ביה"ד הגדול - קביעה שאישה תקבל 50 אחוז מהדירה המשותפת

 הנדון: חלוקת רכוש - כריכה

בפנינו ערעור על החלטת ביה"ד קמא [תל אביב תיק מס' 1356034/7] לחלק את הדירה שנקנתה על ידי הצדדים ונרשמה על שם שניהם בטאבו על פי ההשקעה בקניית הדירה, ומאחר שהבעל השקיע את כספי הפיצויים שקיבל לקניית הדירה, חלקו היחסי של הבעל בדירה יהיה גדול יותר מחלקה של האשה.

רקע ועובדות מוסכמות:

הצדדים נישאו בשנת 2001 ולהם ארבעה ילדים.

תביעת גירושין הוגשה על ידי האיש ב- 03/04/2022.

מועד הקרע נקבע ליום 20/01/2022 שבו עזבה האשה את הבית והפסיקה להכניס את משכורתה לחשבון המשותף.

בתאריך 31/03/2019 קיבל הבעל מחברת הביטוח סכום פיצויים על מחלתו בסך 603,006 ₪.

חודש לאחר מכן בתאריך 01/05/20219 נרכשה דירה על שם שני הצדדים בסך כולל של 1,650,000 ₪.

סך מזומן של 500,000 ₪ שולם לתשלום ראשון.

סמוך לתשלום שני נמשכה הלוואה בסך 346,000 ₪ מחברת בן דוד יולז'רי בע"מ.

התשלום השני שולם והיה גבוה מסכום ההלוואה בסך 54,000 ש"ח.

היתרה בסך 740,000 ₪ נלקחה משכנתא על שם שני הצדדים ששולמה מכספי השכירות.

מתוך פסק הדין האזורי:

"הצדדים גרושים, הוגשו סיכומי הצדדים בעניין הדירה .

טענות האיש

1. הדירה נרכשה לצורך השקעה ב 1/5/19- , שנתיים וחצי קודם גילוי מעשה הקרע שאירע עקב גילוי קשרים של האישה עם גורם שלישי. שווי הדירה בקנייה היה 1,640,000 ₪. מקורות המימון של קניית הדירה היו: תשלום מזומן של 654,000 ₪, הואיל ו- 603,000 ₪ פיצוי של האיש עקב מחלת סרטן מעי הגס, הרי שלדבריו כסף מזומן זה מקורו בפיצויים, לטענתו האישה לא סעדה אותו בעת מחלתו. משכנתא 740,000 ₪ מהבנק. הלוואה בסך 346,000 ₪ מהחברה של הבעל. הוצג אישור מרו"ח של החברה וכן תלושי שכר שלו בהם מוצג סכום שמוחזר כפירעון ההלוואה. הדירה מושכרת ב- 6,200 ₪ ובכך מכוסה המשכנתא החודשית בסך 5,256 ₪ וחזר הלוואה לחברה 1,000 ₪ בממוצע. נותר כעת חוב משכנתא בסך 621,243 ₪ וכן חוב לחברה של 58,586$.

2. אף שהדירה רשומה במשותף יש להחריג אותה מהשיתוף על פי סעיף 8 לחוק יחסי ממון. זאת על בסיס ארבעה נימוקים: 1. תקופת השיתוף הקצרה, ולנוכח נסיבות הפירוק. 2. הון עצמי של האיש שהושקע כמרכיב מרכזי. 3. היעדר מאמץ משותף. 4. רכישת הדירה מראש כהש קעה מסחרית לעתיד. 

3. הואיל ולמעשה כל ההון ששימש להשקעת הדירה הגיע כתוצאה מפיצויים של האיש וכן מהלוואות כולל הלוואה מהחברה של האיש. הפיצויים הועברו בתוך זמן קצר לרכישת הדירה כך שלא חל בהם שיתוף. היות ומדובר בשיתוף עסקי הרי שנדרשת הוכחה של ממש לשיתוף. יש גם לצרף את נסיבות הגירושין עקב בגידה בה הודתה האישה הוא למעשה תובע לקבל את ההשבחה של הבית מיום הרכישה כאשר ההשבחה הנובעת מהחלק של הפיצויים תהיה רק שלו .

    

   טענות האישה

   1. היא מתארת את נישואי הצדדים וכן את עבודתו של האיש ביהלומים בעידודה. וכן את מחלתו כאשר לטענתה היא סעדה אותו. לגבי פרטי הרכישה היא מדגישה שכספי הפיצויים שהגיעו ללא תביעה והועברו לחשבון משותף.

   2.  הסכום שנמשך מהחברה של האיש אינו הלוואה אלא כסף שנלקח מהחברה שהוא מבחינתה כסף משותף. הגדרת הסכום כהלוואה אין בה ממש היות והאיש לא הציג "חובה וזכות" של הבעלים ולא דיווח לרשויות המס על ההלוואה. ולכן יש להעביר את הדברים לבחינת האקטואר שיבחן האם מדובר בהלוואה. יתירה מזו כיון שהיא זכאית גם לחלק מהחברה הרי שגם כספי ההלוואה שנלקחו הם מכספים משותפים.

   3.  האישה טוענת שהרישום המשותף הוא המכריע בעניין הבעלות. כאשר הפיצויים הוטמעו ברכוש המשותף יש בכך שיתוף מלא שלהם. וגם אין משמעות במקרה כזה לשאלת הבגידה בפרט שהיא מכחישה שהנישואין פורקו באשמתה, ועובדה שהאיש בעצמו וויתר על דיון הוכחות בעניין.

   4.  הפיצויים לדבריה נבעו מתשלום ביטוח בזמן הנישואין וכיון שהם תמורה לרכוש משותף הם משותפים, וכן שהם שימשו גם להוצאות הטיפולים. ואדרבה, היא עצמה זכאית ל"דמי סיעוד" על סיועה לאיש בזמן מחלתו. 

   5. הכספים שנכנסו משכירות הדירה נכנסו לחשבון המשותף ומאידך המשכנתא ירדה מהחשבון המשותף.

   6. לדבריה יש לאיש הכנסות רבות לא מדווחות והמשכורת הנמוכה מהחברה היא רק לצורכי מס ואין בה בכדי להסביר את רמת החיים הגבוהה של משפחה עם ארבעה ילדים.

   7.  בשורה התחתונה מבחינתה האיש יוצא מהנישואין כשהוא בעל חברה, בעוד הא ישה נותרה סייעת בגן, וכעת הוא מבקש גם להשתלט על הדירה המשותפת. 

   8. בנוסף יש פער בין תשלום המשכנתא לתשלום השכירות והיא מבקשת את מחצית הפער.

       

      תגובת האיש

      האיש הגיב על סיכומי האישה, ולדבריו הוא לא וויתר על דיוני הוכחות בעניין אשמתה בפירוק הנישואין. לעניין הטענה שההלוואה מהחברה פיקטיבית הוא מציג מסמך דיווח על ההלוואה מהחברה לרשויות המס.

      חוזר על טענתו בעניין גמלת הפיצויים כרכוש שלו ויש לשמר אותה.

      האיש מציין את נושא גידול הילדים המוטל בעיקר עליו.

       

       

      דיון והכרעה

       

      בסיכומי הצדדים עולות שתי שאלות עיקריות במחלוקת: 1. הפיצויים. 2. ההלוואה לחברה.

      ...........

       

      ומן הכלל אל הפרט:

      במקרה דידן בו האיש השקיע כספי פיצויים שנועדו לצורך קיומו לטווח ארוך כמי שנפגע ביכולת ההשתכרות שלו, והוא בתום לב השקיע אותם ברכוש משותף מתוך מטרה שרכוש זה ישמש אותו ואת משפחתו, ובתוך תקופה קצרה יחסית התברר שהבית אינו שורד, אפילו היה זה באשמתו הרי ברור שלא לצורך כך נעשתה ההשקעה המשותפת כי אם לצורך המשפחה כשהוא חלק ממנה, ועל כן יש להחריג את השקעת הפיצויים מהחלוקה השוויונית והדבר הנכון במקרה זה הוא לקבוע שהדירה תחולק בשווה למעט חלק זה מהפיצויים שהושקע בה.

      לנוכח העובדה שמחיר הדירה היה 1,640,000 ₪ והפיצויים היו 603,000 ₪ הרי שמדובר ב- 36.7%  משווי הדירה בעת הרכישה. כך שחלקו של האיש בדירה הוא 68.35%.

      2. ההלוואה לחברה

      כך גם עולה מחלוקת בין הצדדים כיצד להתייחס להלוואה שניתנה מהחברה של האיש לצורך קניית הדירה.

      בנושא זה יש כפילות מסוימת בין עבודת האקטואר המעריך את שווי החברה כחלק מחלוקת הרכוש לבין שאלת ההלוואה. לעצם קיום ההלוואה אין מקום לדיון שכן היא מגובה על ידי רו"ח של החברה.

      לעניין הפחתת שארית ההלוואה משווי הדירה נראה שהדבר הכרחי שכן יש צורך להחזיר את הלוואה, אשר על כן האקטואר צריך לקחת בחשבון את השפעת ההלוואה על שווי החברה כאשר דובר בהלוואה שניתנה לצורך דירת הצדדים ולמי שהוא למעשה בעלים של החברה.

      על כן נראה שיש מקום להשאיר את ההלוואה הזו לבחינת האקטואר ולא לעסוק בה בהקשר האיזון של הדירה.

      לסיכום חלוקת הדירה תיקבע על בסיס החרגת הפיצויים כש 68.35%- ירשמו על שם האיש ו- 31.65% על שם האישה .

      עד כאן מבית הדין האזורי

       

       

      הערעור

       

      טענות המערערת בערעור:

       

      1. בית הדין האזורי טעה כשקבע חלוקה על פי השקעה ולא על פי רישום, בניגוד לנהוג ולמובא בפס"ד בית הדין הגדול שהאריך בכך בתיק מספר 1168319/2 עם מובאות מפד''רים רבים מספור שהמנהג היום לחלק על פי הרישום גם כשברור שצד אחד השקיע את הכל או השקיע יותר. וכ''פ הגרי"ש אלישיב ובית דינו בפד"ר חלק ו עמוד 264 שהסיקו דהוויא מחלוקת ראשונים אם הרישום על שם האישה הווי מתנה ומספק אין להוציא מיד המוחזק.

      2. גם לפי החוק שעל פיו חייב בית הדין לפסוק, על פי סעיף 5.א. 1 לחוק יחסי ממון הדירה הרשומה על שמם לא נכללת במסגרת של איזון משאבים, וגם מתנה שניתנה בנישואין מוחרגת מהאיזון.

      3. גם אם הזכות הראשונית בדירה הייתה נחשבת על פי ההשקעה, הרי שלאחר מכן 'חזקת השיתוף' יפה כוחה להפוך דירה הרשומה על שם צד למשותפת, וכאן יש 'דבר מה נוסף' שהוא רישום הדירה בשווה על שם שני הצדדים. לכן, הותרת פסק הדין של בית הדין קמא בעינו לא תעמוד במבחן בג''ץ על פי הפסיקה הקיימת. בנוסף, מוכחת המשיכה כוונת שיתוף מלאה וספציפית בדירת הצדדים שהושכרה לצד שלישי ודמי השכירות שימשו את משק הבית המשותף והצדדים. גם המשכנתא שולמה מחשבון בנק משותף כך שהדבר אומר בחלקים שווים.

      4. הדיון של בית הדין על מעמדו של רישום בטאבו לגבי קניין, הינו על אפשרות קניין ללא רישום בטאבו, אבל זה אינו סותר לכך שכשנרשם בחוזה ובטאבו בשווה הם מוכיחים על כוונת קניין משותפת.

      5. גם אם יש מעט בתי דין הפוסקים במקרים מסויימים לגופם לחלוק לפי השקעה, אין זה מורה על הכלל וגם אם הם חולקים על רוב בתי הדין הרי במקום שיש מחלוקת אין ספק שהרישום הופך את האשה למוחזקת ואת האיש למוציא.

          

      6. עוד קודם לקניית הדירה והרישום כספי הפיצויים שקיבל הבעל הוטמעו בחשבון משותף,ובהעדר הסכם ממון ושמירה של הבעל על הכספים שקיבל כנזקי גוף על רק שמו בחשבון נפרד, ובייחוד נוכח הפעולות האקטיביות שביצע הבעל בכספים לקנייה משותפת ורישום משותף לא יכול להיות חולק כי הייתה כוונת שיתוף וחל שיתוף וכספי הפיצוי נטמעו בחשבון המשותף.

          

      7. אבל גם ההנחה כי כספי הפיצויים שייכים רק לבעל במקרה זה הינה שגוייה, מפני שפוליסת הביטוח שולמה מכספים משותפים, וגם מפני שכספי הפיצויים מיועדים בחלקם הגדול לתשלום למטפלים ולמסייעים הנדרשים לחולה, כאשר במקרה זה השה היא שטרחה בהם והגמול הגיע לה ולכן בצדק הוכנס לחשבון המשותף. [טיפול כולו היה רק בזמן השיתוף וכיום אינו זקוק לטיפולים].

          

          

         טענות המשיב:

         1. הדירה נקנתה שנתיים וחצי לפני הקרע ולא נועדה למגורים משותפים אלא להשקעה, וכל כספי השכירות הולכים לתשלום המשכנתא הביטוח והוצאות. הדירה נרשמה באופן שווה מתוך אימון מלא באשה שכספי הפיצויים יישמרו עבורו, ובדיעבד התברר שכבר אז לא הייתה נאמנה.

         2. האיש קנה את הביטוח שלושה חודשים לפני גילוי המחלה כך שהאשה לא השתתפה בקניית הביטוח.

         3. האיש לא נזקק לסיעוד והאשה לא סעדה אותו, כך שאין 'דמי טיפול' לאשה שלא טיפלה ולזמן הקצר שבו היה מאושפז.

         4. כספי הביטוח נועדו לאפשר לו להתמודד עם המחלה לאורך שארית חייו ולא לשנתיים וחצי.

         5. האיש סבר כי השקעת כסף הפיצויים בדירת השקעה תבטיח את עתידו באופן ראוי.

         6. נמצא שכספי הפיצויים הוכנסו לחשבון המשותף לזמן קצר עד להשקעתם בדירה שתבטיח את הישארות הפיצויים למקרה הצורך.

         7. בית הדין פסק חלוקה שוויונית והחריג רק את סכום הפיצויים.

         8. יצויין כי על פי מה שהתגלה בגידת האשה הייתה סמוך לקניית הדירה והרישום על שמה היה מפני שלא ידע.

          

          

          

          

         דיון:

         בנושא זה של דירה שנקנתה מכספו של אדם אחד ונרשמה בטאבו על שמו של אדם אחר, דנו בפד"ר במקומות רבים, והדעה המקובלת היא שרישום בטאבו מוכיח את בעלותו של זה שהנכס רשום על שמו, גם במקרה שהמעות לקניית הנכס ניתנו על ידי אדם אחר. ודין זה נוהג גם בבני זוג שאחד מהם רשם את הדירה שקנה על שם שניהם, או על שמו של בן הזוג השני. וכל שכן שכך הוא הדין במקרה שהדירה נקנתה מכספי שניהם, אלא שאחד מהם השקיע סכום גדול יותר מחלקו של השני. ואמנם בחלק מפסקי הדין נראה שדין זה מוטל בספק, אלא שאין להוציא מיד אותו שהנכס רשום על שמו. ולענ"ד נראה שאין כאן ספק והוא דין ברור, וכדלהלן:

         א. הקונה קרקע במעותיו ורושם את השטר על שם אדם אחר:

         מקור הדברים בענין זה הוא בסוגיית הגמ' ב"ק קב א: הלוקח שדה מחבירו בשם ריש גלותא, אין כופין אותו ריש גלותא למכור.

         בחידושי הרשב"א שם כתב: ומסתברא דכי אמרינן הכא לימא פליגא דבני מערבא דמשמע דוקא לבני מערבא הא לר' יוחנן ור' אבא מדינא קנה בעל המעות ולא ריש גלותא, אף על גב דלא אודעי' לי' למוכר ולא לעדים, היינו דוקא כל שהוא מצד המוכר, דלא אמרינן שלא קנה הלוקח הואיל שקנאו בשם ריש גלותא וכדסברי בני מערבא, אלא קנה לוקח שהוא בעל המעות, כל שידע ריש גלותא שהלוקח קנה לעצמו ומשום יקרא דידיה הוא דעבד, א"נ לפנוחי, הא לאו הכי אלו בא חבירו ששטר המקח בשמו לומר שהוא זכה בו יכול הוא לומר כן וזכה בו כנ"ל.

         הרי שבקונה קרקע במעותיו וכותב את השטר על שמו של אחר, יכול אותו אחר לטעון שהקרקע קנויה לו ולא לבעל המעות. וכן מבואר מדברי שו"ת הרא"ש כלל צו סי' ה ושו"ת הריב"ש סי' רן, וכפי שהביאו התומים סי' ס ס"ק יז ובנתיה"מ שם ס"ק יט.

         אבל בבעה"ת שנ"א ח"ט הובאו דבריו בטור חו"מ סי' ס כתב: ראובן הלוה מעותיו ללוי, ובשעת הלואה אמר ללוי שיחייב עצמו בקנין ובשטר על שם שמעון אך שיתנו העדים השטר ליד ראובן, וכשתבע ראובן מלוי בזמנו טען לאו בעל דברים דידי את כי נתחייבתי לשמעון במצותיך והשטר נכתב על שמעון, וראובן טוען ממני קבלת המעות ואני הלויתי לך ואתה חייב להחזירו לידי ולא הלויתי אותה ההלואה בשם שמעון אלא כדי שלא להשביע את עצמי, הדין עם ראובן. ולא מיבעיא אם הודיע דבר זה ללוה ולעדים שלצורך דבר שבלבו הוא תולה ההלואה בשמעון, ושמעון אינו מערער כלל בדבר, אלא אפילו עשה ענינו בסתר, ושמעון מערער ואומר אף על פי שלא היה הממון שלי זכיתי בו מאחר שצוית ללוי להשתעבד לי בקנין ונכתב השטר על שמי הרי נתת אותו לי, אין ממש בדבריו, הואיל ואמר ראובן שיתנו השטר לידו ולא לשמעון, הרי גילה בדעתו שאינו לא לשון זכיה ולא לשון הודאה שיהיה של שמעון, שהרי לא הוציא בשפתיו אלא שיעשה השטר ע"ש שמעון מדרך אמנה שסומך עליו ולא זיכה לו כלום, וכיון ששמעון מודה שלא נעשית ההלואה מממונו כופין הלוה לפרוע לראובן שהלוה לו.

         בפשטות אין בענין זה חילוק בין כתיבת שטר הלוואה לבין כתיבת שטר מכר על קרקע, ואם כן דברי בעה"ת נראים כחולקים על דברי הראשונים שהובאו לעיל.

         אולם מבואר מלשונו של בעה"ת, שגם לדעתו אין הדברים אמורים אלא במקרה שבשעת ההלוואה אמר ראובן שיתנו השטר לידו ולא ליד שמעון, אבל אם אמר ראובן שיתנו השטר ליד שמעון, יכול שמעון לטעון אחר כך שזכה במעות.

         כן מדייק בנתיה"מ סי' ס ס"ק כב: עיין (סמ"ע סקל"ו) [ש"ך סקל"ז] עד דאם הוא בענין שלא הקנה לו המעות רק שכתבו על שמו לא זכה בו לוי וכו'. עיין שם בכונתו, דהיינו שאומר כתבו השטר על שם לוי ותנו השטר לידי כמ"ש הטור לעיל סעיף (ח') [י"ח], ועיין מה שכתבתי סקי"ט, ומשו"ה אף שבא השטר ליד לוי לא זכה לוי. אבל אם אמר כתבו על שם לוי ותנו ליד לוי, זכה לוי, כדמוכח מהטור לעיל סעיף (ח') [י"ח] וכדמוכח בסימן ס"ו סעיף כ"ג.

         כ"כ בנתיה"מ סי' סב ס"ק ז: כתב הטור [סעיף י"ח] וז"ל: אם שמעון מערער ואומר אף על פי שלא היה הממון שלי אני זכיתי בו מאחר שעשית קנין על שמי וציוית לעדים לכתוב שטר על שמי, אין ממש בדבריו, הואיל ואמר לעדים שיתנו השטר לידו ולא ליד שמעון. משמע מדברי הטור דאם ציוה שיתן גם השטר ליד שמעון, זכה שמעון.

         כן מבואר מדברי התומים סי' ס ס"ק יז שדברי בעה"ת אינם אמורים אלא במקרה שבעל המעות אמר שיתנו את השטר לידו, וכן כתבו עוד כמה פוסקים: עיין שו"ת לחם רב סי' קעד; שו"ת מהרש"ך ח"ד סי' סח; שו"ת משאת משה חו"מ סי' ד; ישועות ישראל חו"מ שם עין משפט ס"ק יג ועוד.

         התומים והנתיבות הקשו שדברי הרשב"א והרא"ש סותרים לדברי בעה"ת, ואם נאמר שיש מחלוקת ביניהם קשה מדוע הביא הטור את דברי בעה"ת ולא את דברי אביו הרא"ש. אולם כל קושייתם אינה אלא משום שברשב"א וברא"ש משמע שאפילו אמר בעל המעות שיתנו את השטר לידו זכה זה שהשטר כתוב על שמו, ובמקרה כזה בעה"ת אכן חולק וסובר שכיון שאמר שיתנו את השטר לידו אין זוכה זה שהשטר רשום על שמו. אבל באופן שמסר את השטר לזוכה לא העלו צד של מחלוקת.

         אמנם מדברי הרשב"א בתשובה סי' תתקנז משמע לכאורה שסובר שאפילו במקרה שהשטר נמסר ליד הזוכה הקרקע נקנית לבעל המעות: שאלת ראובן קנה בתים ועשה השטר בשמו ובשם אשתו ומת ראובן ובאת האלמנה לגבות כתובתה. ויורשי ראובן טוענין כי הבתים כולו שלהם. כי אף על פי שהבתים הם בשמה והיא אומרת שמנכסים שנפלו לה מבית אביה קנו אותם תוספת על מה שכתב לה בכתובתה. הודיעני אם טענתה טענה ואם היא נאמנת דיהיב לה תוספת על מה ששעבד לה בשטר הכתובה ואפילו קנאן מנכסיו שתטול כתובתה ויהיו הבתים שלה?

         תשובה: אלו קנה ראובן מנכסיו אף על פי שכתב השטר בשם אשתו לא קנתה כדאיתא בפרק הגוזל קמא (דף ק"ב ב') בשמעתא הלוקח שדה בשם ריש גלותא. ומשום דמימר אמרי' לפיוסא בעלמא הוא דעבדא להבריח מבעל חוב. ויראה מדבריה שהיא מודה בכך ומתוך טענה שאמרת שהיא תוספת על כתובתה. אבל אם היא טוענת שקנתה שנפלו לה מבית אביה רואים אם מוחזקת בכך שיש לה נכסי מלוג או לאו. ואם הוחזקה בכך וטוענת כן הדין עמה. אבל אם אינה מוחזקת בכך אינה נאמנת ואפילו בשבועה לפי שכל מה שיש לה לאשה הוא בחזקת הבעל. ותדע לך מדגרסינן פרק חזקת (דף מ"ב) אין לאיש חזקה בנכסי אשתו. הא ראיה יש ולימא לגלויי זוזי הוא דבעא כלומר והדין כן שהם שלו ועליה להביא ראיה כ"ש כאן שהם שלה. ועוד דאמרי' וכן האשה שהיתה נושאת ונותנת בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאות על שמה עליה להביא ראיה. וסתם אשה בחיי בעלה נושאת ונותנת בתוך הבית ועליה להביא ראיה כל שלא חלקה.

         מסתימת לשונו משמע קצת שאינו מחלק כנ"ל, ולדעתו בכל מקרה הדין הוא שבעל המעות יכול לטעון שציווה לכתוב את שמו של חבירו על השטר לפיוסא בעלמא או להבריח מבעל חוב. כן נראה לכאורה מדברי התומים סי' סב ס"ק ה שכתב: ולענ"ד נראה כפי מש"כ הרשב"א בתשובה סי' תתקנ"ז, דאף דהעלה על שם אשה, מכל מקום דמי להא דאמרינן בפרק הגוזל (ב"ק קב ב) דאם העלה בשם ריש גלותא דלא זכה בו ריש גלותא, אף בזה לא זכתה בו האשה. ולפי"ז תליא במחלוקת שהבאתי לעיל [סימן] ס' ס"ק י"ז דאם ריש גלותא טוען הואיל ושטר נכתב על שמי הייתי זוכה בו, דיש בו מחלוקת הפוסקים, אם כן אף בזו, דמה בכך דאין לאשה דמי, מכל מקום כיון דהבעל העלה בשמה זכתה בו. ולכך הרא"ש (כלל צו סי' ה) דבררתי לעיל מתוך התשובה דזכה בו ריש גלותא לדעתו, אף כאן סבירא ליה דאשה זכתה בו, משא"כ לדעת בעל התרומות (שער נא ח"ט). ולכן דין זה צ"ע, כי תליא במחלוקת הנ"ל, ואם כן מי יוציא מיד אשה מספק.

         אמנם לפי האמור אם נפרש כך הרי שיקשה שדברי הרשב"א סותרים זה לזה, וכבר עמד על כך בנתיה"מ שם ס"ק : והרשב"א על כרחך מיירי כשאין השטר תחת יד האשה, דהא מדמה ליה לכותב שטר בשם ריש גלותא דלא זכה ריש גלותא ע"ש, ושם הא מיירי בלא ציוה למסור השטר לריש גלותא כמו שכתב הטור שם.

         כמו כן יש לפרש כך גם בדעת התומים, שהרי הוא מציין לדבריו בסי' ס, ושם נקט בפירוש שגם דברי בעה"ת אינם אמורים אלא במקרה שהשטר נמסר ליד בעל המעות, וכמו במקרה של ריש גלותא שבגמרא, וא"כ ברור לכאורה שגם כוונתו אינה אלא שבמקרה שהשטר נמסר ליד בעל המעות הדין תלוי במחלוקת, וגם במקרה כזה הכריע התומים שאין להוציא מיד המוחזק. אבל במקרה שהשטר נמסר ליד הזוכה גם התומים מודה שאין מחלוקת בין הראשונים, ולכו"ע הדין הוא שיכול הזוכה לטעון שהואיל והשטר נכתב על שמו הקרקע שייכת לו.

         לסיכום: הנותן מעות לקניית קרקע, ואמר שיכתבו את השטר על שם חבירו, באופן שאמר לעדים או למקנה שימסור את השטר לידו, לדעת בעה"ת והטור יכול בעל המעות לטעון שלא אמר שיכתבו את השטר ע"ש חבירו אלא לפנחיא בעלמא, ובזה מצדד התומים לומר, שיש חולקים וסוברים שאפילו במקרה כזה יכול הזוכה לטעון שהקרקע שלו, ולדעת הנתיה"מ אין מחלוקת בדין זה. אבל במקרה שלא אמר בעל המעות שיתנו את השטר לידו, אלא שיתנו את השטר ליד זה שהשטר כתוב על שמו, לכו"ע קנה זה שהשטר כתוב על שמו ולא בעל המעות.

         ב. רישום בטאבו

         במקרה שלפנינו, שאין שטר מכירה, אלא חוזה ורישום בטאבו, יש לדון האם מאחר שהם גלויים לכל, יש לדמותם למקרה שהשטר נמסר ביד זה שהוא נכתב על שמו, שכאמור לדברי הכל מועילה הכתיבה בשטר להקנות לו את הקרקע, או למקרה שהשטר נמסר ליד בעל המעות.

         כדי לברר שאלה זו צריך תחילה להבין את עיקר טעם החילוק של בעה"ת והטור הנ"ל בין אם אמר בעל המעות שיתנו את השטר לידו או ליד הזוכה. ומצאנו שני הסברים לכך בדברי הפוסקים:

         בשו"ת מהרש"ך ח"ד סי' סח כתב על דברי הטור: יראה מדבריו ז"ל שהטעם דהיכא שלא הודיע ללוה ולעדים שלצורך דבר שבלבו הוא תלה ההלואה בשמעון שאינו יכול שמעון לערער ולומר אעפ"י שלא היה הממון שלי זכיתי בו מאחר שצוית להשתעבד לי בקנין ונכתב השטר על שמי, היינו משום שכיון שאמר ראובן שיתנו השטר לידו ולא לשמעון, הרי גלה בדעתו שאינו לשון זכיה כו'.

         מבואר שלדעתו אמירת בעל המעות שימסרו את השטר לידו, נחשבת כגילוי דעת שאינו מתכוין לתת את המעות במתנה לשמעון. כעין זה כתב גם בישועות ישראל שם: משא"כ ברישא דאותו שנכתב על שמו מודה שאין המעות שלו, רק שטוען כיון שהשטר נכתב על שמי נתת לי במתנה דזכין לאדם שלא בפניו, בזה אמרינן כיון שציוה ליתן השטר לידו הו"ל כעין מודעא דמתנה, כמבואר בפרק חזקת הבתים [ב"ב] דף מ"ו ע"ב.

         ממילא מובן שבאופן שאין מסירת מודעא כזו, קונה הזוכה.

         לפי זה נראה ברור שבמקרה שבעל המעות רושם את שמו של אדם אחר בחוזה המכירה ובטאבו, ואין שום גילוי דעת מצידו שאינו מעונין להקנות לו באמת את הקרקע, לכו"ע זכה זה שהקרקע רשומה על שמו.

         לעומת זאת בנתיה"מ סי' ס ס"ק יט נוקט שהחילוק הוא, שבאופן שאמר תנו את השטר לידי אין כאן מעשה המועיל להקנות את המעות לשמעון, ואילו באמר תנו ליד שמעון יכול שמעון לזכות במעות. ובכך מיישב בנתיה"מ שם שאין מחלוקת בין בעה"ת והטור לבין הרשב"א והרא"ש, כך כתב הנתיה"מ שם: ולפענ"ד נראה דהקושיא מעיקרא ליתא, דשאני התם בלוקח שדה בשם חבירו, כיון דאומר הילך מנה והשדה יהיה קנוי לשמעון, קונה שמעון השדה באותו כסף שנותן ראובן... דזכין לאדם שלא בפניו... וכן מבואר ברשב"א וריב"ש וברא"ש [הנ"ל] ובשאר פוסקים, בלוקח שדה על שם בניו או על שם חבירו דזוכין בו חבירו ובניו. וכיון דקנה חבירו השדה בשעת נתינת הכסף שקונין בו, אף שציוה אח"כ ליתן השטר ראיה לידו אין בכך כלום, שכבר זכה בו. משא"כ בהלואה וכו'.

         מבואר מדבריו שעיקר החילוק אינו בין אם השטר נמסר ליד בעל המעות או ליד הזוכה, אלא אם המעשה שעשה בעל המעות הועיל להקנות את הקרקע או את מעות ההלוואה לזוכה. ולפי דבריו בקנין קרקע אפילו אם בסופו של דבר השטר נמסר ליד בעל המעות, אין בכך בכדי לבטל את זכייתו של הזוכה.

         אלא שמאידך מבואר מדבריו שגם אם נמסר השטר ליד הזוכה אין הוא זוכה בקרקע, אלא אם כן מעשה כתיבת השטר על שמו יצר קנין עבורו.

         אכן בנדון שלפנינו שאדם רושם דירה או חלק ממנה בטאבו ע"ש אדם אחר, אם הרישום בטאבו מועיל לקנין, א"כ דינו כדין כותב שטר ע"ש חבירו ומוסר את השטר לידו, שכאמור לדברי הכל קנה הזוכה.

         בענין זה המקובל הוא שבימינו שלפי מנהג המדינה כל מי שהקרקע רשומה על שמו נחשב כבעליו, יש כאן קנין סיטומתא, שלדעת רוב הפוסקים מועיל גם בקרקעות.

         כן כתב בקובץ תשובות הרב אלישיב ח"א סי' רו: זאת ועוד, לפי הנוהג כאן בארץ שעל עניני העברות בין איש לרעהו, אם הוא מוכר או נותן מתנה, הכל לאשר לכל מעבירים ע"י רישום בספרי האחוזה, א"כ יש לראות בזה קנין מדין סיטומתא, וכ"כ הכנה"ג סי' ק"צ בהגה"ט אות ח' וז"ל: אפילו אינה דינא דמלכותא, אם מנהג פשוט בכל התגרים כשמוכרים חנות אלו לאלו שאפילו בלי שום אחד מדרכי הקנין אלא בכתיבת הפנקס (של מלך) לבד מתקיים מקחם ביניהם, קנה (ת"י סי' ל"ב).

         ועי' ריב"ש סי' תע"ח: וכ"ש אם אחר תקנה ההיא נהגו יחידי הקהל לעשות שטרות ביד הנוטארין, שהרי כיון שנהגו בהם בקיום ביד הנוטארין הרי הוא כקנין מן הדין דומיא דמאי דאמרינן בפרק א"נ האי סיטומתא קניא ואסיקנא דאפי' למיקני ממש אי רגילי בהכי, וכ"כ הר"מ ז"ל פ"ז מה"מ שאם מנהג המדינה שיקנה הרושם קנין גמור נקנה המקח וה"נ דכוותיה דמאי - שנא. וכן הביא דברי אמת מ"ש רבי יוסף קצבי ז"ל בספרו רב יוסף סי' כ"ג: דהכא נהיגי לעשות מכר משטרי הגויים דמרגלא בפומייהו דאינשי דלא סמכא דעתו דלוקח עד שיכתבנו בגויים, וכיון שכן, אף שמן הדין אין בו ממש למה יגרע מההיא דאמרינן סיטומתא קניא.

         ואף שהש"ך סי' ר"א הביא מ"ש הב"ח דקנין סיטומתא אינו קונה רק במטלטלים, לא בקרקעות, כבר כתב המנ"ח בקו"מ סי' קל"ב שמפורש בהרא"ש ב"מ פ"ק סי' ל"ח דמהני סיטומתא גם בקרקע.

         [ועי' שו"ת מהרי"א הלוי ח"ב סי' צ"א שכתב בטעמו של הב"ח שלא מהני סיטומתא בקרקע משום דלא עדיף קנין סיטומתא דאינו אלא מנהג בעלמא מקנין כסף שהוא מה"ת, והרי גם בכסף אינו מועיל במקום שנהגו לכתוב שטר ומשו"ה גם סיטומתא לא מהני רק במטלטלי דלאו בני שטרא נינו, אבל בקרקע לא קנה עד שיכתוב את השטר, משום דלא סמכא דעתי', ע"ש. ולפי"ז לענין רישום בטאבו אם נאמר כאמור דקונה משום סיטומתא, הרי אין בו חסרון של סמיכת דעת שהרי עיקר סמיכת דעתו הוא רק ע"ז שנרשם בספרי האחוזה, וי"ל לפי"ז דגם הב"ח יודה בזה, אף שחסר ברישום בטאבו דין שטר מפני שאיננו ספר המקנה].

         מתברר אפוא שבין לדעת המהרש"ך והישועות ישראל ובין לדעת הנתיה"מ, הקונה קרקע במעותיו ורושם את הקרקע או חלק ממנה על שמו של אדם אחר, דינו כקונה קרקע ומצוה לכתוב את השטר על שמו של אחר, ולמסור את השטר ליד הקונה, שעל פי ההבנה הפשוטה כל הפוסקים מודים שאין בעל המעות יכול לטעון שכתב את שמו של חבירו לפנחיא בעלמא, וממילא זה שרשום בטאבו זוכה בכל מה שנרשם על שמו.

         אולם כידוע שבערוך השלחן בסוף סי' ס כתב: ויש לדקדק עתה כשנכתב קרקע על שם האשה בערכאותיהם צריכים הדיינים להיות מתון בזה כי יש לפעמים שהבעל כותב נכסיו על שם אשתו מפני איזה טעמים ולעולם הנכסים הם של הבעל לכן צריכים לחקור בזה הרבה.

         בדבריו אלו עדיין ניתן לפרש שכוונתו שיש לחקור ולדרוש בזה, אבל אין לבי"ד יכולת לקבוע שהרישום אינו מועיל. אבל בסי' סב ס"ו כתב בערוה"ש: כבר בארנו בסוף סי' ס' דבזמנינו אין שום ראיה מה שנכתבו קרקעות על שם האשה ואפילו נתקיים בערכאות מפני שהרבה עושים כן מפני איזה טעמים שיש להם ואין כוונתם להקנות להן, לכן צריכים הדיינים להיות מתון בזה מאד מאד.

         מלשונו כאן נראה שאין להביא שום ראיה מהרישום ע"ש האשה, כיון שהרבה רגילים לעשות זאת מסיבות שונות. ומשמע מדבריו שיש חילוק בזה בין שני אנשים בעלמא שאחד מהם רשם קרקע ע"ש חבירו, לבין בעל ואשה, שהואיל והם חיים בשיתוף בכל דבר, מסתבר שאינם מקפידים לרשום נכס ששייך לאחד מהם על שמו של השני, ולכן אין שום ראיה מרישום הקרקע על שם אחד מהם, לשאלה מי הוא הבעלים האמיתי של אותה קרקע.

         אמנם הערוה"ש אינו מבאר מה השתנה בזמנו מזמנים קודמים. ובנוסף גם בסי' סב שם מסיק רק שצריך להיות מתון בזה מאוד מאוד, ואם כן אולי גם כאן כוונתו שיש לדרוש ולחקור, אבל אם לאחר הדרישות והחקירות לא נמצאה ראיה מספקת לכך שהרישום היה להברחה וכיוצא בזה, הבעלות נקבעת על פי הרישום.

         אלא שנראה שגם ערוה"ש אינו מדבר אלא באופן שהבעל אכן טוען שהוא רשם את הדירה על שם אשתו מסיבה כל שהיא, כגון שעשה כן כדי להבריח מבעל חובו וכדומה, אבל בנדון שלפנינו שהבעל אינו טוען כך, בודאי יש לומר שכוונתו לתת מתנה לאשתו.

         עוד נראה לומר שגם הערוה"ש אינו מדבר כלל אלא במקרה שהבעל רשם את כל הדירה על שם אשתו, שמעשה כזה מצד עצמו אומר דרשני, מה ההגיון בזה שאחד הצדדים יקנה דירה מכספו ויתן אותה לשני. ואף על פי שאין כאן אומדנא מוכחת, וכפי שהתבאר, מ"מ לזה מצטרפת טענתו שבזמנינו הרגילות היא שבעל רושם על שם אשתו נכסים שלו ואינו מקפיד כלל.

         אבל בנדון שלפנינו שהדירה נרשמה על שם שני בני הזוג, שזה מעשה טבעי ומובן מאיליו שבעל ואשה שמקימים יחד משפחה משתתפים זה עם זו בכל מה שיש להם, ואינם מנהלים מערכת כלכלית נפרדת. ובמקרה כזה יתכן בהחלט שגם ערוה"ש מודה שהרישום קובע את הבעלות גם בימינו.

         בשאלה מעין זו דן המהרש"ם ח"ה סי' לח, ושם טענת הבעל שרשם את הדירה ע"ש אשתו היתה שעשה כך כדי להבריח מבעלי חוב שלו, והביא מדברי שו"ת שארית יוסף: והדבר מבואר בשו"ת שארית יוסף סי' ע"ה בדין אשה שנכתב על שמה בערכאות שפלוני מכר לה בית, והאמת שהבעל נתן המעות בשביל הבית, וציוה לכתוב על שמה... ועוד דשמא עשה כן הבעל כדי להבריח בע"ח ולא גמר ויהיב לה, ודוקא היכי שנכתב בערכאות שהוא שלו ונתן לה הרי הב"ח חוזר וגובה גם מהאשה, ול"ש לומר שעשה כן להבריח, אבל בנ"ד שנכתב מתחלה על שמה והב"ח לא יוכל לטרוף ממנה י"ל דלהבריח עשה כן [עכ"ל השארית יוסף]...

         על זה כתב המהרש"ם: ובאמת מ"ש דלהבריח עשה ודוקא היכי דב"ח חוזר וגובה ממנה ל"א כן, לפ"ז יש לבטל בזה"ז כל המתנה, דידוע בזה"ז בנימוסיהם אין הב"ח חוזר וגובה מן הלוקח אחר שכבר בא בטאבילאציע ע"ש הלוקח. אבל כפי הנראה ד"ז כתב רק לסניף ואין בידינו לבטל סתם מתנה לומר שעשה כן להבריח מב"ח. וראי' ברורה מהש"ס דכתובות ע"ח סוע"ב גבי ההיא אתתא דבעי דתברחינהו לנכסה מגברה קודם נישואין... ומסיק דדוקא בכתבה כל נכסי' ולא שיירא כלל, אבל במקצת קנתה שפיר, ולא תלינן בהברחה... וא"כ גבי בעל שנתן לאשתו ולא גילה דעתו כלל לא תלינן בהברחה. ואפי' אי נימא דגם בזה איכא אומדנא, היינו בנתן כל נכסי' ולא שייר כלום, אפשר דהשא"י מיירי באמת בכה"ג, ומשא"כ בנתן רק מקצת וכהא דנד"ד.

         מבואר שמסקנתו שבמקום שלא נתן את כל נכסיו, שאז יש אומדנא דמוכח שלא עשה כן אלא כדי להבריח מבע"ח, אין לתלות בהברחה, וממילא הנכסים בחזקת מי שהם רשומים על שמו. ומסתבר שה"ה שאין הבעל יכול לטעון שום טענה אחרת.

         כעין זה כתב בנתיה"מ סי' קצ ס"ק טו: עיין סמ"ע ס"ק ל"א שכתב דזה נתבאר באה"ע סימן צ' [סעיף ז'] וכו'. והוא תמוה בעיני, דהא שם בעינן דוקא שתבריח כל נכסים... ולכן נראה דדינא דהכא הוא נובע מהרשב"ץ שמביא בב"י ומיירי כעין עובדא דהתם דהיינו אחר שיצאו העדים החזירו לו המעות והיה רק אמנה ביניהם, וע"ש שדימה אותו לשטר אמנה, וה"נ בשו"ע מיירי דכוותיה שהיה רק אמנה ביניהן.

         מבואר מדבריו שרק במקרה שידוע לנו שמיד לאחר המכירה החזירו המעות, שבכה"ג ברור שהמכירה לא היתה אלא לאמנה בעלמא, מבטלים את המכר, מה שאין כן בטענת הברחה סתם אין הנותן או המוכר נאמן בטענתו אלא אם כן מביא ראיה לדבריו או שיש אומדנא דמוכח כדבריו מכך שנתן את כל נכסיו.

         כעין זה כתב בנתיה"מ בסי' ס' שם לענין קונה קרקע ורושם את השטר ע"ש חבירו: וכיון דזה הוי קנין לחבירו אין יכול לומר שלא להשביע עשיתי, כמ"ש הש"ך בסימן קכ"ו סקנ"ד בשם הטור [שם סעיף ט"ו] דאין יכול לטעון במעמד שלשתן טענות השטאה והשבעה, משום דהוי קנין ובקנין אין יכול לטעון טענות אלו. והכא נמי אין לך קנין לחבירו גדול מזה, ודאי דאין יכול לטעון שום טענה, ואזלינן בתר הודאתו ואמירתו וזכה חבירו, וכמו שזוכין אשתו ובניו בבגדים שלקחן לשמן בב"ק ק"ב [ע"ב].

         על כל פנים נמצאנו למדים מדבריהם שבמקום שההבנה הפשוטה היא שהמעשה שעשה בעל המעות מהוה מעשה הקנאה לחבירו, אין הוא נאמן להפקיע מפשטות זו בלא ראיה.

         במקרה שלפנינו מדובר בנקודת זמן שבה החיים בין בני הזוג היו משותפים ולכן האיש שקיבל את הפיצויים הכניס את הכסף לחשבון המשותף. גם את הדירה שנקנתה רשם על שם שני בני הזוג, וניתן לומר שגם ההלוואה שנלקחה מהחברה של הבעל באותו שלב נלקחה עבור שניהם, כשגם את המשכנתא יתכן שאי אפשר היה לקבל ללא שהדירה רשומה על שם שניהם. הייתה בידו האפשרות להחריג בדירה את חלקו בהתאם לפיצויים שהשקיע אך דווקא בגלל השיתוף והאמון הוא לא עשה כן, ולכן זה נחשב כסתמא ששניהם קנו את הדירה.

         כל שכן שלטענת האשה כספי השכירות נכנסו לחשבון המשותף וממנו שולמה המשכנתא, ובפרט שהיא רואה עצמה כשותפה בחברה,, שבאופן כזה כאשר הבעל רושם את האשה כשותפה בדירה ודאי ההבנה הפשוטה היא שהוא לא מקפיד שהדירה תיקנה להם על פי סכום ההשקעה, אלא תהיה קנויה לשניהם בשווה.

         בנידון שלפנינו הדברים נכונים בוודאי משום שרואים שהבעל נוהג פעמיים באותה דרך, ומתייחס לכסף כאל כסף משותף לשניהם, שוודאי כוונתו שהכסף יהיה קנוי לאשתו בשווה.

         מכיוון שכך נראה שיש לקבוע בבירור שהבעל נתן לאשה מחצית מהכספים שקיבל במתנה, וגם אם נדחוק ונאמר שאין זה כך, מכל מקום כאשר הוא הסכים לרישום הדירה על שם שניהם בשווה, יש כאן מתנה של החלק היחסי הגדול יותר שהיה מגיע לו. ובאופן כזה אין המתנה מתבטלת גם אם הצדדים מתגרשים לאחר זמן, אלא במקרה של מורדת וכדומה שאז נוהג הדין שהמתנות חוזרות. ובמקרה שלפנינו לא הועלתה כלל טענה כזו. וכמו כן ניתן לבטל את המתנה בטענות מקח טעות, ואולם טענה כזו ניתן לטעון רק באופן שהטעות היתה כבר בשעת נתינת המתנה, ולא לאחר מכן. וגם טענה כזו לא נטענה בנידון שלפנינו. ולכן נראה שאין שום סיבה הלכתית לבטל את המתנה שנתן הבעל לאשה.

         לסיכום: נראה שהדירה הרשומה על שם שני הצדדים היא בחזקת שניהם ועליהם לחלוק בה בשוה.

         החלטה:

         ביה"ד מקבל את הערעור, וקובע שהואיל והדירה רשומה בטאבו על שם שני בני הזוג, הרי היא בחזקת שניהם, ועליהם לחלוק בה בשוה.

          

         ההחלטה מותרת לפרסום לאחר השמטת פרטי הזיהוי של הצדדים.

         ניתן ביום ח' בסיון התשפ"ד (14/06/2024).

         הרב דוד ברוך לאו	הרב אליעזר איגרא	הרב מיכאל עמוס

          

          

         העתק מתאים למקור

         בנימין שונם, המזכיר הראשי

         נחתם דיגיטלית ע"י הרב דוד ברוך לאו בתאריך 14/06/2024 18:44