשי בחצר בית הספר לא הלמה את מצבו והייתה רשלנית לטעמי", כתבה. "התאונה נשוא התביעה הייתה אפוא עניין של זמן, אשר הייתה יכולה להימנע במתן הנחיה פשוטה לפיה יש להשגיח באופן צמוד ופיזי לתובע בזמן ההפסקה".
שבט הביקורת הופנה אף כלפי הסייעת, שלדברי השופטת הסתפקה בהשגחה על התובע ב"מבט בלבד". השופטת קבעה כי היה על הסייעת להשגיח על הילד באופן צמוד וביתר שאת כשראתה שהוא עומד לעלות על נדנדה. למרות זאת, הסייעת לא מצאה לנכון לעשות דבר מלבד להשקיף ולראות את התובע פוסע לעבר הנדנה ונופל, ללא התערבות מצדה. היא לא הפעילה שיקול דעת עצמאי ולא פעלה בהתאם למצופה ממנה.
בנסיבות אלה נקבע שהמדינה, כמעסיקת הצוות החינוכי, והעירייה, כמעסיקת הסייעת, התנהלו ברשלנות ואחראיות שווה. בהעדר נתונים סותרים מטעם ההגנה, השופטת קיבלה גם את טענת התביעה כי סביר שנדנדה לא הייתה תקינה.
בסופו של יום נפסק לתובעים עבור נזקיהם השונים פיצוי בסך 393,000 שקל, בתוספת שכ"ט עו"ד בסך 92,355 שקל וכן הוצאות משפט.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין